רקע
דוד בן־גוריון
עדות לפני ועדת האומות המאוחדות

ירושלים, 4 ביולי 1947


אדוני היושב־ראש, חברי הועדה!

ברצוני קודם כל לברך את ועדתכם על השיטה שנהגתם בדרך חקירתכם: לראות תחילה בעיניכם את הדברים לפני שמעכם את העדות שבעל־פה. יתכן שהזמן המוגבל מנע אתכם מלראות יותר משראיתם. מאמין אני, כי המגע הישיר עם הממשות הארצישראלית יסייע לכם יותר מכל דבר אחר להבין לפחות חלק מן הבעיה הנתונה לעיונכם. בשם העם היהודי אני רוצה להביע את משאלתנו הנאמנה שועדתכם תצליח להגיע עד חקר האמת המלאה של הבעיה המוצגת לכם ואל מכסימום של צדק בפתרונה.

היה לנו נסיון ממושך ומאכזב עם ועדות־החקירה הרבות שנשלחו לארץ־ישראל על־ידי הממשלה המנדטורית לחקור דברים הידועים לכל ולהמליץ המלצות שנשארו על־גבי הנייר. משום־כך מרובים בארץ האנשים המפקפקים בכלל בערך כל החקירות האלה. עדיין תוהים על מה שעלתה לה לועדת החקירה האנגלית־אמריקנית אשתקד, שלפני הימנותה נעשה לה פרסום רב על־ידי הממשלה הנוכחית, כהישג עצום, ואולם המלצותיה שנתקבלו פה אחד נדחו אחר כך מתוך זלזול על־ידי אותה ממשלה עצמה. ואם למרות כל זאת אנו מקדמים בברכה את החקירה החדשה, הרי זה לא משום שיש לנו יסוד כלשהו להאמין כי הפעם תכבד הממשלה המנדטורית השקפותיכם יותר משכיבדה את השקפות קודמיכם. גילויי־הדעת הרשמיים של דוברי המעצמה המנדטורית, אם בבית־הנבחרים ואם במושב המיוחד של אסיפת האומות המאוחדות במאי האחרון — אינם עשויים לעודד הרבה אמונה כזאת.

 

בעיה בינלאומית    🔗

אנו מקדמים בברכה את ועדת החקירה הזאת משום שהיא נשלחה על־ידי חבר האומות המאוחדות. אכן מן הראוי הוא, שפורום זה, הפורום הבינלאומי העליון בעולם, ידון על בעיית־התאומים, בעיית עם ישראל וארץ־ישראל, שהרי שתיהן בינלאומיות הן באָפיין. אין כמעט ארץ בעולם, אולי פרט לארצות המזרח הרחוק, מהודו ועד יפּאן — שאין לה נגיעה ישירה לבעיה היהודית. וארץ־ישראל ודאי שאיננה ענין לאנגליה בלבד; זו נמצאת כאן רק כנאמן זמני ששומה עליו להוציא לפועל מנדט בינלאומי בתנאים מפורשים ולמטרה מפורשת. יישוב שתי הבעיות התאומות האלה הוא אולי המבחן העליון לאו״מ, מבחן חירותן וכשרן של האומות המאוחדות לטפל בבעיה הכרוכה בסכסוך בין עם קטן וחלש ובין קיסרות־עולם אדירה. ולא כבענין של מדיניות־כוח ומקח־וממכר פוליטי, אלא כבענין של צדק ויושר, — במידה שניתן לעשות צדק ויושר ביחסי־אנוש, — ובהתאם לטיבו של הענין הנידון.

 

האו״מ ומורשת ישראל    🔗

או״מ מגלם לדעתנו התקוה הלוהטת ביותר והזיקה החיונית ביותר של עמי העולם — תקוה וזיקה לשלום, לשלום יציב ובר־קיימא, שיתכן רק אם יִכון על אדני הצדק, השויון ושיתוף הפעולה בין אומות גדולות וקטנות; תקוה וזיקה למשטר בינלאומי כולל, שיכונן את היחסים, בין העמים על משפט במקום כוח, עזרה הדדית במקום התחרות, על חירות, שויון ואהדה במקום דיכוי, הפליה וניצול. העם היהודי, לא פחות מכל עם אחר בעולם, נושא נפשו לנצחון האידיאלים האלה, וזאת משני טעמים: בגלל מורשתנו ומסורתנו הרוחנית: ובגלל ייחוד מצבנו בעולם.

בשורת־השלום, האחוה והצדק ללא חלוף בין האומות הוכרזה לפני אלפי שנים על־ידי נביאי ישראל בארץ הזאת, אולי בתוככי העיר הזאת, העיר הנצחית שבה, אתם עורכים את חקירתכם. לפני יותר מ־3300 שנה, כשאבותינו עשו דרכם מבית־העבדים שבמצרים אל הארץ היעודה, שמעו מפי מחוקקנו וגדול נביאינו את הצו העליון לאדם עלי אדמות: ״ואהבת לרעך כמוך״ ועוד: ״וכי יגור אתך גר בארצך — כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו, כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים״.

הנביאים שבאו לאחר משה — ישעיהו, הושע, מיכה ואחרים — הכריזו בשורת הצדק החברתי, האחוה האנושית והשלום הבינלאומי. הם הנחילו לנו את חזון אחרית הימים: ״וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות… ולא ילמדו עוד מלחמה״. תורותיהם של נביאינו וחזונם, כמו תכונתה המיוחדת של ארצנו, ייחוד המבנה שלה ומעמדה הגיאוגרפי — כל אלה עיצבו את אופי עמנו ותרבותו ועשאוהו אולי לאומה האכסקלוסיבית ביותר והאוניבר­סלית ביותר בעולם — מימי קדם ועד היום הזה. בעודנו יושבים קוממיות בארצנו, נתקלנו בתרבויות של שכנים, גדולים וחזקים, תחילה של מצרים ובבל, אחר־כך של יון ורומא, שניסו לדכא את עצמיותנו ולהטמיענו לתוכם. בקשי־עורף ללא חת שמרנו תמיד על נפשנו. כל תולדותינו הן תולדות התנגדות ממושכת לכוחות פיסיים גדולים משלנו, שניסו למחות את צלמנו העברי ולעקור את קשרינו עם הארץ ועם תורת נביאינו. אנו לא נכנענו. אין אנו נכנעים לעולם לכוח גשמי גס, משולל תוקף מוסרי. מחיר יקר שילמנו בעד התנגדותנו. אבדה קוממיותנו, נושלנו ממולדתנו, הוגלינו לנכר. המצוקה בגולה גדלה פי כמה — ואנחנו בכל זאת עמדנו בשלנו.

 

קידוש השם בהיסטוריה היהודית    🔗

כמעט בכל ארץ וארץ מארצות הגולה ובכל דור דור מסרו אבותינו נפשותיהם על קידוש השם, מתוך שמירת אמונים לערכים הדתיים, הלאומיים והאנושיים שלהם. בהתנגדות זו נתחשלה נפש עמנו והיא שנתנה לנו החוסן לבוא עד הלום. שנים היו הדברים הראשיים שעזרו לנו להתגבר על כל הרדיפות האלה: אמונתנו בציון, בתחיתנו הלאומית ואמונתנו בחזון אחרית הימים של הנביאים, בעתיד של צדק ושלום. מפני־כך אנו דורשים בעומק לבנו שלומן והצלחתן של האומות המאוחדות. אבל לא מורשתנו הרוחנית בלבד, אלא גם מעמדנו המיוחד במינו בעולם מחייב אותנו להחשיב כל־כך את קיום האו״מ, מטרותיו ושאיפותיו.

אנו עם קטן, חלש, חסר־ישע, ואנו יודעים, כי אין מבטח לנו, לא כיחידים ולא כעם, לא בנכר ולא במולדת, אפילו לאחר שנהיה לאומה עומדת ברשות עצמה, — כל עוד לא תאוחד המשפחה האנושית כולה איחוד של שלום וברית־אחים.

השאלה העומדת לפניכם היא שאלה מורכבת למדי. היא כוללת, קודם כל, היחסים בין היהודים והגויים; שנית, היחסים בין הבית־הלאומי היהודי וממשלת המנדט; שלישית, היחסים בין. היהודים והערבים.

 

עם־מיעוט מחוסר מולדת    🔗

אשר לנקודה הראשונה — אטצמצם בהערות אחדות. הועמדתם בפני בעיה טראגית, אולי הבעיה הטראגית בה״א הידיעה של זמננו ושל הרבה דורות, בעייתו של עם שנושל פעמיים מארצו בכוח הזרוע ושלא השלים מעולם עם נישול זה, ושעל אף הגורל המר שמוּנה לו — להיגלות ולנדוד משך מאות שנים רבות בנכר — נשאר תמיד קשור בכל לבו ונפשו למכורת־מולדתו. זוהי עובדה יחידה במינה בדברי ימי העולם, אבל זוהי עובדה ממשית, חיה, ללא ערעור. בבקורכם הקצר בארץ הזאת ראיתם אל נכון כמה גילויים של קשר עמוק זה. ראיתם יהודים מכל קצוי־תבל, שקול המולדת קיבצם הנה, ושעמלים — במסירות לוהטת לאדמת אבותיהם — לחונן ולקומם עם וארץ. קשר לא־ינתק בין העם וארצו התקיים כל מאות השנים האלה, במלוא הכוח — בגלל שתי עובדות־יסוד היסטוריות. ראשית, ארץ זו נשארה בחלקה הגדול חרבה ושוממה, אבל נגנזו בתוכה אפשרויות גדולות של פיתוח, אם רק יתגלו הדרכים, הכשרונות, האמצעים והמסירות הדרושים להגשמתו. שנית, חוסר־המולדת והעדר־בטחון ליהודים בגולה — שהיא עילת העילות של כל סבלות היהודים ורדיפותיהם. מצוקת ישראל יש והיא משתנה מזמן לזמן, עתים היא פחות חריפה ועתים יותר חריפה — אך לעולם אין היא פוסקת. העדר־הבטחון של היהודים מקורו בשלושה קיפוחי־יסוד של היהודים בעולם: קיפוח המדינה, קיפוח המולדת ומעמד של מיעוט בכל ארץ. כל עוד קיפוח משולש זה לא יתוקן תיקון מלא וברקיימא — לא תקום תקוה לעם ישראל ולא יכון צדק בעולם.

חוסר המולדת ומעמד של מיעוט גורמים לכך, שהיהודים תלויים תמיד בחסדי אחרים. ה״אחרים״ יש שהם טובים ויש שהם רעים; יש הנוהגים עם היהודים ביתר הגינות או בפחות הגינות, אבל לעולם אין היהודים אדונים לגורלם, והם לגמרי חסרי־ישע כשעם־הרוב קם נגדם. מה שאירע לעמנו במלחמה האחרונה אינו אלא שיא הרדיפות הבלתי־פוסקות שנרדפנו משך מאות שנים כמעט על ידי כל העמים הנוצריים והמוסלמיים בעולם הישן.

היו ועדיין ישנם יהודים רבים שלא יכלו לשאת הסבל ועזבו אותנו. הם לא עצרו כוח לשאת את השחיטות והגירושים, העלבונות וההפליות, והם נכנעו מתוך יאוש. אבל העם היהודי בכללו לא נכנע, לא התיאש ולא ויתר על תקותו ואמונתו בעתיד טוב יותר, לאומי וכלל־אנושי.

וכך הגענו עד הלום, לא רק אנו, יהודי ארץ־ישראל, אלא היהודים בכל העולם — השארית הקטנה של יהדות אירופה, ויהודי שאר הארצות. ואנו תובעים את המקום ,המגיע לנו תחת השמש כבני־אדם וכעם; אנו דורשים אותה זכות שיש לבני־אדם אחרים ולעמים אחרים — זכות בטחון, חירות, שויון, קוממיות ממלכתית וחברות באו״מ. שום יהודי יחיד אינו יכול למעשה להיות בן־חורין, מובטח בקיומו ושוה־זכויות בשום מקום שבעולם כל עוד העם היהודי בתורת עם איננו מושרש שוב בארצו כאומה שוַת־זכויות ועומדת ברשות עצמה.

התחייבות בינלאומית ניתנה לעם היהודי לפני כ־30 שנה בהצהרת־בלפור ובמנדט הארצישראלי: לכונן מחדש את ביתנו הלאומי במולדתנו העתיקה. התחייבות זו יצאה מעם העם הבריטי והממשלה הבריטית. היא נתמכה ונתאשרה על ירי 52 אומות ונכללה במכשיר בינלאומי הידוע בשם המנדט על ארץ־ישראל. מגילת האומות המאוחדות חותרת לקיים ״צדק ויחס־כבוד להתחייבויות הנובעות מחוזים וממקורות אחרים של משפט בינלאומי״. האם מותר גם לנו להניח, שאו״מ ישקוד על כך, שגם ההתחיי­בויות לעם היהודי יכובדו ויקוימו ככתבן וכלשונן?

 

בין העם היהודי לבין ממשלת המנדט    🔗

וכאן אני מגיע לשלב השני של הבעיה, לסכסוך שבין ממשלת המנדט ובין העם היהודי. זהו סכסוך עגום ומכאיב מאוד בשבילנו. זהו סכסוך בין שני צדדים בלתי־שוים.

