רקע
יוסף זליגר
אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב

אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב / יוסף הלוי זליגר


 

א    🔗

(מענה על “המכתב הגלוי”, אשר שלח אל “בני האמונה הנכבדים”.)

בטרם אחל לדבר אתך משפט על עצותיך הישרות והמחֻכמות, אשר תאמר להשכילנו ולאַשרנו בהם, עלי להצטדק לפניך, על דברי אתך בּלשוני העבריה ולא בלשונך הפֹלנית או באחרת הנשמעת לך. הן ראיתי, כי בצוק העתים לא עמדת גם אתה בנסיון; ועם הטיפך זה שנים רבות, כי גם אתה וגם כל בני דת משה יושבי הארץ הזאת הם פֹלנים גמורים, ערכת את מכתבך הגלוי בשפת אשכנז ובכתב עברי, באשר ידעה נפשך מאד, כי רב הפֹלנים האלה לא ישמעו אף מלה אחת פֹלנית. האם ח“ו כפרת פתאם בעקר הגדול והקדוש לך תמיד, כי אין יהודים בכל מלכות אסטריא, כיֿֿאם פֹלנים בני דת משה ואשכנזים בני דת משה (מפני אהבת הקצור נקרא לאלה “מֹשקים” ולאלה. מֹשלים)! הלא כל הודך וכבודך בא מהעקר הזה, וכפוי טובה הנך רק לעם, אשר יצאת ממנו, אשר באמת הוא רק הוא גִדלך וינשאך ויפנקך וישביעך… ואתה תכרה שוחה לרגליו להכחידו מגוי. ולא כן לעקרים ושקרים, אשר דבקת מהם בנערותך בימי התבל והמיעה, אשר כבר עבר עליהם כלח ואתה עודך מחזיק בם “במלא עמקי דעתם”, “בתוך חדרי לבך” לפי עדות פיך. אחר עבור שעת החרום תשוב בלי כל ספק לעמך הפֹלני וללשונך ואך בשעת הסכנה תדקדק להכתיב את תעודות הנמולים רק פֹלנית. ואך דאב דאבו עיניך לראות כי הקול, אשר השמיעו אחיך המֹשקים בעתון צוררינו “סלאווא פאלסקיע” לפני חדש ימים, אשר הזהירו את “בני אמונתם” בדברים חמים ונמרצים לבלי ללכת אחרי הציונים המדיחים אותם מעמם הפֹלני, לא נשמע בין העברים. ובאשר הך מאור הגולה, ראש הדת בק”ק לבוב והמדינה. הורית הוראת שעה ותתר לך לכתב בלעג 1) הקרוב ללשון היהודים אבות המֹשקים, לבי לבי עליך האֻמלל, חרפה וכלמה תכסה את פניך ומה נענה לאחיך הלֶחים, אם עליך לדבר את פֹלנים נאמנים בלשון טֹטֹנים. (האם לחנֹף לפני עמך הפֹלנים או לחנֹף לבני עמי היהודים חטאת כל כך לשפת אשכנז ודקדוקה בכרוזך.) ואמנם שמע נא ראש המֹשקים! אנחנו איננו לא אשכנזים ולא פֹלנים, לא מֹשלים ולא מֹשקים, כי אם יהודים ושפת הכתב לנו מימות אברהם אבינו ועד היום הזה ומהיום הזה עד דור אחרון, עברית. השפה הזאת תאגד ותחבר את כל אברי ישראל הנפוצים בכל קצוי הארץ לעם אחד, היא תקשר אותנו עם עברנו הגדול ועם עתידנו, אשר יגדל ממנו. בה ירשִנו את כל סגֻלות נביאינו וסופרינו, תנאינו ואמוראינו, משוררינו וחכמינו ובה גרשנו מאז ומעולם כל השדים והזדים הפורצים אל היכל הקֹדש פנימה לטמאו ולשקצו והקמים עלינו להאבידנו ולהשמידנו מן הארץ. היא פקחה גם עיני בני בני דורנו לראות את תוצאות דרכי המֹשקים ולהגיע לסוף דעתם… עד אשר עמדו כל יהודי גליציא ביום אחד ויקראו מלא אחרי אחיהם שונאיהם: פושעים, בוגדים, סורו ממנו אין לכם חלק בישראל ולא נחלה באלקיו! בלשון הזאת אבֹא גם אנכי כמאסף למחנות ישראל, להראות את תהפוכות מכתבך, אשר בהם נסית באחרונה להעבירנו על דעתנו ועל דעת המקום ולדכאנו תחת רגלי אחרים. זאת ועוד אחרת: הן גם אתה שתה “ללשוננו הקדושה” בחלקות בכרוזך, באמרך, כי בטח “לא נרצה לכרות לה קבר”. ואם אכתֹב בלשון הקֹדש ושלחת להביא לך מבני העברים, לתרגם לך את דבַי ברֹב הדרך ותפארתך, יהיה באמת קדוּש השם ושפתנו תִכָבֵד כבוד גדול על פני המֹשקים. ועתה אעידך למשפט, נקרבה יחדו:

בראשונה הרבֵית לפלפל על יחס הבחירה הכוללת לנו ותנס להוכיח, כי סכנה גדולה נשקפת לנו ממנה ועוד ירע לנו עתה מלפנים. הן דמית, כי את בני חָם לב ערלי תדבר, ותשכח, כי בני ישראל, אשר תחפץ לעַור את עיניהם, הם תלמידי אביי ורבא. האם אנחנו עשינו את המצב החדש או אנחנו נוכל לעצור בעדו? מה שעבר אין, וכל הבקי בהליכות עולם רואה את הנולד, כי באֹסטריא תִנָהג בקרוב בחירה כוללת ועמה חלֻקת העמים ללשונותיהם ותרבותיהם, ואם לא, תפרד ליסודותיה כי גלגל התולדות סובב תמיד אל עבר פניו ומעולם לא לאחוריו. ועל פי המצב החדש הזה עלינו לעשות את חשבונותינו, למען שָרש מלבנו כל שמץ תקוה, כי תמלא הממשלה אחרי חפצנו לעשות גלילי בוחרים מיֻחדים לנו וכי יוטב גורלנו בזה; ואף אם תמלא בקשתנו בדרך פלא, כתבת “לא, לא ועוד הפעם לא” באותיות גדולות וגם נשבעת באלות וחרמות וקונמות, “בבגידה” “ובפשיעה” “ובישׁר לבבך” ובצרות ישראל ועוד ועוד. גם פה נִכר, כי לא ההגיון הישר אשר חכמי התלמוד הגיונך. אצל פוסקינו דין פשוט “כל החשוד על דבר, אינו נאמן עליו, אפילו נשבע”, מי פתי לא יכיר, בשמעו חנונית נשבעת עשר פעמים באופנים שונים להשביח את מקחה ולהעמיד את מחירה, כי שקר בימינה? מלבד השבועות החמורות הַעֵדותָ על דעתך גם עדים נאמנים, את יתר חבריך צירי המֹשקים והמֹשלים ותַכנם “כִבְדֵי ראש ובני בינה”. בטח נִמלא פיך שחוק, בעת אשר כתבת המלים האלה; ואך עתה אחרי אשר נקרע המסוה מעל פניהם ובחון עמנו בהם סר ואיננו, נשחק אנחנו ונניד ראש להם. לפלא, כי בכל התנועות החזקות והמעשים הכבירים, אשר נעשו בבית הצירים ובכל הממלכה, לא נשמע קול “החכמים” האלה מטוב עד רע. כנראה כל חכמתם בדומיתם ועל פי המאמרים הידועים במשלי ובאיוב ידַמו להיות החכמים באדם. אחרי החרמות והעדים תביא לדבריך גם כעין ראָיה מהנסיון. הנך רוצה לדעת ולהודיע, כי כבר ענתה הממשלה על שאלתנו בשלילה. נניח, כי אמת הדבר. הלא כלל גדול הוא בהליכות עולם, כי שליטי ארצות וממלכות עושים את כל מעשיהם על פי יחס הכחות המכריעים איש לאחיו והתנאים התלוים בו ומשתנים מזמן אל זמן וממקרה אל מקרה. כל עוד הוליכו מנהגי האי כחנו את מנהגי הממשלה שולל, כי כבר היינו עבדי עולם לפֹלנים ולאשכנזים ואהבת מולדתנו לא תֵעור עוד בנו לעולמים וגם את כח עם האכרים אשר להם הארץ, לא ידעו להעריך כמתכֻנתו, חפצו להשאיר הכל על מקומו לטובת מושלי הארץ. ואמנם בעשרה בטבת החלה תקופה חדשה בידיעת עצמנו ובהשקפת העמים ונסיכיהם עלינו. והרוטנים גם הם הראו את רצונם הכביר ואת גבורתם; ואף אכרי הפֹלנים, המעטים לפי ערך, יושבי המערב אינם תמימי דעים את אצילי עמם, אשר באמת נעבֹד כלנו יחדו רק אותם. אין עוד סברה, כי תהיה פה מנוחה אם לא ישֻנו הענינים מן הקצה אל הקצה; והרוטנים לא ינוחו ולא ישקטו, עד אשר יוציאו מפי אצילי הפֹלנים את בלעם, אשר בלעונו חיים. ומהאמת הפשוטה הזאת הנראה לכל, אין לך כל ידיעה. אנחנו החיצונים למדנו כבר לסקֹר סקירה מדינית ולהקיש העתיד אל העבר ולחשב את התוצאות על פי הסבות –– אתה ורעיך היושבים במקור כל המדינות ורואים ושומעים את חבריכם הנוצרים מניעים את כל המכונה ומהפכים את סדריה, מביטים על ההוה כעל דבר קים מחיב ועומד לעד. בכל כרוזך לא תשים לב לרוטנים; ובהזהירך את בני אמונתך להוסיף ולעבֹד את הפֹלנים, פן יפלו עלינו והכונו או פן יחרימונו במסחר, לא יעלה על לבך, כי אכרי הרוטנים יוכלו להרע לנו פי אלף מאצילי הפלנים המעטים והחיים רק מזעת אפי האכרים והאמנים והסוחרים. על אחת כמה וכמה, כי לא תראה, כי גם הממשלה עוברת במזרח לאט לאט מידי האצילים הזרים אל הרוטנים ילידי הארץ, אמת, כי היום יחנפו עוד מקצתם אל הפלנים ונוהגים בדרכיהם; אבל במה דברים אמורים בזמן שידם תקיפה. אף תלמידים בתורת המדינות יכולים לראות כי המצב הזה לא יאריך עוד ימים רבים; ואז נהיה אנחנו המוכים והנרדפים בעבור הפֹלנים. אשר אינם עוד בעולם; כי המעטים ימהרו להתבולל ברוטנים. ואך אנחנו נהיה המפגרים, עד אשר נבקש גם אנחנו את הרוטנים בקדה ובהשתחויה, לשים גם הם עלינו את חותם העבדות ועבדנו גם אותם באהבה וברצון ובמסירת נפש והיינו רוטנים בני דת משה, עד אשר ירכב עם אחר עלינו או עד אבדנו בגוים ח“ו. המצב הזה ימצא חן בעיניך ולכן תפנה אל “חכמת החיים” אשר לבני דתך ותיעצם כאב נאמן, לבלי צאת ממנו כל הימים. אמם יש לך חברים עניים בדעת כמוך והחזון, אשר חזיתי לבני עמי גרי גליציא המזרחית איננו לקוח מדמיוני, כ”א ממעשה מַר ונמהר במערב אשכנז. באלזס ולוטרינגן אין אוהבי צרפת ושואפים לשוב ולהתחבר אתה כיֿֿאם מבני עמנו. והם גולים מארצם לצרפת ולשויץ או סובלים במקומם צרות ותלאות בעבור “ארץ מולדתם” צרפת. בזכרי זאת ימס לבי בקרבי וכמעט אֹמר נואש לתחינתנוֿֿופתאם והנה נגד עיני היום הגדול עשרה בטבת התרס"ו עם שתי האספות הגדולות בקוטי ובקוסוב אשר דרשתי בהן ֿופני על הנאספים חיים ורוצים לחיות. ואזני שומעות עוד עתה קול הידד בוקע שחקים, לא לשם אחד “הפריצים” עושקינו ושוסינו, כי אם לשם עמנו ותורתו ושפתו ותרבותו! אך הֹמשלים והמֹשקים יאבדוֿֿואנחנו היהודים נקום לתחיה, לחיים רעננים בארצנו ורוח תורתנו ברום אנשים ובתפארת עם.


