בסיכום הויכוח בישיבת הועה׳׳פ הציוני, 7 באפריל 1948

בסיכום הויכוח אוסיף הערות אחדות בשאלות המדיניות שלא עמדתי עליהן בפתיחתי. לא בכל ישיבה יש לחבר מחדש או להסביר מחדש תכניות פוליטיות. יש להסתפק, לדעתי, רק בשאלות האקטואליות באותה שעה, וזאת עשיתי. אך מכיון שנשאלתי ע״י חברי הועה״פ הציוני על עמדתנו בשאלות מדיניות — חייב אני תשובה. תכניתנו המדינית היא פשוטה, ומורכבת כמקודם משלושה סעיפים: א) מדינה יהודית, ב) שיתוף יהודי־ערבי, ג) אורינטציה על האומות המאוחדות ועל שלום בעולם.

כמקודם — חתירה למדינה יהודית    🔗

אנו ממשיכים לחתור לקראת הקמת מדינה יהודית. לא נפחדנו קודם, כשהיו אומרים לנו שאסור לדרוש מדינה יהודית, באשר דרישה זו תדחה מאתנו ״כוחות המחר״ הפרוגרסיביים בעולם. קרה וחתירתנו לקראת מדינה לא דחתה אלא כבשה כוחות אלה. עכשיו מנסה שוב חברנו משה סנה להפחיד אותנו… ב״כוחות האתמול״, — כנון ארצות־הברית באמריקה,— שהם נגד מדינה יהודית, ועל כן לא תקום. לא נירתע גם מפחד זה. וכשם שהשומר הצעיר לא הרתיע אותנו ב״כוחות המחר״, כך חברם החדש משה סנה לא ירתיע אותנו ב״כוחות האתמול״.

הח׳ טבנקין, שהוא בעד מדינה יהודית, טוען יחד עם זה, שמדינה יהודית היא חלוקה, וחלוקה מחייבת מלחמה עם הערבים. חבל שטבנקין לא הסביר לנו איך תקום מדינה יהודית בארץ־ישראל השלמה בלי מלחמה עם הערבים, ומדוע ילחמו הערבים רק נגד מדינה יהודית בחלק מן הארץ ולא נגד מדינה יהודית בארץ כולה. כל מדינה יהודית היא מבחינה ערבית חלוקה — גם אם המדינה תכלול שני עברי הירדן. כי אליבא דערבים אין כלל פלשתינה, שבעיניהם אינה אלא חלק מארצות ערב, וכל מה שתגדל המדינה היהודית, מן ההגיון הוא שמלחמת הערבים נגדה תגדל. אולם נדמה לי, שדעת טבנקין היא דעת יחיד גם במפלגתו החדשה, כי מפלגה זו הכריזה לפני זמן קצר שהיא תפעל ותיאבק למען המדינה היהודית של או״מ, לפי החלטת 29 בנובמבר. מה נשתנה בינתיים? האם נסיגת אמריקה? — אין זו סיבה מספיקה שמפלגה ״מהפכנית״ כמפלגתם שלטבנקין וסנה: תשנה את דעתה.

נלחמנו למדינה יהודית — לפני ההכשר שניתן לה בעצרת או״מ, ונלחמנו למדינה גם אם לא תשתרע בארץ־ישראל השלמה משני עברי הירדן, ונוסיף להילחם עליה גם עכשיו, לאחר שמחלקת־החוץ של הממשלה האמרי­קנית נסוגה מהחלטת או״מ. הסעיף הראשון והעיקרי בתכניתנו המדינית הוא — הקמת מדינה יהודית, כזו שרצויה ותיתכן בהקדם האפשרי בנסיבות הממשיות הקיימות בעולם ובארץ.