מצד אחד עומדת מעצמת־עולם גדולה, חולשת על אמצעים צבאיים, כלכליים, טריטוריאַליים ופוליטיים עצומים, מעצמה משותפת באינטרסים ובריתות עם מספר רב של עמים גדולים וקטנים, מעצמה הנהנית — בצדק­ מפּרסטיז׳ה מוסרית רבה בשל תפקיד הגבורה שמילאה במלחמה האחרונה, מעצמה שכוחה בארץ זו בלתי מוגבל, בהיותו נשען על צבאות רבים, ביבשה, בים ובאויר.

ומצד שני. עומד עם קטן, ללא מדינה, ללא מולדת, ללא מגן; עם שאין לו אלא קברותיהם של 6 מיליוני הרוגים ומאות אלפי נידחים חסרי־מקלט, עם שאין לו להישען אלא על רצונו הבונה ומאמציו היוצרים, על צדקת שאיפתו ועל הברכה הטבועה במפעלו, על זכותו הטבעית וההיסטורית למולדתו העתיקה, במקום שכבר הונחו היסודות הראשונים לקהיליה יהודית מחודשת.

מה טיבו של סכסוך זה?

ארץ־ישראל אינה חלק מהקיסרות הבריטית. בריטניה הגדולה נמצאת כאן בשליח שמוטל עליו לקיים התחייבויות בערובה בינלאומית, שהובטחו לעם היהודי בהצהרת־בלפור.

לעולם תיזכר זכותו של העם הבריטי, הראשון בתקופה המודרנית, שנטל על עצמו את השבת ארץ־ישראל לעם היהודי. יהודי אנגליה ניהנו וניהנים משויון גמור. יהודי בריטי יכול להיות וגם היה חבר הקבינט, נשיא השופטים, משנה למלך, והוא יכול לתפוס כל מקום אחר בחיים הפוליטיים והכלכליים של הארץ. רק אלה שיבלו לכבד בצורה כזאת את זכויות היהודים כיחידים, יכלו להכיר גם בזכויות היהודים כעם. הצהרת־בלפור היתה בשורה הראשונה הכרה פומבית ביהודים בתורת עם, ובשורה השניה — הברה בזכותו של העם היהודי לבית־לאומי; בשורה השלישית — הכרה בזכות העם היהודי לבית־לאומי לא לבד ליהודים, אלא לעם היהודי כולו.

 

מה שקדם להצהרת בלפור    🔗

הצהרת בלפור לא ירדה לפתע מן השמים. מדינאים בריטיים והוגי דעות בריטיים גילו במשך זמן רב ענין בתחיה הלאומית של היהודים בארץ־ישראל. יזכרו אנשים כלורד ביירון, ג׳ורג׳ אֶליוט, לורד שפטסברי, לורד ביקונספילד ואחרים. ב־1902 כוננה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית שתחקור את בעיית הזרים באנגליה. ד״ר הרצל, שספרו ״מדינת היהודים״ — כפתרון יחיד לבעיית היהודים — פתח תקופה בדברי ימינו ושהיה למייסד הציונות המודרנית, הוזמן על־ידי ממשלת ה. מ. להעיד בפני אותה ועדה. הצהרתו בישיבת הועדה, ש״פתרון הבעיה היהודית הוא ההכרה ביהודים כעם והשגת מולדת, על־ידי היהודים, מולדת מוכרת באורח משפטי, שאליה יוכלו להגר באופן טבעי יהודים מכל אותם חלקי העולם שבהם סובלים הם מדיכוי״ — הצהרה זו הכתה שורש, כי נפלה על קרקע פוריה, וזכתה לאהדה עמוקה בממשלת הבריטית. ארץ־ישראל היתה אז עדיין חלק מהקיסרות העותומנית, ולכן הציע מר יוסף צ׳מברלין, מי שהיה מיניסטר המושבות, את אוגנדה ליהודים. אם כי עמנו היה אסיר תודה על הצעה זו חסרת־התקדים — דחינו אותה מטעם פשוט: אוגנדה אינה מולדתנו ההיסטורית, היא אינה ארץ־ישראל. האחראים לדחיה זו היו בעיקר יהודים מרוסיה וממזרח אירופה — וזאת, על אף העובדה שמצב עמנו בארצות רבות, וביחוד ברוסיה הצארית, היה מיואש מאוד בזמן ההוא. ממשלת בריטניה הציעה אז אלטרנטיבה

לציונים — שטח גדול על גבולה של ארץ־ישראל, הידוע בשם אל־עריש, שנותק מתחום השלטון העותומני. גם תכנית זו לא הגיעה לכלל הגשמה בגלל חוסר מים, ורק התפוררותה של הקיסרות העותומנית במלחמת־העולם הראשונה נתנה לבריטים את ההזדמנות להשיב את ארץ־ישראל ליהודים.

הצהרת־בלפור לא היתה היחידה במינה, כשם ששיבת ציון זו לא היתה שיבתנו הראשונה. לאחר חורבן מדינתנו הראשונה על ידי האשורים והבבלים, הצהיר כורש הגדול מלך הפרסים, בשנת 538 לפני הספירה הנוצרית, את ״הצהרת בלפור״ הראשונה, כפי שמסופר בספר עזרא:

״ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה׳ מפי ירמיהו, העיר ה׳ את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלוהי שמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה׳״.

2455 שנים לאחר הצהרת כורש, ב־2 לנובמבר 1917, נתפרסמה ע״י מר בלפור הצהרה בשם ממשלת ה. מ. יכולני להניח בודאות, שנוסח אותו מיסמך נהיר לכולכם, אך צריך אני להסב את תשומת־לבכם לרישא ולסיפא, שלעתים משמיטים אותם כשמצטטים את המיסמך. ברישא נאמר: ״לורד רוטשילד היקר, עונג רב הוא לי למסור לך בשם ממשלת ה. מ. את הצהרת האהדה הבאה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ונתאשרה על־ידו״. ובסיפא נאמר: ״אודה לך אם תביא את ההצהרה הזו לידיעת ההסתדרות הציונית״. טופס ההצהרה הזאת הוגש לנשיא וילסון ונתאשר על ידו לפני פרסומו. המדינה הראשונה, לאחר בריטניה ואמריקה, ששיתפה את עצמה עם הצהרה זו, היתה יוגוסלביה, או כפי שקראו לה בימים ההם — סרביה (27 בדצמבר 1917). אחר־כך בא האישור של צרפת (9 בפברואר 1918), איטליה (9 במאי 1918), סין (14 בדצמבר 1918), והרבה ארצות אחרות. האמיר פייסל, שייצג את הערבים בועידת השלום בשם אביו, השריף של מכה, סמך ידיו עליה.

 

למה נתכוונו נותני ההצהרה    🔗

״בעת מתן-הצהרת בלפור היתה ההנחה, שהשטח בו יוקם הבית הלאומי היהודי מקיף את כל ארץ־ישראל ההיסטורית״, ציינה הועדה המלכותית לארץ ישראל ב־1937. פירוש הדבר, ששטח זה כלל את עבר־הירדן. משמעותו של הבית־הלאומי הובהרה באותו זמן הבהרה יתרה על־ידי מחברי ההצהרה. מר לויד ג׳ורג׳ מי שהיה ראש הממשלה באותו זמן, העיד: ״היינו סבורים, שלא תוקם מיד מדינה יהודית על־פי חוזה השלום… ההנחה היתה… שאם היהודים יענו בינתיים להזדמנות הניתנת להם ויהפכו לרוב מוחלט של האוכלוסיה, תהיה ארץ־ישראל על־ידי כך קהיליה יהודית״. הועדה המלכותית לארץ־ישראל שבחנה את העדויות הנוגעות לבעיה זו, קבעה בדין־וחשבון שלה, ש״ממשלת ה. מ. הבינה במפורש שמדינה יהודית עלולה להיות מוקמת במשך הזמן, אך לא היה באפשרותה לומר אם דבר זה יקרה ומכל שכן לא היה באפשרותה לבצע דבר זה במעשיה היא״. להלן מצטטת הועדה המלכותית את מחברי־ההצהרה. ״אני משוכנע, אמר הנשיא וילסון ב־3 למארם 1919, שבעלי־הברית מאוחדים בדעה, כי יש להניח בארץ־ישראל את היסוד לקהיליה יהודית״. הלורד רוברט ססיל ב־1917, הגנראל סמאטס וסיר הרברט סמואל ב־1919 דיברו או כתבו בנוסח שמסתבר ממנו, כי הם הביאו בחשבון את כינונה הסופי של מדינה יהודית. גם עתונים בריטיים חשובים הביעו בכיוון דומה לזה את דעתם במפורש בתגובותיהם על ההצהרה.

וכן ישנן ראיות בדבר ההיקף המספרי של הבית־הלאומי. ג׳ורג׳ אדם סמית, מלומד גדול, שספרו ״הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש״, הוא חיבור קלאסי על נושא זה, ועד כמה שאני יודע — הספר הטוב ביותר על ארץ־ישראל בכל לשון שהיא, פירסם ב־1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, קונטרס על ״סוריה וארץ הקודש״. בעמוד 46 של אותו קונטרס דן סמית על טיבם של מאוויי היהודים לשוב לארץ ישראל:

״למען הגשים את התקומה הלאומית מביאים הציונים בחשבון, לא בלי צדק, עלית מיליוני יהודים לארץ־ישראל. אם כי היהדות מחולקת בדעותיה ביחס לצורת התקומה, הנה אין כל ספק, שאם ינתן להם החופש לשוב לארץ ולהחזיק בארץ לפי חוקיהם, יחזרו היהודים לארץ ישראל במספר רב המספיק כדי להוות אומה. יתר על כן — יש מקום למענם בארץ הזאת; מכל מה שראינו, אין להכחיש את כושרה של הארץ לקלטם. וכפי שהוכיחו מושבותיהם — אין אנו יכולים לכפור ביכולתם לפתח את הכושר הזה״.

מר וינסטון צ׳רצ׳יל בגלוי־דעת שנתפרסם ב־8 לפברואר 1920, אמר: אם בתקופת חיינו תיווצר — והדבר עלול להתרחש — על גדות הירדן מדינה יהודית בחסות הכתר הבריטי שעלולה לכלול 3 או 4 מיליוני יהודים, יהיה זה מאורע אוצר ברכה מכל נקודת־ראות; וביחוד יעלה מצב כזה בד בבד עם האינטרסים האמיתיים ביותר של הקיסרות הבריטית״.

הראיה בעלת־הערך המיוחדת בנידון זה, הוא ההסכם שנחתם על ידי האמיר פייסל וד׳ר וייצמן ב־3 בינואר 1919. סעיף 4 של אותו הסכם קובע ש״יאחזו בכל הצעדים הדרושים לעידודה והגברתה של עלית היהודים לארץ־ישראל בקנה־מידה גדול, וליישוב העולים היהודים על הקרקע במהירות האפשרית, ע״י התישבות צפופה יותר ועיבוד אינטנסיבי של הקרקעות״.

בשנת 1922, לפני שאושר המנדט הארצישראלי על ידי חבר הלאומים, פורסם ״הספר הלבן״ הראשון של צ׳רצ׳יל, הוא מכיל חליפת מכתבים בין ממשלת הוד מלכותו, המשלחת הערבית וההסתדרות הציונית וגילוי־דעת על המדיניות בארץ־ישראל. במכתב אל המשלחת הערבית מיום 1 במארס 1922 נאמר: ״המצב הוא זה, שממשלת הוד מלכותו,כפופה להבטחה (הצהרת־בלפור) הקודמת בזמן למגילת חבר־הלאומים, והיא אינה יכולה להרשות שיקום בארץ, שלגביה היא אחראית בפני מעצמות־הברית העיקריות, מצב קונסטיטוציוני שיעשה לאל את האפשרות להוציא לפועל הבטחה חגיגית שניתנה על ידה ובעלי בריתה״. גלוי־הדעת מדגיש כי בית־לאומי בארץ־ישראל אין פירושו ״הטלת נתינות יהודית על תושבי ארץ־ישראל בכללה, כי אם התמדת התפתחותה של העדה הקיימת בעזרת יהודים בשאר חלקי עולם… למען שלעדה זו יהיו סיכויים טובים ביותר להתפתחות חפשית ותינתן הזדמנות מלאה לעם היהודי לגלות את כושר־סגולותיו. ולשם כך יש הכרח שתדע שהיא בארץ־ישראל בזכות ולא בחסד. משום כך דרוש שקיומו של בית לאומי בארץ־ישראל יהיה מובטח בערובה בינלאומית ויוכר באורח רשמי שהוא נשען על קשר היסטורי עתיק…״

הועדה המלכותית, שבדקה הצהרה זו, קבעה:

״לפרקים נתפרשה הגדרה זו של הבית הלאומי כמונעת הקמת מדינה יהודית. ברם, אם כי הניסוח נועד באופן ברור לפייס עד כמה שאפשר את התנגדות הערבים לבית־הלאומי, הרי אין בה שום דבר שיש בו כדי לאסור הקמתה של מדינה יהודית ביום מן הימים, ומר צ׳רצ׳יל עצמו העיד בפומבי, כי אמנם לא התכוונו לשום איסור מעין זה״.

ב־24 ביולי 1925 נתאשר המנדט בארץ־ישראל על ידי מועצת חבר הלאומים. המנדט כלל את הצהרת־בלפור והוסיף הסברה רבת־משמעות. לאחר שההקדמה למנדט ציטטה את נוסח ההצהרה, היא מוסיפה: ״בזאת ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ־ישראל ולעילות להקים שנית (לא להקים סתם) את ביתו הלאומי בארץ זו״.

