א: הנותש 🔗
ר' גדליה, כך קוראים לו, כי הגיע כבר לשנות-שׂיבה וזקנו ארוך ומסולסל כיער עבות. מסביבות קוז’ניץ בא הנה. שם ביערות-פולין, עוד בהיותו ילד, בימות חורף, כשאדמת הביצה נקרשה וקשתה והשמיעה הד פלדה תחת פרסות הסוסים – שמע ר' כדליה את הלמות הקרדומות ונפץ ענפים ואנחות-התאמצות בפיות החוטבים המעולפים כפור. באביב שפך הזמיר, כל הלילה השחור, את נעימותיו מבין עופאים, ובחורף כל היום הלבן, הבריק הגרזן והעמיק ברזלו בלב האילנות. בעבודה זו אימן גם רק גדליה את ידיו עוד משחר ילדוּתוֹ. זה נעשה כמעט מאליו. הוא רצה להיות כאחד האנשים יושבי המקום אשר חטבו עצים בירחי שלגים וקור, ובישלוּ זפת בימי קיץ.
את עבודתו ואת שתי ידיו הגמישות המוטלות לאחוריו לצד הכתף השמאלית, באלכסון, כמו מתוך תנועת ייאוש אחרונה; ואת עין-התכלת, תכלתם של ספירים שקופה ובהירה אשר לא ידעה נטות הצדה, אך לקלוע אל המטרה, ולהמשיך את אשר התחילה; את קרדומו, את מַשורו, את אהבתו להם – כל אלה ואת חמישים שנות חייו הטעונות על שכמו הביא הנה, לארץ, שקרחות גבעותיה ושממות חולותיה בוערות לעיני השמש כל הימים.
עיני הילד שלו, בעוברו ממושבה למושבה לדרוש אחרי עבודה, חיפשו באופק את שרשרות התכלת של צמרות היערות אשר עבי השמים נשענים עליהן, ולפניו הראו רק הררי יהודה את קמטיהם, את שיפועיהם המשתעשעים לאור היום בצוקיסלעיהם הוורודים והמפיצים אדים סגוליים, כענני קטורת למטה, אל העמקים. רק זעיר פה זעיר שם ראה אטד מזעזע בגלי רוח-ים את סעיפיו הקלים, הנוגים, המבולבלים ודלי-הטרפים; הוא ראה גם בּלוּטים קצרי-קומה ועיקשים שהתאַבּנו מרוב שנים כסלעי ההרים, אשר אותם יחבקו שורשיהם בודדים ומפוזרים; ומשני עבריו, בדרכי חול חסמו את האופק סבכיהן של גדרות צַבּרים, עיקמו את פלחי גזעם סמור-הקוצים, שׁחו לעפר והתפתלו, כאחוזים כאבים קשים. ור' גדליה היה שב לביתו, ומתוך צחור מר, כדרכו תמיד, היה פורש שתי ידיו לקראת זוגתו ואומר:
– באלה, חנה, לא אעשה כאן מאומה.
הוא שגה. היה כאן עץ אחד שחיכה לידיו ולגרזנו. במקרה, מתוך רחמים לשׂיבת זקנו צירפהו אחד האיכּרים אל קבוצת עובדים בחורשת איקאליפטים גדועה, שסדניה עמדו לנתישה. השמש זרחה. האדמה היתה כולה מנומרה וזרועה כתמי אור וצל. פראי דגנים הזהיבו. גבעולי פשתנית דרים ופריכים היו נעוצים בקרקע ופרחיהם הכחילו. ואדמת היער החלקלקה, הסופגנית, פרי ריקבון עלים וזמורות, פיזה זהרוריה כמשובצת אבני חן. זר, מלא-חשדים, עמד ר' גדליה לפני סדן האיקאליפטים, אשר קליפתו האפורה הכסיפה לפניו בין קרני אור דוקרות. הוא לא ידע אילן זה, וריחו החריף היה משונה מאוד, רחוק. ר' גדליה נאנח. אה, צללי היערות הדשינים והרווּיים היכן הם?