 

ב    🔗

בחלק הראשון מהמענה הכתיבוני מאות אלפים מאחינו היהודים ואלפי אלפים משכנינו הרוטנים – ועתה גם קול המון הפֹלנים יושבי מערב גליציא מדבר מתוך עטי. בעת כתבי את דברי בראשית השבוע העבר, לא ידעתי עוד מאספת הפֹלנים בקראקא מאומה. רק מסברה אמרתי, כי “אכרי הפֹלנים אינם תמימי דעים את אצילי עמם”. והנה התאספו אז בחיריהם בקראקא ויעידו כן על עצמם, בהביעם את שנאתם לאציליהם ואת חבתם לרוטנים אחיהם לצרה. מעתה אין עוד צֹרך במשקפים לאמונה בארץ מגורנו! כי כל יושבי הארץ אומרים לשבר את עֹל העריצים מעל צוארם. ואתה כליל הצדקה והחסד, אשר “עמדת בכל ימי חייך בעבודת חפצי ישראל” אשר “לא תדע כוכב מאיר את נתיבתך, כי אם טובת בני אמונתך” תפתה “אחרי בחנך את לבבך בחרדה” את הנדכאים בכל הנדכאים ושפלים בכל השפלים, את הרצוצים והמצוצים בכל עבדי הארץ להחזיק בשארית כחם בכסאות התקיפים הרעועים והמסכנים, למען יוסיפו לרדות בפרך בכל תושבי הארץ ולרמֹס ברגל גאוה על ראשיהם ובּשורה הראשונה על תולעת יעקב חסרת אונים. ולמען נהיה אנחנו השעיר לעזאזל בעלות חמת הגוים על שוסי חילם ושותי דמם! לו היינו באמת פֹלנים כדבריך, הלא גם אז היתה חובה קדושה מֻטלת עלינו להשתמש בשעת הכֹשר, ולהודיע לכל באי עולם, כי ידנו מסֻלקת מכל הזדון והחמס הנעשה פה מדור לדור לאחרים ולנו. ומה יקל לנו: אם להעיד עדות שקר על עצמנו, כי פולנים אנחנו, ולהתערב עם שונים, להתלונן על המושלים או להביע את האמת הערֻמה, כי בני ישראל אנחנו, ולאסֹף בזה מבלי משים את ידינו מתמֹך בעריצות הגוססת ומתמוגגת בזקנתה? עם כל הדברים האלה עוד תמצא עֹז בנפשך לדבר על לבנו, כי אין מחשבתך “לדחֹק, אף כי לדחות תנאי החיים אשר לכלל ישראל בעד חפצי אחרים”. הנני מוחה בידך בשם כלל ישראל לתתנו לאוילים כאלה, להוסף ולהאמין לך ולשפתיך החלקות.

גם עד הנה לא בחכמתך ובסכלותנו הגבהת עוף ויעל שיאך למרום המעלה בישראל. הן כבר הוכחתי לפני הקוראים, כי גם א“ב לא למדת עוד בתורת המדינותֿֿואנחנו, העם המחֻנך בשיגים הדקים אשר בתנ”ך ובנתיבות ההגיון אשר בתלמוד, העם, אשר גם הפחותים והריקנים שבו שונים תמיד תורת החיים ליחיד ולצבור אשר בפרקי אבות, ידע להזהר ברודפים אחרי הכבוד המבטיחים הררי זהב “בשעת הנאתם”. רק אֹנס וגנבה וכל תועבה מצד הנבחרים, מֹרך לב ועֹני ולחץ ופרוד דעות מצד הבוחרים הביאו לנו יועצים מושקים תחת יועצים יהודים בקהלות ובמדינות ובממלכות, ואמנם עתה החל ב“ה פרק חדש בדברי ימינו: גורלנו לא הוטב עוד, אבל הכרנוהו, סבות רעתנו לא חַסרונו, עוד, אבל הכַרנון, והכרַת המחלה הוא החלק הנכבד ברפואה, כל צֹרך יביא לו את מכשיריו ולכל שאלה צודקת תמָצא גם תשובה מַספקת מיד או לאחר זמן. ראינו, כי התחבֻלות הקטנות, אשר השתמשנו בהן עד הנה להקל איש איש את מכאוביו והרחיב מעט את צעדיו תחתיו, לא תעַלנה אותנו מהתהום הרבה והעמוקה, אשר שקענו בה. זכרנו, כי אז כאשר נשרף בית מקדשנו וחרבה ארץ מחמדנו ואנחנו יצאנו לעבֹד ולאבֹד בגוים, היתה חטאתנו היחידה והגדולה מנשׂא רק שנאת חנם. ונשם אל לבנו לתקן את המעֻות ונצב דגל במחנה יהודה, אשר יתאספו סביביו טובי עמנו מארבע כנפות הארץ ומכל המפלגות למיניהן ואשר בצל קדשו יתאחדו כל רסיסי הכחות הקטנים לפליטה גדולה וכל הנרות הכהים לשמש צדקה, השורפת באורה כל זר שונא הקרב אליה וכל עוף טמא הפורח עליה, אשר רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה. כבר העיד מנהיגנו הרצל ז”ל בראשית העלותו אור חדש על ציון, במשלים, להשָמר מחצי ציונים וכבר נבא עליהם, כי באה עת פקודתם. לא בחנם נשמרתָ מהזכיר שֵם ציון בדברך על בניה הנאמנים בכרוזך, רעד יֹּאחז כל עטלפים המושלים בלילה למראה אורה ורתת ימלא את כל הנבנים מחרבן האֻמה לזכר שמה. את צערך ואת מוראך זה התאמצת להסתיר בהתלוצצך בציונים ותקרא להם “צעירים” “הוזים” “בני בלי נסיון”. הן ממדינוּת לא תבין דבר, כימה למדינות ולציר הממלכה?. ואך הלאבקרת בבית ספר בנעוריך, ובטח נתנו לך לקח גם בדברי הימים. אם תזכירנו תנועה אחת בכל הזמנים, הורסת נושנות או בונה חדשות אשר יצאה מזקנים, אחזיק לך טובה, וגם המדע לא ישכח את תודתו חלף מציאתך. בהתלך בציונים ובהרחיבך פה על תקותנו “לשוב לארץ אבותנו מעבר לים”, שכחת במחילת כבודך כליל את מצבך ואת מַסוך על הבמה. זכור נא ראש הדת בק“ק לבוב והמדינה ובא ֿכח כל בני אמונת משה בגליציה, כי שיבתנו לארץ אבות בזמן מן הזמנים היא אחד משלשה עשר עקרי האמונה, אשר תתאמר אתה לעמֹד בראשה. לא ארצה להראות את הקוראים מתוך לשונך, כי לא תאמין במשיח בכל אופן שיהיה, ואך אשא לך בין שנינו, אם תעיז לאמר לי, כי תאמין בגאולה על פי אמונת תמימים. כֻלנו נדע, שהם יאמינו כמוך ולא אתה כמוהם. לא לחנם מחקו מורי דת משה הכפופים תחתיך כל זכר לגאֻלתנו העתידה מסֵפר תפלתם. והם גם הם הלשינו על חבריהם הטובים מהם, כי ייהדו את תלמידיהם, ורשעתם הצליחה אצל האדונים שלנו, בתתם למֹשקים אחדים להיּות מלקקי שארית קערותיהם, ומלכחי עפר רגליהם. וממעל נִתן צו, לבלי למֹד עוד עברית בתורת הדת. ומנהלי בתי הספר באים עתה כפעם בפעם להשגיח על מורי הדת, פן יגנבו ח”ו מלה אל דבריהם. בני דת משה אמתים רואים בדבר כזה גורם שמד ומצטערים עד דכדוך נפשם –– ואתה יושב לך בשלוה והשקט ולא הרימות אף אצבע קטנה לבטל את הגזרה הרעה. אך זאת נחמת אוהבי הדת, כי באמת לא אבד לנו הרבה; גם בימי “החפש” שמרו המֹשקים את דרך עץ החיים, לבל יטעמו בני המֹשקים ובני היהודים מפריו וחיו לעולם, והם משתוקקים למָות וכליון ושנת עולם. עם כל האמת הזאת יש מצח נחושה לכתֹב לאמר: “זאת (הדת) נרומם ונחפץ למסרה לזרענו שלמה כסגֻלה, כאשר ירשנוה מאבות אבותינו. כן עלינו לרומם את אוצרות חכמת ישראל ועבודתה להלאה ותולדוֹתינו ובראש הכל חלילה לנו לכרות קבר ללשוננו הקדושה”. האם אאריך גם בזה, כי אין בביתך רמז קל לתורת משה? הלא תשחק גם אתה וגם הקוראים בחדשות אשר מצאתי!