בפירושה למנדט, מעידה הועדה המלכותית:

״…אין ספק, שהמטרה הראשונית של המנדט, כפי שנתבטאה בהקדמתו ובסעיפיו, היא לסייע להקמת הבית־הלאומי היהודי״.

 

הצעת החלוקה של ועדת פיל    🔗

ב־1936 פרצו מהומות ערביות בקנה־מידה גדול, שנסתייעו אחרי כן בעזרתם של שותפי ״הציר״. נשלחה אז ועדה מלכותית כדי ״לברר את העילות היסודיות למהומות, לחקור את הדרך בה מבוצע המנדט ולברר אם יש לערבים וליהודים טענות מוצדקות כל שהן נגד הדרך בה מבוצע המנדט״.

הועדה מצאה כי ״למרות שהערבים הפיקו תועלת מהתפתחות הארץ עקב העליה היהודית, הרי לא היתה לזה שום השפּעה להשלמה. נהפוך הוא: שיפור המצב הכלכלי בארץ־ישראל פירושו היה החמרת המצב המדיני״. הועדה סברה; ״שההתחייבויות שבריטניה קבלה על עצמה לגבי הערבים והיהודים לפני כ־20 שנה לא פג תוקפן המוסרי או החוקי עקב מה שהתרחש מאז. אולם דא עקא, נתברר כי אין התחייבויות אלו מתישבות. המנדט אינו בר־בצוע״. ולכן הגיעה הועדה למסקנה שהפתרון היחיד הוא חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית.

היתרונות העיקריים שבחלוקה, לדברי הועדה המלכותית, בשביל הערבים הם: 1) ע״י כך ישיגו את עצמאותם הלאומית, 2) הם ישתחררו סוף־סוף מהפחד ״שיוצפו״ על ידי היהודים. בשביל היהודים היתרונות, לדעת הועדה, הם: 1) החלוקה משחררת את הבית־הלאומי, מאפשרות שישועבד בעתיד לשלטון ערבי, 2) היא מאפשרת ליהודים במלוא מובן המלה לקרוא ביתם הלאומי ביתם הם, כיון שהיא הופכת אותו למדינה יהודית. ״אזרחיה יוכלו לקבל כל מספר יהודים שלפי דעתם הם עלולים להיקלט. הם ישיגו את המטרה העיקרית של הציונות — אומה יהודית מושרשת בארץ־ישראל, שמעניק לאזרחיה אותו מעמד בעולם שאומות אחרות מעניקות לאזרחיהן הן״.

הקונגרס הציוני, שהתכנס אחרי פרסום הדו״ח של הועדה המלכותית, דן בהצעותיה, שנתאשרו בינתים על־ידי ממשלת הוד מלכותו. מיעוט ניכר רצה בדחית התכנית באופן עקרוני, בנימוק שאינו עולה בקנה אחד עם ההתחייבויות לעם היהודי, זכויותיו ההיסטוריות והאינטרסים החיוניים שלו. הרוב שלל הצעותיה הממשיות של הועדה בעיקר משתי סיבות: שהנגב, החלק הבלתי מיושב והבלתי מעובד של דרום ארץ־ישראל, וכן ירושלים הוצאו מתחומי המדינה היהודית. הכל הסכימו שדרושה ערובה בינלאומית למקומות הקדושים וכי העיר העתיקה בירושלים טעונה משטר מיוחד. ואולם היו נימוקים רבי־משקל נגד הוצאת ירושלים היהודית מתחומי המדינה היהודית. באותה שעה החליט הרוב ליפות כוחה של ההנהלה לנהל משא־ומתן עם הממשלה, ואם תסתכם תכנית מסוימת לייסוד מדינה יהודית תובא הצעת התכנית לקונגרס נבחר מחדש לשם דיון והחלטה. בשנה שעברה, כשהוצעה בפרלמנט התכנית הידועה בשם תכנית מוריסון, החליטה הנהלת הסוכנות בפריס שתכנית זו אינה יכולה לשמש אפילו יסוד לויכוח, ושההנהלה מוכנה לדון על מדינה יהודית בת־קימא בשטה מתאים של הארץ. גם בשיחות שהיו לנו בחורף האחרון, אחרי הקונגרס הציוני האחרון, הודענו לממשלה שאנו מוכנים לדון על יסוד מדינה יהודית בת־קיימא בשטח מתאים של הארץ.

 

״הספר הלבן״    🔗

אחרי הקונגרס בשנת 1937 שינתה ממשלת מר צ׳מברלין את דעתה ושיגרה ועדה אחרת שהגישה דו״ח נגד חלוקה. כעבור שנה, במאי 1939, נקבעה מדיניות חדשה לחלוטין, שביטלה למעשה את הצהרת־בלפור ואת המנדט, היא מדיניות ״הספר הלבן״ משנת 1939, שאפשר לסכמה בקצרה בשלושת העקרונות הבאים:

א) על היהודים להישאר מיעוט לצמיתות שחלקו באוכלוסיה הכללית לא יעלה על שליש.

אחרי קבלת 75.000 עולים במשך חמש השנים הבאות ״לא תותר שום עליה יהודית נוספת, אלא אם כן מוכנים ערבי ארץ־ישראל להשלים עם כך״.

ב) היהודים לא יורשו לרכוש אדמות ולהתישב אלא באזור מצומצם מאוד בארץ.

ג) תוך 10 שנים תוקם מדינה ארצישראלית עצמאית, שתהיה קשורה עם הממלכה המאוחדת ביחסי חוזה שיספקו את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי המדינות בעתיד.

בפברואר 1940 פורסמה בהתאם למדיניות החדשה פקודת קרקעות חדשה שהקימה שלושה אזורים בארץ־ישראל: איזור א׳, בן 6.415, מילין מרובעים, דהיינו 63,1% משטחה הכללי של ארץ־ישראל המערבית, שבו אסור ליהודים לרכוש אדמה, מים, בנינים, עצים או כל חלק או זכות על אדמה, מים, בנינים או עצים על ידי קניה, חכירה, משכנתא, שעבוד או כל צורה אחרת של רכישה; איזור ב׳ בן 3225 מילין מרובעים, דהיינו 31,8% מהשטח הכללי הוא איזור מוגבל, בו דרוש רשיון מיוחד בכתב מאת הנציב העליון, הרשאי להסכים או לסרב כראות עיניו בהחלט, כשיהודי רוצה לרכוש אדמות, בנינים, עצים וכו׳ מערבים. האיזור השלישי בו יש חופש ליהודים לרכוש קרקעות, תופס רק 5% משטחה של הארץ.

משאזלה בתום המלחמה מיכסת 75.000 העולים לפי ״הספר. הלבן״, קבעה הממשלה הנוכחית מכסימום פוליטי של 1.500 עולים לחודש, בהתאם לקביעת ״הספר הלבן״ מ־1939, שמספר היהודים בארץ לא יעלה על שליש בערך מכל אוכלוסי הארץ.

בתזכיר שהוגש לכם על־ידי הממשלה על ״נהול ארץ־ישראל לפי המנדט״: סופר לכם: שעל שנים מסעיפי ״הספר הלבן״ — איסור התישבות יהודית על הקרקע וההגבלה השרירותית של העליה — התמרמרו היהודים בתוקף וטענו שהללו סותרים את התחייבויות ממשלת הוד מלכותו לפי המנדט. זהו אחד מחצאי־האמת המצויים בשפע באותו מיסמך. נכון בהחלט שהעם היהודי, כפי שהכריזה הסוכנות היהודית ב־17במאי 1939, יום פרסום ״הספר הלבן״, ״רואה במדיניות של הפרת־אמונים זו כניעה בפני הטרור הערבי, הסגרת ירידי אנגליה בידי אויביה, כּרית תהום יבין יהודים וערבים, וערעור כל סיכוי לשלום בארץ. העם היהודי לא ישלים עם מדיניות זו. המשטר החדש המוכרז ב״ספר הלבן״ לא יהיה אלא משטר של כפיה מחוסר כל יסוד מוסרי ומתנגד למשפט הבינלאומי, ולא יקום אלא בכוח הזרוע״.

אולם אין זה מדויק לגמרי, כפי שמרמז התזכיר הממשלתי, שרק היהודים בלבד טוענים ש״הספר הלבן״ מפרי את המנדט.

 

מה אמרה על ״הספר הלבן״ ועדת המנדטים?    🔗

ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים, המוסד הבינלאומי היחידי שנתבקש על ידי המעצמה המנדטורית לעיין בהצעות ״הספר הלבן״, הכריזה פה אחד כי המדיניות שנקבעה ב״ספר הלבן״ אינה הולמת את הפירוש שניתן תמיד על ידי הועדה למנדט הארצישראלי, תוך הסכמת המעצמה המנדטורית ומועצת חבר הלאומים. רוב הועדה, היו״ר מר אורטס מבלגיה, סגן היו״ר פרופ׳ רפאר משווייצריה, הברון וואן־אסבק מהולנד ומרת דאנויג מנורבגיה הצהירו כי עצם סעיפי המנדט וכוונותיהם היסודיות של מחבריו, פוסלים כל מסקנה כאילו מדיניות ״הספר הלבן״ מתישבת עם המנדט.

 

ומה יאמרה מפלגת העבודה הבריטית?    🔗

אולם לא רק ועדת המנדטים פסלה את ״הספר הלבן״. בויכוח בבית־הנבחרים במאי 1939, הצהיר בחריפות מר הרברט מוריסון, כעת לורד־נשיא המועצה בממשלת ה״לייבור״, בשם מפלגת ה״לייבור״: ״אנו רואים את ״הספר הלבן״ ואת המדיניות הכרוכה בו כהפרה צינית להבטחות שניתנו ליהודים ולעולם, ובכלל זה לאמריקה״. מר קלמנט אטלי, ראש הממשלה הנוכחית, אמר: ״פעולת הממשלה (של מר צ׳מברלין), שעשתה דין לעצמה בניגוד להחלטת ועדת המנדטים ומתוך זלזול במועצת חבר־הלאומים, תעורר הרגשה נפוצה מאד, שבמקום לנהוג בהתאם להתחייבויותיה לפי המנדט, מתקלסת הממשלה במדיניות חבר הלאומים ובחוק הבינלאומי״.

מפלגת ה״לייבור״, בועידתה השנתית בסאוּטפורט ב־1939 סמכה ידיה על ״העמדה שנקטה הסיעה הפּרלמנטרית של ה״לייבור״ נגד הצהרת מדיניות הממשלה בארץ־ישראל. היא מכריזה ש״הספר הלבן״, כופה מעמד של מיעוט על היהודים, סוטה מעקרון יכולת הקליטה הכלכלית כמודד העליה היהודית ומתנה עליה יהודית בהסכמה ערבית ומגביל את ההתישבות היהודית על הקרקע: על ידי כך ״הספר הלבן״ מפיר את ההבטחות החגיגיות הכרוכות בהצהרת בלפור ובמנדט. מדיניות ״הספר הלבן״ מכשילה את הכוחות המתקדמים בקרב הערבים והיהודים כאחד. מדיניות זו גם מטילה הגבלות חדשות ללא־נשוא על העליה היהודית בשעה שהרדיפה הגזעית המתגברת מחלקת את יתר ארצות העולם לסוג אחד של ארצות שבהן אינם יכולים לחיות ולסוג שני — של ארצות שלשם אין נותנים להם להיכנס״.

מר וינסטון צ׳רצ׳יל לא היה פחות גלוי־לב בבקורתו על ״הספר הלבן״: ״אני מצטער מאד שהתחייבות הצהרת־בלפור המאושרת על־ידי הקבינטים בזה אחר זה והתנאים שעל־פיהם קיבלנו את המנדט, הופרו על ידי הצעות הממשלה (ב״ספר הלבן״)… למי ניתנה ההתחייבות של הצהרת בלפור? היא לא ניתנה ליהודי ארץ־ישראל, היא לא ניתנה לאלה שכבר ישבו בארץ, היא ניתנה ליהדות העולם ובמיוחד להסתדרויות הציוניות״. הארכיבישוף מקנטרבורי בבית־הלורדים הדגיש ש״הספר הלבן״ כופה מעמד של מיעוט על היהודים בארץ־ישראל. ״הם (היהודים), אמר, יחזרו בביתם הלאומי לאותו מעמד של מיעוט שהיה מנת חלקם במשך דורות רבים בכל חלקי תבל… יהיה פירושו של בית לאומי אשר יהיה — ודאי שלכך איש לא התכוון״. כשנדונו תקנות הקרקע בשנת 1940 בבית־הנבחרים הגיש מר פיליפ נואל־בייקר, מיניסטר התעופה הנוכחי בממשלת ה״לייבור״, בשם מפלגת ה״לייבור״, את הצעת ההחלטה הבאה:

״בית־הנבחרים מצטער על כך שממשלת הוד מלכותו זלזלה בדעתה המפורשת של ועדת המנדטים כי מדיניות ״הספר הלבן״ אינה מתישבת עם סעיפי המנדט, וללא סמכות ממועצת חבר הלאומים, סמכה ידיה על פרסום תקנת־פיקוח על העברת אדמות המפלה לרעה בצורה בלתי־צודקת חלק אחד של אוכלוסי ארץ־ישראל״. בנאומו ציין מר נואל־בייקר, כי ״לפני שנה הכריזה המשלחת הערבית בועידת לונדון, כי בארץ־ישראל ישנם 19 מיליון דונם אדמות שאין ביכלתם של הערבים לעבדם. היהודים כבר החלו למעשה להוכיח שיש ביכולתם לעבד אדמות אלה. הדבר הזה יופסק מפני שהאדמות הן באיזור האסור״. הוא פירש אחר כך את הנימוקים הכלכליים, הפוליטיים והמוסריים נגד גזירת הקרקע.

