עדות בפני הועדה האנגלית־אמריקנית, 11 במרס 1946

במשך שני חדשים שמעתם עדויות רבות בכתב ובעל־פה, ואיני יכול להתימר שיעלה בידי להשמיע בפניכם דברים חדשים לגמרי. אם יש הצדקה להופעתי הריהי זו: עד עכשיו שמעתם את דעתם של יהודים מחוץ־לארץ, שעיניהם נשואות לארץ־ישראל. אנסה להביא לפניכם את הענין כפי שרואים אותו היהודים בארצם הם, יהודים ששוב אינם יהודים אמריקנים, בריטים, רוסים, גרמנים, אלא יהודים בלבד.

 

יחסנו לועדה    🔗

קודם כל רצוני לומר לכם, כי היה ויכוח ממושך, גם כאן וגם באמריקה, אם עלינו להופיע לפני הועדה. היו טעמים רבים לאי־הופעה. אמרו שמינוי הועדה הוא למעשה אמצעי לדחית בקשתו של נשיא ארצות הברית להעלות מיד 100.000 פליטים מגרמניה. אמרו שהושבת ועדה זו היא אמצעי להשתיק את תביעת מפלגת הלייבור לביטול ״הספר־הלב״. אמרו כי הכרזתו של באֶוין, מיניסטר החוץ, קובעת מראש מסקנות הועדה. אמרו שממילא לא תיקבע מדיניותה של מעצמת המנדט לפי מסקנות הועדה, לפי העובדות והמספרים ושיקולי הצדק, אלא מתוך שיקול דעת של כדאיות פוליטית. וביחוד אמרו, כי הועדה תגרום להארכת סבלותיהם של מאות אלפי יהודים, קרבנות המשטר הנאצי, שבינתיים יהיו נידונים להוסיף ולשבת בתופת.

אף־על־פי־כן החלטנו להופיע לפני הועדה. לא מפני שכל הנימוקים הללו אין להם שום יסוד. אבל אמרנו: תהיה מה שתהית כוונתם של אלה שמינו את הועדה, הרי הועדה עצמה אינה אחראית לכך — אלא רק למסקנותיה היא בלבד. אנו מעריכים את העובדה שאישים נכבדים מאנגליה ואמריקה נטלו על עצמם חקירה מסובכת, שאינה אולי נעימה ביותר, עזבו את בתיהם ועבודתם כדי לחקור ולדרוש ולגלות את האמת בבעיה רצינית זו. וראינו חובה מוסרית לעצמנו לעזור ככל יכלתנו בגילוי האמת והצדק שבענין. משום כך הופענו בפני הועדה. ואנו מזמינים אתכם לבקר בישובינו, לראות היאך אנו חיים כאן ומה אנו עושים, ובכל מקום יהיה בואכם רצוי.

 

על מה מבוססת טענתנו    🔗

טענתנו מבוססת על שני עקרונות יסוד: ראשית, שהיהודים, כשאר בני אדם, זכאים לאותן הזכויות שיש לכל בני אדם בעולם? ושעם ישראל, ככל עם אחר, זכאי לאותה מדרגת שויון, חירות ועצמאות, הניתנת לכל עם חפשי ועצמאי בעולם.

העקרון השני הוא שזו היא מולדתנו, שזו היתה ותישאר ארצנו. אנו פה בזכות. אין אנו פה בכוח הכרזת־בלפור או המנדט הארצישראלי. היינו פה הרבה־הרבה לפני כך. אני עצמי הייתי פה לפני כך. וכמה אלפים היו פה לפני. ועמנו כולו היה כאן לפני זמן הרבה יותר רב. רק המעצמה המנדטורית נמצאת כאן בכוח המנדט — אם לדבר על הבחינה המשפטית בלבד.

הענין שלנו דומה לכמה מקרים שנתקלתם בהם בודאי באירופה — יהודים מנושלים שבתיהם נמסרו לאחרים. הבית שנגזל מהיהודי עבר בינתיים מיד ליד, ולאחר שנפלו הנאצים חזר בעל־הבית ומצא ביתו תפוס — ובכמה מקרים אין נותנים לו לשוב לביתו.

ליתר דיוק הייתי אומר ככה: זהו מעשה במשפחה שבנתה בית גדול בן חמישים חדרים וישבה בו. בא אויב ונישל אותה בכוח, עקר אותה מביתה, והמשפחה נתפזרה. הבית בינתיים עבר מיד ליד כמה וכמה פעמים, נהרס במידה רבה, מתוך הזנחה ומריבות. לבסוף חזרו כמה מבני המשפחה ומצאו חמשה חדרים תפוסים על ידי אחרים, ושאר כל החדרים הרוסים ומוזנחים ולא יסכנו לדירת אנשים. בני המשפחה אמרו לדיירים: אין אנו רוצים לגרש אתכם, הישארו בחדרים שתפסתם, אנחנו נתישב בחדרים העזובים וההרוסים, נתקן אותם ונכשירם לשיכון. המשפחה הכשירה כמה חדרים והתישבה בתוכם. והנה באו בני משפחה נוספים וגם הם רצו לתקן כמה חדרים עזובים ולהתישב בהם, ואז אומרים פתאום הדיירים: לא, אין אנו רוצים בשכנים נוספים, החדרים הריקים לא יסכנו לדירת אדם, אין אנו גרים בהם, ואין אנו רוצים שאתם תגורו בהם ושאתם תתקנו אותם, הבית הוא ביתנו. גם עתה בני המשפחה אינם אומרים לדיירים הזרים שתפסו דירות בתוך ביתם הם: ״תצאו אתם — זהו ביתנו״. הם אומרים: ״השארו במקומכם, אם כי אתם פה רק מתמול שלשום, אנו אפילו מוכנים לסייע לכם לתיקון חדריכם — אם אתם רוצים בכך. אם אתם רוצים — תעשו זאת בעצמכם, — אבל אל תפריעו לנו להשתכן בביתנו ולהתישב בכל אותם החדרים שאנו נציל מהרס ועזובה״.

ואם כי בשכנות המקום יש בתים גדולים ריקים למחצה, והם שייכים למשפחת הדיירים הזרים, אין אנו אומרים לדיירים אלה: ״בבקשה, תעברו לאחד הבתים ההם״, לא, אנו אומרים להם: ״השארו במקומכם, ואנחנו נתישב בחדרים הריקים של ביתנו אנו, ונהיה שכנים טובים״. זוהי טענתנו בעצם, והיא פשוטה, טבעית ומחייבת.

 

בעייתנו — יחידה במינה    🔗

ברם, אני מודה שיש קושי אינטלקטואלי בתפיסת הבעיה היהודית־הארצישראלית, כי היא יחידה במינה, ואין לה תקדים ודוגמא בדברי ימי עולם. אין דוגמא למצב העם היהודי, אין דוגמא להיסטוריה היהודית ולסבל היהודי, אין דוגמא לגורל ארצנו, לערכה ומשמעותה בשבילנו. אין דוגמא לתנאי חזירתנו למולדת. כל זה הוא יחיד במינו. ובני אדם שרגילים לחשוב בדרך של גזירות שוות ודפוסים מקובלים ומוּכרים, כשהם נתקלים בתופעה חדשה, יחידה במינה, הם מתקשים בהבנתה, ומתוך אי־הבנה — הם בוחרים לכפור בעצם מציאותה. אבל עמנו קיים, והוא חוזר בתנאים משונים לארצו— זוהי עובדה, עובדה יחידה במינה, ואנסה להסביר אותה.

קראתי חלק רב מהעדויות שנמסרו לפניכם באמריקה ובאנגליה, וראיתי את הקושי שבו נתקלתם בהבנת בעייתנו: מה זה עם יהודי? הזהו עם? כלום אין היהודים אזרחי פולין, רוסיה, אמריקה ואנגליה? ויש מוסיפים: כלום לא התיחסנו אליהם כלאחים ואזרחים שוים אתנו בכל? ויש אומרים זאת בכנוּת, ואני מלא הוקרה לאומרים זאת, כי הם באמת חושבים שאין שום הבדל ביניהם ובין היהודים. אולם ישנו עם יהודי, אם כי מופלא הוא הדבר, ויש בעיה חמורה לעם זה. בניו הורחקו מהארץ הזאת כמה מאות בשנים, ואף על פי כך — זוהי מולדתם עד היום הזה. נבון הדבר אין המולדת היהודית הזאת פנויה לגמרי. יש פה בני עם אחר — בחלקם נמצאים פה זה מאות בשנים, ובחלקם באו מחדש — והבעיה מסובכה, ומרחוק לא קל לעמוד על מהוּתה, וביחוד קשה להבין הקשר המשונה בין העם ומולדתו הרחוקה שהוא מנותק ממנה. אולם מאמין אני שאם תראו את הדברים מקרוב — תקל עליכם ההבנה..