הבחורים הצעירים, חבריו לעבודה, בחורי גאליציה רכים וקלי-תנועה עם התלהבותם המופרזת ורעשם והמונם, היכּוּ בגרזניהם על כל הבא ביד, על ימין ועל שמאל. הבקיע, אשר הלמות הגרזן הראשונה הולידה אותו, לא באה השנייה להעמיקו, לצאת בעקבותיה. ואם גם ניתזו השבבים מכל צד, אך סדני האילנות עמדו תקועים איתן על מכונם, גילוּ את מערומי פצעיהם כפיות פעורים, תוססים לעג חבוי על כוחות נעורים אך המתבזבזים לשווא.
ר' גדליה לא יכול לעשות כמעשיהם. הוא ניענע זקנו מתוך ייאוש. גם לפני בחורים אלה, כמו לפני סדני האיקאליפטים, עמד כמו זר ולא הבין אורחותיהם והלך-רוחם. כמה מגוחכות וספוגות כיעור היו תנועותיהם המקוטעות, הכבדות, החסרות כל קשר ביניהם. והם נראו לו כאנשים העושים שמות מתוך הוללוּת רבה.
סוף-סוף פשט מעילו והחשׂיף טליתו המצוּיצת עם שוליה השחורות, וישב מול האילן ובחן אותו בעיני תכלת מעמיקות לחדור אל לבו, אל עבי האדמה המצפינה את נפתולי שרשיו. הוא רצה לדעתו, כי כן קיבּל תורתו מבית-אביו: אל האילן ניגשים בזהירות ובקור-רוח כמו אל מבצר-עוז, ומסתערים עליו לפתע פתאום, מן הצד, ותוקפים אותו בנקודת-רפיונו.
והנה קם. כמו מן המארב הגיח, הוא כאילו תפסוֹ פשק רגליו, וקרדומו הונף, אחת ושתיים ועוד אחת. בראשונה התאמצו השרשים להעמיד עצמם ולהתנגד לו, וקת הקרדום רעדה בין אצבעותיו כמיתר מתוח, בזעזועים קצרים וצורבים. אך הוא תפסוֹ. והפצע העמוק האדמדם התחיל נוטף שרף ירקרק דבקי מאוד. ר' גדליה עם טליתו-הקטנה ועם עינו המבריקה והמרוכזת נמצא עכשיו בעצם תפקידו. היה איזה נדנוד קבוע, שקול, שכלי, בן-קצב ומידה בכל תנועותיו. לעתים הושלכה הזרוע הלאה, בחצי קשת מעוגלת, ובאה בחתירה, ולעתים נתעכבה, חיטטה, היססה, כנאחזת בדבר-מה, כחוששת, הנה יימלט הדבר אשר לקחתו זה-עתה, אחרי עמל רב, בשבי. והסדן זע בבטן האדמה, התחיל מגלה פקעת שרשיו כחיה רעה רבת-רגליים, מנוצחת, ונכנעת.
מסביב נשתתק הכול. נשמעה רק הלמות גרזנו ואנחות “אֵח-אֶח” מקוטעות מלוות אותה. הבחורים הגליצאיים, בניהם ונכדיהם של גבירי טרנוב וברודי, עזבו לסירוגין איש איש את מקומו ובאו לראות את ר' גדליה מנצח על גרזנו. לא פיללו כי כלי גולמי כאותו קרדום יראֶה מישחקו בין ידיו של יהודי שבע-ימים זה עם תלתלי זקנו הלבן ועם עורפו השעיר, המקומט, שהעיד בכל זאת על כוחות רבים התלהבותם פקעה. נשתתקו הבחורים, כי ראו פלא. כי ראו בפעם הראשונה בימי חייהם את העבודה עצמה, כמות-שהיא, בכל פשטותה, הדרה ופי זרמתה, ואת האדם היודע אותה והמנצח עליה.