 

ההפליה הגזעית שבחוק הקרקע מסכנת את מעמד היהודים בעולם    🔗

מני אז חלפו 7 שנים. היטלר מוגר, וחוקי נירנברג נפסלו בכל אירופה. ארץ־ישראל היא עתה הארץ היחידה בעולם התרבותי שבה קיימת עדיין הפליה גזעית לפי החוק. אף אלמלא היה כאן בית לאומי לא היינו,משלימים עם הפליה כזאת. לא היינו משלימים עם שלילת הזכות האזרחית היסודית, זכות חופש התנועה וההתישבות בארץ בה אנו חיים, עם שלילת השויון בפני החוק. אולם הרי זה הוא ביתנו הלאומי.

שמונים דורות חיו ומתו בתקות־ציון בלבם. אומה גדולה והעולם התרבותי כולו הכירו בזכותנו לכונן כאן מחדש את ביתנו הלאומי. וכעת, אותה הממשלה גופה שהוטלה עליה החובה הקדושה לסייע לבית־הלאומי היהודי סגרה אותנו בגיטו טריטוריאלי, ודנה אותנו לחיים בתחום־מושב כברוסיה הצאריסטית. בדברי ימינו הארוכים עברו עלינו רדיפות אכזריות רבות, אולם להיות כלואים בגיטו בארצנו אנו, להיות אסורים בהנאה מאדמת אבותינו שהיא עזובה ושוממה — עינוי אכזרי כזה אפילו אנו לא טעמנו עד כה. היתכן שהאומות המאוחדות תרשינה את קיום החוקים הגזעיים הללו בארץ הקודש אף ליום אחד לאחר שהענין נמסר לידיהן? הועדה האנגלית־אמריקאית ובראשה שני שופטים, אחד אנגלי ואחד אמריקאי, תבעו פה אחד ״לבטל את חוקי הקרקע משנת 1940״. החלטה זו פורסמה ב־20 באפריל 1946. חוק־הקרקעות הגזעני בעינו עומד.

החוק הגזעני אינו רק הפרה מובהקת של התחייבויות בינלאומיות לפי המנדט. הוא מסכן בצורה חמורה את מעמדם של היהודים בכל רחבי העולם. אם הממשלה המנדטורית רשאית לחוקק חוק, הפליה גזעית נגד היהודים במולדתם הם, מה ימנע מממשלות אחרות, שאינן כפופות להתחייבויות בין־לאומיות כאלה, לחוקק חוקים דומים לאלה נגד יהודים בכל מקום ומקום? החרם הגזעי שהוכרז על־ידי הליגה הערבית על תוצרת יהודית, אינו לגמרי בלתי־קשור בחוק הקרקעות הגזעני שחקקה הממשלה המנדטורית. עוד בטרם הוקמה מדינה ערבית בארץ ישראל תבעו הועד הערבי העליון והליגה הערבית, שהפליית־הקרקע הגזעניות תישארנה בתוקפן במדינה הפלשתינאית החדשה, ולא עוד אלא דרשו סעיף מיוחד בחוקה שאין לבטל הפליה זו אפילו על ידי רוב בפרלמנט, אלא בהסכמת רוב החברים הערבים במועצה המחוקקת. זה הוא החינוך האזרחי הניתן לתושבים הבלתי־יהודים בארץ־ישראל ולעם הערבי בארצות השכנות, על־ידי המעצמה המנדטורית.

 

הגבלת העליה וקרבנותיה    🔗

אעמוד עכשיו על ההגבלה השניה, הגבלת העליה. כשהונהג ״הספר הלבן״ בשנת 1939 אמר מר צ׳רצ׳יל כי זוהי מהלומה קטלנית לעם היהודי. בצער עליי לאמור שהוא לא הגזים. ״הספר הלבן״ שנעל את שערי ארץ־ישראל בפני יהודים בשעת סכנה החמורה ביותר, אחראי למותם של רבבות ואולי מאות אלפי יהודים שאפשר היה להצילם מתאי הגזים, אילו היתה ארץ־ישראל פתוחה בפניהם. זמן קצר לפני המלחמה פנינו למיניסטר המו­שבות בבקשה להרשות לנו להביא לארץ־ישראל 20.000 ילדים יהודיים מפולין ו־10.000 בני־נוער מארצות הבלקן. חבקשה נדחתה ו־20.000 הילדים היהודים הללו ו־10.000 הנערים הוצאו להורג. היו זמנים כשהיהודים יכלו עדיין להימלט מארצות הכיבוש הנאציות, אולם שערי ביתם הלאומי נסגרו על־ידי המעצמה המנדטורית והם הובלו לטבח בדאכאוּ ובטריבליבקה. אינני יודע אם זוכרים אתם את ענין ״סטרומה״. היתה זו ספינה קטנה שהפליגה מרומניה בסוף דצמבר 1941 ובה 769 פליטים. רומניה היתה אז נתונה לכיבוש הנאצי. מצבם של היהודים שם, כבכל יתר ארצות הכיבוש, היה נואש. יהודים — זקן ונער, נשים וטף — נדחקו כצאן לתוך קרונות־־משא ונשלחו למקום בלתי ידוע, זאת אומרת למות בתאי גזים אי־שם בפולין. במקרים רבים אספו אותם ברחובות והרגום במכונות יריה במקום. בעיר יאסי בלבד נקבצו 8000 יהודים בככר השוק ונרצחו בקרירות־זדון, במכונות יריה. כל מי שהיתה לו אפשרות ניסה להימלט אל הים. אנית ״סטרומה״ שימשה להובלת בהמות במי הדנובה. 769 הפליטים שהצליחו להגיע אליה לא דאגו הרבה לנוחיות של מסע בים. להגיע או לא להגיע לארץ היתה שאלת חיים ומוות. הנסיעה מרומניה לקושטא ארכה 4 ימים. הנוסעים לא הורשו לעלות על חופי תורכיה, היות ולא היו בידיהם ויזות לא לתורכיה ולא למחוז חפצם. כל מאמציה של הסוכנות היהודית להשיג רשות מהממשלה כדי־להעלותם ארצה עלו בתוהו. הסוכנות לא הורשתה אפילו להקציב, מן הסרטיפיקטים שברשתוה לאומללים אלה מתוך אמתלה שהם נתיני האויב. הפרפורים נמשכו למעלה מחדשיים. ב־18 לפברואר הסכימה הממשלה להרשות לילדים למטה מגיל 11 לעלות על החוף, אולם כבר היה מאוחר מדי. הספינה נאלצה לצאת את קושטא. ב־24 בפברואר טבעה ״סטרומה״ על 764 נוסעיה. פליטי ״סטרומה״ לא היו הקרבנות הישירים היחידים של ״הספר הלבן״ ולא כל הפליטים שנמלטו באניות טבעו במצולות. אחדים מהם נהרגו על ידי צבאות הוד מלכותו. מעטים נהרגו בפרוץ המלחמה ב־1 בספטמבר 1939, כשהאניה ״טייגר היל״ הגיעה לחופי תל־אביב ועליה הומטרו יריות. לפני זמן קצר יותר, במאי 1947, נהרגו שלושה פליטים באניה ״תיאודור הרצל״, שנתפסה על־ידי צבאות הוד מלכותו.

 

השמצת ההעפלה והמלחמה במעפילים    🔗

בויכוח שנערך, בבית־הלורדים ב־23 באפריל הביע לורד אציל, הלורד אלטרינצ׳אם (לשעבר סיר אדוארד גריג), שהיה הנציג הבריטי במזרח התיכון בתקופת המלחמה, את רגשי הזוועה והגועל שלו מהעליה היהודית ״הבלתי־חוקית״, לארץ־ישראל. כבור־אצילותו כינה את הנסיונות הנואשים של פליטים ממחנות אירופה להגיע למולדתם בשם ״מסחר המתנהל בתנאים הדומים לסחר־העבדים על־פני האוקינוס האטלנטי בעבר״. הוא ידע כי ״המטען האנושי מפליג כשהוא מלא תקוה, אולם תקוה זו נידונה להסתיים באכזבה האיומה ביותר״. הוא מתאר עליה ״בלתי־חוקית״ זו לארץ ישראל כ״תהליך בלתי־אנושי מכוער ומעורר בחילה״.

נזדמן לי להיות בלונדון בשעות הקודרות ביותר בשביל בריטניה במלחמה, לאחר שצרפת התמוטטה ובלגיה נכנעה, כשאנגליה עמדה בודדה במערכה והשריד הקטן של הצבא הבריטי ביבשת אירופה ניסה לחזור כנואש דרך דונקירק לארצו. הם לא חיכו ללוכסוס של ״קוין מרי״ ו״קוין אליזאבט״; לא היה איכפת להם אם הסירות הקטנות המזוהמות והרעועות שנאספו מכל חלקי אנגליה על מנת להציל את השרידים האמיצים ראויות לשיט או לא. הם נמלטו. כל העם הבריטי מתגאה בדונקירק, ובצדק. היה זה אסון צבאי גדול, שהפך לנצחון מוסרי גדול יותר. אנו, עבר עלינו באירופה אסון גדול יותר מאסונו של הצבא הבריטי. לא אלפים מעטים, לא רבבות, כי אם מיליונים. ששה מיליונים נהרגו. היוכל מישהו לתפוס מה פירוש הדבר? מה פירוש הדבר בשבילנו? היוכל מישהו להבין זאת: מיליון תינוקות יהודיים נשרפים בתאי גזים? שליש מעמנו, כמעט כמספר כל תושבי שבדיה, נרצח.

לא כל היהודים באירופה הושמדו: מתוך 9.270.000 שחיו ביבשת אירופה ב־1939 שרדו בחיים (בכללם יהודי ברית־המועצות) כשלושה מיליון. מתוך 3.250.000 יהודים בפולין שרדו 150.000, מתוך 800.000 יהודים ברומניה שרדו 300.000, מתוך 360,000 בצ׳כוסלובקיה שדרו 33.000 וכן הלאה. מאות אלפים משרידים אלה כלואים עדיין במחנות שבגרמניה, מוקפים על־ידי רוצחי עמם, מוקפים אותה שנאה כבמשטר היטלר. במשאל־גלופּ שנערך לפני זמן קצר על־ידי השלטונות הצבאיים האמריקאיים באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, 60% מהגרמנים הנשאלים אישרו טבח היהודים על־ידי היטלר, 14% גינו את הרציחות, 21% היו ״נייטרליים״. היהודים אינם רוצים להישאר שם. הם רוצים להחזיר לעצמם את כבוד האדם, את מולדתם. הם רוצים להתחבר עם קרוביהם בארץ־ישראל, לאחר שאבדו להם בני־משפחתם הקרובים ביותר. הארצות שבהן נולדו נראות בעיניהם כבית־קברות של עמם. אינם רוצים ואינם יכולים לחזור לשם. ברצונם לשוב לביתם הלאומי והם משתמשים בסירות־דונקירק. וכאן, כפי שסיפר הלורד האציל בבית־הלורדים, סופם לנחול אכזבה מרה ביותר, היות ובים המוביל אל ארצם, הצי האדיר של המעצמה המנדטורית עורך עליהם ציד ומחזיר אותם בעל־כרחם למחנות־ריכוז, הפעם לקפריסין.

מפי סגן־מיניסטר החוץ, מר מקנייל, שמענו בבית־הנבחרים ב־5 במאי, כי ״ננקטים אמצעים תקיפים מקיפים ומרובים״ נגד עלית יהודים לארץ־ישראל שלא ברשות ממשלתית: זאת אומרת שהממשלה הבריטית לוחצת מבחינה כלכלית, צבאית ודיפלומטית על ממשלות ארצות אחרות באירופה ובאמריקה לשים מצור על הקרבנות היהודיים של הנאצים באירופה, לסגור את כל הגבולות לפניהם, גבולות מעבר ויציאה, ולהכריח אותם בכוח להישאר במקומות שבהם הם נמצאים, על־מנת לשמור על קדושת ״הספר הלבן״. משתמשים אפילו במנגנון האומות המאוחדות למטרה לא־אנושית זו.

לורד סמואל הביע דעת העם היהודי כולו כשאמר בתשובתו ללורד אלטרינצ׳אם בבית־הלורדים ביחס לעליה המכונה ״בלתי חוקית״:

״כשהלורד האציל מגנה בחריפות בה רבה את התנאים שבהם העולים נמלטים ואומר שעלינו לקיים את החוק, נוטות ממשלת ארצות־הברית וממשלות אחרות לשאול: ״הכיצד מעיזים אתם לסגור את השערים בפני יהודים אלה ולהפסיק עליתם זו מתוך זלזול בעצם רוחו של המנדט שאתם מתימרים לקיים?״ לורד סמואל המשיך: ״הממשלה טוענת: פרסמנו תקנה וזהו החוק״. ההסתדרות הציונית משיבת לעומתה: ״החוק שפרסמתס הוא כשלעצמו הפרת החוק, הפרת החוק הבינלאומי שנתאשר על ידי חבר הלאומים״.