אמנם אל יעלה על לב איש לחשֹב, כי להפֹך את גליונות “המצפה” לבית משפט הדת באתי. כל בית יעקב חביב ואהוב לי כמו שהוא עם כל חטאיו ומגרעותיו ועל מזבח אהבתו אעלה על מוקדה ברצון, כי כן הורונו נביאנו ע“ה וחכמנו ז*ל בדבריהם ובמעשיהם “אע”פ שחטא ישראל הוא”. ואך איש איש ממנו יחגֹר את כחו להטיב את בני עמו לפי דעתו בדת ובמוסר, אבל אתם המֹשקים הכופרים במציאות ישראל ומודים רק באמונת משה, אתכם אדון בכל חוֹמר הדין ואשאלכם: איה טהרת משפחתכם ואיה כשרות כירתכם? איה אמונתכם ואיה מוסרכם? איה פאותיכם וזקניכם ואיה ציציותכם ותפילתכם? איה שבתותיכם ואיה מועדיכם?… לא אתנכם לשקר את השקר המגונה הזה, כי בני דת משה אתם. מה לכם ולה? אך יחס השלילה יש בינה ובין מקצתכם, כי יש בכם גם שונאים אותה תכלית שנאה ומואסים באחרים ההולכים בדרכיה וחותרים לעקרה משורש ח"ו. אמנם בני עמנו הנכם עם כל הבגידה בישראל והפשיעה באלקיו לדאבוננו ולבשתנו –– ואך מתורת משה הנכם רחוקים יותר מרחֹק הפלנים מהיהודים. לו היה שמץ כבוד כמו לרעיכם הלֶחים, עזבתם את הקהלות ואת חפצי ישראל בכלל לַמודים במציאות ישראל ומחזיקים בתומתו. כל האמת הזאת אשר הרשיתי לי להרצותה לפניך בלי כל משא פנים, בהיותי אחד מבני תורת משה, אשר מהיקרות במצותיה “מדבר שקר תרחק” “לא תגורו מפני איש” כי המשפט לאלֹקים הוא ידועה לכל, כי לא פלפלתי ולא החשתי פה מאומה, כי כתבתי את הדברים כהויתם. מעתה נקל לך לשער כי לחנם נסית לכבֹש את לבבינו להאמין בך בשפכך בוז על מדינים כמוך לאמר: “לדחֹק ואף כי לדחות את תנאי החיים אשר לכלל ישראל בעבור חפצי אחרים חשבתי לבגידה, לפשׁיעה וגם למעשה בן בליעל”. עוד זאת אעירך, כי אם קראת לציונים “בני בלי נסיון” אתה הנך בעל נסיון מר מצדם, כי את אשר פללת אתה וכל המֹשקים אתך ראו עיניך בלשכת הקהלה בלבוב עשבוע ימים לפני כתבך את כתב מדיחיך ועוד יותר בעשרה בטבת. לך וחשוב, אם יש לקרֹא לאנשים, המביאים רעיון כבד כזה לתושיה “הוזים וחולמים”.

בדברי האחרונים התרתי לי לדרוש ממך מחשבה, יען ראיתיך מפלפל בדרך “ממה נפשך” של למדנים, להראות, כי כונת הציונים אך להרע; כי אם לא נקלע אל המטרה, נעורר שנאה בין אדוננו “הפריצים”, ואם נבצע את זממנו, איננו עוד בכלל אדם בהיותנו נבדלים. ובמקום אחר תוסף לפלפל לאמר: "מה אמרתם לזה, בני אמונה הנכבדים, לו הביעו בהנתן תורה ומצוה באסטריה: כל האזרחים בלי כל פדות בין אמונה לאמנוה ובין שדרה לשדרה יבחרו יחדו –– רק היהודים יבחרו לבדם ולעצמם –– האם קבלתם זאת במנוחה? האם לא היתה הבדלה לרעה, האם לא היתה השפלה, האם לא היה אות שלא נחשבנו כחלק שוה של כל הלאֹם ואשר גם נסגרנו ברחובות מיֻחדים וחלקי ערים מיֻחדים לנו? עתה נחפץ בעצמנו בדבר ונשאף לו? בסלפך עלינו שורת המשפט במדה זאת, לא אוכל עוד לדונך כשוגג כי ֿאם כמזיד; וכמעט אתנחם, על אשר דנתיך עד הנה תמיד לכף זכות ואֹמר, כי רק מתוך תום ואי ֿדעת דברת דברים יגעים והפוכים כאלה. לו בחרו כל העמים יחדו ורק אנחנו לבדנו, אז נבדלנו בזה (אם לרעה, עודנו צריך עיון; האם נבדלו גם בעלי האחֻזות הגדולות לרעה בבחרם לבדם?). ואך עתה בבחֹר עם ועם לעצמו ואך עלינו להספח לעמים אחרים, היש עוד הבדלה לרעה גדולה מזאת? יש מקום גדול לחשדך, כי בדברך, על חפצי היהודים אין כונתך כי אם על חפציך אתה ויתר חבריך, באשר הסכילו אחינו עד הנה להשתמש בדעותיהם ורכושם והשפעתם והשכלתם רק להרים מנינים אחדים של מֹשקים מעל כל העם ולהרימם עם זה גם מעל גבול ישראל. במובן הזה עלי להודות לך, כי כונת הציונים היתה באמת להרע, לא “אך להרע”, כי אם “גם להרע”. כי אין “ברוך מרדכי” בלא “ארור המן” ואם הכל בריאים ושמחים, הקברנים רעבים ועצבים. וזאת כבר בצעו הציונים; כי בכל אופן שעל ידיה כבר נבאשו המֹשקים בישראל וּחטאתם זאת, אשר דרכו על צוארו, לבלי תתו להתנער מעפר דלותו ושפלותו, לא תִמח לנצח ושמותיהם בזכרונו לחרפה ולדראון עולם. כן אֻמללים אתם גם אם לא לנצח, ואף-כי תעשינה ידינו תושיה! היוכל מֹשקה לחיות בלי “פריץ”?