ויש ברצוני לספר לכם עכשיו בפשטות, מה אנו היהודים היושבים בארצם והחוזרים לארצם, מי אנו, מה אנו עושים, לקראת מה אנו חותרים, מדוע ולמה הננו פה.

 

הרכב הישוב ומוצאו    🔗

מספרנו עתה — כשש מאות אלף נפש. למעלה מהשליש נולדו בארץ זו. יש מהם החיים כאן מאות שנים רבות, ולא רק בערים. יש כאן פלחים יהודים, החיים על הקרקע זה דורות. לפני מאה שנה היה מספרם גדול יותר ונמצאו בכמה מכפרי הגליל, אבל רבים מהם נשמדו מאז, ונשאר רק שריד אחד בפקיעין. רוב הישוב העברי הנוכחי — לא נולד בארץ זו. אני אחד מהם. באנו מכל כנפי תבל, מכל היבשות; באנו לא רק מארצות שהיהודים נרדפו בהן רדיפות פיסיות, כגון מגרמניה הנאצית, פולין, תימן, מרוקו, רוסיה הצארית, פרם, איטליה הפאשיסטית, ודומיהן. רבים מאתנו באו מארצות חפשיות, שהיחס אל תושביהן היהודים היה כאל שאר האזרחים; לא היו שם שום רדיפות. כוונתי לאנגליה, ארצות־הברית, קנדה, ארגנטינה, גרמניה שלפני המלחמה, היא גרמניה הקיסרית, רוסיה הסוביטית, הולנד, צרפת, מצרים ואחרות.

מדוע באו לכאן? לא כולם נמלטו מרדיפות, כי לא נרדפו. מהו המכנה המשותף שהביא את כל האנשים האלה לארץ־ישראל? את זאת רוצה הייתי לומר לכם.

 

מפלט מתלוּת והפליה    🔗

הדבר הראשון שהביא אותם לכאן, את כולם, היה — הרצון להחלץ מתלות ומהפליה. איני מתכוון רק לאנטישמיות. הרבה דובר

בועדתהם על האנטישמיות ועל סיבות קיומה. נשאלו עדים יהודים: מדוע קיימת אנטישמיות? את זאת לא אנו צריכים להסביר, זהו התינוק שלכם, התינוק של העולם הנוצרי. ועליכם, הגויים, להסביר את מקורה. אולי נחוץ היה לכונן ועדת חקירה יהודית שתחקור בין הגויים — או אולי ועדה משותפת של יהודים וגויים עם יושב־ראש יהודי ויושב־ראש לא־יהודי, שתחקור בין ראשי הכנסיות הנוצריות, בין מורים, מחנכים, עתונאים, מנהיגי מפלגות, — ותברר מהי מחלה זו, מה הן הסיבות אשר גרמו למחלה זו בעולם הגויי. אני כשלעצמי נדמה לי, שזהו חלק מתופעה נרחבת יותר.

זוהי תופעה אנושית כללית: בכל מקום שנמצאים שני קיבוצי בני־אדם — אחד תקיף וחזק, ואחד חלש ומחוסר־ישע — צפוי החלש לקיפוח. הקיבוץ החזק עלול לנצל את כוחו להנאתו — בצדק ושלא בצדק. כל זמן שהחלש תלוי בחסדו של החזק — והטבע האנושי עומד בעינו — קשה לצפות שהחזק לא יתנכל ולא יפגע בו, אם כי אין זה הכרח, והקיפוח אינו מעשה יום יום. אולם אין עסקי להסביר מקור האנטישמיות — אין זה מוטל עלי. ברצוני להסביר מדוע יהודים עולים לארץ זו — ואפילו מארצות שאין בתוכן רדיפות פיסיות נגד יהודים. הם באים הנה מפני שאין ברצונם וביכלתם להיות תלויים בחסדי אחרים. האחרים הם לפעמים אנשים הוגנים, אם כי לא תמיד, אבל קיימת הפליה גם מצד אנשים הוגנים, לאו דוקא הפליה חוקית, פוליטית או כלכלית. לפרקים יש רק הפליה מוסרית או סוציאלית. ואין יהודים אלה, שעלו ארצה, אוהבים כל הפליה. יש להם הכרת ערכם האנושי, ואינם רוצים לסבול שום הפליה, אך אין בידם לשנות את פני העולם — והם בוחרים לחזור למולדת עמם.

 

דוגמא של הפליה מוסרית    🔗

רוצה אני להראות לכם דוגמא של הפליה לרעה מבחינה מוסרית. אינני מכיר באירופה עם סבלני יותר, ליברלי יותר והוגן יותר מאשר העם האנגלי. אולי הסקנדינבים דומים להם מבחינה זו, אם כי אינני מכיר אותם ביותר. והנה לפני זמן־מה, בשבעה לדצמבר, נערך בבית הלורדים ויכוח בשאלה היהודית, והארכיבישוף של יורק גינה במלים קשות מאור את האנטישמיות כתופעה בלתי נוצרית. כן הביע במלים נמרצות את דאגתו לעם היהודי הסובל. אנו מעריכים את אהדתו, אם כי, אולי, אין היא עשויה לעזור לנו למעשה. אחר כך התחיל הארכיבישוף להתאונן על הבקורת מצד היהודים נגד מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו בארץ־ישראל, כלומר נגד מדיניות ״הספר הלבן״ של 1939. הוא התאונן על ההתקפה הבאה משני עברי האוקינוס האטלנטי. והארכיבישוף השמיע דברים אלה רבי־המשמעות: ״בקורת זו מרגיזה ועלולה לגרור אחריה בנקל תגובה מסוכנת ביותר״.

ודאי ידוע לכם כי היהודים אינם היחידים המתקיפים את מדיניות ״הספר הלבן״. ב־1939 תוארה מדיניות ״הספר הלבן״״ לא על ידי יהודי כי אם על ידי אנגלי, אנגלי טהור, נוצרי, כ״מהלומת מוות לעם היהודי״, ושמו של אותו אנגלי הוא וינסטון צ׳רצ׳יל. אנו היהודים מסכימים להגדרתו של צ׳רצ׳יל. אכן זו היתה, והיא גם כיום, מהלומת מוות בשבילנו. ועתה תארו לעצמכם שהעם הנורבגי מקבל מהלומת מוות מאיזה צד שהוא — היצפּה מישהו, כי העם הנורבגי יכרע תחתיו ויספוג את המהלומה בלי הוציא הגה מפיו?

אנו מערערים בכל כוחנו על מדיניות ״הספר הלבן״. זוהי ״מהלומת־מוות״. כשצ׳רצ׳יל קבע הגדרה זו ב־1939, היו עדיין בני עמנו באירופה בחיים. מני אז רבבות בני אדם ותינוקות — הרי גם תינוקות יהודים הם תינוקות — מצאו שם את מותם, בעטיה של אותה מדיניות. לא ניתנה אפשרות להצילם, אמנם לא כולם ניספו בגלל אותה מדיניות. אך רבבות מהם אפשר היה להצילם, והם לא ניצלו רק מחמת מדיניות זו. האם אין אנו רשאים כבני־אדם לבקר או להתקיף מדיניות זו? מובטחני שהארכיבישוף מבין זאת, אבל הוא יודע נפש עמו, והוא מצהיר שבקרתנו מרגיזה ועלולה להביא לידי ״תגובה מסוכנת ביותר״, וזהו הדבר שאני קורא לו בשם הפליה מוסרית. אנו סופגים מהלומות־מוות ואנו מצווים לשתוק, משום שהדבר עלול להביא לתגובה מסוכנת. היכן? לא בפולין, כי אם בארץ הסבלנית ביותר באירופה. והרי זו הפליה מוסרית הקשה ביותר, ולהפליה — מה זו עושה?

יש כמה יהודים שהשלימו עם ההפליה, אך יש יהודים שאינם יכולים להשלים — והם באים הנה. בגולה היו תלויים בחסדי אנשים יפים, אבל גם אנשים יפים מסוגלים ליהפך לעריצים כשיש בידם הכוח, וכשלעומתם עומד מיעוט חלש.