כשנגמרה המלחמה, מלחמה שבה השתתפו מיליון חיילים יהודיים, מהם 30.000 מתנדבים ביחידות היהודיות מארץ־ישראל, וכשנתברר האסון המחריד בכל היקפו, הגשנו בקשה להעלות ארצה את 100.000 הפּליטים הראשונים. בארץ שרר מחסור חריף בכוחות אדם. אולם עד מהרה התחוור כי השלום לא בא לעמנו וכי היטלר לא נוצח — עד כמה שהדבר נוגע ליהודים. יתכן שמוגר על־ידי צבאות הברית, אולם תורותיו הארסיות נגדנו שרירות וכיימות. עמי אירופה שוחררו — אך לא כן יהודי אירופה. עקורים מבני כל האומות יכלו לחזור לארצותיהם, בהן מצאו ממשלות לאומיות שדאגו להם, אולם ביתו של היהודי הנידח היה סגור, וכוחות אויר ויבשת אדירים גויסו לשמור על השערים. וכשלא הספיקה אפילו עצמתו של הצי הבריטי, הופעל כל כובד משקלה של בריטניה הגדולה, משקלה הכלכלי, הפוליטי והדיפלומטי, ללחוץ באמצעי־לחץ ״תקיפים, מקיפים ומרובים״ באירופה ובאמריקה כדי להחזיר את היהודים למקומות מושבם.

אפילו ההמלצה שנתקבלה פה אחד על־ידי ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית להעלות 100.000 פליטים הושמה לאל. כן לא השפיעה כלל מסקנת המומחים האנגלים־אמריקאיים שהארץ מסוגלת לקלוט 100.000 פליטים תוך שנה אחת.

נתברר, כי מדיניות ״המפר הלבן״ נעלה על כל שיקול הומניטרי על כל צורך כלכלי של הארץ, על כל ההתחייבויות והתביעות של המנדט. מדיניות כזאת אפשר היה להוציא לפועל אך ורק בכוח הזרוע, והממשלה פתחה בשיטת דיכוי שהפכה את ארץ־ישראל למדינת־משטרה.

 

מדינת־משטרה    🔗

כל החירויות האזרחיות הידועות בחוק האנגלי לא רק צומצמו, אלא למעשה בוטלו לחלוטין. אפשר להוציא פקודות למעצרו של כל אדם לתקופה כל שהיא או ״לפי ראות עיניו של הנציב העליון״ ללא כל תהליך משפטי. לאמיתו של דבר נעצרו כך אלפים, ורבים הוחזקו במעצר במשך שנים. אפילו אנשים שנידונו על־ידי בתי־המשפט הוחזקו במעצר לאחר שריצו את תקופת־ענשם. זכויות בלתי־מוגבלות לאסור, לעשות חיפושים, להחרים נכסי דניירי ודלא־ניידי, לעצור ולגרש הוגברו על ידי הסמכויות הנרחבות שנתנו לבתי־הדין הצבאיים לחרוץ פסק־דין מוות בעוון שימוש בנשק חם וחמרי־נפץ ואפילו בעוון נשיאתם. אותו עונש צפוי לכל חבר של קבוצה אם מישהו מחבריה מבצע עבירה זו. למן 1943 הלך וגדל מספר החיפושים בנקודות ההתישבות החקלאית: חיפשו כביכול נשק או אנשים העוסקים באימוני־התגוננות או עולים ״בלתי חוקיים״. לא אחת נהרגו מתישבים שניסו להתגונן באופן פסיבי. ב־29 ביוני 1946 כבשו כוחות צבא גדולים 25 ישובים חקלאים ואת משרדיהם של המוסדות הלאומיים היהודיים בערים. נבחרי העם היהודי נאסרו והוחזקו במעצר במשך ארבעה חדשים וחצי ללא משפט. נערך חיפוש ללא תקדים, חיפוש מבית לבית בתל־אביב בימים 29 ביולי עד 2 באבגוסט 1946 בהשתתפות יותר מ־20.000 חיילים. הטלת המשטר הצבאי במארס 1947 שלל מאת 240.000 תושבים יהודים את כל מכשירי הקיום הסוציאלי במשך שבועיים ומעלה. מלבד שלבי־השיא בפעולות הצבאיות היה המשטר בארץ־ישראל במשך שנים מימים ימימה מיוסד על צנזורה של העתונות, על עוצר בית, עוצר דרכים, חיפושים על־ידי המשטרה והצבא, פטרולים ובדיקות־זהות, שנתלוו ביריות על מפירי עוצר ועל אנשים שלא נענו לקריאות הפטרולים. בכוונה או שלא בכוונה, הפך משטר זה למעשה לפעולות עונש קיבוצי שחזרו ונשנו ופגעו בישוב כולו.

באופן מקביל לאמצעים הרשמיים הללו אירעו ונישנו במשך השנים הללו מעשי התנפלות בלתי־רשמיים על האוכלוסיה האזרחית מצד אנשי־המשטרה והצבא — בבתי־הסוהר, במחנות־המעצר ובחוצות.

רחוק אני׳ בתכלית מלהשמיע דברי האשמה בסיטונות; אדרבה, רואה אני חובה לעצמי להזכיר מקרים רבים שבהם מילאו אנשי־צבא ומלחים בריטיים מתוך הרגשת בחילה ובדמעות בעיניהם את התפקידים המדאיבים שהוטלו עליהם — חיפושים, מאסרים וגירוש פליטים, ועד כמה שהדבר היה בגדר אפשרויותיהם ניסו לעזור לקרבנות משטר הדיכוי. היו מקרים שחיילים ומלחים סיכנו את חייהם כדי להציל פליטים מטביעה. ואם נביא בחשבון את רוח המשטר ומצב ״לית דין ולית דיין״ שקם בארץ עקב המשטר הזה, — הרי מפתיעה העובדה שפגיעות ״בלתי רשמיות״ אלה היו מעטות כל כך. אשם לא איש הצבא, אף לא השוטר, כי אם המשטר גופו, מדיניות ״הספר הלבן״, הפרת ההתחייבויות, חילול המנדט, ובקיצור — מה שמר צ׳רצ׳יל הגדיר במלים ״המלחמה המתועבת נגד היהודים״.

 

מדוע נכשלה הממשלה בביצוע המנדט    🔗

באספה המיוחדת של או״מ במאי שעבר הודה הנציג הבריטי, סיר אלכסנדר קדוגאן, בגילוי־לב בכשלונה של ממשלת המנדט בארץ־ישראל. ממשלת ארץ־ישראל פרסמה לפני זמן מה תזכיר על ״האדמיניסטרציה של אדץ־ישראל בתקופת המנדט״, כדי להסביר את סיבות הכשלון. התזכיר מנסה לעשות דבר שאינו אפשרי: להצדיק את ״הספר הלבן״ מ־9193 ולהוכיח, כי מדיניותו היתה כרוכה מלכתחילה בהצהרת־בלפור ובמנדט. אין כל צורך לסתור טענה ממין זה. ועוד זאת: במקום לספר לנו מה עשתה האדמיניסטרציה לביצוע המנדט, מספר לנו התזכיר, מדוע דעתו של האדמיניסטרציה לא היתה נוחה מן המנדט. מבחינה זו, הרי כאן תעודה חושפת. בפעם הראשונה הודתה האדמיניסטרציה בגלוי, בתעודה רשמית, על איבתה למנדט. למען האמת, עלי להגיד, כי האשמה־עצמית זו היא אפילו נפרזת. התזכיר היה צריך להקיף לא רק תקופת ״הספר הלבן״ מ־1939, אלא גם את כל תקופת המנדט מאז 1922. ואין זה נכון לומר כי כל האדמיניסטר­ציה היתה עוינת את המנדט במשך כל הזמן הזה, כפי שמשתמע מדברי התזכיר הנ״ל. כי אכן היו אנשים באדמיניסטרציה שניסו למלא את תפקידיהם בנאמנות ללא כל דעה קדומה אישית. יכול אני להזכיר כמה שמות, אך אסתפק רק בשמו של פילדמרשל לורד פלומר, הנציב העליון של ארץ־ישראל, שלא היה לא פרו־יהודי, אף לא פרו־ערבי, אלא רק היה נאמן לחובתו ומילא את תפקידו ביושר־לב ובפשטות, כאיש־צבא נאמן, ללא מורך וללא משוא־פנים. כשהיתה אבטלה בקרב הערבים ניסה לורד פלומר להמציא עבודה לערבים; וכך עשה גם למען היהודים בשעה שהייתה אבטלה בתוכם. היו אנשים כמוהו גם לפניו וגם אחריו. הייתי יכול להזכיר אפילו שמות מבין אלה המשרתים כיום בפקידות הממשלה, אולם חוששני כי הדבר עלול להביאם במבוכה…

אולם נכון הדבר, שבדרך כלל משקף תזכיר זה, עמדתה הכללית של האדמיניסטרציה בארץ־ישראל, כבמקומות אחרים במזרח התיכון ובלונדון, שהיו מלכתחילה עוינים את המנדט ואת הבית־הלאומי, ועשו כל שביכולתם למנוע ביצוע המנדט, עד שעלה בידם לשים במקומו את ״הספר הלבן״ מ־1939. ניתוח מלא ומפורט של התזכיר הזה יפורסם במועדו ויוגש לאו״מ. אסתפק כאן רק בהערות אחדות.

ראשית כל, בנוגע להתחייבות הכפולה (הדוּאלית). אמנם אנו עומדים בטענתנו, כי מטרתו הראשונית של המנדט היתה הקמת הבית־ הלאומי היהודי, אך אנו מסכימים ברצון, כי זו לא היתה ההתחייבות היחידה המוטלת על ממשלת המנדט. אף אילולא היה דבר וחצי דבר בנוסח המנדט בנוגע לאוכלוסים הלא־יהודים בארץ — היה זה מחובת הממשלה, בתורת ממשלה, לשקוד על רווחתם והתפתחותם של כל האוכלוסים ללא הבדל כלשהו, בין שיש מנדט ובין שאיננו. אם יש לנו תלונות כלשהן נגד הממשלה הרי זה לא משום שהיא עשתה יתר על המידה למען התושבים, אלא משום שלא עשתה כמעט ולא כלום למען הבית־הלאומי ומעט מאוד למען תושבי הארץ. לדעתנו, טעות היא לראות את חובת הממשלה כלפי האוכלוסיה בכללה כדבר הסותר באיזו מידה שהיא את חובתה האחרת, בין אם זו חובה ראשונית — לקדם את הקמת הבית הלאומי — או לא. אפילו התזכיר הנ״ל אינו מכחיש, כי מאמצי היהודים ״הביאו ברכה לערבים כשם שהביאו ברכה לסקטור היהודי של האוכלוסיה, כי התקדמות הארץ בכללה נסתייעה במידה ניכרת על־ידי מפעל הפיתוח היהודי וכי גידול פריחתה של הארץ, כתוצאה מיזמת היהודים, מסייע למימון פעולות פיתוח כלליות״.

 

אי־השויון בין יהודים וערבים מהו    🔗

התזכיר מטעים תכלית הטעמה את אי השויון בין היהודים והערבים בארץ־ישראל; אכן קיים אי־שויון ושוני מבחינת המנטליות וההשקפה הסוציאלית, מבחינת הרוח הציבורית, הכוח הדינמי ומכמה וכמה בחינות אחרות. יש כמובן הבדל בין עם החי במאה העשרים ובין אנשים השרויים עדיין במאה החמש־עשרה וחלק מהם אפילו במאה השביעית. אך התזכיר הוא חד צדדי יתר על המידה בהטעימו את ענין ההבדל בין שתי העדות; הוא תולה את ההבדל בקולר היהודים ובאשמתם, ומשתמש בו כאמתלא לבלימת התפתחותם. אם ההבדל בין היהודים והערבים הוא ליקוי שמחובת האדמיניס­טרציה לתקנו, הרי שמחובת הממשלה להזכיר את כל ההבדלים הקיימים בין היהודים והערבים ולהשתדל לתקן את כולם.

אזכיר רק אחרים מהם. יש הבדל במספרים. יש בארץ כ־600.000 יהודים וכ־1.100.000 ערבים. בנידון זה אין שום מספרים בני־סמך. ברם, יש אי־שויון גדול עוד יותר מזה: ברשות הערבים 94 אחוז מהקרקע ואילו ליהודים רק 6 אחוזים. לערבים יש שבע מדינות וליהודים אף לא אחת. לערבים יש טריטוריות עצומות בלתי־מפותחות — עיראק בלבדה גדולה פי שלושה מאנגליה, אך מספר אוכלוסיה הוא פחות מארבעה מיליון נפש — ואילו ליהודים יש רק התחלה מצערה של בית לאומי. ואף לזו מתיחסת ממשלה ארץ־ישראל בצרות־עין. אי־השויון הבולט ביותר הוא אולי בכך, שלערבים אין שום בעיה של חוסר מולדת ושל הגירה. ואילו אצל היהודים חוסר המולדת הוא השורש והמקור לכל סבלותיהם במשך מאות השנים שעברו. חלק מההבדלים הללו סוכם על־ידי ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים בשנת 1939 במלים אלה: ״יש לזכור, כי אין להשוות כלל את הסבל הקיבוצי של הערבים ושל היהודים, מאחר ששטחים נרחבים במזרח הקרוב שלפנים הכילו אוכלוסים רבי־מספר ושימשו בעבר מולדת לתרבות מזהירה, פתוחים לראשונים (הערבים), ולעומת זאת שערי העולם ננעלים יותר ויותר בפני התישבותם של אלה האחרונים (היהודים)״.