לאט לאט ושׁמע ר' גדליה יצא בכל הסביבה. הוא למד לדעת את כל האילנות, את האיקאליפטים, הברושים, השיטים; עץ עץ ותכונותיו, עקלונותיו, הסתעפותו, שגיאותיו, חולשתו מעל לאדמה ובתוכה. הוא עבד תמיד ביחידות, מופרש, כשׁיקמה בשפילה, נתש אילנותיו, תּפוּשֹ מחשבותיו וחורש מזימה. ואם נמסרו עוזרים על ידו, היה מביאם לידי תנועה דוממת על-פי פקודתו ורצונו, כמו את כלי-מלאכתו, כמו את הברזל אשר בּין אצבעותיו. ר' גדליה הוא גם קפּדן בעבודתוֹ ונוֹח לכעוס, קצת מתּוך זיקנה וקצת מתּוך שהיה אחד כאן, שליט במלאכתּו, ואין דומה לו. ואוי לפועל, שהיה נוגע במכשיריו! גם את פני בעלי-בתים לא נשא. הוא דיבר אתם רק על שכר-יומו, אבל על העבודה עצמה לא פנה לעצותיהם ולא שמע לפקודותיהם; מה יאמרו לו יהודים כרסנים אלה הנוחרים תוך קוצר-נשימה עם הנפת-קרדום ראשונה? ואם היה בא אליו אחד צעירים, והתחיל מבלבל מוחו על “המבנה הפנימי של העץ”, על “רקמות עצה ושיפה”, ומדבר גדולות על השכבה-היוצרת, היה ר' גדליה מבּיט עליו מן הצד בעיניו הרכות והנוצצות, וזקנו רעד מתוך לעג קל כאומר אל לבו: בחור, למה תרבה להג, הנף גרזן, והראה כוחך!
והשנים עוברות. עמל, עמל עד אין-קץ. כתפי ר' גדליה שקעו קימעה, והראש כאילו נעוץ בתוכן. הזקן הלבין יותר והוא עכשיו משורבב, רפה, כמחובר אל הסנטר. ועיני התכלת עמקו, והן עוד תמימות משהיו. אך הזרועות לא ידעו עוד מרגוע. כמאז הן מנופפות את ברק-הקרדום בין רשתות קרני-אור ומפלחות גידי שרשים חזקים ומסובכים; יש רק, שאותן אנחות-התאמצות “אֶח-אֶח” המלוות עבודתו משמיעות הדן בחורשה כאנחות ממש.
ובשרב-צוהריים, נפרש משאר הפועלים, אחר שאכל פּתּוֹ הכשירה, בהשתטחו בצל אחד האילנות להירדם מעט ולהחליף כוח, ומרחוק מגיעים לאוזניו הוויכוּחים הסוערים של הבחורים, חבריו לעבודה, על מחסור, אפס-מעשה, געגועים למרחקי-ים, יש לפעמים שהוא קופץ אליהם ממקום-מנוחתו, פושק רגליו כמתעתד לעוקרם, כולם, כמו השהם, על שורשיהם, ופניו, פני הקפּדן, מתאַדמוֹת, והוא קורא להם:
– למה תרבו להג, בחורים נרפים, מוטב שתלמדו להניף גרזן כבני-אדם!
והוא שב אל מקומו אאסוף כוחות חדשים.
ב: המשורר 🔗
כמעט ערב-ערב היה בא אלי עם עיני התכלת הטובות, תכלתם של פרחי עולש בצדי הדרכים, עם בת-הצחוק הספוגה תום, ועם שתי לסתותיו החדות, הבולטות, השזופות שמש, שרעשו מתוך חרדת-נפש וענווה והיסוס רב, ועם צרור השירים יבול-יומו בידיו המיובלות, שנתעקמו מהלומת מעדרים.
הייתי קשה-לב, ואת מחברתו הייתי קורא בחפזון-ביטול, בדופקי על שכמו מתוך תנועת-ריעות משפילה:
– לא ידידי, אין כאן מאומה.
היו דברים כל-כך פשוטים, כל-כך חיוורים, כל-כך כהים כמשב רוח אחרון עם עלות השחר. היו כאן רגשות קטנים, קטנים מאוד, כריחם של פרחי שדה, כחיים עצמם. והמלים היו דלות, קרובות, שגורות בכל פה, ואני אמרתי, כי לא אלה הדברים אשר בהם תדבר שפת-האלים, שפת-השירה.
הוא היה מקבל עליו את הדין בעוֹז-רוּח, מעביר עלי את מבּטו העצב ויוצא את אוהלי במשיכת-כתפיים מיואשת:
– אולם למה תשמח ככה?
אמנם לא הרגשתי בזה. אך אפשר, כי צהלו פני על אשר לא היה כאן מאומה.
