בעקבות עמנואל הרומי (מחברת ט')

לחן: מתי כספי (“בערוגות החשק”, 1975)

אֵין כְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי,

בּוֹ נוֹדֶה לַבּוֹרֵא

כִּי רַבִּים בּוֹ יָמִים שֶׁל חַג וּמוֹעֵד,

וְנֵשֵׁב בַּסֻּכָּה

עִם עָפְרָה מְתוּקָה,

וְנִשְׂמַח אִם תִּשְׁלַח אֶת יָדָהּ לַיָּתֵד.

וְנוֹדֶה לְיוֹצֵר אַיְּלוֹת אֲהָבִים

שֶׁיָּצַר נְקֵבָה נְקָבִים־נְקָבִים.

אֵין כְּחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן!

כִּי גַּם בּוֹ, כַּמּוּבָן,

נִתְעַלֵּס עִם צְבִיָּה חֲמוּדָה וְרַכָּה.

וּבְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו

נִלַּחֵץ לֵב־אֶל־לֵב

וְנַדְלִיק בְּקִרְבָּה אֶת נֵרוֹת חֲנֻכָּה.

וּלְוַאי וְהַנֵּס שֶׁל הַפַּךְ הַתָּמִים.

יַעֲמֹד קְצָת גַּם לָנוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים.

אֵין כְּחֹדֶשׁ טֵבֵת!

כִּי הַשֶּׁלֶג כָּבֵד

וְעָפְרָה אָז תָּמֵס אֶת לִבִּי שֶׁצֻּנַּן.

וּבִשְׁבָט, מוּל עָנָן,

בְּחַגּוֹ שֶׁל אִילָן

אָז נָחֹג וְנִשְׁכַּב תַּחַת עֵץ רַעֲנָן,

וְנַרְאֶה לְעָפְרָה צְעִירָה וּבָרָה

כֵּיצַד נִכְנָסִין לָעֳבִי הַקּוֹרָה.

אֵין כְּחֹדֶשׁ אֲדָר,

כִּי עָלָיו נֶאֱמַר:

“אִם נִכְנַס הוּא – מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה הַיְּהוּדִים”.

בְּנִיסָן וַאֲדָר

שׁוּב פִּתַּח הַסְּמָדַר,

וְלִכְבוֹד הָאָבִיב שׁוּב נִרְכּבֹ פֹּה צְמָדִים.

וּבָנִים וּבָנוֹת מַלְאָכִים הֵם כֻּלָּם,

וּבְצַוְתָּא עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּסֻּלָּם.

בְּסִיוָן אֶזְכְּרָה

אֶת מַתַּן־הַתּוֹרָה,

בּוֹ נִתְּנוּ מִן הָהָר עֲשָׂרָה דִּבּוּרִים.

וְעַל כֵּן בַּלֵּילוֹת

אֲחַפֵּשׂ לִי בְּתוּלוֹת –

כִּי דְּרוּשָׁה הַבְּתוּלָה לְמִצְוַת בִּכּוּרִים.

אָז אֶמְצָא גַּן חָתוּם, בּוֹ הַחֵשֶׁק בּוֹעֵר –

וְאָגֹל אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר.

בְּתַמּוּז וּבְאָב

נֵעָצֵב וְנִכְאַב

אֲקוֹנֵן וְאָצוּם וְאִישָׁן לְבַדִּי.

אַךְ הִנֵּה בָּא אֱלוּל,

וְתִשְׁרֵי שׁוּב מִמּוּל –

וְלִקְרַאת הַחַגִּים שׁוּב צְבִיָּה לְיָדִי.

כֵּן, לְיַד מִטָּתִי שׁוּב נִצֶּבֶת שֵׁגַל,

וּמַגִּיעַ תִּשְׁרֵי – וְסוֹבֵב הַגַּלְגַּל…

כִּי כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ יָשָׁר בְּעֵינַי

כָּל עוֹד אֵל מֵעָלַי, וְעַלְמָה בֵּין יָדַי.

כֵּן. כָּכָה כִּצְבִי וּכְאַיִל

כָּל יָמַי אֶת כּוֹחִי כִּלִּיתִי.

בָּנוֹת רַבּוֹת עָשׂוּ חַיִל –

וַאֲנִי עַל כֻּלָּנָה עָלִיתִי!

אחת התגליות המפתיעות ביותר שבהן נתקלתי בתקופת לימודַי בחוג לספרות באוניברסיטה העברית היתה המפגש עם השירה העברית מימי־הביניים, שאותה כמעט לא למדנו בבית הספר התיכון, ובעיקר עם ספרות השעשועים והחשק, שאליה הגעתי בזכות מורי, פרופ' חיים שירמן. העובדה שרבים מגדולי המשוררים והרבנים בספרד, בצרפת, באיטליה ובתימן – כולם אנשים מחמירים במצוות – כתבו שירי אהבה ארוטיים וסיפורים מפולפלים תוך שימוש וירטואוזי והומוריסטי במכמני הלשון העברית לדורותיה – המריצה אותי לנסות לכתוב מחזות בסגנון הפרוזה המחורזת של המקאמות שהגיעו אלינו מן הספרות הערבית ולשבץ בהם שפע שירים כאלה. בעקבות “מחברות עמנואל הרומי” – משורר בן תקופתם של דנטה ובוקאצ’ו ומגדולי הווירטואוזים בלשון העברית – כתבתי תחילה לגלי צה“ל את מחזה־הרדיו המחורז לשלושה (יהורם גאון, זאב רווח ומיכאל ורשביאק), “כה אמר עמנואל”, שהתפתח עד מהרה למחזמר “מחברות החשק” (שהוצג בבימוי יוסף מילוא, עם תפאורות של אריה נבון ומוזיקה של דניאל שליט ובהשתתפות גדעון זינגר, אבנר חזקיהו, טוביה צפיר, שלומית אהרן ועוד). הצלחת המחזמר המחורז הזה הולידה את טרילוגיית מחזות־הטלוויזיה המחורזים, “בערוגות החשק”, שבוימו בידי ישראל גוריון והולחנו בידי מתי כספי (השתתפו בהם ספי ריבלין, ששון גבאי, עליזה רוזן, טוביה צפיר, שלומית אהרן, רבקה מיכאלי, עזרא דגן, שושיק שני ועוד): “חשוק ונשוק כי מחר נמות”, “טוב שברופאים” ו”מצא אישה – מצא טוב? " (האחרון הוצג אחר כך גם על הבמה). אווירת הנהנתנות הארוטית והווירטואוזית הלשונית של עמנואל הרומי מורגשת גם בעיבוד החופשי שכתבתי לשירו על חודשי השנה השונים, שכמעט בכולם אנו מצווים להתעלס באהבים.