 

״חוטבי עצים ושואבי מים״    🔗

אפשר הפיסקה התמוהה ביותר שישנה באותו תזכיר, היא זו המתארת את היהודים כ״קיבוץ בעל זכויות־עדיפות״ לעומת הערבים המוגדרים כ״חוטבי עצים ושואבי מים״. מענין היה לדעת היכן הן זכויות־היתר המיוחדות שניתנו ליהודים בארץ־ישראל. האם הזכויות היתרות הן בכך — כפי שנמסר בשם ה. מ. הנציב העליון, בשבוע שעבר, — כי היהודים משלמים 70 אחוז מן המסים בעוד שהערבים נהנים מ־70 אחוז, בקירוב, של שירותי הממשלה? ברם, העוקץ הממאיר נעוץ בעיקר בחלק השני של המשפט, הנוטל מאתנו את הפריבילגיה להיות ״חוטבי עצים ושואבי מים״, דבר שהוא בעינינו זכות אמיתית וגדולה. זכות זו נשללה מאתנו בארצות רבות ובמשך דורות רבים, שבהם אילצו אותנו להתגורר אך ורק בערים, וגם בערים הגבילו אותנו במקצועות מסוימים. בעל־כרחנו נותקנו מעבודה על הקרקע. ואם היתה משאת־נפש, נוסף על אהבת ארצנו, שהמריצה רבבות צעירים יהודים לעלות לארץ, הרי זו היתה השאיפה ליהפך לחוטבי עצים ושואבי מים, לעשות במו ידיהם כל עבודה גופנית מפרכת ולחיות בזיעת אפיהם. הדבר המבדיל את הישוב העברי בארץ ישראל מקיבוצי היהודים בגולה הוא דוקא אותה תמורה יסודית במבנה הכללי שלנו, שרובם הגדול של בני עמנו בארץ הם אנשים העושים בכל עבודה קשה — בשדה, בסדנה, בים, בסלילת דרכים. בתוך ישוב יהודי הכולל כ־600.000 נפש יש למעלה מ־170.000 עובדים מאורגנים, גברים ונשים, כלומר, למעלה מעובד מאורגן אחד לכל ארבעה תושבים, לרבות הזקנים והתינוקות. על כך גאוות תנועת הפועלים העברית בארץ ישראל שהיא העלתה את ערך העבודה בארץ בה עמל־כפים.

דוקא בשאלה זו היתה ההתנגשות הראשונה ביני ובין הנציב העליון. אותה שעה ייצגתי לא את הסוכנות היהודית כי אם את הסתדרות העובדים, וביקרתי אצל סיר ג׳ון צ׳נסלור, שהיה נציב עליון מ־1928—1931, כדי לבקשו ליתן לפועלים היהודים חלק בסלילת הכבישים על ידי הממשלה. סיר ג׳ון שבא מרודזיה, ניסה לשכנע אותי, כי המשטר המתאים ביותר לארץ זו הוא המשטר הקיים בדרום־אפריקה: ״את העבודה הפּרימיטיבית, הקשה והבלתי־מקצועית יש להניח לידי הילידים, ואילו היהודים צריכים להתרכז בעבודות מקצועיות ודקות ששכרן גבוה יותר״.

הנציב היה מופתע מאד כשאמרתי לו, כי דוקא למעמד זה לא נסכים בארצנו בשום פנים ואופן. לא באנו הלום להקים מעמד עליון ולהניח את העבודה השחורה והקשה לזולתנו. אמנם מוכנים אנו להשתמש במוחנו, אך יש ברצוננו להשתמש גם בכוח ידינו ולעסוק בכל עבודה, הדרושה לקיום החברה.

היו לנו שיחות מעין אלו גם עם כמה נותני־עבודה יהודים, וביניהם הנדיב הידוע הברון אדמונד די רוטשילד, שקידם את ההתישבות היהודית בארץ־ישראל. הוא גמר אומר לייבש את ביצות הארץ ולתכלית זו הביא פועלים ממצרים. הצענו לו לעשות את העבודה בעצמנו, וכשהוא התנגד לכך בטענה, כי עבודה מסוג זה מזיקה לבריאות, אמרנו, כי זה נימוק נוסף לכך שנעשה זאת בעצמנו.

לא יכולתי להבין את נימת הזלזול שיש בתזכיר לחוטבי עצים ושואבי מים. אנו מאמינים כי אין עבודה חשובה ומועילה יותר בארצנו ובארצות דומות לה מאשר שאיבת מים. אפשר שראיתם משהו מן העבודה הזו בנגב. צר לנו מאד כי לא יכולנו להגדיל לעשות גם כחוטבי עצים, מהסיבה הפשוטה שרבים מהפולשים וכובשי הארץ הזרים במשך 1800 השנים האחרונות עשו שמות ביערות הארץ. אך אנו עוסקים באהבה בחציבת אבנים וסלעים שעודם מרובים כאן. אין לך דבר שיקומם אותנו יותר מהנסיון לשלול מאתנו את הזכות להיות חוצבי סלעים ושואבי מים. אמונתנו היא, שמולדת אין קונים ואין כובשים, אלא יוצרים בעבודה.

 

״היהודים אינם מתבוללים בקרב הערבים״    🔗

תלונה אחרת שהובעה בתזכיר (הממשלה) היא שעצם מטרתו של הבית הלאומי היא שמנעה ממנו ״לקבל אופי אחר מאשר יהודי״ וכן… מנעה את ״התבוללות תרבותו של הישוב היהודי בתרבות האוכלוסיה הערבית״. בנידון זה הננו מודים באשמתנו: אנו יהודים, ומנוי וגמור עמנו להישאר יהודים. סרבנו להתבולל אפילו בקרב עמים אירופים בעלי תרבות גבוהה מאוד. יהודים בגרמניה, שלשונם הגרמנית היתה צחה מזו של היטלר, לא ניצלו בזכות התבוללותם. נהיה כל כך יהודים ככל שבני אנגליה הם אנגלים. ואין אנו זקוקים לשום הצטדקות בענין זה. אנו מטפחים את התרבות שלנו, את לשוננו העברית, אנו נקבע סדרי חיינו ונספק צרכינו, ונחיה לפי אמונתנו והשקפותינו. אך דבר זה לא יפריע — אדרבה, הוא רק יסייע — שנראה את הערבי כבן־אדם כמונו, כשכן שגורלו קשור בגורלנו אנו, ושהתקדמותו דרושה לנו כשם שהיא דרושה לו גופו. אפשר שהתקדמות זו תתמהמה קצת יותר, בגלל ההבדלים מדורות ברמות החיים וכו'. אך עשה נעשה כל שביכלתנו לעזור לו להגיע לרמה כלכלית, חברותית ותרבותית כזו המצויה בתוכנו. לדאבוננו אין ממשלת הארץ בידינו. ואם כי מטילים עלינו את האחריות, אין לנו שלטון. אנו יכולים לסייע להתקדמות הערבים אך בהיותנו להם למופת ובמאמצים מכוונים לתכלית זו, וזאת אנו עושים. אין לך רעיון רחוק יותר מאתנו מאשר רעיון חהתבוללות. אנו דוחים את הסברה, כי יהודי בעל־הכרה המכבד את דעותיו ואת לשונו, אינו יכול לשתף פעולה עם ערבי בעל־הכרה המכבד את דעותיו הוא ואת לשונו שלו. גם כשדעותינו מחולקות בשאלות פוליטיות, אין אנו סבורים כי אי־אפשר לשתף פעולה בחיי יום יום. ויש שיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערביים, ובין אכרים יהודים וערבים, בכל הזדמנות מתאימה לכך.

בסעיף 8 של התזכיר סופר על ״השנאה הגזעית שנתגלתה בפרעות 1920—1921 ו־1929, היהודים נרצחו על היותם יהודים בשנות המרד 39—1936. בארצות, שהערבים הזכירו אותן תכופות כדוגמא ומופת מבחינת היחסים בין הערבים והיהודים, אירעו פגיעות ביהודים בתורת יהודים: בעיראק ב־1941; במצרים ובטריפולי ב־1945״. אינני מדבר בשם הערבים ובודאי שלא אלמד זכות על פרעות הערבים ביהודים, אך באותה הודעה יש שתי השמטות מאַלפות: אחת נוגעת לכשלונה של האדמיניסטרציה, והרי מסקנת הועדה המלכותית ב־1937: ״הראשון בכל התנאים הדרושים לרווחתה של כל ארץ שהיא, הוא בטחון ציבורי… כיום ברור, כי החובה האלמנטרית של המצאת בטחון לציבור לא נתמלאה. אם יש תרעומת שהיהודים זכאים בלי ספק להשמיע, הרי זה העדר הבטחון. קובלנותיהם בנידון זה הושמעו בסגנון עצור ומעורר כבוד״.

השמטה שניה: אין זה מן היושר להטיל את האחריות למהומות אלה על כל האוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל. לא כל הערבים השתתפו בהם; אדרבה, פלחים רבים מאוד, בפרט אלה השוכנים בסמוך למושבות היהודיות, הגישו עזרה בעלת־ערך לשכניהם היהודים, במסרם להם אינפורמציה על כנופיות הטרוריסטים הערבים. במהומות אלה, ובפרט במאורעות 1936—1939, מספר הערבים שנרצחו על־ידי טרוריסטים ערבים גדול ממספר היהודים שנרצחו. כל הקרבנות הערביים של הטרור הערבי נפלו ממחנה המתנגדים הפוליטיים של המופתי.

בסעיף 11 של התזכיר יש הסבר מוזר לשאלה מדוע לא הגשימה הממשלה את מדיניות הקרקע הנדרשת על ידי המנדט. שני סעיפים מגוף המנדט נוגעים בשאלת הקרקע. סעיף 6 הדורש מאת הממשלה לעודד, מתוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, ״התישבות יהודית צפופה על הקרקע, לרבות קרקעות המדינה ואדמות שממה שאינן דרושות לצרכי הציבור״. הסעיף השני הוא סעיף 11, המטיל על הממשלה להנהיג שיטה קרקעית מותאמת לצרכי הארץ, הלוקחת בחשבון בין השאר כי רצוי לקדם התישבות צפופה ועיבוד אינטנסיבי של הקרקע.

 

מי הפריע לממשלה להשפיע טובה על עבר־הירדן?    🔗

במשך 25 שנות המנדט הזניח השלטון לחלוטין את שני הסעיפים גם יחד. כעת זו הפעם הראשונה שמגלים בתזכיר זה את הסיבה הטמירה מדוע ״נתאחרה״ מדיניות הקרקע של הממשלה. גרמה לכך הזכרתה המפורטת של הסוכנות היהודית בקשר להתישבות על הקרקע, באשר הזכרה כזאת מעוררת בקרב הערבים חשד בנוגע למפעל הפיתוח החקלאי של היהודים, וחשד זה הוא שגרם למדיניות הקרקע של הממשלה ״להתאחר״. אך האמנם זהו המצב לאמיתו? כידוע לכם, היה המנדט חל עד הזמן האחרון על שני חלקי ארץ־ישראל: המזרחי והמערבי. סעיף 25 ייפּה את כוחה של ״ממשלת המנדט לעכב או להשהות הגשמת אותן הוראות המנדט שלפי דעת הממשלה אינן מתאימות לתנאים המקומיים בעבר־הירדן״. בהתאם לסעיף זה, כל ההוראות הנוגעות לבית־הלאומי ולסוכנות היהודית״ ניטל ב־1922 תקפן לגבי עבר־הירדן. יתר על כן — אותו חלק של ארץ־ישראל נסגר לחלוטין בפני עליה והתישבות יהודית. אולם סעיף 11 נשאר בתקפו בעבר־הירדן. ואפשר לשאול: מה עשתה הממשלה לקידום מדיניותה הקרקעית באותו חלק של איזור המנדט שבו אינה קיימת האמתלה התמוהה בנוגע לסוכנות היהודית? כיצר קרה הדבר שעבר־הירדן פוּתח פחות, הרבה מאד פחות מאשר ארץ־ישראל המערבית? כיצד קרה הדבר שעבר־הירדן דל לעין־ערוך ובלתי־מפותח לחלוטין? מדוע נשארה אוכלוסית עבר־־הירדן סטאטית, במשך 25 השנים האחרונות? ואפילו כעת, לאחר שהוקמה שם ממלכה עצמאית, כמעט שאין היא יכולה לשאת את עצמה. יש לנו עור שכנה אחרת, עיראק, שבה אין להצביע על אותו שעיר־לעזאזל נוח ששמו בית־לאומי יהודי וסוכנות יהודית. זה 20 שנה ומעלה קיימת שם ממשלה ערבית לאומית, ואף־על־פי־כן הארץ מפותחת הרבה פחות מאשר ארץ־ישראל המערבית: 95% מהאוכלוסים אינם יודעים קרוא וכתוב; שיעור התמותה של הילדים הוא למעלה מ־50%; התנאים הסניטריים נמצאים בשפל המדרגה והפועל העיראקי, רמת חייו נמוכה הרבה יותר מזו של הפועל הערבי בארץ־ישראל. התזכיר אינו מעלים את העובדה, כי התקדמות הערבים בארץ־ישראל נסתייעה במידה רבה על־ידי ההתישבות היהודית בארץ, אבל התזכיר דואג מאוד להסביר, כי גם קידמת הערבים וגם קידמת היהודים באו בזכות האדמיניסטרציה. ושוב עלינו לשאול מדוע אין לראות אותן תוצאות מבורכות של פעולת האדמיניסטרציה באיזור השני של המנדט, בעבר־הירדן? החלק המזרחי של הארץ נשאר כמעט כמו שהיה לפני תקופת המנדט הבריטי. ואילו בחלק המערבי חלה תמורה מהפכנית גם בשיעור האוכלוסין וגם בקצב התפתחותו. ההבדל היחיד הוא רק בכך שבמערב הירדן יש בית לאומי ויש יהודים, ואילו במזרח הירדן הם אינם.