כעבור שנים רבות נפגשתי בו שוב באחד השדות. בינינו היה מונח העבר כתלי קברים אשר מצבותיהם ניטשטשו, והם סתומים וחתומים. העלם הצעיר והרך היה לגבר. השכם כפופה מעט כאדם שנשא עליה בלי-הרף את סבלות החיים, והזקן גדל וכיסה את הצוואר כולו וגם מקצתו של החזה. והלסתות כאילו נתגרמו יותר והובלטו מאוד, חוּדדו כשלוחות קדימה, כמחפשות דבר-מה אשר לפניהן. זוהר התכלת בעיניו, תכלתם של פרחי עולש בצדי הדרכים, עוּמם והתערפּל כעיני איש אשר הרבּוּ לראות, הרבו להתבונן; אך הן הביעו טוב-לב כבימים ההם.
עמדנו בשדה ביום שבט שקט ומלא אורה. הכול הוריק, פרח מסביב, ריעי אסף צמחים, מנה, בדק, סידר, רשם. סגרתי עיני לרגע למען העלות על זיכרוני את האיש הזה: זה היה המשורר שהיה בא אל אוהלי עם שיריו אשר לא היה בהם מאומה. וכשפתחתי את עיני הייתי בשדה על גבעה קטנה, במדרוניהם של הרי יהודה, והפּשתה האדומה הציצה מכל עבר בכוֹתרתּהּ הפתוחה לרווחה, והאיש שעמד אתי,חברי מאז, קרא לי בשם את כל הגבעולים אשר הניעו ראשם לקראתו ברוח-ים.
את אצבעותיו החריבות, המעוקמות, העביר על הראשים האלה, כהעביר אב-זקן את ידיו הרועדות על ראשי הנכדים, המשתעשעים לרגליו על המרבד הרך. הוא היה כאן כאדם גדול במעגלם של ילדים לבושי-פאר, חוגגים, מאושרים, סוערים, סמוקי-לחי. לפניו ולהנאתו הם השתרעו בכל יפעת-הדרם לעיני התכלת שלו החליפו גוֹניהם בצבעי הקשת. ולו, אשר ידע את כולם, את אורחם ורבעם, את יום נציצתם מן האדמה, את יום כלולותיהם, ואת היום אשר בו ייאספו אל אבותיהם בהשיר רוח אכזרית את אחרון העלה; לו, אשר ידע את כל חליפות מחלצותיהם, את מסתרי מבואיהם, את הזרים ואת האזרחים – לו היו כל אלה, ואותו, רק אותו, הם חיבּקו בזרועות לובן, תכלת וארגמן.
ברגע הראשון, בהסתּכּלי אל גוּפוֹ הכּחוּש, היבש והגרמי, נראה לי כאדם שהבדידות הממושכה אכלה את נפשו, השתיקה בו את כל חושיו. אך לאט לאט באתי על משוגתי. לא היתה כאן הבדידות הרעה והמשחיתה עם שיממוֹנה וייסוריה. היתה בו השלווה הטמירה, שלוות-אושר של אדם שאינו ביחידות בשום מקום, אשר יצורים עד אין מספר קרבו אליו, התמזגו בו, והוא בן-משפחתם, עמיתם, אחד מהם.
ועכשיו ידעתיו.
וזכרתי את הערבים ההם, בבואו אל אוהלי עם צרור השירים בידיו, שנתעקמו מרוב הלמות מעדרים; זכרתי את קריאתי הרשלנית מתוך חפזון ביטול, ואת גזר-דיני החותך:
– אין כאן מאומה.
כמה נבער מדעת הייתי, וכמה קצרו עיני לראות!
הלוא כאן היה הכול.
הכול.
ג: על הכינרת 🔗
עדרי בקר, שגר הררי כינרת ובקעותיה, עודם כמו אז טבולים עד בטנם בזרמת הים בין חלוקי האבנים בשרב-צוהריים, ופניהם דרומה, וּכסוּת-עוֹרם השחוֹרה, המנוּמרת, עוֹדנה מוחקת בכתמיה את ארגמן ההרדוֹף, הרועד בברקה של חשכת המים.
ומרחוק יפלח חרטום-סירה תלמי-יאור צפופים. מפרש בודד יחפש בידי ערבי חריבות את הרוח, מאין תבוא. ופתאום והרוח תבוא מכל פּינה ועבר, היא עם משוּבתה. תפטפט, תלעג, תשׂחק למשבתי אנוש החותר וחותר, ואל חופו לא יגיע.