 

מהו מקור ההפליה הזאת נגד היהודים?    🔗

רואה אני שתי סיבות לכך: מפני שאנו שונים מאחרים — ואנו מיעוט בכל מקום. אין אנו היחידים השונים מאחרים; בעצם אין אנו שונים. שוני הוא מושג יחסי. אילו היה רק אדם אחד בעולם — לא היה שונה. אנו הננו כאשר הננו, ואנו רוצים להיות כמו שהננו. היש חטא בדבר? כלום אין אדם רשאי להיות כפי שהנו? כלום עם אינו רשאי להיות כפי שהנהו?

אני יודע כי בני יבשת אירופה רואים את הבריטים כיצורים שונים בתכלית, ואמנם הם שונים מאחרים. אבל שום אדם בריטי אינו רואה עצמו משונה, כי הוא — הוא. הוא רואה את בני היבשת כמשונים. האמת היא שהבריטים הם מה שהם, ואנחנו מה שאנחנו. אנו שונים מאחרים מפני שאחרים הם שונים מאתנו, ומטעם זה אנו סובלים. אולם אין העם הבריטי סובל מטעם היותו שונה, להיפך, השוני מעלה אותו, בשוני שלו יש משום כוח. העם הזה טבוע בחותם של עצמיות מיוחדת, ומכבדים אותו על כך.

אולם אנחנו לא רק שאנו שונים, אלא גם חלשים — אנו מיעוט, ואנו תלויים בחסדי זולתנו, וכשהזולת אינו אוהב השוני שלנו — בידו לקפח אותנו. ומצבנו נעשה מסוכן מאוד — כשהשוני שלנו אינו מוצא חן. יש שדורשים מאתנו להתכחש לעצמנו, להסתלק מהשוני שלנו, דורשים מאתנו להתכחש לדתנו, למולדתנו, ללשוננו, להיותנו עם. ויש יהודים שהם מתכחשים — ואולי נפגשתם בחקירותיכם גם עם יהודים ממין זה. אולם היהודים בכללם אינם מתכחשים. העם היהודי לא היה מוכן ואינו מוכן להתכחש לעצמותו, בין שזו מוצאת חן ובין שאינה מוצאת חן בעיני אחרים.

 

היחוד של העט היהודי    🔗

ואחד הסימנים המובהקים של ״השוני״ שלנו הוא זה — שאנחנו, בני עם ישראל, מַמרים כוח חמרי עליון כשכוח זה דורש מאתנו להתכחש לערכים רוחניים יקרים לנו, לערכים שהם חלק מאתנו. ואנו משלמים את המחיר, לפעמים מחיר יקר מאוד, על דבקותנו בערכינו הרוחניים. זהו מעשה ישן נושן המתחדש תמיד, וראשיתו נעוצה בימים קדומים—לפחות לפני אלפיים ושלוש מאות שנה, מתקופת השתלטות ההלניזם. כל המזרח נתיוון — מצרים, סוריה, פרס נתיוונו; יהודה לא נכנעה לתרבות ״העליונה״ ההיא — אם כי זו היתה מבחינות רבות תרבות גבוהה, אולם היהודים התעקשו להישאר כמו שהם, והם סבלו ונרדפו על כך — ולבסוף התקוממו, לחמו וניצחו. היתה התנגשות שניה, כשרומא עלתה לגדולה. נדרשנו לתת כבוד־אלוהים לקיסרים — וסרבנו. קיסרי רומא היו שליטי־עולם, וכל העמים נתנו להם כבוד־אלים, רק אנחנו עמדנו במרדנו. סבלנו, נרדפנו, נלחמנו ונוצחנו הפעם. אולם נוצחנו רק בחומר—לא ברוח. לא התכחשנו לעצמנו — והמרינו את הכוח העולמי העליון. ושוב חזר הדבר עם הופעת הנצרות והשתלטותה באירופה. כאן עלי לדבר בזהירות — מבלי לפגוע ברגשותיכם. כל אירופה התנצרה, בחלקה מרצון, בחלקה מאונס. אנו המרינו ולא נתנו יד לדת השלטת. בעמנו היו יותר שרשים לדת החדשה מאשר בעמים אחרים. פולוס היה יהודי. אולם דחינו את הדת החדשה — ושילמנו המחיר, מחיר גבוה מאוד, ועוד אנו משלמים מחיר זה גם עכשיו. קראתי חלק מעדות שליחי המיסיות הנוצריות — והרגשתי את ריח השטנה הדתית.

במאה השביעית קמה במזרח דת חדשה, גדולה, וכבשה עמי המזרח — ושוב אנחנו היינו המסרבים היחידים כמעט, ואוכל בענין זה לספר מה שעבר עלינו בגלל אותו דבר — אבל אני מעדיף כאן את השתיקה.

ושוב — פרצה המהפכה הצרפתית, ואנו נדרשנו לחדול מהיות עם. כמה יהודים עשו זאת, העם היהודי סרב ולא התכחש ללאומיותו.

 

מה עוללו לנו ביפים אלה    🔗

בשנים האחרונות קרה אותנו באירופה מה שאין להביע בדבר־שפתים. ואיני רוצה כלל לפתוח לפניכם את סגור לבנו. למה אעמיס עליכם את אשר מרגיש עכשיו יהודי? רק אותנו קרה הדבר — ולא אתכם. אספר לכם רק על רגל אחת ההרגשות שהרגשתי בשעה שנודע לי מה קרה לעמנו באירופה: הרגשתי שאני וילדי מאושרים שאנו בני עם נטבח ולא בני עם טובח, ואף לא בני עם העומד באדישות על דמינו המוגרים.

מכירים אנו כמה נוצרים בצרפת, הולנד, בלגיה ועוד אשר סיכנו חייהם למען הצל יהודי אחד או תינוק יהודי. לעולם לא נשכח זאת, לעולם. אבל מה עשו האחרים, הכלל כולו? איני מדבר על הנאצים — הללו עומדים מעבר לתחום האנושות, ואין לי כל דין ודברים אתם. אולם האהרים? כשנערך הטבח היה קיים קשר של שתיקה בעולם כולו, וכשניסינו לפרוץ חומת השתיקה ולספר על הזוועה, אמרו: זוהי תעמולה יהודית. ואני שואל את עצמי: כלום הייתם נוהגים ככה אילו היו שוחטים מיליון תינוקות של נוצרים באירופה? משום מה הפליה זו?

תארו בנפשכם שדיביזיה בריטית נפלה בשבי יפאני, וכל השבויים נשחטו, מלבד פלוגה אחת שנשארה בנס בחיים. הצבא האמריקני כבש את יפאן ואת מחנה השבויים, אולם משום איזו סיבה שהיא אינו מרשה לשריד המוצל במחנה השבויים היפאני לשוב למולדתו; היכולים אתם לשער מה היה אז מרגיש כל אנגלי? היכולים אתם לשער את רגשותינו אנו לאחר הטבח של ששה מיליונים, כששריד קטן זה שנשאר בחיים בנס עודנו עצור בארץ־ההריגה, לאחר שהמלחמה נסתיימה, ואירופה נשתחררה, והם השרידים, רוצים להימלט מהגיהינום ולחזור לביתם — ואין נותנים להם. האין ארץ זו ביתם, האין זה הבית הלאומי של העם היהודי — האין הם בני העם היהודי? מדוע?

כאן עם שותת דם. מיליונים נטבחים, שרידים מעטים נשארו בחיים. מדוע מענים אותם? זהו עינוי. לא עינוי פיסי, לא. ראיתי אותם במחנות מבחינה פיסית מתיחסים אליהם כהוגן, גם באיזור האמריקני וגם באיזור הבריטי, — לא ביקרתי באיזור הצרפתי, — אבל העינוי הוא בהחזקתם שם. זהו עינוי נפשי. ולא רק הם מעונים. כל אחד מאתנו בארץ זו הוא מעונה, כי אנו נמצאים פה למענם, הם עצם מעצמינו, הם אחים שלנו. רבים הם אחינו במובן הפשוט של המלה, אולם אנו רואים את כולם כאחים שלנו, כי הם סבלו ונענשו בעד החטא המשותף גם לנו — בעד היותם יהודים. מדוע אנו מעונים?