אינני רוצה כי יווצר אצלכם רושם שאנו סבורים, כי הארץ לא הפיקה כל תועלת שהיא ממשק ממשלת המנדט. ממשלת הארץ ביצעה כמה מפעלים ששום אדמיניסטרציה אינה צריכה להתבייש בהם, למשל, נמל חיפה ומספר רב של כבישים מצוינים. והייתי מציין במיוחד את ההקלה במסי החקלאות הכבדים שהעיקו על אוכלוסי הכפר בתקופת התורכים. הייתי מזכיר את שירותי הבריאות והחינוך של הממשלה, אם כי אלה משמשים את הערבים בלבד. אך כל אלה אין בהם כדי לשנות את העובדה שהמנדט לארץ־ישראל לא הוגשם. המטרה הראשונית של המנדט לא בוצעה, ולא עוד אלא ששמו מכשולים על דרכה עוד לפני פרסום ״הספר הלבן״. ממשלת־המנדט נכשלה לא משום שהיהודים והערבים לא שיתפו פעולה אלא משום שממשלת המנדט סירבה לשתף פעולה עם המנדט.

 

״הספר הלבן״ הרס את הבסיס המוסרי והחוקי של השלטון    🔗

״הספר הלבן״ הרס את המנדט, ועם זה עקר את הבסיס המוסרי והחוקי של הממשל הקיים בארץ־ישראל. זהו משטר שרירותי המיוסד על הכוח בלבד. הוא סותר רצונם של כל אוכלוסי הארץ. הוא גרם סבל לא יתואר לעמנו, הוא מסכן קיומנו הלאומי. הוא אינו מתישב עם ההתחייבויות הבינלאומיות ושמירת־אמונים.

כעת מתעוררת השאלה הראשית והיסודית: מה המשטר שיש לקבוע בארץ זו? אין זה כה חשוב מה שם תקראו למשטר זה. לא השם מנדט, באמנות בינלאומית, מדינה ארצישראלית, מדינה ערבית או מדינה יהודית קובע. גם לא איכפת הדבר ביותר מה יהיה טיבה של החוקה הרשמית. הרי יש ארצות שזכו לחוקות מעולות על הנייר ולממשלות גרועות בחיים, ויש להיפך. אין החיים הולכים אחרי חוקות־נייר.

 

״דו־לאומיות״ ודו־לאומיות    🔗

אביא לכם דוגמא של שם המשמש למטרות שונות: המונח או השם ״מדינה דו־לאומית״. יודע אני לפחות שתי תכניות למדינה דו־לאומית בארץ־ישראל המנוגדות זו לזו תכלית ניגוד. האחת מיוסדת על שלילה גמורה של הציונות והבית־הלאומי ואילו ההצעה האחרת היא תכנית של ציונות רבת־תיאבון.

המדינה הדו־לאומית האנטי־ציונית הוא ״הספר הלבן״ של מר מלקולם מקדונלד, הטוען כי מדיניותו מכוונת לא למדינה יהודית ואף לא למדינה ערבית, כי אם למדינה דו־לאומית. אם כי היהודים יהווּ שליש מהאוכלוסין, הרי המדינה לא תהיה ערבית, אלא משותפת לשני העמים, ושני העמים ישותפו בשלטון בצורה כזאת שתשמור על האינטרסים העיקריים של שתי העדות. תכנית זו מבטיחה אפילו להגן על מעמדו המיוחד של הבית־הלאומי היהודי בארץ־ישראל. זוהי מדינה דו־לאומית האוסרת עליה יהודית, גוזרת על היהודים להישאר מיעוּט נצחי ומניחה לצמיתות חוסר־המולדת של העם היהודי.

ויש הצעה אחרת למדינה דו־לאומית שנתמכת על־ידי אגף שמאלי חשוב של תנועת הפועלים הציונית — מפלגת הפועלים השומר־ הצעיר. זוהי תכנית ליישב בארץ־ישראל במשך 25 השנים הבאות 2—3 מיליון יהודים. למשך אותה תקופה תוּשם ארץ־ישראל תחת רשות־פיתוח מיוחדת שמטרתה המיוחדת תהיה:

א. לקדם בארץ־ישראל ישוב בן שנים—שלושה מיליון יהודים במשך 20—25 השנים הבאות, על־ידי פיתוח אפשרויותיה של הארץ.

ב. להעלות את רמת החיים והחינוך של ערבי ארץ־ישראל בקירוב לרמה הקיימת עכשיו בקרב היהודים תוך כדי אותה תקופה.

ג. לקדם ולעודד בפועל שיתוף פעולה יהודי־ערבי וכן לעודד התפתחות מודרגת של מוסדות שלטון עצמי, מקומי וארצי, על פי קוים דוּ־לאומיים, עד אשר יושג השלב של עצמאות מלאה במסגרת חוקה דוּ־לאומית.

למען בצע זאת יש להעמיד את ארץ־ישראל תחת ״ועדת פיקוח מתמדת״ של שלוש המעצמות הגדולות, ועל הועדה הזאת יש להטיל בחירת אדמיניסטרציה מסוגלת למלא את התפקידים הנ״ל; השלטון ההוא צריך לכונן ״ועד־פיתוח״ שבו ישותפו יהודים וערבים במספרים שוים.

לכשתושג עצמאותה של ארץ־ישראל כעבור 20 או 25 שנים, עדיין תשמור ״ועדת־הפיקוח המתמדת״ על סמכויות מסוימות של השגחה כללית בידיה, עד אשר או״מ יחליט שהחוקה החדשה פועלת כהלכה וכי ארץ־ישראל כבר ראויה להיות חברה באו״מ.

היהודים והערבים יתארגנו בשתי ועדות לאומיות אוטונומיות; וכשארץ־ישראל תהיה עצמאית היא תתכונן כפדרציה של שתי העדות הללו. הממשלה המרכזית תהיה מורכבת מארבעה חברים, שני ערבים ושני יהודים, נבחרים על־ידי אסיפת המדינה, המורכבת משתי המועצות הלאומיות של העדות היהודית והערבית וממועצת המדינה, שתהיה מחציתה יהודים ומחציתה ערבים.

אעפ״י ששתי התכניות הללו מכונות מדינה דו־לאומית, הרי תוכלו לראות על נקלה, שלאמיתו של דבר הרי הן שני דברים מתנגדים זה לזה בהחלט.

 

השאלה הקובעת היא שאלת העליה    🔗

בעיית המשטר בעתיד של ארץ־ישראל איננה למעשה בעיית סדרים משפטיים וחוקתיים, אלא בעיה הרבה יותר יסודית: מה הוא המבנה הרצוי של הארץ בעתיד — ההיקף וההרכב של האוכלוסיה, וטיב הפיתוח של אוצרותיה. השאלה הקובעת ביותר היא בעיית העליה. שתי דרכי פעולה פתוחות כאן לפניכם: הקו האנטי־ציוני, הרוצה שחוקת הארץ תקיים את הסטטוס־קוו, תקפיא את היקפה של האוכלוסיה הקיימת ואת גידולה, תפסיק התפתחות החקלאות והתעשיה, תאסור העליה ותגזור על היהודים מעמד חוקי של מיעוט. וישנה אפשרות שניה — הקו הציוני: שמשטר הארץ יכוון לפיתוח מכסימלי של כל האפשרויות הגנוזות בארץ; לעיבוד כל כמה שאפשר מתוך 18 מיליון הדונם שאינם מעובדים עכשיו; להשקות לא 400.000 דונם כבהווה, אלא לפחות;4.000.000 להגדיל את האוכלוסיה בעוד 3— 4 מיליון נפש וככל האפשר לתת אפשרות מלאה לעם היהודי להיבנות תוך כדי העלאת רמת החיים של הערבים עד כדי רמתו הוא, ועל־ידי כך ליציר דוגמא חיה למופת בשביל המזרח התיכון כולו, שבו ישתפו יהודים וערבים פעולה כשותפים חפשים ושוים.

אני מעיז לטעון שהמדינאים בסוף מלחמת העולם הראשונה התכוונו לקו השני הזה. בימים ההם הסעירה את האנושות שאיפה כללית למשטר סוציאלי חדש ביחסים בינלאומיים. היתה הרגשה, שהגיעה השעה לתקן את המעוות שנעשה לאומה היהודית זה דורות רבים ולתת לה את האפשרות לכונן מחדש את מדינתה העתיקה.

זה היה חלק של הסדר רחב יותר, שנתן לערבים את חירותם הלאומית אחרי דורות רבים של שעבוד תורכי. טעות היא בידי כל מי שרואה את בעיית היחסים היהודיים־ערביים רק בתחום הארץ הקטנה הזאת. המדינאים שהיו אחראים להצהרת־בלפור לא שיוו לפני עיניהם חזון התחיה של העם היהודי בלבד. בעת ובעונה אחת הם הבטיחו שחרור העם הערבי, והם ביצעו את השחרור הזה בפועל בקנה־מידה הרבה יותר רחב ובאופן יותר יעיל.

הערבים קיבלו חירותם על פני שטח של 1.250.000 מילין מרובעים, שטח הגדול פי 125 מארץ־ישראל המערבית, ובו אוכלוסיה של 15 או 16 מיליון ערבים — בערך כמספר היהודים שחיו באותה תקופה בעולם כילו. זה הוא לאמיתו של דבר ההסדר ״הכפול״ שנעשה אז למען הערבים והיהודים: חירות העם הערבי בארצותיו — תקומת עם ישראל בארץ־ישראל.

 

הסכם וייצמן־פייסל    🔗

נציגי הערבים הבינו ואישרו הסדר כפול זה, כפי שאפשר לראות מההקדמה להסכם פייסל־וייצמן:

״הוד רוממותו האמיר פייסל המייצג ופועל מטעם מלכות חג׳אז הערבית וד״ר חיים וייצמן המייצג ופועל מטעם ההסתדרות הציונית.

בהיותם מכירים בקרבה הגזעית ובקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם היהודי, ובהבינם שהדרך הבטוחה ביותר להשלמת שאיפותיהם הלאומיות מובילה דרך שיתוף פעולה אמיץ ככל האפשר בפיתוח המדינה הערבית וארץ־ישראל, ובהיותם שואפים לקיים ולאשר את ההבנה הטובה השוררת ביניהם,

הסכימו ביניהם על הסעיפים הבאים:…״

העתון ממכה ״אל־קיבלה״, פרסם מאמר בגליונו מס. 183 מיום 31 במארס 1918, פרי עטו של המלך חוסיין בעצמו, שבו הוא ״קורא לאוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל לזכור יפה את ספריהם הקדושים ואת מסורתם, ומעורר אותם לקדם בברכה את היהודים כאחים ולשתף פעולה אתם למען טובתם המשותפת״.

מתוך הנחה ששאיפות היהודים והערבים יתקיימו במלואן — שאיפות היהודים בארץ־ישראל ושאיפות הערבים בארצות השכנות — לא נעלם מהמדינאים ההם, שבארץ־ישראל ישנם ערבים, אף לא התכחשו לערבים. אולם אינטרסים אלה היו מצומצמים בזכויות אזרחיות ודתיות, ולא כללו שאיפות מדיניות, שמצאו את סיפוקן המלא בארצות הערביות.

זה היה הרעיון, שהיה מונח ביסודו של הסכם פייסל־וייצמן. הסכם זה היה מכוּון לתקומתה של מדינה ערבית מזה — ושל ארץ־ישראל יהודית מזה. ובעוד שקבע, שיש לנקוט אמצעים להגנת הפלחים הערבים בארץ־ישראל ולעזרתם, היה ברור ומובן שארץ־ישראל תיעשה מדינה יהודית.

כל ההבטחות שניתנו לערבים נתקיימו. ברובן לאלתר ובחלקן — לאחר זמן־מה. הבעיה הפוליטית הערבית נפתרה לחלוטין, והעם היהודי, לא פחות מכל מישהו אחר, מברך את הערבים לעצמאותם המלאה.