וגם אווזי-הבר עודם שם, לנקר תלמי מים, כעדת עורבים בין רגביו של ניר חרוש וזרוע. צווחתם וצללי אברתם יאבדו בין הסלעים, סלעי מזרח אלה, המאדימים כמוהם ומתעטפים סוד כמוהם. הרי מזרח אלה אשר מעבר לכינרת, המחשיפים לעיני השמש נפתולי שביליהם המלבינים, הטהורים, כעקבות צעדי בני-אדם, בין תהומות ואבני נגף; הרי מזרח אלה, אשר לא האירו פעם את כל פניהם, רק חליפות יתלקחו וידעכו, ידעכו ויתלקחו – גם הרים אלה עודם שם עם קרחתם המבהיקה והעקרה, עם נקיקיהם המתעקלים כאחוזי-מכאובים, ועם תכלתם המדשיאה והרעננה לתת פחדם ולאהוב אותם.
הנה אפס אור שמש. דממה היתה. הכינרת רעדה במאווי הליל הקרב, חלקה, קופאת. וכמו תמיד ירדו יהודי טבריה חיוורי-פנים, הרימו שולי קפטניהם, גחנו אל המים, טבלו בהם קצות אצבעותיהם, יישרו קומתם, ושפתותיהם נעות. חמור נוער. צוענית חצופה וחשופת-פרצוף מושכת בעטיני עז פועה. ואבק דרכים עומד איתן, מתנהל בעצלתיים בין השמים ובין הארץ, ואין מחריד.
ועם כל אלה גם הדלות כאן. כמו שהיתה. דלות דורות, פשוטה, דלוּת-תמיד, מנוּולת, מפוֹלמת, לחה, הטחה ואוֹכלת את הכּוֹל כאכול החלודה את חוטי הגדירות המתוחים והרועפים רסיסי טל. אמנם ברגע זה כאילו נעלם העוני. כי ירד הלילה עליו ועטפוֹ. אבל מחר, עם עלות השמש, הכינרת תשעשע מימיה ברצי כסף מאדימים, ואז תבוא שנית דלות זו עם פיה הרקוב, חסר-השיניים. הנה נאנחה אשה באחד הגגות, עוֹללה, הבּוֹחן כּוֹכבים בעיניו הטרוטות, יוסיף לצמוד מבטו העכור בשמים, ויאמין כי אנחות אלו יורדות ממעל לילה לילה עם אור-כוכבים.
אך מעבר לגשר הירדן, מקום שם פרסות הסוסים יַכּוּ קבצתן בּמסתּרי-ליל, מה זה יצטפפו שׂיאי ברוֹשים, וזרוֹעוֹתיהם הירוּקות תשולחנה אל על? מהו נווה שאנן זה אשר לא ידעתיו, ואשר לא אדעהו לעוללם? אומרים לי: שם ישבו אנשים ויאהבו איש את רעהו – האומנם יש כאלה? דומם יתהלכו בין שדמות המישור, יעשו עבודתם באשר יעשוה, ועם ערוב-היום, בהיפגשם יחד בין שׂדירות משכּנם, ישׂרכו את צעדיהם היגיעים, ויד האחד תצנח עם שכם השני, ושפתי האחד תאמרנה לשני: אח! האומנם כה ייאמר?
ועוד שׂחים לי! לא גדולים היו האנשים. הם היו כמוני, כמוך. אולם פה, יחד עם שתילי ברושיהם, גדלו, גבהו, היו לחורשה עבותה, המכחילה מרחוק באופק הערבה. וקול קורא מתוֹכה – האוּמנם ישמע הקול? האומנם תימלט פעם אחת הציפורים מבין סבכי חורשה בודדה זו, תבוא אל ביתי, תשב על אדן חלוני, ועם שחר תריק את כל זמרתה ותמשכני אחריה?
וגם קברים, אומרים, קברים שונים מקברות הקדושים האלה, אשר זקנו, הלבינו, וגם נהרסו, יש שם. כל הימים יהמה עליהם הירדן. ולעת ערב, בתוך האפילה, יעבור איש מאנשי המקום על ידם, יעכב צעדו לפניהם, יפרוק מעליו מעט מעקת-לבו, וישוב על עקיביו אל ביתו, אל אחיו ואחיותיו, בקחתו אתו דבר-מה אשר ירפּא, אשר יעוֹדד גם אותו גם את זולתו.