שיתוף יהודי־ערבי    🔗

והסעיף השני הוא — שיתוף יהודי־ערבי. גם הוא נראה כאילו אינו מעשי, כי לעת עתה אנו עומדים במערכה קשה, מערכת דמים עם הערבים. אני רואה מערכה זו בכל חומרתה, בלי כחל ושרק, ואיני מקבל את ההנחה של טבנקין, הנחה משקיטה ומרגיעה, החסרה כל יסוד מציאותי, שבמערכה זו עומדים נגדנו רק אפנדים ולא אכרים ופועלים ערבים. לצערי הרב, העובדות הממשיות הן הפוכות. אלה שעמדו נגדנו בימים אלה בקסטל, במוצא, בגוש עציון, הם פלחים ערבים. ואף־על־פי־כן אין להתיאש מהאפשרות של הבנה הדדית, אם רק תוקם מדינה יהודית, ונוכיח בכוחנו אנו — ולא באורינטציה הבינלאומית שלנו — שאי־אפשר להשמידנו או להכניענו, ולא ישמידו ולא יכניעו אותנו, רק אם נדע לעמוד בשער. אם יחול שינוי במצבנו הודות לכוחנו אנו — יחול שינוי גם ביחס העולם הערבי אלינו. יון ותורכיה לחמו ביניהן שנים ודורות, ומלחמתן נמשכה גם בדורנו. לאחר שנגמרה מלחמת העולם הראשונה, פרצה מלחמה בין התורכים ובין היוונים, ולאחר שהתורכים גילו שכוחם אתם, נעשו שתי הארצות ירידות ושכנות טובות. כשיוכיח העם היהודי שכוחו אתו להקים את מדינתו ולהגן עליה — תתגבר בעולם הערבי ההכרה באפשרותו ובתועלתו של שיתוף יהודי־ערבי. הערבים זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם.

אולם למען הגיע לידי הבנה הדדית, יש להבין את הערבים ולא לראותם רק ככלי משחק בידי זרים. כל אחד מאתנו יודע שלאנגלית יש יד במלחמת הערבים בנו. הליגה היא יציר כפיו של משרד החוץ הבריטי, ורבים משליטי מדינות ערב חיים בחסד אנגליה. אבל אל נרמה עצמנו ואל נחשוב שהערבים הם רק מכשיר בידי האנגלים. הם גורם עצמאי. בני העליה הראשונה והשניה יודעים היטב שעוד טרם היו פה אנגלים, היינו מוכרחים להתגונן בפני הערבים. ואל נקל על מצבנו בהסברות נוחות שרק אנגלים ואפנדים הם נגדנו, כפי שטבנקין רוצה לחשוב. זה אולי נוח בשביל הדיסקוסיה — אבל אינו הולם את האמת. הערבים נלחמים בנו — מתוך רצונם, ולא רק מפני שמישהו מסית אותם נגדנו. המנהיגים הערבים הם אלה שהעם הערבי בוחר או משלים עם הנהגתם, כבכל העמים, אם כי אולי בצורה אחרת. ואעפ״כ יתכן שיתוף יהודי־ערבי, וגם בהנהלת המלחמה עלינו לזכור שהמטרה היא שלום ושיתוף. לא נרפה ולא נאיט מפני כך את מאמץ המלחמה, ונמחץ את האויב במלוא יכלתנו, אבל מאפקנו ההיסטורי לא תגוז אף פעם קשת־הברית הרצויה והעתידה לבוא. ואין סתירה בין הקשת ובין הברית. ואת הדרך להבנה יהודית־ערבית נסלול בשלושה: בכוח, בעצמאות, ברצון טוב.

מהי האורינטציה שלנו?    🔗

והסעיף השלישי: אורינטציה על שלום בעולם ועל האומות המאוחדות, ולא על ניגודים בין מעצמות ולא הצטרפות לאחד היריבים.

שמענו היום הסברה מענינת מדוע משה סנה עזב את הציונים הכלליים ונכנס למפלגת הפועלים המאוחדת. לתפארת המליצה הגדיר סנה את נאומו כהסברה למה יצא מהנהלת הסוכנות. אילו באמת יצא סנה מההנהלה, כפי שהוא טען כאן, מפני האורינטציה המזרחית שלו, קשה להבין מדוע זה מפלגתו החדשה, שאף היא דוגלת באורינטציה מזרחית, מתפרצת כל כן להיכנס לאותה הנהלה. בכל אופן הסברת סנה היתה מענינת מאוד, ואני אאחל לו שילמד במפלגתו החדשה מה שלא הספיק ללמוד מרבותיו בציונות הכללית — ואין זאת דוקא אורינטציה על ברית־המועצות. אורינ­טציה זו אינה מונופולין של מפ״מ, ולא על ידה הומצאה. שמעתי עליה לפני שש או שבע שנים מאחד ממנהיגיה של התנועה הרביזיוניסטית באמריקה. הדבר שהייתי רוצה שסנה ילמד במפלגתו החדשה זהו הדבר המשותף למפלגה זו ולכל מפלגות הפועלים בארץ — דבר החלוציות. אם סנה יקבל תורה זו באכסניה החדשה שלו — כדאי יהיה המעבר. ערכי היסוד של הציונות — הערכים החלוציים — משותפים לכל תנועת הפועלים בארץ. ההבדל שבין מפלגת הפועלים המאוחדת ובין מפלגת פועלי ארץ־ישראל הוא ש״המאוחדים״ סבורים שפועלי ארץ־ישראל חייבים להיות מפולגים, ואנחנו מאמינים שהם יכולים וצריכים להיות מאוחדים במפלגה אחת. אם סנה וקפלנסקי יכולים לדור בכפיפה מפלגתית אחת, אין שום סיבה מדוע לביא וטבנקין ישבו במפלגות שונות.