 

אילו היתה קיימת מדינה ייחודית    🔗

ההבטחה שניתנה ליהודים לא נתקיימה עדיין. אין ספק מה היה תכבה של אותה הבטחה: לא אוניברסיטה עברית, לא מרכז רוחני, לא עדה בת 600.000 נפש, לא מיעוט. המדינאים הבריטיים והערבים ידעו באותה שעה יפה יפה מהי משמעותה של ההבטחה שניתנה ליהודים. כוונתה המקורית של הצהרת־בלפור ושל המנדט היתה מגיעה לידי הגשמה, והקומונוולט היהודי היה הופך עובדה קיימת עוד לפני מלחמת העולם השניה — אילו היתה המעצמה המנדטורית מקיימת את התחייבויותיה שעל פי המנדט בהחלטיות ובעקביות. אני מבקש מכם, רבותי, לשער בנפשכם רגע אחד, שלפני פרוץ המלחמה האחרונה היו נמצאים שנים או שלושה מיליון יהודים במדינה יהודית בארץ־ישראל; כסבורים אתם שהשואה שבאה על עמנו באירופה — היתה מתחוללת? היטלר דיכא ושעבד את כל העמים שכבש — ההולנדים, הצ׳כים, היוגוסלבים ואחרים — אבל הוא ייחד רק עם אחד להשמדה גמורה — העם היהודי, באשר עם זה היה הפקר: ללא ארץ משלו, ללא ממשלה משלו, ללא מדינה משלו, שהיה בכוחן להגן, להתערב, להציל ולהילחם.

רבותי, אני שואל אתכם שאלת: מי מוכן ומסוגל לערוב לנו, שמה שקרה אותנו באירופה לא יקרה שוב? היכול המצפּון האנושי — ואנו מאמינים שישנו מצפון אנושי — לנער מעל עצמו כל אחריות לשואָה ההיא? ישנה רק ערובת בטחון אחת: מולדת ומדינה. מולדת, שאליה יוכל יהודי לשוב בזכות ומתוך חופש גמור; מדינה, שבה יהיה שליט על גורלו הוא. שני דברים אלה יתכנו כאן ורק כאן. שתי זכויות־יסוד אלו — העם היהודי לא יוכל לוותר עליהן ולהסתלק מהן, ויהי מה!

 

ארץ־ישראל ועמי־ערב    🔗

בעיית היחסים היהודיים־ערביים איננה בעיית היהודים והערבים בארץ־ישראל בלבד. זוהי בעיית היחסים של העם היהודי ושל עמי ערב. שאיפותיהם הלאומיות של היהודים והערבים במובן הרחב הזה לא רק מתישבות אלא משלימות זו את זו.

אין איש יכול לטעון ברצינות, שארץ־ישראל יהודית יש בה כדי לסכן או לפגוע בעצמאותו ובאחדותו של העם הערבי באיזו צורה שהיא. שטחה של ארץ־ישראל המערבית הוא פחות מ־1% של הטריטוריה העצומה שהמדינות הערביות, בלי מצרים, תופסות במזרח התיכון. מספר הערבים בארץ הזאת אינו מגיע כדי 3% ממספר הערבים שהשיגו את עצמאותם הפוליטית. הערבים בארץ־ישראל, אפילו יהיו מיעוט, עדיין ישארו חלק מאותו הרוב הערבי הגדול במזרח התיכון. קיומן של מדינות ערביות מצפון לארץ־ישראל, מזרחה ודרומה, יש בו משום ערובה אבטומטית לא רק לזכויות האזרחיות, הדתיות והפוליטיות של הערבים בארץ־ישראל, אלא אף לצרכיהם הלאומיים.

ארץ־ישראל יהודית, מדינה יהודית רבת אוכלוסין, מפותחת ומשגשגת, יש בה כדי לתרום משהו חשוב ורב־ערך לא רק לערבים בארץ־ישראל, אלא אף לערבים בארצות השכנות. אפילו ההתחלות הקטנות הללו של הבית־הלאומי, שבו יישבו היהודים ופיתחו רק חלק מצער של הארץ, כבר טבעו רישוּמן הניכר על התקדמותם של תושבי ארץ־ישראל. כבר עכשיו משופר מצבו של הפלח והפועל הערבי בארץ־ישראל משל הפועל והפלח הערבי, במדיניות הערביות. את שאיפתנו הלאומית אין לבצע בלי מפעל בנין גדול, בלי מאמץ קונסטרוקטיבי בשטח החקלאי, והתעשייתי, החמרי והתרבותי, ומפעל זה, לפי טבע מהותו, שׂוּמה עליו להעלות את הרמה הכלכלית והסוציאלית של כל תושבי הארץ. איננו יכולים לנצל בכל מלוא ההיקף את אוצרות המים המתבזבזים עד עכשיו, מבלי להמציא אפשרויות השקאה גדולות גם לפלח הערבי. אין אנו יכולים להנהיג שיטות עיבוד מודרניות של האדמה מבלי שהערבי ילמד מהדוגמא הזו. אין אנו יכולים לארגן את המוני הפועלים היהודים ולשפּר את תנאי עבודתם, מבלי לארגן יחד עם זה את העובדים הערבים ומבלי לשפר את תנאי עבודתם הם.

כל זמן שהשלטון נמצא בידים זרות קטנה השפעתה של התפתחותנו על הקידום הערבי. תורת שיווּי־המשקל בין היהודים והערבים, שלמעשה היה פירושה כּבילת עבודתנו וריסוּנה, פגעה והזיקה לא לנו בלבד אלא אף לערבים.

 

מה בין מצב היהודים למצב הערבים    🔗

כאן השואל רשאי לשאול: מדוע יהא זה נכון להשאיר מיליון ערבים בתוך מדינה יהודית, ומדוע אין להשאיר מיליון יהודים בתוך מדינה ערבית?

אילו היו הערבים והיהודים החיים בארץ־ישראל כל היהודים וכל הערבים שישנם בעולם, היתה זו טענה הגיונית ונכוחה, ולא היתה אז כל סיבה להעדיף ערבי על פני יהודי או יהודי על פני ערבי. המספר בלבד היה קובע ומכריע. אבל אי־אפשר להתעלם מן העובדה, ששתי העדות החיות בארץ אינן אלא חטיבות של קיבוץ גדול יותר החי מחוץ לתחומי הארץ, ושתי העדות שייכות לקיבוצים הגדולים הללו וגורלן קשור קשר בל ינתק עם גורל הקיבוצים הגדולים יותר. אם אתם שוללים מהיהודים בארץ־ישראל את הבית־הלאומי, שוללים מהם אפשרות להיות לרוב ולהקים מדינה — הרי אתם שוללים עצמאות ומדינה לא רק מאת 600.000 היהודים היושבים כאן, אלא מכל מיליוני היהודים המפוזרים עדיין ברחבי העולם. בשום מקום אחר שבעולם לא יתכן שירצו ולא יתכן שיוכלו להקים מדינה. אם אתם שוללים ממיליון הערבים שבארץ את הסיכוי הזה, אינכם פוגעים כלל וכלל במעמדו של העם הערבי. מיעוט ערבי במדינה יהודית פירושו, שמספר מסוים שלי יחידים ערבים לא יהנה ממעמד של מדינה ערבית — ולכל עם יש כמה מבניו שאין להם המעמד הזה — אבל אין זה מפחית את העצמאות והמעמד הממלכתי של העם הערבי כולו. המיעוט הערבי בארץ־ישראל, בהיותו מוקף מדינות ערביות, מובטח בשותפותו הלאומית עם עמו. אבל מיעוט יהודי במדינה ערבית, ואפילו עם ערובת־נייר האידיאלית ביותר, פירושו חיסול סופי של התקוה היהודית, לא בארץ־ישראל בלבד אלא תקות כל העם היהודי, לשויון לאומי ולעצמאות, על כל התוצאות הרות־השואה, הידועות כל כך בהיסטוריה היהודית.

מצפון האנושות חייב לשקול את הדבר: היכן מכריע הצדק? היכן מרובה הצורך? היכן מרובה הסכנה? היכן הרע במיעוטו? גורל המיעוט היהודי בארץ־ישראל לא יהא שונה מגורל המיעוט היהודי בארץ אחרת, אלא שכאן מצבו יהיה גרוע פי כמה.

 

מדוע אנו מתנגדים להמשכת המנדט    🔗

אנו מתנגדים להמשכת המנדט בין אם יהא זה מנדט בריטי ובין אם יהא זה מנדט של או״מ.

לפני 27 שנים קיבלה אנגליה על עצמה — ואני מאמין שקיבלה על עצמה בכנות — את התפקיד ליישב יהודים בארץ־ישראל במספר גדול ומספיק כדי הקמת מדינה יהודית. היא נכשלה בתפקידה. קשה היה התפקיד; הוא דרש מאמץ גדול; הוא נתקל בקשיים לא קטנים; והמעצמה המנדטורית סירבה לעשות מאמצים ולהתגבר על הקשיים האלה. בדבר זה לא היה לה משום צורך חיוני.

גם אנו נתקלנו בקשיים, ואפילו קשיים יותר גדולים משל קשייה של מעצמת המנדט. אנו נתקלנו לא רק בהתנגדות ערבית, אנו נתקלנו בקשיים הטבועים בטבע הארץ; מלאכתנו קשתה לרגל חוסר נסיון וחוסר אמצעים. הוטל עלינו לאסוף פרוטות מהמוני היהודים, הדלים בכל הארצות, כיון שהיהודים העשירים, מחוץ למעטים יוצאים מן הכלל, התנכרו למפעלנו. התמדנו בעקשנות. לא נרתענו — כי עמדנו כשגבנו אל הקיר; לא היתה לנו כל ברירה. לנו היתה זו שאלת חיים או מוות; אֵם אינה נרתעת מכל קושי, כשהיא צריכה להציל חיי ילדה.

ומשום כך הצלחנו אנחנו כשהמעצמה המנדטורית נכשלה; לא משום שאנו עלינו עליה בכושר פעולה, בידיעה או בנסיון. להיפך, אנו הצלחנו משום שלנו היה הדבר צורך וכורח חיוני. פשוט—שׂוּמה היה עלינו להצליח— ויהי מה!

 

ארץ־ישראל ועמי ערב    🔗

דבר שמעצמה מנדטורית לא יכלה לעשות, נאמנות מקובצת על אחת כמה וכמה שלא תעשה אותו. פיתוח אינטנסיבי ועליה, רחבת־מידות מצריכים שלטון דינמי, יזמה מתמדת, החלטות מהירות ופעולה רצופה. אדמיניסטרציה המקבלת הוראותיה מאת ממשלות שונות לא תמלא תפקיד ממין זה.

אין לפתור את הבעיה אף בהקמת מדינה דוּ־לאומית. מדינה דוּ־לאומית, אם בכלל יש לה משמעות כל שהיא, אין פירושה יכול להיות אלא שויון, פּריטט — או שויון (פּריטט) באוכלוסין, או שויון בשלטון. פּריטט באוכלוסין הוא מבחינה ביולוגית ופוליטית מן הנמנע, אין איש יכול להמציא תחבולה כיצד להשוות מספרי היהודים והערבים ולקיים את השויון הזה לאורך ימים. פּריטט בשלטון פירושו קפאון מתמיד. אלה הרוצים בקיום הסטטוס קוו ובהקפאת הארץ וישובה, יהיו מרוצים אולי משלטון כזה. אבל אם הכוונה היא לפיתוח ועליה, הרי משטר כזה אינו בא בחשבון.

 

ארץ־ישראל כמדינה יהודית    🔗

רק על־ידי הקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית אפשר להשיג את שתי המטרות — עליה ועצמאות ליהודים, פיתוח כלכלי וקידמה סוציאלית לערבים. עם שחרור ארצות המזרח התיכון מתחת עולה של הקיסרות העותומנית המנוּונת ביצע העם הערבי את שאיפותיו הפוליטיות. הוא עדיין רחוק מאוד משחרור כלכלי, תרבותי וסוציאלי. עצמאות פוליטית פורמלית אינה מספיקה, ומרחיקי הראות שבין המנהיגים הערבים מבינים את הדבר יפה יפה. מבלי שהעמים הערביים יתקדמו מבחינה סוציאלית, כלכלית ותרבותית, אין עצמאותם אלא קליפה ריקה.

בשעה שהעם הערבי שוחרר, הובטחה גם לעם היהודי תקומתו הלאומית. השאיפות הפוליטיות היהודיות טרם בוצעו, אבל היהודים עשו גדולות בשטח הכלכלי, הסוציאלי והתרבותי. האינטרסים ההיסטוריים והשאיפות של היהודים ושל הערבים אין בהם סתירה פנימית — להיפך, הם משלימים זה את זה ומשולבים באופן הדדי. כל אחד משני הצדדים יש לו בשפע מה שחברו חסר.

 

שיתוף־פעולה יהודי־ערבי    🔗

שיתוף פעולה ביו יהודים וערבים יהיה לברכה רבה לשני העמים. שיתוף פעולה כזה יכון רק על בסים אחד — על שויון. אין דבר שיקדם את הברית היהודית־הערבית יותר מכינונה של מדינה יהודית. המתיחות ואי־השקט שבשעה זו, לאחר שהבעיה העיקרית תיפתר פתרון סופי, יגוזו ויורישו מקומם לאורינטציה חדשה בקרב שני העמים השמיים הללו.

האומות המאוחדות יש להן הסמכות לקבל על עצמן מעשה גדול זה של בנין מדינה, אשר ישנה את פני המזרח התיכון וישחרר את מרצם של העם הערבי והיהודי למפעלים קונסטרוקטיביים רבי־מידות.

אתם תמלאו שליחותכם בהצלחה אם תקראו דרור לארץ־ישראל, תגמלו צדק לעם היהודי ותעניקו יציבות, קידמה ופריחה למזרח התיכון.

שלוש המטרות הללו, מחייבות ביטולו המידי של ״הספר הלבן״ הקמת המדינה היהודית וקידום הברית היהודית־ערבית…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!