לילה מסביב. מבּטן הרים ירעדו אורות. הכינרת כל-כך תקמט חלקת פניה. התלד עתה אחת ממחשבותיה הגדולות? ושם, מעבר לגשר הירדן, מקום אשר פרסות הרוכבים יַכּוּ קצבתם במסתרי-ליל, כל-כך יצטפפו שיאי ברושים וכה ירעשו.
*
למוחרת בבוקר עברתי את הירדן, ובעלוֹתי על הכביש בין שׂדירת הרובים מכוסי-אבק ראיתי קרון טעון אלומות הולך ומתנדנד באור השמש, בראשו ישב איּכר כבן שלושים, קודר מעט, כבוש, וידיו ידי עמילים.
ואני שאִלתיו:
– מהיכן, חבר?
– מדגניה – ענני.
והמשיך דרכו, כולו טובל בזהב שמש ושיבולים.
ד: שרה 🔗
ובכל זאת היא התנוססה עוד, מושבה זו, עם בתיה הפזורים על מדרון הריה, גולשת על מפתנו של העמק הקטן אשר גבעות בזלת סוגרות על אופקהּ, וכאילו גם עכשיו, כבימים ההם, לא רצתה לראות מאומה מלבד מרחקים, גובהי שחקים, את הכנען, את החרמון. אותן הדאגות, אותם האנשים. הם רק נתכּווצו, נתכופפו, קטנו, ופניהם כוּסו קמטים רבים כפרי אשתקד שנשאר בעינו, אבל נצטמק והניס ליחו. הנה הם הולכים לקדם את פני העדר בצעדיהם המרושלים, מפרישים מתוכו את בהמותיהם הרזות והשעירות, שנתייבשו גם הן כמו בעליהן. אוספים אותן אל תוך החצר, ונשמעות פסיעות רכות מאוד, פסיעות-בוץ, בוץ. וכבר בא הערב. וקש הגורן סופג וממזג בתוך זהבו את ארגמן השקיעה, והעשן מיתמר ועולה מכל הבתים. זה עשרים שנה שהוא עולה על תבשיל עוני, על תקוות נכזבות ועל חרדת יום המוחרת. הוא נתנדף ועולה, עולה ומתנדף כזיק החיים בעיניים נדעכות אלו, המציצות בי מכל העברים.
וגם השוחט עודנו כאן. קטן-קומה מאוד, עד שנדמה לך, הנה ראית אותו זה לא כבר באחד הקרקסים בין זוגות ננסים, המוצגים לראווה. והרי הוא כאן, אדום-לחיים, עם זקן הפשתה הארוך, עם שתי פיאותיו המופשלות והחבויות מאחורי האוזן, למען גנוב דעת אלוהים ואנשים יחד, ועם הקפטָן הטבריאי שלו המתלבּט בין רגליו ופורש לצדדים. ואת צעדיו הצרים עודנו מחיש ורץ עם בת-הצחוק על כל הפרצוף, מפטפט. מטריד אנשים כזבוב בשרב-צוהריים ומעמיד כל עובר ושב ומזמינו כעשירי למניין אל תפילת מנחה. והנה גם זלאטה כאן, זלאטה הפונדקאית, שהיתה מאכילה מרק-עדשים ומוכרת בהקפה יין-צפת מן המובחר, מתוק וחריף. לא זקנה זלאטה. נתעתה הנה כנראה אחת הדנטיסטיוֹת המסכּנֹות, ומילאה את פי זלאטה שיניים זעירות, מבריקות וצפופות כמחרוזת פנינים, ועכשיו חיתוך-דיבּוּרה ילדותי, מגוחך ומעורר חמלה. והרי היא מקרטעת לקראתך, מדדה ובאה, ושני הסרטים אשר על צעיפה מתנופפים ומידלדלים בגנדרנות גלילית, ועיני העכבר הקטנות מתרוצצות וזעות בקצב אחד עם פיה, הפולט אמרים בלי-הרף.
– ומה שלום שרה?
על שאלה זו קיבּלתי תשובתה של זלאטה תנופת – יד מיואשת, מבטלת, שהביעה גם בחילה מעטה – ולא יותר.
– אלך לראותה.
אותה יד אחזה בי במגע-אם מזהיר ומעכב:
– לעצתי שמע, לא תשׂבּע נחת.