עוד לא כלו טענותיך? הלא עורך דין אתה. כן תוסיף לשאֹל: “אם תחשבו לעם, הלא תודו בזה, כי זרים אתם? זאת אומרת, כי בכל ממלכה יש רק עם אחד והנשארים זרים, אבל ממלכה כזאת אין בתבל. ואתה לא תבוֹש לערֹך טענה זאת באֹסטריא, ממלכת גוים רבים ואף כזאת בעת האָנסה להחלק לעמיה ולא על פי הארצות. הלא גם בגליציא יש שלשה עמים עם האשכנזים חוץ ממנו ומלבד העמים המועטים פה במספר. ואם אמנם כֻלנו בני אדם הראשון והארץ היתה בראשונה רק לד‘, עד אשר באו משפחות שונות ותירשנה את הארץ כֻלן במשפט אחד, אם בזקנה נשים עינינו, הרוטנים קדמונים פֹה לכֻלנו ואנחנו באנו הנה בימי קזמיר הגדול יחדו עם הפֹלנים ואך אנחנו כאמנים וסוחרים, להביא ברכה לארץ והם כמושלים ומוצצים. האם באחזנו בכנפי מעילי הפֹלני לא יִוָדע עוד כי גלינו הנה מארצנו דרך ארצות וממלכות רבות? הן ספר תולדותינו גלוי לכל העמים ולא נוכל לבער אחריו. הן תיעצנו להעצים את עינינו, פן תרָאה כלמתנו. האם בעבור זה התאמצו רעיך לבטל למוד התורה בבית הספר? אמנם חרפה היא רק לכם המֹשקים; אנחנו היהודים נאהב את ארץ אבותינו בכל לב ונפש ולא נמירנה בכל ארץ בעולם, לו גם היתה כגן עדן. ובכל זה איננו פה זרים, כי אם גרים ובמשפט תורתנו, אשר היתה למקור מוסר וטהרה, צדק ומשפט לכל העמים, אנחנו באים עליהם בטענת “תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח”. בשובנו לארצנו ברנה לא נבדיל בין עם לעם ואהבת אמת תשׂר בין אדם לאדם וקדֻשת ארץ ישראל תתפשט בכל "כי מציון תצא תורה ודבר ד’ מירושלים”.

ידעתי, כי גם עתה תראה בת צחוק על שפתיך ובלעג איש כלוא בחוג צר של מקומו ושעתו על אנשי הרוח תקרא: “הנה אחד מאמינים בימות המשיח, מחולמי תור הזהב” אבל זכֹר נא חביבי, כי משפט הגרים, אשר בתורת משה, כבר היה לחֹק ומשפט ברֹב הישוב בחיי היחידים ובארצות בנות עמים רבים גם בחיי הצבור הלכה רווחת היא בכל הארצות הנאורות, כי אם ישב איש בארץ נכריה, ודעתו להשתקע שם, ינתן לו אחרי שנים אחדות משפט אזרח, מבלי אשר ידרֹש ממנו לשנות את שפתו ואת מנהגיו ומבלי אשר ישָבע, כי לא ישוב עוד אל ארץ מולדתו הוא וזרעו עד סוף כל הדורות, כאשר ידרשו ממנו המתבוללים. ואך עתה בימי ממשלת “החרב והדם” כדברי ביסמרק או “האש והחרב” כדברך, בהיות משא נפש סנקביטש בן עמך על שפתיך, לא יושם לב לגרים מעטים בחיי הצבור, בבתי הספר ובבתי הפקידות, עד אשר יגדל מספרם ויעשו אגֻדה אחת לחדש את משפטם בזרוע. החקירה, אם הטשכים או המרקמנים (אשכנזים) ישבו בראשונה בארץ ביהם איננה נוגעת לדין כלל וכלל ואין איש משני הצדדים מביא ראיה ממנה, כל עם וחלק עם המוצא חפץ ונֹעם בדרכי החיים, אשר התוו לו אבותיו, תובע את חלקו בעניני המלוכה לפי גֹדל המסים, אשר ישלם, ותכֹנת האנשים, אשר ירים לצבא וערך ההשכלה, אשר יועיל בה לכלל הלאֹם. אף לא נוכל לאמר, כי אם ילחם חלק עם זר בארץ מגוריו בעד זכיותיו העממיות, תאמצהו ותעזרהו ארץ מכורתו; כי מלכות אשכנז לא תעשה דבר לטובת אשכנזי ממלכתנו ואשכנזי רוסיא ולא מלכות רומניא לטובת רומני אנגריא, ומשנה מפֹרשׁת היא במשפט העמים, שאסור לממלכה להתערב בענינים של רעותה. ולעמים רבים אין כל ארץ, אשר בה ידם לבדו תקיפה, כמו לפֹלנים ולטשכים. הנה למדונו, כי רצון המתגוררים בחלקת ארץ היא נצחונם, אם לא יכריעהו רצון אחר החזק ממנו. כאשר רצו לפנים האשכנזים המעטים למשׁל בגליציא, משלו; וכאשר חזק עליהם רצון הפֹלנים המעטים, גם הם הלבישו את כל הארץ לבוש פֹלני; אחריהם החזיקו הרוטנים ילידי הארץ ויעתיקום מעט מעט מתקותם; ואם נרצה גם אנחנו, לא להשתורר על שכנינו, כי אם לעמוד ברשות עצמנו ולקחת חבל בממשלה לפי ערך, נוכל גם אנחנו. המחזה הזה ירָאה לעינינו בכל הארצות. הן אמת, כי גדול אֹמץ העם, אשר ידע, כי מעבר לגבול יש ארץ המיוחדת לו. וכנראה סמכת במכתבך הגלוי על טענותיך בעתון “פאל, קאר” כי איננו עם באשר אין לנו לא ארץ ולא שפה. ואך אם לא קראת ולא שמעת דבר ל עבותות האהבה, אשר יאסרונו אל ארצנו הקדושה, מאז היינו לגוי עד היום הזה, ואזר ימשכונו בכח עצום ונשגב, עד אשר ננשק את אבניה בזכותֹנו לדרֹך על אדמתה. אשוב להזכירך את המופתים החותכים, אשר הורוך הציונים על אהבתנו לארצנו ולעמנו בלשכת קהלתך ובשלש מאות אספות ובשבוע העבר גם בחלונותיך. חולשתנו בחיים המדינים היא מוסרנו הגדול; כי מהרנו למלאות אחרי נבואות חוזינו לכתת החרבות והחניתות בלֹא עת. גדול ונעלה הוא רעיון נביאי האמת ולו יכמה לב כל צדיקי ישראל וכל חסידי אֻמות העולם. ואך אוי לעם הבוכה ומתחנן וכל כחו רק בפיו, בעוד חרב פיפיות בידי אויבו. ארור העם הלוחץ ורועץ אחרים בחרבו ובקשתו, אבל ברוך העם המגן על עצמו בחרבו ובזרעו, כי “הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמים”. התפלה והתחנה נאה היא רק בין אדם למקום, אבל לא בין אדם לחברו ואף כי בין עם לרעהו. רק אז כאשר תגבר האמת והצדקה בעולם והרחמים עם האכזריות יחדו יעלו מן הארץ, והיו רֹמח וּקשת לגנאי, ואך בעולם הזה תכשיטים הם (שבת ס"ג). ועלינו להכון גם לתפלה וגם למלחמה כאבינו הזקן עליו השלום. ולא מחכמה הפכנו עוד בימים הקדמונים “חרב וקשת” ל“צלותא ובעותא”. כמה רבבות מישראל נהרגו וכמה קהלות יעקב נחרבו בעון צדקתנו וברֹע טובנו. ואמנם כבר החזיקו אחינו בארץ השכנה בחרב, אשר נפלה מידי אבותינו בימי רבי עקיבא ושמעון בר כוכבא וכבר הראו, כי עוד דם שמשון הגבור ויהודה המכבי נוזל בעורקינו ולחנם אימת עלינו פעמים אחדות בכרוזך, בהסיתך בנו את אחיך הפֹלנים לקום עלינו “באש ובחרב”.