מדוע נעשו נסיונות לכלוא את השריד האומלל והנרדף של יהודי פולין? משלושה מיליון נשארו כשלושים אלף, ויום־יום הם נרצחים גם עכשיו, — והם רוצים להימלט על נפשם ולברוח מפולין. מדוע מנסים לסגור בפניהם את דרך ההצלה? הם בני אדם, מדוע ההפליה הזו בעולמכם הנוצרי? מדוע אין אנו רשאים להציל עצמנו? ומדוע אנו תלויים תמיד בחסד אחרים? והיהודים שבאו הנה לפני שנים אחדות, לפני עשר שנים, לפגי שלושים שנה, לפני חמישים שנה — יהודים המכבדים את עצמם ואת עמם — גמרו אומר בלבם להשתחרר מתלות מרה זו, ומההפליות הכרוכות בה. ושבו למולדת, למולדת עמם.

 

אהבת־ציון    🔗

יש סיבה שניה לבואנו הנה ולהיותנו פה — אהבת־ציון, אהבה עמוקה, לוהטת, עזה, עזה כמוות, למולדת. אין כל אח ודוגמא לדבר זה בכל ההיסטוריה האנושית. זהו דבר יחיד במינו — אבל זה ישנו. אהבתנו לציון, אהבה שאין כמותה, היא עובדה. תראו אותה כאן בכל אשר תלכו. תמצאו שש מאות אלף מבני העם היהודי כאן — מרותקים באהבת־עולם לציון.

בעדות שנמסרה לכם באמריקה אמר אחד העדים, ערבי־אמריקני,בדמה לי מר ג׳ון חזם: ״מעולם לא ידעו כלל על פלשתינה כיחידה גיאוגרפית ופוליטית״, וערבי־אמריקני שני, המפורסם כהיסטוריון ערבי חשוב, דר׳ חתי, הרחיק לכת וטען: ״אין כלל בהיסטוריה דבר כזה ששמו פלשתינה, בהחלט לא״. ואני תמים דעים אתו. אין זה הדבר היחיד שבו אני מסכים לערבים. אין בהיסטוריה דבר הנקרא פלשתינה, בהחלט אין.

אבל כשד״ר חתי מדבר על היסטוריה הוא מתכוון להיסטוריה ערבית. הוא מומחה להיסטוריה זו ויודע את מקצועו. בהיסטוריה הערבית אין דבר כזה הנקרא פלשתינה. ההיסטוריה הערבית נעשתה בערב, בסוריה, בפרס, בספרד, בצפון אפריקה. פלשתינה לא נעשתה בהיסטוריה הערבית והיסטוריה ערבית לא נעשתה בפלשתינה.

אולם יש משהו מחוץ להיסטוריה ערבית: יש היסטורה עולמית, ויש היסטוריה יהודית, ובהיסטוריה העולמית והיהודית יש ארץ אחת קטנה, ושמה יהודה, או כפי שאנו קוראים לה — ארץ־ישראל. ואנו קוראים לארץ הזאת בשם ארץ־ישראל זה למעלה משלושת אלפים שנה, מימי יהושע בן נון, יורשו של משה, וער היום הזה, בלי הרף. ארץ זו קיימת בדברי ימי העולם, ובדברי העם היהודי — היתה וישנה. זוהי ארץ קטנה, קטנה מאוד, אבל הארץ הזאת השאירה רשמים עמוקים בהיסטוריה האנושית, ועוד יותר בהיסטוריה היהודית. ארץ זו עשתה את עמנו, עמנו עשה ארץ זו; ארץ זו לא עשתה שום עם אחר, שום עם אחר לא עשה ארץ זו. ושוב ארץ זו מתחילה לעשות מחדש את עמנו, ועמנו מתחיל שוב לעשות ארץ זו. זהו דבר יחיד במינו — אבל זוהי עובדה.

 

ישראל וארצו    🔗

הרבה מלחמות ניטשו בהיסטוריה בגלל ארץ קטנה זו. נלחמו על כיבושה מצרים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, ביצנצים ואחרים. אבל לא מלחמות אלו קבעו מקומה של ארצנו בהיסטוריה העולמית. ארץ זו כבשה מקום־כבוד בדברי ימי העולם, כאשר לא כבשו הרבה ארצות אחרות, ואפילו גדולות ועשירות ממנה, אך ורק מפני טעם אחד: מפני התרבות הגדולה, אם כי אולי מוגבלה, שיצר כאן עמנו, תרבות שנעשתה במידה ידועה נחלת האנושות כולה. ארץ זו עיצבה את עמנו, ושיותה לו האופי שהיה לו מאז ומעולם ועד היום הזה: מצד אחד — עם לבדד ישכון, עם אכסקלוסיבי מאוד, ומצד שני — עם אוניברסלי וכל־אנושי; עם לאומי ובינלאומי כאחז; עם אכסקלוסיבי בחייו הפנימיים, דבוק בהיסטוריה ומורשת האבות שלו, במסורתו הדתית והלאומית — ובאותו זמן אוניברסלי וכל־אנושי באידיאליו וערכיו הדתיים, המוסריים והסוציאליים. עמנו הביא לעולם את הבשורה על אל אחד בעולם, על אחדות המין האנושי, באשר כל אדם נברא בצלם אלוהים, על יעודי הצדק החברתי, על אחוד, אנושית ועל שלום בינלאומי. ערכים אלה שנוצרו בארצנו זו עיצבו את רוח עמנו, טבעו את אָפיו וקבעו מקומנו ומקומה של ארצנו בדברי ימי עולם.

 

הספר, הארץ, העם    🔗

כאן, בארץ זו, יצרנו את הספר. יצרנו הרבה ספרים. רבים מהם הלכו לאיבוד, כמה מהם נשתמרו רק בתרגומים לועזיים, אך מספר ספרים, כעשרים וארבעה, נשתמרו בלשונם המקורית, בעברית, באותה הלשון שבה אני הוגה בדברי אליכם אנגלית, באותה הלשון שבה מדברים יהודי א״י.

הלכנו בגולה — הוגלינו והורחקנו מארצנו. אבל לקחנו אתנו את ספרינו, את הספר, ובספר הזה, שהיה בשבילנו יותר מספר — כי בו היתה צרורה כל נפשנו — לקחנו אתנו לגולה גם את מולדתנו, כי גם ארצנו זו היתה צרורה בספר, ונשאנו את ארצנו בלבנו, בנשמתנו — ויש דבר כזה שנקרא נשמה, כשם שיש דבר שנקרא גוף, — ושלושה אלה — העם, הספר והארץ היו לאחד, ולעולמים. זה חוט משולש אשר לא ינתק. אין כוח חמרי שיוכל לנתק הקשר שבין העם והספר והארץ — אלא אם ישמיד אותנו השמדה פיסית.

היו״ר הבריטי הנכבד של ועדה זו ציטט ביום הששי בבוקר משהו מספרו של סיר רונלד סטורס — לציין מהי ההבטחה שניתנה לנו בהצהרת­ בלפור. אדוני, זכותנו לארץ זו, קשרינו אתה, מקומנו בתוכה — תמצא באותו הספר אך ורק באותו הספר — ולא בשום ספר אחר. הספר ההוא מחייב אותנו, ורק הוא. אם הוא מחייב גם אחרים — לא עלי להגיד. אני יודע הרבה נוצרים המאמינים שהספר ההוא מחייב גם אותם, — אותנו ודאי שהוא מחייב. אין לתאר את עמנו מבלי הספר, לא בעבר ולא בהווה, ולפי דעתי ואמונתי, גם בעתיד.

מי שהוא סיפר לכם, שקשרנו לארץ הוא קשר לארץ מיסטית, לציון של מעלה, ולא לציון הפיסית, הממשית, זו שאנו ואתם נמצאים עכשיו בתוכה. אבל תלכו ותיפגשו עם שש מאות אלף היהודים — הם חיים וקיימים, ותראו שאהבת־ציון העלתה אותם הנה, לציון זו החיה, הפיסית. אהבה זו יש לה גם משמעות רוחנית, אולי גם מיסטית, אבל האהבה המיסטית העמוקה מתיחסת לא לציון מיסטית, אלא לציון חיה, ממשית.

 

לא נמיר הארץ    🔗

אך יש שואלים שאלה פשוטה ומשכנעת לכאורה: כלום לא כבשו הערבים פעם את ספרד, ויצרו שם תרבות מפוארת, ואחר כך גורשו משם — היש להם הזכות לתבוע עכשיו את ספרד לעצמם, כבית לאומי לעם הערבי? ואמנם כבשו הערבים את ספרד, ויצרו שם תרבות מפוארת — בהשתתפות לא קטנה שלנו, של היהודים; ואחר כך גורשו הערבים, גורשו גם היהודים. כלום יש משום כך לערבים זכות על ספרד?

איני מכיר שום טענה המוכיחה בתוקף כה רב את תביעתנו המיוחדת כטענה זו על הערבים וספרד. ואני מסתמך על טענה זו. היש ערבי אחד בעולם החולם על ספרד? היש ילד ערבי אחד בחג׳אז, עיראק, סוריה — היודע על נהרות ספרד והריה? השמע את שמה? היש ערבי אחד באיזו ארץ שהיא שהקדיש כספו לבנין ספרד? שנתן חייו על ספרד? מה לו ספרד — ומה ספרד לו?

והיהודים? אף יום אחד בחייו לא שכח העם היהודי את ציון, לא חדל להתפלל על שיבתו אליה, לא הפסיק לצפות לגאולתה.

יש בלי ספק רבים שהיו רוצים לכבוש ארץ זו — או ארצות אחרות. אבל היש עם אחד מלבדנו — האוהב ארץ זו? הרבה עמים ניסו וגם הצליחו לכבוש ארצנו זו — מתוך רצון לכוח, כמו בכל כיבוש אחר, אבל לא מתוך אהבה לארץ. אהבה זו מיוחדת היא לעמנו בלבד. ואהבה זו תמצאו בתוך העם היהודי באשר הוא — לא רק בארצות דיכוי ורדיפות כגון פולין ותימן, אלא גם בארצות החופש, כגון אנגליה וקנדה — אף־על־פי שמפרידות בינם ובין הישיבה הפיסית של אבותיהם בארץ מאות שנים.

איני יודע אם כל חברי הועדה האמריקנים יודעים את העובדה, שבמלחמת העולם הראשונה התנדבו אלפי צעירים יהודים באַרצות הברית, להילחם על שיחדור ארץ זו מהתורכים? נזדמנתי בימים ההם באמריקה והיתה לי הזכות להשתתף בלגיון היהודי שבא מאמריקה לשרת בצבאות אלנבי — בגדודים של ״קלעי המלך״. בהזדמנות זו עלי להזים את המעשיות שסופרו לכם על השתתפות צבא ערבי בשיחרור ארץ־ישראל. הייתי אז בארץ בצבאו של אלנבי, ואני יודע מה שקרה בארץ. איני יודע אולי מה, קרה בחג׳אז, אולם בארץ זו היו חיילים שמיים בצבא אלנבי שלחמו על שיחרור הארץ — החיילים השמיים היו כולם יהודים. ערבי ארץ־ישראל נלחמו בצד השני, בצד התורכי. איני מגנה אותם על כך, זו היתה זכותם, אולי גם חובתם.

מה הביא מאמריקה את אלפי המתנדבים היהודים האלה בלגיון היהודי — והם באו בהסכמתו ואישורו של נשיא ארצות הברית, המנוח וודרו ווילסון, להילחם על שיחדור ארץ זו — אם לא אהבת־ציון? יתכן שקשה להסביר זאת, אבל זוהי עובדה חיה.

והנה עובדה שניה — כבר צוינה בעדות לפניכם: יהודים ניסו להתישב על הקרקע בארצות אחרות. נסיון זה נעשה על ידי הצארים הרוסים, אלכסנדר הראשון וניקולאי הראשון. המשלה הסוביטית ניסתה להושיב יהודים בבירוביג׳אן, וזוהי ממשלה תקיפה ובעלת יכולת. יהודים ניסו להתישב בארגנטינה, בארצות הברית של אמריקה. כל הנסיונות נכשלו — רק פה הצליחו. לא היתה שם אהבה לאדמה, כאן היתה האהבה, והיה החזון. עם כל אהבתי לארץ זו אני מוכרח להודות שארגנטינה יותר נוחה ויותר עשירה — ואפשרויות ההתישבות שם גדולות פי כמה. ואף על פי כן נכשל הנסיון שם והצליח פה — אהבת ציון הכריעה.

מה פשר אהבה זו? הרבה דברים יכול אדם להמיר ולהחליף — אפילו דתו, אפילו אשתו, אפילו שמו. אבל יש דבר אחד שאדם אינו יכול להמיר בשום אופן שבעולם — את הוריו. הורי עמנו הם — ארץ זו. לא נוכל להמירה. כך הוא הדבר — אם כי הוא נראה תמוה.

לפני שלוש מאות שנה ומעלה הפליגה אנית ״מייפלויר״ מנמל פלימוט בדרכה לעולם החדש. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תמה אני: כמה אנגלים ואמריקנים יודעים בדיוק התאריך של הפלגת אניה היסטורית זו, כמה ״פיליגרימים״ היו בספינה זו, ומה היה הלחם שאכלו הנוסעים בצאתם מפלימוט.

והנה — לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה (כ־3,000 שנה לפני הפלגת ״מייפלויר״) יצאו היהודים ממצרים, הדבר קרה לפני יותר מששים וששה יובלות — וכל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק במרץ באיזה יום יצאו היהודים ממצרים — ט״ו ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו — מצות. ועד היום הזה, במשך אלפי שנה, אוכלים כל היהודים — גם יהודי אמריקה וגם יהודי רוסיה הסוביטית — מצות בט״ו בניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, מעיצאו שוב כגולה, והם מסיימים את סיפורם במלים אלו: ״השתא עבדי, לשנה הבאה בני־חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל״.

כאלה הם היהודים.

 

צמאון לעצמאות    🔗

וטעם שלישי היה לשיבת היהודים הנה — וטעם זה הוא נקודת המוקד של הבעיה: הצמאון לעצמאות יהודית, מה שאתם קוראים בשם מדינה יהודית, ואני רוצה להסביר לכם מה פירושו של דבר, מכיוון שכאן מרכז הכובד של כל הדיון.

כשאחרים מדברים על מדינה, הכוונה היא לכוח, שלטון, התנשאות. אומר לכם למה אנו מתכוונים באמרנו מדינה יהודית: באנו הנה על מנת להיות יהודים חפשים, כוונתי ליהודים חפשים במלוא מובנן של שתי המלים האלו: להיות במאה אחוזים — יהודים, ובמאה אחוזים חפשים. בשום מקום אחר בעולם לא יכולנו להיות יהודים, כפי שרצינו, ולא בני־חורין, כפי שמגיע לנו. ואנו מאמינים שזכותנו היא להיות יהודים מלאים, כשם שאנגלי חי חיים אנגליים מלאים ואמריקני — חיים אמריקניים מלאים, וגם להיות הפשיט מפחד, מתלות, מהפליה; לא להיות עוד נושא לרדיפות, גם לא נושא לרחמים ולאהדה ולפילנטרופיה או לחסד של זולתנו. אנו זכאים לכך כאנשים וכעם.

כבר עכשיו אין בעולם כולו יהודים חפשים כמונו פה. ולא במובן החוקי; להיפך, מבחינת החוק אנו משוללים כאן אפילו שויון משפטי כאזרחי הארץ. ״הספר הלבן״ מפלה אותנו לרעה בחוק הקרקע וגוזל את זכותנו האלמנטרית לאדמה. ולחופש התישבות בכל רחבי הארץ. אנו חיים במשטר שרירותי. איני יודע משטר שרירותי יותר בעולם ממשטר שלטונות ״הספר הלבן״.

ואף־על־פי־כך — אנו פה היהודים החפשים ביותר בעולם. חירות מתחילה בפנים, בלב האדם וברוחו — ואנו בני־חורין, ואנו בונים כאן חירות ישראל. אנו סומכים על עצמנו, אנו בונים ארצנו, נבנים על ידי ארצנו. הישוב היהודי פה הוא למעשה מדינה יהודית בבנינה.

 

מה זאת מדינה יהודית?    🔗

ואספר במלים אחדות כיצד אנו מקימים המדינה היהודית. באמרנו ״מדינה יהודית״ או ״עצמאות יהודית״ — אנו מתכוונים בשורה ראשונה למולדת יהודית, לאדמה יהודית, לעבודה יהודית, לים ונמל יהודי, ללשון וספרות יהודית, לתרבות ורשת־חינוך יהודית; אנו מתכוונים לבטחון יהודי ולעצמאות יהודית, לעצמאות מלאה ושלמה, כזו שיש לכל עם בן־חורין.

אתחיל מהמַסד. כבר שמעתם מפי ד״ר חתי, ש״אין דבר כזה ששמו פלשתינה, בהחלט אין״; ואמנם—אין אנו חוזרים לפלשתינה. אנו שבים לארץ שאנו יוצרים אותה מחדש. כשחזרנו הנה לפני עשרות שנים מצאנו כאן כמה מאות כפרים ערבים, מושלמים ונוצרים. לא התישבנו בתוכם ולא עקרנו אותם. אף יהודי אחד לא התישב בכל הכפרים האלה. בנינו מאות כפרים יהודים חדשים — על אדמה חדשה. לא יצרבו את האדמה, האדמה היא מתנת־האלוהים. אולם מתן הטבע אינו מספיק — האדם צריך להוסיף את עבודתו הוא. מצאנו אדמה שלא הסכינה לישוב בני אדם — נצטרכנו לתקנה ולהכשירה. לא די היה לרכוש אדמה בכסף — היה צורך להשביחה ולהפרותה. זוהי האדמה שיצרנו מחדש. עשינו זאת בגבעות סלעים, כגון במוצא — תמצאו בהרצאת הועדה המלכותית תיאור מענין ממקום זה; עשינו זאת בביצות חדרה — בה מתו מקדחת עשרות מתישבים — וסרבו לעזוב המקום, עד שהבריאו אותו בקרבנותיהם; עשינו זאת בחולות ראשון־לציון. בעמל ידינו, בזיעת אפנו, באהבתנו ובמסירותנו ללא גבול יצרנו מחדש אדמה להתישבותנו שלא על חשבון זולתנו.

אתם עכשיו כאן — ואתם מוזמנים לבקר בכפרים שלנו. תמצאו אדמה שהוכשרה והופרתה מחדש — במאמצינו אנו. אדמה זו נחשבה לבלתי ראויה לעיבוד, וודאי שלא היתה מעובדת. אנחנו הכשרנו אותה לעיבוד — ואנחנו מעבדים אותה. אין האדמה, לדעתנו, חומר לפרקמטיה וספסרות, חפץ שקונים ומוכרים אותו. האדמה היא יסוד הקיום האנושי, היא פקדון קדוש שהופקד בידי אנוש לשמרו ולעבדו. אין להזניחה ואין לפגמה — להיפך, יש להפרותה, להשביחה, לשמור עליה כעל בבת־עין. ואנו מנסים לעשות זאת במיטב יכלתנו — וכמדומה שעשינו זאת בלי כשלונות רבים — אף על פי שהיינו במשך מאות בשנים אנשי עיר, ונאמר לנו שיש חוק (לא חוק משפטי במקרה זה אלא ״חוק מדעי״) שאנשי הכפר הולכים לעיר, ואין אנשי העיר הולכים לכפר. לא נכנענו ל״חוק״ זה — זהו חוק שפגע ברצון קיומנו ושחרורנו, וחזרנו מהעיר לכפר, ואם כי הפירונו ״חוק״ מדעי, אקוה שלא תאמרו שעשינו מעשה בלתי־לגאלי ועוד אנו חוזרים ונוסיף לחזור לאדמה, ושיפה לארץ היא בשבילנו קודם כל שיבה לאדמה.

שמעתם עדות נציג המדינות הערביות שיותר מששים אחוז של אדמת הארץ הזאת אינם ראויים לעיבוד. ודאי שאין הם מעובדים. אדמה לא נושבת ולא מעובדת זו — אנחנו רוצים ליישבה ולעבדה; אם נוכל — כולה, אם נוכל — חלקה, איני יודע עדיין. נעשה מאמץ. היש חטא במאמץ זה? ובהפרותנו אדמה צחיחה ולא נושבת — אנו בונים המדינה היהודית.

ובנין מדינה — הוא חזרה לעבודה, ליגיע כפים. אין אנו רואים בעבודה קללה והכרח מר, אף לא אמצעי פרנסה בלבד. עבודה היא תפקיד חברתי, תפקיד אנוש עלי אדמה, גילוי כוח היצירה של האדם ושלטונו בטבע — ומשום כך אנו שואפים לעבודה חפשית, שיש בה יצירה עצמית; הנוער שלנו, גם נוער של מעמד בינוני, מתחנך לעבודה, ובגמרו בית־הספר אנו מאמצים אותו ללכת לחיי עבודה, קודם כל לעבודה חקלאית, ואם אין אדמה — לעבודה אחרת. מדינה יהודית פירושה עבודה עברית. מדינה לא כובשים, אף לא קונים — אלא בונים ביגיע כפים, וזאת אשר אנו עושים ואתם תמצאו בארצנו פועלים יהודים במקצועות שהיו סגורים ליהודים בארצות אחרות — בשדה, בבית־החרושת, במחצבה, ברכבת, נמל, בכל.

ומדינה יהודית פירושה משק יהודי: חקלאות וחרושת, ימאות ודיג. עצמאות מתחילה מחוסר תלות כלכלית. אנו אומרים: זו היא ארצנו, באשר אנו בונים אותה, מחדשים אותה, מייצרים אותה מחדש באוננו והוננו. בנין המדינה היהודית — זהו מאמץ קונסטרוקטיבי מתמיד וממושך בשדה ובבית־המלאכה, ביבשה ובים — עקבות המאמץ הזה תראו בכל פינה יהודית בארץ זו.

ומדינה יהודית פירושה — לשון ותרבות עברית. אילו הייתם באים הנה לפני ארבעים שנה, והיינו אומרים לכם שאנו רוצים לעשות השפה העברית ללשון מדוברת, ללשון המוני היהודים, ללשון העבודה והמסחר ובית־הספר — ודאי הייתם אומרים לנו שדעתנו נטרפה. היתכן להחיות לשון מתה, לשון עתיקה, שחסרים לה כל המונחים והניבים הדרושים לחיים החדישים. והנה הדבר ״המטורף״ נעשה, ועברית נעשתה לשון הישוב העברי, והיהודים אשר עלו מקנדה, ומתימן, מרוסיה וארגנטינה, מפולין ומפרס, עם בליל השפות אשר בפיהם — יש להם לשון לאומית כללית, וכל הדור הצעיר, ילדינו ונכדינו, עברית נעשתה לו לשון־האם.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם — ואנו מקימים חברה יהודית חדשה, מתוקנת, מיוסדת על ערכים תרבותיים, רוחניים, מדעיים, אמנותיים ממדרגה גבוהה. האקטיביות המדעית, האמנותית והרוחנית של ישובנו אינה. נופלת אולי מהישובים עשירי־התרבות בעולם, ואיני יודע אם באיזו ארץ שהיא מוציאים יותר ספרים, מקוריים ומתורגמים, מאשר מוציא ישובנו — באורח יחסי.

ומדינה עברית פירושה בטחון יהודי. אם יש דבר שהיהודי חסר בעולם כולו — הרי זה בטחון. גם בארצות שיש ליהודים בטחון — אין להם הרגשת בטחון. מדוע? מפני שבטחונם אינו תלוי בהם, מישהו אחר דואג — או אינו דואג — לבטחונם. אין בטחונו של יהודי בידיו הוא. אנו רוצים כאן לדאוג לבטחוננו בכוח עצמנו ובאמצעי עצמנו. ואנו עושים זאת מראשית יסוד הישוב החדש בארץ, זה למעלה מששים שנה.

עליתי לארץ לפני ארבעים שנה. הלכתי לעבוד לסג׳רה, כפר יהודי קטן בגליל. לא הייתי פועל חקלאי לפני בואי לארץ. והוטל עלי ללמוד שני דברים חדשים בבת אחת: לאחוז במחרשה וברובה. יצאנו לשמת סג׳רה במחרשה כשרובנו על שכמנו. היינו צריכים לדאוג בעצמנו לבטחון חיינו ולבטחון רכושנו. הוקמה הסתדרות מיוחדת לשמור על מושבתנו, והיא נקראה בשם ״השומר״. היינו מעטים, כפרים יהודים ספורים. נתקפנו מזמן לזמן על ידי שכנינו. הם היו תוקפים גם איש את חברו — אותנו תקפו קצת יותר. והיינו צריכים להגן על עצמנו. כשעמדתי בלילות על המשמר בסג׳רה והסתכלתי בשמי הגליל הבינותי את כל המשמעות של הפסוק הנהדר בתהלים: ״השמים מספרים כבוד אל״. מעולם לא ראיתי תפארת־תכלת והוד־רקיע כבלילות השמירה בסג׳רה.

אולם כשסידרנו את מכשירי הבטחון שלנו — דאגנו גם ליחסי ידידות עם שכנינו. הדבר לא היה קל. ילידי הארץ ידעו לכבד רק כוח — והיהודים היו בעיניהם ״ולד־אל־מות״. הכבוד שעורר בעיני הערבים ״השומר״ סייע ליצירת יחסי־ידידות בין הכפרים היהודים ושכניהם. מאז נעשו על ידי כל הישובים שלנו מאמצים — לא בלתי מוצלחים — לקיים יחסי־שכנים טובים בין הכפר היהודי והכפר הערבי. הישובים שלנו גם ידעו תמיד לשמור על טוהר נשקם, מעולם לא השתמשו בו לפעולה תוקפנית — רק להתגוננות בלבד.

ולבסוף — מדינה יהודית פירושה עצמאות, עמידה ברשות עצמנו, חוסר כל תלות פוליטית בשלטון הזולת. אנו רוצים — ואנו זכאים — לחיות בהתאם לצרכינו, למאוויינו, לתפיסת־עולמנו וליעוד החיים שלנו. יש לנו אידיאלי־חיים יהודיים ואנושיים — אין סתירה ביניהם, להיפך הם משלימים זה את זה.

 

שני יעודים למדינת־היהודים    🔗

אנו מנסים לבנות חברה חדשה, בת־חורין, בנויה על אשיות הצדק, צדק חברתי ולאומי, ועל מגמות מוסריות ורוחניות נעלות ביותר: אחוה, שלום, חירות. אם תבקרו את ישובינו ותעמדו על אפיים החברתי והמוסרי תראו לאן פנינו מועדות. למען שנוכל לחיות לפי רוחנו אנו, בלי שום כפיה והתערבות זרה, אנו זקוקים לעצמאות, זאת אומרת מדינה יהודית. אולם למדינה יהודית יש עוד יעוד אחד: אנו רוצים מדינה לא רק בשביל היהודים היושבים כבר בארץ למען שיהיו עומדים ברשות עצמם; דרושה מדינה יהודית כמכשיר לפתרון הבעיה הטראגית ביותר בעולם — הבעיה היהודית. רק מדינה יהודית יהא בכוחה לבנות בלא מפריע ובממדים הדרושים את הבית הלאומי לעם היהודי. המדינה היהודית דרושה בשביל המשכת הבית הלאומי — למען כל אותם היהודים אשר מטעם זה או אחר רוצים ומוכרחים לעלות ארצה, כשם שאנחנו עלינו ארצה. ביצועו המלא של הבית הלאומי יתכן רק על ידי מדינה יהודית.

 

מדינה לשם בית לאומי    🔗

לפני כמאה וחמשים שנה התקוממו המתישבים הבריטים באמריקה נגד האדמיניסטרציה הבריטית שנשלחה אליהם מלונדון. אלה היו בני עם אחד. המתישבים היו בריטים, והפקידים היו בריטים. אולם המתישבים היו סבורים — ולא בלי יסוד — שהפקידים הנשלחים אליהם מלונדון אינם מזדהים עם אינטרס המתישבים ואינם עושים רצונם, אלא רצון שולחיהם בלונדון — והם התקוממו. האין אופטימיות יתרה להניח שמה שפקידים בריטיים לא יכלו לעשות לבני עמם הם בארץ אחות — יצליחו לעשות למען היהודים בארץ זו? תפקיד הפקידות פה אינו דומה לתפקידי פקידות קולוניאלית רגילה. כאן יש לממשלה תפקיד דינמי, קונסטרוקטיבי, יצירתי, הכרוך בקשיים גדולים. הקשיים הם בנו ובארץ, אנחנו מכירים אותם. ואנחנו נתגבר עליהם — באשר לנו יש המסירות והאהבה. אי־אפשר למסור טיפול בילד לכל אשה — אפילו לאשה הוגנת וישרה. אבל אפשר למסור כל ילד בידי אמו.

רק היהודים יטפלו בטיפוח הבית הלאומי בהבנה ובמסירות, בזריזות ובאחריות הדרושה. ולפיכך אנו דורשים שהסוכנות היהודית, כלומר העם היהודי עצמו, תקבל כל הסמכות הדרושה לסידור העליה ולפיתוח הארץ. הסוכנות יודעת את צרכי היהודים, יכלתם וטיבם — והיא תנהל את עניני העליה בהתאם לצרכי העולים ולצרכי הארץ כולה. לסוכנות יש להעניק הסמכות בהתאם לסעיף 11 של המנדט לפתח את אפשרויות הארץ במלואן, בחרושת ובחקלאות, ביבשה ובים — לטובת תושבי הארץ הקיימים, כיהודים כערבים, ולטובת העולים. רק אנו נוכל לבצע תפקיד קונסטרוק­טיבי זה.

רבותי, מטרתנו אינה רוב. ברוב לא נפתור הבעיה היהודית. את צורך העליה של היהודים אין למוד במספר הבלתי־יהודים הנמצאים בארץ — מספרם של אלה שעתידים לעלות גדול פי כמה. רוב יהודי אינו אלא שלב אחד — אמנם שלב חשוב, אבל לא סופי, רוב יהודי דרוש לתיפקודה הנורמלי של המדינה היהודית, אולם המדינה היהודית עוד שומה עליה להמשיך בבנין הבית־הלאומי עד שבעיית העם היהודי תיפתר במלואה.

באופן זה יהיו למדינה היהודית שני תפקידים:

א. דאגה לצרכי התושבים, ללא הבדל — יהודים, ערבים או אחרים, דאגה לבטחונם, רווחתם והתקדמותם המתמדת מבחינה כלכלית, סוציאלית ותרבותית.

ב. המשכת בנינו של הבית־הלאומי — קליטת עליה יהודית ויצירת מקורות פרנסה נוספים על־ידי פיתוח ובנין למען העולים החדשים, מבלי לפגוע באינטרסים של הישוב הקיים, בין ערבי ובין יהודי.

 

המדינה היהודית והערבים    🔗

היחס של המדינה היהודית לתושביה הערבים והאחרים יהיה יחם של שויון גמור, כאילו היו יהודים, אלא שהמדינה תתן כל העזרה לערבים לקיים את לשונם הערבית, תרבותם הלאומית ודתם ומנהגיהם המיוחדים — מתוך מאמץ להבטיח לכל האזרחים שויון מדיני, אזרחי, כלכלי וסוציאלי, והשוואה כללית של רמת החיים של כל תושבי הארץ, לא על ידי הורדת הרמה הגבוהה, אלא על ידי העלאת הרמה הנמוכה.

אין אנו נרתעים מהסכסוך הנוכחי הקיים בינינו ובין הערבים. זהו סכסוך חולף. אנו עם עתיק־ימים, וראינו כבר בחיינו הרבה תמורות וחליפות, קטנות וגדולות, ואין אנו מקבלים מצב פגום כגזירה עולמית — הפגם יחלוף.

ידעתי שיש ערבים המתנגדים לשיבתנו למולדת. אבל ידעתי שהתנגדותם היא לשוא וללא הצדקה — אם כי אולי מובנת. אנו שבים ונשוב — ונמצא שפה משותפת עם העם הערבי.

במשך חקירתכם ניתנו על ידי הערבים שני נימוקים נגד הקמת המדינה העברית. נימוק אחד ניתן על ידי בא־כוח הליגה הערבית בלונדון, ושני — בקהירו. בלונדון נשאל פריס ביי אל־חורי, נשיא המורשון הסורי, על ידי ד״ר איידלוט: ״הסבור אתה שמדינה יהודית כל־כך קטנה מהוה סכנה לשלום ולבטחון של המדינות הערביות הגדולות? ״ פריס ביי אל־חורי ענה: ״כן, מדינה כזו, אם כי היא קטנה, הריהי נתונה לתמיכתם של 15 או 16 מיליון אנשים עשירים, מוכשרים ובעלי יכולת שבחץ־לארץ. והיא מפני כך תהיה חזקה למדי להעמיד בסכנה השלום והבטחון של מדינות ערב״.

אולם בקהירו הודיע נציג הליגה הערבית, שמדינה יהודית לא יהיה לה קיום, כי המדינות הערביות יהרסו אותה, ולא תוכל להתקיים כלל בלי כידונים בריטיים.

סבורני ששתי הטענות הללו אין בהן ממש. איני מייחס כל ערך לא לפחד של האחד ולא לאיום של השני. גם האיום וגם הפחד נטולים כל יסור ממשי. למפחיד אגיד — יודעים אנו לדאוג לעצמנו. ידענו להגן על עצמנו כשהיינו מועטים — והייתי יכול לספר הרבה דברים על מפעלי הגנתנו לפני ששים שנה, לפני ארבעים שנה, לפני עשרים וחמש שנה ולפני תשע שנים. אולי שמעתם שם תל־חי, — אין אנו פוחדים. אבל לפוחד אגיד — אין שום יסוד לפחדך. מדינה יהודית של מיליונים אחדים אין בה שמץ סכנה לעמים הערבים המונים עשרות מיליונים ושיש ברשותם כמה מדינות גדולות מרובות תושבים. יש לי, יותר מאשר לנשיא של המורשון הסורי, אמון וכבוד לעם הערבי. אני בטוח שגם הערבים, לא פחות מאתנו, ידעו לדאוג לשלומם ולבטחונם. אין שום מקום לפחד ואין שום מקום לאיום. גם הפחד וגם האיום — אין להם כל שליטה עלינו, ואני מקוה — גם לא על הערבים.

יש כרגע מתיחות בינינו ובין הערבים. יש להצטער על כך — אבל זו תחלוף. העמים — היהודים והערבים — יתקרבו ויעזרו זה לזה, כשם שהרבה יהודים והרבה ערבים התקרבו ועזרו זה לזה בעבר ובהווה. אני מאמין שאנו זקוקים זה לזה. יש לכל צד משהו לתת לצד השני — אבל רק בגדר של שוים.

לא נהיה פה ״יהודי חסות״ — כשם שהערבים אינם רוצים בצדק להיות ״ערבי חסות״. לא נסמוך על חסות ערבית, או על חסות בריטית או על חסות אמריקנית — נעמוד ברשות עצמנו, ונהיה עם שווה־זכויות. אולם שום עם אינו יכול כיום לשכון לגמרי לבדד. לא עם קטן ולא עם גדול. יש תלות הדדית. לא נהיה יותר עצמאים ממדינה בנורבגיה, שבדיה, שווייצריה. מדינות אלו אגב תשמשנה לנו דוגמא ומופת מכמה וכמה בחינות. ותהיה תלות הדדית בין המדינה היהודית ובין המדינות הערביות השכנות. בינינו ובין הערבים יהיה לא רק שלום — אלא ברית ופעולה משותפת אמיצה. יש בזה משום הכרח היסטורי כשם שיש הכרח היסטורי בהקמת המדינה היהודית. הברית בינינו ובין העם הערבי היא צורך פוליטי, כלכלי ומוסרי — והיא תקום.

אנו כאן בזכות. לא נתכחש לציון ולעצמאות יהודית — כשם שלא התכחשנו לדתנו וללאומיותנו. אולם כשם שאני משוכנע שמדינה יהודית קום תקום, כך אני משוכנע שברית יהודית ערבית בוא תבוא.

 

מה שיקר — מחייב    🔗

יתכן שלא בנקל נגיע למחוז חפצנו — אולם לא נירתע משוט מכשול וקושי.

בלונדון שאל מר קרוסמן אחד העדים היהודים שאלה לא קלה: אם תהיה לך הברירה להעלות ארצה מאת אלף פליטי גרמניה בתנאי שתסתלק מהמדינה היהודית — מה תעשה? העד הנשאל בלונדון לא יכול היה לענות על שאלה זו מסיבות אישיות. אנסה להשיב למר קרוסמן על שאלתו.

מאמין אני שכל אדם הוא מטרה לעצמו, ולא אמצעי בידי איש אחר, ואני לא אקריב חיי הזולת בלי רצונו והסכמתו, אפילו בשביל האידיאל הקדוש לי ביותר.

אני אדרוש מחברי מה שאני דורש מעצמי — אבל חברי יחליטו מה לעשות. אולם מר קרוסמן היה צריך להפנות שאלתו זו לפליטים בגרמניה גופה: אם הם מוכנים לקנות לעצמם סרטיפיקטים לעלות ארצה במחיר הסתלקותם מעצמאות יהודית וממדינה יהודית אני יודע תשובתם.

תארו בנפשכם שהיטלר תפס מאה אלף שבויים אנגלים, והוא אומר לצ׳רצ׳יל: או שתסגיר בידי את הצי הבריטי — או שאטבח את מאת אלף האנגלים אשר ברשותי. האין אתם יודעים את תשובת צ׳רצ׳יל במקרה זה? האין אתם יודעים שצ׳רצ׳יל היה יכול בשקט גמור לסמוך על תשובתם של מאת אלף השבויים האנגלים עצמם? היעלה מי שהוא על הדעת שמאה אלף אנגלים יקנו את חייהם במחיר הצי הבריטי? האט לא יעדיפן למות ולא יסגירו את הצי?

הייתי בלונדון בשעה הקודרת ביותר של המלחמה — כשצרפת נפלה, ואנגליה עמדה בודדת, והיתה צפויה לה סכנת פלישה נאצית, וכמעט לא היה צבא אנגלי, מלבד ״המעטים״ עם אוירוניהם. ראיתי את ה״בליץ״, כשמטוסים נאציים היו ממטירים לילה־לילה אש ומוות על פני לונדון— והעם הבריטי לא נרתע. ראיתי את האנגלי הפשוט, ראיתי המונים בתחנות הרכבת התחתית, נהגי המכוניות, פועלים וחנוונים — הם לא נפחדו. רבים הופצצו ונהרגו. אולם ראיתי האנגלי שארצו וחירותו יקרות לו מחייו.

מדוע מניחים אתם שאין אנחנו כמוכם? גם לנו יש דברים היקרים לנו מחיינו. אנו אוהבים חיים. היהדות מחשיבה את החיים מאוד־מאוד. דתנו אינה סגפנית. חיי כל יהודי יקרים לנו — גם אילולא קרה לנו מה שקרה לנו. אולם אין אנו מוכנים לוותר על עצמאותנו — גם אם נצטרך לשלם מחיר יקר. מר קרוסמן, בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפים יהודים אשר ימסרו נפשם — אם יהיה הכרח בכך — למען ציון ולמען המדינה היהודית.

 

דבר לערבים    🔗

ובטרם אסיים — אגיד מלים אחדות לערבים הנמצאים כאן ושאינם נמצאים כאן:

הסכסוך הקיים בינינו עכשיו הוא טראגי מאוד — באשר במובן ידוע הוא סכסוך משפחתי. אבל הוא לא יתמיד ולא יאריך ימים. מפעל התקומה שהחילונו בו — נבצעו עד תומו, גם אם ירבו המכשולים בדרכנו, כי בנפשנו הוא. אנו שבים לארצנו בזכות. אתם רוצים שגם ארץ זו תהיה ערבית. זהו אולי רצון מובן. רבים מכם מעדיפים ארץ ערבית דלה על ארץ עברית פורחת. זה נותן כבוד. אולם אין אנו זרים בארץ זו — זו היתה תמיד ותישאר לעולם מולדתנו ההיסטורית. ההיסטוריה גזרה שנשוב לארצנו ונקים בה מחדש את מדינתנו היהודית — והמדינה היהודית תקום. רבים מכם יודעים זאת לא פחות מאתנו.

ואני אומר לכם בשם העם היהודי: אם כי עדיין אתם מתנגדים לנו — תדעו שאין לכם בעולם ידיד נאמן יותר ומועיל יותר מהעם היהודי. אנו בונים ארצנו על אשיות של צדק, אחוה ושלום. וכל מה שנתקרב יותר ובמוקדם זה לזה — תגדל הברכה גם לכם וגם לנו.

העם היהודי והעם הערבי זקוקים זה לזה בבנין עתידם החפשי — כעמים בני־חורין, בחלק זה של העולם.

אנו בטוחים שעם תקומת המדינה היהודית מצד אחד, והאחדות הערבית העצמאית מצד שני — נוכל ונצטרך לעבוד שכם אחד מתוך עזרה הדדית וברית־אמת של שוים ואחים.