שרה. אני זכרתיה בבוֹאה פתאום אל בדידות חיינו לפני חמש-עשרה שנה. יהירה, עם שתי זרועות ארוכות כמהוקצעות שיש, עם צוואר זקוף, חי, תוסס נוער, עם מצילת כסף מקסימה בקול, ועם ברק מימי נהר דוֹן בעיניה החומות. עבדנו בקציר חיטים כתף אל כתף. וכשהיתה מגישה לי את האלומות מלמטה ומעלה לקראתי את פניה הפורחות המוקפות שולי סודר לבן, ועיניה צפות ונמוגות בזהב שיבולים ושמש – שלא מדעת הייתי מצפין בפנים אלה את כל רחשי לבי הקודחים, הטמירים, היקרים.
בדופקי על דלתה, כמו בכל הבתים אשר האושר פסח על ספם, היתה בראשונה הפסקה קלה, כאילו היו בני-הבית תוהים על עצמם ומטכסים עצה אם להביא אדם מן החוץ אל חדרם פנימה. ואחר נפלטה רשות-הכניסה בקול רם, רגז ודוחה. נכנסתי. היו כאן הרבה ראשים של ילדים בני-גיל קרוב מאוד. לפניהם עמדה אמם כמגינה עליהם, לבושה בליות, פרועת-שׂער, עם אצבעות מעוקמות, גרמיות, מיובלות, עם שפתי תכלת סדוקות ועם עיני זוועה, המשוטטות בחוריהן בחפזון רשע. אמרתי לה את שמי. העיניים קמו, ושתי הידיים התרוממו בבת-אחת אל הראש, מישמשו בשערות כמתקנות את התסרוקת, כמזכירות נשכחות. על המצח המכוּוץ, החורש רעה, עבר בקר אור מיטיב, מרגיע. אחר נפלו הפנים, התכסו צל. והיא חיפשה בסקירה מפוזרת בארבעת הקירות, ואמרה בקול משונה, מן הצד, מעורב תרעומת, ביטול, ייאוש וגם מרי:
– הייתי מבקשת אותך לשבת, אך הלוא תראה, מלבד ספסלים אלה אין כיסא בבית.
והיא נעלמה בחדר הסמוך.
כיסא הוא דבר פשוט מאוד. דף עץ על ארבע רגליים. אבל אם הוא אינו נמצא בחדר, הדבר אינו פשוט כל כך, ומפניו ברחה עכשיו שרה. עד מהרה שבה, שמלתה ושערותיה עשויות קימעה, תינוק על זרועה, והיא מושכת אחריה ספסל-כובסים אכול עובש. עליו ישבנו, והיא אמרה:
– בהרבה לא נשתנית.
הקוֹל היה צרוּד, רע, קול שהתרגל להשמיע נאצות. הרימותי עיני. מה זאת? קנאה? דקירה? לא. לא לכך התכוונה. ההפך מזה. נראיתי כעין גיל סתר, הכרת-טובה כי באתי וזכרתי ימים עברו. והיא סיפרה לי את כל פרשת חייה. פזמון ישן נושן על אדמה קמצנת ואכזרית, הממאנת ליתן יבוליה; על גשמים אשר לא יבואו בעתם; על עבודה, עבודת-פרך, עוני, מחלות, מחלות אדם ובהמה וחוסר-כול. שרה כמעט שלא התרעמה. בקולה צלצלה לעתים קרובות נעימה יהירה כבקול איש-צבא למוד קרבות, המספר על סבלות המלחמה ונוראותיה. היו גם ניצחונות, התחלות, התאמצות לצאת מן המיצר. הם עלו בתוהו. אבל בשעתם נתנו סיפוק. ויש גם עכשיו זיק תקווה. הבנים גדלו בינתיים.
– ובכל זאת אפשר לחיות, הרי תראה, חיים אנו. וכמה שנים עברו מיום עזבך אותנו? חמש-עשרה. אמנם כן, שנת-נישואי. אלא זה שישה חודשים אני סובלת מכאב משונה, כל השׁיניים, כל הפה. ביום אין דבר, אַת עמילה, רצה, דואגת ומסיחה את הדעת, אבל בלילות גולגולתי עומדת להתפקע.
והיא הרימה שתי ידיה אל ראשה ונשתתקה.