ואולם לא היתה באמת סכנה נשקפת לנו, חלילה לנו לכפור בעמנו, לכם המֹשקים כל דבר המשטר היהודי “רק מכשיר לשלֹח צירים למועצת הממלכה ולא תכלית לעצמה” –– ואותנו היהודים הורתה דת משה, כי אם יקום אונס על אחד ממנו בחרבו לאמר: “אֹמר נכרי אני וחיית, ואם לא, מות תמות”, יהָרג ואל יעבור. ולמה תפתנו להודות במקצת, אשר כל כפירתנו תביא רק כבודים למֹשקים אחדים כפי החוזה, אשר עשית עם “האגודה הפֹלנית” כאשר הודעת בעתון אויבינו “סלאווא פאלסקיע”; ולמה לא יעצתנו לכפור בכֹל ולאכֹל את טוב הארץ? האם אפשר, כי לא יביא המצב הזה את הדור הבא לידי שמד, בתתנו את כבודנו לחרפה ושמצה ואת שם ישראל מֹנאץ לא רק בין אויבינו כמקדם כי אם גם בפינו ובלבבנו. אם אין במֹח הפֹלני הצעיר בן דת משה כל שיג מישראל ותורתו ותרבותו ושפתו ותולדותיו ולבו ריק מרגשות יהודים, וחייו שונים מאד מחיי בן דת משה, על מה ימסֹר נפשו ויסבול עֹני ובוז ותמרורים כל ימיו? לו טוב לנו באמת בין הפֹלנים בכחשנו בעצמנו כדברך, הלא אז אין דבריך כּי אם דברי האומר לרעהו: “הא לך אלף אלפים, ובלבד שתתן בראשונה לקצץ את ראשך”. אם תשים ברשעתך אתה וכל העומדים לכלותנו ––– כל טוב העולם, לא יעלה בידך להטותנו מהמסלה הקדושה והישרה, אשר סלל לנו משה עבד ד' בהיותנו לעם; ואם תבהלנו בכל מיני לחץ ונזק, אם לא נבגֹד בעצמנו, הלא כאפס ותֹהו הם מול המצוקה והקללה והיללה, אשר נשפטנו בה בכל הדורות על פי “יועצינו ומאשרנו”, אשר כונו גם הם רק “לטובתנו” כמוך ואנחנו עודנו מחזיקים בתומתנו ועודנו נאמנים לד' ולעצמנו! ועתה אחרי הבקע אור השחר, עם היות עוד קויו דקים ומעטים, כל תקותך מאפע. לא נאמר עוד “נכרים אנחנו מכחשים בעברנו ובעתידנו כרצונך”. איננו עבדי הפֹלנים זוחלים ביניהם ואחריהם כמוך ולא נשים מפחדות לקול עלה נדף כמחשבתך כי אם נאזר גבורה כאנשי חיל ונעדה תפארה כבני מלכים. ובצדק נברך בכל יום לאלקי ישראל: “שלא עשני גוי” “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה” “אוזר ישראל בגבורה”, “עוטר ישראל בתפארה”.

את דברי אלה כתבתי רק לפי שטתך, כי תצמח לנו מאֹמץ לבבנו אבדה או סכנה; אבל באמת כל הנעשה לא היה ולא נברא. כי מלבד רצון הרוטנים, כאשר כבר דברנו עליהם, ורצון כל העמים ומפלגות במערב הממלכה, אשר להם חפץ בשחרורנו לטובתם, הנה טוב לנו להחשב לעם, אם גם לא נוכל לשלח למועצת הממלכה אף ציר אחד. הלא לכל העמים הפחותים ממנו בבנין וגם במנין במלכותנו היו כבר בתי ספר אחדים וחגיהם באו בחשבון ימי החפש גם בבתי הספר לאחרים, אשר בקרו בהם גם בניהם, ובדת נִתָן לקח לבניהם רק בשפתם, עוד בטרם ישבו באי כחם במועצת המלכות. ולנו אין עוד אף בית ספר עברי אחד מידי הממשלה “ותורת משה” תלמד בשפות שונות ומלשוננו הקדושה נתנו פרורים, אשר לא היה בהם נותן טעם לשבח מעולם, ועתה נפסלה מלבא בקהל גם כאורח, וגם בבתי ספר, שרֹב תלמידיהם או כלם מישראל, אין שבת ואין מועד. למֻחמדים המעטים כירה כשרה לפי דתם בצבא ולנו הרבים אין. בתתך לנו חשבון, כי גם עד הנה היו שנים עשר צירים מישראל, אבל חלוקים במפלגות שונות, תהתל בנו ותדוננו כילידם חסרי דעה. במקומות אחרים תעוררנו ללמֹד מאחרים ובזה הנך נאמן לשטתך שטת המתבוללים הרואים את כל עניני ישראל רק בעד משקפי נכרים; ולמה לא למדת את עקר הדין, אשר תדון עליו מהגוים? הלא להם הדבר פשוט, כי לא על פי צור מחצבתו נחשב איש לציר עם מהעמים או מפלגה מהמפלגות, אם על פי אגודתו בבית המלכות ודעותיו מגמת פניו. אמנם זה איננו הדבר האחד, אשר תטעו בו, אתם המתבוללים בגוים ומחקים את כל תועבותיהם ושחיתותיהם, מדעתם לצרככם וכחכמינו לפנים נאמר גם אנחנו “כמתֻקנים שבהם לא עשיתם, כמקֻלקלים שבהם עשיתם”. עם זה הנך גם אוחז את החבל בשני ראשים: מצד הנך מכחש במציאות גזע ישראל ומצד אחר די לפי דעתך לצאת ממעי יהודה, למען החשב לציר יהודי בכל מפלגה שהיא. אף תנסה לזרות חול בעינינו ולהורותנו, כי קל לציר אחד בתוך מפלגה גדולה לעשות דבר לטובת אחיו מאשר למפלגה קטנה. באי כח עמים אחרים אינם חכמים כמֹשקינו, הלא עם חכם ונבון אנחנו! להם טובה אגודה בת שלשה אנשים מלִבטל בששים. לפי דבריך יש לצירים ממקור ישראל בתוך מפלגות אחרות גם השפעה רבה וגם תועלת גדולה בנתינת החֻקים הכללית ֿולנו יושבי אוסטריה לא יראה דבר מזה. לפי ידיעותנו אנחנו, לא יתנו הצירים הנכרים לעבדיהם היהודים לדבר דבר לא בעניניהם ולא בענינינו. ואמנם אתה תתן דין וחשבון מפעֻלתך ופעֻלת חבריך במשך שנים רבות וכמדתך מדת מגן הדת תחל בדת ותכלה בדת. בראשונה תזכר את תמיכת בית המדרש לרבנים עשרת אלפים כתר ובאחרונה מנוי מורה הדת בבתי ספר התיכונים! הן לך נאה ולך יאה לשים כל מעיניך רק בדת; אבל אנחנו הפשוטים לא נוכל למסֹר את ל עמנו וחפציו ומסחרו ומלאכותיו ושפתו ותורתו בדת, אשר אין לנו בה כל חפץ. בטח תתמה: האם הדת והתורה שני דברים? ואנכי לא אכנס אתך בחקירות עמקות, כי אזכיר לך עוד דבר ממעשיך בבית המלכות: כאשר העתיק שניידר מאמר מהתלמוד בצורתו ובלשונו ויוכיח ממנו בראיה ברורה, כי יש לנו צרך בדם נוצרים לפסח, עניתהו לאמר: “לדאבוני הרב לא אוכל ללכת אחרי האדון שניידר בחקירותיו התלמודיות; ואך לזאת אעיר את אזנו, כי אין אנחנו יהודי הדור הזה ערבים בתלמוד ומה לו ולנו”. זאת היא דתך ֿואנחנו מאמיני תורת משה מעריצים ומקדישים את התלמוד עד אין קץ וכל הגה היוצא מפי חכמיו קדוש ונשגב לנו מאד ויהודים המלשינים עליו באופן מכוער כזה, אשר הודעת עליו, כניקלאוס דנין ויוסף פפרקורן וחבריהם, הם בעינינו רשעים שפלים מהמדרגה התחתונה העמֻקה משאֹל. חפצתי לחשב אותך אל הקראים בהליטש הכופרים גם הם בתורה שבעל פה; אבל הם יתעברו בי בצרפי להם איש הרחוק גם מתורה שבכתב. בדברך על השפעת צירים יהודים בתוך מפלגות גדולות, על מנוי הפקידים עלי להללך כי דברת רק בדרך כלל על ענין כזה ולא העזת לבטא בעטך, כי באמת הרביתם את מנין הפקידים היהודים או היטבתם את מצבם. באמת קטן מאד מספר הפקידים היהודים לפי ערך גם מהעמים הקטנים באוסטריא. בבתי הממשלה אין אף אחד, בבתי המשפט, בדאר ובמסלות ובצבא נמצאים רק פקידים נמוכים. והכל בשביל מה? יען בטלנו את עצמנו באשמת מדיחינו, ואין דין וחשבון על עם שאיננו בעולם. לו הצטרפנו יחדו, היינו במעשינו הרבים, ברכושנו, במסחרנו הגדול ובהשכלתנו הגבוהה, עם חזק ונכבד. ועתה ֿאיננו. איש יאיש ממנו יבקש לו מנוס וסתרה אצל “פריצו”; ואם באלף דרכים ננוס, בכֻלם ישיגונו רודפינו, אם לא נעשה אגֻדה אחת ולהגן על כללנו ועל כל פרט ופרט ממנו, ואם נבחר אנשים אל מועצות ומדינות והממלכה, נבחר באי כחנו הנלחמים מלחמותינו וחולים את חלינו כד“ר בלוך מלפנים וד”ר שטרוכר היום ולא בני בלי בֹשת, הצועקים בשם העם היהודי, כי אין עם יהודי. את רמנטשוק האשמת, כי אין כונתו להיטב לנו, כי אם לעמו. פה נסכלת מאד, יקירי; הלא במקום אחר חרפת וגדפת את המוכר חפצי עמו בחפצי אחרים; ולו מכר רמנטשוק טובת עמו בטובתנו, לא היה טוב ממך! ואך באמת מטיב בהצעתו גם את אחיו וגם אותנו, כאשר נרצה גם אנחנו להגאל ולגאֹל את גליציא מעבדותה המגונה, אשר היתה לצרעת ממארת לכל יושבי הארץ וגם האדונים בכלל. על רמנטשוק ועליך נוכל לאמר: “ייתן בני עממיא לשלם, דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתן בני אהרן לשלם בלא עבדין עובדא דאהרן”,

עוד נשאר לי לענותך על דחיתך, כי איננו עם, באשר אין לנו שפה מיֻחדת והנה אם יגיעו דברי אלה הכתובים עברית עדיך, כבר השיבותיך תשובה נצחת, ואם לא, דייני אם ידעוה אלפי קוראי “המצפה”. והעתון הזה איננו יחיד בדורו; כי יש לנו ב"ה עתונים יומים ושבועים וירחונים ושנתים רבים מאד בארצות רבות וארצנו גליציא צעדה במדה הזאת צעדי ענק קדימה בשנים האחרונות בעצם הזמן ההוא אשר רק מפני הכבוד “לא תרצה לכרות קבר ללשוננו הקדושה”. כן כן, אדוני, בגליציא הפֹלנית אולי הנך בקי, ואך תולדות גליציא היהודית סתומות וחתומות לך באצונך הטוב. בכל יום ויום יוצאים לאור ספרים עברים במדע ובספרות בחכמה ובמוסר…בכל קצוי ארץ, בכל הדורות הוציא רוח ישראל פרי תבואה, ספרות מבֹרכת ועשירה בכל המקצועות ובכל המינים. היא חלקה שלל לכל הענינים והמדעים הידועים בספריות כל העמים למשפחותיהם –– ועם זה ישבה גם לבדד בדעות הנעלות והעמוקות המדעים הרבים החשובים המיֻחדים רק לה; היא ישנה נושנה וכנשר תחדש תמיד נעוריה. ספר התורה זקן מכל ספרי התבל ומי יודע כמה לשונות עוד תלכנה ותבואנה אחרות תחתיהן ושפתנו העברית לא תזוז ממקומה; היא תחיה לנצח אתנו עד עולם. בטח לא נעלם ממך, כי כל ילדי ישראל מהמין הישן הולכים אל החדר ולוֹמדים שם שנים רבות רק עברית. ואך עוד זאת אודיעך, כי כבר קמו לנו בראשונה בארצנו הקדושה ואחרי כן ברוסיא ובשנים האחרונות גם בגליציא בתי ֿספר רבים לפי רוח זמננו, אשר השיבו לנו גם את הדבור העברי, אשר אבד לנו עוד בגלות בבל. ואך אתה תשוב לשאלנו: “הלא סוף כל סוף איננה בפי העם, כי ֿאם קבורה בספרים ישנים וחדשים גם יחד ומשמשת עם זה לחלק מהציונים גם לדבור לשעשועים ועל כל פנים שפת מולדת איננה”. לכן אבקשך אדוני, ללכת פעם מערבה אל מקום הפֹלנים ולהתהלך מעט בכפרים; שם לא תשמע עוד שפת מיצקביטש וקרסינסקי, כי אם מִדבר (דיאלעקט) קצר ופשוט ולרֹב לא תבין היטב את המִדברים. ואם תרחיק עוד ללכת, תבוא בין עמקי שפה, אשר לא תשמע את לשונם וגם הם לא ישמעוך, אם לא למדו בבית הספר או בערים את שפת הכתב. כל זה בעם הפֹלני הקטן והצעיר; בארץ אשכנז יש כשלש מאות דיאלעקטים ויש ביניהם רחוקים מאד איש מאחיו, אשר רק הבלשנים המומחים יודיעם למצֹא ולפתֹר את היחס אשר ביניהם. ובכל זה נאמר בלי כל חשש הגיוני, כי פה ידברו פלנית ושם אשכנזית, וכונתנו על פֹלנית במשכילים ועל אשכנזית של כתב. ואם גם יש רבים, אשר לא ידעו את שפת הכתב, רק במשכילים נדבר. אבל גם המשכילים לא ידברו בכל מקום בשפת הכתב; בּדרום אשכנז ואף כי בשויץ הוא חזון יקר לשמֹע איש מדבר בשפת הכתב. לרֹב קרובים הדיאלעקטים לשפת הכתב, ואך לא הקרבה המכרעת בדבר. דיאלעקטי צפונית מערבית של אשכנז קרובים יותר אל שפת הכתב של הֹלנד מלשפת הכתב של אשכנז. הֹלנדית ישמע בלי למוד ולא כן אשכנזי. הנה ראינו, כי רק שפת הכתב של המשכילים היא שפת עמם; ואין עוד צ ֹרך לשוב ולהוכיח, כי שפת משכילי ישראל היא שפתנו העברית. הן אמת, כי יש גם משכילים יהודים, אשר לא ידעו עברית והם משתמשים באחת לשונות ארֹפה בכתב, אבל גם כאלה יש בכל העמים וביותר בעמים הרצוצים, אשר לא יתנום לוחציהם לשאֹב מבורם ליסד בתי ספר טובים בלשונם ולחנך בהם את בני הנעורים על פי רוחם ונשמתם המיֻחדת להם. כאשר החלו הרוטנים ליסד בתי ספר רוטנים ולכתֹב בקשות רוטניות אל בתי ֿהפקידות. היו רק מתי מספר ביניהם, אשר ידעו את שפת הכתב של רוטנית. ועד היום הזה עליהם לפַתח את שפתם ולהביא אליה מן החוץ, כן גם הפֹלנים והרומנים ובמדה ידועה גם האשכנזים. ואך שפתנו הצחה עשירה וישנה ומפותחת ועלינו רק לשימה בפי בנינו. ואם נעמֹד דור אחד ברשות עצמנו, הנהָ חיה וקימת. וכמו שיש לכל עם שפת הכתב אחת ודיאלעקטים רבים, כן גם לנו עברית ומִדברים יהודים היונקים ממנה את לשדה ואת מתקה. אמת, כי באֹרך גלותנו רחקו מִדברינו משפת כתבנו מרחק גדול מבשאר השפות; אבל האם בעבור זה אין העברית עוד כתבנו או אין הדיאלעקטים היהודים עוד מִדברינו? מי פתי יהן לאמר, כי אינם גם שניהם עצם מעצמנו ורוח מרוחנו וכל נשמת האֻמה מתגלה בהן כבראי טהור? אף גם זאת: נמצאים עד היום יותר מחצי שרשי העברית ביהודית במליצות שונות, ומושגי החכמה והמוסר והדת נוכל לבטא ביהודית לרֹב רק במלים עבריות. רק לעמים הנאורים מאד, אשר ספרותם מבצבצת ועולה על כל גדותיה, יש גם סופרים בדיאלעקטים ולנו סופרים רבים בעלי כשרון גם ביהודית ועליהם שני המאורות הגדולים: שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, אשר אין רבים כמוהם בספרות העולם אף בלשונות הכתב. כל העבודה הרוחנית הזאת עבדנו בלא בתי ֿספר מסֻדרים ותמוכים מהממשלה לבנים ולבנות, בלא בתי מדרש לתלמידים ובלא מתן שכר בצדנו… מזה נוכל ללמֹד בהגיון קר בלא כל הזיה והפלגה, כי אם נגָאל בקרוב מעֹל עריצי הגוים ומעֹל עבדי ישראל, יפרח במהרה עץ ישראל כזית רענן ונתן את ריחו עד אפסי ארץ כימי קדם ופריו יהיה כלול בהדרו ובנפתו; ואז לא תרהיב עוד עֹז בנפשך לכתב, כי אין לנו שפה.

בטרם כלותך את דבריך העדת על עצמך כי “הגדת את כל אשר עם לבבך”. אנכי לא אוכל לאמר כן: רק את הקלות הבעתי, ואך את החמורות בלעדי, את הרכות פלטתי ואת הקשות קלטתי, והקורא הנבון יקרא בעל פה יותר מבכתב. בסוף דברך בקשתנו “להשמר לפני הכל מפרוד הדעות”. הנא כי כן פתחת לך פתח קטן גם לתשובה! אמנם יש בך ריח מדינוּת, אבל שמע נא את דברי הגדול במורי דת משה: "בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר… והיה אם תשוב אל ישראל בכל לב ונפש והכרתָ את מקוֹמך בירכתי בית יעקב… ושב ורפא לך.

בין כה וכה הנני מכבדך כערכך.

מקום החתימה.


נדפס בשבועון “המצפה” גליונות: ג' ד‘, ה’ ו', קרקא, תרס"ו

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13296 יצירות מאת 539 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!