תורת החלוציות היא תורה קשה, ואם כי לימודה אינו טעון זמן ממושך, הרי קיומה מחייב מאמץ ממושך, הייתי אומר — מאמץ מתמיד, ותורה זו אפשר ללמוד רק מפי אלה החיים בעצמם את החיים החלוציים, ולא מפי אנשים שיודעים לכתוב או לנאום על חלוציות. אם יבוא יום וסנה יסביר לנו שלשם רכישת תורה זו עבר למפלגה חדשה — אברך אותו בכל לבי על צעדו זה. הנימוק ששמעתי על נדידתו המפלגתית לא הניח את דעתי, כי איני בטוח שהגיע למנוחה ולנחלה.

תוך כדי הסברתו את אמונתו החדשה ציטט סנה קטע מדברי חבר נעלם ושפך עליו אש וגפרית. מתוך ג׳נטלמניות העלים סנה את שם בעל הציטטה. תרשו לי לגלות את ״הסוד״ — הציטטה היא משלי, והריני חוזר על הדברים ומוסיף עליהם גם הפסוק אשר משום מה סנה השמיט בציטוטו. ואלה הדברים:

״הנסיון האוילי מצד רודפי סנסציות לזהות את התנועה הציונית עם אחד הצדדים במערב או במזרח — מתעלם מהעובדה המאלפת ורבת־המשמעות, ששתי הממשלות, העומדות בראש הצדדים היריבים כביכול — היו מאוחדות בעצרת האומות בתמיכתן במדינה היהודית, ועל אחרות זו מושתתת המדיניות הציונית״.

אינני חוזר גם עכשיו מאף מלה אחת בפיסקא זו — באשר היא קבעה את האמת. והאמת היא ששתי המדינות, גם ברית־המועצות וגם ארצות־הברית, תמכו בהקמת מדינה יהודית. וגם זאת אמת — שעל אחדות זו מבוססת המדיניות הציונית.

כל יהודי זכאי להשתייך לכל מפלגה המביעה השקפת עולמו ושאיפתו הפוליטית — בין שזוהי מפלגה קונסרבטיבית, ליברלית, סוציאליסטית או קומוניסטית. יהודי יכול להיות יהודי נאמן גם בהיותו ליברל, סוציאליסט וכולי, אם רק אינו עושה עמו למכשיר בידי מדינה זרה. כליברל או בקומוניסט זכאי יהודי כזה להתיחס בבקורת או בהוקרה למשטר זה או אחר. אולם העם היהודי ככלל אינו יכול להזדהות עם שום משטר בארץ אחרת ועם שום צד מן הצדדים המתחרים על הגמוניה בעולם, אם בכוח ואם ברעיון. נעשה שקר בנפשנו אם נזהה את העם היהודי, את אחד עשר מיליון היהודים בעולם, עם אחד הצדדים. בכל אומה יש דעות שונות והשקפות שונות ואיש לא יעלה במחשבתו שאחד־עשר מיליון היהודים יש להם רק השקפה אחת ומפלגה אחת. זהו הבל הבלים. נחטא לא רק לאמת, אם נקבל השקפתו של סנה, אלא גם לאינטרס החיוני של העם היהודי, יש כשלושה או ארבעה מילית יהודים החיים בבלוק הסלבי והמזרחי (ואני כולל בבלוק זה גם אה הונגריה ורומניה שאינן סלביות) וכשבעה מיליון יהודים החיים בעולם האנגלו־סכסי. סנה בעצמו מאמין שהוא רואה הכל מראש, והוא בטוח שמחר או מחרתים תפרוץ מלחמת־עולם שלישית. בעיניו, אין מלחמה זו בגדר אפשרות — אלא עובדה. הוא יודע אפילו שמלחמה זו כבר התחילה והוא גם יודע כיצר התחילה. יש עוד מחלוקת בין חבריו של סנה — היכן התחילה. לדברי טבנקין התחילה מלחמה זו בארץ־ישראל, ולדברי אחרים ביון. אני מעיז לשלול את ההנחה שמלחמת־עולם שלישית כבר התחילה. ידוע אדע, שיש סכנה כזו, אבל אין זו עדיין גזירה שאין להשיבה. אבל אם גם נניח שמלחמת עולם שלישית כבר התחילה, אינני יכול להשיג כיצד יזדהה העם היהודי כולו עם צד זה או צד זה. כיצד יזדהו שלושה או ארבעה מיליון יהודי־המזרח עם אמריקה, וכיצד יזדהו שבעה מיליון יהודים בעולם האנגלו־סכסי עם ברית־המועצות? אולם אני כופר בעיקר: אין עוד מלחמת עולם.

יתכן שיש סכנת מלחמה חדשה, אבל אני שואל: מהו האינטרס היהודי? האם אנו מעונינים במלחמה או בשלום? אני יודע שהאינטרס היהודי אינו מכריע. גם כשיהדות אירופה היתה קיימת, לא היינו גורם עולמי, אלא עם קטן, מפוזר ומפורד, ולא בנו תלוי היה הדבר אם יקום השלום או תפרוץ מלחמה. אבל פה מיחסים חשיבות רבה ל״אורינטציה״ שלנו — ובאורינטציה זו רואים עולם ומלואו, כאילו היא עומדת במרכז חיינו ועליה אנו נהרגים, בגללה יוצאים מאכסקוטיבה, נודדים ממפלגה למפלגה, יוצרים משברים, ובשעה שבמוצא ובכפר עציון יורים ולוחמים, חוצבים פה להבות על אורינטציה. ואם אמנם האורינטציה שלנו בשאלות עולמיות היא כל כך חשובה, כאילו אנו המכריעים את הכף, הריני שואל את סנה וחבריו: על איזו מכפות המאזנים עלינו להניח את קורטוב ההשפעה שלנו (ויש לנו קורטוב של השפעה (!: על כף השלום או על כף המלחמה? ואני עונה כציוני, כיהודי, כאדם, כסוציאליסט: על כף השלום והאחדות האנושית זוהי האורינטציה שאנו מצווים עליה, אנו — כעם יהודי וכתנועה ציונית.

לא רק גורל הציונות וגורל ארץ־ישראל — אלא גורל היהודים באשר הם, עצם קיומם הפיסי, תלוי, חושש אני, בקיום השלום. מלחמת עולם חדשה עלולה להשמיד שארית ישראל, אם לא כולה הרי חלקה, ואחת היא אם המלחמה החדשה תהיה צודקת או לא צודקת. המלחמה האחרונה בודאי שהיתה צודקת — מצד אחד, על כל פנים — והיתה בלי ספק מלחמה מועילה שהשיגה מטרתה העיקרית — השמדת המשטר הנאצי. וכשפרצה המלחמה היו רבים מאתנו, ובתוכם ההנהלה הציונית וכל חברי, בעד השתתפותנו המידית במלחמה נגד היטלר. אחדים מאתנו, והם חבריו החדשים של סנה, היססו זמן רב, עד שלבסוף, לאחר שהיטלר תקף את ברית־המועצות, נצטרפו גם הם לבעלי־הברית נגד היטלר. אבל העם היהודי לא נהנה ממלחמה זו — זו עלתה בחיי ששה מיליונים יהודים. איני יודע כמה יהודים ישלמו בחייהם בעד מלחמת־עולם חדשה, ואיני מבין למה חלק מהמחנה החלוצי שלנו נחפז כל כך להצטרף למלחמת־עולם שלישית? ומהו החטא שמצא סנה בדברי ש״המדיניות הציונית מושתתת על אחדות העולם, על שלום ועל שיתוף פעולה בין אמריקה ורוסיה״? גם בברית־המועצות וגם באמריקה אומרים שיש אפשרות של שיתוף פעולה בין שתי מעצמות אלה, והן שתיהן נמצאות בארגון האומות המאוחדות. מהו איפוא החפזון של סנה וחבריו להכריז ששיתוף־פעולה זה אינו אפשרי?

אין אני יכול, לדאבוני הרב, לערוב לכך שלא תהיה מלחמה בעולם. איני יודע גם מי ילחם במי ומי יהיה על צדו של מי. כי אני זוכר את הפרוגנוזות המדעיות של חבריו החדשים של סנה מלפני מלחמת העולם השניה שנתבדו בדות גמורה. אנשי מדע אלה ראו באיצטגנינות שלהם שהכרחי הדבר שבמלחמת עולם שניה יהיו אנגליה וגרמניה של היטלר מצד אחד — ורוסיה המועצתית מצד שני.

ומכיון שאין אנו יודעים והדבר לא תלוי בנו — מותר לנו, ואני סבור שחובה עלינו, לעשות חשבון יהודי טהור. אמנם אני יודע שאני וכל אחד מאתנו אינו יהודי בלבד. כל אחד הוא כמה וכמה דברים: אב לילדים, יליד את מסוימת, בן המאה העשרים, בעל שערות בהירות או שחורות וכו׳ וכו׳. הציוּן יהודי אינו ממַצה, את כל תכני חיינו וגילוייהם. אולם הצד השוה שבכולנו פה הוא — שכולנו יהודים ומותר לנו וגם חובה עלינו לעשות חשבון יהודי. וחשבון זה אומר: נעזור לביצור השלום בעולם ונשים כל כובד משקלנו על כף השלום והאחדות. ואולי בכל זאת יתבדו נביאי המלחמה, והשלום ימשך עוד כמה שנים?! וכל שנת שלום היא ברכה רבה לעולם וביחוד לנו. ומדוע לא נאמין שגם עמים אחרים, גם העם הרוסי והעם האמריקני, רוצים בשלום ומעונינים במניעת מלחמות. ומדוע לא ננסה, אנחנו העם הקטן, לרכז ולגייס כל שאר העמים הקטנים להגברת השלום בעולמם?

העמדה החדשה של ארצות־הברית    🔗

סנה עטה על נסיגת אמריקה מהחלטת 29 בנובמבר כעל שלל רב. אין אני סבור כסנה ששינוי עמדתה של הממשלה האמריקנית — ועדיין איני בטוח שהשינוי הוא שינוי של קיימא — ימנע אה הקמת המדינה היהודית. לא זו בלבד שאיני סבור כי הכרזת הממשלה האמריקנית יכולה לבטל הקמת המדינה היהודית, אלא גם לא האמנתי שהכרזת הממשלה האמריקנית יכולה ליצור, מדינה יהודית. את המדינה היהודית נקים אנחנו בעצמנו. זה עשרות שנים אנו בונים אותה, ומניחים יסודותיה. הממשלה האמריקנית יכולה לתת מכה קשה לאו״מ — והסתלקות אמריקה מהחלטות או״מ ב־29 לנובמבר, יותר משהיא פוגעת במדינה היהודית, היא פוגעת באו״מ. ארגון או״מ עדיין חלש, ואעפ״כ האורינטציה שלנו גם עכשיו היא על או״מ, חיזוק כוחו, סמכותו, וכושר פעולתו. העובדה שלא רוסיה ולא, אמריקה אינן נחפזות לעזוב את או״מ למרות חולשתו — מחייבת גם אותנו. ואל ניחפז אנחנו לנבא הרס וכליון — נוסיף קורטוב ההשפעה שלנו לחיזוקו של או״מ, ולא לפירורו ולחיסולו.

בהצהרתו הארוכה סיפר לנו הח׳ סנה שהוא חזה מראש שהחלטת 92 בנובמבר סופה להתבטל, ומדינה יהודית לא תקום. הח׳ סנה הוא צנוע ולא סיפר את כל האמת. האמת, שהוא רשאי לזקוף לזכותו נצחון גדול יותר: כשעוד סנה היה בהנהלה דנו והתווכחנו על תכניתנו המדינית, וכולנו, מלבד סנה, הצבענו בעד מדינה. סנה הציע לנו תכנית של נאמנות בינלאומית ואנו דחינו אותה. והנה זכה סנה ותכניתו נתקבלה עכשיו ע״י הממשלה האמריקנית — והוא מרוב צניעות, אינו רומז אפילו שהוא הקדים את להתגוננות ולעצמאות

מחלקת־החוץ של ארצות־הברית בכמה וכמה חדשים. ואעפ״כ אני מקוה שהועד הפועל הציוני יתנגד גם עכשיו לנאמנות, כשם שהתנגד לכר קודם, כשהוצע רעיון זה ע״י סנה, בלי תמיכת הממשלה האמריקנית.

*

נעניתי לדרישת המתווכחים ונסיתי להסביר עמדת ההנהלה בשאלות המדיניות, אולם בסוף דברי אני חייב להדגיש מחדש שהדבר המרכזי המחייב בשעה זו ריכוז כל מאמצינו ואמצעיניו בלא שיור — זיהו מאמץ הבטחון.