עכשיו הבטתי ישר בפניה. הסתכלתי בידיים המעוכות והעייפות האלה, שהיו שרועות על ברכיה, קרוב לי, ואשר אז היו שלוחות אל החיים חמות ורועדות כמתעתדות לחבקם; ראיתי את העיניים האדומות והעטופות קרום ערפילי, רע, עיניים אומללות, אכולות חנקת-כסף צורבת, אבק גרנות, כעס ודמעות; הבטתי בצוואר זה המתוח והמבליט אגודות עורקים מעוּבּים ונפוחים – והיא היתה בעיני כאשה חולה מאוד.
– ומדוע אינך מרפאה את שׁינייך?
מיד הרגשתּי, כי הסכּלתּי שאוֹל. איך זה הסחתי דעתּי, כּי מקור אחד לכיסא הנעדר ולשׁיניים, שאין מרפאים להן. שרה לא השיבה דבר. היא קמה, העבירה ידיה על ראשי ילדיה, שישבו מסביב לה צפופים יחד, מזוהמים. היא השתמטה בדבריה:
– אולי תסעד אתנו, יעקב הלך אל הטחנה וימהר לבוא.
והוסיפה.
– ואתה, מה מלאכתך? פקיד?
הפעם שמעתי בקולה רתת רע, ספוג שנאה, ופתאום, כמו שואת-סתיו, פרצה המפלצת ממחבואה. שרה חירפה, צעקה. מתחילה על אחד הילדים, שקרע מכנסיו, ואחרי-כן השמיעה קולה כנהמת בהמה, סתם, על לא דבר. היא פתחה את הדלת לרווחה, כאילו היה בחפצה שהכול יקשיבו לזעם מרידתה. היא דיבּרה במהירות, בקצף רב על שפתיה הכחולות, ושילחה נאקתה החוצה מעל לגגות, מעל להרים. שרה חירפה את הארץ, יושביה, כל האדם, השאננים והבוטחים. היא קיללה באופן משונה מאוד, בקללות בלתי שגורות, קללות ילידות-ביתה ודמיונה, פרי מוחה הכואב, דולה אותן ממעמקי תהום צרותיה. הילדים התפזרו לכל רוח, מתוך הרגל, כזבובים ביום קור. השכינים שעברו במקרה החישו צעדיהם והורידו ראשם, כאילו בחפצם שמבול הגידופים הפורץ מפתח הבית ישטוף מעליהם והלאה. והשמש שקעה ואיננה.
קמתי ללכת, כי לא היה קץ לרוגזהּ. היא קפצה לקראתי:
– אתה בורח, לא נעים לשבת בבתי עניים, הא?
והיא עיכבתני בכוח:
– חכּה.
שרה נעלמה, שבה עד מהרה, ניגשה אלי ומילאה כיסי שקדים.
– תיקח אתך, מכרמי הם.
ובתנועה זו צפה שנית משובת-העלומים מאז-הימים, כשהיתה משליכה בגורן, מתוך צחוק והוללות, שתי חופניה גרעיני פולים בפני הבחורים.
*
ברדתי את שלוש המדרגות ראיתי בקצה הגינה את בנה הבכור, נער חסון, כבן ארבע-עשרה, מונה אל תוך כובעו את הצרעות אשר המית והבריח מעל הכוורות. היה בבחור זה מעין המשך של שרה. הוא היה דומה לה בכל. ומימי הדוֹן שטפו גם בעיניו. החיים לא ידעו מרגוע. הם עשו את שלהם.
ברחוב חיכּתה לי זלאטה הפונדקאית:
– באתי לקרוא לך לארוחת-הערב, ולא העזתי להיכנס. מנה יפה קיבלת, והרי הזהרתי בך; כשמפלצת זו פוערת את פיה.
הסבתי ראשי. שרה עמדה בפתח-ביתה, ומבטה צמוד בחיבּה בבנה הטורח על כוורותיו, ואיני ידוע למה, אך היא לא עוררה בי כל רחמים. היה בי איזה רגש לה הדומה אל הדרת-כבוד. פניה האפורים והכואבים היו מוארים זוהר מזהיב ומאדים. שרה עמדה, וידיה משוּרבּבות על יריכיה כצל בּרוֹש בחשיכה. ועיניה מוּרדות למטה, והיא מתחבטה באדמתה בשתי כנפיה השבורות, כציפור פצועה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות