הספר יצא לאור בתמיכת בית שלום עליכם

 

כתיבתו של אבא / מיכל גוברין    🔗

בעשרים השנה האחרונות לחייו הקדיש אבי את מרבית זמנו לכתיבה, ובמרכזה מגילת משפחה רחבת יריעה. שעות היה יושב אל שולחן הכתיבה מול החלון, כותב, מתקן, מעתיק, מגיה. מדי פעם היה מרענן את כוס התה, או שואף כמה יניקות מהסיגריה האסורה עליו. ובמגרת השולחן חיכו סוכריות הדבש. במאבק נגד העישון לא ניצחו הסוכריות, אבל אנחנו שמרנו על טקס קבוע. כשניגשתי לשולחנו היה מקבלני בחיוכו הנוהר, מציע לי סוכרייה, ואני מעולם לא סירבתי. בעדינות היה דולה את הגביש הענברי, ומגישו לי, וכך ליווה טעם הדבש את דמותו האפופה ברשרוש העט, ואת מבטו התכול הנישא ממחברותיו.

מראשית תקופת כתיבתו, באמצע שנות השישים, זכורות לי שיחותינו סביב ארוחות הצהרים, שאמא היתה “משאירה לנו על המחבת”, ויוצאת לעבודתה כמורה. שיחות של נערת תיכון ואביה המתארכות ומתארכות. אבא היה נישא אל מראות העיירה, הבית, התנור, ארונות הספרים, הפלג, סוסי הצבא הלבן או האדום בימי המלחמה והמהפכה, ואני הייתי מקשיבה מוקסמת, נשבית בצחוק וברגשה אחרי סיפוריו. כמו בילדות, כשבראשי התערבלו העיירה באוקראינה עם ראשית תל יוסף בעמק יזרעאל. ולדימיר, הגוי של שבת, נדד בדמיוני אל אוהל חדר האוכל, ישב שם בפינתו וגרף לפנכתו את ארוחת השבת של סבתא, עורם לתוכה מנה אחרי מנה, מהדגים והמרק אל העוף והקומפוט, ורק אז מערבב את הכול ואוכל מעדנים, שנגלו ליחפני העמק רק בחלומותיהם. – מראות, קולות, שהחלו למלא את מחברותיו של אבא בכתב ידו העגול, הנמרץ. את המחברות המועתקות לנקי היה מביא להדפסה אל הכתבנית שבכניסת הבית, מגיה אותן וכורך. ואז החלו קטעים להופיע בדפוס במסגרות שונות (בין השאר ב“ספר עליה שלישית”, “עיתון 77”, “דימוי”, “ידיעות אחרונות”).

בקיץ 1972 פנו אל אבא גרשון ריבלין ויצחק זיו מהוצאת “מערכות”, והזמינו אותו לכתוב על התקופה בה כיהן כמנהל הארצי של “מרכז המפקד לשרות העם”. וב־1974 ערכה איתו איילה דן־כספי ראיון מקיף למרכז לתיעוד בעל פה של ארכיון העבודה, המספק, בלשונו הוא, את הביוגרפיה הציבורית של פנחס גלובמן־גוברין. עם צאתו לאור של “צו קריאה תש”ח, התגייסות היישוב למערכה" (מערכות, 1976), שב אבא אל כתביו, ובהם עסק עד יומו האחרון.

בתקופת לימודי בפריס, בשנים 1972–1976, נמשכו שיחותי עם ההורים במכתבינו השבועיים. אבא היה מכין טיוטה ורק אז מעתיק את מכתביו לנקי, ובהם גם הדים לכתיבתו. ועם שובי קיבלתי עלי את המשך הדפסת כתביו, מביאה לו בביקורי את יבול ההדפסה, ולוקחת ממנו את הגהותיו. במקביל, הייתי משאירה לאבא, שהפך ל“קורא הראשון” שלי, את כתבַי.

בהדפיסי את חיבוריו ידעתי שאבא מפקיד בידי, הלכה למעשה, את העולם המצוי בתוכם, ללא חציצה חד־משמעית בין כתיבה ומציאות. וכך החיבור “לדמותו של סבא”, ובו הפירוט הקפדני על פרטי קבורתו על הר הזיתים, תבע ממני לחפש את הקבר, אותו לא פקדו בני המשפחה מאז עבר במלחמת השחרור לצד הירדני. וכך הגעתי תחילה אל מאה שערים, אל משרדי “כולל ווהלין”, ואז בחברת אנשי החברא קדישא אל קברותיהם של סבא וסבתא רבא, יצחק וגליקל חיות, שנמצאו עומדים על תילם. ולהבדיל, הפרק “לדמותו של סבא” ובו, “לזכרה של חוה”, המוקדש לאחותו הבכורה, חוה דורמן, לא נתן לי מנוח, עד לחידוש הקשר עם בני המשפחה שנותרו בברית המועצות.¹ אחיהם הבכור, אברהם ארגוב (דורמן), שלימים היה ממיסדי קיבוץ בית השיטה, עלה ארצה ב־1925 בגיל עשר. הוא יצא לדרך “לפני כולם”, ונלווה אל סבא וסבתא רבא, יצחק וגליקל חיות, ואז נסגרו השערים. אברהם לא ראה עוד את אביו ואמו, וחי מנותק ממשפחתו למעלה מששים שנה. בעידודו של אברהם, ובעזרתו של חיים ברזיס, בעלי המתימטיקאי, החלו בקיץ 1984 על רקע הגלסנוסט, הגישושים אחרי צעיר האחים, ליב (ליובה) דורמן, האסטרופיסיקאי, שנולד אחרי עלייתו של אברהם. מכתב ראשון מוצפן נשלח במסווה של התכתבות מדעית. ולפני מותו עוד חלק איתנו אבא את ההתרגשות על מכתב התשובה הראשון, שחצה את מסך הברזל – כרטיס ברכה לאקוני לשנה החדשה. כתביו של אבא חוללו את המפגש. בעקבותיו עלו ארצה בשנות התשעים כעשרים בני משפחת דורמן לדורותיהם. סיפורם נפרש בספרו של ליובה דורמן: “פיזיקאי־אטום יהודי בברית המועצות”, המסתיים בהקמתו של המצפה לקרינה קוסמית על הר החרמון ב־1998. והדיו מגיעים עד לקריאה הציונית של הפיסיקאי הרוסי, ויטלי לזרביץ' גינצבורג, חותנו של ליובה, בנאום קבלת פרס הנובל בשטוקהולם ב־2003.

בעיזבונו של אבא מצאתי רישומים ראשונים לביוגרפיה של אמי, רינה גוברין (רגינה (רגה) לאוב, לבית פוזר). אבא העלה על הכתב פרקים ראשונים מעלילות חייה: ילדותה בקרקוב, נישואיה הראשונים לגבריאל לאוב, לידת בנה, מארק. הרשימות לא הושלמו. אך הן מעידות על עומק השיחה שהיתה בין הורי. שניהם נשואים שנית, אבי הגרוש עם שני בניו, דוד ויצחק, ואמי, שבעלה, בנה ורוב משפחתה נספו בשואה. היא עצמה שרדה את מחנות המוות פלשוב, אושוויץ וברגן בלזן. אחרי השחרור היתה מרכזת ה“בריחה” באזור הבריטי של גרמניה, ולארץ עלתה עם טרנספורט ילדים בהפוגה במלחמת השחרור, בקיץ 1948. פגישתם בתל־אביב היתה לגבי שניהם התחלה חדשה. אולם, רק לימים הבנתי עד כמה מורכב היה עולמם של הורי, הקשוב הן לפועלם של בוני היישוב והן לסיפוריהם של הנספים בשואה ושל אנשי שארית הפליטה. תחושת שותפות גורל וכבוד הדדי קישרו ביניהם גם ברגעיהם הקשים.

בימיו האחרונים של אבא התמהמהתי בהדפסה, כמו פנלופה האורגת ופורמת כדי להאריך את המשך. אל בית החולים הסיעודי בגדרה הייתי מביאה לו את ערמת הדפים הטרייה, והוא היה מקבלה בשמחה, משנה ו' או י', מוסיף או מחסיר. המחברת והעט לא משו ממיטת חוליו. הכתיבה היתה כלי הקשר שלו, בעקבות המחלה שפגעה בכלי הדיבור. ואני עיכבתי את סיום ההדפסה, במעין תקווה, שהכתיבה, שהחזיקה אותו כל שנותיו האחרונות, תעמוד לו גם מול עורמתו של מלאך המוות, כמו לדוד המלך שלא פסק פיו ממשנתו. אבל “היה שם גן מאחורי הבית, בא מלאך המוות ועלה וניער באילנות, יצא דוד לראות… ומת” (שבת ל' ב). אולי יונק דבש שרפרף משך את מבטו החולמני של אבא, והוא הרים את עיניו מההגהה. וביום ששי, כשאמא המסורה לו לידו, יצאה נשמתו. “בשקט רב”, היא סיפרה. “הוא חייך, ונרדם”.

מתי התחיל לכתוב? מה דחף אותו? בראשית שנות הששים עזב אבי את תפקידיו הציבוריים, ופתח את “סביר, חברה להשקעות ופיתוח”. לא המשרד הנאה עם הנייר המשרדי וחותמות החברה, וגם לא חלומותיו להשתתף כ“עצמאי” בתנופת בניין הארץ, לא עמדו לו מול כוחניות עולם העסקים ומול המיתון הכלכלי. נפשו, נפש אמן, לא צלחה למאבק זה, והכישלון היה צורב. כשרון הכתיבה המובהק שלו דחק בו כבר קודם. מדי פעם פרסם את תגובותיו בענייני דיומא, או שקד על הנעמת חגיגות המשפחה בשירים שחיבר לנסיבות האירוע. אך בתחילת שנות הששים, במקביל למהפך שבחייו, החל בכתיבה נרחבת. תחילה העלה על הכתב אירועים או פורטרטים נבחרים, ואז, בתמיכתה של אמא, החל בכתיבת מגילת המשפחה.

אולם, על עומק משמעותה של הכתיבה בחייו של אבי למדתי רק אחרי מותו. בין המחברות שמצאתי בעיזבון כתביו היתה גם מחברת שחורת כריכה, ובה קטעים בודדים של יומן אישי. פתיחת היומן היא ב־27 בינואר 1963 ובה כותב אבא: “זה זמן רב – אולי רב מדי – שקיים אצלי דחף פנימי להעלות דברים בכתב. לעצמי בלבד. היינו להשיח את הלב שחור על גבי לבן. צורך זה מופיע אצלי כבר מזמן, לעתים שכיחות מאד”. והוא ממשיך ומבאר: “אין כוָנתי לרשום כאן חוָיות אישיות פנימיות הנוגעות לחיי הפרטיים, האישיים, המשפחתיים. זהו פרק בפני עצמו: מענין, מסובך, מורכב, שיש בו עליות וירידות שמחה ועצב, ולא מעט בדידות… אין אני בא לעסוק ולבטא חומר אינטימי זה. אולי תבוא השעה לכך, ורק במדה ויוָצר הלחץ והדחף הפנימי לעשות זאת עד כדי שלא אוכל לעמוד נגדו”. אולם, את התשוקה “לעמוד קצת על טבעי, על אופיי, על שאיפות כמוסות שברובן ודאי לא יתגשמו”, עדיין תכנן אז להגשים בעקיפין, מתוך התייחסות “לאירועים ותופעות בחיינו הציבוריים: במדינה בתנועה ובחברה”, “דברים המכאיבים ושמאוד איכפת לך”. אחרי דפים ספורים נפסקת הכתיבה במחברת שחורת הכריכה, ומתחדשת רק חמש שנים אחר כך, ב־18 באוגוסט 1968 – אחרי המשבר העסקי שפקד אותו. “דפים לבנים. ניָר חלק. מאז שנת 1963. דרך ארוכה, רבת ייסורים, רבת תהפוכות. היום אני עומד על יד שוקת שבורה. זה למעלה משנתיים שאני מגשש באפילה, ואין לראות קרן אור, זיק של תקוה. הכל נהרס, הכל התמוטט, חושך ואפילה סביב, כי במחשכים הושיבנו ד'”. אולם אז כבר מהווה הכתיבה עבורו מקור עידוד מפורש. “אולי, שמא, מוטב לי לרשום דברים, אולי זה יעזור לי בהתפרקות ובהשתחררות”. אל היומן האישי מעתיק אבא בהמשך הדים לתקופה של אחרי מלחמת ששת הימים, ובמקביל הוא משתקע בכתיבת “היינו כחולמים”.

באחד ממכתביו השבועיים אלי לפריס ענה אבא לשאלתי, מדוע לא הקדיש את עצמו מנעוריו לכתיבה וליצירה אמנותית. בתשובתו הסביר במתינות, שעצם חייו ומעשיו בין בוני הארץ היו דרכו לביטוי עצמי וליצירה. וגם בכתביו, קורות היחיד ועלילת ההיסטוריה, מזוגים למקשה אחת. העמדת החיים האישיים ופרטיהם המעודנים על רקע הסיפור רחב היריעה של הקהילה והעם היתה ליבת הפואטיקה שלו. היא שהעניקה את התוקף לכתיבתו, וסיפקה תשובה קיומית לטלטלת חייו הפרטיים. בעיזבונו נמצאה טיוטה ל“פתיחה”, המגדירה פואטיקה של זכרון יוצר, ומתארת את עקרונותיה הספרותיים. היא מופיעה כאן כמעין אחרית דבר.

מהקריאה ברשימותיו של אבא הבנתי גם עד כמה המשיך בכתיבתו את אביו, ר' מרדכי גלובמן (1872–1943), שעלה ארצה ב־1923 והתישב בשכונת שערי חסד שבירושלים. בביתנו שבתל־אביב, בדרך חיפה 3 א' (היום, דרך נמיר), בתוך שידת הספרייה, ניצבו ספונות מחברותיו עבות הכרס של סבי, כתובות בכתיבה תמה של תלמיד חכם. אני, צעירת הנכדים, לא הכרתי את סבי וסבתי, שנפטרו לפני הולדתי. לכאורה הם נותרו שייכים לעולם אחר. אולם דמותם עמדה תמיד בבית. ראשית בתיאוריו של אבא. ואז בשיחותיו עם עקיבא גוברין, אחיו הגדול, שהקיפו את חיי הציבור, בהם לקח עקיבא חלק כחבר כנסת וכשר בממשלה, אך שבו תמיד לבית ההורים. שיחות הטלפון ביניהם הסתיימו לרוב בהחלפת זיכרון או ניגון. במפגשי ה“מלווה מלכה” המשפחתיים, יוצאי הדופן בהקשר הסוציאליסטי תל־אביבי, קמו לתחייה העיירה וחצר הרבי משפיקוב על אורחותיהם ועל עשרות זמירותיהם וניגוניהם. ובסדרי הפסח המורחבים, היו ניגוני אוקראינה שפיקוב וברצלב חוברים לניגוני בוצ’אץ' וגליציה של ישראל כהן, מחותנו של עקיבא, ולניגוני יהודה שרת, שהובאו מקיבוץ יגור על ידי חנקה. שלמה, בעלה, צעיר האחים, נהרג במחצבת יגור ב־1931. בצוואתו ביקש ר' מרדכי גלובמן, להקבר ליד בנו בקיבוץ, ולא כמקובל, בירושלים עיה"ק בה נפטר, וזאת כביטוי לקירבה העמוקה ויוצאת הדופן שלו לעולמם של החלוצים.

עם מותו של אבי עבר אלי גם עיזבונו של ר' מרדכי גלובמן, ולימים הובאו רוב כתביו לדפוס על ידי נורית ושלמה גוברין (מרדכי גלובמן, “זכרונות ונספחים”, תשרי תשנ"ח, הוצאת המשפחה, ובמרכזם “ששים שנות חיים”). אבא התייחס בכבוד רב למחברותיו של אביו, אולם על עומק שיחתו עם אביו למדתי מכתביו. את הפתיחה ליומנו חותם פנחס גוברין בלשון מליצית: “והחילותי היום יום א' ב' בשבט תשכ”ג, 27 בינואר 1963“. היה זה הד מכוון להקדמה שכתב מרדכי גלובמן ב־1934 ל”ששים שנות חיים“. הוא פותח אותה במלים: “היום מלאו לי ששים שנה. היום מלאו עשר שנים ליום עלותי ארצה בד' חשון תרפ”ד”, וחותם באותו ביטוי: “וזה החילי בע”ה". ב־1964 מלאו לאבי ששים שנה. אולי חש אז, שעתה, כאביו לפניו, הגיעה שעתו להמשיך בכתיבת העיתים.

דורות ועולמות הפרידו בין מרדכי גלובמן ובין בנו פנחס גוברין, אך בשניהם קיננה הכרת הזכות שנפלה בחלקם לקחת חלק באירועים גורליים לעם היהודי. איחדה אותם אמונה, אם לא באל ובקיום מצוותיו הרי בנצח עם ישראל. “ששים שנות חיים” של מרדכי גלובמן מתאר את בני המשפחה בעיירות תחום המושב באוקראינה, החל מהמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. “היינו כחולמים” של פנחס גוברין נפתח באוקראינה בסוף המאה התשע עשרה, ועוקב אחרי הטלטלה הגדולה שנשאה את קהילות ישראל. חלקו האחרון מתחולל כבר בעמק יזרעאל בשנות העשרים של המאה העשרים. הסיפור “מצה זו שאנו אוכלים”, שתחילתו בעיירה, במחיצת הסב, איציק חיות, וסופו נע בין ירושלים של בתי הורנשטיין, שכונת שערי חסד ומקורבי הרב קוק ובין עין־חרוד וחלוציה, משקף המשכיות נדירה זו בין שלושה דורות של “אבלי ציון”, “חובבי ציון” ו“צעירי ציון”.

סמוך למותו של אבא נותר עדיין ספרו ללא כותרת. את השם, “היינו כחולמים”, הצעתי לו בציטוט ממזמור תהילים, הנישא, על פי תיאוריו, בפיהם של המגיעים לחופי הארץ. אך עם הסתלקותו רפו ידי. שנים שמרתי אצלי את כתביו של אבא, עם השארית שחיכתה עדיין להדפסה. קרוב לעשרים שנה. מי יודע מה עיכב בעדי את השלמתה. אולי האווירה התרבותית בארץ, שהיתה רחוקה מאירועי הספר ונימתו. אולי הפחד שלא אמצא בעיזבון את כל מה שזכור לי מקריאה. ואולי כאב הפרידה. איזו ציפייה להמשיך עם אבא ועם מבט הסופר שלו את תהליך ההגהות שנקטע.

מלאכת המיון והתקנת החומר לדפוס התקדמה לאט. לשווא חיפשתי בעיזבונו את הסיפור המסעיר המתאר את התאונה שקרתה לו כבחור צעיר, כשירד לתקן באר חרבה בחוות ההכשרה, “מסילה חדשה”. במעשה קונדס שהפך לטרגי, שפכו עליו החברים מים, שהתגלו כחומצה, והוא הגיע לסף עיוורון. בלה דורסיני, אשתו הצעירה של חברו, זאב, טיפלה בו במסירות. היא, והאהבה הבלתי־מסותרת שהתלקחה בו אליה, הם אשר השיבו לו את מאור עיניו. הקטע נעלם מבין כתביו, וכנראה שהוא עצמו החליט להשמידו, זמן קצר אחרי שנתן לי אותו לקריאה, וטעמיו עימו. גם חיבורו האחרון “היריד”, ובו תמונה ססגונית של יריד יהודי וגויי בעיירה שפיקוב, נותר עדיין בכתובים. כתב־ידו הנוקשה כבר עיכב בינתיים את פענוחו. במקביל, דמותו של אבא היתה לי מקור השראה בעיצוב דמותו של אהרון צוריאל ברומן “הבזקים” (עם עובד, 2002), ובו גם שיבצתי קטעים מכתביו.

אולם, את השלמת הדפסתם של כתביו של אבא אני חייבת לאברהם ארגוב, בן אחותו. הוא עודד אותי כל השנים, וקרא במעורבות נלהבת בכתביו של אבא, עד יומו האחרון. היה זה אברהם שיזם והקים בקיבוץ בית השיטה את צוות ההקלדה וההגהה. כאילו רק שם, “בעמק”, מול “הנקודה” שלמרגלות הגלבוע, יכלו הכתבים לראות לאור. ויבואו על הברכה כרמלה גוריון המקלידה ולוצי לוין המגיהה. ישראל כרמל קיבל את הספר כמו“ל וכבנו של יושה (יוסף) קלמן, חבר גדוד העבודה, אחד מה”ג’יפים" המתוארים בין דפי הספר. יונתן ברזלי ליווה במסירות את כל שלבי התקנת הספר לדפוס. צבי אורגד עיצב את עטיפת הספר, וסיגלית אורגד את המפות. יצחק גוברין, אחי, בנו של אבא, וסימי רעייתו, תרמו לכיסוי הוצאות הספר. שלמה ונורית גוברין חיזקו אותי ותרמו את הערותיהם החשובות לאורך כל הדרך. גלי־דנה וניקודא זינגר פירסמו, ב“נקודותים” 1, קטעים מכתבי מרדכי גלובמן, פנחס גוברין ומכתבַי, וחשפו לראשונה את הרצף הספרותי שבין הדורות. תודותי לדוד אסף, שמחקריו שופכים אור גם על דמויות שבספר, על העידוד ועל ההקדמה ההיסטורית, לאוריאל גלמן על חיבור ההערות ולועד בית שלום עליכם ולאבנר הולצמן על התמיכה בהוצאת הספר.

בשנים בהם הכנתי את כתביו של אבא לדפוס הקראתי קטעים מרובים מהם סביב שולחן המשפחה ליעקב ורבקה ברזיס חמי וחמותי, ולחיים ברזיס, אישי. בנותינו, רחל־שלומית ומיריקה, שכמעט ולא הכירו את “סבא פנחס”, גדלו כשקולו מלווה אותן מתוך כתביו. הן סייעו לי כל השנים בהכנת הספר ורחל־ שלומית ערכה את נספח הצילומים.

כתביו הספרותיים־ממוּאָריים של פנחס גוברין, “היינו כחולמים”, מחולקים לשערים. בשער הראשון והמרכזי, “היינו כחולמים – מגילת משפחה” הנפתחת באוקראינה בראשית המאה העשרים ומסתיימת באמצע שנות העשרים בעמק יזרעאל. בשער “ברבות הימים”, המשך קורות המשפחה לדורותיה בירושלים ובברית המועצות. בשער “מראות ודמויות” מחרוזת סיפורים על ילדותם ונעוריהם של פנחס ואֶחיו, שראשיתם בעולם הישן, וסופם בסערת המהפכה הרוסית, וסיפור, “הארמון המכושף” בו תיאור נדיר של משוגעים יהודיים בברצלב. טיוטה ל“פתיחה”, שנמצאה בעיזבונו של פנחס גוברין, משמשת “מעין אחרית דבר” פואטית ל“היינו כחולמים”. שלושה נספחים מרחיבים את ההקשר ההיסטורי. בראשון, ראיון שנערך עם פנחס גוברין ב־1974 ובו עדות חיה על אישים ופרקים מתולדות היישוב והמדינה בשנותיה הראשונות, החל מתיאטרון הפועלים “אהל”, “סמינר הפועלים” בירושלים, המחלקה המדינית של ההסתדרות וימי נמל תל־אביב, ועד הקמת “מרכז הגיוס” עם פרוץ מלחמת השחרור, חידוש מערכת הרכבות במדינה הצעירה והמאמץ לשיכון העלייה ההמונית וחיסול המעברות. בנספח השני, מבחר מצומצם ממכתביהם של פנחס גוברין ושל אביו, מרדכי גלובמן, וביניהם מכתבו יוצא הדופן של גלובמן, שנשלח משכונת שערי־חסד בירושלים אל חברי בית־השיטה בראשית מלחמת העולם השניה, או מכתבו של אבי שנשלח אלי ובו ניתוח של כתיבתו האישית־ היסטורית. בנספח השלישי צירפתי ביבליוגרפיה והוספתי “ביוגרפיות קצרות של אבות ואמהות המשפחה” משושלת חיות־גלובמן־גוברין, ברצף הנמשך מראשית המאה השש עשרה ועד הפרק הדרמטי שבסוף המאה העשרים, המתואר באפילוג: “פרידה ופגישה”.

כתביו של פנחס גוברין (כמו גם מכתביו של מרדכי גלובמן) מודפסים ככתבם וכלשונם, על פי הפיסוק וצורת הכתיב המלא והחסר שנקבעו והוגהו בשעתו על ידו, ומתוך נאמנות לסגנונם וטון כתיבתם. תודתי לתנחום אבגר על הגהת נוסח הספר השומר על החותם האישי והתקופתי. החלקים שיצאו לאור בחייו של פנחס גוברין, והראיון עם איילה דן־כספי, מובאים על פי התקנתם לדפוס.

“היינו כחולמים” הוכן לדפוס בשנת המאה להולדתו של פנחס גוברין. אחתום בהד לסגנונו של אבא, אשר ודאי מחייך עכשיו מתוך הכתבים ועיניו התכולות נוהרות: “נו, עכשיו יש לכם מה לקרוא”.

ירושלים, שבט תשס"ה, פברואר 2005

 

חולם וגלוי עיניים: העיירה בזיכרונותיו של פנחס גוברין / דוד אסף    🔗

פנחס גוברין (1904–1985) נולד כפיני גלובמן־חיות בעיירה הקטנה שְׁפִּיקוֹב שבפלך פודוליה, באוקראינה של היום. הוא בא לעולם עשור שנים בדיוק קודם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, ששינתה את מפת האזור, טלטלה את עולמו הפרטי והשפיעה על גורלם של מיליוני אחרים. בגלגולי חייו, כמו גם בזיכרונותיו, טבעו את חותמן כמה מחוויות היסוד של יהודי מזרח אירופה במאה העשרים: ילדות בבית משכילי־לאומי עם זיקה עמוקה לציונות ולתרבות העברית המתחדשת מחד גיסא, ולעולם המסורתי של בית־המדרש ‘הישן’ מאידך גיסא; לימודים בגימנסיה רוסית ומגע טבעי עם הסביבה האוקראינית ותרבותה; רוחות הרדיקליזם המהפכני על רקע התבוסה במלחמת־העולם, שחיתות השלטון הצארי והתקוות הנאצלות שנתלו ברעיון הקומוניסטי; משיכה אל הציונות החלוצית, העלייה לארץ ישראל כחלק מן ‘העלייה השלישית’, החוויה המכוננת של ‘גדוד העבודה’ וההתיישבות החקלאית בעמק יזרעאל.

בשנות השבעים של המאה העשרים, וממרחק פיסי, כרונולוגי וחווייתי, החליט גוברין, שׂבע הפעילות הציבורית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לצפות שוב בעברו. המרחק מהעיר הסואנת תל־אביב אל שפיקוב וברצלב שבאוקראינה לא מנע מן הזיכרון את חציית ‘מסך הברזל’ של אותה עת. ימי הבראשית של תל יוסף ועין חרוד שבעמק יזרעאל, כמו גם עולם העיירה היהודית שאז כבר כלתה ועברה מן העולם, קמו לפני עיניו של פנחס גוברין בחדות ובבהירות. למען עצמו, למען משפחתו, למען אותה ישות חמקמקה הקרויה ‘זיכרון קולקטיבי’, הוא הצליח להעלות עלי כתב את זיכרונותיו ותובנותיו, והוא עושה זאת בחיוניות ובכישרון ספרותי לא מבוטל שאינו שכיח בין כותבי זיכרונות.

העיירה שפיקוב, שעומדת במרכז החלק הראשון של הספר, היתה לכאורה ככל העיירות האחרות שברחבי ‘תחום המושב’ הרוסי. “דומות הן העיירות אחת לשניה וכמעט שאין להבחין ביניהן. אותם הבתים, אותן החנויות […] גם האנשים דומים במלבושיהם בשיחם ושיגם […] אף האכרים הבאים לעיירה דומים הם” (עמ' 31). אלא שאט־אט, וככל שמעמיקים חדור לעולמה, מתברר כי היא אינה ככל העיירות. כפי שיודעים אנו אל־נכון, מעבר לדמיון פיסי־ ארכיטקטוני, למבנה כלכלי, ללבוש אופייני של יהודים או נוכרים, ולעוד היבטים חיצוניים – היו הבדלים ניכרים בין מקום למקום, בעיקר בתחום ההווי והמסורת הדתית, שהיו בעת ובעונה אחת גורמים מאחדים ומייחדים. גוברין הגיע להכרה זו באותו עמוד עצמו, כשקבע כי “לכל עיר ועיירה ולכל קהילה יש סיפור משלה, אגדה”, ועובדת היותה של שפיקוב עיירה ‘צעירה’ – בת כמאה שנים בסך הכול – אין בה כדי לגרוע ממאפייניה הייחודיים, המבחינים בינה לבין מקומות אחרים, דומים כביכול.

כאשר משפחתו של פיני בן העשר עוברת משפיקוב לברצלב, נראה בעיניו המקום החדש כ“כרך גדול שאין לו סוף בהיקף ובגודל”. למען האמת ברצלב לא היתה כרך של ממש אלא עיר מחוז, שלא היתה שונה בהרבה מעיירה גדולה ונבדלה ממנה רק בכך שהיו בה גם מוסדות ממשלתיים (כמו בית־משפט, בית־דואר ובית־סוהר), בתי־ספר ציבוריים, גימנסיה ואולם קולנוע. היותה של ברצלב מקום ריכוז לחיילים ולמגויסים הפכה אותה אמנם, ערב מלחמת־העולם הראשונה, לצומת סואן של פעילות צבאית ומסחרית, אך למרות הצבעוניות המתפרצת, התגעגע הנער לעיירת הולדתו. העיירה, כפי שנראה גם בהמשך, זוהתה בתודעתו באופן טוטלי עם מוסד המשפחה: “העיירה הקטנה היתה עומדת תמיד לפני, גם כאשר עצמתי את עיני […] כמעט שלא חשתי הבדל בין הבית והעיירה, הם נתמזגו בי למסכת אחת” (עמ' 92).

מקומה המיוחד של העיירה בעולמו, חוזר ומתגלה כאשר הוא שב אליה לחופשת קיץ קצרה, לאחר שנות ניתוק. אירוע זה, שהתרחש אמנם בגיל צעיר, תואר בידי גוברין המבוגר, שכבר הושפע, מבלי משים, מסופרים ומזכרנים רבים אחרים, שמוטיב ‘השיבה המאוחרת’ מרכזי ביצירתם. השיבה לעיירה מוצגת גם אצלו כתהליך מזכך של התחברות אל מקור החיוּת הראשוני. העיירה הפיסית מקבלת ממדים אנושיים, משל המתינה כל העת בזרועות פתוחות לבנה האובד השב אליה:

כאשר יצאתי לרחוב, בין הבתים, השקפתי עליהם מקרוב והנה הכל עומד במקומו. הבתים, הגגות, החנויות, התעלות והגשרים. לא חלה בהם כל תמורה, עומדים הם כמו ביום שעזבתים, עומדים הם כאילו מחכים לי, כדי שאוכל שוב להתמזג אתם, למחוק את השנים שלא הייתי כאן […] הפעם זהרה העיירה לקראתי, חייכה לקראתי על צליליה ומראותיה (עמ' 202).

ייחודה של שפיקוב בעיני תושביה היהודיים נבע בעיקר בשל היותה משכן לחצר חסידית ישנה־חדשה. חסידות שפיקוב מקורה בשושלת טברסקי, שמרכזה למן שלהי המאה ה־18 היה בעיירה צ’רנוביל ובשלוחות כמו טולנה, סקווירה, רחמיסטריבקה או צ’רקס, ששמן זוהה עם חסידות צ’רנוביל. החצר בשפיקוב נוסדה בשנת 1885 בידי ר' מנחם נחום (נחומצ’י) טברסקי, בנו של הצדיק יצחק מסקווירה, שרוב תושבי שפיקוב נמנו קודם־לכן עם חסידיו. נחומצ’י נפטר בשפיקוב שנה לאחר־מכן, עוד בטרם הספיק לבסס את חצרו החדשה. על כיסאו עלה בנו יחידו, מרדכי, שהיה אז כבן עשרים וחמש, והוא הנהיגה עד פטירתו בשנת 1914. חצר שפיקוב לא היתה חצר חסידית רגילה. ילדי הרבי, במיוחד בנותיו, היו פתוחים לרוחות החדשות, התעניינו בספרות העברית החדשה ובציונות, וביתה של חייקה’לה, בת הרבי (ואמו של הסופר לעתיד יוחנן טברסקי), אף שימש כמועדון ציוני ונערכו בו חזרות להצגת תיאטרון (עמ' 64, 205–206).²

זיכרונות גוברין ניזונים לא רק מתמונות שנשתמרו בו ממה שראה בעיניו, אלא גם ממה ששמע באוזניו: שמועות ואגדות שקלט וספג בילדותו מזקני העיירה ובעיקר מסבו, שהיה דמות מופת עבורו. “אני מרותק לשולחן, מאזין, מקשיב ובולע את הסיפורים ואת האגדות וסקרנותי גוברת” (עמ' 35). ואכן, בכל הקשור לעברה הרחוק של העיירה, הרי הוא ככלי האוצֵר בתוכו מסורות אגדיות שהילכו בין זקני המקום. כך למשל למד מפי סבו כי החצר החסידית שבעיירה נבנתה ברשותו ובסיועו הנדיב של אדון העיר, הגרף בלאשוב – תופעה המוכרת היטב מחצרות חסידיות אחרות, שאף הן נהנו מתמיכת שליטים שסברו כי נוכחותו של הצדיק תביא לשגשוג כלכלי. גוברין מתאר היטב את חצר שפיקוב, שהיתה מפוארת בממדיה הפיסיים ולא חרגה מן המקובל בחצרות ‘המלכותיות’ של חסידות צ’רנוביל ורוז’ין.

כמסמך תרבותי שופעים זיכרונותיו תיאורים ואבחנות קולעות. הנה, כנער הלומד גמרא הוא שם לב כי בסוגיות התלמוד שאותן הוא משנן, כל הפועלים העובדים בשדות ובכרמים הם יהודים, ואילו “בעיירה שלנו אין פועלים יהודים כלל. ישנם בעלי מלאכה: נגרים, סנדלרים, חייטים, נפחים, פחח אחד, זגג אחד וכורך ספרים” (עמ' 41). הנה, תיאור מפורט של בית המגורים על מדוריו, רהיטיו, ‘התנור’ על שלוש קומותיו, המטבח – ניחוחותיו ואביזריו (עמ' 51). ואותו מטבח, שהוא לבו הפועם של הבית, אינו רק מקום סעודה, אלא גם ממלכתה של סבתא, ובו היא מספרת את סיפוריה ‘בלילות החורף הארוכים’. סיפורי הסבתא, המרתקים את נפש הילד, רוויים במוטיבים עממיים ועוסקים בבעש"ט ובצדיקים אחרים ובשאר סיפורי ניסים ונפלאות, שדים ורוחות. “סבתא בקיאה ביותר בכל הנעשה ונשמע שם למעלה בגן עדן” (עמ' 53), והרי היא לנו כסבתות רבות אחרות הנזכרות בספרות הזיכרונות מאותה עת.

פניני קסם והומור זרויות בזיכרונות: כך הוא תיאור המשולח התימני המגיע לשפיקוב בכל שנה כדי לאסוף כסף עבור יושבי ארץ ישראל. שד“ר זה נושא עמו את ריחות המזרח ובאמצעותו מתממשים הכיסופים המסורתיים לארץ ישראל ומקבלים משמעות קונקרטית. פיני הנער מכושף ממפת הארץ, ושמות ישוביה העתיקים, הנזכרים במקרא ובמדרשים, מהלכים עליו קסם (עמ' 47–51); כך הוא תיאור חוויותיו כנער גימנסיה שניחן בקול אלט צלול. הוא משתתף בשיעורי מקהלה בתוך כנסייה פרבוסלבית ובה בעת גם מלווה את החזן בתפילותיו כאחד מלהקת הנערים ה’משוררים'. לשיא דרמטי מגיע ניגוד זה כאשר הוא משמיע, לבקשת חבריו והמורה לזמרה, את המזמור ‘שאו שערים ראשיכם’ בתוך הכנסייה, ובלבו הוא מתייסר על חילול הקודש. לתדהמתו ולמבוכתו, זמן־מה לאחר־מכן הופך ניגון יראי זה למנגינה עליזה, שכונתה ‘פתחו שערים’, ואותה עיבד המורה הגוי עבור נשף הריקודים הגדול בגימנסיה (עמ' 121–127). אנקדוטה משעשעת שסופרה בעיירה, וגוברין משחזרהּ, היא סיפורו של השוחט, שבבוקר יום שישי חיפש לשווא את המַרְדֶּה, כדי להכניס את חלות השבת לתנור הלוהט, וסופו שמצא את יענקלה, בנו יקירו, צועד בראש חבורת נערים, ובמרדה מניף כדגל את תחתוניו האדומים של האב כשהוא צורח “דאוואי קונסטיטוציה!” (מסכימים לחוקה!), ו”כך התחילה מהפכת 1905"… (עמ' 204). זיכרונו של גוברין משמר גם אפיזודות גרוטסקיות, שמתוארות בדרך סוחפת, משכנעת ומציתת דמיון, ודוגמה לכך היא התיאור המדהים של ביזת ארמון הגרף פוטוצקי בעיירה פיצ’ורה הסמוכה לשפיקוב (עמ' 192–200).

בולטת במיוחד, ובמידה רבה אף יוצאת דופן בספרות הזיכרונות היהודית, אהבתו הגלויה של גוברין לסביבה האוקראינית שבתוכה צמח. אין הדברים אמורים רק בנופים ובטבע הדומם הכובש אותו, אלא גם בחומר האנושי המיוחד – מורים ואינטליגנטים מכאן, חיילים ואיכרים פשוטים מכאן – בשפה ובעולם הדימויים, בהווי העממי ובתרבות העילית, ובעיקר בהיסטוריה האוקראינית הטרגית. רק טבעי הוא שאהבה זו תתנגש לעתים עם עולמו היהודי ועם תודעתו הלאומית המפותחת. כך למשל, ההתבוננות בתמונת פסלו של חמלניצקי הניצב במרכז קייב, גורמת לו להכיר בכך ש“אכן כאן קרו הדברים, ליד פתח ביתנו, טולצ’ין, נימירוב. ויש לנו אתם חשבון דמים ארוך”. אך גם בשעה כזו של עימות ‘היסטורי’, הוא מתוודה על האמת – הוא מעריץ את האוקראינים משום שהם מזכירים לו את עמו שלו:

למה אכחד, למה אעשה שקר בנפשי, בסתר לבי, אי־שם, כרסמה בי הקנאה, התהייה והתמיהה. מאות בשנים עמלו על העם הזה, לבולל אותו, להכחיד כל זכר לימים הרחוקים […] דומה היה כי בקרב השנים התבוללו לגמרי, אבדה אוקראינה ולא תוסיף קום, אבד זכרה מן הארץ. אולם עם הארץ לא גלה מפני חטאיו מארצו ולא נתרחק מעל אדמתו […] הוא שמר על שפתו, על ניבו המיוחד, על לבושו, חזותו, על הליכותיו ואורח חייו (עמ' 172).

הסיסמה “עוד לא אבדה אוקראינה”, היא אפוא אתגר ממריץ לפיתוח הרגשות הלאומיים של בני הנוער היהודי שנחשפו לה. תהליך אקולטורציה מיוחד במינו זה (ובמידה רבה נדיר וחד־פעמי), שכמותו עבר הנער פיני בעשור השני של המאה העשרים, עיצב תחושת שותפות והזדהות עם הסביבה האוקראינית ותרבותה, שלא הובילה בהכרח להתבוללות ולא עמדה בסתירה ללאומיות יהודית במלאותה.

האווירה המהפכנית והשפעתה המעוררת על הנוער היהודי מתוארת אף היא בצבעוניות רבה (עמ' 149 ואילך), ומשעשע במיוחד הוא תיאור ניתוץ סממני השלטון הצארי בגימנסיה, כולל טקס שריפת שתי האותיות הקיריליות המיותרות והשנואות (עמ' 155). העוצמה המילולית והחווייתית הסוחפת של המהפכה, שיש בכוחה לעצב מציאות חדשה במהירות מסחררת, בולטת על רקע האנדרלמוסיה ותחושת ההתמוטטות של העולם הישן.

על רקע החרדות הקיומיות והעדר חוק וסדר “הופיעו שני שמות שנישאו בפי כל […] שעוררו חרדה ורעדה ומורא גדול […] מאותה שעה שהופיעו שני השמות לנין וטרוצקי, החל הזמן לצעוד בצעדים מהירים, חפוזים, אצה לו הדרך” (עמ' 180–181). גיבורי העבר של תמול־שלשום נמחקים, ותחתיהם מופיעים גיבורים חדשים ושפה בולשביקית חדשה: “מלים חדשות שאין יודעים בכלל את פירושן” (עמ' 153). גוברין הנער מבחין ביהודים הבונדאים, שהיו הראשונים לקפוץ על העגלה הקומוניסטית, כיצד קודם כול הם ‘עושים סדר’ בביתם שלהם, ברחוב היהודי. ה’אדונים' החדשים מרשים לעצמם להתעלל ברבנים ובכלי קודש, לבוז לערכי דת, לציונות, לבורגנות ‘הישנה’, לשפה העברית, והיהודים המדוכאים וחסרי האונים מנחמים עצמם שזו מעין מגפה שתחלוף (עמ' 182–183).

“המלחמה לא נגמרה”, הוא כותב, “המלחמה התפוררה, התפרקה מאליה” (עמ' 186). המתח בין ‘בעלי הבית’ החדשים, המתחלפים תדיר, לבין האוכלוסייה האוקראינית החשדנית, מגיע לשיאו בימי מלחמת האזרחים (1917–1920). הכיבושים החוזרים ונשנים של שטחי אוקראינה מטלטלים את עולמם של בני הנוער בלי הרף: רוסים מכאן ואוסטרים וגרמנים מכאן, פטריוטים אוקראינים גולים שבאו עם הצבא האוסטרי כדי ‘לשחרר’ את מולדתם מכאן, וחיילי הצבא האדום ובולשביקים (ובתוכם יהודים רבים) המדברים בלהט על רוסיה הגדולה מכאן, ולצד כל אלה – כנופיות פושעים המנצלות את האנרכיה ועוסקות ברצח ובשוד.

פיני, הנער המתבגר, מתבונן בעין פקוחה וחרדה על תמורות השלטון וחי את חיי היומיום ככל שגימנזיסט בן גילו מסוגל. לצד הקפדתו על הנחת תפילין בכל בוקר (עמ' 212) הוא נחשף גם, לראשונה בחייו, לחוויה ארוטית, שמתוארת בעדינות ובחיבה (עמ' 191–192). תחושת כולם, צעירים כמבוגרים, היא, ש“דברי הימים נכתבים לנגד עיניהם” (עמ' 217). פצצות תותחי הרוסים, שהחריבו את הגימנסיה שבה למד ובגר, היו ביטוי סמלי לסופה של ‘שחרות’ חייו (עמ' 218), אך עדיין הבלבול רב: “כולם תמהים, שואלים, מי כאן השלטון? היכן השלטון? אין מענה ואין את מי לשאול” (עמ' 228).

הקרבות הבלתי־פוסקים, מראות ההרס והביזה, הפּרעות האיומות ביהודים והאנטישמיות האוקראינית, שהתעוררה שוב בימי שלטונו של סמיון פטליורה, הביאו את בני משפחת גלובמן – דגם של משפחה יהודית אופיינית – להגיב איש איש בדרך המוכרת לו ולדורו. הסבא שב לספרו מרטיט הלב של נתן נטע הנובר המתאר את גזרות ת“ח ות”ט. מתוך מודעות היסטורית ומסורתית עמוקה, הוא “רושם רשימות. אולי הוא כותב קינות, אולי הוא מכין את ספר ‘יון מצולה’ חלק ב'” (עמ' 245). האבא חבר בוועד הקהילה וככזה הוא משתתף בארגון ההגנה העצמית על העיירה, כפי שנהגו גם במקומות אחרים. ואילו הצעירים, פיני ואחיו עקיבא, מצטרפים להגנה ולמשמרות הלילה, מקבלים רובים, יוצאים לסיורים ועורכים מארבים לחסימת כנופיות הביזה והרצח (עמ' 246).

כאשר מגיעים גיסותיו המובסים של פטליורה אל העיירה מתחוללת בריחה המונית של יהודים, אך טראומה זו מומתקת בסיפורה המשעשע של הסבתא, שלאחר הלילה בו הסתתרה בין קני־הסוף שעל שפת הנחל היא שבה אל ביתה ומוצאת את הכובסת האוקראינית מרוקנת מצרכי מזון אל שקה – “קמח ושזיפים יבשים, ומערבבת אותם ביחד”. הסבתא הזועמת מגרשת את הגנבת וסיפור זה “הפיג מעט את המתיחות, את הכאב ואת הבושה” (עמ' 248). אירועי שפיקוב לא היו אופייניים למתרחש במקומות אחרים, שכן בשפיקוב התרחש ‘נס’ – ‘רק’ שלושים וששה גברים יהודים נרצחו, ובנוסף האיכרים הידידותיים לא הלשינו, לא הסגירו, לא בזזו רכוש, ואף הסתירו יהודים (עמ' 249). בעיירות אחרות המצב היה גרוע הרבה יותר.³

הזעזועים יצרו אווירה שעודדה שינוי והגירה. “קדחת של עזיבה”, כינה זאת גוברין, שתיאר כיצד נוטשים יהודים בהמוניהם את העיירה המתפוררת ומבקשים להגר לאמריקה. “כל לילה יצאה שיירה על צרורותיה אל הגבול” (עמ' 250), ואילו בכפרים האוקראיניים שמסביב ניכר שגשוג – בנייה נרחבת, “רבו הנישואים, רבו החתונות”, חצרות ובתים של המתעתדים לנטוש נרכשו עתה בכסף מזומן שהוצא מן המחבוא. העיירה איבדה סופית את זהותה היהודית המסורתית: “אט, אט, נעקרה העיירה מפיסת האדמה שעליה עמדה. היא נדחקה מכאן צעד אחר צעד, ודמותה המיוחדת אשר היתה לה, ניטשטשה ונמחקה. העיירה חיתה את ימיה האחרונים”. עם התפוררות העיירה מתפרקת גם משפחת גלובמן, שמחליטה לעלות לארץ ישראל: “מכאן ואילך התחיל פירוקה של המשפחה לחוליות, מבלי לדעת מתי והיכן תתאחדנה שוב” (עמ' 251).

ביטוי סמלי נוסף להתפרקות זו מתרחש שעה שפיני בן השבע עשרה, שהתקבל רשמית כ’חלוץ‘, נפרד מבני משפחתו ועוזב את הגולה בדרכו לארץ ישראל. אביו, שבשל ‘נסיבות הזמן’ כבר לא הקפיד עמו עוד על שמירת המסורת, מושיט לו עתה זוג תפילין ומבקשו להתפלל. פיני התפלל שחרית ‘בכוונה גדולה ובדבקות’, ומשסיים נטל ממנו אביו את התפילין ואמר בלחש: "הרי לא תזדקק להן יותר, ואין להפכן לחפץ, מוטב שיהיו שמורות אתי’. הניתוק מהמסורת ההלכתית אינו מוצג כמרד או כיריקה אכזרית בפני המשפחה שנותרת מאחור, אלא להפך – כשלב חיובי וכמעט הכרחי:

כן, הפעם נפרדתי מהן [=מהתפילין] לתמיד. כך, לאט, לאט פרקו אותי מהמעט שהיה לי. בתחילה נטלו את הספרים, אחר כך את הרובים, ועכשיו את התפילין. הציגו אותי ככלי ריק, קנקן ריק שיש למלא אותו מחדש, ביין חדש (עמ' 266).

משפחת גלובמן אינה יחידה במינה. סיפורה הוא סיפורו של דור ושל תקופה שמסתיימת. הזהות הסימביוטית המסורתית, שהתקיימה מאות שנים בין ‘עיירה’ לבין ‘משפחה’, היא עיקרון מארגן המובלע, בגלוי ובסמוי, בספרי זיכרונות רבים של יהודי מזרח אירופה. אך למן שנות השישים של המאה הי"ט, ובמיוחד משנות השמונים ואילך, החל תהליך בלתי־הפיך של פרימת זהות זו. סיומו הטרגי והברוטלי של התהליך היה אמנם בימי השואה, אך למעשה גססה תרבות העיירה כבר עשרות שנים קודם־לכן. הידלדלותה הכלכלית והדמוגרפית, שקיעת כוחן של הסמכויות המסורתיות, רעיונות הסוציאליזם והציונות, תהליכי החילוּן, העיוּר וההגירה, כל אלה יצרו מוקדי משיכה וזהות חדשים וניתקו את הקשר ההיסטורי והתרבותי שבין שני הקטבים – משפחה ועיירה – שהלכו והתרחקו, הלכו והתפוררו, כל אחד מסיבות שונות.⁴ תהליכים אלה, המוטמעים גם בזיכרונותיו של גוברין, הם מסימני התמורות הגדולות בתולדות יהודי מזרח אירופה בעת החדשה.

יוצאת דופן היא המשפחה באמונתה הציונית ובאהבת הארץ שבה, שאיחדה ארבעה דורות שעלו ארצה במהלך שנות העשרים. כל דור פנה אל זוויתו שלו – אם לשכונת שערי חסד החרדית, אם להתיישבות חלוצית בעמק יזרעאל; כל דור פנה אל המקום שבו העריך כי יצליח לבטא טוב יותר את עולמו הייחודי ולמזג עבר, הווה ועתיד. פנחס גוברין, הן כנער חלוץ הן ככותב זיכרונות, חש בכך. אוזנו היתה כרויה ועטו היה נכון לקלוט את הדי העיירה, המורשת החסידית ועולמה של היידיש, שבדרך טבעית – לא מאולצת ולא כפויה – חדרו אל עולמם של החלוצים אנשי ‘גדוד העבודה’, אל חיי יומם ואל חגיהם, והעשירו אותם בסיפור ובחידוד, בזמר ובריקוד, ובעיקר במודעות להיותם, בעת ובעונה אחת, גם מהפכנים ומחדשים וגם ממשיכים ויורשים.

זיכרונות הנעורים של גוברין מצטרפים למדף העמוס של ספרי זיכרונות המתארים את הווי החיים בעיירה ובעיר קודם לשואה. מדף עמוס זה משמשים בו בערבוביה ספרי זיכרונות באיכות ספרותית ותרבותית משתנה. חמקמקה היא סוגת הזיכרונות. כה קל לכתוב בדרך טרחנית ומשעממת, לגלוש לפרטי פרטים מייגעים, לאבד את חוש המידה, להפוך עיקר לטפל, להעמיד את הכותב עצמו במרכז האירועים ולהגזים בערכו ובחשיבותו. כה קשה לכתוב בדרך מרתקת, המבחינה – מתוך הומור ואירוניה עצמית – בין מרכז לשוליים, בין הראוי להישכח לבין הראוי להיזכר, ומכוונת את דבריה לא רק לקבוצה מצומצמת של קרובי משפחה, אלא לכל מי שדבר אנושי אינו זר לו. רוח קסומה שורה על זיכרונות גוברין, שלבד מהיותם חינניים ומושכים את הלב, הרי הם תעודה היסטורית ותרבותית לעולמה של משפחה אחת ועיירה אחת באוקראינה, על ימי חול ומועד, על ששונה ועיצבונה, על פריחתה ושקיעתה.

החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל־אביב

ספר ראשון – ילדוּת 1904–1917

 

שפיקוב 1904–1914    🔗

פרק א: העיירה    🔗

1

עיירתי עומדת על גבעה היורדת בשיפוע קל אל הנחל. כביש רחב חוצה אותה והיא דרך המלך המגיעה מאי־שם, מעולמות רחוקים ומתמשכת אל עולמות נעלמים, אומרים כי תחילתה במוסקבה וסופה בוורשא. משני צדי הדרך תעלות מים ומדרכות, שתיהן מרוצפות אבנים קטנות אפורות, ומעבר להן עומדים בשורות ישרות בתים בני קומָתיים מכוסים גגות רעפים אדומים או פחים אפורים, בקומות הקרקע החנויות ומעליהן בתי המגורים. גשרים נטויים מעל גבי התעלות המובילות אל החנויות ואל בתי המגורים, מים רבים זורמים בתעלות לאחר הגשמים הכבדים ונישאים בשטף מטה מטה אל הנחל. כאשר שוב מתבהר והשמש מופיעה, מחממת־מייבשת, אנו הילדים פושטים בתעלות מתרוצצים בין גשר לגשר מחטטים ומוצאים מטבעות שונות, רובן של נחושת ולפעמים מטבע של כסף. אנו אוספים מסמרים חלודים, כפתורים, כל מה שהגשם סחף וגרף.

הגבעה שממול טובלת בירק עצים ומתוכם מבצבצים בתים לבנים וגגות רעפים אדומים, בחזית הבתים גינות נוי ערוגות פרחים ועצי פרי. לכל בית חצר רחבה, רפת, דיר, ושער רחב, פרות גועות, כלבים נובחים, אלה הם משכנות הפקידים של בית החרושת לסוכר. דרך המלך מטפסת ועולה אל ראש הגבעה עד שנעלמת מן העין.

במורד הגבעה גשר רחב בנוי אבנים גדולות והוא מוביל אל שערי בית החרושת. מעבר לגשר נפחיה שתמיד בוקעים מתוכה צלילי פטישים המכים על ברזל מלובן וניצוצות דולקים ניתזים לכל עבר. סמוך לה חצר רחבה שעומדות בה מרכבות וסוסים משוטטים בחצר. כאן בית מרכבות הדואר. מצד שמאל של הכביש סמוך לנחל עומדת טחנת הקמח שהמנוע שלה פועם בלי הרף כל שעות היום. ליד הטחנה פונדק ועל המרפסת הרחבה יושבים אכרים, סועדים את ליבם ולוגמים כוסות יי"ש.

נחל זורם בין שתי הגבעות ועליו נטוי גשר עץ רחב, קוראים לו “הגשר האדום”, צבעו דהה מזמן, רק על דפנות המעקה עוד נראים פה ושם כתמים אדומים כהים. זה שנים שלא צבעו אותו מחדש, לשם מה? הרי שמו ותָארוֹ קבועים ועומדים. על חופי הנחל צומחים בצפיפות עצי ערבה וקני סוף ובערב חג הסוכות אנו נכנסים בין עצי הערבה כורתים גבעולי סוּף וענפים רכים ריחניים מעצי הערבה, מקני הסוף אנו עושים את הסכך לסוכה ומהענפים הרכים “הושענות”. בכל ערב פסח אנו יורדים עם אבא אל הנחל כשהוא נושא איתו סל נצרים גדול ובו כל כלי הפסח החדשים שקנה: כוסות, כוסיות, צלחות ופנכאות כדי להטביל אותם במים.

עומד אני על הגשר בין שתי הגבעות שטופות השמש נשען על המעקה ומציץ אל תוך מי הנחל הזורמים לאיטם בפכפוך קל, פעימת המנוע וצלילי הפטישים מתמזגים יחד למנגינה ערבה, מדי פעם עוברות עגלות על פני הגשר והוא רועד ומתנועע… נוסעים.

2

דרך המלך פשטה זרועותיה ונמשכים הימנה דרכים וכבישים הבאים מהשדות, מהיערות וכל הדרכים מובילות אל בית החרושת לסוכר שבניניו המרובים נמשכים לאורך הנחל. מהבנין הגדול בן שלוש הקומות הבנוי לבנים אדומות מתנשאת ומזדקרת אל על ארובה גבוהה, עשן אפור מיתמר הימנה ונעלם בתכלת הרקיע. הארובה משקיפה מגבוה על כל הבריות הנהנים מבית החרושת ומושכים ממנו את קיומם. מדי פעם פולטת הארובה סילון דחוס של קיטור ומשמיעה בצפירה חדה ארוכה כי הכל פועל כשורה: התחלת העבודה, גמר העבודה, משמרות מתחלפות. במחציתו של יום נשמעת צפירה ארוכה, חגיגית והיא מודיעה לכל הבריות כי הזמן אינו עומד, השעה היא שתים עשרה בכל העולם. אנשי העיירה נעמדים לרגע ומיד מתחילים לכוון את שעוניהם, תוקעים מפתחות בשעוני הקיר, מסובבים מחוגים ומכל הבתים נישאים צלצולים עמומים או חדים. ויש שמוציאים את שעוניהם אשר בכיס האפודה מצמידים אל האוזן השמאלית או הימנית ומכוונים, מכוונים. כל אחד מפטיר לעצמו או לעומד על ידו על השעה החשובה, כל אחד לפי ענינו וצרכיו: “אַי אַי אַי כבר שעה שתים עשרה, מה? כבר שעה שתים עשרה? כן, כן, השעה שתים עשרה” ונרגעים.

3

מרובות הן הערים והעיירות המקיפות אותנו מכל העברים ובהן יושבים רק יהודים. תוך כדי שיחה בבית עולים שמות רבים מאד: קראסני, פיצ’ורה, ברצלב, טולצ’ין, נימירוב, הייסין, אומאן, דשוב, ברשד, דובובה, רייגורוד, טומשפול, ואפניירקה, ז’מרינקה, וורכיבקה, לאדיז’ין, ואין להן שיעור, נוסעים מעיירה לעיירה. משפחתנו היא מסועפת ובכל עיירה יש לנו קרובי משפחה ובשלוש מהן כבר בקרתי לרגל מאורע משפחתי, חתונה או ברית מילה. לפעמים אני נטפל לאבא בנסיעותיו בעיסוקיו השונים, לרוב עסקי ציבור, בעוד אבא עסוק בעניניו ושיחותיו, אני משוטט בעיירה עם שניים או שלושה ילדים מהמשפחה והם תוך שטף דיבור מגוללים לפני את כל פלאי המקום.

דומות הן העיירות אחת לשניה וכמעט שאין להבחין ביניהן. אותם הבתים, אותן החנויות, רחוב אחד, הרבה סמטאות וככר השוק במרכזה, בית המדרש, בית כנסת וקלויז, בית מרחץ ואטליז. גם האנשים דומים במלבושיהם בשיחם ושיגם. אותם בעלי בתים, סוחרים וחנוונים, רב, שוחט, גבאי ושמש, בעלי מלאכות ובעלי עגלות ושלושה משכילים שנטפלים לאבא, אחד חקרן, חוקר שואל ומתוכח, אחד תמים רק מאזין לדבריו של אבא ואינו מדבר כלל. אבא מכיר את כולם ומקבלים אותו במאור פנים “ר' מרדכי, ר' מרדכי”.

אף האכרים הבאים לעיירה דומים הם בפרצופיהם המגולחים והשפם הארוך. אותן פרוות לבנות שעירות, כובעי הפרוה וחמילות חומות, אותם סוסים ועגלות ששוט תקוע בצידן.

כדי להבחין ולהבדיל בין כל עיר ועיירה ואנשיהן, נתנו בהם סימנים, קבעו להם כינויים. לאנשי ברצלב כינוי משלהם ולאנשי טולצ’ין כינוי משלהם וכך הלאה, ואין להלך רכיל ולפרטם. ואילו לבני עיירתי קוראים “גדלנים של שפיקוב” ללמדך, לא יהירים ח"ו, לא עזי פנים ולא חצופים אלא גדלנים מלשון “גדלות” וכל כך למה? משום שנתברכה עיירתנו בשני כתרים: כתר מלכות וכתר תורה. כתר מלכות מנין? הלא הוא הגרף באלאשוב שכולם חוסים בצלו, העיירה ושנים עשר הכפרים העוטרים אותה. רבו נחלאותיו והחוות פזורות בכל האזור הנרחב והן לגידול סוסי רכיבה וסוסי עבודה, פרות שמנות גזעיות, שדות חטה ושיפון ושטחים נרחבים לגידול סלק סוכר, יערות עתיקים ויערות צעירים. במרכזה של כל התכונה הזאת המסועפת עומד בית החרושת לסוכר שכל הבריות בלי הבדל גזע ודת מושכים חיוניותם ממנו.

כתר תורה מנין? הלא הוא הרבי הזקן השוכן כבוד בארמונו וסביבו כל אנשי החצר ומגוריהם אשר בנו עבורם, הגבאים, השמשים, הרקחים, האופים, עגלון וסופר סת"ם. זיוו אורו והדרו של הרבי חופפים על העיירה וחסידים ואנשי מעשה נוהרים לכאן מקרוב ומרחוק, מי ברכב ומי ברגל ובאים לקבל את ברכת הרב, עצה ותושיה, מסתופפים בצלו, נהנים מזיו פניו ושותים בצמא דברי תורתו.

4

לכל עיר ועיירה ולכל קהילה יש סיפור משלה, אגדה. מהן קהילות עתיקות, מאות בשנים, מהן שנחרבו ועלו באש בגזירות ת“ח ות”ט⁵ וקמו מחדש על תִלן. ואילו עיירתנו עוּלת ימים היא, בסך הכל מאה שנה, אך יש לה סיפור ואגדה משלה. הסיפורים נמשכים בלילי חורף ארוכים ובמוצאי שבתות ליד מיחם רותח וכוסות תה מהבילות. מסובים סבא וסבתא, אבא ואמא וכל קרובי המשפחה המתכנסים ומברכים ב“שבוע טוב”, וכולם אנשי שיחה הם. אוהב אני סיפורים אלה, תאב אני לדעת מה היה כאן לפני הרבה שנים, לפני שנולדתי, לפני שנולדו אבא ואמא, כיצד הגיע הגרף באלאשוב עד לשפיקוב, כיצד הגיע הרבי לכאן, ולמה הרחוב כל כך רחב. אני שואל ונענה בהרחבה, בסיפור ארוך, כל אחד מוסיף משלו והם שוקעים בזכרונות ילדות והסיפור מתרחב מפליג והולך והופך לאגדה.

הגרף באלאשוב אינו סתם גרף, רגיל ושכיח, את שמו מבטאים ביראת כבוד ובחיבה יתירה, שכן הוא בעל מעמד רב ונישא. מושבו בפטרבורג והוא מרואי פני המלך ונושא עליו את התואר “יֶיגר מייסטר” היינו ראש הציידים של הוד רוממותו הצאר אימפרטור. ולא זו בלבד, אלא שהנו בעל ייחוס גדול, שהרי אבי סבו היה אותו קצין צעיר שהעז להתייצב בפני נאפוליאון כאשר חנה בארמון בוילנה ובידו האגרת הידועה מאת הצאר אלכסנדר הראשון ובה שתי מלים: “בל תעבור” כלומר, בל תדרוך רגלך על אדמת רוסיה הקדושה, וָלא מרה תהא אחריתך.

אפשר לקרוא על כך בספרי ההיסטוריה אלא שהדברים ניתנים בקיצור, זקני העיר מחייכים ומגחכים: “אֶ, מה הם יודעים?” ואילו הם שקבלו דברים בילדותם מזקני העיר יודעים לספר על אותו מאורע הרֵה עולם פרטי פרטים. כיצד דהר באלאשוב הצעיר מפטרבורג עד לוילנה, החליפו סוס בסוס, כיצד התיצב בשעות הערב בארמון בפני נאפוליאון הקיש בדרבנותיו קד קידה שלף האגרת משרוול הסָגין והושיטה לנאפוליאון שישב סר וזעף. וכאשר סיים לקרוא חפו פניו ואדמו מכעס וחימה, קם ממושבו ואמר: “אין תגובה”. הקצין האמיץ לא נבהל ולא חשש כלל שמא יעשהו לגל עצמות, אלא הקיש בדרבונותיו יצא בקומה זקופה ודהר לפטרבורג. באותו לילה עבר נאפוליאון וצבאותיו את הנהר וסופו היה רע ומר.

5

כיצד הגיע באלאשוב מפטרבורג עד לכאן, לשפיקוב? כאן מפליגים כולם לימים רחוקים, רחוקים. באותם ימים כאשר מלכות רוסיה הלכה מחיל אל חיל, כבשה ארצות ועמים, פשטה אל ארץ אוקראינה, גברה על התורכים והפולנים, סיפחה אליה את כל הארץ רחבת הידים וקראה לה “רוסיה הקטנה”, ו“אוקראינה” הס מלהזכיר.

באותם ימים ירשו הגרפים הרוסים את הגרפים ואת הפריצים הפולנים. אותם ואת נחלאותיהם וארמונותיהם, שדותיהם ויערותיהם, ואת כל הכפרים הצמודים אליהם. בגורלו של הגרף באלאשוב עלו נחלאותיו של הפריץ שווייקובסקי על מרחבי השדות ועל הכפרים והצמיתים אשר בהם.

חשקה נפשו של גרף באלאשוב בעיירה יהודית, מה עשה? ציווה לעושי דברו לקבץ מנין יהודים מהכפרים הסמוכים ולסייע בידם להקים בתיהם וחנויותיהם וכך הווה. חילקו עצים לבנין מהיערות חינם אין כסף והכריזו ברבים: בנה ביתך! בתים ראשונים צצו משני עברי הכביש, היא דרך המלך, הרחיקו בתיהם מהדרך כדי שפעמוני מרכבת הדואר לא תטריד את שנתם. וכך נוצר רחוב רחב. בקרב הימים הרחיבו את הדרך, חפרו תעלות, סללו מדרכות, ורחובות צדדיים וסמטאות החלו להסתעף לכל העברים, שהתמלאו בבתים קטנים, פעמים עם חצרות, פעמים עם גינות, בנו בית מדרש לתפילה ולתורה, בית מרחץ ואטליז, וכך קמה עיירה קטנה.

מספר סבא: “בבית משרפות היי”ש פיטמו בפסולת הדשנה שלשה עשר שוורים. בא סוחר מאודיסה וקנה שנים עשר שוורים ונותר אחד. קראו לשמואל אבא, סוכן רכב הדואר וסוסיו, והטילו עליו את קניית השור בזיל הזול. שחטו לאותו שור המוּעד וחילקו מנה גדושה של בשר לכל משפחה ב’חצי חינם‘. אלא שאותו שור היה מפוטם כהלכה ורב בשרים בלי עין הרע, ונותר ממנו כהנה וכהנה. מה עשו? הכריזו בשעת תפילת מוסף כי במוצש“ק תיערך איה”ש מלווה מלכה אצל ר’ שמואל אבא וכל אנשי העיירה על נשיהם ובניהם מוזמנים לבוא אל הסעודה, ומי שיתרשל ולא יבוא חס ושלום ישללו ממנו עליה לתורה למשך שנה תמימה. וכל כך למה? כדי שלא יוודע ברבים קלונם, כי יהודי העיירה חלושים המה ח“ו ומספרם מועט”. ממשיך סבא בחיוך על שפתיו: “נו נו היתה זו סעודה כיד המלך, כל העדה התכנסה על נשיהם ובניהם בנותיהם והטף, נשים טרחו והביאו מהמטבח קערות מהבילות, מלאות בשר, כבד, טחול ומעיים ממולאים ברוטב שחום, אכלו ואכלו לבשו עוז והמשיכו במצוַת מלוה מלכה. בכחן של זמירות של מוצאי שבת קודש המבדיל בין קודש לחול, אליהו הנביא, אל תירא עבדי יעקב, ובכוחן של כוסיות יי”ש גברו על אותו שור הבר ולא הותירו ממנו אלא גל של עצמות, ושלום על ישראל".

סבא מספר ומחייך וכולם צוחקים בכל פה. ומסיים סבא את דבריו: “בימינו אלה, אנו מונים חמישה אטליזים בלי עין הרע ואין בהם מספיקים, סמי מכאן שהשוורים אינם מפוטמים די צרכם”.

6

בני העיירה שכולם מחסידי סקווירה לבית צ’רנוביל היו נוסעים אל הרבי בימות חמה ובימות גשמים סופות ושלגים, ולא כל שכן בימים נוראים ומשאירים את משפחותיהם למעצבה. עד שעלה בדעתם לדבר על לבו של הרבי הזקן ר' איצקל שיכתיר אחד מבניו להיותו יושב על כס הרבנות בשפיקוב והם ידאגו לכל מחסורו. ומשום שאנשי העיירה היו חביבים עליו, הכתיר את בכור בניו את ר' נחומצי ששמו הלך לפניו, להיות הרבי של שפיקוב ומולך על כל האזור הנרחב.⁶

כאשר הגיעה השמועה עד פטרבורג אל הגרף באלאשוב שהגיע רבי לעיירה, היה חרד ודואג שמא ח“ו הביאו אל העיירה שלו אחד מזוטרי הרבנים שרבו ופשטו בארץ ותרו וחיפשו מעמד לעצמם. אולם כאשר נודע לגרף כי המיועד לשבת על כס הרבנות הנו משושלת ר' נחום המגיד מצ’רנוביל זצ”ל, חברו ורעו של הבעש“ט זי”ע, נחה עליו דעתו ושמח שמחה גדולה. ופקודה העביר אל נציגו, הוא מנהל האחוזות, לא לחוס על ממון, להקצות שטח גדול ונרחב, להביא בנאים מהימנים ופועלים, לספק עצים ולבנים ביד רחבה ולהקים ארמון לתפארת. וכך קם הארמון על כל אגפיו המרובים: חדרים למגורים, אולמות נרחבים לתפילה בימות החורף ולעריכת “שולחן” בשבתות ומועדים, הספריה הגדולה של הרבי, אולם קבלת אורחים עבור הרבנית שתחיה, וכן חדרים מיוחדים למלאכה ולמגורים עבור צורפי כלי הזהב והכסף המרובים, מהם שעברו בירושה מהחצר שבסקוֵירה ומהם שתרמו נגידים ועשירים. אף סוכה נאה הקימו בארמון שיושבים בה בהרחבה כמאתיים מסובים, ולא זו בלבד אלא הגרף טרח ושלח אחד מהציירים המשובחים, ועבד הוא ועוזריו לידו שנה שלמה, וצייר את האולמות השונים בציורים מופלאים בצבעים מרהיבי עין: המבול ותיבת נח, עקידת יצחק, קריעת ים סוף ועוד כהנה וכהנה. לא נחו ולא שקטו והקימו בנין מיוחד גדול ונרחב לבית הכנסת והוא מוקף עצים גבוהים ועבותים.

סביב אותה ככר גדולה שהכניסה אליה דרך שערים גבוהים בנו כעשרים בתי מגורים לגבאים ולשמשים לטבחים לרוקחים לאופים ולסת"ם. וכן בנו אורווה לסוסים ולמרכבה ובית תבשיל גדול, בית מאפה ורפת לפרות, ואף מרתף חפרו בככר ליינות לפרי ולירק. והככר עצמה דשא ירוק מכסה אותה כל ימות הקיץ, ושלג לבן פרוש עליה בימות החורף ולכאן מוליכין חתן וכלה לחופה וקידושין. ולאחר תפילת נעילה עם סיומו של צום יוצאים בסך אל הככר לקדש את פני הלבנה ושרים לה: “כשם שאני רוקד לפניך” “שלום עליכם, עליכם השלום”.

מספר סבא: בית קברות עדיין לא היה בעיירה והיו מובילים את הנפטרים לעיירה הסמוכה פיצ’ורה. כאשר הגיע ר' נחומצי לשכון כבוד בעיירה היתה דאגתו הראשונה להקים את בית העלמין. רכשו שטח גדול סמוך לעיירה, גידרו אותו, וכל העדה והרבי בראשם יצאו להציב גבולו. הרבי התפלל תפילה ארוכה ואלו שעמדו בסמוך אליו שמעו פסוק אחד שהרבי שונה ומשלש “ממרחק יביא לחמו”, ולא ידעו למה מכוונים דבריו. לא ארכו הימים ולעיירה הגיע הלך עני, חוזר על הפתחים, קיבץ נדבות ובקש פת לחם, והיה לן על ספסל אחד בבית המדרש. בוקר אחד מצאוהו ללא רוח חיים, חיפשו בכליו ובבלואי בגדיו כדי לדעת מי הוא, מהיכן הוא, ומה שמו, ולא מצאו דבר, חקרו ודרשו והעלו חרס. קברוהו בבית העלמין כנפטר הראשון וחרתו על מצבתו:

פ.נ.

פלוני אלמוני

ביום… חודש… שנת…

ת. נ. צ. ב. ה.

“ממרחק יביא לחמו”

עומדת היא המצבה עד היום הזה בשיפולי הגבעה של בית העלמין.

אני מרותק לשולחן, מאזין, מקשיב, ובולע את הסיפורים ואת האגדות וסקרנותי גוברת ואני שואל לתומי: האם הגרף בכבודו ובעצמו בקר פעם כאן, בעיירה? כל המסובים תוקעים בי עינים תמהות: מה אתך? מה זה עלה בדעתך? האם נחלה אחת היא לו לגרף? סבא נזכר: “כן, כן, זכורני פעם ואני עודני נער, פשטה שמועה כי הגרף, כלומר אביו זקנו של הגרף דהאידנא, עומד לבקר בעיירה. מיד החלו ההכנות לקבלת הפנים, החלו לתקן את הדרך, לצבוע מחדש את המספרים על אבני המיל, ויום יום טאטאו את המדרכות שליד החנויות, הבתים סוידו וטויחו מבפנים ומבחוץ, את הגזוזטראות צבעו מחדש, ויש שקבעו בהם חלונות צבעוניים. משלחת של בעלי בתים נכבדים יודעי שפת המדינה נבחרה שתתיצב בפני הגרף, ותקבל את פניו בספר תורה בלחם ומלח. ואף פתשגן הכתב הוכן עבורו ובו בקשות שונות, כי מרובים צרכי העיירה. הכל נערך כהלכה וכיאות, חיכו, חיכו והוא… לא בא, אדהכי ואדהכי שינתה העיירה דמותה ולבשה פנים חדשות”.

7

דרך של שבע פרסאות מתחנת הרכבת לעיירה והיא סלולה בקו ישר ומרוצפת בחצץ דק בצבע לבן, אפור ושחום ונראית כפסיפס, וכל זאת כדי למנוע טלטולים יתרים לנוסעים בה. שדרות עצי אלון, ערמון נטועים משני צדי הדרך והם פורשים עליה את צילם. אנשי העיירה נוהגים לטייל כאן להנאתם לפנות ערב. עם צאת השבת אומרים: “נלך לטייל מחוץ לשער”, אך השערים מזמן אינם קיימים כאן. אולם כדי להקים להם שם וזכר ולציין את מקומם, מתחו חוט דק על גבי שני עמודים והוא הערוב של תחום שבת. לידן על גבי אבן שחם גבוהה הציבו את הפרוטומה של “הצאר המשחרר” את הצמיתים שבאחוזות ובכפרים הצמודים אליהם, הוא אלכסנדר השני עם הבאקנבארדים⁷ והשפמים העבים.⁸אכרים הבאים לעיירה בטוחים שהנו “אחד מהקדושים אשר בארץ”, והם שומטים את כובעיהם ומצטלבים.

באותה דרך נפגשות השיירות. האחת אלו הן העגלות העמוסות שקי סוכר חדשים נוצצים העושות את דרכן אל תחנת הרכבת. כל שק נושא עליו חותמת עגולה ובה אותיות שחורות ובמרכזה כתוב: בית חרושת לסוכר – שפיקוב. ואילו השיירה השניה הבאה לקראתה, אלו הן מרכבות העגלונים ועגלות סולם ארוכות של אכרים בהן יושבים צפופים ודחוקים חסידים עליזים מקרוב ומרחוק באו. מתחברים הם יחד בני עיירה אחת ומגיעים חבורות חבורות. לבם טוב עליהם, נוסעים אל הרבי, והם מנעימים בזמר וברֶנן וסופקים כפיים: “וטהר לבנו” “ישמחו במלכותך”, מלכות אחת נוגעת בחברתה. האכרים מובילי הסוכר כבר יודעים ומכירים את טיבם: נו, כן, נוסעים אל הרבי שלנו לחג הגדול. ואף הם מפצחים בשיר ובזמר.

מתחת לאילן הירקרק

התחבקה ריבה עם קוזק

אלו ואלו עשו יד אחת לפאר ולהאדיר את שם העיירה ולהרבות פירסומה ברבים.

פרק ב: הבית    🔗

1

ביתנו עומד ברחוב הראשי, וגשר עץ הנטוי על פני התעלה מוביל אליו, ולמטה החנות ולמעלה הבית. הרחוב תמיד שוקק תנועה; עוברות בו שיירות של עגלות טעונות סלק סוכר; עגלות עמוסות עצי הסקה ועצי בנין, מתחנת הרכבת נוהרות עגלות טעונות אבני פחם נוצצות, סיד ואבנים שהגיעו מהמחצבות הרחוקות. הן נתקלות בעגלות הטעונות שקי סוכר חדשים בדרכן אל הרכבת. לפעמים עוברת מרכבה הדורה רתומה לשני סוסים אמיצים עם הרכב על הדוכן, חולף רוכב על סוסו. בשעה קבועה לפני הצהרים חולפת מרכבת הדואר והסוסים שועטים בפרסותיהם הכבדות על אבני הכביש לפי הקצב של צלצולי הפעמון הכבד התלוי בראש היצול, היא באה מתחנת הרכבת. אכרות נושאות סלי פרי וירק, נוהרות אל ככר השוק הקטנה. יושב הייתי שעות על המדרגות וצופה לתנועה הרוחשת, ההומה, שעברה לפני עיני והעין אינה שבעה, עד שביום אחד לקחו אותי מעם המדרגות.

בטרם מלאו לי ארבע שנים הכתיפו ילקוט על שכמי, שמו בתוכו שתי מחברות, עפרון, לוח צפחה וחֶרט, שתי פרוסות לחם ותפוח ושלחו אותי לבית הספר של פנחס חזן שזה עתה נפתח. באתי אליו עם מטען עשיר, ידעתי כבר את הא"ב, ומספרים שלמדתי לפי הלוח השנתי שהיה תלוי על הקיר מעל שולחן הכתיבה של אבא. ידעתי חמשים מלים בעברית ושניים שלושה שירים שהייתי שר אותם להנאת בני הבית. ברבות הימים והשנים תפח הילקוט, נתווספו בו ספרים רבים. הראשון שבהם, סיפורי המקרא עם ציורים נפלאים: אדם וחוה עירומים ליד שער גן עדן ומלאך ניצב עליהם בחרב שלופה, אברהם בראש מחנה כבד נשים וילדים חמורים וגמלים ועבדים רבים, יצחק רוכב על גמל, יעקב מגולל האבן מעל פי הבאר, ורחל היפה נושאת כדה על שכמה, כל אבות האומה עטופים גלימות לבנות. רכב פרעה והסוסים המטופחים שציצית מזדקרת בראשם – משכו מאד את לבי.

אחר־כך באו הספרים: דקדוק המעשי, לוח הפעלים שאת נטיותיו היינו צריכים לפלוט בנשימה אחת: קל, נפעל, פִּעל, פֻּעל, הֻפעל, הפעיל, התפעל. על אלה נתווסף ספר חשבון ועל כולם הספרים סגנון עברי חלק א‘, חלק ב’, וחלק ג', ובהם סיפורים, אגדות, שירים ומשלים.

היינו חבורה של כעשרים ילדים בגילים שונים והרגשנו שאנו שונים מכל ילדי העיירה. שהם רצים כל בוקר אל “החדר” אל הרבי, המלמד, יושבים כפופים סביב שולחן אחד ארוך, מתנועעים וצורחים בצוותא “וידבר ה' אל משה לאמור” ואילו אנו צועדים כל בוקר וילקוטינו על שכמינו אל “בית הספר” אל אדוני המורה ונקראים אחד אחד אל הלוח השחור שעל הקיר. היינו מקשקשים בעברית ונשבעים בעברית: ימח שמך וזכרך! תפח רוחך! לך לעזאזל! חי נפשי! בחיי ראשי! כשם שאני יהודי!

בערבים הייתי יושב רכון על השולחן הגדול שבחדר האוכל ומכין את השיעורים. סבא היה עובר על ידי, גוחן עלי, מציץ לתוך הספר, למחברת, מלטף את ראשי ואומר מתוך סלחנות גדולה, מתוך רחמים על יגיעי ועמלי –

“מה אתם לומדים שם? מעשה’לך, לידעלעך, שטותים, שגעונות של מרדכי וחבורתו. אין דבר פינלי, עוד יבוא יומך. חומש! רש”י! דף גמרא! תכלית! תכלית!"

2

זה ארבעה חודשים שמלאו לי שבע שנים. שוקד אני על לימודי ונדמה לי כי הכל כשורה. אך דברי סבא על חומש, רש"י, תכלית, מעסיקים אותי, מה ייעשה בי?

היה זה בערב אחד מלילי חורף ראשונים, סמוך לימי חנוכה, שלג לבן היה פרוש על הסימטא הצרה ועל גג הבית הסמוך. החלונות כבר עטו ציצים ופרחים, בכל החדרים הוסקו התנורים ובבית עמדה חמימות נעימה. סבא הכניסני אל חדרו, הושיבני ליד השולחן, הוריד את העששית שדלקה מעל העמוד שלו, העמידה על השולחן והיא הפיצה אור וחום סביבי. הוריד סבא את כובעי וחבש לראשי את הכיפה שלי שהיתה תמיד שמורה עמו לעת מצוא. נטל סבא מהכוננית שלו ספר עבה כרוך בכריכת עור והניחו לפני. אך בטרם פתח את החומש סיפר לי סבא סיפור ארוך על רש“י, רבי שלמה יצחקי, וכל מה שאירע לו בחייו. על גזירות מלכות הרשעה ועל הניסים שקרו לו. שפירוש רש”י לתורה נביאים וכתובים ולתלמוד חביבים ביותר על הבריות ומקודשים בעיניהם, ואף כתב רש"י קודש הוא ועל כן נתנוהו ככתבו וכלשונו.

אחר הדברים האלה פתח לפני סבא את החומש, דפים כחלחלים, פתחנו ואמרנו: “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, “הבה נעיין מה רש”י אומר“. אחז סבא בידי ויצאנו לדרך הארוכה, פסיעה אחר פסיעה, מלה אחר מלה, במלה הראשונה נעמדנו לפרק זמן ניכר. “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ־החודש הזה לכם – שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית?” פליאה ותמיהה, כל הבריות ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים שתחילתו של עולם מתחיל מ”בראשית ברא" שאילו לא כך העולם לא היה נברא כלל. אלא שרש“י לדרכו, הוא מקשה והוא מחריף שואל ועונה במשל, בפתגם, בסיפור ובאגדה, ואף כאן בשל מלה אחת מגולל רש”י סיפור ארוך: מעשה בשבעה עממים שטוענים על זכותם לארץ ישראל, והם קוראים לנו “לסטים”. ואילו אנו סותמים להם את פיהם ומשמיעים להם דברים כדרבונות, דברים של טעם: “כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" חד וחלק. וכך מכניס אותי סבא לפני ולפנים של אותו דין ודברים שאינו פוסק בין ישראל לעמים. אי משום כך לא הרחקנו להפליג באותו ערב, הגענו עד ל“מקוה המים קרא ימים”. פירוש רש"י: “והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה באספמיא”. אני כבר עיף, סבתא מופיעה בפתח החדר “אל תיַגע יותר מדי את הילד” ומעמידה לידו כוס חמין – “תשתה איצי, תשתה כל עוד שהתה חם”, ולי הביאה סבתא עוגות של פרג וצלוחית קטנה עם מרקחת דומדמניות.

לימוד חומש ורש“י עם סבא, בתוספת עוגות ומרקחת, פעם של דומדמניות, פעם של תות, פעם של פטל חביבים עלי ביותר. רש”י וסבא מתמזגים בעיני לאחד, ר' יצחק, פניו זכים, שקופים, זקן לבן רדוד, מצח רחב שעוברים בו חריצים, קמטים ארוכים עמוקים ועיניו מאירות מחייכות ומחממות. סבא מחזיק את ידי בכף ידו החמה וצועד אתי עקב בצד אגודל. ממלה למלה, פרק אחר פרק, פרשה אחר פרשה. אותו כתב רש“י, אותן אותיות רכות שבירות שהיו מופלאות בעיני, מתחילות להתבהר יותר ויותר ונעשות קרובות ללב ומוסיפות טעם מיוחד ללימוד. סבא רש”י מפרש ומסביר, ואנו עוסקים בהרבה ענינים, פעם בענייני לשון מ“שורש” “מלשון” “דכתיב” ו“מצינו” ופעם בנוטריקון, אותם ראשי תיבות, שתחילה נראים לך תמוהים וסתומים, מתחילים להתבהר ולהתפענח וכמעט שאי אפשר בלעדיהם: עכ“ל, צ”ל, ר“ל, וד”ל, וכל אותם בלע"ז שבסוגרים; פירות וירקות ותבשילין, כמהין ופטריות וכל מיני צמחים שבעולם, חיות ועופות דגת הים ושרצים ורמשים ושפיפון ותחש הכל מבואר היטב ב… צרפתית, וזאת “כדי לשבר את האוזן” ואילו סבא שאינו אמון ביותר על שפה זו, מסביר לי הכל ביידיש רכה ושואלני מדי פעם: “דו פערשטייסט?” (אתה מבין?).

3: דף גמרא

לא עברה אלא שנה אחת בלבד, וליד אותו שולחן ישבתי עם סבא ולפנינו היה מונח הספר העתיק הקדוש והמכובד ביותר, הגמרא. כרוכה היתה בכריכת עור חום ואותיות זהב טבועות בה: “בבא מציעא”. הגמרא, כולם משיחים בה ביראת הכבוד ומתגדרים בה, זקני העיר תלמידי חכמים שבהם ואברכים שבעיירה, בשבילי היתה כספר החתום, בשמים היא ולא בארץ. כאשר פתח לפני סבא לראשונה את הגמרא הייתי נרעש ונפעם. ים התלמוד דומה היה עלי שעומד אני על שפתו של ים סוער על גליו ומשבריו. הססתי להכנס אל תוכו, לצעוד בו צעד ראשון, ממש כבאותו יום שלקחני אבא לראשונה אל הנחל בעודי פעוט והחל ללמדני לשחות, לפרפר בידים וברגלים ולהחזיק את עצמי על המים. הפעם צעדתי עם סבא צעדים ראשונים, מהוססים כשידי בתוך ידו, ממים רדודים אל תוך מים עמוקים. וכאן קרו דברים מופלאים ביותר, ככל שהעמקנו נגלה לפני נוף קדומים ולשון קדומים, שאונם והמונם של חיים שוקקים, תכונה רבה חיה ורוטטת של בני אדם ובהמה. הייתי כולי מוקסם מתחושתי זו, לא חקרתי ולא דרשתי כיצד קרה אותו פלא, אם בשל החמימות ששפעה מפניו הזוהרים של סבא, ואם בשל הסבריו המפורטים, הדימויים והמשלים של רש"י. הרחקתי נדוד, נישאתי על כנפי הדמיון אל מעבר למקום, אל מעבר לזמן.

לפתע התיצבו לפני עיני בני אדם חיים, מתנועעים עסוקים וטרודים במלאכות, בשדות ובכרמים בהר ובבקעה. שפעה כאן טעמה של תנובת הארץ וריחן של תבואות הארץ: חִטין, שעורין, שומשמין, כוסמין וזרעי פשתן, דוחן, ו“אורז שאינו קלוף”, חביות וכדים של שמן ויין, גמלים וחמורים, עגלין וסייחין, אווזין ותרנגולין. מרחוק במדרון ההר נשקף “בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת על גבו”. פתאום אתה ניתקל ב“צבי שבור” שנשברו רגליו? קרניו? ו“גוזלות שפרחו”. ענין מופלא ביותר: “היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה”? אני מרים את עיני בתמיהה אל סבא, וסבא מיישב לי את הפליאה – “יש דגים מקפצים”.

מהומה גדולה עומדת כאן תמיד, ורבה הצפיפות והכל משמש בערבוביה, רשות הרבים ורשות היחיד, אחד נכנס לתחומו של השני, ומדי פעם פורצות קטטות. משפחה אחת מתקינה קירות ביתה, ודאי לקראת ימות הגשמים. “לובנים לבנים וגובלין טיט ברשות הרבים”. וכמובן, חוסמים הם על ידי כך את הדרך, לעוברים ושבים, לחמור עמוס משא, לעדר פרות וכבשים היוצאים למרעה, וקמה צעקה ומריבה וקטטה.

בני אדם בשר ודם המה, אפילו בגמרא, ולא כולם צדיקים גדולים. יש המערבבים מים ביין, ויש קמצנים הנהרגים על שוה פרוטה, יש עניים ויש עשירים, מהם רשעים מרושעים. “אדם מרביץ אריה בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו”, עד כדי כך! עומד אחד חנוני ליד דלת חנותו, ומפתה ומושך אליה ילדים תמימים, שיצאו בשליחות קנייה מאת אמא או סבתא. מה עושה אותו חנוני? “מחלק להם קליות ואגוזין”, ועל ידי כך הוא מקפח פרנסתם של אחרים.

כאן, במקרה זה, לא עצרתי בעדי, ונתמלטה צעקה מפי: “זיידל שרה פייגיס! זיידל שרה פייגיס!”

רואה אני את עצמי מהלך בצדן של שורת החנויות השרויות בצל, בידי האחת הקמוצה והמזיעה מטבע של כסף, ואני משנן וחוזר: “זעפרן, זעפרן”, פתאום הוא מגיח וניצב לפני וחוסם את דרכי. לבוש הוא זיידל, קפוטה ארוכה, אפורה, שצבעה דהה, והיא משופעת בכתמי שמן, מגרד הוא בזקנו האפור הקלוש, ומנפנף בסוכריה שבידו:

“ילד, ילד, מה אתה מבקש לקנות? הכנס, הכנס”.

סבא עמד מיד על טיבו של הענין, וענה לי מתוך צחוק כבוש:

“משמע, שזיידל שרה פייגיס הוא מזרעו של אותו חנוני שבגמרא”.

בעיירה שלנו אין פועלים יהודים כלל. ישנם בעלי מלאכה: נגרים, סנדלרים, חייטים, נפחים, פחח אחד, זגג אחד, וכורך ספרים. בשדות ובגנים עובדים גויים, אכרים ובניהם ובנותיהם. ואילו כאן, בגמרא, כל הפועלים והעובדים בשדות ובכרמים הם יהודים וחייבים לנהוג בהם בכבוד. עמלים כאן הפועלים מהשכם בבֹקר עד חשיכה, מהם שקוטפים תאנים ומהם שבוצרים ענבים, אלה ואלה רשאים לאכול מהפירות כדי שׂבעה. אני מתקנא בהם; אוכלי תאנים וענבים בכל פה ועוד משלמים להם.

פתאם קמה מהומה גדולה, מה קרה? “פרה רצה בין הכרמים”. ואני רואה איך כולם נטשו את עבודתם והחלו לרוץ אחרי הפרה, המתחמקת מהם בתעלולים רבים ומתעתעת בהם.

מה שמפליאני וקוסם לי ביותר, אלו הן המציאות שמוצאים כאן על כל צעד ושעל: כריך של שטרות, מעות מפוזרין, פירות מפוזרין, עיגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזת של דגים וכלי אנפוריא! מכאן אני למד לדעת שישנם שני סוגים של בני אדם: אלה שמאבדים ואלה שמוצאים. ויש דין ודברים בין בני המזל המוצאים מציאות, וביחוד בין שניים שמצאו מציאה אחת. זה טוען “כולה שלי” וזה טוען “כולה שלי”. מי יודע להיכן היו הדברים מגיעים, אילולא תלמידי חכמים שעומדים עליהם, מפרידים בין הניצים ומפסיקים את המריבה. הם מאזינים באורך רוח לטענות ומענות, ופוסקים הלכה: “זה לשמעון וזה לראובן” או שפוסקים “יחלוקו”; ומשכינים שלום בישראל.

גם סבא בין תלמידי החכמים, ובאים אליו בעלי דברים להתדיין בפניו, סוחרי בהמות, קצבים, סוחרי תבואה, חוכרי יערות וגני פירות. שוטחים הם לפני סבא את טענותיהם, שהנה זה יורד לעסקיו של זה, וכדומה. כל אחד וצדקתו עמו, כל אחד קופח על ידי חברו.

מציץ בהם סבא בעיניו החמות החייכניות, מאזין, שואל, חוקר, ולבסוף פוסק לכאן ולכאן והכל בא על מקומו בשלום, והוא מלווה אותם עד פתח הדלת: “העיקר, שישכון השלום ביניכם, מאן דיהיב חיי יהיב מזוני,⁹ בעזרת השם יתברך”. אלה שנכנסו אליו בפנים צהובות, יוצאים מלפניו בפנים מאירות.

מה שלא מתיישב על דעתי, אלה הם ה“תיקו” שהולכים ומתרבים, וכן אותם כלים וחפצים מטבעות וכל מיני מציאות ההולכים ונערמים כאן, ואשר עליהם נאמר: “יהיו מונחים עד שיבוא אליהו”. עניין זה מעסיק אותי הרבה וגורם להרהורים מרובים. “מאי משמע יהיו מונחים? מה יהא עליהם?”

וכאן בא לעזרתי דמיוני המפליג ומוציא אותי מן המבוכה. אני הוזה, אני חולם, ומצייר לעצמי תמונה חיה לכל פרטי פרטיה: בוקר אחד, על ראש הגבעה המשקיפה על פני העיירה, עומד הוא, אליהו הנביא, מתרמילו הוא מוציא שופר גדול והוא תוקע בו: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה גדולה!

מיד קמה מהומה ובהלה, אצים רצים, וכל הפנים מאירות ומחייכות: “משיח בא! משיח בא!”. כלומר, עוד מעט יבוא. כל בני העיירה, זקן ונער, יוצאים אל הגשר האדום, לקבל את פניו של אליהו הנביא, אליהו התשבי, ומובילים אותו אל בית המדרש הישן. מתיישב אליהו ליד השולחן הארוך שליד התנור, זה השולחן שעליו עורכים מדי שבת בין השמשות את שלוש הסעודות. כוס תה חם מהביל לידו וכריכים, וכל תלמידי החכמים שבעיירה באים אליו וגמרות בידיהם. כאן משה פיני הישיש, ליבר הישיש, דוד הירש בעל הקבלה, משה שוחט. אליהו מעיין, מחליק על זקנו הלבן, מדי פעם לוגם לגימה מכוס התה, טועם מהכריך, ומתחיל לתרץ קושיות ואבעיות והכל מתחוור והולך, והכל נעשה בהיר ונהיר.

מציצים הזקנים אחד בעיני רעהו, קצת תמהים, קצת מבוישים ומתלחשים:

“הא כיצד? איך זה לא עלה כלל על דעתנו?”

“נו נו, מאי תימה? תשבי! תשבי! מילתא זוטרתא!”¹⁰

לאחר שנחה דעתם, קם אליהו מעל השולחן וצועד, ואחריו כל הקהל, אל כל אותם מקומות הסתר והפינות הנידחות, שם מונחים וחבויים החפצים, הכלים, המלבושים והמעות, אוצרות רבים המחכים זה עידן ועידנים לבואו, והוא קובע ופוסק: “זה לשמעון וזה לראובן, זה לפלוני וזה לאלמוני” והכל בא על מקומו בשלום.

וכל כך שקעו יהודי העיירה באותם חפצים, כלים ומעות, עד ששכחו כלל שהנה משיח כבר יצא לדרכו ועוד מעט והוא יבוא, וכי יש להתכונן לדרך.

פרק ג: במחיצתם של סבא וסבתא    🔗

1

לרבים מחברי ישנם שני סבים ושתי סבתות שגרים בקצוות שונים של העיירה, והם רצים מאחד לשני כדי לזכות במתנת כסף, לטעום מטעמים וליהנות מליטופיהם. ואילו לי יש רק סבא אחד וסבתא אחת והם גרים אתנו בבית ומצויים תמיד אתנו על ידינו, כל הימים וכל הלילות.

עד גיל חמש שש קבלתי דברים כהיותם וכדבר המובן מאליו שסבא וסבתא הם הוריהם של אבא ואמא ומשום כך גרים יחד אתנו. הייתי מאזין בסקרנות רבה לאותם סיפורים, זכרונות ילדות משותפים של אבא ואמא, על החויות והאירועים שקרו להם בילדותם כאשר גרו בכפר. אולם במשך הזמן למדתי לדעת כי אין הדברים פשוטים כלל וכלל וכי כאן קרה מקרה נדיר.

ומעשה שהיה כך היה: אבא, מתה עליו אמו כאשר היה ילד בן שש והיה מדבר בה ומעלה את זכרה בחיבה עמוקה. אור ליום ראשון של חול המועד סוכות היה מדליק את העששית לזכר נשמתה והיתה דולקת כל יום המחרת. אבא היה מתפלל לפני העמוד בקול נוגה ואומר קדיש. אמא נתיתמה מאביה אברהם בגיל שש והיתה תמיד מעלה את זכרו ומספרת על נסיעותיו לאודיסה ועל המתנות, החפצים והכלים הנאים שהיה מביא וכל בני העיירה היו מתכנסים ומזינים עיניהם בהם. הוא היה נציגו של הסוכן הראשי של חברת דרייפוס, והיה רוכש תבואות ודגנים ושולח אותם אל הסוכן לאודיסה. וכך נשאר סבא עם שני יתומים, אבא ואחיו הצעיר בנימין וסבתא נותרה עם שתי יתומות אמא ואחותה הצעירה באבקע.

מכיוון ששתי המשפחות היו מעורבות זו בזו בגלל קרבת משפחה נימנו וגמרו בני המשפחה, הדודים והדודות, כי יהא זה דבר טוב יפה מועיל והגון שהאלמן והאלמנה ינשאו זה לזו ויגדלו יחד את היתומים והיתומות, וכך היה. סבא שהיה קבלן וספק לבית החרושת היה גר בכפר בבית בחצר ובגן, שבית החרושת החכיר לו, וכאן גדלו כל הילדים בחברותא אחת, וסבא וסבתא היו להם לאב ולאם. לימים כאשר הילדים גדלו עברו העירה לגור בבית המרווח, בו ראיתי גם אני את אור העולם.

אמא שמה עיניה לטובה באבא ואולי להיפך, טיפלה בו בשקידה ומסירות והאזינה לסיפוריו על לימודיו בישיבת הרבי, וכך אמא ממשיכה לטפל בו כל הימים כמו בימי נעוריהם.

גם לאחר שכל תולדות המשפחה נפרשו לפני, לא יכולתי להעלות על דעתי איך הייתי יכול לחיות לגדול ולשמוח בלי נוכחותם של סבא וסבתא על ידי כל השנים.

יש להם דירה קטנה משלהם מעברו השני של המטבח הגדול. בדירתם של סבא וסבתא עומדת תמיד דומיה רוגעת. לעתים עולה בה המיה חרישית מתפילתה של סבתא או מניגונו של סבא, כאשר הוא עובר על פרשת השבוע או מברך ברכת המזון “הרחמן, הרחמן”, “נער הייתי וגם זקנתי”. נכנס אני לדירה בצעדים חרישיים שלא להפר את השקט והרוגע הנסוך כאן וזוכה מדי פעם בתופין של אגוזים מתובלים בדבש, או מסייע לסבא לברך ברכת “שהחיינו” על ביכורי דובדבנים או שזיפים.

בערבים עומד סבא נשען שעה ארוכה על עמוד ליד עששית דולקת על הקיר המפיצה אור אדמדם, לפניו פתוחה הגמרא, מעיין, מעיין ואינו מוציא הגה מפיו. אך מדי פעם נשמעת מעין נהימה קלה של הסכמה של הבנה של הקלה ורווחה, מ.מ.מ.מ. ענין שנתחוור לו, קושיה שנתרצתה, אבעיה שבאה על פתרונה. סבא מרים עיניו, מציץ בי מלמעלה למטה מבעד למשקפיו ששמטן על חָטמוֹ, מביט בי אך אינו רואה אותי כלל, עדיין הוא שקוע באותו דין ודברים, שקלא וטריא שבין ר' יהושע ורבי שמעון בן גמליאל או רבי טרפון.

מזין אני עיני בתמונות התלויות על הקירות ובכל פעם אני מגלה בהם משהו חדש. בכותל המזרח במסגרת של זהב תמונת “הר הבית”, בנין עם כיפה גדולה מעליו. משני צדי הבנין מזדקרים שני עצי ברוש גבוהים זקופים, אל הבנין עולים במדרגות, למעלה מעל הכפה מתנוססות אותיות גדולות של זהב “מזרח”. עומד הוא הבנין על כותל אבנים גדולות ולמטה כתוב “הכותל המערבי”. תמונה תלויה מעל הקמטר הכבד החום, בין שני פמוטי נחושת ממורטים, שם מוטל אפרקדן על ערימה של גזרי עץ סדורה יפה יפה יצחק בנו יחידו של אברהם אבינו, מציץ הוא בעיניו התמימות באביו העטוף בגלימה לבנה ומאכלת בידו. כנף של מלאך מגיחה מבעד לעננים נוגעת במאכלת, מפיו של המלאך יוצאות המלים “אל תשלח ידך אל הנער”. מרחוק על גבעה קטנה עומדים שני נערים בתרבושים אדומים ומכנסים רחבים עם חמור. בין סבכי השיחים נאחז איל בקרניו אף הוא מציץ בעיניו התמימות, עדיין אינו יודע מה צפוי לו.

סמוך לתנור תמונה גדולה בצבעים רבים: סגול, אדום, כחול, שחור וזהב. שם צועד המן הרשע במגפים שחורים, לבוש מכנסים כחולים רחבים כשל קוזק, חולצה ארוכה רקומה רחבת שולים ושרוולים משתפלת עליהם, חרבו שמוטה ונשרכת על פני הקרקע ותלויה בחגורת עור שחורה רחבה. אוחז המן ברסן של סוס לבן צחור הרוקע ברגליו הקדמיות, והסוס מקושט בקישוטים רבים, גלימת ארגמן עם גדילים רבים פרושה על גבו ובראשו ציצית אדומה. מרדכי הצדיק רכוב על גבי הסוס חבוש בשטריימיל ועליו קפוטה של משי מבריקה, גרביים לבנות נתונות בסנדלים של זהב רקומים. יושב הוא מרדכי הצדיק ישיבה רופפת, חרד כלשהו, רואים בעין שאין הוא רגיל ברכיבה על סוסים. המן הרשע צועד ומכריז בקולי קולות: “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. עובר הוא בין בתים גבוהים ברחובה של עיר הבירה שושן. מבעד לחלונות הרבים מתוך בתים רבי קומות הצבועים בצבעים ורודים, מציצים גברים, נשים וילדים, לכולם עינים כחולות תמהות ומשתוממות וחיוך רחב על פניהם.

שתי התמונות, עקידת יצחק ומרדכי הצדיק הן מעשה מחשבת של איצקל בנו של הסופר סת"ם ר' שעיה, והוא משומעי לקחו של סבא בחצרו של הרבי הצעיר, שלום מאני.¹¹

2

בדירת סבא וסבתא מתכנסים בכל מוצאי שבתות לסעודת מלוֶה מלכה כל בני החבורה, חסידים תלמידי חכמים ואתם ראש הדוברים, איש הקבלה והזוהר ר' דוד הירש. מסובים ליד צלחות מהבילות של חמיצת סלק חמה, תפוחי אדמה שהוצאו מתוך סיר רותח, האצבעות נצרבות בשעת קילופם, ודגים מלוחים עטורים בסגלגלי בצל ומתובלים בשמן ובחומץ, מדי פעם לוגמים לגימה כל שהיא מכוסית של יי“ש. יושבים זקני העיירה ומספרים בניחותא בשבחם של צדיקים ורביים מעשיהם ונפלאותיהם ודברי תורתם ומבטאים את שמם בדחילו ורחימו בחיבה ואהבה גדולה: ר' אהר’לה צ’רנובילר זכותו יגן עלינו, ר' מוטילה צ’רנובילר זכר צדיק לברכה, ר' איצקל ור' נחומצי מסקוֵירה ועל ר' דודל מטולנא שעל כסאו היה חרות באותיות של זהב “דוד מלך ישראל חי וקיים” ועל עלילת דברים של מלכות.¹² מתבלים את דבריהם וסיפוריהם בניגונים ערבים, יושבים שעה ארוכה ומפליגים והולכים ושוזרים סיפור בתוך מעשה ומעשה בתוך סיפור, עד שמגיעים למרום המעלה למקור מעין החיים לזמנו של הבעש”ט, לר' דב בער המגיד ממזריטש ויעקב יוסף בעל “התולדות”, וכל מה שקרה בינו לבין ר' לוי יצחק מברדיצ’ב והסכנה הגדולה של שריפת העיר רחמנא לצלן.¹³

מתחכך אני בין ברכיו של סבא, בין קיפולי קפוטת המשי המרשרשת, נהנה מלטיפות ידיו החמות וסופג אל קרבי את הסיפורים המופלאים הניגונים הערבים הנוגים והעליזים ומצרף עצמי לזמר השגור בפי, מצטרף לקולו הרועד של סבא: “אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד”.

סבא מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ומחכה לו בכל יום שיבוא. לא שהוא דוחק את הקץ, אלא מנסה בדרך משלו לקרב את בואו. הוא אומר: “יותר שאנו מחכים לביאת המשיח, מצפה המשיח לבואנו. אילו היו כל ישראל עולים לארץ ישראל, לא היינו מותירין בידו של משיח צדקנו ברירה כל שהיא, בעל כרחו היה בא”. מדי שבת לאחר סעודת צהרים, נוטל סבא את קצות אצבעותיו ב“מים אחרונים” ומתקין עצמו לברכת המזון. פותח ב“שיר המעלות בשוב ה'” ומטמין את הסכין מתחת למפה כמנהגם של חסידים, אבלי ציון, שמא חס ושלום יתקע הסכין בלבו מרוב צער ויגון. סבא שר ועיניו נוגות חולמות: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים… הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע”. סבא נאנח, גדולים יסוריו, דומה כי רק תמול שלשום גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו. “רבונו של עולם, עד מתי? עד מתי?” משתתף אני בכל נימי לבי בצערו וביגונו של סבא, אך קצרה ידי מלהושיע.

3: המשולח מארץ ישראל

א

מעל גבי הקמטר הכבד שעליו תלויה תמונת עקידת יצחק, ערוכות בשורה ארוכה קופסאות צדקה של פח נחושת ובדיל והן של הישיבות השונות, המתיבתות אשר בערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. קופסא אחת של רבי מאיר בעל הנס היא של סבתא ושכנותיה הבאות לבקר אותה. הקופסאות מתמלאות והולכות במשך השנה במטבעות רבות, מהן שמשלשלין בעלי דברים שבאו להתדיין בפני סבא ומהן המשלשלים בימי צום, בערבי חגים ובימים של יארצייט כשנר הנשמה דולק ומהבהב, ותפילה ומטבע לרפואה שלמה. מדי כל שנה מופיע משולח מארץ ישראל ומביאים לפניו לכאן את כל אותן קופסאות הצדקה של הישיבות מבתי הכנסת, ומבתים שונים של בעלי בתים הדואגים לבני הישיבות ולישוב שבארץ.

יושבת חבורה גדולה עם המשולח מגלגלים דברים, מספרים משוחחים על הא ועל דא, וכל שיחתם היא על ארץ הקודש ועל הישיבות, וסועדים את לבם. רובם של המשולחים חובשים שטריימלין, לובשים קפוטות ססגוניות של משי שכולן קווקווים ופסים, חוגרים אבנטים רחבים מתחת לקפוטה. רובם בעלי גוף ובעלי כרס, עם זקנים אדומים, לחיים מלאות סומקות, מדברים בלהיטות ובחפזון, אוכלים בחפזון, ושעתם דחוקה עליהם. כתום השיחה והסעודה מריקים את הקופסאות, מערמים ערמות של מטבעות, סופרים ומונים ורושמים וחותמים. כך וכך מעות למתיבתא “עץ חיים” כך וכך למתיבתא “שערי שמים” כך וכך למתיבתא “תפארת ישראל”, ועד גמירא.

המשולחים יוצאים מבית סבא לדרכם, לסובב בערים ובעיירות ומברכים את כל המסובים “בישועות ונחמות ובגאולה שלמה וביאת המשיח במהרה בימינו אמן”, נושקים את המזוזה בכוונה גדולה ונעלמים. כל המשולחים דומים אחד למשנהו במראיהם במלבושיהם בדיבוריהם ובכל הליכותיהם.

ב

באחד הימים היפים, של שלהי דקייטא, הופיע בביתנו משולח מארץ ישראל, והיה שונה בכל חזות הופעתו, מלבושיו, הליכותיו ודיבורו מכל המשולחים אשר היו לפניו. צעיר לימים היה, כבן שלושים, בעל קומה דקה זקופה, עוטה גלימה שחורה מצמר דק, ששוליה היו מתעופפים ומתבדרים בשעת הליכה. חבוש היה מצנפת עטופה בצעיף משי שחור, פניו היו שחומים, שקופים וחיוך פיקח שפוך על פניו. עיניו השחורות נוצצו, פְּאותיו המסולסלות ירדו עד לחלקת צוארו וכולו תנועה. היה מהלך, מהדס, מפזז ומשתעשע במקלו עם גולת הכסף. שפתו עברית שכולה פַּתַּחִים, מכעכע בגרונו, נוקש בלשונו, מחכך בחיכו וממצמץ בשפתיו. כאשר היה מדבר היה כל גופו משתתף בשיחה, והיה מפליא לעשות בידיו ובאצבעותיו הארוכות המטופחות שצפורניהן היו כעין הצדף והן דברו בעד עצמן. מדבר היה בפסוקים ובמשלים והם היו נושרים מפיו בנהרה ובשימחה.

הוא היה מופיע בפתח, וכל הבית התמלא הימנו ומכריז ומודיע לסבא על בואו: “צפרא טבא למארי יצחק”. וגם אותי היה מקבל במאור פנים: “א! פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, יומך ברוך!”. אף אני הייתי פוסק לו את פסוקי: “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם”, כי על כן יפת היה שמו, והיה מתמוגג מנחת.

סבא ואבא ספרו שהוא משבטי תימן, ומצאצאיהם של אותם שבטים שגלו מן הארץ בימי חורבן בית ראשון, ונדדו במדבריות ערב ושם תקעו אהליהם עד היום הזה. קראתי עליהם רבות בספר יוסיפון המצוי אצל סבא,¹⁴ על כל גבורתם ותקפם, קרבות ומלחמות עם שבטי ערב. גדולים געגועיהם לציון, ויש מהם שנודדים ימים רבים, חוצים את המדבר הנורא ומגיעים לירושלים לחונן עפרה, ומשתכנים בה ישיבת קבע. מתפרנסים הם מיגע כפיהם, מהם צורפים ואורגים ורוקמים ועוסקים בתורה ובמצוות. אביו זקנו הוא אחד מהם, מהראשונים שעלו לירושלים, ויפת הורתו ולידתו בירושלים.

ניכר היה שסבא ויפת חביבים הם אחד על השני, שכן היו יושבים שעות ארוכות בשיח ושיג ומתרפקים בשובה ונחת. יפת היה מספר על ארץ הקודש, על סגולותיה וחמודותיה, על חינה ויָפיה שעדיין עומדים בה כל הימים, ועל כל אותם ערים ועיירות וכפרים שהפכו לתלים וחורבות, אך הם מצויים במקומם ומצפים לגאולה משממונם ולבנין הריסותיהם, כי מחשבי הקִצין שבין חכמי ירושלים חישבו ומצאו כי קרובה הגאולה לבוא וכי באה עת לחוננה.

מספר היה על הילולא דרבי שמעון בר יוחאי אשר במירון בל"ג בעומר, על המשואות והמדורות שמעלין בה כל הלילה, וכי נוהרים להילולא מכל הארצות, אנשים נשים וטף, מדמשק וחלב, מאנטיוכיה, מצור ומצידון, מבבל ופרס, מארץ גושן, מארצות אפריקה, מאלכסנדריה אשר במצרים, ותיאר כיצד העם הרב הזה פושט בכל הארץ, משתטחים על קברות הצדיקים ועל קבר רחל אמנו ושופכים תחינתם ליד הכותל המערבי. הוא סיפר על המערה אשר בפקיעין אשר שם הסתתרו בר יוחאי ובנו מאימתה של מלכות רומי, וכי עץ התאנה אשר ממנו ניזונו כל אותם ימים ושנים לא פסק מלתת פריו עד היום הזה. ועל המעין מים חיים הבוקעים מתוך המערה, והם סגולה לנשים עקרות.

סבא היה משיב לו באגדות וסיפורים מקדמת דנא, מעשה ברבי עקיבא ומעשה ברבי מאיר ורבי יהושע ורבי יהודה הנשיא ורבי יוחנן בן זכאי וריש לקיש. וכל מה שאירע לזה בקיסרין ולזה בטבריה ולזה בציפורי, מעשה שהיה.

ופלא על כל פלא, כיצד גדלה ההבנה וקרבת הלבבות ביניהם, וכל אחד מפענח שפתו של השני. שכן שפת יפת היתה לשון המקרא, שפת הנביאים והפיטנים, שפה שהורתה ולידתה באדמת הקודש, ספוגה היתה חמה יוקדת ורוויה בגשמי ברכה, לטושה וממורטה וחצובה מסלעי ירושלים. ואילו סבא היה משוחח בלשונם של תלמידי חכמים, לשונה של מדרש ואגדה ומשנה, שחציה ארמית: אמר ליה… יומא חדא אזיל רבי יוחנן… קא סלקא דעתך… ורמינהו. יוצאת היתה מפיו של סבא בניב והיגוי רך ביותר, שביר, שפה ביישנית, חיישנית, שפה מיוסרת שחותם עול שעבוד מלכויות היה טבוע בה. מלווה היה סבא את דיבורו באנחה שבקעו מתוכה יגונם וייסוריהם של גולה ונכר, של רדיפות ונגישות, וספוגה היתה כמיהה וערגה לגאולה ותקומה. יפת היה מדבר ומזמר וצוחק, סבא היה מספר, משיח לבו ונאנח ודמעה נושרת מעיניו.

הייתי יושב שעה ארוכה ומאזין לשיחתם ובולע את סיפוריהם. למחרת הייתי מכנס את כל החברים שלי ומספר להם כל מה ששמעתי, לעיתים מערבב סיפורי יפת בסיפורי סבא, אך הילדים לא הרגישו בכך, הם ישבו מרותקים והאזינו.

יפת היה מתפלל בבית מדרשו של סבא שבחצר הרבי והיה אורחו לכל יום השבת. אנו הילדים היינו מתכנסים סביב שולחנם בליל שישי, לאחר סעודה, ויפת מנעים זמירותיו וסלסל סלסוליו והיינו סופקים כפיים ועונים אחריו. הוא לימד אותנו מנגינות מופלאות: “דרור יקרא לבן עם בת”, “ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי”. ועוברים לזמר אחר “מפי אל, מפי אל, יתברך ישראל” והיתה השמחה גדולה.

יפת שהה בעיירה כשבועיים שלושה, והיה אורחם של האדמו"רים, של הרבנים, הדיינים והגבאים, וכל אחד רצה לזכות בו ליום אחד ולהתבשם הימנו. כשהיה יפת עובר ברחובה של העיירה היו נוהרים אחריו ילדים ונערים, והוא היה מחליק על ראשיהם ומחלק להם מחמאות.

והגיע יום הפרידה, שהיתה קשה מאד על סבא. החזיק בו ביפת ביד רוטטת שעה ארוכה, ואמר לו: ברכני! עמד יפת וברך את סבא וסבתא שיזכו לראות בנחמת ציון וירושלים, ולעלות ולשכון בתוכה. והרעיף על ראשיהם ברכות ותשבחות והודיות על הכנסת האורחים, ושיבח את סבתא על מאכליה הטעימים והערבים, נשק את המזוזה ויצא לדרכו. היינו שחים בו ימים רבים ומזמרים את זמירותיו וניגוניו ומנחמים בכך את לבו של סבא. כל ימיו היה סבא כמֵה ועורג לעלות לארץ ולחיות שארית ימיו בירושלים, אך לאחר אותם ימים שיפת היה שרוי עמו, גברו געגועיו מאד.

ג

שלוש מתנות העניק יפת לסבא, וכל אחת ומעלותיה וסגולותיה. מתנה ראשונה הם הבשמים מהארץ. יום אחד פתח יפת את צקלונו והוציא מתוכו מטפחות צבעוניות קשורות והדוקות, התיר את קשריהן ושטח אותן על השולחן, והבית התמלא ניחוח בשמים. נטל יפת מגדל הבשמים של סבא והטיל לתוכו גרגרים, קליפות ואבקות וקרא בשמותיהם: הצִפורן, מור וקציעה, כרכום וקנמון ונרד, וכל אחד נתן ריחו החריף וכולם יחד נתמזגו לתערובת מופלאה של ריחות משכרים ומענגים, ולא היה קץ לאושרו של סבא. יפת סיפר על הבשמים היכן הם גדלים וצומחים, מהם בעין גדי ומהם במדבר יהודה, בערבות יריחו ליד מעיין אלישע, ומהם בפקיעין, בהרי צפת ומהם בהרי ירושלים. תולשים אותם ומלקטים אותם פרחי כהנים, שרק הם יודעים את ריחם וסגולותיהם והיכן מקום גידולם וצמיחתם. קבלה היא בידיהם מאבות אבותיהם ועד לאותם כהנים שהיו משמשים בבית המקדש ומפטמים את הקטורת. לימים, כאשר סבא, בשעת ההבדלה, היה נוטל את מגדל הבשמים ומקיש עליו באצבע צרדה, ומברך בורא מיני בשמים, היה נושם ארוכות ועמוקות אל קרבו את ריחם וניחוחם ומתעטף בהם.

מתנה שניה היא מגילת הקלף ועליה היו חרותות באותיות מאירות של סופר סת“ם “וזאת לתעודה”. ומפורט בה בפרטי פרטים שקבל כך וכך מעות לישיבות אשר בארבע ערי הקודש, כל ישיבה וישיבה וסך המעות שנודבו “מידי החכם הצדיק המופלג בתורה ובחכמה ביראת שמים ובאהבת ישראל מורנו ורבנו יצחק חיות נ”י, זרע קדושים ויראים זצ”ל. בזכות אבותיו ובזכות מעשיו הטובים יזכהו הקב“ה באריכות ימים בבריות גופא ונהורא מעליה ויזכה לעלות עם זוגתו הצדקת מרת גליקעל שתחיה, לארץ הקודש, ולהסתופף בחצרות ירושלים עיר הקודש תותב”א, כן יהי רצון".

“ובאתי על החתום: יפת בן חזקיה בן פרחיה בן עזריה בן שמעון הכהן כאן ק”ק שפיקוב י' באלול שנת “צִיִון במִשפט תִפדִה ושביִהִ בצדקִהִ, לפ”ק".¹⁵

חתימתו היתה מלאכת מחשבת, הוא ושמו וכל השושלת אשר אתו הופיעו מבעד לסלסולים ועיטורים, בדומה לעטרת הכסף שבטליתו של סבא.

המתנה השלישית והיא עולה על כולן: “ספר יקר המציאות” כך היה כתוב בשער הספר, שהודפס בירושלים מכתב יד עתיק שנמצא בגנוזים. היתה קשה עלי הקריאה בספר, שכל עיסוקו היה בעניני תרומות, מעשרות ושמיטה. סבא היה מעלעל בו ומעיין, אף אני הפכתי בו וכך הגעתי לאותה מפה שהיתה קפולה ומקופלת. וכאשר פתחתי את כל קיפוליה, נפרשה לפני ארץ גדולה ורחבה משני עברי הירדן, וגבולות הארץ של יוצאי מצרים ושל מלכי יהודה וישראל ושל עולי בבל. כולה היתה רצופה וצפופה ישובים, ואחד נכנס בתחומו של השני ומכסים את פני הארץ, הרים גבעות עמקים ובקעות. כאן שכנו לבטח כל שבטי ישראל על עריהם בנותיהם ואחוזותיהם, ערים עיירות וכפרים. שבט גד וראובן וחצי מנשה אשר בעבר הירדן, ארץ החורן הגולן הבשן ורמות גלעד, כאן נמצאו יבש גלעד עשתרות ואדרעי וחשבון וערוער, אבל בית מעכה וחצור ותענך ומגידו. בדרומה של הארץ שכנו עזקה, לכיש ודביר, ועד לנגב הירחמיאלי וחצצון תמר, קדש ברנע ועציון גבר. כאן היו כל ערי המקלט, ובמרכזה של המפה התנוססה על חומותיה ירושלים, קרית מלך רב. מעבר לגבולות, בצפון ובדרום שכנו אויביה של ממלכת יהודה וישראל מאז ומקדם: ארם, עמון ומואב ואדום, ופלישתים חונים לאורך שפת הים הגדול.

באותיות זעירות בכתב רש"י היו ישובים רבים מאד: סוסיתא, חמת גדר ובית רישא, בית צידא, מגדל וכפר נחום, טבריה וכפר חנניה, כפר ברעם וצפורי ופקיעין צפת ומירון ואושה ובית שערים.

כל אלה ועוד ישובים לאין ספור היוו את ארץ ישראל של מעלה. אך בתוך אותה מפה היתה גם חבויה וטמונה ארץ ישראל של מטה, הלוא הם קברות האבות השופטים, המלכים הנביאים, תנאים ואמוראים, וגאונים שמקום קבורתם צוין על גבי המפה, וכל קבר ומצבת תפארת עליו: קבר רחל אמנו, מערת המכפלה, קברו של דוד המלך, קברי הסנהדרין, קברו של זכריה הנביא, קבר הרמב“ם וקברו של רבי שמעון בר־יוחאי וקבר האר”י הקדוש.

משוטט הייתי בארץ לארכה ולרחבה מירכתי הצפון בואכה דמשק ועד נחל מצרים, מגשש הייתי באצבעותי ועובר מיישוב ליישוב. הייתי משתפל ויורד בפיתולי הירדן ועושה שהייה ארוכה ליד חופי האגמים והימים: ימה של סומכא, ימה של טבריה וימה של סדום הוא ים המלח.

4

המטבח הגדול והרחב חוצץ בין דירת אבא ואמא לבין דירת סבא וסבתא, ובמרכזו עומד התנור הגדול בעל שלוש דיוטות שהן: מחילת הקרקע “שמתחת לתנור” לגזרי עצים, קיסמים יבשים ופחמים למיחם, לועו העמוק של התנור, ודיוטא שלישית “מעל גבי התנור”, שעל פתחו פרוש וילון ועולים אליו במדרגות עץ. כאן האסם של סבתא ומוטלים באצטבאות חצאי שקים עם שעועית ממינים שונים, אפונה, קמח תירס, קמח אפונה, אורז וגריסים, כוסמת, פרג וצרורות שונים ריחניים, שרק סבתא יודעת מה טמון בכל אחד מהם. במטבח עומדת תמיד חמימות נעימה וריחות של תבשילים של דברי מאפה ושל תבלינים. כאן ממלכתה של סבתא המעבדה שלה, מכאן יוצאים לאור העולם כל אותם תבשילים ערבים לחך, מהם של בשר ודגים ומהם של חלב וכל אותם דברי אפייה; חלות, לחם שיפון, לביבות, פיתות חמות, רקיקים, כעכים, לעקעך, כיסונים ממולאים בבשר או גבינה תפוחי אדמה או דובדבנים. סבתא מנצחת על הכלים ולידה העוזרת שרה’לה או כפי שנקראה בפינו “שד משחת”. נערה נאה סגלגלה פקחית וזריזה ו“בֶּריֶה גדולה” לפי שבחיה של סבתא. אחת מיתומות העיירה שסבתא אימצה אותה, מחפשת שידוך נאה עבורה ומכשירה אותה בהוראותיה ושיחותיה להיותה עקרת בית כהלכה ואשה צנועה נאמנה לבעלה איה"ש בבוא השעה. סופה שחשק בה אחד משוליות הנפחים, בחור זריז וממולח בעל שרירים ושפם שחרחר ששם בה את עינו לטובה, סבתא אמרה לדבק טוב ויצאו לאמריקה.

בפתחו של התנור לוהטת “אש התמיד” מהשכם בבוקר וכל השעות שלפני הצהרים. גחלים אדומות לוחשות ומהבהבות נערמות והופכות לחומה בצורה, ומאחורי החומה הלוהטת עומדת שורה ארוכה וסדורה של סירים ופארורים ואלפסים, מהם גבוהים ורמים בעלי כרס ומהם קטנים וזאטוטים מבעבעים מפעפעים ורותחים, וכל המערכת דומה לרכבת ארוכה שיצאה לדרך. עומדת סבתא מטפחתה מקופלת מעבר לאזניה פניה לוהטים והיא רודה ביעה ובמִרדֶה בסירים ובפארורים, מקרבת, מרחקת, שלא יגלוש ח"ו ושלא ייחרך, וחס לך להסיח את דעתה של סבתא אפילו לרגע קט.

אולם כאשר שלמה המלאכה, המסע הארוך הגיע אל קצו והמתח רפה, נרגעת סבתא, מורידה קיפולי מטפחתה מעל האזנים וקושרת אותה שוב סביב סנטרה, מנערת סינורה וכולה שופעת חדוות היצירה. כאשר מגיעה שעתה של טעימה ואכילה אין קץ לתהילות ולתשבחות שמעניקים לה על מעשי ידיה שהנה עוד לא בא כבושם הזה. סבתא מתמוגגת מנחת ומחליפה מבטים עם שרה’לה למען ישכילו ויבינו שגם לה חלק ונחלה בכל המעדנים הדשנים והטעימים.

הרבה פנים לו למטבח, והוא פושט צורה ולובש צורה, כי אינם דומים ימי חול לערבי שבתות ומועדים, וגם ריחן של תבשילין ואפיה שונה הוא. החלות, הלביבות, החמין, הדגים, העוגות והעוגיות, הכריכים והכעכים, הרקיקים, כל אלה ביחד על תבליניהם, הקנמון, הצפורן, עלי דפנה, אגוזים קלויים וכתושים, צימוקים ודבש, הזעפרן, הפרג והכמון, כל הריחות יחד מתמזגים למין קטורת של ניחוח.

5

אותו מטבח שכולו אכילה ושתיה המשפיע עלינו רוב טובה שכולו “עולם הזה”, אותו מטבח פושט לעתים את צורתו הגשמית והוא אפוף כולו סיפור ואגדה, עד שמגיעים לעניני “עולם הבא”. בלילות חורף הארוכים אנו מתכנסים במטבח החמים הנקי והמצוחצח ומקיפים את סבתא היושבת בכורסתה המתנודדת, רגליה על שרפרף כבד מאד והיא סורגת. אנו עוזרים על ידה להתיר את הסבך מחבילות הצמר ולגלגל פקעת ההולכת וגדלה מרגע לרגע. החתולה האדומה הוולדנית, שכל שנה ממליטה את גוריה במאורה שלה, במחילה שמתחת לתנור, אף היא כאן, רובצת לרגלי השרפרף ומנמנמת קלות. סבתא מושכת חוט מפקעת הצמר הכחול או החום כהה וסורגת פוזמקאות, כסיות, צעיפים וצניפים לבני הבית ואפודה לעצמה. סורגת סבתא ושוזרת את סיפוריה המרתקים על הבעש“ט זכותו יגן עלינו, וכל סיפור וסיפור מתחיל בזה הלשון: פעם אחת, במוצאי שבת קודש, מיד לאחר ההבדלה, ציוה הבעש”ט על וולף קיציס לרתום את הסוסים בעגלת החורף ולנסוע לכפר “מידוידיבקה”, וכאן מתחיל סיפור המעשה עוצר הנשימה. על שלג כבד שירד וכיסה את עקבות הדרך, על הסוסים שתעו בעמקי היער, הניחו את הסוסים לנפשם לפי מצוַת הבעש“ט והם הגיעו בשלום לאותו פונדק, פעם לברית מילה, ופעם לפדיון שבויים, על תינוק שנשבה בין הגויים, על פונדקאי שנמצא בצרה גדולה והסכנה שיעקרוהו מן הכפר וינשלוהו מפרנסתו באין ידו משגת לשלם את דמי החכירה לפריץ. ואיך זה הפריץ שהיה רשע מרושע בא על עונשו ומת מיתה משונה באותו הלילה והיהודי נחלץ מצרה. לכולם, לכולם באה הישועה הפדות והגאולה רווח והצלה על ידי הבעש”ט הקדוש זכותו יגן עלינו.¹⁶

סבתא בקיאה ביותר בכל הנעשה ונשמע שם למעלה בגן עדן, והיא יודעת על סדר ישיבתם של אבות האומה צדיקים ומאורי התורה. “יושבים הם כל הימים ועטרותיהם בראשיהם, עטופים בטלית ותפִלין ולומדים גמרא ומשניות, ואין להם דבר בעולמם אלא הדאגה הגדולה לכלל ישראל לשטוח תחינתם בפני כסא הכבוד, בפני ריבונו של עולם, שיבטל גזרות רעות ושלא ינטוש את עמו חס ושלום. הגאון מוילנה והבעל שם טוב יושבים סמוכים זה לזה ומשוחחים בניחותא, כי שם בגן עדן אין מחלוקת, אין קנאה ושנאה”. על כך שמעתי גם בסיפורי המלוה מלכה שאצל סבא.

יש לה לסבתא קשרי משפחה רבים בגן עדן, אבא אמא סבא וסבתא ע"ה, והם מסוככים עליה ועל בני הבית כל הימים. היא פונה אליהם בשעת הדחק לבקש עצה ותושיה מפיהם, והם נענים לכל משאלותיה בעין יפה ובאים אליה בחלום הלילה, כל אחד לפי הצורך, ומשיאים לה עצות ונותנים בידה הוראות ברורות מה לעשות וכיצד לעשות, הכל לפי הענין. רפואה למחושים שונים או מחלה שלה או של אחד הנכדים, על תחבושות אורז חם, על גרגרים צהובים מרים עם כפית מיץ פטל, ולא תסור מדבריהם ימינה או שמאלה.

מקובל על סבתא שמקומה בגן עדן מובטח לה, “וכי אפשר אחרת” כך היא נוהגת לומר. אם לא בזכות תפילותיה ומתן צדקה ותמיכה ליתומים ואלמנות ולעניי העיר הרי בזכותו של סבא שיחיה ויאריך ימים. היא תהא סמוכה על שולחנו ותדאג לכל מחסורו כפי שהורגלה מימים ימימה, “וכי אפשר אחרת”. סבתא עורכת תפילותיה בימות החול בשבתות ובמועדים, שחרית מנחה מעריב, ליד אותו “מקדש מעט” ליד תמונת “המזרח” שבכותל המזרחי. מרימה היא את עיניה אל הר הבית ולוחשת בדבקות גדולה את כל סדר התפילות הערוכות בסידור “קרבן מנחה”.

ועוד תפילה אחת עמה, שתזכה כל עוד בחיים חיותה לעלות לארץ הקודש, לחיות בירושלים את שארית ימיה עם סבא שיחיה, לנשק את אבני הכותל המערבי ולהקבר בבוא שעתה בהר הזיתים. וכאשר תבוא שעתה של תחיית המתים היא תקום תעמוד מול שער הרחמים לקבל פניו של משיח צדקנו ולא תצטרך להתיסר בגילגול מחילות, שכן המרחק מהעיירה שפיקוב ועד לירושלים הוא מהלך רב ואין זה תענוג גדול ביותר לעשות דרך ארוכה זו בגילגולים.

6

חתנו של הרבי, שלום מאני מצאצאיו של ישראל מרוז’ין, בנה לו ארמון משל עצמו, בתוך גן גדול ובו בריכת מים. החסידים באים אליו מעבר הנהר, מרומניה, בוהוש והסביבה. כולם סוחרים גדולים עשירים ובעלי ממון לבושים מחלצות ומביאים דורונות רבים ותורמים הרבה ממון להחזקת החצר. עברו שנים, ושלושת ילדיו של הרבי הגיעו לגילים שמונה, עשר, ושתים עשרה שנה, והיו זקוקים למורה הוראה ולמחנך שינחם בתורה, ש"ס ופוסקים ויחנכם בהלכות דרך ארץ. חשבו וחישבו והרהרו הרבי הזקן וחתנו מי מזקני העיר ומתלמידי חכמים שבה ראוי לאיצטלה זו, ושמו עינם לטובה בסבא, שכן ר' איצי חיות למדן מופלג, כחו רב בתורה ובחכמה, רודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, מבית מדרשו של הלל הזקן, שדבריו נאמרים ונשמעים בנחת והוא מכובד על כל אנשי העיירה. קראו לו לסבא והועידו אותו למשימה נעלה זו, להיות רבם של רבנים בבוא שעתם ושכל מחסורו עליהם, ולא יכול היה סבא לסרב למצוות הרבנים, ונטל עליו המשימה.

סבא פרש מעיסוקיו, השותפות בחכירת יערות ואספקה סדירה של עצים לבית החרושת, וקבעו לו קיצבה לכל ימי חייו, לבד מעשרים עגלות עצים לחלוקה בין עניים. סבא שותה כוס חלב מוקדם בבוקר ופונה לחצר ושוהה שם כל היום, לומד עם הנערים וסועד אתם וחוזר בשעה מאוחרת בערב. הילדים דבקים בו מתרפקים עליו ומתפנקים על ידו. סבא אוהב אותם מאד ומדבר עליהם כעל הנכדים שלו ומספר על המעלות והסגולות של כל אחד מהם – “תפיסה מהירה, זכרון מופלג”. ביום ששי הם באים לסבא והולכים יחד לבית המרחץ וחוזרים אתו לשעה קלה לשתות כוס תה ולקנח בעוגיות ומובילים אותו לחצר לקבלת פני שבת. בן הרבי שהוא בגילי, בקי בתלמוד ומפרשיו ויודע מסכתות שלמות בעל פה, נכנס אלי מתענין לדעת מה אני לומד, מציץ בספרים שלי, מעלעל במחברות וצוחק, אולי זה מוצא חן בעיניו?

סמוך לחג הסוכות מופיע אחד משמשי החצר ומביא לסבא מתנת חג, פעם קפוטה של אטלס שציצים ופרחים טבועים בה, פעם פרוה נאה לימות החורף, או גביע של כסף, פמוטים לסבתא, “הרבי שיחיה והרבנית פייגלה שתחיה שולחים לכם ברכת חג שמח. שתחיו, תאריכו ימים ושנים, אמן”.

הקיץ בל"ג בעומר נסעתי במרכבה יחד עם סבא ועם בני הרבי אל היער, חמושים בקשתות וחצים, ואתנו סלים מלאים מאכל ומשקה ומעדנים שונים. המרכבה הגיעה עד הדרך הרחבה החוצה את היער, הנטוע שורות ישרות, נכנסנו אל תוכו ונבלענו בתוך צללי העצים וקרני השמש שחדרו מבין העפאים, ריח רענן וחריף של העצים נסך עלי שכרון קל.

הגענו למַערֶה אחד ביער, פרשנו יריעה לבנה, התכנסנו מסביב לסבא וסעדנו לבנו מהמטעמים. סבא סיפר לנו סיפור ואגדה על רבי עקיבא וארבעים אלף תלמידיו, על מגפה שפרצה ביניהם ונעצרה ביום זה, בל"ג בעומר. ר' ישראל העגלון היטה אזנו והאזין לסיפור והתכבד במטעמי החג. סבא לא הזכיר את בר־כוכבא כלל אבל אני יודע עליו רבות, מהסיפורים והשירים שלמדתי. סבא שכב לנמנם והרשה לנו לשחק ולהשתעשע. התחרינו ביריות חצים למטרה, התחבאנו בין העצים, דרכתי על שטיח רך של העלים שנשרו, ריח טחב חריף חם בקע מתוך האדמה, כאילו נשמה נשימה חמה. לא רצינו להעיר את סבא, קרני שמש אחרונות חדרו מבין העפאים ופזזו על פניו. עלטה אפפה את היער ירדה החשכה. פתאום ניצת כל היער באורות כחולים זעירים שנצנצו מכל עבר; הגחליליות שוחחו ביניהן בשפת האורות הכחולים. סבא ניעור והתחלנו בחיפזון לאסוף את צידתנו. יצאנו מהיער הקסום בחזרה לעיירה.

פרק ד: במחיצתם של אבא ואמא    🔗

1

השעה ארבע לפנות בוקר, מבעד לדלת הזכוכית בוקע ועולה האור וחודר אל חדרנו, חדר הילדים והספרים. אבא העלה את המנורה ויושב אל שולחן הכתיבה העומד בחדר השינה בין שתי המטות, אמא ממשיכה לנמנם. אבא כותב וממלא בכתב נאה גליונות לבנים צרים, כותב הוא מאמרים, עונה על מכתבים ומכין את הרצאת היום לחניכיו, שומעי לקחו. הם יושבים בקלויז¹⁷ העומד סמוך לנחל, נערים שבגרו ואברכים שכבר חתימת זקן ושפם צומחת להם, רכונים על ספריהם. מהם המכינים עצמם לישיבת לידא או ז’יטומיר או שיש בדעתם להגיע לאודיסה לבית מדרשם של ביאליק וקלוזנר. דואגים הוריהם שלא ילכו בטל שלא ישוטטו סתם ברחוב, שלא יצאו חלילה לתרבות רעה, ומשלמים בעין יפה וביד רחבה. אל אלה צירף אבא גם מבני העניים שאין ידם משגת, אלא שהם השאור שבעיסה, מן המתמידים והעילויים שבהם. אבא יורד אליהם בשעות שלפני הצהרים ושוהה אתם שלוש ארבע שעות, מתרץ את כל הקושיות והאבעיות שמביאים לפניו, ומרצה לפניהם מסכת בתלמוד, פרקי ספרות מהעתיק ומהחדיש, פרקים בחכמת ישראל ובתולדות ישראל, והם מקשיבים קשב רב ורושמים רשימות.

הם באים מדי פעם לביתנו, מנהלים שיחות עם אבא, שואלים ספרים לקריאה ולימוד. אותי הם שואלים שאלות מחכימות ואני משיב להם תשובה כהלכה. אבא לוקח אתו אל הקלויז את אחי הבכור, הקשיש ממני בשנתיים, “שיישב כאן, יאזין יקשיב לא יזיק לו, יקלוט כפי יכלתו”. טוב לו בעולמו לאחי, שאין עליו עול של בית ספר ולא עול של הכנת שיעורים, ורוב היום ראשו תקוע בקריאת ספרים. לפעמים גם אני נלווה אל אבא, מקשיב מאזין וקולט כפי יכלתי.

מהחלונות פורץ אור הבוקר הגובר והולך, שעוני הקיר התלויים בחדרנו משמיעים צלצולים כבדים מתמשכים וצלצולים חדים. השעה שש, אמא מתעוררת משנתה, נחפזת, שעתה דחוקה. עוד מעט תעמיד כוס תה מהביל, שצבעו כעין הענבר, על שולחנו של אבא, יש לערוך את השולחן לארוחת הבוקר, ולפתוח את החנות. אבא מנתק עצמו מהשולחן מתעטף בטלית ותפִלין ופותח את מצעד הבוקר, מקיר אל קיר. הוא אינו מזמר את תפלתו אלא מדקלם בהתרגשות גוברת והולכת: “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” מרים את קולו “תקע בשופר גדול לחרותנו” טוען ותובע בתוקף רב “צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל”.

ארוחת בוקר מסתיימת, אמא ליד הראי מתקינה את עצמה ויורדת לחנות. אבא חוזר אל שולחנו, מציץ הצצה חטופה אל כתביו ומנתק עצמו מהם באנחה קלה. אמא השאירה על שולחנו חבילות של פסים תפורים יחד של בדים ואריגים שונים. אלו הן הדוגמאות החדישות שהשאירו סוכני בתי החרושת שבקרו כאן; יש להחליט בדבר, מה לקחת וכמה לקחת, עונת הקיץ קרבה אל קצה, הסתיו ואחריו החורף ממשמשים ובאים. וכך עובר אבא מענינים העומדים ברומו של עולם היהדות, ציונות וארץ ישראל, לעולמם של בדים ואריגים של צמר וקטיפה, של פשתן וכותנה, פלנל, משי, סטין, פופלין, על צבעיהם השונים הססגוניים, במשבצות, בקוקוים בנקודות חן ובפרחים, ואין שיעור להמצאות החדישות של בתי החרושת, כל עונה והפתעותיה. לעומתם ישנם בדים ואריגים של צמר וקטיפה שהם יציבים ועומדים מאז ומעולם ואין להם תמורה. אבא בודק לכאן ולכאן ומצמיד פתק לדגם הנראה לו ביותר. עוד מספר שבועות יתחילו לנדוד על פני ערים אל מחסני בתי החרושת, להזמין לקבוע מחירים, תנאי תשלום ואספקה במועד המתאים. מהבדים עובר אבא אל פנקסי החשבונות דביט וקרדיט, וחובות אבודים, שטרות לפרעון ושטרות לגוביינא. אבא כבר סיים כוס שלישית של תה, מדליק פפירוסה אחת ומפריח עשן כחלחל ריחני להנאתו.

2: בחנותה של אמא

החנות היא הממלכה של אמא. עומדת היא לבושה בקפידה, הפיאה לראשה כעטרה, משקפי המצבט תלויים לה על החזה בשרשרת דקה, והיא צופיה הליכות החנות. כאן היא הקובעת, הפוסקת, וכולם נדחקים אליה ואין הם מסתפקים בדין ודברים עם הזבן הראשי ברוך ועוזרו אשרקה. “אודליה אודליה! תגידו להם שלא יתמקחו אתי, חכמים שכאלה”. הם באים לכאן לרוב ביום הראשון וביחוד בימים של חגא וגנוסיה, בעוד פעמוני הכנסיה משמיעים צלצוליהם הכבדים המתפשטים בכל העיירה. הם באים בחבורות חבורות מכל הכפרים החובקים בטבעת את העיירה מכל עבריה: ה“ההר הקרח” “מעבר לטחנה” מ“הבקעה” ומ“משרפות היי”ש" (ליטאיה, גורה, זמלינה, דולינה, גורלניה) הם באים לכאן על משפחותיהם המסועפות עם נשותיהם רחבות המותן, החזה השופע, הפנים הרחבים, הלסתות הבולטות הסמוקות שזופות. באות הבנות והכלות עם הצמות הקלועות עדויות בשלל סרטים צבעוניים, חולצות רחבות רקומות, חמש מחרוזות מתנוססות על החזה, ושבע שמלות מרשרשות על מגפים אדומים או שחורים על נעלים גבוהות מכופתרות. פנים מלאים סמוקים ומחייכים ועינים בורקות. באים הבנים והחתנים עם בלוריות מסולסלות, כובעים עם מצחיות נוצצות, חולצות סטין ססגוניות ענודות באבנטים וגדילים ארוכים, במגפים מצוחצחים מבריקים. הם מביאים אתם ריחות רעננים של שדות גנים ויערות, ריחות של סוסים צאן ובקר, וריחו של לחם שיפון. הנשים מביאות דורונות לאמא, לשחר פניה כדי שתואיל לגלגל לפניהן מה שיותר גלילי בד ולפרוש לפניהן משלל המטפחות. וכך מסתדרת על השולחן הניצב בפינה ליד הראי תצוגה של תנובת הארץ: סלים קלועים עם פרי או ירק, תות היער שנלקט בצינת בוקר, תות העץ, פטל אדום כהה, ביכורי דובדבנים, חריצי גבינה וככרות חמאה מכוסים בעלים ירוקים, כדים עם שמנת, קערות דבש, חלות דונג לנרות. “הבאתי לך אודליה דורון קטן שיהיה לך ולילדים לבריאות”. אמא טועמת מהפרי משבחת מהללת, ותהלוכה ארוכה של סלים, קערות פנכאות ככרות וחריצים עושה דרכה במעלה המדרגות אל תוך הבית, אל סבתא. “מה אני אעשה עם כל אלה?” אך ראה זה פלא, איכשהו מוצאת סבתא שימוש בכל השפע היורד עליה.

על השולחנות, הניצבים כמו ח' סביב האצטבאות, נערמו כבר ערימות של גלילי בד ואריגים מכל הצבעים והגוָנים, כחול, שחור, חום, אפור ובד לבן לכלי לבן, בד פשתן לכותנות. קופסאות הקרטון הגדולות נפתחו ושולים מהן מטפחות גדולות וקטנות על שלל צבעיהן רקומות בפרחים וציצים. הנשים המבוגרות עוטפות מדי פעם את גופן העגלגל במטפחות הצמר הארוכות הכבדות, מטפחות החורף, והצעירות מתעטפות במטפחות ראש של צמר וקטיפה ומשי ורצות מדי פעם אל הראי, צוחקות ומחלקות מחמאות אחת לשניה: “את נסטיה עם מטפחת שכזאת תוכלי להופיע בנשף הריקודים בארמון יחטפו אותך כחלה טריה”, רעמי הצחוק פורצים מדי פעם, החנות הומה משיח להג וצחוק.

הגברים משתוחחים, משיחים ומעשנים. מדי פעם נקרא אחד מהם אל הדוכן, זורקים עליו בד כחול, מחליפים אותו בשחור, מריצים אותו אל הראי וכולם פוסקים: “נאה וואסיל, נאה”. הלה מביט על עצמו תוהה ובוהה, אמא מכריזה בקול חגיגי: “אשרקה, גזור שלוש אמות עם תוספת”. ברוך ואשרקה מפליאים לעשות בארשין של פלדה, היא אמת המידה. שש אמות, שמונה אמות, הארשין צועד על פני הבד, הגלילים מתגלגלים גוזרים את הבד ברשרוש חגיגי, עוטפים, קושרים, תוחבים החבילה בחיקה של האשה: “נו שיהיה לכם לבריאות”. האויר בחנות דחוס מרוב קהל ומרוב עשן, האוירה עליזה, חגיגית משפחתית, דומה שכולם הנם קרובי משפחה של אבא ושל אמא. שהרי גדלו שניהם יחד אתם מילדותם בכפר. אמא ואבא מכירים תולדותיה של כל משפחה על הסתעפותה, על שמחותיה ויגוניה. “נו מה אתך ברוך, הרי זה בנו של קונדראט מהאיוואנצ’וקים,¹⁸ שייגעץ נאה, אַח, איזו יפהפיה הבאת אתך, גשי הנה, תגשי אלי בת מי את?” זורקת עליה מטפחת וסובבת אותה לכל צדדיה, זו מסמיקה מעבר לתנוכי אזניה והבחור רווה נחת. וכך נמשכת השלשלת: וואסיל גולובציק, איבאן פוליבאני, תיאודור מארציניוק, מוקיטה, בוהאי, פר בן בקר, הגברתן, קאשפרון, כל יוצאי ירקן נאפודה, גרף, כן יש אחד ושמו גרף ולו סוסים אמיצים מטופחים. כולם מן המכובדים בעלי גוף, בעלי משקים גדולים, שדות נרחבים, חלקות יער, רפתות ודירים, גני פרי וירק. נשותיהם מדושנות רחבות מָתניִם וירכים, הבנים והבנות כאלונים צעירים פורחים, וכולם ניצבים איתן על קרקע האדמה. כדי להבחין ביניהם נושאת כל אחת את כינויה המיוחד בפי אמא: מריה הגדולה, מריה הקטנה, נסטיה מהגורלניה, נסטיה מהזמלינה, פאראסקה השמנה, יאבדוחה הגבוהה, פאלאשקה וכסניה. אף אני מכיר את כולם והם מכירים אותי “זה הזאטוט יגיע רחוק, עד סיביר”, כך פסקו. הם מכירים אותי משום שאני אוהב לשהות בחנות בכל עת מצויה. אוהב אני להחליק על הקטיפה, ללטף את מטפחות המשי, להזין עיני בצבעים הססגוניים. אוהב אני את ריחות הבדים והצבעים, לכל בד ריח משלו ולכל צבע ריח משלו, אני סופג אותם והם נוסכים עלי שיכרון קל ונעים. יש לי הנאה עמוקה לשהות בתוך ההמולה העליזה השוררת כאן, להאזין לשיחם ושיגם של הקשישים ולצחוק ולמשובה של הצעירים והבנות.

הקשישים, ראשי בתי אב, עולים אחד אחד אל אבא לדרוש בשלומו, לשלם חוב ישן, לפתוח חשבון חדש. מהם שרוטנים: “השתוללו הנשים שלנו, תאוות הבדים והמטפחות אחזה בהן ומעבירה אותן על דעתן, השד יודע מה?” “מורדקו שלנו”, כך קוראים לו לאבא, עולים אליו כל אחד וצרור כספו, כל אחד והענינים המטרידים אותו, סכסוכי גבול עם שכנים, שדה בשדה נגעו, מסים לממשלה, משפט תלוי ועומד על תגרה שפרצה בין שניים, וסתם שיחה בעניני דיומא. אבא בורר, מייעץ, קופסת הפפירוסות פתוחה, והן ממולאות בטבק טורקי ריחני, אין מעשנים מַחוֹרְקָא¹⁹ מפני מורדקו. אבא מדבר בשפתם העסיסית המתנגנת המתחרזת, ומתבל שיחתו במשל בפתגם ובבדיחה, הם מאזינים ונהנים “כך, כך, מורדקו”. אבא נזקק להם מדי פעם בסיוריו בעיירות הסמוכות, בייחוד לקאשפרון או גרף שסוסיהם אמיצים ועגלותיהם נוחות לנסיעה. הם מרפדים את מושבו לידם שישב בניחותא, דואגים דאגת אמת כמו לסוסים שלהם. נוסעים, מגלגלים שיחה על הא ועל דא, אבא נהנה הם נהנים, גם הסוסים נהנים ומחישים צעד בדרך העפר בין שדות ירוקים.

צהרים, ההמולה בחנות שוככת, עשן המחורקא נמוג והולך, כולם עוזבים אחד אחד וצרורות בידיהם, פונים אל העגלות החונות בכיכר היריד. ברוך ואשרקה מתחילים לקפל את הערמות שעל גבי השולחנות, גלילי הבד מתנפחים מחדש, מחליקים עליהם והם מוחזרים אל האצטבאות כל אחד במקום המיועד לו. את שיירי הבד זורקים מתחת לשולחנות, מקפלים את המטפחות והן מוחזרות אל קופסאות הקרטון. משוחחים ביניהם קונים, פדיון, מזומן ועל בנות הכפר היפות, המגרה בשולחן התמלאה, אמא מקפלת את שטרי הכסף, כל אחד במקומו: עשרה רובל, חמשים רובל, מאה רובל, ויקאטרינקות אדומות חמש מאות רובל, ומטבעות של כסף וזהב. חדרו של אבא מתרוקן, סוגר את ספרי החשבונות מעיין בעתון וחוזר לעולם של הגיגים; רעיונות שאיפות ומאוויים. יום ראשון, שעת צהרים מאוחרת.

בימים רגילים של השבוע, באים לקוחות שונים, אינם מקימים רעש והמולה, דנים ומתמקחים בהשקט ובניחותא. לרוב באים פקידי בית החרושת עם נשותיהם, מגוללים אריג משובח ובדי קטיפה, בדים דקים שקופים, בדי משי מכל הצבעים. לעתים נכנסת פריצה פולניה, מניחה את מגבעת הקש הרחבה על השולחן, מתיישבת בהרחבה ופותחת בשיחה ארוכה, ארוכה. אמא מגייסת את כל ידיעותיה בשפה הפולנית ושומעים רק פְּשֶה, פְּשֶה.

ביום חמישי סמוך לשעת הצהרים באים קונים מיוחדים במינם, אלה הם ה“ישובניקים”²⁰ הגרים בכפרים הסמוכים. הם באים כל אחד בעגלתו וסוסתו לערוך קניות עבור החנות הקטנה שיש להם בכפר. החנות היא ד' על ד' אך יש בה מכל בכל, מעין חנות כל־בו. שכן הכל מצוי בה, משרוך נעל ועד דג מלוח, חוט ומחט וכפתור, עטרן למריחת מגפים, זפת לזפת גלגלי עגלה, רצועה לשוט ומלח לימון. יש בה גם פינה צנועה לבדים ומטפחות, סך הכל אצטבה אחת קטנה. לאחר שסובבו בחנויות השונות והצטידו בדברי מכולת ובסדקית, באים לחנות לקנות “מציאות”. הם נוברים מתחת לשולחנות ובערימות שבמחסן, מעלים אבק ומעלים נושנות, כל מיני שיירים שנותרו. לעתים מוצאים גליל שלם של בד פרחוני לשמלות וחולצות לאכרות, “שיצא מן האופנה” ונמכר בזול. לאחר שצברו לעצמם ערימה קטנה הם צוררים אותה, לפעמים משלמים ולפעמים נוטלים בהקפה ויוצאים לדרכם, אל כפרם אל החנות הקטנה.

3

בחדר הגדול והמרווח שבו ישנים אני ואחי, אין בו קירות כלל, מכוסים הם בארונות ספרים שאותם אפשר לראות מבעד לדלתות הזכוכית, עומדים הם במלוא קומתם בכריכות עור חום ואותיות זהב מוטבעות בהם. כאן ניצבים ששה סדרי משנה, כל הגמרות, הרמב"ם, משנה תורה היא היד החזקה, מורה נבוכים, ספרי השולחן הערוך: יורה דעה, חושן משפט, אבן העזר, אורח חיים, וספרים רבים של מפרשים ופוסקים של חכמים וגאונים שבכל הדורות. עוד בטרם למדתי לדעת כי בספרים אלה מצויה ארץ ומלואה, חשתי יראת כבוד בפניהם, ידעתי שהם ספרים קדושים בעיני סבא ואבא, וחס וחלילה להפיל אחד מהם ארצה. באותן אותיות הזהב החלה קריאתי הראשונה. מדי ערב בלכתי לישון הם ליוו אותי, סוככו עלי כל הלילה, נסכו מעין בטחון והנעימו את שנתי. בבוקר רק פקחתי עיני, מיד ניצבו לפני, שלחו אלי אותות ורמזים ושוחחו אתי בשפת סתרים וזירזו אותי לקום; זרעים, מועד, נשים, נזיקין, ואם התחשק לי לשכב עוד מעט בטרם אנתק עצמי מהשמיכה החמה, מיד חברו עלי כל הגמרות וניצנצו באותות הזהב. השעון מצלצל שבע, בבא קמא! בבא מציעא! בבא בתרא! גטין! סנהדרין! ומי זה יעז להתפרקד בפני הסנהדרין, מיד אני קופץ מהמטה ומתחיל להתלבש.

לפעמים בערבים כאשר סבא נשען בחדרו על גבי העמוד ומעיין במסכת אחת ועולה על שרטון, נתקע בסוגיה אחת שלא נהירה לו כל צרכה, הוא קורא לעזרה את אבא שיסייע בידו. אבא מעיין, אץ אל הארונות, מוציא ספר ועוד ספר, מציץ לכאן ולכאן ומיד נישאים שמות מחדר אל חדר ומרחפים בחלל הבית, מהר“ם, מהרש”א, תוספות יום טוב, ברטנורא,²¹ ומעמיד דברים על תיקנם ומיישר את ההדורים, סבא מחייך ונהנה כאומר: נצחוני בני.

אבא גדל בכפר “זמלינה” הסמוך לבית החרושת והיו מובילים אותו כל יום בעגלה לעיירה אל “החדר”. בגיל שמונה סיים את “חוק לימודיו” ומכאן ואילך היה צמוד לסבא שהיה מלמדו תורה והיו מפליגים בש"ס ופוסקים. כאשר הרבי ייסד בחצרו את הישיבה, כינס סביבו כשני תריסרי נערים ואברכים והושיבם לידו. טרח סבא בפני הרבי והואיל להושיב את אבא בין תלמידיו. היה אבא מתלבט בין רגליהם, ולא עברו ימים רבים ונתפרסם כחריף ובקי ונימנה על העילויים שבהם. בגיל ארבע עשרה עלה לגדולה, שכן הרבי מינה אותו להיותו המוציא והמביא בספריה הגדולה שלו רבת הארונות שהגיעו עד לתקרה, ומצויים בהם כל הספרים שבתורת ישראל וחכמת ישראל, ספרים שנכתבו בכל הדורות על ידי חכמי ירושלים, בבל, ספרד ואשכנז, בלשון הקודש ובארמית, ונדפסו בכל הדפוסים שבארצות הגולה ובערי הקודש ירושלים וצפת, וכן כתבי יד עתיקים, שכן חובב ספרים וכתבים הנו הרבי משחר נעוריו, ומהם שעברו אליו בירושה מאבות אבותיו צדיקים יסוד עולם.

היה אבא יושב כאן ימים ולילות קרא ולמד ולא הניח אף ספר או כתב יד מידו. מטתו עמדה בספריה והיה סועד על שולחנו של הרבי ונוסע הביתה אל הכפר רק בערבי שבתות ומועדים. אבא מספר על תקופה זו בחייו על ימי נעוריו בחצר, בגעגועים עזים, על אותם ימים מאושרים בהם הסתופף באהלי תורה בין הספרים והגוילים, על התגלית הגדולה בחייו הוא הרמב"ם וכל כתביו, – הוא דבק בו כל הימים ומדבר בו בהערצה גדולה. מתכתב הוא עם חבריו ללימודים שנדדו לעיירות שונות, אחד רב, אחד דיין ואחד שוחט, וכותב להם מכתבים מרגשים: “אחי ורעי מנוער, ידיד נפשי”. כאשר אחד מידידיו בא לשחר את פני הרבי הוא סר לביתנו. אבא אץ לקראתו מאמצהו ומחבקהו, משמש לפניו, מגיש לו ממיטב המטעמים ואין קץ לשמחתו.

בפינת החדר תלוי שעון ישן במסגרת עץ שחורה. השעון צועד לאטו, נושם בכבדות ולעתים שכיחות ביותר יש “למלא אותו”, לאזן את שתי המשקלות הכבדות. למתוח את הקפיצים ולכוון אותו והוא משמיע צלצולים עמומים, איטיים, ומהדהדים, בום… בום… בום, שמהם ניתן להבין כי אין חדש תחת השמש, דור הולך ודור בא ומה שהיה הוא שיהיה. מיד לאחריו לאורך כל הקיר ניצבים הארונות עם ספרי הזהב; והם כאילו מעידים כמאה עדים, כי אמנם נכון הדבר, אמת קיים ויציב. הארונות מגיעים עד לפינה השניה. כאן נוצר רווח, פס לבן. באותו רווח באותו פס לבן תלוי שעון במסגרת חומה בהירה. המטוטלת הנוצצת נעה במהירות לכאן ולכאן, השעון פועם את פעימותיו הנמרצות תיק תק תיק תק ומשמיע מדי פעם את צלצוליו החדים המתפשטים בכל הבית בום בום בום בום תיק תק תיק והוא מכריז כי הזמן אינו עומד אף לרגע, הזמן פועם וצועד תיק תק תיק תק.

סבא ואבא מניחים שני זוגות תפִלין, של רש“י ושל רבנו תם,²² סמיכות פרשיות, ערבוב פרשיות. אך אבא אינו רב, לא דיין ואף לא שוחט, נשאה אותו הרוח, ומי יודע דרך הרוח באדם? אולי בשל שנות ילדות ונעורים בכפר, שדות בר, גנים יער ונחל, קציר ודיש, אכרים עובדי אדמה, ריחה של האדמה, ואולי בשל אהבתו העמוקה לשפה העברית, צמוד הוא אליה, משתעשע בה ושש לחדש מלים. את התנ”ך אימץ אל לבו והוא חי את דמויותיו, את אירועיו כאילו קרו רק תמול שלשום, פרקי ישעיהו ירמיהו וביאליק עולים בקנה אחד, נושרים מפיו ועיניו נוצצות. אותו פס לבן שבקיר הוא כעין סימני עקבות, פסק זמן של הרהורים של התחבטויות, לאן? וכאשר אבא תלה את השעון החדש כנראה כבר גמלה ההחלטה בלבו.

הפס הלבן המבדיל בין קיר לקיר, בין ספרים לספרים, רחבוֹ פחות מאמה, אולם המרחק בזמן הוא כאלפיים שנה. דומים הארונות במבניהם ובחזותם, אך כה שונים בתכולתם. בראשון שביניהם, באצטבאות העליונות, עומדים ספרי הגות ומחקר: אבן גבירול, שירת יהודה הלוי, רמח“ל, שד”ל, רנ"ק, אחד העם, הלל צייטלין, ש' הורביץ, מילונים כבדים של ברוקהוז־עפרון ושטיינברג, עברית, רוסית, גרמנית, דור דור ודורשיו, ספרי גרץ, דובנוב, קלוזנר,²³ “השלוח”, “הזמן” “לוח אחיאסף”. באצטבאות למטה מונחים כרכי “המגיד”, “הכרמל”, “המליץ”, “הצפירה”, “ראזסוויט”. עד כאן הארונות הסגורים במפתחות בשולחן הכתיבה של אבא, מכאן ואילך באים הארונות הפתוחים לפנינו הנערים. נראה לי כי אבא פתח אותם לפנינו; כעין פתיון: “אדרבא יציצו בהם הנערים יקלטו כפי יכָלתם ויתבשמו מהם”. כל ספר חדש היוצא לאור סופו שהוא מגיע אל הארונות הפתוחים לפנינו, מהם בהוצאת “תושיה” שבוארשה, הוצאת “מוריה” שבאודיסה והוצאות שביפו וירושלים. עומדים הם בכפיפה אחת, מספרי השירה של ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ושירי מיכל, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, י.ל. פרץ. ישנם סיפורים ושירים שכבר קראתי אותם בספר “הסגנון העברי”, סיפורים של ספקטור, שטיינברג, פייארברג, ש. בן־ציון ועוד.²⁴ וישן מפני חדש תוציא, לפני שנה העביר אלינו אבא צרור גדול של ספרים מהם שדפיהם כבר הצהיבו, ואני כבר שוקד עליהם. ביניהם הספרים “מסתרי פריז” וכן “אהבת ציון”, “אשמת שומרון”. אלו כבר סיימתי קריאתם, וישנם ספרים שכבר עלעלתי בהם. “התועה בדרכי החיים”, סיפורי ראובן אשר ברודס, קובץ “השחר”. אני קורא כעת את הספר “ביריניקה”, ספר עבה, כיצד טיטוס הרשע כובש ירושלים מתפלש לרגליה של ביריניקה היפה והגאה, ועדיין איני יודע מה עלה בגורלה.²⁵

בחורף שעבר כבכל שנה, נערכה בחדר הספרים חגיגה גדולה, חג חמישה עשר בשבט. אל השולחן הגדול הצמידו עוד שולחן ופרשו עליהם מפות לבנות, וכל מנורות הבזק שבכל החדרים, התלויות והעומדות, הועברו לכאן. אבא ואמא החלו לערוך את השולחנות ואני ואחי גויסנו למלאכה חגיגית זו.

על גבי טסים ארוכים נערמו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל: תפוחי־זהב, מנדרינות ולימונים, כאשר אבא הסיר מהם את עטיפותיהם התמלא החדר ריחות משכרים חריפים. עמדו קופסאות עץ וקש מלאות תאנים ותמרים, נערמו חרובים, בטנים ושקדים, אגוזים וצימוקים, וזיתים. כל פרי למינהו נשא עליו שלט קטן ועליו בכתב מרובע, שאבא שרטט, שבחו של כל אחד מהם, בפסוקים ובאמרות “ולקחת לך פרי הדר”, “התאנה חנטה פגיה”, “אמרתי אעלה בתמר”, “קב של חרובים”, “אל גינת אגוז ירדתי”, “הגפנים סמדר נתנו ריח”, “קחו מזמרת הארץ בטנים ושקדים”, “זית רענן יפה פרי תואר”. בין טס לטס עמדו בקבוקים לבנים בעלי הצואר הארוך שקוראים להם גרפין, ממולאים ביין אדום וכוסיות צבעוניות, אלו הוצאו מתוך ארון שכיות החמדה של אבא. על שולחן אחד קטן שעליו דלקו נרות גדולים תקועים בפמוטים הונחו האלבומים מארץ ישראל. באחד מהם היו כל התמונות הצילומים והגלויות המצוירות שהגיעו לבית, ובשני בכריכת עץ זית מעבודת “בצלאל” ניראו מבעד ניר דק שקוף פרחים מיובשים מהארץ בשלל צבעים, כל שמות הפרחים ומקום גידולם בארץ. וכאשר הועלו כל המנורות והנרות נשטף החדר עם השולחנות הערוכים באור אדמדם, חגיגי. אפילו ארונות הספרים בעלי סבר הפנים החמור, נראו כמחייכים.

בשעה שמונה החלו האורחים הם ונשותיהם ממלאים את הבית, פשטו את אדרותיהם ופרוותיהם והסבו לשולחנות. ומה רבה היתה השמחה כאשר נפתחה הדלת ונכנסה חיקלה טברסקי בת הרבי²⁶ ושני בניה, הבכור, יוחנן ואחיו בן גילי אברהמצ’יק היפהפה והשובב ואחריהם נדחק אחד משמשי החצר עם סל נצרים, והחל להוציא מתוכו בקבוקים של “יין כרמל” שנתקבלו בתרועות שמחה והועמדו במקום מכובד על השולחנות. וזאת לדעת, כי אגף המגורים של חיקלה בת הרבי משמש מעין מועדון ציוני שבו מתכנסים כל בני החבורה, ואבא בתוכם, בכל עת מצוא, בשבת לאחר התפילה, בשעות קיץ עם דמדומים, ועוסקים בעניני ישוב הארץ ובעניני ספרות וסופרים. יוחנן מקריא משיריו וסיפוריו וכולם מנבאים לו גדולות ונצורות ועתיד מזהיר של סופר בישראל. יוחנן יורד לפעמים אל הקלויז להאזין להרצאותיו של אבא ויש לו תמיד השגות והערות לדברי אבא המקבל אותם במאור פנים.

המסובים נתנו קולם בשיר ושרו משירי ציון השגורים בפי כולם “שאו ציונה נס ודגל”, “שם בארץ חמדת אבות”. אבא קם ממקום מושבו והחל להרצות על חג ראש השנה לאילנות מנהגים ומסורת ודברי הלכה שהיו נהוגים בארץ, והעביר אותנו לשעה קלה אל אותה ארץ חמדת אבות. הגיעה שעתי, אבא קבע כי מכל השירים השגורים בפי, אשיר בערב זה את “אל הצפור”.

עמדתי בראש השולחן ליד אבא ופתחתי ב“שלום רב שובך צפורה נחמדת”, כולם סייעו בידי וזמזמו אחרי. אך רק התחלתי בית שני ראיתי כי פני כולם החוירו והאדימו ומעיניהם נשקפו הפחד והחרדה, שמא חלילה יש בדעתי לזמר את כל ששה עשר הבתים שבכל אחד מהם ארבע שורות וחרוזים עיניין לשעה ארוכה, בעוד השולחנות ערוכים בכל טוב והם לא טעמו עדיין אפילו כזית. מיד נחה עלי הרוח, נעשיתי קל כנוצה, התרוממתי באויר ובמעוף כביר טסתי על פני כל הבתים והשורות ושירתי צנחה על הבית האחרון, אחרון, “כבר כלו הדמעות כבר כלו הקצים”. היתה זו מעין נחמה ותקוה: אל תתעצבו אל לבכם אל ייאוש, הגאולה קרובה. ראיתי את השמחה שנהרה על פני כולם ואת חדוַת הגיל שבעיניהם וזכיתי למטר של תשואות שהנה גאלתי אותם מייסוריהם ומדויהם שהיו צפויים להם חלילה וכולם שבחו והללו את שירתי.

אף אני השתתפתי בשמחה הכללית, שהנה עוד מעט ואוכל לטעום מכל המטעמים. וביחוד כי שחררתי את הצפור הקטנה שעמדה רתוקה אל חלוני, הטמינה את ראשה הקט בין כנפיה, רעדה מקור וכפור והקשיבה לשירתי. וכאשר שמעה את המלים האחרונות “שלום רב שובך צפורי היקרה, צהלי נא קולך ורוני”, הוציאה את ראשה הקט זקפה אותו, התנערה מפְּתותֵי השלג והכפור, נקשה בחלון לאות תודה ופרידה, נפנפה בכנפיה, התרוממה וטסה אל הארץ החמה היפה, בה ינץ השקד התומר.

4

הספריה שלנו “של הנערים” מצויה בתוך ארון נמוך קומה חטוב עם דלתות עץ העומד בין הספה שלי ושל אחי, הוא נראה כבן זקונים לאותם הארונות הגבוהים ומכאן החלה יניקתי. מאותו יום שגיליתי את התגלית הגדולה והמסעירה כי ניתן לקרוא בספר מבלי להוציא הגה מהפה, נעשיתי זולל וסובא של ספרים, קראתי בהם ביום ובלילה בשכיבה ובעמידה ואף בהליכתי לבית הספר. מרבה אני לקרוא בימות החורף, השלג הכבד מכסה את הגגות והבתים, העיירה שרויה בדומיה לבנה, בשעה ארבע כבר יורדת החשכה. ארוכים לילי החורף, בבית עומדת חמימות נעימה, כל התנורים מוסקים ונשמעים מהם קולות נפץ של בולי העץ הארוכים העולים בלהבה. כולם קוראים, אבא, אמא, אחי, אחותי חוה רכונה על ספריה, סבא נשען על העמוד ומעיין, סבתא שקועה בסיפורים המופלאים שבספר “שבחי הבעש”ט". נזכר אני בתקופה הראשונה תקופת הספרונים הקטנים הדקים והחוברות שכולן היו מנוקדות, האותיות כאילו רקדו על גבי הנקודות, הציורים והתמונות ליוו את הריקוד, את הסיפורים. אותם ספרונים קטנים בני ארבעה או חמישה עמודים, “פרחים” “ביכורים” “ספרי אגורה” של בן אביגדור²⁷ והירחונים המצוירים “עולם קטן”, סיפורים, שירים, ותמונות מחיי היהודים בגליציה שדיברו עליה בבית כעל ארץ החופש.²⁸ הירחון “החיים והטבע” ובו סיפור מופלא בהמשכים מחיי האנוסים בספרד, דון מנשה ממצביאי צבאות ספרד ודונה רחל. ²⁹בסופו של כל ירחון היו מצויות חידות בחרוזים ובחלקן מצוירות ואני עמלתי לפענח אותן. ביום אחד החלו להופיע חוברות קטנות “זכרונות לבית דוד”³⁰ וכל שאירע להם לדורותיהם מיום שעלו מבבל “אני זרובבל בן שאלתיאל”, יאלטה הגבירה האצילה ועד דון אברבנאל שר האומה, ראש גולי ספרד. הייתי מיצר בצרתם ומתיסר בייסוריהם, נדדתי איתם מארץ לארץ, אין מנוח לרגלם עד שניתקה השלשלת ואבדו עקבותיה. לשוא חכיתי וצפיתי לחוברת חדשה, אולי שוב תופיע, אולי אשוב אתם יחד לירושלים, החוברות פסקו.

בעוד אני מחפש את עקבות השלשלת הגיע הסיפור “עכסה בת כלב”.³¹ שינה של שבת אחרי הסעודה, כולם מנמנמים ואני מתבודד עם עצמי, יושב על התנור החמים, לידי קערית עם גרעינים, שקוע בקריאה. התרוממתי מעל התנור, מהזרעונים הקלויים, מהעיירה, ונישאתי הרחק הרחק אל ארץ קדם. חזרתי אל ימים ראשונים, מלחמות וכיבושים, עולים על ארץ כנען, יצאתי בעקבות לוחמים נועזים ובראשם כלב בן יפונה. הם כבר בהרי חברון, קרית ספר, עכסה היפה רוכבת על סוס אביר, שועטת ליד אביה המצביא. אור בוקר, הגדודים ירדו מההרים ועלו מהבקעה לאחר ליל פשיטה. עתניאל בן קנז גיבור החיל ניגש אל עכסה נושק את ידה ומגיש לה שי, שלל מלחמה גֻלֹת עִלִיות וגֻלת תחתיות. מים זכים הזורמים מההרים שופעים בבקעה, וארץ דשנה פוריה, והוא מבקש את ידה, להיות אשת חיקו. עכסה מחייכת ונעתרת לו. כיום, כל הספרונים האלה המופלאים, כרוכים יחד, והם כבר נחלתו של אחי הקטן שלמה’לה, יושב הוא על הרצפה, הארון פתוח לפניו והוא מעלעל וקורא לאטו.

אך לפעמים חולף זמן ניכר ואף ספר חדש אינו מופיע. עונת קיץ, הסופרים כנראה יצאו לקיטנות מבלי שטרחו ודאגו לילדי ישראל שצמאה נפשם לסיפוריהם. גם אבא אינו מרבה בנסיעות, נוצר חלל ריק מעין בצורת, אני מעלעל מחדש בספרים שכבר קראתי, מושך שוב אחד מהספרים הצהובים שאבא העניק לנו. בימים שכאלה אני נכנס בשעות שלאחר הצהרים לדירתו של סבא שעדיין שוהה בחצר הרבי. בחדר שורה דומיה, סבתא מנמנמת, אני מתפרקד במטה של סבא שוקע בכסת הרכה, נועץ עיני באצטבאות שליד מטתו המסוידות בצבע כחול לבן כצבע החדר. כאן מצויים ספרים רבים; חומשים, מחזורים, חוק לישראל, תיקון ליל שבועות, הגדות לפסח, ספר הזוהר, מדרש רבה. אך ישנם גם ספרונים, חוברות, קונטרסים ובהם סיפורים נפלאים שטעמם כטעם היין המשומר. “ספר הישר”, כל מלחמות ישראל, ספר יוסיפון בכתב רש“י נסים ונפלאות ומסעות אל מעבר לנהר הסמבטיון על עשרת השבטים, שבטי ישראל שנדדו למדבריות ערב גבורי מלחמה, כל שבחי הבעש”ט, ומעשי שבתי צבי ומרעיו וכל אותו דין ודברים נוקב בין ר' יעקב עמדין ור' יונתן איבשיץ,³² חרמות ונידויים. בנשימה עצורה קראתי בדפים הרוטטים של ספר “יוֵן המצולה” לר' נתן האנובר,³³ אותו מסע הדמים של בוגדן חמלניצקי ימח שמו וזכרו, כיצד עברו גדודי הקוזקים מעיר לעיר, מקהלה לקהלה, הרגו וטבחו זקן ונער נשים וילדים, הבעירו אש בבתי הכנסת ושרפום על מתפלליהם כשהם עטופים בטלית ותפלין ויצאה נשמתם בקריאת “שמע ישראל”, והוא מונה מספר הטבוחים בכל עיר, “כך וכך מאות כך וכך אלפים”. פולנים ויהודים התגוננו ביחד אך בשעה המכריעה בגדו הפולנים מסרו את היהודים לטבח, כופר נפשם. המחנק בגרון גובר והולך הדמעות נושרות מעיני, מניח את הספר לרגע, מהרהר ומהרהר, לובש עוז וממשיך בקריאה.

בחדר השינה של אבא ואמא, על האצטבה שעל גבי הקמטר, עומדים הספרים של אמא, ספרים ביידיש. בבית כולנו מדברים יידיש רק אבא משוחח אתנו בעברית, אך קשה עלי הקריאה, אני קורא לאט ואין לי הנאה מרובה מכך. בערב שבת הנרות דולקים, הבית כולו מואר, חגיגי, וכבר נשמע משק כנפי מלאכי השרת, נוטלת אמא ספר אחד מרכיבה את משקפיה וקוראת. יש לה ספרים של מנדלי מוכר ספרים, של שלום עליכם, י.ל. פרץ, דינֶזון.³⁴ בזמן האחרון היא קיבלה את ספרי גרץ ביידיש והיא מרבה לקרוא בהם. לפני מספר חדשים הביא אבא תשורה לאמא, ספר כרוך בכריכה כחולה ובאותיות זהב כתוב “זמירות לשבת” בחרוזים בתרגומו של מנדלי.³⁵ קראתי “מנוחה און שמחה אליכט פער אידען” (מנוחה ושמחה אור ליהודים), אמא נהנית מאד מחרוזי השבת. אבא הביא מאותה נסיעה גם את ספר “היאוַתה” ללונגפֶלו בתרגומו של ש. טשרניחובסקי.³⁶ בין הספרים מצוי ספר אחד גדול כגמרא, אך הוא כרוך בכריכת עור. “כל אגדות ישראל” מאדם הראשון, נסים על הים, מתן תורה, חורבן בית ראשון ובית שני ועד לגירוש ספרד. אמא קוראת בו בליל תשעה באב. ישובה היא על שמיכה כהה הפרושה על הרצפה, סביבה יושבות השכנות מהבתים הסמוכים, ואמא קוראת בקול נוגה, בנגינה עצובה, לאור הנר המהבהב, על כל הפורענויות והגזירות הרעות שנחתו על בני ישראל ועל בני ציון היקרים שנעקרו מארצם והלכו שבי לפני שוביהם לפני אויב אשר הרס ולא חמל. אמא מוחה דמעה וכל השכנות נאנחות עמוקות.

באותם זמנים של בצורת, בעוד אני מחטט ונובר באצטבאות, מצאתי לי עיסוק חדש: התחלתי ללמוד בעזרת אחותי חוה רוסית מתוך הספריה שלה. בהתחלה היא עזרה לי הרבה ובהדרכתה התחלתי בקריאה ראשונה. שפת האכרים אינה זרה לי מה שמקל עלי מאד להבין את הכתוב. אני מאמן את ידי בכתיבה תמה ומעתיק מתוך הספר וממלא עמודים שלמים. המורה של אחותי פיני לאנגר שהיה לבוש בבגדי סטודנט היה טוען אל אבא “דוחס אתה בילדיך הרבה יהדות ומפטם אותם באידישע צרות (צרות יהודים) ובציונות, משום מה אתה מנשל אותם מלימודים כלליים, מלימוד השפה הרוסית, שיהיו בני אדם”. אבא היה עונה לו “כמה שפות עליהם לדעת בגיל שלהם, עוד תבוא שעתם”.

אחותי התחתנה לפני שנה ועזבה את הבית. היא וגיסי גרים בקצה העיר, בדירה קטנה, וילונות צחורים על החלונות הפונים לגן גדול, אני מבקר אותם לעתים תכופות. אחותי השאירה לי את כל ספריה שלמדה בהם. אהוב עלי מאד הירחון “ניבה” (שדה, ניר) שאחותי חתומה עליו. יש בו סיפורים, שירים, והרבה תמונות ציורים וצילומים שמשכו תמיד את לבי. תמונות מהערים הגדולות, בנינים גבוהים, רחובות רחבים, המון אדם, מרכבות וכרכרות דוהרות ועגלונים לבושים פאר, כנסיות, גדודי צבא צועדים, רכבות חולפות, אניות מפליגות, בתמונה אחת יושבים המלך והמלכה על כסאות המלכות בבגדי מלכים ולידם הבנות הנסיכות, ליד ברכי המלך עומד בחליפת מלח הנסיך אלכסיי, נער חיוֵר צנום.

בירחון זה מצאתי שני דפים מצוירים ובהם מוצגת השאלה הגדולה החשובה: מה וכמה אוכל ושותה ילוד־אשה בימי חלדו עלי אדמות? תמהתי והרהרתי בלבי: מה הוא שח? מה אני אוכל? שלוש ארוחות ביום מלבד ארוחות בינים. חלף הלילה והכל כלא היה וצריך להתחיל הכל מחדש. בא אותו חכם הדור הרואה לקץ הימים, ומעמיד אותך על טעותך וטוען ומוכיח באותות ובמופתים כי אין הדבר פשוט כל עיקר. יום מצטרף ליום ושנה לשנה, הפנקס פתוח והיד רושמת, ארוחה לארוחה, כל פירור שבלעת, כל לגימה שלגמת, הכל נרשם. וכאשר אתה מגיע לסוף הדרך מונח לפניך חשבון ארוך ארוך, כל ימי חייך. ככל שעיינתי יותר בדפים המצוירים כן גדלה פליאתי ותמיהתי, האומנם? האומנם?

עדר גדול של פרות, שוורים, כבשים השתרך והעלה אבק, ואף חזירים שמנים (טרף שבטרף) ואחריהם להקות של תרנגולים, תרנגולות, אווזים וברווזים שילדות יחפות נוהגות בהן, חיתוֹ יער וצפור כנף מן הציד אשר צדים. על פסי ברזל עמד קטר שפלט עשן וקיטור ומשך אחריו שיירה ארוכה של קרונות עמוסים שקי קמח, סוכר, פול, עדשים, אורז ותירס, ירקות ופירות, ביצים, חביות חלב, יין והמון בקבוקים עם כל מיני משקאות. היה שם אגם גדול ורחב ששטו עליו ספינות מפרש, הוא אגם המים אשר האדם מניח אל קרבו במשך שנות חייו. כאשר הרהרתי שוב והתחלתי להוסיף על הארוחות של יום יום גם את סעודות השבת, החגים והמועדים, את הפיתות החמות והלביבות של יום ששי, את זלילת הפירות והירקות, את האבטיחים, המלונים, השזיפים, ואני רק בן תשע ועוד הדרך ארוכה, נוכחתי לדעת כי אכן, הצדק עם החשבון הארוך. אך התיאבון שלי לא פחת, להיפך הוא גבר ועלה, במילא הכל נרשם, במילא החשבון כבר ידוע, אז למה להתענות ולצום.

5

אוהב אני לשבת ליד שולחנו של אבא כשהוא פנוי, ולהכין את השיעורים לבית הספר. שולחן הכתיבה של אבא הילך עלי את קסמיו מיד כאשר התרוממתי מעל הרצפה, מזחילה על ארבע, וניצבתי על שתי רגלי ליד השולחן, מסתכל בעינים פקוחות לרווחה באוצרות הטמונים במגרות הנפתחות והנסגרות, והן נראו לי כתיבות פלאים: העפרונות הצבעוניים, הצפרנים בגודל שונה ובצורות שונות, מחקים, ניר סופג וורוד, אולרים קטנים, מספריים קטנים, פנקסים, מחברות, גיליונות ניר ארוכים, מעטפות, גלויות, בולים, שטרות.

השולחן תמיד עמוס ספרים, אני מזיז אותם הצדה מתיישב עם ספרי ומחברותי ודומה עלי כי המקום מסייע בידי ומשרה עלי השראה מיוחדת. אני מחקה את כל תנועותיו של אבא, כותב מעט, תוחב את העפרון בין השיניים, מרים עיני אל החלון הגבוה הסמוך לתקרה ומהרהר, ושוב כותב. מצד ימין של השולחן תלויה מפת ארץ ישראל; גם כשאני עוצם את עיני אני רואה אותה. זוהי רצועה ארוכה וצרה הנמשכת לאורך שפת הים הכחול, צבעים בחום וירוק מכסים אותה, אלה הם ההרים והעמקים וביניהם משובצות נקודות בודדות מרובעות בצבע אדום, הישובים החדשים, מספרם מעט מזעיר והם רחוקים אחד מהשני, יסוד המעלה בצפון, ראש פנה, ימה, מסחה, זכרון יעקב ומושבות יהודה והאחרונה שבהן היא רוחמה בדרום.

כאשר בקר אצלנו השליח מא“י, יפת, השאיר לסבא את הספר עם המפה הגדולה הצמודה אליו שהיתה מלאה וגדושה ישובים, ערים וכפרים צפופים ודחוקים זה ליד זה, מהחורן, הבשן רמות הגלעד ועד לחצצון תמר שבנגב הירחמיאלי ועציון גבר, רצתי מיד אל השולחן של אבא. פרשתי את המפה על גבי השולחן הסתכלתי בה ובזו הריקה כמעט השוממה ולבי צר עלי. אבא שראה בצערי אמר לי דברי נחמה “זו שעל גבי הקיר, ארץ ישראל של ימינו היא, ויש ליישבה ולהחיות את שממותיה, ואילו זו של יפת היא א”י של מחר, לעתיד לבוא”. אבא ובני חבורתו משוחחים רבות על עליה לא"י ושלחו שליח לארץ לתור אחר חלקת אדמה כדי להתנחל בה, להקים ישוב ולעבוד את האדמה.

מצד שמאל על השולחן תלויה תמונתו של ד“ר בנימין זאב הרצל. נתונה היא במסגרת שחורה, ובשוליים באותיות גדולות כתוב “אם תרצו אין זו אגדה”. תמיד הוא מביט אלי בעינים נוגות חודרות וזקנו השחור מוסיף לדמותו הדרת כבוד. בקיץ שעבר נערכה אזכרה לד”ר הרצל למלאת תשע שנים לפטירתו. ירדתי בערב עם אבא אל הקלויז, על שולחן הבמה עמדה תמונת ד“ר הרצל שהובאה מהבית עטופה בסרט שחור, ומשני צדדיה דלקו נרות. התכנס קהל רב, חניכיו של אבא, הורים רבים, אברכים ונערים בוגרים, וחברים שלי מבית הספר. על הבמה עמד אורח אחד, שניאור שמו, במגבעת קש רחבה, שערות ארוכות, חבש משקפים נוצצים במסגרת זהב ודיבר ארוכות ביידיש ובעברית וקרא קטעים מדברי ד”ר הרצל. אחריו דיבר אבא, על מלחמותיו ומאבקיו של ד“ר הרצל עם העשירים, עם הרבנים והמיוחסים על גאולת העם והארץ. אבא דיבר על מלך כהן ונביא, אחד העם וביאליק ועל כך שמאז ומעולם המלוכה והכהונה לא חיו ביניהן בשלום, ועל הנביא העומד בשער ומוכיח את כל העם. ושוב דבר על ד”ר הרצל שמסר את כל כוחותיו למען העם עד שנדם לבו. אבא מחה דמעה וגם הקהל הזיל דמעותיו. אך פתאום ניעור אבא והכריז בהתלהבות: “ד”ר הרצל מלך ישראל חי וקיים". אחר כך קמו כולם ובשקט כמעט בלחש שרו “התקווה” כשיר הספד, כתפילה חרישית.

ארבעים וארבעה יום לאחר פטירתו של ד“ר הרצל, כאשר אבא וחבריו קמו זה עתה מאבלם הכבד, והנה שמחה בבית, באתי לעולם ביום ד' אלול תרס”ד. פלא היה הדבר בעיני משום מה לא קרא לי אבא בשם הרצל, או בנימין זאב, אך לימים נתחוור לי הדבר. מסתבר ששמי קשור בענין נכבד ביותר של המשפחה והיא שלשלת היוחסין. סבא אומר כי כל אדם בישראל חייב לנצור את מגילת היוחסין שלו עד לבוא יום הגאולה, כאותם עולי בבל שעלו לארץ כל אחד ומגילת היוחסין עמו. ואם זו אבדה תוך נדודים מארץ לארץ חייב הוא לשמור ולנצור כבבת עינו, ולמסור מדור לדור את מעמדו באומה: כהן לוי וישראל. כי אם זו תאבד חס וחלילה לא נוכל לקיים מצוות ברכת כהנים שהיתה קיימת בבית המקדש, לא עליה לתורה ולא פדיון הבן. נמצא שכל ארחותיה ומנהגיה של האומה משתבשים והולכים.

סבא קיבל את המגילה מאביו ואמו ומסרה לאבא, והיא שמורה עמו ורשומה על אחד הספרים וכבר הכניסני בסוד הדברים. לפני שלושה דורות היו במשפחה שלושה אחים, כולם תלמידי חכמים למדנים וכולם נקראו בשם חיות, עקיבא שלום חיות, פנחס חיות, ושלמה חיות. הגדול מכולם עקיבא חיות, שבני דורו הכתירוהו בשם “הרב הגאון החכם הכולל המקובל והחוקר הנאור”.³⁷ אותו ספר שהמגילה רשומה בו הוא סידור תפילה עם פירושים של ר' עקיבא חיות ונקרא על שמו “עקבי שלום” שהוציאו לאור חתנו הוא ר' בנימין. באותה מגילה הוא הולך ומונה את כל הספרים שחיבר ר' עקיבא, פירושים על ש“ס ופוסקים, על ספרי הרמב”ם, על כתבי האר“י וחיים ויטאל, על התורה, על ספר תהלים, וכן ספר על דקדוק הלשון “רב ומורה הוראה וריש מתיבתא בעיר דובובה נכד הרב הגאון החסיד המקובל מוה”ר יעקב חיות הגאון הגדול מאור הגולה האלקי מוה”ר מנחם מאניש אב“ד דק”ק ווילנא“, והולך ומונה י”ג דורות ומגיע עד “הגאון המפורסם רבן של כל בני הגולה מוה”ר יצחק חיות אב“ד דק”ק לבוב וק“ק קראקא וק”ק פראג". עד כאן לשון המגילה וכאן היא ניתקת ומסופר שם כי רובם של הספרים והפירושים שהיו בכתבי יד “נשרפו בשריפה הגדולה”, וכך נשאר בידינו סידור התפילה בלבד “עקבי שלום”. סבא נקרא על שם אחד מאותם גאונים ר' יצחק חיות.³⁸ מדי פעם אני מעיין במגילה ובסידור.

אבא שומר השושלת קרא לאחי הבכור עקיבא ולי שבאתי אחריו קרא בשם פנחס ולאחי הקטן קרא בשם שלמה. יש לי הרבה דודים ולכולם שמות עתיקים, הדוד אלקנה, הדוד יקותיאל, הדוד ירחמיאל, אולי הם שריד וזכר של מגילת יוחסין עתיקה שאבדה, שנותקה, ונשארו השמות בלבד, מי יודע?

פרק ה: ימים    🔗

1

על הקיר מעל שולחן הכתיבה תלוי לוח השנה. יום יום אני תולש עלעל אחד של יום שחלף, נוטל אותו אתי לבית הספר וקורא את החידות והמשלים המודפסים מצדו השני של העלעל. היום כ“ד ניסן תרע”ד, יום לאחר חג הפסח, בבית מהומה גדולה אורזים את כלי הפסח לתוך ארגזים גדולים. מחר מתחדשים הלימודים בבית הספר.

***

נושרים העלים מהלוח. בבית הספר לומדים הרבה שעות וגם מעמיסים עלינו הרבה שיעורים להכין בבית, מתכוננים לבחינות. זהו הקיץ האחרון בשבילי ובשביל כל הכתה שלנו, ואין כתת המשך, אנו מסיימים ותלמידים אחרים ייכנסו במקומנו. כאן בליתי שש שנים, החבורה שלנו מתפרקת וכל אחד יש לו תכנית משלו. אחדים מתכוננים לנסוע לערים הגדולות הסמוכות, טולצ’ין, נימירוב, ברצלב, ויניצה. להכנס לבתי הספר הכלליים, ואם המזל ישחק להם גם לגימנסיות. כבר מצויים בעיירה תלמידים ותלמידות מהגימנסיות, חמישה נערים וארבע נערות. אותם גימנזיסטים מופיעים בעיירה בחגים ובמועדים על כל תפארת בגדיהם, הכובעים הכחולים עם התיתורות, חליפות שחורות עם כפתורי זהב, סגינים אפורים עם כפתורי כסף. מהלכים הם הליכה גאיונית, מקשקשים ביניהם ברוסית ונראים בעיני עצמם כבחירי היצירה. כאשר הם מופיעים בבית הכנסת הם מהווים גאוות הוריהם – “סיומה שלי ניוניה שלי”. הנערות הגימנזיסטיות מופיעות כולן יחד בשמלות חומות, סינרים שחורים וצוארונים לבנים. מהלכות הן על הכביש כדי שיראו אותן, צוחקות ומנענעות בראשיהן ובצמותיהן, כאילו כל העיירה שייכת להן.

***

אבא ואמא משוחחים ביניהם הרבה, ביחוד אבא, על כך, שהנה הילדים גדלים, אני גומר את בית הספר ומה יהיה? אחי הגדול ממשיך לימודיו עם אבא, אולי גם אני אצטרף אליו. אולם החניכים שבקלויז כבר התפזרו, נדדו למרחקים, מי לישיבת לידא, מי לז’יטומיר ומי לאודיסה. הם שולחים לאבא מכתבים וגלויות שעליהם מודפסים דמויות של סופרים ומשוררים. של מנדלי מוכר ספרים “הסבא” עם הזקנקן הקצר הקלוש, משקפים נוצצים והוא מחייך. פעם מגיעה גלויה עם תמונת שאול טשרניחובסקי עם הבלורית המתעופפת. פעם עם מ.ז. פייארברג כשאצבעו תקועה ברקתו ושואל לאן?³⁹ לרוב מגיעות גלויות עם תמונתו של ח.נ. ביאליק פעם עם כובע קש ופעם בלי כובע. למטה מהתמונה שיר שלו עם נקודות.

בַּבֶּטֶן הִקְנַנִּי אֵל, מִסְכֵּן, חֵלְכָה,

וַיִּתֵּן לִי מָקֵל וַיֹּאמֶר לִי: לְכָה

צֵא בַּקֵּשׁ מִשְׁפַּטְ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים

קְנֵה אוֹר לַנְּשִׁימָה, גְנֹב אוֹר לָעֵינַיִם.

בעיירה נשארו אחדים מהם, שלא נסעו לשום מקום, הם עצובים ועזובים לנפשם; באים אל אבא בשעות אחר הצהרים, משוחחים אתו ולווים ספרים לקריאה.

***

כל כך הרבה אירועים קרו בביתנו בזמן האחרון. חזר מא"י השליח מטעם קבוצת המתנחלים. הוא שהה בארץ כחודשיים, תר, חיפש, בדק וחקר וקבע את מקום ההתנחלות. בשעת דמדומים התכנסה בחדרו של אבא כל “הקולוניה” גברים, נשים וילדים להאזין ולשמוע מפיו על הארץ, על יושביה ועל התכנית שהביא עמו.

השליח לייב פוסטילניק נולד וגדל בכפר, רחב גרם ועומד בשתי רגליו המוצקות איתן על הקרקע, צועד בטוחות צעד רחב, ידיו גרמיות, רחבות נוקשות, יודע ובקי בהלכות עבודת האדמה בגידול סוסים ובקר. יש לו חנות למימכר כלי עבודה, מחרשות, סכינים למחרשות, מגל וחרמש, פצירה ואבן משחזת, אוכפים, רתמות, רסנים, תג, מושכות ושוט. האכרים קוראים לו לייבו ורואים בו אחד משלהם, ובאים אליו מכל הכפרים להצטייד בכל הדרוש להם ולהתיעץ אתו על טיבה של קרקע, על מחלה שפשטה בחטה. כל ימיו הוא שואף לצאת מהתחום הצר של החנות אל מרחבי שדות. לא היה יותר מהימן מלייבו שיצא כשליח לארץ ישראל.

הוא סיפר במשפטים קצרים קצובים בקול עמוק ובוטח על מה שראה ושמע מהאנשים שפגש, על אדמות שבדק, על המקומות בהם בקר. כל המסובים הציפו אותו בשאלות ובחקירות ולייבו הוריד את המפה מהקיר, שטח אותה והתחיל לטייל בה באצבעותיו. פתח ביפו, המשיך דרכו עד לראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות וירד דרומה, תקע את אצבעו ואמר “הנה כאן תהיה הקולוניה שלנו”, כולם גחנו על המפה כאילו ניסו כבר להתנחל. אבא נטל עפרון והטביע באותו מקום נקודה ועשה עיגול סביבה, וכדי שהקולוניה לא תשאר חלילה בת בלי־שם חיפשו לה שם מתאים. שמות רבים הדהדו, עתיק וחדש: יבנה, יעבץ, מסילת ישרים, גבעת שפי, אותיות ראשונות של העיירה. אבא הציע את השם “זרע יצחק” שכן בחבל ארץ זו מצא יצחק מאה שערים, והיה כאן גם מעין רמז לשושלת. לבסוף קיבלו כולם את הצעתו האחרונה של אבא וקראו לה “שאר ישוב”. פני כולם נהרו משמחה שכן כבר תקעו יתד, נקודה, עיגול ושם.

השליח הביא אתו מזִמרת הארץ, מלוא הטנא סל נצרים גדוש תאנים ותמרים יבשים, בטנים, שקדים וצימוקים והעמידו באמצע החצר. המתנחלים היו שקועים בשיח ושיג ארוך על דונם אדמה, עשרים דונם, שלושים דונם, דברו על פרדס, על כרם ענבים, כרם שקדים, על משק החצר פרות וסוסים, ובעוד הם שקועים בחלומותיהם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, היינו אנו הילדים מסובים ליד אותו טנא, ירדנו אל עומקו והעלינו משם את כל שבעת המינים, לעסנו בכל פה ומילאנו את כרסינו מטוב הארץ, ועד שההורים התפנו לטעימה כבר לא נותר הרבה. אבא אמר בחיוך: “ניכר בהם בילדים כי גדולה ועמוקה חיבתם לארץ ישראל”.

2

לפני חודש בקר בביתנו צעיר אחד מארץ ישראל. הוא מהעיירה קראסני ואבא מכיר את הוריו. הוא אכל צהרים וארוחת ערב וסיפר סיפורים נפלאים על ארץ ישראל שהוא קורא לה “הארץ”. הוא סיפר על המושבות, על האכרים ועל הפועלים. הוא מדבר רק עברית בַפַּתָּחִין כמו יפת.⁴⁰ סיפר הרבה על השומרים העבריים והשאיר לנו הרבה תמונות מהארץ, שומרים על סוסיהם לבושים כמו ערבים וצ’רקסים ורובים על שכמם, פועלים יהודים עומדים בשורה רחבה בכובעי קש רחבים, נשענים על המעדרים. למטה באותיות קטנות מנוקדות מודפס השיר שאנו תמיד שרים אותו:

תַּחְזֵקְנָה יָדֵי כָּל אָחִינוּ הַמְּחֻנָּנִים

עָפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם עֲלִיזִים מִתְרוֹנְנִים

בּוֹאוּ שְׁכֵם אֶחַד לְעֶזְרַת הָעָם.

הוא לימד אותנו שירים מן הארץ “שם שועלים יש בחור טוב שלי”, על שומר וסוכתו על מחצלת ואקדוח וכן שיר אחד:

מראש פנה ועד קסטינה

הוי מה אכפת לי

מראש פנה ועד קסטינה

הוי מה נצרך לי.

ועוד שיר אחד:

גילו הגלילים גבורי החיל

שׁישו ושמחו יומם וליל.

ואנו שרים אותם מבוקר עד ערב. הצעיר השאיר לנו ספר אחד וחוברת דקה, שניהם נדפסו ביפו. הספר הוא “מסיפורי ערב” של חוָג’ה מוסה, על חיי הערבים שבמדבר, הבדואים.⁴¹ מסופר על אהלי קידר, סוסות אצילות, הרים חולות ומדבר. בראש השבט עומד שייך אחד נכבד מאד. על ערביות יפות תואר, מלחמה בין שבט לשבט, וגאולת דם, אללה אַכבּאר, אללה כַּרים! בחוברת שהשאיר לנו מסופר הרבה על חייהם של השומרים איך סוסה של שומר אחד נהרגה ביריה של שודדים מן המארב ונשאר סייח קטן, יתום. השומרים גידלוהו וטיפחוהו עד שגדל לסוס אמיץ. והנה בחג האסיף נערכה חגיגה גדולה ברוב עם במושבה רחובות, והתקיים גם מירוץ סוסים ואותו יתום שטף ועבר את כל הסוסים והגיע ראשון למטרה והנחיל הרבה כבוד לשומרים. וכבר עלתה מחשבה במוחי, כאשר נהיה בארץ, בקולוניה, אני אגדל סיח, אטפח אותו אשקה אותו אצחצח את עורו ויאכל מכף היד שלי כמו הסיָח של הגרף, וכאשר יגדל אשתתף גם אני במירוץ הסוסים ברחובות.

3

מוּזיָה בנו של הדוד אלקנה לומד זה שנתיים בגימנסיה הרצליה.⁴² הוא בן ארבע עשרה, גבה קומה כמו כל בני המשפחה, ותלמיד מצטיין. בזמן האחרון קיימת התכתבות רבה בין אבא ובינו, והוא שולח לנו מכתבים וגלויות צבעוניות בצבע חום וכחול. אפשר לראות ביניהם נוף של מושבה, רחוב אחד ובתים בני קומה אחת, היקב בראשון לציון. במכתביו הוא מספר על טיולים של תלמידי הגימנסיה למושבות יהודה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות, על רחיצה בים, ובכל פעם הוא שואל מדוע אנחנו לא באים, כלומר אני ואחי, אבא כותב לו מכתבים ושואל הרבה שאלות. לא מזמן נתקבלו ממוזיה שני צילומים, באחד הוא עומד בתוך פרדס, לועס תפוח זהב וצוחק. בצילום השני עומדים בשורות ישרות המון נערים ונערות בחצר הגימנסיה ועושים תרגילי התעמלות, מוזיה עומד בשורה הראשונה ומחייך אלינו. תמונה זו הבאתי לבית הספר והיא משכה את לב כולם. שאלתי את המורה למה אין עושים תרגילים כאלה. הוא הסביר כי קודם כל אנחנו מעטים, ושנית אין לנו מורה להתעמלות. בקיץ שעבר כאשר התרחצנו בנחל, ביום ששי אחר הצהרים הופיע נער אחד, התרחץ אתנו והראה את פלאיו בשחייה. אחר כך כאשר יצאנו מן המים ועמדנו בחוף, הראה לנו הרבה תרגילי התעמלות. התכופף וצעד על כפות ידיו ורגליו, עמד על ראשו ורגליו למעלה. היה לו גוף חטוב ושרירים חזקים והיה נעים לראות את תנועותיו. הוא סידר אותנו בשורה והורה לנו לעשות אותן תנועות שהוא עושה, בידים וברגלים וכפיפת הראש והגב. הנער היה מאודיסה ובא הנה עם הוריו לקייטנה לחופשת הקיץ, הוא סיפר לנו שאחיו ב“מכבי” ומלמד אותו את כל התרגילים.

***

זה קרה ביום השלישי בשבוע שעבר. חזרתי הביתה ומצאתי את אבא יושב ליד השולחן קורא מכתב ארוך ופניו נוהרים, לידו על השולחן היתה מונחת חוברת עם כריכה כחולה. אבא גמר לקרוא, הושיט לי את המכתב והחוברת. היה זה מכתב ממוזיה והוא עונה על הרבה שאלות שאבא שואל אותו.

מוּזיה כותב שהוא גר קרוב מאד לגימנסיה אצל אשה אלמנה, איתו עוד תלמיד אחד, שהאוכל הוא טוב וטעים והבית נקי מאד ומסודר. הוא כבר דיבר עם בעלת הבית והיא מוכנה לקבל לביתה עוד שני תלמידים. על אבא לכתוב לה מיד ולגמור אתה את כל הסידורים בהקדם, כי עכשיו הזמן שבאים הורים מרוסיה ומסדרים מגורים בשביל בניהם. החוברת הכחולה הכילה את כל תכנית הלימודים בגימנסיה בכל המחלקות. קראתי אותה מספר פעמים, התענינתי במיוחד מה לומדים בכתה א' שאין לומדים אצלנו, כמו טבע, ידיעת הארץ, גיאוגרפיה כללית, היסטוריה כללית, שיעורי התעמלות וזימרה. גם הספרים בדקדוק, בלשון העברית ובחשבון הם אחרים, לא כמו אצלנו.

לפנות ערב שוחחו אבא ואמא הרבה ובארוחת הערב הודיע אבא הודעה חגיגית, כי אני ואחי נוסעים לגימנסיה הרצליה לשנת הלימודים החדשה, אם ירצה השם. אני כל כך התרגשתי והלב שלי פעם בחזקה, חשבתי שהוא יצא מהחזה שלי.

למחרת בבוקר, הבאתי את הבשורה לבית הספר לחברים שלי. הם לא רצו להאמין לי בכלל, “הֶ, סתם מספר סיפורים”, אולם כאשר פתחתי לפניהם את החוברת הכחולה, את תכנית הלימודים שאבא נתן לי ליום אחד, הצטופפו כולם סביבי, קראו בה והשתוממו, ושוב הביטו עלי, הפעם כאילו כבר אינני, וקצת התרחקו ממני, אולי קנאו בי, אך שוב התקרבו אלי וביקשו שאכתוב להם מכתבים, שאשלח להם גלויות. אַח, לו יכולתי לקחת אתי את כולם לגימנסיה, ביחוד את חברי הטוב יענק’לה.

***

כבר נקבע היום מתי שאבא יסע אתנו, זה יהיה מיד לאחר שבת נחמו, ביום השלישי שבשבוע שבו נאמר פעמיים “כי טוב”, אז תמלאנה לאחי שתים עשרה שנה ולי עשר שנים. מדי פעם באים אנשים אל אבא מהמתנחלים, משוחחים אתו הרבה, מביאים אתם מניות מהקולוניאל בנק של ד"ר הרצל⁴³ והוא מצרף אותם אל המניות שלו השמורות במגירה.

כשאני עובר ברחוב מעמידים אותי אנשים ושואלים “נו, פינ’לי, אתה נוסע לארץ ישראל?” ואני עונה להם “אם ירצה השם”.

***

אמא סוחבת אותי בכל פעם לחנות, מטילה עלי בדים שונים ומסתכלת עלי בעינים עצובות, נדמה לי שהיא כבר מתחילה להתגעגע אלי. תמיד היא טוענת שאני מקים רעש גדול בבית, קופץ, שר, מנגן על כל הכלים שבמטבח, מתופף על מחבתות, על פארורי נחושת, על הכסאות ועל הארון השחור המשמיע צליל עבה כמו התוף הגדול, עכשיו יהיה שקט בבית.

אחי הקטן עומד על ידי בחנות ועוקב אחר כל תנועותיה של אמא, אולי הוא מתחיל להבין שעוד מעט ואני לא אהיה פה יותר. הוא כבר ילד בן שש, פנים מלאות, עינים כחולות ותמיד הוא צמוד אלי ומבקש שאקח אותו איתי אל החברים. אני כל כך אוהב אותו. בלילות אני חולם כי שקוּצים מתנכלים לו ורוצים לפגוע בו, אני מתנפל עליהם מכה על ימין ועל שמאל ומגרש אותם. אני מתעורר עם פחד גדול בלב, והנה זה חלום.

באה הדודה חייקה, אמו של מוזיה, היא רוצה לשלוח על ידינו חבילה למוזיה וגם חליפה לחורף, מתייעצת עם אמא מה לקנות. מוזיה כותב כי לא בא הקיץ הביתה, מהו יעשה בעיירה? כל תלמידי הגימנסיה יצאו לטיול לגליל ולכנרת.

ההכנות בבית כל כך מרובות, אתמול בקר אצלנו יוסיל החייט הזקן שתמיד תופר את הבגדים בשבילנו, גם בשביל אבא וסבא. גם יוסיל הסנדלר בא אלינו, תמיד אנו מזמינים אצלו נעלים ומגפים, מדדו מדדו רשמו על פיסות ניר ואמא האיצה בהם שיעשו את הבגדים והנעלים מהר, מהר.

***

אבא אומר כי אנחנו צריכים להגיע ליפו בעוד מועד, כדי שנספיק לעבור את הבחינות. הוא כל כך בטוח שאנו נעבור את הבחינות בשלום, זה אפילו לא גורם לו שום דאגות וגם אני לא דואג. לפי התכנית אנחנו נגיע קודם לאודיסה, ומשם נעלה על האניה ונפליג ליפו. באודיסה נבקר אצל אוסישקין אולי גם אצל ביאליק, אולי.

***

אודיסה! אודיסה! אני כל כך מאושר שנהיה באודיסה. היא נתקעה עמוק בלבי ובמוחי, יותר מכל הערים שבעולם שרציתי מאד לראותן. אולי משום שאודיסה הוא השער לארץ ישראל? לאו דוקא. אודיסה זה משהו מיוחד, כל השנים אני שומע רק אודיסה אודיסה, והיא כל כך קרובה אלינו, שש תחנות רכבת בלבד ואני יודע את שמות כולן. כולם נוסעים לאודיסה, ללמוד, להתרפא לבלות. לכולם ישנם קרובים באודיסה ומענין שכולם גרים ברחובות היפים שבעיר, אולי רק מתפארים. גם לנו קרובים באודיסה, שני הבנים הגדולים של הדוד יקותיאל שיש לו אחוזה בבסרביה. הכל נוהר לרכבת לאודיסה: עדרי צאן ובקר, שוורים וחזירים מפוטמים, עגלות חטה ושיפון, עגלות סוכר, ארגזי ביצים, תפוחים אגסים ושזיפים. לי נדמה שאנשי אודיסה עסוקים בלי הרף באכילה ושתיה ולא לחינם קוראים להם “אדעסער פרעסערס” כלומר “זוללי אודיסה”.

הכל מגיע מאודיסה, הספרים, החוברות, העתונים, ביסקויט ושוקולד, מונפנסייה של קרוכמלניקוב,⁴⁴ תה ויסוצקי בקופסאות ירוקות, קקאו בקופסאות חומות, דליים מפח לבן עם חלבה, תאנים ותמרים יבשים בקופסאות עץ וקש ארוכות, בטנים, תפוחי־זהב ומנדרינות, זיתים שחורים ודגי סקומברי, כל הקייטנים באים מאודיסה וממלאים את בקתות האכרים בקרבת היערות. לפנות ערב מתפרצת לעיירה שיירה של נערים ונערות רכובים על אופנים לבושים בחליפות ובשמלות לבנות. הם מתדרדרים בצהלה ובצריחות עליזות מטה מטה בכביש, עד הגשר האדום. אודיסה מספרים, עיר שרובה יהודים, אך יש בה בני עמים שונים: יוָנים, תורכים, ארמנים, תתרים, גרוזינים, גם קצת רוסים ביחוד המשטרה ופקידי הממשלה.

אני בולע בצמאון לוהט את כל הסיפורים על אודיסה וכל כך רציתי להגיע אליה, לראותה, להוָכח שזה לא סיפור, שהיא קיימת. ואמנם כבר ראיתי אותה, מעל גבי מסך הראינוע. שלוש פעמים הלכתי לראות את הסרט “ערים ברוסיה” שהציגו בחורף ב“איליוזון” של ה' פולונסקי. היה זה במוצאי שבת, בליל חורף לבן, השלג כיסה את הרחוב ואת גגות הבתים שהוארו באור כחלחל של שני הלוקסים שדלקו ברחוב. הלכתי עם אבא ואמא, הקהל נהר ומילא את האולם הקטן, אין כרטיסים! תבואו מחר! הכריזו, אך אנחנו היינו כבר בפנים. באו עוד ילדים עם הוריהם. הרעש היה גדול, כולם דברו, הזיזו כסאות. פתאום נעשה חושך באולם ולקול צלילי הפסנתר נגלה על גבי המסך הלבן ים כחול שהתנועע וגליו המקציפים התנפצו אל החוף. מרחוק נראו אניות מתקרבות ואניות מפליגות ומעלות עשן מארובותיהן, אחר כך הופיע הנמל שעגנו בו המון אניות. מנופים ירדו ועלו טעונים שקים, ארגזים, חבילות. אנשים התרוצצו על הסיפונים טענו ופרקו. מסביב לאניות שטו להקות להקות של סירות משוטים, יער של תרנים ומפרשים נראה לאורך כל החוף, על רציפי הנמל רחשה תנועה רבה של המון אדם, של עגלות ומרכבות. למעלה הזדקרו בניני העיר ומדרגות אין סוף עלו מהנמל אל העיר. לפנינו התנוסס פסל דה־ריבאס, זה שבנה את העיר, קוראים לו “דיוק”, הדוכס. מספרים כי לאחר שתכנן ובנה את העיר, צִותה המלכה יקטרינה הגדולה לכרות את יד ימינו, כדי שלא יוכל לבנות עוד עיר יפה כמו אודיסה. אחר כך הראו את העיר ורחובותיה ואבא הסביר את הכל, כי הוא מכיר את העיר. הראו את רחוב דה־ריבאס ובסקאיה, רחוב רישלייה, בניני פאר חמש קומות, בתי מלון, חנויות מפוארות, בניני הממשלה, הגימנסיות, האופרה, התיאטרון, תחנת הרכבת, חנו שם הרבה רכבות. המון רב שוטט ברחובות, גברים נשים הדורים בלבושם, נוער רב זרם ברחובות, כולם רצים, נחפזים לקול צלילי הפסנתר, מרכבות וכרכרות חלפו מדי פעם, שוטרים, קצינים, מלחים. אחר כך הראו את השוק הגדול. המון דוכנים וקהל רב הצטופף לידם, בכל פעם התחלפו הצבעים, פעם כחול, פעם אדום, ופעם חום, אחר כך הראו סרט מצחיק.

שלוש פעמים ראיתי את הסרט. פעם שניה הלכתי עם אחותי וחברותיה, נצמדתי אליה ולא רציתי לזוז ולא היתה לה ברירה. פעם שלישית הלכתי עם חברי יענק’לה. פולונסקי, הוא הדוד שלו, ובנו הכניס אותנו בלי כרטיסים, אני הסברתי כל מה שהתרחש לנגד עינינו. יכולתי לשוטט באודיסה בעצמי, אני כבר מכיר אותה יפה יפה.

***

אני מעלעל בכל פעם בלוח שעל הקיר, יום יום נושר עלה מן הלוח, סופו של חודש תמוז, עוד ימים ספורים ואנו נעלה על הרכבת ניסע לאודיסה ונפליג באניה ליפו.

פרק ו: ליקוי חמה    🔗

1

סופו של חודש תמוז, שעת בוקר, הבית היה שרוי באפלולית שהלכה וגברה. מבחוץ נישאה המולה של שיחה ערה. יצאתי אל המרפסת, קהל רב עמד על הכביש, על מרפסות הבתים, וכולם הסתכלו בשמש מבעד לזכוכית מפויחת. אבא נתן לי זכוכית מפויחת אחת ואמר לי: הסתכל, הסתכלתי. עלתה שמש אדומה כברזל לוהט, קרניה נאספו ודומה היה כי יד מסתורית פורשת עליה מעטה שחור. החשכה גברה מרגע לרגע, האדום והשחור התערבבו יחד, עוד נראה בקצה שובל אדמדם, וגם הוא נעלם בתוך הצעיף השחור, חשכה ועלטה ירדה על העיירה, ברקיע נצנצו הכוכבים.

עמדו כולם חדלי אונים והפחד נשקף מעיניהם, האם תופיע שוב השמש, האם שוב תזרח. סבא שפתיו נעו כאילו מתפללות. עמדה דומיה מתוחה, כבדה, החשכה ארכה רגע, רגעים שהתמשכו מאד. מרכבה עברה על פני הכביש, חצתה את העיירה החשוכה. אמרו שהאיש היושב בתוכה יתעשר עושר רב, כך אמרו. לפתע הגיחו מבעד לכיסוי השחור הכבד שוליים אדומים ונראו כאילו מנערים מעצמם את הצעיף השחור. אט אט הפכו השוליים לחצי כדור לוהט, הכוכבים נעלמו בחלל הרקיע, הבתים והרחובות הוארו, האור הלך וגבר, הופיעה חמה לוהטת ושלחה את קרניה הדוקרות, עמד חום רב מחניק, כולם נשמו לרווחה.

למחרת היום התכסו השמים באובך כבד, השמש היתה חבויה מתחת למסך של ערפל, היא נישאה במהירות, התרוממה ברקיע ושטה בים של עופרת. ככל שארכו השעות התעבה הערפל יותר ויותר, האנשים גיששו דרכם, העיירה והבתים נשקפו כמו מבעד לדוק של חלום. רוח חזקה החלה נושבת, תימרות אבק התאבכו, מהיערות והגנים נישאו עלים וענפים שכיסו את הבתים והגגות. הרוח התרפקה, יבּבה ודפקה בחלונות, בתריסים, בדלתות, היבבה הפכה ליללה, האויר רעד. מרחוק נשמעה שריקה אדירה, כעין זעקה גדולה. הרחוב התרוקן, אנשים נמלטו אל תוך הבתים, דלתות החנויות והבתים, החלונות והתריסים נסגרו. לפתע פרץ אל תוך הרחוב עמוד אבק שהסתחרר עלה מן הארץ והתנשא עד לגבהי שחקים ונישא במהירות סובב ומתקדם, וסחף אתו כל שעמד על דרכו. העיף גגות, הפיל דוכנים וגלגלם מטה, מטה, ניתק שערים פתוחים, הפיל עמודי טלגרף, עקר עצים, באויר התעופפו קרשים, פחים, רעפים, ענפים, קש ונוצות. סוסים נישאו עם עגלותיהם ההפוכות מבוהלים, מטורפים, צונפים מפחד ואימה, הסתבכו אחד בשני ונשכו. פרות, שרעו באחו במבואות העיר, פרצו אל תוך העיירה מבוהלות ונוהמות כאחוזות טירוף, מהן שנפלו מפחד וכרעו תחתיהן ומהן שנלחצו אל קירות הבתים. הסופה חלפה והותירה אחריה הרס וחורבן, ירד הלילה.

רק למחרת היום החלו האנשים יוצאים מבתיהם, השקיפו על פני העיירה שנראתה כולה פצועה, שסועה ומצולקת. נראו גגות חשופים, בתים פרוצים שחלונותיהם נעקרו, גדרות ושערים רבצו על האדמה, עמודי טלגרף שנעקרו, מטים לנפול. הדוכנים מככר השוק נערמו לערימה גבוהה במורד הגבעה, הכבישים והסמטאות מלאו רסיסי זכוכית, עגלות הפוכות וגלגליהן למעלה או שהתפזרו לכל עבר. עבר עוד יום, הרוחות נרגעו, אנשים ונשים ונערים טרחו לתקן את הריסותיהם.

שעת אחרי הצהרים, בפתח ביתנו עמד איש גבה קומה, דפק בדלת ונכנס פנימה. עטור היה זקן שחור ארוך, פאותיו ארוכות, לראשו חבש כובע שחור רחב שוליים, לבוש היה מעיל שחור ארוך כבד, בידו האחת החזיק מקל עבה מסוקס ותרמיל על גבו, נעליו וכל מלבושו היו מכוסים אבק. אבא קבל את פניו וביקשו לשבת, האיש הוריד את תרמילו וישב ליד השולחן ובקש כוס מים, הגישו לו כוס תה ועוגיות. הוא התכופף הוציא מתרמילו קלף והושיטו לאבא.

רבים הבאים מעיירות רחוקות מכתתים הם את רגליהם מעיירה לעיירה, מהם “נשרפים” שביתם או עיירתם עלו באש שאחזה בגגות הקש, מהם המקבצים פרוטה לפרוטה עבור הכנסת כלה של בת שהגיעה לפרקה, ומהם מחברים שונים שחיברו פירושים: “פירוש חדש מאיר עיניים לספר איוב”, “מליצות תפארת לספר משלי”. הם מחפשים חותמים למפרע, כפי שנקראו “פרינימעראנטין”, שיסייעו בידם להוציא את ספרם לאור. אבא עיין בקלף, הוציא מטבע של כסף ונתן לאיש. הוא קם ממקומו, הכתיף את תרמילו והשמיע בקול עמוק מלים כבדות מאיימות: “כמספר העלים שנשרו מן העצים בסופה, כן יהיה מספר הנופלים בקרב”, נאנח עמוקות, נטל מקלו, נשק את המזוזה ויצא לדרכו. אבא נשאר עומד המום ונדהם.

2

שמועה ראשונה הגיעה ואיש לא ידע מאין באה ומי הביאה לכאן. היא דמתה לאותה רוח שנשבה לפני בוא הסופה, היא הופיעה כאותו עורב שחור, לפתע, עוד בטרם שלכת, בעוד החמה עדיין זוהרת ומחממת, והוא מנתר מגג לגג ומקרקר קרע! קרע! הקיץ קרב אל קצו! קרע! קרע! עוד מעט הכל ייבול, יכמוש ויקפא, קרע! קרע!

השמועות גברו והלכו והגיחו מכל העברים, תחילה על ידי אורחים שהגיעו עם הרכבת, ומיד לאחריהם הידיעות בכל העתונים שבהם חזרו ונשנו השמות: גרמניה, אוסטריה, סרביה, ואחרי כן גם אנגליה וצרפת.

שיחת הבריות נעשתה יותר ויותר מתוחה, דברו על מלחמה העומדת לפרוץ. יודעי דבר דנו ושוחחו ביניהם, האם תפרוץ מלחמה, האם תצא רוסיה למלחמה. המלה “מִלחוֹמֶה” היתה תלויה באויר כעננה כבדה וגרמה לחרדה בלב. מועקה ודאגה היתה נסוכה על פני כולם, כל אחד שקע בתוך עצמו ועשה את חשבון עולמו. הדוד אלקנה יצא בחפזון ליפו להחזיר את מוזיה הביתה. עגלות עמוסות אלומות חצו את העיירה, כולם נחפזו. “יש למהר לגמור את הקציר”, זה מה ששומעים מפי האכרים. כל נפש חיה בכפר, זקן ונער צעירות וצעירים, יצאו אל השדות.

“שבת נחמו” בבית הכנסת. בשעת קריאת התורה התגודדו חבורות חבורות בפלוש, דברו, שוחחו. היו רואי שחורות והיו מנחמים ומתנחמים שהנה הכל יסתדר בכי טוב, וכל אחד מנמק את דבריו ומפרש את הידיעות כל אחד לפי רוחו, הרגשת מבוכה אזלת יד, וחזרו לתפילה.

באותה שבת, בשעות של אחר הצהרים, כאשר בני הבית קמו משנתם נשמעה המולה מהרחוב, דלתות נפתחו ונסגרו, אנשים התדרדרו בצעדים מהירים מהמדרגות. יצאנו החוצה, הכביש המה מאדם, רבים הצטופפו ליד עמודי הטלגרף, ליד דלתות החנויות הנעולות וקראו בהודעות הכחולות שהודבקו עליהם. הוכרז מצב מלחמה וגיוס כל אנשי המילואים.

3

יום ראשון, מאז הבוקר נישאו צלצולי פעמוני הכנסיה, צלילים ממושכים, כבדים, עגומים. מכל העברים נהרו אכרים וצרורות על כתפיהם אל ככר הירידים, ואחריהם תהלוכה ארוכה של בני המשפחה. בעוד הזרם נמשך ובעוד הזקנים והזקנות מצטלבים, מתחבקים ומתנשקים עם היוצאים, בעוד הנשים פכרו כפיהן ובכו, כבר יצאו העגלות הראשונות עמוסות וגדושות אדם אל עיר המחוז ברצלב, הן התדרדרו במורד הכביש בשיירה אדירה. השירה, הבכיה, הקריאות פרושצ’אי (היה שלום) הפכו להמיה סואנת רועדת. מהכנסיה הגיעה תהלוכה ארוכה של נושאי איקונין וצלבים מוזהבים עטופים בסרטים כחולים רחבים. בראש התהלוכה צעד הכומר לבוש גלימה רקומה, על חזהו התנוסס צלב כסף כבד, והחל לברך את העם היוצא למערכה. בין המגויסים הראשונים היה גם גיסי, גבה קומה, זקנקן אדום, בריא ושלם בגופו, ואין תקוה שישחררו אותו. הכרטיס הכחול שהוענק לו בשעתו וסמיכות לרבנות מישיבת ז’יטומיר לא תועיל הפעם. נשק גיסי לאחותי לאמא ולכל בני הבית ויצא אל הרחוב, עלה על המרכבה שם ישבו עוד צעירים בני גילו. העגלון הצליף בסוסים, המרכבה זזה וקולות זעקה של נשים נשמעו אחריה. אבא נסע בעקבות חתנו, לפעול ולהפעיל בעיר המחוז את כל “המושכים בחוטים” ולעכב את יציאתו לחזית.

יום יומיים. הככר המתָה, הזרם נמשך והולך, הפעם הגיע גם תורם של הסוסים שמילאו בצניפתם את חלל האויר. הם הובאו לכאן עדרים עדרים מן החוות לגידול סוסים של הגרף, הם הובהלו לכאן מהאורוות, מכרי הדשא והאחו היכן שרעו לתומם. הם הופיעו בשלל צבעיהם, שחורים, לבנים, אפורים, ערמונים, אמוצים וחומים, גאים וגאיונים, הושיטו צואריהם אל על וצנפו. אחריהם הופיעו צמדים צמדים משל בעלי הגוף. ליד אהל גדול ישבו אנשי הגיוס, מביני דבר, קציני משטרה ורופאי בהמות בחליפות לבנות וכובעים לבנים. הסוסים עברו לפניהם אחד אחד, בדקו ברגליהם, בשיניהם, הריצו אותם ריצה קלה, טפחו להם על הגב, נאה! נאה! ומיד החלו לחייל אותם. את הזנבות קיצצו, את הרעמה קיצרו ומתחת הגחלים הלוחשות הוציאו חותמת מלובנת והטביעו בעכוז חותמת “צ”, רעד קל עבר בבשרם של הסוסים, באוויר נישא ריח שערות חרוכות. מכאן הריצו אותם אל המכלאות שליד המשטרה, סעודה קלה, רישום, ובשיירות ארוכות יצאו העדרים אל עיר המחוז, אבק התאבק וכיסה אותם.

לאחריהם באו האכרים מדלת העם, שחוחים נדכאים. זה מוביל סוס, זה מוביל סוסה, קשה להם להפרד מהם, גידלום טיפחום ועכשיו לוקחים.

– “נו הביטו אנשים טובים, צעיר מדי?”

– “הרי אנשים נבונים אתם, זקן מדי?”

– “ניחא, ניחא” עונים להם “כל אחד ימצא את מקומו הראוי לו, מי לרכיבה ומי לסחיבה”.

– “אח צרה, צרה, אתמול לקחו את הבנים, את הבעלים, היום לוקחים את הסוסים, ואיך נחיה!” עוד מבט אחרון של פרידה מהסוסים, עמדו בידים ריקות רק השוט נותר להם.

– “פורענות באה לעולם, אלהים ירחם” הצטלבו ופנו בחזרה לכפרים.

4

בבית רבה המבוכה, אמא מודאגת ומהרהרת מה יהיה? איך יהיה? שאלה זו פורצת מפיה בליווי אנחה. מה יהיה? כל שתכננו נשא הרוח ויש לתכנן הכל מחדש. אחותי נעלה את דירתה ושבה אל בית ההורים. עומדת היא ליד אמא בחנות ומציצה מדי פעם החוצה לכל עגלה ולכל מרכבה העוברת ברחוב, אולי אבא חזר? ומה בשורה יביא אתו? אמא מלטפת אותה ומנשקת אותה, חוה’לה, חוה’לה. רבה הצפיה, זה כשבוע ימים שאבא שוהה בעיר המחוז וידיעות אין, הפדיון בחנות ירד פלאים, הלקוחות נעלמו, מהם שגויסו ומהם הטרודים בבעיותיהם החמורות ואין השעה כשרה לקניות. חובות רבים נשארו ללא פרעון, באים, מבטיחים ואין בידם לקיים. ו“הבנים הגדולים” מה יהא עליהם? היכן ילמדו? מחכים לאבא, כולם מחכים לאבא.

אבא חזר ובפיו בשורה פורתא, גיסי יצחק צורף אל “הגדוד הברצלבי” המתארגן והולך. ישנם אימונים, ישנן בדיקות רפואיות חוזרות, ענין לחודש ימים, ועד אז “די לצרה בשעתה”. הענין נמצא בטיפול בידים נאמנות, בידיו של נחום פולאק “הקרוב למלכות” שיש לו מהלכים בין הרופאים הצבאיים היושבים בלשכת הגיוס. אבא מקוה כי הכרטיס הכחול, הסמיכות לרבנות ושטר בן מאה יסייעו בידיו והשם ירחם.

אך ההפתעה הגדולה ביותר לא נחתה עלינו בבת אחת אלא נרקמה לאיטה, פרט לפרט, ולבשה עור וגידים תוך כדי שיחותיו עם אמא. הסתבר כי בימים שאבא שהה בברצלב בעניני גיסי נפגש עם כל ידידיו ומכיריו, כל אותה חבורת המשכילים והציונים שבעיר, ומענין לענין הגיעו למצוקת הבנים והמשך לימודיהם. אבא שח להם את מצוקת הבנים, שאם ישלח אותם לעיר אחרת הרי שינתקו עצמם מלימודיהם עד היום, וכל תורתם תשתכח מהם. אם ישאירם בעיירה מה יהא עליהם? אף הם תינו לפניו את בעית הבנים שלהם, שמיום שיצאו מ“החדר” של מלמדי דרדקי ונכנסו אל בתי הספר הכלליים, הולכים הם ומתרחקים מכל דבר וענין יהודי, סיגלו לעצמם את השפה הרוסית, אינם נוטלים ספר עברי בידם, זרים לענין הציוני, עיניהם רואות וכלות ואין בידם להושיע. ישבו אתו בערבים ויחד אתו טכסו עצה, וכך החלה להתרקם במוחם אותה תכנית אשר הביאו לפניו. מתוח ודרוך הקשבתי לסיפורו של אבא, לאותה תכנית כוללת, מעין פתרון כולל ומקיף לכל הבעיות שצצו ועלו בתוקף נסיבות הזמן, היא “תכנית ברצלב”, שגוללו לפניו: המשפחה תעבור לברצלב! אבא יפתח בית ספר עברי על כל פרטיו ודקדוקיו, לפי דרישות הזמן ולפי מיטב שאיפותיו ומשאלותיו. בו ילמדו כל הבנים, שיוכלו להתמיד בלימודים העבריים ולהמשיך בלימודיהם בבתי הספר הכלליים. מקבלים הם על עצמם לקיים את המשפחה בכבוד וברווחה, לשכור עבורה דירה נאה, ובית נאה ומרווח לבית הספר, וכבר החלו לעסוק בכך. כאשר אבא הפליג בענין בית הספר העברי אשר בדעתו להקים ולכונן ולהרביץ בו תורה וחכמה, הגיע להתרגשות גדולה וראו בחוש שהנה הנה, אותה משאת נפש שנשא בקרבו ימים רבים, חלום חייו, עומד להתגשם.

אמא ידעה יפה את שאיפותיו הכמוסות של אבא שהטרידו את שלוות נפשו, וכן ענין לימודיהם של הבנים שהוא בעל חשיבות גדולה ביותר. אלא ש“התכנית” בתבניתה הראשונה ירדה, איך לומר, על ראשה. בעיות רבות ומסובכות צצו ועלו והן דורשות את פתרונן המתאים. חוה’לה, החנות והחובות מה יהא עליהם? יומיים התהלכה אמא המומה, שקועה בתוך עצמה, חשבה וחישבה, ולאחר ששקלה יפה בדבר נכנסה לפעילות גבוהה, כדרכה, והחלה לשוחח עם אבא וביחד לגלגל דברים לכאן ולכאן, עד שהושלמה התכנית הכוללת לכל פרטיה וסעיפיה:

א. עוקרים לברצלב.

ב. אין מחסלים עסק.

ג. המלחמה תמשך לכל היותר שנה.

ד. הכל יימסר לדודה באָבקע, ואחותי תעזור על ידה ותוכל להתפרנס בכבוד.

ה. אחותי תעבור לביתנו ותגור יחד עם סבא וסבתא.

החנות לאריגים ובדים של הדודה באבקע, אחותה של אמא, ושל דודי יצחק היתה סמוכה לחנות שלנו ואף ביתה נגע בבית שלנו. כל היום וכל הערב עמדו במגע מתמיד. הייתי משוטט בין חנות לחנות ובין בית לבית והייתי נשכר הרבה. נמנו וגמרו. אבא לקח עמו את אחי הבכור ויצא לדרכו, להקים ולתכנן את בית הספר, כדי שהכל יעמוד על מכונו מיד לאחר החגים עם פתיחת שנת הלימודים החדשה.

5

סופו של חודש אלול, מבתי הכנסת בקעו ועלו תקיעות השופר שעוררו חרדה, התקיעות באו ממרחקים להזעיק את בני העדה לטהר ולהתקין עצמם לקראת יום הדין הקרב ובא. לִויתי את סבתא לבית העלמין, היא פרשה מיד אל קברות אבותיה לשטוח תפילותיה ותחינותיה. תכונה רבה עמדה כאן, המונים זרמו מהעיירות הסמוכות ומהעיירות הרחוקות. כולם נדחקו אל אהלי הצדיקים של ר' נחומצי זצ“ל ושל ר' מוטילה זצ”ל. בחוץ, ליד האהלים – בניני האבן – עמדו שולחנות ארוכים לידם ישבו הגבאים מהחצר וכתבו “פתקאות” מפיהם של זקנים, של נשים צדקניות וצעירות, כל אחת ובקשותיה ותחנוניה, מגילה ארוכה. בתור ארוך ומתמשך נהרו אל תוך האהלים ושלשלו את הפתקים שבידיהם אל ארון הניצב על קבר הצדיק, התקוה גדולה שהפתק יגיע ישירות לידיהם ושלא יאבד חלילה בדרך, והשאר בידי שמים.

יצאתי לשוטט בין המצבות, אחדות נראו שלא מזמן הוצבו כאן, אחרות היו שחוקות וכוסו באזוב ירוק. עצים רבים צמחו ועלו מבין הקברות והטילו צילם. היו כאן גם עצי פרי בודדים, שזיפים, תפוחים קטנים, אך לא טעמתי מהם, איך אפשר לאכול פרי שצמח מהקברות. נשים זקנות נצמדו אל המצבות, טענו ותבעו. זקנה אחת שטחה את כל גופה על המצבה וטפחה עליה באגרופיה, התנועעה בלי הרף בזעקה מרה, מרעישה עולמות וקורעת שחקים:

“אתה שומע? חיים אברהם! חיים אברהם! את נכדנו לקחו, את יוסלה בנו הבכור של משה דוד שלנו, אוי לי ואוי לראשי, ואוי לשנותי, אתה שומע אותי? תטריח את עצמך במחילה מכבודך ואל תתמהמה, חושה, הפל תחינתך לפני אברהם יצחק ויעקב, אל תרפה מהם, שיבטיחו לך שהשם ישמרהו ויצילהו מכל צרה ומכל פגע רע, ושישוב בשלום הביתה, אוי לי, ואוי לראשי ואוי לשנותי”.

והיא חוזרת וחוזרת ואינה מרפה מבעלה המנוח ומטרידה את מנוחתו, ולמי היא תפנה בעת צרה כזאת?

ישישה אחת נצמדה אל המצבה, אינה נעה אינה זעה, וכאילו התמזגה אתה ושפתיה נעות בלחש. אשה זקנה אחת נשענה בגבה אל המצבה וקוראת מסידור התפילה, פניה זהרו, והוארו באור רב, היא לא היתה כאן, היא ריחפה בעולמות העליונים.

כל הפחדים שהיו בי כל השנים מפני בית הקברות נעלמו. ראיתי ושמעתי איך החיים דורשים אל המתים, מדברים אליהם, הם לא מתו כלל. הם קיימים אבל בעולם אחר.

לעת ערב ישבתי על מרפסת הבית, ברחוב נראו נשים צעירות צועדות לאטן, אחדות החזיקו תינוקות על זרועותיהן, אחדות צעדו עם כרסן הבולטת. הן הצטרפו אחת לאחת ושוחחו בשקט. הדמדומים נמשכו שעה ארוכה, אורות הועלו בבתים, מהכפר שעל ראש הגבעה נישאה שירה נוגה מתמשכת, רד הלילה.

6: הפרידה

עמדה אמא עם אחותי בחנות, קיפלה את האריגים והבדים וסדרה אותם על האצטבאות, החליקה בידיה על מטפחות המשי, על מטפחות הצמר המסולסל וצמר קטיפה, להרגיש פעם אחרונה את הרוך והחום שבהן. היא ליטפה אותן כאילו מבקשת סליחה ומחילה על שהיא נוטשת אותן, החליקה, קפלה ושמה אותן בקופסאות הקרטון. קשה מאד היתה עליה הפרידה, כאן היתה הממלכה שלה, היא מוסרת אותה בידיה הנאמנות של אחותי ומפרטת לפניה את כל הידע על הבדים, האריגים והמטפחות שמם ומעלותיהם של כל אחד מהם. ככל שקרב יום היציאה גדלה עוגמת הנפש של אמא, מעיניה היפות נשקפו העצבות והצער, פניה ולחייה הסומקות, שתמיד עמדה בהן אדמומית חמה, חוורו ונפלו, שפתיה הדקות היו חשוקות וצמודות, והיא עמדה מהרהרת ומהורהרת. עמדתי לידה, קפלתי מטפחות, קשרתי קופסאות, עצבות גדולה ירדה עלי, היתה לי קשה הפרידה מהבית, מסבא וסבתא, מאחותי, מעיירה חבויה בין הכפרים, פרידה מנוף ילדות, חשתי כי מסתיימת תקופה בחיי.

***

עוקרים. משעות הבוקר רבה התכונה בבית. אורזים בגדים, כלים, ספרים בארגזים, במזודות ובסלים. הגיעו האכרים העגלונים, העמידו את עגלותיהם הארוכות ליד החצר, התירו את הסוסים, תלו על ראשיהם את תרמילי המספוא ונכנסו אל תוך הבית. הם עברו בצעדים כבדים מחדר לחדר, מיששו את הרהיטים, בדקו, ומיד הסתערו עליהם והחלו לפרק, להזיז ולהעמיס על גבם ויצאו במשא כבד החוצה. כל הזזה, כל סחיבה גרמה לי צביטה בלב, הרהיטים הכבדים שאיתם גדלתי, שדומה היה כאילו צמחו מתוך קירות הבית, חרקו, נאנחו, התעקשו וסרבו לזוז ממקומם. דומה היה שהם רוטנים, זועפים ונאבקים על מקום עמידתם: על מה זה ולמה זה? למה אתם עוקרים אותנו? לאן אתם מובילים אותנו? ארונות הספרים הריקים נראו כאילו עקרו את עיניהם. הגיעה שעתם של שעוני הקיר, אמא עטפה אותם בשמיכות עבות והתחננה: “לאט לכם! לאט!” והם נישאו בזרועותיהם החשופות החזקות של העגלונים כעוללים, כתינוקות. באותו לילה אחרון לא נשמעו צלצולי השעונים, עמדה דממה כבדה, מעיקה, עמדו קירות חשופים, היתה ריקנות שוממה.

עם נצנוצי השחר קמנו כאבלים מהרצפה שעליה ישנו עייפים ואחוזי תנומה. האכרים שישנו ליד עגלותיהם קמו משנתם הכבדה, בעטו בסוסים שרבצו ונמנמו ליד היצולים. הסוסים התרוממו לאטם בלי חשק, נערו את עצמם ורתמו אותם בעגלות העמוסות הקשורות בחבלים עבים. ארבע עגלות עמוסות רהיטים, כלים וצרורות, ארגזים מלאים ספרים יצאו לדרך. ישבתי בעגלה הראשונה ליד העגלון על שק תבן, אמא ואחי הקטן התישבו בעגלה האחרונה להשגיח שמא יישמט, שמא יפול דבר מה בדרך. השארנו מאחורינו את סבא, סבתא והדודה עומדים ליד פתח הבית ועיניהם דומעות. לידם עמדה אחותי בוכה חרישית, עמדה בודדה, תוהה נבוכה ושוממה.

העגלות התנהלו לאטן, הגלגלים חרקו, הרהיטים חרקו, חריקה עצובה חד גונית, אטית, יבשה, חוזרת ונשנית. חרק, חרק, חרק. עברנו ליד הגדר הירוקה של הכנסיה, נסענו לאורך גן עצי הפרי של מנהל האחוזות, המשכנו דרכנו ליד שערי המבצר העתיק הבנוי לאורך שפת הנחל, עצי הערבה התכופפו עליו, גשרים קטנים של דייגים היו נטויים אל תוך הנחל. חצינו את גשר העץ, חלפנו ליד שערי בית החרושת, צפירה חדה בקעה מתוך הארובה הגבוהה, השעה שש, שעת חילופי משמרות. כאן הסתיים הכביש, פסקו שקשוק הגלגלים ושעטות פרסות הסוסים, עלינו על דרך עפר, דרך רכה מאובקת שחצתה את הכפר “זמלינה” לכל ארכו. משני צדי הדרך ניצבו בקתות האכרים, גגות קש, חצרות, אסמים, גדרות משוכה קלועות הענפים. מהחצרות יצאו פרות אל המרעה. יצאנו אל הדרך הרחבה שחצתה שדות סלק. נערות הכפר היו רכונות על מעדריהן, עקרו את הסלק, כרתו את העלים הירוקים וזרקו את הסלק אל תוך העגלות, לא נשמעה שירתן. בשורה ארוכה נמשכו עגלות רתומות לשוורים שלעסו, העלו גרה והריר נזל מפיהם. נהגו בהם קשישים ונערות ודפקו בהם במַלמָד הארוך “סוב ראביי! סוב מאלייץ”. הבטתי לאחור, העיירה נעלמה, מרחוק הזדקר קצה של ארובת בית החרושת, עשן אפור הִתמר ברקיע נפנף אלינו ונמוג.

יצאנו את הכפר, את שדות הסלק, לפנינו השתרעה דרך ארוכה ורחבה שחצתה שדות וכרי דשא. נסענו שעה ארוכה בצלו של יער ויצאנו שוב אל שמש בוהקת, עברנו ליד כפרים רבים שהיו דומים אחד לשני על בקתותיהם החצרות והאסמים. על גגות הקש וגדרות הענפים הקלועים, קריאת תרנגולות, געיית פרות, נביחת כלבים, ריח של זבל טרי. מגדלי הכנסיות של הכפרים שנראו מרחוק התנוססו בכיפותיהם הירוקות וצלביהם המוזהבים. מכל הכפרים יצאו קבוצות קטנות אל אם הדרך, מעיליהם תלויים על כתפיהם ותרמילים קשורים על גבם. אחריהם נשרכה לוָיה ארוכה של קשישים, נשים זקנות וצעירות, נערים וילדים. הקשישים והנשים הבוכיות שפכרו כפיהן והצטלבו הגיעו עד הדרך ונעמדו, ואילו הנערים הילדים והזאטוטים רצו יחפים אחרי הגברים וצעדו בצעד אחד אתם.

הזאטוטים בכותנותיהם הארוכות רצו, נשמו, פניהם אדמו מבכי וצרחו בבכי מר טַאטו! טַאטו! אחד זאטוט השיג את אביו, נצמד אל ברכיו ונסחב אתו ולא הרפה. אביו הרימו לרגע קט, נשק לו, חבק אותו וניסה להורידו על הקרקע, אך הזאטוט נדבק אליו בכל כחו, נאבק, פרפר ברגליו וצרח מרה עד שלבסוף נותק בכוח והוא צנח על הדרך וישב המום ומשותק. הנערים ליוו את ההולכים עד מעלֵה הגבעה ונעמדו. זרקו מבט אחרון על הצועדים וחזרו על עקבותיהם אל הכפר. הם הלכו בראשים מורכנים, עצובים, נשכו בשפתותיהם מדי פעם, קנחו את האף בזרוע ובשרוול, אך לא בכו.

הקבוצות שנהרו מהכפרים התלקטו אחת לאחת והפכו לפלוגות שמתוכן צצו המפקחים והחל המצעד הארוך, בקצב אחיד ולפי פקודה: שמאל! ימין! שמאל! ימין! פלוגה אחר פלוגה חלפה, שירה בקעה, שריקה פולחת.

סולוביי סולוביי פטשיצ’קה

סולוביושקה ז’אלובנו פויוט

זמיר זמירי צפור חן

זמירי בעצב מרנן.

צהרי יום, עשינו חנייה בצילו של עץ אלון רב הפֹּארות והענפים ליד באר מים. העגלונים התירו את הדליים שהיו קשורים מאחורי העגלה, שִלשלוּם בחבל ארוך אל הבאר והעלו משם דליים עם מים קרים. תחילה הרוו את צמאונם ושתו מתוך הדלי, ניגבו את שפמיהם והחלו להשקות את הסוסים ותלו שוב על צואריהם את תרמילי המספוא. הם התכנסו ליד עגלה אחת וסעדו את לבם בעוד בקבוק הוודקה עובר מפה לפה. אמא פרשה מפה ליד העץ והוציאה את סל האֹכל והמשקה. אחי הקטן, פניו להטו מחום, עיניו שוטטו בסקרנות ולא פסק מלהרעיף על אמא את שאלותיו על הא ועל דא, הכל היה כה חדש בשבילו, כה מענין. הסתכלתי בפניה של אמא, קמטים רבים נחרתו במצחה, צער רב נשקף מעיניה. היא ישבה מהורהרת ליד ילדיה, על אם הדרך, בין בית שנעקר לבין בית שטרם הוקם. היא נאנחה אנחה קלה, נגבה את הזיעה מעל פניו של אחי ונשקה לו, צררה את שיירי האוכל, ועלתה על העגלה. העגלון סידר לה מקום ישיבה נוח, חזרתי אל עגלתי, ושוב יצאנו לדרך. השמש חצתה את הרקיע ונטתה מערבה.

ככל שהתקרבנו אל העיר כן גדלה ורבתה התנועה בדרך. הפלוגות שצעדו נצמדו אחת לשניה והפכו לזרם ארוך סואן, שירה בקעה, שריקה פלחה, ובעקבותיהם נהרו העגלות עמוסות אדם ורוכבים. משמאלנו הופיע נהר הבוג, רחב, מלא על גדותיו ונושא את מימיו בשכשוך, בגלים קלים. נסענו לאורך החוף הרדוד, מהעבר השני של הנהר נישאו הרים, צוקי שחם חשופים, מדרונים מכוסים שיחים עבותים ועצים, הנהר נעלם מעינינו וכעבור כברת דרך שוב הופיע. דרך העפר הגיעה אל קִצה, עלינו על הכביש, על האבנים הגדולות המרובעות, החלה הנדנדה, שקשוק גלגלים, שעטות פרסות הסוסים. פרברי העיר, הופיעו בתים ראשונים שבצבצו מתוך הגנים, מתוך שערים נעולים, חצרות רחבות. פתאום נעצרה כל התנועה של הכביש, נעמדנו. את הדרך הראשית חצו עדרים של סוסים נוטפי מים, של צאן ובקר שעלו מן הבוג ונהרו אל המכלאות והאורוות שבקסרקטינים. שעת שקיעה, התנועה שנעצרה זזה ממקומה. עשינו תפנית ימינה, עוד רחוב בין בתים וחצרות, דרך שערים פתוחים שהיו מוטלים על צדם, נכנסנו אל תוך חצר רחבה, כאן חכו לנו אבא, אחי וחבורת נערים.

רק ירדתי מהעגלה ומיד הקיפה אותי חבורה עליזה, אחד תוקע יד, שני טופח על השכם “זהו פיני, נו כן, זהו פיני” וכולם מחייכים. כנראה שדמותי התאימה בדיוק לתיאורים שהיו בידם ולא גרמתי להם כל אכזבה. נסחפתי בצהלה הכללית כשאני מוקף חבורת הנערים שמִשמשו ובדקו אותי מכל העברים להיווכח כי זהו אני.

 

ברצלב 1914–1917    🔗

פרק א    🔗

1

תחושת הנכר שאפפה אותי בשבועות הראשונים בעיר החדשה, הזרה, החלה לפוג לאט, לאט. זרמים חמים עלו והגיחו מכיוונים שונים, אפפו אותי ויצרו בי תחושה כי אני שולח שרשים רכים בקרקע ומתחיל ללבלב. החברים בבית הספר תמיד פגשו אותי בעליצות רבה ושוטטו אתי בעיר להראות לי את פלאיה. הבית, בית המגורים על חדריו הגדולים, החל ללבוש צורה תחת ידיה החרוצות של אמא. כל רהיט ורהיט, לאחר טלטולים רבים ונסיונות לכאן ולכאן, עמד כבר במקומו המיועד לו עמידת קבע. הייתי עובר מחדר לחדר, על פני ארונות הספרים ומסתכל בהם כבידידים ותיקים. הבית החל להתמלא רחשים, תנועה, שיח. באות מכירותיה החדשות של אמא, האמהות של התלמידים הגרות בשכנות, מייעצות מה לקנות, היכן לקנות. אמא שוב מחייכת, צוחקת ושוב קולחת שיחתה בניחותא, מבארת, מסבירה, פוקחת עליהן את עיניה הגדולות והן מאזינות לה ונהנות מפתגמיה ומשליה. לחמימות שבבית הוסיפו הוילונות שעל גבי החלונות. כל עוד שהחלונות הגדולים עמדו חשופים ונשקפה מבעדם החצר, השער הפתוח והגן שמאחורי הבית, היתה עדיין תחושה של רשות הרבים, מעין בית פרוץ לכל רוחותיו. אולם, משעה שנתלו הוילונות הצחורים, המעומלנים, נסגר הבית פנימה ושררה בו הרגיעה, החמימות של בית אבא ואמא.

הנערה הכפרית הצחקנית ששידכו לה לאמא נכנסה מיד לפעולה. מקרצפת רצפות, מצחצחת חלונות, רוחצת כלים, חוטבת עצים, סוחבת סלים מהשוק, נשרכת אחרי אמא ונמשכת לשיחתה, לשפתה העסיסית של אמא ומשתדלת למצוא חן בעיניה. היא רצה בכל פעם לאמא הנראית לה שונה מנשים יהודיות אחרות שהכירה אותן; בעלת ביתי! בעלת ביתי! שומעים מדי פעם. אין אמא דוחקת בה, אלא יושבת אתה מדי ערב ועורכת אתה את סדר היום של מחרת; וכך כל יומה ערוך לפניה והיא יודעת מה קודם למה. אמא מעניקה לה מדי פעם שמלה, מטפחת, וזו רצה לראי מודדת עוטפת ומחייכת. היא כבר יודעת טיבה וטעמה של המלחת בשר, ושומרת שלא לערבב כלי חלב עם כלי בשר. ואף המלים “כשר” ו“טרף” שגורות בפיה. אבא מתלוצץ ואומר “עוד מעט ונסטיה תתחיל לפסוק הלכות”.

2

בנין בית הספר עמד סמוך למקום המגורים והיה ערוך על ריהוטו, ציודו והפעמון שצלצל לשעת ההפסקה, לפי כל הכללים והדקדוקים. היו בו שני אולמות, מסדרון ארוך, חדרים קטנים, מטבח ושירותים, חצר וגן. באחד האולמות היה תלוי הרשיון שניתן מאת הרשות המוסמכת, המצהיר ומודיע באותיות גדולות שכאן “יברייסקיה אוצ’ילישצ’ה”, בית ספר עברי או יהודי. לרשיון היתה צמודה תמונתו של אבא, וניכר היה בפניו שהוא מאושר על שזכה סוף סוף להגשים את מיטב מאווייו. בית הספר היה הומה משעות הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, שכן היו שתי מערכות לימודים. במערכת של לפני הצהרים למדו נערים שלא פנו לבתי הספר הכלליים והשכלתם הכללית ניתנה על ידי שלושה מורים; לשון וספרות, היסטוריה רוסית, גיאוגרפיה, טבע וחשבון. שיעורי העברית ניתנו על ידי אבא. משעה ארבע אחרי הצהרים ועד לשעה מאוחרת בערב באו לשיעוריו והרצאותיו של אבא תלמידי בתי הספר הכלליים. דומה היה כי הם שייכים למעמד אחר, בתלבושתם, בהליכותיהם ובשיחתם. נערים בוגרים היו, מהכתות הגבוהות, ממחלקה רביעית ומעלה, רובם מהמצטיינים בלימודיהם. כי מי זה יכול היה לעמוד ביום לימודים ארוך שלאחריו באות שעות ארוכות של מערכת לימודים שונה מקצה אל הקצה, עולם אחר.

וכך מצאתי את עצמי נתון ביום לימודים ארוך ומכבש הלימודים ירד עלי בכל כֹבדוֹ. לפני הצהרים נשתלבתי בלימודים הכלליים ושקדתי עליהם, ותוך פרק זמן צעדתי עם כולם. המורים שבחו אותי בפני אבא על זכרוני המופלא, ועל כוח ספיגתי, מעין בור סוּד שאינו מאבד טפה. אך בשבילי היה זה תהליך רגיל ושכיח ולא מצאתי כל רבותא בכך. אחרי הצהרים הייתי משתתף בכל ההרצאות של אבא. אם כי הייתי הצעיר ביותר בכל החבורה, אך ידיעותי הפליגו הרחק מהם, שלא קראו ולא שנו הרבה, פרט לבודדים שהתמידו בקריאת ספר עברי. הייתי כאן מעין שומע חפשי ולא נדרשתי לרשום רשימות או להכין שיעורים. בתקופה הראשונה הקשבנו להקדמה ארוכה, מעין סקירה כללית, שניתנה על ידי אבא על תולדות העם והארץ ממדבר מתנה ועד ארץ נושבת, טרם העמקנו במקורות עצמם.

3

בשבועות הראשונים לבואנו לברצלב, בטרם עמד הבית על כנו, בטרם שיבץ אותי אבא במערכת הלימודים, השאירו אותי לנפשי כאילו שכחו מקיומי. זכיתי בחופשה מן ההפקר, והחלטתי לנצל אותה. משכתי אלי אחד מהחברים החדשים שלי ויצאנו לשוטט בעיר. רציתי להכיר אותה מקרוב, על רחובותיה, בתיה, אנשיה, לקרב אותה אלי ולהתגבר על אותה תחושת הזרות שאפפה אותי. העיירה הקטנה היתה עומדת תמיד לפני, גם כאשר עצמתי את עיני. הכרתי כל בית ואת בני הבית, כל חנות על מרכּוּלתה ואת החנוָנים על שמותיהם וכינוייהם, כמעט שלא חשתי הבדל בין הבית והעיירה, הם נתמזגו בי למסכת אחת.

אם משום שחפשתי לעצמי ניחומים על כל מה שלא קרה, אם משום תעתועי הדמיון, אך העיר נראתה לי ככרך גדול שאין לו סוף בהיקף ובגודל. כל אותם סיפורים שנקלטו במֹחי על עיר זו, החלו ללבוש צורה מוחשית של מציאות קיימת והכל נראה בעיני מופלא וחדש, ביחוד המוסדות הממשלתיים ובתי הספר. צעדנו ברחוב הראשי כשמו כן הוא “גְלַאבנַאָיה”, שחצה את כל העיר, בין שדרות עצי שִטה, מדרכות רחבות. עמדתי ליד הכניסה לבית המשפט המחוזי, על חזית הבית התנוסס סמל הממלכה, הכתר הנישא על שני נשרים שהביטו מגבוה במבט גא וזועף על כל הנכנסים אל תוכו. אנשים נכנסו ויצאו מתוך בית המשפט, מהם בגלימות שחורות, בחליפות שחורות, אכרים צעדו פנימה בקומה שחוחה, בצעדים כבדים מלווים בני המשפחה, הם שמטו את כובעיהם לפני הכניסה, יצאו אנשים כבולים בידיהם מלווים על ידי שוטרים. רציתי מאד לחדור פנימה, אל תוך האולם, לראות איך שופטים בני אדם למאסר, לגלות, אך לא העזתי. בקרתי בבית הדואר המרכזי ובמשרד האוצר, מכאן יצאו השטרות החדשים המרשרשים ומטבעות הזהב, הכסף והנחושת הנוצצים. הגענו עד בית העם, כאן הציגו כל ערב סרט ראינוע וברחבה לידו, בגן, ניגנה תזמורת צבאית כל יום א' אחרי הצהרים. דרך ככר השוק שהמה מרוב אדם הגענו לבית הסוהר, “טיוּרמָה”, מלה שעוררה תמיד חלחלה בלב. עמד בנין אפור קודר בן שלש קומות, מוקף חומת אבן, מבין הסורגים הציצו פנים של אסירים, ליד החומה עמדו עגלות שישבו בהן אכרים ואכרות וגם ילדים שבאו לביקור.

ראיתי את כל בתי הספר שבעיר, העממיים, התיכוניים, בית הספר למסחר, בית הספר למלאכה וחרושת, בנינים בני קומה אחת או קומָתיים, בנויים לבנים אדומות, וכך הגענו לבנין הגימנסיה. מושג זה כשלעצמו הלהיב את דמיוני, גימנסיה! דומה היה עלי כי כל בתי הספר אינם אלא פרוזדור לטרקלין, שלא כל אחד זוכה להכנס לתוכו, והמראה שהופיע לפני היה מרהיב. עמדתי לפני בנין גדול בן ארבע קומות שהבהיק בלובנו, נבנה רק לפני חמש שנים. בחזית הבנין התנוסס סמל הממלכה. הבנין היה מוקף גדר ברזל גבוהה צבועה באפור ושני שערי כניסה גבוהים. מדרכה ארוכה הובילה אל הכניסה הראשית, אל מדרגות שיש. הבנין עמד בתוך שטח גדול בפרברי העיר מול כנסית “הסובור”, בשטח היתה חורשה, לידה מגרש כדורגל, מגרשים להתעמלות ולמסדרים ולמשחקים שונים. עמדה דממה בכל השטח והבנין, אך לפתע פרצו מתוכו מאות נערים ונערות בהמולה עליזה ופשטו על המגרשים.

4

העיר המתה מרוב אדם שזרמו אליה מכל העברים, מי ברכב ומי ברגל, ומילאו את הרחובות, הככרות, בתי המרזח ובתי התה, דומה היה כי העיר תתפקע מרוב לחץ ודוחק ותתפרק ממסגרתה. ברחובות הראשיים נראו חיילים רבים, מבוגרים משופמים, קצינים במדיהם המפוארים צעדו בדרבונות מצלצלים או רכבו על סוסיהם. פשטה שמועה כי הגדודים, חיילי המילואים ששכנו בקסרקטינים ועסקו באימונים, יוצאים לחזית. באותו בוקר של סתיו יצאנו חבורת נערים אל השדות הנרחבים שערפל סמיך אפור כיסה אותם, צינה וטחב מילאו את האויר. מעל גג של בנין עזוב השקפנו על פני השדות שנערכו בהם גדודי הרגלים. פקודות נישאו באויר, יער אדם התנועע באלפיו, הסתדר, התיישר לכתות, לפלוגות ולגדודים. עמדו הגדודים על דגליהם ובראשם מפקד הגדוד על סוסו. הם עמדו מתוחים ודרוכים לקראת מפקד הפרידה, המפקד האחרון. מאי שם הופיעה קבוצת רוכבים ובראשה רכב, על סוס אביר, גנרל עוטה שֵׂיבה בסגין אפור ארוך ובעקבותיו שעטו קצינים ומפקדים. הגנרל חלף על פני הגדודים והשמיע קריאתו: “חזק! חזק! בני החיל”, ומיד הרעים הרעם שהתגלגל מגדוד לגדוד והדהד על פני מרחבי השדות: “כבוד ותהילה להוד רוממותו!” הם הקיפו את כל הגדודים ומיד נפתח המסע. היער החל לזוז, להתנועע ולצעוד. גדוד אחר גדוד יצאו את השדות ונשארו בו קרחות, קרחות. הגדודים חצו את העיר, סגיניהם היו מקופלים סביב החזה, הרובים עם הכידונים הארוכים על כתפיהם, התנועעו כצמרות עצים, כובעיהם היו שחורים בלי מצחיות, השפמים מסולסלים, פני כולם הבהיקו ולהטו. הם צעדו בצעד מהיר כאילו אצה להם הדרך, כאילו עלולים הם לאחר את המועד, שמא הכל יסתיים בטרם יגיעו. הם צעדו בשירה אדירה, גדוד חלף וגדוד מופיע וכל אחד ושירו עמו.

סרביה, סרביה

מה גדול שִברך

אנו ואנגליה

חשים לעזרתך.

לא עבר זמן רב, טרם נדמו הדי שירת הגדודים שחלפו ברחובות העיר, אך זה התרוקנו הקסרקטינים וכבר החלו לחדור אל קרבה מכל העברים שיירות ארוכות ועגלות עמוסות בטירונים, צעירי הכפר ששפעו און ועצמה. הם הופיעו ומילאו את העיר בחולצותיהם הססגוניות, הנוצצות בשפעת צבעים אדום, ירוק, סגול, כחול וצהוב. כמו פרחי השדה. הנערות הכפריות המשרתות בבתים ובחצרות הריחו את ריחם ונמשכו אליהם כדבורים אל העסיס, כפרפרים אל השלהבת. כל אחת חבוקה בידי שניים, מתמוגגות וצוחקות. הצעירים הכפריים שוטטו בעיר חבורות חבורות, התקוטטו והקימו מהומות מדי פעם, התפרצו לחנויות. אחד קונה, אחד טועם, אחד תוחב, אחד מושך והחנונים התרוצצו ביניהם אובדי עצות. השוטרים העלימו עין. ישחקו להם הנערים עוד יום עוד יומיים. הם החלו לצור על לשכת הגיוס, בדלת אחת נכנסו ובדלת השניה יצאו, התגודדו לחבורות חבורות וצעדו אל הקסרקטינים. בני המשפחה התנפלו עליהם בבכיות בחיבוקים ונשיקות ותחבו לידיהם צרורות אוכל: פרוש’צאי! פרוש’צאי![⁴⁵] הצעירים נפנפו בידיהם, צעדו והתרחקו והמלוים שבו אל עגלותיהם ומחו דמעה.

5

המלחמה היא שיחת היום. מהעתונים, המברקים, ומההודעות החגיגיות שהודבקו מדי פעם על לוחות המודעות, על המוסדות הממשלתיים, בקעו ועלו תרועות הניצחון “שלנו כובשים”. הגדודים מטפסים ברבבותיהם עולים ומכסים את הרי הקרפטים. קרפטים, קרפטים – זה מה ששומעים וקוראים. ביום ראשון אחד צלצלו פעמוני הכנסיות, המונים התכנסו לתפילת הודיה ושבח. לאחר התפילה צעדה ברחובות העיר תהלוכה ארוכה, נישאו איקונין, ישו, מריה הקדושה וכל הקדושים אשר בארץ ותמונת הצאר עדויה בשלל סרטים. בראש התהלוכה צעדו הכמרים על גלימותיהם השחורות המצנפות השחורות הגבוהות ואחריהם ראשי הצבא, הפקידות הבכירה ונשותיהם ואחריהם עם רב בבגדי חג. הכמרים נהמו בתפילה ארוכה “יתברך שמו ויתעלה וימגר את כל אויבינו ושונאינו אמן.”

לא ארכו הימים וברחוב הראשי הופיעו שיירות ראשונות של שבויים אוסטרים, רותינים והונגרים. הם צעדו נשרכו ללא קצב, הליכה יגעה, כובעיהם מעוכים שמוטים, בגדים מרופטים, נעלים בלות וקרועות, זקנים מגודלים גידולי פרא, שערות ראשיהם פרועות. היה זה מחזה עלוב של צבא מובס. את כולם הובילו אל בית החרושת הישן לבירה שיצא משימוש, והקיפו אותו בגדר תיל. הם שוטטו והתגודדו בחצר הרחבה וצבאו ליד הגדר, גברים במיטב שנותיהם שנראו משועממים, אזלת יד כאילו לא רק המלחמה נסתיימה עבורם אלא כל החיים וטעמם הגיעו אל קִצם. נערי העיר היו מתכנסים כאן ומנהלים מבעד לגדר עסקי חליפין: עבור פרוסת לחם תקבל טבעת, עבור מחצית הככר מצית, עבור מעט טבק שרשרת נחושת, הכל עבודה עצמית להפליא. יש שמוציאים אותם תחת משמר לניקוי רחובות, לתיקון כבישים. שפר חלקם של הרותינים שדיברו בשפת עם הארץ. מהם נלקחו כמשרתים בבתי האדונים ולא פעם אפשר היה לראותם סוחבים סלים כבדים ונגררים אחר הגבירות המהודרות. מדי פעם היה מופיע בעל אחוזה, בוחר לעצמו קבוצה אחת של גברים חסונים ומובילם לאחוזתו.

לא ארכו הימים ואת העיר חצו מדי פעם שיירות מגורשים, היו אלה יהודים תושבי השטחים הכבושים. ראש המטה אינו בוטח בהם “מרגלים המה, כולם מרגלים, לגרש, לגרש”. תמיד הזכירו את שמו בצירוף קללה “ניקולאי ניקולאיביץ ימח שמו וזכרו”. צעדו יהודים מגודלי זקן ופיאות, שחוחים, שפופים ונדכאים, שנעקרו מבתיהם, שנותקו ממשפחותיהם ויצאו לדרך ארוכה אל עמקי רוסיה. בגדיהם בלו ומעיניהם נשקפה הדאגה, החרדה, הצער והיגון. משהיתה אחת השיירות עושה חנייה קלה היו יוצאים אליהם יהודי העיר, גברים ונשים, מקיפים אותם, מחלקים ביניהם ככרות לחם ומשקים אותם בחלב חם ותוחבים לידיהם צרורות אוכל. החיילים המלוים עלו על סוסיהם והחלו לדרבן ביהודים שישבו לרגע קט לנוח. קדימה! קדימה! הם התרוממו באנחה קלה והחלו שוב לצעוד, אנשי העיר צעדו אחריהם כברת דרך “ישמרכם אלהים וינצור אתכם רבונו של עולם”. היו אחדים שהצליחו להתחמק בתוך ההמולה שעמדה כאן, להעלם בתוך הקהל שנאסף סביבם, והסתירם בגופו, וכך הכניסום לבית אחד והסתירו אותם מעין רואים. גם לביתנו הגיע פליט אחד מאניש היה שמו, אחד מאנשי החצר של הרבי מבלז,⁴⁵ חזן או גבאי. צער העולם נשקף מפניו החיוורים ומעיניו, הוא שהה בביתנו ימים אחדים ובחשאי באישון לילה הובילו אותו לעיר אחרת.

6

בעוד אני מסגל עצמי לסביבה החדשה מנסה להכות בה שורש, משתבץ במערכת לימודים סבוכה ועושה חיל, בא החורף. שלג כבד ירד בלי הפוגות וכיסה את הגגות, החצרות והרחובות. קמה עיר לבנה, קרה ובוהקת, עמד קור וכפור. נהר הבוג קפא, אנשים עטופים בפרוות צעדו חרש באנפילאות ובמגפיים, ברחובות נראו עגלות החורף. נסתיימה תקופת בין הזמנים שחצצה והפרידה בין מה שהיה, שהתרחק והלך והפך לחלום לבין עולם חדש שלפניו ניצבתי, שנת 1914 קרבה אל קִצהּ.

החלה הסתודדות בין אבא והמורים, בין אבא ותלמידיו וביום אחד באה ההודעה המרעישה: אבא הועיד אותי ללימודים בגימנסיה. היה זה, כנראה, בהשפעת תלמידיו הגימנזיסטים. בימים הראשונים לא ידעתי מנוחה. הייתי מוטרד מעצם המחשבה של לימודים בגימנסיה. האומנם אזכה להסתופף בין כתלי הבנין הלבן, האומנם אכנס בין שעריו, האעמוד בבחינות, האזכה גם בהגרלה. לא הותירו לי הרבה זמן להרהורים ומיד ירד עלי המכבש הכבד, לפני עמדו שמונה חודשים בלבד וכאן התחיל המירוץ עם הזמן. תחילתו ב“מורה המכין” הוא המורה הידוע בכל העיר שאף אחד מתלמידיו לא נכשל בבחינות. אך מיד הסתערו עלי מכל העברים הגימנזיסטים של אבא וכל אחד נטל על עצמו בתאוה לוהטת חלק נכבד בהכנתי לבחינות, והחלו לדחוס בי, מי בחשבון, מי בספרות לשון ודקדוק, גיאוגרפיה, היסטוריה, ותוך פרק זמן קצר התחלנו להפליג רחוק רחוק מעל ומעבר לתכנית הנדרשת לשם כניסה למחלקה הראשונה. טענתם היתה כי ידיעה נוספת לא תזיק כלל, כי מי יודע מהיכן תפתח הרעה ומה הן השאלות שיציגו לי, אולי יחרגו מהמסגרת בכונה ובזדון.

כל הידע והמידע שהעניק לי המורה המכין, חדרו אלי מבעד לסילון עשן הפפירוסות שהיה מעשן בשרשרת ואילו כל מה שדחסו בי מורי הצעירים היה אפוף עליזות ומשובת נעורים. מהם ומשיחתם למדתי לדעת על החיים הפנימיים התוססים בגימנסיה, על טיבם של מורים ומחנכים, על ה“דירקטור”, מנהל הגימנסיה שהפיל חיתתו על כולם. על תעלולים ומשחקים, על תגרות ועל טיולים ועל כל אותם החוטים הסמויים הנרקמים ביניהם ובין הגימנזיסטיות, אזני היו כרויות והכל נקלט. במחיצתם הייתי שוכח את עצמי לעתים, ודומה היה עלי כי אני כבר בפנים, בתוך הבנין עצמו יחד אתם, עם כל החבורה. אך מיד נזרקתי למציאות האפורה, לא, לא, אני עדיין בחוץ. לבי היה כבד עלי, מה ארוכה הדרך שעלי לעבור, להתיסר.

לא עברו ארבעה חדשים והוחלט על דעת כולם, פה אחד: קדימה למחלקה השניה! והמירוץ הוכפל. למדתי, שקדתי, בלעתי, שעות על גבי שעות, צעדתי מקיר אל קיר, שיננתי ופלטתי שירים בעל פה, פתרתי דפים שלמים בחשבון, שיננתי גיאוגרפיה, פרקי היסטוריה, תאריכים ושמות שרבו ועצמו. ראשי היה עלי סחרחר. הצצתי בלוח, הזמן צעד ואני אץ אחריו. בין היתר טרחתי טרחה רבה עם אותה ה’ריש' שלא תהא רפויה חלילה חלושה, ידעתי שענין ה’ריש' שימש מקור להתלוצצותם ולעגם של ה“גויים”.

“א נו, תגיד! נא גורייה אררט ראסטיוט קראסני וינוגראד” (מעין “מהררי אררט התדרדרו גרגרי הברד”) ומיד רועם צחוק סביבך. לטשתי את הריש, השחזתי אותה ככל שיכולתי ר.ר.ר.ר.ר. עד שניעורו כל הכלבים שבחצרות הסמוכות בנביחה קולנית צרחנית. שעה קצרה של רחיצה בנהר הבוג, הליכה עם אבא אל בית המדרש בשבת בבוקר, לעתים רחוקות סרט ראינוע בבית העם, אלו היו נקודות האור הבודדות של רגיעה ומנוחה מלימודים. החורף חלף. קיץ זוהר ואני שקוע בספרים ובמחברות.

7: ימים של מבחן

הקיץ הארוך והמייגע קרב אל קצו. שערי הגימנסיה הכבדים שהיו סגורים בחדשי החופש נפתחו לרווחה ומיד התמלאו הבנין, החצר, המגרשים וכל הכבישים והמדרכות שמסביב המון רב. נערים ונערות והוריהם שבאו בכרכרות, במרכבות ובסוסי רכיבה שנקשרו אל הגדר. אדונים משופמים בחליפות לבנות, אנשים במדים וגבירות מהודרות בכובעי קש רחבים. הם זרמו אל תוך הבנין וממנו תוך פטפוט עליז. המסדרונות הרחבים סאנו, עמדה המולה עליזה. באו לכאן המאושרים הבוגרים לקבל את תעודת הגמר, מכאן מובילה הדרך ישר לאוניברסיטה, וכבר כובע הסטודנט לראשם מעוך בשלשה קפלים כמנהג המדינה. הם התהלכו בקומה זקופה, גאיונים וברק השובבות בעיניהם, פטפטו עם הנערות וצחקו בכל פה, מי ידמה להם ומי ישוה להם. באו נערים ונערות לקבל את תעודת המעבר ממחלקה למחלקה, באו גם בני אותו מעמד העומד ותלוי, שעדיין כברת דרך לפניהם, בחינות נוספות בלימודים מסוימים, הזדמנות אחרונה לא להשאר שנה נוספת באותה מחלקה.

בין ההמון השוקק, העליז, המפטפט ומלהג בקול רם, השתרכו נערים נבוכים שעדיין כל מוראן של בחינות הכניסה נשקף מעיניהם החרדות. בקומה הרביעית רחוק משאון אדם ועיר, שהכניסה אליה היתה חסומה על ידי אחד משומרי הסף, (שוייצרים קראו להם) עמדה דומיה כבדה. כאן, בכל חדרי המחלקות נערכו בחינות הכניסה, כאן ייחרץ הגורל לשבט או לחסד. מדי פעם נפתחה דלת כבדה, קבוצת בוחנים, מורים ומורות, יצאו למסדרון, קבוצה אחרת נכנסה, הדיבור כאן בלחש, הליכה איטית, חרישית, הכל עטה סוד אטום.

היום השלישי לבחינות, כוחי הלך ותש מרוב מתיחות ודריכות, הבחינות בכתב קרבו אל קצן. מדי פעם מסרתי את נירותי, בטוח הייתי שאין בהם אף שגיאה, אף טעות, אולם הלב חרד. מי יודע? הרי צריך להצטיין. הגיעה שעתה של הבחינה האחרונה בכתב, רגעים אחרונים. כבר עברו הבוחנים בין השורות ואספו את הנירות. עדיין נשארו בודדים רכונים על גליונותיהם, מעיניהם נשקף הצער, הכאב, הפחד, אבדן תושיה, כאילו כל עולמם חשך עליהם. העיניים מתחננות לישע, לעזרה, הצילו! הצילו! ואין מציל, הלבבות קשוחים, אטומים, אין רחמים בדין.

החלו הבחינות בעל פה. על הבמה ישבו שלושה גברים בחליפות אפורות ולבנות ואתם אשה אחת צעירה, יפת תואר. לבושה היתה בשמלת תכלת וצווארון לבן רחב. שערותיה הבהירות היו קלועות בשתי צמות שנחו על כתפיה. נחשף מצח לבן רחב זך, לחיים סמוקות ורודות ועיניים כחולות, עמוקות חמות. דומה היה שהיא היחידה כאן בין הפנים הרציניים החמורים המשתתפת בצערם של הנערים המתיסרים כאן. הם נקראו אחד אחד אל הקתדרא. השאלות פולחות את האויר, כל שאלה כחץ שלוח. התשובה חייבת לבוא מיד, קצרה ובוטחת. כל שהייה, גמגום, הרהור נוסף, פגם הוא. את ה“גויים” פוטרים כלאחר יד ואפילו מסייעים בידם:

– “חשבת לומר? כלומר? ודאי התכוַנת”, וכך הלאה. ואילו עם הנערים היהודים מקפידים כחוט השערה ומקיפים בשאלות ותוקפים אותם מכאן ומכאן. כל אחד מהבוחנים מוצא לו לחובה למשש בהם, שהרי לפניהם מבחר גדול. כאשר נקראתי אליהם לא היססתי ולא גמגמתי ויריתי להם תשובות כהלכה, ישר למטרה.

יום אחרון, מערכה אחרונה. בחינות בשפה הרוסית שעל כך הקפידו והחמירו ביותר, ביחוד כלפי הנערים היהודים. משום מה נעדרה האשה היפה שהשרתה בנוכחותה רוח נינוחה, נעימה ורוגעת. הפעם התבלטה דמות חדשה, גבה קומה, תסרוקת קיפוד ושפם קצר, עיניו שפעו תבונה וחמימות, על פניו חיוך נעים ומרגיע. הוא פנה לכל תלמיד בלשון רבים, פנייה מכובדת, מנומסת.

– נו, מה בפיכם? מה הכינותם לנו?

והנה קראו בשמי, התקרבתי לקתדרא בצעדים מאוששים, לא היתה בי אימה, אך הלב פעם, פעם. האיש הסתכל בי, נעץ בי את שתי עיניו הכחולות ופתח כדרכו:

– נו, ואתם? מה הכינותם לנו? מה אתם אוהבים יותר סיפורים? שירים?

– שירים.

– ומשום מה?

– בשיר יש גם סיפור, אך יש גם קצב ומנגינה, עצוב או עליז וקל יותר לזכור.

– יפה, יפה דרשתם. ממש אורטור! הבה ונשמע איזו הפתעה הכינותם לנו.

החיוך פשט על פניהם של הבוחנים והם כופפו את עצמם אלי לבדוק אותי מקרוב.

וכאן באה ההפתעה. כולם פוצחים בפושקין, דומה שתינוק בעריסה מיד לאחר הקריאה “אבא” “אמא” פותח בשיר של פושקין. כולם מסתערים אליו, או על לרמונטוב, או על קרילוב ועל משליו, לרוב: “הברבור, הסרטן וזאב המים” או “השור והזבוב” אותו אנו חרשנו, וזה כבר הפך לשיגרה משעממת.⁴⁶ משום כך בחרתי במשהו שונה, שהיה קרוב לליבי ושאינו נעוץ בעולמות רחוקים שלא ידעתים ולא הכרתים. כאשר פתחתי לראשונה את ספר השירים והפואמות של נקראסוב,⁴⁷ חיתה נפשי ונחשף לפני נוף ילדות. עלו מהם ריחן של חצרות אכרים, של בקתות הכפר, ריח שדות מוריקים, אִושת יערות, נחל, ריחו של כפר, אכרים, נשיהם, בניהם ובנותיהם, והטפליא ילדי הכפר היחפים הפקחים על פטפוטם העליז. מהסיפורים והשירים שפעה אהבתו העמוקה של המשורר אל אותם קשי יום וקשי עמל האוכלים לחמם בזיעת אפם, עמלים ויגעים לקיים את עצמם, אך ישרי לב, תמימי דרך.

בחרתי בקטע אחד מתוך פואימה גדולה, קטע שהתחבב עלי מאד. ביחוד אותו מפגש בין המשורר לבין אותו ילדון, אכרון זעירון כפי שכינה אותו המשורר. כאשר פתחתי בשיח שביניהם שכחתי את כל הסובב אותי, נעלמו הקתדרא והבוחנים, המחלקה והנבחנים, עמדתי על אם הדרך בפאתי יער מכוסה שלג כבד, עטוף בפרוה חמה ובכובע פרוה וסִפרתי כל שהתרחש אתי.

ביום קור וכפור, יום חורף סגריר

יצאתי לשוח אל מחוץ לעיר

ובעוד אני צועד

התקרבתי אל פאתי יער עוטה שלג כבד

מולי במעלה הגבעה

עלתה וקרבה סוסה כחושה

שמשכה עגלת עצים עמוסה

במושכות החזיק אכרון, ילדון

במגפים גבוהים ובפרוַת כבשים

זֵרז והצליף וצעד באון

וכל קומתו כאצבעון

– שלום נערי,

– עבור אדוני, דרך פנה

– זועף אתה ובשל מה? ומאין העצים?

– מהיער מוליכים, אבא חוטב ואני המוביל

מהיער נישאה הלמות הגרזן

– והמשפחה? הגדולה היא?

– נו, כן. משפחה גדולה ואכרים רק שניים

אבא ואנוכי.

– אה, כך העניינים, ושמך?

– וולאס, קוראים לי

– ואתה בן כמה?

– ששית נָקפָה! היי פגירה! רגליך הרימי!

הצליף בשוטו וחלף על פני

השמש הפיצה קרניה החוורות

והאירה את פני הילד, האכר.

היה דומה כי בתמונה אני צופה

בתיאטרון ילדים אני שוהה.

אך הכל היה טבעי, מציאותי

הילד הקטן, הזועף סמוק הלחיים

והעצים והענפים והסוסה התשושה

בקתות הכפר שנראו מכאן

הקור, הכפור והשלג הלבן.

בכל נימי נפשי חייתי את השיר והמחזה, חקיתי את קולו העבה העמוק של המשורר, מדי פעם החלקתי על שפתו העבה, דברתי בקול רך של הילדון האכרון, הצלפתי בשוט, משכתי במושכות וזרזתי את הסוסה הכחושה: היי פגירה! רגליך הרימי! והריש! הריש חגגה את נצחונה. היא דרדרה מהררי אררט ונחתה בעוצמה רבה על ראשי הבוחנים והחיוך על פניהם פשט ורחב. אחד הבוחנים לחש לשני בלחש שנשמע בכל המחלקה:

– ארטיסט!

– כך, כך, רואים בעין, ארטיסט!

החיוך הפך לצחוק רם. עמדתי נדהם, נבוך על כל אותה ההצגה שערכתי לפניהם, על ששכחתי את עצמי, היכן אני עומד ובפני מי אני עומד. הצצתי במבוכה בפני כל אחד מהבוחנים מחכה לגזר הדין. אך פתאום שמעתי את קולו הערב של בעל השפם הקצר ותסרוקת הקיפוד:

– “נו טוב. טוב מאד” והמשיך לחייך ולצחוק. “אתם חפשים! אתם יכולים ללכת הביתה!”

יצאתי מהמחלקה בברכיים כושלות, נבוך ומבולבל. “מה פירוש חפשים? ללכת הביתה?” מי יודע מה טמון כאן? כך הרהרתי בלב, החרד והנפעם. אך הנעימה שבקולו הערב הרגיעה אותי משום מה.

כאשר סיפרתי בבית על המאורע, אורו פניהם של כל “המורים” שלי. סימן לטובה! סימן לטובה! אמרו כולם.

8

בכוחם של אותם “סימנים טובים” הייתי מכתת את רגלי יום יום לגימנסיה לראות האם כבר הופיעו תוצאות הבחינות. יום אחד הופיעו הגליונות על גבי הקיר ליד המזנון ולצד שמי ציונים טובים בכל המקצועות שנבחנתי. ואותו אכרון ילדון הביא אתו “ציון נבחר”. נצחוני היה שלם ובניגוד לכל החששות של מורי הצעירים. השיר שהקראתי היה מוכן אתי לבחינות למחלקה הראשונה וכולם דחקו בי להחליפו בשיר אחר, משל פושקין, לרמונטוב, קרילוב, “משהו רציני”. ואילו אני דבקתי באכרון, הוא כל כך נתחבב עלי ולא רציתי לנטוש אותו. וכך גם הוא גמל לי את חסדו והביא לי ציון נבחר.

כך, כך, עברתי את המבחנים והגעתי בשעה טובה… עד לחומה שעליה כתוב: עצור! עד כאן! הגרלה! הגעתי לאותו מחסום הקרוי “הנורמה העשרונית”, על כל עשרה גויים יהודי אחד. אם כי בזמן האחרון, בעטיה של המלחמה ובעזרת מתנת יד הרחיבו מעט את הנורמה, אולם הלחץ על החומה גבר והלך. נערים יהודים שנפשם ונפש הוריהם חשקה בגימנסיה מספרם רב ביותר, ואילו גויים חסרים, ומאין לקחת כל כך הרבה גויים? וכך נוצר אותו מחנה גדול של האכסטרנים בעיר, אלה שמתקדמים מדי שנה בלימודיהם לפי התכנית ממחלקה למחלקה, עומדים מדי שנה בבחינות, אך אינם זוכים בהגרלה ונשארים בחוץ. הם נראים כעופות מרוטים, לא תואר להם ולא הדר, הליכתם רופפת, מבוישת, כאילו אות הקלון חרות על מצחם.

וכך נמסרתי גם אני בידי הגורל, המזל. בעוד שבוע תיוָדענה תוצאות ההגרלה. היה זה השבוע הארוך ביותר שידעתי מעודי, כולל לילות של נדודי שינה. הוא ארך כנצח, הוא זחל באיטיות מכרסמת תוך טלטלה בין תקוות לספקות. הגורל החליף מדי פעם את לבושו, פעם היה מופיע בגלימה ססגונית וחצוצרה בפיו והשמיע קול תרועה, קול מבשר. ופעם היה מופיע עוטה גלימה שחורה, פניו ועיניו מכוסות במסכה כאילו התבייש להביט ישר בעיני, ופולט מלים שחורות: “כך, כך, לא זכית! ידידי. לא עלית בגורל! לא, לא, צר מאד, צר מאד”. תאבוני שאף פעם לא ידע שָׂבעה עזב אותי, כל מה שאכלתי ושתיתי היה לו טעם תפל. אבא ואמא דאגו מאד ואמרו שהחוורתי. אמא לא הכבידה עלי בעניני אוכל ועזבה אותי לנפשי. רק הציצה בי מדי פעם לראות אם אני עוד קיים בכלל. לא ניסו להרגיע, לא לטפח אשליות, אין בידם להושיע, יהיה צורך לקבל את הדברים כפי שיפלו.

כמו זרם חשמל פשטה הידיעה בעיר: מחר! מחר תפורסמנה רשימות התלמידים החדשים שנתקבלו לגימנסיה. צעדתי לבדי. התקרבתי אל השער, נכנסתי אל תוך הבנין והתקרבתי אל הדלתות הכבדות של הספריה, שם הודבקו הרשימות ולידן חבורת נערים. לא הספקתי, כמעט, להרים את עיני ושמי הזדקר וכאילו חרג ויצא מתוך הגליון והאיר אלי באור גדול, בקסם מיוחד, בצליל מיוחד ולבש בעיני משנה חשיבות. כן! כן! זה אני וזה שמי! האור והזוהר סביבי גברו והלכו והם שטפו אותי מבחוץ ומבפנים. דומה היה כי כל שערי העולם נפתחו לפני. כאחוז עוית רצתי הביתה, נשימתי קצרה, התפרצתי פנימה בצווחה: נתקבלתי! נתקבלתי! זכיתי בגורל! דמעות חנקו את גרוני.

עוד באותו ערב נערכה בבית מסיבה משפחתית, הורמו הכוסיות וקִנחו בעוגיות. אמא טרחה והגישה ועיניה מאירות כי הנה בא הקץ לסיוטים שלי, אבא חייך ושפע נחת, “המורים” שלי טפחו על גבי, כל אחד זקף לזכותו את ההצלחה. אך גם מתנת כסף נכבדה הוענקה למורה המכין. למחרת התחלקו התפקידים בין אבא ואמא. הלכתי עם אמא אל החייט לתפור את כל בגדי המלכות, החליפות והחולצות השחורות ובמיוחד את הסגין האפור ענוד הכתפות וכפתורי הכסף. ואילו עם אבא הלכתי אל הכובען לשים על ראשי אותו כובע כחול ענוד זרים לבנים, מתוח כמו תוף עם המצחיה הנוצצת. הכובען הצמיד את הסמל בצבע כסף “ב.ג.ג.” ראשי תיבות שפירושן: “הגימנסיה הממלכתית שבברצלב” ומכאן הלכנו אל בית המסחר לספרים של קוזמינסקי ויצאנו משם עם ילקוט חדש עמוס מכל טוב.

אותו בוקר ראשון ללימודים כאשר לבשתי את המדים, אותו בוקר זוהר כאשר צעדתי תוך התרגשות וסחרחורת ראש עם הזרם אל תוך הבנין הלבן הגדול, נחרת בי עמוק. נסחפתי בהמולה העליזה, השוקקת, הסואנת, המלהגת בקולות של מאות נערים ונערות. לא ידעתי נפשי, אם זה בהקיץ או בחלום, הייתי נתון בשכרון קל, השמחה הציפה אותי, הייתי מאושר. הכל נפרש לפני מואר באור יקרות. צעדתי במסלול רב משמעות, כולו זוהר, כולו מבטיח גדולות.

פרק ב: בתוככי הגימנסיה (דמויות וחוויות)    🔗

1: השפה הרוסית

האיש גבה הקומה בעל השפם הקצר ותסרוקת הקיפוד, בעל העינים הכחולות החמות והנבונות, היה המורה לספרות ומחנך הכיתה, ניקולאי מיכאילוביץ'. הוא ליווה אותנו כל השנים ממחלקה למחלקה, הוא חיבב עלינו את הסיפור, השיר, החיבור ואת צלילי השפה הרוסית שיצאו מפיו בהטעמה מיוחדת, מרגשת, מתנגנת. הוא סלח לכל משובותינו וענה על כל שאלותינו וחקירותינו שהיינו מעתירים עליו בענינים רבים ושונים. מהלך היה במסדרון הארוך וסביבו, מלפניו ומאחוריו להקת נערים החוקרים, השואלים והוא היה מניף בידו:

– לאט לכם, לא כולם ביחד!

הוא היה מתלוצץ הרבה על חשבוננו, ולש בנו כמו בעיסה רכה וניסה בכל מאדו לצור לנו צורה משובחת לפי טעמו, ועשה זאת בדרך המשל והדימוי. היה קוטל בנו, אולם ברוח טובה, נינוחה, במקל נועם, גלוי, כן, אם לשבח ואם לגנאי, והצחוק בכיתה היה רועם לעתים תכופות, תוקע בתלמיד זוג עינים פקחיות:

– נו, איזה חיבור חיברת לנו? איזו מרקחת רקחת? הפלגת לכל הרוחות, השד יודע לאן, התרחקת מהנושא ותעית במחשכים וכך הסתבכת ללא מוצא, הרבית דברים ומרוב עצים אין רואים את היער.

תופס חיבור שני, מנפנף בו באויר ופונה למחבר הנכבד:

– הרי אתה חוזר כתוכי על כל מה שהסופר אמר וביטא ביתר כשרון, אך משלך אין כאן דבר ולו נגיד רעיון קטן, זעיר אבל משלך.

כך היה דוחק בנו, מדרבן למחשבה עצמית, לתחושה עצמית ולביטוי עצמי. היה מחזק רוחנו לא להרתע, לפרוש כנפיים ולהמריא על כנפי הדמיון, בתיאורים, בדימויים, בביטויים קולעים, ולא היה קץ לאושרו כאשר חיבורו של אחד התלמידים עלה יפה ונשא חן בעיניו. היה קורא לו אל הקתדרא ומבקש שיקריא את חיבורו בפני כולם ופניו קורנות. הוא היה מחבב שילוב בתוך החיבור של תיאורי טבע נאמנים, אמיתיים, על צבעיהם וריחותיהם. אך בייחוד היה מעריך את השיח בין אכר לפקיד, בין משרת לאדונו, בין אכרים לבין עצמם, בין איש לאשתו ושיחת נערים. היה מונה אחת לאחת מהו “המעט מן המעט” הנדרש מהתלמיד כדי שחיבורו יעלה יפה:

– עין רואה, אוזן קשובה, אף מריח, לב נבון, קצת שכל והרבה דמיון, וזה בסך הכל. והעיקר: ריכוז! ריכוז רבותי! אתה מהרהר, אתה רואה, אתה שומע רחש וחי את כל מה שאתה מעלה על הניר. שום דבר לא קיים סביבך, אתה והתיאור.

ניקולאי מיכאילוביץ' היה עורך אתנו טיולים מחוץ לעיר. היינו חודרים אל עמקי היערות באביב, עורכים תחרויות ריצה וקפיצה והיה מחלק פרסים. הוא היה מלווה אותנו לראינוע בבית העם, היינו הולכים אחריו חבורה גדולה, שורות, שורות. כאשר בגרנו מעט, היה מזמין אותנו אל ביתו הקטן בפרברי העיר שהיה מוקף גן גדול, לשיחת רעים, וממליץ על ספרים לקריאה מן המקור ומן התרגום. אך תמיד שקדנו על ספרי השלישיה שהיתה חביבה עליו במיוחד: גוגול, צ’כוב וגורקי.⁴⁸ כאשר היתה נושרת מכיסנו חוברת צהובה של שרלוק הולמס היה מעלים עין.

אולי מתוך השמועה, ואולי בצבץ הענין מאחד החיבורים שלי, נודע לו, לניקולאי מיכאילוביץ‘, כי אבא מנהל בית ספר עברי ואמר שהיה רוצה להכירו. הם נפגשו באחד הימים בחדר המורים ושהו שם שעה ארוכה. מאז היה אבא שואל לשלומו של ניקולאי מיכאילוביץ’ ומה הוא אמר? ומה דעתו? כאשר השתנו הזמנים ובחרו בועד ההורים נכלל אבא בתוכו.

2: היסטוריה

המורה הקפדן והמחמיר בין כולם היה המורה להיסטוריה. קיריל דניסוביץ. הוא היה מופיע בכל הדר לבושו הרשמי, החליפה הכחולה וכפתורי הזהב הנוצצים, ובעפרון הצהוב שבידו היה מתופף על גבי השולחן. היה קורא את התלמיד אל הקתדרא בנימה ולשון של שופט חוקר הקורא את הנאשם אל כס המשפט להתיצב לחקירת שתי וערב. בפיק ברכיים היו מגיעים אליו והוא חוקר ודורש על מלכים, על מלחמות, שמות ותאריכים. על כיבושים ונצחונות היה מאריך את הדיבור, ואילו על מפלות היה עובר כלאחר יד. הציון הגבוה ביותר היה ארבע, הוא היה אומר כי ציון חמש שמור למורה בלבד, ואילו ציון חמש פלוס, לאלוהים בכבודו ובעצמו.

מכל המלכים אשר מלכו ברוסיה, אותו איוואן קאליטה (בעל האמתחת), וולאדימיר הקדוש, שהסתופף בצלו של הצלב ונדף ממנו ריח הקטורת, או איוואן האיום שקטל להנאתו בנתיניו וערך בהם הרג רב, השאיר עלי רושם עז ביותר פיוטר הגדול,⁴⁹ שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. הוקסמתי מפעליו ומעשיו, כיצד נדד למרחקים, להולנד, בעילום שם, עבד בה מספר שנים ולמד את מלאכת בנין הספינות. הוא שב והקים צי אדיר ויצא לכיבושים, להרחיב את גבולות הממלכה. והוא פשט אל עבר טורקיה, אל שוודיה ועד גבולות יפן וסין הגיע. בספר ההיסטוריה מופיעה תמונת הפסל של פיוטר הגדול העומד בפטרבורג על שפת הניבה, דמות גאה הנישאת מעל סוסו אשר בשתי רגליו הקדומניות עומד להשתער על היעד. והוא פיוטר רוכב עליו מצמיד את גופו אל מגפיו הגבוהים המגיעים עד לירכיו, תלתליו יורדים על ערפו, במבט של נשר גאה הוא צופה למרחקים, אל מרחבי ים. להאדרת הרושם בא שירו של פושקין “פרש הנחושת”, מלים, חרוזים יצוקים נחושת וברונזה:

עומד הוא ניצב על שפת הניֶבה

מבטו נעוץ במרחקים והוא מהרהר:

כאן תקום עיר!

זרוע מאיימת אל השוודים

חלון נקרע אלי אירופה

רגל איתנה נציב על הים

עם גלי הים יבואו כל האורחים

ויתנוססו כל הדגלים

ומשתה נערוך במרחבים

כך קמה ונרקמה בתודעתי דמות רבת עוצמה של שליט כל יכול המקים ממלכה אדירה. דמות זו נחרתה בי לימים רבים.

באותו חורף מושלג, בעוד סופת השלג השתוללה בחוץ, עמדה בכיתה חמימות נעימה והתלמידים רכונים על ספרי ההיסטוריה. ימי הטטרים התורכים והפולנים שנות המפלות והתבוסות, הפירודים והפילוגים בין עמי רוסיה ושבטיה היו כבר מאחורינו. עומדים היינו בימי פיוטר הגדול והצארים שמשלו אחריו, בפרקים המזהירים של דברי ממלכת רוסיה האדירה אשר חגגה את נצחונותיה, אשר כבשה והכניעה עמים וארצות ופשטה את זרועותיה אל המרחבים העצומים ולא ידעה שובע. ככל שבלעה יותר תאבונה הלך וגדל. כדי להגן ולהבטיח את השטחים הכבושים יש להכניע את העמים השוכנים לגבולם, קוקז ובוכרה עד גבול פרס, קרים והים השחור בואכה קונסטנטינופול, ערבות אוקראינה, דון, דניפר, דניסטר ובוג עד מעבר לקרפטים. שמונה מאות רובאים ובראשם יֶרמַק, מחפשי הרפתקאות ועלילות, חצו את נהר אמור, הניסו את נושאי הקשת ויורי החצים והעמידו רגליהם על כל מרחבי סיביר, על עממיה ושבטיה הרבים, היאקוטים, הצ’וקוצ’ים, הקלמיקים, כל שבטי מונגוליה – על איילות וצבאים, דובים לבנים ושועלים אדומים – על יערות העד, על מחצבי פחם, כסף וזהב, נהרות ונחלים הנושאים את מימיהם הרבים אל הימים הגדולים מהם חמים ומהם קפואים, וכך הגיעו עד חומת סין, תקעו דגלם בקמצ’טקה, מיצר ברינג ונגעו באדמת אמריקה. היסטוריה וגיאוגרפיה חברו יחדיו, ועוד איזו גיאוגרפיה!

באותם ימים עמד קיריל דניסוביץ על הקתדרא זקוף בכל מלוא קומתו, לבוש חליפת שרד כחולה וכפתורי הזהב עם חותמת המלכות נוצצו והבריקו, פניו קרנו זהרו והביט על כולנו ממרום הקתדרא במבט גא של מנצח. התלמידים נקראו אליו אחד אחד ונשאו דבריהם על המסעות המהוללים, על המלחמות, הכיבושים והנצחונות המזהירים.

3: המורות שלנו

המורה לגיאוגרפיה: המורה שעל הלימוד על תבל ומלואה וביחוד על ארץ רוסיה רחבת הידים, היתה אננה פטרובנה. היתה זו להפתעתי הנעימה אותה אשה יפה צעירה עם שמלת התכלת והצוארון הלבן שמשכה את לבי ואשר הופיעה במהלך הבחינות ונסכה רגיעה נינוחה, במתח שעמד בי. אך מאז החליפה שמלותיה פעמים רבות וכל אחת מהן חשפה בה יופי אחר, חן מיוחד.

אנו הפרחחים חשנו כל זאת עמוקות, ויופיה הילך עלינו את קסמיו, והיינו המומים קצת. אננה פטרובנה היתה נכנסת למחלקה בצעדים חגיגיים, טופפת קלות ומביאה אתה ריח בושם נעים של שושנים. לכבודה היינו קמים כאיש אחד ומתמתחים, כאילו רצינו להביע בכך את הערצתנו, מעין: “כבוד ותהילה ליפה בנשים!” אנה פטרובנה היתה מעיפה מבט עלינו, על נתיניה הצעירים ותנוכי אוזניה היו מסמיקים, והיתה מפטירה בחיוך קל ובתנופת יד: “שבו חברֶה! בבקשה!”

אך למה אהלך רכיל בחברי למחלקה, מוטב שאת “חטאי” אזכיר. מאותו רגע שהופיעה במחלקה, הייתי נועץ בה את שתי עיני ולא הסירותים ממנה כל שעת השיעור. סוקר הייתי את שפעת שערותיה הבהירות, מזין מבטי בעיניה הכחולות, העמוקות, בשפתיה הדקות, שפתי שני, בפניה הזכים השקופים, בראש הקטן החמוד והמצח הגבוה שישב על צואר ארוך כשל ברבור לבן, החזה השופע נשם קלילות עלה וירד מבעד לחולצת המשי הלבנה הדקה. עוקב הייתי אחר תנועות שפתיה ודיבורה הקולח, המתנגן המרגיע, אחר תנופת ידה הזכה, הצחה.

דמיוני היה מרקיע שחקים, אלה לא היו שיעורים כלל אלא טיולים מענגים בחברתה. הייתי יוצא אתה למסעות ולטיולים ארוכים בכל אדמת רוסיה הגדולה, בים הכספי ובים האיזובי ובים הבאלטי וגדות הים השחור, מטייל אתה בין הררי קוקז ואוראל, בכרמי קרים, בטייגה הסיבירית, ביערות קדומים, באגמים וימים, ומאזין לשיחתה, לסיפוריה על נופים ואקלימים, על אדם וטבע.

באחד השיעורים, בעוד אני עוקב אחר תנועותיה של המורה שלי, ניגשה אלי ואחזה בכף ידה בסנטרי:

– מה אתה נועץ בי את עיניך כל הזמן ומחייך?

בכיתה נשמע צחוק כבוש, פני אדמו מבושה. המגע החם של כף ידה והריח הנעים שאפף אותי, עמד בי זמן ניכר עד שפג.

לאחר מספר ימים נתקלה בי המורה כאשר יצאתי מאולם הספריה וספר בידי. היא נעמדה, הביטה בי, נטלה את הספר ועילעלה בו.

– מפליג אתה בקריאה, מה? או או, עד היכן כבר הגעת! והאם מצאת בין כל הספרים נערה יפה אחת? מה? אין דבר, חפש! חפש! אתה כבר תמצא.

כה היא דברה וצחקה, התעופפה קלילות, רק קיפולי שמלתה עוד התנופפו מרחוק עד שנעלמה מעיני. מיצר הייתי שתלמידי הכיתה שהיו עדים לכלימתי, לא היו נוכחים באותו מעמד, בפגישה האישית ביני ובין אננה פטרובנה ובשיח הנעים בינינו. היה לי הרבה מה להגיד לה, אך לא הוצאתי הגה מפי, נשארתי עומד נבוך, ראשי הסתחרר, וכה מאושר. אולי חייכתי, ואולי רק הלב חייך.

גם לאחר ימים רבים, כאשר הפלגתי בקריאה בספרי טולסטוי, טורגנייב, בשירי פושקין ולרמונטוב, הופיעו כל הנשים היפות, בין שזו היתה טאטינה, או קראנינה או נאטאשה, או תמרה, בדמותה ובצלמה של המורה שלי, ולפתע הייתי תופש עצמי לוחש את שמה, אננה פטרובנה.

פליקסה פליקסובנה היתה המורה לשפה הגרמנית: אשה בגיל העמידה רחבת מידות, והשטח שהיא תפשה והחלל שהיא מילאה היה גדול ורב. כאשר היתה מזיזה את גופה ואת כל המיבנה שלה ופניה אל הלוח, היו התלמידים מתחילים למדוד בסרגל את אחוריה הרחבים בעלי הממדים, תוך עצימת עין אחת, ואין ספק כי רבים מאותם הנערים נהיו, בפרק הזמן, למודדים מוסמכים. פניה הרחבים הבהירים, הסגלגלים היו מלאים, בתוספת סנטר כפול. בקצה הלחי השמאלית מעל לשפה צמחה להנאתה שומה, ממנה הזדקרו ארבע שערות שהיו מתנועעות לכל רוח מצויה. על החזה שלה המלא הבולט והגדוש, מעל לשני שדיה כשני עטיני פרה, אפשר היה להושיב תלמיד אחד שיכין את שיעוריו.

תמיד לבשה שמלת משי שחורה, מרשרשת, מבריקה וצוארון מעומלן נוקשה. אצבעותיה היו קצרות ושמנות וכאשר, לעתים, היה הגיר נשמט מידיה ונופל ארצה, היה זה מאמץ מיוחד בשבילה לכופף את כל המערכת שלה, ותמיד נמצא תלמיד אחד זריז, מיושבי השורות הראשונות, שהיה אץ להרים את הגיר ולהושיטו לה. והיה זוכה לאותו “דאנקע שעהן” השכיח אצלה.

כבר מהשיעורים הראשונים של קריאה ובנין משפטים, ניכר היה כי התלמידים היהודים, ששה במספר בין ארבעים, יצעדו בראש. שכן הגרמנית היתה בשבילנו לפי מיטב ההלצה השכיחה “יידיש משופרת” ולא היתה זרה לנו כלל, ואילו בשביל הגויים היתה כספר החתום. הם קראו בה כגורסים חצץ והתקדמותם היתה איטית ביותר, ואם להוסיף לכך את הכתב הגוטי, הרי ניתן להבין מה רבו ייסוריהם. וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגבות את חובנו בריבית הגונה על כל אותם ליגלוגי “הררי אררט” שבהם הם היו מקנטרים אותנו, בהדגשת ה“ריש”. שכן פליקסה פליקסובנה תבעה מאתנו שלא לגרגר את הריש, אלא דוקא להחלישה, לרפותה, והרי לענין זה היינו מומחים מבטן ומלידה.

את המשפט הראשון שלמדנו היינו צריכים לחזור אחריה במקהלה ובקול רם. היה זה משפט רב משמעות ובעל תוכן עשיר ביותר:

“די פפערדע טרינקען וואסער!” כלומר, הסוסים שותים מים. כאשר ביטאה משפט זה היו שפתיה העבות, השמנות רוטטות מרוב התרגשות וכל גופה היה מרעיד. ניתן היה לראות בעין את הסוסים הבלגיים שהיו מוליכים לנהר מהקסרקטין, אלו עם העכוזים המרובעים, עומדים על שפת הבוג ושותים ומגיחים אל קרבם את כל הנהר. בשמחה וצהלה היינו חוזרים אחריה ומושכים ומטעימים כל אות ואות. ואילו הגויים, משום מה, לא עלה הדבר בידם. הכל היה יוצא רופף, בהיסוס, הכל היה נשמט מידיהם ונתקבל מין בליל מוזר: – “די פארדע טרינקעוואסע”, עד שהפך לכינוי בפינו:

– אתה קפוסטה! (ראש כרוב) טרינקעוואסע שכמוך!

כאשר הוחל בנטיית הפעלים “העטען, העטעטע” מעין היה היו, היתה זו מעין מלכודת, מצודה פרושה לרגליהם, שהסתבכו בה ולא ידעו כיצד להחלץ ממנה:

– העט, העט, העטען, העט.

וכך היו מפליגים והולכים, עד שפליקסה פליקסובנה, שכל דמיה המרובים עלו בה אל פניה, דופקת בסרגל על השולחן ובהושטת יד הכריזה: האלט! וכך עוצרת את המיצעד.

לימוד השפה הצרפתית: לא עלה משום מה יפה אף בין התלמידים היהודים אשר “ראשם היה פתוח” לשפות. אף על פי שמאות מלים של השפה הצרפתית נבלעו אל תוך השפה הרוסית ולא נודע כי באו אל קרבה, כגון: שוססה, שארמאנקה, אילוזיון, אנטראקט, פארדון, בון ז’ור, מסייה, מאדאם, והקריאות הנרגשות של הגבירות המהודרות “מון דייה!”. כל אלה לא עמדו לה לשפה הצרפתית במחלקתנו. לא הועילו אותם המשפטים הארוכים בצרפתית ברומנים של טולסטוי והפיסקאות הנרגשות בפואימות של פושקין ובסיפורים שלו, השפה לא האירה לנו פנים. וכל זאת בגלל המורה לצרפתית.

היא היתה במבנה שלה ובהופעתה הניגוד הגמור למורה לגרמנית, אשר הופיעה לפנינו, כאמור, בשַמנה וסָלתה. ואילו זו, אשה כבת ארבעים בתוספת, גל של עצמות היתה שעליו נמתחה שכבה דקה של בשר עור וגידים, חזה שטוח, שקוע, כאילו לא היו דברים מעולם. הרכיבה משקפים שמבעדם נשקפו עינים כהות, יבשות, עינים שכבו, והאף הבולט שלט על כל פניה. שמלתה בכחול כהה היתה רכוסה על ידי שורה ארוכה וצפופה של כפתורים גדולים, שהראשון בהם סמוך לפיקה הבולטת שהיתה עולה ויורדת בשעת דיבורה, והאחרון שבכפתורים למטה, סמוך מאד לחודי נעליה. שמה היה מאדאם וורנון, אך נקראה בפי כל פאראסקה, משום שהיתה מגעגעת בלשונה כל שעת השיעור: – וי, וי, פורקובה, פורקובה, פארסקה פארסקה. וכך נחרת והונצח שמה לעולמים, פאראסקה.

4: אפאנאסי

כבן חמשים ומעלה, קומה בינונית, נשא על שכמו את המשרה הכבדה, המסובכת והמורכבת ביותר, הוא מנהל המשק, האדמיניסטרטור, המשגיח הכללי. אך כל התארים האלה אין בהם עדיין אותו ביטוי קולע לתפקידיו הרבים, התואר הנכון שהוא נשא עליו היה: אקונום!

הוא עצמו “לא טבל אצבע במים קרים”, אך עינו היתה צופיה בכל, ופיו אינו פוסק מלתת הוראות, לציין ליקויים והיה משוטט כל הימים במצעד בלתי פוסק. לבוש היה בקפידה, מקטורן ירקרק ארוך, מכנסים כחולים הדוקים לרגליו, נעלים רכות, צועד הוא מתונות. השפם והבאקנבארדים והזקן מהַוים מקשה אחת ומבליטים סנטר מגולח מבריק א־לה אלכסנדר השני “הצאר המשחרר”. תחת פיקוחו של אפאנאסי עמד צוות גדול של עובדים: פועלים ופועלות הניקיון, מצחצחי החלונות, שוטפות הרצפות ומבריקי הפארקטים שבמסדרונות, מסיקי דודי הקיטור של ההסקה המרכזית, המנועים וכל מערכת החשמל, המחסנאים הממונים על מחסן העצים והפחמים ועל כל אביזרי המשק המסועף, הנגריה, המסגריה, הגננים, החשמלאים, ועל ניהול תקין של המזנון.

צועד היה אפאנאסי בהילוך של חשיבות, ידיו שלובות לאחוריו, עולה מדרגות, חוצה מסדרונות ארוכים, מדי פעם שולף ידו האחת ובודק אם נשאר אבק פה ושם, בודק אם מנורות החשמל פועלות כתיקונן, מתכופף להרים פיסת ניר, עפרון שנשמט ורוטן, רוטן ומחליק מדי פעם על שפמו העבה שזרקה בו שיבה. אם הזדמן על דרכו מורה היה קד קידה, ואם מורה – קידָתיים. שקט ודומיה שוררים במסדרונות הארוכים, רק לחש, המיה חרישית עולים מתוך המחלקות. אפאנאסי צועד שפי במנעליו הרכים. אך מה רואות עיניו, שם, שם, בעמקי המסדרון הצטופפה חבורת נערים, אה! מן המאחרים המה ואסורים בכניסה אל המחלקה, המורה כבר ניצב על הדוכן, השיעור בעיצומו והמה בחוץ, יקראו בשמותיהם ואין עונה. עומדים הם כאן כמנודים ומוחרמים, מחוץ למחנה. כל העובר על ידם זורק עליהם מבט של רחמים ונד להם בראשו אך אינו בא אתם במגע, אפילו תוכחת מוסר היתה מתקבלת כאן בהרגשת רווחה, אך לא, אין מדברים אתם, קשר של שתיקה. התחושה כבדה מאד, איחור מצטרף לאיחור ובסוף השנה יערכו אתך את החשבון.

אך הנה הולך לקראתם אפאנאסי, הוא אינו מחרים אותם, להיפך, מגלה בהם ענין רב ופותח בתוכחת מוסר. הוא נושא את דברו, זועם כנביא קדמון:

– “הוי אתם! הוי המאחרים! חולי האחרת! כן, כן, ככה זה מתחיל, מספסל הלימודים, עוד קצת שינה עוד פיהוק אחד, השמרו לנפשותיכם פן תדבק בכם מחלת האחרת הארורה לכל ימי חייכם. את הרכבת תאחרו, את האניה תאחרו, ואף את חמדת לבכם תאחרו! איחור קל והיא כבר בידי אחר, ככה זה בחיים”. מהרהר רגע, מניף ידו כעל מקרה אבוד וצועד הלאה, הלאה. דברי אפאנאסי הנביא והמוכיח ננעצים בלב כמדקרות חרב, אך הנעשה אין להשיב.

למרות תוכחתו וחזותו הקשה היה אפאנאסי חביב על כולם. רבות ראו עיניו, דברים רבים ידע אך הוא לא יפתח פיו, לשונו נצורה, לא איש כמוהו יכשיל. חביבים היו עליו הנערים והנערות והיה מיצר בצרתם ושמח בשמחתם. הוא לא היה מן המלשינים, וכאלה לא חסרו, מבין השוערים, השומרים ואף מבין התלמידים.

בשל אותם הייסורים שהיו מנת חלקם של המאחרים, הייתי משכים קום, מתפלל תפילת הבוקר, סועד, אורז את הספרים והמחברות, מתלבש ויוצא לדרך, דרך ארוכה. צועד הייתי בגשם הטורד, המצליף, בימים של שלג כבד, של קור וכפור ובימים של אביב פורח וימי קיץ זוהרים. אני בתוך הבנין, מהכנסיה בוקעת תפילת הבוקר מלווה בצלילים עמוקים של העוגב: “הללויה, הללו… התהילה והשבח לאל… אאמן”. אותה הרמוניה נעימה של קולות הנערים היתה עוטפת אותי בתחושה רוגעת, עוד שעתי לפני, עוד רגעים רבים. בניחותא הייתי פושט את הסגין, מוריד את הכובע, האָזניוֹת, הכסיות, הערדליים, שם הכל בתא הפרטי ונועל אותו, ואני נישא עם צלילי המנגינה, אני נישא על הזרם העולה מעלה מעלה מעין תהלוכה חגיגית הומה רוחשת, כל הפנים מחייכות, כל העולם מחייך, הללויה.

5: ועל המלחמות

מי שנזדמן בשעת השיעור לאותו בנין ענק שהכיל בקרבו כאלף ומאתיים נערים, כולל את הגימנסיה לנערות אשר בקומת הקרקע, דומה היה עליו כי למקום של שלווה ורוגע נקלע, מקום שאין בו אלא הלימוד בלבד, המורים על דוכניהם והתלמידים על ספסליהם שוקדים על חכמה ודעת. אך ככל שקרבה שעת ההפסקה הגדולה, הורגש כבר אי השקט שאחז בהם בנערים, שגבר והלך. החלה תזוזה על הספסלים, הורגש קוצר רוח, מבטים נשלחים לכאן ולכאן, האזנים דרוכות וקשובות לצלצול הארוך העומד לפרוץ כל רגע, כל דקה. הצלצול פורץ ובוקע פתאום, קורע את האויר, נוחת, מרעים ומתפשט בכל הקומות ובכל הכיתות בעצמה גדלה והולכת.

בעוד המורה סוגר את היומן, עוד בטרם הספיק לצעוד את הצעד האחרון אל מעבר לדלת וכולם כבר עמדו על רגליהם. וכאשר הדלתות מכל הכתות ומכל הקומות נפתחו, נשפכו מתוכן החוצה כמו לבה רותחת מאות נערים, אחד דוחק בשני וכל אחד רוצה להקדים את חברו. רב היה הדחף והדחק והמרוצה, ואוי לו למי שעומד על דרכם, ימחצו אותו, ישטפו אותו. המאושרים שהצליחו לתפוש ולרכוב על הכרכובים החלקים המלוטשים של המעקות, גולשים, טסים, ופניהם קורנים מאושר. וכל היתר, ההמונים, מתדרדרים מטה, מטה כשראשיהם נטויים קדימה. באותם רגעים דומה היה כי הבנין כולו נע, זע, שקירותיו עוד מעט יתמוטטו מהלחץ, מהמהומה וההמולה הסואנת המחרישה אזנים, כקול מפל מים רבים אדירים. המזנון מתמלא בן רגע והוא כמרקחה. אוכלים סועדים, מי בישיבה, מי בעמידה, מי בכריך ומי בלחמניה טריה, גבינה, נקניק, ומי שמביא אתו את ארוחתו. אך כולם לוגמים ספלי קפה, קקאו, כוסות תה, מריקים בקבוקי לימונדה, ומהר מהר אל המגרשים, למשחק, למתקני ההתעמלות, או לזירת הקרב.

ארבעה לאומים מתרוצצים בבטן הבנין, הלא הם: האוקראינים, הרוסים, היהודים והפולנים. מתנהלים כאן על המגרש חשבונות שאף פעם אינם נסגרים, חשבונות של תמול שלשום, וחשבון ארוך מדורי דורות. אך לאמיתו של דבר מחפשים פורקן, התפרקות היצרים התוססים, ומספיקה מילה קטנה ביותר והכל מתלקח. אל הזירה יוצאים בעלי האגרוף והמחץ היודעים להרביץ, להכות, למחוץ, אך גם לספוג, למחות את הדם מהשפתיים, מהשיניים ולהמשיך להאבק, להתכתש, אין כאן מקום לחלושים לרכרוכים. המלחמות מתנהלות כאילו לפי מנהג קבוע מאז ומתמיד. עד כיתה רביעית, חמישית, נאבקים זוגות זוגות, או חבורה מול חבורה, ואילו תלמידי הששיות ומעלה הופכים לקהל הצופים. ישנם צופים להנאתם, כל חבטה הגונה זוכה מצידם לעידוד רב ולתשואות, אך ישנם צופים פעילים המשתפים עצמם בכל מאדם בהתכתשות הנערכת, הם שמים עצמם לשופטים, שומרי החוק, מדריכים, יועצים ושומרי הכללים הקבועים שאין לעבור עליהם: בלי רגליים, בלי צפָּרניים, בלי שִניים.

– תן לו, תן לו בפרצוף, כך, כך.

– אי אתה שם! מעמיד רגל? מה? לא, זה לא ייתכן.

– נו, עכשיו תרכב עליו, תחוב אותו אל הקרקע אל תרפה, אל תיתן לו להתרומם, דחק! דחק!

קורה ששניים נאחזים אחד בשני, מורטים בשערות, נושכים בשִניים, מיד מופיעים השופטים ומפרידים בין הדבקים, כדי שהמאבק יימשך, שכדאי יהיה לעמוד ולצפות. והמורים כאילו האדמה בלעה אותם, יושבים הם ספונים בחדר המורים או מטיילים ברחבה המיוחדת להם, בין ערוגות הפרחים והשיחים הירוקים. יודעים הם על המתרחש בזירה, אך נימנו וגמרו, כנראה, כי אין עצה ואין תרופה, אי אפשר לעצור בעד היצרים התוססים ועוברים על כך בשתיקה. מעין “ישחקו לפנינו הנערים”. אם מי מהם עובר כאן באקראי, יש לו כינוי אחד לכולם “חוליגנים, בריונים”.

ובעוד הקרב ניטש, בעוד ההתגוששות בעיצומה והאבק המיתמר ועולה מכסה את כל הזירה, יורד עליך ונוחת לפתע הצלצול כהלם על הראש. בִּן רגע ניתקים המחובקים, מתרוממים הרובצים, מנערים את האבק, מותחים את החולצה, מהדקים את החגורה הרחבה, נושמים נשימה עמוקה, מיטיבים את התסרוקת, מוחים ומוחקים כל שריד וסימן, כאילו דבר לא קרה, וחוזרים משדה הקרב מי בפנס כחול מתחת לעיניו, מי בפנים שרוטים, אדומים לוהטים. אחד צולע על ירכו, שני חוזר עם שן אחת פחות, או עם אף מדמם. אין כאן מקום להתלונן, אין מקום לבכי ויללה, כל אחד נושא את כאביו וחבורותיו בשקט ובחריקת שִניים, כדי לא לגרום נחת רוח לאויב. חוזרים אל הכתות, אל הספסלים. אך החשבון לא נגמר, הוא יימשך ימים רבים.

אך היו גם כאלה שלא העזו להופיע ולהתכתש בפני קהל ועדה, הם בחרו להם את הדרך הקלה ביותר, להכות מבלי להסתכן, והיו נטפלים לנערים היהודים ומכים בהם. תמיד נטפלו לחלשים, למפוחדים, שנאת ישראל היתה “כאש עצורה בעצמותיהם” ולא סבלו את “היהודונים” שנדחקו לכאן ושמספרם התרבה משנה לשנה. לרוב היו אלה מהאוקראינים שהשתדלו בשנאתם לעלות על הרוסים.

היינו חמישיה ממחלקות שונות, כולם מתלמידיו של אבא: זינדל פולאק, קרמר, אוירבוך גדל האיברים, גיטלמכר ואנוכי, ששים אלי קרב, מגינים על כבוד ישראל. תלונה שהובאה אלינו על ידי אחד הנערים, לרוב ממחלקות א' וב' שהנה נטפלו אליו והרביצו בו, והיה נוקב בשם, היתה נידונה בכל כובד הראש. וכבר למחרתו, או בעוד יומיים, היה החשבון נפרע בתוספת רבית גבוהה. בתפקיד זה של הכאת יהודים עסקו בעיקר: יצ’נקו, שבצ’וק, שצ’יגלסקי ופלסטונוב בנו של אחד מרופאי לשכת הגיוס. את זה האחרון, שנאתי שנאת מות. נמוך קומה אולם מוצק, עיני שועל ערום ושונא יהודים מובהק. מיד כשהיה מתגלה לפני היה מעורר בי חימה וזעם והאגרופים היו מתכווצים מאליהם. היה זה אחד התענוגות הגדולים שלי להתגרות בו, להתכתש אתו ולהרביץ בו כהלכה, על חטא שחטא ועל חטאים לעתיד לבוא.

פעם אחת, היה זה ביום ששי, הלימודים נגמרו בשעה שתיים, היה יום שלג, הלכתי הביתה בדרך הקצרה, בשער האחורי. את מי רואות עיני? את פלסטונוב שנוא נפשי, גם הוא הרגיש בי ונירתע, אך איחר את המועד. מבלי לחשוב הרבה ומבלי לתת לו שהות להתארגן, השתערתי עליו והתחלתי לחבוט בו בפרצוף, במכה ראשונה מהממת מתחת לאף. כובעו נשמט מראשו והוא התכופף להרימו. בעטתי בו ברגלי והוא השתטח. בעוד אני מכלה בו את זעמי נשמע קול מתוך הבנין:

– היי! אתם שם! אתה! גש הנה!

בחלון שנפתח בקומה השניה עמד המנהל הכללי הדירקטור. הרפיתי מפלסטונוב שנשא רגליו ונמלט ונגשתי לחלון.

– מאיזו מחלקה אתה? ומה שמך?

הוא צעק אלי, מסרתי לו הפרטים.

– אך כך, כך, ידוע, מכירים, מכירים.

הוא רשם את כל הפרטים בפנקס קטן שהוציא מכיסו. הלכתי הביתה נסער כולי, מהיכן אני ידוע לו? אולי מהרצאותיו בספרות אחת לחודש, אולי מהמקהלה, ושמא מהמלחמות, הלשינו עלי כנראה.

עוד באותו ערב ליל ששי, נזדמנתי לגימנסיה, היתה חזרה כללית של המקהלה. במסדרון נתקלתי בניקולאי מיכאילוביץ‘. הוא עצר בי: “דנים עליך, ישנה ישיבת מורים, המנהל הכללי הגיש תלונה נגדך, אני מגן עליך בכל התוקף, נראה איך יפול דבר, אל תיפול ברוחך”. ואמנם רוחי נפלה בקרבי, נָשְתָה גבורתי, הייתי מזועזע ומדוכא מאד. מה יהיה? איך יפול דבר? יגרשו אותי? ישאירו אותי במחלקה לשנה נוספת? אך מיד חִזקתי את לבי, הלוא ניקולאי מיכאילוביץ’ מגן עלי, אולי יימצאו עוד מליצי יושר, השירה שלי באותו ערב היתה שירת נכאים. כשבועיים חייתי במתח, לא דובר אתי יותר על ענין ביש זה, לא קראו אותי לשום מקום ואפילו נזיפה לא קיבלתי. אך שמרתי את צעדיו של אותו שרץ, פלסטונוב, עד שהגיעה לידי שוב ההזדמנות וכיליתי בו את כל זעמי.

פרק ג: בבית מדרשו של אבא    🔗

1

בשעה ארבע אחרי הצהרים היינו מתכנסים בבית מדרשו של אבא. כעשרים וחמישה נערים היינו, מחציתם מתלמידי הגימנסיה ויתרם אקסטרנים ותלמידי בתי ספר תיכון שונים, ומאריכים לשבת. לא היו כאן פארקטים, לא מנורות חשמל, מנורות הבזק האירו באור אדמדם את האולם. על החלונות היו פרושים וילונות, שררה כאן חמימות משפחתית. אבא מרצה בקולו הערב פרקי ספרות, פרקי היסטוריה, פניו זוהרים ומעיניו שופעת חמימות, הקשבה רבה. ערימה של ספרים היתה מונחת תמיד על גבי שולחן הכתיבה של אבא: פלאוויוס, ספרי יעבץ, ספרי גרץ, דובנוב, קלוזנר, ספרי בנימין זאב בכר,⁵⁰ ספרים ברוסית ובגרמנית, והיה מעיין בהם ודולה מהם מלוא חָפניו. רושם רשימות ומגיש לנו בהרצאותיו משנה ערוכה וסדורה.

במשך שנתיים צעדנו עם אבא בצעדה הגדולה “תולדות עם ישראל בארצו”, ועומסים על כתפינו מלחמות וכיבושים, נצחונות ומפלות, מלכים כהנים נביאים ופרקי נבואה, גולה וחורבן ושיבת ציון. כך הגענו עמוסים לעייפה יחד עם עולי בבל, עם עזרא ונחמיה לימי בית שני. אבא הרחיב את הדיבור על יונות ויהדות, חשמונאים ובית הורדוס. על צדוקים, פרושים ואיסיים. ממלכות אדירות התמודדו ביניהן וגֵיסותיהן שטפו ועברו את הארץ מצפון לדרום, בדרך הים, בים, ופעמים רבות קנו בה שביתה לימים רבים. הארץ פרחה ושיגשגה בין פלישה לפלישה. ישוביה נתרבו והיא נתנה יבולה, דגן יצהר ותירוש ושלחה תנובתה וסחרהּ אל ארצות ועמים. העם התרבה ועצם, ולא יכלה הארץ להכיל אותם ופשטו בהמוניהם אל הארצות מסביב וייסדו את מושבותיהם. נוצרו מרכזים חדשים במצרים, בבבל, בסוריה ובקפריסין, שעסקו במלאכה, בעבודת האדמה, במסחר ושקדו על חכמת ישראל. אך עיני כולם נשואות היו אל ירושלים, אל חכמיה, ואל בית מקדשה ועלו אליה ברבבותיהם והביאו אתם תרומה בכסף ובזהב.

שנינו “נעץ קנה בים והעלה שרטון ועליו נבנתה רומי”. מאותו יום שדרך על הארץ “הסנדל המסומר הרומאי”, כביטויו של אבא, לא הרפה ממנה עד שהכריעה. במזימות ובתככים החל, בשוד וקנסות וגזירות קשות המשיך, בדיכוי מרידות והתקוממויות התמיד, עד שהחריב את עריה וכפריה, את הארץ שם לשממה, ואת תושביה הִגיר לפי חרב.

היו אלה הימים היפים של הקיץ, שטופי זוהר שמש, הגנים פרחו ולבלבו, העיר נמלאה ריחות פרחי שִטה ולילך, חבורות עליזות של נערים ונערות נהרו אל הנהר בשעות אחר הצהרים, לרחוץ, לשחות ולהשתעשע. הם היו עוברים ברחוב שלנו, שרים, שורקים, צוחקים. באותם ימים ובאותן שעות ישבנו חבורת נערים מתוחים ודרוכים ועוקבים בחרדה וברטט שבלב אחר מהלך הקרבות, על גבורת מגינים ולוחמים, על נפילת ערים בצורות; יודפת, גוש חלב, צפורי וגמלא, טיטוס ולגיונותיו צרים על ירושלים. באותו יום, ובאותה שעת שקיעה, כאשר הסרדיוט הרומאי זרק את הלפיד אל תוך קודש הקדשים והלהבה אחזה בקירותיו הספונים, רעד לבנו מעוצם הכאב והצער, ונשכנו שפתינו. קראנו במגילת “איכה”, קראנו ב“מגילת האש”, והן הפכו למסכת אחת כואבת, צורבת למגילת החורבן של העם והארץ, שחה קומתנו.

2: ליל תשעה באב

בבית המדרש הישן התכנסה העדה. מעל גבי עמודי תפילה הפוכים הבהבו נרות דולקים, השלהבת הבהבה, דעכה ושוב התלקחה, כשרידי להבות, לוחשות עוממות. צללים כבדים עטו את הקירות, ארון הקודש עמד עירום וחשוף. כאבלים ישבו לארץ בבגדים בלואים וחלצו סנדליהם. ליד התיבה ישב הש"צ כפוף ושפוף ופתח בבכי עצור “איכה ישבה בדד העיר”. אבא ישב לארץ, חלץ סנדליו, אף אני חלצתי נעלי וישבתי לידו שפוף וקראנו יחד לאור הנר המהבהב: "איכה יועם כתם פז… השליך משמים ארץ, תפארת ישראל… נפלה עטרת ראשנו… בתולותי ובחורי נפלו בחרב… " וכך המשכנו בייאוש ותקוה עד הסיום המר: “הֲשיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד”.

באנחה עמוקה התרומם קהל האבלים מהארץ, פניהם חוורו, עיניהם אדמו מבכי. צעדנו ברחובות חשוכים, בין בתים שלא הועלה בהם האור. בבית אפלולית, אמא ישבה על שמיכה שחורה שנפרשה על הארץ וקראה לאור הנר וסביבה ישבו חבורת נשים מהבתים הסמוכים, התנועעו, נענעו בראשיהן, נאנחו ומחו דמעה. מעיני אמא זלגו הדמעות אך היא המשיכה, על מרתה בת ביתוס, על עשרת הרוגי מלכות. האש בכיריים לא הועלתה, לא נערך שולחן, לא אכלו, לא שתו, אפילו לגימת מים.

תמו תשעה ימי האבל,⁵¹ חופשה מלימודים, אבא הודיע “אני קורא לכם דרור”, התלמידים נשמו לרווחה והתפזרו לכל עבר. יום יום היינו יורדים עם אבא אל הנהר, חוצים את השדרות שברחוב הראשי בין העצים שהשירו את פרחיהם ודורכים על מרבד רקום בצהוב, תכלת ובכחול. אני פוגש את חברי, כל אחד מאתנו מראה את נפלאותיו בשחייה למרחק על הגב, בצלילה מתחת למים הצוננים, עורכים תחרויות, עמדה המולה עליזה לאורך שפת הנהר. בבית פשטו הריחות של שפעת פירות, ירקות, דגים ומאכלי חלב טעימים.

בכל בתי הספר הכלליים ובגימנסיה התחדשו הלימודים, ואנחנו עדיין נהנים מחופשה של אחר הצהרים. בחבורה גדולה היינו עולים על המגרשים, משחקים בכדורגל, בקריקט ובבנין ביצורים מגזרי עץ והפלתם על ידי זריקת כלונס ממרחק קבוע. אחד מהחבורה היה צריך להקדים לקבל הכלים מהמחסן בטרם חולקו כולם, לחתום ולהחזירם למקומם כתום המשחק. היינו משוטטים הרבה בעיר ובסביבה וחודרים אל תוך הכפרים הסמוכים, נכנסים בהמולה עליזה אל המזנון של האחים ברצלבסקי, מריקים בקבוקונים של פיאלקה מתוקה קרירה ולועסים איריסים. בקרתי בבתי חברים והכרתי מקרוב את בני המשפחה. היתה בעיה שהעסיקה אותנו הרבה: לראות סרט בראינוע בבית העם, סרט אחד היו מציגים זמן ניכר. חייב היית להיות לבוש בתלבושת הרשמית עם הכפתורים הנוצצים כל יום וכל שעה, החגורה הרחבה עם האבזם הרחב מהדקת יפה את הגוף וכובע עם התיתורה על הראש. אוי לו לאותו תלמיד שנתפס ברחוב או באולם על ידי מורה מכיר כשהוא לבוש ח"ו ככל יצור רגיל, ופוגע על ידי כך בכבוד המקום ובכבוד המעמד, ואסור לבקר בראינוע בלי לִוית המורה. אך כורח החיים מביא את האדם להמצאות גאוניות. היינו משלשלים לסדרן מטבע והיה מכניס אותנו בדלת האחורית חרש אל הבמה הריקה. מתיישבים על הרצפה מתוחים ודרוכים, עוצרים את הנשימה, אין מוציאים הגה מהפה, וצופים במסך מהעבר השני. רק נגינת הפסנתר היתה מרגיעה את עצבינו המתוחים. ראינו סרטים מצחיקים של מכס לינדר, סרטי מלחמה, רכבות עמוסות חיילים חלפו לנגד עינינו, גדודים צועדים, פרשים מסתערים, תותחים יורים, אניות מלחמה שטו בים והתנועעו עם הגלים. רצינו לחיות וליהנות מהחופשה הקצרה של שעות אחרי הצהרים שהוענקה לנו, כל יום וכל שעה היו יקרים לנו.

3

הקיץ חלף. עברו חגים ומועדים. רוחות סתיו, גשמים טורדים. בבוקר אני צועד לגימנסיה חוזר בשעה שתיים, ארוחת צהרים. עיון חטוף בעיתון, נסוגים, מתקדמים, בחזית. מנוחה קצרה בשכיבת אפרקדן על הספה, הרהורים על חויות היום ובשעה ארבע אל בית ספרו של אבא. היום קצר, החשכה יורדת מהר ואנו לומדים בשעות של ערב, אנו ממשיכים בצעדה.

בארץ שולטים נציבי רומא וגֵיסותיה בוזזים ומוצצים את לשד האומה, השנאה לרומאים גואה ועולה, פרץ המרד הגדול והאחרון. בכיתה נישאים שמות: ר' עקיבא, בר־כוכבא, אדריאנוס, טוּרנוּס רוּפוּס. פני אבא לוהטים ועיניו נוצצות, הוא עמל בשבילנו ימים ולילות, ליקט וכינס כל מלה, כל אימרה וכל אגדה על בר־כוכבא, על רבי עקיבא וארבעים אלף תלמידיו ועל המרד ועשה מהם מחרוזת אחת עקובה מדם, ופתח באנחה עמוקה:

– “מעטים הם המקורות ומעטות הידיעות שבידינו על בר כוכבא מצביא המרד, ועל מעשיו של רבי עקיבא שסמך ידו עליו וקרא עליו “דרך כוכב מיעקב”, שכן ראה בו את הגואל משעבוד רומי. הקהיל קהילות ברבים בארץ ובחוץ לארץ והזעיק את העם להתלכד ולעמוד לימין בר כוכבא ולוחמי החירות, נתפס, הועלה לגרדום והוא בין עשרת הרוגי מלכות ויצאה נשמתו ב”אחד“. לצערנו, אין בידינו ידיעות רבות על מהלך המרד, על כיבוש ירושלים ועל שלוש שנים של חרות, על דיכוי המרד על ידי לגיונות רומי, על נפילת ביתר ועל סופו של המרד שטבע בדם גיבוריו וחלליו. אין בידינו מגילה ערוכה של רושם קורות העתים של אותו דור, כמלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו המכונה פלאוויוס, לא ספר חשמונאים והשחרור ממלכות יון. אנו ניזונים מקטעי דברים ורמזים המצויים ופזורים במקורות שלנו ובמקורות זרים, אגדות וסיפורים, ומהם אנו מנסים ללמוד את העובדות והמעשים. אולי מצויים אי־שם בין חרבות ביתר, בין חומות ירושלים, במערות ובמחילות שבמדבר מגילות גנוזות, כתבים, המחכים ליד גואלת, אשר יאירו את עינינו ויחשפו לפנינו את קורות אותם ימים גדולים ונוראי הוד של מרד בר־כוכבא”.

אך מאותם קטעי דברים, מאותם רמזים בנה אבא דמות אדירה רבת עצמה של מצביא לוחם, מורד, המשליט משמעת ברזל בין לוחמיו ומחשל רוחם לקרב. כל אחד מאנשיו הנו גבור חיל, עוקר ארז תוך שטף מרוצתו על סוס, או שקוטע אצבע אחת כדי להוכיח את כושר גבורתו ואומץ לבו. אבא העביר אלינו את כל סערת נפשו, היינו נסערים ונרגשים. מאותם ימים של המרד נשארה תלויה על הקיר תמונה גדולה בצבעים אשר צייר אחד התלמידים שנחן בכשרון הציור: בר כוכבא רכוב על גבי אריה, גלימתו הלבנה ותלתלי שערותיו מתנפנפים ברוח, הוא נישא מעל פסגות ההרים, בשמאלו אוחז ברעמת האריה ובימינו מנופף בחרבו ומכריז: בעד עמנו ובעד ערי אלהינו! מי לד' אלי! מבטן ההרים ממחילות ומערות מגיח עם רב שולפי חרב. מאותם ימים של מרד נשאר אתנו השיר:

לַטְּשׁוּ, לַטְּשׁוּ חֶרֶב לִי

לַטְּשׁוּ אֶת הַחֶרֶב לִי.

שרנו אותו במחתרת, במנגינת המרסלייזה.

4

מתח ודריכות עמדו תמיד בכיתה בשעת הרצאותיו של אבא. היינו צופים בו בפניו הלוהטים, בעיניו הבורקות ולא הספקנו לרשום דבר. ספק רב אם היינו יכולים לעכל את השפע הרב שהרעיף עלינו אבא בלקחו, אילולא עמדה לנו זכותו של “סופר הרב” הלא הוא שמואל מנליס. נער כבן ארבע עשרה, בהיר פנים, עינים כחולות מעמיקות, חיוך תמידי היה שפוך על פניו, “מוח של עילוי” כינהו אבא. בנו של כורך ספרים היה והורתו לידתו וצמיחתו בין הספרים, בן יחיד לאביו ואמו. היה יושב על יד אבא, רכון על מחברתו ורושם כל הרצאה מלה במלה. מדי שבוע השתהו שניהם שעות מרובות, אבא מגיה את הכתוב, מוסיף, מוחק, מתקן, קובע שמות לכל פרק ושוקעים יחדיו בשיח ארוך. שמואל היה יושב לילות ארוכים ומעתיק את ההרצאות בכתב הפנינים שניחן בו אל שתי מחברות עבות הכרס, אחת לאבא ואחת לו לעצמו ולכל הכיתה, והחלה העתקה רבתי. שמואל היה חביב על כולם והיה סועד מדי פעם על שולחננו כאחד הבנים ואמא טורחת להגיש לפניו מן המיטב ומן המובחר.

ביתם היה במורד הרחוב שהוליך אל הנהר, ובימים שהייתי הולך להתרחץ בנהר או להחליק על הקרח, הייתי סר לפעמים אל ביתם והיו מקבלים אותי בסבר פנים יפות. אביו ישב בכתונת לבנה ושרוולים מקופלים ליד שולחן ארוך שעליו נערמו ספרים רבים, מדביק, תופר וגוזר בסכין הכבדה שוליים של ספר שמונח היה במכבש, או צובע שוליים באדום, בזהב. עלעלתי בספרים הרבים שנערמו כאן. אביו ואמו, כאשר היו מבטאים את השםשמואל, היו נוסכים בתוכו את כל אהבתם העמוקה אליו, ומביטים בו בעיניים קורנות מאושר. עמדה חמימות בבית ושלוה גדולה.

5

עמדנו עם אבא ליד נרות החנוכה ושרנו אתו “הנרות הללו” “על הנסים ועל הנפלאות” “מעוז צור ישועתי” ובעוד נרות השעוה דולקים ומפיצים ריחם, פתח אבא את משנתו “דפים מן התלמוד” וכדרכו החל במבוא:

“וכאשר תמה מלכות יהודה ועם רב יצא לנדודיו והתפזר בין עמים וארצות, עמדו חכמינו ז”ל וצררו ארץ ומלואה ויושבי בה בדפים אלה של התלמוד. חוקים, מנהגים, מסורת, אורח חיים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, נוהג ונוהל והלכה פסוקה שבהם יחיה האדם בישראל, והם עומדים וקיימים עד היום הזה".

פתח אבא ברבי יהודה הנשיא והפליג בגדולתו, שהיה הראשון שכינס אותן מגילות פזורות, אותם חוקים ומנהגים שהיו נהוגים בארץ ישראל, העלה אותם על הכתב וערך אותם בששה סדרי משנה, בעברית צחה עתיקת הביטויים והמושגים בלשון קצרה וענינית, היא לשונה של משנה, שממַעינֶיה השופעים אנו שואבים את כל אוצרות וחמודות הלשון. אבא העביר לפנינו את כל הדמויות המופלאות של חז"ל, תנאים ואמוראים, חכמי ירושלים וחכמי בבל, זמנם ותקופתם. כל אחד ואישיותו המיוחדת, הליכותיו עם הבריות ודרך תלמודו, בדרך הפלפול ובנועם של האגדה, בפשט ובדרש. בית הלל מכאן ובית שמאי מכאן, המחמירים והמקילים, הויכוחים הלוהטים על כל אות ועל כל תג שבתורה. כמו כן למדנו לדעת על שלוש עשרה המידות בהן התורה נדרשת, מקל וחומר עד הכתוב השלישי. הרחיב אבא את הדיבור על האגדה שבתלמוד שהנה עולם בפני עצמו, פאר היצירה המקורית המרקיעה שחקים בדמיונם המפליג של חכמי ישראל באותם דורות, והיא מלווה אותנו מבריאת העולם ועד אותם ימים שבהם חיו ויצרו. ומכאן עבר אל תקופת הגאונים, רֵישי מתיבתא ורֵישי גלותא, המפרשים הגדולים שקמו לו לישראל מאז ומעולם. אבא סיים את דבריו ואמר:

“תורה שבכתב היא תולדות האומה בארץ ישראל וכל מאבקיה הרוחניים־ דתיים שעיקרם תורת ד', והמאבקים המדיניים. ואילו תורה שבעל פה היא אדמת הארץ, קרקע האומה אשר ממנה אנו ניזונים ובטובה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. כל דור ודור מעבד קרקע זו, מטייבהּ, משביחה ומוסיף עליה פירושים רבים. דור דור ומפרשיו ובהם מאורי הדורות, הארי שבהם הוא הרמב”ם. נמצא שאנו עומדים עדיין על הקרקע שכולה ארץ ישראל היא, ויש להאחז בה שלא תישמט מתחת לרגלינו, שלא נשאר, חלילה, תלויים באויר. כל עוד שאנו עומדים בשתי רגלינו על קרקע זו, יש תקוה לגאולה ולהתחדשות האומה בארצה".

המבוא, כאמור, נתמשך והלך ופתח את לבנו לקראת הלימוד עצמו, וכאשר סיים, פתחנו בערב אחד את הספרים הכבדים, עלינו על הקרקע וניצבנו עליה, ואותם דפים מן התלמוד ליוו אותנו כל הימים, על פירושיהם ומפרשיהם.

בשעת הלימוד היתה עומדת לפני דמותו של סבא, מחייך חיוכו הטוב ומעודד ומחזק את לבי ומגביר בי את געגועי אליו. שוני רב היה בין אותם דפים מן התלמוד בשיעוריו של אבא ובין משנתו של סבא, דף גמרא. בלימודו של אבא היתה פרושה עצבות גדולה, תחושת העבר, כמיהה וערגה אל חיים שרחשו ופעמו אי פעם בארץ מולדת, בזמן מן הזמנים בעמקי הדורות, מעשה שהיה. משנתקל אבא בדברי הלכה או אגדה בהגמון רומאי, במטרוניתא אחת או בסרדיוט חמוש, היה בשרו נעשה חידודין חידודין מעין “באו זרים נחלתך”. ואילו משנתו של סבא היתה חודרת אל קרבי מבעד לעיניו החמות ולטיפת ידו החמה וכך היינו יוצאים לטיול ארוך, מהלכין מישוב לישוב, עולים בהר ויורדים בקעה, מטיילים בין שדות וכרמים, רואים וצופים בני אדם במלאכתם, בשיחם ושיגם, הכל הווה, הכל מתהווה לנגד עינינו, חיים של יום יום רוחשים והומים; המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, השוכר את האומנים, השואל את הפרה, השולח את בנו אצל חנוני, אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך, זה חייב וזה פטור. אותם הגמונים, מטרוניתות וסרדיוטים לא הטרידו אותו, לגבי סבא לא היו קיימים כלל, שהרי הם עברו ובטלו מן העולם. ואילו רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל אינם חולפים ואינם עוברים, אין להם זמנים ואין להם תקופות, הם קיימים לעד. סבא יושב אתם בצותא, עם רבי מאיר, עם ריש לקיש ועם רבי טרפון, מתדיינים יחדיו ועוסקים בשקלא וטריא, הדיון נמשך והולך: רבן גמליאל אומר, רבי יהושע אומר.

לסבא לא היו בעיות בענין הלשון, שהרי לשונה של תורה ומשנה ולשונה של גמרא, לשון קודש ולשון ארמית, לשונם של תלמידי חכמים המה, הכל קודש. ולא זו בלבד, אלא שכל אות שבהן קודש הוא, לא תוסיף ולא תגרע. הכל מוטל לפניך ואין לך אלא לטרוח ולעיין יפה יפה, ואם נתקלת בסוגיה אחת שאינה נהירה לך כל צרכה, הרי כבר דאגו לך דורות שקידמוך חכמים ומורי הוראה, שכן כל דף ודף מופיע לפניך כשהוא סמוך באשישות ורפוד בתפוחים סביב סביב. אלה הם הפירושים הרבים שניתנו לכל קושיה ולכל אבעיה, ועל כולם רש"י ותוספות.

ואף בכתב היו שונים זה מזה. הכתב של סבא, כשל תלמידי חכמים, של שאלות ותשובות, נוטה לצד ימין, שוזר אות באות ומרבה בנוטריקין. ואילו הכתב של אבא הנו כתב של סופרים ומשוררים היה, מעוגל וזקוף, כל אות ואות כבודה במקומה מונח. לעתים מנקד ואף שם דגש כדי להקל על הקורא שלא לשבש חלילה פירוש המלה. ואף אתנו היה מקפיד על כתיבה תמה שלא עלתה יפה בידינו, פרט לשמואל שהיה, כאמור, “סופרו של הרב”.

הצד השוה שבשניהם, גם סבא וגם אבא היו מפסיקים דבריהם מדי פעם ושואלים: אתה מבין? שכן, אם אתה יושב ומאזין ואינך שואל שאלה כל שהיא, הרי חשוד הדבר שמא אינך אלא מעין “שומע חנם”. ואילו מתוך השאלה ניתן ללמוד אם ירדת לעומקו של ענין או לאו, לא הבישן למד. על כן טרחו סבא ואבא להביא אותך לכלל שאלה, אתה מבין? גם סבא וגם אבא, כאשר היו יושבים ומעיינים בספר, היו משעינים את ראשם על כף היד של שמאל ובקצה האצבעות מכסים את המצח, בעוד שבאצבע ובאגודל של יד ימין תופשים לה לקווצת שערות שבראשם ומסלסלים בה סילסול רב. וגם כאשר לא היו שם שערות כלל, עדיין היו ממשיכים לסלסל.

במירוץ השנים נשתלבו בית הספר ובית המגורים זה בזה כשבית הספר פורץ אל תוך הבית. אחת לחודש, במוצאי שבת, היו מתכנסים בו ההורים והתלמידים ליד כוס תה ותרגימא למסיבה החדשית. אבא היה פותח בהרצאה במשנת אחד העם, רנ"ק, הלל צייטלין, והתלמידים היו מקריאים להנאת הוריהם משירי ביאליק והשירים הבלדות והאידיליות של טשרניחובסקי. כאשר הגיע תורי, הקראתי קטע מהאידיליה “לביבות”.

ראתה גיטל חתולה הלוקק החלב

והרגישה פתאום בנפשה גם היא תאות האֹכל

ובאפה ריח של לביבות אז בא

לביבות ממֻלאות בגבינה ורוחצות בזבדה.

עלתה וניצבה לפני דמותה של סבתא וריח לביבותיה עלה באפי. בחמישה עשר בשבט נערך הנשף הגדול במסיבת הורים ותלמידים, ליד שולחנות עמוסים מכל פרי הארץ למינהו. ומקהלה השמיעה זמירותיה, משירי ציון. כך נוצר בקרב הימים החוג הציוני, ומכאן פשט אל כל העיר.

פרק ד: אל הרינה ואל התפילה    🔗

1

בגימנסיה הופיע מורה חדש לשירה וזמרה, קרילנקו. קומה בינונית, גוף רחב מלא ודשן, פנים מלאות בהירות, עיניים אפורות ותסרוקת בהירה עם פסוקת. לבוש היה במקטורן רחב פתוח לרוָחה, חולצה רקומה, ומכנסים רחבים נתונים בתוך מגפים. הוא עבר מכתה לכתה, תר וליקט נערים ונערות למקהלה, וגם לכתתנו הגיע והחל במבחן:

– תגיד, דו רה מי פה סול, וכך בין פה לסול, מצאתי את עצמי במקהלה. סוּוגתי בין האלטים ולא עברו ימים רבים ונתכבדתי בתואר סולן. למרות שהייתי ממלא תמיד את הבית בשירים ופזמונים ומטריד מדי פעם את בני הבית ודוחק בהם שיסייעו בידי וישירו אתי יחד, אך הפעם היה הכל שונה. המקהלה שבתה את לבי, חבורה גדולה המשמיעה מנגינה אחת בארבעה קולות בקצב מהיר, בקצב אטי, בקול ותרועה ובנימה חרישית, והקולות משתלבים אחד בשני, מתמזגים והופכים להרמוניה נפלאה המרטיטה ומרעידה את נימי הלב. והכל לפי תנועות ידיו, רמזיו ומלמוליו של המורה המנצח.

המקהלה היתה מגוונת ביותר, החל מבחורים ובחורות מהכיתה השביעית והשמינית ועד הקטנים, מהכיתה המכינה, שהיו שרים בדבקות רבה. היינו מתכנסים אחת לשבוע, ביום הראשון לפנות ערב, באולם הספריה ועמדנו בחצי גורן. קרילנקו היה מוציא מכיסו העליון שבמקטורן את הקולן, נוגס בו, מצמידו לאוזניו, משמיע נהימה, פושט את ידיו, נותן לנו את האות ומיד פצחנו בשירה. שרנו שירים פטריוטיים בקצב ובעצמה רבה; פתחנו בשיר הלל למולדת:

גדולה אַת רוס ורחבה

את מולדת אהובה

קור וכפור הוא לבושך

אך הלב לוהט בקרבך.

שרנו משירי הוולגה, על סטֶנקה רַזין⁵² וספינותיו, ועל “יום בורודינו”.⁵³ שרנו קטעים מהאופרות דמון, רוסלאן ולודמילה ובוריס גודונוב.⁵⁴ שרנו שירים נוגים, צלילים ערבים שנתמשכו “השמש עולה ושוקעת” או “ערב חרישי יורד עלינו”. אהוב היה עלי השיר “פעמוני ערבית” כאשר האלטים והטנורים שרים, בעוד שהבאסים והסופרנו משמיעים צלילי פעמונים ובאולם מתפשטת תהודה רועדת.

צלצול פעמוווןןן

בים בם, בים בה, בים בם

בערבייייםםם

בם בים, בם בים, בם בים

מעורר המוןןןן

בים בם, בים בם, בים בם

געגועייייםםם

בם בים, בם בים, בם בים.

היינו מסיימים בשיר לכת עליז, אחד מהם היה על “מסע הקרב של הנסיך אולג” ועל מלחמותיו בחאזארים.

עת יצא אולג למסע הקרב

לנקום בחאזארים הנבערים

באש העלה שדות וכפרים

ולחרב הִגיר תושביו

הכו בתופים, הריעו חצוצרות באון

האויב נס ולנו הנצחון

בעד הצאר התהילה והאמונה

הריעו בקול הורה! הורה! הורה!

בבית שמעתי מדי פעם שיח לוהט על ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי: “הכוזרי אומר, הכוזרי אומר”. ידעתי את האגדה על האגרת ששלח חסדאי אבן שפרוט אל מלך הכוזרים, אשר התגייר וגייר את כל עמו ונקרא שמו בישראל יוסף. לא היה בלבי צל של ספק כי משעה שהכוזרים התגיירו וקיבלו עליהם עול מלכות שמים, נטלו טלית ותפלין ומיהרו לבית הכנסת להתפלל שחרית, מנחה ומעריב. לא העליתי על דעתי שיש איזה קשר בין הכוזרים, יהודים כשרים וחרדים על מצוה קלה כבחמורה ובין החאזארים, עַם למוד מלחמה ששכן במחנותיו ואהליו לאורך נהר הוולגה וחופי הים הכספי, עם כובש ומכניע ורודה בעמי רוסיה מאות בשנים, עד שקם להם, לרוסים, פודה ומושיע, הוא הנסיך אולג. המנגינה העליזה סחפה אותי, את כולי, שרתי בהתלהבות רבה וצרחתי עם כולם הורה! הורה! הורה!

2

קוי החזית נשברו והאויב החל לחדור אל תוך המדינה. מהערים הסמוכות לחזית החלו לעקור אל פנים המדינה מוסדות ממשלתיים, אוניברסיטאות וגימנסיות על מוריהם ותלמידיהם, וכן תושבים רבים. גם הגימנסיה שלנו קלטה רבים, נוצרו כתות מקבילות, לעתים הגיעו לשלוש, ארבע כתות מקבילות, גדלה הצפיפות בגימנסיה. אך גם בבית הספר של אבא רבתה הצפיפות. נתוֹספו תלמידים רבים מאותם העקורים שהוריהם דאגו להם שימשיכו להתמיד בשיעורים בעברית. עם הזרם הגיע לעיר, מאחת הערים הגדולות, חזן מפורסם, או כפי שנקרא הקנטור קריקונוב, ומיד קבעו לו מקום כבוד בבית הכנסת הגדול. מכיון שכל תפילותיו היו ערוכות למקהלה, החל מיד לתור אחר “משוררים” נערים ואברכים יודעי שיר ואוהבי שיר. עוף הוליך את הקול שיש לי “קול” ושלח שליח לאבא לאמור: שמוע שמעתי כי לבנך יש קול נאה, תנה לי את בנך יקירך וישמש בקודש. וכך נצטרפה מקהלה של כעשרים נערים ואברכים, ולי נתוסף עוד ערב אחד בשבוע של זימרה. אך כאשר הגיעו ימי החופש, וככל שקרבו לילי סליחות וימים נוראים, לא נשאר לי, כמעט, ערב אחד פנוי.

היינו יושבים ערב ערב באחד האגפים של בית הכנסת הגדול, ליד שולחן ארוך, משננים וחוזרים על התפילות. הקנטור היה מביא עמו לחזרות כרכים כבדים של תוים, תפילות של גדולי החזנים המלחינים, זולצר, לבנדובסקי, מינקובסקי,⁵⁵ והיה חוזר אתנו על כל קטע מספר פעמים, מתיגע אתנו הרבה עד שהוציא מתוכנו את המיטב. אף הוא היה שולף מכיסו העליון של הזיג את הקולן, נוגס בו נגיסה עמוקה, מצמידו לאזנו הימנית ומשמיע המיה דו סול סול, פושט ידיו, מורידן בתנופה ומיד פצחה המקהלה בשירה. שרנו גם כאן בארבעה קולות ולכל קול היה לו סולן משלו. אני נבחרתי כסולן בין האלטים שהייתי כבר רגיל אליו ושהפך כמעט למקצוע. יושבים היינו עד שעה מאוחרת בערב, ובנות העיר מהבתים הסמוכים הצטופפו ליד החלונות הפתוחים, המוארים, ומיד, בטרם השמענו תפילותינו מעל הדוכן, כבר פשטו המנגינות בכל העיר.

3

הגיע ליל כל נדרי, בית הכנסת היה מלא מפה לפה, עמדו בצפיפות. האולם כולו הוצף באורות רבים ששפעו מהנברשות שהשתלשלו מהתקרה ומהנרות הרבים שדלקו מעל עמוד התפילה, ליד ארון הקודש, ומעל הבמה. החצר והגן היו מלאים נערים ונערות וראשיהם נשטפו באורות שבקעו מהחלונות הפתוחים. הופיעו גם אנשי הרשות כהרגלם מדי שנה ובהם שר המחוז, המושל הצבאי, מפקד המשטרה, נשיא בית המשפט ראש העיריה וכל אחד במדים מפוארים לפי תָארוֹ ודרגתו. הופיעו גם נגידי ועשירי העיר הבאים לכאן רק בליל הכפורים, הם באו בצילינדרים מבהיקים. עמדנו בשתי שורות על גרם המעלות של ארון הקודש, טליתות צניפה על כתפינו וכיפות משי לבנות לראשינו. ממרום עָמדי הסתכלתי על ראשי הקהל הרב שהצטופף בתוכו, וכולם נשאו את עיניהם אלינו. שוטטתי בעיני וראיתי את אבא ושני האחים שלי לידו, ואת אמא ראיתי שישבה ליד המעקה בעזרת נשים.

ליד עמוד התפילה עמד החזן, כולו דרוך ומתוח והעיף מדי פעם מבט אלינו, כן, כולנו עמדנו בפני המבחן הגדול. שלוש דפיקות מעל שולחן הבמה היסו את ההמולה הרוחשת, הושלך הס, עמדה דומיה מתוחה. פתח החזן בקול רועד ונכנע “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” ואחריו חזר הקהל כים גועש. החזן שר והכריז “על דעת המקום ועל דעת הקהל” ופתח בנגינה עתיקת היומין, “כל נדרי” וכל הקהל החזיק אחריו, חרדת אלוהים היתה נסוכה על פני כולם. וכאשר נתן לנו את האות, בקעה שירת המקהלה, תפילות וזמירות של ליל הכפורים. הסולנים השמיעו את הקטעים שלהם ואני שרתי את הקטעים המיועדים לי. דרך ארוכה של תפילות עברנו ללא כל תקלה, חלה הפסקה קצרה והתכוננו למזמור האחרון, “לדוד מזמור מי יעלה בהר ד'”. במזמור זה הייתי אני המוביל, כשאני שר קטעים קטעים והמקהלה עונה אחרי “שאו שערים ראשיכם והִנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד”. שרתי בקול צלול ורם, נשאתי עיני אל החלונות הקטנים הצבעוניים, אל הכפה המצוירת, שם נראתה הקשת בכל שלל צבעיה, מבעד לעננים הורודים בקעו קרני שמש לכל העברים. נישאתי אל על עם צלילי הקול עם לחן התפילה, דומה היה לי כי אני שומע צלילי שערים נפתחים, שמעתי צעדים מתקרבים, רוח חמה נשבה עלי, הוא קרב הוא בא עוד מעט ויופיע, לבי פעם מרוב התרגשות, אך לפתע התפרצה המקהלה וצנחתי למטה. מצאתי את עצמי עומד על גרם המדרגות, ראיתי שוב את הקהל שעמד צפוף והאזין. הרבה שבחים הרעיפו עלי באותו ערב, גם אבא ואמא, בלכתנו הביתה, שיבחו מאד את שירתי.

4

וכאשר חלפו גשמי הסתיו והחלה נושבת רוח קרה מקפיאה, התחדשו חזרות המקהלה בגימנסיה. הפעם הן היו תכופות יותר עם מחזור שירים חדש, והן נערכו בכנסיה. תחושה מוזרה אפפה אותי כאשר נכנסתי לראשונה אל אולם הכנסיה, אל החלל הגבוה שחצה את כל קומות הבנין. על הקירות הלבנים המבהיקים היו מצוירים איקונין בשִפעת צבעים, כל אחד והילת זהב לראשו, כתובות באותיות קיריליות וצלבים של זהב. בין שני חלונות צרים וגבוהים עמד צלב גבוה ועליו ישו הצלוב, פניו היו חיורים וראשו שמוט על חזהו.

השירה כאן היתה שונה, ביחוד אותם שירים ממושכים עגומים מלאי געגועים שאליהם היתה מצטרפת נגינת העוגב. המנגן השמיע צליליו כשעיניו עצומות והצלילים הממושכים התמזגו עם הקולות והפכו להמיה אחת עריבה שעלתה ונישאה מעלה מעלה אל הכפה הגבוהה, אל החלונות הקטנים הצבעוניים שבכפה. הצלילים המו וצנחו מטה, התפשטו בכל האולם, התרפקו על הקירות, הרעידו את האויר ואת הלב. חשתי שאני כולי עטוף בהם ובתוכם והם מלטפים אותי.

ערב אחד, לאחר חזרה כללית, פנה אלי קרילנקו:

– שמעתי, מספרים, כי אתה מנעים זמירות במקהלה בסינגוגה, אולי תואיל להשמיע לנו אחת התפילות שלכם.

עמדתי נדהם, מופתע ונבוך. הרהרתי רגע, חככתי בדעתי, כאן? בכנסיה? בין הקירות המעוטרים בצלבים? בין האיקונין? להשמיע תפילה קדושה? אך באותו רגע ניקרה אי שם מחשבה במוחי; אולי היה זה קסם האתגר, אולי? שמא? דוקא משום כך, תשמענה הקירות האלה פעם אחת, אולי פעם יחידה לחן תפילה זכה, מלים קדושות. כולם השתערו עלי ודחקו בי ובייחוד הבנות: תשמיע! תשמיע! גדול היה הפיתוי, גבר עלי יצרי ונתתי קולי בשיר:

שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם

ויבוא מלך הכבוד.

הכנסיה היתה לוטה באפלולית, אורות בודדים ריצדו בפינות, הצללים עטו על האיקונין. נדמה היה לי כי כל הקדושים שעל הקירות חפו פניהם. המלים, השירה, הצלילים, כאילו טפחו עליהם בעצמה רבה. ואילו בפניו של פסל העץ, בפני הקלף של ישו עטור הקוצים, הורגש איזה זיע, ניע. כעין חיוך מריר, רפה, פשט על פניו ובזויות שפתיו. הצלילים, המלים המוכרות השגיבות הלמו בראשו, וחדרו אל תוכו, לחן התפילה וההודיה נישא אליו ממרחקים, מימים קדומים, דומה היה כי עוד רגע קט תפקחנה עיניו העיפות וירים ראשו השמוט. כאשר סיימתי, רעמו מחיאות הכפים וקריאות עוד הפעם! עוד הפעם! ראשי הסתחרר, איבדתי את השליטה על עצמי ושרתי שוב ושוב. לאט לאט הצטרפה אלי כל המקהלה בליווי של זמזום חרישי שהלך וגבר, גם המנגן בעוגב הצטרף אלינו בצליליו העמוקים הממושכים. כאשר סיימתי לאחרונה, בקשו כולם לדעת את תָכנהּ של תפילה זו. הסברתי להם כי זהו אחד ממזמורי דוד המלך שהיו שרים בבית המקדש ונקרא “פתחו שערים”. הייתי גבור הערב, אולם בלב עמדה צינה, לא הייתי שלם עם עצמי, חזרתי הביתה ברוח נכאה, הרהרתי והתייסרתי, הן עשיתי מעשה שלא ייעשה, חיללתי את הקודש. לא סיפרתי בבית דבר על “נצחונותי” והייתי במבוכה גדולה.

5

בגימנסיה הורגשה תכונה רבה לקראת הנשף הגדול שייערך החורף בליל “השנה החדשה”, ושכל הכנסותיו לטובת “האגודה למען האינוָאלידים”. את קיר העץ שחצה בין אולם ההתעמלות ובין אולם הריקודים פרקו, ונוצר משטח אחד גדול שקישטו אותו בשלל סרטים וצבעים, הוקמה במה גדולה לתזמורת ולמקהלה. באותו ערב, הוארו כל חלונות הבנין על כל קומותיו וזר של אורות עטר את הבנין מבחוץ. היה נדמה כי כל הבנין עולה באש אשר הבהיקה והאירה את כל הסביבה עד למרחוק. הקהל נהר אל תוך הבנין שעמדה בו המולה חגיגית. שומרי הסף פשטו מנשים וגברים מעילי פרוה, פני כולם צהלו, להגו, צחקו וזרמו אל תוך האולם הרחב שהתמלא והלך. היו כאן כל אנשי השררה, האזרחי והצבאי, פקידי ממשלה ובעלי אחוזות מהסביבה, הם ונשותיהם. הגברות הופיעו בשלל שמלות משי מרשרשות ושמלות קטיפה שכוסו בשרשרות זהב, בשעוני זהב, צמידים, פנינים ויהלומים נצצו והבריקו, באויר נישאו ריחות בושם. המארחות לבשו חליפות אפורות ושביסים לבנים עם צלב אדום עליהן. היו כאן כל המורים והמורות והבנות מהמחלקה השמינית שאי אפשר היה להכירן, בִּן לילה הפכו לעלמות חן. קצינים ופרחי קצונה כרכרו סביבן במגפיהם הנוצצים, בחליפות שרד מהודקות לגופם וקשקשו בדרבנות המצלצלים. היה קהל יהודי רב, מנכבדי העיר ועשיריה.

הנשף נפתח בהימנון “אל מלך נצור”, כל הקהל שר בדבקות ובעמידה. על הבמה ניצבו המקהלה והתזמורת שהשמיעו כל אחת לחוד או ביחד מחרוזת שירים ומנגינות במשך שעה ארוכה. עם גמר החלק הרשמי, עטו כולם על המזנון שהיה משופע במאכלים חמים, בעוגות בנות שלוש קומות, בתופינים ומגדנות, בפירות ומשקאות, וודקה, קוניאק ויינות משובחים שנמכרו במחירים מפולפלים. הגברות המארחות כיבדו גם אותנו, המקהלה והתזמורת, בכיבוד נאה. על ידי הכרוז נפתחה ההגרלה לפי “השיטה האמריקאית” מי מוסיף? (קטו בולשי) מכרו תמונות, פרוות, תכשיטים. כאן הראו את כוחם וגבורתם הקבלנים, ביניהם מספר ניכר של יהודים, אשר התעשרו עושר רב ופיזרו ממון רב, מעין תרומה למאמץ המלחמה ושטרות הכסף נערמו ערמות ערמות על הטסים.

ובעוד ההמולה והצהלה גוברים ועולים, הסתדרה שוב התזמורת על הבמה ולפניה ניצב קרילנקו. לידו עמד הפעם המורה לריקודים כפי שנקרא “הטנצמייסטר”, לבוש היה זיג שחור, מכנסים צרים הדוקים, חזיה לבנה, עניבת פרפר וכסיות לבנות. הוא ספק בכפיו והכריז:

– “גבירותי ורבותי, יש לי הכבוד להזמין אתכם לוואלס הראשון, אשר אותו נרקוד לפי מנגינה שהלחין והתאים לתזמורת, מיודענו ברוך הכשרון מר קרילנקו! הסתדרו זוגות זוגות!” קרילנקו השתחוה בפני הקהל שקבל אותו בתשואות רמות. ובעוד הזוגות מסתדרים, פשט קרילנקו את ידו, נתן את האות והתזמורת פצחה בנגינה שתחילתה היתה רווית געגועים, כמיהה וערגה והפכה לסערה עליזה מסחררת. רעמו החצוצרות, המו הטרומבונים, תופפו התופים, השיקו המצלתיים. ישבתי נבוך ונדהם, הלחן היה של התפילה “שאו שערים ראשיכם”, אך המנגינה העליזה סחפה גם אותי. המילים הפכו לצלילי נחושת, לצלילי כסף של החצוצרה, להמיית התופים והמצלתיים. המלים בקעו מכל הכלים בתרועה גדולה. הזוגות סובבו, הסתחררו. שמלות המשי והקטיפה רשרשו, דרבנות צלצלו, המנגינה נסכה שכרון קל. כולם חייכו, צהלו, התמוגגו. נשים ובנות נשענו קלות, חבוקות בזרועות הגברים ותוך כדי ריקוד החלו לפזם את המנגינה טר לה לה לה לה. הטנצמייסטר נופף בשתי ידיו הלבנות, כנפי הזיג התעופפו באויר והשמיע מדי פעם “אגוש! אדרואט!”

הסתיים הוואלס הראשון והקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות ובקריאות “עוד הפעם! עוד הפעם! בראוו קרילנקו! בראוו.” הוא השתחוה ופניו זהרו, הוא חגג את נצחונו וקצר את כל התשואות, ואלי זרק מבט חטוף, ערמומי, חייכני, ושוב רעמה התזמורת והסחרחורת החלה מחדש.

מאותו ערב פשטה המנגינה בכל רחבי העיר בלבוש החדש ובשם שניתן לה על ידי המלחין “פתחו שערים”. ניגנו אותה ורקדו אותה בכל נשף ובכל מסיבה, פִּזמו ושרו וכל אחד ראה בה מהרהורי לבו “פתחו שערים”. אף אני הרהרתי על אותה דרך ארוכה שעשתה תפילה זכה שירדה ממרום שבתהּ מגרם המעלות של ארון הקודש, פשטה את טלית הכהונה ולבשה גלימה ססגונית ויצאה בתרועה גדולה אל ההמונים, והיא משמחת לבב אנוש. הרהרתי, אולי לא היתה זו ירידה כלל? עלתה בי מנגינה אחרת, מזמור אחר שאף אותו שרנו בדבקות גדולה, בצהלה ובשמחה ובקצב מסחרר: הללוהו בתקע שופר, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצִלצלי שָמע, הללוהו בצלצלי תרועה כל הנשמה תהלל יה, הללויה!

פרק ה: ימי שלום וימי מלחמה    🔗

1: העיר

ביתנו עמד בקצה העיר, עוד מספר בתים, גנים וחצרות והרחוב הגיע אל קצו. החלה דרך עפר שחצתה את שדות האימונים, התמרונים והמפקדים שנערכו כאן, במרחק מה נראו בניני הקסרקטינים. לעתים קרובות היו חוצים את הרחוב גדודי רגלים או גדודי פרשים בשירה ובשריקה בדרכם אל החזית. הדרך הוליכה אל העיר טולצ’ין. מרכבות גדושות נוסעים, סוחרים ונשים על צרורותיהן חלפו ברחוב. העגלונים דפקו בסוסים והפעמון התלוי על היצול השמיע צלצולים יבשים, גלין גלן. גם הגימנסיה עמדה בפרברי העיר והייתי עושה דרכי מדי בוקר במסלול קבוע, צועד במדרכה הרחבה, עובר ליד חצרות ששעריהן נעולים, ליד גדרות ברזל, גדרות עץ, מתחת לצל של פארות העצים שהנמיכו ענפיהם בשִפעת עלים ופרחים. מתוך החצרות והגנים נשקפו בתים קטנים נאים, כל אחד היה בנוי בסגנון שונה. כל חצר ובאר מים משלה, משאבה ירוקה וכלב עז נפש קשור לסוכתו, רובץ ליד פנכה ריקה. מהם שנחו בעצלתיים ונמנמו ומהם שהיו מתפרצים בנביחה וצריחה ומנסים להתפרץ אל השער. עד שהייתי מגיע אל בין שני הגנים הגדולים, מימיני הגן של הסובור, זו הכנסיה הגדולה הפרבוסלבית ומשמאלי הגן של הגימנסיה.

בשעת ההפסקות הייתי שומע סיפורים רבים, מפי החברים שלי, על אירועים שונים שקרו בעיר, והיו מספרים אותם בהתרגשות גדולה וכל אחד מוסיף עליהם כהנה וכהנה, לפי מיטב יכלתו. הסקרנות כרסמה בי, הנה הכל מתרחש על ידי, ורק אני חסר אותם. אולם ברבות הימים קבעתי לי הרגל, ובכל יום ראשון בשבוע, יום חפשי מלימודים, נטלתי צרור ספרים ומחברות “להכנת שיעורים”, ובצעד מהיר מגיע לביתו של חברי לכיתה, זינדל פוליאק, שעמד במרכז העיר. את הספרים והמחברות הייתי מטיל בחבטה על הספה ויוצאים יחד לשוטט ברחובות העיר. שעתי בידי וכולי פתוח לקלוט רשמים ומראות, לספוג את שאונה והמונה של העיר.

כאן היה המרכז המסחרי. שתי שורות ארוכות של חנויות משני צדי הרחוב, ובמרכז ככר גדולה מרובעת מוקפת חנויות ולפניהן דוכנים לפירות וירקות, דגים טריים מהנהר. ברחובות הצדדיים רבו הפונדקים והאכסניות, בתי התה, בתי מרזח וממכר נקניקיות מכל הסוגים. המון רב התגודד ושוטט ברחובות ובחנויות, אכרים ואכרות שבאו מהכפרים הסמוכים, מי ברכב ומי ברגל, חיילים נכי מלחמה שיצאו לשעה קלה מבית החולים, קבוצות קבוצות של טירונים צעירים שוטטו בהמולה עליזה וריחרחו בחנויות. בקהל התהלכו השוטרים על מדיהם בצעדים איטיים ועינם פקוחה. הרחובות והסמטאות מלאו רכב וסוסים, הכל התנועע, הכל זז ונע, שום דבר לא עמד במקומו, עמדה המולה סואנת. את לבי משכו הקַצַפִּים, הם היו שונים ובולטים על פני כל ההמון שהתכנס כאן, בשיחם ושיגם ובכל הליכותיהם, הייתי צופה בהם שעה ארוכה. הם באו במאותיהם מהכפר שלהם, שורה, הגובל עם העיר, על בניהם ובנותיהם ונשותיהם. גבוהי קומה, תסרוקות בהירות ארוכות וקצוצות עד לעורף, זקנים ארוכים אדומים, פנים מלאות סמוקות, חלוקים שחורים ארוכים ואפודה על כתונת לבנה רקומה. הצעירים שביניהם עם זקנקן אדמוני לבושים בקפידה בחולצות רקומות בשלל צבעים שהגיעו עד לברכיים, הדוקות באבנטים עם גדילים ארוכים, מגפים נוצצים. מדברים בקול רם בוטח, “עליזים ומתרוננים”. הנשים והבנות רחבות המתניים עם שמלות צבעוניות להגו וצחקו בלי הרף ופיצחו גרעינים בהתלהבות יתירה, החוצפה והיוהרה היתה שפוכה על פניהן. הקשישות מתחככות בין הקהל ופעמים מגיעות לידי מריבה עם המוכרות ליד הדוכנים, או למריבה בינן לבין עצמן. שמות ידיהן על ירכיהן ומגדפות בשפה עסיסית, בניב מיוחד, בהיגוי מיוחד ובאינפוף קל, שפה קַצַפית. הם מילאו את הרחובות הצדדיים בעגלותיהם המיוחדות, ארגזים ארוכים צבעוניים על גלגלים צבעוניים, אדום, ירוק, כחול, שהיו עמוסות אבטיחים, מלונים, תפוחים גדולים אדומים, אגסים גדולים. גם סוסיהם היו שונים, לא נמוכי קומה כשל האכרים ה“חוחולים”,⁵⁶ כי אם גבוהי קומה ארוכי גו וצואר, רעמותיהם קלועות בסרטים צבעוניים. הקצפים התהלכו כאן כאדוני הארץ, בחשיבות וברחבות יתירה, ועל היהודים ועל האכרים ה“חוחולים” האוקראינים נמוכי הקומה, הביטו מגבוה, מלמעלה למטה. הקצפים הובאו באלפיהם מעמקי רוסיה לפני מאות בשנים, עם כיבוש ארץ אוקראינה וגירוש הפולנים ששלטו בארץ זו, ופשטו בה בכל רחבי הארץ, התיישבו באדמות הדשנות והקימו כפריהם, וכך שמרו במשך כל הדורות על מנהגיהם ומסורתם ונקראו “שומרי המסורת העתיקה”. לא התגלחו, לא עישנו ושמרו על שפתם בניב המיוחד להם. רבים מבניהם למדו בבית הספר למלאכה וחרושת, בבתי ספר תיכון וגם בגימנסיה.

לאחר ששבענו מהתנועה השוקקת ומכל המראות הססגוניים, היינו נכנסים אל הקונדיטוריה של “האחים ברצלבסקי”. השם “קונדיטוריה” קסם לי מאד ובעיקר מה שהתרחש בפנים. עמדה כאן חמימות שזרמה מהמאפיה שבמרתף וריחות מגרים את החך של עוגות, עוגיות של דבש, קנמון ואגוזים קלויים, ריחות של חלות עם פרג, לחמניות טריות, לחמניות מתוקות מבוזקות באבקת סוכר, הכל נערם בערמות על מחבתות וטסים. מעבר לדלפקים הארוכים טרחו שתי האחיות ברצלבסקי היפות המטופחות, לבושות בסינרים לבנים. פניהן משולהבות כאפרסקים בשלים, שוקלות, אורזות ומשמשות את הקהל שהיסב ליד שולחנות עגולים. הסבו קצינים ופרחי קצינים, קבלנים שהביאו אתם יפהפיות צחקניות. ישבו בצותא שמיניסטים מהגימנסיה בלִוית בנות, לעסו עוגות, שתו תה, בירה, שוקולד חם, קאקאו ומשקאות קלים. האחות הבכירה היתה מפקחת על הליכות הקונדיטוריה, שתקנית, רצינית, ועל כל מחמאה שנזרקה אליה מהקצינים היתה מסמיקה ומורידה עיניה. הצעירה, ליזה, נערה כבת שש עשרה צחקנית היתה, נועזה, מסובבת בין השולחנות ומגיבה בקולה המתרונן ובצחוק עליז על כל חידודי הלשון שנזרקו אליה.

חסכתי פרוטה לפרוטה במשך כל השבוע, מאותם דמי כיס שאמא היתה נותנת לי, כדי שאוכל ליהנות כאן. אהבתי מאד את העוגיות המתובלות בצימוקים ואגוזים ועליהן ציפוי דק לבן מתוק ופריך. כל לעיסה וטעימה התפשטוּ בכל האברים, ושתיה מתוך הבקבוקון של פיאלקה קרירה. בימות הקיץ היינו סרים לכאן לאכול גלידה מפינכת זכוכית. הגלידה היתה צהובה, צבע קרם ונמסה בפה, וכל כפית נאכלה באיטיות ובכונה גדולה כדי להאריך ככל האפשר את הטעם הערב.

אולם מאותו יום שהחלו לבנות את הגשר על נהר הבוג, לא היתה שעתי פנויה יותר ללעוס עוגיות. ויתרנו על תענוג זה, ועל שאונו והמונו של הרחוב והשוק. קיצרתי בתפילה, קיצרתי באכילה ובצעדים מהירים רץ אל זינדל ובריצה קלה מגיעים אל שפת הנהר. נכנסים בין העצים שעל הגבעה, רואים ואינם נראים ועוקבים בדריכות גדולה אחר מהלך העבודה.

2: הגשר

למטה, לאורך שפת הנהר רחשה תנועה רבה של עגלות עמוסות קורות, כלונסאות, מרישים ולוחות עץ כבדים, פרקו אותם וערמו ערמות גבוהות. בשורה ארוכה עמדו זוגות זוגות ליד הסדנים, הלמו ורקעו בפטישיהם לוחות ברזל לוהטים שהוצאו מתחת לגחלים האדומות של המפוחים. בלוחות אלה פרזלו את הקורות, ניצוצות לוהטים ניתזו ועפו לכל עבר וכבו תוך כדי מעופם. לידם עמדו על חצובות גדולות חביות עם זפת רותחת למריחת הקורות, האויר סביב היה ספוג ריחות של זפת ועץ אלון. אך כל תשומת הלב נמשכה אל החבורה העליזה אשר תקעו את הקורות בתוך קרקעית הנהר. היו אלה ויליקורוסים⁵⁷ גבוהי קומה, בוני הגשרים על פני נהרות רבים. חזה חשוף שעיר, זרועות שריריות, כפות ידיים רחבות. הם הביאו אתם את הכלי המופלא, את הדובינה, אשר שמעהּ יצא לתהילה בכל הארץ, אך כאן נראתה לראשונה. מעל רחבת עץ כרפסודה, התנשאו קורות גבוהים ועליהם היה תלוי גוש פלדה שמשקלו חמשים פוד וצבעו ירוק. חבלים השתלשלו מהגוש העצום וירדו למטה, עשרים זרועות משכו בחבלים עד שהעלו אותו מעלה מעלה אל ראשי הקורות ובבת אחת הרפו מהחבלים והגוש הפטיש צנח וחבט בכל כבדוֹ על ראש קורה גדולה, תקועה במים ועם כל מכה ומכה היתה רועדת, חודרת ומעמיקה אל תוך קרקעית הנהר. כל התכונה הזאת של פלאי הדובינה, העלאת הפטיש מעלה מעלה והורדתו היתה מלווה בשירה אדירה, בקולות עמוקים שבקעו מגרונות הויליקורוסים, השתפכו על פני הנהר והדהדו בכל הסביבה.

אחד היה פותח:

פיקח הוא האנגלי

אך רפו ידיו

המציא מכונה – מאשינה

אך עמנו הרוסי

התבונה בכפיו

מניף הוא את הדובינה.⁵⁸

אחריו החרו החזיקו כל אנשי החבורה:

אח דובינושקה אל – רום

אח ירקרקת הלום נהלום

ונמשוך ונמתח דָא אוּחנים⁵⁹

אי הוך, איי הוך, איי הוך.

וירדו החבטות והלמו על הקורות, שרעדו, נמלטו והעמיקו לחדור אל תוך קרקעית הנהר, אם מעוצם המכות שירדו על ראשן, או מעוצם השירה שבקעה. כך הלכו ונוצרו שלוש שורות מקבילות של קורות, עליהן הצמידו ביתדות ברזל מרישים ולוחות כבדים. יום יום התקדם הגשר יחד עם הדובינה וצעד אל עברו השני של הנהר, אל המעבר הרחב שבין שתי גבעות השחם של ההר שנקרא “הסקאלה”.

כאן, לא הרחק ממקום התצפית שלי, ישבה חבורת נערים ופרחחים שנעשו כעין שותפים זוטרים לכל התכונה שרחשה כאן. הם היו מצטרפים למקהלה בשירת א דובינושקה דא אוחנים. אחד מהם רץ העירה, מדי פעם, בשליחות של הויליקורוסים, תוחבים מטבע בכפו “רוץ מהר, הבא בקבוק וודקה, נקניק, כעכים, פפירוסות”. הלה נושא רגליו למלא השליחות הנכבדה. מנהיג חבורת הנערים היה מקפיד שיעשו מלאכתם נאמנה וקבלו בתמורה כעך אחד, או פפירוסות, אחד מוצץ שתי מציצות ומעבירה לשני. קינאתי בהם קנאה גדולה, אין עליהם עול מורים, עול לימודים, חיים הם, הנערים, להנאתם וחפשים לנפשם.

היו אלה ימים ראשונים של אביב. הנהר נשא מים רבים שזרמו ברעש והשתפכו על גדותיו. אך מיום ליום פחתו המים ושקט הרעש, הגשר התקדם וצעד. וכאשר שלמה המלאכה ועוד בטרם חנכו אותו, הייתי בין הראשונים שעברו עליו. צעדתי עליו יחד עם כל הנערים העליזים, יחד עם כל הפועלים והעגלונים, מחליק על המעקה, דופק על הקרשים לראות אם הוא עומד איתן. הגעתי אל העבר השני ומצאתי את עצמי בארץ לא נודעת שנשקפה אלי תמיד ממרחק. עליתי בשבילי הגבעה המסולעת, שוטטתי בין העצים העתיקים ששָרשיהם השתרגו ובצבצו מבין סלעי השחם, צעדתי בין השיחים העבותים שכיסו מערות ונקיקים. מכאן נשקפה אלי כל העיר על רחובותיה וסימטאותיה, הפרברים ומבואות העיר טבלו בירק עצים, גנים ושדרות, גגות אדומים בצבצו, מגדלי הכנסיות התנשאו אל על בכפות הירוקות וצלבי הזהב. פה ושם נראו בנינים אפורים של מוסדות ממשלתיים, בנין הגימנסיה הלבן על חלונותיו המרובים התנשא על פני כל הבתים.

ביום חנוכת הגשר, צעדה כל הגימנסיה על כיתותיה ומוריה אל הטכס החגיגי. המונים נהרו אל הנהר, התכנסו כאן קציני צבא ומשטרה ונכבדי העיר. תהלוכת כמרים ירדה אל הגשר עם צלבים ואיקונות, הצטלבו ושרו והתיזו על הגשר “מים טהורים”, תזמורת צבאית השמיעה מנגינות, השיקו כוסיות, הגשר נפתח ומיד החלה תנועה סואנת.

3

הגשר שאת בנייתו וצמיחתו ליויתי כל הימים התחבב עלי מאד, חשתי איזו קרבה יתירה אליו, כאילו השתתפתי בהקמתו. הרהרתי בו תכופות, שרתי את שירו ופעמים אחזה בי דאגה, אולי הוא התמוטט, ומדי פעם הייתי נחפז אליו להִוכח שהוא עומד איתן. נהניתי מהתנועה הזורמת עליו של עגלות, מרכבות, הולכי רגל ורוכבים יוצאים את העיר ובאים אליה. על שפת הנהר, במרחק מה מהגשר, היתה מוטלת על צדה המעבורת, כעין שלד ענק של חית בראשית. לידה רבץ ניקופור הזקן נים ולא נים. המקטרת בפיו, מפעפע בה, רוטן רטינה חרישית מ.מ.מ.מ. ויורק יריקה. על מה הוא מהרהר? על מה הוא רוטן? ודאי על ימים שעברו ללא שוב, ימים שקטים שלוים, עת הכל התנהל בשובה ונחת, הימים שהוא ניצח על מלאכת המעבורת. מדי פעם נשמעה הקריאה: היי ניקופור! הבא מעבורת! עלה אכר עם סוסיו ועגלתו על המעבורת, הגלגל סובב סובב וחורק, הכבל נמתח והמעבורת שטה לאיטה, חוצה גלי הנהר המלחכים את שוליה ונוסכים צינה נעימה, מרגיעה. הסוסים, אזניהם דרוכות זקופות ועיניהם צופיות בחרדה. דומה להם כי הם עומדים, אך לא, הם שטים ומתקדמים אל הגדה השניה בלי שיזוזו ממקומם. האכר, מקטרתו תקועה בפיו והשוט תקוע בעגלה, מאחוריו יושבת אשת חיקו ברחבות וממלאת בגופה הרחב המלא את כל העגלה. מדי פעם היא תוקעת את שיניה הלבנות הגדולות בתפוח אדום עסיסי ונוגסת בו נגיסה הגונה. וכך מגיעים אל שפת הנהר. תם המסע.

כך, כך, מהרהר ניקופור, פעם ידעו טעמם של חיים. לא אצו, לא דחקו, הזמן התנהל לאטו. ואילו עכשיו, ישמרנו אלהים, הכל השתבש ואת הבריות אין להכיר כלל. הנה, גשר בנו, ומה נחת בו? אצים, רצים, נחפזים, השד יודע לאן. דוחקים אחד בשני, זועפים ומגדפים. כל אחד רוצה להקדים ולעקוף את משנהו, להגיע אל ראש הגשר, מתערבבים ונתקלים אחד בשני ומגדפים. על מה כל הבהלה? מה החפזון שאחז בכולם? השד יודע מה. כל הדוחק, ההמולה הגדולה שעל גבי הגשר היא למעלה מבינתו של ניקופור, והוא ממשיך לפעפע במקטרת. עשן קליל עולה ממנה. מהרהר ניקופור, יורק ומנמנם.

4

ימים חולפים, שנה עוברת שניה נוקפת. החזית רחוקה, אי־שם, אך המלחמה מצויה כאן. נושמים אותה וחשים בה בכל פנה ועבר. את העתונים קוראים בין השיטין ומקשיבים לשיחת הבריות. העתונים מבשרים ומודיעים “כוחותינו נסוגים בסדר מלא”, אך כולם יודעים טיבה של נסיגה זו. אלפי הרוגים ופצועים, אלפי שבויים, מפנים ערים וכפרים והאויב חודר ומעמיק. הגיוסים מתגברים. במרכז העיר הכל השתנה. ההמולה הסואנת שככה לאִטה. האנשים נראים קודרים, מודאגים וכולם שואלים מה יהיה? המצרכים פוחתים, המחירים מאמירים מיום ליום וישנם מצרכים שנעלמו לגמרי מן החנויות. ברחוב הראשי על המדרכה מתקבצות חבורות סביב פצועי המלחמה שהחלימו קמעה ויצאו לשעה קלה מבית החולים לשאוף אויר צח. כאן כרותי יד עם שרוול ריק, אחדים מדדים על קביים, או שראשם ופניהם חבושים בתחבושות לבנות שריח היודורפורם נודף מהן. מספרים הם “סיפורי מלחמה” בפרטי פרטים ומשרטטים על פני הקרקע את כל מפת החזית: – “הנה כאן אנחנו שלנו, וכאן ממול עמדות האויב”. מספרים הם על הצבא שהתחפר וירד אל החפירות עמוק עמוק. אין להוציא ראש, אין להוציא יד. מחקים הם בקולותיהם את טרטור מכונות היריה, את התפוצצות הפגזים. והקהל מאזין, בולעים דבריהם ונאנחים אנחה עמוקה. השוטרים מתהלכים מאופקים, קשובים ומפזרים מדי פעם בכעס עצור התקהלות יתר. “לא להתגודד, לא לשוטט, איש למלאכתו. ואתם רבותי החיילים, שובו למקומותיכם”.

אך ישנם כאלה שאותם לא תפזר. הנה יושב אחד בקרן הרחוב, נשען הוא אל קיר הבית. שני שרווליו הריקים שלובים זה בזה. שתי ברכיו העטופות כרותות הרגלים מוטלות על המדרכה כשני כלונסאות עבים, פניו רחבים, יפים, אדמומית עומדת עדיין בלחייו. הוא מגולח למשעי ושפמיו סומרים ומסולסלים, חזהו עטור באותות הצטיינות, גבר כהלכה וגיבור חיל… לשעבר. יושב הוא שעון אל הקיר כמו מצבה חיה, כמו פסל חי. אין הוא מדבר, אין הוא מבקש. רק עיניו הכחולות הקרות כפלדה נוקבות, חודרות וכולו מחאה, זעקה גדולה. הכובע נטול המצחייה מונח בין שתי ברכיו העטופות וכל העובר על ידו מתכופף וזורק מטבע. ככל שהעובר יותר קשיש המטבע גדולה יותר. ישישה אחת נעמדה לידו, הפשילה שמלה אחר שמלה וכשהגיעה לשביעית, הוציאה את צרור כספה, פתחה את קישוריו ונטלה מטבע אחת של כסף, הציצה בו ולחשה עליה לחש. שמה את המטבע בתוך הכובע והצטלבה. אכרה אחת ניגשה והניחה כעך לבן, שניה שמה נתח לבן של שומן חזיר. אכר אחד עבדקן ירד אל עמקי כיסו שבמכנסיו הרחבים ושלה משם נרתיק של עור, פתח את שרוכו, צבט קורט של טבק, שם אותו בניר דק והחל לגלגל פפירוסה, הדביק אותה בשפתיו, תחבה אל פיו של הפסל החי והצית אותה. הלה שאף את העשן אל קרבו ופלטו בסילונים ארוכים והודה חרישית בקול עבה וצרוד: “תודה רבה לכם, תודה”. האכר נהנה וחייך: “טבק משובח מה? נו, יערב לך ויבושם”.

עם ערוב היום מגיעות אליו שתי נשים, אחת קשישה ואחת צעירה. לידן נער בן תשע. באות הן עם עגלה בת שני גלגלים. עבודה עצמית, כנראה. הנשים נוטלות אותו בזרועותיהן ומושיבות אותו בעגלה ומסיעות אותו, את מפרנס המשפחה, אל ביתם, אי־שם בפרברי העיר.

5

חלפו שנתיים, שלישית נקפה והמלחמה בעיצומה. האויב מתקדם, נוגס ובולע שטחים נרחבים, ערים וכפרים, מדינות שלמות. הגיוסים מעמיקים, עד גיל ארבעים כבר הגיעו. אל לשכות הגיוס צועדים אנשים קשישים, אכרים בעלי זקן ושפם ארוך, פועלים, בעלי מלאכה, מהם אבות לבנים בחזית. אחריהם נשרכות נשים קשישות ונשים צעירות פוכרות כפיהן: “על מי אתה משאיר אותנו, אלי בשמים”. בלשכת הגיוס אין טורחים כלל לבדוק אותם כהלכה, למשש בהם, מעיפים עין ומפטירים: כשיר, כשיר. הכל כשיר חוץ מעיורים ופסחים. הכל זורם לחזית הבולעת ואינה יודעת שָׂבעה, כמו מולך. העם רוטן, רוטן, תחילה בלחש הגובר ועולה. מצרכים פוחתים, אוזלים מן השוק “היהודים מסתירים אותם, מחר יעלו את המחיר”.

אל בית התה שבמרתף הבנין של נחום פולאק, יורדים במדרגות. עמוק הוא המרתף וכאשר נכנסים אל תוכו, אופף אותך עשן המחורקא. האדים העולים מהמסובים כאן שנתחממו, ועשן הפחמים מהתנור הבוער. כאן ניתן להשיג כוס תה חם רותח ישר מהסמובר הגדול עב הכרס שאינו נח לרגע, רותח, מפעפע ומעלה אדים. הכוסות נמזגות ונחטפות בידים כבדות מיובלות, נושפים עליהן, מוצצים את קובית הסוכר, לוגמים, שואבים. כל לגימה נעשית ברעש בתנופה ובמצמוץ שפתים. מנגבים את השפם בשרוול וממשיכים לשאוב מכוס התה המהביל. ניתן להשיג כאן גם מאכלים ערבים וכוסית וודקה. כאן התקבצו כל העמלים, פשוטי העם, המצויים בחוץ רוב שעות היום. העגלונים, השוערים, החצרנים והסבלים. את כולם הבריח לכאן הקור והכפור השוררים בחוץ. באים לחמם את הגוף ואת הנפש, מסובים ליד שולחנות ארוכים ושקועים בקערות שלפניהם. אחד תקוע בקערת חרס גדולה מלאה ברגל קרושה, בוצע מככר לחם השיפון ופיו מלא, תפוח, שני עמל ליד קערה עם חמיצה חמה שתפוחי אדמה שטים בתוכה. אך רובם מסובים ליד כוסית וודקה, כוסית ראשונה נבלעת בתנופה מהירה, מטים את הראש אחורה, משעינים אותו על כף היד, הפה פעור והופ! החליקה ונשפכה ישר אל תוך הגרון. ואילו את השניה והשלישית לוגמים לאט לאט. החמימות מתפשטת בכל אברי הגוף, יורדת לרגלים ועולה לראש.

ניתן להכיר אותם ואת מעמדם לפי פרוותיהם וכובעיהם השעירים. הסבלים פרוָתם קצרה מרופטת, מטולאת ומהודקת בחבל עבה. כובע הפרוה מעוך, קטן. לא עגלה ולא סוס, סוחב הוא הכל על גבו, שקים שניים של קמח או סוכר, ארונות כבדים. ואילו השוערים פרוָתם ארוכה, רגליהם נתונות באנפילאות לבנות, רק עכשיו פינו את השלג ליד שער החצר, ליד הכניסה לבית, ונכנסו להריק כוסית ולשוחח מעט. את העגלונים שאינם נפרדים לרגע מהשוט, ניתן לראותם ברחוב, בסימטא, מובילים הם משאות אל החנויות והמאפיות. שקי קמח, שקי סוכר, חביות דגים מלוחים, חביות נפט על גבי מזחלת הובלה נמוכה מעץ פשוט שקרשים נטויים עליה. המזחלת רתומה לסוסה כחושה והעגלון עצמו מסייע בכתפו האחת, מצליף בשוטו ויו, ויו.

ואילו בני המעמד העליון כאן אלה הם הרכבים בעלי עגלות החורף הקלות, הצבעוניות והמפוארות שאדרת שיער כבדה פרושה עליהן. רתומות הן לסוסים אמיצים והפעמונים לצואריהם. לבושים הם הרכָּבים תלבושת מכובדת אחידה כדי שלא יטעו בהם הבריות. לבושם אדרת פרוה שחורה ארוכה, ענודה בחגורת עור רחבה. צוארון פרוה המכסה את האזנים והפנים, לראשם כובע גבוה וזקוף מפרוה מסולסלת המוסיף להם משנה חשיבות. עגלות החורף, או המרכבות בקיץ, חונות ברחבה ליד הככר המרכזית, או ליד בית המשפט, בית החולים. אין להם מגע עם שקים וחביות, אלא עם אנשים חשובים ונכבדים. הם מסיעים שופטים, עורכי דין, רופאים, פקידים בכירים, גברות מכובדות לנשף או מסיבה. הם רואים את “העולם הגדול”, מסיעים סוחרים נכבדים מעיר לעיר. הם יוצאים למסעות טיול אל מחוץ לעיר עם קצינים ונערותיהם. לעתים מופיעה חבורת גימנזיסטים וגימנזיסטיות, נכנסים מתחת לאדרת השיער החמה, הרכּב מצליף בשוטו על סוסיו נשריו, השוט שורק, הסוסים טסים ומזוררים, הפעמונים מצלצלים, נישאים טסים אל הדרך הרחבה, הלבנה, אל שדות שלג נרחבים, שירה בוקעת, חוצים ים של שלג.

לכאן, לפונדק שבמרתף, נקלע רכּב אחד רם המעלה. יושב הוא ליד שולחן קטן מופרש מכולם. מה לו ולעֵרב רב שהתקבץ כאן. העמיד את כובעו הגבוה על השולחן שעליו פרושה מפה. משהו נדבק בו מאותם הרגלים ונימוסים של האנשים המכובדים שאתם הוא בא במגע. פתח הרכב את פרוָתו לרווחה, החליק על שפמיו הארוכים ששיבה זרקה בהם, מהקרח והשלג שדבק בהם. פניו סמוקים מגולחים למשעי. המשרת הקשיש מכרכר סביבו ומשמש אותו. וכך מתחילה המלאכה המסועפת לפי סדר קבוע: לוגם מכוס הוודקה הגדולה, בוצע מן הכעך, חותך חתיכה הגונה מהנקניק ולועס, בולע ביצה קשה, את כל כולה, לוגם מכוס התה, מוצץ מן הפפירוסה המונחת לידו ופולט מנחיריו סילוני עשן, ושוב לוגם מכוס הוודקה וחוזר חלילה. המשרת מכרכר ומלהג: “נו, וואסילי איבאנוביץ‘, איך הדרכים? ומה כותב הבן, וואסילי איבאנוביץ’”. הלה רוטן: “כותב, כותב, הב עוד כוס תה!”. "כדבריך, וואסילי איבאנוביץ' ".

לאחר שהשקיטו המסובים ליד השולחנות את רעבונם וחיממו את גופם, פותחים הם ברב־שיח על הא ועל דא. אין עיסוקם בענינים העומדים ברומו של עולם, את אלה הפקידו בידי רמי המעלה, המושלים והמצביאים. כאן דנים בדברים של ממש הנוגעים לצפור הנפש. על המחורקא שהתיקרה, על הוודקה שטעמה תפל, פיגול, פסולת. אך בעיקר טרודים המה ודעתם מתבלבלת בגין אותו פֶּרֶט חדש של ניָר שיצא לשוק. כל מטבע גודלה כבול דואר, כל אחד בצבע מיוחד וטבועים בהם דיוקניהם של כל הצארים האימפרטורים, כל בית רומאנוב, והן נמעכות, נמחקות ומתבלות מהר.

– ולהיכן, לכל הרוחות, נעלמו מטבעות הנחושת והכסף, אין רואים אותן, כאילו האדמה בלעה אותן.

– כך, כך האדמה, אומרים כי קוברים אותן, ויש אומרים כי הממשלה זקוקה להן.

– נו, פעם קופייקה היתה קופייקה, של נחושת קלל, אחת ועוד אחת והנה לך רובל שלם, של כסף. שם אתה את הרובל על כף היד, משפשף ומצחצח אותו בשרוול ולפניך דיוקן של מלך בכל הדרת כבודו, תענוג להסתכל בו, נוצץ ומבריק. השפם מסולסל ועיניו מביטות בך כאָב רחום, כבוד ותהילה להוד רוממותו.

– כך, כך היו זמנים.

אחד תוחב ידיו לכיסיו, שולה מהם מלוא חופניים של בולים, שוטח אותם על השולחן.

– הרי לכם עמל של שבוע ימים. תוחבים לך פיסות ניר ואינך מוצא בהם את ידיך ואת רגליך.

– ואני לפי הפרצוף מכיר אותם. הנה כאן פיוטר הגדול עם השפם הארוך. חמשים קופייקות, פאבל עם הבאקנבארדים ארבעים קופייקות. והנה כאן כל האלכסנדרים. נו, וזה שלנו מיקולקה עשר קופייקות, הכל בכל.

– בכיס אינם מצלצלים, טוען אחד. אינם מחממים. נדבקים הם המלכים אחד בשני והופכים לדיסא אחת. מתבלים מהר, נמעכים. נכנס אתה לחנות לקנות חפיסת מחורקא, או דג מלוח, שוטח אתה את כל האימפרטורים על השולחן וכאן מתחילים למשמש, לרשרש, לבדוק שבע בדיקות. שולה הוא אחת מהערימה וזורקה הצדה. “זה, מיקולקה זה, לא יוצלח” הוא פוסק, “ומשום מה לא יוצלח?” “נו, מבין אתה, מרופט לחלוטין, מחוק לגמרי”. מחוק, שחוק ועשר קופייקות הלכו לכל השדים והרוחות.

– ולי אתמול פסלו אחד וגם צחוק עשו להם. תפס לו מתוך הערמה למלך אחד, הופך אותו על פניו ואחוריו, מרחרח, משכשך ותוחב לי אותו ישר בפרצוף. “את זה” הוא אומר, “תדביק לטבור שלך, סגולה לעיכול”. “מזויף, מבין אתה?” “ואתה מה?” אני אומר לו “ידען? חרטום של פרעה, מה? לפי הריח תכיר?” אך הוא בשלו “מזויף, השפם קצר יותר, בנת?” ואתה לך מדוד להם את השפם בארשין,⁶⁰ כך, כך, עמלת, יגעת ומתקבלת הבלותא, זהו.

6

יום יום מובילים אחד או שנים אל בית הסוהר. צועדים הם בלִוית השוטרים, ידיהם כבולות, אדרותיהם על כתפיהם, ראשם מורם ומבטם ישיר, אמיץ. קוראים להם “פודפולני”, אנשי המחתרת. הם אינם מקומיים, מרחוק באו, יש אומרים כי עריקים המה, מן החזית. הופיעו כרוזים, או כפי שקוראים אותם “ליסטוצ’קי”, עלעלים, ופושטים בקהל. כל אחד וסיסמתו: “הקץ למלחמה” “הלאה פושעי המלחמה”, “הפנו נשקכם נגד המשטר הרקוב”. בימים של שוק ויריד מתוך עמקי ההמון הצפוף בוקעים לפתע עלעלים, נישאים ברוח מתפזרים ומתפשטים לכל עבר. אנשים נוגעים בהם, מציצים בתמהון, בפחד, הצצה חטופה. המשטרה תרה אחר העלעלים, מרחרחת ופותחת במרוץ מטורף אחר עלעל אחד. אותה פיסת הניר כגודל כף היד מתרוממת, פתאום, באויר, היא נישאת מעל ראשי כולם, גבוה גבוה, ונפרשת לעיני כל הקהל ומכריזה באותיות שחורות: “הפנו נשקכם נגד האויב הפנימי” “הלאה המשטר הרקוב”. שוטר אחד שלף חרבו, הזדקף והתרומם וניסה בחוּדהּ של החרב לתקוע בה, להורידה מטה, להשמידה ולבערה. דומה, שעוד מעט והחרב תנעץ בה, אך זו מתעתעת ומתקלסת בו, התרוממה כלפי מעלה, נפנפה בזנבה ונעלמה.

השוטרים בודקים, ממשמשים ומעלים חרס וזעמם גובר ועולה. הנה, תפשו לו לנער אחד, שעמידתו היהירה הבוטחת בפישוק רגלים וידים בכיסים לא נראית להם, ושופכים עליו את זעמם: אתה! לוטש עיניים ומחייך. מה? אני אעיף לך מבט שכזה שריאותיך תחשכנה! אנו! מרש לפוליציה! שם נדע ונחקור להיכן אתה מביט ומה אתה רואה, בנת? מרש! דחיפה ודחיקה בערפו, בגבו וכבר נעלמו אתו מעבר לפינת הרחוב. הקהל רוטן, זועם: צפעונים!

בקהל פשטו שוטרי חרש, משוטטים, מתחככים, מאזינים, האוזן כרויה, האף מרחרח. אתמול תפשו לשנים מהם, שמו שקים לראשיהם וחבטו בהם כהלכה, והשאירו אותם בריסוק עצמות, ליד הגדר של כנסיית הסובור. המאורע הפך לשיחת הבריות, עכשיו, אומרים, יגבירו את החיפושים ואת המאסרים. רבו השמועות, רבו הלחישות, מפה לאוזן, והן מתרבות מיום ליום, שמועה באה, שמועה הולכת ואין יודעים מהיכן הן צצות. מספרים על שחיתות בצמרת, על גניבות באספקה הצבאית, על שוחד שגבר במדינה, ועל המלכה! מעבירה היא סודות מלחמה לאויב, לגרמניה, מולדת אבותיה. מספרים על אחד, ראספוטין, מתחזה ככומר ידיד המלכה, והוא מכשף, נואף ושיכור. הופיעו ונפוצו שירי מחתרת, שירי חזית עצובים, נוגים. שירי מגורשים ואסירים, ושירים שיש בהם להפיח תקוה לימים טובים העומדים בפתח. הופיעה שירת הדובינה בנוסח חדיש:

עוד יבוא היום

והעם יקום על רגליו

ימתח ויישר גבו הרחב

ועל הבאטיושקה צאר

ועל חבר מרעיו

יניף את כלי שעשועיו

את הדובינה.

אח דובינישקה אל־רום

אח בירקרקת הלום נהלום

ונמתח ונמשוך ואוחנים

היי הוך! היי הוך, היי הוך.

7

ככל שהגביהו את החומות מסביב לגימנסיה, שהרוח הרעה המהלכת בעיר לא תחדור, חלילה, פנימה, ככל שהקפידו על המשמעת ועינים רבות עקבו אחר התלמידים והתלמידות, בייחוד על השמיניסטים, שכל עיני הנערים נשואות אליהם, כן רחשה וגברה הפעילות בפנים, ואותם עלעלים ושירים התעופפו, נישאו עם הרוח והגיעו עד לכאן.

באחד הימים הופיעה גלויה מצוירת בצבעים כחולים, אדומים וצהובים. הגלויה החלה לשוטט ועברה מיד ליד במהירות מסחררת, הצצה קלה בהחבא, בפינה אפלה בבית השימוש. על הגלויה מצויר היה הצאר בכל מדי תפארתו וחזהו משופע בכל אותות הכבוד וציוני הגבורה. עומד הוא ומחזיק במכנסיו השמוטים כשעכוזו חשוף. קצין גרמני מהעבר האחד וקצין אוסטרי מהעבר השני מצליפים בעכוזו במגלביהם. מולו עומד קצין רוסי מתוח ומצדיע לפני המלך:

– להחזיק? הוד רוממותו הנעלה!

– לא ולא, אני מחזיק בעצמי (יא סאמודרשיץ).

זה היה תארוֹ של המלך כמחזיק בעצמו בשלטון, שלטון יחיד. הידיים צורבות מפחד, מאימה, אתה יכול להתפש עם הגלויה ביד או תתָבע לחקירה. ממי קבלת הגלויה? למי מסרת הגלויה? אתה עלול להיות מחוסל בִּן רגע ועוד למשוך אחריך רבים מחבריך. עמדה אוירה מתוחה, לחש, רחש, מילאו את האויר.

– לקוזמינסקי יש אקדח.

– היזהר משבצ’וק, מלשין אחד.

– ערכו חיפוש בביתו של פדיה, אחותו נאטאשה נאסרה.

– מהמחלקה השמינית גורשו ארבעה תלמידים וציידו אותם ב“תעודות זאב”. (הנועלות בפניך את כל דלתות מוסדות ההוראה שבמדינה).

עמד חורף עז, קרה יבשה מקפיאה. לעתים ירד שלג כבד שכיסה את כל העיר במעטה כבד לבן צחור. הוא רבץ על הגגות, על הרחובות והמדרכות, על החצרות והעצים. בני אדם שחו, הנמיכו קומתם. עטופים מכורבלים ומכווצים צעדו בכבדות צעדים חורקים. דומה היה כי החורף יימשך לנצח כאילו מנסה להקפיא, לשתק, את כולם, את הכל.

משנת חסידים

מאז עקרנו לכאן, לעיר המחוז ברצלב, עם פרוץ המלחמה, לא בקרתי בעיירה הקטנה שלי, וכבר חלפו שנתיים ורבו געגועי אליה, אך כל העיירה מגיעה אלינו לביתנו. באים אכרים בעגלותיהם עם נשותיהם ובניהם, באים להגיד שלום לידידים הותיקים, מורדקו ואודליה, ומביאים מן הפרי והיָרק והעוף למינהו, באים ללוות את הבנים היוצאים לחזית, מוחים דמעה ומצטלבים. הם באו בעגלות מלאות ושבו בעגלות ריקות. באים יהודי העיירה ומביאים את הבנים, ומעיניהם נשקפים הפחד והחרדה. הם צרים על אבא ומגיעים אף לבית ספרו, ובעודו עומד ומרצה על צדוקים ופרושים, או שהוא בעיצומו של מרד בר־כוכבא, היו אורבים לו במסדרון, כשהיה יוצא אליהם היו מסתערים עליו: מרדכי! מרדכי! כאילו כל גורלם בידיו.

אבא היה מתרוצץ בין השתדלנים ובא במגע עם “האריות שבחבורה”, משה קרסנר, נחום פולאק, שיש להם מהלכים ב“חלונות הגבוהים”: קציני גיוס, רופאים צבאיים, יהודים אינם חסים על ממונם ומשלמים במיטב כספם, כפי שיושת עליהם. לפעמים גזירה מתבטלת, מכוחו של מום או מכוחו של מתן בסתר, או מכוח שניהם. מתפרצים לבית בהכרזה חגיגית: שוחרר! שוחרר! והיתה שמחה גדולה בבית. לפעמים היתה ידם של שונאי ישראל על העליונה ונלקחו הבנים, וההודעה: נלקח! נלקח! היתה מעוררת חרדה גדולה וייאוש עמוק, הבית היה מתמלא באנחות ובכיות, ואמא טורחת, מארחת, מנחמת, מעודדת.

בין הבאים היה הדוד וֶולויל, בנה יחידה של אחות סבתא, המלחמה פגעה בו קשות, ובכלל, באה שלא בעִתה. העסקים פורחים ומתרחבים ומשגשגים, והבית מתמלא המולת ילדים, ומספרם מגיע לששה, מנער בן שתים עשרה ועד יונק, ועוד ידו נטויה. וכאן צרה צרורה, כל שלושה חודשים מטרידים אותו, דחייה ושוב התייצבות, ושוב דחייה. הדוד וולויל נוקט בכל אותן השיטות וההמצאות המקובלות בין אחינו בני ישראל בכל עיר ועיירה, אשר גזירת הגיוס פגעה בהם. מי שמטיל מום בגופו ומי שצם ימים ולילות ומופיעים ברזון ובחיוורון ובלב חלוש. רבים הם המשתמטים מהגיוס ורבים הנחבאים, או כפי שהם קרויים “הארנבות”. בייחוד משתכפו המפלות וגברה ההסתה וגאתה שנאת היהודים, ואת כל זעמם שופכים צוררי ישראל על ראשם. הדוד וולויל הוא מעין דוברם של כל המתענים והמתייסרים, ושופך הוא את כל חמתו על פוניה, כלומר כל גוי אשר תיתורה לו בכובעו, מקטון הפקידים ועד לשרים רואי פני המלך, ואף הצאר בכבודו ובעצמו, כולם כוללם יחד קרויים פוניה. על כולם הוא שופך את זעמו ומנופף בידיו וטוען:

– בעד מי? בעד מה? עבור מי? עבור מה? עלי להלחם, עבור עלילות בייליס?⁶¹ עבור הפוגרומים? עבור גירוש היהודים מהכפרים? עבור שנאת ישראל התוססת בהם? רבבות מבני אחינו עומדים בקוי האש, נהרגים ונפצעים. והם! מבזים, משפילים, מעלילים, מדכאים, לא אות הצטיינות ולא העלאה בדרגה. איני טוען חלילה לצלב גיאורגי, או למדליה של כסף, יהא של ברזל, של פח, של נייר, אף לא לגנרל או פולקובניק, אבל פוד פוד פראפורשצ’יק! (סגן סגנו של מפקד כיתה), לא ייזכר ולא ייפקד, במלה אחת, פוניה חזיר, פוניה גנב, הלואי נזכה כולנו במהרה בימינו לראות במפלתו ובתבוסתו. הקץ לשלטון הרשע!

אמא מנסה להרגיעו ולהשקיטו אבל הוא בשלו, מנופף בידיו כל לילה לפני ההתייצבות, הנדחית מיום ליום, הוא שותה מי־חזרת, מגלגל פפירוסות ומעשן בשרשרת, מריח פלפל שחור ומתעטש ומשתעל, וכל שיעול מרעיד את חלונות הבית. הוא צם, אוכל כזית ומתייסר הרבה, ובלבד שהלב יפעם. אמא ואבא מטפלים בו וליבם דואב, מה עלה לו לוולויל העליז, המזמר, המרקד, קצרה ידם מלהושיעו? לפני צאתו מן הבית להתייצב בלשכת הגיוס, מתייצב הוא לפני אמא, והיא שמה את ידה על לוח ליבו ושניהם מאזינים.

– נו, אֻדיל, הגידי, פועם, פועם?

– פועם! פועם! ועוד איך! שיהיה בהצלחה!

הפעם הזאת חזר ופניו מאירות, ששה חודשים דחייה! העניין הצליח והלב לא הכזיב. והיתה שמחה גדולה בבית. ארכּה לששה חודשים! ועד אז ד' יעזור, הכל ייתכן. בטוב ליבו בסעודה העריבה שזה זמן רב לא הגיעה לפיו, ובין טעימה לטעימה פונה אלי הדוד וולויל:

– נו פיני, ולסבא ולסבתא ולחוה’לה אינך מתגעגע כלל? הנה עכשיו אתה בחופשה ארוכה, חג מיקולאי, חג המולד והשנה החדשה, מה דעתך שתתלווה אלי? עוד מעט ותהיה לבחור בר־מצווה. ומן הראוי שסבא יכשיר אותך למועד זה. אַ? מה דעתך?

ואכן, רבו געגועי לסבא, לסבתא, ולאחותי חוה. לפי חזות פניהם של אבא ואמא ידעתי כי הרשות נתונה.

למחרת בבוקר הניחה אמא הצידה את מדי הגימנזיסט עם הכפתורים הנוצצים, שלא יהיו למזכרת עוון בפני סבא, והלבישה אותי ככל האדם ועטפה אותי בפרוה ובכובע פרוה. וכך התיישבתי מכורבל ומעוטף ליד הדוד, על המזחלת הקלילה שלו שעמדה בחצר. הסוס לא היה קשטן, הערמוני, שאתו היינו נוסעים עם הדוד לכפר, לטחנת הקמח, אלא קארי וכשמו כן הוא, שחור, מבריק ונוצץ. מנחיריו הרוטטים בקעו שני סילוני אדים חמים, והוא רקע ברגלו הקדומנית וחפר בשלג. הדוד משך במושכות והצליף בשוטו, ויו קארי! ויצאנו לדרך.

המזחלת החליקה קלילות על גבי השלג הלבן הצח, ופרשה מגלשיה כשתי כנפים. קארי טופף ברגליו, פרסותיו נוצצו והבריקו, ופתיתים לבנים נזרקו לכל צד, מחליקים, טסים בדרך בחזרה לעיירה. חלפנו שדות נרחבים שהפכו לערבה רחבה, לבנה, הכל עטה לבן ודממה חרישית. רק מחרוזת הפעמונים שלצווארו של קארי הנעימו בצליליהם. חצינו כפר ועוד כפר, בין בקתות שחציין כוסו בשלג. מהארובות נפלט והִתמֵר עשן אפור, כחלחל. מגדלי הכנסיות כוסו בשלג, רק צלבי הזהב נוצצו לאור השמש ששטה בים של עופרת. הרוח גברה, סופה השתוללה והרימה מרבצו את משטח השלג שירד בלילה והפיצה אותו לכל עבר. הסוס זקף את אוזניו, והחל להשתולל, הדוד מרגיעו: טישֶה קאתי! טישה! (שקט, שקט) הקור גבר. הדוד השמיע סטוי! (עמוֹד!) ארוך ועצרנו ליד פונדק.

נכנסנו לתוך חמימות של בית, ליד שולחן ישבו מסובים אכרים, לגמו יי“ש, השיקו כוסיות, וקינחו בדג מלוח, ברגל קרושה. התיישבנו ליד אחד השולחנות, בעל הפונדק מזג לנו כוסיות יי”ש. הדוד הוציא מנרתיקו נקניק משובח, הקרוי קראקובסקי, חריף ומתובל בשום ופלפל וחתך גלגלים, גלגלים, הקריב אלי כוסית מלאה והחל לדחוק בי:

– שתה פיני, שתה! למען ייחם לך, שלא אביא הלילה לסבא נכד קפוא, שתה!

עשיתי כמצוותו וכדרך השתיינים המובהקים הגרתי בבת אחת את הכוסית. נשימתי נעצרה, המשקה צרב בפה ובגרון והחמימות התפשטה בכל אברי גופי, ירדה עד לקצה האצבעות והכתה בראשי. קנחתי בעגולים של הנקניק. עמדה שריפה גדולה בפי, ושוב יצאנו לדרך. רצים, טסים, פונדק שני, ושוב לגימה ושוב מקנחים, ושוב פונדק, העניין מצא חן בעיני: שתה פיני! שתה!

עם חשיכה נכנסנו לעיירה. ראשי סחרחר, הכל סובב הולך ומתנועע. הבתים, האורות המבליחים. הדוד הוריד אותי ליד הבית. עליתי במדרגות הביתה, שמח, עליז וצוחק. סבא פתח לי את הדלת, נפלתי על צווארו והתחלתי להרעיף עליו נשיקות ומדיף את ריח הוודקה והשום. סבא עיווה את פניו ודחף אותי ביד קלה מעליו וניסה לייצב אותי ולהעמידני על עָמדי, אך אני המשכתי להתנודד. הופיעה סבתא, הציצה בי והחלה להספיד אותי:

– אוי לי ואבוי לי שעיני רואות בכך. מה עשו לילד? מי הִכּאתך? שיכור? סבא פענח את התעלומה והפטיר:

– וולויל! וולויל! פונדקים שבדרך! תשכיבי אותו במיטה ותכסי אותו יפה, יישן הלילה ויתפכח.

סבתא הורידה מעלי את מלבושי, שיכבה אחר שיכבה, ותחבה אותי מתחת לשמיכת פלומה, בתוספת שמיכת צמר גפן, ועליהן אדרת פרוה. ולא פסקה מלקונן עלי: – אוי ואבוי לי. שיכור! חרפה ובושה!

הדודה באבקע, עקרה, לא ילדה, שהייתי בן טיפוחיה, הבן המאומץ, פרצה לבית:

שיעבור מהר לביתי, אני כבר אטפל בו.

עד שהן עומדות ומתדיינות ביניהן “היכן יניח צדיק זה את ראשו” כבר שקעתי בשינה עמוקה, וסיפרו לי כי נחרתי נחירה רבה.

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, ובעוד אני תוהה היכן אני מצוי, עמד כבר לידי הדוד וולויל, משמיע תוכחה ומוסר:

– אי אי אי פיני, ביישת אותי בפני כל המשפחה, ואני חשבתי שאפשר כבר לסמוך עליך, והנה, אתה עדיין יונק שדיים. אולם אני מבטיחך כי לאחר שעברת כבר את טבילת האש, מכאן ואילך תהא כשר וישר לעמוד בין גדולים, בין חסידים ואנשי מעשה.

עברתי לבית הדודה. ועוד באותו ערב, לכבוד שחרורו של הדוד וולויל ולכבוד “האורח הנכבד” ערכה הדודה סעודה רבתי ומילאו הכוסות ביי“ש ושתו לחיים. ו”כטוב ליבו ביין" פתח הדוד וולויל בזמר עליז, אותם השירים הנפוצים של “אחד מקרא ושניים תרגום”, שחציים יידיש וחציים אוקראינית. השיר שכולו קודש לאותה כוסית של יי"ש, בעוד סבא מחייך ואנו עוזרים לידו.

לאָמיר אַ שנעפּסלע מאַכן הבה נריק כוסנו

כל זמן מיר זענען באם לעבן כל עוד בחיים חיינו

אם ירצה השם אויף יענער וועלטאם ירצה השם בעולם הבא

וועט מען אונז נישט געבן מאומה לא יתנו

היי היי כְלֹאפצי הי חבריא, שישו

נאליווייטי צ’ארצי מלאו כוסות, החישו

בו נאטום סויטי אם ירצה השם בעולם הבא

צ’ארצי ני דאיוט (2) כוסית כבר לא יגישו (2)

ס’איז שוין אוועק דער נעכטן אתמול חלף ואיננו

נאך נישט געקומען דער מאָרגן מחר מי ישורנו

ס’איז געבליבען אַ שטיקעלע היינט עוד נותר קורטוב של יום

לאָמיר זעך נישט זאָרגן אל נא נחמיצנו

היי היי כלאנצי חבריא, נרים רגלינו

ני ז’אלייטי לאפצי אל נחוס על הטנותינו

בו נאטום סוויטו אם ירצה השם בעולם הבא

צ’ארצי ני דאיוט כוסית כבר לא יתנו.

וכך הטיבו ליבם במאכל ובמשקה, וזימרו ושרו, בהתלהבות ובדבקות שלושה דורות של חסידים ואנשי מעשה, ואני שעברתי את טבילת האש נתקבלתי אל חבורתם.

ספר שני – שחרוּת 1917–1919

 

המהפכה 1917    🔗

פרק א: פעמי האביב 1917!    🔗

1

זה שבוע ימים שפסקו השלגים, כאילו לפי צו מגבוה, והשערים של אוצרות השלג ננעלו עד ליום הפקודה. עמדה דממה מתוחה, צפיה דרוכה. בוקר אחד כאשר יצאתי לדרכי לגימנסיה היו השמים כחולים ועמוקים מאד, ממזרח עלתה שמש אדומה שהפיצה אור רב וחמימות נעימה. השלג היה פרוש עדיין על כל העיר וכיסה את הגגות, הגנים והחצרות. אולם כאשר חזרתי הביתה החל כבר השלג להימֵס, שלוליות מים נבקעו בשלג על המדרכות והכביש הפך לבוץ אפור. השלג שעל הגגות שקע, הנמיך קומתו, והחל לטפטף ולהזיל מים בקילוחים דקים, שקפאו בלילה והפכו לנטיפי קרח נוצצים שעיטרו את הגגות בכותרת שקופה כגבישי זכוכית. באחד הלילות נשמעה אנקה כבדה ולאחריה נשמעו קולות נפץ עזים. בבוקר נישאה המולה הומה רועשת והרעידה את האויר. השמועה פשטה מהר: הקרח שעל הנהר נבקע!

ירדתי אל הנהר עם כל הקהל הרב וביניהם נערים ונערות. עמדתי על החוף והסתכלתי במראה המופלא שנגלה לעיני. המשטח הענק, משטח הקרח שרבץ כאן כל החורף ואשר שימש מעבר לאדם, לבהמה, לרכב ולמחליקים העליזים, זע ממקומו והחל לנוע. המשטח נאבק על קיומו ונצמד בשארית כוחותיו אל שולי הגדה, אך הוא נבקע והלך. הוא קרס והשתבר לגושים גדולים והמים והקצף שעלו מעמקי האפיק זרמו וכיסו אותם. הגושים שטו לאורך כל הנהר עדרים עדרים, הם עלו וירדו כסוסי יאור, הקימו שאון וסאון ודומה היה כי הם נושמים בכבדות. ליד הגשר במעבר בין העמודים התנגשו הגושים, נעצרו לרגע, טיפסו אחד על השני ונערמו לערמות גבוהות. דחקו ולחצו ופרצו ברעש והמולה, ויצאו שוב בשורות ארוכות לדרך והותירו אחריהם קצף לבן תוסס. הנהר רתח כולו והרעש גבר והלך. ימים ולילות נישאו הרעש והשאון בכל העיר, ופתאום שקט הכל, המסע הגיע אל קצו והנהר נשא אתו מים רבים שהציפו את כל הגדה הרחבה.

הנוף סביב השתנה מיום ליום והחליף את צורתו משעה לשעה. איזה יד נעלמת החלה להוריד את הצעיף הלבן שהיה פרוש סביב. בחצרות ובגנים נמס השלג ונדחק אל השוליים, אל הפנות הרחוקות ליד הגדר. האדמה השחורה נחשפה, העצים עמדו חשופים נוצצים והטיפו מים, האויר התמלא ריחות חריפים, גם פני האנשים נראו מחייכים, פתוחים, עמדה עליצות בין החבריא, פשטו מעליהם את בגדי החורף ולבשו קלות, קסמי האביב, הריחות החריפים התרפקו ונסכו שכרון קל.

2

היתה שעה חמש לפנות בוקר, מאי שם, מגבהי שחקים נישא ממרחקים רעש שגבר והלך. כולם ניעורו משנתם, נחרדו ממשכבם ויצאו החוצה. מכל הבתים יצאו אנשים שעמדו ותהו מה פשר הדבר. עמדה אפלת לילה, הכוכבים נצצו בשמים והבהבו. הרעש גבר וקרב והפך לצריחות איומות ופתאום הגיחה מפאתי מערב יריעה שחורה, השמים כוסו בזרם שחור שהעיב את הכוכבים. היריעה השחורה שטה עפה במשק כנפיים ובצריחות ונישאה מזרחה. נשמעו קולות: העגורים! העגורים באים! שמי המזרח החוירו והאדימו ולעיני הצופים נגלה מחזה מרהיב ביופיו ובעצמתו. העגורים נישאו באלפיהם וכיסו את עין השמים מאופק עד אופק. הם נישאו צפופים, דחוקים ודחופים אחד בתוך השני, כנפים מוּטות על גבי כנפים, כאילו נושאים אחד את השני. צואריהם ומקוריהם הארוכים היו נטויים ומתוחים כרמחים וחניתות והשתערו קדימה בצווחה ובצריחה איומה: רה, רה, עורה, הורה, ררר…

בקעו קרני שמש ראשונות ועלתה חמה אדומה והציתה את שמי המזרח בשלהבת גדולה. העגורים נישאו אל מול פני השמש כשהם מוארים באור גדול אדום, הם זהרו והבהיקו נפלו אל תוך הלהבה היוקדת ונעלמו מן העין. היריעה הגיעה אל קצה, עוד להקות קטנות, בודדות, הופיעו כעין מאסף כעין שובל ותם המחזה. הצריחות נדַמו נפרשו שמים כחולים ומטוהרים, אף עננה קלה לא העיבה את כפת התכלת, כאילו טואטאה במטאטא ענק של נוצות וכנף. כולם נשארו עומדים רתוקים במקומותיהם, תמהים, עגורים! בשורה לפי אגדת עם? ומהי הבשורה? חיכו לאיזה נס, לאיזה פלא שיתרחש עוד מעט.

בקצה הרחוב נראו שתי דמויות הולכות וקרבות, היו אלה שני שוטרים מבית המשפט. אחד נשא דלי בידו ומברשת ארוכה והשני חבילת נירות תחת בית שחיו. הם ניגשו ללוח המודעות שעל הכביש, אחד מרח את הלוח בדבק והשני שטח והדביק עליו מודעה. כולם השתערו וכיתרו את המודעה וקראו באותיות השחורות הגדולות: הצאר התפטר! שתי המלים ירדו ונחתו על ראשי כולם כהלם רעם ונשארו עומדים המומים, המלים נעתקו, נשמע רק לחש, כל אחד נחפז לביתו, הרחוב התרוקן מאדם.

פרק ב: המהפכה    🔗

1

עבר יום, עברו יומיים, מגששים מהססים זהירים בדיבור, אין משיחים ורב הפחד בלב. מה יהיה? איך יהיה? באין מלך יתפרעו ההמונים, ושמא טמונה כאן מלכודת? מי יודע? כבר היו דברים מעולם. מצפים ליום המחר בדריכות ובמתח רב. מה צפוי? מה ילד יום?… מתוך שיח, מתוך חיטוט בעתונות חשים כולם כי אי־שם בערים הגדולות בפטרוגרד, במוסקבה, בחארקוב, באודיסה, מתחוללים אירועים גדולים שהדיהם החלו להגיע עד לכאן. ופתאום נזרקה מלה אחת באויר, אל תוך החלל הריק, מלה שהרעידה את כל הלבבות: ריבולוציה! ומיד לאחריה עוד מלה שהיה בה קסם מיוחד, תקוה שהיתה כמוסה: סוובודה! (חרות, חופש) שתי המלים הקסומות צעדו יחדיו באון ובעצמה, העירו ועוררו את ההמונים שפרצו מתוך הבתים אל הרחובות. כולם ניעורו כמו מתרדמה עמוקה, זקפו קומתם, הורידו מעל פניהם את המסכה הקפואה וברק של שמחה ואושר ניצת בעינים.

הרחובות הוצפו בכרוזים ובהכרזות – חיילים! פועלים! אכרים! אזרחים יקרים! תחי הריבולוציה! תחי הסוובודה! חג גדול לנו היום! אל הרחובות! אל הככרות! כולנו, כולנו, למצעד החגיגי! נואמים ראשונים הופיעו, מי בבלורית פרועה ומי בסגין ארוך, הפריחו סיסמאות והלהיבו את הקהל שהתכנס סביבם והריע הורה! הורה! בתים התרוקנו מתושביהם, פועלים נטשו מלאכתם ויצאו אל הרחוב. הנאומים והסיסמאות נישאו בסערה פשטו בכל האזור וחדרו אל הכפרים. בני הכפר ובנות הכפר, נערים יחפים, אכרים ואכרות נטשו כפריהם, וזרמו אל תוך העיר בנחשולים ארוכים, מכל הרחובות זרמו קבוצות צועדים אל הרחוב הראשי הניפו דגלים אדומים ושרו.

שערי הקסרקטינים נפתחו לרווחה ומתוכם צעדו חיילים בפלוגות ערוכות ומסודרות ובתזמורות מרעישות. הם צעדו כחומה בצורה, בצעד בוטח ובקצב אחיד, הקהל הריע לקראתם. מבית החולים יצאו פצועי המלחמה לבושים סגיניהם וחבושים בתחבושות נקיות. פניהם היו חרושים ומצולקים אך על פני כולם נהרה השמחה וחיוך רחב השתפך עליהם. כך התחיל המצעד הגדול שצעד ימים רבים. צעדו רוסים, אוקראינים, פולנים, יהודים, צעדו פועלים, אכרים, פקידים, צעירים וצעירות, תלמידי בתי הספר, הם צעדו בהמוניהם בשורות רחבות, איש ואשה שלובי זרוע דבוקים וצמודים, יד אל יד, כתף אל כתף, כולם לבשו בגדי חג ענדו סרטים אדומים, יער של דגלים אדומים נישאו ברמה, והתנופפו מעל ראשיהם, אלפי רגליים צעדו בקצב אחיד, ובקעה השירה, והריעו התזמורות, שירת המרסלייזה, שהתאימה עצמה לרוח הזמן.

קומו בני המולדת

ביום תהילה וגבורת עם

נמחץ העריצות היורדת

נניף הדגל ספוג הדם.

עוד מתנכלים לנו שומרי המלך

שומעים אתם דהירה פראית

הם עולים על כפרינו בנינו

להחריב ולהשמיד.

לנשק אזרחים!

הקימו חומת גדודים!

נצעד במרש קדימה

בדמנו נשקה הנתיב.

מאופק עד אופק נפרשה יריעה של תכלת כחופה על ראשי הצועדים ושמש אביב זהרה באלפי נגוהות.

2

הוכרז על יום תפילה והודיה לשלומה של המהפכה, לשלומה של הממשלה הזמנית. מאז הבוקר צלצלו חגיגית פעמוני הכנסיות, גברים ונשים נהרו אל הכנסיות. היהודים לבשו בגדי חג וזרמו בהמונים אל בית הכנסת הגדול שהתמלא מפה לפה. הועלו כל הנברשות, המנורות והנרות. על הבמה עמד החזן ובקול רם וחגיגי השמיע את הברכה שתורגמה לשפת התפילה ללשון הקודש “הנותן תשועה… הוא יברך את הממשלה הזמנית…” והקהל רגש כים סוער וענה אחריו אמן ואמן. לא עוד מלך, לא מלכה ולא יורש עצר, את כולם נשא הרוח.

שערי בית הסוהר נפתחו לרווחה, כל האסירים יצאו לחפשי. החלונות נפתחו לרווחה ואויר צח חדר אל תוך הבנין האפור, המחניק והמלא עובש. רבו הסקרנים ששוטטו בתוך הבנין שעמד ריק, חדרו אל התאים ואל הכוכים האפלים. האסירים הפוליטיים לבשו סגינים צבאיים ארוכים ועלו על במות העיר ליד בית העם, בככר המרכזית, והשמיעו נאומים חוצבי להבות והפריחו סיסמאות: הקץ לדיכוי העם! הקץ לשיעבוד! תחי אחוות העמים! תחי אחוות הפועלים והאכרים! יחי החופש! והקהל הריע ומחא כף. הבריונים ששוחררו מבית הסוהר חזרו למלאכתם ובלילות רבו מקרי השוד והפריצות לתוך החנויות, ומאסרים אין, אין מי שיאסור.

המשטרה פורקה מנשקה, המון זועם מצויד במקלות ובאלות צבא על הבנין. הם הסתדרו בשתי שורות ופינו שביל צר לשוטרים שיצאו מהבנין אחד, אחד, עברו בשביל הצר שבין השורות כשידיהם על ראשיהם ומגינים על עצמם. מיד החלו להשתער עליהם, שמטו את כובעיהם, קרעו את העיטורים מחזיהם ובוססו אותם ברגליהם. הם המשיכו לצעוד והאלות המקלות נחתו על ראשיהם. הכֵּה ופצוֹע בקריאות זעם: הכו בהם! כלבי הצאר! מוצצי דם, עלוקות, צפעונים! על המגלב והשוחד תחיו! את העם תדכאו! בני הכלבה! הכו בהם ללא רחם! הם עברו חמקו ונמלטו על נפשם מלווים בצעקות בוז, זרקו אחריהם אבנים.

עבר יום, ברחובות הופיעו אנשי המיליציה, מגולחים למשעי, בשפמים מסולסלים ובפנים מאירות. הם לבשו סגינים ארוכים חדשים מכופתרים והדוקים בחגורות עור שחורות, מגפיהם נוצצו והבריקו, חרבם על ירכם והרובה על הכתף, על הזרוע ענדו סרט אדום ועליו כתוב באותיות גדולות “המיליציה העממית”. דומה היה שרק זה עתה, לפני שעה קלה יצאו הם ומלבושיהם מתחת למכבש. רבו הבחורים היהודים בין אנשי המיליציה, כולם גבוהי קומה, הקפידו על לבושם, על הליכה נאה, גאה, הלב רחב ושמח למראיהם: שוטרים יהודים! אנשי המיליציה שוטטו ברחובות העיר בצעד איטי, עיניהם פקוחות לכל עבר, אדיבים, מנומסים. כאן סייעו ביד זקנה לעבור את הכביש ושם עזרו לעגלון לדחוף את עגלתו העמוסה במעלה הכביש.

על הככר הגדולה שלפני בית העם נערך מיסדר כללי של כל אנשי המיליציה שבעיר ובמחוז. על הבמה מוקף חבר קצינים עמד ראש המיליציה, גבה קומה, גוף חטוב, כתפים רחבות, ראש קטן, שפם קצר, ארשת פנים נעימה, חייכנית. הוא היה לבוש בקפידה אך ללא עיטורים, חרבו על ירכו. הופעתו שפעה סמכות ויראת כבוד. הוא דיבר בקול ערב נעים לאוזן ובדרך ההגיון: “מן העם, אל העם, עם העם, ובעד העם”, והעם חגג, העם שתה לכבוד החג.

בחצר בנין מכבי האש חילקו בקבוקי וודקה משובחת במחיר מוזל, לכל אחד “רביעית” אחת. תור ארוך השתרך ליד האשנב. קבלו הבקבוק, השיקו וברכו לחיי העם! לחיי הריבולוציה! הֵריקו את הבקבוק ושוב הסתדרו בתור “נו רביעית אחת, מה אתכם?” לא עברה אלא שעה קלה בלבד וכבר נראו ברחובות “שכורי המהפכה”, מהם נשענו אל הקירות, הרגלים לא נשמעות ומהם שמנסים להחזיק מעמד. מתנודדים להם השניים חבוקים, מתנועעים ומשתטחים על הכביש, מתברגים כלפי מעלה ובכוחות משותפים מתרוממים שוב וממלמלים בלי הרף. כל אותו מבול של נאומים, מלים מפוצצות, סיסמאות שהרעיפו עליהם במשך היום הכניסו בלבול רב בראשיהם והם מחפשים פורקן לעצמם.

– את הקונטרא⁶² בגרזן, בגרזן אעקור, חי אלוהים הקץ לשעבוד, שומע אתה טימופי, עם הבורז’ואזיה על סכינים נלך.

– גברת ריבולוציה, ממלמל השני, “גברת חמודה את כל כספי הוצאתי לכבודך. מאדאם, מדמאזל, עד הפרוטה האחרונה”. שולף את שני כיסיו הריקים. הקהל עוקב אחריהם וצוחק וצוחק. שני מיליציונרים מובילים את השניים למקום מבטחים ומשעינים אותם, ליד קיר של בית אחד.

בוקר חדש, יום חדש, העיר הומיה, מבול של כרוזים הודעות מודעות ירד על העיר. כל יום כרוזים חדשים, הודעות חדשות, אסיפות, כינוסים, מדי פעם עוברת תהלוכת גברים ונשים דגלים מורמים שירה בוקעת, צועדים אל האסיפה, שבים מהאסיפה, ברחובות מחלקים ברושיורות מכל הצבעים, חוברות דקות שדפיהן טרם נפתחו שצבע הדפוס עדיין נודף מהם, והקהל חוטף אותם כלחמניות טריות, מפענחים שפה חדשה, מלים חדשות, הן חוזרות ונישנות: ריבולוציה, סוובודה, נארוד, אזרחים יקרים, חברים יקרים. על כל מוסדות הממשלה הונפו דגלים אדומים, הרחובות מלאים אדם, העיר חוגגת החג נמשך ואינו פוסק.

3

ככה זה התחיל אצלנו. כאשר סערת המהפכה נישאה ממרחקים והגיעה אל מבואות העיר, חצתה בדרכה את הרחוב הארוך בו עמד בנין הגימנסיה, נעצרה הרוח לרגע ליד הבנין הלבן, העיפה בו מבט, הרהרה רגע וניגשה אל שערי הברזל הסגורים, נגעה בהם קלות והם נפתחו לפניה. עשתה הרוח דרכּה צעדה על פני הרחבה והגיעה אל דלתות האלון הכבדות והן נפתחו מאליהן, שומרי הסף נעלמו ולא נראו. עלתה הרוח בצעדים מהירים בקומות הבנין, עברה במסדרונות הארוכים ששררו בהם שקט ודממה, חדרה אל תוך חדרי הכתות והעיפה מבטה על נערות החן ועל נערים הרכונים על ספריהם ומחברותיהם וחייכה חיוך של אושר. פתחה הרוח את החלונות לרווחה ואויר צח ונעים חדר פנימה והביא ריחות משכרים של דשא מוריק, של עצים מלבלבים, ריחו של אביב. והבנין כולו הוצף בקרני שמש מפזזות ועליזות. הרוח הכריזה בקול רם שהדהד בכל חדרי הבנין:

“הי חבריא! סגרו הספרים! קפלו המחברות! עזבו את הכתות, החוצה! החוצה! אל המגרשים! אל הככרות! עת האביב הגיעה, חג לנו היום חג המהפכה, תחי המהפכה!” ומיד לאחר ההכרזה מסרה את שרביט ההנהגה לשמיניסטים ולשמיניסטיות, אספה את שוליה ויצאה לדרכה. אל העיר, אל הכפרים שסביבה לבשר את בשורת האביב והחופש, להעיר ולהסעיר את ההמונים.

הנערים והנערות שמעו את ההכרזה, הרימו ראשיהם, נשמו אל קרבם את ריחות האביב ולבם פעם בקרבם ועבר על גדותיו. וכאשר נשמע הצלצול הארוך העליז שהכריז על ההפסקה הגדולה, פרצו מתוך הכתות ומכל הקומות הנערים והנערות בנחשול אדיר, שטפו והתדרדרו מכל המדרגות, החליקו על המעקים, מטה, מטה, פרצו וזינקו החוצה ומילאו ברעש והמולה סואנת את המגרשים והככרות.

מאות עינים נישאו אל על, שם למעלה טיפסו שניים עד שהגיעו לשלט הכבד העגול התקוע בחזית הבנין, אל הנשר בעל שני הראשים שנשאו עליהם באימה וביראה את כתר המלכות. הם טלטלו אותו טלטלה חזקה עד שנעתק ממקומו, התנודד ונפל בחבטה כבדה ארצה לקול תרועה גדולה. מכאן נסחב הכתר והטילוהו אל המדורה שהוכנה עבורו, והוא עלה בלהבה. עמד הבנין חשוף, עירום, ללא נשר, ללא כתר וללא מורא של מלכות והבהיק בלובן מיוחד. נפרצו דלתות תאי הבגדים שבמסדרון הארוך בקומת הקרקע, ובאולרים חדים חתכו מהסגינים האפורים ומהכובעים הכחולים את כל הכפתורים והתגים שנשאו עליהם חותם מלכות, נאספו אל תוך סל ונשפכו אל המדורה.

באו ימים של חג, חגיגה, התרוננות, ימים שלא ידעו כמותם. התלמידים השתלטו על מהלך הענינים, השמיניסטים בראש הובילו את כולם אחריהם. נפרצה המסגרת, נפרקה המשמעת הכל נשטף בסערת היצרים ואין כוח בעולם שיכול לעצור בעדה. המורים נבוכים, איבדו את השליטה, השיעורים מתנהלים בעצלתיים, הלב אינו פנוי ללימודים. כולם מדברים, מתווכחים. אולם הספורט שנכבש על ידי התלמידים אינו שובת לרגע, משעות אחר הצהרים עד מאוחר בערב הוא שוקק והומה. אסיפות, כינוסים, בחירת מועצת התלמידים שניים מכל כתה, בחירות לועד המרכזי, הוקם ועד הורים, דרישות מיוחדות בענין בחינות הגמר למחלקה השמינית, ענין הציונים. נואמים רבים מן העיר עזבו את במותיהם והגיעו לכאן, מרעיפים נאומים, מפריחים סיסמאות ופולטים מלים כדָרבונות הנוחתות על הראשים הצעירים, שפה חדשה, מלים חדשות. הנואמים מופיעים עם מלוויהם המחלקים כרוזים, ברושיורות, מלים חדשות שאין יודעים בכלל את פירושן, את מובנן: קפיטולציה, קונפיסקציה, אנכסיה, קונטריבוציה, קונטרריבולוציה, ריאקציה, אנטנטה, אבנטיורה.⁶³

קם להם גואל ומושיע. הלא הוא פדיה. פדיה תלמיד הכיתה השמינית, מן המסיימים, פורק עול קבוע, אין לשום ילוד אשה שליטה עליו. המורים כבר מזמן התיאשו לעצור בעדו, לרסן אותו, הוא ברוך הכשרונות הנו הלץ שבחבורה. ערמומי, אדמוני, עינים חודרות, בולשות, לשון חדה ממורטה, עוקצנית. אוהב הוא להתלוצץ על חשבון כולם, מעניק תארים וכינויים למורים ולמורות, שום דבר לא נעלם ממנו. יודע על כל המתרחש, על ענינים שבינו לבינה, מוחו פועל בלי הרף ופיו אינו שובת לרגע. דורש דרשות ברבים תמיד מוקף קהל שומעים, נערים, זאטוטים, הנערות כרוכות אחריו והצחוק רועם סביבו. אוהב הוא את הקהל שלו ושש לגרום להם הנאה, מדבר בלשון עסיסית, עשירה בדימויים, במשלים, בחרוזים, מסתייע בקריצת עין, במנגינה ובבדיחה. מניה וביה הוא מאלתר פארודיות על שירים ידועים ופואימות, מעוות את משמעותן במקומות הרגישים ביותר והפארודיות של פדיה עושות להן מיד כנפים ומתפשטות בכל הכתות. כולם מנבאים לו גדולות, עתיד מזהיר, כל אחד לפי טעמו: פדיה יהיה משורר, סופר, ממשל משלים, לפונטיין, קרילוב חדש, ארטיסט, מנהל קרקס, חוקר בית הדין, קטגור, אינקויזיטור, ראש הבולשת, פדיה יגיע רחוק, עד חצר המלכות, ואולי עד לסיביר. פדיה נטל לידיו המשעשעות את כל המלים המפוצצות וחיבר מהן פואימה גדולה בחרוזים והיא כבר נפוצה בכל הבנין. עומד הוא מוקף קהל שומעים רב ונושא דברו ונותן למלים פירוש משלו “פירוש פדיה” והצחוק רועם סביבו.

הגימנסיה מכינה עצמה לתהלוכה למצעד הגדול ורבתה התכונה, ההנהלה והתזמורת עסוקות בחזרות, אחרים מכינים את הדגלים, כל בוקר נערכים תרגילי סדר. בוקר אחד נאה יצאנו בסך שורות שורות אל המצעד. בראש צעדו נושאי הדגלים, אחריהם התזמורת והמקהלה, אחריהם המורים והמורות, ואחריהם כל החבורה העליזה, הכתה המכינה, הזאטוטים, מובילה. צעדנו שורות ערוכות וסדורות, נערים ונערות לבושים בגדי חג. צעדנו בקצב עליז, שרנו את שירינו בלִוית התזמורת, את שירי המהפכה, שירי לכת, הקהל מחא כף והריע הורה! תחי הגימנסיה שלנו, לחיי הדור הצעיר! הוכרזה חופשת חג מיוחדת של שמונה ימים, ופשטנו בכל העיר, שוטטנו מבוקר עד ערב בחבורות עליזות, אל במות הנואמים, אל הכינוסים והאסיפות.

4

כאשר שבו הנערים והנערות מהרחוב, מהתהלוכות והמצעדים, מהכינוסים, האספות ועצרות העם, אי אפשר היה להכירם. כולם בגרו בבת אחת והשתנו בהבעת פניהם ובהליכותיהם. הנערים פלומת זקן ושפם צמחה להם וראשיהם המגולחים התכסו בתסרוקות נאות, בחורים כהלכה. הנערות קצצו את הצמות, זרקו מעליהן את הסינורים השחורים ואת השמלות החומות עם הצוארון המעומלן, ולבשו חולצה לבנה ושמלונת קצרה, נפנפו בתלבושותיהן ובשמלות הקצרות בשובבות עליזה, מחייכות, צוחקות, עליזות ומשתוללות, והנערים נמשכו אחר ריחן המשכר.

נשבה רוח אחרת בבנין. החלונות נשארו פתוחים וריחות האביב, שאונה והמולה של העיר חדרו אל תוך הבנין. מסורת דורות של משמעת ברזל, של חוקים נוקשים התפרקו חוליותיה. המורים נאמני הצאר נעלמו אחד אחד, פוטרו או התפטרו, והמורים הליברליים קיבלו את העניינים לידיהם, מחייכים, מסבירי פנים, מטיילים במסדרונות מוקפים חבורות חבורות תלמידים ותלמידות, שואלים, חוקרים, רוצים לדעת. הלימודים אף הם לבשו פנים חדשות. דברי ימי רוסיה חלק שלישי הופיע בהוצאה חדשה, הניר אמנם ניר עיתונים, אך דפיו האחרונים מבשרים על התמורה הגדולה. מספרים הם על קורות המהפכה, איך היא באה לעולם, נוסח רשמי, הם קובעים עובדה ניצחת שאין עליה עוררין, כי תמו דברי ימי בית רומנוב, שלטון האימפרטורים, ומופיעים שמות חדשים, חברי הממשלה הזמנית, רודזיאנקו, קרנסקי, מיליוקוב, הנסיך לבוב, צ’חידזה, ועוד. אך מאז שהספר יצא לאור רבו האירועים, ההיסטוריה ממשיכה דרכה, היא מתרחשת והולכת לנגד עיניך וכל יום מוסיף לה דף חדש.

גם הכתיב קיבל פנים חדשות. סוף סוף התפטרו מעונשן של אותן שתי אותיות טרדניות, שרידי הכתב הקירילי, שאינן מעלות ואינן מורידות ושנואות על כולם. ה“יאטי” וה“טביורדי זנאק” (האות הנוקשה). את שתי האותיות עשויות מלוחות קרטון הניחו על מוטות והובילו אותן אל המדורה. לויה ארוכה נמשכה אחריהן ושרו בדבקות את תפילת האשכבה. “אל הרחמים רב החסד, אנא ברחמיך הרבים קבל את שליחי קיריל ומיפודי⁶⁴ הקדושים תחת כנפי השכינה, וינוחו בשלום תחת כסא כבודך, שלא יטרידו אותנו יותר ושלא נדע את פרצופם מעתה ועד עולם. הללויה, הללויה”. וכל הקהל ענה אחריהם, אמן ואמן סלה, ובתרועה גדולה, הטילו אותן אל תוך המדורה, הן עלו על המוקד בלהבה מרנינה. אחד התלמידים נשא הספד מרשים ביותר מעין סקירה היסטורית פדגוגית, על עינוייהם וסבלותיהם של התלמידים במשך שנות דור בגלל אותן האותיות וכל הקהל געה בצחוק.

גם השירה כנפים חדשות צמחו לה, היא יצאה משיגרתה, מהדיקלום הכבד, מהקצב האטי, היא נעשתה יותר קלילה, עליזה ופזיזה. הופיעו שירים חדשים, שרים אותם, שורקים אותם, סגרו את כל כתבי פושקין בכריכה הירוקה, ופדיה דואג כבר להפיץ חוברת קטנה משעשעת, כל אותם השירים שלא זכו לראות אור בשעתם, שנפסלו ונאסרו להפצה על ידי השלטונות, וכל האנקדוטות על פושקין ותעלוליו, מן החריף והמפולפל, הנערים קוראים וצוחקים בכל פה והנערות קוראות ומסמיקות. ובעוד אנו מתהלכים ומשוטטים שכורי החרות הגיעו הימים הזוהרים של חופשת הקיץ וכל החבורה העליזה, הרועשת, הסואנת, התפזרה איש איש לעברו. עמד הבנין ריק שקט ושומם בחלונות פתוחים, כקן שפרחו ממנו גוזליו.

פרק ג: דברי הימים ההם    🔗

1

היו אלה הימים הגדולים, הימים היפים ביותר בחייו של אבא. כל שאבא שתל, נטע וטיפח, צמח ושגשג ונתן פירותיו. בית הספר והבית הפכו למוקד של הפעולה הציונית, נבחר “ועד לאומי” בן חמישה חברים ואבא הדובר הראשי, ואנו תלמידיו התלכדנו סביבו מוכנים לבצע כל משימה וכל פעולה שהוטלה עלינו וידינו מלאות עבודה מבוקר עד ערב; הפצת השקל ובולי קרן הקיימת. הפדיון גדל מיום ליום, מנדבים בעין יפה ואנו חוזרים מהעיר עם קופסאות מלאות. אנו מדביקים כרוזים וקוראים הידד ומוחאים כף לנואמים הציונים באסיפות בבית העם ובבתי הכנסת.

תהלוכה חגיגית צעדה ברחוב הראשי, בראשה צעדו אבא חברי הועד הלאומי כל התלמידים בדגלי כחול לבן ובשירה אדירה “שאו ציונה נס ודגל”. אחריהם צעדה כל העדה הציונית וכל אנשי העיר מזקן עד נער לבושים בגדי חג. המדרכות מלאו אדם, יהודים וגויים שמחאו כף ומכל העברים נשמעה הקריאה: תחי המדינה היהודית! פלסטינה! פלסטינה!

החלה נהירה של תלמידים לבית ספרו של אבא אך המקום צר מהכיל. ביזמתו של אבא נוסדו שעורי ערב לעברית לנערים ונערות על־ידי מספר אברכים משכילים. החלו לדבר נכבדות על ייסוד גימנסיה עברית וכללית וכבר תרו אחר בנין מתאים. אבא נקבע כמרצה במקצועות היהדות והלשון העברית וכמנהל חינוכי. ועד שתבוא הגאולה טרחו שייקבע בגימנסיה מורה לשפה העברית ותולדות ישראל. המורה מר לנדאו הופיע לשיעור הראשון, איש גבה קומה, לבוש בקפידה, יפה תואר, פנים צרים, שערות בהירות אדמדמות, חבש משקפים במסגרת זהב, ומיד רכש את לב כולם בהרצאתו באחת הכתות. מתוך סקרנות באו לשיעור הראשון רבים מהתלמידים היהודים והכתה לא יכלה להכיל אותם. הוא הרצה בפני התלמידים על תכנית שיעוריו ומתוך פירוט התכנית לסעיפיה ניתן היה להבין שיש בדעתו להעמיק ידע, וזכה למחיאות כפיים. סיפרתי לאבא על הניצחון הגדול שנחל מר לנדאו ואבא נהנה מאד.

בגימנסיה רבה המהומה, בוטלה השיטה העשרונית⁶⁵ וכל הנערים היהודים שעברו בשעתם את הבחינות והתענו בחוץ, תבעו בכל תוקף לצרף אותם כבר בשנה הנוכחית אל מערכת הלימודים הסדירה, ועד ההורים וועד התלמידים תמכו בדרישתם ורצונם התמלא. ביום אחד זרמו הנערים היהודים אל תוך הבנין, לבושים בגדי השרד, איש איש לכִתתו, והגימנסיה מלאה מהם, חשנו שמחה בלבנו למראה התגבורת. אנו תלמידיו של אבא הבאנו את השפה העברית אל תוך הבנין והיא חגגה את נצחונה, היא נישאה והדהדה בכל המסדרונות והמגרשים. על דעת כולם הוחלט שאנו תורמים את הספרייה צרורות צרורות כשהם ממוינים וממוספרים וקטלוג בצדם.

הספרים הצנומים, הדקים בכריכות קרטון, מהם ספרים שהצהיבו מיושן, “השחר”, “זכרונות לבית דוד”, “מסתרי פריז”, עמדו נרתעים ומבוישים בפני הכרכים הגדולים הירוקים עם אותיות הזהב שבספריה. את המצב שיפרו במקצת הכרכים החדשים של שירי ביאליק, טשרניחובסקי וכן כרכי “השילוח”, תרומתו של אבא כדי לייפות את המראה הכללי. אליהם נתווספו הספרים החדשים שזה מקרוב יצאו לאור “אייבנהו”, “ספרטקוס”, “מלחמת שלשים ושלש”. הספרן הקשיש העיף מבטו על הארון, סקר את הכבודה שהבאנו, מקצתו מחייך מקצתו תמה: מה טיבה של ספרות זו, עברית עתיקה? מה? הוא עלעל בספרים, בספרונים, הביט באותיות המרובעות וקרא את כל הכתוב ברוסית בעמוד הראשון: דפוס מוריה אודיסה, דפוס תושיה ווארשה, גשילוח,⁶⁶ ולטר סקוט, לונגפילו, ומצמץ בשפתיו. הבאתי לו כתשורה את תרגומיו של ז’בוטינסקי לשירי ביאליק, קרא בהם ונהנה מאד, בייחוד מצא חן בעיניו השיר “הכניסיני תחת כנפך”. לימדתי אותו את המנגינה והוא זמזם אחרי: “פריוטי מניה פוד קרילישקוי”, המלים המלחשות המתרפקות והלחן הרוסי שבו את לבו.

“כן, כן משורר גדול הוא ביאליק שלכם”, כך נתווסף חובב נוסף לשירה העברית. נקבע תור בינינו לתפקיד הספרן, וכדי להפגין את הביקוש הרב לספרים העבריים נרשמנו כולנו לקבלת ספרים לקריאה, וזאת לאחר שכבר קראנו אותם ולא פעם אחת בלבד.

2

במרכז העיר נפתח הבית הציוני. בית הועד הלאומי על חדריו ואולמיו, אולם לאסיפות, אולם לישיבות, אולם הקריאה וחדרים רבים. באולם הקריאה על גבי שולחנות קטנים מפוזרים עתונים, ירחונים, חוברות, עתון “העם” “ראזסווייט”, חוברות ה“שילוח” “העולם” “מדינת היהודים” בשלש שפות. על הקירות כרזות ותמונות של המנהיגים, חיים ויצמן, סוקולוב, צ’לנוב, טיומקין, ז’בוטינסקי, ובמרכז תמונות של ד"ר הרצל ומאקס נורדאו.

רבה כאן התכונה בערבים, האורות דולקים בכל החדרים, יושבים בהם חברי הועדות השונות, ועדת השקל וקרן הקיימת, ועדת התרבות, ההסברה והתעמולה, יוזמים פעולות, מתכננים אסיפות, תהלוכות, ענין הגימנסיה העברית מעסיק אותם הרבה. באולם הכניסה הרחב תנועה, מהלכים חברי הועד והועדות השונות, דלתות נפתחות ונסגרות, מדברים בקול רם, יידיש, רוסית, פשטו המקטורנים, מהלכים באפודות, שרשרת זהב על גבי הכרס, “אה? אתה שואל לאבא? שם, שם, בחדר ממול”. לכאן באים כל מכובדי העדה, לשמוע, לשוחח, עם זקנים ארוכים, עם זקנים קצרים ושפמים עבים ומגולחים למשעי. הפנים חגיגיים צוהלים, כולם נתונים בשכרון חושים, נישאים על גלי ההתלהבות, כי הנה הנה מדינת היהודים, “התקוה הנושנה לשוב לארץ אבותינו” הופכת מתפילה, מאגדה, משיר, למציאות שניתן למשש אותה בידים, ענין של מחר, מחרתיים. כבר מדברים ומתווכחים על הרכב הממשלה, מי יעמוד בראשה, מי יהיו המיניסטרים השונים, עוסקים בחלוקת התיקים והמשרדים, כל מנהיג ותיקו, כל מנהיג והכסא הנאות לו ביותר.

לפי הידיעות בעתונות דומה כי הציונים כובשים את כל מרחבי המדינה, מקצה לקצה ועד הרי אוראל, קוקז, קיוב, וערבות סיביר. בכל עיר ועיירה נפתחים סניפים ציוניים. הועידות הציוניות הנערכות בפטרוגרד ברוב עם ופאר, מעבירות החלטות והוראות מעל גבי העתונות אל כל הסניפים המרובים על רכישת קרקעות בארץ ישראל, על תכונה רבתי, לעתיד לבוא, של בנין ערים והקמת חרושת ומלאכה, ועל השפה העברית כשפת מדינת היהודים ועל ההכנות לעליה רבתי, מיד עם גמר המלחמה. כל אלה מוסיפים כוח ועצמה. ענין רכישת אדמות בארץ ישראל הפך למוקד מרכזי ולשיחת היום. העתונים מודיעים על חברות רבות שנוסדו לרכישת אדמות, וכי כבר נוצרו קרנות עם סכומי עתק של מיליונים. כל יהודי רוצה שיהיה לו חלק ונחלה בארץ ישראל, לתקוע בה יתד. רבים באים לשאול: “היכן נרשמים? היכן משלמים?” “עדין לא ברור, משלחת יצאה לאודיסה, אל הועד הציוני, אל אוסישקין, לברר הפרטים. נודיע! נודיע לכולם!”. ספק אם יהיה די קרקע לכולם, משני עברי הירדן. בינתיים תורמים תרומה נכבדה לקרן הקיימת, הגואלת את האדמה בשביל כולם, בשביל כל העם. ובבוא השעה יקצו לכל אחד את חלקתו. אבא הוציא מהגניזה את תכנית ההתנחלות, את “שאר ישוב” שנגדעה בעודה באיבּה, ומשדל את ידידיו ומכיריו שיצטרפו לתכנית, שיקימו מושבה גדולה. אבא מנהל משא ומתן מייגע עם גביר העיר ר' ישראל אורבוך שישקיע חלק מממונו הרב ברכישת שטח נרחב בדרום הארץ, שיקים אחוזה גדולה, שיטע פרדסים וכרמים שיהיה מקום עבודה לאלפי הצעירים המכינים עצמם לעליה לארץ.

עוזב אני את בית הועד הלאומי, לאחר שמילאתי כרסי בכל הידיעות וההודעות בעתונות, לאחר שספגתי בתוכי את ההמולה החגיגית השוררת בתוכו ואת עשן הפפירוסות וצועד אל המועדון של “צעירי ציון”.⁶⁷ המועדון שוכן בבית מול ככר השוק, אולם אחד ושני חדרים. על הקירות תלויות תמונות וכרזות, רות קוצרת בשדה חטה ומאלמת אלומותיה. עלמה נאה שחרחורת עם צמות ארוכות, ושמלה לבנה רחבת שוליים, נועצת בי את עיניה הגדולות היפות, חיוך קל על שפתותיה, הוזה חולמת. על הקיר השני ממול תלויה תמונה אחת של הצייר ליליין, עשויה קוים קוקוים, אכר אחד עם זקן ארוך עטוף בטלית, נועץ מחרשתו באדמה, במדרון ההר, צועד אחר מחרשתו ומושך בתלם. הוא מביט אל האופק, שם עולה שמש זורחת המפיצה קרניה ומתפשטות לכל עבר, וברקע מתנוססת הבשורה הנחמה “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. במרכז, תמונתו של הרצל, עיניו נוגות חודרות ותמיד הוא נושא את חזונו ומכה בו על ראשינו: “אם תרצו אין זו אגדה”. על גבי שולחן העומד בצד ליד הקיר מונחות חוברות, עתונים וגליונות אחדים של “הפועל הצעיר”. גליונות ישנים, אין בהם חדשות, אולם כולם רוויים הווי מהארץ, מהמושבות, מחיי הפועלים, עבודה וחוסר עבודה. יש בהם גם שירים וסיפורים קצרים. את הגליונות הביא אחד הצעירים, שולח אותם אליו אחיו שעלה לארץ עוד לפני פרוץ המלחמה, עובד בפרדסים.

כאן במועדון מתכנס כל הדור הצעיר אשר בעיר. אברכים, בוגרי גימנסיה, רבים מתלמידיו הבוגרים של בית ספרנו, באים גם אנשים יותר קשישים מבני עשרים וחמש ומעלה. כאן מדברים בעיקר על עליה לארץ ישראל, על עבודת כפיים, על הכשרה, על רכישת מקצוע, הוזים, חולמים, משוחחים, מקפידים לדבר עברית, אבל בעיקר השיחה והויכוחים הם בשפת יידיש ורוסית. מספרים על ועידת “צעירי ציון” שנערכה בפטרוגרד, על הסניפים הרבים הנפתחים בכל עיר, הם כבר מונים חמשים אלף, ששים אלף. שמו של יוסף טרומפלדור נישא בפי כל, רבו הסיפורים עליו והם הופכים בעיני לאגדה. יוסף טרומפלדור מארגן גדודים רבים מקרב החיילים היהודים, הם כבר מונים אלפים, ויעלו חמושים לארץ ישראל דרך הקוקז. מספרים על “החלוץ” שטרומפלדור מארגן,⁶⁸ שהנה כל בחור וטוב בן שמונה עשרה ומעלה נרשם ב“החלוץ” לעליה לארץ, כל חלוץ מתגייס למשך שלוש שנים, לעבוד בארץ ולעשות כל מלאכה כפי שיושת עליו, בעיר ובכפר, יש לארגן תחנות עבודה, יש להקים מקומות הכשרה, רבים כבר נרשמו ל“החלוץ”, כאן אין כל בעיות, אין לצעירים אלה עסק לחסל, בית למכור, עול אשה וילדים, פשוט מאד נושקים לאבא ולאמא, מכתפים את התרמיל אל השכם ועולים. הויכוחים על הפרוגרמה, הסיפורים על החלוץ נמשכים, ואני יושב, מאזין, ותחושה עמוקה אופפת אותי שהנה כאן, אני כה קרוב לארץ ישראל, ממש שתי פסיעות, וצר לי על גילי, מי יתן לי עוד מספר שנים.

אחי עקיבא מבלה כאן ימים ולילות ומשתתף בכל הויכוחים הלוהטים, הסוערים, הוא הביא את כל הגלויות והצילומים מחיי הארץ אשר היו בבית ותרם אותם למועדון. עוד חברים הביאו צילומים וגלויות מצוירות, כרכו אותם באלבום עבה וניתן לדפדף בו ולשהות במחיצת המראות הנופים והאנשים שעה קלה. השומרים החמושים הרכובים על סוסיהם, הפועלים ביקב, גימנסיה הרצליה על תלמידיה, נופים מהמושבות, וכן צילום אחד שגזרו מתוך עתון, על חברי הקבוצה דגניה ליד הכנרת ברוכבם על סוסים ועומדים על מדרגות הצריף. כאן במועדון קרה אותו מאורע בחייו של אחי, שניתן לקרוא לו בשם: “הנאום הראשון” או “לידתו של נואם”.

היה זה בערב אחד כאשר הויכוחים כאן במועדון הגיעו לשיאם וגם אחי נטל בהם את חלקו. הויכוח נסב לא על דברים של מה בכך, אלא על צפור הנפש של חובות “החלוץ”, על חובת הגיוס עם מלאות שמונה עשרה שנה, האם רשאים אלה הרוצים בכך להשהות את עליתם כדי להכשיר את שכמם למלאכה ולעבודה, כדי לרכוש מקצוע, או כדי לסיים את חוק לימודיהם, או עליהם לא להשתהות אפילו יום אחד ולעלות, ואת הכשרתם יקבלו בארץ תוך כדי עבודה. אחי היה עם אלה שתבעו “עליה לארץ מיד”, בלי שהיות ועיכובים כלשהם. “החלוץ” עובר לפני המחנה ככתוב, הוא טען בכל תוקף, ויש להקדים את עלית היהודים הגדולה להכין עבורם את הארץ שתוכל לקלוט אותם, לסלול כבישים, מסילות ברזל, לבנות נמלים, בתים, בתי חרושת, לנטוע פרדסים וכרמים, הכל לפי התכנית שתכין הממשלה, הכל ככתוב בספר החזון הנבואי, הסיפור המרתק, בספרו של ד"ר הרצל “אלטנוילנד”, אשר פרקים ממנו היו מקריאים כאן מדי פעם.

הוא המשיך והמשיך בשפתו העברית השוטפת שהיתה שגורה בפיו, התלהב והתלהט וכולם האזינו. וכאשר סיים במלים “לא בכל דור מתרחשים נסים, וחובה עלינו לקיים את צו הדור” מחאו לו כולם כף, לתדהמתו הרבה, טפחו לו על גבו ואמרו לו “שפה לך, נואם תהיה לנו”.

מאותו יום ואילך הוציאוהו חבריו אל רשות הרבים, והעמידוהו על הבמה, העבירו קול בעיר “הנה בואו וראו, בואו ותשמעו את נער הפלא בן החמש עשרה נואם בלהט מיוחד ובשפה עברית חיה ושוטפת”. וכולם קראו לו “עקיבא”, ותו לא. עומד היה על הבמה, פושט את שתי ידיו כלפי מעלה, עיניו הוזות חולמות, ונושא את דברו, וככל שהיה מאריך כן גבר קולו ועלה וחזק. ואף קומתו עלתה ונזדקפה, וכל דבריו וכל משאו הם על ארץ ישראל. העיר היתה אפופה ריחות של תפוחים, אגסים ושזיפים בשלים, אך הוא דיבר על תפוחי־זהב, על תאנה ורימון, על כרמי ענבים ועל השקד הפורח. נוסך היה על הקהל חלום קדומים, של ארץ קדם, של מולדת רחוקה וקרובה, של ממלכת יהודה וישראל שעומדת ככלה לפני חופתה ומחכה לחתנה, לגואלה, שיבוא לחוננה שיגאלנה משוממותה, שיחַיה אותה כבימים מקדם. אך בעיקר היה פונה לנוער, לצעירים אשר בעם שיכינו עצמם לדרך, לעלות לארץ ישראל לארץ אבות לעבדה ולשמרה, לעשות בכל מלאכה ועבודה. “את המהפכה נגשים בארץ, מעם של סוחרים ומתווכים נקים עם חדש, עם עובד אדמתו, עם יוצר בחרושת ובמלאכה”. הוא למד יפה יפה את “הפרוגרמה” והוסיף עליה משלו כהנה וכהנה. פותח היה את נאומו בעברית, ממשיך ביידיש ומסיים בעברית בשירו של ביאליק או טשרניחובסקי, וכאשר סיים היה פורץ רעם של מחיאות כפיים. וכאשר עלה כבר על כל הבמות אשר בברצלב, לא חסו עליו חבריו והובילוהו אל העיר טולצ’ין ואל נימירוב והיה קוצר הצלחות ותשואות ושמו “עקיבא הנער הנואם” יצא לפניו.

בתוך כל ההמולה הגדולה של נאומים ויכוחים, אסיפות, עלה הרעיון על חוג דרמטי, מחפשים ומפשפשים בחומר, מה להציג, בפני מי להציג, ועד אז, עד ההצגה הגדולה מכינים “נשף ציוני” שייערך בבית העם, בחול המועד סוכות, יציגו תמונות חיות מהווי ארץ ישראל, מקהלה, הקראות, הגרלות, וגם אני מעורב בכל אלה, גם במקהלה וגם בהקראות.

ימים נוראים, חגים ומועדים ממשמשים ובאים. חכרו את אולם הקולנוע של דשבסקי וקבעו אותו כבית כנסת של הציונים. הביאו ספר תורה ושליש מהאולם הוקצה לעזרת נשים. אנו מארגנים מקהלה ומושכים אלינו את נערי המקהלה של בית הכנסת הגדול וכך הותרנו את החזן קריקונוב שטיפח אותנו עם ארבעה משוררים בלבד. מצפוני מייסר אותי, יש אי־נחת בלב, כיצד בגדנו בו, כיצד נטשנו אותו, אולם התפקיד והמשימה שהוטלה עלינו, על חיים פרוס הטנור, האברך הנאה והמגונדר, ועלי האלט, מחייבים. אנו עורכים חזרות, שרים את כל הניגונים והמזמורים אשר לימד אותנו קריקונוב ומוסיפים עליהם מנגינות של חזנים ידועי שם.

חילקנו בינינו את התפקידים, פעם חיים מנצח על המקהלה ופעם אני מנצח. אולם התפילה מלא מפה לפה, וכל תפילה מסתיימת בשירת התקוה.

בראש השנה, לפני תקיעת שופר, נאם אבא נאום ארוך:

“מה בינינו לבינם, שכן בראש השנה שלהם עוסקים הערלים בזלילה ושתיה, בסביאה ושכרות, וכל המרבה הרי זה משובח ואילו אנו היהודים, העם הנבחר עוסקים בחשבון הנפש, מהללים ומשבחים את בורא עולם על הנהגתו את העולם, את היקום ואת בוראו. מלכויות, שופרות וזכרונות, אלפי שנות עולם ותולדותיו של עם עולם. כל הקהל ואני בתוכם רואים את עצמם כבחירי היצורים”.

3

הבחירות בעיצומן, ארץ ושמים ובחירות: בחירות לועד הקהילה, בחירות לעיריה, בחירות לועידה הארצית הציונית, בחירות לועידה היהודית הכללית, ועל כולם הבחירות למועצת העם הכל־רוסית אשר תבחר את הממשלה הקבועה. שמות של מפלגות נישאים מכל עבר, מנשביקים, בולשביקים, ס.ר., ס.ד., קומוניסטים. ההמולה והמהומה גוברות ועולות, כל מפלגה ומספר שלה, כרזות ומודעות מכסות את לוחות המודעות, את קירות הבתים, את שערי החצרות, פתחי החנויות והמוסדות. הכל מכוסה בניר, ניר צבעוני, ניר לבן, אותיות שחורות, אדומות, כחולות, ועוד בטרם יבש הדבק של אחת כבר מדביקים עליה כרזה חדשה. ברחוב היהודי נטוש המאבק בין הרשימה הציונית מס' שש ובין “הבונד” מפלגת הפועלים היהודית מס' שתים.

כל צד מושך לצדו. בית המדרש הישן הפך לזירת ההתגוששות וכאן מרכז פעילותו של אבא ובני חבורתו. לאחר תפילת מעריב מתמלא בית המדרש מפה לפה, גברים ונשים, כמו בליל שמחת תורה. הנואמים עולים על הבמה אחד אחרי השני, אלה מול אלה, הציונים משבחים ומפארים את מורשת אבות, השפה העברית, המולדת, ארץ ישראל, ודורשים להגביר את התרומות לארגונים השונים העוסקים ברכישת אדמות, בהתנחלות ובעליה לארץ ישראל בבוא היום. ועד אז, שמירת עצמאות יהודית ברוסיה, אוטונומיה לאומית, מעמד רשמי לשפה העברית, מעמד מכובד לקהילות היהודיות ולכל מוסדותיהן, מעמד רשמי לרבנים.

ואילו ה“בונד” ונואמיו משמיצים ומקטרגים: הוזי הזיות, מתבדלים, עריקים, בוגדים במהפכה, בורגנים, מנצלים, בעלי בתים, סוחרים, ספֶּקוּלַנטים, יחי מעמד הפועלים! מלחמה אחת לפועל היהודי והרוסי, כל המאמץ לחינוך המהפכה. כל צד מגייס “תותחים” ואם אינם במקום מביאים נואמים מפורסמים מן החוץ. ה“בונד” הביא את שפיגל, פשטה שמועה כי עומדים להביא את אסתרקה מקיוב, הציונים הביאו את שניאורסון. אבא עולה על הבמה, נואם בניחותא, אך שולח חצים דוקרים וחידודי לשון שנונים אל יריביו. הקהל מוחא כף וצוחק. אחריו נואמים כל אנשי הועד הלאומי. ה' פורמן, ה' מזור, העו“ד ליטוואק. מדי פעם פורצות תגרות ידיים, בייחוד כאשר נואמי ה”בונד" מבזים את קדשי ישראל ולועגים לתפילות ולמשמשים בקודש, קונטריבולוציונרים! הם צועקים. אנו הנערים מהוים כאן “כח מיוחד” מעין אחשתרנים הרצים בפקודת המלך ויועציו וחודרים לכל פנה ועבר. אנו הצורחים יחי מס' שש, מוחאים כף מריעים הידד! יחי! בראוו! צורחים שורקים בוז! הלאה! רד! רד! מתלהבים ומלהיבים אחד את השני ונהנים מעצמנו.

העסקנים הציונים עושים חישובים ומצרפים צירופים: קולותיהם של בעלי הבתים, של הסוחרים וכל אדם המכבד את עצמו מובטחים לרשימה הציונית והם מונחים בכיסם. יש עוד להעמיק את המאבק על נפשותיהם של האינטליגנציה שרבים מהם פנו עורף לרשימות היהודיות וכל ענינם ברשימות הכלליות הכל ארציות. מכנסים אותם בבית הועד הלאומי קבוצות קטנות ואף לשיח יחיד, משכנעים מטיפים וכל אינטליגנט, כל רופא שינים, כל עורך דין וכל סטודנט או בוגר גימנסיה שנרכש שניצוד מגביר ומאדיר את מחנה הציונים. המטרה היא להגיע לרוב בכל הבחירות כדי שמרבית הצירים והנבחרים בכל העמדות יהיו מקרב הציונים.

המאבק העיקרי הוא על קולותיהם של אלה החיים מיגיע כפיהם בעלי המלאכה, החייטים, הסנדלרים, הנגרים, הנפחים, האופים, החבתנים, הפועלים היהודים בבתי המלאכה השונים ובבתי החרושת הקטנים המצויים כאן. לגבי בניהם ובנותיהם, הדור הצעיר שבהם, אפסה כל תקוה. אלה נשבעו אמונים ל“בונד”, למעמד הפועלים והם המנהלים תעמולה בחירוף נפש. אולם את ההורים את הקשישים יש להציל בכל מחיר ובכל האמצעים.

וכך נוסד ה“בנק לבעלי מלאכה” כמכשיר עזר, ואת הטיפול בעסקי הבנק ובבעלי המלאכה הפונים אליו מסרו בידי הנשים, ואמא נכנסה לפעילות גבוהה בכל להט העשיה שלה.

רוב הימים אני וחברי משוטטים בעיר, מאסיפה לאסיפה ומכינוס לכינוס. מחלקים כרוזים, חוברות, מדביקים כרזות. לפעמים פורצות תגרות בינינו ובין נערי וילדי ה“בונד” שאף הם עוסקים בהדבקת כרזות על גבי אלו שלנו, ואנו משיבים להם כגמולם ומכסים את כרזותיהם. הם מלכלכים את שלנו בצבע אדום ואנו את שלהם בצבע שחור, או תולשים כרזות. כאשר אני חוזר הביתה סחוט ויגע מפעילות של יום ארוך אני מוצא בית ריק. אבא איננו, אמא איננה, אחי הבכור מבלה רוב ימיו ולילותיו במועדון של “צעירי ציון”, אף הוא נכנס בלהט הויכוח “על הפרוגרמה”. אחי הקטן תכפו עליו געגועים עזים לסבא, בכה, בכה, אולי משום שסדרי הבית נשתבשו עליו במיוחד, ולא היתה ברירה ושלחו אותו במרכבת הדואר ב“דואר רשום” אל סבא, סבתא, אל אחותי, אל הדודה, ודאי כולם מפנקים אותו. הבית ריק, פסקו ארוחות מסודרות בשעה קבועה, פסקו בישולים, אני מחפש בארונות ובמזווה, פותח סירים ומחבתות מפה ומשם אני איכשהו ממלא את כרסי ואני רץ לאמא.

אני מבקר את אמא בבנק לבעלי מלאכה. באחד החדרים יושבות נשים מכובדות לבושות בשמלות משי וקטיפה, בתסרוקות מטופחות, מבושמות, מנענעות במניפותיהן ומשוחחות ביניהן, מי תרם, כמה תרם להון הבנק. הגדילה לעשות גיטל אורבוך הנגידה והנדבנית, “כמה שתאספו מכל התורמים שבעיר, אני תורמת סכום דומה”. מכאן שיש להגדיל את התרומות. בחדר ההמתנה יושבים אנשים קשישים ונשים אחדות, באו לקבל תמיכה כספית לצרכים הדחופים, עזרה וסיוע לפתרונן של הרבה בעיות מעיקות, ושל קיום המשפחה, כל הבאים פונים לאמא “אני צריכה לאדיל, היכן יושבת אדיל?” אמא יושבת בחדר קטן צדדי מעין “תא וידויים”, לידה יושבת צעירה חיננית שהתנדבה לסייע לאמא. נכנסים אחת אחת ושופכים לפניה את מרי שיחם: הצרכים מרובים, הדלות מרובה, הכל חסר, כלי מלאכה ופת לחם, בגד ללבוש ובת בוגרת וילדים יתומים מהלכים יחפים ובטלים מלימוד, ותיקון הבית לקראת החורף, ועל הכל המחירים המאמירים מיום ליום, אין קץ לים הדאגות, אמא מאזינה והצעירה רושמת, רושמת. אמא נוקטת בשיטה של “לכו והתפרנסו זה מזה”. הבנאים והטייחים מתקנים בתים רעועים, גגות דולפים, שמשות שבורות, החייטים מתקנים בגדים משומשים, לעתים תופרים בגדים חדשים לילדים מבדים שנתרמו, הסנדלרים מתקנים נעליים. מחלקים קמח, פול, קטניות, גריסים, שמן וסוכר, תרומות של סוחרים ויהודי הכפרים, מחלקים חלות לשבת במאפיות, נותנים הלואות לקנית כלי עבודה, רופאים מבקרים את החולים, בתי מרקחת נותנים רפואות, והבנק משלם. את “תלמוד התורה” הרחיבו, ואבא שוקד לגייס מורים.

רוב היום משוטטת אמא בלִוית הנערה הצעירה בין הבתים השחוחים, כל בית ופגעיו ומחסוריו. כאשר אמא חוזרת בערב הביתה, היא פושטת את שמלת הבנק, כפי שאנו קוראים לה לשמלה זו, ולובשת שוב שמלת בית, סועדת לבה יחד עם אבא ומספרת לו כל שראו עיניה ושמעו אוזניה. פורקת את לבה כדי לטעון אותו מהר מחדש, משמיעה אנחה קלה ומטכסים עצה יחדיו למצוא פתרונות לבעיות סבוכות. התיאורים שלה כה משפיעים עלי וכולי דרוך ומוכן לעזור לה במשהו, ואני מודיע לה על כך. אמא נועצת בי עיניים תמהות ושואלת אותי שאלה קצרה: “במה?” ואיני יודע להשיב לה, מהרהר רגע “אני מוכן ללמד את הילדים”. “כן, כן” אומרת אמא “כולם דואגים לנשמה”, אתה שומע מרדכי רק עכשיו אני מבינה את תפילתו של יעקב אבינו בפני הרבונו של עולם, שביקש תחילה ולפני הכל “לחם לאכול ובגד ללבוש”.

4: ניחאי ז’ווה

“רוגע הלילה באוקראינה” (פושקין)

בימים סוערים אלה של “פעילות רבתי”, אנו מתכנסים בשעות של אחר הצהרים בחדרו המרווח של אברהם ברונפמן שחלונותיו, דלת הכניסה והמרפסת הרחבה פונים אל הרחוב הראשי, אל שדרת עצי השִטה. אברהם הינו מתלמידיו של אבא ובכיתה הששית של הגימנסיה, גבה קומה, פנים עגולים בהירים, עינים כחולות, שקט ומאופק, מאורגן ומסודר. בן הכפר הגדול, בורטניק אברהם, וחונך במשטר מעין צבאי על ידי אביו ששרת בצבא והיה חצוצרן ראשי בתזמורת הגדוד.

תמונת אביו המשופם, לבוש המדים, תלויה בחדר מול הכניסה ומשרה אוירה של רצינות וחשיבות. כאן מתכנסת כל החבורה, כל מדביקי הכרוזים, כל צווחי ההידד וצורחי הבוז, מדברים משוחחים “בענינים הבוערים” שעומדים על הפרק, על מה שהיה ועל מה שיהיה, על אירועים שונים בעיר, על ההצלחות בבחירות שכבר נתקיימו.

אנו חשים כשותפים נאמנים כי הרי גם לנו חלק נכבד בהן. כאן נערכים “ויכוחים פוליטיים” סוערים, כשכולם מדברים ביחד. וכאשר הם מגיעים לשיאם, מוריד אברהם את הגיטארה שלו מהקיר, מרעיד את הנימים ומשמיע צלילים אחדים עמוקים וכולנו פותחים בשירה איטית או בשיר עליז בקצב מהיר, מי שהוא מביא שיר חדש שרק עתה הופיע. השירים צצים חדשים לבקרים, נישאים ברוח ומתפשטים במהירות על פני כל המדינה, שרים אותם מגדול ועד קטן, ולא נודע בכלל מי ילד אותם, מי חיבר אותם.

לאחר ימים של חום כבד מחניק מהביל שרבץ על העיר, התכסו השמים בעננים שחורים כבדים, רעמים הרעימו והרעידו את האויר, ברקים חצו את הרקיע והאירו את האפלה. לפנות בוקר נפתחו ארובות השמים וגשם כבד ניתך ארצה בשטף ובזעף. ופתאום לאחר שעה קלה שקט הכל, הגשם פסק. כאשר הלכתי אחר הצהרים למפגש, כבר זרחה השמש, הגשם שטף את האבק מהכביש והמדרכה, מהעצים והפרחים, ריחות חריפים רעננים מילאו את האויר. בחדרו של אברהם התכנסה כבר כל החבורה, הפעם היה זה מעין מפגש לקראת הבאות, לקראת הבחירות החשובות ביותר, למועצת העם הכל־רוסית, דברו על הערכוּת המפלגות לקראתן על האסיפות והכינוסים, על נואמים חשובים שהגיעו העירה.

שירה אדירה נישאה מרחוק שהלכה וקרבה אל מבואות העיר. במעלה הכביש צצו ועלו דגלים בצבע ירוק צהוב, התנוססו וקרבו. בשורות מהודקות נכנסו הפלוגות אל הרחוב הראשי, צעדו, שרו ונשאו ברמה את דגליהם וחלפו על פנינו: פלוגת חמלניצקי, פלוגת גונטה, פלוגת שבצ’נקו, פלוגת טאראס בּוּלבּה, בצעדים כבדים צעדו בני הכפר, האדמה רעדה תחתיהם. הם התרוממו מהשדות, הגיחו מהיערות, יצאו מהבקתות, גופות חסונים, פנים מלאים דשנים, ראשים מגולחים, שפמים עבים. לבשו פרוות רקומות, חולצות ארוכות רקומות, כובעי פרוה, מגפים שחורים כבדים, מכנסיים רחבים הדוקים באבנט אדום, חרב קצרה ופגיון מלוטש התנוססו עליה. הם צעדו ושרו שירי מלחמה ולוחמים, על הַיידמאקים, על מאהלי קוזקים, על הַטמַנים ומדי פעם רעמו בקול אדיר: ניחאי ז’ווה אוקראינה סמוסטינה! (תחי אוקראינה העצמאית). הפלוגות עברו, אחריהן הופיעו הפרשים רכובים על סוסיהם בלי אוכפים כבני הערבה, שרו ושרקו בשריקה פולחת:

מעבר להר מעבר לגיא

קוזקים רוכבים

היי היי אכול ושתה

קוזקים רוכבים.

כאשר הגיעו לככר ליד בית העם התיצבו כל הפלוגות דום והשמיעו את שבועת האמונים:

עוד לא אבדה אוקראינה

התהילה והחרות

את הגוף והנפש נקריב על עצמאותנו

באש ובחרב נגן על חרותנו

את הגורל נקח בידינו

למען ידעו כי מגזע הקוזקים הננו.

על המדרכות עמדו הרוסים וצעירי הקַצַפּים, הסתכלו בעינים זועמות על מצעד הפלוגות חרקו שן ורטנו: את רוסיה הגדלה יחלקו? מה? כל אחד יטול לעצמו נתח אחד, מה? חכו! חכו! עוד נבוא חשבון.

הרחק באופק, מתוך מפלשי עבים אפורים אדומים שנערמו כחומה גבוהה, בקעו קרני שמש אחרונות שפשטו לכל עבר וננעצו בלב הרקיע כחרבות מלוטשות בוהקות.

הרחק, הרחק, הבריקו ברקים, ניצתו וכבו, ולאחריהם הגיעו הדים של רעמים כבדים, אטומים, דמדומים. תפוש הרהורים שֵׂרכתי דרכי הביתה, צעדתי לאטי, נבוך ומבולבל. איזה אי־שקט פנימי אחז בי, יגעתי להבין פשר הדבר. הא כיצד? נולדתי בארץ זו, גדלתי בין הכפריים האלה, אהבתי את הליכותיהם את אורח חייהם, את שירתם, מדבר אני בשפתם שפת עם הארץ הכפריים, אותו ניב מיוחד של השפה הרוסית. אוהב אני לספר את סיפוריהם, בדיחותיהם, הפתגמים והמשלים שספגתי אל תוכי משחר ילדותי. ארץ זו שאנו חיים בקרבה קרויה מאלורוסיה וישנה ויליקורוסיה, ובילורוסיה, אך כולם הן חלק מרוסיה הגדולה.

בכל משרדי הממשלה, כל פקידי הממשלה, מדברים רק רוסית, אין למצוא ספרים ואין בתי ספר בשפה האוקראינית. פה ושם נתקלתי בסיפורים שקראתי בספר ההיסטוריה שלמדנו, בשם אוקראינה. אך אלה שייכים לזמנים רחוקים, רחוקים… סאמוסטינה? עצמאות, האוּמנם יקימו כעת מדינה בפני עצמה? האוּמנם ינתקו אותנו מרוסיה הגדולה, מהמהפכה, מהחופש והחירות שזה רק עתה התחלנו לטעום את טעמה?

5

בלילות נודדת שנתי ובימים נטרדת מנוחתי, מיגע את מֹחי, עוקב אחר האירועים ועולים בי כל הסיפורים שקראתי, “באש ובחרב” של סנקביץ,⁶⁹ “טאראס בולבה” של גוגול, ואותם פרקי היסטוריה שלמדנו. אכן, אי פעם במרחק הדורות, לפני שלוש מאות שנה שכן עם רב באהליו במחנות ובבקתות בכפרים על פני ארץ רבה, מהררי הקרפטים ועד לגדות הים השחור בין הנהרות, הבּוּג, הדנֵיסטֵיר, הדניֶפֶּר, ונקראה אז ערבות אוקראינה. רבים חמדו את ארצם אדמתם הפוריה הדשנה, את היערות העבותים, את הנהרות רבי הדגה, את עדרי הצאן והבקר ואת סוסי הפרא ששעטו בערבה. מהמערב עלו עליהם הפולנים כבשו את מיטבה ורובה של הארץ ואת עם הארץ שיעבדו כעבדים וכצמיתים לגרַפים ולפּאנים. מן הדרום הגיחו הטטרים, ערכו פשיטות, שדדו ובזזו, הוליכו צאן ובקר ונשים יפות אל ארץ קרים החמה היפה, שלל מלחמה לחאן. ממזרח ומגדות הים השחור פלשו אל הארץ ותקעו בה יתד התורכים, החריבו ישובים, העלו מאהלים ומחנות באש ואת תושביהם לוחמיהם הגלו אל אינסטנבול, אל השולטן. וקמו להם לוחמים נועזים, שוחרי חופש ודרור, כל איש מצוק ומר נפש, נמלט אל מעבר למפתן הסלעים מעבר למפלי המים של הדניפר אל הזאפּורוז’יֶה.⁷⁰ כאן התגודדו באלפיהם הקוזקים עזי הנפש הזאפורושץ', ובראשם ההטמנים.⁷¹ כאן תקעו אהליהם הקימו את מחנותיהם, אילפו את סוסי הפרא וחישלו את ידיהם לקרב. כאן שרו את שיריהם, סיפרו את סיפוריהם אגדותיהם והם עצמם הפכו לאגדה. בשירה אדירה יצאו על סוסיהם לשדה הקרב, בחנית ורומח ובחרב שלופה ללחום ולנקום בטטרים ובתורכים. מכאן יצאו השליחים אל מרחבי הארץ והפיחו את רוח המרד. העם נאנק, העם רטן ונשא עיניו אליהם, אל מושיעיהם.

באותו חורף מושלג, כאשר עמד קיריל דניסוביץ במלוא קומתו והשקיף עלינו ממרום הקתדרה, ובעודו פושט את זרועותיו למרחבים, מגדיל ומרחיב את גבולות רוסיה הגדולה, היינו רכונים על ספר ההיסטוריה עב הכרס, מדפדפים ומעלעלים ומעיינים בתמונות בציורים, בצילומים ובמפות, וכך הגענו אל אותם המחנות והמאהלים של הזאפורושץ', אל התמונה הידועה של הצייר איליה רֶפּין, “מכתב ההטמן אל השולטן”: מאהל, מחנה של קוזקים, על הככר הגדולה מתגוללות חביות ריקות של שיכר ויין, קוזקים מתגודדים, שפמים ארוכים, פרצופים שמנים, פנים לועגות צוחקות, חצי גופם חשוף, ראשיהם מגולחים וצמות בראשי קדקדיהם, מכנסים רחבים הדוקים באבנטים בהם תקועים פגיונות, חרבות קצרות ומגלבים תקועים במגפים הרכים, בעיניהם לעג ובוז. מתגודדים הם סביב ההטמן העומד חשוף חזה והוא גבוה מכולם ושמן מכולם, שפמיו הארוכים יורדים עד למעבר לסנטר, צמת קדקדו ארוכה, פגיונות וחרבות תקועים באבנטו הרחב ההדוק על כרסו התפוחה, את שתי ידיו תקע באבנטו, הצחוק פשט על פרצופו השמן. על ידו יושב סופר הגדוד על חביונית ריקה, נשען הוא בשתי זרועותיו על חבית גדולה שעליה פרוש גליון ניר, טובל את נוצתו בקסת דיו גדולה.

ההטמן מקריא את המכתב לשולטן לקול צחוקם הפרוע של הקוזקים הסובבים אותו, הסופר פיו פעור והוא כותב, מושך מלה אחר מלה, והכל בשפה ברורה, בשפת הקוזקים, פותח המכתב בכל תארי הכבוד והתהילה כיאות לשולטן השולטנים: חזיר מטונף, בן הכלבה, זרע צפעונים, מעניק מלות חיבה לפילגשיו, מאיים על היֶאניצֶרים⁷² ותובע בכל פה את שחרור שבויי המלחמה, ועל החתום:

הנני עבדך הנאמן

ראש לקוזקים ההטמן

את התאריך לא נדע

כי אין עמנו לוח השנה

והשעה אצלנו על דק

כמו אצלכם במדויק

על כן לנו תישק

בעכוזו של קוזק.

יצ’נקו, מבריוני הכיתה, יוצא זרע ההטמנים, שמר בלבו את שלשלת היוחסין שלו. הלעג הערמומי היה תמיד שפוך על פרצופו החצוף היהיר, שתי כפות ידיו קפוצות לאגרופים ותמיד במצב הכן להרביץ מכה מוחצת, ככה, לשם תענוג. כאשר הגענו לאותם דפים, לאותו מכתב, נדחק יצ’נקו בכל כוחו והצביע בלי הרף, שהנה גדול חשקו להקריא את המכתב, הוא יודע אותו בעל פה על כל תגיו וגינוניו, ועוד בטרם נקרא אל הקתדרא הוא כבר עמד על ידה, הסימן ניתן והוא החל בקול צלול ובוטח להטיח דברים כדָרבונות, הישר אל פניו של קיריל דניסוביץ. וכאשר סיים וחתם: “על כן לנו תישק, בעכוזו של קוזק”, הסב את פניו אל הכתה, הבליט את אחוריו וטפח עליהם. רעם של צחוק פרץ בכיתה שנבלם ונקטע בבת אחת למראה פניו של קיריל דניסוביץ שהתכרכמו ואדמו מרוב זעם, אך הוא לא הוציא הגה מפיו כי קריאתו של יצ’נקו היתה מושלמת. בקצה שפתיו נראה חיוך קל ואמר: יפה יצ’נקו, יפה, עשית מלאכה נאה, חורושאיה ראבוטה! רק אז פרץ הצחוק בכל הכיתה. יצ’נקו העיף מבט ערמומי על נערי הכיתה, קרץ בעין אחת ונחפז אל מקומו.

ובעוד אנו מעלעלים בספרי ההיסטוריה דף אחד דף, קרבו הצבאות האדירים אל מול ערבות אוקראינה. הם ניצבו והשקיפו על פני כל הארץ, מהררי הקרפטים ועד גדות הים השחור. הם ראו את האדמה השחורה הפוריה, את הנהרות, את סוסי הפרא השועטים בערבה, את מאהלי הקוזקים המתהוללים ומשתוללים ואת עם הארץ הנאנק תחת עול הגרפים והפאנים, חשבו מחשבה בלבם, הרהרו והכריזו קבל עם ועדה: אחינו הפרבוסלבים! אנו באים אליכם להושיעכם מיד כל צר ואויב. מוֶת לפולנים הקתולים, מלחמת חרמה בתורכים ובטטרים המוסולמנים! הם שלחו את שליחיהם והציתו את אש המרד בכל הארץ, הם הביאו אתם את מיטב הנשק, רובים ותותחים ונתנו ידם למלחמה, ללוחמים הנועזים. את התורכים והטטרים הניסו לכל עבר ועל הפולנים קם העם בהמוניו. בגרזִנים ובקלשונים בחרב שלופה ברובים ובתותחים, עלו בהמוניהם על הגרפים והפאנים, כבשו ערים בצורות, העלו באש ארמונות, בזזו ושדדו, את תושביהם הגירו לפי חרב, התהוללו השתוללו ושתו לשכרה. אך עוד בטרם התאוששו מהקרבות, בטרם נרפאו מפצעי המלחמה, בטרם התפכחו משכרונם, מצאו את עצמם חבוקים חיבוק של אחוה בזרועותיהם של הרוסים שאמרו להם: בואו חסו בצלי, בחיקה של רוסיה האדירה ולא תדעו יותר מגור. הם סיפחו את אוקראינה אל רוסיה הגדולה וקראו לה מאלורוסיה וצרפו אותה אל אחיותיה הבכירות, אל ויליקורוסיה אל בילורוסיה. הם עשאוה כחומה בצורה בפני פלישות ופשיטות, את לוחמיהם הנועזים, את הקוזקים, העלו על סוסיהם הפראים, היודעים בשעת הצורך לדרוך ברגליהם על בני אדם חיים, לרמוס אותם בפרסותיהם, ציידו אותם ברובים, בחניתות, בחרבות שלופות ובמגלבים ארוכים והמה נאמני המלך והמלכה, שומרי הגבולות והסדר בכל המדינה, כי “סדר חייב להיות”. להטמנים ולכל מפקדיהם חילקו אדמות בשפע, ואת עם הארץ השוכן בכפרים ובבקתות, אשר שוחררו מעול הפאנים והגרפים, שיעבדו כעבדים וכצמיתים לגרפים ולבעלי האחוזות הרוסים, יורשי הנחלאות והארמונות.

אך בכל ספר ההיסטוריה שלמדנו, בכל הספרים שקראתי על מלחמות אותן השנים, לא מצאתי זכר לאותה שואה, הרס וחורבן שעוללו וחוללו הקוזקים המתהוללים המשתוללים, על מאות קהילות קדושות של אחינו היהודים במסעות הנצחון שלהם, אותו הרג רצח ושחיטה של מאות אלפי זקנים נערים נשים וילדים שמתו מיתות משונות ואכזריות.

בשום מקום לא נרשמו ולא נזכרו מאורעות הדמים האלה, כאילו הריגת יהודים זוהי תופעת טבע, כשם שלא נרשמו גשמים ושלגים שירדו, ברקים שהבריקו, רעמים שרעמו, תופעת טבע, הריגת יהודים. גם בבית ספרו של אבא טרם הגענו לאותה מגילת החורבן. באותו חורף מושלג, באפלולית של אחר הצהרים, עמד אבא ליד שולחנו, אנו מאזינים להרצאתו ושמואל “סופר הרב” רושם, עמדנו עדיין בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון. אבא דבר על גלות ישראל מעל אדמתו ועל ממלכת יהודה שנאבקה על שארית ממלכתה ועצמאותה. אבא דבר על עשרת השבטים שהָגלו ל“בלח חבור ונהר גוזן”, אי־שם בין הרי אררט והרי קַוְקַז. אבא תרגם עבורנו מאמר מתוך ירחון ביידיש של נוסע חוקר ובו מחקר מקיף על יהודי קוקז, יהודים גאים, אמיצים גברתנים, שולפי חרב ופגיון ושומרים ודבקים במסורת אבות על כל מצוותיה והלכותיה, על תפלות ישראל, על החגים, המנהגים, כשרות ושמירת יום השבת. וכן ספר על יהודי בוכרה ועל שמותיהם העבריים: אברמוב, ניסנוב, יוסיפוב, אשרוב, אפריימוב. עדיין מחפשים את עשרת השבטים?

באותו חורף כבר נראו ניצנים ראשונים של שיבת ציון, שבי גולת בבל אל ארץ יהודה וירושלים, עזרא ונחמיה. גם בחורף האחרון, טרם הגענו לאותה מגילת הדמים, עדיין שהינו ב“תור הזהב” שבספרד, עוד בטרם התחולל הגירוש הגדול, אם כי עננים כבדים כבר כיסו את השמים, פרדיננד ואיזבלה עלו על כס המלוכה.

אולם מגילת הדמים על כל מוראותיה כבר היתה שקועה בלבי, קראתי אותה בספר הקטן שמצאתי באצטבה שליד מיטתו של סבא. בין הקינות והסליחות, את הספר “יוֵן מצולה” של רבי נתן נטע האנובר. עליו עברה כוס התרעלה ובדם לבו כירמיהו בשעתו רשם את מגילה האיכה, את אימת שנות ת“ח ו־ת”ט. על מסע הדמים הארוך של מחנות ההיידמקים והקוזקים של חֶמֶלניצקי, שכורים מיין ומדם חללים. איך נסעו מעיר לעיר, טבחו ורצחו והמיתו במיתות משונות זקנים ונערים נשים וילדים תינוקות ועוללים וגופותיהם הושלכו למאכל לחיות היער. את עריהם, בתיהם העלו באש, שרפו בתי כנסת על מתפלליהם ובכל מקום שדרכו רגליהם השאירו אחריהם הרס וחורבן ואודים עשנים. וכך הוא הלך ומנה את מספר ההרוגים בקהילות השונות, כך וכך מאות, כך וכך אלפים, נימירוב ששת אלפים, פולנאה עשרת אלפים, נארול שנים עשר אלף, מֶזֵ’יריטש, אוסטראה, ואותו סיכום איום של שבע מאות קהילות של בני ישראל.

קראתי בדפי הספר הצהובים הרוטטים הרועדים שכתמים כהים היו שקועים בהם, אולי היו אלה כתמי הדמעות של סבא. קראתי ורעדתי, קראתי ועיני זלגו דמעות, שטפו על פני, על לחיי, על שפתי, אמא שחיפשה אחרי בכל הבית, מצאה אותי וזקפה עלי עינים תמהות: מה אתה שוכב כאן ובוכה, הראיתם דבר שכזה, שוכב ובוכה. קום מהר! רד מהמיטה! הנחתי את הספר מידי, נגבתי את עיני ופני ולא הוצאתי הגה מפי, לא רציתי לצער את אמא, לא רציתי לספר לה על כל המוראות שראו עיני.

כעין טפות של נחמה בתוך מגילת השכול היו אותם מקומות מבוצרים שבהם הגנו על עצמם היהודים בחירוף נפש והכו בקוזקים ולפעמים הצליחו להניס אותם. “ובעיר טולצ’ין היה שם מבצר חזק מאד מחוץ לעיר וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין ועמדו על החומה השרים והיהודים ויכו ביונים עם רב, וינוסו מפני בני ישראל. ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו בהם כמה מאות איש”. אותו סיפור אגדה, “מצור טולצ’ין” שקראנו עוד בבית הספר בעיירה, ב“סיגנון עברי”, על ברקה פודקובה. היהודים והפולנים התבצרו במבצר העיר והגנו עליו, ולא יכלו להם הקוזקים. הפולנים בגדו ביהודים, ותמורת כופר נפשם פתחו את השערים והמגינים הוכרעו לטבח. בעוד הפולנים חוגגים את “נצחונם” ובעוד הקוזקים משתוללים חדר ברקה פודקובה, ששָכל את כל משפחתו, אל מרתפי אבק השריפה במבצר הצית אותו ובקריאה תמות נפשי עם פלשתים! נפל תחת עיי המפולת שקברו תחתם את כל הפולנים הבוגדים ואת הקוזקים השכורים.

ומה עלה לה לאותה אוקראינה, מה עלה לה לחרות, לעצמאות. אבדה אוקראינה, אבדה הסאמוסטינה, היא שקעה בדרך, תוך סערת המלחמה, תוך תרועות הנצחון, היא טבעה בנהרי נחלי דם, בתאוות הרצח השוד והביזה, היא צללה בין החביות הריקות בנהרי נחלי יין ושיכר, בין צהלות הקוזקים וההיידמקים השכורים, צמאי הדם, היא נטמנה בין החורבות העשנות של הערים והעיירות שעלו באש, בין גופות מדוקרים בחרב ובחנית שהתגוללו ברחובות הערים, בשדות וביערות.

מעלעלים דף ועוד דף בספר ההיסטוריה ולנגד עיני ניצבת דמותו של בוגדן חמלניצקי, הפסל שהקימו הרוסים בכיכר העיר אשר בקיוב. רכוב הוא על סוסתו, סוסת הערבה נמוכת הקומה, מצנפת קוזקים לראשו, שפמיו שמוטים, חרבו תלויה על ירכו, ובעיניו תאוות הרצח, רעד עבר בבשרי. על מה הקימו לו את הפסל? על שמסר את אוקראינה לידי הרוסים להיותה מאלורוסיה? על שטיהר את הארץ מיהודים? ואולי על שניהם כאחד?

כאשר חזרתי הביתה מאותו מצעד הפלוגות וספרתי כל מה שראו עיני ושמעו אוזני, אמר אבא: “ריחו של חמלניצקי עולה באפי, הוא חודר אלי מבעד לחלונות הבית, מי יודע מה יביאו אתם הימים הבאים”. אכן, כאן קרו הדברים, ליד פתח ביתנו, טולצ’ין, נימירוב. ויש לנו אתם חשבון דמים ארוך.

אולם למה אכחד, למה אעשה שקר בנפשי, בסתר לבי, אי־שם, כרסמה בי הקנאה, התהייה והתמיהה. מאות בשנים עמלו על העם הזה, לבולל אותו, להכחיד כל זכר לימים הרחוקים, אותם ימים של מסעות הנצחון, של גבורת קוזקים. כבדה עליהם הזרוע הרוסית. “חוחול” קראו לו לאכר, אוהבים את שיריהם, ריקודיהם, סיפוריהם, ומשתעשעים בהם, אולם כל אלה שהרימו ראש רמסו, דרסו, שפטו, אסרו, את סופריו ומשורריו רדפו עד חרמה, הִגלום לסיביר. דומה היה כי בקרב הימים והשנים התבוללו לגמרי, אבדה אוקראינה ולא תוסיף קום, אבד זכרה מן הארץ. אולם עם הארץ לא גלה מפני חטאיו מארצו ולא נתרחק מעל אדמתו. הוא רבץ עליה, הוא נצמד אליה בכל כובד גופו והכה בה שרשיו. הוא פרה ורבה ונהיה לעם רב ועצום, חולש על ארץ רבה, הוא שמר על שפתו, על ניבו המיוחד, על לבושו, חזותו, על הליכותיו ואורח חייו.

פנימה, פנימה, בכפרים, בבקתות עם גגות הקש, במעבי היערות, על גדות הנהרות, במרחבי השדות, במרעה הלילה של הסוסים מסביב למדורה, לחשה הגחלת. הפיחו בה רוח חיים לבל תכבה, היא נמסרה מפה לפה מדור לדור. אותם שירים, סיפורים, אגדות מימים שעברו, ימי הקרבות, מסעות הנצחון, על מאהלים בערבה של קוזקים של הטמנים, על גבורים ועל לוחמים. מהמנזרים העתיקים מהלָבְרוֹת⁷³ אשר בקיוב, מהמערות והכוכים האפלים אשר במבצרים העתיקים, מגיחים מדי פעם שומרי הגחלת, הקוֹבְּזָארים⁷⁴ הישישים, הסומים. מבטם פנימה, אל העבר הרחוק, פניהם כפני קלף שהצהיב. משוטטים הם בכפרים, מופיעים בירידים ההומים מרוב אדם ובהמה, וניצב לפני מחזה משנות הילדות.

יריד בעיירה. במורד הגבעה מתדרדרים ברעש ובהמולה סואנת עגלות בהמות ואדם רב. נבדל מכל העם הרב הזורם למטה, בשביל הרך שבצד הכביש, צועד הקובזאר הישיש, מגשש הוא את דרכו במקל עבה מסוקס ונער קטן נוהג בו. לבוש כתונת פשתן ארוכה, פרומה, על חזהו החשוף תלויה הקובזה, אותה בנדורה. עשויה היא עץ פשוט ולה ששה מיתרים, על צדו האחד תלוי תרמיל עבה. הישיש הגיע עד פרשת הדרכים, התישב על אם הדרך, בצל הכנסיה, שם קערת חרס בין ברכיו הוריד את הקובזה, הניח את אצבעותיו הגרומות על המיתרים והחל לסובב את גלגל העץ שנגע בנימים, הקובזה הוציאה מקרבה צלילים חדגוניים, יבשים חורקים. הישיש התחיל לשיר בקולו הצרוד את הבאלאדה על מצור צ’יגירין, איך עלו הקוזקים בחומה ופרצו בחרב שלופה אל מערכות האויב, על ואסילי הגברתן, על טימופיי עז בגיבורים, על אנדריי יפה התואר, “גיבורים אשר בארץ שמם ינון לעד”. הוא שר והשמיע אנחה, הוא שר על הבנות היפות המבכות ומקוננות על בחירי לבן שנפלו בקרב. לידו נעצרים עוברי דרך, אכרים, אכרות, ילדים ונערים, מאזינים, סופגים את שירת הקובזאר, מורידים דמעה, נאנחים ומצטלבים.

מדי פעם נזרקת אגורה אל תוך הקערה, תפוח, אגס, כעך לבן, חתיכת נקניק. הקובזאר מגשש באצבעותיו הגרומות, שולה את המטבעות ומשלשל אותן אל חיקו, אל תוך הכתונת הפרומה ואת דברי המאכל הוא מוריד אל התרמיל הרחב, “אלוהים יברככם אנשים טובים, וירבה את זרעכם ואת מקניכם, שלא תדעו כל מחלה וכל צרה, שבולכם יעלה, יפה, תקצרו ברינה ואת שם אלוהים תברכו, אנשים טובים”.

באחד הימים נכנס אל ביתנו נאפודה הצעיר, חניך אולפני קיוב, נערץ ואהוד על כל בני הכפר, בן בית היה אצלנו, היה משוחח עם אבא על ענינים נכבדים וגם על ציונות. הוא הוציא מחיקו ספר שירים שכריכתו היתה בצבע קלף צהוב עטורה ברקמה כפרית ססגונית ואף האותיות היו עשויות מעשה רקמה. “קובזאר” היה שם הספר, מבחר שירי שבצ’נקו⁷⁵ בשפה האוקראינית, המשורר הלאומי, הצייר, שאת מיטב שיריו וציוריו יצר בבתי הסוהר השונים, שם בילה את מיטב שנותיו. “ביאליק שלנו” אמר נאפודה ומסר לאבא את הספר למשמרת, אבא טמן אותו ולא נודע מקומו.

כך התרוצצו המחשבות בלבי, ההרהורים, הזכרונות, לא ידעתי מנוחה. אכן שמר עם הארץ על הגחלת שלא תכבה, בשירים, בסיפורים ובאגדות, באורך רוח ובסבלנות כופף גבו ומשך בעול וחיכה למועד. עכשיו בא מועד, עכשיו הגיעה שעתו הגדולה. העם התרומם במיליוניו מעל אדמתו באון ובעצמה, הניף את דגליו, צועד ומכריז: “ניחאי זווה אוקראינה סאומוסטינה”.

6

בנין הגימנסיה שהתרוקן מתלמידיו שיצאו לחופש הגדול, הומה מרוב אדם, כל שעות היום רבה בו התנועה, יוצאים ובאים, עולים ויורדים בצחוק עליז, ספרים ומחברות בידיהם, חולצות רקומות, שמלות מתנפנפות, צמות קלועות, מגפיים אדומים, מגפיים שחורים, מדברים, צוחקים, האוירה היא חגיגית. כאן התכנסו למאותיהם כל באי הסמינר האוקראיני למורים ולמורות, לקורס קצר ומזורז, כל אנשי האינטליגנציה, פקידי ממשלה שפשטו את מקטורניהם ולבשו חולצות רקומות, בוגרי גימנסיה, בנותיהם של הכמרים בכפרים, בניהם ובנותיהם של האכרים העשירים, בעלי הגוף, התכנסו כאן כל יוצאי ירך המשפחות הותיקות ששמרו על שלשלת היוחסין, על מורשתם, על שיריהם ועל הספרים שהיו חבויים במסתרים.

אלה זוכים כיום למעמד מיוחד, לכבוד מיוחד, המשפחות שבצ’נקו, רוזניצ’קו ויניצ’נקו, גריגורנקו, שבצ’וק, פאבליוק, צ’ורנומוריץ. הם גם מחבריהם של הספרים החדשים, הכרוכים בכריכה צבעונית. מונחים הספרים על שולחנות ארוכים, על מדפים לאורך הגדר ליד הכניסה לבנין, עומדים אנשים סקרנים ומעלעלים בהם. נגשתי לשולחנות, עלעלתי בספרים החדשים שעדיין ריח הדפוס נדף מהם. כאן מצויים שירי שבצ’נקו “הקובזאר”, ספרי דקדוק, ספרי לימוד השפה, ספר משלים “באיקות”, פתגמים בחרוזים. נערה צעירה חיננית לבושה בלבוש כפרי על כל העדיים, פנתה אלי בשפה האוקראינית: “אתה מתעניין בספרים?” כאשר עניתי לה בשפתה אורו פניה והמשיכה לשוחח אתי תוך חיוך על פניה “עוד השנה בטח תלמדו את השפה, תראה עד כמה שהיא יפה, חיננית”.

עם רדת היום נדלקים האורות בכל הבנין ומבעד לחלונותיו הפתוחים בוקעת שירת מקהלה, קולות ערבים של גברים ונשים, פותחים ב“צוואת שבצ’נקו”:

אחרי מותי

תכרו קברי

על שפת הדניפר הרועש

שייראה שיישמע

איך הוא שואג וגועש.

וממשיכים במחרוזת שירים עליזים, מתוך האופריטה “נטלקה פולטבקה” ואחרים.

פעם בשבוע נערכת הצגה ובאים כל נכבדיהם, תזמורת כלי נשיפה מריעה מנגינותיה. לסיום נשמעת שבועת האמונים:

עוד לא אבדה אוקראינה

התהילה והחרות.

7

הבוקר אור. פקחתי את עיני, קפצתי מהמיטה, היום יום הדין! אכילה חטופה, החבילה עם הפתקאות בידי האחת, כרוזים בשלוש השפות בידי השניה ואני רץ, אני נישא על גלי ההתרגשות הגוברים בי ועולים. אני ממהר אל ככר בית העם, בפנים ניצבות הקלפיות, שם תיערך היום ההצבעה של תושבי העיר והאזור כולו לאסיפה המכוננת, למועצת העם הכל־רוסית.

בשבוע האחרון ניטש קרב אכזרי בין הרשימות המופיעות בבחירות. נואמים עולים על מרפסות הבתים, מהם אנשי צבא, עולים על העגלות בככר השוק, מנפנפים בידיהם, יורים מלים, סיסמאות, יחי! יחי! יחי! הלאה! הלאה! מלהיבים ומסעירים את קהל המאזינים המתגודדים סביבו והעונה אחריהם בתשואות יחי! יחי! ובשריקת בוז! הלאה! לעתים תכופות פורצת התכתשות בקרב קהל המאזינים מורידים בכוח נואמים, מעלים אחרים במקומם, רבה ההתכתשות בין האוקראינים והרוסים. גם הנשים אינן טומנות ידיהן בצלחת, מסתערות הן אחת על השניה, שומטות מטפחות מהראש, פורעות ומורטות שערות, חובטות בשדיים ושופכות קיתונות של גידופים עסיסיים אחת על השניה. הקהל צופה ונהנה למראה ההתכתשות, לשמע חידושי וחידודי הלשון ומעודד את היריבים. העיר טובלת בים של ניָרות, צבעים ומספרים, הכל מכוסה ניר, המדרכות והכבישים, דורכים כעל משטח צבעוני.

אמש בבית הועד הלאומי דלקו כל האורות, נערך מעין “מפקד כוחות” בטרם זינוק אל הזירה הכללית. נאמו ארוכות, השיקו כוסיות והלהיבו את כל הפעילים אשר יעמדו מחר במערכה “מחר יום הדין! היום הגורלי הקובע! מנצחון אלי נצחון! נגיע לאסיפה המכוננת במרבית הצירים! נצחון השפה העברית! בתי ספר עבריים! אוטונומיה לקהילות! עוד נגיע למיניסטר יהודי משלנו בממשלה הקבועה אשר תבחר”, ועוד ועוד.

הגעתי עד הככר, הייתי בין המקדימים, רק בעוד שעה תפָּתחנה הקלפיות. הבטתי סביבי, הסתכלתי על ההמולה הגוברת מרגע לרגע, מכל העברים נוהרים אל הככר. שיירה ארוכה של עגלות עמוסות כפריים וכפריות התקרבה אל הככר, צוהלים ושרים ומעודדים אחד את השני. בצדי הכביש צעדו אכרים ואכרות מהכפרים, ביניהם נראו זקנים וישישים מושכים צעדיהם באיטיות. ישיש אחד צעד לאיטו עם מקלו הארוך, גם אותו הזעיקו. ודאי ישב להנאתו, ליד פתח הבקתה, שזר חבל או קלע סל נצרים והתחמם בקרני השמש, פתאום החרידו אותו ממקום מנוחתו, מעינוגו, כל בני הבית שתו עליו: קומה סבא! כבר יוצאים לדרך! פתקה צריך לשלשל, סבא רחימאי קומה! צועד הוא יחד עם כל העדה תוהה ובוהה, נבוך מההמולה אשר סביבו “השד יודע מה מתרחש כאן? פתקה? זמנים שכאלה, ישמרנו אלוהים”.

הם עלו על הככר ובנות הכפר לבושות חגיגית הפנו את הבאים אל רחבה אחת מוקפת חבלים, אל שער הכניסה העטור בפרחים שעליו התנוססה כתובת לכל רחבו “תחי אוקראינה סאמוסטינה”. “הנה, הנה, אנשים נכבדים, ברוך בואכם! סעדו לבכם, תנוחו מעמל הדרך”.

בתוך הרחבה על גבי גחלים אדומות לוחשות עמדו חצובות רחבות ועליהן דוָדים רותחים מפעפעים שהעלו אדים ריחניים של חמיצה, ודוָדים שהעלו ריחה של דיסת כוסמת קלויה ומבושלת היטב. עמדו נשים כפריות מטפחות הראש קשורות מעבר לאוזנים, השמלות הופשלו עד לברכיים, להגו, צחקו ובחשו במוטות ארוכים בתוך הדוָדים. הבאים עברו בסך לידן כל אחד קבל קערית חרס, מילאו אותה בחמיצה והטילו לתוכה כדור של דיסה, תקעו להם ביד אחת כף של עץ וביד השניה פתק “תאכלו אנשים טובים, שיערב לכם ויבושם, ועל הפתק יש לשמור”. הובילו אותם אל השולחנות הארוכים והושיבום על הספסלים שלידם, הם נראו קצת נבוכים, כאן הקערית המלאה, הכף, הפתק כיצד לשמור, הגברים הורידו את הפתק לתוך הכיס העמוק של המכנסים הרחבים והנשים שלשלו אותו אל תוך חיקן, הם מודים ומשתחוים: “ברכת אלוהים עליכן, נשים יקרות”. אלו שסיימו, שהיטיבו לבם במאכל החם, הובלו בשורה ארוכה על ידי נערים כפריים אל התורים, אל דלתות הקלפיות ושמרו עליהם מפני מלאכי חבלה השורצים כאן, הצורחים ותוחבים פתקאות ומבלבלים דעתן של הבריות התמימות.

8

כל החבריא שלי כבר כאן, כל אחד וצרורו בידו, פתקאות וכרוזים. פנינו אל עבר התורים הארוכים, הדלתות נפתחו והקהל החל בלחץ ובדוחק לזרום פנימה. חפשתי לקוחות משלנו, יהודים, ותחבתי פתקים לידם. הצביעו שש! הצביעו שש! ומסביבי נדחקים תעמלני היריבים נערים ומבוגרים וצורחים, הצביעו שתים! בעד העם העובד! נטפלתי לאשה זקנה אחת שעמדה בתור וטרחתי לקנות את לבה ומסביר לה למה ועל מה צריכים כל היהודים להצביע עבורנו והגשתי לה מן המיטב, כל שיערב לחיכה: משיח צדקנו, ירושלים עיר קדשנו, רחל אמנו, וכי הגאולה והישועה יצמחו לכל עם ישראל ממספר שש. ותחבתי לידה את הפתק. הזקנה חייכה אלי, נענעה בראשה: “הלואי, הלואי, ריבונו של עולם, במהרה בימינו שנזכה לישועות ונחמות”, נטלה את הפתק הציצה בו קיפלה אותו ושמה בכף ידה.

פתאום צץ על ידי אותו שוליַת סנדלרים, בחור מגודל אשר תמיד הפריע והקים מהומה בשעת הנאומים בבית הכנסת. לבוש היה חולצה לבנה עם סרט אדום בדש, מכנסי רכיבה שחורים ומגפים נוצצים, דחק אותי בכוח הצידה, השתער על הזקנה שלי, והציף אותה במבול של מלים: “אל תשמעי לפטפוטים של הפרחח הזה, בורגנים כולם, מנצלים, בני סוחרים ומוכרים, ציוניסטים, ארורים, בני בעלי בתים, מיוחסים גדולים, בוגדים, עריקים! עוד מעט נושיב את כולם מבעד לסורג, לסיביר! לסיביר! שיסעו להם מכאן, לפלשתינה שלהם! לכל הרוחות! את דודה תצביעי בעד בניך העמלים להרוויח את פת לחמם, בעד אלה שלחמו ונפלו בעד החירות והחופש, בעד הפועלים, בעד העם העובד”, ותחב לידה פתק מספר שתים. אני מתחזק, מגביר תעמולתי, אני בשלי ויריבי בשלו.

עמדה הזקנה נבוכה ומבולבלת, מסתכלת בשתי ידיה המלאות, פתאום בעיצומו של הויכוח הסוער במאבק על נפשה של הזקנה, נחתה עלי סטירת לחי צורבת. “הא לך זעקס!” צרח הנ"ל ונעלם, הוכיתי בתמהון, חשכו עיני לרגע. הזקנה צרחה אחריו: “רשע מרושע! גוי, שקץ, חוליגאן! למה תכה את הילד?” זרקה את המספר שתים לאדמה ורמסה אותו ברגליה, זעפה ולא נרגעה “ראיתם מעשי רוצח שכזה? – טפו, על כל שונאי ישראל!” רציתי לחבק את הזקנה שהתקדמה עם הפתק שלי בידה, איזה נצחון!

מרחוק נשמעו יריות שהלכו וקרבו, צעדים כבדים וקולות נישאו. קבוצות גדולות של צעירי הקַצַפּים התקרבו אל הככר כשרוביהם יורים באויר. הקהל נדהם, הם פרצו אל הככר בצעקות: הלאה המפלגים! המחלקים את המדינה, את המולדת, תחי רוסיה האחת והבלתי מחולקת! והחלו לדחוק בקהל ולגרש אותו, להתפזר! להתפזר! איש איש לביתו, אין לכם כאן מה לעשות! קבוצה אחת פנתה אל הרחבה המגודרת, הפילו את השער, דרכו על הפרחים, דחפו את הנשים שהחלו להתגונן במוטות הארוכים, בעטו בדוָדים ושפכו את החמיצה שהחלה לזרום בשלוליות עצומות. אנחנו ניתן לכם סאמוסטינה! במעיים שלכם, בקרביים! הופיעו צעירי האוקראינים והחלה התכתשות איומה, כובעי פרוה התעופפו באויר. קבוצה שניה פרצה אל תוך בית העם הניסו את הועדות, שברו את ארגזי הקלפיות ורוקנו את תכנם. הפתקאות ששוחררו ממעצרם, כיסו את הרצפה והחלו להתעופף מבעד לחלונות והדלתות והאויר התמלא מהם. הם עלו וירדו התגוששו ביניהם וצנחו ארצה וטבעו בשלוליות האדומות. נשמעה פקודה: אל הגימנסיה! וכל הרובאים בראש ואחריהם כל החבורה צעדו צעקו וירו, החישו קצב. הם הגיעו עד בנין הגימנסיה, הפכו את שולחנות הספרים, פיזרו את הספרים שעל המדפים, הקיפו את הבנין מכל עבריו ותוך כדי יריות עלו בקומות פרצו אל תוך החדרים והחלו לגרש את באי הסמינר, המורים והלומדים. ספרים, מחברות, עפרונות התעופפו מתוך החלונות, ריצה מבוהלת, המורים נמלטו על נפשם, זרם של נערות פרץ מתוך הבנין ונסו לכל עבר, צמותיהן פרועות, הסרטים נשרו מהן, שמלותיהן התעופפו כשהן צורחות ונמלטות כתרנגולות מפוחדות. היריות פסקו, הבנין התרוקן, על המדרכה ובחצר התגוללו ספרים, מחברות, עפרונות, איש לא טרח להרימם. עמד הבנין שומם, חלונותיו פתוחים, אור לא נדלק, השירה לא בקעה.

9

אי־שם נמשכת המלחמה, קרנסקי⁷⁶ מוציא מנשרים מדי יום ביומו, המופיעים בעתונים ומעל גבי לוחות המודעות, הוא קורא להתגיס לצבא, להגן על המהפכה, למגר את האויב. והאויב מתקדם, כובש שטחים עצומים ערים וכפרים. רבו הגיוסים, הולכים להתיצב ללשכת הגיוס, ואין יודעים דבר. בשורות איוב חודרות ומגיעות, כל ההתקפות נכשלות, התרופפה לגמרי המשמעת בצבא, התפרקה, רבו הנופלים, רבו הפצועים, מבוכה, כולם שואלים: מה יהיה? הקיץ התקרב אל קצו, שלכת, רוחות סתיו, גשם דולף טורד, רעמים וברקים, גשמים זועפים ניתכים, ערפילי בוקר. מעל גבי העננים הכבדים השחורים מבעד לרוחות והגשמים חדרו והגיעו עד לכאן שמועות, ידיעות מפטרוגרד וממוסקבה. הם צנחו בקוי החזית, אל היכל המושב של האסיפה המכוננת פרצו חיילים חמושים ובקתות רוביהם פיזרו והניסו לכל הרוחות את צירי האסיפה, מאסרים, הוצאה להורג, ברחובות ובככרות עולים על הבאריקדות, קדטים, סטודנטים, גימנזיסטים, ומולם צועדים פלוגות חיילים, מלחי הצי, פועלי בתי החרושת ומסתערים עליהם, מלחמת אחים. בני אדם סוערים ונסערים, אין לדעת פשר דבר, הכל מתרחש כל כך רחוק. ופתאום מתוך גשמי הזעף, מתוך הרעמים והברקים, משערי מוסקבה ופטרוגרד בקעו ועלו שתי מלים רבות עצמה שהדהדו בכל רחבי המדינה והגיעו עד לקוי החזית: אדמה ושלום! הן נישאו מקו לקו מחזית לחזית והציתו את הלבבות, הן צנחו על ראשיהם של אלפי רבבה, שעמדו זה שנים בחפירות בבוץ וברפש, ירו וירו בלי חשק ונקטלו באלפיהם מפגזי האויב ממטר מכונות היריה, נפלו, נקצרו ושאלה אחת בפיהם: לשם מה? עבור מי? ובהגיע אליהם המלה שלום! הוציאו ראשיהם מתוך החפירות, הרימו את רוביהם אל על טיפסו ועלו מתוך החפירות, מבין גדרות התיל, הידקו את רוביהם אל לבם, והחלו לנוע במיליוניהם הביתה! הביתה! הקצינים שאיימו עליהם באקדוחים שלופים נדקרו בכידוני הרובים דרכו על גופותיהם ונעו בנחשולים אדירים אל פנים המדינה, המסע נמשך, השיירות צעדו וכיסו את עין הארץ.

שיירות ראשונות הגיעו לכאן לפנות בוקר. הם הגיחו מבעד לערפל הכבד, ונעו כצללי רפאים בין האדים האפורים שעלו מהנהר. הם צעדו צעדים כבדים יגעים ורוביהם על כתפיהם ללא סדר ללא קצב, מהורהרים סחוטים. פניהם התכסו בזקן ובשפם שגדלו פרַע, סגיניהם היו מרופשים, מגפיהם בלויים וקרועים, ריח של רקב ועובש נדף מהם, ריח חמוץ של לחם שחור, לחם קיבר וזיעה. הם התגרדו פלו את הכנים שפשׂו בהם, התושבים התרחקו מהם, ממגע עמם, כמו מנגועי דבר. רבים מהם היו חבושים בתחבושות, נטשו את מרפאות השדה ונעו. אחדים נראו מדדים על קביים, מדדים וצולעים. מדי פעם עברו מכוניות צבאיות כבדות עמוסות חיילים שישבו על ארגזי תחמושת, רוביהם בידיהם או צמודים למכונות יריה, המכוניות נסעו ופלטו עשן ופיח. פלוגות רוכבים שעטו לאִטם הגה לא השמיעו, רק שעטת פרסות הסוסים שנקשו באבני הכביש, תותחים כבדים נסחבו על ידי סוסים יגעים גבוהי קומה, עצמותיהם שָפוּ, סחבו ונשמו בכבדות. עגלות עמוסות צרורות וחיילים נעו לאיטן אחריהן צעדו הולכי רגל, נשענים פעמים אל העגלות. בלילות עשו חנייה, התכסו בסגינים, רבצו מתחת לעגלות או תחת כיפת השמים, הסוסים נקשרו אל העצים אל השערים והגדרות. הם לחכו ובלעו את העלים, את הענפים, בתאוה שוקקת כרסמו ופיצחו את גדרות העץ והשערים בזעף ובזעם, לעסו בחריקת שִניים, עיניהם בלטו מפוחדות מבוהלות, השמיעו נחרה, אנחה כבדה, מפיהם נזל הריר והקצף, זוררו ופלטו עיסת עלים וכפיסי עץ.

לפנות בוקר התגוללו בתוך צואה פגרי סוסים שכרסיהם נפוחות. הגוש האפור, המוני הרובצים, קמו מרבצם, קשרו שוב את תחבושותיהם, הכתיפו את תרמיליהם וצעדו ונעו. הקשישים מגודלי הזקן והשפם צעדו שקועים בתוך עצמם, מהורהרים. רבים זרקו מעליהם את הרובים והתחמושת ליד הגדרות כאילו ניסו להשתחרר מסיוט של שנים. הם נעו אל כפריהם, אל נשותיהם, אל ילדיהם, אל האדמה. הצעירים ויוצאי הערים דבקו ברוביהם ובחרבותיהם התגודדו בקסרקטינים, פשטו בחנויות ובבתים, שתו לשכרה, סחבו מכל הבא ליד. ביערות הופיעו קבוצות שודדים מזוינים, הנסיעה בדרכים נעשתה מסוכנת, מדי פעם הופיעה ידיעה על שוד ורצח.

ובעוד אלה צועדים, חודרים וחוזרים אל הערים אל הכפרים המשיכו להדהד באויר סיסמאות, זעקות, קריאות, צווים, וכמו איזה יד נעלמת כתבה אותם ברקיע באותיות של דם ואש שצנחו והיכו על ראשי כולם: שלום לבקתות! מוֶת לארמונות! מחנות מחנות פשטו האכרים על האחוזות והארמונות, בזזו שדדו את הסוסים, הפרות, החזירים, את כלי העבודה, מחרשות, מקצרות, מאלמות, הֵריקו מחסנים, אסמים, אמברים, מרתפים, סחבו שקים עם חפצים, בגדים, כלים, שברו, ניפצו, רמסו ואת הארמונות העלו באש. בלילות היה האופק אדום כולו, מהבהב, גובר ועולה, שוכך לרגע ושוב גובר, ריח שריפה נישא על פני העיר ימים רבים.

בשולי ככר השוק נראו אכרות מוציאות משׂקים כבדים שמלות הדורות, משי וקטיפה, כלים נאים, פרוות, שטיחים, מחוכים, צלחות, ספלים, כפות ומזלגות, זה לא בשבילם, זה לא לשימוש. “נו תקנו, תקנו, בזול! כסף? מי צריך את הנירות האלה, סוכר יש? שמן יש? תביאי ותקבלי שמלה יפה”. ממששים, בודקים, מציצים ונרתעים.

וכאשר כילו את מלאכתם בארמונות, פשטו האכרים בנעריהם ובזקניהם, בבניהם ובבנותיהם על השדות והחלו לחלק ביניהם את האדמה, תפוס כמה שידך משגת!

10

אנדרלמוסיה באה לעולם. עמדה תחושה של רעידת אדמה, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים, לא היתה אחיזה, הכל הפקר, תחושה של התמוטטות, מפולת, כל הסכרים נפרצו, תחושה של הר געש בלב ים המרתיח את מצולותיו, מציף בגלים רותחים זועפים את היבשת סוחף וגורף כל שעומד בדרכו. אך פתאום החל הר הגעש לפלוט ממצולותיו לבה רותחת, נוצרו איים איים בלב ים שחברו אחד לאחד התמזגו ובראו יבשת חדשה, אנשים חדשים, מושגים חדשים, עולם חדש.

באותה שעה, באותם ימים סוערים שדומה היה כי העולם חוזר לתוהו ובוהו הופיעו שני שמות שנישאו בפי כל, מזקן ועד נער מעוֹלָל ויונק ועד תינוק שבעריסה. שתי דמויות שהטילו את צִלן וחִתיתן על פני כל המדינה, שעוררו חרדה ורעדה ומורא גדול: לנין וטרוצקי. כל מלה, כל הסיסמאות, הזעקות, הקריאות, ההוראות, הצווים והפקודות שיצאו מפיהם נישאו והתפשטו במהירות הבזק בכל רחבי המדינה מקצה לקצה, הלמו רעמו הציתו אש בלבבות והסעירו את הרוחות. מאותה שעה שהופיעו שני השמות לנין וטרוצקי, החל הזמן לצעוד בצעדים מהירים, חפוזים, אצה לו הדרך.

האירועים שטפו במהירות מסחררת בנחשולים אדירים וסחפו אתם כל מה שעמד בדרכם. כל “מי שהיה” נסחף בשטף ונגרף, דמויות שהלהיבו לבבות רק תמול שלשום נמחקו במחי יד מספר החיים. רודזיאלנו, קרנסקי, מיליוקוב, אין מעלים אותם יותר על דל שפתיים, כאילו לא היו מעולם, נשכחו מלב. כל “מה שהיה” נשקף כעבר רחוק, חלום רחוק, האסיפות, הוויכוחים, התהלוכות, התזמורות, נשקפו כחגיגה גדולה שארכה אביב וקיץ אחד, והגיעה אל קצה, נסתיימה. הכרוזים והקלפיות הפתקים נראו ונדמו כמשחק של אנשים תמימים, של אינטליגנטים, של משחק נערים וגימנזיסטים, המרסלייזה נחרתה בזיכרון כשיר תמים, שיר אהבה ענוג.

הבולשביקים! איש טרם ראה אותם ולא נודע מי הם, מה הם, מה טיבם. אך שמם הלך לפניהם והטיל מורא וחרדה בלבבות. הם הופיעו ברחוב פלוגה צועדת ולא נודע מאין באו, אם צנחו מתוך הברקים שפילחו את השחקים האפלים, אם הגיחו מתוך הרעמים שהרעידו את היקום, או ירדו עם גשמי הזעף שניתכו על הארץ. הם נראו כנפילים אשר בארץ, כאבירים ה“בוגאטירים” מימים קדומים, ממלחמות יוריק ואולג,⁷⁷ גבוהי קומה, לבושים סגינים ארוכים, לראשם כובע חאקי ששוליו ירדו על ערפם וכיסו את אזניהם. במרכזו כוכב אדום ובראש הכובע חודו של רומח. על חזיהם נתלו רובים קצרים ואשפות כדורים, הם חיבקו את רוביהם בשתי כפות ידיהם הרחבות, צעדו בצעד רחב, בפנים חמורות ושרו שירה חדשה מאיימת, לוחמת ומסעירה:

קום התנערה עם חלכה

עם העבדים ומזי רעב

אש הנקמות בלב ליחכה

לקראת אויב הכון לקרב

בתוך התוהו ובוהו החלו לרקום רקמה חדשה, כינסו מפגשים של חיילים, פועלים ואכרים, האזרחים נדחקו הצדה נעלמו מעיניהם. הם דיברו דברים, מלים כדָרבונות, כפטיש סלע יפוצץ. חברים! אחים לנשק! הקץ לוויכוחים, לפתקאות, לקלפיות, קחו הענינים בידיכם! הָקימו סובייטים! מועצות! של חיילים, פועלים ואכרים! מתוך העם הרב שמילא את הקסרקטינים, מתוך החיילים ששוטטו ברחובות, החלו להתלכד קבוצות, קבוצות, יישרו את השורות, החלו להתפקד ולצעוד. פלוגות פלוגות מאורגנות ממושמעות צעדו ברוביהם המכודנים, בסגיניהם הארוכים החדשים, בכובעיהם רבי השולים שהכוכבים האדומים נצנצו מעליהם, דגלים אדומים נפרשו למאותיהם הפטיש והסדן נצנצו התנוססו והטילו את מוראם. הם צעדו בקצב ובשירה אדירה:

עולם ישן עדי יסוד נחריבה

מגב כפוף נפרוק העול

את עולמנו אז נקימה

לא כלום אתמול מחר הכל

זה יהיה קרב אחרון

במלחמת עולם

עם האינטרנציונל יעור, ישגב אדם.

ההמונים נעו אחריהם, הם הגיעו עד הככר. נואם עלה וקרא: יחי לנין! יחי טרוצקי! תחי אחוות החיילים הפועלים והאכרים! והפלוגות הריעו הורה! הורה!

המהפכה רק התחילה.

הופיעו הקצינים החדשים בשמם החדש, הקומיסארים, בלבושם החדש, מעילי עור ארוכים או קצרים, מכנסי רכיבה מעור, כובע עור קסקט עם כוכב אדום הנאגאן מציץ מתוך הנרתיק הצמוד לחגורה, בלי כתפות, בלי עיטורים אך שופעים סמכות ומורא ונטלו את השלטון בידיהם. הקימו ועדות, מועצות, סובייטים, לחיילים לפועלים ולאכרים. בכפרים הקימו את “ועדי הדלים”, מתוך הפועלים והשכירים, חיילים שחזרו מהחזית, אלמנות מלחמה, כל נטולי הקרקע שקופחו בשעת חטיפת הקרקעות, שלא היו להם בהמות עבודה וכלי עבודה, לא אסמים לא אמברים, לא רפת ולא דיר. להם מסרו את ניהול כל עניני הכפר ומינו מתוכם קומיסארים.

האכרים בעלי הגוף ובעלי המשקים רוטנים ברחש בלחש עם פחד בלב מהקומיסארים, הבולשביקים, הקומוניסטים המופיעים מדי פעם בכפר: “באלהים אינם מאמינים, את יזוס כריסטוס מגדפים בגידופים גסים וממולחים, נטפלים לכמורה, אלהים יודע מה מחכה לנו?” אולי יקחו בחזרה את הקרקע שלקחו, שחטפו, אולי תהיה חלוקה מחדש, אולי יקחו גם את אדמתם, הכל בשביל הממשלה. בולשים ומרחרחים באסמים, ברפתות, בדירים, רושמים, רושמים, משתפים פעולה עם “ועדי הדלים”. “ראו נא ראו, למי מסרו את השלטון בכפר, לדלפונים, ליחפנים, חסרי כל, רק עינם צרה באחרים, נטפלים אליך כל יום בענין אחר ומטרידים מנוחת־הבריות, עורכים ישיבות ויוזמים מזימות רשעים.”

ובעיר עורכים חיפושים, החרמות, מאסרים, הלאה הספסרים! הלאה הבורז’ואזיה! כל חנווני עשיר ודל נכלל ביניהם וצפוי למאסר. נפתח קואופרטיב ממלכתי, מחלקים מנות מזון, סוכר, קמח, גריסים, שעועית, שמן, נפט וגפרורים ואף בקבוקון של וודקה. הכל לפי פתקאות מהסובייטים, מהועדים, לחיילים לפועלים המחירים ממשלתיים.

11

ראשונים שעלו על הגל החדש היו ה’בונדאים‘, הם שטו עם הגלים הזידוניים, העמידו רגליהם על השרטון שעלה מגלי הים הזועפים, הצדיעו נשבעו אמונים וחברו ודבקו אל ה“עולם החדש”. רבים משוליות הסנדלרים והחייטים, חיילים משוחררים, פשטו את בגדי העבודה ולבשו חליפות עור, תקעו אקדוחים בחגורתם והחלו לשוטט בעיר ברגל גאה, בפנים יהירים, להכניס סדר קודם כל בביתם הם, ברחוב היהודי, והגדילו לעשות כדי לא לפגר חלילה. מה אלה מרחרחים בחנויות. עורכים חיפושים, החרמות, מאסרים, אף הם מקטרגים מלשינים וקוראים בקול, ספסרים! רודפי בצע! אויבי העם! מה אלה מנדים את כָּמריהם השמנים ומתלוצצים עליהם מגדפים את יזוס כריסטוס, אף אלה נטפלים לרבנים הזקנים הישישים, לדיינים, לשוחטים, המקיימים עצמם בדוחק בצימצום, וקוראים הם תִגר על ד’ ומשיחו, נטפלים הם למתפללים בבית הכנסת, מתפרצים לתוכם בשבתות באמצע התפילה, בשעת קריאת התורה עם פפירוסות מעלות עשן, נואמים ומשמיעים “דברי חכמה והגות”. כי הנה אמונה חדשה באה לעולם, עבר זמנם של הבעלי בתים, של הסוחרים והמוכרים, של הציונים, כולם כולם ריאקציה, קונטריבולוציה. קהל המתפללים שומעים את דברי התוכחה, כובשים פניהם בקרקע ומחשים. הציונים הם “אם כל חטאת” וגדול עוונם מנשוא. לא שכחו להם את נצחונותיהם בבחירות, את הנפת הדגל של השפה העברית, את חטא האוטונומיה לקהילות. הם שייכים מכאן ואילך לאותה ריאקציה לקונטריבולוציה.

בוקר של שבת, כל העדה המכונסת כאן בבית המדרש, אלה שבקפוטות ואלה שבמקטורנים, חשים שאותם גלים זידוניים של הים הגועש הסוער פלטו אותו החוצה, כאילו הם אינם שייכים כלל למהלך האירועים המתחוללים, הם מבחוץ, מעין סרח עודף.

אבא רוחו נכאה, עומד הוא עם בני חבורתו מסתודדים, שחים בלחש, אותם “שליחי מצוה” המופיעים כאן בבית הכנסת אינם מבשרים טובות, “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”. מתנחמים כי הפקרות זו, כל אותה הפיכת סדרי עולם, פריצות גדר, לא תמשך זמן רב, לא תחזיק מעמד, מעין מגיפה אשר תחלוף. מתעודדים, מכניסים את ספר התורה לארון הקודש ושרים בקול, “ובנֻחֹה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל… חדֵש ימינו כקדם”. מתעטפים בטליתות תופשים בשתי זרועות בשוליה ומכינים עצמם לתפילת מוסף.

יום אחד, בשעות שלפני הצהרים הופיע בבית ספרנו אדם אחד, לא מקומי, בלא חליפת עור, בלי אקדוח, לבוש היה במקטורן, בעניבה, כובע פרוה על בלורית סבוכה, חבש משקפים, עשה רושם של אדם משכיל. לא שלחו לו לאבא מן הנמושות אלא מן המשובחים שבהם, הרחיקו עדותם והביאוהו מן החוץ. הוא שוחח ארוכות עם אבא, שאל, חקר, מה לומדים, מה טיבם של הספרים, של המורים, מדוע אין מלמדים את שפת היידיש, והרי ישנה ספרות כה עשירה וסופרים ידועי שם, פרץ, שלום עליכם, מנדלי, מה אתם מתביישים בהם, בשפת העם, שפת העמלים, בעלי המלאכה, “העם־העובד”, ותוך כדי כך הראה בקיאות מפליגה בספרות העברית. וכך הרחיבו את הדיבור על מהותה של האומה ועל ציונות.

השאיפה לפלשתינה היש בה ממשות, האין זה חלום וחזיון שוא, למה תוליכו את העם שולל? האין זו בריחה מהחזית, מהמוני העם, מהמהפכה המתחוללת שייחלו לה שציפו לה שנים רבות, למה תתנשאו, למה תתבדלו, והוסיף עוד כהנה וכהנה.

אבא הרביץ בו את כל התורה על רגל אחת. “אין אנו מתביישים חלילה בשפת היידיש שהיא שפת יום יום שלנו. שפת היידיש היא שפה יפה, שפה עשירה, ולא במעט הודות לעברית השזורה בתוכה. אלא שכאן בית ספר עברי ואנו שוקדים עליה, שכן כל תולדותיה של האומה, חכמתה ותרבותה מושרשות בשפה העברית. הגיעה שעתה של האומה לשוב למולדתה, אין תקומה לעם היהודי אלא בארצו, עליו להפסיק לנדוד בין העמים והארצות להפסיק לתת חילו לזרים, הגיעה השעה של האומה לשוב למולדתה, להמשיך את תולדותיה שפסקו ונקטעו מיום גלוֹת ישראל מארצו. העם יפסיק להיות עם של מתַוכים וסוחרים ויתחיל לבנות את ארצו ואת חייו בעבודה, בעיר ובכפר. העם העובד, העמלים ובעלי המלאכה החיים על יגיע כפיהם לא יסולאו בפז, מהם והודות להם תתחיל הבנייה הגדולה של המולדת המתחדשת. והוסיף ואמר: אתם מוליכים את העם שולל, לא תצלח מלאכתכם, תמיד ייחשבו היהודים כזרים וכנכרים, אתם תשרתו את המהפכה כל עוד יהיה הצורך בכם. אחר כך ישליכו אתכם למעצבה, אלה שינסו לשמור על ייחודם היהודי, לא יעמדו בכך זמן רב. בשביל מי? סופם התבוללות וכיליון!” אבא ניסה את הבלתי אפשרי, להפוך בונדאי לציוני נלהב, אך לשוא. כל אחד דבק בשלו. ימים רבים לאחר אותו ויכוח נוקב וממושך, עדיין המשיך אבא לטעון את טענותיו ליד השולחן בפני אמא ובפנינו, אך אותנו לא היה כלל צורך לשכנע.

סופו של דבר, האיש נסע ולא עברו אלא ימים מועטים והופיע מורה לשפת יידיש וספרותה ובידו פנקס וחבילת ספרים, והחל לתת את שיעוריו ביידיש, וכן ספר דקדוק שבכל נטיותיו היה דומה לגרמנית משובשת. הופיע עוד מורה להיסטוריה יהודית שהחלה באותה תהלוכת הדמים, בורשא באחד במאי של פועלים ופועלות, תהלוכה שדוכאה באכזריות על ידי הקוזקים ולמעשה היו אלה תולדות הבונד.

תלמידים החלו להשמט אחד, אחד, הורים החלו להוציא את בניהם, נפתח בית ספר על טהרת היידיש, הלימודים חינם אין כסף. תלו דגל אדום על הגג, ברחוב עוברת מדי פעם תהלוכת נערים וילדים שרים שירי מהפכה, שירי עבודה. לא פגעו במערכת הלימודים של אבא בשעות של אחר הצהרים, אולם משום מה ערכו חיפושים בחנויות של הורי התלמידים, חקירות ומאסרים. בבית הספר ניבעו סדקים והחלה התפוררות, מי שהוריו נמצאו במצוקה, מי שפחד, מי שחרד. פסקו כינוסי ההורים אחת לחודש. לעתים סרים אליו שנים שלושה מתלמידיו השקדנים, שואלים לספר, משוחחים קלות, מתי יתחדשו הלימודים התקינים, הרי כל זה יחלוף, יעבור. נפגשים עם אבא בבית המדרש בשבתות, משוחחים, מקשיבים, מאופקים. אבא שואל לשלום תלמידיו, כנראה מתגעגע אליהם. רק שמואל נשאר צמוד לאבא, יושב על ידו, רושם ומעיין בספרים.

חורף קשה ועז, רוחות סופות ושלגים ובבית שורה עצבות, יתמות, ריקנות. אבא יושב ליד שולחנו, רכון על ספריו, על מחברותיו, מעיין בהם מעלעל בהם, נועץ מבט למרחוק, עיניו נוגות, נאנח אנחה קלה ולפתע מסתער על גליון ניר לבן, מתחיל לרשום בעפרונו, מציץ בכתוב ומוחק וכותב מחדש. בזקנו השחור של אבא בצבצה שערה לבנה, אבא מסתכל בה ותולש אותה. אך למחרת צצה במקומה אחרת ועוד אחת, ועוד אחת. אבא תולש והן מתרבות והולכות, עד שרפו ידיו, השלים אתן. אבא נראה כאדם שירד מנכסיו, כאדם שחרב עליו כל עולמו, אותה נפילה “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. הימים חולפים, חדשים עוברים ואין רואים תמורה, האנדרלמוסיה גדלה והולכת, המבוכה רבה, אין יודעים דבר, אין רואים את יום המחר, מה יהיה? ומה יהא על הדור הצעיר, עוקרים שורשים, פוגעים בגזעים, העץ ייבש, הענפים יבלו, וירדו לטמיון. היש מוצא? היימצא כאן עוד מוצא?

אמא פסקה מעיסוקיה, בבנק חלו שינויים, מהפכה בבנק לבעלי מלאכה. הופיעו עסקנים חדשים, משלהם, פיזרו את הגברות הנכבדות ונטלו את הענינים בידיהם “אין אנו זקוקים לתרומות ולנדבות החסד שלכן, נטיל מסים על העשירים ועל בעלי הבתים, ואת ענייננו ננהל בעצמנו”.

אמא מוטרדת, יודעת היא שישנן משפחות הזקוקות לה, לביקור בית, לתמיכה, למלה חמה. אך ישנן לאמא דאגות משלה, כיצד לקיים את הליכות הבית, המצרכים פוחתים, המחירים עולים, הפרנסה בצמצום, הבנים גדלים והבגדים מתבלים, מתקצרים והולכים. בא חיט זקן, מתקן, מאריך, מטליא, הופכם על הצד השני, והרי לך חליפה חדשה. אולם לא ארכו הימים ואותן נשים, אותן האלמנות המטופלות בילדים, אותן נשים שבמצוקה, מצאו את הדרך לביתנו. הן נכנסות אחת אחת, מבוישות, מאופקות, אדיל! אדיל! ושופכות לפניה את מרי שיחן ובוכות, הילדים, הילדים, יש להאכילם, להלבישם, לחמם את הבית. “מה? שמה? בבנק? המהומה גדולה מאד (א טומעל), מתרוצצים מחדר לחדר, הרבה עסקנים (כלל טוערס), אך כל אחד דואג, קודם כל לעצמו ולבני ביתו. ואין אל מי לפנות, לדבר, להשיח את הלב”. “כן, כן” אומרת אמא “הלב, הלב”. אמא מרגיעה, טורחת מסתייעת בשכנותיה, במכרותיה, היא פתחה מעין סניף משלה, בנק משלה. תוך כדי טיפול בדאגותיהן ובצרכיהן של נשים אלו, שוכחת היא לזמן מה את דאגותיה היא.

כך תמו הימים הגדולים בחייו של אבא וגם הימים הגדולים של אמא, אך לא תמו דברי הימים ההם.

12

המלחמה לא נגמרה, איש לא הכריז על כך, המלחמה התפוררה, התפרקה מאליה. הקוים ניטשו, החפירות התרוקנו החיילים צעדו בהמוניהם הביתה, אין מעצור, הדרך פנויה. גדודי האוסטרים ומפקדיהם הגרמנים צועדים במיצעד חגיגי, בתרועות חצוצרות ובתזמורות מרעישות, ומציפים אזורים נרחבים. כבר מזמן עברו את הגבולות, הם חודרים פנימה, עמוק אל תוך המדינה. בעתונים מופיעים כתמים שחורים המקיפים ערים וכפרים, הכתמים זוחלים על פני המפה וגדלים מיום ליום.

לראשונה מופיעה הידיעה על משא ומתן לכריתת שלום, על חוזה שלום, חוזה כניעה, ברסט־ליטובסק,⁷⁸ טרוצקי, יפה, העם רוטן “יהודים, ידם בכל, מוכרים את המדינה”. ביום אחד נעלמו הקומיסרים חגורי האקדוחים, כאילו האדמה בלעה אותם. הם השאירו אחריהם צוואה: החביאו את הנשק, הטמינו עמוק באדמה, עוד נשוב! עוד תבוא השעה!

בוקר אביב, ימי אביב ראשונים, השמש זהרה והציפה את העיר. עצי השטה שברחוב הראשי החלו ללבלב, פה ושם על המדרכות התגודדו חבורות קטנות, שנים שלושה, צופים אל מעלה הרחוב, אל הכניסה לעיר, צפייה באויר, דריכות, שמועה פשטה כי הם קרבים ובאים. עמדנו חבורת נערים, דרוכים ועינינו אל מעלה הרחוב. שעה אחת עשרה לפני הצהרים, מרחוק נשמע טרטור של מנועים האויר הדהד. פתאום הגיחו שני אופנועים, הם נישאו בטרטור צורם, העלו אבק רב, הגיעו אלינו הנערים ונעצרו. הרוכבים היו לבושים בגדי צבא אפורים כחולים ולעיניהם חבשו משקפים כהים גדולים ורחבים שכיסו את מחצית פניהם. אחד מהם הרים משקפיו, שלף מפה מנרתיק העור שהיה תלוי על חזהו, פתח את המפה. הציץ בה ופנה אלינו: "היכן הדרך לטולצ’ין. דער וועג נאך טולצין. כולנו הבינונו אותו, אולם היססנו, חששנו. מדוע דוקא פנה אלינו ולא למבוגרים שעמדו בריחוק מה, אולי אסור לנו לענות לשאלותיו? אולם רוכב האופנוע לחץ עלינו בלי הרף. ענינו בקול מאופק והראינו לו ביד רפויה: גלייך אונד רעכטס (ישר וימינה). הם לחצו על הדוושות פלטו עשן ופיח טסו קדימה בטרטור מרעיש ונעלמו בתוך האבק. עמד הכביש ריק ודומם מספר רגעים. פתאום צצו ועלו כמתוך האדמה שלושה ראשי סוסים מנענעים בראשיהם ומיד הופיעו במלוא קומתם ועליהם שלושה רוכבים, חצו את הרחוב ועברו על ידנו. הם היו לבושים בהידור רב. כפתורי סגיניהם נוצצים ונשאו אותות הצטינות רבים על חזיהם. באמצע רכב אחד גבה קומה, שפם אפור, חבוש קובע נוצץ שבראשו היה תקוע ראש חנית, המפקד הגרמני, משני צדיו רכבו שני המפקדים האוסטרים, אף הם קשישים, סגינים אפורים כחולים קטנים. המפקדים הביטו הישר, מבט יהיר וגא, וחצו את הרחוב, מיד לאחריהם החלו לזרום הפלוגות, כשרוביהם המכודנים על כתפיהם. היו אלה חיילים אוסטרים וכלל לא דמו לאותם השבויים שהגיעו בשעתם לכאן מרוטים ושפופים. אלו היו נקיים ומצוחצחים בסגינים אפורים כחולים הרגלים מחותלות, נעלים כבדות, וצעדו בצעד מהיר. הפלוגות זרמו בלי הרף, ובראש כל פלוגה רכב המפקד על סוסו. אחריהם הופיעו מכונות היריה הכבדות על גלגלים. מלווים על ידי שלושה חילים, אחריהם הופיעו התותחים הכבדים רתומים לארבעה סוסים אחריהם נסעו מכוניות כבדות עמוסות אספקה ותחמושת. את המצעד הארוך סגרו דוָדים גדולים שהעלו אדים וריחות של תבשיל, רובו של החייל פנה בדרך העולה לטולצ’ין ופלוגות רבות התפרסו בתוך העיר בקסרקטינים, בבתי הספר השונים ובגימנסיה. העיר נמלאה רוחות של צבא, של חילות. אחרי הצהרים הסתדרה בככר בית העם תזמורת צבאית והשמיעה מנגינותיה. עמד מנצח קשיש וניצח בעדינות ובריגשה וחייך מדי פעם אל הקהל שהתאסף סביבו.

למחרת החלו החיילים לבוא במגע עם תושבי העיר וקודם כל פנו אל החנויות ובתי המסחר. החנויות שהיו סגורות זמן ניכר, נפתחו לרווחה. המדפים שהתרוקנו החלו להתמלא שוב. החיילים האוסטריים קונים מכל הבא ליד, דבש, סוכר, תה, נקניק ומשקאות חריפים, אורזים בחבילות ושולחים הביתה. הם מדברים גרמנית ועונים להם ביידיש והכל בא על מקומו בשלום. הם שילמו בשטרות אדומים, בקרונה, מטבע אוסטרית עוברת לסוחר. זה מזמן לא ראו כאן שטר השווה את הניר שעליו הוא מודפס. האכרים מהססים, ממשמשים בו בשטר האדום רוצים לעמוד על טיבו. עוד ניר אחד? אולם הסוחרים חופנים אותם. מה יש כאן לבדוק? הנה פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו. בשבת בבית הכנסת, מופיעים חיילים יהודים, קצינים יהודים המעוררים השתאות והערצה. מהם מבקשים טלית, מהם אומרים קדיש, שני קצינים משוחחים עם אבא בעברית צחה. בנות העיר נראו מטיילות עם קצינים יהודים וגם לא יהודים. לפי הוראה נפתח הקולנוע בבית העם מחדש, מציגים סרטים ישנים וסרטים שהביא אתו הצבא, סרטי מלחמה.

13

עם נצנוצי בוקר, מתאבכים ועולים מרחובות העיר ענני אבק. אכרים עבדקנים במטאטאים ארוכים מגרדים ומטאטאים את הרחובות ועורמים את האשפה בשולי הכביש בערמות קטנות. המכונה הגדולה של מכבי האש עוברת ומרביצה מימיה ומתיזה לכל עבר. חילים אוסטרים מהלכים ברחובות העיר, מפקחים על הנקיון והסדר. כידוני הרובים תלויים בחגורתם. על לוחות המודעות מופיעות הודעות, הוראות, אזהרות: א. להקפיד על הנקיון. ב. לא להתקהל ברחוב. ג. איסור אסיפות וכינוסים בלי רשיון מאת המפקדה. ד. למסור את כל כלי הנשק עד תאריך מסוים. מי שיימצא ברשותו נשק חם דינו מוות. ההודעות הן בשלוש שפות: גרמנית, אוקראינית ורוסית. האוסטרים הביאו אתם את הטמן סקורופצקי, הושיבו אותו בקיוב, מינו מועצת עם הכריזו על אוקראינה העצמאית, וצבאותיהם נעים קדימה עמוק עמוק אל מרחבי המדינה, אודיסה, קרים, חארקוב ועד שערי רוסטוב הגיעו. פה ושם נראים כבר קציני ההטמן, אף הם לבושים בסגינים קצרים אפורים כחולים. חגורים באבנטים אדומים, מצנפת עם שובל לראשם ומגפיהם נוצצים, מבריקים. להקה אוקראינית מציגה הצגות בבית העם. בגימנסיה לומדים את השפה האוקראינית, מתוך ספרו של המורה ויניצ’נקו. גבה קומה, שפם קצר, סבר פנים נעים. מנסה לחבב עלינו את השפה, משלים ופתגמים. פתגם ראשון שלמדנו: “איבאן זלל שלשום כיסונים”, הוא מחייך וכולנו מחייכים. מבטיח: כל מי שיצטיין בלימוד השפה יבלה את חופשת הקיץ באחוזתו שבכפר. הודעה על הלוח ליד המזנון, ספרי לימוד באוקראינית ניתן לרכוש בספריה. אותם הספרים ואותן הכריכות שהיו מונחים בשעתם על השולחנות ליד גדר הבנין.

הגבול לפולניה, גליציה, אוסטריה כאילו פתוח, ניתן לנסוע לפי רשיון מיוחד מאת המפקדה שקבעה משכנה בארמון המהודר של שר המחוז לשעבר. סוחרים מנסים מזלם, יוצאים לדרך וכיסיהם מלאים עם שטרי כסף, קרונות. האוסטרים שמו ידיהם על טחנות הקמח, על בתי החרושת לסוכר, הכל בפיקוחם. נראו עגלות ראשונות עמוסות שקי קמח, וסוכר, שקי חטה ושיפון, הכל נוהר מערבה, אל תחנות הרכבת, מעבר לטולצ’ין. אין לוקחים, אין מחרימים, משלמים בכסף מלא. בנירות אדומים. המחסנים והאמברים מתרוקנים לאט לאט וכיסי האכרים מתמלאים בנירות אדומים. פה ושם נראו שוב בעלי האחוזות לשעבר בכרכרותיהם, מנסים להשיב את הגזילה, לשקם את נחלאותיהם. עלעלים של המחתרת נישאים עם הרוח: הלאה הכובשים הזרים! מוֶת לאוֹקוּפָּנְטים![⁸⁰] על עצי השטה, מול ככר השוק, נתלו ששה צעירים חסונים, חייל חמוש שומר עליהם. הם נשארו תלויים כל היום, למען ייראו ויידעו. אומרים: מצאו אצלם רובים, קומיסארים נתפסו, מהאוקראינים האדומים, אומרים ירו בחיילים מן המארב, האמירה גדלה והולכת. חודש אחד.

הדודה באבקע הגיעה, פניה קורנות, לפני שנה נולד לה בן לאחר ארבע עשרה שנות עקרות. מחבקת מנשקת מדברת וחיוך רחב נסוך על פניה הרחבות, הטובות, ומגלגלת את צחוקה. הביאה בדים שונים לתפור בגדים לאבא לאמא ולבנים, לוגמת מכוס התה נוגסת בכריך ופתחה בשיח ארוך: “אכן, פינלי, אתה כבר סטודנט גמור, אין דבר אתה עוד יכול לנשק לבאבקע שלך, אוי כמה טרדות וטרחות גרמת לי (הייתי הבן המאומץ שלה ונהניתי משני עולמות, לא פעם הצילה אותי מזעמה של אמא), על מי השארתי את הילד? את שמוליק? על בתי אדיל שלי (בת מאומצת קרובת משפחה). יש ברוך השם על מי לסמוך, אוהבת היא את הילד אהבת נפש, ברוך השם, להניק אותו היא לא צריכה. כן הילד גדל בלי עין הרע, אני אומרת לכם יפהפה. פנים בהירים, עינים כחולות כמו יצחק (אביו). נו, מה יהיה אתכם? מה אתם יושבים כאן כעל עקרבים? מי לכם כאן ומה לכם כאן? סבא נפשו יוצאת אליכם, אינו פוסק מלדבר על כך. תסעי באבקע ותביאי אותם ואת הבנים, למען השם. חוה’לה מתגעגעת אליכם, כמה היא רוצה לראותכם על ידה. יצחק שלה ששוחרר מהצבא מנסה להקים שוב את ביתו ופרנסתו. אדיל את שומעת? כולם כבר נסעו, אידל ווארהפאט, פנחס הארוך, קוליקובסקי מלודז‘, חתנו של שיינקמן. לאן נסעו? לאן שהעיניים נושאות, ללודז’, לביאליסטוק, ויש שכבר חזרו והביאו אתם מטמונים ממש. את שואלת מה הביאו, ומה לא הביאו? בדים מכל הסוגים, בד לבן, חתיכות משי, מטפחות מרהיבות זה ימים רבים שעין לא ראתה כמו אלה, ממש מחמם את הלב. מה אגיד לך אדיל, מה שמתגלגל שמה במרתפים של בתי החרושת מהימים הטובים אפשר להציף בהם מדינה שלמה. קניתי משהו מהם, הוצאתי משהו, כלשהו מן המחבואים ומילאתי קצת את החורים באצטבאות בחנות. אבל אין בזה תכלית, הבדל עצום כשאת נוסעת בעצמך ובוחרת בעצמך לפי טעמך. מה עם הקונים? כולם חיים וקיימים, רק תביאי להם. יחטפו לך מן הידיים, כן חיים וקיימים. כל הפאראסקות, והיאבדוחות והמאריות, מתרחבות והולכות מפנים ומאחור, והשקצות נעשו גויות ומדי פעם כרסן תופחת והשמלות נעשות קצרות וצרות, ח, ח, ח, והזאוד (ביהח"ר) צופר צופר והעשן עולה ומתמר, חחח… חוה’לה לא יכולה לעזור לי הרבה. להיפך, אני קופצת מדי פעם אליה, מביאה לה ולילדים מן המטעמים אשר עשיתי. אברהם’לה כבר ברוך השם בן ארבע, לו ראית את עיניו הגדולות הנבונות רציני שכזה, מה אגיד לך אדיל, א מענטש! א מענטש! ודודיק הקטן האדמוני בן שנה וכבר מתרוצץ בכל הבית, כן יש לה לחוה’לה ברוך השם ידים מלאות. וסבא וסבתא שיחיו גם עליהם צריך לשים עין, ושמוליק שיחיה דורש את אמא, ובחנות גם כן צריך לעמוד, פשוט אין אני יכולה לקרוע את עצמי לגזרים”.

ישבה אמא, האזינה, זרקה שאלה פה ושם וכולה נרגשת. פניה החלו להתבהר, הקמטים במצחה התישרו. עיניה שהיו נעוצות בדודה הלכו וזהרו מרגע לרגע, צחקה, ומדי פעם ניגבה דמעה מעיניה. ישב אבא. האזין, האזין ולבו חצוי עליו ופניו חציָן צוחקות וחציָן נוגות. הדודה בשיחתה החמה ובפניה הצוחקות הביאה אתה את כל חום המשפחה, הבית, את כל חמימות העיירה שהבהבה מרחוק, שלחה קרנים וחוטים סמויים שנכרכו סביב הגוף והנפש ומשכה, משכה.

ארבע עגלות עמוסות רהיטים, ספרים, בגדים וכלי בית יצאו לדרך. שלוש מהן ניראו עולזות, נוסעים הביתה! ואילו העגלה האחרונה שם נערמו כל הרהיטים שנרכשו כאן, נראתה נבוכה ותמהה “לאן בעצם סוחבים אותנו? לאיזה עיירה נידחת?” חרקו, שקשקו ורטנו. אבא ואמא ישבו במרכבתו של העגלון הרתומה לסוס אחד ושֵׂרכו אחרי העגלות. נותרנו אני ואחי לבד, עוד חודש ימים עד החופש הגדול, אחי ושני חבריו מכינים עצמם לבחינות כניסה לפוליטכניקום, לרכוש מקצוע לקראת העליה לארץ.

14

גרנו בבית גיטלמכר. בחדר אחד של האגף החדש שזה עתה הושלם עדיין נישאו ריחות הסיד, הטיח, והצבע הטרי. עמדו שתי מיטות ברזל, שולחן אחד עמוס ספרים ומחברות, שני כסאות וספה אחת שתרמה לנו הגב' גיטלמכר, אשה נאה מטופחת שתמיד היתה לבושה חגיגית. ימים ראשונים עמדה בי תחושה מוזרה, פעם ראשונה בחיי בלי אבא ואמא. נוכחותם, קולותיהם היו ממלאים אותי, מעסיקים אותי, הם היוו חלק מקיומי, מההוי שלי, מבוקר עד ערב. ופתאום נמצאתי שרוי באיזה חלל ריק, צינה נשבה בתוכו. אך פניה הזכים הצחים של גב' גיטלמכר, ששפעו חמימות, הרגיעו אותי. לא השאירו לנו אמצעים רבים לכלכל את עצמנו, מה עשה אחי באותו סכום צנוע? קנה צנצנת דבש וככר לחם לבן. כל יום, היינו טובלים פתנו בדבש וסועדים. מהמטבח נישאו אלינו ריחות מגרים של תבשילים משובחים, אך אנו ליקקנו דבש.

מי יודע להיכן היינו מגיעים, אילולא הגב' גיטלמכר, שכנראה עקבה אחרינו ולמדה לדעת כיצד אנו מקיימים את עצמנו. היתה מופיעה לפנות ערב עם טס ועליו שני ספלי קקאו חם, הרבה פרוסות לחם לבן מרוחות בחמאה ועוגיות טעימות ביותר, “תאכלו ילדים, שיערב לכם”. חיכינו לרגע שעשתה צעדיה אל עבר הדלת, ועוד בטרם זו נסגרה כהלכה, עטנו על המעדנים וברגעים ספורים לא נשאר מהם זכר, ולו פירור אחד. היא לא העזה להזמין אותנו לארוחת הערב, היתה בטוחה כי ודאי נסרב, נֵעלב. ייתכן מאד כי לאחר הפצרות רבות מצדה לא היינו יכולים לעמוד בסירובנו, וחבל מאד שלא העמידה אותנו בפני הנסיון. לא באנו לכאן כזרים ונכרים, היה קשר די הדוק בין ביתנו לבית גיטלמכר, קבלן שהתעשר. הבן הגדול ארצ’יק, תלמיד המחלקה השביעית, היה מתלמידיו של אבא, יפה תואר, לבושו נאה וחדש, הסגין הארוך, החליפה השחורה, ותסרוקתו היתה מטופחת ביותר. ז’ניה אחותו, נערה חמודה, בגילי, אף היא תלמידת הגימנסיה, היתה שרה אתי במקהלה. בלילות חורף לבנים הייתי מלווה אותה עד לביתה, “תשים ידך בידונית שלי, תראה שיהיה לך חם בפנים”, הייתי מכניס ידי בתוך הידונית. בתוך בטנת המשי, אוחז בידה החמה, צועדים בשלג הלבן ומפטפטים. לא ראיתיה זה ימים רבים, ופתאום הופיעה ז’ניה לפני. נערה בכל יפעתה ופריחתה. קומתה גבהה, ראשה עטור תלתלי זהב כהה, עיניה כחולות חולמות, מבט מלטף, וידיה ואצבעותיה חטובות להפליא וכאילו דובבות. העמידה את הטס “אמא שלחה לכם כיבוד, מה שלומך?” “ומה שלומֵך?” הסמיקה. נפנפה בשמלתה הקלה ופרחה.

יום ראשון, שעת בוקר, ישבתי לבדי ליד השולחן וקראתי בספר. החלונות היו פתוחים, החדר היה מוצף אור רב. נשבה רוח קלילה, מאי־שם הגיעו ריחות פרחי השטה. הדלת נפתחה לאט, ז’ניה הכניסה את ראשה וצעדה צעדים חרישיים אל תוך החדר. היא נגשה אל הספה שמתחת לחלון, השתטחה עליה, פשטה את שתי רגליה החשופות, שמה את ידיה תחת ראשה ועצמה עיניה. היתה לבושה שמלה קלה כחלחלה פרחונית, נעלים לבנות גרביים לבנים קצרים. הסתכלתי בה ארוכות, חוטים סמויים נמתחו ביני לבינה. שפתיה לחשו נדמה היה לי כי שמעתי את המלים “תשב על ידי” ואולי לא היו מלים כלל. נגשתי אל הספה והתישבתי לידה. עיניה היו עצומות, פניה להטו, ריח נעים של פריחה ובושם עלה מכל גופה. גלים חמים עברו בכל גופי. איזה כוח פנימי, דחף עצום משך אותי אליה, הרכנתי ראשי ונגעתי בשפתיה הנעות בנשיקה קלה. אך ז’ניה שמה את שתי ידיה על ראשי והצמידה אותי אליה בנשיקה עמוקה, ארוכה. חבקתי את גופה, נשימתי נעצרה, לבי פעם, אך לא יכולתי להנתק משפתיה החמות, הלוהטות. ארכה הנשיקה עד שנפרדו השפתיים. ז’ניה המשיכה לשכב בעינים עצומות, שפתיה נשארו פתוחות, פניה להטו, לטפתי את מצחה, את לחייה הורודות ואמרתי, ז’ניה… היא פקחה את עיניה הכחולות, הביטה בי מבט ארוך וחייכה, החליקה מהספה. יישרה את שמלתה ופרחה, הבושם הקליל של גופה עדיין ריחף סביבי ואפף אותי בשכרון קל. נשארתי יושב על הספה, נבוך. תוהה על החויה הגדולה הרוטטת שעברה עלי, המגע עם גופה, עם שפתיה של ז’ניה.

היתה זו נשיקתי הראשונה לנערה, נשיקה כה טבעית, נינוחה ומסעירה, ככה קרו הדברים. הייתי כבר בן ארבע עשרה, אך לא היה לי עדיין כל מגע שהוא עם נערה, אולי משום שהייתי ‘בן תורה’, שקוע בלימודים, ובשנה האחרונה “עסקן ציוני”, אולי משום שהייתי בנו של “אדוני המורה”, הנחתי תפלין, התפללתי כל בוקר. עמד איזה חיץ פנימי ביני ובין הנערות שנִקרו בדרכי, אולי רמזו לי רמזים ואני לא הרגשתי בהם, לא הבינותי בהם, כל אותם סיפורים והרפתקאות על נערות מפי חברים חלפו על ידי ולא נגעו בי, עמד איזה חיץ פנימי. והנה התרחש הדבר, צעדתי אל תוך עולם מלא קסמים וחויה רוטטת שלא ידעתי כלל על קיומם. שעה ארוכה ישבתי ליד החלון הפתוח, מהרהר על הרגעים המופלאים שעברו עלי.

15

בשקשוק עליז של גלגלים בצלילי פעמונים, נישאה מרכבתנו בדרך עפר רכה. בין שדות ירוקים של חטה ושעורה שהתנועעו גלים גלים בשבוליהם שהלכו ונמלאו, שהלכו והצהיבו, פרחים כחולים, צהובים ואדומים וורודים נצנצו ביניהם, אויר רענן של בוקר, שמש של בוקר בהיר. נסענו בדרך אל העיירה פיצ’ורה המצויה במרחק של חמש עשרה וורסטאות מעיירתי, דרך חדשה שטרם עברתי בה, כפרים, צריחי כנסיות, נחלים, גשרים, חורשות יער, עולים גבעה יורדים בקעה, נישאים במישור. נוף חדש.

ישבנו חבורה עליזה של חמישה נערים, כל אחד הצמיד אל חיקו את תעודת הגמר ואת הציון “עולה למחלקה החמישית”. הם פיתו אותי להספח אל חברתם ולבלות בעיירה שלהם כשבוע ימים. מהם שלושה שהיו מתלמידיו של אבא שאליהם הרגשתי קירבה יתירה. המרכבה נישאה ושקשקה, העגלון הצליף בשריקה בשוטו וזירז את סוסיו, התנודדנו במרכבה, פטפטנו, העלינו את כל התעלולים החוויות של השנה שחלפה וצחקנו הרבה. עלינו גבעה ולעינינו נגלתה העיירה, שם במורד על שפת נהר הבוג, מולנו עמד ההר כמו חומה, מכוסה עצים ושיחים עבותים, התדרדרנו מטה, והגענו לככר במרכז העיירה. כל אחד רצה שאשהה בבית הוריו, אך קסלמן שיזם את הנסיעה עמד על שלו שאהיה בבית הוריו. נכנסתי אל תוך בית מרווח והוצגתי בפני הוריו. אך מיד הגיעה כל החברֶה והחלו לשוטט אתי מבית לבית ולהציגני בפני ההורים ושאר בני הבית. כל אנשי העיירה היו מבאי החצר של הרבי, נוסעים אליו בכל חג ומועד, וכן מעורבים בעסקים שונים, או חוצים את העיירה בדרכם אל תחנת הרכבת, ממש סניף של עיירתנו.

כולם הכירו את אבא ואת סבא, שאלו לשלומם וחייכו אלי, הרגשתי עצמי בין מכירים וידידים קרובים.

העיירה קטנה. ועוד בטרם שקעה השמש כבר הספקנו לסובב את כולה, את הרחוב הראשי וככר השוק שבמרכזו והחנויות הסובבות אותו, שתי סימטאות, שני אטליזים, הצצנו אל בית המדרש שיורדים אליו במדרגות. שיחת היום בכל הבתים היא על האוסטרים, פלוגה אחת שלהם חונה בכפר הסמוך סוקולץ, ועל גרף פוטוצקי.⁷⁹ רבו הסיפורים על הגרף, על גדולתו ורוב עושרו, זכרונות על ימים שעברו, על חורבנו של עולם יפה שכולו טוב. לאט לאט הסתבר לי שכל העיירה משכה את קיומה מהגרף, זה בכה וזה בכה. אחד חוכר יערות היה, שני חוכר גני פרי, שדות חטה, אחר היה משגיח בטחנת הקמח הגדולה, אחר טרח באספקת מצרכים שונים ומשונים לעובדים ולמשרתים הרבים שבארמון, ופתאום הכל נשאה הרוח. דיברו עליו בחיבה ובגעגועים עזים, דומה היה כי כולם שייכים למשפחת הגרף. הייתי שותף לרגשותיהם, שכן משחר ילדותי ליווה אותי השם גרף פוטוצקי, סיפורים, אגדות. בייחוד העמיקה חיבתי זו לאחר שקראתי את השיר הבלדה על אותו “גר צדק”, אחד ממשפחת פוטוצקי שהתגייר ונעשה יהודי אדוק לכל דבר, ואת קברו בוילנא מראים עד היום הזה. היו מספרים על גרף פוטוצקי גוזמאות של רבה בר בר חנה, מעשה שהיה, באותם ימים כאשר ממשלת פולין מלכה בכל שטחי הערבה, שנקראה “פולין קטן”. פעם אחת באחד מימות הקיץ הלוהטים חשקה נפשו של הגרף לנסוע לעיר טולצ’ין בעגלת חורף. מה עשו? פיזרו לאורך כל הדרך, מנימירוב ועד שערי טולצ’ין, שכבה עבה של סוכר לבן. הגרף התישב בעגלת החורף עטוף פרוות דובים, רתמו ארבעה סוסים אמיצים, הושיבו שני רכבים שהחזיקו במושכות הצליפו ונעו קדימה. וכך החליק הגרף בעגלת החורף להנאת כל הבריות ולמען יספרו בשערים מדור לדור את גדולתו תקפוֹ ורוב חילו.

למחרת בבוקר צעדנו בדרך המובילה אל הארמון. יצאנו את העיירה, וחצינו את מרחבי השדות, עמדו שטחים נרחבים שוממים ועזובים, פה ושם, בקרבת הכפר, נראו חלקות חרושות או זרועות. נכנסנו לתוך אפלולית של שדרת ערמונים ארוכה והגענו לככר רחבה ונעמדנו מול ארמון עתיק. הארמון בן שלוש הקומות בנוי כפרסה, השקיף עלינו בלועות פעורים של פתחי החלונות והדלתות שנעלמו, והיה דומה לענק שעיניו נוקרו וזעקו. בצד ימין נחפרה מנהרה רחבה שחצתה את כל הארמון, משני צדדיה היו מונחות ערמות של לבנים אדומות וטיח אפור. ודומה היה כאילו רטשו את בטנו של הגוף הענק ומעיו נשפכו החוצה. שתי עגלות התנהלו לאטן ועברו בתוך המנהרה, מול העבר השני. היתה זו קיצורה של דרך בין שני כפרים, שיזמו אותה האכרים רבי התושיה. בכניסה רחבה משני צדי מדרגות השיש, רבצו על צדם שני אריות משיש אפור בגודל טבעי. האריות פערו את פיהם בשאגה והביטו עלינו בעין זועמת. נכנסנו פנימה בין ארבעה עמודי שיש תוך רתיעה תוך תחושה שאנו בתוך חורבה הנושמת נשימותיה האחרונות, שהיא עלולה כל רגע לקרוס תחתיה וליהפך לעיי מפולת. ריח טחב ועובש אפף אותנו. התחלנו לשוטט בין החדרים המרובים והאולמות, דרכנו בין שלוליות מים ובוץ. הרצפות היו מכוסות שברי זכוכית, שברי מסגרות מוזהבות, כרעי שולחנות וכסאות, שיירי בד קטיפה, גבישי בדולח, חוליות בודדות של שרשרות נחושת וברונזה, חרסים צבעוניים של צלחות וספלים, שברי דלתות חלונות וארונות. בפינות החדרים והאולמות וליד הקירות נערמו ערימות של קרעי בדים מצוירים. תוך חיטוט בהם נחשפו ראשים ערופים של אצילים ואצילות, ראשי סוסים, כלבים, רגליים, זנבות, הכל חתוך בסכינים, או בפגיונים. בקומה השלישית נשבה רוח פרצים, נכנסנו לאולם רחב שבתוך קירותיו סביב עוד נשארו מסגרות עץ אדום כהה של ארונות הספרים. דפים תלושים התרוממו מדי פעם באויר, התעופפו סביבינו כעטלפים. פה ושם בין שברי הזכוכית ורסיסי עץ אדום היו מונחים ספרים קרועים, כריכות עור קמוטות. הסתכלתי החוצה מבעד לועו של חלון והשקפתי על פני הככר שמסביב, על הבנינים המרובים שנשקפו מבינות לעצים. שדרה אחת ארוכה הוליכה אל נהר הבוג שנשקף מכאן, ירדנו לככר ופנינו אל בניני החצר והמשק. שערי הברזל הכבדים של האורוות והרפתות היו פתוחים לרווחה. בפנים עמדו אבוסים ריקים. בחוץ עמדו מרכבות וכרכרות שציפוי עור הלקה השחור נתלש מהם וחשפו בטנת לבד לבן וצמר גפן. ירדנו למרתף ארוך ואפל, ריח חמוץ של יינות ומשקאות מילא את האויר, התגוללו חביות ריקות, דפנות של חביות, שברי בקבוקים פה ושם התגוללו שלטים קטנים ועליהם תאריך 1860, 1870. עמדו מדפים ריקים ומרוקנים.

חזרנו לעיירה ובכיסי גביש של בדולח נוצץ ולוחות של עץ אדמדם, מהשלל שאספתי למזכרת. בדרך ליד הכפר נתקלנו בקבוצת חיילים ובראשם קצין, הלכנו בעקבותיהם ונכנסנו לתוך הכפר. הם נכנסו לחצרות האכרים, הציצו באורוות, באמברים, במחסנים, ריחרחו, חיפשו. מאורווה אחת הוציאו סוס מטופח קצוץ זנב, אחד החיילים התיישב עליו, מחצר אחת הוציאו פרה גזעית והובילוה אתם, מבית אחד הוציאו פרוה מהודרת. בחצר אחת חיטטו בתוך ערמת אפר והוציאו ספרים שרופים וחרוכים. תוך כדי הליכה מחצר לחצר הגיחו מאחת הסימטאות כפרי צעיר ונערתו חבוקים וצוהלים. הצעיר היה לבוש מקטורן מלבד ירוק ומכנסים ירוקים נתונים בתוך מגפיים שחורים נוצצים. הנערה הכפרית לבשה שמלה ירוקה ואפודה ירוקה רקומה ברקמה ססגונית ולרגליה מגפיים אדומים, הבד ודאי נלקח משולחנות הביליארד ושולחנות הכתיבה. שניהם היו יפים, פורחים וחוגגים והתלבושת הירוקה הלמה אותם יפה. כאשר נתקלו פתאום בקבוצת החיילים הם ניסו להמלט, אך הקצין פקד עליהם לעמוד. לפשוט! והחל למשוך בבגדיהם. הם נלקחו לאמבר אחד וכעבור מספר רגעים נראה הזוג נמלט על נפשו, חציים עירומים. חייל אחד יצא מהאמבר, נופף בחבילה שבידו, פרש את השמלה הירוקה והפריח אותה באויר, החיילים ליוו את המחזה המשובב בצחוק פרוע.

כאשר בקרתי בבתי ההורים של חברי, ראיתי חדרים בהם נערמו ליד הקירות ערמות של ספרים כרוכים בכריכות עור מהודרות, ספרים בשפה הלטינית, הפולנית, הצרפתית, הגרמנית וגם רוסית. מילונים עבי כרס אלבומים עם תמונות וצילומים. סיפרו לי כי בדרך לא דרך הגיעה בקשתו של הגרף ליהודי העיירה, שלא יחוסו על כספם ושיצילו מידי האכרים את הספרים ובבוא העת הם יועברו אליו, והוא ישלם תמורתם כפל כפליים. האכרים חמדו את הספרים האלה כחומר דליק משובח ביותר, ובעיקר לחרוך בהם את החזירים שבזזו, הספרים נארזים כעת ונשלחים ברכבת ישיר לוורשא.

16

למחרת חזרנו אל הארמון, ירדנו בשדרה המוליכה אל נהר הבוג שזרם לאטו. בין קני הסוף מצאנו סירה אחת עם משוטים, קשורה לאחד מעצי הערבה שהנמיכו ענפיהם על פני המים. חתרנו במשוטים ושטנו עם הזרם האטי. השתוממנו לראות כי כל מדרוני ההר ושיפוליו אשר מהעבר השני של הנהר מעובדים להפליא הכל חרוש ועדור ומכוסה עצי פרי רבים, אך רובו של המדרון היה מכוסה בחממות ששִמשותיהן נצצו לאור החמה. עברנו ליד אי אחד שהיה נטוע שיחים רבים, טפיחת המשוטים הבהילה להקות צפרים שקיננו בתוך השיחים. הן התרוממו במשק כנפים והתעופפו מעל ראשינו בצפצוף קל ובצרחה. היו כאן צפרים בצבעים ססגוניים מרהיבי עין ביָפיָם, בשפתנו הדלה קרויים היו כולם בפינו “ציפורי גן עדן”. הגענו לגשר אחד קטן שהיה נטוי אל תוך הנהר, קשרנו הסירה ועלינו בשביל שהוביל אל בית אחד בנוי לבנים אדומות וגג רעפים. התקרבנו לגדר החצר, אך נביחת הכלבים עצרה בעדנו. מהחצר יצא קשיש אחד, נמוך קומה ורחב גרם העיף מבטו עלינו ושאל לרצוננו. כאשר ראה לפניו את חבורת הגימנזיסטים, השתיק והיסה את הכלבים, פתח פשפש אחד והכניסנו פנימה אל תוך החצר. כל אחד הציג את עצמו וקרא בשם אביו, הסתבר שהקשיש הכיר את כולם, התישבנו על ספסל ארוך מתחת לעץ רב פֹארות, וכאן חכתה לי הפתעה. חברי החלו לשלוף מכיסיהם חבילות, דורונות, בצירוף פרישת־שלום, “זה מאבא שלי”, וכך נערמו על השולחן חפיסות ניר משי דקיק לגלגל בו פפירוסות, צרור גדול של פלפל שחור, מלח לימון, צפורן ועלי דפנה, סוכר בגבישים, הקשיש צחק מתמימותם של הנערים ונהנה למראה הדורונות שזה זמן רב לא נראו כבר. בצחוק עליז קרא לרעיתו “תראי מה הנערים האלה הביאו”. אחר כך הביאה לנו כד גדול עם מים קרים, מיץ פטל וכריכים. מזגה לתוך הכוסות והרוינו את צמאוננו. הרעפנו עליו שאלות רבות, הקשיש החליק מדי פעם על שפתיו הרחבים על סנטרו החלק והתחיל להעביר לפנינו תיאור נרחב על ממלכת הגרף פוטוצקי, ולא היה ברור כלל אם מתוך הרגל של שנים הוא עדיין חי בתוך הממלכה או הוא שוקע בעבר כה קרוב וכה רחוק.

"לא, איני יודע מתי נבנה הארמון, אפילו סבא שלי, שגם הוא היה העוזר הראשי של הגנן הראשי, לא זכר, אבא שלי בטח לא זכר, הארמון כנראה נבנה לפני שנים רבות. מדי פעם משפצים את הארמון, שותלים עצים חדשים, מחליפים את ערוגות הפרחים סביב. אני זוכר אותה שנה שהגדילו והרחיבו את טחנת הקמח המצויה לא הרחק מכאן, הוסיפו עוד קומה ועוד קומה, התקינו מכונות חדשות. לא, נערים, גרף פוטוצקי לא בקר אף פעם כאן, אולם שדותיו, נחלאותיו, יערותיו, גני הפירות, חובקים את כל האזור הנרחב ושמו נישא בפי כולם מבוקר עד ערב, דורות על דורות על פני עיירות וכפרים רבים. כל דבר ששם פוטוצקי צמוד אליו, סימן הוא שיש לך עניין עם משובח ביותר, חטה פוטוצקי, קמח פוטוצקי, יערות פוטוצקי, בירה פוטוצקי, פירות פוטוצקי, תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים, הם תאוה לעינים, זוהי ממלכה בפני עצמה. כמה משפחות חיו והתפרנסו כאן? מי יודע ומי ימנה, מאות ואולי אלפים התפרנסו בכבוד. העובדים בשדות וביערות, בטחנות הקמח, בבית החרושת לבירה, העובדים בארמון, המשרתים, הטבחים, הרקחים, הרכבים והסיסים, עובדי הרפתות והדירים, בגנים, בחממות, בית החולים פוטוצקי, פלוגת מכבי האש, הממונים על מרתף היין, הסוסים המטופחים, כלבי הציד. כן, זוהי ממלכה גדולה.

מורגש היה כי הקשיש גאה על כך שהוא אחד מנתיני ממלכה זו, קרוב למלכות, ומדבר בה בגעגועים גדולים, והמשיך “על כל אלה ניצח פאן קוזלובסקי, המנהל הראשי וחבר עוזריו הנאמנים, ודבריו היו צו ופקודה”. הגנן הקשיש סיפר כל זאת כשעיניו נוצצות ונישאות הרחק. “כן, כן, כל זה היה ולא יחזור עוד לעולם”. הוא החליק על שפמיו, על סנטרו והתחיל לגולל לפנינו את מגילת החורבן, הוא דיבר כאילו אל עצמו, כאילו הדברים קרו לפני שנים רבות, ולא לפני שנה אחת בלבד, והמשיך: "באותם ימים של מהומות, באישון לילה יצאה שיירה ארוכה של מרכבות ועגלות עמוסות לדרך ארוכה, לווארשא. בראשם נסע פאן קוזלובסקי ואליו נילוו כל בני השבט הפולני, הם ובני משפחותיהם, האגרונום, הגנן הראשי, המהנדס, הרופא, הוטרינר, היֵינָן, מלווים על ידי עשרה חיילים מזוינים ובראשם קצין.

כאשר קמו בבוקר עובדי הארמון והמשרתים לא מצאו את אדוני המקום, סובבו בחצרים ובאגפים השונים ולא נמצאו. עברה שעה קלה, התדהמה חלפה והחל השיח, קודם בלחישה: אינם! נסעו! זקפו ראשיהם והתחילה ההמולה והצהלה: ברחו! אינם! נמלטו! ומיד אחזה בהם רוח תזזית, ותוך קריאות עידוד החלה ההסתערות, פנו אל המזַוה כשאחד דוחף את השני, סחבו צנצנות ריבה, שומן, בשר מעושן, נקניק, פירות יבשים, יינות. כל אחד תחב בכיסיו, ובשקים שהצטיידו בהם. בעוד אלה עוסקים בעניני אוכל ומשקה, פרצו המשרתים אל חדרי הארמון ואולמיו והחלה הביזה והשוד. פתחו הארונות והחלו לשפוך אל תוך השקים כלי שולחן, ספלים, צלחות, קערות, כלי הכסף והזהב לא היו יותר שם. שיירה ארוכה עליזה עמוסה בשקים על הכתפיים יצאה מהארמון וצעדה אל הכפר. כאשר ראו עובדי החצר את התהלוכה הססגונית ושמעו את הבשורה הגדולה, עלו הסיָסים על סוסי הרכיבה המטופחים ונעלמו מן העין, בעוד הכלבים רצים אחריהם נובחים וצורחים. הרַכָּבים הזריזים רתמו סוסים בכרכרות. תפסו גורי חזירים, חבקו אותם ודהרו. עובדי הרפתות לא טמנו ידם בצלחת וכל אחד בחר לו פרה גזעית והובילון אחר כבוד אל כפרם. כן עשו עובדי הדירים. הקשישות שביניהן שלא יכלו לעמוד באותו מאבק, באותה תגרת ידים, החלו לרוץ אחר התרנגולות והתרנגולים, האווזים והברוזים, צדו אותן וקשרון ברגליהן וצעדו לכפר.

כאשר כל הכבודה הגדולה הגיעה לכפר הסמוך, כאשר האכרים והאכרות, בניהם ובנותיהם ראו את המחזה המופלא שעוד לא ראו שכמותו, כאשר הריחו את הריח המשכר של השלל והביזה, פרצו בבהלה ובריצה ופנו בהמוניהם, מי ברכב ומי ברגל, אל הארמון. עלו בקומותיו והחלו לרוקן את תכולת הארמון. קרעו ומשכו וילונות מהחלונות, כסתות וכרים, כל אחד משך לצדו, נוצות החלו להתעופף ומילאו את החדרים, החלה התכתשות תגרת ידים על מיחם אחד נוצץ ששנים אחזו בו, נשים מרטו שערות אחת לשניה על שמלות, מגבעות עם נוצות, נעליים, מגפיים, מפות שולחן, מחוכים שלא ידעו מה טיבם, פרצו למחסן, הטעינו קמח, חטה, קטניות, העמיסו ויצאו לדרך.

השמועה פשטה חיש מהר בכל הכפרים הסמוכים והחלה זרימת אנשים נשים נערים ילדים ועגלות. הצליפו בסוסיהם טסו במהירות, שמא יאחרו את המועד. ככר הארמון החצר ובניני המשק המו מרוב אדם. חדרו אל הרפתות האורוות והדירים הובילו סוסי עבודה, פרות וחזירים, פשטו על בנין מכבי האש, רתמו סוסים אל חביות המים, לכל דבר יימצא שימוש, הנערים והנשים שוטטו בארמון, בכל חדריו ואולמיו, קרעו וילונות, משכו שטיחים, שברו אגרטלים, פסלים, וכאשר לא נותר כבר הרבה ממה לקחת, החלו להסתער על התמונות הגדולות שעל הקירות, למשש בהן, ולהפכן על צדן השני ולא ידעו מה ייעשה בהן, שהרי אי אפשר להכניסן לבקתה. לא היה יזוס קריסטוס או מריה הקדושה שאפשר להפיל תחנונים לפניהם. מרוב זעם וחימה על הזמן היקר שביזבזו כאן, החלו לשבור ולרסק את המסגרות המוזהבות, לחתוך בבדים, לטלטל אותן ארצה, לדרוס עליהן. אחד טפס על גבי השני, טלטלו את הנברשות והן נפלו ארצה בחבטה, לקול תרועת ההמון, וכל גבישי הבדולח ושרשרות הברונזה נשפכו והתפזרו. כך הגיעו עד הקומה השלישית, אל אולם הספריה, ספרים? עמדו רגע, לא ידעו מה לקחת – בשביל מה לקחת. עד שאחד פיקח שבחבורה הפריח אימרתו באויר ‘הרי אפשר בספרים האלה לחרוך חזירים’. והחלו למשוך מן הספרים, בכל השפות, כי הרי האש אינה מבדילה בין שפה לשפה. אחד בעל חוש ריח מפותח ביותר ריחרח הריח עד שהגיע אל מרתף היין פרץ את דלתותיו הכבדות לרווחה וההמון זרם פנימה. כאן הגיעה החינגא וההילולה לשיאים, שתו מן החביות הֵריקו אל גרונותיהם בקבוקים, החלו להתכתש, החלו לשבור חביות ובקבוקים, שלוליות אדומות חומות של יין ובירה זרמו על הקרקע, החלו לשיר ולזמר, החלו לרקוד, גברים ונשים סבואים התגוללו בתוך השלוליות, שתו לגמו חבוקים ועולזים מרוב שמחה. וכאשר רוקנו את הארמון ולא נשאר בו דבר בעל ערך ושימוש, החלו לאט לאט לפרק את החלונות והדלתות הכבדות, קומה אחר קומה, להעמיס על עגלות ולהוביל אל החצרות. פשטה שמועה כי היהודים קונים ספרים ומיד הפכו כולם לחובבי ספר ונשאו אותם בצרורות קשורים אל יהודי העיירה ומכרו אותם במשקל.

"עומד הארמון בלועות פעורים, רוחות מנשבות בו ומייללות, פשטה שמועה כי שדים ורוחות השתכנו בו. ואמנם בימות הגשמים ובימות החורף עשו כאן את משכנם כנופיות ששוטטו ביערות, הדליקו מדורות מכרעי שולחנות וכסאות וערכו כירה. גם כיום ניתן לראות מדי פעם זקנים וזקנות מהכפרים הסמוכים נכנסים אל החצר, משוטטים בין הבניינים, נוברים בין הערימות, מוצאים כלי ישן, חפץ משונה. מציצים בו ומשלשלים אל תוך השק שעל הכתף.

“אך האכרים מיושבי הדעת, הבעלים בעמם, לא עסקו בקטנות, לא יֵחַד כבודם בין ההמון, בין האספסוף. הם השכימו עם בוקר שחר, השקיפו על מרחבי השדות שהשתרעו לפניהם ואשר הורישו להם האדונים, עלה באפם ריחה של האדמה הדשנה והחלו לנגוס בה. תקעו מחרשותיהם חרשו וזרעו, הקיפו את חלקותיהם, את הנחלה החדשה, בתעלות זה שלי וזה שלך, ואין ריב ואין מדון, הצטלבו והודו לבורא עולם כי לעולם חסדו. עלה באפם הריח המשכר של יערות האלון והאורן, והחלו לחטוב לנסר עצים לבנייה, לערום ערמות בחצר, אגף לבן ולבת, עוד אמבר ועוד מחסן, ועוד רפת”.

הגנן עשה אתנחתא, תלש עלה אחד מהחפיסה של ניר המשי, הוציא את נרתיק הטבק שם קמצוץ בתוך הניר גלגל אותו ותחב את הפפירוסה אל תוך פיו, העלה ניצוץ במצית שלו, נשב על הפתיל והצית את הפפירוסה. נשם נשיפה עמוקה והפריח עשן של טבק מריח בשני נחיריו. הגנן הסתכל בנו כאילו ראה אותנו, הרגיש בנו רק עכשיו. כנראה לעצמו סיפר, סיכם, אולי מי יודע, אולי יצטרך בזמן מן הזמנים למסור דין וחשבון מפורט לאדוניו, מי יודע, והמשיך בסיפורו.

"מדי פעם עברו אחדים מבין צעירי הכפר את הנהר, הריחו, הסתכלו, חקרו, שאלו, מה נעשה כאן בחממות באותן סוכות הזכוכית, חקרו, שאלו והלכו, בלילות שלחו לכאן יריות אזהרה, הפחדה, ראיתי כי כלתה אלי הרעה, הרגשתי כי השואה מתקרבת. עוד מעט, ישתערו בהמוניהם על המדרונות ויעשו בהם שמות, עמל וטיפוח של דורות ייהפך תוך ימים ספורים לשממה ועזובה, יסתערו על הבית שלי, על הרפת והדיר, הכל ייהפך לתל חרבות. חסד עשה עמדי אלהים במרומים, ושני בני חזרו בשלום מן החזית, רוביהם בידיהם ואף מכונת יריה הביאו אתם. התרנו את הכלבים משרשרותיהם ועמדנו על המשמר יומם ולילה לכל תנועה חשודה פתחנו ביריות. היו חילופי אש מדי פעם. אולי היו מתגברים על הרובים שבידינו, אך כאשר שמעו את טרטור מכונת היריה שהעמדנו על גג הבית נבהלו ונסוגו.

"ראיתי כי לא נחזיק מעמד זמן רב. חשבתי הרהרתי לכאן ולכאן, שקלתי בדבר ואמרתי בלבי: אם אין לך כוח לעמוד נגדם, שתף אתם פעולה. הנה ועד בחרו בכפר ועד הדלים, שיחלק האדמות שוה בשוה, ביחוד לחסרי כל, ושלא יחטפוה רק הקולאקים. קראתי לאנשי הועד סיירתי אתם בחממות ובמשתלות הסברתי להם יפה יפה, מה מתהווה כאן מה נוצר כאן ואמרתי להם: הבה נחיה בשלום אחד עם השני, הרי אין אני פולני, פרבוסלבי אנוכי כמוני כמוכם, החממות והמשתלות אינן רכושי הפרטי אך זה עמלי ועמל אשתי ובני ועמל אבותי מדורי דורות. אנא עזרו לי לשמור על נכס זה לטובתכם, אל תחריבו, אל תהרסו, שום טובה לא תצמח מכך, לא לכפר ולא לאף אחד. חשבתי הרבה, במה אני יכול לעזור לעדה, לכפר. והנה הגעתי לידי מחשבה נבונה. שילחו אלי אנשים נבונים, אוהבי עמל וסדר, ואני אלמד אותם את העבודה המסועפת הנעשית כאן, ומהם ילמדו אחרים, אולי ישנם עדיין מאותם העובדים שעבדו אתי יחד בימים כתיקונם. שמעו, הקשיבו, גרדו בפדחת ופנו ללכת. כעבור כמה ימים שלחו אלי את שליחיהם. קודם כל התחלתי לחלק חינם שתילים של טבק, לימדתי אותם כיצד לשתול, להשקות, לעדור, ואחר כך הראיתי להם את חדר הייבוש, כיצד משחילים את העלים, מייבשים אותם בצל, אחר כך חותכים אותם באולר חד דק מן הדק לטבק מובחר. ומהגידים של העלים קוצצים למחורקא.

"כיום נעשו כבר מומחים לדבר, שותלים, מייבשים, השחיזו אולרים מגוללים פפירוסה ומפריחים עשן. חלקתי שתילי עגבניות, פרי שלא ידעו עד כה טיבו וטעמו. חלקתי זרעי סלק משובח מאכל לבהמות, זרעי מֶלונים ואבטיחים, שתילים של פטל מתורבת, של עצי תפוח ואגס, דובדבנים גדולים. לא, ענבים ואפרסקים לא יוכלו לגדול באין להם חממות, ובפרחים ושושנים לא גילו ענין. באים מדי פעם לשאול להתייעץ, וכולם דורשי שלומנו. וכך באה עלינו המנוחה.

“עכשיו בא סדר חדש, שלטון חדש, ואין לדעת מה יביאו אתם הימים הבאים, נחיה ונראה, אה! החיילים שבאו מארץ האויב? קודם כל דואגים הם לעצמם. ממלאים את כרסיהם וזהו. נודדים המה, היום הם כאן ומחר שם. סופם שישובו לארצם, גם להם נמאס להלחם. אולם האכר צמוד לאדמתו, לכפרו, אותו לא תזיז, לא תעקור”.

הגנן סיים והחריש, הביט עלינו בעינים נוגות, החליק בשפתיו, “נו פטפטתי דיי, ודאי הנכם צמאים ורעבים, היי מריה! תביאי לנערים משהו שיסעדו לבם, נו. נערים נבונים, יודעים לשאול ויודעים להקשיב”.

אשתו הביאה כד חלב. טרי וחם, קערה עם חריצי גבינה, וככר לחם שחור. שתינו מהחלב ותיבלנו בלחם השחור ובגבינה לבנה. וכל אחד מאתנו קיבל תפוח אדום גדול שהעלתה מן המרתף. אחד הבנים לקח אותנו בחזרה אל הסירה, חתר במשוטים והעביר אותנו את הנהר. השמש נטתה לערוב. דמדומים, צעדנו לאטנו חזרה לעיירה, יגעים ועמוסי רשמים של יום ארוך.

17

למחרת בבוקר הייתי כבר בדרך לעיירתי. ליד טחנת הקמח הסתדרה שיירה ארוכה של עגלות עמוסות שקי קמח, חטה, תפוחי אדמה, קטניות, אחיו הבכור של אחד מחברי הביא אותי לכאן. ישבתי על אחת העגלות עם מזוָדתי ועם צרור הספרים, העגלות החלו לנוע, נסעו כברת דרך עלו על הכביש, דרך המלך המובילה אל תחנת הרכבת, היא הדרך החוצה את עיירתי. שני פרשים אוסטרים ליוו את השיירה. ישבתי מאחורי העגלון שהצליף בשוטו על הסוסים, רטן מדי פעם, מצץ את הסיגריה שבפיו, הפריח עשן ירק יריקה ארוכת טווח והחל לזמזם, לשיר, על מולדת “מולדתי, מולדתי”, העגלות התנהלו לאטן וחרקו. בוקר קיץ בהיר, ישבתי, התנודדתי, סוקר וצופה בנוף החדש, דרך חדשה שטרם עברתי בה, כפרים, שדות, יערות, כולי מתוח ודרוך בדרך לעיירתי, בדרך בחזרה, אל בית ההורים, אל הרחוב ההומה, אל החברים שזה שנים לא ראיתים. אני סופר את המספרים שעל אבני המיל שלצדי הכביש, עוד מיל ועוד מיל, תחושה מוזרה אופפת אותי אני נוסע בחזרה ולא קדימה, בחזרה אל נוף הילדות, אל שנות הילדות, גלגל הזמן סובב אחורנית ועומד מללכת. באופק היתמר עשן אפור, תכלכל של ארובת בית החרושת, הנה כבר מזדקר ראשה אל פני הרקיע, הגעתי לראש הגבעה. הרי איני ישן אני ער חולם בהקיץ, מולי נעמדה העיירה כאילו צמחה פתאום, עלתה לפתע מתוך האדמה וניצבה על הגבעה. היא נשקפה אלי עמדה לפני ממשית, קיימת, וכפי שנחרתה כפי שנצטיירה לפני עיני כל הימים לאחר שעזבתיה, על הרחוב הראשי, על בתיה, התעלות והגשרים, ואני עדיין חולם. העגלה ירדה במורד, הגענו לגשר האדום, רציתי לחוש אותו לדרוך עליו, ביקשתי מהעגלון שיוריד אותי. הלה עצר, נטלתי את מזוָדתי בידי ואת צרור הספרים, הושטתי לאכר קורונה אחת, הוא הודה לי. השיירה המשיכה דרכה ואני נעמדתי על הגשר נשענתי על המעקה, הצצתי לתוך הנחל, אל מימיו הזורמים לאטם, נשמעה פעימת המנוע של טחנת הקמח, נישאו צלילי הפטישים מהנפחיה שבמורד, חייכתי, דמעה נשרה.

ירדתי מהגשר, עברתי ליד הבאר, ליד הכנסיה עם כפותיה הירוקות, הפעמונים שקטו, יום חמישי היום. המשכתי אל תוך הרחוב, עליתי במעלה הגבעה, צעדתי לאטי ליד החנויות היכן שהכרתי כל אבן, כל גומחה, צעדתי ער וחולם, נשים בודדות ואנשים עברו על ידי הביטו עלי ולא הכירו אותי והמשיכו את דרכם. הגעתי לגשר של ביתנו, החנות היתה סגורה, עליתי במדרגות, החלקתי על המעקה, התקרבתי לדלת פתחתי אותה. קולות רבים פרצו פתאום, הבית היה מלא, הומה “פיני, פיני, פיני’לה”, כנראה שמכתבי הקצר שאבוא היום הגיע לידיהם, כולם היו כאן. החלו לכתר אותי, למשש אותי, אמא חבקה אותי שאלה לשלום עקיבא שנשאר בברצלב, אחותי לפתה אותי, אבא נשק לי, סבא ישב וחכה וחייך, נגשתי אליו ונשקתי את ידיו, חבקתי אותו ונצמדתי אליו, סבא חייך “נו, נו אתה מנוח?” הרגעתי אותו. נשקתי את סבתא, “תתנו לו לנוח רגע, ודאי אתה רעב, הרי לא אכלת מאז הבוקר”. וכבר מיהרה למטבח, להכין מטעמים. צופה אני באחי שלמה’לה. זה למעלה משנה שלא ראיתיו כמה הוא גדל עם בלורית מסולסלת, נער במלוא פריחתו. אחותי היתה כאן עם שני ילדיה, הגדול אברהם הביט עלי בעיניו הגדולות, נעמד בין ברכי ומישש אותי, פיני, פיני, הקטן זוזיק עלה מיד על ברכי מישש אותי, החליק על פני, פיני, פיני… הדלת נפתחה, לבית פרצה הדודה החלה להמטיר עלי נשיקותיה החמות: “טוב שהגעת סוף, סוף, כבר פעמיים הייתי כאן, אי, אי. נסיעה ארוכה שכזו, מפיצ’ורה ועד שפיקוב במרכבת הדואר, מה עשיתם שם בדרך?” מרוב התרגשות, מרוב פעימות הלב לא הוצאתי הגה מפי, ישבתי כמשותק. הסתכלתי סביבי נושם לתוכי את אויר הבית.

כולם כאן, הבית הומה כרגיל, הכל כמו שהיה, ארונות הספרים עומדים במקומם וספרים מציצים מתוכם, השולחן הארוך, הספות והתמונות שעל גבי הקיר. השעונים תלויים במקומם הקבוע, הותיק הכהה פסק מללכת, התעייף, זמנו תם, סיים את תקופתו, אך השני הצעיר, הבהיר, פועם פועם, תיק תק, תיק תק, צועד עם הזמן. שולחן הכתיבה של אבא עומד במקומו, מתחת לחלון ומולו על הקיר לוח השנה. הכל כמו שהיה, אין להכיר כלל כי נדדו מכאן אי פעם, כולם שבו למקומם ונרגעו. “למה אתה שקט כל כך? עייף, מה?” חוקרת אותי אמא. “הערב כולם אצלי לארוחת הערב, אני כבר רצה להכין את הסעודה”, מכריזה הדודה חגיגית.

כאשר יצאתי לרחוב, בין הבתים, השקפתי עליהם מקרוב והנה הכל עומד במקומו. הבתים, הגגות, החנויות, התעלות והגשרים. לא חלה בהם כל תמורה, עומדים הם כמו ביום שעזבתים, עומדים הם כאילו מחכים לי, כדי שאוכל שוב להתמזג אתם, למחוק את השנים שלא הייתי כאן. הייתי כאן, בחורף הראשון אחרי שעקרנו, התגעגעתי לסבא, העיירה היתה חבויה מתחת למעטה כבד של שלג, רדומה בשנת חורף עמוקה. לא יצאתי מפתח הבית. הפעם זהרה העיירה לקראתי, חייכה לקראתי על צליליה ומראותיה. נשמעה צפירה מבית החרושת, משמרות מתחלפות, עגלות עמוסות מתנהלות על הכביש, עבר פרש בודד, אכרות משרכות דרכן בצדי הדרך עמוסות סלים, פניהן אל ככר השוק, אך כאשר באתי במגע עם האנשים, עם החברים התחלתי להרגיש את שיני הזמן, שגידל וצימח מחד, ונגס מאידך. החברים בגרו, עלו וצמחו, המבוגרים שמביניהם פלומה רבה מבצבצת על פניהם, קולם השתנה, כמו מאליהם התכנסו יחד כל אלה שנדדו מכאן, כמוני, גימנזיסטים שבאו לעונת החופשה, כל אחד מספר על האירועים כפי שהתרחשו במקומותיהם. אלה שנשארו כאן תקועים, לא היה להם הרבה מה לספר, כאילו האירועים פסחו עליהם. הנערות, אותן ילדות שובבות ששיחקו ברחוב וצהלו, התבגרו, שדיים קטנים מזדקרים מבעד לשמלה, לוחשים, רוחשים, מדי פעם פורצות בצחוק, מתקשטות, מתגנדרות, ויש ביניהן קנאה, תחרות, על אותם הנערים המחזרים אחריהן. אולם הגימנזיסטיות כובשות את הבמה, את הרחוב הראשי שהן חוצות אותו מדי פעם, לפנות ערב עם שקיעה, מדברות הן רק רוסית, מנפנפות בשמלותיהן ומעמידות בצל את הנערות שלא נטשו את העיירה.

כאשר סרתי לראשונה בשעת בין השמשות אל בית המדרש הישן, אפף אותי מיד רוחו המיוחד. היתה זו תערובת מיוחדת, מעין מזיגה של שלל ריחות שהתמזגו יחד ונספגו בתוך הכתלים. ריחן של טליתות של ישישים, של תפלין ורצועות, של הפרוכת התלויה על ארון הקודש, של גמרות, משניות, חומשים, סידורים ומחזורים. מהם שעומדים ניצבים ומהם שנערמו על המדפים. ריחו של טבק הרחה, ושל עשן סיגריות, ריחן של נרות חֵלב ושעוה שדלקו וכבו עם עשן דק מיתמר, ריחות של יי“ש, כעכים ועוגיות קטנות, מיום של יארצייט, של חגיגת ברית מילה, בר מצוה. בימות הקיץ חודר אליו מבעד לחלונות הפתוחים ריחם של ענפי העצים שבגן, עשב ודשא. בחג הסוכות היה מפלס לו דרכו בין הריחות הדחוסים, ריחו של אתרוג לולב וענפי ערבה. חודר אל תוכם ומוסיף להם גוון מיוחד. הסתכלתי על העמוד של הש”ץ ועל האותיות הגדולות של “שִויתי ד' לנגדי תמיד”, הסתכלתי על השטנדרים⁸⁰ שעמדו בסך סביב הכתלים, מהם זקופים, מהם כפופים. שם בפינה ליד כותל המזרח, ליד החלון, עמד השטנדר של ליבר הישיש, ריק פנוי ושומם. והרי היה יושב כאן הישיש מאז ומתמיד, בקיץ ובחורף, כל השעות של אחר הצהרים בין קרני שמש אחרונות מפזזות, היה יושב כאן עד לאחר מנחה־מעריב, אף יום אחד לא החסיר. היינו מכתרים אותו מקשיבים ומאזינים פעורי פה לסיפוריו המרתקים הקסומים על ימים שהיו ואינם, על העיירה, על פריצים, על שנות מלחמה, על גדודי קוזקים וצ’רקסים שחנו כאן בשנות המרידה הגדולה ב־1905 על תזמורת טטרית־טורקית שחנתה בקונטורה, במבצר העתיק, ובקולו הצרוד, הרועד והשביר היה מפזם לפנינו את ה“מרש הטורקי”, ממצמץ בעיניו החייכניות ומשנן אתנו: טר אי אי אי, טרום אי אי אי, אי טידודיל אי.

ואנו הילדים מזמזמים אחריו, הימים חולפים, התעייף הישיש, אמר שלום, לילדים שסובבו אותו, די ומספיק, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו, הלך לעולמו. עמדה בי התחושה של חלל ריק, שלא היה במה למלא אותו. ואני חשבתי לתומי שהישיש ישב ליד השטנדר תמיד, לעולמים, ישב ויחכה לי כמו הבתים, כמו התעלות, כמו הגשרים.

ר' משה שוחט כבר לא סר הנה לתפילת מנחה ומעריב, היה מתפרץ, נוטל ידיו, מהדק אבנטו ומיד מתחיל להתנועע “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה”. ר' משה שוחט לא היה עוסק בעניני חולין, במעשים של יום יום, בשיחת זקנים וישישים. עסוק היה כל ימיו בענינים העומדים ברומו של עולם עמים ומדינות, מלכים ושרים ורוזנים, חריף ובקי, ממולח ומבודח, וכולו מחאה וזעם על שבר בת ישראל. על גזרות קשות של מלכות, על פוגרומים, על סדר עולם משובש, ומנבא שסופם של כל שונאי ישראל יהיה רע ומר, כליה נחרצת. סיפורו של משה שוחט היה מהלך בכל העיירה ואף לאזני הגיע:

“באותו יום הששי לפנות בוקר, קמתי ממטתי, רציתי למשוך עלי את התחתונים האדומים שלי ולא מצאתים במקומם. זוגתי שיינדל שעמדה וקלעה את החלות רצתה להכניסן ולהושיבן בתוך התנור הלוהט, והנה צרה צרורה, המִרדֶה לא היה במקומו. מבחוץ נישאו קולות זועקים וקוראים, יצאתי החוצה, ומה רואות עיני? יענקלה, התכשיט שלי, צועד בראש חבורה גדולה של נערים, מניף במרדה את תחתוני האדומים, צועד וצורח: דאוואי קונסטיטוציה![⁸³] וכולם עונים אחריו. כך התחילה מהפכת 1905”.

סיפור זה דבק בי וליווה אותי כל הימים ובאותם הימים של החגיגה הגדולה, השירה הגדולה, הימים של התהלוכות והמצעדים, של הדגלים המתנוססים, חִפשתי ותרתי אחרי יענקלה בן השוחט, כשהוא מניף את דגלו המיוחד, שהרי הוא היה הראשון שהרים את נס המרד, אך הוא לא היה שם. זכה ר' משה שוחט ונתקיימה נבואתו, נפלה מלכות הרשעה, אך הוא השקיף על הגאולה והתמורה ממרומים.

הגיעה שעת מנחה־מעריב, אך בנימין החיגר, המלמד דרדקי של אבא בהיותו זאטוט, לא נראה יותר. שבק חיים לכל חי. הוא היה מסובב בבתים בערב חג הפסח, יחד עם סבא, לבושים בגדי חג הולכים מבית לבית ומתרימים מצות וביצים לנצרכים, לצרכי החג, כשאני ובן אחיו שלום, בחור מגודל, מלווים אותם, הוא אוחז בסיר הגדול ואני בסל הקלוע. כאשר היינו נתקלים בבית אחד במדרגות שלפני הכניסה, ואלו היו הרבה, היה ר' בנימין נשען בכף ידו על כתפי, עולה ונאנח קלות: “אי, אי פינילה, מה יהיה אתך כשתגדל?” בנתי לרוחו ולדאגתו, מה יהיה אתו כאשר אגדל וקומתי תעלה, על מי הוא יישען? משה פיני הזקן, פניו האצילות, אף הוא הלך לעולמו. הוא היה אוצר בלום של ניגוני חזנים מפורסמים, של ניגוני חסידים מכל חצרות הרבנים אשר היו, מימות הבעש"ט, לוי יצחק מברדיטשוב, ועד למלחין לבית טולנה, ר' יוסיל טולנער. היה עומד בראש השולחן, ליד הרבי הזקן בשעת שלש סעודות ומנעים זמירותיו. שלום גדליה’ס צמוד אליו מושך ומסלסל אתו. שלום קֵרבני לעבודת הקודש, העמידני לידם וזִמַרתי אתם וקבלתי שבחים מפי הזקן. ר' דוד הירש בעל הקבלה אף הוא הסתלק מאתנו, היה סר מדי פעם אל סבא מביא לו כתשורה קונטרס ישן עם צירופים וגימטריאות, השבעות וייחודים, או יושבים יחדיו מסתודדים ומעיינים בספר הזוהר הקדוש.

סדקים ניבעו בנוף העיירה, נוצרו קרחות. חברים סיפרו לי על כך בשלוות נפש. כך דרכו של עולם, אולם לי היתה תחושה של חלל ריק, כי לא היתה תמורה לזקנים אלה, כל אחד ודמותו עמו, אישיותו וייחודו.

כל אלה, פרט לר' משה שוחט, היו מבני חבורתו של סבא, מסובים לשולחנו בסעודת מלוה מלכה. הם חסרו לי משום מה, אולי משום שהייתי תמיד שוהה במחיצתם, נהנה מסיפוריהם וניגוניהם, מתחכך בין ברכיו של סבא ומזמר אתם, משלב את קולי הדק אל קולותיהם הרועדים, השבירים ומשתדל להתאים עצמי לקצב שלהם, ולדבקות, טי רי רי בים בים בים בם בם אוי. וזוכה ללטיפותיהם ולחיוכיהם.

היו אלה חבריו הקשישים של סבא, וגם חברים שלו, דאבתי לבדידותו של סבא, הותקפתי דאגה וחרדה לשלומו ולבריאותו ובלבי תפילה כי סבא שלי יחיה עד מאה ועשרים, יחיה לעולם. הייתי משכים בבוקר, לפני הליכתו של סבא לחצר הרבי, מניח תפלין ומתפלל בקול רם, בכוונה גדולה, כדי שסבא ישמע, כדי שינעם לו, שדעתו תנוח עליו. אך ראה זה פלא, לשמחתי הרבה המשיכו הזקנים את קיומם בבית, שמם וזכרם עולים מדי פעם לפנינו, ממשיכים לזמר ולשיר את ניגוניו של ר' משה פיני, סבא נזכר בהם מדי פעם, “שח לי ר' דוד הירש”, “שמעתי מפיו של ליבר הזקן”.

לא הותירו לי שהות רבה להרהורים, לתהייה ומבוכה, לאחר שבועיים של שהייה כאן, נחה עלי יד ארוכה, אחזה בציציות ראשי, תלשה אותי מתוך חבורת הנערים והנערות, טלטלה והציבה אותי בין חבורה בוגרת עליזה, תוססת, של צעירי העיירה ושל עלמות נאות, בניהם ובנותיהם של המשפחות המכובדות מיקירי העיירה. מהלכים היו מבוקר עד ערב חוזרים ומשננים את תפקידיהם ומתכנסים יחדיו בערבים לחזרות. היתה זו להקת השחקנים החובבים שהכינו שתי הצגות, לראשונה את “המכשפה” ולאחריה את המחזה “הנקודה היהודית” (“דאָס פּינטעלע איד”). ולאחר שבשתי ההצגות מופיע נער מזמר ושר, שמו בי את עינם וכך נפל הפור. משלחת הופיעה בפני אבא ואמא, וביניהם יוחנצי⁸¹ בכבודו ובעצמו, בנה הבכור של בת הרבי. החלו לדבר על לבם, ופיזרו שבחיהם, על קולי כי ערב, ועל כך שאין עלי אימת הציבור, וכי השתתפותי היא ממש סגולה בדוקה להצלחה. וכאשר ראו אבא ואמא גם את הלהט שבעיני ובדלית ברירה נתנו את הסכמתם, ורק תנאי אחד היתנו, כי בשעה עשר בערב עלי להיות בבית. החזרות נערכו באגף המגורים של חייקלה בת הרבי, כשיוחנצי ממלא את כל התפקידים יחד, כועדת הרפרטואר, המדריך המנחה וגם הלחשן.

18⁸²

כאשר עמדתי על הבמה ושרתי בפני הקהל את שיר הנער היחף “לביבות חמות יהודים, לביבות”, ידעתי כי זהו הערב האחרון להופעתי, ידעתי כי בעוד שלושה ימים אני חוזר אל ספסל הלימודים. עונת החופש מסתיימת, הלימודים מתחדשים, כל החבורה, הנערים והנערות שבאו לחופשה, החלו לשוב אל הערים השונות, ואני עדיין עומד ושר “לביבות חמות”. היה זה הערב האחרון לאחר ארבע הצגות, נתון באותו שכרון מסחרר שהיה נסוך על כל חברי הלהקה, מוקפים בחיבה וסקרנות מיוחדת של כל בני התשחורת, אברכים ועלמות נערים ונערות, שעקבו בשקידה אחר ההכנות והחזרות, כולם היו גאים על כך שהנה “גם לנו להקה”.

התחלנו בחזרות על המחזה “דאָס פּינטעלע איד”, כבר שיננתי וחזרתי על השיר של ה“בר־מצוה”: “אני הקטן ישראל’קל לועג לך עמלק’לי” ופתאום חל השינוי, המפנה הגדול, התחלנו במשנה מרץ בשעות ארוכות להכין את “המכשפה די קולדוניה”. כל זה קרה מאותו יום שהופיעה אסתרקה היפה מז’מרינקה העיר. היא באה לביקור אצל קרובי משפחתה, ובלהקה בעירה היא שיחקה את מירל’ה היתומה ושמה הלך לפניה. אסתרקה הופיעה בבוקר זוהר אחד במעלה הרחוב כשהיא נשענת על שני בחורים, אחד מהם אידל יצקן המגונדר והחייכן, הקריין המושבע של סיפורי שלום עליכם בכל נשף ציוני. הם חצו את הרחוב, ואסתרקה צחקה וטופפה ברגליה הקלות, בתלתליה הזהובים בעיניה הכחולות הבוהקות, בלחייה המלאות הסומקות, בשפתיה המלאות החושקות, בפיה הקטן, בחזה השופע, נפנפה בשמלתה הקלה וצחקה. צחוקה התדרדר במורד הרחוב התפשט וחדר אל החנויות, אל הבתים והרעיד את כל הלבבות, ואותו מאורע מסעיר קבע את גורל ההצגה וכולם הגיעו לכלל דיעה כי הזדמנות נדירה שכזאת אין להחמיץ, כי הרי כולם ידעו והכירו את המחזה “המכשפה די קולדוניה”. מי שראה אי שם, מי שקרא, מי ששמע, אך כולם ידעו את כל השירים.

כאשר גולדפאדן הניף את שרביט הקסם שלו, הרכיב את “המכשפה” על גבי מטאטא הרימה אל על והפריח אותה בחללו של עולם. היא טסה וריחפה על פני מאות ערים ועיירות ששכנו על גדות הויסלה, הדניפר, הדניסטר והבוג, מהררי הקרפטים עד לגדות הים השחור, חלפה על פניהן עשתה בהן בקסמיה וכשפיה והרעיפה עליהן את שיריה ופזמוניה, עשתה בנאמנות רבה את השליחות החשובה שהטיל עליה גולדפאדן. היא פרצה את כל המחסומים ושילבה עצמה אל תוך זמירות לשבת, לחג ומועד, אל ניגוני החסידים ואנשי מעשה ליד שולחנו של הרבי, היא הזעיקה בשיריה את כל העם, את כל יהודי המצוקה מזקן ועד נער, את שוליות החייטים והסנדלרים, את התופרות ועוזרות הבית ובאמצעותה דיבר אליהם לאמור: צר לכם, מר לכם, גזירות מלכות הרשעה, רדיפות וחרמות והשפלות, אין פרנסה, אין קיום של ממש, יש לי תרופה בשבילכם: על אף הכל, ולמרות הכל, שירו יהודים, שתתחזק רוחכם, שיהיה שמח, והם שרו. הוא הביא אליהם את “שולמית” משדות בית לחם, את בחורי החמד מהררי ירושלים, ואת רועי הצאן ממדבר יהודה, מסביב למדורה, והם שרו וחלמו, וכל אם בישראל ידעה את שיר הערש, נענעו את עריסות עולליהן ושרו להם נוגות:

בבית המקדש בפינה אפלה

יושבת בת ציון עוטיה אבלהּ.

על גדי קטן ורך, על תורה וסחורה ועל צימוקים ושקדים. התינוקות ינקו את החלב משד שופע, משד מצומק, ינקו את השיר, נרגעו, נרדמו וחלמו.

“המכשפה” תוך טיסתה לא פסחה על עיירתנו והרעיפה גם עליה את שיריה, כאן לא היתה כלל “מלחמת שפות”, כולם דיברו יידיש, מתינוק בן יומו ועד זקן וישיש. יהודים דיברו יהודית, אותה שפה מיוחדת במינה על כל סגולותיה וגווניה משובצת באבני חן וסיפורים במלים של לשון הקודש, שפת התפילות והברכות והקינות והסליחות הזמירות והפיוטים של שבת חג ומועד, מעין שפה בלולה וכה צלולה וחמה, שופעת משלים ופתגמים מקריאה בתורה מפרקי משניות מעין יעקב ומהשוק והרחוב. היא לא היתה בררנית ביותר, היא נטלה מכל הבא ליד, לעסה, עיכלה ופלטה לשון וחידודי לשון עתירת ניבים הכל ארוג רקום ומשובץ יחד.

כל הקהל שר יחד עם השחקנים שהופיעו על הבמה וסייעו בידם בנפש חפצה, כל כך רצו שהם יצליחו שהכל יעלה יפה. הם שרו ועלזו עם הוצמאך (אידל יצקן) כאשר הופיע בכיכר השוק עם כל הסידקית שלו, “קויפט קויפט קונים א כשר’ה מציאה” (קנו קנו קונים, מציאה כשרה), “הוצמאך איז אַ בלינדער” (הוצמאך הן עיוור הוא). הם שרו והזילו דמעות עם מירלה היתומה, על מצוקתה ומר גורלה, על האם החורגת המנסה (בעצה אחת עם המכשפה) בכל הדרכים והתחבולות להפטר ממנה “אוי איהר אידען בני רחמנים”. גם לי סייעו וענו אחרי כאשר הופעתי על הבמה בככר השוק, ההומה, רגליים יחפות, מכנסים קרועים ופרומים, כתונת מרופטת, כובע קסקט מעוך שמוט לצד אחד, ומעל ראשי טס מעץ ועליו לביבות (שאפתה סבתא לכבוד “המכשפה”, הלביבות יבשו וריחן נמר מהצגה להצגה, אך אני שמרתי על הצרור ועל חבילת הבגדים כעל מטמון יקר). שרתי ושפכתי לפני הקהל את שירי שיחי את מר גורלי, קבלתי על סדרי עולם משובשים, כי למה זה יושב לו בן הרב רכון על הגמרא ומגישים לו מכל טוב, לחם מרוח בחמאה, עוגיות וכוס חלב חם. למה זה יושב לו בן הגביר ליד שולחן עמוס מעדנים וכל טוב שבעולם ועוד מפנקים אותו, ורק אני, היתום טורח ליד אמי האלמנה, המסכנה, הקמה השכם בבוקר. אופה לחם ולביבות ואני היתום משוטט בשוק בקיץ ובחורף צורח בקולי קולות: לביבות חמות יהודים! לביבות! וכל הקהל ענה אחרי במקהלה גדולה: הייסע לאטקעלעך אידעלעך הייס!

אך על כולם עלתה השמחה וגאה הצחוק כאשר הופיעו בככר השוק באיסטנבול (לשם הובאה מירלה למכירה כשפחה). הרוכלים והאחרים עטופים בגלימות לבנות ולראשיהם תרבושים אדומים עם גדילים כחולים (מעשה ידי איציקל בן־הסופר שנטל על עצמו את הכנת התפאורה והתלבושות) עם שפמים ארוכים מחודדים (מעשה ידי חיים הספר בשעות שלפני הצהרים והצלם בשעות אחרי הצהרים). הם ישבו בעיגול רגליהם מקופלות תחתיהם, שפופים ונשענים על ברכיהם, התנועעו ושרו בטורקית רהוטה אוסף נדיר של כל המלים הטורקיות שהיו שגורות בפינו:

חלבה, באקלאווה,

ארזרום, ראחאט לאקום,

ארבוז, באשטאן

איסטנבול סולטאן.

הם שרו (לפי הצעתי) בלחן של המרש הטורקי של ליבר הזקן, והקהל צחק בכל פה ומחא כפיים, שהרי כולם ידעו טורקית.

אחותי וחברותיה היו נוכחות בהצגות, אולם אבא ואמא ודומיהם לא באו להצגה, ומשום כך טרחתי למענם והצגתי בפניהם ובפני כל בני הבית את ההצגה כולה, מתחילתה ועד סופה. שיחקתי את כל הדמויות, שרתי את כל השירים והם צחקו. אפילו סבא הציץ הצצה קלה וחייך: “נו נו משתטה, משתטה, דברים בטלים”. ולי לא היה איכפת כלל, העיקר ששמחו וצחקו.

כן, כל העיירה צחקה, כל העיירה שרה, שרו הבנות בשעת שפשוף וצחצוח החלונות, שרו עוזרות הבית והתופרות, שרו שוליות סנדלרים וחייטים, שרו ועבדו לפי קצב המנגינה והזמר, העיירה כל כך רצתה לשמוח, כל כך רצתה לצחוק. ושמחה גוררת שמחה, רבו החתונות, פלוני לפלונית וכו' עלמות ואברכים צעירים וצעירות ששוטטו יחד, מי שנה ומי המחצית, אצה להם הדרך. פסקו היסוסים, פסקו חיזורים, העמידו חופה ענדו הטבעת, “הרי את מקודשת לי”, שברו הכוסית, מזל טוב! מזל טוב! הרבי עסוק טרוד, אץ מחופה לחופה ופניו עולזות. והתזמורת רעשה בחליל בחצוצרה בתופים ובמצלתיים, לא היו אלה הכליזמר מטולצ’ין, כינור ובס יהודים עבדקנים, כי אם שקצים בלונדיים יוצאי צבא לבושים בחולצות ומכנסי חאקי. הם סיגלו לעצמם את כל מנגינות החתונה המסורתיות, מרש לכת לחופה, ריקוד הסבתא, א שערעלע, אך הם הביאו אתם מנגינות חדשות, ריקודים חדשים, וכל השושבינים, ביחוד הדור הצעיר, חבקו מתניהן של הצעירות, רקדו בפנים לוהטות, סובבו והסתחררו, השיקו כוסיות לחיים! לחיים! לעסו מעדנים שטרודל ובאקלאווה ושמחו ועלזו.

רבתה השמחה, גאתה ועלתה בחתונתם של אידל יצקן עם אסתרקה היפה, אין לדעת מתי פרחה אהבתם אם בככר השוק או מאחורי הקלעים. היו כל חברי הלהקה, כל חובבי הלהקה וגם אני הייתי שם. הורקו כוסיות, מילאו כוסיות, רקדו כל הלילה. היה זה בשבילי ערב של פרידה, נפרדתי מכולם והצלילים העליזים נישאו אלי עגומים עצובים, הייתי כבר ערוך לנסיעה.

19

אשליה, כל הימים ששהיתי כאן הייתי אף אני נתון באותה אשליה מתוקה שאפפה את כל העיירה כי הנה שבו ובאו “ימים כתיקונם”. גרמניה ערש התרבות, אוסטריה ארץ החופש, פרנץ יוזף לעולם יחיה, הקרונה מטבע יציבה ועומדת לעד. ארובת בית החרושת פולטת עשן אפור לבנבן. הצפירה צופרת, משמרות מתחלפות, עולם כמנהגו נוהג. הכל אשליה, בריחה מהמציאות האפורה תוך עצימת עין, הסחת דעת מהארעיות, מאוירת אי הודאות. אבא אינו שקט, נבוני דבר מחשים. אינם רוצים לפזר את האשליה להשבית את השמחה.

החיילים האוסטרים במדיהם האפורים תכולים נראים כאן ככתמים על פני הנוף, זרים, נכרים, הם לא שייכים לכאן, מהלכים תמיד עם הרובה על הכתף אינם נפרדים ממנו אף לרגע אחד. המחתרת האדומה מפיצה כרוזים ביניהם: מה לכם כאן? מי לכם כאן? שובו הביתה אל נשותיכם וילדיכם, לחמתם דייכם, שובו הביתה! עגלה עמוסה שקים שרכה דרכה אל תחנת הרכבת, חייל יושב בניחותא על השקים רובה בידו ומתנודד. מולו מגיעה מהשדות עגלה עמוסה אלומות, קציר חדש, מותירה אחריה שביל של שִבֳּלי זהב.

ירדתי עם חבורה עליזה, חברי להקה וחובביה אל הנחל. עברנו ליד גדר גן הפירות הגדול של מנהל האחוזות, ענפי עצי התות פרשו עלינו את צִלם, תותים בשלים מתוקים שחורים, אדומים לבנים. שטנו בסירה, חתרנו במשוטים, הנחתי ראשי בין ברכיה החמות של פאניה, בתו הצעירה של זליג הרופא. אחיה, נוניה גבה קומה מגבעת קש רחבה לראשו פתח בשיר “אצא לי לבדי אל אם הדרך”. השמש שקעה, דייגים שישבו על שפת הנחל קפלו חכותיהם, אחדים ירדו אל תוך המים קפלו ואספו את רשתותיהם, דמדומים. מחר יביא קלים דגים מפרפרים בתוך דלי מים, דגים לשבת, הוא כבר התחיל למשש לבדוק את התנורים, לתקן לנקות, להכין אותם לקראת החורף. בשעתו הוסכם בינינו הילדים כי כאשר נעלה לארץ ישראל יעלה אתנו גם קלים, כי מי יביא לנו דגים לשבת, מי יתקן לנו את התנורים.

החנות של אמא פתוחה אך האצטבאות ריקות. באים לשאול לחקור על בד פשתן, בד לכלי לבן, מטפחת, “אין, אין, לא, אין”, מדברים רק עם מכרים ותיקים, עם “אנשי שלומנו”, מתלחשים, מסתודדים. הכל סודי, הכל במרומז, “אני אבדוק, אחפש, אולי אמצא משהו בשבילך, תבואי מחר, טוב? תעלי הביתה, טוב?” חוששים מעיני הבריות, כל מה שאמא הביאה מנסיעתה, מחיפושיה במחסני ובמרתפי בתי החרושת טמון במחבואים, במסתרים, משלמים במטבע זהב שהוציאו מהכדים הטמונים באדמה, בגינה, בחצר, תוחבים את החבילה מתחת לפרוה, שמים עמוק עמוק בתוך סל הנצרים ונעלמים בכניסה האחורית של הבית. לעתים תכופות מביאים דרך כניסה זו, שק קמח, גריסים, פולים, חביונת של שמן פרג או משל חמניות, שופכים למרתף תפוחי אדמה ושאר ירקות.

חיפושי נשק בכפרים, חיילים מרחרחים, נוברים, תוחבים כידוני הרובים בגינה, בחצר, מדביקים כרוזים, פקודות וצווים בגרמנית, רוסית ואוקראינית, הוראות חמורות. בלילות פולחות יריות את הדומיה, שורקות, מהדהדות.

שעות אחר הצהרים, בצעדים כבדים עלתה במעלה הרחוב תהלוכה של קבוצת אנשים. בראש צעד אכר נמוך קומה רחב כתפיים, ידיו היו כבולות הביט קדימה בעינים קרות, קפואות. מאחוריו צעדה קבוצת חיילים ורוביהם על כתפיהם, אחריהם צעד הכומר לבוש גלימה שחורה ומצנפת גבוהה שחורה לראשו, מילמל תפילה והצטלב מדי פעם, אחריו נשאו שנים ארון, כרכרה קלה רתומה לסוס אחד ובה קצין אוסטרי לבוש בקפידה, לידו הרופא הצבאי במשקפי מצבט – ישבו הרכיבו ברך על ברך והתנודדו בניחותא. במרחק מה מהכרכרה צעדה אשה, מטפחת שחורה לראשה נשאה מדי פעם עיניה למרום ופכרה כפיה. שני נערים יחפים צעדו לידה בראשים מורדים, החישו צעדיהם. צעדו עוד מספר אכרים. הצעדים הכבדים הדהדו בדומיה המתוחה שעמדה סביב. עוברים ושבים נעצרו, מסתכלים מתלחשים הלחש עובר מפה לפה “וואסילי סברדליוק מפועלי בית החרושת, מפעילי ‘ועד הדלים’ באותם ימים, מזמן חרשו מזימות נגדו, רובה מצאו תלוי בעלית הבקתה שלו, הלשינו”. התהלוכה צעדה הלאה אל מחוץ לעיר. כאשר הגיעו אל השדרה המובילה לתחנת הרכבת, ירדו מהכביש, פנו שמאלה ועלו על דרך העפר המובילה אל הגבעה אל בית העלמין של העיירה. הגיעו עד הגדר הגבוהה, מבעד לגדר מבין העצים הבודדים הציצו ראשיהן של מצבות. העמידו את האכר הכבול על המדרון שהיה מכוסה דשא ירוק רענן כשפניו וחזהו מופנים אל כתת היורים שנעמדה במרחק מה ממנו, חייל אחד ניגש קשר את עיניו והתיר את כבליו. הקצין ירד מהכרכרה ניגש אל כיתת היורים נשמעה פקודה בריחי רובים שקשקו וכוונו אותם אל הפנים אל החזה של האכר. נשמעה פקודה פייער! מטח של יריות והבהובי אש נפלטו מהרובים, הדהדו והרעידו את כל הסביבה. האכר צנח על פניו, פרפורים אחרונים, צריחת האשה וואסילי, ואסילי אל אלוהים! צרחו הנערים טאטו! טאטו! פעמוני הכנסיה פתחו בצלצולים כבדים אטיים ממושכים. הרופא ירד מהכרכרה ניגש אל האכר הפך אותו על פניו. משש בדק ונפנף בידו. נשמעה פקודה היורים הכתיפו את רוביהם סובבו אחורנית וצעדו אל הכביש, הקצין והרופא עלו על הכרכרה ונסעו. שני אכרים נגשו עם הארון הרימו את הגופה ושמו אותה בארון וכיסוהו במכסה שחור. ארבעה הרימו את הארון העמיסוהו על כתפיהם ופנו בדרך המובילה אל בית הקברות של הכפר, אחריהם צעד הכומר ופתח בתפילה, הצטלב, האשה והילדים וקבוצת האכרים שרכו דרכם אחריו.

התהלוכה נעלמה. ריח קל של אבק שריפה עוד נישא באויר. אך הוא נמוג בתוך הריחות הרעננים של העצים, של הדשא, של השדות.

השמש שקעה, דמדומים ממושכים, הלילה ירד על העיירה. יריות מהכפרים, מהגבעה ממול, פילחו את החשכה, שרקו הדהדו, הרובים ירו מאליהם מבטן האדמה, זעמו וירו.

אסתר’קה היפה שבה לעירה עטורת נצחון ונטלה עמה את בחיר לבה, את אידל יצקן. “המכשפה” שוב רכבה על המטאטא, התרוממה, ריחפה על פני העיירה, נופפה בידיה, נעלמה באופק הכחול ולא שבה עוד, ואני יצאתי לדרכי, חזרתי אל ספסל הלימודים.

20

אמא הקדימה אותי, נסעה לפני, כשבוע ימים. לתור אחר מעון מגורים עבורי, חזרה וספרה כי מצאה מקום מגורים מאד מתאים, כי הגב' כגן אשה נעימה ושקטה, כי הבית נקי ומסודר והחדר שהקצתה עבורי הוא נוח ומרווח, והוסיפה: “הבית הוא ליד הבאר, לא רחוק מבית גיטלמכר, היכן שגרתם”. גם אחי הוסיף פרטים, כולם דאגו לי שלא אתעה חלילה בין הבתים עם המזודה וצרור הספרים. אולם אני הלכתי ישר לבית שכן הייתי עובר על ידו מדי פעם. הגב' כגן מדברת אתי רק רוסית, אך בדרך כלל אינה מרבה לדבר. תמיד היא מהורהרת ועיניה נוגות, תמיד עסוקה בסידור הבית או טורחת במטבח. בימים הראשונים פנתה אלי בלשון רבים “אתם” כמו המורים בגימנסיה, אולם בפרק הזמן התרגלה אלי, התידדה אתי ואומרת לי “אתה”.

כאשר היא מגישה לי ארוחת הצהרים כשאני חוזר מהגימנסיה, היא יושבת על ידי, שואלת אותי אם האוכל טעים, אם הוא ערב לחכי, ואני מנסה לדובב אותה. וכך מתוך השיחות הקצרות למדתי לדעת כי היא התאלמנה לפני חמש שנים, בעלה היה מנהל חשבונות ראשי בעסקי ה' אורבוך והיא מקבלת קיצבה חדשית כדי מחיתה. היא סיפרה לי שזו לה הפעם הראשונה שהיא משכירה חדר לדייר תלמיד. שאמא שבתה את לבה ופירטה לפניה את כל שבחי ופשוט לא יכלה לסרב לה.

אני מקוה שלא גרמתי לה אכזבה. היא עצמה ילידת חרקוב וכיצד הגיעה לכאן איני יודע כי לא סיפרה לי. בתה היחידה אניוטה גרה בחרקוב, בעלה רוקח, יש לו בית מרקחת והוא קרוב משפחה, כך חזרה המשפחה למקורה. פעם, בארוחת הערב נטלה את האלבום המשפחתי, ליטפה אותו בידיה ופתחה אותו לפני והראתה לי את בתה מתקופת ילדותה, את עצמה, אשה צעירה נאה עם תסרוקת רחבה עגולה עומדת ליד בעלה עם עיניים גדולות וזקן קצר מסופר המחזיק על ברכיו את הבת הקטנה המתולתלת החיכנית. תמונה כזו תלויה גם בחדר האוכל. היא הראתה לי את בתה היפה ובעלה במשקפי מצבט ושני ילדיה החמודים, ילד וילדה, כיום הם בני שמונה, תשע. הבת מגיעה עם ילדיה לכאן בקיץ בתקופת החופשה, זהו כנראה החודש המאושר ביותר בחייה של הגב' כגן. כאשר היא מספרת על בתה ונכדיה מתישרים כל הקמטים בפניה ועיניה זוהרות כמהות ומתגעגעות.

הגב' כגן אימצה אותי, שומרת על נקיון חדרי, גם מטפלת בכביסה שלי, לפעמים מגהצת לי חולצה כאשר הגיהוץ במכבסה אינו מוצא חן בעיניה.

חדרי מרווח מוצף אור ולו שני חלונות. אחד פונה לגן ובו חמישה עצי פרי רבי פארות, החלון השני פונה לחצר ודלת כניסה מהחצר אל חדרי, עומדת בו מִטה, ארון בגדים, שולחן כתיבה ושלושה כסאות, אצטבה לספרים תלויה על הקיר. תמיד שורר שקט בדירה ובחדר, אצלנו בבית עומדת תמיד המולה, יוצאים ובאים, הדלת נפתחת הדלת נסגרת, כולם מדברים בקול רם, באים אנשים שונים צעירים וקשישים. עבר זמן ניכר עד שהתרגלתי לשקט השורר כאן ואני נהנה ממנו. זה כחודש ימים שאני כאן ועוד לא נטלתי ספר עברי ביד, שכן בדירה אין ספר עברי בנמצא, כל הספרים וכל הירחונים הגודשים את ארונות הספרים הפתוחים לפניהם בשפה הרוסית, לאו דוקא ספרות יפה, ואני קורא בהם בצמאון רב. מהם סופרים וספרים שרק את שמותיהם שמעתי או שנתקלתי בהם תוך כדי קריאה. אני משכים קום מתפלל שחרית מניח תפלין ומקדם בזמר את היום החדש שזרח, אוהב אני את הניגון שבתפילה “ומחכמתך אל עליון תאציל עלי ומבינתך תבינני… וארשתיך לי לעולם”, והיום כולו ערוך לפני, יש בו איזה סדר. אף אחד מהחברים שלי אינו מתפלל, אינו מניח תפלין, ואיני יודע כיצד הם מקבלים את פני היום החדש, סתם ממהרים נחפזים. לפעמים, בשעות לפנות ערב, מתמלא החדר המולה עליזה, באים אלי החברים הגרים בקרבת מקום לשעה קלה. אין שרים, לפי בקשתי, רק משוחחים הרבה. מדברים על אירועי היום בגימנסיה, על מערכת הלימודים, על המורים ועל המצב, על שמועות מהלכות ועל הכתוב בעתונים, אנו מעורים בכל האירועים המתרחשים סביבנו. לכולנו ישנה הרגשה מוזרה כי פתאום התרחקה רוסיה מאתנו מרחק רב. שם מתחוללים אירועים גדולים, הכל גועש סוער, ולכאן מגיעים רק הדים קלושים, אנחנו מחוץ למדינה ומחוץ לתחום, קיים גבול ושומרי גבול, אנחנו בשטח הכיבוש. מרגישים בו על כל צעד ושעל. ברחובות משוטטים חיילים אוסטרים חמושים ברובים, קצינים גרמנים גבוהי קומה חוצים מדי פעם את הרחוב רכובים על סוסיהם, מדי פעם מופיעים קציני ההטמן אשר האוסטרים הביאו איתם והושיבוהו בקיוב, הם משוטטים במדיהם המהודרים. בסגינים אפורים קצרים המהודקים באבנטים אדומים במגפיים עם עקבים גבוהים. גם הם זרים כאן הם באו עם ההטמן מגליציה.

בגימנסיה חלו שינויים, “מנהיגי המהפכה” השמיניסטים נעלמו מהנוף, נשאה אותם הרוח. ואותם תלמידים שעקרו והגיעו לכאן ומילאו את הכיתות המקבילות, חזרו לעריהם שכולן מצויות בשטח הכבוש. הרבה פנים חדשות, רבו התלמידים היהודים וגם אוקראינים, דוחסים בנו את השפה האוקראינית בדרכים שונות, שיר, סיפור, אגדה, רוקמים את יריעת העבר ומשלבים הווי כפרי. הרבה הלצות ובדיחות נפוצו בין התלמידים, אין מקבלים את השפה ברצינות יתירה.

גם קרילנקו חוגג את יומו הגדול, שרים שירים אוקראינים מן המיטב והמובחר. אריות מאופרטות, שירים עליזים ונוגים. לי הוא אמר: “אתה תצטרך להפסיק לשיר לזמן די ניכר, הקול שלך מתחלף”. אולם אני בא לפעמים לחזרות, יושב בצד ונהנה מהשירה. שרים שיר אחד שבו הבאסים צועדים בראש והמקהלה עונה אחריהם בקריאות נרגשות היי! היי! על שירת העפרוני עם הנץ השחר, על ספינות קוזקים הנישאות על פני הים הכחול להציל אחיהם השבויים והנמקים בכוכי הכלא של השולטן, כמהים ומתגעגעים אל שדות מולדת.

את ז’ניה פגשתי כבר ביום הרביעי לבואי, יותר נכון נתקלנו זה בזה בשעת ההפסקה הגדולה. היא נחפזה לצאת מהמזנון ואני מיהרתי להכנס אל תוכו, אל תוך ההמולה שעמדה בו, וכך נפגשנו פנים אל פנים ושנינו פלטנו צווחה קלה אי! וכך עמדנו אחד מול השני, כמעט שהתחבקנו, אולם החיבוק נשאר תלוי באויר ומרוב התרגשות שכחנו אפילו ללחוץ ידיים. מתי באת? למה לא סרת אלינו? הערב אתה אורח שלנו. נחכה לך, טוב? הסמיקה ופרחה. פניה היו שזופות, התמלאו, התעגלו, כנראה התרחצה הרבה בנהר בעונת החופש, נדמה לי כי היא גבהה קצת. עמדתי נרגש ולִויתי אותה במבטי עד שנעלמה מעיני, כן, הערב אבקר אצלם. בין השינויים שהוכנסו בגימנסיה היה גם איחוד שני המזנונים. הוסיפו עוד שני חדרים ונוצר אולם גדול רחב והוא מתמלא המולה עליזה של בנות מלהגות וצוחקות, שיניים לבנות גדולות ננעצות בכריך ושפתיים אדומות לופפות אותו.

גב' גיטלמכר פגשה אותי בחמימות רבה, שאלה לשלום אמא. סעדנו ארוחת ערב, ישבה כל המשפחה, ה' גיטלמכר, ארציק האח הבכור היפהפה המגונדר, שולקה האח הצעיר השובב העליז. ז’ניה ישבה על ידי ליד השולחן, הייתי כולי מוצף באותו ריח בושם ופריחה ששפע ממנה, שסיחרר אותי. עם גמר שתית הקפה נטלה ז’ניה את ידי ומשכה אותי אחריה. “בוא, אראה לך משהו”, וכך יד ביד עברנו את המסדרון המואר ונכנסנו לחדר שבו גרנו אני ואחי. החדר נראה כל כך שונה, לבש פנים חדשות, הדלתות והחלונות צובעו בצבע אפור תכלכל והקירות בצבע ורוד ארגמן וציורים בקַוקַוים ופרחים, עמד שולחן טואלט קטן מול מראה גדולה, כוננית עם ספרים, שולחן כתיבה קטן, ארון בגדים וספה חדשה עם מכסה קטיפה, שטיח היה פרוש על הרצפה. עמדה אוירה נעימה חמימה בחדר המטופח, היה זה חדרה של ז’ניה, “נו, איך? מוצא חן בעיניך?”. ישבנו, פטפטנו, בחודשי החופש התחילה ללמוד נגינה על פסנתר, כאשר תסיים את לימודיה בגימנסיה היא תסע לחרקוב, לאוניברסיטה, אני מהרהר היכן אני אהיה כאשר אסיים לימודי בגימנסיה.

כבר מספר פעמים הזמינה אותי הגב' גיטלמכר לסעוד אתם את סעודת ליל שבת. אולם עם כל רצוני אין אני יכול לעשות זאת, כי איך אוכל להשאיר את גב' כגן לבדה שכה טרחה להכין את הסעודה, פרשה מפה לבנה על השולחן, חלה ודגים וכל השאר, תשב בודדה ליד השולחן, כאשר אני יושב אתה ואנו משוחחים, היא נראית מאושרת, לא כאן ולא כאן אין אוירה של ליל ששי, של שבת, אין הדלקת נרות, אין קידוש, אין זמירות. כאשר אני נכנס לפעמים אל ביתה של ז’ניה לאחר הסעודה, יושב ה' גיטלמכר מעשן פפירוסה ריחנית, לוגם מכוס התה, מיחם הניקל העומד על קמטר ארון הכלים מפעפע ומעלה אדים. גב' גיטלמכר מכבדת אותי וגם את ז’ניה בכוסות תה, בעוגיות ופנכות מרקחת. הפטיפון משמיע נגינות, אני שוהה שעה קלה וחוזר אל חדרי השקט, בבית שוררת דומיה, הגב' כגן ודאי כבר ישנה ואולי היא יושבת בכורסתה וקוראת ספר.

ימי קיץ אחרונים, הסתיו מתקרב, דמדומים ממושכים, שעות של ערגה וכמיהה, של ציפיה, רוחות החלו לנשוב, עלים נושרים מהעצים, שלכת.

הרוח יִללה כל הלילה, התרפקה על החלונות, על הדלתות, העצים התכופפו ורעשו, ומי יודע את דרך הרוח, אולי היא שהגדילה והגבירה את מדורת המהפכה והיא שלחה זרועותיה והתפשטה לכל עבר, חצתה גבולות, חדרה אל תוך מדינות, הציתה לבבות. ברחובות ברלין ובוינא הפגנות המוניות, כסאות מלכים מתנודדים, המחתרת הגבירה פעולותיה מפיצה כרוזים, חיילים אוסטרים מרחרחים בכפרים, אסירים כבולים מובלים לאי־שם, בככר השוק תלו שני אכרים, הציר הגרמני במוסקבה נרצח, פרשים שועטים, אופנועים מטרטרים ויוצאים דחופים ממפקדת הצבא, בקסרקטינים תכונה רבתי, אורזים, עומסים. האתנחתא נסתיימה, האויר רעד, הזמן נע וזע ממקומו והוא צועד בצעדים מהירים חפוזים. עם ערפִלי בוקר חצו גדודים ראשונים את העיר, צעדו בצעדים כבדים, אין שירה אין תזמורת. קצינים גרמנים רכבו על סוסיהם, פניהם קפואים, הגדודים החישו צעד, צפופים, רובים בידיהם, מכונות יריה, תותחים קלים, תותחים כבדים, הם צעדו לטולצ’ין אל תחנת הרכבת הקרובה, העיר התרוקנה, האזור התרוקן, עמד שקט מתוח. אך בטרם נמוג העשן וההבל החם מדוּדי הבישול הגדולים שנשרכו אחרי הגדודים, בטרם הספיקו כולם לעלות על הרכבות, וכבר עלו מהמחתרת כנופיות מזוינות, הופיעו ונעלמו. אין לדעת אם הן מ“האדומים” או מ“האוקראינים” הרוצים לשמור על אותה עצמאות דחוקה שהוריש להם הכובש, התחיל המאבק על השלטון, התחיל המאבק על שַדמות אוקראינה.

ביום ראשון השכם בבוקר החלו כל פעמוני הכנסיות שבעיר ובסביבה לצלצל בצלילים מהירים, הם נישאו מקרוב הם הגיעו מרחוק והידהדו באויר. שריפה? אזעקה? לא עברה אלא שעה קלה וזרם של עגלות עמוסות צעירים וקשישים, מניפים רוביהם, חבקו מכונות יריה, חצו שטפו את רחובות העיר את דרכי העפר, רוכבים מזוינים רכבו על סוסים בלי אוכפים, עם רב, שרו, שאגו: היי! היי! עולים על נימירוב! על הפולנים הצפעונים! כחמש מאות ליגיונרים פולנים, אולאנים,⁸³ הגיעו לכאן בחסותם של האוסטרים, השתכנו הם וסוסיהם בארמון הנטוש של הגרף פוטוצקי ובבנינים המרובים, ניסו לשקם להשיב את הביזה ושוטטו בכפרים אשר מסביב.

מדי פעם היו מופיעים כאן בעיר ארבעה חמישה פרשים על סוסיהם המטופחים קצוצי הזנב, לבושים במדים מפוארים מהודקים במגפיים גבוהים, נוקשים בדרבונות מצלצלים, כובע מרובע לראשיהם, חרבם על ירכם. הם שעטו על הכביש ברחוב הראשי, תמרנו את סוסיהם, העוברים ושבים הצטדדו, הסוסים טופפו וקרטעו ברגליהם זקפו ראשיהם, האולאנים ישבו זקופים והביטו על כולם במבט גא ויהיר.

ההמונים שנהרו וזרמו באלפיהם מכל הכפרים אשר באזור הנרחב, פשטו על השדות סביב סביב בעיגול רחב של וירסטאות ושמו מצור על הארמון ובניניו. הם ירדו עם נשקם הטעון מהעגלות וצעדו צעד בצעד ומפקדיהם רכבו בראש, השאגות והיריות הרעידו את כל הסביבה. הם קרבו אל הארמון אשר מחלונותיו הציצו קני רובים ונעמדו. לא עברו אלא רגעים מספר ומהארמון יצאו שני ליגיונרים עם דגל לבן והתקרבו אל מפקדי המצור. המשא ומתן ארך שעה ארוכה, כניעה ללא תנאי! על הככר הרחבה נערמו רובים, תחמושת, חרבות, הכובעים המרובעים נזרקו למדורה שהבעירו, פשטו את מדיהם המפוארים, חלצו את מגפיהם הנוקשים, נפרדו מסוסיהם המטופחים ויצאו בשיירה ארוכה לדרך. התלמידים האוקראינים סיפרו ופירטו בהתלהבות גוברת את עלילות המצור ועיניהם נצצו ולהטו. אולי אחיהם, הוריהם השתתפו במסע המצור. עברו יומיים, שיירה ארוכה חצתה את הרחוב הראשי ופנו בדרך העולה לטולצ’ין. הם היו עטופים בשמיכות, גלויי ראש, יחפים, תשושים וזעקו מים! מים! כפריים צעירים חמושים רכבו על הסוסים המטופחים וזרזו במגלביהם כל כושל ומפגר, היידה! היידה! פאנים ארורים!

האזור התרוקן, האזור טוהר מכובשים, מזרים. ההטמן וקציניו שבו לגליציה.

21

אפלולית שררה בבית העם שהיה מלא מפה לפה, דרך הצְהָרים הגבוהים הפתוחים, הסתנן פנימה אור חיור קלוש, והעשן הכבד של הסיגריות זרם החוצה בסילונים כחלחלים. זה שבוע ימים נערכים כאן הויכוחים הלוהטים, נואמים עולים נואמים יורדים, קריאת בראוו! ומחיאות כפיים מתערבבות ועולות יחד עם שריקות וקריאות בוז! הלאה! ד’אלוי! הנשים הנואמות קצוצות השיער מקבלות מנה אחת אפים מתובלות וממולחות ומדי פעם רועם הצחוק באולם. המאבק בעיצומו, שם יורים בכדורים ובפגזים וכאן יורים בחצים מושחזים ובבליסטראות. הקהל התגבש כאן גושים גושים המייצגים את כל הדעות ואת כל העמדות. בחלק אחד של האולם התרכזו כל אנשי לשעבר, קצינים, שוטרים, פקידים, הכמורה ופרחי כמרים בעלי אחוזה ובעלי ממון שהרימו ראש בתקופת הכיבוש. הם נאבקים בנאומיהם על ימים שעברו, על מה שהיה מקוּים לימים כתיקונם, על רוסיה האחת והבלתי מחולקת, על סדר ומשטר ועל דיסציפלינה, מגדלים ומטפחים במקום סתר נסיך, צאר לבן. בצד השני של האולם התרכז קהל לבוש בפרוות קצרות חומות, בחולצות רקומות, בבלורית בצמה ובכובעי פרוה, בפגיונים קצרים, נשים רחבות מותן וירכיים, במטפחות ארוכות, צעירות עם סרטים בצמות, בשמלות רחבות במגפיים אדומים, נפגשים ב“דזין דוברי” ונפרדים ב“ידו זאבאצניה”. הנואם נושא את דברו על אוקראינה החופשית העצמאית “לא נהיה יותר אסם המזון לכל רוסיה! לא נהיה יותר משועבדים למוסקל!” ומסיֵם בקריאה נרגשת “ניחאי ז’ווה רידנה אוקראינה!” הקהל רועם במחיאות כפים, ושרים משירי שבצ’נקו. סמוך לבמה בשורות הראשונות התרכזו חיילים בסגינים ארוכים פועלים ופועלות, שוליות של בעלי מלאכה, הנואם קומיסר גבה קומה בחליפת עור, אקדוח על ירכו. נואם, חוצב להבות, תחי אחוות הפועלים והאכרים! תחי רוסיה האחת והבלתי מחולקת! הלאה הפולנים ההידמקים, אנשי המגלב והפיגיון! תחי המהפכה האדומה! רעם של מחיאות כפים וקריאות הידד. אחריו עלה צעיר, פנים בהירים תמימים, עינים חולמות חבש כובע קרקול שחור לראשו ועליו התנוסס הכוכב האדום, הוא דיבר על המהפכה העולמית על אחוות עמים, על אחוות אחים, ציטט את לנין ואת טרוצקי, נופף בידיו, פניו להטו בחזון הגדול חזון אחרית הימים. יריה פילחה את האויר. הכדור ננעץ ישר בלבו והוא נפל מתבוסס בדמו. חבריו נזעקו אל הבמה, הוציאוהו על זרועותיהם והבהילוהו לבית החולים. אין לדעת אם הכדור נורה מתוך אנשי הצאר או מתוך “הרקומים”. אם הכדור נשלח אל לב היהודי או אל לב הקומוניסט, היינו הך. יומיים פרפר בין החיים והמות וּבלעוֹ המות. תהלוכת אבל ארוכה צעדה ברחוב הראשי, הארון נישא על ידי ארבעה חיילים, התזמורת ניגנה מרש אֵבל והוא שחנך את בית הקברות החדש, את בית הקברות לגבורי המהפכה. זכות גדולה עמדה לו לאותו צדיק. בן הדיין מנימירוב שרצה לתקן את העולם במלכות שדי, עולם שכולו טוב. הורידו את הארון אל תוך הבור סתמו את הגולֵל ומטח יריות נורה על קברו. כאשר שככו הדי היריות, כאשר כל הקהל הרב התפזר, התרוממו מאחורי גבעה קטנה זקן וזקנה וקרבו אל הקבר. הזקן אמר קדיש בקול רועד, האשה עטופה בשחורים פכרה ידיה ומיררה בבכי “יענקלה שלי”, עגלה עם צעירי הכפר עברה על דרך העפר לעגו וצחקו “יענקלה, יענקלה”.

כל יום ואירועיו, הלימודים בגימנסיה מתנהלים בעצלתיים אך הם נמשכים כסדרם. המורים עומדים על דוכניהם והנערים על ספסליהם, מעין מאמץ משותף, איש לא נעדר. הנערים נעשו רציניים יותר, מהורהרים, התבגרו בבת אחת בחדשים האלה, מעבר לגילם, מעבר לזמן, הם חשים כי דברי הימים נכתבים לנגד עיניהם. כאשר אני חוזר לדירה, לחדרי, אני מוצא את גב' כגן לא שקטה, קצת מבוהלת והיא שמחה לקראתי. רק לא להיות לבד, עוד נפש חיה על ידה. אני מרגיש עצמי קצת אחראי לשלומה. משתדל לבדר את דעתה, מספר לה מדי פעם על אירועי היום, מה שאירע בגימנסיה והיא מחייכת. אין אני מספר לה על המכתב הבהול שקבלתי מאבא, “המצב מתערער והולך, אולי תחזור?” אף אחד לא עזב, לא נשר, למה אהיה בין הראשונים.

***

העיר עברה מיד ליד, נרגעה לשבוע ימים ומיד החלו היריות מחדש, נלחמים הכוחות המקומיים.

***

המצב הולך ומחמיר, החזית קרבה והולכת. כבר נשמעים מרחוק רעמי התותחים.

***

כל הלילה רעמו התותחים, פגזים עפו מעל העיר, פגזים אחדים נפלו בתוך העיר והרעידו את החלונות. לפנות בוקר שככו היריות, גדוד פרשים פרץ העירה בתרועה, הוא שטף עבר את העיר, ונישא הלאה.

חבורות חבורות עמדנו מול בנין הגימנסיה והבטנו על ההריסות בעינים תמהות ונבוכות, על מפולת הלבנים האדומות שרבצו על הבנין, שהתגוללו בשטח. הפגזים נפלו כאן בקומות העליונות ופגעו בבנין הגאה שהזדקר והתנשא על פני כל הבתים והבנינים שבסביבה. חלונות נעקרו, כל השמשות נופצו, מדי פעם נותקה לבנה אחת, נשרה ונחבטה בקרקע.

הבנין שהילך עלינו את קסמיו, את יראת הכבוד, שרבים מאתנו נאבקו קשות על הזכות להסתופף בתוכו, עמד לפנינו בוש ונכלם, על גאוָתו שנפגעה, שנפצעה כה עמוקות. היה בוקר אפור, צונן ורטוב, החורף כבר עבר אולם האביב טרם הגיע, השמש עוד לא זרחה, השמים היו קודרים, עננים כבדים שטו, ערפל ואדים אפורים, עמדנו דוממים ונבוכים ולא ידענו לאן לפנות. בצעדים איטיים פנינו אל המגרש הגדול עמדנו צפופים וחִכינו. המנהל וקבוצת מורים הגיעו, בקול שקט ומאופק הודיע: “הלימודים לצערנו נפסקים, ישוב כל אחד לביתו, על חידוש הלימודים תינתן הודעה מיוחדת”. הפעם לא מיהרו, לא נדחקו, אט אט התפזרו כל אחד לדרכו, מי לביתו, מי לעיירתו ומי לכפרו. אני חזרתי לעיירתי וההודעה כבר לא הגיעה אלי, אף פעם. סופה של שחרות.

ספר שלישי – הנעורים שבדרך 1919–1921

 

המסע הגדול – מסע הצבא האדום    🔗

פרק א: המסע הגדול    🔗

1

עומדים היינו בין התקופות: תקופת השלטון שהיה, שהתימר להיות ובינתיים גזל, שדד, רצח, וחלף כסיוט אימים, ובין שלטון שפעמיו כבר נשמעים ונישאים מעל גלי האתר. הוא צועד, הוא קרב ובא, באלפי סימנים ואותות, חשים את קרבתו, אך הוא טרם הגיע. חלל ריק.

לפני חודשיים עבר כאן הצבא האדום. עבר, שטף, שעט ודהר באלפיו ורבבותיו, כאשדות מים אדירים, גועשים סואנים. ימים ולילות נמשך המסע, וכפי שנקרא בפי הבריות, “המסע הגדול” (“וֶליקי פוחוד”), ודומה היה שאין לו קץ, שאין לו סוף.

ימים ולילות רעדה העיירה הקטנה הצמודה אל הגבעה, לקול המון גויים, שעטת סוסים, גדודי פרשים, וצעדים כבדים של חיל רגלי. הם צעדו גדוד אחר גדוד במרחקים קצובים. עברה דיביזיה אחת ואחריה השתרכו לאורך קילומטרים, תותחים משקשקים, טרטור מכוניות משא כבדות טעונות לעייפה. מהן שנסעו עדיין בכוחות עצמן ומהן שנסחבו על ידי סוסים כבדי גוף ורגלים, עגלות טעונות אספקה לאדם ולבהמה, שיירה אחר שיירה. לרגעים ספורים התרוקן הכביש, אך מיד התחדש המסע, פרשים, חיל רגלי, מכונות ירייה, תותחים, עגלות משא וחוזר חלילה. מדי פעם הופיעו מרכבות שהִטלטלו על אבני הכביש המרובעות, ובהן ישבו ברחבות מפקדים, סבר פניהם חמור ורציני.

שטפו זרמו נהרות נחלי אדם. דומה היה שכל עמי ועממי רוסיה עקרו ממקומות מושבותיהם ונשפכו אל תוך הזרם האדיר ומכסים את עין הארץ: קירגיזים, קלמיקים, יאקוטים, צ’ובאשים, צ’וקוצ’ים מערבות סיביר, סינים מגבולות מנצ’וריה, טטרים מקרים, כולם מגזע המונגולים, עינים מלוכסנות, לסתות בולטות, רגלים עקומות מרוב רכיבה. הם וסוסיהם נמוכי קומה ורחבי גרם, סוס ורוכבו מקשה אחת.

אחריהם ובעקבותיהם, על סוסים בכל הצבעים, שעטו גדודי הקוזקים, מהדון, מהוולגה, מקובאן ומהרי אוראל, בפרוות ובסגינים ארוכים, בכובעי פרוה רחבים, שעירים, אפורים. חניתותיהם התקועות באוכפים התנוססו למרחקים, יער של חניתות נע, התנועע והתקדם.

כבתהלוכה חגיגית, הופיעו על סוסים שחורים, גדודי הצ’רקסים והצ’וקוצ’ים בני הקוקז. עטופים גלימות רחבות עבות מצמר שהונחו על כתפיהם וכיסו את גוף הרוכב, ושוליהן נפרשו על גבם של הסוסים, למען ייחם גם להם. לראשיהם כובעי קאראקול קטנים, שחורים עם פסים אדומים, אשפות הכדורים נוצצו על חזיהם, שפם שחור ועינים בורקות. הסוסים והפרשים נשאו את ראשיהם ביהירות ובגאוה, נסיכי המזרח!

על סוסים גבוהים, ארוכי צואר וגו, הופיעו הוליקורוסים והבילורוסים. כולם גבוהי קומה, בהירי פנים, זקנקן אדום, ועיני תכלת בוהקות ועינים אפורות כפלדה. בידוע, כי בחורי ישראל מצויים כאן באלפיהם, אולם אינם מזדהים ואין להכירם. כולם עטופים, מכורבלים, צמודים לסוסיהם ומחישים צעד. המסע מתקדם, אצה להם הדרך, השעה דוחקת.

וכמנהג המדינה, ולפי מסורת הדורות של “אמא רוסיה”, היכן שגדודי חיילים צועדים ופרשים דוהרים, שם השיר והזמר משתפכים, מסתלסלים וחוגגים. בקעו ועלו השירים מאלפי גרונות ומילאו חללו של האויר, ב“אוח” וב“אח” ובשריקה עליזה, מחרוזת ארוכה: שירי מולדת, שירי מלחמה, שירי מהפכה ושירי חשק ואהבה. מהם קודרים, מאיימים, ומהם עליזים שמחים, ומהם מלאי געגועים וכיסופים. ועל כולם, שיר השירים אשר לדוניה. נישאת היא בפי כל וחושקים אותה ושרים אותה באלף חרוזים. ריחפה דוניה ונישאה לפני עיניהם כצפור קסמים, קרצה להם בעיניה השובבניות, ניפנפה בצמותיה וברעמת שערותיה הזהבהבות, ונסכה בהם שכרון. והם שרים לה, והם עורגים אליה:

אֶח דוניָה יַ דוניָה דוניָה יַ

אך זו ריבה חמודה.

ירדה דוניה אל הבאר

וכל הגדוד כבר התעורר

אח דוניה יַ דוניה דוניה יַ

אך זו ריבה חמודה (2)

העיפה דוניה צמותיה

וכל הגדוד בעקבותיה

אח דוניה יַ…..

טיְלה דוניה בשדה

וסביבה כל המטה

אח דוניה יַ…..

העינים מבריקות, הלחיים סומקות, אפופים המה ריחה המשכר של דוניה, והיא מחממת את כל הלבבות.

2

כאן, בין העגלות, הסוסים, התותחים, התרוצצו נערים בני שלש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה. אסופים, יתומי מלחמה ומהפכה, אשר שוטטו ברחובות הערים, מזי רעב, נפוחי כָּפן, קרועים ובלואים. שלחו ידם בבזה ובשוד להשקיט רעבונם. עזובים לנפשם, הבית, ההורים, בני משפחה, כל אלה הופיעו במטושטש, מעורפל, חלום רחוק היה, אי פעם. לוחמים הם מלחמת קיומם משחר ילדותם, מתלכדים הם חבורות חבורות, ידם בכל ויד כל בהם. מלקים אותם שבע ביום, חובטים בהם, מורטים שערותיהם, אך חזק רצונם לחיות, להתקיים. לעת לילה מתכנסים הם מתחת לגשרים, בין חורבות הבתים, מתכרבלים בבלויי סחבותיהם, ונצמדים אחד לשני, למען ייחם להם.

ריח לחם השיפון, ריח המרק והחמיצה המהבילים וחתיכת הבשר הביאם לכאן, אוכלים לשובע. הם נצמדו אל המסע הארוך, והם חיים את הימים הגדולים של נעוריהם. את ההרפתקאה. חוצים את כל רחבי המדינה, ערים, עיירות, כפרים, שדות ויערות. חזית, מלחמה, בולעים את עשן אבק השריפה, מטר יריות, פגזים מתפוצצים,מלחמה!

את הסחבות זרקו מזמן, והלבישום מדי צבא, חאקי ירקרק. ניתן היה לראותם כשהם סוחבים את רגליהם במגפים הגבוהים, הכובע שמוט על האף, החולצה תלויה עליהם כעל גבי דחליל, המכנסים אף הם גדולים ממִדתם, והם משתרבבים למטה. הם מתוחים ודרוכים, מוכנים לתת יד, להיות “מועילים” ולא “אוכלי חינם”. לכולם שם אחד: וסקָה, וסיטקה, ולכל גדוד, ולכל פלוגה וסקה משלו. תמיד הם טרודים וטורחים מבוקר עד ערב. מצחצחים מגפי קציניהם, מנקים סוסיהם, מאכילים אותם, משקים אותם. מבטם גא ויהיר: “גם אנחנו בין הלוחמים”.

נדחקים הם אל בעלי הדרגות הגבוהות, אל הקצינים ונצמדים אליהם. מחכים הם למוצא פיהם, ומיד אצים, רצים, מוכנים לכל שרות ולכל שליחות. ואלה, המפקדים והקומיסרים, מסלסלים בשפמם ומחייכים להנאתם, לשרות יעיל זה שזכו בו מן ההפקר. דואגים הם לנערים, לבל יבולע להם. וכך הולכת ונוצרת קרבת הלבבות בין המפקד, הפטרון, האב, ובין הנער. וכך נעלם השם הכולל וסקה, והנער מופיע בשמו הוא: פיטקה, גרישקה, סשקה, פבלושה, ומלה חמה מאת המפקד, מלה שכה כמַהּ וערג אליה, הממלאת את לבו אושר אין קץ, מוכן הוא לעבור באש ובמים למען המפקד שלו, או כפי שחזרו ושיננו לו: בעד המהפכה! בעד הצבא האדום!

3

ובעוד המסע נמשך והולך, התקדרו השמים וחשרת עננים כבדה התרוממה והתנשאה אל על, התלכדה ורבצה על היערות. העננים הגיחו מגדות הים השחור וכיסו את פני השמש, ירדה עלטה וחשכה, הגיעו ימות הגשמים. הרקיע הנמיך והשתפל כלפי מטה בכובד מעיק. לפתע, הבריקו הברקים, וחִצי אש כחולה בקעו לרגע את החשיכה, והאירו באור כחול את הבתים, הכביש, הגבעה ואת המסע שצעד, שלא פסק. רעם אדיר הרעיד את כל היקום, התגלגל והשתבר לרסיסים, וכאילו ניתן האות, וגשם עז ניתך ארצה, ברעש ובזעף. נפתחו ארובות השמים והגשמים ניתכו בלי הרף, יומם ולילה. הכל טבל במים רבים ששטפו בזרם סוחף במורד הגבעה בתעלות שמשני עברי הכביש, ונשפכו בזרם אדיר, סואן, אל הנחל הרותח שהתמלא על גדותיו והציף את כל הסביבה הסמוכה, חצרות וגנים.

בערפִלי יום ובחשכת הלילה נמשך המסע. הפרשים דהרו, זרזו, דירבנו, האיצו, דחקו וצרחו: “לא לפגר! לא לפגר! קדימה! קדימה!” כל עגלה, כל מכונית שנעצרה, שנעמדה, נסחבה הצדה. כל עיכוב קטן עצר את המסע לאורך קילומטרים.

הסוסים הרטובים שכל גופם נטף מים, משכו את התותחים הכבדים בשארית כוחותיהם, נשמו בכבדות והבל חם בקע מנחיריהם בסילונים שהתרחבו והתפשטו. הם נענעו ראשיהם עם כל צליפה וצליפה שירדה על גוום הרטוב. פרסות רגליהם שמטו, רגליהם בצקו, וזה זמן רב שלא טעמו טעמה של סעודה כהלכה: שחת, חציר, שבולת שועל. הזמן דוחק, כל שעה יקרה וקובעת גורל. יש למהר ולהחיש קצב. קוי האויב נשברו, התמוטטו, והוא נטש עמדותיו ונסוג, נמלט על נפשו והותיר אחריו את נשקו הכבד, ואסור לתת לו שהות לייצב קוים ועמדות חדשות. את החלל הריק שהותיר אחריו יש למלא בהמון אדם, להשתלט על דרכי התחבורה, הכבישים, מסילות הברזל, לסגור דרכי הנסיגה, לדחוף לדחוק אל התהום, אל גיא ההריגה ולהשמיד. קולות נישאו באויר, פרשים חלפו ביעף, מגלבים שרקו: “לא לפגר! לא לפגר! קדימה! קדימה!”.

חשרת העננים למעלה וחשרת האלפים והרבבות שנעו על פני האדמה, אלה ואלה מיהרו, חלפו, עברו נעו לכיוון האחד: מערבה! מערבה!

4

העיירה התכוצה, התגמדה, סגורה ומסוגרת. דלת לא תחרוק, חלון לא ייפתח, אין יוצא ואין בא. כולם סגורים בבתיהם על מנעול ובריח. מפשילים וילון ומציצים הצצה חטופה אל הכביש החוצה את העיירה, ההומה, הסואן, הרותח כלַבה אדירה. רק הנערים משוטטים בחוץ, סקרנותם גוברת על פחדם, לראות ולחזות כיצד נעים צבאות אדירים אל החזית. החנויות סגורות ואין דורש להן, אין בהן מאומה. כל דבר בעל ערך ירד למחבואים, והמעט המצוי על האצטבאות הריקות, העלה עובש. מדי פעם קופץ פרש מעל סוסו, דופק במגלב על דלתה של חנות, ובפיו משאלה אחת: “טבק! טבק!” וטבק אין, לא יסולא בפז.

שִפעת הצבאות והחילות העוברים באזור, מה תועיל ומה תושיע להם עיירה עלובה זו, שכל כולה מתקיימת בנס. האפסנאים פשטו בכפרים המלאים מזן אל זן, ועמסו מן הגורן ומן היקב. חדרו לאמברים, למחסנים, לאסמים, ולטחנות הקמח, ומשכו מן הצאן ומן הבקר.

ברחובו של הכפר נשאו חיילים בחיקם גורי חזירים, כעוללי טיפוחים. אחד הגורים צרח בכל כוחו צריחות חורקות, צורמות, מחרישות אזנים. החייל סטר לו על לועו בכל כוחו “שתוק, קונטרבולוציונר כמוך!” אילו ידע אותו חזירון אוקראיני איזו משימה צבאית חשובה הועידו לו, וכי הוא עתיד לתרום חלקו במאמץ המלחמתי, לא היה צורח כלל. וכך, בעוד שעה קלה הוא כבר צף עלה וירד באחד הדוָדים הגדולים של מטבחי השדה, המלא חמיצה על גדותיו. היא רתחה, פעפעה, העלתה אדים והבל שהתפשטו בחלל האויר וגירו את התיאבון, תאוה לחֵך. חיילים שלפו כפות מהמגפים, מרקו את קעריות הבדיל ומיצמצו בשפתותיהם, שהרי זה ימים רבים לא בא תבשיל חם אל פיהם.

צרחו גורי חזירים, ואילו אכרים, מבעלי הגוף, הסתכלו ועיניהם כלות. הם עמדו דוממים, כבשו זעמם, בלבם אש יוקדת ובעיניהם ברק הרצח. אחד נשען על המשוכה קלועת הענפים, שני תקע קלשונו בערמת הזבל החם, ושלישי כילה זעמו והצליף בכל כוחו בסיח שפרץ מהאורווה והתחיל שולף קני קש טרי ורענן מהגג החדש שרק לפני ימים מספר נסתיים ציפויו. כשהתרוקן הרחוב מחיילים ומנחרתם של חזירים, התקרבו האכרים אחד לשני, הסתודדו וניהלו שיחת לחש נחש:

“כך, כך, שוב נחיה תחת מגף המוסקל,⁸⁴ מגלב הקוזקים בתוספת אקדח של קומיסרים”.

“כך, כך, שוב נהיה חוחול בעיניהם ותו לא. אתה עבוד, עמול, ובאים ולוקחים מן המוכן, ושובע לא ידעו”.

“והיהודונים האלה, שוב מרימים ראש, שליחי טרוצקי ארורים. רק תמול שלשום שחטו בהם, העלו עיירותיהם באש והִגירום לפי חרב. היום, הם מכינים רשימות ותוחבים לידי הקומיסרים, מה לקחת ממי לקחת, כמה לקחת”.

“פשטו המוסקלים כמו ארבה, אוכלים בכל פה. אחד כזה פרץ לגן ובחרבו כרת ענף עמוס פירות, חוס לא יחוסו. הריקו את האמבר, אף את שקי הזריעה לקחו. תגיד מלה והוא מיד עם המגלב”.

"כן, כן, אחא, זמנים קשים הגיעו. הלכה “הסאמוסטינה אוקראינה”.⁸⁵

קפל הדגל הצהוב כחול, הרובה הוטמן עמוק באדמה, תקע רגליך בקרקע, עמוק, האחז בצפורניך, הידבק בה, היצמד אליה, לבל תטלטל אותך הסופה, הנה, זהו!"

מצצו את שפופרות המחורקא, שאפו עמוקות את העשן ופלטוהו מבעד לנחיריהם בסילונים ארוכים, ירקו יריקה ארוכת טווח, סלסלו בשפמיהם ונדמו.

5

ארוכה ידו של הצבא וצרכיו מרובים. הנה הם כאן, בבית החרושת לסוכר, ומתהלכים הם כאן כמו בתוך שלהם, זה שייך לעם העובד. הקצינים והקומיסרים עוברים ממחסן למחסן, בודקים, נוברים מה כדאי לקחת; הכל נחוץ, הכל מועיל, ואל מחסני הסוכר הגיעו. אין לוקחים סתם, ככה, אלא סופרים ומונים, רושמים וחותמים. הכל כדת וכדין כיאות לשלטון סדיר, תוחבים לידו של המחסנאי הראשי שובר ארוך. מציץ המחסנאי בכתוב ובחתום, שורה ארוכה של מספרים וחתימות לאורך ולרוחב:

"הארמיה ה־14, הדיביזיה ה־6, מפקד הדיביזיה: גנרל ג. קוביליוב

אפסנאי ראשי: דמיאן קוזניצוב"

**

**

מהרהר המחסנאי: “משהו כאן לא כשורה. רבו הלוקחים בימינו. באים, מאיימים, מעמיסים, יורים באוויר ומסתלקים חיש, ואתה לך חפש את הרוח בשדה. ואילו אלה; סופרים, מונים, וחותמים, וגם קבלה נותנים. לצון חמדו להם. השד יודע מה”.

דמיאן מוציא אותו מהרהוריו:

“נו, חבר מחסנאי, אתה על הקבלה שמור! יבוא יום, שלם ישלמו. רק נסיים את המלאכה, נגמור עם השליכטה הפולנית, והיידה הביתה! תגיש החשבון ותקבל המגיע ברובלים אדומים, וגם אות הצטינות יענדו לך. ועם הבוגדים, הסבוטז’ניקים⁸⁶ עוד נבוא חשבון, אחד אחד, איש לא ימלט, את ראשיהם נסיר מעליהם”.

המחסנאי קיפל את שובר הקבלה וּתחבוֹ עמוק לתוך כיסו, על כל מקרה שלא יבוא. מישש את חלקת צוארו, כאילו בדק אם ראשו עדיין יושב עליו. דמיאן סלסל בשפמו ופלט פקודותיו לפרשיו שטרחו כל היום והביאו וכינסו לכאן עגלות רבות, על הככר הגדולה מול המחסנים.

כנמלים רוחשות נישאו על כל גב שקי הסוכר אל העגלות, שהלכו והתמלאו והסתדרו ליציאה, למסע. עברה שעה קלה והפקודה ניתנה:נוע! נוע! והכל ניתק וזז ממקומו. אכרים קשישים, עבדקנים; וצעירים, משכו במושכות, הצליפו בשוטים, ויצאו לדרך הארוכה, נגרפו ונבלעו אל תוך המסע הגדול. צליפות שוטים, חריקת עגלות, מושכים, מצליפים, מזרזים, ויו! ויו! נשותיהם כאן, בוכות, פוכרות כפיים. אכרה צעירה נשרכת אחר בעלה, תוחבת לחיקו צרור אוכל, נצמדה ונדבקה אליו ואינה מרפה ממנו:

“אנדריושה, יקירי שלי, לאן סוחבים אותך? אלהים ירחם!”

אין איש יודע, דרך ארוכה לפניהם. יש אומרים עד וַרשַבָה יגיעו, ומשם יחזירו את כולם הביתה. פרש חולף, דוהר ונעצר. “אֶח, באבושקה פתיה, מה תייללי כאן, עלי על הסוס, עד ורשבה נגיע, נטייל קצת, את העולם נראה, בנעימים נבלה, אחזירך אל בעלך בריאה וטריה, עם מטפחת משי על הראש”. גִלגל צחוק פרוע, דפק בסוסו ודהר וצרח “לא לפגר! לא לפגר!”

עברו פלוגות בודדות בצעד מהיר, פרשים בודדים חלפו, אך הם התרחקו ורק הדים קלושים ריחפו באויר עד שגועו לאט, לאט. השתררה דממה כבדה, מעיקה, שקשה היה לעמוד בה. חלפו שעות ארוכות, מתוחות, חלפה יממה, פרש לא נראה, חייל לא יצעד. האויר עמד, לא נע ולא זע, דממה כבדה, סוף המסע.

סוף המסע שצעד, ששעט והותיר אחריו את עקבותיו לאורך הרחוב, על לוחות המודעות, על פתחי החנויות, על כל קיר ועל כל שער. כרזות גדולות בצבעים עזים, אדום ושחור, התנוססו. אכר ופועל לוחצים ידים ובידם השניה מניפים רובים מכודנים, והן מכריזות ומודיעות באותיות גדולות:

כל השלטון לסובייטים!

תחי אחדות הפועלים והאכרים!

מוות לקונטריבולוציה!

יחי העם העובד!

על גג בית המשטרה העזוב, הריק מאדם, התנוסס דגל אדום, ענק. עליו פטיש וחרמש וכוכב מחומש.

תמו דברי ימי מלחמת האזרחים, התגוששות הדמים שארכה שלוש שנים, מלחמת עמים, מעמדות, מלחמת איש ברעהו. דם רב ניגר. מיליוני אדם נספו בחרב, באש, ברעב ובמגיפות. רכוש רב ירד לטמיון, נחרב, נהרס ועלה באש. הארץ ועממיה נושמים בכבדות, עייפים, כלו הכוחות. הרג ושחיטות, עיירות נשַמּו, קהילות יהודיות חרבו, רכושם היה לבז, חייהם הפקר. והנשארים בחיים – דוויים וסחופים ומחכים לתמורה כי תבוא. רבו השמועות ורבו הניחושים, אולם את טיבם אין מכירים ואת פשרם אין יודעים.

השמיים טוהרו, יריעת תכלת אפורה, בוהקת, קרה, נפרשה ממעל, שמש סתיו הופיעה, זה זמן רב לא נראתה כאן. מדי פעם חלפה להקת עננים, צבעם כסף לבן. הם נישאו בקלילות, אחרי שהריקו את מימיהם אי שם, נישאו וטסו מערבה בעקבות החייל. אדים כבדים עלו מהיערות והביאו אתם ריח של טחב, ריח של שלכת, וזיככו את האויר מהצחנה שדבקה בו, מהזוהמה, מריחות זיעת סוסים גללים ושתן, מהריח המיוחד של חילות, סולדַצ’ינה. ריחם של מגפיים, חגור, סגינים, פרוות, לחם שחור ונקניק חריף, ריחה של מחורקא חריפה, עשן ופיח של מכוניות המשא הכבדות. הגשם שטף גרף וניקה את הכבישים והתעלות, הכל נשטף ונגרף אל הנהר. עמד רחוב נקי, מטוהר ושומם.

6: העיירה מקיצה

וכאשר תם המסע ופסקו הגדודים ההומים, הצועדים, השתררה דממה. אט, אט, בצעדים זהירים, מגששים, החלה העיירה להקיץ כמתוך תרדמה עמוקה. נפתחה דלת, ראש הציץ, הריח, ריחרח. ברחוב הופיעה דמות ראשונה לבוש מעיל צמר כבד, עטוף בצניף, ואחריה עוד דמות ועוד אחת, עמדו תמהים ונבוכים. חנות נפתחה באיטיות, בהיסוס, ועוד חנות. הופיעו אכרים בודדים, מי ברכיבה, מי ברגל, עגלה ראשונה מתנהלת לאיטה, כולם תמהים, שואלים, מי כאן השלטון? היכן השלטון? אין מענה ואין את מי לשאול. הקומיסרים מרחוק טרם הגיעו, והמקומיים טרם הופיעו.

ראשון לראשונים שהעיר את כולם והביאם לידי תנועת חיים, הלא הוא לב לִבה של העיירה: בית החרושת לסוכר. רק עכשיו הרגישו וחשו כי למעשה לא נפסקה פעילותו כלל, אף לשעה קלה, אף לרגע קט. העונה בעיצומה, וגלגליו סובבים ללא הפסק, עשרים וארבע שעות ביממה, והוא בולע ותובע: הבו סלק! הבו! ופולט סוכר לבן, חם.

פרי זה, הלבן המתוק, וסלק שמו, שסביבו טורחים מאות ואלפים, יש בו כוח חיים ועצמה רבה, והוא מעניק מחסדיו לכל תושבי האזור: גויים ויהודים כאחד, זקנים וצעירים, גברים ונשים, נערים ונערות, לסוסי עבודה ולשוורים, ולפרות חולבות, ושולח תוצרתו למרחקים. שואב הוא ויונק את מתיקותו משני מקורות: מהאדמה השחורה הדשנה, ומוסיף ומגביר מתיקות, מכח הזמר והשיר של בנות הכפר.

משעה שנבטו השתילים, פשטו והתרחבו העלים האדומים ירקרקים, ונפרשו כשטיחים רקומים על פני מישורים רחבים. מכאן ואילך עובר הסלק לידיהן הזריזות של בנות הכפר, הפושטות על השדה להקות, להקות. הן מטפחות אותם, את השתילים הרכים ומפנקות אותם, מדללות, עודרות, ועוקרות את העשבים השוטים, והכל מלווה בשיר ובזמר. הן מלהגות, צוחקות, דוחקות אחת בשניה, ואוי לו לבן כפר הנקלע לחברתן. מיד עטות עליו, כעופות דורסים, מועכות אותו ומחניקות אותו בחיבוקיהן ובנשיקותיהן היורדות עליו מכל העברים, והוא נמלט על נפשו בעוד עורו בין שיניו, לקול צחוקן וצריחותיהן. ובימות האסיף הן חופרות באת ארוכה וצרה וברגל יחפה, ומוציאות מן האדמה השחורה את הסלק, כשהוא מלא עסיס מתוק, ועורמות אותו לערימות. מהשכם בבוקר ועד דמדומי ערב, נמשכת ונשרכת שיירה ארוכה של עגלות עמוסות העושות דרכן אל בית החרושת, הבולע ואינו יודע שָׂבעה, מהן העושות דרכן אל השדות שמסביב, שדות שלף, שם הוא נערם בערימות ארוכות, גבוהות, מרובעות, מכסים אותן בקש ובאדמה, למען יוכלו לעמוד בפני הקור והכפור.

צפירות חדות, ממושכות פולחות את האויר, משמרות מתחלפות. בחוץ קור וכפור ובפנים שוררת חמימות נעימה, ומכאן היא זורמת אל תוך עורקיה של העיירה. החיים חוזרים לאט, לאט לתיקונם. פועלים ואדרותיהם על כתפיהם באים, קונים ומצטידים במצרכים שעלו מהמחבואים, לכאורה, דומה היה כי שבו ימים כתיקונם, לכאורה.

ברחוב הופיעו חברי ההגנה העצמית, הפעם בתואר חדש ובלבוש חדש. בימי המסע הגדול, התיצבו בפני המפקדה הראשית ששכנה בתחנת הרכבת הסמוכה. נכנסו כאזרחים מן השורה, ויצאו משופעים בכל טוב: רובים חדשים, תחמושת למכביר, מכונות יריה, סוסי רכיבה, סגינים ארוכים ומצנפות פרוה, וסרט אדום על זרועם וכתוב שחור על גבי לבן: “חיל המשמר האזורי”, ללמדך, שלא רק על עצמם, ולא על העיירה בלבד שמירתם, אלא על סדרי הבטחון באזור כולו. הכנופיות אמנם התפוררו, עבר עליהן המכבש הגדול ומחץ אותן. אולם רבים מאנשי הכנופיות, רוצחים מובהקים, נבלעו בין הכפרים, מסתתרים ביערות העבותים, ולא נודע כי באו אל קרבם. זוממים מעשי רצח ומחכים לרגע כושר, להרפיית המתח והסחת הדעת. האכרים דאגו למחסורם, מהם מתוך פחד, ומהם מתוך אהדה. ואמנם אנשי חיל המשמר, כולם יוצאי צבא, חיילים לשעבר, קבלו עליהם משימה לא קלה: להצטיד במיטב המידע, מכאן ומשם, ולהופיע פתאום ולעלות עליהם. לתקוף ולבער את קני הכנופיות, ולבצע הכל בתבונה רבה ובמיטב התושיה, מבלי לפגוע באוכלוסיה המקומית. ההוראות שניתנו היו ברורות ומפורשות: “עליכם להשליט סדר ובטחון באזור כולו, לפעול כנציגי הצבא האדום, עד בואם של אנשי השלטון המרכזי. שומה עליכם לטהר ולבער את הנגע והספחת, לעקור אותם ממקום רבצם ולהלחם בהם עד חרמה. ללא מאסרים, ללא חקירות יתירות, משפט מהיר ואל הקיר, ולמרכז בויניצה העבירו דו”ח, רק דו"ח. חד וחלק.

אכן, שעת כושר כזו של נקם ושִלֵם הם לא יחמיצו, אפשר לסמוך עליהם. עוברים אנשי המשמר האזורי ברחובות, מסיירים בסביבה, בודקים כל אדם חשוד, חוקרים שואלים, מצרפים פרט לפרט, עינם פקוחה ואוזנם כרויה, ושולחים מדי פעם זרוע ארוכה אל מסתורים בכפרים וביערות, מבערים ומחסלים. מדי פעם היתה מופיעה פלוגת רוכבים ומובילים אתה כנופיה של ארבעה, של שמונה, כבולים בידיהם. הם הובלו לתחנת הרכבת הסמוכה, אך אף פעם לא הגיעו לתחנה. שלחו דו“ח “ניסו לברוח”, ולפעמים שכחו לשלוח דו”ח. אכרים צופים ורוטנים בחצי פה: “הז’ידים האלה, שוב עלו על הסוסים. שלטון יהודי קומוניסטי, ייכנס הרוח באבי אביהם, עוד נבוא חשבון!”

חלה תמורה סביב, נשבה רוח אחרת, רוח קרה. לילות צינה וכפור, שלוליות המים קפאו. כל הלילה ירד שלג כבד, שלג לבן, שנפרש וכיסה את העיירה וסביבתה, היערות והשדות, במעטה לבן צח, אשר צעדי הזמן טרם פסעו עליו, אשר רגל אדם טרם דרכה עליו, החורף בא, שנת 1920.

פרק ב: בית המדרש    🔗

1

בית המדרש הישן שוב מתמלא אדם, והוא שוקק חיים כל שעות היום וכל שעות הלילה. כל בתי הכנסת שבעיירה נעזבו ואין דורש להם, מפאת ריחוק המקום ומפאת מיעוט מתפללים. ואילו בית המדרש העומד במרכזה של העיירה, ליד כיכר השוק, תנוריו מוסקים יפה, וגחלי אש לוחשות מאדימות אינן פוסקות, כעין אש התמיד, והחום השופע מהן מעודד ומחמם. הדלת כאן סובבת בלי הפסק על צירה, יוצאים ובאים. התנועה אינה פוסקת בשעת תפילה, לפניה ולאחריה. התפילה עצמה, חותם הזמן טבוע בה. שכן מיום ליום מתרבים והולכים אומרי “קדיש”. מהם אבות שבניהם נרצחו, ומהם בנים שאבותיהם נפלו בחרב הפורעים, ומהם על אלה שניספו במגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים. וכך מתייצבת מקהלה גדולה, זקנים ונערים, ופותחת בזעקה רוויה צער וכאב, המטילים אימה ויראה: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”. הלב חרד. מי יודע מתי יגיע תורו להצטרף למקהלה זו.

בשעות הערב, מיד לאחר תפילת מעריב, כאשר עוזב אחרון המתפללים ואחרון הלומדים את בית המדרש, מתמלא הוא שאון והמולה והופך למעין קסרקטין. כאן מקום המיפגש לסידור משמרות הלילה של “ההגנה העצמית”. התנורים מוסקים מחדש, ושק תפוחי האדמה כבר עומד על ידם, הגמרות ומשניות וה“סידורים” מורדים מהשולחנות, ותוך בקשת סליחה ומחילה מוחזרים אל הארונות. את מקומם תופשים הרובים ותחמושת, מפרקים, מנקים, משמנים, הבריחים משקשקים.

כאן מצויים שרידי הדור הצעיר, שלא עקרו לערים הגדולות ושלא הצטרפו אל הצבא האדום, רבים מהם חיילים לשעבר. כאן מצויה גם חבורת נערים שלא בגרו עדיין כל צרכם, אך הם מותחים את עצמם ומשתדלים לעמוד בכל המשימות. אף הם לוגמים מן הוודקה, מקנחים בנקניק חריף ותפוחי אדמה קלויים, מעשנים ומשתעלים. חביב עליהם השקשוק בבריח, וטעינת הרובה, וכאשר מזדמנת לידם ירייה של ממש, אין קץ לאושרם.

הרובים – מהם שנאספו כ“שלל מלחמה” מגייסות שונים, ומהם שנקנו בכסף מלא, ומייצגים, למעשה, את כל החילות והצבאות שעברו כאן: הרי לך רובים רוסיים בעלי כידונים ארוכים משוננים; ורובים אוסטריים, גרמניים, בעלי כידון קצר ורחב; ורובים אנגליים, קנדיים, צרפתיים, שלל צבא דניקין ווראנגל,⁸⁷ שכל כלי־זינם ניתן להם על־ידי “הריאקציה הבינלאומית”, “אַנטַנטָה” בלע"ז.

העיירה נמה את שנתה, וכל מבטחה בחבורה זו. ישנם לילות בלי אירוע כלשהו, פרט לפיצוח יריות הבאות מן הכפר, וישנם לילות של חילופי יריות עם כנופיה זו או אחרת המנסה לחדור לעיירה, והלילה ארוך, ארוך.

באותם ימים, שבין שלטון לשלטון, ימים ושבועות של הפקר, ולפני היות ההגנה העצמית, היו פורצים ראשי כנופיות לכאן; לבית המדרש, אקדחים שלופים, מוכנים כל רגע ליריה, מכים במגלבים על השולחן המיועד לקריאת התורה:

“היכן ראשי הקהילה? שיופיעו מיד! כך וכך זוגות מגפים, כך וכך פרוות; וכך וכך מזומנים, הזמן הקצוב שתי שעות!”

יהודים פושטים מעורם וסוחטים מבשרם, וכשאין בעיירה, קונים מהאכרים ב“כסף טוב”. אלה עומדים להם ליהודים בשעת דחקם ומעלים את המחיר כהנה וכהנה, מחייכים ונהנים מצרתם של יהודים. בשעה הקצובה הכל נאסף ונערם ונמסר. וכאשר אנשי הכנופיה וסוסיהם נעלמים, נושמים לרווחה ונותנים שבח והודיה שלא הותירו אחריהם קורבן דמים.

ואילו בימים שאנו עומדים בהם, נפוצו הכנופיות ששרצו כאן, נעלמו ואינן, כאילו האדמה בלעה אותן.

2: עיתונם של תלמידי חכמים

סיפרנו בשבחו של בית המדרש הישן, המשמש לתפקידים רבים, לתפילה, לדורון ולמלחמה, ואילו עיקר שבחו טרם נאמר. כוָנתנו לאותו “עיתון בעל פה” היוצא כאן לאור, ובו חדשות לבקרים וידיעות אחרונות. במערכת התכנסו טובי המדינאים והאסטרטגין שבעיירה. אלה לחכמת הנהגת המדינה ועניני חוץ, ואלה להלכות מלחמה, כל אחד בשטח שהוא בקי בו ביותר. יש להם “חזקה” על כך מימים ימימה. הם הפוסקים הלכה ואין עוררין על דעתם, ובולעים דבריהם כביכורה בטרם קיץ, ונהנים הנאה גדולה. שכן אפשר להתקיים בימים טרופים אלה בלחם צר ומים לחץ, מכוח ההכרח ומכוח ההרגל. אך בלי ידיעה על הנעשה ועל הנשמע, אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד. אם אין מי שירווה את הצמאון הלוהט לדעת: מה חדש? מה מספרים? מה אומרים? הרי שהחיים אינם שוים הרבה.

העתונים שבכתב פסקו מזמן, מנותקים ומבודדים מכל העולם, ואי אפשר לעמוד בזה, והמערכת עושה מלאכה זו להפליא, והיא עמלה וטורחת להגיד דבר יום ביומו, על הנעשה ברחבי המדינה: אודיסה, קיוב, חארקוב, וערי הבירה, מוסקבה ופטרוגרד. בזמן האחרון נישא ועולה מדי פעם שמו של טרוצקי; טרוצקי אמר, טרוצקי ציוה, טרוצקי בחזית, נפוצה שמועה שהוא עשוי לבקר כאן, בעיירה, בדרכו לקיוב. אך הוא חלף את תחנת הרכבת ברכבת משורינת ולא נעצר לרגע. היתה אכזבה ותחושת עלבון. הסקירה המדינית חובקת עולם ומלואו: אמריקה, אנגליה, צרפת, יתערבו לא יתערבו, זה בכֹה וזה בכֹה. למשמע השיקולים והדיונים המתנהלים כאן בכל כובד הראש, אפשר לטעות ולחשוב שכל חברי המערכת השתתפו בישיבות הקבינטים.

כל זאת לגבי חכמי המדינה. ואילו האסטרטגין שבמערכת, תפישה מהירה להם וחוש דק מן הדק. זקוקים הם לרמז בלבד, לאפס קצה של שמועה, כדי להקים עליהם בנין שלם ערוך ומתוקן. תגיד להם: ז’מרינקה, פאסטוב, רובנה, והרי כל החזית ומצבם של הצבאות בהיר ונהיר להם. ולא זו בלבד, אלא שיש להם גם מה להציע ומה להשמיע. הכל מגיע לכאן ממקורות מהימנים ביותר: “שמעתי מספרים” “שמעתי אומרים”, “הגד הוגד לי” “יהודי אחד עבר כאן וספר”.

גדולה הפליאה והתמיהה, שכן כל ידיעה וידיעה היוצאת מפי המערכת לרשות הרבים, יש בה גרעין של אמת. אין איש יודע מהי הרוח ומהיכן היא באה, אשר הביאה אתה בכנפיה אותו גרגיר זעיר של אמת. שהרי הטלפונים מהם שכּלל לא היו קיימים כאן, ואותו טלפון ציבורי שבפוסטה וזה שמקשר את בית החרושת עם תחנת הרכבת ומכאן אל “העולם הגדול”, עמודיו עומדים בנס, והחוטים נותקו ונלקחו לחבלי קשירה. וכאן עומדת להם לחברי המערכת, חכמתם, בקיאותם, חריפותם ושנינותם, ואותו גרגיר זעיר של אמת, נובט צומח ותופח ועולה מעלה מעלה, ופורש ענפיו לכל עבר, מכח עצמו, מכח ההיקש; ומכוח הקל וחומר ומסתבר מאליו, ואיפכא מסתברא, ולפי השכל הישר, ומאידך גיסא וחד גיסא, ולא כל שכן, והדברים מתבהרים ומתלבנים עד שהם יוצאים ערוכים ומתוקנים, משנה ברורה.

בל נטעה לחשוב, שתמיד מתנהלים כאן במערכת הענינים על מי מנוחות. לעתים שכיחות נערכים כאן בירורים נוקבים, ומגיעים לידי ויכוחים סוערים. אחד נכנס בדברי השני, וזה מפריך את זה ומבטל דבריו כעפרא דארעא, והקולות עולים וגוברים:

“נסיגה? לאן? לגיהינום? הרי דברנו והסכמנו כי מסלת הברזל המוליכה לוולוצ’יסק יצאה מכלל שימוש ונהרסה בחלקה הגדול, ואילו המסילה הצרה כבר נתפסה מזמן על ידי הצבא האדום, אז איזו נסיגה עליך?”

“גשרים? גשרים אתה טוען? השמעתם מימיכם דברי סרק שכאלה? הרי הגשרים פוצצו מזמן. אלא מאי? ומה שיערת? גשרים ישאירו להם? קדחת! האזינו מה שאני אומר לכם: כאן תהא קבורתם!”

כאן מתוַכחים, ואילו הקהל מחכה בקוצר רוח ל“עתון”. סוף סוף מתיישבים חלוקי הדעות, משלימים את העריכה הסופית, מיישרים ההדורים, משפצים ומחליקים, והעתון יוצא לאור בשעה טובה ומוצלחת ובשעה היעודה, ומוגש לקהל. כאן, על ידם וסביבם, עומדים כבר “המפיצים” שטבעם בכך, המחכים בכליון עינים לגמר המלאכה. ומיד כאשר ניתן האות, מתפרצים המה לרחובה של העיירה בפנים משולהבות ומכריזים:

הוצאה אחרונה! ידיעות אחרונות!

ז’יטומיר נפלה! עולים על רובנה! הלבנים נמלטים מאודיסה!

כל אחד אץ להקדים את רעהו. להיות הראשון המהנה את הרבים, את בני ביתו ואת ידידיו וקרוביו. ליצני הדור קראו לאותו עיתון “האופה לבית ישראל”.⁸⁸ שכן, דשו ולשו הכל תפח כדת וכדין ואפוי כהלכה, טרי ובריא.

ופלא על כל פלא, הדברים אירעו ממש כפי שהעתון חזה וצפה ובישר.

3: מרכיבים ממשלה

היו ימים שסערו כאן הרוחות, ואף למצב של משבר הגיעו, כאשר הגיעה שעתה של הרכבת ממשלה יהודית לארץ ישראל, ענין שעסקו בו כל קהילות הקודש שברחבי המדינה, ערים ועיירות. כאן לא פשפשו הרבה ולא עסקו בפירושים רבים באותה “הצהרת בלפור”. שכן, לא היתה מצויה בידיהם כלל. נימנו וגמרו: בלפור בדורו ככורש בדורו. ומיד עמדו והכריזו ברבים: תחי מדינת היהודים!

לגבי השטחים והגבולות, לא היה כל ויכוח. הכל כתוב ברור ומפורש בספר הספרים: קרי וכתיב: “מלבוא חמת עד נחל מצרים”, ומה יש כאן לברר? אלא שהשעה דחקה בכל אותו ענין מסובך של “ממשלה”. שהרי אין מדינה יכולה להתקיים בלעדיה אפילו שעה אחת.

ישבה המערכת בחזקת ועדת מינויים שבעה ימים ושבעה לילות ועסקה במעשי מרכבה, מינוי השרים וחלוקת התיקים. ימים ראשונים התנהלו הענינים כסדרם, דהינו: את ד"ר וייצמן הכתירו מיד בכתר הנשיאות, הוא הדין לגבי נחום סוקולוב שקיבל את המיניסטריון לענייני חוץ, לורד רוטשילד – מיניסטר הכספים, אוסישקין – מיניסטר החקלאות, ואחד העם – מיניסטר החינוך והתרבות. כולם הסכימו לגביהם פה אחד, וכל אחד מהם קיבל את המיניסטריון שהוא ראוי לו ומגיע לו. היה שם אחד, שכפי הנראה נתבלבלה דעתו עליו, וזרק שם לחללו של האויר: מכס נורדוי![⁹²] מיד נעצו בו עיניהם ועשאוהו גל עצמות: שַא! שַא![⁹³] והלה נאלם דום. עד כאן. מכאן ואילך נחלקו הדעות וסערו הרוחות. העלו עוד שמות רבים, של מנהיגים, של עסקנים, סופרים וחכמים. אלא שלכלל החלטה לא הגיעו. עמדה לה לועדה חכמתם של אלה שטענו:

“הַגיעו בנפשכם, ליהדות אמריקה מגיע מקום אחד, וליהדות גרמניה מקום אחר וליהדות צרפת גם כן”.

“ומה על הספרדים, הם ישתקו לך?”

“מה פירוש ספרדים?”

“תסלח לי במחילה מכבודך, באמת אני תמה עליך, באיזה עולם אתה חי? הרי לפניך יהדות איטליה, יון, תורכיה, בולגריה, מקום אחד לא תתן להם? הם יוותרו לך? תדחה אותם בשְהיי פְּהיי?⁸⁹ ומה על היישוב בארץ ישראל גופא?”

הגיעו הדברים לידי ריב שפתים, והיו ימים של רוגז וכעס, אחד לא דיבר עם השני. וכאשר הועלו שמותיהם של ד“ר צ’לנוב, טיומקין,⁹⁰ ד”ר קלוזנר, לא היה כבר עם מי לדבר. לא זו בלבד שלא נמצא כסא אחד פנוי, אלא אפילו שרפרף קטן לא היה בנמצא. שכן, הכל היה כבר תפוס, אם לא למעלה מזה.

מלאכת ההרכבה נעשתה בחדרי חדרים ובסודיות רבה, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל, וכל מה שגונב החוצה, מאחורי הפרגוד, היו בגדר שמועות בלבד. יש אומרים שהיה ויכוח סוער בענין מיניסטריון החינוך והתרבות, השקלא וטריא נסבה לגבי אחד העם וביאליק. אלא שהדעת נותנת שביאליק לא ירצה בכל הטירדה הזאת שתסיח דעתו מעניני קודש לעניני חול. וכך נטלו לתיק החינוך והתרבות ומסרוהו לידי אחד העם, והטילו עליו כל אותן טרדות, החל ממלמד דרדקי ועד הקתדראות לפרופיסורים באוניברסיטה העברית שתבנה ותכונן בירושלים עיר הבירה, קרית מלך רב.

יש לציין לשבחם של שבעת חכמי המערכת, כי בעניין נכבד זה, של הרכבת הממשלה, צרפו אליהם שניים מן “הדור הצעיר” הבקיאים בהלכות ציונות, וכל ימיהם “חולמים על ציון”. לא קטלא קניא חס ושלום, אלא אברכי משי, או כפי שקראו להם “נִצי שִטים”. בוגרי ישיבת לידא, דוברי שפת עֵבר ושפת המדינה, שירי ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור מכאן ושירי פושקין, לרמונטוב ומשלי קרילוב מכאן, נושרים מפיהם. לבושם מחלצות ללא רבב, מצעדם עקב בצד אגודל, הליכת שפי. משכילים מן הדור הישן, עוסקים עדיין בפרקי מנדלי, שלום עליכם, פרישמן והלל צייטלין, ועל כולם: משנתו של אחד העם. ואילו אלה, הצעירים, הפליגו רחוק. עוסקים הם בחדש ובחדיש: ברנר, גנסין, שופמן. “עצי השִטים” כבר הגיעו מזמן לפרקם, ולא היתה עלמה בעיירה או בעיירות הסמוכות, שלא נשאה עיניה אליהם, ואילו הם משום מה, נשארו ברווקותם. אמנם, צירופם למלאכת ההרכבה היתה רק בזכות דעה מייעצת בלבד, אלא שדעתם נשמעה.

תרומתם החשובה ביותר של האברכים, היתה באותו דיון נוקב לגבי ז’בוטינסקי וטרומפלדור, דהינו, מי מהם יכהן כמיניסטר המלחמה ומי כמצביא ראשי. האמת ניתנה להאמר שז’בוטינסקי לא היה זקוק כלל לשום טובות וחסדים ומליצי יושר. שכן שמו הלך לפניו ופירסומו רב בין יהודים ובין גויים: סופר ומשורר, עיתונאי ונואם בחסד עליון ואיש מלחמה. ואילו טרומפלדור, כוכב חדש שדרך בשמי ישראל, ולא רבים שמעו את שמעו. בעוד שהאברכים כבר היו מצוידים במיטב המידע עליו ועל קורותיו: גיבור פורט ארתור, בעל מדליה, קצין גבוה בצבא מלכות בריטניה הנאורה, תואר שיש בו צליל מיוחד: קולונל! עמד בראש גדודי גליפולי שצרו על הדרדנלים, מארגן “החלוץ”, והוא בפטרוגרד ובמוסקבה, נושא ונותן על הקמת גדודים עברים מקרב החיילים המשוחררים, שיעלו באלפיהם וברבבותיהם חמושים לארץ ישראל לכיבוש, להגנה ולעבודה. ככה הציגו את טרומפלדור בפני הועדה, במלוא שיעור קומתו. הם ישבו והאזינו בדריכות גדולה, הרושם היה גדול.

נמנו וגמרו: ז’בוטינסקי נטל את הכסא ואת התיק לענייני מלחמה, ואילו לטרומפלדור מסרו את חרבו של מצביא צבאות ישראל.

מלאכת ההרכבה שלמה ביום שנאמר בו פעמיים “כי טוב”, הוא יום ג' בשבוע, ובעיירה ששון ושמחה, וכל הפנים צוהלות, ויצאה ההכרזה לכל העדה: מזל טוב! מזל טוב! יש לנו כבר, ברוך השם, ממשלה!

כל זה היה בשכבר הימים, נראים הם בימים קודרים אלה, כחלום יעוף. ימים עת שמש אביב העמים זרחה על פני כל המדינה וקרניה האירו וזהרו גם ברחוב היהודי. דומה היה שהגיעו ימות המשיח: “וגר זאב עם כבש”, “ואריה כבקר יאכל תבן”, ושם ציון וירושלים נישאו בפי כל, ועוד מעט נעלה בנערינו ובזקנינו אל ארץ חמדת אבות לקומם הריסותיה ולהחיות את שִממותיה.

מאז שטפו מים רבים מהבוג, מהדניסטר ומהדניפר אל הים השחור. זרחה והאירה השמש לשעה קלה ושקעה. ירדה חשכה ואנדרלמוסיה באה לעולם, וברחוב היהודי תאניה ואניה.

4: עתונם של עם הארץ

אותו עתון שבעל פה, היוצא מבית מדרשה של העיירה, עולה לאין ערוך, הן בידיעות חשובות והן בפרשנות מדינית וצבאית, פי כמה וכמה, על העיתון המופץ כאן על ידי המערכת של הארמיה ה־14 והקרוי “במסע”. מערכת זו קבעה לה למושב קרון של רכבת העומד על שלוחה צדדית בתחנה. כאן מדפיסים אותו, ומפיצים אותו בכל האזור, ועד לקוי החזית הוא מגיע. דואגים לספקו לעיירה אחת לשבוע, ביום הראשון. ביום זה באים האכרים מכל הכפרים למכירה ולקניה. העתון כל כולו דף אחד, והוא משופע בידיעות מן החזית שכבר נס ליחן ועבר זמנן, שהרי לא יגלו סודות מלחמה. אך עיקר תכנו, גודש של מאמרי תעמולה, סיסמאות וליבוי יצרים והסתה נגד “אויבי העם” קרי הקונטריבולוציה.

מיד כאשר מופיעה מכונית המשא עמוסה חבילות חבילות, מכתרים אותה האכרים מכל העברים, מצטופפים ונדחקים, וכל אחד רוצה להקדים את חברו ולזכות בעתון אחד או שניים, וכל המרבה הרי זה משובח. שני הצדדים נשכרים, זה נהנה וזה אינו חסר. שני החיילים המחלקים, נהנים ותוחבים הגליונות לכל יד מושטת:

“לא להדחק חברים! לא להדחק! יספיק לכולם!”

ומחלקים ביד נדיבה, למען תרבה חכמה ודעת בקרב העם, ולמען ילמדו וידעו טיבו ומהותו של השלטון החדש.

ואילו המקבלים נהנים שבעתיים, שהרי אותו ניר עתון, אין טוב ממנו לגזרו לפסים ישרים ארוכים, לגלגל מהם שפופרת, למלאותה במחורקא ולצור על פיה, לתלותה על השפה התחתונה, להצית ולמצוץ מציצה ראשונה, עמוקה. עשן חריף, חמצמץ, בוקע מהנחירים בשני סילונים, והוא מתפשט וממלא חללו של אויר, חודר ומהנה את כל החושים. זה שצבעו של הניר ורוד הוא או כחול, אין בכך כלום. אוהבי צבעים הם האכרים, וביחוד נשותיהם.

שמא תאמר תחליף, תחליף של עתון, תחליף של ניר, וכי מה אינו תחליף, הרי בעידן של תחליף אנו עומדים. הרי לך סוכר שצבעו חום, רטוב ונוטף נופת, ותה מקליפת תפוחי עץ, וקפה משעורה קלויה, וטבק מעלי עץ אגוז מיובשים. ולחם מקמח שעורה מעורב בסובין, ועוגות לשבת מקמח תירס. מה שנוגע למלבוש, שקי היוטה, לאחר שהורק מהם הסוכר, נכנסו לאופנה, ומהם עושים חליפות וקפוטות בכל הצבעים: חום, ירוק, כחול. ואילו בשבת לובשים קפוטה בצבע שחור, מיישרים את הגב הכפוף, מסרקים ומיטיבים את הזקן, ופונים באנחה קלה אל בית המדרש.

השבת נפגמה מאד, ניטל ממנה זָהרהּ, ואותות הזמן טבעו בה את חותמם הקודר. בבית המדרש תלויות מנורות הבזק ככלי אין חפץ בו. הנפט אינו מצוי יותר, אפילו את צבעו ואת ריחו שכחו כבר. הזכוכיות מהן מפויחות ומהן מנופצות. נרות אין בנמצא, ועל עמוד התפילה ועל גבי השולחנות מהבהבות פתיליות השמן. רק בתפילה עצמה, עם כל התמורות והחליפות, לא חל בה כל שינוי, אפילו אות אחת לא שינו בה. פותחים ב־“לכו נרננה לד' נריעה לצור ישענו”.⁹¹ אך הניגון, לכאורה אותו הניגון החגיגי, אלא שחדרה אל תוכה נימה עמוקה של עצבות וכליון הנפש. אך מפני קדושת השבת, מתגברים על העצבות, מצטופפים יחדיו, מחזקים את לבם, וקהל וחזן משבחים ואומרים: “בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא”.

ובבית, מחמת טרדות הזמן, ניטלה המנוחה והשמחה, והאור ליהודים הועם מאד. אין חלה ואוכלים פת של קיבר, לא שיבוטה אלא דגי רקק, והיין לקידוש הוא מחזור שני שבשלישי של צימוקים שנמצצו ונסחטו עד טיפת המתיקות האחרונה שבהם. שבעת הנרות לא יאירו את פני הבית כי אם פתילית השמן. ויותר שהיא מאירה, מטילה היא צללים כבדים על הבית העוטה עלטה. מלאכי השלום ומלאכי השרת נדחקים לפינה חשֵכה, נדים בראשם ומצרים בצערם של בני הבית, המבוישים והנכלמים.

פרק ג: ימיה האחרונים של העיירה    🔗

1

לפני שמונה חודשים חזרתי מהעיר ברצלב לעיירה, אל בית ההורים. בהפגזה שנערכה באחד הלילות בין שני צבאות לוחמים, נפלו פגזים בתוך העיר, והבנין הנאה של הגימנסיה נפגע קשות. המורים והתלמידים התפזרו לכל עבר, פיזרו אותנו “עד להודעה חדשה”, אך ההודעה אף פעם לא הגיעה.

בימים הראשונים בבית, בעיירה, הייתי שרוי במבוכה גדולה, העיקו עלי תחושת הריקנות והבטלה ולא ידעתי במה למלא אותן. בבת אחת פסק המתח, מתח הלימודים, חיבורים, ציונים, קריאה, כתיבה. פסקו לימודים, פסקה קריאה, הספרים והמחברות נשארו קשורים ברצועות העור, והמדים ניתלו בארון הבגדים, מבוישים. לבשתי חולצה ירוקה ומכנסי חאקי נתונים בתוך מגפים חומים וחבשתי כובע קסקט, ככל הנערים. קשה ביותר היה עלי הניתוק מהחברים שלי. היינו חבורה עליזה, שוחרי הרפתקאות, נסחפנו בשמחת הנעורים ותעלוליהם, לגמרי שכחנו היכן אנו עומדים, עד שבאו הקרבות והפגזים ונתפרדה החבורה. בעוד חמישה חודשים תמלאנה לי שש עשרה שנה, עמוס מאוויים, שאיפות מרקיעות שחקים, והנה הכל נגדע. הימים ניגרים ללא חפץ וללא תכלית, אין שום דבר שיעסיק אותי, את כולי. אך לא עבר זמן רב ובאו אירועי הזמן וסחפו אותי בתנופה רבה.

אותם צעדים ראשונים של עמידה ברשות עצמי, אותה ריקמה רופפת שנרקמה כמו בחוטי משי דקים, שחשתי על בשרי, הריקמה של עולמי הפרטי, האישי, שלאף אחד לא היה חלק בו. התגעגעתי אל החברה שלי, ז’ניה היפה, העליזה השובבה. בדמיוני המשכתי עדיין לשהות במחיצתה, שאפתי את ריחה העדין, ריח בושם ופריחה. הוא כאילו דבק בי והיה חלק מישותי. עמדה בי תחושה שהימים שהיו לא יהיה להם המשך יותר. שהסתיים פרק בחיי, פרק שהחל ושנגדע באיבו. הייתי מאופק, מהורהר, נבוך.

והימים ימי אביב ראשונים. הכפרים, השדות והיערות שכיתרו את העיירה הציפו אותה בריחות משכרים של פריחה וצמיחה. לפנות ערב בשעת שקיעה, כאשר האויר עמד רגוע, חולם, היו מגיעות לכאן מתחנת הרכבת צפירות של קטר, של רכבת שהגיעה או יצאה לדרכה, נישאת שועטת מאי־שם לאי־שם. חוצה ערים וכפרים, חונה בערים הגדולות, רואה עולם ומלואו, ואני נִשא יחד אתה עמוס מאוויים, שאיפות מרקיעות שחקים, לבלובי נעורים ראשונים פועמים, אי־שקט פנימי, תסיסה. הייתי עומד שעה ארוכה וצופה בכביש, בדרך המלך החוצה את העיירה, אחת הדרכים המובילות ממוסקבה לווארשא, וגבר בי הרצון לצאת למרחבים. לאט לאט החלה ההפשרה שהוציאה אותי מהמבוכה שהייתי נתון בה. בצעדים איטיים שגברו והלכו חדרה אלי החמימות של הבית, של המשפחה, קוראים לי שוב פיני, כל אחד בצליל משלו, הסבא הסבתא אבא אמא האחים שלי. שם קראו לי פנחוס, פנקוס, לרוב פנקס. אחותי מבקרת בביתנו יום יום ושני ילדיה מקדימים אותה. הם כבר כאן משעות הבוקר, אברהמצ’יק עם העיניים הגדולות, הסקרניות, וזוזיק האדמוני, וכולנו מפנקים אותם, משתעשעים איתם. הייתי שוב אפוף אותה המולה תוססת הומה של הבית.

ופתאום, בבוקר זוהר אחד אביבי, מצאתי את עצמי במרחבי שדות שנמשכו עד ליערות שבאופק. אבא נשען על מחרשה, נועץ אותה באדמה השחורה הדשנה ופותח את תלמיה, ואני נוהג בסוסים ומצליף בשוט. צעדנו בשורה ארוכה של חורשים, הסכינים החדים של המחרשות פילחו את האדמה שהיתה מכוסה פלומה ירוקה, והיא הלכה והשחירה. צעדו יהודי העיירה תלם אחר תלם, מי בזקן ארוך, מי בזקנקן קצר. הם פשטו את הקפוטות, את המקטורנים, צעדו באפודות, בְּכֻתֳּנות פתוחות לרווחה, הציציות של הטלית קטן התבדרו לכל צד, פניהם להטו, עיניהם נוצצו, המגע עם האדמה השחורה, עם ריחה החריף שבקע מהתלמים הפתוחים סחרר את ראשיהם. הם צעדו וחייכו מאושר, אחד החל מסלסל בקולו, וכל הקהל הצועד ואתם הנערים נוהגי הסוסים הצטרפו אליו.

כאשר הגיעה אל אבא השמועה כי באזור מחלקים שוב חלקות אדמה לאותם מחוסרי הקרקע, כי הממשלה האוקראינית שהוקמה ממשיכה באותו תהליך – אשר הגרמנים ניסו בכל כוחם לחסל אותו – לשיקום מחדש של האחוזות הגדולות, חיכך אבא בדעתו והרהר: מי כמו יהודי העיירה שהם מחוסרי קרקע מאז ומתמיד. לא זו בלבד שאין להם חלקת שדה, ולו הקטנה ביותר, אלא שאף חצר וגן ירק חסרים המה. כל נחלתם היא החנות והדירה אשר מעליה. אותה גבעה קטנה, פיסת הקרקע שהם יושבים עליה בצפיפות ובדוחק שיש כדי להציב עליה את כפות רגליהם בלבד. ובימי מצוקה אלה עומדים הם עליה בחוסר בטחון, תלויים בין שמים וארץ ואחוזי פחד נפילה – שכן אם הם נופלים חלילה אין להם קרקע מלוא קומתם כדי להשתטח עליה. מיד כינס אבא את בני חבורתו כעשרים משפחות. אותם חולמים הוזים שלא איבדו תקוותם להתנחל בארץ ישראל, ושאף שלחו בשעתו, לפני המלחמה, שליח לתור אחר אחוזה ונחלה. ותקעו יתד, היינו סימנו בעיפרון על גבי מפת הארץ, אי־שם בדרומה נקודה קטנה, והקיפו בעיגול, ואף שם ניתן לה “שאר ישוב”. הם התכנסו עם בניהם ובנותיהם וכל הנערים אשר איתם באולם הראינוע, לאור עששיות דולקות, ואבא שטח לפניהם את תכניתו. שקלו וסרו לכאן ולכאן, שהנה כי כן, הפרנסה מצטמצמת, האצטבאות בחנויות מתרוקנות והולכות ואין במה למלא אותן, הקיום הוא בצמצום רב, הרי מפרי האדמה ומתנובת השדה יוכלו להחיות את נפשם ולא יהיו נזקקים לפת הלחם ולשאר הירקות לחסדיהם של הגויים. אדהכי והכי, תוך כדי העבודה בשדה יכשירו עצמם לעבודת האדמה, וכאשר תבוא שעת הגאולה ויתנחלו בארץ ישראל, הם יהיו כבר אכרים לכל דבר. התכנית כולה נראתה להם ביותר, הדור הצעיר התלהב במיוחד וחיזק את הרוחות. נימנו וגמרו והסמיכו את ידיו של אבא שיצא לפניהם ושיצליח בכל מעשי ידיו. אל אותם חנוונים הצטרפו גם כחמש משפחות שעקרו מהכפרים הסמוכים בצוק העיתים והשתכנו ארעית בעיירה. קבלו אותם בזרועות פתוחות שהרי בקיאים היו בעבודת האדמה ביחוד בניהם ובנותיהם. כדי לשוות צורה ודמות לאותה התארגנות קבעו לה שם ותואר, וקראו לעצמם פ.י.ז.א. שפירושו בשפת המדינה “הארסיל החקלאי היהודי הראשון שפיקוב”, ואף חותמת עגולה יצקו, שכן חיבה יתירה מקדמת דנא נודעת להם לשלטונות ולעושי דברם לחותמת עגולה, ורוחשים לה כבוד.

פנה אבא אל נאפודה, גבר תמיר חכם ופקח שהיה בן בית אצלנו, היה נוהג לסור מדי פעם אל ביתנו, משוחח היה עם אבא על ענינים מדיניים ואף למד מאבא פרקים בציונות. אבא עודד אותו שילמד וישתלם באולפנים אשר בקיוב. בימים אלה עלה נאפודה לגדולה ונהיה לראש הדוברים של כל האזור, אהוד על אכרי הכפרים, מכובד על השלטונות, תופס מקום נכבד בהנהלת בית החרושת לסוכר, מקהיל קהילות בכל כפר, מטיף ונואם ודואג כי בית החרושת ימשיך לפעול ללא הפרעות, וכי ארחות החיים יתנהלו כסדרם, לטובתה ולרווחתה של אוכלוסיית האזור כולו, וכי לא ישתבשו על ידי אירועי הזמן. נתן נאפודה בידיו של אבא מכתב המלצה למשרד החקלאות המחוזי, כתוב במיטב המליצה של השפה האוקראינית ומתוך אהדה לתכנית החקלאית של פ.י.ז.א. שאבא פרש לפניו. נסע אבא לברצלב אל משרד החקלאות וגם שם הפעיל את מיטב קשריו והיכרויותיו, הגיש את הבקשה של הקואופרטיב חתומה בחותמת העגולה, ולאחר חקירות ותמיהות מצד ראשי המשרד, כשאבא עונה להם בשפה האוקראינית המשופרת אשר בפיו, קיבל מהם בחכירה שטח נרחב מאדמות הגרף באלאשוב, כמאתיים דיסיאטין של קרקע⁹² וכן כלי עבודה ומכונות חקלאיות מאותן שנערמו ונאספו בחצרות של החוות הנטושות שבסביבה.

כאשר חזר אבא עם פנים מאירות והבשורה בפיו, כינסו אסיפה גדולה, שתו לחיים! וגברו השמחה והתקווה. החלה תכונה רבתי: רכישת סוסי עבודה, עגלות, ריכוז כלי עבודה, קניית זרעים שונים. העונה דחקה ושעת הזריעה קרבה והלכה. את הסוסים העמידו באורוות העגלונים ובאורווה הגדולה של חצר הרבי. נפתח המסע, הגברים והדור הצעיר יצאו אל השדות, ועקרות הבית נעמדו בחנויות הריקות למחצה. כי הרי החנות בכל מצב חייבת להיות פתוחה. וכל אותה תכונה הפכה לשיחת העיירה. את אותו שליח לארץ ישראל מינו כמדריך ראשי וסייעו בידו כעוזרים נאמנים אותם יהודי הכפר. לייבו היה שמו של אותו מדריך שליח. שמו בישראל היה לייב פוסטילניק, אלא שכך קראו לו כל אכרי הסביבה: לייבו. בן כפר היה, כל חזותו והליכותיו העידו שאין לך כאן ענין עם אחד לייב. גבה קומה היה, רחב גרם, פנים רחבים מעוטרים זקן שחור קצר, עיניים גדולות, זרועות של פלדה, כף יד רחבה, שתי רגליו כשני עמודי עשת תקועות באדמה וניצבות עליה עמידה איתנה, גם כשהיה משוחח שיחה רגילה היה קולו בוקע ממעמקים, גובר ועולה. החנות שלו לא היתה מיועדת כלל עבור יהודי העיירה, וכולה קודש לאכרי הסביבה. כאן יכול אתה לרכוש ריתמה, אוכף, שוט נאה ושוט רגיל, רסן, מושכות, שרשרות סכינים למחרשה, אבן משחזת, מגל לחרמש, פטיש וצבת, ברגים ומסמרים מכל הגדלים. הייתי מרבה בילדותי לבקר בחנותו של לייבו שהיתה שרויה בצל. מזין הייתי את עיני באותן שכיות החמדה שניתלו מכל עבר. נדף כאן ריח מיוחד של עורות, של זיעת סוסים, של שקי יוטה חדשים שהיו מונחים בערימות, של ריח האדמה. הייתי מאזין לתורתו שהיה מרביץ בהם באכרים: “אדמה זו טובה לגידולים אלה, וזו לגידולים אחרים”. כן, הוא אהב מאד את האדמה וחביבים היו עליו עובדי האדמה.

היינו יוצאים בבוקר השכם אל השדות, מרחק של שעה נסיעה, בשיירה ארוכה של עגלות עמוסות מחרשות, מַשׂדֵדות וקהל רב, ובהם צעירים וצעירות עולזים מצטופפים. אני ושני אחי ישבנו בעגלה עם אבא וחילקנו בינינו שווה בשווה את אותו תענוג מיוחד, להחזיק במושכות ולהצליף בשוט. אכרים תמהים היו פוגשים אותנו בימים הראשונים בברכת בוקר טוב! וחיוך על פניהם, מה לאותם יהודים חנוונים, מכובדי העיר, ולעבודת האדמה? אך בקרב הימים התרגלו למחזה הזה, וקראו לשטח “שדות היהודים”. בפאתי השדה עמדה חווה נטושה על בניניה הרבים. תיקנו את שעריה, ניקינו את החצר הרחבה, שיפצנו את בית המגורים הקטן, התקנו מחדש את המטבח בו הכינו הבנות את כוסות התה לארוחות. שכרו אכר אחד קשיש, טרוכים, שישמור על השדות לבל תעלינה עליהם פרות רועות תועות, ובנוסף לשכר השמירה הבטיחו לו את חלקו בתנובה וביבול, והיה שומר על השדות כעל נחלתו הפרטית. הוא הביא עימו כלב רועים עז וזריז, היה יושב בפתח השער על שק של תבן, קולע סלים מנצרים רכים שהביא מהיער, וצופה ביהודים האלה העמלים וטורחים בשדה. לידו רבץ קשור בשרשרת הכלב העז והחצוף שלאט לאט התרגל לכל אחד מאיתנו. את כלי העבודה ריכזנו בחצר החווה, ולא נאלצנו לשאת אותם איתנו כל יום מחדש. היינו מתכנסים לארוחת הצהרים בצילן של העגלות, כל אחד וצֵידתו עמו, משוחחים ומפטפטים פיטפוט עליז.

לאחר שהמַשׂדדות עברו על השדות החרושים ויצרו משטח רחב חלק, הגיעה שעת הזריעה, מלאכה מאד מקצועית. לייבו צעד בראש ואחריו יהודי הכפר ובניהם. הם תלו על כתפיהם שקים פתוחים עם זרעים, הסתדרו בשורה רחבה במרחק מה אחד מהשני, צעדו צעד, תקעו כפיהם בשק, מילאו מלוא החופן זרעים ופיזרו אותם על פני השדה בתנופה חזקה, והמשיכו לצעוד. עקבנו אחריהם בהשתוממות רבה. צפֳרים באלפיהן הגיעו להקות להקות מהיער בצפצוף הומה סואן ועטו על הזרעים כמוצאי שלל רב. טרוכים התיר את הכלב והוא החל להתרוצץ כמטורף נבח בקול זועם והניס אותן. המחרשות כיסו את הזרעים כיסוי קל, והמשדדות אחריהן יישרו את השטח. זרעו חטה, שעורה, כוסמת ותירס.

שטח גדול הוקצה לגן הירק ובמיוחד לזריעת תפוחי אדמה. לאחר שערכוהו ערוגות ערוגות הכריז לייבו חופשה ארוכה להורים: לכו לבית הכנסת והתפללו על גשמים בעיתם, וכי הכל יעלה יפה, בעזרת השם. הוא כינס אותנו, את הדור הצעיר, הבנים והבנות והנערים, והתחיל להדריך אותנו בזריעה. כל סוג ועומק זריעתו וכיסויו. יצאנו בדרך לעבודה, לייבו עודד אותנו וחלק לנו את שבחיו. זרענו בצלצלים, שום, צנוניות, צנון וסלק אדום, שעועית ואפונה, חמניות, אבטיחים, וכאמור, תפוחי אדמה. הגשם והשמש והאדמה הפוריה עשו את שלהם, וכאשר הכל נקלט, נבט ופרח, פשטו הבנות על הגן, קשרו מטפחות לראשיהן, הפשילו שרוולים, הידקו את שמלותיהן, והחלו לעדור ולנכש עשבים שוטים, ושרו משיריהן של בנות הכפר. גדולה היתה השמחה ורבתה ההמולה.

בשבת בבית הכנסת התקבצו יחד בפלוש עובדי האדמה בשעת קריאת התורה, החליקו על כפותיהם הרכות הלבנות שהתקשו, ועל היבלות שהגלידו, והיו מתגאים בהם, באותם סימנים של אנשי עבודה. דיברו ושוחחו על גשמים שירדו ועל הימים הנאים שבאו אחריהם, סיפרו על טעמם הערב של פרי הגן, הבצל הירוק, הצנוניות האדומות, תרמילי האפונה הירוקה, אותו פרי ביכורים שהיינו מביאים הביתה לאחר ביקור קצר בשדות. הייתי יוצא עם כל הנערים והבנים רכובים על סוסים בלי אוכפים, בלורית מתנופפת, פנים צוהלים, היינו פוקדים את השדות לראות וליהנות כיצד הכל נבט עלה והשתבל, ליהנות מגן הירק שהפך כולו למרבד ירוק מכוסה עלים ירוקים ופרחים. הייתי מביא הביתה סל ביכורים, בצל ירוק, צנוניות ותרמילי אפונה ירוקים ומציג את הסל בפני אמא, ומחקה את אותן האכרות שהופיעו בשעתן בחנות של אמא ואומרות: “הבאתי לך אודליה דורון קטן מפרי גננו, שיהיה לך ולילדים לבריאות”.

אוירה מיוחדת שררה בבית באותם ימים. לא היתה לי שהות כלשהי לעיין בספר. הייתי חוזר הביתה עם חשכה כשעיפות נעימה פשטה בכל הגוף וכבר עלו באפי ריחות הניחוח של התבשילים החמים שהכינו עבורנו אמא וסבתא. אמא ממלאת את הצלחות המהבילות ואנו מרוקנים אותן, ואמא ממלאת אותן מחדש ונהנית מאתנו הנערים. החברים שלנו מהעיירה היו באים להסתכל בנו בגילגולנו החדש, נערי כפר, ולעקוב אחר בולמוס האכילה שאחז בנו. אמא נהנית ואומרת לאבא: “בלי בהלה, בלי חיפזון, זה לא בריא, יש די, יש מספיק. מה אגיד לך מרדכי, במה שנוגע לאכילה, בלי עין הרע, הרי הם כבר איבאן מושלם”, ומחייכת.

אנו הנערים היינו שקועים בעבודת האדמה, במגע עמה, והיא תבעה את כל תשומת הלב, את כל הלב. השקפנו על הכל מסביב מבעד לאדמה השחורה שהילכה עלינו את קסמיה, שהלכה והשתבלה לנגד עינינו. אותן הזריחות עם השכמת הבוקר, אותם השקיעות והדמדומים בנסיעה האיטית הביתה. האויר המרענן של השדות של היערות, המרחבים שהיינו שרויים בהם כל היום. בבית, ברחוב, בבית הכנסת כבר רבו השיחות רבו השמועות, באזורים מרוחקים כבר להטו הלהבות והמאורעות, הדיהם כבר הגיעו וקרבו אלינו. אזנינו היו כרויות, הן האזינו, הן קלטו, אך הלב דחה אותן. נסיתי להמשיך לחיות באותה אוירה מיוחדת באותה “חגיגת נעורים” – “עוד קצת, עוד קצת”, לחיות מחוץ לזמן, מחוץ לתחום, לחיות שאיפות של נער, את הבלתי אפשרי, אך כוחותי הדלים לא יכלו לעמוד זמן רב בנסיון הזה.

2

העיירה כמרקחה, המתח החרדה ואי השקט גוברים והולכים. כולם עוסקים ב“ניתוח המצב”, מתקבצים קבוצות קבוצות קטנות על הכביש ומרבים בשיחה, מרבים בויכוחים בשבת בבית הכנסת. כולם עוסקים בשאלה שאינה יורדת מהפרק זה ימים רבים, השאלה הגורלית מה יהיה? היש ממש במדינה זו, באותה “אוקראינה עצמאית” שמלכתחילה קִבלו אותה בספקנות ובחשדנות, וכל יום החמיר את המצב.

קצרי ימים היו אותם ירחי הדבש של ממשלת אוקראינה העצמאית. אותו מבנה רופף שהותירו אחריהם הגרמנים והאוסטרים, שפלשו לכאן לפי הסכם השלום עם ממשלת הבולשביקים שתפשו את השלטון ברוסיה. לאחר שלַהבות המהפכה עברו את הגבולות והקיפו את ברלין ואת וינה, פינו את צבאותיהם ושבו לארצותיהם. עכשיו עושים כל מאמץ לשמור ולחזק אותו שלד שהותירו צבאות אלו אחריהם. אותה הראדה – בית הנבחרים שהקימו בקיוב עיר הבירה, הפכה לזירת התגוששות ומאבקים של דעות והשקפות וויכוחים בלתי פוסקים על צורתה ותדמיתה של מדינה חדשה זו שאף פעם לא פעלה כמדינה עצמאית, שחסרה מסורת של שלטון עצמאי, שמעולם לא היתה ממלכה בפני עצמה, שלא הקימה מקרבה מלכים ושליטים, שזה כמאתיים ושבעים שנה התמזגה עם רוסיה הגדולה, והיא שנקראה מאלורוסיה – רוסיה הקטנה, כשם שאזורים אחרים נקראו בילורוסיה, וילינורוסיה. מלחמות רבות ידעו ערבות אוקראינה, עם הטטרים, עם התורכים, עם הפולנים, אלא שמכרה את חירותה בשכבר השנים. רבו הויכוחים ומלחמת הדעות, היו אלה שטענו שאין להתבדל מרוסיה הגדולה הלוחמת על חירותה בכוחות העליונים שקמו עליה, מתהליך המהפכה שזכתה לה, ובין אלה שדגלו בהתבדלות גמורה, וגברה ידם של הלאומנים. לאט לאט נמוגו אותן ההבטחות הקוסמות שפיזרו בימים הראשונים ביד רחבה כלפי חוץ וכלפי פנים כדי לרכוש אהדה ומעמד מכובד: זכויות ושויון למיעוטים הלאומיים, אוטונומיה לקהילות היהודיות, לאותן מאות מאות ערים ועיירות שרוב אוכלוסיהן היו יהודיות בעיקר, ואשר מנו כשלושה מיליון נפש. מינו שר יהודי בממשלה ואף אותיות אשוריות מאירות עיניים הופיעו על שטרות הכסף החדשים, “הונדערט קארבובנצוס” (מאה רובלים), וחתימה יהודית של אותו שר, מ. זילברפרב. “לופאטי” – קראו לאותם שטרות, ומצויר היה עליהם אכר לבוש בחולצה רקומה, מכנסיים רחבים, חבוש מגפים, בלורית מתולתלת, נועץ את חפירה באדמה, מעין “וכִתתו חרבותם לאתים”.

ההבטחות הלכו והחוירו, הלכו ונמוגו כעשן. ביחוד גברה המצוקה כאשר עלה פטליורה⁹³ לשלטון, הוא הוכרז כהטמן כל אוקראינה וכמצביא צבאותיה. רבו הגיוסים, אולם יהודים לא גויסו לצבא זה, המשמעות החמורה הובנה על ידי כולם: אין לסמוך על היהודים, אין לבטוח בהם, אין לתת נשק בידם, כי הרי כולם נוטים לבולשביקים, מתגעגעים אל רוסיה הגדולה. חשוד ביותר הדור הצעיר שבקרבם, כולם קומוניסטים ומשתפים פעולה איתם. באויר נישאו שמות של גדודים משכבר הימים, של אותם פורעי הפרעות ועורכי הטבח. הופיעו גדודי קוזאקים, היידמקים, שוב לבשו ז’ופנים,⁹⁴ אדרות פרוה, מכנסיים רחבים מהודקים באבנטים אדומים, גידלו צמות מאורכות על קדקוד קרח, תקעו פגיון וחרב, שתו לשכרה והתהוללו.

היינו מנותקים מרוסיה שהתבוססה בדמיה, באותה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכת כבר כשנתיים, המלחמה ומאבק הדמים בין הצבאות האדומים הבולשביקיים ובין הצבאות הלבנים למיניהם, אותם הגנרלים והאופיצרים מצבאות הצאר יוצאי חלציהם של בעלי האחוזות ובתי החרושת, בניהם של בעלי השררה לשעבר. מאבק דמים שפשט על פני כל מרחבי המדינה – צבאות קולצ’אק בצפון הרחוק בערבות סיביר, צבאות דניקין באזורי הדון, הוולגה, הררי אוראל ועד גדות הים השחור, וצבאות ווראנגל בחצי האי קרים. ערים וכפרים, אזורים נרחבים, עברו מיד ליד, רבו חללי חרב, אלפים נפלו בקרבות, רב ההרס והחורבן, שבתה מלאכה, גבר המחסור והרעב, פשטו מחלות ומגיפות. אנו חיינו כעל אי מבודד, שהתנודד כמו שיכור. רק גבול צר, שהקימו בשעתם הגרמנים והאוסטרים, חצה בינינו ובין רוסיה, גבול שאיש לא קבע אותו, איש לא סימן אותו פרט לאותה שורה דלילה של חיילים מזוינים שעמדו משני צדדיו. אך גם קו צר זה נע והתנועע, זז ממקום למקום הכל לפי מהלך הקרבות. האדומים למרות שהותקפו מכל צד ועבר לא נואשו כלל וכלל מאותה “רוסיה הקטנה”, מאותן ערבות אוקראינה הדשנות והפוריות, מיערותיה, וכל אוצרות הטבע הטמונים בה. הם אירגנו וחיזקו את כוחותיהם, כל אלה שנטו אחריהם מבפנים, לפלוגות ולגדודים לוחמים, תקפו מדי פעם את קוי החזית של צבאות פטליורה, כבשו ערים וכפרים, תפסו קוי רכבת. תוקפים ונסוגים ומנהלים תעמולה ארסית נגד הניתוק מאמא רוסיה, נגד אותה עצמאות, נגד ההתבדלות. גם הפולנים היו פולשים מדי פעם, גם נפשם חשקה בערבות אוקראינה. וככל שגברה התבוסה בקוי החזית שהקים פטליורה, כן גברה ההתפוררות. כל אזור וההטמן שלו, כל אזור והכנופיה שלו, שמו עיניהם בערים ובעיירות, והוחל בטבח בביזה בשוד, ובשתיה לשכרה. עיירות עלו באש, הרגו בחרב בפגיון ובכידון, חסו על כל כדור.

סבא יושב, מעיין בספרי “יוֵן מצולה” של נתן האנובר, ועינו דמעה. נטרפו הזמנים, נשתבשו הענינים, ומניין השנים. בשנת תרע“ה ותרע”ח חזרו אלינו שנות ת“ח ות”ט, אותן הערים והעיירות, ברצלב, טולצ’ין, נימירוב, אומאן. סבא רושם רשימות, אולי הוא כותב קינות, אולי הוא מכין את ספר “יוֵן מצולה” חלק ב'.

יכולתי הרבה לסייע בידו מכל הידיעות ומכל השמועות שצברתי. יכולתי להוסיף לו ערים ועיירות שנערכו בהן שחיטות, שריפות, שוד וביזה. כי הרי מאז נִתוֹספו מאות מאות ערים ועיירות יהודיות. אך הפעם לא היו בהן פולנים שיבגדו ביהודים, ולא מבצרים להמלט אליהם. בכל עיר ועיירה התארגנו ל“הגנה עצמית”, ביחוד מקרב החיילים המשוחררים שהיו אמונים על רובה וכידון. בערים הגדולות התארגנו “דרוז’ינות” מעין אחוות לוחמים, הם לחמו בעיקר בכנופיות הבודדות, ולא יכלו לגדודים נסוגים שפשטו על העיירות, ולא הצליחו להתמזג לכוח אחד לוחם – היה זה בלתי אפשרי באותם הימים ובאותם התנאים ששׂררו. כל עיר וכל עיירה לחמה על נפשה לפי מיטב כוח האדם והנשק שהיה בידם.

אבא בוועד הקהילה ומוסר את כל זמנו לענינים הבוערים. הוא מייצג את הקהילה בפני השלטונות המקומיים, ובא בדברים עם ראשי הכפרים ונכבדיהם, ביניהם מידידיו ומכיריו הותיקים. כולם מסכימים שיש לשמור על הסדר לבל יופרעו החיים התקינים, ובו בזמן מארגנים את ההגנה העצמית. נוצר גרעין, כארבעים איש, לרוב יוצאי צבא. רוכשים נשק ותחמושת, לרוב רובים. אליהם מצטרפים צעירים מהעיירה למשמרות לילה. אבא ניהל משא ומתן עם המשמר המזוין של בית החרושת לסוכר, פנה אליהם שישתפו פעולה עם ההגנה. אך הם הודיעו לו בכל האדיבות “שאינם רוצים להסתבך” והוא חזר זועף וזועם: “נצטרך להשען על כוחנו בלבד”.

אחי ואני מצטרפים להגנה ולמשמרות הלילה, מקבלים רובים ויוצאים לסיורים ארוכים ברחובות העיירה ובסמטאותיה. עורכים מארבים מדי לילה מחוץ לעיר לחסום את הדרך לכנופיות שניסו לחדור לעיירה, ומיד לאחר חילופי יריות איתם, היו נמלטים על סוסיהם, ולא היה להם רצון בהרג. לפעמים היינו צועדים בסך בלילה ברחוב, בשיר לכת, יורים באויר להנאתנו, להפיג את שעמום הלילה הארוך, ולהודיע בסביבה “כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. כשוך היריות, היה סבא יוצא אל המרפסת הפונה לרחוב וקורא בקול: “קיבה! פיני!” ולא חשוב היכן היינו מצויים אותה שעה, ההודעה היתה עוברת מהר מפה לפה ומגיעה אלינו, “סבא קורא לכם!” היינו ממהרים אליו ומתייצבים לפניו ומודיעים לו “הכל בסדר, הכל בסדר!”. היה זה סימן מובהק שאנו עדיין חיים וקימים. סבא היה נרגע ונכנס חזרה הביתה.

3

באזורנו משתוללת כנופיה של כמה מאות איש ובהם גם פרשים, בראשם עומד ליאחוביץ, חתנו נושא בתו של כומר הכפר סוקולץ, שליד פיצ’ורה, עירו של הגרף פוטוצקי, שיכור, מכור לסמים. לאחר שהחריב את העיירה ושחט מחצית מתושביה היהודים (המחצית השניה על נשיהם וטפם נמלטו לעיירה שלנו, והעיירה טורחת לקוממם, לסעדם ולנחמם), הוא חדר לברצלב ולטולצ’ין וערך בהם הרג רב. הם מתרחקים מעיירתנו, מקו הרכבת אשר נשלטת מדי פעם על ידי האדומים לימים ספורים בלבד. רכבת משורינת חלפה והפציצה שלושה כפרים שפגעו בחייליהם, ירו בהם מן המארב.

הדרכים בסכנה. אין יוצאים אל השדות. מדי פעם מעז אחד הבחורים להגיע אליהם, ומביא את הידיעה כי הכל צומח ועולה. האדמה הפוריה, השמש המאירה וגשם נדבות עושים את שלהם. הכל צומח ועולה, הקמה מבשילה והגן פורח. האוזניים שומעות, הלב יוצא אליהם, ואין בידינו להושיע.

הגיעה ידיעה בהולה: גדודים נסוגים של צבא פטליורה! אלפי חיילים מתקרבים, והלילה יעברו את העיירה. היתה זו שעת צהרים, הידיעה פשטה מהר וכל העיירה התרוממה ונמלטה על נפשה. רצו מכל הבתים, מכל הסמטאות, אל עבר הגשר והנחל, אל השדות והיערות. רצו זקנים ונערים, נשים עם תינוקות על זרועותיהן, עברו את הגשר עלו במעלה הגבעה, נושמים בכבדות ומתפזרים בכל הדרכים. עמדתי ברחוב ולא הספקתי להגיע הביתה. שמעתי קול: פיניה רוץ! והתחלתי לרוץ בכל כחי.

הם עברו בלילה, מחנה כבד, לא עשו חנייה, אצה להם הדרך. אך כל יהודי שנתקל בדרכם נדקר ונרצח בחרב, לא ירו.

בשעה מוקדמת בבוקר, החלו בודדים וקבוצות להגיח ממחבואיהם, מהשדות ומהיערות ועשו דרכם לעיירה, תשושים ומפוחדים ומגששים דרכם בצעדים זהירים. אחד אחד החלו לחזור אנשי הבית. הסתבר, כי במקרה לא היה אף אחד בבית בשעת הבריחה, כל אחד היה באותה שעה במקום אחר, וכל אחד נמלט לחוד. רק סבא היה בבית. שני האחים שלי היו “במקום מבטחים”. לפני שבועיים בא אחד האכרים אלינו, תיאודור מרציניוק, מידידי המשפחה והציע לשלוח אליו את הבנים, את אחי ואותי, אליו, ליתר בטחון. אני סירבתי לעזוב את הבית. שמע הצעיר שבחבורה, אחי שלמה’לה כי המדובר על סוסים, קציר, הובלה, קפץ והתנדב. וכך יצאו השנים. מדי פעם הינו מקבלים ידיעות מהם על ידי פתק, או על ידי תיאודור עצמו: עושים חיים, קוצרים תלתן, מובילים, רוכבים על סוסים, ונהנים מכל יום שהייה. אמא צִותה עליהם לאכול רק דברי חלב. והם, ילדים צייתנים, מודיעים בהכנעה: שותים חלב חם, ישר מהחליבה ואוכלים כיסונים ממולאים בגבינה.

חזרו אבא ואמא וסבתא, כל אחד וסיפורו, אך של סבתא עלה על כולם, ועורר צחוק רב. מזמן לא עלה הצחוק על שפתינו. וזה סיפורה:

הלכה לה סבתא לתומה אל הכפר, אל אחת ממכירותיה הותיקות, להשיג מן המיוחד עבור הילדים של אחותי: דבש, חמאה, גבינה, שמנת. תמיד היתה טורחת עבור הקטנים, שבילו אצלנו רוב הימים, ומפתיעה אותם. ראתה סבתא עיירה בורחת, והחלה רצה גם היא. לא הועילו הפצרותיה של האכרה כי תשאר במקומה, כי כל רע לא יאונה לה. אך סבתא בשלה: “צריך להתחבא” והסתתרה כל הלילה בין קני הסוף שעל שפת הנחל. היא היתה הראשונה שהגיעה לבית.

“אני פותחת את הדלת, וחשכו עיני. עומדת לה במטבח יאבדוכה הכובסת, ומריקה אל השק שלה, קמח ושזיפים יבשים, ומערבבת אותם ביחד. השמעתם דבר כזה? תפשתי את השק מידה ושפכתי על ראשה כל מה שהיה לי על הלב. נבזית שכמותך! גנבת מלוכלכת! צאי מכאן! מיד! ברוב כעסה שברה את השמשה במטבח, הנה כאן, כאן. חכו, חכו, אני עוד אראה לה!”

צחקנו הרבה וזה הפיג מעט את המתיחות, את הכאב ואת הבושה. סבתא היתה חוזרת ומספרת את סיפורה לכל שכנותיה: קמח ושזיפים.

סבא לא ברח, היתה לו עליה. הוא לקח עמו שמיכה וכר ועלה לעלית הגג, נשען אל הארגז הגדול עם כלי הפסח; נמנם נמנם עד שנרדם. ודאי חלם על יציאת מצרים.

אבא הלך אל תיאודור לראות “מה שלום הילדים”, והילדים אינם. סיפר האכר: “הם עבדו על ידי בשדה, אני קצרתי התלתן והם העמיסו על העגלה. ראו יהודים רצים, זרקו את הקלשונים, עלו על הדרך ורצו. נסיתי בכל כוחי לעצור בעדם, אך הם רצו”. אבל וחפוי ראש חזר אבא הביתה. עבר יום, עברו יומיים, והאחים אינם. אמא התמוטטה, חבטה ראשה בקיר וזעקה: “הילדים שלי, הילדים שלי”, ובכל פעם התעלפה. התיזו עליה מים, התעוררה והביטה בנו בעיניים בוהות.

מכל העברים החלו להביא את גויות ההרוגים שנמצאו במקומות שונים, אל בית הקברות. הלכתי עם אבא כשכולי רועד לחפש ביניהם את האחים שלי, אך הם לא נמצאו ביניהם. אמא חלתה ועברה לטיפולה של הדודה, לבית הסמוך לביתנו. בראש מורד ובאזלת יד אנו מתיצבים לפניה, והיא תובעת והיא דורשת: “חפשו אותם, תמצאו אותם, יש להביאם לקבר ישראל”. אך לשוא, כל חקירותינו וכל חיפושינו לא העלו דבר.

עמדתי על הגשר, עבר על ידי אכר הוציא מכתב מחיקו וביקש שאוביל אותו לפי הכתובת. כתב ידו של אחי עקיבא! פתחתי המכתב, הם בעיירה קראסני! השתערתי קדימה ורצתי, טסתי, עפתי, והאכר רודף אחרי: “מגיע לי תשלום! הרבה כסף!” פרצתי הביתה וצעקתי בכל כחי: “הם חיים! הם חיים!” נפלתי על הספה ופרצתי בבכי וכולי רועד. היתה בעיה, כיצד להעביר את הבשורה לאמא, יש לעשות זאת בניחותא, ובזהירות. נתקבלה הצעתי, אני אבשר לה, כיצד? אכנס לבית הדודה בזמר עליז. אמא החכמה מיד תעמוד על טיבו של דבר. וכך היה. רק שמעה אמא אותי שר והיא קראה מחדרה: “הילדים חיים! הילדים חיים!” והתעלפה.

תיאודור מרציניוק נשלח להביאם. הם שבו, “האחים האובדים”, קפצו מהעגלה בצהלה ובשמחה וסִפרו את קורותיהם: כיצד רצו, רצו, סטו מהדרך, חצו יער גדול, ועם דמדומי ערב נכנסו לעיירה קראסני. מצויה היא בצדי הדרכים ורחוקה מדרך המלך. הם עשו בחכמה, ובמקום לשוטט ברחוב נכנסו לבית הכנסת המואר בשעת תפילת ערבית. מיד הקיפו אותם: “מי אתם? מהיכן אתם? איך הגעתם? כיצד הגעתם?” וכאשר ספרו והזדהו, עטו עליהם כולם והתחילה החינגא: “משפיקוב? בניו של ר' מרדכי איצי חיות?” מיד הרגישו עצמם עומדים בין ידידים ומכירים של המשפחה, חסידים ובאי חצר הרבי, כל העיירה, וכל אחד משך אותם לביתו. זכה בהם אחד מנכבדי העיר וטִפל בהם בכל חמימות הלב ודאג לכל מחסורם. הם עשו היכרות עם הנוער שבעיירה, ערכו טיולים וביקורי בית. לפי עליצות פניהם וסיפורם המשעשע, מורגש היה כי אילולא נזכרו כי יש להם דואג, אי שם, היו עדיין משתהים בעיירה, נהנים מקבלת הפנים החגיגית ומהכנסת האורחים החמה והמכובדת.

כולם אומרים שקרה נס לעיירה, לא שרפו, לא הציתו, רק שלושים וששה נהרגו, כולם גברים, קשישים וצעירים ושלושה נערים. כן, נס גדול היה שם. אך הנס היה גם בכך, שהאכרים לא בזזו, לא שדדו, לא הסגירו, לא גילו מחבואים ורבים גם הסתירו יהודים. קיימת היתה היכרות של שנים של קשרי ידידות ומסחר, דור מסר לדור. היה זה נס בתוך נס.

כאשר נרגעו הרוחות, יצאנו אל השדות. הקמה רבצה על האדמה, היא לא נקצרה בזמן, היא קמלה ויבשה. הירקות שבגן רובם הבשילו והרקיבו. הבאנו שיירי ירקות ומעט מן החטה, השעורה והדוחן. דַשנו את החטה באחת החצרות וכל משפחה קיבלה שק חטה. את החטה הבאתי לטחנת הקמח, ואכלנו לחם מיגיע כפינו, לחם עוני. על ככרות הלחם אמר אבא שהם סמל, אכלו לחם־סמל עד שהתרוקן שק הקמח. עדרי האכרים עלו על השדות, רעו במרעה דשן, זיבלו אותם והכינו את “שדה היהודים” לקראת השנה הבאה. אך היהודים כבר לא היו שם.

4

היתה תקופת רגיעה ארוכה, ללא שלטון, הוא לא מיהר לבוא. חיילים לא צעדו, פרשים לא דהרו, צבא לא נע, שככו הקרבות מרחוק ומקרוב. אך לעיירה לא עלתה הארוכה, ולא היה מרפא לשברונה. העיירה התמוטטה ושקעה מדי יום, מדי שבוע, אפסו כוחותיה מרעב ומחסור, ממצוקה ומחלות, מאֵימים ופחדים, ומחוסר פרנסה וקיום. החנויות ריקות, אין בהן מאום, שבת המסחר, הדרכים בסכנה אין יוצא ואין בא ונתונים כמו במצור.

בבת אחת קפצה הזִקנה על העיירה, ורוב צעיריה נטשוה. מהם שנדדו לערים הגדולות ללימודים ולהשתלמות בבתי הספר הגבוהים ששעריהם נפתחו לפניהם, ומתקימים על לחם צר ומים לחץ. מהם שנושאים נפשם למשרות במשרדי הממשלה הרבים שנוצרו, בעלי שמות מצלצלים. מהם שהצטרפו אל שורות הצבא האדום ולוחמים את מלחמותיו, מי “מתוך הכרה” ומי מתוך רצון לנקום בפורעים.

בבית החרושת רבה התכונה, והוא הומה וסואן. העונה בעיצומה, הצפירה צופרת, משמרות מתחלפים. שעריו פתוחים לרוָחה, עגלות טעונות סלק מהשדות, עצים מהיערות, נוהרות אל תוכם בשיירות ארוכות. אך בשביל יהודי העיירה אין כאן עבודה, הכל תפוס. רק שלשה ארבעה הצליחו לחדור לכאן. גברה והחריפה תחושת הבדידות הרפיון והבושה. תחושה שהם מיותרים כאן שאין חפץ בהם. גברה תחושת הנכר: מה להם כאן? מי להם כאן?

בימים ההם הופיעו השיירות הראשונות, עגלות מכוסות כילות, כאותם קרונות של צוענים, ובהן ישבו משפחות, זקן ונער נשים וטף, צפופות ודחוקות, על צרורותיהן. הן באו מכל העיירות שבאזור הנרחב, וחצו את העיירה בדרכן אל הגבול, אל הדניסטר, אל עבר “העולם הגדול”, יציאה מבין המצרים. העינים נשואות אל אמריקה, שמכאן היא נראית כמצויה על כוכב לכת אחר. השמש, הירח, הכוכבים ואמריקה היינו הך: אי שם במרחב האין סופי, מעבר לימים ואוקינוסים. אך היא קורצת, רומזת, מפתה ומושכת, אולי יזכו ויגיעו אליה. באיזו דרך? בדרך הנס, בקפיצת הדרך, טרם נודע. העיקר, להגיע ולעבור בשלום את הדניסטר. לעתים היו נשארים ללינת לילה, והיו מלינים אותם, מאכילים ומשקים ונתנו להם צידה לדרך ומלוים אותם בברכת הדרך, ומקנאים בהם: הנה העזו, נטשו ביתם ועיירתם ויצאו לדרך, ועברו לשיחה. תחילה בחדרי חדרים, בין איש לאשתו: “מה יהא עלינו? כולם נוסעים”, ואותה שיחה גולשת החוצה והופכת לשיחת הבריות. מגלגלים לכאן ולכאן, אך הענין לא יצא מכלל דיבורים ולידי מעשים לא הגיע, עד שקפצו הנחשונים ויצאו לדרך הארוכה.

באישון לילה הגיע ה“דלגאט”⁹⁵ מאמריקה, מאכס שמו, והוא בן העיירה. הוא דפק על דלת בית הוריו ונבלע בתוכו. בבוקר פשטה השמועה, ובאו לראותו, לחזות באדם שירד מהירח. הוא לבש מדי הצבא האדום, כובע פרוה עם כוכב אדום, ובכיסו תעודת קומיסר. הוא סלל את דרך הבריחה וריפד אותה בדולרים, ובידו רשימה ארוכה: אבות עמלים המחכים באמריקה בכיליון עינים לבני ביתם, לאשה ולילדים, בנים שחסכו פרוטה לפרוטה, וכל תקותם להעביר אליהם את ההורים, את האחים והאחיות. הוא מוכן לקחת משפחות רבות ככל האפשר, שאין להם קרובים באמריקה, אך סומכים על עצמם: “באמריקה לא נאבד חלילה, העיקר לצאת מעמק הבכא”. כששים משפחות כבר מוכנות לדרך. המסע כיון שהתחיל הפך לקדחת של עזיבה. כל לילה יצאה שיירה על צרורותיה אל הגבול. כל משפחה שיצאה, נעלה דלתות ביתה והשאירה חלל ריק. נשארו עומדים בתים ריקים ושוממים.

הכפרים שכיתרו את העיירה, הרחיבו גבולותיהם ופשטו לכל עבר. צצו בתים חדשים, חצרות, אסמים, רפתות, אורוות, דירים, נוצרו רחובות חדשים. ביערות רבתה העבודה, אין שמירה, אין פיקוח, כורתים, מנסרים ומובילים. ליד החצרות נערמו ערמות של קורות, כלונסאות, מרישים וקרשים, בונים במו ידיהם. רבו הנישואים, רבו החתונות, ומדי פעם נשמעה תרועת חצוצרות, רעש תופים שירה וריקודים. הכפריים הגיחו מכל עבר אל מבואות העיירה, כיתרו את העיירה לחצו עליה מכל העברים. עברו את הגשר, את הבקעה, ופלשו אל תוך תחומה. נרכשו חצרות ובתים, פניהם לבתים עם חצרות, משלמים בכסף מלא, במטבעות זהב שחפרו והעלו מהמחבואים באדמה. במשך זמן קצר עלה מהחצרות ריחה המיוחד של חצר אכר. ברחובות העיירה ובסמטאותיה החלו לשוטט חזירות שמנות בואשות שדדיהן הגיעו עד הקרקע. אחריהן רחרחו, נחרו וצרחו גורים לבנים. מתנהל משא ומתן עם המתעתדים ליציאה, עומדים על המקח, רוצים לקנות בזול. ובינתיים מריקים את הבית, מתנהלות עגלות לאיטן טעונות ארונות, קמטרים כבדים, מראות, שעוני קיר ומיחמים. בעדם משלמים האכרים בתוצרת: קמח, גריסים, קטניות וסוכר.

אט, אט, נעקרה העיירה מפיסת האדמה שעליה עמדה. היא נדחקה מכאן צעד אחר צעד, ודמותה המיוחדת אשר היתה לה, ניטשטשה ונמחקה. העיירה חיתה את ימיה האחרונים.

5: לדרך

הגיעה שעתה של העיירה, הגיעה גם שעתי. הפור נפל: אבא ואני יוצאים אל הגבול. לפני חודשיים יצא אחי הבכור עם חבורת צעירים אל הגבול, ענן כבד רבץ על הבית, דאגה כרסמה בלב כולם ואין משיחין בה: היגיע בשלום? היעבור בשלום? עד שהגיעה הבשורה שהוא כבר מהעבר השני, בבסרביה, באורהייב, בבית הדוד מתתיהו, אחיו הצעיר של סבא. הודעה דחופה הגיעה ממנו: “לצאת לדרך בטרם יקפא הנהר, בטרם יגבירו את המשמרות משני עבריו”. מכאן ואילך התחיל פירוקה של המשפחה לחוליות, מבלי לדעת מתי והיכן תתאחדנה שוב.

נוסעים לארץ ישראל, אל ארץ הפלאים, ארץ של חלום ואגדה. היא עדיין רחוקה, אך היא קרבה ובאה והופכת למציאות. הלכה ונרקמה אגדה חדשה: אותה מילת הקסם “החלוץ”, הבהיקה והאירה ככוכב שביט. היא נישאה והגיעה לכאן על כנפי השמועה, מעיר הבירה פטרוגרד, ומערבות קרים, ובדרכה הארוכה עד שהגיעה לעיירה, עטתה מעטה אגדה: כל בחור וטוב, וכל צעיר בישראל שנפשו עורגת לציון, נרשם ב“החלוץ” ומעמיד את עצמו לשרות העם והארץ למשך שלוש שנים, לכל משימה אשר תושת עליו: עבודה, שמירה, כיבוש והגנה. בראש המחנה הגדול והעצום, המונה כבר אלפים ורבבות, עומד המצביא עטור הגבורה, יוסף טרומפלדור. עוברים את הגבול, אל ארץ בסרביה, שם בקישינוב מתרכזים הגדודים. מקבלים נשק ותחמושת, יוצאים בגדודים חמושים, עולים על האניות ומפליגים בשירה אדירה לארץ ישראל.

משפשטה השמועה שאבא יוצא אל הגבול, התחיל הבית הומה מאדם. באים כל אנשי העיירה, נפרדים, מאחלים דרך צלחה, ובקשה גדולה בפיהם, שלא ישכחו אותם. לכל אחד קרוב וגואל מעבר לגבול, שיזעיקו אותם, שיושיטו ידם. באים חברי ההגנה, המשמר האזורי, באים אכרים ונשותיהם, הידידים מאז ומתמיד, שהפכו לחלק מנוף הבית. לכאן היו באים עם בניהם ובנותיהם ונשותיהם, לשאול עצה ולבקש תושיה: סכסוכי גבולות בין שכנים, עסקי ירושה, לחץ השלטונות, מסים וקנסות ואינם יודעים על מה ולמה. בת שהגיעה לפרקה ויש להלבישה לפי “האופנה האחרונה”. היו זמנים, כמה רחקו הימים ההם. הנשים מתחבקות עם אמא ומוחות דמעה, כל אחת וצרור בידיה. אבא מקיים ישיבות עם אנשי הקואופרטיב החקלאי, עם אלה שנותרו, עדיין דנים וחולמים על התנחלות בארץ ישראל. דנים בקול רפה, הססני, אולי כדי לצאת ידי חובה, אולי כדי לנחם את עצמם, לחזק את לבם במשהו. אנו יוצאים לדרך קבוצה של כעשרים איש. נוסע אתנו גם הדוד וולויל באותה תכנית התנחלות, אדם שמח, שוקק חיים ומנעים זמירות, מאותם שאף פעם אינם נופלים ברוחם. ואילו יתר היוצאים, איש לעברו, כל אחד ותכניותיו.

6: הקאדטים

מודעות מופיעות מדי פעם: למסור לשלטונות את כל כלי הנשק, ומאיימים בעֳנָשים כבדים. סבא טוען שאת שלושת הרובים המצויים בבית, יש למסור לידי המיליציה: “אם ‘היורים’ כבר אינם, לשם מה להחזיק צרות בבית?” אני מכתף את השלישיה וצועד אל בית המשטרה. על הגג התנוסס דגל אדום, לאורך חזית הבית כתובת ארוכה: “המיליציה האזורית”. נכנסתי לחדר גדול שהיה שרוי באפלולית, עמד בו ריח כבד של לחם שחור, נקניק חריף, ריחה של וודקה ועשן סיגריות. אי אפשר היה לקבוע, אם זה היה ריחה של משטרת הצאר שדבק בקירות, או שזה היה כבר הריח החדש, ריחה של המהפכה. ליד השולחן הארוך והכבד, ישבו שניים, מן הפרולטרים, יוצאי צבא. “קומוניסטים שרופים” קראו להם, דבקים באמונתם ומסורים למהפכה. הם קיבלו ממני את הרובים וזרקו אותם כגרוטאות אל ארגז גדול. ירד מאד ערכם של רובים, שהיו מצויים בשפע.

הם נכנסו אתי בשיחה, האחד דאג לעתידי:

“הנה, הגע בנפשך, הזדמנות בלתי חוזרת בשבילך. רואה אתה טופס זה? רק לפני שבוע קבלנו אותם, בר מזל אתה. הרשם כאן בטופס זה לבית הספר לקאדטים בחארקוב ודרכך לפניך. תעלה מעלה, מעלה, בחור זריז אתה, עתיד מזהיר מחכה לך. פוליטרוק! קומיסאר! נו, תחתום כאן, נשים חותמת והמלצה חמה נצרף, אסוף חפציך ומרש לדרך!”

ואילו השני לטש עיניו עלי וצחק מלוא הפה:

“עזוב אותו לנפשו, לשוא תשחית מלותיך עליו, הרי הוא כבר מגויס, לצבא של הוד מלכותו, הקדוש ברוך הוא! גדודי המשיח! המצביא הראשי, אליהו הנביא! כת של משוגעים אני אומר לך, חבורה של אידיוטים, בעלי בתים מיוחסים, וגם את בניהם העבירו על דעתם. עוזבים ארץ תרבות, ארץ החופש, עולם ומלואו, ונמלטים. להיכן? לפלשתינה! ייכנס הרוח באבי אבי אביהם! אל התורכים, ערבים, אסיאתים! השד יודע מה מתחולל שם בראשם, בלבול גמור, איזו מדינונת עלובונת, אבנים וקדחת”.

סיים את נאומו, קם, הזדקף, תחב שתי ידיו בחגורת העור הרחבה, קולו גבר וצחוקו גבר והדביק בו גם את השני והטיח ישר בפני:

“רוחעל אמנו! קויסעל מערובי! קאדטים של מאיר בעל הנס!”

צחוקו גבר והלך. נשאתי את רגליי והסתלקתי בבושת פנים.

7: חזון קאשפרון

היום האחרון, אחרי הצהרים, שעת היציאה קרובה. הצפיפות בבית גדלה, כל בני המשפחה התכנסו כאן. באו שרידי “הנוער הציוני”, חברים, חברות, ישבנו בצוותא, צפופים בחדרו של סבא, שרים חרישית ומשוחחים. בחדר הסמוך, ליד בקבוק וודקה מן המשובח וקערת קריש וכעכים, ישבו מסובים ארבעת האכרים, אשר עגלות החורף שלהם הרתומות לסוסים אמיצים, כבר מחכות בחוץ, מוכנות ליציאה לדרך. מנוסים הם בנסיעות רחוקות, ובקיאים הם בכל הדרכים המוליכות אל הגבול. בראשם, מנהיג השיירה, הלא הוא קאשפרון, בן בית אצלנו, וחביב על כולנו.

קאשפרון הנו בן גילו של אבא, וחצרם היתה סמוכה לפונדק של סבא וסבתא שבכפר. יחד גדלו מילדותם, השיטו סוסים בנהר, והפריחו יונים. כאשר גדלו, נפרדו הדרכים של אבא וקאשפרון. האחד פנה לישיבת הרבי, והוגיע מוחו בתורה ובחכמה, והשני, לאחר שסיים את ה“שקולה”, הפשיל שרווליו ונכנס ראשו ורובו לעניני משק אביו המסועף. ושוב נפגשו השניים, כאשר הגיעה שעתם להתגייס לצבא. שניהם גבוהי קומה, חסונים בגופם ונתקבלו בזרועות פתוחות לצבא. סבא טורח טרחות מרובות, מתרוצץ בין הפקידים והרופאים, טורח, מורח ומשקיע ממון רב, והכל כדי לחלץ את אבא מהשרות הצבאי. חמש שנים בצבא. חמש שנים בצבא, שנים אבודות הן שאין להן תמורה. לא היה קץ לאשרו, כאשר השיג את “הכרטיס האדום”, שפירושו “חיל המילואים”, התיצבות מדי פעם לתרגילים ואימונים, לידע ולהודיע כי מורדקו איצקוביץ' חי וקיים, לא ברח, לא נעלם, אינו מסתתר, ועומד תמיד מוכן ומזומן לשרת את הוד מלכותו בכל שעת חירום ולא כל שכן בשעת מלחמה.

ואילו קאשפרון, שונה היתה דרכו בחיים. מיד לאחר שהופיע בפני ועדת הגיוס, ערום כביום היולדו, והפגין בפניה את כל הדרת וחוסן גופו, פסקו הרופאים “כשיר! כשיר! אל חיל הפרשים!” קאשפרון נבון דבר הוא, בעל משמעת, ישר הליכות ומסור לתפקידו. יש לו כבוד עצמי ובטחון עצמי. בזמן קצר טפס ועלה בגרם המעלות ומפָּרש מן השורה, הגיע לדרגת מפקד פלוגה. והוא עם גדודי המלך, ולהם מסורת ארוכה ומפוארת. בקוקז היה, בקרים היה, והשתתף עם גדודו בכל הטכסים והמסדרים החגיגיים המלכותיים, ועד פטרבורג הגיע. קאשפרון שופע סיפורים על עלילותיו בצבא, ועל המסעות המפוארים שעשה עם גדודו. נסיעה אתו לאחת העיירות הסמוכות, או לעיר המחוז, הופכת לבילוי נעים, מושך בסוסיו וחורז סיפוריו. בקי הוא בברית החדשה וגם בסיפורי הברית הישנה, ומקיים שיחות ארוכות עם שכנו, הפופ וסיל,⁹⁶ על ענינים העומדים ברומו של עולם, ומחליף מידע עם ידידיו היהודים וכל הקשה והמסובך, הוא מביא לידיד נעוריו, למורדקו, המיישב לו את כל ההדורים.

את ענין הציונות הבין יפה, והזדהה עמה הזדהות מלאה, והיא: היהודים, עם חרוץ ונבון, רק זו צרה שאינם מצויים במקומם הנכון. שונים הם בכל הליכותיהם, בשפתם, בדתם, בחגיהם, במלבושיהם ובמאכליהם, ומתפרנסים מפרנסות קלוקל. הצדק עם מורדקו: כל יהודי גאה, המכבד את עצמו, בריא בגופו וברוחו, חייב לשוב למולדתו, לפלשתינה. ואם יש לך מולדת, חייבים לעבוד, להלחם למענה, לחיות ולמות בעד המולדת הקדושה. צר לו מאד שמורדקו שלו עוזב, ועולה לארץ הקודש. אך עם זאת הוא גאה מאד עליו. כעבור זמן, גם אוּדְלִיָה והבנים יגיעו לשם. הוא מבטיח ונשבע שיבוא לבקר אותם. גם הוא רוצה לבקר בארץ הקודש, מתנות יביא ויעזור לבנות את הבית, את הרפת, האורווה והמחסנים, כך נשבע לעשות, וכך היה משיח את לבו, חולם יחד אתנו ומעודד לעליה, לירוסלים.

ובעוד אנו יושבים מסובים בחדרו של סבא, שעת בין השמשות, שעה אחרונה בטרם תחילת המסע, הופיע קאשפרון, לחייו סמוקות, ועיניו נוצצו, וכולו התרוממות הרוח, ונשא את דברו:

“ואתה, פיניה, כאשר תבוא לפלשתינה, מיד תתגייס לצבא הוד מלכותו, לחיל הפרשים. מכיר אתה את נפש הסוס ותדע לטפל בו. אופיצר תהיה, ואת המולדת תשרת בנאמנות ובמסירות, אל תבייש את המשפחה. וכאשר יכריזו על מלחמת הקודש לשחרור ירוסלים הקדושה מידי התורכים הארורים, תעמוד בראש הגדוד שלך, שועטים אל הקרב. ופקודה תיתן בקול רם ובוטח: “חרבות שלוף! קדימה! הוּרָה! הורה!” כנשרים תטוסו, שועטים דוהרים, ואתה בראש, תתפרץ אל שורות האויב ובחרבך תבתק, תשסע את הבוסורמנים⁹⁷ התורכמנים, ותמחץ לימין, לשמאל, הך! הך!”. והוא נופף בידו קמוצת האגרוף וחתך באויר לכאן ולכאן, פניו להטו ועיניו מזרות אימה.

“וככה תפרצו את שורות האויב, המוסלמנים הארורים, והם ירימו את השארובאר⁹⁸ שלהם וינוסו מנוסת כלבים, ואת שדה הקרב יכסו הלאפטי⁹⁹ שלהם והתרבושים האדומים” ופתאום, רפה המתח בפניו וחדוַת אושר נשקפה מהם, והחזון נמשך והולך:

"ואז, בבוא היום הגדול, חג הנצחון, יום המיסדר המלכותי, וכל הגדודים שלחמו בחזית יעלו לירוסלים. גדודי הפרשים בראש, לבושים פאר ומחלצות, שלל צבעים, ים דגלים מתנופפים, הכל מבריק, נוצץ. המלך וכל שריו ישבו בשערי העיר, על במה גבוהה, וכל הגדודים יעברו לפניהם בסך, על דגליהם, לקול צלילי המרש של התזמורת, ולכל מפקדי הגדודים שהצטינו בקרב יענדו את אות הגבורה. יגיע תורך, אתה תקרב אל הבמה לבוש מדי אופיצר פרשים, הכובע מתוח כמו תוף, המצחיה מבריקה, המכנסים הכחולים הדוקים, המגפים מצוחצחים, הדרבונות מצלצלים, והפנים מגולחים מבהיקים, מבושמים, והשפם מסומר. תתיצב כולך דרוך ומתוח, עפעף בל תניד! שומע אתה? איסור חמור! המצביא הראשי יכריז בקול רם: “פיניה בן מורדקו ואודליה וידידו של קאשפרון – כך בפירוש יאמר – קבל את אות ההצטינות והגבורה, על אומץ לבך בקרב. בפקודת הוד רוממותו והוד מלכותו, אנו מעלים אותך לדרגת פולקובניק.¹⁰⁰ ויענדו לך את אות הגבורה, הנה כאן, את צלב גיאורגי. אבא ואמא ישבו בשורה הראשונה, ישמעו ויראו וירוו נחת. וכתום הטכס, אחורה פנה! ובצעד מאושש תצעד אל הגדוד שלך, והוא יריע לכבודך: כבוד ותהילה! כבוד ותהילה!”

סיים, הביט סביבו, תם חזון.

דברי קאשפרון והמשא אשר נשא, נסכו עלי שכרון קל. ישבתי מרותק והוזה. באזני נישאו צלצולי הדרבונות, דהרת הסוסים, תרועת חצוצרות וקריאות הורה, ועם רב וכבד בשערי העיר. התנערתי, קמתי ולחצתי את ידו הרחבה החמה של קאשפרון ואמרתי:

“תודה רבה לכם, קאשפרון היקר, אני מבטיח לכם לקיים את כל דבריכם, אנחיל כבוד בקרב, לאבא לאמא, וגם לכם, קאשפרון היקר”.

“נו, זה שאתה מבטיח, זה חשוב מאד, חשוב מאד. ואתה שמע בקולי, ולצבא התגייס, לחיל הפרשים, וקבל את ברכתי בני היקר. אל פחד, אל פחד, יֶגוֹבָה¹⁰¹ יהיה אתכם בקרב, כאשר היה אתכם תמיד”.

אהבתי אותו, את קאשפרון, והוא הרגיש בכך. הוא היה שזור בזכרונות הילדות של אבא, שהיה מעלה אותם לפנינו בריגשה רבה. אך הוא היה גם חלק מנוף הילדות שלי. בעונת הבשלת הפירות, לאחר רחיצה בנחל, הייתי רץ לחצר שלו, שעמדה בסמוך. גן הפירות השתפל וירד עד שפת הנחל. אהבתי לעקוב ולהסתכל בכל המלאכות והעבודות שעסק בהן, ולהקשיב לשיחו. שהאדמה היא כמו אמא טובה, וממנה אנו חיים וניזונים. “הבט וראה, איך הכל בא מאמא אדמה, הכל”. והטיף שיש לקטוף את הפרי בזהירות ובניחותא, לברור את הבשלים בלבד, ולא לשבור ענפים, והיה ממלא כיסיי בדובדבנים או שזיפים. היה מסביר ארוכות איך לנהוג בסוס והרגיש איך אני נמשך אליו. שיש לנקותו ולהברישו יום יום, לרחוץ אותו, לטפוח על צוארו ועל עכוזו, ללטף אותו וגם לדבר אליו. “כן, כן, הסוס אוהב כאשר מדברים אליו, משוחחים אתו, כעם רע טוב, ואז הוא יהיה מסור לך ונאמן”. תמיד זכרתי לו חסד נעורים, על הציונות שלו, הפשוטה, השלמה, “ציונות של גוי”.

לא היו לו בנים, רק בנות, וילדה אחת בגילי. היא היתה בורחת, מסתתרת בין העצים ושורקת כמו צפור, ואני הייתי מחפש אחריה.

8: השעה האחרונה

השעון מצלצל, השעה חמש, אבא מתקין את החנוכיה, הערב נר אחרון של חנוכה. בקול רווי עצב ותקוה הוא מברך “על הנסים ועל הנפלאות… בימים ההם בזמן הזה”. וכולנו הצטרפנו אליו בשירת “מעוז צור ישועתי”. עוד מעט, עוד רגעים מספר, והמסע יתחיל. סבא וסבתא עמדו נבוכים, תוהים ובוהים. אחותי חוה נפלה על צוארו של אבא, התרפקה עליו ובכתה חרישית. אבא אימץ אותה אל לבו, את הבת יחידה שלו, בת השעשועים, ליטף את ראשה, קֵרב אליו את ילדיה וליטף את ראשם ונשק להם. אחי הצעיר, שלמה’לה, נצמד אל אבא כל הזמן ואינו מרפה ממנו.

אמא טורחת, צוררת, קושרת, בודקת הכל בדיקה אחרונה, עונדת צעיף צמר לצוארי, מטיבה את כובע הפרוה, ומוסרת לאבא את מקלו ואת הכסיות. הם עמדו רגע חבוקים, בלי אומר ודברים, שתקו, ובכוח ניתקו עצמם אחד מהשני. ושוב אמא מלטפת אותי, פניה היפים להטו, הצמידה אותם אלי ונשקה בכל חום לבה. דמעה אחר דמעה נשרו מעיניה, והיא רעדה.

צעדנו אל עבר הדלת, נשמעה זעקה אחרונה של חוה “אבא! אבא!”, כאילו ניבא לה לבה שלא תראנו עוד לעולם.

אנו כבר מעבר לסף, בחוץ, התישבנו בתוך עגלת החורף. כל הנוסעים כבר כאן, מתעטפים, מתכרבלים, זזים. העיירה עמדה עטופה במעטה שלג לבן, הבתים קטנו מאד, ונבלעו בתוך השלג הרב, אורות ניצנצו מבין החלונות הקפואים. עברנו סימטא ועוד סימטא, סופה של העיירה.

כאן הצטרפו אלינו ארבעה פרשים, אנשי המיליציה. הם ליוו אותנו כברת דרך, עד פאתי יער, נופפו בידיהם “דרך צלחה!”, סובבו סוסיהם, נבלעו בתוך לובן השלג, ונעלמו. רוח נשבה, סופה התקרבה, אנו בראש השיירה, בעגלתו של קאשפרון. הוא העביר את ההוראה, והעגלונים הוציאו את רוביהם שהיו טמונים בעגלה, שקשוק בריחים, צליפת שוטים. נצמדתי אל אבא, אושר רב הציף אותי שהנה הוא על ידי. נפשי נסערת, נשימתי נעצרת, אנו מחליקים ונישאים קדימה, קדימה.

 

תחנה בדרך    🔗

פרק א: אורהייב    🔗

1: מעבר לנהר

אנו מצויים כבר ב“חוץ לארץ” מעבר מזה של הנהר. חצינו אותו בסירה בליל חשכה, ואיתנו כל הקבוצה והדוד ולויל. טפסנו על הר תלול מכוסה שלג כבד, ונאחזנו בכל בליטה: עצים ושיחים בולטים, גזע של עץ כרות, צוקים וסלעים. כל אחד סחב על גבו צרור כבד ונשם בכבדות. יצאנו למרחב ועלינו על מישור רחב לבן. המוביל הראה לנו בידו ללכת ישר, ונעלם. החלה הצעדה בשורה ארוכה, שעות של פחדים וגישושים, מדי פעם עוצרים, מתיעצים וממשיכים. מרחוק נצנץ והבהב אור, שנעלם והופיע, והלכנו לקראתו. ככל שאנו קרבים, כן גברה האימה: אולי ניפול בידים של תחנת משמר הגבול, מי יודע? הישיש עם הזקן הלבן שפתח לנו את הדלת והכניסנו פנימה, בפנים מאירות ומחיכות, היה אליהו הנביא.

עוד משפחות רבות מהעיירה נשארו עדיין מהעבר ההוא, ומצויים בין עשרות אלפי הפליטים שהתפזרו בכפרים ובעיירות לאורך הנהר. מקנאים הם באחיהם “האמריקאים” שיש להם דורש, גואל ופטרון. אבא והדוד ולויל טורחים ומתיגעים, ובאים בדברים עם עסקני ועדות הפליטים ובאמצעותם עם מבריחים, מגששים אחר מקומות מעבר בטוחים ומנסים את מזלם, וכך העבירו מדי פעם קבוצה אחר קבוצה, ולא נחו ולא שקטו “עד תום כל הגוי לעבור”.

תוך כדי טיפול נכנסנו לתחומיהן של עיירות: סורוקה, סגוריצה, ורטיז’ן, ראשקוב. אבא נפגש עם ידידים ומכרים ועסקנים ציונים, מאותם ימים שהיה רגיל לבקר במקומות אלה. יום יום אנו מוזמנים לבית אחר לארוחת צהרים או לארוחת ערב, ואין אנו מספיקים לשהות זמן רב במלון, באים לישון. בארוחות אלו המוגשות ביד רחבה, הטעימות והעריבות, ידי מלאות עבודה, ואני עוסק בהן בכל כושר ההסתגלות שבי. למדתי שיעור בלגימת יין לבן ויין אדום, לפני הסעודה ואחרי הסעודה, ופיצוח אגוזים גדולים, קלויים, לקינוח סעודה. לאט לאט נושרים ממני, כאותו עור הנחש, בגדי “הפליט”, ובמקומם מופיע מעיל, חליפה חדשה וכובע נאה, ואני כבר נראה כ“אדם מן היישוב”.

בכל מקום התלקטה סביבי קבוצת נערים, רבים מהם פליטי הגימנסיות של אודיסה, חארקוב, קיוב, אך כולם כבר נקלטו בגימנסיות הרומניות ומקבלים זאת כגזירת השעה. עדיין מתגעגעים הם לשפה הרוסית ולכל מערכת הלימודים, ומפליגים בזיכרונות. סִפרתי להם ותיארתי בפניהם את כל הקורות והמוצאות והאירועים שאירעו, במשך כשלוש שנים, מאז הפכה בסרביה ל“חוץ לארץ”. היה זה תיאור ראשון של הדברים, הם הקשיבו קשב רב, ואף אני עצמי הקשבתי. למרות שכולם היו בני גילי, הרגשתי עצמי קשיש מהם במספר שנים. את ענין נסיעתי לארץ ישראל קבלו בספקנות מרובה.

טסה, טסה עגלת החורף לקול צלצול פעמוני הסוסים, חוצים שדות, יערות, כפרים ועיירות, עטויים במעטה שלג לבן, ובאחד הימים, לעת ערב עם חשכה, נכנסנו אל העיר אורהייב.

2: אורהייב

שבט תרפ"א

אנו בבית הדוד מתתיהו. באו כל בני המשפחה לראות ולהתראות, עם רב. הסתכלתי בפני הדוד וחפשתי את הדמיון לסבא. אותה שתיקה ממושכת, והחיוך השפוך על פניו. אותן העינים החמות המביטות בך, פנימה. הפגישה עם עקיבא, שהקדים אותנו בארבעה חודשים היתה נרגשת מאד, והוא אינו יודע נפשו מרוב שמחה; שהנה הגענו בשלום, כמה חִכה לרגע זה. מתחבקים, מתנשקים, מציצים אחד בשני, כדי לוודא שאכן אנו כאן. במשך החֳדשים שלא ראיתיו, הוא כאילו גבה והתבגר. התסרוקת הרוסית נעלמה, ובמקומה תסרוקת נוסח רומניה. הוא כבר נתון ראשו ורובו בעניני בית “החלוץ”, והוא מתמחה בעבודת הנגרות אצל הירשל סטוליאר, הפעיל בכל עניני הציונות ומתעתד לעלות לארץ, על כן קראו לו “הנגר הציוני”. בקרתי בנגריה, עמד עקיבא בשרוולים מקופלים, בזרועות חשופות, והחליק וחלף על קרש שהיה מוטל על השולחן, ושבבים מסולסלים נשרו סביבו.

לרגע נטל את העפרון האדום הרחב שהיה תקוע מתחת לאזנו הימנית, סימן קו, ונטל את המשור וניסר ישר על הקו. הוא התקין דלת. לידו נשענו אל הקיר חלקי דלתות, חלונות משקופים, הכל פרי עבודתו. הירשל סטוליאר משבח את כושר תפיסתו ועבודתו ומנבא לו גדולות. בביתנו היה יחס של כבוד והערכה לבעלי מלאכה שהם חיים ומתפרנסים מיגיע כפיהם, ולא מפרנסות אויר. עקיבא היה עומד שעה ארוכה ועוקב אחר מלאכתו של שמואל הנגר, שהיה בא לעתים שכיחות לביתנו, להתקין דלת, חלון, משקוף, או להחליף קרשים ברצפה.

עמד עקיבא והקציע והעיף שבבים, בהתלהבות ובדבקות, והשמיע תוך כדי כך דברים באזני:

“אתה מבין, נגרות זוהי מלאכה המפרנסת ומכבדת את בעליה. עד שנאכל כיכר לחם מ’האחוזה' שלך, נגוַע כולנו ברעב. (הוא התכוון לשאיפתי להיות עובד אדמה). אין לבוא לארץ ישראל בלי מקצוע ביד, ונגרות מבוקשת בכל מקום. בונים בניין מגורים, בית ספר, בית חולים, רפת, אורווה, בכל מקום יש להתקין חלונות, דלתות, משקופים, שערים. אך אני חושב להתקדם במקצוע, ולעבור מנגרות בנין לעשיית רהיטים. רהיטים אתה מבין, זוהי כבר אמנות, יצירה, מחשבה. מרהיטים של יום יום נעבור גם לרהיטים יפים, עם כל הכפתורים, הציצים והפרחים וכנפי כרובים. אך אנו נפסל ונחרוט בהם חיות ועופות של ארץ ישראל: צבי, נשר, נמר ואריה. לא יצטרכו יותר לנסוע לוינה להביא רהיטים. אולי רהיטי וינה שלנו ימשכו את העשירים היהודים לעלות לארץ”. וכאן התמלא חימה וזעם וחרון אף, והמשיך:

“העשירים היהודים, אפילו הרצל לא יכול היה להם. כמה הטיף דבר ושידל אבא, עוד בברצלב, על לבם של העשירים והנגידים שיקנו אדמות בארץ ישראל. אוירבוך, דשבסקי, שוחט, פוטוייבסקי. הרי במיליונים שלהם יכלו לקנות את כל ארץ ישראל משני עברי הירדן. ומה עלה להם, לבתי החרושת לטחנות הקמח, ליערות? רכושם הוחרם ארמונותיהם עלו באש, ואותם ואת בני ביתם שחטו הפורעים ביום אחד. וברודסקי וויסוצקי, ופוליאקוב רוששו אותם והציגו אותם ככלי ריק. כל זה עדיין אינו משמש לקח לעשירים היהודים ביתר הארצות. לְמה הם מחכים? עד שתגיע הרעה לפתח ביתם? ארץ ישראל כנראה לא תיוושע מהם. כנראה שנגזרה גזירה שארץ ישראל תיבנה מיגיע כפינו ובזיעת אפינו, וככל שנקדים כן ייטב”.

ענינים אלה היו שיחת הבית, וכל בני הבית יחד עם אמא, משתתפים בה בהתרגשות ובהתלהבות, כשאבא מנצח על המלאכה. אך זה המשיך להטריד את עקיבא, ולא ידע מנוחה. והוא הוסיף ודִבר עוד כהנה וכהנה, וקולו הלך וגבר.

הלכתי לשוטט מעט, והרהרתי עליו, מה יהיו חלומותיו? רהיטי וינא, ציצים ופרחים, כנפי כרובים. ומה יהיו חלומותי? אותה ככר הלחם, כיצד מגיעים לכך? והדרך כה ארוכה. אך בינתיים עמדה לפני הבעיה העיקרית, הצעד הראשון.

לא מזמן נפתח כאן “בית החלוץ” ומיד התמלא עד אפס מקום, על ידי הקבוצה הששית המתארגנת לעליה, וכבר נרשמים הבאים אחריהם ומשתכנים, הקבוצה השביעית. עולים! עולים! אני מוכן לעבור לבית החלוץ בלי שהיות יתירות, אלא שאין הדברים פשוטים כל עיקר. ישנה ועדת קבלה המגיעה מדי פעם מקישינוב, בוחנים בענין השפה העברית. הכושר הגופני לכל מלאכה ועבודה קשה. שני אלה אינם מדאיגים אותי כלל, שהרי השפה העברית שגורה בפי, וכבר טעמתי טעמה הטוב של העבודה החקלאית, שאליה שאיפתי: חרישה, זריעה, קציר ודיש. מה שמעיק ומדאיג אותי הוא ענין הגיל. רק לפני חמישה חודשים מלאו לי שש עשרה שנה, ואילו ל“החלוץ” מקבלים מבני שמונה עשרה ומעלה. בעיירתנו לא היה סניף “החלוץ”, ותעודה אין בידי.

אני כשלעצמי, מרגיש כבוגר ובשל לכל דבר, ומוכן ומזומן לכל מצוות עשה ולא תעשה. אלא שאותם סימנים מובהקים של נערוּת הם בעוכרי. אותם התלתלים הצומחים פרא וטופחים על פני. כבר הייתי פעמיים במספרה, מקצצים ומקצצים, והם בשלהם. מסרקים שערותי במברשת ברזל, למעלה, למעלה, והם בשלהם. מושחים שערותי בשמן תמרוקים, חובשים בתחבושת ומהדקים אותה עלי עד כדי כאב. קיבלתי על עצמי את כל העינויים, ובלבד לטשטש את סימני הנערות. הספר מבטיח לי כי עוד שבוע, והכל יהא מונח על מקומו בשלום.

אדהכי והכי, עד שתבוא הקריאה “להתייצב”, אני משוטט בעיר ומוצא בכך ענין רב. עזבתי עיירה קטנה במצב של חדלון וכליון, ובאתי ומצאתי עיר עומדת על תִלה, אשר נשמרה בשלמותה, מאום לא נגרע ממנה. דומה כאילו לא עברה סופה בעולם שעקרה מן היסוד ערכים וארחות חיים שהיו טבועים מדורי דורות, והפכה סדרי עולם על פיהם. כאן הכל שריר וקיים: החנויות פתוחות לרווחה ומלאות מזן אל זן, בתי מסחר גדולים ובהם שלל בדים למיניהם ולצבעיהם המגוונים, מצרכי מזון מכל טוב, הכל מן המיטב ומן המובחר. מחסנים גדולים לחמרי בנין וכלי עבודה. רחובות עם חנויות קטנות, לסדקית, מכולת, קמח ומספוא. אכרים מולדובנים נוהרים העירה ברכב ברגל וברכיבה, לבושים פרוות רקומות. קונים, מוכרים, עומדים על המקח, ואין מַכלִים ואין מחרים. מראה כללי שמזמן נעלם בסביבתנו. בתי הכנסת פתוחים, ועולה מהם קול רינה ותפילה. נערים ונערות, ילדים וילדות צועדים כל בוקר במצעד חגיגי אל בתי הספר לבושים כהלכה. “תלמוד התורה” הומה כל היום, ומה“חדרים” בוקעים ועולים פעיותיהם של תינוקות דבית רבן. כל מוסדות הקהלה פועלים כסדרם: בית החולים היהודי, מושב הזקנים, בנק למלאכה, קופות גמילות חסד. ועד הקהלה, הועד הציוני, הקרנות הלאומיות, הקלוב הציוני. ובמקביל לכך: כל מוסדות הממשלה המרובים, כיאות לעיר מחוז.

החיים זורמים בשובה ונחת, אין יריות, אין החרמות, אין חיפושים ומאסרים. החיילים רתוקים לקסרקטין, אינם משוטטים בעיר ואינם מרחרחים בחנויות ובבתים. רק לעתים מופיעה פלוגה צועדת בקצב חגיגי, ולפניה מריעות החצוצרות ומתופפים התופים, והם משתפכים ומהדהדים על פני רחובות העיר. אחריהם נשרכת להקה עליזה של ילדים, המתאמצים לצעוד אתם בקצב ההליכה. רחוב, משמע רחוב בסרבסקאיה, החוצה את כל העיר. אתה עומד משתאה; דומה כאילו סובבו את גלגל הזמן אחורנית. הכל כמו שהיה “פעם” “לפנים”, והזמן כה רחוק, דומה שיובל שנים נקף מאז.

אלא שלעיר זו תוספת מיוחדת של בסרביה: הלא הם המשקים החקלאיים, נחלותיהם של בעלי בתים. למי שדות תירס, ולמי מטעי טבק, למי עדרי צאן, ולמי עצי פרי וכרמים הנטועים על ההר “איוואנוס”, המתנשא וחופף על העיר.

3: ר' משה קלמנוביץ'

יהודי בסרביה “יהודים חמים” הם. לבם רחב וכיסם פתוח והם מצֵרים בצרתם של אחיהם, פליטי חרב רעב ומגפות, הזורמים לכאן באלפיהם. חוצים בלילות חשכה ואפלה את הנהר, תוך סכנת נפשות, יריות ורציחות של שומרי הגבול, “אדומים” מכאן ו“רומנים” מכאן. הכל כאן סבוך ומסובך ועוטה סוד, ואין הדברים נעשים מאליהם. יש לדאוג ששומרי הגבול יעלימו עין, שהמבריחים יהיו מהימנים. יש להעמיד מורי דרך המכירים כל שביל וכל נתיב נעלם. גם לאחר שמצליחים להעביר את השיירה, גברים נשים, ילדים וטף, והם דורכים בשעה טובה ומוצלחת על אדמת בסרביה, יגעים וסחוטים, יש להקדים ולפזרם בין הערים והעיירות, הרחק מהגבול.

בכל עיר ובכל עיירה הוקמו ועדים מיוחדים “הועד האוקראיני”, “הועדה לפליטים”, והם המנצחים על המלאכה המסועפת, ועוסקים בכך רבנים, דיינים, ועסקני ציבור שבכל קהלה. יש שעיסוקם באיסוף כספים, שכן העניין דורש הון עתק, ויהודים נתבעים ונותנים בעין יפה, כל אחד כאשר יושת עליו. ויש שעוסקים בענייני קליטה, דואגים למחסורם ולקורת גג לראשם, ויש שכל עיסוקם הוא במגע עם ה“סיגורנצה”, להשיג אותה פסת ניר המקנה לפליטים זכות ישיבה ארעית, עד שירחיב.

הכל נעשה מתוך דאגה עמוקה וכנה, שהרי יהודי בסרביה הם עצם מעצמיה ובשר מבשרה של יהדות אוקראינה. רק תמול שלשום היו אף הם חלק ממדינת רוסיה רבתי, והיו מעורבים אחד בשני, נושאים ונותנים בעניני מסחר, מתחתנים זה בזה, ומתועדים יחד בעסקי ציבור ובעסקי ציונות ויישוב ארץ ישראל, קוראים באותה עיתונות וחותמים על אותה “הצפירה”, “השלוח”, נוסעים אל אותם ה“רבנים” בימים נוראים. אין ביהודי בסרביה אלא מה שיש ביהודי פלך פודוליה ופלך קיוב. אלא שבענין פתיחות הלב עולים יהודי בסרביה על כולם. שבע פעמים ביום הם מברכים “ברכת הגומל”, שהנה כל אותן הסכנות, וכל אותם תשעה קבין של פורענויות, עברו ליד דלת ביתם, רבצו כבר ליד פתחם, וקרה הנס הגדול, שארץ זו נכבשה בעוד מועד על ידי ממלכת רומניה, וכך ניצלו מפגעים, אסונות ומחלות ומאותה אנדרלמוסיה שירדה על מדינת רוסיה. הרי שחובה כפולה ומכופלת מוטלת עליהם לגמול חסדיהם לאחיהם הנמלטים על נפשם, והם עושים זאת עם כל החמימות שבלב.

אלא שאין די בכך. בידוע כי דרכם של הבריות שמתלהבים ומתרגשים, כל עוד שהענין הוא בגדר חידוש. אך ככל שהענינים מתמשכים והולכים ויש להתמיד בהם, זקוקים הם שיטרידו אותם. מן המפורסמות הוא, שאין מלאכה מעין זו נעשית אלא על ידי “משוגעים לדבר”, ולכל עיר ועיירה יש משוגע משלה. באורהייב משמש בתואר כבוד זה, ר' משה קלמנוביץ', שעזב את כל עניניו ועיסוקיו ועניני בני ביתו, ושִקע עצמו, ראשו ורובו במלאכה הקדושה של פדיון שבויים.

ר' משה קלמנוביץ‘, בקי מאין כמוהו בכל סתרי הסיגורנצה,¹⁰² שעינה פתוחה על כל הבריות, ויש בה מכל בכל כל: שומרי הגבול, משטרת הבטחון, בולשת, וסמכויות של משרד הפנים, ואנשיה ועושי דברה רבים הם: קומנדנטים, פרפקטים, ז’נדרמים, סוהרים פקידים ופקידונים, משרתים ו“יוצרי משרתים”. כולם צריכים לבוא על סיפוקם, ולכל אחד מהם יש להעניק לפי תארו, מעמדו ודרגתו, הכל לפי סדר קבוע ועומד מששת ימי בראשית, מיום שקיימת שררה בעולם. ואין כמו ר’ משה קלמנוביץ' הבקי בכל סדר המעלות, התארים והדרגות, והיודע כי גלגלי המכונה צריכים להיות משוחים ומרוחים למען “ירוצו גלגלים”, ושלא תקרה חס ושלום תקלה או מכשול. ובגין אותה סגולה נפלאה שנתברכו בה אנשי שררה רומנים במיוחד, שידם פשוטה לקבל, עומדים להם ליהודים ריוח והצלה. יש שבאות משפחות שעדיין מטבע של זהב צרורה בכנפי בגדיהם, וכן תכשיטים שאפשר להעזר בהם, ועל ידי כך להקל על המלאכה. ויש שבאות משפחות בעירום ובחוסר כל ודווקא אלו מטופלות בנפשות רבות. מבין כל אלה מתבלטים “החלוצים”. לא די שצרורם נקוב, אלא שהם חשודים על השלטונות בתור תועמלנים קומוניסטיים המוברחים לכאן במספרים נכבדים.

אותם חלוצים מהוים גזע מיוחד שקשה לעמוד על טיבו. לכאורה חסרי כל, קבצנים דלפונים, ואף על פי כן, הם בוטחים בעצמם, גאיונים, מיוחסים, כולם “בני טובים”, משכילים, ורבים מהם אינם מחללים את פיהם בלשון של יום יום, אלא מדברים “בלשון הקודש”, “רק עברית”. על כל ענין וענין הם משיבים ב“לא איכפת”, מעין “ניצֶ’בו”. אלא שמלא איכפת אין אופים פת, אפילו של קיבר. וראה זה פלא: דוחים הם כל עזרה וסעד ועושים בכל מלאכה ועבודה קשה, שאין יהודים עוסקים בהן בכלל, וחיים מיגיע כפיהם ומקיימים עצמם בדוחק ובצמצום רב, ובלבד שלא להזדקק לחסדי הבריות ולא ליפול למעמסה על אחרים. אלא שכל המעלות שמנינו בהם, אין בהן כל חשיבות כלפי הסיגורנצה, ואינן מצטרפות אפילו למטבע שחוקה אחת. ויש לטרוח ולהשיג גם עבורם את אותה פיסת הניר, זכות הישיבה הארעית, אחרת הם צפויים לגירוש.

וכך אפשר היה לראות ברחובות העיר, מדי בוקר, שיירה אצה רצה, ור' משה קלמנוביץ' בראשה. יהודים עבדקנים, גברים ונשים, צעירים וצעירות מכתרים אותו וצרים עליו וכל אחד בשלו:

“ה' קלמנוביץ', מה יהיה איתי? ומה על הענין שלי?”

ה' קלמנוביץ' תוקע מבטו בשואל:

“א, ענינך, אל תדאג יהיה טוב! יהיה טוב!” ופונה לשני:

"א, הניר שלך, כן, הניר שלך כמעט כבר מוכן, עוד יום, עוד יום, אל דאגה,

יהיה טוב! יהיה טוב!"

על כן קראו לו: “ר' משה קלמנוביץ' דורש טוב לעמו”.

4: מחלום למציאות

מאז שעברתי את הגבול, נגוזו הרבה חלומות ורודים על המתרחש בארץ ישראל. חלומות שנרקמו ונארגו בדמיונוֹ הפורה של הנוער הציוני, שהיה מנותק בתקופה ממושכת מכל המתרחש בעולם: הוקמה ממשלה בארץ־ישראל, ד"ר וייצמן – נשיא המדינה, נ. סוקולוב – שר החוץ, מ. אוסישקין – שר החקלאות, לורד רוטשילד – שר האוצר, ח.נ. ביאליק – שר התרבות והחינוך, ז. ז’בוטינסקי – שר המלחמה, יוסף טרומפלדור – המצביא הראשי, אחד העם – נשיא האוניברסיטה. מיד כאשר עוברים את הגבול מתיצבים כולם במרכז הגיוס בקישינוב, מקבלים רובים, תחמושת ומדים, ועולים באניות גדודים גדודים לארץ, לכיבוש, לעבודה ולשמירה. כל אותה האגדה רבת הצבעים וגוונים, נשארה אגדה בלבד. גזו החלומות ואת מקומם תפשה המציאות האפורה, אולם הממשית. החלוצים חברי “החלוץ” חיים בדוחק ובצנע רב, ומתקיימים על יגיע כפם, והעבודה לא תמיד מצויה. אלא שכל אלה הם דברים תפלים, העיקר שהם כבר בבית החלוץ, למעשה “בדרך”, בפנים, בתוך הקרון העומד להביאם לארץ. אמנם הקרון עומד במקומו ואינו זז כלל. אך אין בכך כלום. עצם הישיבה בתוכו, נותן לך את תחושת הנסיעה. יבוא היום, והכל יזוז, ינוע.

משאת נפשי צנועה ביותר: מתי אזכה גם אני לאותו קרון, לבית החלוץ? מתי יתפנה “ספסל” עבורי לשינה, כי הרי השולחנות תפוסים מזמן, על ידי ותיקים שקדמו לי. ועוד עלי לעבור את מבחן “ועדת הקבלה”.

שעת ערביים. הגיעה ועדת השלשה מקישינוב. אני יושב במרפסת שרובה חלונות זכוכית, מחכה לתורי וקופא מקור. אתי עוד מספר מועמדים. קוראים בשמי, בצעדים בטוחים ובקומה זקופה אני נכנס פנימה ומתייצב ליד שולחן הועדה. כולם מחייכים, איני יודע מה טומן בחובו חיוך זה. אף אני מחזיר בחיוך רחב. מתפתחת שיחה על הא ועל דא, הכל “עברית בעברית”, אחד המרבה ואחד הממעיט. עברית צחה מן המובחר. וכאן תוקע לי אחד מחברי הועדה “שאלה חקלאית”:

“כמה יבולים של תפוחי אדמה אוספים בארץ במשך השנה?”

אה – אני חושב בלבי – מלכודת אתה שם לי, פח יקוש. לא, ידידי, לא ירד בני עמכם. שהרי ידוע הדבר, כי כשם שתפוחי־זהב הם פרי מגדים אצלנו בגולה וטועמים מהם פעם בשנה – בחמישה עשר בשבט, בנשף הגדול הנערך מדי שנה בביתנו, כך תפוחי־אדמה הם יקרי המציאות בארץ־ישראל, ומובאים מעבר לים פעם בשנה – בערב חג הפסח. כי כשם שאין פסח בלי מצות, כך אין פסח בלי תפוחי־אדמה. ובעוד חברי הועדה מחייכים, אף אני מחייך ועונה: “הכל תלוי לפי זמני האניות הטעונות תפוחי־אדמה העוגנות בנמלי הארץ, לרוב זה חל בערב פסח”.

כולם פורצים בצחוק: “נו, טוב! בחור כהלכה! נתקבלת!”

היושב ראש קם ולוחץ את ידי: “בברכת העליה!” לחצתי ידי כולם ועניתי אחריהם: “בברכת העליה!”. קרה הנס הגדול, לא נשאלתי לגילי. כנראה, שקומתי וכל המבנה שלי, ואולי בגין אותה תסרוקת שכולה היתה כבר נטויה כלפי מעלה, הכל ביחד עשו את שלהם, ואני בפנים, בתוך הקרון, ואין קץ לאשרי.

שמחה רודפת שמחה, כעבור מספר ימים נתבשרתי כי התפנה “ספסל” עבורי. בשעה טובה ומוצלחת, מחר אני עובר לבית החלוץ, מוכן ומזומן “להתייצב לשרות העם והמולדת” היא הסיסמא בפי כל חוץ בעמיו.

5: תפילת הדרך

שעת בוקר. היום האחרון בבית הדוד. הדודה פְּריבָה פתחה את צרור הבגדים המקוריים שלי, את בגדי “הפליט”. מכאן ואילך הם יהיו בגדי העבודה שלי, בגדי החלוץ. אבא הושיט לי את התפלין, ותמהתי מאד. בשנה האחרונה, בעטיין של נסיבות הזמן, הזנחתי את התפילה. עינו של סבא לא היתה פקוחה עלי יותר, הוא סמך עלי. ואבא לא הקפיד אתי ביותר, אין כופין יראת שמים. אך הוא אמר: “התפלל תפילת הדרך”. מורגש היה בקולו העצב השרוי בכל פרידה. הרי אין אני יוצא לשעה קלה, אלא לדרכי הארוכה, לדרכי בחיים. אך בקולו נשמעו גם צלילי עידוד ותקווה וגאווה, כי זו הדרך.

התפללתי בכוונה גדולה ובדבקות בזמר שאהבתי, כשאני כורך את רצועות העור על זרועי ושם את התפלין על ראשי: “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'”, התפללתי כשאני מטעים כל מלה וכל משפט, וכך סיימתי את תפלת שחרית, תפילת הדרך. אבא נטל ממני את התפלין והפטיר בלחישה: “הרי לא תזדקק להם יותר, ואין להפכם לחפץ, מוטב שיהיו שמורים אתי”.

כן, הפעם נפרדתי מהן לתמיד. כך, לאט, לאט פרקו אותי מהמעט שהיה לי. בתחילה נטלו את הספרים, אחר כך את הרובים, ועכשיו את התפלין. הציגו אותי ככלי ריק, קנקן ריק שיש למלא אותו מחדש, ביין חדש.

שעת בין ערביים. אבא מלווה אותי כברת דרך ונפרד ממני. הסתיימה תקופת חיים בחיק המשפחה, ומכאן ואילך “מיגיע כפיך כי תאכל”. נותרתי לבדי, עם עצמי, אני וצרורי הדל.

פרק ב: החלוצים    🔗

1: בית החלוץ

נכנסתי אל תוך חצר גדולה, שעריה היו פתוחים לרווחה. במורד, בשיפולי החצר, עמד בנין בן קומה אחת, שחציו היה שקוע בקרקע. ירדתי במדרגות, פתחתי את הדלת, ומצאתי את עצמי בתוך עלטה ועשן של סיגריות. מנורות הנפט שירדו מהתקרה הבהבו באור חלוש ובקעו את הערפל והעשן. רעש והמולה בקעו ועלו מכל עבר, הבית היה מלא מפה לפה, כמאה איש מכל הגילים. אף לא אשה אחת לרפואה. הכל בתנועה והכל מדברים בצוותא. עוד מעט, וכולם הסבו מסביב לשולחנות הארוכים, כל אחד ופנכתו וספל הפח לידו. הפנכה התמלאה עם “מַמַליגה”¹⁰³ מהבילה בתוספת מרק שעועית, והפחית בתה. תה ותו לא. לסוכר אין זכר.

אולם מיד הסתבר לי, שכל אותו ענין של אכילה הוא למעשה דבר תפל, ענין של מה בכך; איכשהו למלא את הקיבה. העיקר הוא החברותא! והשירה הבוקעת מכל עבר ופינה והופכת למקהלה אדירה. והשירה חובקת עולמות: שירת חסידים והיא הפותחת, ולה זכות הבכורה, ומכאן ואילך מתחילה התחרות בין שולחן לשולחן, כאשר שירים עליזים ביידיש ושירים נוגים ברוסית דוחקים אחד בשני, ושירי ציון מן הישן ומן החדש משמשים בערבוביה. אולם כאשר עוברים לשירי העליה, מתמזגים כל הקולות ומורגש בחוש כי אנו עולים, עולים ממש.

אמנם לעת עתה יושבים במקום, אף על פי כן קדחת העליה כבר מצויה בעצמות.

אני תר בעיני, עובר מפרצוף לפרצוף, והם שונים ומגוונים. וכך גיליתי בחוש הששי, שניים מבני גילי. מבט עינים לכאן ולכאן, ואנו כבר קרבים איש אל רעהו. איך הם הצליחו להסתנן? כל אחד וסודו עמו. עוד רגעים מספר, ואנו שקועים כבר בשיחה ערה. שניהם כמוני, העברית שגורה בפיהם וקולחת חפשית. אחד פניו עדינים, צנוע, בישן במקצת, עינים נוגות, עוד כובע הגימנזיסט לראשו, וקוראים לו ריבאק. ואילו השני – היפוכו הגמור: בחור כהלכה, רחב כתפים, גבה קומה, פנים שחומים ולסתות בולטות, פרצוף מונגולי, פתוח לרווחה וחיוך רחב מתפשט על פניו, שמו לויֶיאב. בעל ייחוס גדול, הדוד שלו הוא שלום עליכם, בכבודו ובעצמו. מספר הוא עליו סיפורים רבים, על פגישותיו עם הדוד ועל שיחותיו עמו. פלאי פלאים! הרי לפניך נער, שבמו עיניו ראה את שלום עליכם, ולא זו בלבד, אלא אף דִבר אתו; שוחח אתו, והסופר הנערץ יודע עליו ועל קיומו. ככל שהוא מרבה לספר – והכל דרך אגב, בדרך הטבע, על דוד ככל הדודים, שיעור קומתו עולה בעיני עד לממדי ענק. אף הוא, לוייאב עצמו, יש בו מנה גדושה משל דמו של שלום עליכם ומאמרותיו של טוביה החולב. לכל ענין יש לו פסוק מן המוכן: “כמו שנאמר”, “כמו שכתוב” וכולו חיוניות ושמחת חיים.

בעוד אנו שקועים בשיחה, נסתיימה סעודת עניים ושמחת עניים. השולחנות פונו וכולם הצטופפו מסביב ל“סידור העבודה”. מסתבר כי שני חברי עוסקים כבר ב“מלאכת הקודש” היינו, בנסירת עצים, כאשר אלה מצויים. ואני, שאף במלאכה זו התמחיתי די צרכי, ויודע ללטש שיני משור, שהיא מלאכה לא פשוטה, ולהשחיז גרזן, נתקבלתי לחבורתם, והרינו שלישיה מושלמת. הודענו על כך לסידור העבודה עוד באותו ערב, וקבענו כי אני וריבאק נהיה המנסרים ולוייאב יהיה כדבריו ה“בעל בקיעה” כפי שנקרא כאן, כלומר: בוקע גזרי העצים. תנאי מפורש קבענו, שכל שעה מתחלפים; שהרי ענין הבקיעה הוא השאור שבעיסה, זוהי מעין אומנות בפני עצמה, שאף אחד אינו מוכן לוותר עליה.

עת לישון, הסתדרתי על “הספסל שלי”, העומד ליד הקיר. מכאן ואילך זהו מעוני, פינתי, ד' האמות שלי, גם זו לטובה. יש לי איזו תחושה של התיחדות, קן משלי, אני והקיר. אלא שהספסל, אורכו סיפק אותי לחלוטין, ואילו רוחבו נטל ממני את תחושת הבטחון. אח, לו היה קצת יותר רחב, קצת, מה היה חסר לי? וכך עייף, עמוס רשמים של יום ארוך, יום גדול, שקעתי בתרדמה עמוקה.

2: חוטבי עצים

מאז שנפתח בית החלוץ, הרי זה מראה שכיח ברחובות העיר, ואף חלק מהנוף: אותן שלישיות עטופות ומכורבלות. אחד משורו על כתפיו, השני בגרזִנו והשלישי ביניהם כשהוא עומס על כתפיו את “התיש”, זהו המתקן עליו מניחים את בולי העץ לנסירה. משוטטים הם ומרחרחים בחצרות ומחפשים מטמונים: עצים לנסירה. העיר חולקה רְבעים רְבעים, וכל שלישיה ורובע שלה. אין די להשיג יום עבודה, אלא חייבים גם להביא הזמנות למחר ולמחרתים, כי אחרת ממה נחיה? ישנם “ימים רזים” וישנם “ימים שמנים”, היינו, יום עבודה ארוך, ואין קץ לשמחתנו.

השלישיה שלנו, לאחר שנקבע לה הרובע שלה, חשנו בו כאילו ניתן לנו בלבד לנחלה. כלומר, שכל העצים לנסירה המצויים בו, ואף אלה העתידים להגיע אליו, הכל שייך לנו בלבד. אבל כיצד מגיעים אליהם? יש מהם השמורים במחסנים, ויש מהם שהחצרות סגורות עליהם, ויש שטרם הגיעו ורק הודעה קבלנו עליהם: “עומדים להגיע”. והיינו חייבים להכריז בקולי קולות על קיומנו ועל משלח ידינו. וכך היינו צועדים השלשה, כשלוייאב משמש ככרוז, והוא מכריז בקול רם:

“האקען האָלץ!” (לחטוב עצים), ואנו מחזיקים אחריו: “האָלץ האקען!” (עצים לחטוב). לכאורה, שתי מלים בלבד. אך מי שאזנו היתה כרויה ולבו חם, פתוח, יכול היה לרדת לעומק משמעותן של שתי מלים אלו החוזרות על עצמן, ועל כל מה שהיה צפון בהן. ולהלן עיקרן בקיצור:

“האקען האָלץ! האָלץ האקען! יהודים, יהודים, מה לכם כי תשכבו סרוחים שאננים על ערשותיכם, בעוד שאנו מחזרים על הפתחים. כל בקשתנו ומשאת נפשנו היא לחטוב עצים, ועליה כל תקותנו. פתחו שערים! פתחו חצרותיכם, פתחו מחסניכם, ויבואו בם מנסרי העצים, חוטבי העצים. היום קצר והמלאכה מרובה, ואנו עדיין לא הרוחנו פרוטה לפורטה, והעבודה היא חיינו, פשוטו כמשמעו. אם אין קמח אין תורה. האקען האָלץ! האָלץ האקען!”

ובעוד השלישיה שלנו סובבת על פתחי נדיבים ודופקת על שערי חצרותיהם ומכריזה על קיומה, האיר לנו המזל פניו. נפלנו לתוך “בור של שומן”, אוצרות קורח.

עמדנו בפתחו של שער פתוח לרווחה, ולפנינו השתרעה חצר רחבת ידים, שהשלג הלבן כיסה אותה. בעומקה של החצר התנשאה ועלתה לגבהי גבהים, ערימת עצים, והתפשטה לכל העברים. לא האמנו למראה עינינו, האם זה בחלום, מחזה שרב, או במציאות. התקרבנו אליה, מששנו, בדקנו, ונוכחנו לדעת כי המדובר בעצים של ממש. בולי עץ עגולים, ישרים, ארוכים, תאוה לעינים. פינינו את השלג שנערם עליהם, ובלי אומר ודברים, התחלנו לשלוף בול אחר בול, הרכבנו אותם על גבי ה“תיש”, ובעוד רגעים מספר, וקול המשור נשמע בחצר. והוא מזמר וצליליו השתפכו כמנגינה ערבה, מנסר ואומר, מנסר וגומר. מיד נכנס הגרזן למערכה, לתפקידו המכובד, הך! הך! הך! והך! וגזרי עץ לבנים עפו כחצים ונערמו לערימה.

לא עברה שעה קלה, ובני הבית שנמו את שנתם, הופיעו בפתח הבית והסתכלו במראה אשר נגלה לפניהם בעינים מנומנמות ותמהות והתקרבו אלינו. ראש המשפחה באדרת פרוה ובכובע פרוה ואחריו בנו הצעיר ולידו אחותו הסתכלו בנו ותמהו. עמד רגע של מתח. אך כאשר בעל הבית חייך חיוך רחב, ידענו כי “לנו הנצחון”, והוא הפטיר כלאחר יד:

“רואה אני כי בקיאים ומנוסים אתם במלאכה, עבודה נאה, עבודה נאה.” “ברוך שם כבוד מלכותו”, לחש לוייאב. עברנו את המבחן, וכל השאר, ענין המחיר וכו' הם כבר ענין של מה בכך.

התברר כי רק אתמול פרקו כאן עגלות את מטעניהן, וכי כבשנו את המאפיה הגדולה שבעיר, של משפחת דוכובני. הסתבר כי ישנה כאן גם עבודת סבלות: פריקת שקי קמח וסידורם במחסן. ולא זו בלבד, אלא שבמאפיה זו יאפו את המצות לפסח, מצוה ששכרה בצדה. לוייאב התמוגג מנחת, “אי חברה, חברה, מי ידמה לך ומי ישוה לך ומי יערוך לך”, ובקע הגזרים במשנה עוצמה ושר וקולו השתפך בכל רחבי החצר, ואנו אחריו: “המעביר בניו בין גזרי ים סוף, בין גזרי ים סוף”. והגזרים עפו לצדדים, כחצים מבהיקים מלובן.

לאחר שעה קלה הופיעה הנערה, ובידיה טס, ועליו משמני הארץ: קפה חם מהביל, כריכים ריחניים, פרוסות לחם מרוחות בחמאה. זה זמן שלא התנסינו לאכול לחם ביום שכולו חול, אלא ממליגה בלבד, וכבר שכחנו ריחו של קפה וטעמם של כריכים, אלא שההכרח לא יגונה. לכבוד הצעירה הנאה ולכבוד התקרובת, עשינו הפסקה קצרה. שפשפנו ידים ופתחנו בסעודת מלכים זו, ורק מטעמי נימוס, אכלנו בניחותא.

היא, כלומר הנערה, לומדת בגימנסיה בקישינוב ו“קפצה” הביתה לימי החופשה. נערה חיננית, ג’ינג’ית, שתי צמותיה על כתפיה, התנודדו והתנועעו לכאן ולכאן, חייכנית, הנמשים על פניה שפוזרו ככמון על פני חלה טריה, הוסיפו לה לִוית חן. השפה הרוסית שגורה בפיה, מה טוב. תוך שיחה ערה, באתי אליה בהצעה:

“כל עוד שאת מצויה ‘במזל קפיצה’, אולי תקפצי את ואחיך אלינו, בליל ששי, ותקחו חלק בשמחתנו, יחד עם כל הנערים אשר בעיר”.

מצווים היינו לקרב אלינו את הנוער ולעשות נפשות למען העליה לארץ. והנה נזדמן לי כאן להציל נפש אחת מישראל, מצוה שאין להחמיצה. ובליל ששי הקרוב בקרו שניהם בבית החלוץ הביאו יינות, והשמחה היתה גדולה.

מאז הייתי מקורב מאד למשפחה זו, שהרי דוכובני היה בין העסקנים המכובדים שבעיר, והוא ואבא, שנכנס כבר לעומקם של עסקי ציבור, נעשו ידידים ומקורבים.

הג’ינג’ית חזרה לקישינוב, ואילו אחיה נהיה לחבר טוב שלי. הוא המשיך לבקר בבית החלוץ והתבלט בתלבושתו ההדורה, ואני הייתי מקרב אותו. ביקוריו נעשו תכופים, וסופו ש“יצא לתרבות רעה”, ויחד עם בני נוער אחרים עלה לארץ, ומשך אחריו גם את אחותו. לימים עלתה כל המשפחה לארץ, והכל בזכותם של שלושה חוטבי־עצים.

3: “שבת קודש” של חלוצים

אותה חמדה גנוזה ושבּת שמה, שניתנה לישראל מפי הגבורה, נאמר בה: “אות היא לדורותם”. על כן לא ייפלא הדבר, כי גם כאן, בבית החלוצים, שלכאורה פרקו מעל עצמם עול מצוות ומעשים טובים, ונראים כאפיקורסים לכל דבר, מופיעה השבת על כל גינוניה ותכונותיה. התכונה מתחילה ביום ששי בצהרים, עת נשמעים פעמיה של שבת מלכתא, והיא שרויה כאן כל יום השבת. עד שמגיעה שעה של פרידה, שעה של עצבות, מוצאי שבת.

יום ששי, שעה שתים עשרה, פסקה כל מלאכה ועבודה, כולם שבים הביתה. לאחר שסעדו על רגל אחת, מתחילים בהכנות לשבת: צחצוח נעלים, ניקוי חדרים, שטיפת רצפות, רחיצת שולחנות וספסלים, פותחים לרגע את החלונות ואויר צח נכנס לחדרי הבית. וכולם כאחד נענים לקול הקריאה: “אל בית המרחץ, יהודים!” עולים מן הרחצה, לוהטים ומשולהבים, מוציאים מן הצקלון הדל את חולצת השבת ומכנסי השבת, ולאחר שלבשו אותם מורגש בעליל כי השבת פשטה בכל גופם והיא קורנת מכל יצורי גוום. עם רדת הערב יושבים מסובים סביב השולחנות.

מי שלא ראה שמחת חלוצים בליל ששי, לא ראה שמחה מימיו. מיד לאחר שברכו “לחיים” על ספל היין, אותו יין אדום מתוק שהובא לכאן על ידי בניהם של בעלי בתים, שוחרי בית החלוץ, מופיעים תבשילי השבת: מרק בשר עם אורז, מנות גדושות של בשר, ואחריהם, הלפתן, עוגת צימוקים ותה עם סוכר, ועל כולם, לחם לבן כיד המלך. ואם שחים הבריות ב“סעודת מלכים”, הרי הכוונה לסעודה זו, אלא שכאן הכל מלווה בשירה רבתי.

והשירה והזמרה, משהתחילו – שוב אינן פוסקות. פותחים ב“הנני מוכן ומזומן”, ועוברים ל“ישמחו במלכותך” ומגיעים לשיא השיאים “וטהר לבנו, וטהר לבנו, לעבדך באמת”.

וכאן מתפרקים מכל הגשמיות ומהחולין, ומתנשאים ומתעלים לעילא ולעילא. הפנים משולהבים, העינים נוצצות. ומשסיימו בפתיחתא רבתי, מגיע תורם של ניגוני חסידים, וכדי שלא לגרום מחלוקת בישראל, רבו של מי עדיף? אין מקפחים אף אחד מהם, וכאן הם שרויים ביחד בשלום ובנחת. ניגוני ר' דוד’ל מטולנה, וניגוני הזלטופולר וניגוני סקוֵוירה,¹⁰⁴ עד שמגיעים, עד שמגיעים לשיחו ושיגו של ר' לוי יצחק מברדיטשב, שהם שוים לכל נפש, כגון “מאירקה בני, מאירקה בני, התדע בפני מי אתה עומד?”

ובעוד אלה מתמוגגים בניגוני חסידים ואנשי מעשה, כבר בוקעים מאחד השולחנות, שירי עבודה, שירי ציון. הזמר והניגון משתפכים זה אל תוך זה, והכל משמש בערבוביה. אולם כאשר מגיע תורם של השירים המופלאים, שהובאו לכאן על ידי השליחים מהארץ, מצטרפים כולם למקהלה אחת. בכל האולם מתפשטים ריחם וטעמם של אותם השירים בעלי הסלסולים המזרחיים. ריחם של תפוחי זהב, אתרוגים ולימונים, כרמים ושומריהם. לרגע מופיעה לנגד עיניך ארץ מוצפת קרני שמש זוהרת.

כלתה סעודה, מיד באים ומתכנסים כל הנוער הציוני שבעיר, המחכים כל השבוע בכליון עינים לליל הששי אשר ב“בית החלוצים”. מזיזים את השולחנות והספסלים, ונוצרת רחבה גדולה, ויד על כתף, ומרפק אל מרפק, ונפתחת הורה סוערת־דוהרת: “אֵל יבנה הגליל”, הפותחת את ההילולא. והלב גואה, עולה על גדותיו מעוצם השמחה, מאותה תחושה עמוקה, שהנה, עוד פסיעה ועוד פסיעה ונצא לדרך, דרך גאולים. ומי ידמה לנו ומי ישווה לנו.

השעה מאוחרת, אחר חצות. לאט לאט נושרים, איש איש לפינתו, לשינה רגועה. עוד מעט יאיר הבוקר, בוקר של שבת. יש המקדימים לקום, וישנם הוזים ומנמנמים, אפשר לאחר לקום. אחד שוכב לו בניחותא ומעיין בספר, שני קורא עיתון. שבת של מנוחה, של טיולים, יום של קריאה, של כתיבת מכתבים, וסעודות של שבת.

עד לאותה שעת בין ערביים, שתמיד יש בה מן העצבות, ככל שעה של פרידה, מיום של שבת, מיום של מנוחה, של התעלות הנפש. מחר מצפה שוב יום עבודה ויגיעה, יום שכולו חול. ומתכנסים חבורות חבורות ומתוך כמיהה וערגה עולה ובוקע אותו ניגון חרישי, הניגון עתיק היומין “המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול”, ומה חטאים חטאו אלה? שהרי הם מתפרנסים מיגיע כפיהם, ומחלקים ביניהם שוה בשוה את קערית הממליגה. ומכיון שיצאו כבר מתחומו של שבת, מפזמים גם שיר ביידיש. ואין השירה הרוסית מתקפחת והיא משוטטת בערבות אוקראינה ועד גדות הוולגה.

לאט לאט משתתקות הנגינה והשירה. סועדים את הלב בשיירי סעודות השבת וכל אחד פונה אל פינתו מתייחד עם עצמו, ואין עוברים אלא רגעים מועטים וכל הבית נם את שנתו.

4: חלות לשבת או פרשת דינה (מעשה בתוך מעשה)

השמחה בבית החלוצים בלילי ששי היתה כפולה ומכופלת. שבכל הלילות היינו אוכלים ממליגה, מרק שעועית או חמיצה, הלילה הזה כולו לחם, לחם לבן, אף חלות קלועות קישטו את השולחנות. את הלחם הלבן היינו מביאים בטכס רב, כעין “הבאת העומר”, ממאפיית האדון סוסלנסקי שהיתה סמוכה לחצרנו. כל השבוע היינו מתייסרים מאותו ריח נעים של הלחם הטרי, האפוי, שהיה מגיע אל נחירינו וחודר עד שורש העצמות. היינו רואים את העגלות יוצאות עמוסות ככרות לחם טריות, ועינינו כלות. לוייאב היה אומר:

“משולים ככרות הלחם לנרות של חנוכה, שאין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד. אלא שמעלה יתירה להן, רשאי הנך לשאוף אל קרבך את ריחן כאוַת נפשך, ואין מוחים בידך. אי אי חברה! איזה ריחות עדנים”. והיה שואף אל קרבו שאיפה עמוקה.

ארבעה שליחי המקום, הצעירים שבחבורה, היו יוצאים למאפית סוסלנסקי, להביא שלושה שקי לחם. ורביעי על שום מה? להבאת “לחם הפנים” כפי שקראנו להן, לאותן חלות של שבת. אדון סוסלנסקי המתין כבר לבואנו, ואף ככרות הלחם שעל גבי האצטבאות כבר צפו אלינו וקרצו לנו. אל אותם שקי הלחם, היה מוסיף ה' סוסלנסקי מנדבת לבו, עשר חלות. בבחירת החלות לא היה סומך על עוזריו, אלא הוא בכבודו ובעצמו היה עומד עליהן, בוחן ובודק כל חלה וחלה, מכה עליה באצבע צרדה, שתהא אפויה כהלכה, שצבעה יהיה שחום, שכל אחת מהן תהא מכוסה ובזוקה בכמון או בפרג, ללא פגם, וריחה המשכר מתפשט בחללו של האויר. וכך היה מונה אחת לאחת, עד עשר, ופניו מאירים ומחייכים.

כאשר נתכבדתי במצווה זו של “הבאת העומר”, ובעוד חבריי מציגים אותי בפניו, והתחיל בספירת החלות, התמלאתי אומץ, הקשיתי ושאלתי:

“אדון סוסלנסקי, מאי טעם קבע כבודו מספר עשר? הרי לך מספר שנים עשר, כמספר שבטי ישראל, ומספר שלש עשרה, עקרי הרמב”ם".

עניין שלוש עשרה לא נתחוור לו כל צרכו, ואילו עניין השבטים מצא חן בעיניו:

“א, מה אמרת? שנים עשר שבטים? יפה, יפה דרשת, מתקבל על הדעת, נו, ניחא, אשקול לידיכם מכאן ואילך, שתים עשרה חלות, כמנין השבטים”.

מרגיש אני כי לבו טוב עליו וכי השעה יפה ומכיון דדש דש, והמשכתי:

“אדון סוסלנסקי, עוד מעט והיינו מקפחים ח”ו את ה’בת יחידה' של יעקב אבינו, זצ“ל, את דינה!”

אדון סוסלנסקי התמוגג מצחוק:

“אה? מה אמרת? דינה, דינה’לה? רואים בך בחור, כי ענין זה נתקע לך יפה בראשך, ואנו לא נקפח את ה’בת יחידה'. הרי לכם עוד חלה אחת, לכבודה ולזכר נשמתה של דינה’לה”.

עבר במבטו על פני האצטבאות, שלף והושיט לנו חלה סגלגלת, אדמדמת, עשויה עיגולים, עיגולים, כעין צמה קלועה, ובראשה ציצית שובבנית, חייכנית. בעוד הצחוק עמד בו, המשיך:

“אי חברה, חברה לצים, משאלה אחת לי אליכם: כאשר תגמרו לבנות את ארץ ישראל, תודיעו לי על כך. אני אבוא, בפירוש אבוא, לראות מה כבר בניתם לנו שם. אי, חלוצים, חלפוצים”.

ששים ושמחים עזבנו את המאפיה, בתהלוכה חוגגת, עמוסים בכל טוב, וצעדנו הביתה. מהמטבח כבר נישאו ריחות התבשילים, מעשי ידיהם של הבחורים, שהפכו בגזרת הזמן לטבחים ולרַקחים.

השמועה בדבר שתים עשרה החלות ומעשה דינה, פשטה מהר בכל הבית, וירדו עלינו טפיחות מרובות. “מעשה מופלא, מעשה מופלא, יישר כח!” עד שנתקלתי ב“תלמיד חכם” אשר אתנו. מוצאו מאוּמן העיר, מקום קבורתו של ר' נחמן מברצלב. יש אומרים שהוא בנו של הרב דמתא, ויש אומרים כי אף בכיסו סמיכות לרבנות. פניו מוארכים, חתימת זקן לו, והוא מסלסל בו תמיד. ראשו שמוט לצדדין, מסתכל הוא בך מן הצד, מלמעלה למטה, כאילו בוחן ובודק אותך, “מה טיבו של צמח זה?” עיניו עצומות קמעה, וכשהוא פותח אותן לרווחה, הנך חש כי מוחו עובד בלי הרף, הוגה, חושב ומחשב. שפתו עברית, והיא טובלת במכמני השפה, מקדמת דנא ועד אחרוני הסופרים, המשוררים והמבקרים. מפיו נושרים כתפוחים בשלים פסוקים, משלים, פתגמים ואמרות חז"ל. כיסיו מלאים וגדושים גליונות “הפועל הצעיר”, אמנם ישנים במקצת, אך אנו בולעים אותם כביכוּרה בטרם קיץ. הרבה מכרים לו בארץ, והוא מקיים אתם חליפת מכתבים, ויודע על כל המתרחש בארץ, על אישיה, מנהיגיה, סופריה וחכמיה.

מיד שנתקלתי בו, נעץ בי שתי עיניו החודרות, הבוחנות, וחיוך השתפך על פניו, ופרץ בצחוק:

“ח, ח, ח, שנים עשר שבטים, דינה, דינה’לה. מנין לך המצאות גאוניות שכאלו? והרי אין לך כלל פרצוף של יהודי. חוחול! שייגעץ שכמוך! המצאה!” הרגשתי כי בכך העניין לא הסתיים, וכי ה“תלמיד חכם” שלנו מכין לנו איזו הפתעה מיוחדת.

ואמנם, כאשר היינו מסובים סביב השולחנות הערוכים, בבקבוקי היין והלחם הלבן, המנורות מעל התקרה הפיצו אור וחום, ישב ה“תלמיד חכם” במקומו הקבוע, בראש השולחן. לידו היו ערוכות כל החלות. הוא קם ממקומו, פתח ואמר:

“תעמוד החלה לשבט ראובן, כה לחי!” הניף את החלה ומסרה לשולחן הסמוך.

“תעמוד החלה לשבט שמעון, כה לחי!” מניף ומוסר, מניף ומוסר. עד שמנה וקרא בשמותיהם של כל שבטי ישראל. וכאשר הגיע לחלה של דינה, הניף אותה בשתי ידיו והרקיד אותה על כף ידו לכאן ולכאן, והיא, על צמתה והציצית אשר בראשה, כולה מחייכת, מתגנדרת, מתחנחנת, ומפגינה את יופיה וחינה לעיני כל המסובים, והמשיך ודרש:

“תעמוד החלה הצנועה, הכבודה, הצדקת, מרת דינה בת טובים, ה’בת יחידה' של יעקב אבינו, זכותו יגן עלינו. רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשתה, לא עשתה אלא למען שמך הגדול והקדוש, ולמען יגדיל תורה ויאדיר, והכל כדי להוסיף עוד פרשה בתורתך הקדושה. מפילים אנחנו לפניך תפִלתנו ותחִנתנו, שלא תזכור לה ולא תפקוד עליה עוונות ראשונים, עת שוטטה עם השקצים ברחובות שכם. ואתה ברחמיך הרבים, תִזכּרֶנה ויעלה זכרה לפניך אך לטוב, ותסתירנה תחת כנפי השכינה, מעינא בישא ר”ל.¹⁰⁵ ויבואו על הברכה האחים הקוזקים, שמעון ולוי, אשר שיספו בחרבותיהם את כל חמורי שכם. ועל דעת חכמים ונבונים, רבנים וגאונים, המסובים כאן, אנו מתקינים בזה תקנה לדורות: כי כשם שאנו מקיימים ‘שבת שירה’, ‘שבת הגדול’, ‘שבת חזון’, ו’שבת נחמו‘, כך תקרא אותה שבת שבה אנו קוראים את פרשת דינה, ‘שבת דינה’. והכל בזכותו של העילוי, החריף ובקי סיני עוקר הרים, מוה"ר פנחס איבאן איבאנוביץ’, אשר זיכנו במצוה גדולה זו. אמן, כן יהי רצון. לחיים יהודים! לחיים!" עכ"ל.

הורמו הכוסות והשתיה היתה כדת, הצהלה והשמחה, הצחוק והמשובה אחזו בכולם. בעוד עיני המסובים מופנות אלי, קמתי ממושבי להודות ולשבח. האמת ניתנה להאמר, שאף אני נתפסתי בקסמה של הדרשה, שכמוה לא שמעתי ימים רבים. ואילו כל אותו מעשה לא בא אלא כדי להביא לעולם דרשה זו, דיינו.

כד הוינא טליא. בן שמונה, תשע, היו מזדמנים לעיירה מגידים, וכפי שנקראו ה“בעל דרשן”, שהיו משמיעים בשבת, בבית המדרש הישן, בשעת דמדומים שבין מנחה למעריב, את דרשותיהם על פרשת השבוע. מהם מוכיחים בשער, פניהם זועפים, לוהטים, והם שופכים אש וגפרית על אפיקורסים ועל פורצי גדר, ועל מחללי שם שמים ברבים, ועל קרקפתא דלא מנח תפלין, ומאיימים בפולסין די נור: “אוי ליום הדין, ואוי ליום התוכחה”. אך יש מהם שדבריהם היו קולחים בנחת, בחמימות הלב וברחמים גדולים. והם היו מחזקים את לב העם בעָניוֹ ובמצוקתו, ומבקשים רחמי שמים, שיבטל גזרות רעות של מלכות הרשעה. פניהם היו זוהרים בתקוה גדולה, באהבת ד' ועמו ישראל, והיו ממַשלים משלים, ושוזרים סיפורים ואגדות, על בן מלך ובת מלכה, על ארמון של מלך, על יערות עד, גנים ופרדסים שריחותיהם היו מתפשטים בחללו של בית המדרש. כל דבריהם היו טבועים בחזון הגאולה ובנין ירושלים עיר הקודש. והיו מסיימים דבריהם ומברכים את העם “במהרה בימינו יבוא משיח צדקנו. ד' עוז לעמו יתן, ד' יברך את עמו בשלום”. ודמעה אחר דמעה היתה נושרת מעיניהם המאירות והמזהירות.

אולם מאז עברו שנים רבות, שנות מלחמה הרס וחורבן. חדלו ארחות מגידים ודרשנים, נעלמו עקבותיהם ולא ניראו יותר בארץ.

קמתי והודיתי לבן הרב על הדרשה המופלאה שהשמיע לפנינו, והוספתי ואמרתי: “מן הראוי, שדרשה מופלאה זו ששמענו הערב, לא תאבד ולא תשתכח, למען ייהנו הימנה גם הדורות הבאים. שומה עלינו, מיד עם בואנו לארץ, לטרוח ולהוציאה לאור, למען תתנוסס לתפארה בין מסכת הדרשות של גדולי המגידים שבכל הדורות:¹⁰⁶ המגיד ממזריטש, המגיד מדובנא והמגיד מקלם,¹⁰⁷ והיא תיקרא: מדרש דינה, יקרה כפנינה, סתרי תורה, אור ומאורה, דברי אלוהים חיים, מאור לעינים, כצפיחית בדבש וכזרע המן, מאת דובר מישרים המגיד מאומן”.

פניו של בן הרב זרחו מנחת, והצחוק גאה ועלה. קיבלתי ממנו את מיטב השבחים על ברכתי. מאז עליתי בדרגא, וצרפו אותי אל “המשכילים שבחבורה”.

5: החרסונאים באים

שעה שלש לפנות בוקר. התעוררתי, רעש והמולה עמדו בכל הבית וכולם על רגליהם. הבית התמלא אנשים, נשים, צרורות וחבילות. לפני שעה קלה הגיעה קבוצה גדולה שעברה את הגבול באותו לילה. כולם בני המושבות היהודיות אשר בפלך חרסון, אשר שִמען הגיע לרבים מאתנו. כולם חברי “החלוץ”. דיבורם בקול רם, בוטח, מדברים לרוב רוסית, אך גם צלילי השפה העברית נשמעים. הגברים חסונים, מוצקים, עמידתם איתנה, והכל מעיד כי לפניך בני בניהם של אכרים, עובדי אדמה. הם הביאו אתם נשים המצטיינות ביופין. שלש מהן נשואות ושתיים רווקות.

בערב, למחרת בואם, מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן האוכל, בין זוג חרסונאים, גילם עשרים ושלוש עשרים וארבע. תוך כדי אכילה התפתחה שיחה. שמו וולודיה, ומבקש לקרוא לו זאב. הוא שאל לשמי, מהיכן אני, איך הגעתי לבית החלוץ, מה הן תכניותי, האם אני מתעתד בקרוב לעלות לארץ. סיפרתי על עצמי, והדגשתי בגאוה יתירה, כי אני חבר הקבוצה השביעית המתארגנת לעליה לארץ. פניו של זאב היו רחבים, גלויים, וחמימות ותמימות שפעו מהן. נהניתי משיחתו הנינוחה ומדיבורו הנעים וקולו העמוק, החם. רעיתו הצעירה שישבה לידי, קוראים לה בילה, זאב קורא לה בילקה, הסתכלה בי כל הזמן בעיניה הגדולות היפות, שריסים ארוכים כאילו שמרו וסוככו עליהן, וטרחה כל הזמן למלא את צלחותינו באוכל חם. המשכנו בשיחה גם אחרי הארוחה וישבנו יחד. בילה שאלה אותי על המשפחה, על גילי, על לימודי, ואם העבודה קשה עלי. לא יכולתי להמיש עיני ממנה. פניה היו זכים, מלאים וילדותיים. רעמת שערותיה החומות גלשה מעל כתפיה. שפעה ממנה חמימות וקרינה של אור. מדי פעם צחקה צחוק עליז, שובבני. ישבנו שעה ארוכה ופטפטנו. הרגשתי קירבה גדולה אליהם, כאילו היינו ידידים משכבר הימים שנפגשו לאחר פרידה ארוכה. הגיעה שעת שינה והם ליוו אותי שניהם אל פינתי, בדקו את מצעי הדל, ובילקה ערכה בקורת של מִטלטלי. הם נפרדו ממני, ואני נשארתי לבדי. שעה ארוכה לא יכולתי להרדם. על הבית ירדה החשיכה, וסביבי היה אור רב. גלי אושר הציפו אותי, ולא ידעתי מאין הם באים, ולמה הם באים, הם נבעו ממעמקים. באזני נישאו צלילי קולו החם של זאב, וצלילי צחוקה של בילקה, דמותה ריחפה לפני והיא חייכה אלי בעיניה הגדולות היפות. מאותו ערב היינו יושבים יחד ליד שולחן האוכל, הקשר בינינו הלך והעמיק; הייתי מאושר אתם.

לא ארכו הימים, וקבוצת החרסונאים קבלו לידיהם את כל עניני הבית, ונערכו בו שינויים יסודיים ביותר. הסתיימה תקופת הרווקיה ההומיה, ואותה אוירה של קסרקטין גורשה מבעד לחלונות והדלתות במטאטאים ובמטליות החוצה, בידיהן האמונות של נשי חרסון. בכל פינה הורגשו ידיהן הטורחות: המטבח עבר שיפוץ יסודי, נרכשו כלים מכלים שונים, ואף המצרכים חלו בהם שינויים, וארוחות טעימות, מבושל, צלוי ומטוגן, עלו על השולחן. נפתחה מכבסה וגם בחורים גויסו למלאכה זו. בבית השתרר סדר ונקיון, וכל אחד נתבקש לשמור על נקיון בגדיו ומִטלטליו. כולם בלעו את ההוראות בשתיקה, וניראו כתינוקות שסרחו.

גם בסדרי העבודה חלו שינויים. החורף קרב אל קצו, והעבודה בחטיבת עצים פחתה. החרסונאים שוטטו בעיר וגילו מקורות עבודה חדשים: כריית בורות על ההר איוואנוס, לנטיעת כרם וגן עצי פרי שונים. קבלנו שטח גדול בקבלנות, ממשפחת וינשטוק. הייתי עם העולים על ההר. אהבתי את המקום, את ההר וסביבתו, שהחל להתנער מקפאונו, וניראו סימני צמיחה ראשונים. היו אלה ימים של ראשית האביב, האויר היה זך ושקוף, נשבה רוח קרירה. למטה השתרעה העיר, ומעבר לה גאה הנהר על גדותיו והציף שטחים נרחבים, חצרות ובתים. השלישיה שלנו עלתה על ההר. הפעם התחלפו כלי העבודה: המשור והגרזן יצאו לחופשה ארוכה, ואת מקומם לקחו המכוש והמעדר. השתדלנו לא לפגר אחרי בני המושבות שניגשו למלאכה כבקיאים ומנוסים. העבודה היתה קשה: לחצוב בור בתוך סלע ההר, אם כי האבן היתה רכה – ולנקות אותו מדי פעם במעדר, ואחר כך למלאות אותו באדמה שחורה, פוריה, שהובאה לכאן בעגלות ממרחק. תמהתי, כיצד יצמח מתוך בור סלע זה וחופן האדמה עץ פרי. אך מסביב השתרעו על ההר גנים רבים, שעמדו עדיין חשופים. בהתאם לתכנית העבודה שנמסרה לנו, היינו צריכים לשתול כאן, בבוא המועד, שתילי גפן, שתילי תפוחי עץ, אגסים ושזיפים, וכה רבה היתה תשוקתי לנטוע. אך לא הגעתי לכך, כי כבר לא היינו שם, היינו כבר רחוקים מכאן.

6: אבא ובני חבורתו

מאז שנפרדתי מאבא, הייתי חרד מאד לשלומו. עזבתי אותו כשהוא נראה מוטרד ומודאג, ואין הוא יודע עדיין כיצד לתכנן את דרכו. המשפחה מפורדת ומפוזרת, אמא ואחי הצעיר עדיין לא הגיעו, המעבר בגבול נעשה קשה מיום ליום. כל אותה תכנית של התנחלות בארץ ישראל, להקמת ישוב חדש, שאבא טיפח כל השנים, עברה ובטלה מן העולם. חברי הקואופרטיב שהיו מיועדים לכך, חלקם נשארו בעיירה ונידלדלו מנכסיהם, ואלה שעברו את הגבול טרודים בענין הנכבד מכל: כיצד להחיות את נפשם, להחזיק מעמד, וזקוקים לחסדי נדיבים כדי להסתדר איכשהו.

אך לא עבר זמן רב, ואבא התאזרח, והרגיש עצמו כאחד מתושבי העיר הותיקים, והוא נתקבל לחבורתם בלב פתוח. מסרו בידו את הכתות הגבוהות של “הישיבה”, והוא מרצה בפני תלמידיו לפי שיטתו: פרקים בתולדות האומה, ספרות ושירה, שיעורים בתלמוד, אישים ודמויות שבתלמוד, אופיים ומשנתם, הלכה ואגדה, והמשנה הציונית על כל רבדיה: עם וארץ. עוסק אבא בכל עניני הציונות, ומעורב בין עסקניה. הוא בועד קרן הקיימת וקרן היסוד. נואם ברבים על עתידה של ארץ ישראל וצרכיה המרובים, וקורא לנוער לעלות! לדבריו יש משקל מיוחד, שהרי שני בניו הם ב“החלוץ”. הוא מספר לידידיו בגאוה, על עלייתי הקרובה לארץ, ועל שאיפתי להיות עובד אדמה. נראה שהוא מוצא בכך נחמה פורתא על תכניותיו שלא באו לידי הגשמה.

טוב לו לאבא בחברת מרעיו, המבלים לילותיהם בצוותא. רק בענין אחד הוא מתיסר ואינו יודע מאין יבוא עזרו, הלא הן הסעודות הדשנות והשמנות שהוא מוזמן אליהן לעתים קרובות, ושרק בני בסרביה יכולים לעמוד בהן, וסעודות אינן חסרות ברוך השם. הרי לך סעודת בר מצוה, ברית מילה, סעודה שלפני המגבית וסעודה שלאחר המגבית, ומלוה מלכה, וסתם סעודה לשמה, כדי שלא תשתכח חלילה תורת אכילה מישראל.

אנשי בסרביה מכניסי אורחים הם, ולבם רחב כפתחו של אולם, והכל ניתן בשפע ובגודש. סעודת בשר, תחילתה בטלֶה בן יומו, והמשכה באוז צלוי שצבעו שחום, וקערית ממליגה בצדה, קלויה, אפויה, טובלת בשומן אוזים ומקושטת בשויסקים, ומקנחים ביין אדום. ואילו כאשר נערכת סעודה של חלב, כאן ניתן כר נרחב לדמיונן היוצר של נשי הבית, הנאות והמטופחות, הנושאות את תסרוקתן על ראשן ככתר מלכות. מופיעות הן בתהלוכה חגיגית, עם טסים ארוכים ועגולים ומרובעים, ועליהם ערמות של לביבות, בלינצעס, וכיסונים ממולאים בגבינה, אורז או כֻּסמת. ומיד לאחריהן, מיצעד חדש של כריכים, רקיקים, עוגיות ותופינים, הכל “ישר מן התנור”. ואילו הממליגה האפויה והקלויה, לכאורה אותה ממליגה, אך הפעם היא טובלת בשמנת ומקושטת בחריצי גבינת כבשים, “ברינזה” בלע"ז, ומקנחים ביין לבן.

אבא היה טועם טעימה כל שהיא, מכאן ומכאן, על קצה המזלג, ומנסה להתחמק ולהשתמט מן המערכה. מיד מכתרים אותו ודוחקים בו:

“ר' מרדכי, אכול מזה וטעם מזה”.

והרי כל מה שבעל הבית אומר, עשה. והוא משנס מתניו ודוחק ודוחס, וייסוריו גדולים, ונאנח אנחה עמוקה. היו שואלים לו:

“ר' מרדכי, על מה אתה נאנח?”

היה עונה להם: “שנינו, ר' יוחנן חלה, נכנס אצלו רבי חנינא אמר לו: חביבים עליך ייסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם”.

הבינו את הרמז והניחו לו, לאבא. ואילו שלא בנוכחותו היו משיחים ביניהם, ממצמצים בשפתים ומנידים בראשם: “צאו וראו, ר' מרדכי, צנא מלא ספרא, מורה הוראה, בקי וחריף, איש נעים הליכות. ואילו באשר לעניני אכילה, השם ירחם! פלג־אדם, רחמנא לצלן”.

אבא היה אמון ורגיל כל ימיו במאכליה העדינים והערבים של סבתא שהיו נערכים על ידי תכנון משותף ובעצה אחת עם אמא. בעוד אבא יושב בבוקר אל שולחן הכתיבה ומחדד את כל תריסר עפרונותיו, עד לחודה של מחט, היו אמא וסבתא מתדיינות שעה ארוכה בשקלא וטריא באותה סוגיה: “מה מבשלים היום?” אמא היתה טוענת: “ומה אעשה? מרדכי שלי אינו אכלן גדול, ומפונק הוא מילדותו”. ולא הגידה ולא סיפרה כי ידה היתה בדבר, היא עצמה פינקה אותו. כך היה דרכה של אמא, כאשר היתה נוקבת בשמו של אחד מילדיה או אחד מבני הבית, היתה מוסיפה את “שלי”, כדי למנוע טעות מן הבריות. כי כמה שמות כאלה איכא בשוק? כשהיה אבא חוזר מאותן סעודות עיף ויגע לחדרו, ונזכר במאכליה של אמא, היו געגועיו אליה ואל צעיר בניו שלמה’לה, מתגברים, ונאנח אנחה עמוקה: מתי? מתי אזכה לראותם? והיה בוכה במסתרים.

7: הד"ר ברקוביץ'

יש לו לאבא מכרים, מכירים וידידים. אך ידיד בלב ונפש, הוא אחד יחיד ומיוחד, הלא הוא הד“ר ברקוביץ', ואין ידו של האחד משה מידו של השני אפילו ליום אחד. מי אינו מכיר ומי אינו יודע את ד”ר ברקוביץ‘? דומה שאף תינוק בעריסה שמע את שמעו. הוא מראשי הרופאים בבית החולים היהודי, שעליו גאוות כל העיר, וביתו פתוח לרווחה לקבל “פאציינטין”. כידוע, יהודים חובבי רופאים ורפואות המה, מאין כמוהם, ובאים לביתו של ד"ר ברקוביץ’ ומשכימים לפתחו, לצורך ושלא לצורך. השיחה בלבד עם הרופא יש בה כבר מן הריפאות. וד"ר ברקוביץ', פותח גרונות, בוחן לבבות ורושם רפואות, והכל ברוח טובה ובדוחה:

“א נו, ר' יהודי, עשה למען שמך, תשתעל קצת!” וגומלים לו טובה ומשתעלים קצת. “הנה, כך; כך, נו, ופתח אלף אַ אתה יודע? אדרבה, נשמע, תגיד אַ אַ אַ כך, כך, יפה דרשת, ממש גאון, מר בר רב אשי”. והוא רושם “רצפטין” ותוחבם לידיהם. “את זה תקח בבוקר, ואת זה תקח בערב, וריפאות לבשרך ושיקוי לעצמותיך. שתהיה בריא כשור! ושלא אראה אותך יותר כאן, אתה שומע?” “אין דבר, אין דבר, תשלם בפעם אחרת, כאשר יהיה לך. העיקר שתהיה בריא, לך לשלום! לך לשלום!” ויוצאים מלפניו ששים ושמחים ובריאים ושלמים, עוד בטרם טעמו טעמה של רפואה.

עיסוקו ברפואה של ד"ר ברקוביץ' הוא מעין שרות לעם, לקיים מה שנאמר: “רופא חולי עמו ישראל”. ואילו כל מעיניו וכל הגיגיו ומיטב זמנו הם קודש לעניני הצבור והכלל. והוא מבוקש לכל ועד ולכל מוסד ולכל פעולה למען הכלל, ועל כולם: עניני הציונות ויישוב ארץ ישראל. עבודת קרן הקיימת וקרן היסוד, והפצת השקל, ובחירות לקונגרס ולועידות המזומנות לעתים.

אולם אם יש את נפשך לדעת את המעין, ממנו שואב ד“ר ברקוביץ' עוז ותעצומות נפש, דע לך, כי כל השראתו ורוחו הטובה עליו, באה מכח תחביבו העיקרי והוא: קריאה בפני חבר מרעיו וקהל שומעיו, בסיפורי שלום עליכם. “קריין בחסד עליון”, ומפליא לעשות, ושומעיו “מלקקים את האצבעות” ומתמוגגים מצחוק. למעשה, אף זו אחת משיטות הריפוי שלו, כדברי שלום עליכם: “צחקו יהודים צחקו. הצחוק בריא לגוף ולנפש”. אין הד”ר ברקוביץ' נזקק כלל לספר, הכל שגור על פיו. במיוחד חביבים עליו פתגמים ואמרי השפר של טוביה החולב, וכל ה“מענה לשון” של שיינה שיינדל, וכל אותה התכתובת רבתי שבינה לבין בעלה, מנחם מנדיל, רוכב הערבות ובונה מגדלים פורחים באויר. כאשר הוא מגיע לאותה אימרה מפורסמת של שיינה שיינדל: “אם בחיים חיתך, בוא הביתה בלי שהיות ופעיות, ואם נפטרת מן העולם, כתוב מכתב, כדי שגם אני אדע על כך”. מגיע צחוקו של הקהל לשיאו, עד כאב מתנים. ככל שקהל מתמוגג יותר, כך גדלה הנאתו של ד"ר ברקוביץ, וזה כל שכרו.

דבר המובן מאליו, שד"ר ברקוביץ' הוא גם רופאם של החלוצים, שאינם מטרידים אותו הרבה. אך הוא מבקר תכופות בבית החלוץ; לראות מה שלומם, ולתת הוראות ניקוי וחיטוי הבית. הוא התקין ארון קטן לבן לרפואות, ודואג למלאותו מדי פעם.

אבא היה מבקר לעתים שכיחות בבית החלוץ. לא מתוך דאגה לי, שהרי לא חסרתי כלום בעולמי, שהיה מלא חוויות. אלא לשוחח עם החבריא, מעניני דיומא, על הא ועל דא, ועל עניני הארץ, על המתרחש בה, ובעיקר על מה שעתיד להתרחש בה. החברים, הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, היו מתכנסים סביבו, מתחממים לידו ומתנחמים בו, כל אחד וגעגועיו עמו. הצגתי בפניו את זאב ובילה, הם קבלו אותו בחמימות רבה. הם נתחבבו מאד על אבא, והייתי מאושר מאד. פעם אמר לי: “תן ידך בידיהם, ולא תהיה בודד, הם חביבים עלי. זאב אדם רציני, בעל הקו הישר. אדם טוב לב ויודע את דרכו לפניו. ורעיתו בילה, אשה עדינה מאד, משכילה ואצילת נפש”. והביט בי ארוכות, מהורהר.

8: דיני נפשות

נקראתי לבוא אל בית הדוד, בשבת אחרי הצהרים. מיד עם כניסתי, הרגשתי באוירה מתוחה, ויכוח שנקטע. מסובים היו אבא, הדוד והדודה ואורח, שהציגו אותי בפניו, בן הדוד, יעקב. שמעתי הרבה אודותיו: מורה למתמטיקה בגימנסיה בקישינוב, יודע עברית על בוריה, מלא וגדוש בלימודי קודש ולימודי חול, יש אומרים שיש לו נטייה “לצד שמאל”. קומתו בינונית, מבטו חודר ונוקב, וכולו חשיבות ורצינות. זה מזמן שהוא תובע במכתביו לאבא, שעלי לעבור לקישינוב ולחדש את לימודי, בלי כל שהיות, וחבל על כל יום. משלא הועילו המכתבים, הגיע לכאן בכבודו ובעצמו. ישבתי דרוך, ויעקב המשיך לטעון טענותיו, כנראה במקום שהפסיק:

“היכן זה נשמע? לשלוח נער שלימודיו נפסקו באמצע, לשלוח אותו לארץ ישראל לעבוד עבודת פרך ולחיות על לחם צר ומים לחץ. בלי הורים, בלי המשפחה, כך! הפקר!”

והוא פנה אלי: “מה הבהלה? מה החיפזון? ארץ ישראל תברח חס ושלום? היא לא תברח, היא תחכה לך! תסיים קודם את לימודיך, תשהה במחיצתי, ולא יעברו ימים רבים, ואתה תשתלב מחדש במערכת הלימודים. הנה, בני גילך, פליטי הגימנסיות, אף הם ממשיכים בלימודיהם. אף אחד לא מוַתר על כך, ולמה ייגרע חלקך? תסיים לימודיך, ואז נראה. עוד חזון למועד. אבא אומר, נקרא לנער ונשאל את פיהו. אדרבא ואדרבא, דבר! מה אתה מחשה?” יעקב המשיך בהתקפת המחץ, והפעם מאגף אחר:

“והאם זה הוגן לא לחכות עד שאמא תגיע לכאן ואחיך שלמה’לה. שער בנפשך, אמא תבוא ‘והילד איננו’, פרח כלא היה! מה בפיך? מה אומר לך ר' מרדכי, אינני מקנא בך”.

כך, כך, מלים כדרבונות. שם עלי מצור, ופגע בכל הנקודות הרגישות ביותר שרחשו בקרבי. שתיקה מתוחה. אבא מחשה, נבוך. והלא הוא שהביאני עד הלום. הרי הוא שהדריך אותנו שאין ציונות בלי הגשמה עצמית, ושיש לה רק פירוש אחד: עליה והתנחלות. הכל נזרע ונקלט בקרקע פוריה. הדוד מחשה, כמנהג זקני המשפחה, “מלה בסלע שתיקה בתרי”. מסתכל בי בעיניו הנבונות, הגה לא יוציא מפיו, שהרי דנים כאן בדיני נפשות.

ישבתי נדהם ונבוך. השתיקה הכבידה עלי יותר מהדיבורים. מהיכן יעקב יודע על כל מה שמעיק עלי ומציק לי. ענין הלימודים, כבר עברה שנה ואני לא למדתי ולא שניתי, לא בא ספר לידי. האומנם בא הקץ ללימודי. ואיך בכלל יכול להיות להם המשך. הרי מכאן ואילך אני חייב לקיים את עצמי. ואיך זה מתישב יחד, לימודים ויום עבודה מפרך. כל זה מכרסם בי, אי שם בהחבא. ואמא, ושלמה’לה, עזים געגועי אליהם. דומה עלי שזה שנים שנפרדתי מהם. אמא שלי, עדיין חמימות נשיקותיה וחיבוקיה בשעת פרידה עומדת בי. שום דבר בבית לא הוחלט ולא נקבע מבלי לשמוע קודם דעתה של אמא, ועל פיה יישק דבר. הגיע מכתב ארוך ממנה, והיא מלאה דאגה לכולנו, לכל אחד מאתנו. מתיסרת בגעגועיה והיא חוקרת ושואלת עלי, מה אני עושה, במה אני עוסק, האם אני לבוש כהלכה. מזכירה היא לאבא את גודל אחריותו, ומרגיעה עצמה, שהנה בעזרת השם, עוד מעט, עוד מעט, וכולנו נהיה יחד.

אך מה לכל זה ולעליה לארץ, שהיא עומדת מעל לכל ומעבר לכל. אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים, ואין אני יחיד, כל חברי מתיסרים בכך ומקבלים את הדברים באהבה. בינתים נוצרת מסכת חיים חדשה, בחבורה גדולה, בצוותא, בין חברים חדשים, הווי חדש שלא ידעתיו.

עמדה שתיקה מתוחה בחדר. אני משנס מתני ויוצא למערכה, השתדלתי בכל כוחותי לא להחריף את הויכוח, אלא להשמיע דברים היוצאים מן הלב, נזהרתי לא לגלוש לויכוח על ציונות, אלא לדבר על עצמי בלבד. נקטתי בלשונם של זקני המשפחה, בנחת, בשקט ובנועם שיח; ואמרתי:

“כל שינוי קטן בהחלטתי לעלות לארץ וכל דחייה, תיראה בעיני כבגידה בכל המורשת שירשתי, ‘קום ועשה!’ בגידה בעצמי, בחברים שלי. אני כבר לא אהיה אני. אהיה בוגד, משתמט, עריק שערק מהחזית. זה ירדוף אותי כל ימי חיי, ומנוחה לא אדע. אל תאמר אעלה לכשאתפנה, שמא לא תתפנה. הארץ כבר חִכתה די והותר. האם אלפיים שנה אינו זמן מספיק? והרי זקוקים לנו בארץ, לעבודה, להגנה, לשמירה ולהתנחלות. ובאשר ללימודים. הרי אין אני בן יחיד מבחינה זו, יוצא מן הכלל. רבו הנערים אשר אתי שלימודיהם נפסקו באמצע, שנטשו הורים, אחים, אחיות, ועולים לארץ. אין אני טוב מהם, ואין אני בחיר היצורים, כמוני כמוהם”.

יעקב נעץ בי מבטו, והקשיב בדריכות רבה לדברי. ראיתי בעיניו מעין תוגה מהולה בשמחה, את המאבק הפנימי שהתחולל בקרבו, וכי דברי הכנים היוצאים מן הלב, רישומם חזק עליו. השתררה דממה כבדה. יעקב קם ממושבו, ניגש אלי, שם את שתי ידיו על כתפי ואמר: “נִצחתני בני, הלואי וירבו כמותך בישראל. לך בכוחך זה והושעת את העם. העיקר, היה תמיד שלם עם עצמך”.

הושטתי לו את ידי והוא לחץ אותה בחזקה. ובאותו מעמד אמרתי דברים נוספים, כדי להפיס את דעתו, אולי גם דעתי, אולי גם דעתו של אבא. איני יודע כיצד קרו הדברים, אך המילים יצאו מבפנים, כאילו מעצמם. הוספתי ואמרתי:

“מבטיח אני במעמד זה, כי ביום מן הימים, כאשר ארגיש כי מִלאתי חלק מחובותי לעם ולארץ ולמשימותיהם, ורשאי אני להתפנות לזמן מה לרשות היחיד, אחדש לימודי בכל המרץ, ומובטחני שאשיג כל מה שהחסרתי, ועוד אוסיף כהנה וכהנה”.

יעקב לחץ ידי ואמר: “אני מאמין לך, בחור כמוך יודע לקיים הבטחתו. מובטחני כי יום זה יבוא. אני מחזק בזה את ידיך, שתראה ברכה בכל מעשי ידיך. מיטב איחולי לך. עלה והצלח!”

ניבאתי, ולא ידעתי כי נבואה זו תתקיים. כעבור שבע שנות עבודה ויצירה בעין חרוד, צמיחתה וטיפוחה של ארץ חדשה, חברה חדשה, יחד עם אהובי נפשי זאב ובילה, נטלתי “חופשה של שנה”. שהיתי ב“אהל”, בעולמה של אמנות, משחק, ציור, פיסול, שירה, ספרות ומוסיקה. שמעתי לקח מפי במאים, מוסיקאים, סופרים ומשוררים. אך צמאוני לא רווה. עליתי לירושלים, שהיתי בה ארבע שנים, מִלאתי כרסי בכל שבע החכמות, מדעי החברה ומדעי היהדות, והתאבקתי בעפרם של חכמי ירושלים. שוב שרוי הייתי בבית המשפחה בירושלים, במחיצתם של אבא ואמא, ובנועם שיחו של סבא. חייתי בכל נימי נפשי את החויה הגדולה, את ירושלים.

עשיתי קפיצת הדרך, אך בינתים אנו עומדים עדיין בביתו של הדוד, בעיצומו של ויכוח.

נפגשתי עם יעקב עוד פעם אחת, בקישינוב בדרך לארץ, ונפרדנו בידידות ובחמימות רבה, וליוה אותי בדרכי לרכבת, במצעד עם כל החבורה. יעקב חזר אל המקורות, ועמד בראש הגימנסיה העברית שנוסדה בעיר בילצה. שקד והוציא ספרי לימוד בעברית. רבים מתלמידיו עלו לארץ, והתגאו בהיותם תלמידיו וחניכיו של יעקב גלובמן. שמו הלך לפניו.

9: לדרך

לא היו ימים גדולים לבני ישראל אשר בבית החלוץ, כאותם ימים של ערב חג הפסח. צירוף של אירועים שחברו יחד, סחף את כולנו בלהט של שמחה. כל הפנים שוחקות, כולם מדברים בקול רם, וההתרגשות גאתה ועלתה עם כל יום.

האביב הציף אותנו בריחותיו, בלבלוביו, בציוצי צפֳּרים, זרחה שמש גדולה. הדלתות והחלונות נפתחו לרווחה, ואויר צח ורענן מילא את כל הבית. פשטנו את בגדי החורף הכבדים ולבשנו חולצות קלות. חג הפסח ממשמש ובא, עוד ימים ספורים. הנשים גייסו צוות מיוחד, וכולם עסקו במירוק, בצחצוח ובשטיפה, והכינו את הבית ואת עצמם לקראת ליל הסדר. ומעל לכל, ועל כולם ריחפה במשק כנפים, הבשורה, ההודעה, שאנו יוצאים לדרך ביום הראשון של חול המועד פסח. הקבוצה הששית יצאה לדרך לפני שבועיים. הצפיפות פחתה רק לימים ספורים, כי מיד החלה הפלישה אל הבית, של הבאים מהעבר ההוא, והם לפי המנין, יהוו את הקבוצה השמינית.

אבא הגיע לבית החלוץ בערב הפסח, “אור ליום י”ד", לטכס הגעלת הכלים וביעור חמץ, וגייס סביבו חבורה גדולה. בילקה קשרה מטפחת לבנה לראשה ועבדה לצדו, כעוזרת ראשית. התרוצצה וצחקה, ואבא מסביר לה ולומד אתה הלכות פסח. לא יצאנו לעבודה והכינונו את ליל הסדר, והיינו עסוקים בסידור בקבוקי היין וחבילות המצות שזרמו אלינו מכל קצוֵי העיר. מהמטבח נישאו ריחות התבשילים, דגים ובשר.

בליל הסדר הועלו האורות. ישבנו כולנו מסובים, ובן הרב ישב בראש השולחן וערך את הסדר כהלכתו וקרא את ההגדה בהתרגשות גדולה. אנו החזקנו אחריו, בנגון המסורתי ובזמר ובשיר. היתה משמעות עמוקה וחדשה להכרזות שעלו מתוך ההגדה עתיקת היומין: “מעבדות לחרות, ומשעבוד לגאולה”, “ביד רמה ובזרוע נטויה”, “ועכשיו שקרבנו המקום”, “ארץ הבחירה”. ועוד הוספנו עליהם במיטב השיר.

בטרם הספקנו לסיים שולחן עורך, והבית התמלא אורחים עד אפס מקום. באו גברים ונשים ודומה היה כי הקירות יזוזו ממקומם. אך מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בבית החלוץ. השולחנות הוצאו ומעגלים נוצרו, וההורָה גאתה ועלתה, ובקעה השירה ממאות גרונות. ההילולא נמשכה עד אור הבוקר, עם נצנוצי שחר ראשונים.

בימות החג ערכתי עם אבא סיבוב גדול על פני העיר, נפרדתי מבני המשפחה, ממכריו וידידיו. במוצאי החג נערך “בנקט” גדול לכבוד היוצאים, באולם הקלוב הציוני. השולחנות היו מלאים כל טוב, אך הנאומים ארכו זמן רב. כולם דרשו בשלום ציון וירושלים. סוף סוף הורמו הכוסות והחלה סעודת “מלוה חלוצים”.

10: היום אתם יוצאים

הגיע היום, הגיעה השעה, יום של אביב בהיר וזוהר, יום הראשון של חול המועד פסח. בבית החלוץ רבתה התכונה וגברה ההמולה. כולם לבשו בגדי חג, ופניהם זהרו משמחה. אצים, רצים, נושאים, סוחבים, מטעינים צרורות, חבילות ארגזים, ומטעינים בעגלות הממתינות בחצר. החיילים מהקסרקטין הגובל עם חצרנו, שאתם הספקנו להתיידד, במשחקים ובלימוד ריקוד ההורה, עמדו ליד הגדר וניפנפו לנו בידיהם.

ניתן האות, התלכדו השורות, הורם הדגל ויצאנו בשיר ובזמר, שורות שורות, אל הרחוב הראשי. אחרינו צעדו כל אנשי שלומנו, באי ביתנו אשר בעיר, הבנים והבנות, העסקנים הצעירים והקשישים. מספר צעדים לפנינו, צעדה פלוגת חיילים ובראשה המחצצרים ומתופפים, וצעדו בקצב עליז. היה זה ודאי ענין מקרי בלבד, “שיגרא דתרגיליא”, אך נתקבל כעין מצעד פרידה לכבודנו. העיקר שהשמחה היתה גדולה. עברנו את המרכז המסחרי בשירה אדירה, “שאו ציונה נס ודגל”, יהודים ונשותיהם עמדו בפתחי החנויות והריעו לכבודנו, ליוו אותנו בברכות חמות, סעו לשלום! וזרקו אל תוך העגלות כעכים, סוכריות ומגדנות. הגענו אל הגשר הנטוי על נהר הריאוט, קצה העיר.

קהל רב התאסף כאן. פתחו כדי יין, שתו לחיים! לחיים! להתראות בארצנו! אבא עמד מן הצד, עיניו תהו, והיה שרוי בין עצבות לשמחה. עולים לארץ במפוזר, אחד אחד, אלה הם ייסורי עליה. אמא איננה על ידו, שגם היא תתן לי ברכתה לדרך. ומחשבה רודפת מחשבה: הנה עולה הראשון מהמשפחה, הראשון מהעיירה. הוא אינו בודד, עומד הוא בין חבורה עליזה ועם ידידים קרובים ללבו. ניגשתי אל אבא, טבלתי בחיקו החם, וחבוק בין זרועותיו ספגתי אל קרבי, את מראהו, את ריחו הנעים, את פניו ההדורים. ולבי מלא רחשי תודה ואהבה עמוקה, על כל אשר העניק לי, ועל שהביאני עד הלום. ספגתי הכל אל קרבי, למען יעמדו בי ימים רבים וילוו אותי על דרכי בחיים. ניתקתי עצמי בכוח ממנו, ולבי פעם בכאב חד.

עלינו על העגלות, הכל זז ממקומו, שעטת סוסים ורעש גלגלים העוברים על פני הגשר. מבט אחרון אל אבא. הוא נשאר עומד בודד, נשען על מקלו.

שיירת העגלות עברה את הגשר ושֵׂרכה דרכה במעלה ההר. מכאן נשקפה העיר על רחובותיה ובתיה, וההר חופף עליה כחומה. עוד סיבוב אחד, והעיר נעלמה מעינינו ולא נראתה עוד.

***

חודש ימים אחרינו, יצאה מעיר זו קבוצת החלוצים הראשונה מבני העיר, בני המשפחות המכובדות: דיוקמן, רפופורט, יגולניצר, ספקטור ועוד. כפי שיסתבר להלן, הם הגיעו לארץ לפנינו, וזכו בה למעמד נכבד ביותר: קבוצת הסבלים העברים בנמל חיפה, והם יחד עם האחרים החלו בכיבוש העבודה בנמל, על כל שלוחותיו. אחריהם עלו עוד קבוצות מבני העיר. אחת מהן שהתקנאה בראשונים, עלתה אף היא לגדולה, וזכתה להיות עם ראשוני הסבלים העברים בתחנת הרכבת – ירושלים.

11: צעדים אחרונים

כשבוע ימים שהינו בקישינוב, בבית החלוץ. כאן הצטרפו אל קבוצתנו כמאה איש, והיינו לעם גדול. ידיעות מגיעות על קבוצות נוספות של החלוץ שעברו את הגבול, ועוד רבות מהן מתרכזות ליד הגבול ומחכות ליד גואלת. הזרימה מהערים והעיירות נמשכת, החל המסע הגדול, תחושה של עוצמה, של גאולה אופפת את כולנו. כה רבים אנחנו, עוד מעט ונכסה את עין הארץ.

נפגשתי עם עקיבא. הוא נלקח מאחורי שולחן הנגרים; מהמשׂור והמַקצוע, לעבודת “מרכז החלוץ”. עליו ועל כתפיו הצעירות הטילו את המשימה הכי מסובכת ומורכבת: להעביר בשבילים נסתרים את בחורי החלוץ שהתרכזו מהעבר השני, אל מקום מבטחים. ויש לו עסק עם מבריחים־בריונים, “שודדי ים”, אך הם המומחים לדבר. ומגע קרוב ביותר עם אנשי הסיגורנצה, פרפקטים וקומנדנטים, אשר בידם להעניק את אותה פיסת הניר, זכות ישיבת ארעי. ובעיקר, להתדפק על דלתי נדיבים ונגידים, כדי להשיג את הכספים המרובים הנדרשים למלאכה זו. הוא “הופך עולמות”, וממש רוצה “לרפד בשושנים” את דרכנו: שהנירות יהיו מסודרים, כדי למנוע כל תקלה ומכשול. שבגלץ נמל ההפלגה, יארחו אותנו כיאות, שתהיה לנו צידה מספקת לדרך, וגם מעות כיס לכל אחד. אולי משום שאני מצוי בתוך הקבוצה, ואולי משום שהוא עצמו אמור היה לעלות בקבוצה זו.

יצאנו לתחנת הרכבת בשעות הערב. קהל רב ליווה אותנו. נפרדתי מעקיבא והשארתי אותו עומד על הרציף, נבוך ומהורהר. לא כך תיארתי לי את המעמד הזה. היה מוחלט ומוסכם כי שנינו עולים ביחד. אך נבלעתי מיד בתוך הקרונות המלאים, ההומים, הרועשים. שריקת הקטר, שקשוק גלגלים, הרכבת זזה, נישאה וטסה. שירה אדירה פרצה ובקעה מכל הקרונות, שהחישו קצב מהלכם, ונישאו הלאה, הלאה:

אל ראש ההר, אל ראש ההר

הדרך מי יחסום לפדויי שֶבִי

מראש ההר, מראש ההר

רומזת לנו ארץ צֶבִי

העפילו! העפילו!

אל ראש ההר העפילו!

העפילו! העפילו!

אל ראש ההר העפילו!

 

בשערי המזרח 1921    🔗

פרק א: קושטא    🔗

בשמחה ובששון יצאנו את גלץ, עברנו ברחובות העיר בשיר ובזמר. עלינו על האניה ומפליגים לארץ הנכספת. כבר יצאנו את הדונאו, האניה חותרת בלב הים השחור. עוד יום ועוד לילה עד שנכנסנו לתוך שערי המזרח. שטים אנו במימיו הכחולים של הבוספורוס, ולעינינו נתגלתה עיר גדולה לאלהים. נינוה! הרים ובקעות ככל שהעין רואה, מכוסים אלפי בתים, ארמונות פאר, מאות צריחי מסגדים מתנוססים על רקע האופק. ביצנץ, איסלאם, שׂוּלטנים, קונסטנטינופול מעבר מזה ואיסטנבול מעבר מזה. אירופה מול אסיה. וכל המחזה המרהיב מוצף שמש זוהרת מרוממת. לאורך הבוספורוס התפרסו אניות הקרב של מעצמות הברית, מעצמות הכיבוש, אנגליה, צרפת ואיטליה, כי היו אלה ימים ראשונים של חודש מאי בשנת 1921. כאן נעשה חנייה של מחצית היום, והלאה הלאה אל חופי מולדת.

אכן ארכה מאד מחציתו של יום. האניה זרקה עוגן ונקשרה לרציף הנמל ההומה, אניות נוסעים ואניות משא, סבלים, חבילות משא, עולים ויורדים, וגם נציגי ועד החלוץ שעלו על האניה, ואיתם ניתכו על ראשינו כל בשורות איוב. עוד זה מדבר והנה זה בא: פרעות ביפו, באחד במאי התקפה רצחנית על בית העולים, נרצחו ברנר וחבריו, השערים ננעלו.¹⁰⁸ וכך עשינו היכרות ראשונה עם השלטון האנגלי בארץ, ולמדנו את שתי המילים האנגליות הראשונות: “סטופ אימיגריישן”. מילים אלה הלמו על ראשינו והדהדו באזנינו כצלצולם של שערים ננעלים הטופחים על פנינו. וכבר באותם הימים נזרעו זרעי המרי הראשונים לשלטון הבריטי בארץ על נעילת שערים ועל כל מה שקדם לכך, פרעות ירושלים ופרעות יפו. וכבר באותם ימים נטבעה עמוק בלבנו אותה מטבע, כי אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו בלבד.

נדהמים ונבוכים ירדנו מהאניה וצעדנו במעלה ההר אל בית החלוץ. הכאב והזעם מעיק, מציק, וכוסס: “מנגד, מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”.

פרק ב: בית החלוץ    🔗

אנו מצויים בתוך ארמון של פחה בן קומותיים, ששכר המרכז הציוני בקושטא, בכספי הג’וינט כמובן, אשר כל מחסורנו עליו, והוא נועד כתחנת מעבר לאלפי החלוצים מרוסיה אשר יבואו בעקבותינו. טיבו של ארמון שהוא שוכן בין ארמונות וברובע המפואר של העיר, אורטקי, על גבעה נישאה הצופה על פני העיר ולרגליה מכחיל הבוספורוס. והארמון מוקף גן גדול על כל פלאיו: מערות, מזרקות, ככרות דשא וחורשת אֳרנים. חדריו מרובים, אולמיו נרחבים והוא משופע בכל השירותים החדישים.

אנו, “הקבוצה השביעית” הננו באי שעריו הראשונים. השמועה הגיעה אלינו כי “הקבוצה הששית” הגיעה לנמל יפו ביום האחד במאי, יום הפרעות, ולא הורשתה לרדת, והיא בדרכה חזרה אלינו; ואילו “הקבוצה השמינית” כבר יצאה לדרכה מקישינוב, ואף היא תגיע לכאן. קבוצת צעירים הגיעה מקוקז, ועוד קבוצה מגליציה, וכך תוך שבועיים נהיינו לעם רב. המון אדם, הומה, רועש, סוער. אולם תוך פרק זמן קצר התארגנו והפכנו למחנה מסודר על כל ועדותיו, וכל השירותים פועלים כהלכה כולל תרגילי סדר ומפקד בוקר.

כך חלפו שבועות רבים. כבר שוטטנו ועברנו את כל רחובות העיר וראינו את כל שׂכיות חֶמדותיה. את ארמון השולטן לגדות הבוספורוס הנשקף מהרחוב הראשי דרך שערי השיש הגבוהים, את הבאזאר התופס רחובות שלמים בככר הענקית שממנה הסתעפו רחובות צרים כמו מניפה פתוחה, כאן הכל סואן, הומה, את הכנסיה המפוארת הַגיָה סופיה. בקרנו יום אחד בבית המרחץ התורכי, שהינו בו מספר שעות. מבתי הקפה נישאו מנגינות, צלילים מזרחיים. עמדנו שעה ארוכה בשוק הירקות והפירות, עיגול רחב מאד מוקף פירות וירקות שטרם ראינו כמותם. בטנים, שקדים, אגוזים ורימונים, כל מיני תבלינים שהדיפו ריחות חריפים, שטוחים לפניך בסלים קלועים. הרוכלים ליד מרכולתם שרים, מסלסלים בגרונם, כל אחד בדוכנו, כל אחד בעגלתו, כל אחד מכריז על סחורתו. עלה בזכרוני אותו שוק באיסטנבול שערכנו על הבמה בהצגת “המכשפה”. עלינו בטראם החולף מנהרות אל מרומי העיר, סיירנו ברחובות המפוארים, עברנו את הגשר הגדול הנטוי על פני הבוספורוס, שטנו בספינות הנוסעים החוצות את הבוספורוס, מעבירות אותך מאירופה לאסיה, מקונסטנטינופול לאיסטנבול.

“סרטיפיקט” הוא מילת קסם. ויום עבודה שאיפה בלבד. אוכלים לחם חסד של הג’וינט והבטלה מנוונת. הסבלנות פוקעת: עד מתי? עד מתי? והקריאה מהארץ משוועת לתגבורת. הבו חלוצים! עלו! עלו בכל הדרכים! לרכוש נשק בכל מחיר! הנועזים והאמיצים שבתוכנו עלו על אניות המפליגות לחופי הארץ כמסיקי דוָדים, עומסי פחמים ושוטפי סיפונים. באישון לילה הם מורדים אל גלי הים מול חוף יפו, שטים הם וצרור בגדיהם על ראשם, מגיעים לחוף וכאן כבר מחכים להם חברים, מושים אותם מן המים, ובעוד שעות ספורות הם כבר מסובים במטבח הפועלים, אוכלים ארוחה חמה ושרים בצוותא עם “הוותיקים”: “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.

פרק ג: “מסילה חדשה”    🔗

באותם הימים עלתה ההצעה לשקם ולפתח את חוות ההכשרה במושבה היהודית “מסילה חדשה” כשלושים ק"מ מהעיר. את החווה הקים בשעתו יוסף טרומפלדור לפני שנתיים, בדרכו מרוסיה לארץ, כמקום הכשרה לחלוצים בדרכם לארץ. התחיל ולא סיים. ההצעה הובאה לפני “קבוצת חרסון”, ששמם הלך לפניהם: ילדי השדה, יוצאי המושבות היהודיות שבפלך חרסון, דור חמישי לאכרים יהודים עובדי אדמה. רבו ההיסוסים והשיקולים בקרב הקבוצה: מכאן הדרישה לחוזה עבודה לששה חודשים, שפירושו לדחות את העליה, ושמא ישארו אחרונים לגאולה? ומי יודע מה יֵלד יום? ומכאן שערי הארץ הסגורים. האנגלים כבר הדביקו בנו הגושפנקא שכאן בקושטא התרכז “אלמנט מסוכן”, שליחי השלטון הקומוניסטי, תועמלנים וקומיסרים. רחקה ישועה והבטלה מנוונת. קוסמת מאד האפשרות לעבוד, לעבוד בשדות, לנשום אוירו של כפר, מושבה, אף המטרה עצמה, לשקם את חוות ההכשרה, אף היא נכבדה מאד. וכך נפלה ההכרעה.

שמונה עשר איש ואשה עזבו בוקר בהיר אחד, בתחילתו של חודש יוני, את העיר. את הגרעין מהווים אנשי חרסון, והנלווים אליהם, ושם ניתן לנו, “הקבוצה החקלאית מסילה חדשה”. מתרוננים, עליזים צעדנו בדרך המוליכה למושבה. פשטנו נעלינו וצעדנו יחפים והרגשנו את חמימות האדמה. העגלה עמוסה אהלים, צרורות, כלים ומִטלטלים משרכת דרכה אחרינו והנשים יושבות בה על מִלֵאת. צעדנו שעות ארוכות, עד שנראתה מרחוק המושבה, על גבעה המבצבצת ועולה מתוך סבכי יער אלונים. במרכז הגבעה בית גדול בן קומותיים, מוקף חצר רחבת ידיים ובו כל מוסדות המושבה, הועד, חנות מכולת, הרב והשוחט. בתי האכרים והמשקים פזורים לרגלי הגבעה, ומגיעים עד לפאתי יער.

בית הכנסת נושא עליו את חותם הסביבה, והוא מצוי בתוך מסגד לשעבר ועדיִן הצריח על עמדוֹ עומד וממנו נשקפת כל הסביבה. שטחי קרקע גדולים ונרחבים ככל שהעין יכולה להשיג, יערות אלון ואלפי דונמים. אך מעבדים רק מה שניתן, לפי כוח העבודה המצוי.

“מסילה חדשה”. פלא בתוך פלא. ובשבילנו היתה כגילוי יבשת חדשה. מושבה יהודית. כארבעים משפחות, אי בודד בין כפרים תורכיים, יוניים. יהודים משלנו מפלכי פודוליה וקיוב. איך הם הגיעו לכאן? איזה גורל תקע אותם כאן? מסתבר שגדולה היתה תשוקתם לעליה לארץ, והם חלק מהתנועה הגדולה שקמה ברוסיה לפני כעשר שנים להתנחלות בארץ. לאחר שרבו גזירות הכניסה לארץ והשערים נעולים, ורכישת קרקעות בארץ כרוכה בייסורים גדולים, באה לעזרתם חברת יק"א¹⁰⁹ ורכשה כאן שטחי קרקע גדולים, אחוזה לשעבר שעמדה למכירה, והם התנחלו כאן עד שתבוא הגאולה. פרוזדור לטרקלין, מעין “אוגנדה” בזעיר אנפין, “סולו סולו המסילה”, ומכאן “מסילה חדשה”.

כל עוד היתה ארץ ישראל חלק מהאימפריה העות’מנית הגדולה, היו מבקרים בה תכופות. הבנים והבנות למדו רובם בארץ ושפתם עברית וחלק מהם השתרש בה. אולם עם ניתוק הארץ וכיבושה על ידי האנגלים החלו האכרים לחוש יותר ויותר בבדידותם, רוחם נכאה והעבודה נעשית בעצלתיים. הדור הצעיר, חלק כבר עלה וחלק שואף לעליה בהקדם. המשקים דלים, פרט לבודדים שהצליחו להקים ולקיים משקים לתפארת. שטחים גדולים עומדים שוממים באין ידיים עובדות. לשבחם צריך להאמר שאף אחד מהם לא עזב את המושבה ולא נתפס לפרנסות קלות בעיר, וכולם נצמדו לאדמתם לעבדה ולשמרה, ואכלו לחמם בזיעת אפם. ומה רבה היתה השמחה במושבה כאשר הגיעה קבוצתנו, צעירים, רעננים, תוססים. כבר בפגישות הראשונות חשו האכרים כי לפניהם אנשי עבודה, אנשי אדמה, וקבלו אותנו בחמימות רבה, ובפרק זמן קצר נתקבלנו כאזרחים שוים לכל דבר.

תקענו אהלינו באותה חלקת קרקע שנועדה לחוות ההכשרה, בצל עצי פרי ועצי נוי שגדלו כאן פרא. ליד החלקה באר מים שנסתמה ויבשה, ובריכה לצדה. במחסן הסגור שבבנין המרכזי מצאנו את כל כלי העבודה כפי שהשאירם טרומפלדור, שעדיין גבשושיות אדמה היו דבוקות בהם. ערכנו תכנית לגן ירק והשקענו הרבה עמל ויגע, אולם ראינו ברכה מועטה. הקרקע היתה צחיחה, לא זובלה ולא טויבה זמן רב. מקורות המים של הבאר נסתמו על ידי פסולת ואשפה, הבריכה חרבה ויבשה. ימים רבים עמלנו לנקות את הבאר ובינתיים משקים את השתילים הרכים במים ממרחק מובאים.

היה זה יום חג לכולנו, כאשר מתחתית הבאר פרצו ועלו מקורות מים קרים, ובעזרת המשאבה והצנורות שהותקנו החלה הבריכה מתמלאת מים על גדותיה, וזרם מים רבים פרץ מפתח הבריכה אל ערוגות גן הירק. אלא עד שבאה הישועה כבר עברה העונה. יום יום עקבנו אחרי הצמיחה אולם היבול היה דל. ואילו היינו צריכים להיות ניזונים מפרי גננו היה מצבנו בכי רע. אלא שקִבלנו משכורתנו בעין יפה שחציה הופרשה לקיומנו וחציה קודש לרכישת נשק.

פרק ד: קיץ אחד    🔗

הגיעה עונת הקציר, וכולנו יצאנו אל השדות ואל הגורן לקציר ולדיש, ולקחנו חלק פעיל בחיי המושבה: טיהור וניקוי מקורות אספקת המים שהוזנחו ימים רבים, כיבוי שריפות ביער הצעיר, שמירה בלילות. כל הנוער במושבה התרכז סביב קבוצתנו הקטנה וכאן בילינו בלילות שבת ובמוצאי שבתות בשירה, דקלומים וריקודים וסיפורים על חיי הארץ. העבודה החקלאית, הנוף היפה, יערות, חוות נטושות, גני עצי פרי שלא טיפלו בהם, סיורים ברכיבה, אימונים בנשק, ועל כולם הגיל הצעיר, פעלו את פעולתם היפה וקבוצתנו התלכדה והתגבשה. הבחורים עובדים בשדות האכרים ומשקיהם, והבנות מנהלות את משק הבית ומכינות מאכלים טעימים נוסח תורכיה.

ברוסיה היינו עורכים מדי פעם “נשפי ביאליק” וכן “נשפי שלום עליכם”, ואילו כאן זכינו לבלות ערב מופלא עם חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. הוא הגיע למושבה עם קבוצת סופרים מרוסיה בדרכם לארץ. את פניהם קבלו רוכבי סוסים, ובבית הכנסת התכנסו כל בני המושבה לחזות ולשמוע את סופרינו ומשוררינו אשר לאורם גדלנו והתחנכנו.

בערב הגיע אלינו ביאליק בלִוית צעירים וצעירות מהמושבה, כנראה ששֵמע קבוצתנו הגיע אליו. התישבנו סביבו על גבי מחצלות, על כדי יין וערמת אגוזים. ביאליק! שהיה לנו לאגדה, המשורר, החוזה, נביא הזעם, ביאליק של ילדים, של נעורים, והמוכיח בשער, אשר אבא בכל שיחותיו והרצאותיו עליו היו עיניו מאירות כבחלום זוהר, והיה מבטא את שמו ביראה ובאהבה. הנה הוא כאן, על ידנו, אפשר לגעת בו. וביאליק שואל לשמו ולמוצאו של כל אחד מאתנו. “כחול העיניים”, כך הוא פונה אלי, ברוסית דוקא, ושיחתנו קולחת, והעברית והרוסית והיידיש משולבות יחד. והוא מספר לנו על כל הקורות אותם עד שקבלו היתר יציאה, מתבדח, מתלוצץ. ולפתע עברה בו רוח אחרת והוא מפליג תוך שכחה עצמית בתיאור מקסים רב צבעים על ביקורו הראשון בארץ, וסיוריו בנוף הארץ, ואנו נישאים איתו לשעה קלה ובולעים דבריו ותיאוריו בצמאון לוהט. בימים ההם טרם למדנו לרשום דברים מפי אומרם, וסיפורו הנפלא המרתק על סיורו בארץ ובנופה לא מצאתי בכתובים בשום מקום. והסיפור אבד לעד.

פרק ה: השליחים באים    🔗

כל השליחים מהארץ בדרכם למרכז החלוץ בקישינוב והסניף בקושטא ובשובם, באים אלינו ומרגישים עצמם בקבוצתנו כבני בית. כל אחד מהשליחים הנו דמות ואישיות בפני עצמה, ואין אחד דומה לשני. וכך בקרו אותנו חיים שורר, זאב לוינזון, פרוז’נסקי והחקלאי הראשון מהארץ שראינו, גולובוב חבר דגניה, חולצה כחולה וראש מתולתל. כל אחד וסיפורו, כל אחד ושירו האהוב עליו. וכך נוצר מעין הווי ארץ־ישראלי כאשר השפה העברית דוחקת את השפה הרוסית וההברה האשכנזית עוברת מן העולם. כולם מתנבאים בשפה אחת: עבודה, חקלאות, הגנה ורכישת נשק. תוך כדי סיפוריהם על הווי הארץ אנו מתודעים יותר עם אישי התנועה, אנשי השומר, ההסתדרות, ההגנה, אישי הישוב, ההווי בקבוצות ובמושבות, פרטים על מאורעות תל־חי ונפילתו של יוסף טרומפלדור, על מאורעות יפו ורציחתם של ברנר ומשפחת יקר. ¹¹⁰ כיסיהם מלאים מכל טוב: גליונות “הפועל הצעיר” וחוברות “הקונטרס”.¹¹¹ וכך הגיעה לידנו אותה חוברת הקונטרס. חוברת קטנה שקבעה את דרכנו בארץ ואת כל מהלך חיינו. בחוברת זו קראנו על תכניתו של שלמה לבקוביץ'¹¹² “הקבוצה הגדולה”, אשר הוגשה לדיון בפני הקונגרס הציוני העומד להתכנס בקרלסבד.¹¹³ ובתכנית מזיגה נפלאה של כל חלומותינו ושאיפותינו: קבוצה גדולה חקלאית שתמנה מאות ואולי אלפי חברים, ואשר תתנחל בעמק יזרעאל על שטח עצום של שלושים אלף דונם. הקבוצה הגדולה תהיה מעין כפר ועיר, חקלאות, תעשיה ומלאכה, ניצור במו ידינו כל שנחוץ לצרכי האדם. והמתישבים והמתנחלים הם אנשי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. והרי אנו ממש בתוך משפחתנו עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ודומה כי התכנית כולה כאילו נוצרה עבורנו.

לאחר דיון קצר הוחלט פה אחד, כי כל הקבוצה הקטנה שלנו מצטרפת למשימה הגדולה, לכיבוש והתנחלות. העברנו את החלטתנו ואת בקשתנו על ידי השליחים אל מרכז “גדוד העבודה” כי ברצוננו להיות בין המתנחלים הראשונים. כל שליח יוצא מאתנו ואגרת בידו, וכל שליח מוסיף את מיטב המלצותיו כי אנו כשרים וראויים למשימה.

מתהלך אני כחולם. דמיוני מרקיע שחקים. אני קורא בתכנית שוב ושוב ויודע אותה כבר בעל פה. אילו מושגים נפלאים, ומה עמוקה משמעותם: עמק יזרעאל, קבוצה גדולה, גדוד העבודה. שלמה לבקוביץ מצטייר בדמיוני כאחד מכובשי כנען הקדמונים: כלב בן יפונה, ברזלי, עתניאל בן קנז. כולנו דרוכים ומתוחים, קוצר הרוח גדל והולך, שמא לא תתקבל בקשתנו, שמא נחמיץ את השעה הגדולה.

פרק ו: המשפחה הקטנה    🔗

ארבעה היינו במשפחה הקטנה. אבות המשפחה זאב ובילה, שניהם צעירים וכבר מטופלים בשני נערים מבוגרים: יהודה שוסטר בן עירם, חרסון, הקשיש ממני בשנה, ואני. וכשם שהוריו של שוסטר מסרו אותו לידיהם ולהשגחתם ודאגתם, כך מסר אותי אבא לידיהם ערב עליתנו. בלא יודעים סיפחתי את עיירתי שפיקוב – פלך פודוליה אל פלך חרסון, ובדרך נס לא נודע שמץ ממעשה זה לשלטונות, והכל בא על מקומו בשלום. וכך נהייתי חרסונאי לכל דבר.

מאותו ערב ראשון לבואם לבית החלוץ באורהייב, בסרביה, ליד שולחן האוכל, מצאתי עצמי יושב בין שניהם ומתוַדעים תוך כדי שיחה, ומאז לא נפרדנו. פגישה מקרית, גורלית, שקבעה את כל מהלך חיי בארץ.

זאב ובילה. שניהם התמזגו ונבלעו בישותי כיצירה אחת מושלמת, כיחידה אחת שאין להפרידה. זאב, התמיר, גבה הקומה, פניו הרחבים, הטובים, המחייכים, צעדיו הקלים, דיבורו נעים, מרגיע, והוא כאח לי. מדריך מעודד. האדם השלם עם עצמו ועם כל העולם, והוא משמש לי כדוגמא ומופת בעבודה, בהליכותיו עם חברים, ובלי כל טכס הוכתר מאליו כראש קבוצתנו. ובילקה היפה, העדינה, עיניה הגדולות שופעות אהבה וחיבה והיא מתרפקת על זאב ומתפנקת לידו כתינוקת שובבה, והיא דואגת לשלומי ולכל הליכותי כאם וכאחות. היותנו במושבה, בנוף היפה, באוירת הקבוצה האינטימית, העמיקה מאד את קשרינו. זאב סיפר לי הרבה על תקופת ההכשרה שלהם במושבות היהודיות, והוא כראש החלוץ בעירו, מארגן את ההכשרה. ואני כבר יודע את כל תולדות חייהם לפרטיהן. התהלכתי שכור חושים, יום חג אחד ארוך. בעוד חודשיים ימלאו לי שבע עשרה שנה. חשתי בכל ישותי את להט הנעורים ואת ניצני הבגרות. הכל היה מואר באור גדול שופע. נפתחו לפני עולמות חדשים מלאי רז וכיסופים. הלב מתרונן, שופע ועובר על גדותיו, אהבה גדולה מסעירה, משכרת, ועמוקה מני ים.

מאד התגאיתי בתפקידי, המורה לעברית של בילקה. וכבר הפלגנו הרבה בלימודים ובקריאה. בילה הספוגה כולה תרבות וספרות רוסית, תלמידה שקדנית, בולעת היא בצמאון רב את השפה העברית והיא מתחבבת עליה מאד. כבר מצויים בידי כל החוברות והספרים שיצאו לאור בארץ ואשר אספתים מצעירי המושבה, ובהם סיפורים רבים מחיי הארץ החביבים עלינו ביותר. והכל נשקף אלינו כבחלון קסמים.

פרק ז: ימים של סתיו    🔗

כלה קיץ, ימי סתיו הגיעו. אנו מתכוננים לחזור לעיר, לקושטא. גבר הלחץ של אלפי החלוצים התקועים בחוות ההכשרה ובנמלים השונים, העליה החלה בקילוחים דקים והפכה לזרם גובר והולך. מתי יגיע תורנו? אנו מחסלים את משק הקבוצה שהתעשר בינתיים בכלי עבודה, סוסי עבודה ושני כלבים. מתקפלים ואורזים. ביום האחרון של סוכות ערכנו ביקורי בית אצל כל אחד מהאכרים, וצעירי המושבה מלוים אותנו כברת דרך, והיתה עצבות רבה כמו בכל פרידה.

אנו שוב בבית החלוץ בקושטא, ושוב חולפים ימים של צפיה. הקבוצה הקטנה שלנו מתכנסת מדי ערב על הרחבה שקבענו לנו למושב, יושבים צמודים, שרים וחולמים. וכך הגענו לערב אחרון. מחר! מחר מפליגים כולם לארץ! וכאן תקלה: רשיון העליה שלי נתקע אי־שם, ואם כי מרכז החלוץ מבטיח שבכל התנאים אפליג גם אני בעוד עשרה ימים, לבי כבד עלי מאד. פרידה, ועוד פרידה. וזו האחרונה קשה כשאול. ראשי מונח על ברכיה של בילקה, החבויה כולה בחיקו של זאב, ידה הרכה, החמה מלטפת את פני הלוהטים, את שפתי. עמוק העצב. זאב מדבר מרגיע: “הרי שבקרוב, בקרוב, גם אתה תבוא ושוב נהיה יחד”.

ארבעה היינו ונשארנו שלשה. שוסטר האמיץ, הספורטאי אף הוא היה באחת האניות בין העולים הפורצים, והוא כבר בארץ ומחכה לבואנו.

עשרה ימים, ועוד ימים רבים בדרך ולא אראה אותם זמן רב, ומי יודע איזה תקלות ומכשולים עלולים לקרות בפרק זמן זה. הלכנו שלושתנו לפנות בוקר בדרך לנמל, שהיתי שעה קלה על האניה, הגיע רגע הפרידה. נשיקות אחרונות, אני על הרציף, צפירות חדות פולחות, האניה ניתקת ממקומה, האניה יוצאת אל לב ים, עוד נראות מרחוק ידו של זאב המנופף אלי ומטפחתה הלבנה של בילה. עוד רגע, הכל נעלם ונבלע מעבר לאופק הכחול.

פרק ח: בין ייאוש לתקווה    🔗

עשרה ימים! איזו תמורה! דומה שכל האירועים נקבצו יחד בימים ספורים אלה. מזג האויר שהיה רגוע חלף כלא היה. רוחות קרות מנשבות, לילות קרים, החורף ממשמש ובא. מרחוק מגיעים אלינו הדים עמומים של יריות תותחים, צבא כמאל־פחה מתקרב והולך אל שערי הבירה. הם כובשים שטחים נרחבים מידי היוָנים, שורפים, בוזזים. מנוסת בהלה של אלפי יוָנים מתוך העיר, השולטן ופמליתו עקרו מארמנותיהם ונמלטו.

אנו, שעברו עלינו שנים של מהפכה, שנים של תוהו ובוהו, של מלחמת אזרחים עקובה מדם, מכירים טעמם של זמנים אלה, ומתהלכים מלאי חששות ודאגות שמא ניתקע בעמק הבכא ללא מוצא. מרכז החלוץ בקישינוב ומשרד החלוץ בקושטא עושים מאמצים רבים להחיש את בואה של האניה האמורה לקחת איתה את כל הקבוצות שהתרכזו כאן, מאות רבות של צעירים וצעירות. יש למהר ולהחיש צעד, כל עוד עוגנות אניות המלחמה של מעצמות הברית לאורך הבוספורוס, כל עוד לא נשתבשו דרכי הים.

ובית החלוץ הומה מאדם. כאן רובה של הקבוצה השביעית, הקבוצה השמינית, וקבוצות קטנות שהגיעו מצ’רנוביץ, מגלץ ומחופי הים השחור, באטום, באקו, עם רב. יושבים על הארגזים, על המזוודות, הכל ארוז, הכל מוכן. סופרים את הימים, את השעות, ומחכים לאות שיינתן.

הגיע היום, הגיעה השעה הגדולה, ניתן האות: “מחר! מחר אתם יוצאים!” באותו לילה איש לא עצם עין. בית החלוץ על כל קומותיו ועל כל חדריו ואולמיו היה מואר כולו. רבה התכונה. הבנות מגהצות והחבריא קושרים, דופקים מסמרים בארגזי העץ עבודה עצמית, וארגזי ה“סליקים” עם התחתיות הכפולות עבור האקדוחים והתחמושת עוברים שבע בדיקות. חבורות מתגודדות, אלו בשירה ואלו בריקוד עד שמאיר השחר.

בוקר בהיר וצח. יום שכולו טוב. שורות שורות עוזבים אנו את בית החלוץ בדרך לנמל. העגלות הטעונות משרכות אחרינו. העיר מתחילה להתעורר, גוברת התנועה ברחובות. דומה שכל העיר חוגגת איתנו, שכולם מחייכים אלינו ומלוים אותנו בברכתם. הנמל הומה מאדם, אניות רבות רתוקות לרציפים. הנה היא האניה אשר תשיט אותנו אל חופי הארץ. האותיות הגדולות כאילו זוהרות וקורצות אלינו: “טו־רונ־טו”. כולם על הסִפון. החפצים נערמו ערמות ערמות. על הרציף נציגי כל המוסדות המטפלים בעליה, ואתם רבים מבני הנוער הציוני הספרדי שבעיר שהתידדו אתנו בזמן שהותנו, והשתתפו בכל האירועים החגיגיים והמסיבות.

פרק ט: “אחים למולדת”    🔗

מעל גבי הסיפון אנו מבחינים ב“ידידינו הרוסים”. חבורת קצינים, פליטי צבאות דניקין וקולצ’אק.¹¹⁴ גם הם כאן. לא פעם נתקלנו בהם ותוך חילופי דברים פרצו גם תגרות. משוטטים הם ברחובות העיר כמו כלבי הפקר, בני בלי חסות, ומשחרים לטרף. פושטים ידם בכל דבר וחפץ שאינו מונח במקומו הנכון, ופוחדים ונזהרים מעיני המשטרה העוקבת אחרי צעדיהם. נשים רוסיות מוצגות לראוה בכל הקובות המפוארות שברובעי גאלאטה ופֶרו. מוכרים חפצים וגם נשק ותחמושת שאנו רוכשים מהם על ידי מתַוכים שונים ותובעים עוד ועוד. חלקם עוסקים ב“עבודה פרודוקטיבית”, מוכרים בלבליצ’קי, מצחצחים נעלים וכל אחד עונד את אותות ההצטינות על חזהו, זכר ל“ימים הטובים” עת הם היו שליטי רוסיה.

איך ירדו פלאים, לשפל המדרגה, בזמן כה קצר. היכן נעלמה יהירותם, התנשאותם וכל תפארתם? צבא מובס, שכל חזותו עלובה. הנה הוא “פארה של רוסיה” “המעמד השליט”, הנה הם גיבורי הרציחות והפוגרומים, אנשי שוד ורצח אשר חרבם רוותה דם יהודים. איך נסו ונמלטו באלפיהם ונצמדו לאניות האחרונות שעזבו את נמלי הים השחור. בשבעה דרכים נמלטו על נפשם, מאימת הצבא האדום שקרב והלך, והשאירו אחריהם בדרך מנוסתם ערים וכפרים עולים באש. כארבעים אלף מהם הגיעו לכאן.

בני החבורה שעמדה על הרציף, נמשכים אל הסיפון לאחר ששמעו שיחה רוסית בוקעת מכל עבר, ופתחו איתנו בדו־שיח:

– ואתם לאן? לפלשתינה? למדינת היהודים? מה? מוכנים אנו להצטרף אליכם! אנו יודעים ללחום, יודעים לעבוד ומומחים לכל דבר.

– לא רבותי האופיצרים! אתם את מלחמתכם גמרתם, סיימתם, ועוד איך!

– ולעבודה לא תצלחו! הנה, לגנוב, לרצוח, כן, לכך הנכם מומחים גדולים, מכירים אנו אתכם!

פניהם מתמלאים דם, עיניהם הרצחניות נדלקות, אולם מבליגים, השיחה בכל זאת מרתקת אותם. אחד צעיר, שחצן, קדקוד מגולח, עינים אפורות וקרות כפלדה, ממשיך בנימה סרקסטית, מתיז דברים מבין שיניו, כך, אתנחתא בין מלה למלה:

– נו, והנה שמענו שיש שם עניינים קצת עם הערבים. איזה פוגרומצ’יק קטן ערכו לכם. משמע גם פלשתינה אינה גן־עדן בשבילכם, מה? זהו!

– את הגן־עדן יש ליצור, ועם הערבים נסתדר כבר בעצמנו, אין אנו פוחדים מהם. ואתם! למה לא תחזרו למולדת? לרוסיה? הרי מחכים לכם שם, עם תזמורת יקבלו פניכם.

וצחוק אדיר נשפך מעל הסיפון על ראשיהם.

– נו, סיריוז’ה! חבריא! הלכנו! אין מה לדבר אתם, כולם קומיסרצ’יקים ארורים, קומוניסטים, צ’יקיסטים, ייכנס הרוח באמם הורתם! וגלגלו ברכה עסיסית בעלת שלוש קומות, הפותחת בטרוצקי ומסיימת בדת משה וישראל. כאן נזעקו ובאו בחורינו, אנשי קרים, קוקז, רוסטוב ופולטָבָה, והחלו להרעיף עליהם ממיטב הגידוף והחירוף, והכל במיטב המליצה וצחות הלשון, ומתובל בברכות מהחדישות ביותר.

– אח אתם! כלבי דניקין! פסולת וורנגל! נבלות קולצ’אק! פרצופים ארורים! כולכם אל הקיר! אל הקיר!

ענין “הקיר” נסך צינה בלבם, ודאי לא אחד מהם עמד בקרבתו וניצל בדרך נס. הורדו ראשיהם ונסתלקו ככלבים מוכים. כך נפרדנו “פרידה חמה מאחים למולדת”.

פרק י: אנו עולים ושרים    🔗

הורם העוגן. האניה ניתקת ממקומה, כל העיר על גבעותיה, ארמונותיה, צריחיה, סובבת. שלוש צפירות חדות, האניה התישרה ויצאה לדרכה, חוצה את הגלים ומשאירה אחריה שובל חגיגי של קצף לבן. מפליגים! ההתרגשות גדולה. כולם נאספו והתיצבו לאורך הסיפון ושירה אדירה פורצת ממאות גרונות. שרים בדבקות, בהתלהבות, כתפילה, כהודיה:

אנו עולים ושרים

אנו עולים ושרים

אני שר, ונפשי חצויה עלי, בין שמחה אין קץ לבין עצב חרישי המקנן אי־שם. זה אני העולה לארץ ישראל הראשון במשפחתנו, הראשון מעיירתנו, ובארץ יש לי כבר חלק ונחלה, מחכים לי, מחכים לבואי. כל פסיעה מקרבת אותי אליהם ובכל פסיעה אני מתרחק יותר מאבא ומעקיבא. אמא כבר עברה את הגבול, ואני לא ראיתיה מאז עזבנו את ביתנו. ומדוע אחי הקטן שלמה’לה לא הגיע יחד אתה? מה קרה אתו? היכן הוא? ומתי נתראה שוב? ומתי הם יגיעו לארץ. מדוע אושרי אינו מלא, מדוע לא אוכל לאחד את כולם יחד, את כל האהובים שלי, אלה שמעבר לים מזה ואלה שמעבר לים מזה.

את כל ידיעותי על המשפחה מקבל אני כל הזמן מהשליחים המבקרים תכופות במרכז החלוץ בקישינוב ונפגשים עם עקיבא, ולפעמים מביאים אתם גם אגרת ממנו. ומאבא הם מספרים לי על פעולותיו של עקיבא במרכז החלוץ. ידו בכל, והוא מעין נציב הגבולות. המצב נעשה קשה מיום ליום. הוגברו המשמרות משני צדי הגבול וגזירות גירוש תלויות על ראשיהם. והמצוקה גדולה. חלוצים משוועים לעליה וגדולה הזעקה “הבו סרטיפיקטים”.

ואנו מפליגים.

פרק יא: בלב-ים    🔗

שטים היינו בים האגיאי באזור הקרבות. בעוד שנמל אחד עדיין בידי היוָנים הרי משנהו כבר נכבש על ידי צבאות כמאל פחה. פליטי חרב נמלטים לכל עבר, וגם האניה שלנו נתמלאה עד אפס מקום. רב הדוחק. גברים, נשים וטף וצרורותיהם, ומעלים גם צאן ובקר. מלאו המחסנים, הסיפונים, האניה חותרת לאיטה, עמוסה לעייפה.

אנו חרדים ודואגים הנצא בשלום מעמק הבכא. מזוננו מתדלדל והולך, בכל נמל אנו מצטידים בלחם וסוכר. אולם רווח והצלה עמדו לנו ממקום אחר. במשך הנסיעה התידדנו מאד עם מלחי וקציני האניה. הם מנעימים מדי ערב בשירים נאפוליטניים בליווי מנדולינות, ואנו בשירי ציון ושירים רוסיים בלִויַת גיטרות ומפוחיות. התחבב עליהם מאד ריקוד ההורה היכן שבנים ובנות חובקים זרועות, והם שעמדו לנו להשלים את החסר במזונות. עובר הטבח וחבר עוזריו במכלאות הצאן והבקר, והם קובעים מי מהם תשוש ולמי קרתה תאונה, ובוחרים להם מן הכבשים, ומן הגדיים והטלאים, ובן בקר רך וטוב, המופיעים לעת צהרים מאשנבו של המטבח בצורת צלי טעים לחֵך, ומנה הגונה של ספגטי בצידה, הכל בנוסח איטליה. וככל שרבו ה“תאונות” כן נתרבו המנות.

יצאנו את הים האגיאי, את אזור הקרבות אל הים התיכון. ככל שאנו קרבים אל “ארץ הקדם” נעשה האויר יותר ויותר חם. השמש זורחת במלוא זָהרהּ ואנו עומדים שוב בימות קיץ. ארבעה עשר יום וארבעה עשר לילה אנו על האניה שהפכה לנו כמעט לבית של קבע.

אנו על הסף. תחנה אחרונה, נמל בירות. שעת חצות, אורות העיר מהבהבים ומרצדים מולנו. ערפל, גשם זרזיפים, ואולי זה טל. האניה רועדת והלב רועד, מרימים עוגן, צפירות עמומות, מפליגים. עוד שעל, עוד שעל אחד, ואנו נהיה ב“מים שלנו” שגליהם מלחכים את חופי ארצנו.

רבה התכונה, שוב אורזים, מתקפלים, מכינים את “בגדי החג”. עוד מספר שעות ונגיע אל החוף הנכסף, חיפה. כאן תתפרק החבורה לחוליות בודדות. זה חֳדשים רבים שאנו ביחד, בחבורה אחת, ונוצרה כעין משפחה, שבט גדול, קהיליה מסודרת על כל ועדותיה. קהל מגוון על כל הטיפוסים: יוצאי עיירות, יוצאי כרכים, רופאים, אחיות, מהנדסים, שני אגרונומים, קצינים וחיילים, מהם ששרתו בצבא האדום, ומהם שחדרו אפילו לגדודי הקוזקים מהדון. נואמים, משוררים, סטודנטים שמכל בגדי תפארתם נשאר להם לפליטה כובע מעוך הדומה יותר לכִפה, גימנזיסטים שעדיין מסמיקים כאשר בחורה נאה זורקת מבט לאחד מהם, ובחורי ישיבה, מהם חריפים בעלי לשון חדה, ומהם בישנים, נחבאים אל הכלים. והבנות, רובן יוצאות כרכים, גימנזיסטיות, סטודנטיות – כנראה שבנות העיירה טרם ניתקו את הקשר העמוק עם בית ההורים – מהן המתבלטות ביופיין ובחינן, נועזות ולשון ממורטה, ומהן שכבר פרקן הגיע מזמן והן כרגיל נושאות בכל התפקידים האחראיים של משק בית החלוץ, ואף באניה מקיפות אותנו בדאגה אמהית. קהיליה מאורגנת זו עומדת להתפרק. חלק יצטרף אל בני עירם שהקדימו אותם, וכבר עובדים בכבישים או באחת המושבות. רובם עדיין אינם יודעים מה תהא דרכם בארץ, ובאיזו עבודה יצליחו להסתדר. דומה שאני בין המאושרים, כי הרי דרכי לפני, ובלבד שהאניה תחיש צעד.

אורות האניה בוקעים את החשיכה הכבדה, כולם מסתובבים, מתגודדים, אין מנוחה. מצאתי לי מקום על ספסל בודד בקצה הסיפון. עיף מעומס מחשבות ורגשות, ולקצב טלטולי האניה, והחמימות שעמדה באויר, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה.

פרק יב: בשערייך מולדת    🔗

התעוררתי, עיני נפקחו לרוָחה. אור שחר מפציע, העלטה והערפל מתקפלים וכעין מסך ענן מתרומם, נעלם ונמוג. האור גובר והולך ונפתח מראה מרהיב עיניים. שמים גבוהים, תכלת ים רוגע. דממה חרישית. דומה שבשעה זו הולך ונברא העולם, שעת לידתו של עולם חדש, של ארץ חדשה, לידתו של אדם חדש. אנו בתוך מפרץ החובק אותנו בזרועות ענק של יבשת. הזרוע האחת מחזיקה את חומות עכו. המגדלור מחומות עכו זורק אלינו אלומות של אור, והזרוע השניה אוחזת בראש הכרמל הגולש אל תוך הים, ובראשו מגדלור שאף הוא מציף אותנו מדי פעם בברק אור מסנוֵר, מאיר ונעלם. דומה ששניהם כאילו מאירים דרכנו ומנופפים לנו “ברוכים הבאים בשערי מולדת”. עמק נרחב משתרע מכוסה יער עצי דקל על צמרתם המתנוססת. מולנו הכרמל, כולו ירוק, ומבצבצים סלעים אדומים, וורודים, ובתים בודדים צצים פה ושם. לאורך הים רצועה צרה, וחבויה בחיקה עיירה, על בתיה, מסגדיה. חיפה.

לכל אחד בטרם עליה ארץ ישראל שלו, יציר דמיונו, אולם זו אשר לפני, זו הממשית, הארצית, שנתגלתה לפני עיני, עולה על כל דמיון.

האניה הטילה עוגן רחוק מהחוף. הכל בתנועה, כולם כבר נאספו על הסיפון לבושים בגדי חג, צופים מול העיר והמפרץ ופותחים בשיר. השיר שהשמענו אותו פעמים רבות, אלא שהפעם חל בו שינוי כביר היוצק בנו תחושה מרוממת, והכל בעטיה של מילה אחת בת שתי אותיות בלבד, ומה רב ומה עמוק השוני, השארנו מאחורינו את ה“שם” ובמקומו הופיע “פה”.

פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצור

חיי חופש חיי דרור

פה תהיה השכינה שורה

פה תפרח גם שפת התורה

שירו שיר שיר שיר

גילו גיל גיל גיל

נירו ניר ניר ניר

עוד יבואו ניצנים.

כן, עוד יבואו ניצנים, והדרך ארוכה, כה ארוכה, כל החיים לפני.

סירת משמר משקשקת, מטרטרת, שטה, טסה וקרבה אלינו, ואחריה שייטת ארוכה של סירות ודוברות. משוטים עולים ויורדים בקצב אחיד. עוד מעט ויקיפו אותנו כנחיל דבורים.

פרק יג: עומדות היו רגלינו    🔗

היום הוא עשרים ושניים בנובמבר. זה עכשיו יצאנו את שערי הקרנטינה. ניתנה הפקודה “להסתדר”, ושורות שורות מתיצבות. הונפו הדגלים, עוד רגע ונכָּנס במצעד חגיגי אל רחובות העיר, נצעד ביד רמה ובזרוע נטויה. מנהל בית העולים, דוסטרובסקי, מתרוצץ משום מה מאיש לאיש, כבר השמיע כל טענותיו, “לא להתגודד”, “בלי הפגנות”, ואין שומע לו. הפשרה היחידה שהושגה בינו ובין המפקדים “בלי תופים וחצוצרות”. נתביישו החצוצרות שמורקו וצוחצחו לקראת שעה גדולה זו, לא השמיעו קול, ונדמו התופים. נפגענו קשות על ההגבלות שהושמו עלינו, ולא ידענו באותה שעה כי רק לפני ימים מספר (בשני בנובמבר) יום הצהרת בלפור, היתה מתיחות גדולה בעיר: הסתה במסגדים, סגירת חנויות, תהלוכה אחר התפילה.

לידינו הופיעו מספר שוטרים ערבים חבושי קולפאקים שחורים ובראשם קצין יהודי. המסע זז. בשורות מלוכדות בקצב אחיד ובצעדים בוטחים, ושירה אדירה פרצה ממאות גרונות. שיר הלכת, והוא שיר עתיק יומין, שהפך להימנון לכל החלוצים הבאים בשערי הארץ, שיר העולים, שיר המעלות.

בשוב ד' את שיבת ציון

היינו כחולמים

אז יימלא שחוק פינו

ולשוננו רינה.

השיר אשר סבא היה שר אותו כל שבת לפני ברכת המזון, במנגינה עצובה ובאנחה כבדה שוברת לב. “אַי אי בשוב ד' את שיבת ציון”, ומחביא את הסכין מתחת למפת השולחן, גזירה שמא יתקע אותה בלבו מרוב צער וכאב על חורבן המולדת ועל בנים שגלו מעל שולחן אביהם, ועל חרפת הגלות, שהרי סבא היה מאגודת “אבלי ציון”, שקדמו בהרבה ל“חובבי ציון”. וכך, שירת עולי בבל הפכה גם לנו לשיר השבים ציונה.

חוצים את רחובותיה הצרים של העיר. ערבים בתרבושים אדומים מתגודדים בפתחי החנויות, ועל המדרכות הצרות. עיניהם יורות דוקרות חיצי שנאה, ומלל רב נשפך מפיהם שאין אנו מבינים בו ולא כלום, פרט למילה אחת:

“מוסקובִּי” “מוסקובִּי”.

בדרך לבית העולים, על המדרכות צובאים המון אדם, כל בית העולים, מקבלים פנינו בתרועות שמחה, שיירה גדולה כזו טרם נראתה ברחובות העיר. נשמעים קולות, קוראים בשמות, פני כולם צוהלים. המצעד מתקדם, קוראים בשמי. על המדרכה זאב ובילה, מנפנפים אלי בידיהם וקוראים לי. אני מנתק עצמי מהשורה, רץ אליהם, עוד רגע ואני נופל אל תוך זרועותיהם הפתוחות לקראתי.

שטופי שמש זוהרת ושטופי דמעות גיל עמדנו שלושתנו ברחובה של עיר חבוקים וצמודים, וממלמלים חרישית, “אנו שוב יחד, כמה טוב, לעולם לא נפרד יותר, לעולם”.

ספר רביעי – איש עליה שלישית 1921–1923

עמק חרוד בשנות העשרים

פרק א: חיפה    🔗

הנסיעה הארוכה שלנו אל הארץ היעודה נסתיימה, הים כבר פלט אותנו, אולם אנו עדיין צמודים אליו, נושמים את האוויר המלוח, טרם חדרנו אל פנים הארץ, אנו בבית העולים – חיפה. נכנסים אליו מהרחוב דרך שני שערי ברזל המוטים על צדם אל תוך חצר גדולה של מגרש גדול, סמוך לחוף הים ליד פסי הרכבת. גלי הים מתנפצים אל סוללת הרכבת ומעלים קצף לבן. רכבת נוסעים שורקת חולפת, רכבת משא נשרכת לאיטה, הקטר פולט עשן. מצד ימין של החצר עומד בנין לבן בן שתי קומות, חלונותיו ודלתותיו מקומרים, וגדולה בו הצפיפות כי אין הבנין על כל חדריו המרובים יכול להכיל אותם. הומה הוא כמרקחה, עולים במדרגות, גולשים מהמדרגות, הדלתות נפתחות ונסגרות ברעש. קהל רב התכנס כאן, כולם בחורים צעירים ונערות צעירות. מהם שהקדימו אותנו בשנה, במחצית השנה. הם המאושרים. הם עברו כבר את המבחן הראשון, טעמו כבר טעמה של עבודה. זה עתה שבו מכביש שנגמרה סלילתו, באו לכאן לזמן קצר עד שתזדמן עבודה חדשה. שזופים, ידיים עם יבלות, בבגדי עבודה ובקסקט, נעליים כבדות צבאיות מסומרות. מהלכים הם בצעדים כבדים, בוטחים בעצמם, מדברים בקול רם, צוחקים הרבה. בליל שפות, רוסית, פולנית, יידיש, מעט עברית. כאן נאספו כולם אך טרם התבוללו. דבוקים לחבריהם, לקבוצות העבודה, לארץ מוצאם, קרים, אוקראינה, ליטה, פולניה, גליציה, קוקז. מביטים הם עלינו במבט רחום, סלחני, של אנשים בוגרים. שואלים שאלות שונות, מאין אתה? מתי באת? לאן פניך מועדות? ובפי הירוקים המבוישים תשובות מגומגמות. לאן? מי יודע היכן הגורל, יום המחר, יטיל אותם.

באפס מעשה צועדים הם ברחוב הראשי של העיר בצעד בוטח כאדוני הארץ. משוטטים הם בסמטאות השוק הצפוף, בין החנויות, בין הדוכנים. מרחרחים, ממשמשים. כבר למדו מספר מילים ערביות, סלאם עליכום! קַדֵיש. חוזרים מהשיטוט ובפיהם סיפורים מופלאים, הרבה הרפתקאות. הערבים עדיין לא עמדו על טיבם, האם אלה חיילים משוחררים, חיילים בחופשה שפלשו לכאן מאי שם, וקוראים לכולם מוסקובים.

פרק ב: מחפשים יום עבודה    🔗

חיפה, עיירה ערבית, אין רואים כמעט יהודים. רחוב אחד ארוך וצר, המדרכות צרות, סלולות מאבני כורכר מרובעות, ובחלקם שבילי עפר, חולפות הן ליד בנינים ישנים, החנויות כמו בתוך כוכים. כולם משוטטים על הכביש המלא מהמורות ושלוליות בוציות – שרידי הגשם, היורה, שירד כאן לפני ימים מספר. כולם נדחקים, מפלסים להם דרך. גמלים, חמורים עמוסים לעייפה. הרחוב הומה. תרבושים אדומים, כַּפִיות, פלחים, בדואים יחפים או בהטנאות מעור כבש או עז, באבנטים תקועים פגיונות קצרים, רוכלים קשישים, והרבה נערים עם טסים על ראשיהם, הנושאים כל טוב, כעכים מבוזקים בשומשום, בפרג, ביצים קשות שחומות. אחד עם כרס מצלצל בכלי נחושת וחבית נחושת על גבו, מכריז: תמר־הינדי! תמר־הינדי! וכל הרוכלים סביב מכריזים בקולי קולות על מרכולתם.

במרכז העיירה מגרש בו חונות מרכבות. מדי פעם חוצה את הרחוב הצר מרכבה רתומה לשני סוסים אמיצים שרעמותיהם מקושטות בסרטים צבעוניים. הרכב יושב ישיבה מהודרת, מכנסים רחבים, סנדלים, חולצה לבנה, חובש תרבוש לראשו, מושך במושכות ומצליף, שורק בשוט ומכריז שיפנו לו דרך. החבריא, המשוטטים, מצאו להם שעשוע לשעה קלה. שוכרים מרכבה, ממלאים אותה עד אפס מקום, מסייעים בידי הרכב בצרחותיו, מתנודדים במרכבה ושרים וצוהלים.

מהמסגד שבקצה הרחוב, בנין מרובע וצריח גבוה מתנוסס עליו, בוקעים מדי פעם סלסוליו של המואזין הקורא למאמינים לבוא להתפלל. לא אללה, איל אללה מוחמד ראסול אללה! אללה אכבר! אללה אכבאר! הסלסולים מתערבבים עם ההמולה שברחוב. הימים הם לאחר השני בנובמבר, יום הכרזת בלפור, הדרשנים במסגד מסיתים את הקהל בשעת תפילה, מתח בעיר. בעיר מצויים עשרה שוטרים ערבים, וקצין יהודי, כהן שמו, ממונה עליהם. כבר בקר בבית העולים וביקש לא להשתולל בעיר. אנו כאן מאות בחורים צעירים. שוטר אחד ערבי עובר ברחוב, קולפאק שחור לראשו. אנו מסתכלים עליו בתמיהה, איזה יצור משונה הוא זה. מה לו כאן? מה הוא רוצה? בשעה תשע בערב נסגרים השערים של חצר בית העולים. שני בחורים עומדים על המשמר ליד הכניסה עם אקדחים טעונים בכיסיהם.

הרחוב הומה. תערובת של קולות צלולים, ריחות חריפים, עשן של פחמים, ריחות בשר צלוי, דגים מטוגנים. ריחות קהוה שחורה, ניגונים של פטיפון הבוקעים מבתי הקפה הקטנים שבתוך הכוכים על המדרכה. ובפנים יושבים על שרפרפים, תרבושים אדומים, מכנסיים רחבים, פנים מפוטמים, שפמים שחורים, לוגמים ספלי קהוה, מוצצים להנאתם נרגילות, לוטשים עלינו עיניים בוהות.

על המגרש הרחב הגובל עם מסילת הברזל נטויים כארבעים אהלים, וביניהם מתוחים חבלים ועליהם כביסה. אנו גרים באהלים, בילה וזאב באֹהל אחד, ואני וריבאק גרים באהל הסמוך. אותם אחד עשר יום כלכלה שכל חלוץ וחלוצה המגיעים לארץ זכאים להם, הסתיימו כבר. אנו פורטים את הפרוטות האחרונות שהבאנו מקושטא ומהמושבה. אין אנו באים יותר לארוחות אל אותו חדר האוכל הארוך הרחב שבקומת הקרקע של הבנין, אל אותן ארוחות צנועות של ארוחת בוקר, צהרים וערב, גבינה לבנה, לחם לבן, ריבה, קערית מרק חם, בדל בשר שמן, קערית מרק לפתן ורוד מתקתק, קשה להבחין מאיזה פירות הוא עשוי, כוס תה או קפה. שולחנות ארוכים, ספסלים ארוכים, רעש והמולה, האולם מלא וגדוש. אתה מקבל את מזונך תמורת פתקאות לאוכל שהעניקו לך. אני בא בטענות: סיפרו לנו כי בארץ אוכלים חצץ, אז איפה החצץ? – אני צוחק יחד עם כולם. הפתקאות כבר נעלמו מזמן, אנו באים לשתות תה, הניתן חינם. מחפשים יום עבודה. פעם עבדנו בנמל, יחד עם פועלים ערבים, בפריקת רעפים אדומים שהגיעו ממרסיל. מעלים אותם מבטן האניה, עומדים בשרשרת, ומעיפים אותם אחד לשני, עד שהם מגיעים לסירה או לרפסודה. פרקנו פחמים, פסי ברזל, העלינו פחים לבנים, פחים שחורים. הסירות והרפסודות המלאות שטות אל החוף השטוח אשר במפרץ, ועורמים ערמות ערמות. הכל נעשה בקצב ובקריאות עידוד: היי הופ! היי הופ! אני וזאב טוענים זיפזיף אל תוך עגלה רתומה לשתי פרדות, בונים את בת־גלים ליד המושבה הגרמנית.

פרק ג: מצטרפים לגדוד העבודה    🔗

סיירנו במושבה הגרמנית. רחוב ישר ונקי, רחב. בתים בני קומה אחת וקומתיים בתוך חצרות רחבות עם גינות מטופחות, מוקפים בגדרות אבן. עצי נוי לרוב מטילים את צילם על המדרכות הסלולות. נעים כאן, שקט, רוגע. ישנה פינת חמד בחיפה ואנו לא ידענו. בחצר אחת מוצגות מכונות חקלאיות. מקצרות, מחרשות, מזרעות, מַשׂדדות, מכונת דיש אחת קטנה. הכל חדש בצבעים ירוקים אדומים. מתברר כי זוהי מתנת קפא"י (קופת פועלי א"י), מתנה מהפועלים היהודיים אשר באמריקה למתיישבים בעמק יזרעאל.

אנו נכנסים לתוך החצר. שני גברים קשישים, בני שלושים עד שלושים וחמש, גבוהים, חסונים, לבושים כאכרים, מעילים קצרים עם מגפיים גבוהים, בודקים ממשמשים את המכונות, מלטפים אותן, פנים מאירים רציניים. התוודענו אליהם, אליעזר יפה והח' ברק ממתישבי המושב נהלל, אותו דור שקדם לנו. “עכשיו הגעתם, ולאן פניכם מועדות?” ואנו עונים להם בגאווה מיוחדת “גדוד העבודה! נייסד ישוב חדש בעמק ליד עין חרוד!” הם מחייכים ונהנים מאתנו. כי לאחר צפיות ותקוות שלהם הגענו, הנה אנחנו כבר כאן. “נו, שיהיה בהצלחה!” לוחצים ידיים מיובלות, ידי אכרים, ידיים חמות. אנו חברים בהסתדרות אחת, ההסתדרות הכללית המאחדת בקרבה את כל הפועלים בעיר ובכפר. ההסתדרות שנוסדה כאן בשנה שעברה,¹¹⁵ באותם לילות ששרנו עם אבא “מעוז צור ישועתי”, בשעת הדלקת הנרות של חנוכה, ולא ידעתי כי באותו לילה הונח כאן היסוד למעוז, באותו בנין מרובע המשופע בחלונות רבים גבוהים, הנשקף אלינו ממדרוני הכרמל. אך מאז הוכפל מספרנו בארץ. עולים עולים במאות ובאלפים, לא בודדים אלא בקבוצות, בקבוצות מאורגנות. עודדה אותנו מאד הפגישה עם האחים הבכירים. הרהרתי בלבי, מתי אנו נזכה להחזיק ולהשתמש בכלי עבודה כאלה, מי יודע?

טורדת אותנו מאד הבעיה: מה יהיה אתנו? לפני כארבעה חודשים עלתה קבוצה של גדוד העבודה לנקודת התיישבות ראשונה בעמק יזרעאל. קוראים לה עין־חרוד, על שם המעין הזורם לידה. כבר העברנו מספר מכתבים על ידי שליחים למרכז הגדוד, לעין־חרוד, ואין תשובה, ואין הגבה. והרי זקוקים לנו, לחקלאים. שמנו הולך לפנינו – “הקבוצה החקלאית – מסילה חדשה”. זוהי שיחתנו כל הימים וכל הלילות, יש להזיז את הענין, פן נחמיץ את השעה, את הגורל, את עתידנו ודרכנו בארץ, שלא נישאר חלילה תקועים כאן, בחיפה, לחיפוש יום עבודה. נודע לנו מפי יודעי דבר כי מזכירות הגדוד אינה מצויה כלל בעין־חרוד אלא במגדל ליד טבריה. זאב ומיכאל יוצאים לדרך למרכז הגדוד. שניהם גבוהים חסונים. זאב עם פניו השחרחרים והפסוקת השובבה, מיכאל הבלונדי עם תלתליו הזהובים הפרועים. דגם נאה של הקבוצה החקלאית. מדברים עברית, ובשעת הצורך מדברים רוסית עסיסית.

פרק ד: עם בילקה    🔗

נשארתי עם בילקה, כעין שומר ראשה. בילה מכבסת, מתקנת, מגהצת. תור ארוך לאותו מגהץ שבבית החלוצים, ואני טורח על ידה, תולה כביסה על החבלים שבין האהלים. ימים של ציפייה. מחכים לבשורה, מכינים עצמנו לדרך. ימי סתיו בהירים, שמש זוהרת מחממת. גדול הרצון להתרחק קצת מהעיירה הדלוחה, מהאויר המלוח. העיניים נישאות אל ההר שכולו מוריק, נמשכים אל הפסגה.

טיילתי עם בילה. צעדנו בכביש הצר העולה מעלה, מעלה. ריחות חריפים רעננים. היורה שטף את העצים, את השיחים, את פרחי הבר שבין הסלעים האפורים הירקרקים. שלל גוונים. עצי אורן, שיחי אלון, עצי חרוב, חורשות אורנים. בית בודד נצמד אל ההר, חבוי בין הסלעים האפורים. אנו מטפסים בין השבילים, קוטפים פרחי בר. שיחים מתפשטים לכל עבר, שלל צבעים וגוונים, ריחות חריפים רעננים. מגיעים לפסגה. התיישבנו על סלע בולט ומעיפים מבטינו אל פני הים אל פני המפרץ הרחב. האויר כה שקוף וצלול. המפרץ מונח לפנינו כמו על כף היד.

שטחים נרחבים נפרשו לפנינו. המרחקים נבלעים בתוך ערפל כחלחל. מתנוססים צמרות עצי הדקל כחֻפּה ירוקה. רכבת עם מספר קרונות נשרכת לדרכה אל העמק, מתנודדת ומתפתלת. מעכו מגיעה רכבת מעלה קיטור ועשן, היא נראית מכאן מראש ההר כצעצוע לילדים. במפרץ עוגנות אניות, נחיל של ספינות ורפסודות שטות סביבן. יער של תרנים. אניה אחת עוזבת את הנמל, שריקות עמומות מגיעות לכאן, אניה אחת יוצאת אל הים הפתוח, אניה אחת מתקרבת. העיירה חיפה אינה נראית מכאן. היא חבויה בחיקו של ההר. האויר ספוג ריחות משכרים שעולים מהסלעים שהתחממו מהשיחים הירוקים, מפרחי הבר. לאוּת נעימה. שכרון קל. אני קוטף מהעץ הסמוך חרובים מתוקים, רכים. עורכים סעודה, לועסים. אנו יורדים מההר, בילקה צועדת על ידי, נשענת עלי, צועדת, פניה זוהרים, עיניה הגדולות חולמות. מתכופפת מדי פעם, תולשת פרח, ומריחה. בילקה עייפה. ישבנו על אחד הסלעים למנוחה קצרה, בילקה משעינה ראשה עלי ולוחשת: “איזו תחושה מוזרה, כאילו נולדתי מחדש”.

מוזר מאד, כנראה שכולם חשים כך, אף אני מהלך כל הזמן עם אותה תחושה, משעה שדרכתי על האדמה הזאת, כאילו הכל, כל מה שקדם, משיל עצמו לאט, לאט. תחושה של השתחררות ממתח ממושך. סופה של דרך נדודים שארכה שנה, שארכה שנים. מימי הילדות אני הולך לקראת הארץ הזאת, מימי הילדות. ראשיתה של דרך חדשה, של חיים חדשים, אנו עומדים על הסף ואני שוב בחיקה של משפחה, של אח ואחות בכירים. אני עובר איזה תהליך של לידה חדשה שאני חש אותה כל יום, כל שעה, יותר ויותר. התנאים כה דלים ואני נתון באיזו חגיגה. הלב מתרונן, עובר על גדותיו.

בילקה עייפה מנמנמת קלות. נצמדת אלי, ואני מאושר.

פרק ה: המפגש הראשון    🔗

בדרך לא דרך הגיעה אלינו הבשורה הגדולה, מכתב מזאב, בשפה הרוסית כמובן. “לבילקה ופנחוס היקרים שלי, נתקבלנו! כל חברי הקבוצה. לגדוד, עולים להתיישב בנקודה החדשה ליד עין־חרוד, לצאת לדרך בעוד יומיים. נחכה לכם בעין־חרוד ליד חדר האוכל. שלום יקרים! להתראות!”

אני טורח ליד בילקה, צוררים את מטעננו הדל. יצאנו ברכבת העמק בשעות אחר הצהרים, והגענו עם שקיעת החמה לתחנת הרכבת עפולה. בילקה נרגשת ואני, הגבר, שומר על קור רוח, והלב פועם.

שעת בין השמשות. ירדנו מהרכבת, על שלוחה צדדית בתוך שני קרונות משא השתכנה פלוגת גדוד העבודה שהגיעה ממגדל. המולה עליזה שקקה כאן, צהלתה נשמעה למרחוק. התחלנו להתקרב אליהם. היה זה מפגש ראשון שלי עם הגדודאים, או כפי שנקראו בפי כולם “הגדודניקים”. אותו שבט מופלא שחלמנו עליו זה זמן רב, אותה חבורת נועזים שניצבת בקו הראשון של החזית ומוכנים לכל אתגר, לכל משימה שתוטל עליהם כדי לטלטל את הארץ הזאת משממון לארץ נושבת.

שניים מהקשישים שביניהם, בני עשרים וחמש, תקעו בנו את עיניהם, חוקרים אותנו “אתם מהיכן? ולאן?” סיפרנו להם את כל הקורות והמוצאות אותנו. הם מריחים אותנו ולוטשים עלינו את עיניהם התמהות. מה טיבו של ירק זה? רק עכשיו הגיעו לארץ וכבר זכו להיות בין העולים להתישבות של הגדוד ליד עין־חרוד, מהו ייחוסם המיוחד? בעוד שבכל פלוגות הגדוד, סוללי הכבישים, חוצבי ירושלים, סוללי מסילת הברזל ראש העין – פתח תקוה, הג’יפים¹¹⁶ במחנה הצבא הבריטי – סרפנד, בכולן רבה המתיחות מי מהם ייבחר לעלות להתיישבות בעמק. והנה כאן חלוצים ירוקים וכבר זכו. לאט לאט מתרככים המבטים, לוחצים ידיים, הקרח נשבר. “נו חבריא, תסתדרו, תניחו את חפציכם, תסתדרו, תצטרפו אלינו, עורכים סעודה!”

הצטרפנו, חבורה סואנת, רועשת, כולם בתנועה. כולם מדברים ביחד. צוהלים, צוחקים. הבנות מתרוצצות, תסרוקות קצוצות, צמות קלועות, מטפחות על הראש, על הכתפיים, שמלות מתנופפות, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, נעלי נשים, נעלי עבודה כבדות, נעלים גבוהות עם כפתורים עם שרוכים, חולצות לבנות, אפורות, כחולות. הבחורים אחד אחד, זקופים, גבוהים, מבט אמיץ שובבני, שחצני, במכנסי חאקי במכנסיים אפורים, נעלים צבאיות מסומרות, גרבי צמר גבוהים, קצרים, חותלות מחאקי, חולצות לבנות עם צוארון גבוה. מופשלות על המכנסיים, ענודים באבנטים עם גדילים, עם בלורית, עם קסקט, עם מגבעת אוסטרלית רחבת שוליים. מעין פלוגת שבויים פלוגה צבאית. כולם צוחקים, מתרגשים, השפה הרוסית קולחת: “אֶח מישקה פתח בקבוק! ריבוצ’קה תפתחי את ארגז הקסמים, נערוך סעודה כהלכה”. נפתחו בקבוקי יין, בירה, ביסקויטים, לחם לבן, גבינה צהובה, שימורי בשר.

ליד פסי הרכבת נערכה מדורה. מתחממים לידה ופתחו בשירה רוסית, במקהלה אדירה. נבלענו בתוך החבורה העליזה. לאחר שסעדנו את לבנו החלו הריקודים. יד אל יד. כתף אל כתף: “יה חי לי לי עמלי לי, יה חי לי לי עמלי. אל יבנה עין־חרוד, אל יבנה יזרעאל, גדוד יבנה עין־חרוד, גדוד יבנה יזרעאל”. רקדנו, שרנו עד שעה מאוחרת, עד כלות. ירד לילה קר, השעה מאוחרת, סידרתי את בילקה בעזרת הנשים, בין הבחורות, כיסיתי אותה בכל השמיכות שהבאנו אתנו ובמעיל החורפי הכבד של בילה למען ייחם לה. מצאתי לי פינה להניח בה את גופי את ראשי, הייתי עייף מהריקודים, הייתי נרגש ממה שעומד להתרחש עוד מעט. העיניים נעצמות, ישנתי מעט, כשעה אולי שעתיים.

פרק ו: התחיל המצעד    🔗

התעוררתי עם קוי אור ראשונים של בוקר חדש שכה ציפיתי לו. נשמעה נחרת סוסים, שקשוק אופנים של עגלה המתקרבת אלינו. קמנו ויצאנו מהקרון. שני פרשים ושתי עגלות אחריהם רתומות לפרדות. הם התקרבו אלינו. הם באו מעין־חרוד. הרוכבים מאנשי “השומר”, משופמים עם סגינים צבאיים ירוקים, מגפיים שחורים גבוהים, ורובים על שכמם. התקרבו, שואלים כמה אנחנו, מאיזה פלוגות התקבצנו, אם יודעים להשתמש ברובה, אם יש לנו נשק. כולם יודעים להשתמש ברובה, יוצאי צבא ההגנה העצמית. הם מודיעים לנו כי אנו זזים לעין־חרוד, ובעוד שעות מספר נעלה לכיבוש נקודה חדשה בקרבת מקום לעין־חרוד. אני מהרהר, איזה מזל. הכל מאיר לנו את פניו. בילקה פניה זוהרות. אנו מסתכלים אחד בשני, איזה מזל, איזה נס קרה לנו. העמסנו את צרורותינו על העגלות, הושבנו עליהן את הבנות שרצו בכך, והתחלנו לצעוד.

המסע זז. הפרשים רוכבים בראש השיירה, ואנו צועדים אחרי העגלות. ערפילי בוקר. נצנוצים ראשונים של אור בוקר חיור, אפור, אך לנו הוא האיר בכל הדרו. אני משקיף על הסביבה, על אותו נוף מולדת שהועיד לי הגורל, המזל. כאן תחנה אחרונה. דרך נדודים שהגיעה אל קצה, דרך חיים חדשה שרק מתחילה, שהיא רק בראשיתה לכל החיים. מעל גבעה משמאלנו נשקפים שניים שלושה בתי אבן, רפת, אורווה. גגות רעפים אדומים, חצר גדולה. קבוצת מרחביה, מסבירים לנו. אגדה, סיפור, שעליהם קראתי בספר “יזכור” בבית. ראשונים שנאחזו בעמק יזרעאל, תגרות עם ערבים, התנפלויות, יריות, אך היא עומדת איתן.

צועדים היינו הלאה הלאה, פנימה אל תוך העמק בדרך עפר, אדמה רכה, שחומה, אדמדמה. מסתכל אני סביבי. אני בולע בנשימות עמוקות את הנוף. אני רוצה להתמזג בתוכו. משמאלנו גבעה משתפלת ויורדת עד לדרך העפר. מעבר לגבעה מנצנצים בתי חימר שחומים בצבע האדמה. כפר שוּנֵם, מסבירים לנו. נשים ערביות, נערות ערביות בשורה ארוכה חוצות את הדרך וכדים על ראשן. יורדות הן אל המעין, שם למטה ליד טחנת הקמח. נשים עולות וכדי מים על ראשן. צועדות הן זקופות ברגליים יחפות, בשמלות ארוכות שחורות; מפטפטות בקול רך, מעיפות מבט עלינו, מבטים מבוישים ומחייכות. כפר שונם. השם כל כך מוכר לי, האם הייתי כבר כאן פעם, אי פעם. אלישע הנביא, השונמית, האשה הגדולה. חדר בעליית הגג. היא עברה על ידנו וכד על ראשה. אשה גדולה, גבוהה, רחבה. היא צעדה ברגל יחפה, בוטחת, פניה רחבים. הסתכלה בנו בצועדים, הציצה לרגע וחייכה, והחלה לצעוד בראש זקוף הלאה הלאה במעלה הגבעה.

פרק ז: חנייה במחנה עין־חרוד    🔗

השמש עולה ומחממת את הנוף, את הסביבה. הכל זוהר, מעל ראשי ההרים מציצים בתים של כפרים ערביים, בתי חימר – צבע האדמה וההר, והם נבלעים ומתמזגים בתוכם. אני צועד הלאה, פנימה, אל תוך העמק, אל תוך הארץ. אני צועד עם הנעלים הצבאיות, ונישא על כנפי הדמיון אל תוך ארץ התנ"ך, ארץ הפלאות, אל תוך הסיפור והאגדה. הפרשים לפנינו, אנו צועדים אחריהם בדומיה, באיזה חרדת קודש. כל אחד שקוע בהרהוריו, בהזיותיו. עוברים על גשר עץ צר, נטוי על מעין שוקק, מעין עין־חרוד – זה שמו. הלב פועם, השם כל כך קרוב לי. מעל גבעה חשופה נטויים אהלים לבנים. מתנוססים המה וקורצים לנו כדגלים, כנִסים. מספר צעדים ואנו בתוך המחנה. מהאהלים מציצים ראשים של בחורים, של בחורות. התקרבנו אל בנין אבן ישן. חדר האוכל הגועש הסואן, שקים תלויים על חורי החלונות ועל הפתח. זאב עומד ליד הפתח ומחכה לנו. בילקה נופלת אל תוך זרועותיו, זאב מחבק את שנינו וכולו זורח מרוב שמחה. מתחבקים, מתנשקים. שוסטר הגיע ממחניים, אני מחבק אותו. החברֶה נפגשים, גדודניקים עם גדודניקים טופחים על השכם. הבנות מתחבקות, צוחקות, מפטפטות. כולם מדברים ביחד, ההמולה גוברת.

מתכנסים בחדר האוכל, מסתדרים ליד השולחנות התפוסים, מי שאוכל סמוך לשולחן בעמידה, הפנכאות עם התה בידיהם, מי שאוכל בפתח הכניסה עם פינכה ופרוסת לחם. זאב ומיכאל מדריכים אותנו בתוך הקלחת הרוחשת הסואנת. כאן חטוף ואכול! אם יקרים לך חייך אל תחכה להזמנה מיוחדת. בוצעים מככר הלחם, לועסים דג מלוח כבוש. זאב מסביר לנו את המצב: מרכז הגדוד יחד עם לבקוביץ, הוגה רעיון הקבוצה הגדולה, טורחים במוסדות שיאפשרו לנו לתפוס עוד שטח אדמה. האישור טרם ניתן, אך מקווים כי יינתן, ויש להעמיד את כל הגורמים בפני עובדה. הלחץ מצד קבוצות התיישבות שונות הוא גדול, כולם מוכנים לשלוח חברים לעליה על הקרקע. רוצים להתיישב. לנו, לקבוצת חרסון החקלאית עמדה כנראה זכות אבות, בני בניהם של אכרים ברוסיה. השם הולך לפנינו, והוא שסלל לפנינו את הדרך. גם הדגם שייצג אותנו עשה את שלו, זאב ומיכאל.

מסביבנו תכונה רבתי. על המגרש ליד חדר האוכל העמידו עוד שתי עגלות רתומות לפרדות. אנחנו כמאה איש, אלינו מצטרפים עוד מספר חברים ותיקים מעין־חרוד, אנשי העליה השניה, שעזבו את קבוצת כנרת הקטנה והצטרפו אלינו. הם ידריכו אותנו בעבודה החקלאית, בהקמת משק של קבוצה. אני אחוז קדחת. קוצר רוח. אוכל. בולע. הנה, כך קרו הדברים ואני בין כובשי העמק – אצבע אלוהים. זאב גאה מאד, כולו מתוח. אין לי סבלנות, מתי נזוז? עוד מעט, עוד מעט נתקע יתד, נמתח את אהלנו. מטעינים את העגלות, עומדים אהלים, חבלים, יתדות, טוּריות, מכושים, מעדרים, פטישים, מוטות ברזל, שמיכות אפורות, חומות, כלי אוכל, כיריים צבאיים, מצרכים שונים, שקי שעועית, שקי אורז, ארגזים עם שימורים, פחי נפט, פחי שמן, שקי לחם מהמאפייה בעין־חרוד.

פרק ח: סופו של מצעד – ראשיתה של דרך    🔗

הסתדרנו צמדים, צמדים, שלישיות. על הכתף טוריה או מכוש. צעדנו בחורים ובחורות. נפרדתי מעין־חרוד מתוך הרגשה שכאן כבר קיים ישוב של קבע הומה, תוסס וצמא פעולה, ופנינו אל השממה, אל ארץ לא נושבת. צעדנו בדרך העפר במדרון של הר הגלבוע. מאחרינו העגלות העמוסות, מלפנינו בראש השיירה הצועדת רכב צבי ניסַנוב, ראש לשומרים. יושב הוא גאה זקוף על סוסתו האהובה, שושנה, שושנקה, טופפת היא ברגליה הדקות, צעד אציל. צבי עטוף הוא עבאיה חומה, כפיה לראשו ועליה עקאל מוזהב ככתר. רובה על שכמו, חרב קצרה מתחת לעבאיה, פניו שחומים, שפם שחור מסתלסל ויורד על לחייו, על סנטרו, עיניים שחורות בורקות – איש קוקז. הוא נראה לי כמו שניתק מאותן גלויות מצוירות שהיינו מקבלים בבית “מחיי השומרים”. הוא נסך בנו גאווה, בטחון. מאחורינו העגלות העמוסות. עגלונים עם שוטים ארוכים, קריאות זירוז דיו! דיו! הצלפת שוטים. צעדנו על צרורות אבנים, רק שיחים בודדים מכסים את הסלעים האפורים. נשמעה שירה “אנו עולים ושרים, אנו עולים, שרים ועולים”.

לא עברה שעה קלה ומרחוק בצבצה עלתה כמו מבטן האדמה גבעה, גבעה עגולה כמו כִּפה, במרחק מה מהר הגלבוע. הגבעה נראתה כסוללה שפוכה. צבי מצביע בידו “הנה, הנה היא, זוהי הנקודה. רואים אתם?” עכשיו הסתבר לי יותר ויותר מובנה של מילה זו שכה הרבה משתמשים בה, נקודה! הרי זו ממש נקודה קטנה. כל כך סמוכה להר, כאילו מחפשת מסתור ומחסה בצלו של ההר העצום החשוף, הרובץ בכל כָּבדוֹ ושִממונו וחולש על כל הסביבה.

דרך העפר הצרה מתרחבת. ערבים על חמוריהם יורדים מהכפר שעל ההר. העמק נפרש לפנינו, עד לאופק המכחיל. אנו יורדים מדרך העפר, צועדים וקרבים אל הגבעה בשביל צר, בין קוצים ועשבים שוטים, שביל שזה עתה, בזה הרגע, נסלל על־ידי הצועדים לפנינו. שביל צר חדש טרי על אדמה שחורה. מי יודע מתי דרכה כאן רגל אדם, רגל אדם עברי. לרגלי הגבעה זורם מעיין קטן, פלג מים היורד מההר. עצי שיזף גבוהים, עתיקים, עטורים בסרטים צבעוניים התלויים על ענפיהם במרחק מה מהגבעה. מבין השיחים והקוצים מבצבץ בנין אבן נמוך כמו מצבה, ועליו כיפה עגולה. צבי מסביר לנו כי זהו קברו של השייך חסאן, שאליו באים ערביי הסביבה, בייחוד הנשים, כדי לפקוד אותו, והוא קדוש בפיהם. גם הגבעה נקראת על שמו “תל־חסאן”.

הגבעה, אותה “נקודה”, ככל שאנו קרבים אליה ומתחילים לעלות בה, היא מתרחבת והולכת ממש לנגד העיניים, ומשקיפה על פני כל הסביבה. אנו צועדים ועולים, משמאלנו ניצבה חורבה של מבצר, אבני בזלת גדולות, מרובעות, מבצר עתיק. מי יודע מי התבצר כאן. מי חנה כאן. הגענו לראש הגבעה. השקפנו על פני כל הסביבה, היכרות ראשונה עם הנוף, אשר מכאן ואילך ולימים רבים זו תהיה חלקת המולדת שלי, שלנו. ועד שאנו עומדים ומסתכלים ובולעים אל קרבנו את הנוף הסובב אותנו, כבר נשמע שקשוק טוריות, הלמות מכושים, מיישרים את פני הגבעה שתהא לה צורה. מסקלים אבנים, עוקרים שיחים וקוצים בגובה בן־אדם, כולם מסתערים עליה, ליישר! ליישר! הורדתי את הטוריה מעל כתפי ונבלעתי בתוך החבורה הסואנת המתרגשת. כולם צוהלים, כולם מחייכים, צוחקים, שרים ושוקדים על המלאכה. מגע ראשון עם האדמה.

עמד צבי בקצה הגבעה רכוב על סוסתו שושנה, השקיף על הסביבה. הוא ניצב כפסל יצוק, חי, כעתניאל בן־קנז אולי, והזכיר לי את פרש הנחושת, את פיוטר הגדול, וכך הוא נחרת בלבי. אחד הכובשים, הנוסעים בראש.

קבוצה אחת מפרקת את המשא מהעגלות. יורדים, עולים וסוחבים מוטות ברזל, מזרונים, שמיכות, שקים עם מזון, אהלים, יתדות, חבלים. הכל נערם בערמה אחת גדולה, ולא עברו אלא רגעים מועטים ועשן כבד סמיך אפף אותנו וכיסה את פני כל הגבעה. שם בקצה הגבעה עמדו שני דוָדים על אבנים גדולות, ושני בחורים תחבו מתחת לדוָדים מתחת האבנים קוצים ושיחים יבשים. הלהבה גדלה ועשן כבד התפשט על פני הגבעה. שתי בחורות במטפחות ראש קשורות, בחשו בדודים עם שני מקלות ארוכים. נברו בתוכם, ושפשפו את עיניהן. מדי פעם שפכו אל תוך הדודים מכל הבא ליד. שעועית, קטניות, אורז, בשר מקופסאות פח גדולות. יוצקות שמן, מוסיפות מלח ופלפל ובצל. לא עברה שעה קלה וריחו של מרק דיסה הגיע אל אפינו וגרד את החֵך. היינו רעבים, צמאים ועייפים. פתאום נשמעה הכרזה חגיגית: מרק! חברֶה! מרק! זרקנו את כלי העבודה ובן רגע הסתדר תור ארוך ליד הדודים. כל אחד ופנכה וכף בידו, כולם צוהלים, נרגשים, ושרו את השיר שהושר בכל המחנות ובכל הפלוגות: דאוואי¹¹⁷ מרק! דאוואי מרק! דאוואי מרק דאוואי! והבנות צוללות אל תוך הדודים ובכף מצקת מעלות מרק חם, סמיך, מהביל ומעושן, ויוצקות אל תוך הפנכה ופת לחם בצידה. ישבנו על האדמה והתחלנו לאכול. בוצעים מפת הלחם, ובולעים את המרק, וטעמו כטעם המן שאכלו בני ישראל במדבר. זכיתי בשנות חיי לאכול הרבה מרקים, אולם טעמו של אותו מרק ראשון שאכלתי ביום הראשון על הגבעה, עמד בי ימים רבים.

פרק ט: ריקוד ראשון על הגבעה    🔗

נחנו שעה קלה וגוש האדם שרבץ מסביב לדוָדים החל להתרומם, וכבר הסתדר עיגול קטן שהלך והתרחב. נצמדו כתף אל כתף ופשטו הזרועות והעיגול סובב סובב ואינו פוסק. הרגלים שעטו ואני צורח יחד עם כולם: “אֵל יבנה הגליל, אל יבנה יזרעאל. גדוד יבנה הגליל, גדוד יבנה יזרעאל”. העייפות פגה כלא היתה, העיגול סובב. הועלתה מדורה גדולה ואנו סובבים אותה. הצטרפו אלינו הבנות, העיגול סובב והשירה בוקעת ומתפשטת על פני כל הסביבה המוארת באור אדום של המדורה, והיא מתלקחת וגוברת. הריקוד אינו פוסק והפנים לוהטות. השמש כבר שקעה מעבר להר הגלבוע שהטיל עלינו את צלו הכבד. ירד הלילה. בכפרים הערביים הנראים מעל פסגות ההרים ואלו שבעמק אין רואים שביב של אור. הם שקועים כבר בשינה עמוקה, ואולי הם מציצים אל הגבעה, אל המדורה הלוהטת, אל האש האדומה המתלקחת מדי פעם וגוברת, אל הדמויות המתנועעות. וזליג שטורמן מהדור הצעיר של “השומר”, שהיה ממונה על סדרי הבטחון, גבה הקומה, לבוש מדי צבא וכובע אוסטרלי לראשו, העמיד את שומרי הלילה מכל ארבעת עבריה של הגבעה ורובים בידיהם, ובחצות פתחו ביריות באויר למען יראו וידעו השכנים ולא יעזו לשוטט כאן ולהציץ אל תוך המחנה. והם ראו ושמעו גבעה פולטת אש, ולא הבינו מה מתרחש כאן על אותה גבעה שהיתה מוזנחת שנים רבות. מה לילה מליל, מי הם הבאים, הרוקדים, היורים, מי מעורר גבעה זו מתרדמתה הארוכה, מי הם אלה המתנועעים.

הגענו לשיא של התרוממות רוח. עד כדי שיכחה עצמית, איש לא דאג להקמת אהלו, כי מי זה יכול היה לעמוד בפני הקסם והשכרון של הריקוד, של המעגל הסובב, של הרגלים הרוקעות, השועטות, ושל הזמר העליז. העייפות גברה, נשרו אחד אחד, וצנחו על אותה ערמה גדולה של אהלים, חבלים ושקים. השינה היתה עמוקה, ומיד נשמעה נחרת הישנים.

פרק י: הבית, האהל, אהל מועד    🔗

1

עם הנץ השחר ומשב הרוח הצפונית הקרירה החלו להתעורר ולקום אחד אחד. עלי עברו רגעים מספר עד שחזרתי להכרתי הצלולה. שכבתי כולי תמֵה ובוהה והוזה. היכן אני מצוי? הרהרתי הרבה על היממה שעברה עלי, איזה יום גדול, והוא מתרחש רק פעם אחת בחיים. שוב עלה עשן סמיך, דוּדי המרק־דייסה נשטפו, מרתיחים דודי תה. לגמנו את התה החם שטעמו של השמן עוד עמד בו, בוצעים פרוסת לחם גדולה, מורחים אותה בריבה, ונהנים הנאה גדולה.

הוחל בהקמת אהלים, תקיעת יתדות, מתיחת חבלים, יישור פני הקרקע. עמודים מזדקפים. נוטים את אהלי הבנות, אותם הקימונו במרכז הגבעה ליתר בטחון. לא עברה שעה קלה, והגבעה הוקפה אהלים לבנים. הם מתנוססים מנופפים ביריעותיהם להודיע לכל באי עולם כי אנחנו כאן!

בכל אהל שלושה דיירים ולידו חפירה עמוקה. כל אֹהל קיבל רובה ותחמושת. אנו, המשפחה הקטנה, לא עלה כלל על דעתנו להפרד אחד מהשני. וכך הצטופפנו ארבעתנו באהל אחד, זאב ובילה שוסטר ואני. טרחנו הרבה, יישרנו את רצפת האהל, הגבהנו אותה, חפרנו חריץ סביבו, מתחנו את היריעות כדי להגדיל את שטח המחיה. העמוד הזדקף, היתדות נתקעו, היריעות התמתחו והבית הלבן עמד על תילו. העמדנו בתוכו ארבע מיטות, הכינונו את הרובה לפעולה, צחצחנו, שפשפנו את האקדחים שהבאנו אתנו.

האהל שלנו פונה לצד מזרח, אל עבר בית שאן. כל העמק משתרע לפנינו. באופק הרחוק משקיפים אלינו הרי הגלעד, שמעבר לירדן. הם מכחילים ומאדימים, ומוצפים אורה גדולה של שמש זוהרת ועולה. בוקר חדש, יום שני על הגבעה.

2

כולם עסוקים וטרודים, כולם עמלים, אם כי סידור עבודה טרם היה. מי שמשפץ את אהלו, אחרים מלקטים את האבנים הקטנות, ועורמים ערמות ערמות, מנקים מיישרים. שם בקצה הגבעה הפונה לצפון־מזרח ומשקיפה אל פני תחנת הרכבת של שטה נשמע שקשוק מכושים, טוריות ומעדרים – מיישרים שטח נרחב כדי להקים עליו את מוסדות הציבור, את האהל הגדול והנרחב כחדר האוכל, ושני אֹהלים מרובעים. אחד שישמש כמחסן פרודוקטים, והשני המטבח. אחרים גילגלו אבנים גדולות ושמו אותן משני צידי השביל אשר סללו אותו העולים בגבעה. ואילו אני ועוד חבורת סקרנים עמדתי אחוז סקרנות, ועקבתי בעניין מרגש אחרי הפלא המתרחש לנגד עיני, הקמת האהל הגדול. ומיום שנדדו בני ישראל במדבר ונטו אהלים בכל מקום שחנו בו, והקימו את אהל המועד והמשכן, מאותם ימים קדומים ועד היום לא עסקו יותר במלאכת קודש זו. לא היו כאן עצי שִטים ולא עורות תחש, עורות אילים מואדמים ולא עורות עזים, אלא ערמה גדולה של יריעות ברזנט מצבע חאקי, ובד עבה מצבע לבן, חבלים עבים, יתדות ברזל, ועמודים אדומים. והכל היה מופלא בעיני, ועיני לא שבעו מהסתכל בפלא שהלך ונחשף לפני. הכל היה כאן מעשה חושב, ועסקו בו ארבעה בחורים לבושי מדי צבא וחבושים בכובעים אוסטרליים רחבי השוליים, ולידם מסייעים כעשרה בחורים, ועוד כעשרה ניצבים והם “נותני העצות”. אני קראתי להם בלבי “פרחי כהונה”, ואילו הם נקראו בפי כל “הג’יפים”. ומה טיבם, ועל מה נקראו בשם מוזר זה “ג’יפים”? וכדי להבין את כל משמעותו של כינוי זה אין לפני דרך אחרת אלא לטרוח ולגולל פרשה ארוכה של אותם ימים, של אותה אוירה שעמדה בארץ.

פרק יא: הג’יפים    🔗

חיל ממשלת בריטניה הגדולה, האימפריה הבריטית שמשלה על מחציתו של עולם, היה מורכב ברובו מאנגלים, וכן גדודים רבים מחיל ה“אנזק” ר"ת אוסטרלים, ניו זילנדים, קנדים, וכמובן גדודים הודיים משבט הסיקים, עטורים בטוּרבַּנים לבנים. הם עלו על ארץ ישראל והגיחו ברבבותיהם מארץ מצרים ברכבות ובגדודי פרשים, מחנה עצום ורב. ואחריהם נעו שִפעת פרדות וגמלים עמוסים לעייפה, ארגזים ובהם מיטב המאכלים בקופסאות שימורים, וכן כל הדרוש לצבא לצרכי מגורים, צריפים ואהלים. והם נעו בכל עוצמתם וחילם בדרך לעזה, ולאחר שכבשוה תוך קרבות כבדים בצבא התורכי ובמפקדיו הגרמנים, פרצו מכאן ופשטו וכיסו את עין הארץ בואכה לוד רמלה סרפנד תענך ומגידו, ובואכה נצרת. וחיל רב עלה בדרך לירושלים, ומכאן שטפו ועברו דרך מדבר יריחו אל מעברות הירדן, וצלחו את הירדן וכבשו את כל עבר הירדן. ובכל המקומות שכבשו הקימו את מחנותיהם, צריפים ואהלים. ובעלותם ממצרים הביאו איתם את הפועלים המצרים שעבדו באלפיהם במחנות הצבאיים, ועסקו בכל עבודות המחנה, במטבח ובחדרי האוכל, ואף כשָרתים של קציני הצבא, ובכל עבודות הניקיון. ולא היה כצבא הבריטי המקפיד על ניקיון בצורה החמורה ביותר. ופועלים אלה שעלו ממצרים, קרי אג’יפט, נקראו בפי כולם אג’יפשן, ובקיצור ג’יפס.

כל זה קרה שנתיים לפני בואנו לארץ. כשאנו הגענו, אנשי העליה השלישית עליזים מתרוננים, כבר הפליגו רוב גדודי הצבא באניות אל ארצותיהם, ובארץ נותר חיל כיבוש בן ארבעים אלף חיילים מכל הסוגים, כשהוא חונה במחנותיו השונים. וחולפים מדי פעם לקול צלילי התזמורות הצבאיות ברחובות הערים הגדולות.

עמדנו נדהמים למראה הצבא האנגלי המטופח, לבוש המחלצות וקציניו לבושים במדי פאר ויוקרה. צבא הנהנה ממיטב המזון, שגם החל כבר לחדור אל החנויות של היהודים בעיקר. מזון שטרם ראינו כמותו, ואף שמעו לא שמענו. הכל ארוז בארגזים גדולים, ובהם קופסאות שימורים מכל המינים והסוגים שבעולם. בשר בקופסאות פח ארוכות, הקרוי בוליביף, חמאה אוסטרלית, גבינה צהובה, קופסאות פח עגולות עם חלב ממותק, ריבות מכל פירות האדמה והעץ, תות שדה ותות שחור, ודומדמניות, ופטל, ותפוז, ולימונים, ולחם לבן, אפוי בתנורי הצבא. אנו הורגלנו במשך אותן ארבע שנות המהפכה לראות עֵרב רב שהיווה את הצבא האדום, הצבא הלבן, וכל הכנופיות שצצו מדי יום כפטריות בשדה, שלבשו בגדים ססגוניים מכל הבא ליד, ופשטו מעוברי דרך תמימים מגפיים, מעילי פרוה, בעוד שהאקדוח תלוי עליהם, ואכלו מתנובת הארץ. הם פשטו בשדות ובגנים, רוקנו אמברים, מחסנים, חנויות, טחנות קמח, רוקנו רפתות ודירים, אכלו הכל, ליחכו כמו ארבה, גייסו עגלות וסוסים. אי אפשר היה להבחין ביניהם, פרט לאותו כוכב אדום שהיה תקוע בכובע ובפאפאחה, אותו כובע מעור כבשים. ולא פלא שעמדנו נדהמים ומשתוממים למראה הצבא האנגלי.

כאשר התחילו להגיח ולהופיע בארץ אותם בחורים ובחורות עליזים מתרוננים, תחילה טפין טפין, ולאחר מכן בקבוצות קבוצות באניות מנמלי גלץ, קונסטנצה, טרייסט, ומבתי החלוצים, הגיעו בשירה אדירה, אך כולם רעבים וצמאים, ללא קורת גג לראשם וכולם מחפשים ותרים אחרי יום עבודה, כדי לקיים את נפשם.

בין העולים היו אותם בחורים ובחורות שנשבעו אמונים לגדוד העבודה, והתגייסו אליו ולמטרותיו לעסוק בכל מלאכה שהשעה מחייבת, והקימו את מחנותיו ופלוגותיו בכל הארץ. ראה הגדוד בעבודה במחנות הצבא אחד המקורות החשובים לעבודה ולמחיה, ופנו למנהיגי ההסתדרות, בן־גוריון, ברל, בן־צבי ודוד רמז, ואלו פנו לחלונות הגבוהים, כלומר לועד הצירים שדיבר בשם כל היישוב, שכל חבריו דיברו אנגלית, והחלו להשתדל להחדיר מאנשינו לתוך מחנות הצבא, בהנחה ברורה כי מה שיכולים מצרים יחפים לבצע, ודאי הוא שבחורינו יעשו אותן מלאכות ועל הצד הטוב ביותר. וכך החלו לחדור למחנות הצבא. ולאחר שבחורים עליזים אלה מצאו חן בעיני הקצינים הממונים על המחנות, ועבודתם היתה ללא רבב, היה להם ביקוש רב, והחלו להופיע קבוצות קבוצות. וכך נוצר המגע בין גדודים שופעים כל טוב, ובין אותם יחפנים עליזים רעבים וצמאים המחפשים יום עבודה, והם למדו את המלאכות על בורין. ובתוכן, הקמת האהלים הגדולים ששימשו חדרי אוכל ומסעדות, ומועדונים לקצינים – עניין מסובך זה של יריעות ועמודים ויתדות, ואותם צְהָרים קטנים שבעדם חדר זיוה ואורה של השמש.

התקיים באותם הימים הכלל הידוע שאין מלכות אחת נוגעת בחברתה כמלוא נימה. גדודי הצבא הפליגו לארצותיהם באניות, וגדודי עבודה הגיעו לארץ באניות. הכיבוש הצבאי הגיע אל קצו, והשלטון עבר מידיהם לשלטון האזרחי, וגנרל בולס מסר את השליטה לנציב העליון, ומינה למשרה רמה זו יהודי שהיה שר בממשלת בריטניה, ושמו הרברט סמואל.¹¹⁸ והוא קיבל את השליטה על פלשתיין וכל עבר־הירדן, מזרחו של הירדן. היישוב היהודי ראה בו מלך ישראל וחידוש ממלכת יהודה וישראל, ונהגו בו כבוד מלכים. והוא קבע את חורבת יהודה החסיד אשר בירושלים העתיקה למקום תפילתו, ולעליה לתורה בשבת שבו מברכים על החודש. וסיפרו תושבי ירושלים כי באותה שבת נהרו המונים לחורבה, בנעריהם וזקניהם ובהם החלוצים עם הקסקטים כדי לחלוק לו כבוד, וכאשר קראו אותו לעלות לתורה עמדו כולם על רגליהם הריעו תרועה גדולה לכבודו, “יעמוד כבוד הוד רוממותו הנציב העליון רבי שמואל הנגיד והמצוה למדינת היהודים”. וכבר טרחו חכמי העיר, ושייכו אותו לצאצאי שמואל הנגיד אשר התיחס לצאצאי בית דוד. וביישוב צהלה ושמחה, עד שנשתבשו הדברים, והוא נתפש לרחשי הקנאים הערביים והקדיח את התבשיל. אבל זה שייך לפרק אחר.

וכך, בזכותם של אותם ג’יפים למדנו תוך מעוף ציפור פרק בתולדות הארץ, שכבר נקראה פלשתינה־א"י.

עמלו וטרחו ארבעת הג’יפים לבושי מדי צבא וכובעים אוסטרליים, ולידם העוזרים על ידם. יישרו את הקרקע והידקו אותה בנעליהם המסומרות, חפרו חריץ עמוק סביבו לניקוז מי הגשם שיירדו על היריעות בימות הגשמים, והחלו במתיחת היריעות והחבלים. תקעו יתדות בקרקע, ושורה של עמודים אדומים תקעו לתוך החורים שבמסגרת האהל, כשהם עטורים בעיגולי נחושת. ובבת אחת ולקול תרועה גדולה של כל הסובבים אותו הרימו את האהל כולו על כל הדרו ויפעתו. לאחר מכן העמידו בתוכו את היריעות הלבנות הכבדות בגובה קומת אדם, ותוקעים היו בתוכו מקלות במבוק. בנו מעין קיר לבן, שחוצה בין המסובים ובין יריעות החאקי, והם הוסיפו חום וחמימות לאהל כולו. לאחר מכן ריצפו את הקרקע באותן אבנים קטנות חומות, שלקטו ואספו מהגבעה. את האהלים המרובעים של המטבח הקימו ליד חדר האוכל, ובסמוך לו את מחסן הפרודוקטים, וסללו שביל של אבנים חומות ביניהם. ומיד נשמעה הקריאה אל הבנות אשר בשדה: חצץ! הבו חצץ! והתיישבו הבנות על ערימות האבנים שלוקטו, ותפשו את הפטישים שבידיהן, והחלו להקיש בהם, וחיתה רוחן כי עבודה זו היתה שגורה בידיהן. הלמו ושקשקו הפטישים והחצץ נערם, חצץ לבן, והבחורים סחבו בסלים ובשקים, ושפכוהו על הקרקע שבחדר האוכל ועל השבילים. והיה המראה כמעשה פסיפס ססגוני, חום לבן וכתמים שחורים. והבנים והבנות התכנסו סביב האהלים, והסתכלו בעיניים צוהלות ועליזות וחנכו את האהל הגדול בשירה בריקוד וזמר.

השמש נטתה לערוב. דמדומים. לחדר האוכל הובאו שולחנות ארוכים וספסלים משני צידיהם. תקעו לוּקְס על אחד העמודים, ובאהל אורה ושמחה. כולם קישטו את עצמם והחלו לנהור אל האהל הגדול, ולאכול את ארוחת הערב הראשונה. ונכנסו אל תוכו מבעד ליריעת הדלת הגדולה זקופי קומה, וכל אחד תפס את מקומו ליד השולחן. פעם ראשונה שישבו כאורח בני אדם, וכל אחד והפנכה והקערית והספל לידו. הבנות לבשו חגיגית והחלו להגיש את המרק הדיסה, התה, הלחם הטרי, והריבה. הלבבות רעדו מגיל, כי מאותה שעה חשו והרגישו כי המשימה נסתיימה, הפכנו ליישוב קבע. ואולי רק התחלה, אולם תחושה של בית, של שבת אחים יחד אפפה את כולם, וכך החלה השירה שהיתה מעין תפילת הודיה, “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. והיתה זו שעה גדולה, חוויה גדולה שנחרתה עמוק עמוק בלב, ולא נשכחה כל הימים שעברו מאז ועד היום הזה.

פרק יב: אורחים ראשונים    🔗

האֹהל מועד הפך למקום הכינוס של כל העם. נכנסים אל תוכו בקומה זקופה ולא בקומה שחוחה כמו לאהל שלך. יושבים בקומה זקופה, מסתכלים אחד בשני, ונהנים, מתוודעים אחד לשני. כל אותו עֵרב רב שהתכנס כאן לובש צורה. שמות וכינויים צפים ועולים, דמויות מתבלטות בתוקף תפקידם או בתוקף אישיותם, הזמר והשיר אינם פוסקים. אולם גדלה חשיבותה של אכסניה זו שהרי כאן היינו מקבלים את האורחים הרבים שהחלו לפקוד אותנו. מקבלים אותם במאור פנים ומגישים כיבוד צנוע.

ראשונים הגיעו אנשי “השומר” מכפר־גלעדי ותל־חי, שני קיבוצים אלה נצטרפו לגדוד העבודה. הגיעו יגאלי מותיקי השומר, גיבור קבוצת מרחביה בכל המאורעות שעברו עליה. הגיע צבי נדב, פנים מחייכים, שפם קצר ושופע סיפורים. הגיע פנחס שניאורסון שכולם קראו לו אקליפטוס, משום קומתו הגבוהה והכתם האדום על מצחו. הוא היה מהדור הצעיר של השומר, ממגיני תל־חי, שטיפל בטרומפלדור שנפצע והעבירו לכפר גלעדי, והיה לידו עד הרגע האחרון, עד שיצאה נשמתו בטהרה. היו אלה דמויות שהעסיקו את דמיוננו, קראנו עליהן, הרהרנו בהן, והן הפכו לאגדה, והנה הן כאן. באו חברים וחברות מכל הפלוגות הרבות של הגדוד לבקר אותנו, ולראות כיצד הסתדרנו.

לא עברו ימים מרובים, ובין האורחים הרבים שבאו לבקר אותנו, הגיע לבקוביץ בכבודו ובעצמו, והוא נראה בעיני כאחד מזקני השבט. איש השדה והחזון, גבוה, צנום ושחרחר, שפה ושם זרקה בו שיבה, לבוש בקפידה מעיל קצר ומגפיים גבוהים, פניו מאירות ומחייכות, ודיבורו חם ושוקט, רך ונעים. מדבר הוא אלינו כאבא אל ילדיו, כאח גדול אל אחיו הצעירים, “כאן נזרע וכאן ניטע”, ומראה בידו על שטחים שונים שמסביב לנקודה. “כן, כן, יש לנו הרבה קרקע, אך את האדמה שתתן יבולה ותנובה צריך יהא לברוא וליצור”. באו איתו עוד שני חברים מאנשי העליה השניה, טוביה מתוס ושמוליק אפטר, נמוך הקומה, פנים שחומים שחרחרים, עינים שחורות מפזזות ובורקות, ומחייכים. שנים רבות וקשות, שנות מצוקה עברו עליהם, והם חיכו וציפו לבואנו ולא איבדו תקוה. ואנו לא איכזבנו אותם, הנה אנחנו כאן, על ידם וסביבם ומוכנים לכל עבודה ולכל מלאכה כפי שיורו אותנו. הם מחייכים אלינו ופניהם מביעים אושר רב. הם ישארו אתנו לכל הימים, יחיו אתנו ויהיו חברים לכל דבר. עליהם מוטל התפקיד להכין את תכניות העבודה של המשק החקלאי ופיתוח השדה, הגן, והנטיעות עד שהאדמה תתן יבולה. “במדרוני הגלבוע החשוף יינטעו אלפי עצי אורן, ברוש, וכך נגאל אותו משממונו”. הדובר היה שמוליק אפטר, עמד לידו טוביה מתוס, גבה הקומה, לבוש מדי צבא וחבוש כובע אוסטרלי. פנים בהירות, תסרוקת בלונדית, עמד והסתכל בנו וחייך אלינו.

תקעו עמוד בחוץ ליד אהל המטבח, ועליו תלוי בשרשרת פס ברזל וקשור עליו פטיש קטן, קשור לעמוד. ולארוחת הצהרים, ולארוחת הערב נשמע צלצול ערב, שהשתפך על פני כל הגבעה והשדות שמסביבה. וכולם מתחילים להתקבץ לחדר האוכל, ומהאֹהָלים מגיחים חברים וחברות וזורמים אליו.

אותו צלצול חד וערב כינס אותנו לאסיפה הכללית הראשונה, ובה נקבעו כל המוסדות וממלאי התפקידים השונים. נבחרה ועדת סידור העבודה, ועדת התרבות, והועדה הרפואית והחובשת, האחות לאה, בראשה. תרשיש נבחר למזכיר המשק, יהודה סנדלר נקבע כמחסנאי, עוד חבר נקבע כגזבר ומנהל החשבונות.

בכל יום היתה מגיעה מעין חרוד עגלה רתומה לשתי פרדות. עמוסה היתה העגלה בשקי לחם טרי שאפו אותו במאפיה שהתקינו בעין חרוד, ובכל הפרודוקטים והמצרכים, שקים עם קטניות, בצל ושום, פולים ואורז וירקות שונים – כל המצרכים הנדרשים לקיים אותן ארוחות צנועות שעליהן חיינו. כמו כן חילקו עששיות נפט לכל האהלים. צמדים צמדים הורדו ארגזי עץ, וכל אחד נושא צמד פחי נפט, או צמד פחי שמן, וכן ארגזים גדולים ממחסני הצבא, ובהם שימורים מכל המינים, קופסאות פח, ופחים עם זיתים ירוקים, וחבית עם דגים מלוחים כבושים. אותם ארגזי עץ של הנפט והשמן פשטו בכל המחנה והוחל לרהט בהם את האהלים. כוננית, שולחן, ושרפרפים.

מזכירות הגדוד עברה ממגדל לעין חרוד, שהפכה למרכז שכל העיניים נשואות אליו. הם קבעו את הקשר והמגע עם מוסדות ההסתדרות, עם המרכז החקלאי, ועם המוסדות של ההנהלה הציונית שבירושלים, הקשר עם המשביר שעשה אז רק את צעדיו הראשונים, עם קופת חולים שהחלה את ראשית פעולתה. ואנו היינו מעין פרובינציה שליד המרכז.

פרק יג: השם: תל יוסף    🔗

שבועיים ראשונים עברו עלינו תוך מהומה ורעש חגיגיים. הכל עושים הכל. עדיין מתגודדים, נדבקים אחד בשני. אלה מעיר אחת, ואלה מעיירה אחת, או מקבוצת עבודה אחת על הכביש. גם קבוצתנו מתכנסת מדי פעם באהל שלנו, של המשפחה הקטנה, ומדברים על העתיד. אולם משעה שהוקם חדר האוכל, הלכו והתגבשו במחנה סדרי חיים ומשטר של חיים, וכל אחד מתהלך בתחושה חגיגית, ותוהה האם כל זה בהקיץ או בחלום.

צדקה עשה אתנו הבורא שעצר את הגשמים כל אותם ימים, והעניק לנו ימים בהירים יפים, עד שנתאקלם, עד שנתאזרח. ניתנה לנו שהות לחזק את אהלינו, לשוטט סביב הגבעה, לבצר אותה ולחזקה. היינו על הגבעה ושמה תל־חסאן בני בלי שם, אולם הוא חפף עלינו כהילה זוהרת, ואנו גאים עליו. ידענו את השם שינתן לנו, אך הוא עדיין תלוי באויר, וטרם נחת עלינו. אך עוד ימים מספר, והשם תל־חסאן יימחק מהמפה, מהתודעה, וייעלם כלא היה. מתן השם החדש, המצופה, ייעשה בטכס גדול ובמעמד חגיגי.

עם רדת הערב, מיד אחרי הארוחה החגיגית, החלו להגיע אלינו האורחים המכובדים, הנציגים מכל הפלוגות, ומכפר גלעדי ותל־חי, הגיע כל מרכז הגדוד מעין חרוד, ובראשם החבר מנחם אלקינד, המזכיר הכללי ויושב הראש. נדבקו בו כל התארים יחד, והוא אהוב ונערץ על כולנו. פונו השולחנות, הספסלים סודרו שורות שורות. בראש האהל עמד שולחן וסביבו התיישבו כל חברי מרכז הגדוד. קם אלקינד ופתח את הכנס החגיגי. ראיתי בפעם הראשונה פנים נאים, עיניים כחולות מלטפות, תסרוקת בלונדית עם פסוקת, לבש חולצה לבנה רוסית רקומה, רובשקה. אדם קרוב לשלושים שנה ואולי פחות, והוא נאם ודיבר בשקט, לא צעק, לא הרים קולו, ושפך את קסמו על כל הנוכחים. הוא דיבר על ערכו של הגדוד, על יעדיו המיוחדים בארץ ובתנועת הפועלים, על חובת העבודה, כל עבודה שהארץ זקוקה לה, על השמירה וההגנה. וגולל לפנינו את כל המשימות של בנין הארץ אשר תבוצענה במשך שנים אך ורק על ידי תנועת הפועלים, ובראשה הגדוד, הקומונה הגדולה, אשר תקיף את כל מחנה העבודה. ועל כן הוחלט פה אחד לקרוא את הנקודה הזו שאנו עומדים עליה כעת, את הנקודה השניה של גדוד העבודה בעמק, את הגבעה, בשם “תל־יוסף” על שם יוסף טרומפלדור. מחיאות כפיים סוערות, הלבבות רעדו רטטו מהתרגשות ושמחה, כל הקהל קם על רגליו והריע תרועה גדולה יחי! יחי! ושרו “תחזקנה ידי כל אחינו המתרוננים”, ושרו את האינטרנציונל. מיד פונו הספסלים, ויצאו בריקוד סוער “אל יבנה תל־יוסף, אל יבנה גדוד עבודה”. חברים וחברות התחבקו, התנשקו, והריקוד נמשך והלך עד שעה מאוחרת.

פרק יד: גשמים    🔗

ובעוד מהדהדת התרועה הגדולה “אל יבנה תל־יוסף” זעו הסִפים, זעו כל יושבי מרום, השחקים רעדו, קדרו פני השמים ועננים כבדים כיסו את כל ההרים, והם נישאו ברוח זועפת אל הרי הגלעד. האויר נעשה קריר, הרוח מיללת. ולילה אחד החל הגשם דופק ומתרפק על האהלים, ונפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך בהמולה ובזעף, יורד ואינו פוסק. ותיקים שבינינו אומרים שזה שנים רבות לא ירדו גשמים כבדים כאלה. היה חורף גשום כל אותה עונה.

חיינו כמו במחנה מבוצר. אין יוצא ואין בא. העגלה עם האספקה רתומה לשתי פרדות אמיצות, מכוסה בברזנט עבה, מגיעה אלינו תוך חתחתים ומכשולים רק אחת ליומיים, ובה כל המצרכים שמחכים להם בכליון עיניים, ובייחוד שקי הלחם. הם אינם טריים יותר, הופכים לפת קיבר, אולם בוצעים מהם פרוסות פרוסות. מורחים בריבה, וטועמים טעם גן עדן. הגיע מצרך חדש שהופיע בהמשביר המרכזי (שאף הוא צועד צעדיו הראשונים), הגיעו חבית או שתיים של דגים מלוחים כבושים, מעדן שאוכלים אותו על קרבו וכרעיו, מן הראש ועד הזנב שנשאר לפליטה, ומוצצים אותו. בבוקר ובערב מגיעה חלבה, כל אחד מקבל פרוסה, זה חלום חייהם של הותיקים, אנשי העליה השניה. מונחות קעריות עם זיתים ירוקים, מרים. יש מספרים גוזמאות כי ישנם אי שם בעולם גם זיתים שחורים, אנו רק שמועה שמענו.

מתכנסים בחדר האוכל הגדול, מתחממים אחד ליד השני, מחכים לספל התה המהביל, ושרים שירים נוגים או שמחים, הכל לפי המנה שאוכלים.

הגבעה מוקפת אגמי מים והם מכסים שטחים נרחבים. כל הר הגלבוע על מדרוניו ורכסיו זורמים מים, והם הופכים לקילוחים ומהם לפלגים ומגיעים עד קצה ההר החשוף הזקוף, ומתחילים לשטוף מטה מטה בשטף סואן בין החריצים בין הסלעים. דומה שכל ההר החשוף הזקוף נפתחו כל עורקיו כל ורידיו, וכולם שותתים כמו דם החי פלגי מים, כמו מגוף חי, וכולם אצים נחפזים מבעד לחריצי השדות שחרצו אל מקום אחד, הוא אפיקו העמוק של מעין־חרוד החוצה את כל העמק ושופך את מימיו הסואנים אל הירדן. כולנו מכווצים באהלינו שיריעותיו מתנפחות ורועדות. לילה, חשכה כבדה רובצת כמו עופרת שחורה על הגבעה ועל כל הסביבה. הרעים הרעם וזעזע את כל הקיום סביב, והוא מתדרדר מקצה העמק ועד קצהו, ונעלם במרחקים. הבריק הברק והאיר באור כחול בוהק מסנוור, והוא חוצה חותך את העלטה הכבדה. להרף עין אתה מעיף עין מבעד ליריעת הדלת של האהל לראות אם הכל עוד עומד בחוץ, באותו רגע מסנוור מופיעים לעיניך ראשי ההרים, חשרת סלעים הרובצים כחיות בראשית, כמחזה קדומים, ושוב הכל נבלע בחשכה הכבדה הרובצת על הגוף על הנשמה, והיא חודרת אל עורקי הדם, היא כבר חלק מישותך. אתה, האהל שעל ראשך, הגבעה, ההר, הברקים, הרעמים והגשם הדופק על האהל, אבל אתה סקרן ורוצה לחיות את הרגעים האלה, אתה לבדך רק עם עצמך, וכאילו במתכוון כדי להפיג את הכובד והשעמום נפתחת פתאום יללת תנים הפולחת את האויר. עומדים הם ניצבים לאורך הגבעה לרגלי המדרון, יללתם נשמעת כעין תלונה ומחאה שהנה אנו באנו בנחלתם כאילו לרשת את מקומם את מזונם. השומרים מכורבלים בשכמיות הגשם שלהם, יורים יריות אחדות, והם בורחים מספר צעדים, ומיד מתחילה היללה מחדש, והיא גוברת ועולה.

הרוח בחוץ גוברת ומזעזעת את חבלי האהל. אני מחזק אותם. נשמע קולו של זאב “פנחס, מה אתה עושה בחוץ, הכנס מהר”. הרוח מתגברת, אני מתכרבל בשמיכת הצמר, מנסה להירדם. באותו לילה קרסו מספר אהלים, היתדות התרופפו, החבלים ניתקו. הגשם התחיל יורד, תושבי האהלים שהתמוטטו ברחו מכורבלים בשמיכות אל המקלט החם היבש, אל חדר האוכל, יושבים צמודים, מתחממים ושרים את השיר אשר שרו בליטא כל אותם בחורי ישיבה קרועים ובלואים: “מאי קא משמע לן הגשם מהו מלמדנו” וכו' – על הגשם, הבוץ, הרעב, קורת גג לחסות בה. אך אי שם לא רחוק מאהל המטבח הסמוך כבר עומד על הכיריים קומקום גדול, המים רותחים, בתיה עם לחייה הסמוקות הביאה אותו, בחופן מחזיקים ספל פח, יוצקים לתוכו תה חזק חריף ממותק, ולוגמים לוגמים ובוצעים פרוסת לחם, ומיד שרים: “הנני מוכן ומזומן” לכוס שניה.

פרק טו: באהל המשפחה הקטנה    🔗

1

האֹהל שלנו, של המשפחה הקטנה, עומד עמידה איתנה. חבליו מתוחים, יתדותיו מהודקות חזק באדמה, יריעותיו מתוחות, ובפנים שורר סדר חיים מתוקן. על מיטות הברזל פרושות שמיכות צבאיות, מהן אפורות ומהן חומות, נוצץ מבעדן הלובן של הסדינים, הלובן של הצִפיות הלבנות, של הכרים. מנורת הנפט תלויה על העמוד האדום ומפיצה אור נעים. מדי פעם מתכנסת באהלינו הקבוצה החרסונית שהגיעו כולם ועלו לגבעה, רובם בני ובנות אכרים מהמושבות היהודיות שליד חרסון. כל כך נעים לשבת במחיצתם של בני הכפרים, משוחחים ומתכנים תכניות לעתיד. הכל חזון העתיד, כאן ניטע, כאן נזרע, כאן נטפח גן ירקות, נקים אורוה ורפת. ואנחנו בתוך המשפחה הקטנה. זאב האח הבכור שלנו, בילקה החמודה האחות הבכירה שלנו, ואחי בן גילי, שוסטר, משרים אוירה של משפחה. יש לנו ממיטב הריהוט שאפשר להעלות על הדעת. כולם מארגזים ריקים של פחי נפט. שני ארגזים אחד על גבי השני, לאחזקת הבגדים והלבנים והסדינים וחליפת השבת. כולנו, כל חברי הקבוצה שהגענו מבית החלוץ בקושטה, היינו עתירי לבוש וחפצים שונים שקיבלנו מידי הג’וינט, מהם שמיכות, הרבה סדינים וצפיות, פיג’מות לבנות, דברי לבן, מכנסים שונים, וכן סנדלי בד שלא היה בהם שימוש כאן. ובילקה שומרת על נקיונם של הבגדים, שהכפתורים יהיו במקום, לכבס אותם, לייבש אותם, לתקן אותם.

בלילות הקרים התקין זאב בתושיתו מעין אח קטנה, ועליה גחלים אדומות לוחשות. הוא התקין אותו מפח נפט ריק, ושם עליו רשת ברזל ועליה פחמים שבערו מחוץ לאהל עד שהאדימו. והנה הוא עומד בפנים, כולו אדום, חם, לוגמים ספלי תה ונהנים, זאב משפשף לידו את ידו ומחייך “מה חסר לנו, הכל יש לנו. הנה אנחנו כולנו כאן לאחר נדודים של ימים רבים, כאן נחיה כאן נבלה את שארית חיינו, הקץ לנדודים”. ומתחיל לשיר את השיר ששרנו שם עוד בילדותנו, שרים כאשר הורגלנו בשפת היידיש:

אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פ־ייַערל

און אין שטוב איז הייס

אונד דער רבי לערנט זיינע קינדערלעך

קמץ אלף בית

חדר קטן צר וחמים

ועל הכירה אש

שם הרבי מורה לילדיו

קמץ אלף בית.

כולנו עונים אחריו, מתחממים על יד האח, ומחייכים, אנו עוברים משיר יהודי לשיר רוסי, לשיר עברי. השעה מאוחרת, כל אחד סיים את ספל התה המתוק, ואחד אחד פונה איש איש לאהלו.

2: חואג’ה פאחם! חואג’ה פאחם!

בכניסה אלינו עמדו שני ערבים יחפים עטופים בעבאיות כבדות, והובילו שני גמלים עמוסים שקים גדולים מלאים, ומפחד היריות שרעמו תמיד סביב הגבעה ביקשו רשות להכנס לתוך המחנה, וצעקו אלינו חואג’ה פאחם. הם הביאו לראשונה אלינו את פחמי העץ שכל הארץ היתה משופעת בהם, בייחוד העירוניים. כל הערבים, בייחוד הבידואים, עסקו בשקדנות בבירוא היערות העתיקים, מדורי דורות, והפכום לגושי פחם שחורים. היה כפר אחד ששכן בצלו של יער עתיק ושמו היה אום אל־פחם (אם הפחמים). החיילים התורכים יצאו בעקבותיהם והגדילו את מלאכת הבעירה. כאשר הגיעו אלינו הכיריים הגדולים ממחנה הצבא, והסיקו אותם בגזרי עץ יבשים ושיחים יבשים, רב היה העשן. משום כך קיבלנו את שקי הפחם בשמחה רבה, משום שהקלו מאד את המלאכה לבנות שעסקו במטבח לחמם את הדוָדים למרק ודייסה ואת הקומקומים הגדולים לתה. פחם האבן האנגלי, הקרוי קוקס, לא הגיע אלינו, אולי היה בשימוש במחנות הצבא. מאותו פחם העץ התקין זאב בתושייתו את האח לאהל שהפיצה עלינו את חומה הנעים. אף אחד מאתנו לא ידע ולא שִער את מלאכת ההרס הקשורה בכך.

פרק טז: נטיעות    🔗

הגיעה בשורה אלינו, בעוד יומיים נתחיל בנטיעת מדרוני הגלבוע החשופים. השתילים כבר הגיעו לעין־חרוד. יצאה חבורה גדולה של בנים ובנות, הגיעו שתי פועלות ותיקות, אלו היו המומחיות שהתמחו בשתילה במשקי פועלות שונים, בחוות כינרת ובקבוצת דגניה, והחלו להדריך את כולם בעבודה. מתחו שורות שורות של חבלים ארוכים, והחלו לתקוע יתדות עץ במרחק מסוים אחד מהשני, ואחר־כך לחפור בכלים שונים גומות גומות במקומם, ולהרחיב בידיים את הגומות. הגיעה עגלה מעין־חרוד מלאה פחיות עם שתילים רכים ירוקים, ופזרנו אותם לאורך השורות. הריקונו מהפחיות את האדמה עם השתילים הירוקים, ותקענו כל שתיל בגומה, כיסינו את הגומות, הידקנו חזק חזק בידיים, טיפלנו בכל אחד מהם כמו בעוללים רכים. למחרת המשכנו בעבודה. בתום היום השני כוסה המדרון בעין פלומה רכה ירקרקה של שתילי אורן. לפנות ערב החל גשם קל לרדת והשקה את השתילים הרכים. הם נקלטו יפה וגרמו לנו שמחה עמוקה. עוד מעט, עוד חודש חודשים, יגדלו מעט העצים, ובבוא השעה יהא לנו חורש מצל, פינת צל ירוקה, ויגדלו גם פרחים, תהא חורשה לנוח בה, לטייל בה, והעיקר החורשה תעצור את הסחף של האדמה על ידי פלגי המים הזורמים מההר.

השחר מאיר, קרני שמש ראשונות בוקעות מפאתי המזרח, יהיה יום יפה היום, תגיע אספקה. מכינים את הדוָדים למרק ולדייסה, על הכיריים כבר עומדים הקומקומים הגדולים לתה ולקאקאו שהיה משקה מאד אהוב עלינו. שיחת היום החורשה שנטענו על מדרון ההר, והיא תלויה על ראשינו. מציאות שהיא חלום. בלב שמח ורונן עולים על המדרון לטפל בשתילים הרכים.

פרק יז: החורן    🔗

בצהרים הגיע אלינו אורח נכבד, הביא איתו את אחיו ואת אחותו, הם ישארו אתנו כחברים במחנה. בפעם הראשונה ראיתי את יהודה קופילביץ, ידידו ורעו של יוסף טרומפלדור עוד מאותם ימים, מז’נקויה אשר בקרים. יחד חלמו את החלוץ וטיפחו אותו ואת רעיון הקומונה הגדולה בארץ. תמיד הוא משוטט בדרכים, ומטיף לכלל: יש לדרוך ממש על אדמה זו, להרגיש אותה מתחת לרגליים. נודד בין פלוגות הגדוד, מחזק את הלבבות, ותמיד שופע חזון. שחום פנים, שערות ארוכות פרועות שחורות, ועיניים שחורות מבריקות חולמות, ונראה כמו נזיר קדמון. ואף כאן התחיל מיד לרקום חזון חדש, “עוד מחכים לגדוד ימים גדולים!” ומגולל לפנינו משימה חדשה: כי אי שם בחורן מצוי שטח גדול בן מאתיים אלף דונם אדמה טובה למזרע למרעה צאן ולעצי פרי שונים, ושם מצויים נחלי מים ומעינות רבים. אדמה זו היא יהודית והיא נרכשה על ידי יהודי יקטרינוסלב. היו ניסיונות שונים של התישבות, אולם הממשלה התורכית אינה מרשה האחזות של יהודים, והאדמה רשומה על שם הברון רוטשילד. גם בזמן האחרון הוקם שם ישוב יהודי בן אלפיים דונם ושמו “בני יהודה”, בזמן האחרון הותקף על ידי ערביי הסביבה, והם התפזרו לכל עבר. החווה עוד קיימת, והיא עומדת שוממה ויש לגאול אותה ולהתנחל בה, ומי יעלה, ומי יגאל אם לא הגדוד?

אנו, שלא היינו בקיאים גדולים בגיאוגרפיה של הסביבה ואף לא בגבולות שנקבעו לא מזמן והיינו מערבבים בין חורן בשן וגולן, ואמנם השטח היה מצוי בגולן, אולם מי חקר, מי קבע. וכך הקפנו את יהודה עם חזונו, והתחלנו יחד לרקוד ולשיר “אל יבנה החורן, אל יבנה החורן”. וכבר נרשמו כעשרים צעירים מאיתנו להצטרף ליתר הפלוגות אשר תעלינה לחורן כאשר רק יינתן האות, כאשר רק תינתן הפקודה, וזמן רב הם נקראו בינינו “החורנים”.

באחד הביקורים בעין־חרוד, דומה שזה היה ביום האזכרה לשנתיים לנפילתו של יוסף טרומפלדור, השתתפתי עם בילקה במקהלה ושרנו “מני דן עדי באר שבע”, נתקלתי בשני “חורנים” מעין חרוד שהשאיר אחריו יהודה לאחר ביקורו. היו אלה שני “שומרניקים” מהדור הצעיר, והם היו מן המיוחסים, שכן הם גם השתייכו לקבוצת הרועים ב“השומר”. היו אלה אברמסון הג’ינג’י וי. חריט מכפר גלעדי. ישבנו מרותקים והאזנו לסיפוריהם המרתקים, כיצד כל אחד מהם התחבר עם שבט בידואי ושהה איתו שנה שלמה והסתגלו הם לחיי הנדודים של הבידואים ולכל הליכותיהם, וביחוד את ידיעת מרעה הצאן וגידולו, וסיפרו איך נדדו שטחים עצומים ביום ובלילה, בהרים ובעמקים בעקבות הצאן. בכל מקום שמצוי היה עשב ירוק וכן שדות שלף שלאחר קציר השעורה והחטה. הם דִברו בהתלהבות גדולה על טיפוח ענף גידול עדרי כבשים וניבאו לו עתיד מזהיר במשקי היהודים ביחוד בקיבוצים. חריט סיפר בגאווה מיוחדת כי בכפר גלעדי כבר מטפחים זה מזמן עדר כבשים שהולך וגדל.

וכמובן שהשיחה נסבה על עניין החורן וההתישבות בו. הסתבר מדבריהם שהחורן נמצא אי־שם מעבר להרי חושך על גבול המדבר שבין סוריה ועיראק. המדובר הוא על הר הגולן ורמתו, והוא סמוך לגבול הלבנון, והגולן וכל רמתו שטח עצום, נשקף מכפר גלעדי ותל־חי ומטולה, מכל הגליל העליון ומכל עמק הירדן. מדובר לא על מאתיים אלף דונם של הברון, יש אומרים כי רק מאה אלף דונם, ויש אומרים כי רק עשרים אלף. אך מה זה משנה. וזה כולו חלום שנגוז, כי לאחר המלחמה, כאשר נקבעו הגבולות בין האנגלים והצרפתים בצפון, שויך כל החבל הזה לסוריה ולשלטון הצרפתי, ולאנגלים אין שם דריסת רגל, וזה מחוץ לתחום שלהם. היישוב היהודי שהיה קיים חוסל על ידי ערביי סוריה, ואין סיכוי לחדשו.

אך בין יתר ריקודי ההורה המשיכה להדהד גם ההורה “אֵל יבנה החורן”.

פרק יח: חבלי נוף    🔗

הגשמים פוסקים ליום יומיים, ושוב מתחדשים ביתר עוז, ושוב ניתכים, מצליפים. באים לילי סערות ורוחות עזים, האהלים מתנועעים כשיכורים, מתנפחים, חבלים פוקעים, יתדות נעקרות, האהל מתנודד, עוד מעט יעוף, האדמה וכל השטח סביב לגבעה הפכו לבוץ שחור, דביק. האדמה רוותה, הספיגה פסקה, אנו מוקפים אגמי מים הזורמים מהר הגלבוע החשוף, ממשיכים את קילוחם, ודומה שכל עורקיו של הגוף הענקי הזה נפתחו לרווחה והם שותתים. ישנם פלגים השוטפים בסאון והשכשוך שלהם טורד טורד, הכל זורם בתעלות שחפרו לעצמם, הכל זורם אל האפיק הראשי הרחב, אל מעין חרוד החוצה את כל העמק, הם נושאים בשטף מהיר את מימיו הדלוחים הנשפכים אל נהר הירדן. ואף אפיק זה נסתם במקומות רבים ונעצר לרגע על ידי גושי אדמה גדולים שחורים וחומים, והזרימה נעצרת, המים נעצרים, והוא עובר על גדותיו ושופך את מימיו אל השדות, השטחים הרחבים, והם הופכים לביצה טובענית. תהליך שנמשך דורות על דורות. כמאה מטרים מן הגבעה זורמת תעלת המים שממנה אנו ניזונים. חפרנו בריכה רחבה עמוקה עם מוצא לזרימה, ריפדנו אותה באבנים מרובעות שהבאנו מבנין הקבר של שייך חסאן. הן היו מונחות כאן ערמות ערמות, כנראה שהתכוננו הערבים לבנות בנין גדול מסביב לבנין הכיפה הקטן. מעבר לתעלה זו, כמאתיים מטר ממנה לצד הפונה לעין חרוד, מתחילה אדמה רכה. היא שחורה, דביקה, אולם בבוא המועד לכך אפשר יהיה להתחיל מכאן את החריש לזריעה לפיתוח גן־ירק ומשתלה לעצי פרי שונים.

באנו מנופים כל כך שונים, נופי ילדות ונעורים, ומתחילים לאט לאט להתגעגע אליהם. נוף מולדת רחבה, גני הפרי והירק, שטחי שדות רחבים, דרכים רחבות, דרכי עפר, יערות מתוקים, סבוכים ומסובכים, יערות צעירים העומדים כמו חיילים שורות שורות, כמו גדודים. חוטבים בהם, כורתים בהם עצים לבניה, עצים להסקה, והם נמשכים ונמשכים, וביחוד הגעגועים אל השלג, הקור והכפור המקפיא את כל ביצות הסתיו, את דרכי הבוץ הרחבות, ויורד עליהם השלג הלבן, ופורש על כל היקום סדין לבן צחור. פה אף טיפת שלג. באנו אל ארץ לא זרועה ארץ שוממה, גידולי פרא קוצים וברקנים, שרשרת הרים חשופי סלעים אפורים צחיחים, ארץ שכוחת אל.

פרק יט: חבלי שפה    🔗

השפה הרוסית והשירה הרוסית שולטות ביד רמה. זאב ובילקה משוחחים ביניהם רוסית. זאב מתלונן לפני שכל אותן מילות חיבה שהוא קורא לבילקה לא ניתנים כלל לתרגום עברי, ואין להן בעברית שום ממשות. זה לא אותו הטעם המיוחד: “יונתי” “בוסקה” “פרוסה קטנה שלי” ועוד ועוד מילות חיבה בלי סוף, אם כי הוא מעדיף עם כולם לדבר עברית, היידיש אינה שגורה אצלו.

מאבק בלתי פוסק מתרחש לפני עיני ואוזני בין שלוש השפות, רוסית, עברית יידיש. בדרך הטבע מאליו. היידיש, יוצאי העיירות הקטנות קשה להם להפרד ממנה שהרי כל חוָיותיהם, כל זכרונותיהם מהבית, מבני הבית, מאנשי העיירה ומהעיירה ואירועיה קשורים ואחוזים בשפה זו. ולה סגנונות רבים וניבים רבים: יידיש ליטאית, רוסית, אוקראינית, פולנית וגליצאית. אני מנוי על ההיבראיסטים, ומדבר רק עברית, שהיא גם שפת ילדותי ונעורי, ושפתו של אבא. בה דיברנו, אותה למדנו, בה קראנו. ואני גם בתפקיד, המורה לעברית של בילקה והמדריך שלה בקריאה ובדיבור, ומתקן את כל שגיאותיה.

אולם עם כל חיבתי לשפת היידיש החמה הרכה, שפת הבית, שהיא עדיין רוטטת באוויר, ויש לי הנאה להקשיב לסיפורו של אחד הבחורים, נדמה לי שהיא כבר מפרפרת פרפורים אחרונים, היא הולכת ונעלמת, היא גוססת, כוחותיה אוזלים והולכים. אמנם היא עדיין שמורה ונזכרת בשיר ובזמר אולם היא הולכת ונעלמת ממש לפני העיניים, כנראה שאין לה נקודת אחיזה. העברית חודרת מבעד לחורים והסדקים, היא מצויה על קרקע טבעית, וישנם גם מספר לא מועט של הבראיסטים שרופים שלא יוציאו מפיהם חלילה הגה לא עברי, והם הדואגים להשריש את השפה בחיי יום יום, לתרגם מושגים וליצור מושגים חדשים. נפתחו שיעורי ערב לעברית, והבנות במיוחד באות, לומדות, ועושות מאמץ מיוחד לסגל לעצמן את הדיבור את המשמעות. באים הבחורים ולומדים ועושים מאמץ. הבחורות מאזינות רושמות ומתעייפות והולכות. ניתן לשמוע מעין שיח רעים: “איזה שפה היא זאת, ברברית, אני אף פעם לא אוכל ללמוד אותה ולהשתמש בה, שפה אסיאתית”.

טוען כנגדו הבחור השני: “נו אתה ראש כרוב כמוך תלמד תלמד, צריך קצת להזיע, זה לא מכוש, זה לא טוריה”.

טוען הראשון: “הנה אוסיף שלנו דיבר רוסית, נאם רוסית”.

“לא כי” טוען השני: “אוסיף שלנו דיבר עברית, כתב עברית, אמנם בקושי אבל התאמץ והתגבר”.

העברית מתפשטת והולכת וישנם מילים, מושגים, שנוצרו בעברית ואין לך מנוס מהם: חדר אוכל, מטבח, צהרים, אהל, מרק, דייסה, מכוש, טוריה, סידור עבודה, מזכירות. ונוטים אותם תוך דיבור רוסי לפי כללי הדקדוק הרוסי: בחדר האוכל, לחדר האוכל, מחדר האוכל, והכל יוצא מפיהם באורח טבעי, ונוצרות מילים בנות תערובת: שומרניק, תרבותניק, פריודקה. השירה הרוסית שולטת ביד רמה, אי אפשר בכלל לחיות בלעדיה אפילו יום אחד. אותו ניגון ערב, נוגה ממושך. שרים אותן במקהלה, בצוותא וחברותא בארבעה קולות, אין להן מתחרה לאותן מנגינות השגורות בפי כולם.

ובדלית ברירה מתחילים לתרגם לעברית שירים אלה, והם פושטים מכאן אל כל רחבי הארץ, או שהרוח מביאה אותם מאי־שם ואין איש יודע מי דאג לכך, מי תירגם. הכל מתקבל ומושר באורח טבעי.

לזכרו של טרומפלדור:

קדרו קדרו פני השמים

ורוח עז נשב

קבלו קבלו הרי אפרים

קורבן צעיר חדש.

שיר מלחים:

היי מִרים היי מרים

היום פה מחר שם

היי מרים מרים מרים

את טיפשה ואני חכם.

שיר הקוזקים:

מעבר להר מעבר לגיא

חלוצים רוכבים

היי היי אכול ושתה

חלוצים רוכבים.

השפה היידית המעורבת במילים ומושגים עבריים נעלמת והולכת, היא עוד מהדהדת בספור, בבדיחה אך היא נעלמת. היא נשארה שמה בגולה מאחורינו, נדחקת לקרן זוית עזובה יתומה, מבוישת ונכלמת, שפת הגולה. משונה וטבעי כי שתי השפות, הרוסית והעברית, נקלטו באופן טבעי. נראים הדברים כי שתי שפות אלה קשורות במולדת, באדמה, ובעבודת האדמה, בקרקע בשרשי האומה, של כל אומה, שתיהן יונקות את שרשיהן את לשדן מהאדמה, מהשדה, והן עולות וצומחות לעין השמש הרוח והגשם, בעוד שהיידיש חסרה את כוח יניקתה וצמיחתה.

אך בכל זאת אין נפרדים ממנה בשעה של געגועים, ואין השירה בציבור מקפחת אותה, והיא תמיד נזכרת לטובה במסיבה, בליל שישי, או בחברותא, ליד השולחן בלילי שישי או במוצאי שבתות, לכאן מגיעה שעתו של החבר ינאי שקולו ערב והוא שר במתיקות מיוחדת, חרישית, ואנו מקיפים אותו והוא משמיע לנו צרור שירים עממיים, ואנו מפזמים אחריו ונהנים הנאה מרובה. שיר נוגה על הבן הבכור שנדד לאמריקה והשאיר אחריו את אימו האלמנה אי־שם בעיירה נידחת, את אחיו הצעירים ואת אחיותיו, וחוסך פרוטה לפרוטה עד שיבוא יום הגאולה והוא יביא אותם אליו, ויוציאם מעבדות ומשפלות לגאולה ולחרות.

טייערע מאמע טייערע מוטער

דו מיין טייער כשר הארץ

צו ווייסט דו וו איך וויין אזוי ביטער

און ווי טיע איז דא מין שמארץ.

אמא יקירה אמא חביבה

אַת משוש לבי אמי הכשרה

כמה אני בוכה ומתגעגע אליכם

וכמה דווה לבי עלי

והוא מזכיר לה כי היאהרצייט

של אבא ז"ל הוא ביום השני

של חג השבועות וכאשר

תבקר את קברו תמסור לו

בשמו את מיטב הברכה והשלום.

מנגינה עצובה רוויה כיסופים וגעגועים, שומעים אותה ברטט וברעדה. פה ושם צעיר או צעירה מנגבים עיניים, דמעה נוצצת, אמא, אבא, היכן הם? מה איתם?

אני יושב ליד זאב והוא כולו קשוב ודרוך, ומלווה בקול חרישי את השיר. אך אינו נותן שהות לשקוע בעצבות ובגעגועים ומיד עובר לשירי יידיש העממיים של ורשאבסקי,¹¹⁹ שתמיד ובכל מקום היו שרים אותם, בכל נשף ציוני או נשפי שלום עליכם וביאליק, שירים עליזים, שמחים, על ריקוד הסבא והסבתא:

אכציג ער אונד זיעבעציג זי

שמונים הוא ושבעים היא.

ושירי חנוכה ופורים, על הטוחן והטחנה, על העגלון עם עגלתו העמוסה נוסעים ונוסעות, על החזן בעיירה, על בעלי מלאכה ומלאכתם. אהובים מאד היו השירים האלה על זאב, והיה שר אותם בכל עת מצוא, ומשמח את כל יושבי האהל.

העברית משתלטת בחיי יום יום, אך עדיין קיים בליל שפות, ומולו ישנה כת ההבראיסטים, והם אדוקים ושרופים עליה, ולא תעלה על דל שפתם אף מילה אחת מחוץ לעברית. הם מכורים לה בדבקות מיוחדת. ביניהם שתי בחורות, יוצאות מהכלל, שרק דוברות עברית, ושפתן היא מליצית תנ“כית. אלו הן שתי האחיות, פנינה החנוכית ואחותה, בוגרות הסמינר העברי לגננות בווארשא, והן קרויות פריביליצקות. שיחתן גורמת לקורת רוח וגם לבדיחות הדעת, ואנו משתדלים לשוחח איתן באותו ניב וסגנון מליצי תנ”כי: אני סועד את לבי, אני שם פעמי אל ערשי ויצועי, שוד ושבר, קצפתי מאד, חרון אפי, נושא חן וחסד לפני – ועוד ביטויים כאלה.

פרק כ: סוסתו של מנדלי מוכר ספרים    🔗

כולנו היינו בני טובים, ומרגע שדרכה רגלנו על הארץ היתה דרישה אחת: פת לחם לגוף וספר לקריאה לנשמה. באותם ימים היתה מופיעה אחת לחודש עגלה על ארבעה גלגלים כבדים, ארבעה קרשים מונחים על קרש עבה, רתומה לפרד זקן המושך לאיטו בעגלה, ועגלון קשיש יושב על שק ממולא תבן, מחזיק במושכות, ומדי פעם מצליף ברצועת עור קשורה למקל דק, וכל זה נעשה בניחותא תוך תנומה קלה, אין השעה דוחקת בו וכל זמנו בידו. לידו על שק שני, ממולא אף הוא בתבן, יושב התרבותניק, איש ועדת התרבות של ההסתדרות, העוסק במלאכה קדושה זו להפיץ תורה ודעת בישראל. טרחה ועדת התרבות ואספה ספרים, חוברות, ירחונים, עלונים, מכל מי שיִדבנוּ לבו. מהוצאות הספרים, מסופרים ומשוררים, והתנדב אחד שקיבל על עצמו לחלק החומר שהצטבר בכל פלוגות העבודה בכל היישובים החדשים שנוצרו בעמק, ושמו פרידמן. אדם קשיש, דמות של סגפן, למדן, תרבותניק. ונכנס בחגיגיות מיוחדת לאהל הגדול אשר בפינתו עומד ארון פשוט מעץ לבן, וחובש משקפיים עבים שמתוכן נשקף חיוכו. כאיש בשורה חמה סוחב איתו על שכמו שק מלא ספרים, ושק ריק לרוקן לתוכו מה שהביא בפעם הקודמת, את כל הספרים המצויים בארון, אשר אנשי המחנה הפכו בהם והפכו, ולא השאירו אף אות אחת שלא קראו בה. דוחס אותם לשק הריק המיועד לפלוגה אחרת, ומריק מהשק המלא כל שכיות החמדה שהביא איתו, ומסדר אותן על האצטבאות שהתרוקנו. מיד אנו מקיפים אותו, מדפדפים, מעיינים. לא היה ספרן, ולא היה קטלוג, כל אחד נטל לעצמו מה שמצא חן בעיניו, וכאשר היה מסיים את קריאתו היה מחזיר אותו למקומו. הארון היה נעול ופתוח. על דלת אחת היה תלוי מנעול שלא היה סגור, אלא משמש כעדות שהארון נעול. ספר חדש היה יקר המציאות, ולפעמים היה פרידמן מחזיר ספרים שכבר בקרו כאן, שכל הקוראים כבר יודעים אותם בעל פה.

אולם אוירה תרבותית שרויה בפינה זו. כאן חילקו את ה“קונטרס”, חוברת דקה של מפלגת אחדות העבודה, קונטרס אחד לעשרה חברים, שכן זו היתה המפלגה שכל חברי הגדוד השתייכו אליה, והמפלגה תמכה בגדוד, מכאן למדנו לדעת מה נשמע בארץ, בהסתדרות, בקרב ציבור הפועלים, וכן מה שמתרחש בפלוגות העבודה של הגדוד, וכל התכניות שלהן לעתיד לבוא. אבל לא קיפחו את החבר האחד והיחידי שהיה שייך למפלגת “הפועל הצעיר”.¹²⁰ בשבילו הביא פרידמן את גיליון “הפועל הצעיר”, גיליון בודד, עבורו, שהיה מיד מתישב לקרוא בו בשקידה מתחילתו ועד סופו, מדבר המערכת עד בית־הדפוס שבו הודפס. הוא נתן גם לאחרים לקרוא, בתנאי שיחזירו אותו לידיו. גם שם היו פרטים רבים על המתרחש בהסתדרות ובקרב ציבור הפועלים, וכל התכניות לעתיד לבוא וביישוב בכלל, וכמובן, הכל מפורש ומבואר בצורה אחרת ושונה, גם הדוברים והסופרים היו אחרים.

אותו גיליון בודד נשלח עבור החבר ציוני. כבן שלושים, מהלך תמיד במין מגבעת בד אפורה, מרופטת, רווק ועקשן כמו פרד, מין תמהוני, מין צמחוני, תרבותניק טיפוסי, במילה אחת “הפועל הצעירניק”, כינוי שהיה שגור בין יתר הכינויים המבדחים. סולד מהמהפכה ומהמושג סוציאליזם, אינו נוטל חס ושלום ספר רוסי לידיו, לא תעלה על שפתיו מילה רוסית או יידיש, רק עברית, רק עברית, משתולל למראה דגל אדום, ובסיומו של נשף או כנס אינו קם לשירת האינטרנציונל כנהוג. כשהשירה נגמרת וכולם מתישבים על מקומותיהם, הוא קם יחידי ובקול רועד ובדבקות מיוחדת שר את “התקווה”, וקולו גובר והולך, מעין זעקת “שמע ישראל”, במילה אחת כפי שהיו מרננים אחריו: תמהוני, צ’וּדַק, בלתי שפוי בדעתו.

אני טורח הרבה ליד הספריה, בייחוד דואג אני לספק חומר קריאה עבור בילקה, ספרים מודפסים באות גדולה בהירה, לפעמים בניקוד. וישנם ספרונים כאלה של י. בורלא “בלא כוכב”, של מ. סמילנסקי, של ש. בן־ציון, אשר ברש.¹²¹ בילה מרבה לקרוא. היא גילתה כשרון מיוחד ואהבה רבה לשפה העברית אשר בפיה היה לה צליל מיוחד, רוסי עסיסי ערב לאוזן. זאב סיפר לי לפני זמן רב שבילה גמרה את הגימנסיה בהצטיינות ואף קיבלה מדליה. עניין מיוחד היא מגלה בספרים הרוסיים שתורגמו לעברית, אותם היא מכירה מנעוריה: דוסטוייבסקי, טולסטוי, קרולנקו, טורגנייב, פושקין. אני קורא, בילה מקשיבה, שואלת לפירושה של מילה פה ושם. במשך הזמן התחילה בעצמה בקריאה באותם ספרים, מתייגעת הרבה, הדיבור העצמי מלא שגיאות, ואני בכל הסבלנות ואורך הרוח מתקן אותן, ולומדים קצת כללי דקדוק, ועוד הסברים, והיא מקבלת את המצב בהבנה רבה ובאהבה רבה, והופכת לתלמידה צעירה שקדנית. היא משתפרת והולכת מיום ליום, ונהנית מכך הנאה עמוקה. קיים אצלה רק יוצא מהכלל אחד, שיחה אינטימית משפחתית עם זאב, שעדיין קרוי בפיה, וולודיה.

הרביתי לקרוא ולהקריא לבילה ספרות עברית מקורית, זו שנוצרה בארץ. הרגשנו אליה קירבה יתירה. על ידיה התקרבנו אל ההוַי הארצישראלי, אותו המעט שנוצר כאן, של אותם בחורים ובחורות שקדמו לנו, שרעבו, שקדחו, ההוי של השומרים הראשונים, ההוי במושבות הגליל, במושבות יהודה ובפרדסים. כל סיפור היה בשבילי אוצר בלום של ידיעות, אם כי הרבה מהוַי זה קראתי כבר משחר ילדותי.

אני מבכר את כרכי “האדמה”.¹²² מצוי בהם חומר עשיר, מאמרים ובקורות של י.ח. ברנר ואחרים, אך יש בהם גם סיפורים יפים של סופרים צעירים על החיים בארץ. של צבי שץ,¹²³ הסיפורים “בלא ניב” ו“בתיה” על החיים בקבוצות הקטנות האינטימיות, כנראה על כנרת ודגניה. ובייחוד תר אני אחרי ספרים מתורגמים מרוסית, גרמנית, אנגלית, שרק יצאו לאור לא מזמן: פלובר, קנוט האמסון, יעקב ואסרמן, אמיל זולה, סלמה לגרלף, ארתור שניצלר, ולטר סקוט, לרוב בהוצאת שטיבל. זוהי צרה צרורה היוצרת אצלי מתח רב, שכן לרוב הכל מודפס באותיות פטיט שבפטיט – לא מצא שטיבל אותיות זעירות יותר. אני מתקשה בייסורי קריאה לאחר יום עבודה קשה, שוכב באהל על המיטה, וקורא לאורה של עששית מפויחת, שכל רוח מצויה מנדנדת בה לכאן ולכאן, והאותיות מיטשטשות. הב' וה‘, ה’ וח' משמשות בערבוביא. אילו ידע שטיבל מי יהיו הקוראים שלו ובאיזה תנאים הם יקראו, ודאי היה טורח יותר ובוחר אות יותר גדולה, מאירת עיניים. וכך הקריאה מותחת ומעייפת, העניין משתבש והולך, העיניים נעצמות מאליהן, הספר נשמט ונושר לארץ, חברך לידך כבר ישן את שנתו העמוקה ונוחר נחרה ומורגש שהוא נהנה ממנה, ואתה מצטרף אליו, ונרדם.

כשאין עלי עול של לימודים ובחינות זה מספר שנים, חפשי אני לנפשי ומרבה לחשוב ולהרהר על עצמי, על דרכי להבא, ועל האירוע הגדול בחיי, הפגישה שלי עם זאב ובילה ועל המשפחה הקטנה שנוצרה סביבי.

פרק כא: מעגלים    🔗

כל כולי וכל חוָיות החיים שלי מתרחשים בתוך מעגלים. אני מוקף מעגל בתוך מעגל, וכולם יחד יוצרים את תחושת האושר, תחושת הבית והאושר המקיפים אותך. ולא פעם אני מקנא בעצמי. תמיד אני עליז ושר והכל מתחיל מהמשפחה הקטנה. בתוך האהל, כאן, תמיד חמים כמו בקן. כאן משוחחים על הכל, על כולם, על חברים, על חברות, על סוג העבודה, ועל התכניות לעתיד. לבוא לספר על רישומי היום, כל מה שעבר עליך – כאן זה. כאן מתבדחים, כאן צוחקים. זאב עלה על כולם. הוא מחקה אחדים מהחברים, ביחוד את החברות – זאב קשר מטפחת לראשו, ומחקה את אופן דיבורן. בילה מתמוגגת מצחוק וצועקת “די! די! וולודיה, אין לי כבר כוח יותר!”

ישנם צרכים של הבית הקטן. חיזוק האהל, לשמור על פעילות עששית הנפט, לשמור על המטאטא, להביא עוד רהיט לבית – כלומר, עוד ארגז ריק כארון לספר, לספל, כשרפרף, להביא קומקום תה חם מהמטבח. כאן אחי שוסטר – אחי הצעיר. וזאב ובילה – אחי הבכור ואחותי הבכירה.

כאשר עזבתי את בית החלוץ באורהייב באותה נסיעה לארץ־ישראל, ישבתי בעגלה בין זאב ובילה. אבא שוחח איתם רבות, היה מרבה לבקר בבית החלוץ, דיבר עברית שוטפת ולפעמים הירצה בעניני היום, הארץ, החלוץ, העליה, לפעמים על תוכנו של חג, ט"ו בשבט, חג הפסח, והתידד איתם מאד, והם אהבו אותו והוא אהב אותם. אבא מסר אותי לידיהם המסורות, האוהבות. ישבתי בעגלה בין שניהם, הוא עמד מרחוק נשען על מקלו, וכאשר ראה אותי ביניהם, היה דומה לי מאושר, הנה פנחס שלו, הנער הצעיר, נמצא בידיים נאמנות. עכשיו מלאה זה למעלה משנה שאנו כל הזמן ביחד. כן, מכאן, מהאהל הזה, מתחיל בשבילי הכל.

ומיד לאחריו, בא העיגול השני, החבורה הסובבת אותי, הקבוצה. יושבים יחד ימים רבים, נפגשים ביחד בעבודה, באכילה, ובכל פעם לומדים משהו חדש. מתוודעים עם אנשים חדשים מקרוב. והציבור כל כך שונה. בריות שונות אחת מהשניה. כל כך מגֻון. המוצא, החינוך, המקום, המסורת. ואת כולנו ביחד מקיף עיגול יותר גדול, שהוא מרכז המחשבה, השאיפה והתקוה, הלא הוא הגדוד, גדוד העבודה על כל פלוגותיו בעיר, ביישובים שונים, מקומות עבודה שונים, ועכשיו ההתיישבות בעמק יזרעאל. והוא עצמו הינו רק חלק מהעיגול המקיף את כולם, את כולנו, הלא היא ההסתדרות על כל הסתעפותה המקיפה את כל ציבור הפועלים בארץ, וכל ייעודיה ומטרותיה בכפר ובעיר, ובמרכז השאיפות – ההתישבות, ההתנחלות, והעיקר להעלות, להעלות, מה שיותר צעירים חלוצים, להקים בתי חלוץ ונקודות הכשרה, להעלות! וזה עומד במרכז העשיה והמחשבה. אין בעיה, ולא עולה השאלה, ואין מעכבת השאלה: ממה יחיו, כיצד יתקיימו, ממה יתפרנסו. שאלת העוני, הדלות, והמחסור היא זמנית, היא תחלוף. אמנם קצת רעבים, קצת יחפים, אולם בעיות אלו תחלופנה, הכל זמני, עוד קצת, עוד קצת, חיים בתקוה, בשאיפה, אוכלים חזון מרקיע שחקים שאין לו גבול, שאין לו מעצור. ואתה מברך את גורלך כי הנך נתון בשעה גדולה מאד, שלא שיערת כי היא קיימת אפילו בדמיונך. מדברים, משוחחים, מתוַכחים, נואמים, כל הקונטרסים, כל גיליונות הפועל־הצעיר מלאים בהם.

וכך, הכל מתחיל מהמעגל הקטן הסובב אותי, מהמשפחה הקטנה, מאחי הבכור זאב, מאחותי הבכירה שהיא גם אם המשפחה, בילה היפה העדינה, ומאחי בן גילי, שוסטר. החום והחמימות מתחילים מכאן, מהאֹהל שלנו, מהקריאה ביחד, מהשיחה ביחד. כאן מתכנסים גם יתר חברי הקבוצה. עזבנו את בית החלוץ בקושטא, אותו ארמון בסוקלולאירי, עברנו, כל יוצאי המושבות היהודיות בחרסון, למושבה היהודית מסילה חדשה ליד קושטא, ומאז נקראנו “הקבוצה החקלאית מסילה חדשה”. וכך ממשיכים להתכנס באהל המשפחה שלנו, ובהם מוטקה ויהודית וסלנצקי ממושבת שדה מנוחה, ומיכאל קוקסו ואחיו חיים, ואחותם נסיה שני אחיה ובעלה, יאני אוסטרובסקי, חיים בבלי וקירזנר ורעיתו אסתר, בת הרב מהעירה פיצ’ורה, וחברים שהצטרפו בשעתו לקבוצה במסילה חדשה, ריבאק וחברתו אסתר רובינוביץ ועוד. מתישבים על גבי המיטות, ומתכננים תכניות לעתיד לבוא, מה יגדלו, מה יצמיחו. העתיד נראה מזהיר.

אני בין המאושרים, אני במשפחה שממנה שופע החום והחמימות. אולם רבו במחנה הרווקים והרווקות שאין להם אותו מעגל קטן, ראשון, המשפחה, והם מחפשים משענת ומפלט באותן שעות ארוכות בערבים ובשבתות, מפלט מבדידות, מפלט מגעגועים, והם משתדלים ליצור מעגלים קטנים, מעגלים אינטימיים. וכך דבקו יוצאי עיר אחת, או עיירה אחת, וכך גרו באהל אחד שניים מהעיירה ברסטצקי. עזבו את בית הוריהם וחיו עם רבים אחרים בחוות ההכשרה. וכך גרו באהל אחד שני חברים יוצאי לבוב, שבאו מחוות ביתניה, החברים לובלינג וצוקר, והצטרף אליהם בן־מרדכי. שוחחו הרבה, העלו זכרונות, התוַכחו על עתידו של גדוד העבודה, על עתידו של המקום, על תכניות להקמת המשק, וכאן ריכז סביבו החבר נוז’יק חוג חובבי תיאטרון, והמשיך בתכניותיו בעיסוקו מהבית, לתכנן הצגת חזיון, מחזה, נשף תרבותי. ישבו ורקמו תכניות. ונוז’יק וכל שבחר וקרב אליו, החלו לרקום איתו סביב במה זו את תכניותיהם. וכך החלו להופיע המחזות הראשונים, ההצגות הראשונות של שלום עליכם, נשפי התרבות הראשונים, תמונת חיות מן ההוַי. הצגנו “יפים הלילות בארץ כנען” עם שירה, העלינו כבשים על הבמה, עם ענבלים וצלצוליהם. ישבנו סביב המדורה ושרנו ואיתנו כל הקהל שהצטופף בחדר האוכל. הייתי מאד פעיל בכל אלה.

בעין חרוד חלה תמורה, והוא הפך לאט לאט ליישוב קבע. החאראתים, אותם פועלים שכירים ומשפחותיהם, פונו על ידי האפנדי מהבנינים ששכנו בהם, ועברו להתנחל במקום אחר. הם פינו את חמשת בניני האבן שגרו בהם, ומן הגבעה את האהלים שנתקעו. המחנה שהוקם קרוב לביצות של מעין עין־חרוד עלה אל הגבעה, והתחילו לנקות באופן יסודי את הבנינים מכל הזבל והלכלוך הרב שהצטבר בהם. תיקנו אותם, וסיידו אותם מבפנים. בנין אחד שהיתה בו המאפיה הורחב והוגדל, בנין שני הוכשר למחסן מצרכים, שלישי לאורווה, ורביעי לרפת וחמישי כמטבח. החלו לרכוש צריף ראשון גדול, שהפך לחדר אוכל. וכל זה אני מספר משום שזה היה הצעד הראשון של המעבר לצריפים, וכך זכינו גם אנחנו בצריף אחד גדול עם דלתות ווילונות, וצריף שני מעברה השני של בריכת המים, ששֵרת כמטבח ובו מרפסת גדולה.

פרק כב: חבר’ה טראסק (כפי שאני חש אותה)    🔗

הכלל שלה הוא “מוכרחים להיות שמח”, ככל שהמצוקה גדולה יותר, השמחה חייבת להיות גדולה הימנה. שזהו הכלל. וההמנון שלהם פשט בכל הארץ:

הנה באנו דרך פנו

ארחי פרחי הפקר אנו

ומסיימים: אנחנו אספסוף פורח

הבוז לכל בטלן גונח

והיית אך שמח

סיסמתנו, חבר’ה טראסק.

לאחר נדודים, גניבת גבולות וטלטולי דרך החלו להגיע לחופי הארץ אותם צעירים, בנים ובנות בני העליה השלישית, אשר הותיקים שהקדימו בואם, חיכו להם שנים רבות בכיליון עיניים, והיו שעות של ייאוש, קשיי המלחמה, רעב, מחלות, התקפות של ערבים פורעים, גיוסים לצבא התורכי, אבל הם החזיקו מעמד, חיכו, קיוו כי הצעירים יגיעו, כי “החלוץ” עוד יצעד. והם הופיעו, והם הגיעו, שיכורים לארץ שלה ייחלו. עזבו את ספסלי לימודם, את עירם, את בתי הוריהם, פתאום מצאו את עצמם צעירים וחפשיים לנפשם, לא עול הורים, לא עול לימודים, לא עול בחינות וציונים, רק שאיפה אחת שדבקה בהם, ולא הרפתה – לעלות! לעלות לארץ ישראל. סוף סוף הם הגיעו לארץ המיוחלת, אל מדינת היהודים לעתיד לבוא, הקץ לנדודים! הקץ לגולה! הם הופיעו קבוצות קבוצות, צעדו ברחובות תל־אביב־יפו, וברחובות חיפה, צעדו בשירת הלֶכת שלהם ובדגל מורם, “בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים”, והיו שיכורים, היו כחולמים, כתינוקות שזה רק נולדו. וחיפשו יום עבודה, אשרי האיש שמצא יום או יומיים עבודה. מיד נאספו סביב אותו מאושר כל חבריו וידידיו “כל החברֶה”, וסעדו סעודת מלכים של פרוטות במטבח הפועלים או במסעדה, השיקו כוסיות ולגמו יין. לפעמים רוקנו בקבוקון של קוניאק ועשו שמח. השירה בקעה ועלתה למרומים, החלה קדחת הריקוד. “מי אנחנו ישראל! מי כולנו ישראל!” “מוכרחים להיות שמח”, “הבה נגילה”, שעטו ורקעו, פורקי עול, הפקר! והשירה והריקוד פשטו בכל הארץ ובכל נקודות היישוב.

הם באו מאותה ארץ רחבת הממדים, ארץ המכילה בקרבה עולם ומלואו. לאחר ארבע שנות המהפכה ומלחמת האזרחים הכל נהפך בה על פיהו ולא היה בה אף דבר שנשאר עומד על מקומו, בניינים, מוסדות, אורחות חיים, ונתקיים בה הכתוב “הפוך בה והפוך בה דכֻלא בה”, הכל נעשה הפקר, הרכוש והנפש. ואחד משישים של אותה אוירת הפקר דבק גם בצעירים אלה, ובתוך הדלות והמצוקה חיפש לעצמו מוצא בריקוד ובשיר. וכל כמה שגדלה המצוקה, כן גדלה התשוקה לשיר ולרקוד.

אנשי חברת טראסק החלו פעולתם בתל־אביב. כאשר התארגנו אנשי גדוד העבודה וייסדו את פלוגותיהם וקיבלו על עצמם כל משימה קשה ובכל זאת ידעו לשיר ולרקוד, ראו בהם אנשי חברת טראסק אחים לצרה, למצוקה ולשמחה. בייחוד עלתה קרנם בימים אלה לאחר כיבוש העמק, לאחר שהקימו את עין חרוד, ואת הנקודה השניה תל־יוסף. קשרו איתם קשרים הדוקים, וייסדו בעין־חרוד את חברת טראסק, ואף דאגו לספק להם לגימה בשעת הצורך, והיו מבקרים אותם תכופות. עין־חרוד דאגה לפרובינציה שלה, לתל־יוסף, וייסדו גם בה את חברת טראסק. השתלבתי בחבורה עליזה זו שקיבלה על עצמה את התפקיד הנכבד, “מוכרחים להיות שמח”.

פרק כג: בטרם שלונסקי    🔗

קנאה גדולה התפתחה בין הפרובינציה הנידחת שלנו הטובעת בין הביצות ופלגי מים, תל־יוסף, שליצני הדור קראו לה תל יהופץ, ובין המטרופולין, והיא עין־חרוד. שכן כל המגע עם העולם הגדול מגיע אלינו מן המרכז, מאותה מטרופולין. האספקה, העיתון הקבוע היוצא בעין־חרוד בצורת הקטוגרף: עיתון “מחנינו” ובו פרטים על כל המתרחש בעין־חרוד, ועל המצב ביתר פלוגות הגדוד, וכן סיכומים של אסיפות, ויכוחים, נאומים, מאמרים, סיפורים וגם שירים, ורשימה קצרה מאת המזכיר שלנו על מה שמתרחש בתל־יוסף, רשימתו של תרשיש. אך יותר מכל רבו השמועות על המתרחש בעין־חרוד, הצגה של חובבים מקומיים, מקהלה, הכל מצוי שם, כל גיבורי האומה, מהותיקים, הותיקות, מותיקי השומר, חברים מכפר גלעדי, תל־חי ומגיניה. וכך הגיעה אלינו השמועה על משפחת שלונסקי, שהוא עצמו הרוח החיה ומנהיגה של חברת טראסק. על רעייתו היפהפיה והיודעת לשיר ולשחק, על שתי אחיותיו, אחת מלחינה והשניה מלווה ופורטת על פסנתר. ויש פסנתר ישן. כולם ברוכי כשרון, חבורה עליזה, לוגמים לגימה ועושים שמח. מזמן שאפתי להכירם מקרוב ולהנות מכל השמחה שהם משרים על כולם.

ערב אחד חשוך וקר הגיעה אלינו כל החבורה. התכנסנו באהל אחד וערכנו הילולא כדת וכדין. האהל היה מלא ודחוס, דלקו בו שתי עששיות. היו כל בני המשפחה ואליהם נתלוו כל בני הלוויה שלהם, החסידים המושבעים, בחורים מקרים, אודיסה, ועוד. שלונסקי פתח במספר הלצות ובדיחות, וכך החלה שיחה שוטפת עליזה מלאה צחוק ומשובה. מצחוק לצחוק עברו לאט לאט לשיחה רוסית עסיסית. לוסיה היפהפיה, יופי רוסי אצילי, עיניים כחולות, שיער זהב, ערמה של זהב סוככת על ראשה, שרה בקול עמוק, קצת צרוד. אחות שלונסקי עוזרת על ידה, והאחות השניה מלווה במנדולינה. כאשר עברו לשיר רוסי ידוע, נתלוו כל החברֶה והפכו למקהלה משובחת. שרו על ספינות סטֶנקה רַזין ששטו על הוולגה, שרו שיר קוזקים, פרשיה, שוטפים חוצים את הערבה, שרו על מרחבי ים, על מלחים חשופי חזה שעירים, שירים אחרונים של הצבא האדום.

שלונסקי עם תלתליו השחורים, ועיניו הבוערות, ישב מרוכז והרהר, ופתאום עצם את עיניו, ניער את בלוריתו, פשט את זרועותיו, והחל לדקלם בפתוס גובר והולך את הפואמה “שנים עשר” מאת אלכסנדר בלוק, על אותם שנים עשר שליחי ישו עלי אדמות, שנים עשר אנשי ההפקר המשוטטים בחוצות ובמסבאות של מוסקבה. דקלם בפתוס משירי יסנין, משירי מאיאקובסקי, ופתאום התחיל לשבץ, להגניב, לתוך אותם שירים קטעים קטעים בחרוזים, בשפה העברית, שורות בודדות, ובחן את פני השומעים – מה הרושם אשר שורות בודדות אלו עושות עליהם. קטעים על אנשי ההפקר, על הופכי סדרי חיים, על פורקי עול, על ההפקר. היתה זו עברית שכמוה טרם שמעתי מימי. עברית שחצנית, שלוחת רסן, ביטויים מפוצצים, חרוזים פורחים, של ארחי פרחי, אבל בעברית. כל זה התרחש בערב אחד מתחת להר הגלבוע, באהל קר וחשוך. הכל סער בי. התאמת הפתגם שהיה שגור: “שלונסקי רוכב על שלונסקי ומצליף בשלונסקי”.

פרק כד: חברת טראסק שלנו (נוסח תל־יוסף)    🔗

אצלנו בפרובינציה שלנו לבשו אורחותיה של חברת טראסק צורה מיוחדת, שאף הוציאה לה מוניטין, ורבים באו ליהנות ממנה. “הרבי” שהפך בהילוך אטי אבל יסודי לראש וראשון של החברֶה “והיית אך שמח”. איש במחנה אינו יודע את שמו, את מוצאו. בעל קומה בינונית, קצת שמנמן, פנים עגולים בהירים, חיוורים, עיניים כחולות, עור בהיר, שקוף, עיניים חולמות, עיני תלמיד חכם, בחור ישיבה. בטח הינו מזרע קדושים צורבא דרבנן. ומי יודע לאיזה מעמד הגיע בחצר האדמו"ר, שבטח מוצאו מחצר שכזאת. אולי בנו של אחד מהגבאים הראשיים, שכל לידתו וכל יניקתו מאותה חצר, מי יודע?

בשנות המהפכה חלו הרבה מהפכות בחצרות הרבנים שסביבתנו, בברצלב, אומן, נימירוב, סקווירה, טאלנה, היתה משופעת בהן. מהם שצעיריהם החלו לכתוב דברי ספרות על עניני חולין, מהם שחִברו שירים בעברית, מהם שהתנדבו לצבא האדום, מהם שנהיו קומיסרים, פוליטרוקים, ומהם שפנו אל “החלוץ” ועלו לארץ, לפלוגות השונות, וכאן נחבאו אל הכלים, עד שבאה שעת ההתגלות.

הרבי שלנו כינס על ידו, תוך שיחה תוך שירה, מנין של בחורים. היה מדבר על ענייני דיומא, על העניינים המתרחשים במקומנו, משבץ פסוקים מן התורה, דברי חכמה מן התלמוד, מן מרנן ורבנן. פה מפיק דעת. משבץ מעין סיפור, מעין דרשה, אוהב זמר, מזמר שירה חסידית עם הרבה דבקות, עם הרבה התלהבות. יושב בראש השולחן וכולם מסובבים אותו, הוא חביב ואהוב על כולם, יש בו משהו המושך אליו, נעים לידו. כולו שופע אהבה ורוך, הוא מעודד, הוא מנחם, הוא מדביק את כולם באמונתו הלוהטת.

אני בין חסידיו. פעיל מאד בשירה, מאזין לדרשתו, דבריו מתובלים במאמרי חז"ל, בסיפורי צדיקים, פסוקים נושרים מפיו כלאחר יד. מצטרפים אל ניגוניו, אל זמירותיו, בדבקות בהתלהבות. מה יש בו? יראת המקום? אהבת הבריות? יראת הבורא? יראת המעשה? כולם נדבקים בזמירותיו, טופחים באגרופיהם על השולחן, וקצת ברצינות, קצת בבדיחות הדעת, ובהרבה שמחה, נאנחים באנחה עמוקה. אַי אַי אַי רבנו שיחיה.

***

הייתי אחד מהחבורה, הרגשתי עצמי מאד נוח ומאד יעיל. ידעתי לשיר בקול חזק וערב לאוזן, ידעתי הרבה שירים בכל השפות. מהמקהלה בגימנסיה, מהמקהלה בבית־הכנסת הגדול, והרבה שירים חסידיים מהמקהלה ליד שולחנו של הרבי הזקן, לשם ליוויתי תמיד את סבא ואת אבא. אהבתי מאד לרקוד, וכך השתלבתי באותה חבורה עליזה שתפקידה העיקרי שנטלה על עצמה היה “לעשות שמח”.

כל ימות השבוע אנו מסובים יחד ליד שולחננו הקבוע, המשפחה הקטנה שלנו, זאב, בילה, שוסטר ואנוכי בחדר האוכל באותו אהל גדול, ומצטרפים בשירה של כל הקהל הגדול. ואילו בליל ששי ובשבת בדמדומי ערב בשעת סעודת שלוש סעודות, אני מיסב ליד שולחנו של הרבי, ראש לחבורה. פותחים את סעודת ליל הששי בזמירות מיוחדות לשעה זו “וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ”, וממשיכים “האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד”, “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, וכך ממשיכים והולכים, מתחממים, מזיזים את השולחנות עם סיום הארוחה, מסתדרים בעיגול ומתחילים בטיפוף אטי. מתנועעים החברים, מצטרפים, נדבקים, כתף אל כתף. העיגול גדל, ומתחילים לרקוד בהתלהבות. שועטים בועטים. העיגול סובב סובב “אל יבנה תל־יוסף”, “אל יבנה הגליל”, “גדוד יבנה תל־יוסף”, “גדוד יבנה יזרעאל”. “יה חי לי לי, יה עמלי לי לי, יה חלילי עמלי”.

את סעודת שלוש הסעודות אנו פותחים כמנהג חסידים אדוקים, כמנהג יהודאין גובראין בדג מלוח כבוש ופת קיבר, ושרים שירים נוגים, עצובים. הרבי מוציא מחיקו בקבוק יין או בקבוקון קוניאק, מוזג לכל אחד בספל שלו מעט מן המעט תוך כדי לגימה. למשקה היתה דואגת חברת טראסק – עין־חרוד, לקיים מה שנאמר “אל יחסר המזג”. הרבי מרים כוסו: לחיים יהודים! לחיים! ומאחל לכולנו משאלות לב שונות. כאשר נחה הרוח על הרבי היה דורש דרשתו מענייני דיומא, וכולנו מתנועעים, חברים סביבנו, מתכנסים ומאזינים לדרשתו של הרבי, וטופחים באגרופים קמוצים על גבי השולחן. “אי אי אי הרבי שיחיה!” ועוברים לשירה שמחה עליזה: “המבדיל בין קודש, בין קודש, לחול חטאֹתינו הוא ימחול”, “אליהו הנביא אליהו התשבי”. הועלו האורות, חלפה שבת, שבוע טוב! וממשיכים בזמר. “כשהרבי אלימלך איז גווערן זעהר פרעליך, אז דער רבי געהט, אז דער רבי שטעהט”. הרבי שמח, מתופף באגרופו על גבי השולחן, עיניו עצומות, ופתאום פוקח אותן, משקיף על כל סביבותיו, מגלגל עיניו כלפי שמיא. והושלך הס. הרבי דורש. וכולנו מאזינים לדרשתו. הקהל מסביב מכתר אותנו, עושים אוזנינו כאפרכסת ומאזינים.

פתח הרבי ודרש, ותוך כדי כך פתר לי בעיה סבוכה שלא ידעתי את פישרה. מיום שדרכתי על אדמת הארץ לא ראיתי צורת מטבע. לשם מה? הכל ניתן להשיג בפתקאות. הפתקאות מודפסות בכתב עברי ברור, מודפסות על פיסות קרטון חום, בגודל של רבע קלף “המשביר של הסתדרות הפועלים הכללית”. אתה אוכל ארוחת צהרים במטבח הפועלים, ומשלם בפתקא של עשרה גרוש – הרבה כסף! ומקבל עודף פתקא של “מטבח הפועלים של ההסתדרות הכללית של הפועלים”. אתה סועד במטבח הפועלים לאחר שמלאו לך אותם אחד עשר יום תזונה של בית־העולים. ואיזה מעדנים אוכלים אנחנו במטבח, צלחת גדולה ומלאה על גדותיה של חמיצת כרוב, מתובל בלחם. כמה שלִבך רוצה, הרבה חמיצה, הרבה לחם. שם צפה חתיכת בשר, לפעמים מטיילת לה עצם מלאת מוח. טעם גן עדן. אתה יוצא שבע ומאושר, משלם, ומקבל עודף שישמש לארוחה נוספת ביום המחר. עם פתק זה אתה קונה צרכיך בחנות מכולת. של ווקוביינין או של קליינמן, או של מזרחי. כיכר לחם, חמאת שקדים, דג מלוח כבוש, חפיסת חלבה, קופסא קטנה של ריבה, מקבל עודף מאותו חנוָני – פתקא חתומה על ידיו כדי שתקנה אצלו גם בפעם השניה. אתה משלם בבית העולים עבור כל ארוחה בפתקא “בית העולים חיפה, המנהל דוסטרובסקי”. וכל זה עובד יפה, בלי כל תקלות, ואתה תמה ומשתומם, איזו ארץ משונה שכל חייה, חיינו, סובבים על הפתקא. קיבלתי כמו כולם את המצב כדבר המובן מאליו, אף אחד לא טרח ואף פעם לא הוסברה לי התופעה המשונה הזאת. עד שבאה דרשתו של הרבי, ופתרה לי בעיה סבוכה זו.

פרק כה: דרשת הרבי    🔗

שנו רבותינו: בשלושה דרכים הארץ נקנית: בשטר ובפתק ובמטבע. מטבע אינו אלא מילה של מליצה. משל היה. מי מאתנו ראה מטבע ממש, או החזיק מטבע בידו, או יודע צורת מטבע מהי? הרי אפילו גזברים שבתוכנו רק את שִמעה שמעו ואותה לא ראו. השטר והפתק כיצד באו לעולם? הרי מעשה שהיה כך היה:

כאשר קיבל לידו מנהיג הדור, ד"ר חיים וייצמן, מידו של הברון רוטשילד¹²⁴ את הצהרת בלפור, קרא בה קריאה ראשונה ושניה על כל הנקודות והפסיקים שבתוכה. נהרו פניו ושמח שמחה גדולה. מיד יצא אל רחובות היהודים והקריא אותה בקול רם וחגיגי לעיני כל ישראל – שישו יהודים! הצהרה זו היא סימנה של אתחלתא דגאולה, והיא תובעת מכל אחד מאתנו, כשם שאבותינו הקדומים עולי בבל קראו במגילת והצהרת כורש, וסיימו בקריאה: “מי בכם מכל עַמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים”, ואף אתם כך, התחילו מיד בהכנות לעליה לארץ האבות. וכשם שאבותינו הרימו תרומת כסף וזהב כדי לבנות את הריסות חומות ירושלים ואת הבית, אף אתם הרימו תרומתכם הנדיבה כדי להחיות את שממות הארץ, ולהקים מחדש את הריסות ירושלים. וכל העם מריע: נעשה ונשמע! הריעו הידד, הידד, תחי מדינת היהודים! והיתה גדולה השמחה באהלי יעקב ובמשכנות ישראל, וערכו תהלוכות והפגנות גדולות ברחובות הערים של רוסיה הגדולה, והחלו בהכנות לעליה. ועד שהם תוהים ובוהים, נשתבשו הזמנים, פרצה מהפכה ראשונה, ולאחריה מהפכה שניה, וכל הארץ כקֶטֶב מְרירי. נשתבשו סדרי החיים, וחייהם נתונים בסכנה וכל רכושם ירד לטמיון. הגבולות נסגרו, אין יוצא ואין בא, ורק אלפים אחדים מן הצעירים אשר בעם, והם חיל החלוץ העובר לפני המחנה, נחלצו מבין ההפיכה, חצו ימים, פרצו גבולות, והגיעו לארץ אבות בעירום ובחוסר כל, חולמים ושיכורים לא מיין, ושרים בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים, אך הם דלים ואביונים, וחסרי כל. הביאו רק שתי ידיים מוכנות לכל עבודה קשה ומפרכת ושתי רגליים לשוטט ולחפש יום עבודה, ועבודה אין, ומשתכרים אל צרור נקוב. הצרכים מרובים ובכיסם אין פרוטה שחוקה לפרטה.

באו ראשי עדת היחפנים אל ד"ר וייצמן, ושטחו לפניו את בקשתם, את זעקתם: רבנו, מורנו, פרנסנו. שהרי אם אין קמח אין תורה, וישוב הארץ מניין. וייצמן שפיקח הדור היה, דיבר אליהם כדוד המלך בשעתו: מאין אפרנסכם בנים חביבים, לכו ופשטו בגדוד. אמרו לו, כבר פשטנו בגדוד וישועה אין. אמר להם, לכו והתפרנסו זה מזה. ענו לו, אין הבור מתמלא מחוּליָתו. התחיל וייצמן סובב הולך על פתחי נדיבים ונגידים בכל הארצות ובכל הערים אשר בהם יהודים. בארץ אשכנז, פולין וליטא, ובמיוחד בארץ עתירת הממון, היא אמריקה, לבקש נדבה ותרומה כדי להחיות נפשותיהם של הצעירים והצעירות שחֵרפו נפשותיהם וחדרו אל הארץ הנשַמה. קרא וייצמן בקול גדול, וזעק זעקה גדולה “עם ישראל אייך?” ולא קיבל תשובה ומענה, כי הרי בידוע כי אחינו בני ישראל זריזים להתרגש ולהתפעל מכל בשורה טובה של גאולה וזה רק לרגע קט, ואחריו באים שיקול הדעת ויישוב הדעת לכאן ולכאן, אך היד קפוצה והלב סתום והכיס סגור.

הלורד רוטשילד שרב היה ניסיונו ביישוב הארץ ומגעיו עם היהודים היו רבים ביותר, כי ידע צדיק נפש בהמתו, שלשל חמש מאות אלף ליטרא שטרלינג לקופה הריקה של אוצר היהודים, והסב את שמה לבנק אנגלו־פלשתינה. שמע הד“ר וייצמן שמועה, ואץ רץ אל הבנק, וביקש הלוואה עד שירחיב. אמרו לו: נו! הבין הד”ר את הרמז, וחתם להם שטר על שלוש מאות אלף, וקבע תאריך לפרעון השטר, ועליו חתמו כל גדולי הדור של ועד הצירים, היא ההנהלה הציונית, והם נכבדים מארץ אנגליה ומאמריקה. וד"ר וייצמן הוסיף ליד תאריך הפרעון את המילים: “בעזרת השם, בלי נדר”. באו אליו מנהיגי עדת היחפנים, ובהם בן־גוריון, בן־צבי, ברל ושפרינצק, נטלו ממנו מאתיים אלף ליטרא שטרלינג ונתנו שטר, וגם הם הוסיפו את המילים “בעזרת השם בלי נדר”. וכך החל מחול השדים של מסכת שטרות. אלו חתמו לאלה, ואלו לאלו.

וכך החלו גלגלי המכונה וגלגלי הכלכלה להתנועע ולהתגלגל. העניינים החלו לזוז, ובשביל פרט של כסף לשימוש יום יומי של אותם חלוצים, יצאו לאור הפתקאות. וכל מוסד ומוסד והפתקאות שלו. ופתקאות של המשביר נפוצו ביותר, ואלו חולקו בין הפלוגות, בין קבוצות העבודה, ואלו גלגלו אותם הלאה לחנויות המכולת, למאפיות, לבתי מלאכה, לנגרים, ולסנדלרים, לקמח, לסוכר, לשמן, לקטניות. וכך החל הסַחַר מֶכֶר. אתה לי בשטר, ואני לך בפתק. ורבתה השמחה באהלי ישראל, ואכלו ושבעו ורקדו הורה סוערת.

וכאשר הגיע זמן פרעונם של השטרות שחתם ד“ר וייצמן, ואלה שחתמו מנהיגי היחפנים, נתן ד”ר וייצמן לבנק שטר אחר, וקבע תאריך אחר, ושוב כתב עליו: “בעזרת השם בלי נדר”. וכך בלי סוף מתגלגלים השטרות, וכך בעזרת השם הכל סובב הולך, הגלגלים נעים, וד' ירחם את בני ציון, אל תקרא בניך אלא בוניך. חברֶה אל דאגה! לחיים יהודים! לחיים!

הרבי גלגל עיניו כלפי שמיא, והתחיל לדפוק בשני אגרופיו הקמוצים על גבי השולחן, ולפזם זמר עליז, ואנו מחזיקים מחרים אחריו:

"אשרינו מה טוב חלקנו

ומה נעים גורלנו

ומה יפה יפה יפה ירושתנו".

וכך נפתרה לי, כמו לרבים מאתנו, אותה מסכת סבוכה וסתומה. והרבי המשיך:

האגדה מספרת, כאשר יעמוד אליהו הנביא על הר גבוה, יתקע בשופר ויכריז: משיח בא! משיח בא! וכל המוני בית ישראל הנתונים בגולה ובשביה בין כל אומות העולם שומעים את הבשורה, יקומו מאבלם, ויתחילו לצעוד בהמוניהם, זקנים ונערים, נשים וטף, וצרורותיהם על שכמם, וכל הדרכים וכל השבילים מלאים המון צועד, עד שיגיעו לנהר סוער ולמשברי גליו, ועליו נטוי גשר עשוי ניר, ומעברו השני פרושה ארץ קדומים, ארץ אבות. וכל העם הרב צועד ברמה ומצהלות תרועה על גשר הניר ומגיע בשלום לעברו השני, והגשר מחזיק מעמד, עד כלות כל העם לעבור. כן, רבותי, אנו בימים של גאולה, וכל השטרות וכל הפתקאות הם המה גשר הניר. והנה הגענו עד הלום, כה לחי! לחיים חברים! לחיים!

פרק כו: פעמי אביב    🔗

זה שני חודשים שהגשמים יורדים עלינו בלי חשׂך, נשפכים ממש קיתונות קיתונות. עננים שחורים עוברים על ראשינו ומורידים עלינו את מימיהם. רעמים, ברקים. הפלגים, הנחלים מהר הגלבוע זורמים משכשכים. ההר כולו זב מים כאילו כל גידיו וּורידיו נפתחו כמאיזו חיית בראשית, חיה עצומה רובצת. אתה שומע כל היום וכל הלילה את הזרימה, את השכשוך, אתה בעצמך הופך לאיזה יצור מים.

בעת האחרונה חלות הפסקות. פתאום נפסק הגשם למחצית היום, אך במחצית השניה הוא מתחדש ביתר תוקף. פתאום נפסק ליום תמים, על פי רוב ביום שישי לפנות ערב, כל השבת הוא נח מעמלו, כמו הסמבטיון, שובת. אך מתחדש כבר במוצאי שבת וזורם ונשפך כל הלילה, ומחדש מרעים הרעם ומבריק הברק. אתה שוכב במיטתך, מכורבל באהל, אתה שומר עליו כעל בבת עינך. זהו המקלט היחיד שלך על פני תבל כולה. מחזקים את היתדות, מותחים את החבלים, את היריעות, מנקים את תעלת הניקוז החפורה סביבו מהבוץ שנערם בו. האהל ניצב שוב איתן.

חורף עז, חורף גשום, מזג אויר סוער גשום, אין הותיקים שבתוכנו זוכרים חורף עז שכזה. אולם הזמן צועד, לכל תופעה יש סיום.

פתאום השתרר שקט מסביב. אין רוחות, אין סערות. דומה שגם האויר נעשה יותר חם.

היה זה בוקר אחד של שבת. קמנו, יצאנו מתוך האהל, הסתכלנו אל מול השמש העולה, והיא מפיצה אור וחום שגובר ועולה. העננים הכבדים הנישאים עם הרוח הקלילה חולפים על ראשינו ואינם מצליפים עלינו, כאילו ניטל כוחם, כאילו סחטו מתוך עצמם כל טיפת מים. הם הופכים משחור לאפור ומאפור ללבן, הם מתפוררים לאור השמש הזורחת, הם הופכים לצמר כבשים מרפרפים. כולם נישאים מזרחה, אל עבר בית שאן, אל הרי הגלעד אשר מעבר לירדן. ההרים הרחוקים הכחולים שהוצפו באור אדום, הנה נראתה פיסת שמים תכולה. היו אלה הצעדים הראשונים של אביב שכה ייחלנו לו. קראתי לימים אלה הפשרת גשמים, עדיין חייתי בתחושת החורף והשלג. חלה התעוררות בכל חוָיותינו ובכל מעשינו, ובאו עלינו ימים של פעילות רבתי.

נפתחו יריעות פתחי האהלים כדי שיחדור אליהם האור והחום. אנו מטפלים באהל שלנו, מרחיבים את היריעות מעבר לתעלת הניקוז שעשינו סביבו. האהל גדל ומתרחב. קיפלנו את היריעות וקשרנו אותן, האהל הפך לגלגל. כולם קיפלו את אהליהם, נחשפו המיטות המכוסות שמיכות אפורות, חומות, וכל מה שמצוי באהל על כל ריהוטו הצנוע. תלויים האהלים על גלגלים, על חבלים ומתנועעים ומתנודדים והם נראים כגלגלי הצלה של אניה סוערת. את האהל שלנו מקיפה רצועת ירק של עשב המפיץ את ריחו החריף הרענן. כל הגבעה מכוסה עשב ירוק חריף. אני נושם את ריחו הרענן המעורר.

האור כל יום הולך וגדל. האויר מתחמם. אדים מהבילים מכסים את פני העמק, הביצות הגדולות העלו קרום ירוק. הסוּף וחציר הבר משגשגים ועולים, נושמים את רעננותם. השקפתי על הסביבה, הכל מופיע כמו חדש בעיני. ממול האהלים של קבוצת טרטקובר, היא גבע, על המדרון השני מתנוססים האהלים של כפר טבעון, לא רחוק מאתנו החושות, בתי החימר, של כפר תל אל־פיר, שומעים משם נעירת חמור. הר גלבוע החשוף וסלעיו האפורים מכוסים מעטה ירוק רענן, ההר עטה שלל פרחים צבעוניים כחולים צהובים אדומים, החורשה שנטענו עולה ומשגשגת, ועציה מתנועעים ברוח הקלילה. עליתי על ההר. צעדתי בין השבילים שבין הסלעים, ליטפתי את העצים הקטנים. עוד מעט ותהיה לנו חורשת יער הנותנת צל. קטפתי זר פרחים צבעוניים, שמתי אותם בפחית, מילאתי אותה מים, תקעתי מסמר בעמוד אשר באהל ותליתי עליו את הזר הגדול, זר פרחים בשביל בילה. לפני זמן לא רב, בשבת אחת אחר הצהרים כאשר בילקה לא היתה, קרא זאב אליו אותי ואת שוסטר, ובחיוך ובצחוק קל, כאשר כולו מסמיק, אמר לנו: “קירבו אלי, אספר לכם סוד כמוס שישאר בינתיים בינינו, בילה הרה!” מאד מאד התרגשתי. אין להרגיש כל שינוי בארחות חייה של בילקה. היא עובדת, היא שרה, היא רוקדת, קוראת הרבה.

אני מהרהר, אני זוכר את לידתו של הבן הבכור, אברהמ’לי של אחותי חוה. אמא לקחה אותה לביתנו, גיסי היה מגויס בצבא. אני זוכר את צריחות התינוק. הרבה לילות הייתי מקשיב לבכי שלו וביום למילמול שלו.

נכנסה בילקה, העיפה עין על הזר. “זה בשבילך – בילקה!” – היא הסמיקה, כנראה הבינה את הרמז, ניגשה אלי, חיבקה אותי בין זרועותיה. “תודה רבה לך פנחס יקירי”, והעניקה לי נשיקה חמה. הרכנתי ראשי בין חיקה. “מהיום והלאה אל תעשי מאמץ מיותר בעבודה ובקריאה, אני אשב ואקריא לפניך”.

זאב ובילה התרועעו משחר נעוריהם. בילקה סיימה את הגימנסיה במדלית זהב. שניהם בתנועת הנוער הציונית, זאב פעיל ביותר ותופס מקום מכובד. מטיילים מחוץ לעיר, משיטים סירה על הדנייסטר. הם מתבגרים, זאב מתחיל לבקר את בילקה בבית הוריה ומתקבל בפנים יפות ומסבירות. אבא של בילה, דוד שור, יהודי משכיל מחבב אותו. בילה בת שמונה עשרה. במגיפה שפקדה את כל המדינה נפטרו הוריה של בילה בזמן קצר. נשארה בילקה יתומה. זאב הביא אותה לביתו, וההורים שלו שהכירוה מקודם קיבלו אותה בזרועות פתוחות, וקבעו להם חדר קטן עבורה. כאשר מלאו להם עשרים ואחת שנים הם נישאו ויצאו לעבוד במשקי האכרים במושבות כהכשרה לעליה לארץ. הם נדרו נדר כי הילד הראשון שייולד להם, זה יארע רק בארץ ישראל, והנה הגיעה השעה היעודה. אנו תמיד מספרים קורות חיינו אחד לשני, הם מספרים מקורות חייהם, ואני מספר חויות, סיפורים מבית אבא וסבא,

מההוַי בעיירה.

באחד הימים הגיע למקומנו באיזה אורח פלא מטיף, מיסיונר. הוא לבש אדרת חומה ארוכה קשורה באבנט שחור, ועל כתפו צקלון גדול, שערות שחורות ארוכות, והתחיל לשוחח איתנו. הוא היה יוגוסלבי. הוציא מצקלונו חוברות שונות שכולן ענינן דברי השליחים, דברי ישו, ועוד, והוא הוציא מצקלונו גם ספרון, כרך עבה בכריכה שחורה. בספרון עבה זה היו כרוכים ביחד ספר התנ“ך והברית החדשה. פעם ראשונה הצצתי בה, אך משך אותי מאד התנ”ך. רבים היססו משום מה לקחת דבר ממנו. מאד משך אותי התנ“ך כי הייתי כל כך רגיל אליו, תמיד היה ספר התנ”ך מונח על ידי והייתי מעיין בו כל פעם, תוך שכיבה על הספה, וזה זמן רב שלא היה על ידי והוא חסר לי מאד. הפעם התחלתי מחדש לקרוא בו בענין מיוחד, ופרקים פרקים מספר בראשית הקראתי בפני בילקה עם כל האגדות הקשורות לסיפורים שבהם. היא מאד התפעלה והתרשמה עמוקות “איזו שפה מופלאה, איזה עוז של ביטוי, ובאמת רוח אלוהים מרחפת בכל הספר הזה והסיפורים שלו”. ובי עוררו סיפורים אלה געגועים וכמיהה.

פרק כז: נוצרת חצר ראשונה של המשק    🔗

השטחים שמסביב לגבעה, בייחוד מדרוני ההר של הגלבוע, החלו מתיבשים, ואנו כובשים שטח אחרי שטח, מסקלים חלקה אחרי חלקה, ועורמים ערמות, עודרים, חורשים, באים במגע קרוב עם האדמה. המחנה עצמו מתרחב והולך, כי אין כבר מקום מספיק על הגבעה. המחנה פושט למטה לצד עין חרוד, מעבר לתעלת המים הזורמת לרגלי הגבעה מעבר לבריכה וזורמת הלאה. מכאן הפנינו אותה למרחק של חצי קילומטר לצד עין חרוד, לשטח המיועד לגן הירקות והמשתלה. השטח גם מתרחב לצד הכפר תל אל־פיר הסמוך אלינו ולפסי הרכבת ולכפר שטה, לכפרים אלה נסללים שבילים ראשונים. שטח הביצות מתחיל סמוך מאד לגבעה ונמשך עד פסי הרכבת של התחנה שטה. אין אנו יכולים להגיע כל החורף אליה. גשר העץ הרעוע הנטוי על המעין נשטף כולו מזרמי גשם והמים ששטפו בעדו. אנו רואים מדי פעם מרחוק רכבת עם ארבעה קרונות נוסעים, ואליהם קשורים שלושה קרונות משא, מזדחלת, שורקת ופולטת עשן, יורדת מטה מטה בכיוון לתחנת צמח. או שרכבת עם חמישה קרונות נוסעים וקרונות משא עולה בכיוון לעפולה לחיפה משמיעה שריקות אטומות, מבוישות.

כפר שטה סמוך לתחנת הרכבת ולבניני האבן שלו. אנו משוטטים בין שני הכפרים, באים איתם במגע ראשון. חושות מטיט, חימר חום מהאדמה אשר מסביב. ילדים יחפים מתרוצצים בכֻתֳּנות ארוכות או ערומים, חמורים משוטטים בין הבתים, נשים יחפות עם שמלות ארוכות מהלכות, ערבים מזוקנים, פניהם שחומים, נשים עם מטפחות ארוכות. הן משוחחות אחת עם השניה בקול רם, טורחות בעבודת הבית, אופות על הטַבּוּנים אשר בחוץ, מבשלות מכבסות. אנו מנסים להכנס עם הערבים לשיחה, ראשם מכוסה בכפיות או כיפות סרוגות גדולות. מצרפים מילה למילה ומגמגמים, מדברים בעיקר בידיים. הם מסתכלים בנו תוהים עלינו. מוסקובים מוסקובים, הם מסבירים אחד לשני, מן “הקומבניה”. ככה הם קוראים למחנה שלנו, שפירושו “קומפניה”.

בשבת אחת לפני הצהרים בבוקר זוהר הגיעו אלינו לביקור ידידותי חבורת צעירים מן הכפר. הם הסתדרו במעגל, החזיקו ידים וסובבו בעיגול, ופתחו בריקוד הקרוי אצלם דֶבּקה. הראשון הוביל ובידו מטפחת ומנופף אותה. כולם נעו צעד אחרי צעד התרוממו למעלה וירדו בשעטה מטה, פתאום החליף המוביל את המטפחת בפגיון קצר, ושוב צעדו התרוממו וירדו בשעטה מטה, וסובבו. היה זה מענין מאד בשבילנו. ניסינו ללמוד מהם ריקוד זה והם צחקו ועלזו. לימדנו אותם ריקוד ההורה, כיצד שמים יד על יד, נצמדים כתף אל כתף, והם ניסו ולמדו מהר מאד. רבה היתה השמחה, פגישת שכנים.

***

המחנה שלנו, מרחב המחיה, הולך ומתרחב. לצד הרי קומי הוקמו מספר אהלים למטה ובהם אהל המזכירות שמכהן בו החבר תרשיש. זכה להיות בין תלמידיו של ברנר בפלוגת מגדל. הוקם הצריף הראשון למטה עבור חדר האוכל. לידו הצריף השני, המטבח, עם מרפסת רחבה ובו כל התנורים והדוודים. בקרוב נשב בצריף שעדיין אין בו חלונות ודלתות, הכל חורים פעורים מכוסים ביריעות בד, מהאהלים הישנים או שקים חדשים. מעבירים לתוכו שולחנות, ספסלים. את האהל הגדול מפנים, מכינים אותו כבית חולים, מעמידים בו כעשרים מיטות ברזל, מזרונים קשים פרושים עליהם, סדינים לבנים, כרים לבנים, שמיכות צבאיות. מכינים צנצנות עם כינין. כאן יהיה בית חולים, שולטת כאן לאה החובשת. הכינה מספר צעירות כאחיות שתעזורנה לידה, כאחיות רחמניות. הדברים לא נעשו בניחותא, היה לחץ גדול מצד לאה החובשת, האחות הגדולה, לפנות את האהל הגדול שישמש כבית חולים לחולי הקדחת אשר בודאי במהרה תתקוף רבים מאתנו. עזרו על ידה ולחצו גם הפועלים והפועלות מן הותיקים. היה לנו קשה להפרד מהאהל הגדול, מהפינה החמה שיצרנו בו, מהמחסה הבטוח בלילות גשם וסערה כאשר האהלים הקטנים התמוטטו ומצאנו באהל הגדול את הפינה החמה. האהל ששרנו בו, רקדנו בו ורבתה בו השמחה, ואני התקשרתי אליו עמוקות הודות לשולחן הרבי, אולם נכנעתי לגזירה שנגזרה על כולנו.

נפלה החלטה במרכז הגדוד, המתכננים את שתי הנקודות ואופי משקן: תל יוסף אשר רובה של אדמתה שחורה, כבדה, תהיה למשק של פלחה: זריעת דגנים, חטה, שעורה, חצירים שונים, תירס, כל מיני קטניות, רפת ולול, גן ירקות ועוד ענפים. עין חרוד, אשר אדמתה רכה חומה, תשמש למרכז המטעים, עצי פרי שונים וכרמים וכן רפת ולול, בתי מלאכה ועוד ענפים. התעוררות גדולה בקרב ציבור החברים והחברות. אסיפות, בירורים, ויכוחים. והמנחים את כל הקהל הרחב הם הותיקים והותיקות שבתוכנו. הם היודעים מנסיונם פרק בהלכות משק של קבוצה. אני מאד מעריך את דבריהם, את שיקוליהם, את הסבריהם. הם מאד התחבבו עלי ולבי חם אליהם. החברים והחברות מתחילים כל אחד ואחת לחפש להם, לברור לעצמם ענף עבודה להשתלב בתוכו.

חברי קבוצתי ואני בתוכם יעודנו קבוע – “הקבוצה החקלאית” – השם מזכה וגם מחייב. כולנו לעבודת הפלחה, לעבודה בשדה, חרישה, זריעה וקציר, ולבי עובר על גדותיו, אני פלח, אני עובד אדמה, אדמה ממש.

ניצנים ראשונים של בניית בניני המשק. – בנינים? כלומר הוחל בהקמת הסככות. המחצלות מתחילות להופיע, הן מגיעות מביצות החולה, מחצלות כבדות מקני סוף עבים כקני במבוק דקים, הן מגיעות מביצות כברה מקני סוף דקים, מחצלות קלות, ארוכות וקצרות, אפשר גם לפרוש אותן באהל. המחצלות מגיעות עמוסות על גבי גמלים, חמורים, חבילות, חבילות. ערבים יחפים נוהגים בהם, ערביות יחפות באות איתם, הן מסייעות להם. פשטה השמועה כי המוסקובים החיים בקומבניה זקוקים להן. וכך התחלנו ב“בניית המשק”.

מעין חרוד הגיעו שתי עגלות עמוסות בעמודים, מרישים, כלונסאות ולוחות עץ עבים ודקים בלתי מהוקצעים. תקעו ארבעה עמודים, חיברו אותם יחד, וכך נוצר הבסיס לגג ולקירות. על הגג, בשיפוע לצד מערב, פרשו מחצלות עבות ועליהן מחצלות דקות. הקירות נוצרו מלוחות העץ העבים והדקים וכיסינו אותם במחצלות דקות. הסככה היתה פתוחה כלפי מזרח. הידד! האורווה הראשונה עמדה על תילה, עד ימות החורף הכל אתי שפיר. ובימות הגשמים נדאג לחזקה, די לצרה בשעתה. לשם העברנו את זוג הפרדות שעמדו ארעית תחת גגון של פחים באחת הפינות של המבצר על הגבעה. לימים הובאו גם זוג סוסות נאות. הועברו גם כלי עבודה שנרכשו במשך הזמן, מחרשות, מַשׂדדות, ובצורה כזו נבנתה גם הסככה לרפת, הובאה לשם פרה אחת מעין חרוד שיהיה חלב חם לאלה שהחלו להרגיש חולשה, סימנים ראשונים של קדחת.

זאב הדואג לבאות סימן חלקה באחת הפינות הסמוכות לגבעה שחלק ממנה נחפר בתוך הגבעה ליתר בטחון מהצד המזרחי, ויישר חלקה בגודל של שני חדרים. אני ושוסטר עוזרים על ידו. הבאנו אדמה שפכנו על החלקה והידקנו אותה, הבאנו אבנים וגידרנו אותה. “כאן אקים סככה בשביל בילקה בבוא השעה היעודה והיא תופיע עם תינוק בחיקה”, אומר זאב וחיוך רחב השתפך על פניו. עמדה בילקה על ידנו, הסתכלה על עבודתנו וחייכה. הכל מתחיל להפך מציאות. “עוד חזון למועד”, הפטירה. הסוד נודע בכל המחנה, התופעה גם מורגשת על בילה, הבנות מתרגשות מאד. “עוד מעט יוולד לנו למזל וברכה התינוק הראשון של תל־יוסף”. “המשפחה מתפצלת”, אמרתי בקול שקט ועצוב. זאב מרגיע: “אתם הרי תהיו כאן אורחים קבועים, פעם תצטרכו להחליף אותי בלילות של שמירה שלי, אי אפשר להשאיר את בילקה והתינוק לבדם, פעם כאשר אחלה בקדחת תצטרכו להיות כאן, ללון כאן, תמיד תהיו על ידנו, איתנו”. עוד הזמן רחוק, זה יקרה לדברי זאב בחג השבועות, ועדיין אנו עומדים לפני חג הפסח.

לימים בנה זאב לצד מערב במרחק מה מהסככה חומה מפחים, מילאנו אותם באדמה ובאבנים, והיא שימשה מעין חומה מגינה על הסככה.

פרק כח: כיצד מייבשים ביצה    🔗

התכונה במחנה רבה. מיד אחרי החג תתחיל העבודה העיקרית, “יבוש הביצות”. כיצד מיבשים ביצה? עניין זה מעסיק אותי מאד, על כך משוחחים, על כך מתווכחים.

הופיע המהנדס, ברוייאר, שתקן מרוכז, לבוש חליפה אפורה, העמיד ליד האהל הגדול כן ועליו לוח, פרש עליו גליון נייר כחלחל עבה וכולו פסים קוים קוים, אנו מקיפים אותו, מעתירים עליו שלל שאלות, והוא מסביר מסביר, וחושף לפנינו את רזי ייבוש הביצות אשר ייעשה כאן. את עניין התעלה הגדולה הוא הקו העבה, את עניין התעלות הצרות הן הקוים הדקים הנמשכים אל התעלה, עניין הצנורות, החצץ. הגליון וכל קוָיו דומה לחלת דבש, לרשת של דייגים. אנו בולעים את הדברים והוא ממשיך להסביר, “הביצות תתיבשנה, השמש הלוהטת של הקיץ תיבש את השכבות העליונות שלמעלה, ואילו למטה, בעומק, ינוקזו על ידי התעלות. כן, ישנה למטה אדמה פוריה, קשה, דשנה, הכל מצוי תחתינו ויש לחשוף אותה, יש ליצור אותה. עוד מעט כאשר חום הקיץ יתחיל, נתחיל בעבודה”.

בלענו את כל ההסברים, הכל מובן, הכל לא מובן. זקוקים לאמונה, אשרי המאמין. אנו מחכים בכיליון עינים להתחיל בעבודה.

פרק כט: גן־הירקות    🔗

מצב ביניים: תקופת הכיבוש, החירות והחופש וההסתגלות למקום הסתיימה, ועדיין אין מאשרים אותנו כנקודת התישבות. האביב מסתיים ובקיץ תתחיל העבודה בייבוש הביצות, עבודה לחמשים עובדים: לעשרים עובדים תעסוקה קבועה וכמספר הזה יקדחו, “אלו יקדחו, יבריאו, ואחרים יבואו במקומם”, כפי שניבא המהנדס ברוייאר, היתר יעבדו בשירותים השונים. וממה נחיה? לבקוביץ' מכתת רגליו בין המוסדות וצועק ככרוכיא “אם כבנים אם כעבדים”. סוף סוף השיג מקרן הקיימת סכום של חמש מאות לירות על חשבון הכשרה, נטיעות, סיקול, עקירת סִדריות. אנו עוברים תקופה קשה, המדפים במחסן המצרכים – אותה סוכת מחצלת – מתרוקנים, קופסאות השימורים הולכות ואוזלות, שקי האורז, הקטניות, הסוכר פוחתים ומתרוקנים, השטרות שלנו בהמשביר ואף בחנויות הפרטיות בחיפה, שאנו קונים מהן, אינם נפרעים ופרעונם נדחה מפעם לפעם.

הפועלות הותיקות שבתוכנו ובראשן לאה מירון¹²⁵ ובתיה ברנר, שאינן מרבות שיחה בדרך כלל תמיד שקולות בדעתן, מאיצות בנו למהר להכין את גן הירקות. אליהן מצטרפות כל הפועלות הותיקות, אחותו של טוביה מתוס, הדומה לו, בלונדינית, נעימת סבר תמיד טורחת במטבח לשפר ככל האפשר ולתבל את הארוחות הצנועות שלנו, חנה אפשטיין שקוראים לה חנה אפ, רועשת עושה המולה, מוכנה לכל תפקיד קשה ומסובך. ילידת באר יעקב והיתה מספר שנים בקבוצת כנרת. לכולן נסיון רב בעבודת גן ירקות. אליהן הצטרפו גם שמוליק הפטר וטוביה מתוס, כולם מאיצים דוחקים בנו ולא נותנים מנוח, “יש למהר ולהכין את גן הירקות כדי שיהיה לנו מה לאכול בקיץ ובימים שיבואו אחריהם, הזמן דוחק, העונה חולפת, יש לקבוע שטח מתאים לחרוש אותו, לזרוע ולהשקות”. לבקוביץ' טוען “עלינו לקבוע אחיזה בקרקע, התנחלות”. יצאה כל החבורה ולבקוביץ' בראשם לתור אחר שטח מתאים, במרחק של חצי קילומטר לצד עין חרוד אין ביצה, האדמה שחורה כבדה. מצאו וקבעו שטח ישר בן עשרים דונם שישמש כגן ירקות ומשתלה.

אנו, ומשפחתנו הקטנה בתוכם, נושאי התואר “הקבוצה החקלאית”, ראינו עצמנו שותפים פעילים לתכנית, ובין התומכים הנלהבים. יצאתי עם חיים קוקסו עם זוג סוסות הונגריות מאלו שהעבירו אלינו מעין חרוד לחרוש את השטח. חיים נעץ את המחרשה ופתח תלם ראשון, ואני נוהג בסוסות. אחר כך התחלפנו בתפקידים. ופותחים תלם אחר תלם, והאדמה השחורה נשפכת, ובוקעים ממנה אדים חמים. רעננות וריח מיוחד נישא באויר. הרגשתי רטט, רגע שלו ייחלנו הרבה זמן. אחר כך עלינו במַשׂדדה, שידדנו את החלקה, הרגבים התפוררו, והשטח נעשה פריך.

פלג המים היורד מהר הגלבוע נפל לתוך הבריכה שבנינו ליד המטבח, וממנה הוא ממשיך את זרימתו למעין חרוד. אנו הפנינו את הזרם היוצא מהבריכה אל חלקת הגן, הקפנו את כל החלקה, והפנינו את הזרם אל האפיק של מעין חרוד, ועל ידי כך יכולנו להשקות את כל הגן.

לבקוביץ' מסר לידיה של לאה מירון עשרים לירות, ואמר: “לכו לתל אל־פיר, הכפר הערבי שבשכנותכם והוא שוכן על ערמת זבל. יש לזבל את שטח הגן. תפנו אל המוכתר”. עשו כדבריו והעיסקה בוצעה. עשרים חמורים טעוני שקי זבל על גביהם נעו כל היום בתאוצה מיוחדת, הלוך וחזור, ונהגו בהם כל תושבי הכפר, קשישים נערים ילדים נשים ונערות, נעות ודוחקות בחמורים. שפכו את השקים והֵריקו אותם על פני כל השטח החרוש גבשושיות גבשושיות. זו הפעם הראשונה שראו פרוטה של ממש עבור זבל שנערם אצלם שכבה על גבי שכבה, מאז הם מתקיימים כאן, שהשתמשו בו לבניית החושות העשויות מאדמה וזבל, שהסיקו בו את הטַבּוּנים, אשר העלו עשן סמיך שחור והפיצו ריח מיוחד שפשט על כל הסביבה. אבל הזבל היה מן המשובח: זבל כבשים, זבל עופות, וזבל מהפרות הרזות וכולן מכה וחבורה שדמו לערבים הקשישים, צנומות עור ועצמות.

אנו, חברי הקבוצה, בקרנו כל יום לראות ולעקוב אחר כל המתרחש כאן בסקרנות מיוחדת, ואף סייענו בידי הבנות בעבודות השונות, והפעם הזאת פשטנו עם הטוריות שבידינו על החלקה ופיזרנו את הגבשושיות של הזבל, וכיסינו אותן באדמה, ושוב עלינו על השטח במשדדה ויישרנו אותן ועשינו את האדמה לפריכה ביותר. לאה מירון ובתיה ברנר הביטו על החלקה ועיניהן נוצצות מרוב חדוה, הן חפנו חופן אדמה, ואף אנחנו עשינו כמוהן, והריחונו את האדמה המזובלת. ריח נעים, ריחה של אדמה שחורה מזובלת.

למחרת הגיע לבקוביץ‘, ליוו אותו הפועלים הותיקים וכולם היו מלאי שמחה למראה השטח החרוש המזובל. לבקוביץ’ הביא איתו צרורות צרורות מלאים זרעים מכל הסוגים, ומסר אותם לבנות, מהם לזריעה בערוגות, ומהם לזריעה בפחיות עבור המשתלה שתקום. הביא איתו גם שני מזלפים.

שש בנות גויסו לעבודה בגן, ועוד שתיים כמועמדות בשעת הצורך. בילקה היתה מהראשונות שגויסו לגן, בזכות אבות, ובזכות התואר של קבוצתנו החקלאית שנשאה עליה, והיתה מאושרת מאד. יוצאת כל בוקר לשדה! הסוף לכביסת בגדים ולבנים ותיקונם. העניקו לבילקה שני כלים לעבודה, יש לה מעדר קטן לחפירת ערוגות שבצידו השני שתי שיניים גדולות ומגרפה קטנה. בחגורת השמלה תקוע דקר קטן מעץ עבה מחודד בקצהו ומצופה פח, זהו הדקר שבעזרתו היא נוקבת באדמה ושמה בה את הזרע, מכסה אותו ומשקה אותו. יוצאת היא בבוקר לעבודה וכלים על כתפיה, צועדת טופפת משמחה, גאה על כליה ואומרת שהם הקישוט היפה ביותר שקיבלה מימיה. מפיה אנו שומעים כל יום חדשות מרנינות מהזורעים והשותלים. על צנוניות, על בצל ירוק, על דלעת, קישואים, אפונה ירוקה, על פול, על כרוב, על כרובית, על עגבניות, על חצילים. אני שומע, בולע את השמות, התיאבון גדל, הדמיון ניצת, ואני מהרהר האם כל התמונה הססגונית, האם כל החזון הגדול, יהפכו למציאות. אנו כולנו נושמים את ריח העתיד של הפרי, את גן העתיד שהפך לנו לגן התקוה.

באחד הימים, על חלקה גדולה ליד הגן, הוקמה סככה רחבה ועמוקה. מכוסה היתה במחצלות לכל שלושה צדדיה, וכל הגג שלה. פתוחה היתה הסככה לכל רוחבה לצד אחד. כאן הלכה ונוצרה המשתלה. נבנה ארגז גדול שכוסה בחלונות זכוכית, הובאו לכאן כל הפחיות הריקות שהיו מונחות בערמה גדולה ליד המטבח, הובאו גם פחיות ריקות מעין־חרוד, וכן שני מזלפים. בסככה באחת הפינות ערמו ערמה גדולה של זבל, שמדי פעם היו מזליפים עליה מים כדי שתישמר לחותה ושלא תיבש. הבנות טרחו ומילאו את הפחיות באדמה שחורה מעורבבת עם זבל, תקעו בכל פחית גרגר זרע, והטיפו עליו מים, ושמו את הפחית המלאה בארגז המכוסה. הפחיות סודרו בארגז שורות שורות לפי מינן וסוגן. הזליפו עליהן מים ומדי פעם פתחו את חלונות הזכוכית כדי שיקלטו את קרני השמש, ושוב כוסו, ועקבו אחרי הפחיות. עד שבוקר אחד נבט הגרגר, הציץ עלה קטן ירקרק, וביום השני עוד עלעל ירקרק, והם צמחו ועלו, וגדולה היתה השמחה, כמו עולל רך שיצא פתאום לאויר העולם, והפכו לשתיל רך ששלח את עליו לכל עבר כאילו פשק ידים. הם ישתלו בערוגות בגן מי בקיץ, ומי בסתיו, ומי בימי חורף. היו כאן הרבה שתילי עגבניות, שתילי חצילים שהפכו ברבות הימים למאכל עיקרי, שתילי גזר ועוד סוגים רבים. כולם חיכו לתורם בארגז בחממה. גויסו עוד בנות רבות לעבודה, ולאה ובתיה מנצחות על המלאכה, מדריכות ומורות, וכולן מאזינות להן כמו לאמהות בעלות נסיון רב. הרבה עבודה ומסירות ואהבה הושקעו כאן. המשתלה הפכה למרכז הגן, לפינת יצירה שוקקת. תמיד נשמעה כאן שירה הומה ומנעימה, כל אחת ליד הפחית שלה, מפזמת חרישית את פזמונה, כמו שיר ערש, ולפעמים הצטרפו כל הבנות למקהלה אחת עליזה.

פרק ל: חג פסח ראשון בגבעה    🔗

אין זמן להרהר הרבה כי בינתיים מתקרב חג הפסח, חג החירות, ליל הסדר. בצריף למטה ההמולה גדולה, כולם מדברים בקול רם, אין זכר לסדר, אין יודעים כיצד לערוך אותו. הארוחה כרגיל, הלחם מצוי, אין סימן כלשהו למצה. בחוץ עומדת חבית יין ותלויים עליה ספלים רבים. באו הרבה אורחים. ערבוביה אחת גדולה, מהומה ממש. שותים לחיים עוד ספל ועוד ספל, החלה השירה, החלו הריקודים. שתיתי, עברתי את המידה, הראש מסתובב, הראש מסתחרר.

הרבי עלה לירושלים, קיבל הזמנה מקרובי משפחתו וגם שלחו לו להוצאות הדרך. המשפחה היחידה שכולה פסח היא משפחת פרוטופופוב, הוא ורעיתו חיה’לה עם התלתלים הבלונדיניים. דווקא הוא, מבניהם של אותם גרים מרוסיה, אשר התנחלו במושבות שבגליל בסג’רה, במסחה, הודיע מפורשות כי בשבילו פסח הוא חג אשר חמץ לא יימצא בו. תבע ודרש כי יביאו לו מצות וכלי אוכל חדשים וביצים וירקות, אחרת הוא ורעיתו ירעבו כל ימי הפסח. הוא טיהר את האהל, איוורר אותו, ומוכן לרעב. המזכיר והמחסנאי שכיסם תמיד ריק, טיכסו עצה, נסעו לחיפה והפכו עולמות, גרפו אמצעים ותרומות מחברת קמחא דפסחא, והביאו איתם חבילות אחדות של מצות וכלי אכילה חדשים, ארגז עם ביצים וארגז ירקות. את המאכלים הכין בעצמו בכיריים שבנה על יד האהל. כך חגגה משפחת פרוטופופוב את חג הפסח. “אדם תמוה”, אמרו. אך תקיף.

עמדתי ליד האהל, הבטתי בפירורי המצה, ונשמתי את ריחם אל קרבי. פניתי לאהל, שכבתי על מטתי. איזה עצב עמוק ירד עלי. הראש סחרחר והלב כבד. מלמטה, מסביבת חדר האוכל וחבית היין, עולים פעמי הרוקדים, צעקות, השירה.

“זבחו זבחי צדק וביטחו בד'”.

“שובי, שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי” – זמר חדש שהביאו האורחים.

“אל יבנה, אל יבנה, תל־יוסף”.

השירה והריקודים נמשכים ורועשים. ואני שקעתי בזכרונות. נזכרתי בליל הסדר בבית אבא. כולם מסובים ליד השולחן. אבא סבא, אמא סבתא ואנחנו השלישיה. ארבע כוסות. כוס של אליהו. שלמה’לה שואל קושיות. אך כל זה נראה לי כל כך רחוק, לא מציאותי, משהו מעולם האגדה, משהו שאינו קיים כבר כלל, ולא יחזור לעולם.

הרהרתי במשהו יותר מציאותי. העליתי בזכרוני את ליל הסדר, ההכנות לחג, רק לפני שנה, לפני שנה בלבד. ליל הסדר בבית החלוץ אשר באורהייב, בסרביה. היה אבא על ידי לאחר שעברנו יחד את הגבול. אבא ניהל את בית הספר העברי בעיר והיה אורח רצוי בבית החלוץ ובקר בו תכופות. עם התקרב החג הרצה ערב אחד בפני החברים על ערכו ומשמעותו של חג הפסח, חג החירות, חג האביב. אבא טרח ערב החג והכין את בית החלוץ והכשיר אותו לחג הפסח. ביום זוהר אחד עמד אבא בחצר, על ידו עמדה בילקה וטרחה איתו, על יד דוד גדול רותח, והגעילו את כל כלי הבישול ואת כלי האכילה מאמאיל. צלחות, ספלים, כפות, מזלגות, סכינים. אבא הסביר לה את כל הדינים והמנהגים, והיא האזינה לדבריו קשב רב, הכל עניין אותה במיוחד.

שבועיים אחרונים עבדנו באפיית מצות במאפיה של דוכובני, והבאנו אתנו הביתה ערמות ערמות של מצות ריחניות, וסדרנו אותן במטבח הנקי והמצוחצח. בליל הסדר הועלו הרבה אורות באולם האחד, חדר גדול. כולם הסבו ליד שולחנות מכוסים במפות לבנות, ליד כל אחד היו מונחות שלוש מצות ובקבוק יין. השולחנות היו מלאים וגדושים בקבוקי יין. את המפות והיין הביאו צעירי העיר שהתחברו אלינו והיתה ידידות גדולה. הם נרשמו בהחלוץ והתכוננו לעליה לארץ ועלו קבוצות קבוצות, בארץ פגשנו רבים מהם. מהמטבח נישאו ועלו ריחות של תבשילי הסעודה. את הסדר ערך המשכיל שבתוכנו, אדם בן שלושים בקי וחריף ומאד שנון. קידש על היין וקרא קטעים קטעים מתוך ההגדה והוסיף לכל קטע דרשות ופירושים משלו. עירבב ימים קדומים לימים שאנו עומדים בהם ערב העליה, הוסיף קטעים משל ביאליק, אחד העם. האולם התמלא צעירי העיר ויותר מאוחר הגיעו גם מבעלי הבתים, מותיקי הציונים שבעיר. בא גם אבא לאחר שסיים את הסדר בבית הדוד מתתיהו, אחיו של סבא, אשר שימש לו ביום חג ומועד כבית שני. היתה שמחה גדולה, שרנו ורקדנו עד אור הבוקר. היה זה גם מעין נשף פרידה, שהרי יום לאחר חג הפסח אנו יוצאים לקישיניוב, ועולים ארצה. “הקבוצה השביעית הדוברת עברית”.

כנראה שמרוב עייפות ושתייה, נרדמתי. העירה אותי נשיקתה של בילקה. היא חשה בחסרוני בתוך ההמולה שעמדה למטה בחצר.

“מה לך פנחס, למה אתה שוכב כאן באהל החשוך?”

ספרתי לה על הרגשתי, על הרהורי, על זכרונותי. היא הרגיעה אותי.

“אין דבר נתגבר על זה. עוד יבואו ימים טובים. עוד נחוג חגים רבים”.

אני התעוררתי. בילקה הלכה. התביישתי. המשכתי להרהר. הייתי במבוכה. רגע של חולשה היה לי. אני בגדוד העבודה! אסור לנו להתמכר לזכרונות. הרי הכל מאחורינו, מחקנו. ההחלטה נחושה, ליצור חיים חדשים, במו ידינו, במאמץ של עבודה ויצירה, במו ידינו, שום נס, שום פלא לא יקרה לנו. ומה פתאום תקפו אותי געגועים לבית אבא. אבל כנראה היתה גדולה המועקה ולא עמדתי בנסיון. מה חשבתי? וכי כיצד נחוג את חג הפסח כהלכתו? האם יש לנו אמצעים כלשהם לאכול מצות כל שמונת הימים. האם יקרה לנו נס או פלא, האם יופיע אותו עושה הנפלאות שבסיפורו של י. ל. פרץ, ינופף בידיו ויפרוש על השולחנות מפות לבנות ועליהן מכל טובו של פסח, של ליל הסדר, מצות יין כוסות מבריקות, וסעודה עריבה ריחנית של ליל הסדר. הרי אמרנו סוף לנסים ולנפלאות, כל מה שניצור בעמל כפינו, מהאדמה הזאת, רק זאת תהיה נחלתנו. מה שניצור יותר, מה שנעמול יותר, תהיה לנו הרווחה.

הבוקר אור, שמש זוהרת, יום ראשון של חג הפסח, היום אין עובדים. חזרה אלי תחושת החג ומילאה אותי. אנשים נוהרים אל האהל הגדול. שם נערכת חגיגה. פניתי אף אני אל האהל הגדול.

פרק לא: משה’לה    🔗

שמה של האתון היה גבעונה משום התפקיד הנכבד שהיא מילאה, של אותו שבט הגבעונים “חוטבי עצים ושואבי מים”, והיא היתה בין שואבי המים מראשית ימי הגבעה, והתמידה במלאכה נכבדה זו כל הימים. היתה זו הבהמה היחידה שליותה אותנו מראשית הימים הראשונים. אף על פי שנִתוֹספו במשך הימים פרדות וסוסים, לגבעונה היתה שמורה זכות ראשונים, ושמורה לה ידידות גדולה של כל החברים. גבעונה היתה נמוכת קומה, אולם רחבת גו ומתניים, גב חזק ורגליים דקות, אזניים קשובות דרוכות, ונוערת במין חדוה מיוחדת, “חדוַת יצירה”, וראינו בה אחד מהחבורה. מחַשבי חישובים וחוקרי שושלת יוחסין חקרו ומצאו כי היא מזרעו של אתונו של בלעם. הרי שהיה לה גם ייחוס משלה.

אספקת המים היתה מהמעין שלרגלי הגבעה מתוך הבריכה שחפרנו. ריצפנו אותה ובנינו את קירותיה מן האבנים המרובעות המסותתות שנמצאו בשפע ליד קברו של שייך חסאן. כנראה התכוננו הערבים מהכפרים הסמוכים שבאו להשתטח על הקבר, לבנות על ידו בניין עם כיפה, מעין מסגד זוטא.

החבר הנוהג בה ודואג לכל צרכיו של המחנה לאספקה סדירה של מים, היה לוייאב בכבודו ובעצמו. לוייאב הוא המפורסם ביותר במחנה וחביב על כולם, אך במיוחד נתונה לו אהבתי העמוקה. היינו עוד חברים באורהייב בקבוצה השביעית, ועלינו יחד לארץ. לוייאב היה בשלישיה שלי בבית החלוץ של מנסרי ומבקעי עצים. היינו שלָשתנו מסתובבים בעיר, החל מאור הבוקר, מסתובבים ברחובות כשמשׂור וגרזן על כתפינו, מחטטים בחצרות ומחפשים שבר לבית החלוץ, ומכריזים על קיומנו בקולי קולות “האקען האלץ! האלץ האקען!”

לוייאב בחור כהלכה, גבה קומה, רחב כתפיים, רגליים גדולות, ארוכות, פנים רחבים שחומים כהים, לסתות בולטות, זוג עיניים צוחקות פקחיות, דומה כאילו נולד וגדל כאן, בשמש המזרח הלוהטת. תמיד שר ומפזם פזמונים, פולט אמרות כנף ופסוקים מן המקרא מן החומש, כמו טוביה החולב בשעתו. וזאת לדעת שלוייאב הוא ממשפחתו של שלום עליכם, הוא בן דודו, ומשהו מדמו של שלום עליכם טבוע בדמו.

באחת מפינות הגבעה סמוך למטבח ולאהל הגדול נטה אהל מיוחד, כעין אורווה, עבור גבעונה. עשוי מאהל ישן ועליו יריעות בד ומחצלת, שם היה שק עם מספוא והאוכף הכבד עשוי משׂקים. ארבעה פחים ריקים תקועים בשני הארגזים. גבעונה היתה מקבלת את פניו של לוייאב בנעירה עליזה בוקעת שחקים שהיתה מסתיימת בצריחות חדות.

“חכי חכי גבעונה, תיכף, תיכף, אני בא”.

היה נכנס לאהל, מאביס אותה, משקה אותה מפח המים שעמד לידה, מנקה את האורווה הקטנה, מבריש אותה יפה יפה כדי שלא תתבייש בין הבריות, מעמיד עליה את האוכף, את הארגזים והפחים, ויוצאים למלאכה. למד לוייאב על בוריה את לשון החמורים הנהוגה בארץ על כל גווניה, הצריחות המעודדות, הדחיפות והדחיקות עם המקל העבה אשר בידו, והיה מכוון אותה בדרך הישר. מדי פעם היתה נישאת אזעקה “לוייאב מים, לוייאב מים!”. והוא קם בלי חשק מאיזו פינה חבויה, סוגר את הספר ששקע בקריאתו, נאנח אנחה קלה, “נו, גבעונה, לעבודה!”, והרי הוא שוב על חמורו ועל פחיו המצלצלים, מתדרדר מטה, מטה, בשביל המתפתל ויורד מהגבעה אל הבריכה, וכולו נוהר משמחה. מי ידמה לו ומי ישווה לו, האדם היחידי בכל המחנה שאינו מכתת רגליו, שתמיד הוא רוכב ולו יהא זה על חמור. יושב הוא על עכוזו הרחב של האתון ורגליו כמעט נוגעות בקרקע, נוגעות ואינן נוגעות, הכל לפי מצב השביל, ממש נס בתוך נס. ושניהם, על הפחים והארגזים והאוכף הכבד הופכים לדמות אחת יצוקה מיקשה אחת.

ימים חלפו, גשמים פסקו, החורף חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, הגלבוע התכסה בשלל צבעים של פרחי בר, העמק כולו ירוק. שטחים התכסו בקני סוף גבוהים, אלפי דונמים כוסו בירק חציר בר בגובה בני אדם, זהו כנראה סחיש זרעו של ספיח בן בנו של שעורה של שבולת שועל אשר זרעו וקצרו דורות לפנינו, מי יודע מתי. אך השבֳּלים ריקות מגרעינים. נולד רעיון לקצור אותן ולכבוש אותן חבילות חבילות במכבש. קונים וקופצים על חציר ישנם בשפע, אולי זו תהא ההכנסה הראשונה מיבול האדמה.

הורגש ואי אפשר היה להסתיר את הדבר מעיני הבריות כי גבעונה מתרחבת והולכת. כרסה תופחת מיום ליום, הליכתה נעשתה איטית, כבדה. עולה במעלה הגבעה ונשימתה כבדה. לוייאב אינו רוכב עליה יותר אלא צועד לצידה, נוהג בה בניחותא ומדבר אליה רכות.

חגגנו את ליל הסדר, כמתואר, בחדר האוכל בצריף שלמטה תוך כדי שתיית יין משתי החביות שעמדו בחוץ ליד חדר האוכל. באו אורחים מכל פלוגות העבודה ומעין חרוד. לוייאב שהבין כי קרבו ימיה של גבעונה להמליט, והרגיש באותו לילה את ציריה וחבליה, הכניס אותה לתוך האהל הגדול שהפך לבית חולים עם עשרים מיטות ברזל עדיין ריקות, ופרש עבורה מחצלת ליד ארון הספרים שנשאר עומד בפינתו. הכין חציר ירוק ללעיסה וקערת מים, פיזר קש נקי. וכך באין רואים, בלי מיילד, בלי מיילדת, המליטה גבעונה בשעה טובה ומוצלחת עיִר קטן זעיר כגודל גדי בן יומו, כעין חד גדיא.

היה זה ביום הראשון של חג הפסח, כאשר קמנו בבוקר בשעה די מאוחרת, כבר עמד לוייאב כשפניו זוהרות מרוב אושר, שהנה נולד למזל ולברכה פטר חמור. והכריז כי בשעה זו וזו תיערך החגיגה: הכנסת העיִר בבריתו של אתונו של בלעם. וכך היה. בשעה מסוימת התאסף באהל קהל חוגגים ליד ארון הספרים. החלו בודקים ממשמשים ומלטפים את הרך הנולד, יצור קטן וחמוד. לוייאב הכין קומקום יין וספלים, הורמו הכוסיות, ולוייאב פתח בדרשתו:

“לחיים! לחיים! זה הקטן גדול יהיה, והוא ימשיך במסורת אמו הורתו הצדקת החסודה, מרת גבעונה, שתזכה לחיים ארוכים. ומכיוון שבראשון של פסח, חג החירות משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות, זכר ליציאת מצרים, נולד, אנו נקרא את שמו במשפחת החמורים המיוחסים: משה’לה! כי על כן “מן המים משיתיהו”. אמן, כן יהיה רצון. לחיים, יהודים! לחיים!”

מאותו יום ואילך נעשה לוייאב מטופל במשפחה, וכך היו רואים אותו עולה במעלה הגבעה, רכוב על גבי גבעונה, ומשה’לה הקטן צמוד אליהם, משתולל ועושה היפוכים, מניף את רגליו האחוריות, וזורקן לאוירו של עולם.

לכבודו ולזכותו של משה’לה, כדי לדעת ולהווכח כיצד נתקיימו בו כל איחוליו וברכותיו של לוייאב, נזיז מעט את המסך ונציץ מבעד לסדק אל פני העתיד הקרוב.

לימים, כאשר חל הפילוג בגדוד העבודה, שחרת פצע עמוק שלא במהרה הגליד, אותו פילוג ראשון בתנועת הפועלים, ולאחר ויכוחים מרים וממושכים ועל דעת המוסדות, נגזרה עלינו גזירת החלוקה שבין עין חרוד ותל־יוסף, ששניהם יפרדו ויהוו שני משקים נפרדים. וכך קרו הדברים, גדודאים שרופים, שלא יכלו ולא רצו לוַתר על השם הקדוש של יוסף טרומפלדור, עקרו מעין חרוד ועברו לגבעה, פרט לותיקים והותיקות שבתוכה. ואנחנו, רובם של אנשי תל יוסף, עקרנו מהגבעה ועברנו לעין חרוד יחד עם הרכוש הדל ומעט הבהמות שנפלו בחלקנו, ובתוכם, משה’לה, שהתבגר בינתיים, התחזק ועמד ברשות עצמו. הוא נלקח אחר כבוד, ועלה לגדולה.

משה’לה שנעשה בריה קטנה חמודה, נלקח אל בית הילדים, והם אימצו אותו אל לבם, והיה חביבם הטוב ביותר. בחצר בית הספר במשק החצר ליד שני הצריפים הירוקים, התקינו לו אורווה קטנה ובתוכה אבוס קטן ושוקת, ודאגו להאביסו ולהשקותו, לנקותו ולהברישו. פינקו אותו הילדים ככל שידם משגת. התקינו עבורו עגלה קטנה עם ארבעה גלגלים של אופנים, והיו נוסעים איתו כל יום בשעה מסוימת אל מחסן המצרכים שהיה עומד בבנין מצידו השני של המשק, ומטעינים בארגז שבעגלה את כל המצרכים שהקציבו באותו יום לבית הילדים ולבית התינוקות. קמח אורז גריסים וקטניות, סוכר שמן מלח ופלפל וחומץ, וכל יתר המצרכים, וחוזרים בנסיעה חגיגית ופניהם זוהרים משמחה. ולא היתה שמחה יותר גדולה אצל אותם הילדים שתורם הגיע לשבת ברחבות על השק המרופד קש, ולנהוג בעגלה, להחזיק במושכות ולהצליף בשוט קל, “ויו משה’לה, ויו משה’לה!” עוברים ליד האורווה הגדולה ובידם שק ריק, ומקבלים מהאורוותן מעט שעורה, וחבילת חציר ירוק, וקש נקי לריפוד האורווה של משה’לה. וכך הוא גדל כל הימים ברווחה ובנחת. בימי חג ומועד ובחגיגות הרבות, היו הילדים מקשטים אותו בכל מיני קישוטים. חרוזים וסרטים צבעוניים, ואף פעמון תלו לו על צוארו. וכל ימיו גרם הרבה אושר ונחת רוח לילדים. וכשהיו המבוגרים רואים אותו בשמחת הילדים, היו מחייכים ומפטירים עליו את הפסוק, כמו שאומר הכתוב, “אשרי יולדתו!”

פרק לב: לקראת היבוש    🔗

עשינו קפיצת נחשון והצצנו לרגע קט ובהיחבא לימים שיבואו. אך נחזור לימים שאנו עומדים בהם, ימי התכונה לקראת הקיץ, לקראת העבודה הגדולה שעוד מחכה לנו.

מאותו יום שפרש לפנינו המהנדס ברוייאר את מפת השטחים ועליה קוים כחולים, הקו העבה והוא התעלה הגדולה, והקוים הדקים והן התעלות הצרות, חלה תמורה עמוקה במחנה. מתח נפשי, סקרנות שלא שקטה לרגע. כל הנושאים נידחו הצידה, הכל משוחחים על המפה, עליה ועל ייבוש הביצות, על ירידה וחדירה מבעד לביצות אל אותה תשתית הקרקע המוצקה הנמצאת בעומק של מטר וחצי מתחת לביצה הטובענית הצפה המתנודדת. ראינו את המודדים לבושי החאקי שפשטו באזורי הביצות לבושים מגפי גומי גבוהים עד למעבר לברכיים. הם נראים כחגבים ענקיים, יצורי בראשית אותן חצובות גבוהות והמקלות האדומים. מותחים חבלים לאורך ולרוחב, אותו חבל עבה שנמתח מרגלי הגבעה עד לקרבת האפיק של מעין חרוד. חבילות חבילות שהונחו באהל מיוחד שהקימו ובו מגפי גומי, חבלים, אתים עם ידיות ארוכות, אתים רחבים, אתים צרים חדים, וזה הכל לכבודנו למעננו.

המהנדס ברוייאר אחרי הרצאתו המאלפת ואחרי שענה והסביר על שאלותינו הרבות שנשפכו על ראשו בלי חשׂך, נסע והבטיח שיחזור בעוד זמן. ונשארה השאלה תלויה באויר, השאלה הנוקבת: אז כיצד מייבשים ביצה? ועד שלא התחלנו במלאכה עצמה, ועד שלא ירדנו לעומקה של ביצה, לא נקלטו בנו כל ההסברים שניתנו לנו. הוא מסר את כל הטרדות של הביצוע, את סידור העבודה, לחברנו שמוקלר, הוא מייצג אותו כאן. זהו החבר שמוקלר עם הקול הערב הנעים, שהיה מנעים לנו את לילי שישי בשירי היידיש שלו הנוגים העצובים והעליזים. ואף הפקיד בידיו את האהל עם הכלים עם האתים והחבלים, עם המגפיים מגומי, ואף את המפה עם הפסים הכחולים, שהיא תדריך אותו במהלך העבודה.

פרק לג: הקיץ    🔗

חלפו ימי האביב הקיץ מסתער עלינו בכל עוצמתו, השמש לוהטת שורפת צורבת, כל יום חוּמה הולך וגדל. פשטנו בגדי חורף זרקנו מעלינו את בגדי הצמר, לבשנו בגדי קיץ. מהלכים עם גופיות, מכנסיים קצרים מחאקי. זרקנו את הנעליים הכבדות המסומרות והתחילו לחלק לנו סנדלים שנועלים אותם ברגל היחפה. הסנדלים מובאים אלינו מהסנדלריה שנפתחה בעין חרוד, שבתחילה שומרים עליהם ולבסוף הם הופכים לנעל יום יומית. עומדת צפייה באויר. הנוף משתנה. מופיעות בריות חדשות שצריך להתרגל אליהן, צריך להתודע אליהן, צריך לחיות איתן. ויש כאן מביצי כינים ועד קרני ראמים, ורחמיו על כל מעשיו.

היתושים הופיעו להקות להקות. הם מזמזמים סביבך, זהו רחש המלוה אותך כל היום. הם חודרים לאוזניים, לעיניים, נושכים ועוקצים את הגופות הצעירים הרעננים, שבשבילם זהו מאכל תאוה לחֵך. העקרבים שסיימו את שנת החורף קמים לתחיה. הם צצים מכל עבר, מכל סדק, מתחת לכל אבן, מתחת לכל סלע. אתה מרים אותם מהאדמה, אתה מזיז אותם ממקומם, והוא כאן, שוכב על בטנו, עדיין מהומהם, נים ולא נים בתוך הלחות והרטיבות, אך רק נוגעות בו קרני השמש והוא מתחיל להראות סימני חיים, מתחיל לזוז, מריח אותך ומתחיל לזוז, פסיעה ראשונה ונעמד, וזז במהירות, מתקרב אליך, רוצה הוא להכירך מקרוב. ורבים קיבלו נשיכות מהם, ולמדנו להכות בהם בטוריה או באת בטרם קבלו החלטה סופית.

אף הנחשים יצאו ממאורותיהם לשחר טרף. רבים הם בגבעה, מופיעים הם בכל אהל, מפעפעים, לוחשים ומציצים בעיניהם הערמומיות, מחכים לרגע המתאים כדי לזנק עליך ולתקוע בך את שיניהם הארסיות. כבר רוצצנו רבים מהם, וכל יום עורכים ציד עליהם, אך הם פרים ורבים. נעשינו מומחים לעקרבים ונחשים, למדנו להכיר את הארסיים ביותר לפי צבעיהם, לפי ארכם, ואף נתנו להם שמות מיוחדים. העקרב השחור, העקרב הצהוב, הנחש הדק עם הצבעים הבהירים, עם הצבעים החומים, הצהובים, הקצרים, הדקים, הארוכים, השמנים, השחורים, כל אחד והשם שהמצאנו לו. למדנו איך לקרב אליהם בחשאי ובתנופה אחת להתיז את הראש.

הראמים אינם קיימים יותר באזורנו, אלו כלו מן הארץ זה עידן ועידנים. אבל שוכנים בתוך הביצות חזירי בר. מקום תענוגות לרבוץ בהם בתוך הביצות המתחממות. וכאשר רבתה תנועת בני אדם באזורנו, מצאו להם מחסה, מסתור, במערות אשר בהר הגלבוע, משפחות משפחות. רובצים בביצות בלילה ועם אור הבוקר הן מתרוממות ונמלטות לעבר המערות, חולפות את העמק. וחולפת במהירות הבזק חיה גדולה, שחורת שיער וזיפים, גבוהה, רחבה, חיה תוקפנית, ואוי לו למי שנתקל בדרכה ומנסה להתגרות בה. רצה טסה החזירה ואחריה רצים חמישה ששה גורים.

אני עובד בחפירת התעלה הרחבה. גם זאב ושוסטר עובדים כאן. זה חודש ימים שאנו שקועים בעבודה. אנו חופרים באדמת הביצות, נוברים בה, נוברים כחפרפרות, כנברנים, נראים כשוכני הביצות מאז ומקדם, כשוכני המערות של האדם הקדמון. עומדים בתעלות עם חזה חשוף, מי במגפי הגומי ומי בנעלים השחורות הכבדות. הסוליות פתחו לוע, המגפים נקרעים, ומיד עטים עליהם עם סמרטוטים, קושרים, חובשים, מורידים אותם, ועומדים יחף. הביצה מעלה ריח חריף, ריח עובש, וקני הסוף הגבוהים מעלים ריחם הרענן. חופרים את התעלה הרחבה המתחילה סמוך לגבעה ופונה לצד צפון, ומוליכה את האפיק של מעין חרוד, ואורכה יגיע עד שני קילומטר. רחבה היא התעלה, למעלה כשני מטרים, ויורדת בשיפוע עד עומק של מטר וחצי ולרוחב של חצי מטר, עד הקרקע המוצקה. כבר התקדמנו הרבה, עברנו כבר את שליש השטח. אנו כאן כעשרים איש מחולקים לארבע פלוגות. כל פלוגה חופרת שכבה אחת ומתקדמת הלאה, וזו אחריה מעמיקה שכבה ושופכת את האדמה הבוצית החוצה לצד ימין. וכך הגיעה הפלוגה האחרונה ביום אחד לעומק, לאותה התשתית שאנו תרים אחריה, לאדמה היבשה המוצקה, לקול תרועה וצהלה שפתחנו בה: יש אדמה! יש אדמה! גילינו את יבשת אמריקה. אם יש אדמה יש תקוה. החפירה נמשכה ביתר מרץ.

יוצאים אנו לעבודה עם אור הבוקר. אוכלים את ארוחת הבוקר, שתי פרוסות לחם עבות מרוחות בשמן חם ובבצל מטוגן, ועוד פרוסה מרוחה עם ריבה, ושותים ספל תה חם. יוצאים בשורה וצועדים לקצב צבאי. ואנו עכשיו קרוב לצהרים, מחכים לאות לארוחה, רעבים. בהמלצת שמוקלר וכדי לעודד אותנו את החופרים, נתן לנו המחסנאי לכל עשרה עובדים קופסת בוליביף גדולה וכיכר לחם. היתה זו ארוחת הצהרים שהשׂביעה אותנו ולמעלה מזה, חיכינו לארוחה זו בכליון עיניים.

וכך הגענו צעד אחר צעד, מטר אחר מטר אל האפיק של המעין, ומסביבנו טורחים ועמלים רבים. הנה שומעים מכאן פיצוחים פצפוצים, אלו הן הבנות ממגדל המומחיות לחצץ. כאשר הן שמעו מפיו של ברוייאר כי נצטרך להרבה חצץ מיד הוציאו ממחבואיהן את הפטישים הקטנים, עלו אל מדרונות הגלבוע, שם לקטו במשך החורף אבנים ערימות ערימות. הן ניקו את השטח והרי הן מוטלות הערימות ומחכות למועדן. פרשו עליהן את שמלותיהן, קשרו לראשן מטפחות, והן רוכבות על הערימות מפצחות ושרות. החצץ הולך ונערם ערימות ערימות, ומובל מכאן בעגלות, ומרפדים בו את התעלה, את הקרקע המוצקה, מעין שטיח פסיפס, חום לבן ושחור מאבני הבזלת. עגלות אחרות מובילות צנורות חרס שיקלטו לאט לאט את המים שיגיעו לכאן מהתעלות הצרות, ושוב מכסים את הצנורות בחצץ.

וכך הגיע תורן של התעלות הצרות. שלושה ריכוזים גדולים של ביצות לצד מזרח, לצד בית אלפא, וביניהם חלקות בודדות יבשות שאף הן מכוסות בשיחי שיזף דוקרניים. על פני שטחי הביצות מתוחים חבלים במרחק ניכר אחד מהשני, ובסופן מתחברים החבלים עם עוד חבלים. אלו תהיינה התעלות המובילות אל התעלה הרחבה. הכל מדוד ושקול, הכל מחושב. ניגשים למבצע הגדול.

עומד אתה וחופר אדמת בוץ. עומד אתה בתעלה ברוחב של חצי מטר וחופר וחופר ומגיע לעומק של מטר וחצי. עומד אתה בין שני קירות צרים נוטפי מים דלוחים ובוץ נוטף לחוץ בין שניהם, ואין לך מרחב מתאים לזוז לתמרן בין הקירות הנוטפים עליך. אתה חופר, מרים אֵת רחבה מלאה בוץ והיא נוזלת ומטפטפת, ועד שאתה מגיע למעלה כדי לרוקן אותה וכבר מחציתה של האת נזל ממנה וברח בחזרה. אתה מֵריק אותה מהמעט שנותר שהצלחת להביא לכאן, וחוזר וחופר. השמש לוהטת שורפת, ואתה ממשיך וחופר ומגיע לעומק של מטר וחצי ומקיש באדמה הקשה, היבשה, האדמה שאנו חותרים אליה, ולבך מתמלא סיפוק שהגעת למטרה הנכספת.

אני יוצא החוצה. נח רגע מתפרקד מסתכל בקירות הנוטפים ומהרהר והוזה: האם אנו מייבשים או מנקזים, התעלות האלה הן הן הניקוז, ובמה נייבש? בהבל פה? ומי הוא המייבש? הקב"ה בכבודו ובעצמו.

לפנות בוקר כאשר צעדנו לכאן כמדי יום ביומו בקצב ובשירה, ואתינו על שכמנו, נשבה עלינו רוח קרירה, רוח צפונית, ושמעתי מתוכה את שירת מלאכי השרת, והם שסיפרו לי על המתחולל כאן. הציץ ריבון העולם עלינו ואל פני האדמה שהיו עיניו בה כל הימים, וראה צעירים חשופי חזה חופרים נוברים בביצות. אמר בלבו: מה צעירים תמימים אלה עושים? חופרים בביצות אדמת הקודש שנתהוו בה במשך דורות? מה הם עוסקים במעשי בראשית, אף אני אסייע בידם, אחזק את ידיהם. מה עשה? הוציא חמה מנרתיקה והיא שלחה קרנים לוהטות בקירות הנוטפים ובביצות שסביבן ונעצה אותן כמדקרות חרב מרוטה, קרנים לוהטות מייבשות, והן סוחטות כל טפה מהן, והרי הקירות נוטפים.

נמצאה לי התשובה ההולמת לאותה שאלה נוקבת שהטרידה אותי כל הימים, ונחה עלי דעתי.

פרק לד: במזל דגים    🔗

כל הנחלים הולכים אל הים וכל הפלגים והזרמים הולכים אל אפיק מעין חרוד, ובדרכם אליו משתפכים על השטחים ועל השדות, ואנו מכוונים אותם בתעלות ישרות לבל יתפשטו. אף המעין עצמו ההולך אל הירדן נוהג בחפשיות יתירה. כל עוד הוא זורם באפיק באדמה שחורה כבדה הוא מתנהג כהלכה, אין פרץ ואין צווחה. אך כאשר הוא נתקל באדמה רכה שרובה חול וחמרה בשטח לרגלי כפר טבעון הוא פורק עול ומתנהג בחופשיות יתירה, חותר בדפנות הרכים, פעם פונה ימינה ופעם נוטה שמאלה, ויוצר לו פיתולים עגולים עד שמגיע הרגע ונופל גוש גדול ויוצר מעין סכר העוצר את הזרימה ליום יומיים. ובינתיים באין עוזר ובאין מושיע ובאין מפריע הוא משתפך על השטחים ועל השדות. כך הוא נוהג זה עידן ועידנים. הערבים מן הכפרים הסמוכים טוענים “זה מן אללה”.

אנו, שנעשינו מומחים לשינוי סדרי בראשית, ונעשינו מומחים לחפירת תעלות, ואף הקימונו מקרבנו בחורים יודעי ומביני דבר, איננו מקבלים גזירה זו. במרחק מה מהאפיק המפותל המסולסל מתחנו שני חבלים באורך של קילומטר – מקומו של האפיק החדש – והתחלנו לחפור תעלה עמוקה באדמה הרכה. חיזקנו את דפנותיה ואת קרקעיתה בלוחות מגולוונים והשארנו חיץ, מעין חומה של שני מטרים, בינה ובין הזרם.

היום יום שישי זוהר. בשעה עשר התחלנו להסיר את החומה המפרידה, צעד אחרי צעד, עד שהתחיל זרם דק נשפך מהמעין אל התעלה החדשה, שגבר והפך לזרם רועש וסואן. האפיק הישן המפותל החל להתרוקן ממימיו והפך לאט לאט למי אפסיים. ופתאום החלו יצורים חיים מפרפרים, שורצים ומתרוצצים בתוכו. חלקים בלי קשקשים, שמנים, שחורים, עיניהם מציצות בנו מבוהלות, מתחפרות שוב בקרקעית הספוגה מים ובוץ בקירות הרכים הרטובים, ומגיחות שוב, ומתחפרות. טרם ראינו בריות שכאלו. דגים! דגים! נשמעה צהלה. התחלנו לרדוף אחריהם. את הקטנים את הבינוניים צדנו בידיים, והם החליקו וברחו. על הגדולים והשמנים, מהם כשלושה ק“ג ומהם כעשרה ק”ג השתערנו בקלשונים, ותקענו אותם בהם, והם פרפרו. אחד רץ למחנה והגיע בעגלה עמוסה חבילות ברזל ריקות שהתגלגלו במחנה. אחריו באה עגלה שניה, אף היא עמוסה חביות ריקות שמִלאנו אותן במים, והתחלנו לשלות את הדגים בידיים, בקלשונים, ולמלא בהם את החביות. יודעי דבר, בראותם את השלל פסקו: אלה הם שפַמְנוּנים. אין לבשל אותם ואין לטגן אותם, השומן בהם רב מדי, אפשר רק לצלות אותם. לצלות! על המדורה!

חיש מהר נזעקו כל אנשי המחנה, אספו וליקטו את הנסורת של הסככות, גזרו לוחות, עמודים, כלונסאות, וחבילות חבילות קוצים, הסתדרו בעיגולים וערכו מדורות. הבנות נזעקו אל המטבח. אספו גיגיות, דוָדים והחלו להכין את השפמנונים השמנים העצלים. ערפו ראשים ופתחו אותם וניקו את קרביהם והגישו לחברֶה. אלו כרכו אותם בעיתונים ישנים, בדפים מקונטרסים ישנים מהעיתונים. כל פיסת ניר שהיתה במחנה נערמה כאן, ואף קוצים יבשים ערימות ערימות. הועלו המדורות והחלה הצלייה. הדגים נטפו שומן והגדילו את האש.

השמועה הגיעה חיש מהר לעין חרוד, ואולי ריחם של הדגים הצלויים. והגיעה משם חבורה עליזה ואף הביאו איתם בקבוקי יין, הסתדרו בעיגולים, ערכו מדורות, ואף הם החלו בצלייה. היום נטה לערוב, בקעה השירה, שרו את כל זמירות השבת, ואחריהן כל השירים המושרים בכל הלשונות ובכל השפות, הפכו את הדגים מצד אל צד, בזקו עליהם מלח וזללו וקינחו בספל יין. השומן טפטף והגדיל את המדורה. כן, היתה זו סעודת שבת כהלכתה. היינו שבעים, היינו מפוטמים. הדגים יצאו מהאף, היינו דומים לאותו דור המדבר זוללי השׂלָו. הלילה ירד. עיפים ויגעים מעמל הזלילה התפזרנו למנוחת לילה כשכל אחד מנגב את שפתיו מהשומן הנוטף מהן.

למחרת היום היה צורך לערוך ניקוי יסודי של הגיגיות והדוָדים ולהטמין את שרידי המדורות. ריח הדגים מילא את כל האויר, ועוד מספר ימים לא יכולנו להפטר ממנו. בבריכת המים שליד המטבח התרוצצו שפמנונים קטנים ובינוניים, חתרו בין סדקי האבנים וחפשו להם מסתור, קצת בוץ. איש לא נגע בהם לרעה, הם נשארו כזכר לסעודת השבת.

עוד ימים רבים המשיכו לספר עלילות אותה סעודת שבת. ליצני הדור אמרו כי פיתחנו ענף חדש במשק, את ענף הדיג, ואיחלו לנו הצלחה. רק ביקשו שנביא מכאן ואילך דגים לבנים עם קשקשים, דגים שיהיו פחות להוטים אחרי דברי ספרות.

פרק לה: המקלחת    🔗

אנו חיים בתקופה של המצאות, של פטנטים, ואין להם מספר. העולם כולו צועד בצעדים גדולים לקראת תמורה, ורבו השינויים. אבל אלינו טרם הגיעו. אנו רק שומעים עליהם. אנו חיים בתנאים של האדם הקדמון של שוכני המערות. אפשר לראותם את אותם החברֶה החופרים בתעלות, הנוברים בהן יוצאים כנברנים, כיצורי הביצות, שחורים מאדמה שחורה, נוזלים ונוטפים מים, צועדים יחף כשהמכנסיים מופשלים, בלי גופיות, חשופים שזופים. מחזיק בידו האחת גופיה שחורה מלוכלכת נוטפת מים, על שכמו האחת טוריה או את חפירה, על שכמו השניה תלויים זוג מגפי גומי. הוא צועד יחף לא מחמת חסכון אלא שהסוליות פערו פיהן ויש לשמור עליהן, אולי ימציאו איזה פטנט ויוכלו לתקן אותן. אנו איננו יודעים על כך, והם מונחים ליד האהל כאבן שאין לה הופכין. קושרים אותם לעת עתה בסמרטוטים, ואף אלו נתבלו נקרעו. על כל החבלים המתוחים בין אהל לאהל תלויים סמרטוטים בהם קושרים את המגפים, את הסנדלים החדשים שזה לא מכבר חילקו, וכבר הרצועות שלהם נקרעות והולכות, וכורכים אותם בסמרטוטים, הסמרטוטים והתחבושות הם סימן הזמן והמקום. הם תרופה לכל מכה לכל פצע ולכל חבּורה. שכחו הליכה רגילה של בני אדם. אחד צולע על רגל ימין, שני צולע על רגל שמאל, נתקלים אחד בשני וצוחקים. צוחקים כלומר: אל ייאוש, אל ייאוש, יש תרופה לכל מכה.

ההמצאה הכי גדולה של זמננו היא המקלחת, שבשבילה ולכבודה הקימו בנין סככה גדולה מיוחדת, עשויה ממרישים, מכלונסאות ומחצלות, ושני מדורים לה, אחד לגברים ואחד לנשים. ורבה כאן השמחה והצהלה והשירה. על אותם מרישים מונח צינור ברזל ועליו תלוי על גבי שרשרת פח מרובע מנפט והתחתית שלו מנוקבת כולה חורים דקים, שנעשו בידים אמונות על ידי מסמר, חורים דקים, והיא דומה לנפה. על ידו עומדות שתי חביות ריקות מברזל מלאות מים. והרצפה מתחת לפח עשויה קרשים דקים מכוסה עם מרובע עשוי ממחצלת. כדי שהזרם יהיה חזק עד כמה שאפשר, משמשים בו שני בחורים – השוטף והנשטף. נקרא להם הטובל והמטביל, לשון טבילה, זה קצת מזכיר בית מרחץ. את הפח הריק ממלאים מים עד שפתו, מלא וגדוש, וכך מתחיל הקצב. הנטבל עומד ערום מתחת לפח אשר הטובל מילא אותו מים והעלה אותו בשרשרת למעלה למעלה. הפח מתרומם ונוזל זרם של מים, אתה עומד מתוח ומקבל עליך טבילה ראשונה, זרם של מים עד שגופך נעשה צח ונקי כביום היוָלדו. וכך מתחלפות היוצרות, הטובל הופך למטביל ולהפך.

יש לזכור כי שני פחים אינם דין מן התורה, הכל לפי ההסכם בין שניהם, הכל תלוי במצבו של הגוף. אם הם נמוכי קומה הרי זה מספיק די והותר. אך אם הם גבוהי קומה, הרי מוסכם על שלושה פחים. אצלנו ברוך השם רובם הם דוקא גבוהי קומה, ויש כמה מהם ארכנים הקרויים לאנגערען, ויש אחד מהם שראשו מגיע עד לשמים, שתי רגלים ארוכות כמו שני יצולים של עגלה, גוף ארוך, ועל כן קראו לו זיבעלע, שפירושו יליד החודש השביעי, מסכן שכמותו. וישנם נמוכי קומה תופסים מקום מועט בחלל האויר, אבל שופעים חיים וחדוה ותמיד רועשים הומים, תמיד מחייכים, תמיד צוחקים ומקבלים דברים באהבה, ברוח מבודחת, ובדעה צלולה. וחביבים הם על כולם, ועל כן הם נקראים על שמם הפרטי, ברלי, איציקל, מוטלי, רוסקה, יענקלה, שמוליק וכך הלאה. הם התנדבו והקימו את מדור הנשים. מחיצה תלו בין שני המדורים עשויה מחצלות ועליהם כיסו ביריעות ישנות מהאהלים, ובמקום פח מרובע תלו פחית עגולה, שהיו בה פעם זיתים ירוקים, וחורים דקים מאד נקבו בתחתית. והחל המרחץ לקול צהלתן ושמחתן של הבחורות. לימים הוסיפו מסדרונות ארוכים לכל מדור, וספסלים ארוכים, שם ישבו ופטפטו להנאתן מין שעה של נופש ומרגוע. וכך החלה השירה, כאשר שני המדורים משתפכים ביחד. והלצות ובדיחות וצחוק שובבני. הבחורים בינתים רוחצים במעין השוטף את בגדיהם המלוכלכים, ובחום הכבד הם כבר מתחילים להתיבש, וכאשר תלו אותם על החבל ליד האהל הם היו כמעט יבשים.

לכל אחד צחוק משלו, ביטוי משלו, ונישאים קולות צחוק מתוך המקלחת. ועל כולם עולה ובוקע קולו וצעקותיו של יוסקה. – אנו, הופ, דאוואי דאוואי! געוואלד! לאט לאט, אל תבזבז מים! אי אי, א מחיה, מחיה נפשות! – יוסקה הוא בין נמוכי הקומה כמובן, אך הוא העליז בין כולם, הרועש הרועם. אסיפה בלי יוסקה זה כמו חתונה בלי כלי זמר. לעין חרוד, מרכז הגדוד, הוא קורא פטרבורג, ולפרובינציה תל יוסף הוא קורא תל יהופץ. כשהזמינו את כל החבורה הזו לעבודה בסדריות קרא לה יוסקה – עבודת אדמה, עבודה חקלאית. יושבים בצותא בארוחת צהרים ויוסקה שופע סיפורים מהעירה, ומתגלגל בצחוקים: “פעם היה אצלנו יהודי אחד”… – והוא מציג אותו באלף פנים וצורות, מחקה את הילוכו ואת דיבורו.

ואני, סחבתי לי מאָהלהּ של שרלה חתיכת סבון – היום נעשה חיים.

פרק לו: סִדריוֹת    🔗

סדריות, סדריות. על מה הן קרויות סדריות, זאת אין אני יודע, אף אחד אינו יודע, אבל טיבם והאופן לטפל בהן זאת למדנו מהר. אלה הן שיחי שיזף קטנים ובינוניים, דוקרניים, קוצניים, המכסים את כל אדמת העמק בואכה בית אלפא שבין שני רכסי ההרים, כעין מעטה ירוק, ואין לחרוש את השדות ואין לזרוע ולקצור. ועונת הזריעה קרבה ובאה. ויש להם לשיחי שיזף אלה תכונה מיוחדת פראית כלשהו, כל שהפסיק את צמיחתו כלפי מעלה בגובה של מטר אחד, מתחיל להתפשט ברוחב כמו מניפה ברוחב של שני מטרים, ומכאן ואילך הולך ומעמיק את שורשיו עד לעומק של מטר אחד. יש לחפור בור עמוק סביבו, להעמיק לחפור בור ולעקור אותו מן השורש, להרים אותו מן הקרקע ולנקות את הבור ניקוי יסודי, ואסור להשאיר בו אף זלזל הכי קטן, כי זלזל הכי קטן מצמיח במהירות שיח חדש, ואידך זיל גמור. מניחים בצד את השיח העקור עד שייבש, שורפים אותו ואת זלזליו עד שהופכים לאפר. זוהי תורת עקירת סדריות. כאן באים לידי שימוש כל כלי העבודה, המכוש האת והטוריה. ימים רבים עמלנו עד שניקינו את השטחים.

פרק לז: הפדיון הראשון    🔗

ישנן חלקות גדולות יבשות המכוסות עשב בר גבוה ששבוליהן ריקות מכל גרעין, חציר משובח. דורות רבים לפנינו זרעו וקצרו חטה שעורה, ושבולים ריקות אלה הן סחיש, בן בנו של ספיח. היה כאן קבלן לחצירים, ראה את החלקות, ואמר לדבק טוב, ורכש את היבול. יש הרבה קופצים לחציר במושבות יהודה ובמקומות אחרים. הובאה מקצרה, והחלו קוצרים את החציר הירוק. היבול הובא למחנה וערכו גורן, הובא מכבש יד ומיד כאשר יבש החלו כובשים אותו חבילות חבילות.

היה זה הפדיון הראשון שלנו מיבול השדה, שהיינו מאד מאד זקוקים לו, להכנסה כל שהיא.

***

חבורה משונה ומוזרה התלקטה כאן. שונים ומשונים הם אחד מהשני, אך במשך שמונת החודשים שהם חיים כאן הצליחו לגבש חבורה אחת, ומדברים בשפה אחת, וכולם נתונים באותו תהליך ממושך שהוא כולו מלא ניגוד, אך הוא למעשה אחד. מצד אחד תהליך של התאקלמות והשתרשות במקום, בגבעה ובסביבתה, והופכים לברואי הסביבה, העולם החדש. ומצד שני, ובו בזמן, תהליך של התרחקות והתנתקות מהעולם ההוא שהיה פעם, שהולך ומתרחק יותר ויותר, ונעלם בערפילי המרחק והזמן, כאילו לא היה מעולם. אין ולא יכול להיות קשר בין שני עולמות אלו, ומשום כך גם לא כותבים מכאן להתם. ומה אפשר לספר להם. האם לספר על כל מה שהתרחש כאן על הגבעה, בסביבתה. וכיצד ניתן להסביר להם כל זאת. ואם יסבירו ואם יפרשו, הרי זה רק יגדיל את מבוכתם, את פחדיהם. ואם כי בזמננו אין קורים יותר נסים, הרי קרה נס כזה, מאורע אשר הסעיר את שני העולמות, וגרר אחריו הרהורים בשניהם. זה בכֹה וזה בכֹה.

פרק לח: מכתב מן הגולה – מכתב ראשון    🔗

פתאום, ביום אחד, יום קיץ חם, בשעת אחר הצהרים כאשר כולם נחים מעט מעמל יומם, מגיע מכתב משם, מהעולם ההולך ונשכח בערפילי המרחק והזמן. דומה כאילו נפל פתק מכוכב לכת אחר, מן השמים. כיצד הגיע לכאן, איזו דרך נדודים הוא עשה במשך ארבעה חודשים עד שהגיע לכאן, לגבעה, אל אהל המזכירות? מעטפה דקה, דוויה, סחופה, מקומטת, מרופטת, שאין בה מתום, כולה פצע וחבורה, וחתומה ברשת סבוכה של חותמות. שחורות, אדומות, כחולות, עגולות ומרובעות. וקודם כל החותמת העגולה האדומה של ארץ המוצא, וגודלה כפלח של סלק אדום. להודיע ברבים קבל עמים וארצות כי זהו צבעה של המדינה, וככל גודלה והיקפה כן גדולים עצמתה וכחה. ולצידה מתנוססות שאר החותמות, ובליל של שפות, אנגלית, צרפתית, ערבית, ואין אף פיסת ניר נקיה מהן. היכן כבר לא היתה, ערכה סיור מקיף בכל הארצות השכנות שהיו שייכות לאימפריה העות’מנית, עד שהגיעה לאותה פינה נידחת – פלסטיין.

הכתובת המסובכת הינה יצירה בפני עצמה. רואים שכתבו אותה בחבורה שלמה יודעי דרכו של עולם, וביחוד בקיאים בעניני העם היהודי ועניני ישוב הארץ. הכל כתוב בדיו כחולה, באותיות גדולות. וזה לשונה: פלסטינה, עמק יזרעאל, ליד חיפה, עין חרוד, מחנה עבודה, גדוד העבודה מחנה עבודה ליד עין חרוד – תל־יוסף, על שם הקולונל יוסף טרומפלדור, עבור החייל יוסיף צדיקוב, מאת שמואל אבא צדיקוב, העיירה חמלניק, פלך פודוליה, רוסיה אוקראינה. רואים בחוש שעסקו בה שבעת חכמי חמלניק, וכל אחד השקיע בה את מיטב ידיעותיו ממה שהוא יודע, ממה שקרא, ממה ששמע ומה שקלט מן האויר. וכך בכוחות משותפים יצאה מתחת ידיהם הכתובת המסובכת לעיל. היצירה. ולו היה פֶה למכתב היה יכול לספר לנו סיפור ארוך ומרתק. היכן נדד וכיצד הגיע בסופו לירושלים, לידי משרד ועד הצירים, כיצד קיבל אותו לידיו יוסף ברץ ומסר לועד־הפועל של ההסתדרות, וכיצד הגיע בסופו של דבר לידי אותו תרבותניק הקרוי אצלנו מנדלי מוכר ספרים. וכאשר שוב הגיע עם עגלתו וסוסתו עם שק הספרים, הוציאו מכיס מעילו ומסרו בדחילו ורחימו לידי מזכיר המשק: “הנה כאן מכתב מן הבית עבור אחד מן החברֶה שלכם”.

המזכיר קורא שוב בעיון את כתובת השולח, ופתאום נצנצה מחשבה במוחו: יוסיף חמלניק. ופתח בזעקה: “יוסקה! יוסקה! מכתב מן הבית! יוסקה!” שכן כולם מכירים את סיפוריו של יוסקה על העיירה חמלניק וכל עלילותיו ומעשי גבורותיו. נמוך קומה הוא יוסקה, גוף מוצק, זריז, דרוך תמיד כמו קפיץ, אינו הולך כרגיל אלא מרפרף, מרקד, מעופף. קוראים לו – יוסקה מזיק – שכן כינוי זה מציין את החיבה שכולם רוחשים לו, שכן ידו בכל ויד כל בו. תמיד צוחק ומתלוצץ עם כולם ועל כולם, ובכל מקום ובכל אירוע הוא תמיד הראשון, תמיד מעורב עם הבריות והבריות מעורבות בו. עוזר לבת אחת לבחוש בדוד עם המקל הארוך. קושר לה את הצמה למטפחת ושר לה שיר אהבה, והבת דוחפת אותו: “לך כבר יוסקה, לך כבר מזיק!” והוא צוחק. תמיד עליז תמיד צוחק. מספר וצוחק, אך קודם בא הצחוק, ורק אחר כך הדיבור. “אני אומר לך אל תהיה גולם! שמע מה שמספרים לך!” וצוחק. קופץ מעבודה לעבודה, בקי בכל הענינים המתרחשים במחנה, בעניני ציבור, ובענינים שבינו לבינה. שפתו בליל שפות, יידיש, מעט עברית, רוסית, הכל בערבוביה, והוא שופע את סיפוריו המיוחדים. בשעתו הצטרף להגנה, יצא מהעיירה חמלניק, והצטרף לצבא האדום ללחום את מלחמתו בכנופיות. רכב עם פרשים, מדד את אוקראינה לאורכה ולרוחבה, ואין עיירה אחת אשר לא הגיע אליה. הצטרף לקבוצת החלוץ הראשונה שעלתה מעיירתו לארץ. באישון לילה עזב את הבית, באישון לילה בהיחבא ובהסתר, יצא החוצה ואיש לא ידע באיזו דרך ובאיזה נס הגיע למחוז חפצו.

“יוסקה! יוסקה!” עוברת הזעקה על פני הגבעה. “יוסקה! מכתב מן הבית!” עד שמגיעה הזעקה אליו, והוא מגיח מאיזה מקום שהוא מצוי בו. אץ רץ יוסקה אל המזכירות, ונושם במהירות, מכתב? מכתב? מכתב מן ההורים? לא יאומן. כולם רצים אחריו. מכתב משם? רצים בנים, רצות בנות, כולם רוצים לראות את הפלא הזה. מכתב משם! יוסקה כולו מזיע, מלוכלך. מנגב את פניו מזיעה הניגרת, וכולו מתוח ודרוך. הוא מתקרב אל אהל המזכירות בהרכנת ראש, בהכנעה מבוישת, שהנה דוקא אליו הגיע מכתב. ומסמיק והולך, ומושיט את ידו הרועדת ונוטל את המכתב לידו. האהל נמלא אדם עד אפס מקום, ורבים מתגודדים בחוץ ומציצים מדי פעם, ומסתכלים אל המכתב. ולהפתעת כולם, ולשמחת כולם, מתחיל יוסקה להקריא את המכתב. שהרי הוא בעצם שייך לכולם. הוא קורא ועיניו צוחקות, ועיניו דומעות, קורא, צוחק, דומע ובוכה. דמעות זולגות מעיניו.

"יוסלה שלי, אהוב שלי, בני בכורי.

"היכן אתה מצוי, אי־שם מעבר להרי חושך, מה אתך? מה שלומך? ולהיכן הגעת? עברו עלינו חודשים רבים, לילות ללא שינה עד שזכינו לקבל מאתך סימן של חיים, את מכתבך מלפני ארבעה חודשים. אות של חיים. כל העיירה היתה כמרקחה, כל הבעלי־בתים המכובדים קראו את מכתבך ואיש אינו מבין היכן אתה מצוי. כותב אתה שהנך מצוי עם כל החברֶה באיזה מחנה צבאי, באיזה מחנה עבודה, באיזה גדוד של הקולונל טרומפלדור. מי הוא? יהודי או גוי. הרבה שמועות מהלכות עליו. יש אומרים שהוא אנגלי. מה אתה סוף סוף, חייל, או קצין, בחיל הרגלי או בחיל הפרשים? לא מבינים הרבה. אתה כותב כי הנכם מייבשים ביצות! כיצד מייבשים ביצות? עיירתנו מוקפת ביצות ואיש אינו מנסה לייבש אותן. לשם מה? מה אתה אוכל, מה אתה שותה, היכן אתה גר? מה פירוש באהל בגשם, בסערה בשלג, בכפור. איך זה אצלכם חורף בלי שלג, בלי כפור, רק גשמים. אין אני מבין שום דבר על מה שאתה כותב.

"יוסלה שלי, יוסלה שלי, נעלמת ודי. השארת אותנו כאן בעיירה, ומה יהיה איתנו, ומה יהיה עם האחים שלך ועם האחיות. אחיך הרשלי יורד לחיינו, הוא רוצה לנסוע אליך. עוד לא מלאו לו חמש עשרה שנה, עוד לא התבגר כל צרכו. לאיזו פינה נידחת התגלגלת, פלסטינה קוראים לה. הרי זה כפי שהבריות מתארים לא רחוק מארץ ישראל. ולמה ממשיכים לקרוא בשם של גויים. האם זה רחוק מירושלים עיר הקודש. כבר הגיע הזמן שתקראו את פלסטינה ארץ־ישראל, וכי תמליכו מלך. למען השם שיהיה מזרע דוד המלך. אני סומך עליך.

"העיקר, בני היקר, שאתה חי וקיים, והלואי שעוד נספיק לזכות לראותך פנים אל פנים, גם אני גם אמא, ויתר בני המשפחה. היכן? מתי? רק אלהים בשמים הוא היודע. הנה יושבת אמא על ידי בוכה ומקוננת ונאנחת, ושולחת לך את מיטב אהבתה, ואת דאגתה. שמור בני על בריאותך, שמור על כוחותיך הדלים. תישן יפה, תאכל יפה, והלואי שעוד נזכה לראותך.

"הוי יוסלה שלי, אני נושק לך בכל חום לבי, ואמא נושקת לך. כולם מתגעגעים אליך ונושקים לך בכל חום לבם. אני מחבק אותך ומאמץ אותך אל לבי הכואב.

אביך אוהבך, שמואל אבא".

שומעים בני החבורה שהתכנסו כאן, אלה שבאהל, ואלה שמתגודדים סביבו. מישהו מחייך, מישהו מזיל דמעה. פעם צוחקים, פעם בוכים. כולם מתוחים מאזינים ברעדה לקריאתו של יוסקה, לצחוקו, לבכיתו. רועדים ונרגשים כאילו אביהם כותב להם, כאילו קיבלו פרישת שלום חמה מן הבית הישן. ולאט לאט נזכרים כי אכן אמנם השאירו שם בעיירה אבא ואמא, אחים ואחיות, ומתי עוד יזכו לראותם בחיים.

השמש שקעה, נטו צללי ערב. לאט לאט מתכנסים באהל הגדול. התיישבו מסביב לשולחנות, עצובים, מהורהרים. ועולה המחשבה, החשש, שאם קורים נסים, כשם שהמכתב הגיע, יכול לקרות נס, ופתאום בדרך לא דרך יגיעו לכאן גם הזקן והזקנה. שמואל אבא ואשתו שלו. אבא ואמא.

היו עומדים נדהמים והמומים מכל מה שרואות עיניהם. מכל מה שמתרחש כאן. רואים במו עיניהם את בניהם ובנותיהם, ולא היו מכירים אותם כלל. שומעים את שפתם ולא היו מבינים מילה אחת. כאילו אינם יהודים. אף מילה ביידיש, נישט אַ יִידישע וואָרט. משהו משונה מדברים הם בינם לבין עצמם, גם הצעירים גם הצעירות, בלשון הקודש. היו רואים לפניהם בריות משונות. מלוכלכים, בלתי מגולחים, בלוריות פרועות לראשיהם, זקנים מדובללים, עינים אדומות, טרוטות. לובשים מכנסים קצרים, מהלכים עם גופיות, בלי גופיות, עם חזה שעיר, עם גרבים, בלי גרבים, נעלים צבאיות כבדות, עם סנדלים, רגלים פצועות, חבושות עם תחבושות ועם סמרטוטים מבד, הכל מלוכלך בבוץ שחור דביק.

הבנות כולן מבתים של בעלי־בתים מהוגנים ומכובדים, תסרוקתן קצוצה, מטפחת על הראש, חולצה אפורה, מכנסים כחולים קצרים מבד גס, עומדות מפויחות מלוכלכות, ובוחשות במקל בדוד הגדול, ספק מרק ספק דייסה, והדוד עומד על שלוש אבנים גדולות, מוסק בגזרי עצים, בפחמים, בקוצים יבשים. העשן נישא על פני כל הגבעה, והבנות צוהלות, צוחקות, מתלוצצות, ושרות שירים עליזים. רבה כאן השמחה, אין קורת גג תחת ראשם, גרים באהלים מרופטים ישנים, מתכנסים באהל אחד גדול, אוכלים מרק תפל, או שותים תה חם עם סוכר או עם צמוקים מצלחות אמאייל, ואין העצב והקדרות שורים עליהם, להפך הם שרים שירים עליזים, ורוקדים עד שעה מאוחרת בלילה.

היו עומדים מסתכלים נדהמים ולא היו מעלים על דעתם שאלה הם בניהם ובנותיהם, יוצאי חלציהם, אלא איזה מחנה אסירים שהוגלו לסיביר, או מחנה שבויים ששוביהם הגלום לאיזה מקום נידח ונשכח מלב. ועל אף הכל, הכל הומה רועש, רבה השמחה, וההילולה.

ועמד רבי שמואל אבא, וזעק זעקה גדולה: “געוואלד! משוגעים! מטורפים! חסרי דעה! רק אלוהים בשמים יצילם וישמרם מכל צרה ומפגע רע”.

אך שום נס לא קרה. אין מאמינים כאן בניסים. איש לא הגיע, איש לא החריד אותם, איש לא פגע בשמחתם וביגונם, איש לא הפר את אמונתם הלוהטת. וכך נשארו עזובים לנפשם ושמחים בגורלם.

בחדר האוכל העוטה חשכה של ערבית עדיין ישובים מסביב לשולחנות מהורהרים, עצובים, חושבים. לא הועלו האורות, רק עששית קטנה העומדת על ארון הספרים מפיצה אור מבליח, ורבו הצללים. הם משוחחים חרישית, פולטים מילים, משפטים, כאילו מדברים אל עצמם או לישובים בקרבתם, במכתבו של שמואל אבא שיש בו הרבה רמזים. אחד אומר, משיח את לבו: “צודק הזקן. מה שאין אנו מעיזים להעלות על דל שפתותינו אומר הוא בכל חום לבו בכל להט אמונתו: ‘ארץ ישראל מלכות ישראל, ירושלים עיר הקודש, מלך מזרע דוד המלך’, דברים הכמוסים עמוק בלבנו. האין חש הזקן את ימות המשיח”. ומתחיל חרש חרש לזמזם: “חבלי משיח, חבלי משיח, בן דוד בא”. וכולם שרים חרש, מזמזמים. ופשטו הצלילים, המנגינה החרישית, על פני כל הגבעה. חבלי משיח.

***

מאותו יום ששמואל אבא קיבל המכתב מיוסקה, מיום שנודע לו כי יוסקה חי וקיים בארץ הקודש, ניטלה השינה מעיניו והמנוחה מנפשו. רבים בעיירה שוחחו במכתב זה, קראוהו שוב, וניסו לחדור לעומקו. חברו יחד מנין של יהודים, תלמידי חכמים, חסידים ויראי שמים, וביניהם חיים לייב הדיין, ליבר הזקן לבית צמח, דוד הירש המקובל, ועוד כדומיהם. מתכנסים יחדיו סמוך לתפילת מנחה בבית המדרש הישן, יושבים בעלטה ומשוחחים יחד חרישית ומעלים אגדות וסיפורים. סיפורי פלאות ונסים של צדיקים וגדולי הדור, ואת דברי הנביאים, במיוחד ספר ישעיהו וספר דניאל, שהחלו שוב לעיין בהם, ואת כל פירושיהם בתלמוד ובמשנה. ועיינו שוב בספר הזוהר, ובספרי קבלה שונים, ומחשבין את הקיצין. כי אין הדברים פשוטים כלל. מכתבו של יוסקה הסעיר את נפשם. מכתב שכזה מארץ הקודש. מתארגנים גדודים, באים ממרחקים. האם אין אלה ימות המשיח. ואולי מיוסקה וחבריו תבוא הישועה והגאולה, מי נביא וידע? תשועת ד' כהרף עין.

בואו יהודים, ונעשה שוב את החשבון. הנה אנו עומדים בימות המשיח. הלוא היתה כבר מלחמת גוג ומגוג, מלחמת העולם. הרי היתה כבר מהפכה אחת ומהפכה שניה. הכל נעשה הפקר, החיים והרכוש. הרי היו כבר פרעות ביהודים, הרי כולם מכריזים על בניינו של עולם חדש. אין זאת כי אנו חיים בימות המשיח. כל מה שקרה וקורה אלה הם חבלי משיח.

שמואל אבא חי בכל רמ"ח אבריו את התחושה הזאת, והוא ספוג כולו סיפורים אלה ורמזים אלה, וחולם חלומות. צועד שמואל אבא סמוך לתפילת מנחה כדרכו זה זמן רב, מקיש במקלו בקרקע, ומזמזם לעצמו: חבלי משיח, חבלי משיח, חבלי משיח, בן דוד בא. מרגיש הוא נהרה ושמחה. איזה רוח גדולה נחה עליו. מתקרב אל שולחן היושבים ושר ומוחא כפיים. חבלי משיח. וכולם נדבקים אליו ושרים. חבלי משיח, חבלי משיח, ועלתה הזמרה למרום, והתמזגה עם שירת הצעירים שבאה מן המזרח, מאהל המועד. הם לא ראו, רק שמעו. והם התמזגו יחד וירדו על פני כל הארץ והפיחו תקוה ונחמה, ואת בשורת הגאולה. חבלי משיח. חבלי משיח.

פרק לט: גן הירקות (ב)    🔗

בילקה היתה, כאמור, מהראשונות שגויסו לעבודה במשתלה, וסיפרה לנו בהתרגשות מיוחדת על שיחתה של לאה מירון איתה. “את במצבך המיוחד חשוב שתעבדי במשתלה, שתהיי תמיד מצויה בצל בימים הלוהטים האלה. חשוב שתטפלי בשתילים הרכים, הרי אף את הנך חלק מהמשתלה. חשוב שתטפלי בשתילים הרכים שיצוצו מן הפחיות כעוללים רכים. להשקות אותם, לזבל מעט ולעקוב אחר נביטתם, אחר צמיחתם. זה גם מאלף, זה גם מחנך ומרגיע וזה מאד חשוב בשבילך”. ככה סיפרה לנו בילה בהתרגשות מיוחדת.

בימי שרב וחום לוהט, כאשר היינו מקדימים לחזור מהעבודה הביתה, היינו אני זאב ושוסטר ועוד בחורים מבקרים כאן לעיתים תכופות, מסייעים בידי הבנות לנכש את העשבים השוטים שצמחו בשפע בין הערוגות, מובילים בטוריה את זרם המים בין הערוגות, ומשקים כל צמח וצמח. ומבקרים תמיד את בילקה לראות אותה יושבת על השרפרף ליד הארגז הגדול, שוקדת במסירות ובשקדנות בכל שתיל ושתיל, מוסיפה לו מעט זבל, מטפטפת לו טיפות מים, עובדת, מהרהרת, שרה חרישית, וחולמת.

יום אחד, חום לוהט, יום שרב, חזרנו לאהל מוקדם מהעבודה. התכוננו להחליף בגדים וללכת להתקלח. כאשר התקרבנו לאהל היתה בילקה באהל. הביטה בנו במבט ביישני ואמרה: “לכו בחורים להתקלח ולהחליף בגדים, מחכה לכם הפתעה”. לידה עמד סל נצרים קטן מכוסה בעלים ירוקים. כאשר הופענו שוב באהל חיכתה לנו הפתעה! על השולחן של האהל היתה פרושה מפה לבנה, עליה עמדה צלחת וממנה הציצו אלינו במבט גנדרני שלוש צנוניות אדומות מחייכות, רחוצות ושטופות כתינוקות בני יומם שעלו מן הרחצה. לידן היו מונחים כמלווים נאמנים שלושה בצלים ירוקים, קורטוב של מלח ושלוש פרוסות לחם. ליד השולחן עמדו שלושה שרפרפים, ארגזי ישיבה. “התכבדו, אתם הראשונים הטועמים מביכורי פרי הגן”. זאב חיבק את בילקה בחום ונשק לה. כל אחד מאיתנו נשק לבילקה שהסמיקה וחייכה. התישבנו ליד השולחן, נעצנו שינינו בירק, והרגשנו בו טעם גן־עדן. כרסמנו, לעסנו חלום, אכלנו תקוה, ועיני בילקה זוהרות משמחה.

כל בוקר אנו מתעוררים עם הנץ החמה והלב רוחש תודה עמוקה על הפלאים שהיא מחוללת לעינינו. כאן היא מייבשת את הביצות, ממשיכה בקרניה הלוהטות להקיז ולהקיז, וסוחטת מהן את המים, כבר הופיעו לשמחתנו שכבות ראשונות יבשות, ושם בגינה היא מצמיחה את פרי הגן. החום לוהט, זרם המים משקה את הצמחים, וצמיחתם עולה מיום ליום. השטח כולו כבר כוסה עלים ירוקים. החלו להעביר את השתילים שעלו ושגשגו מהפחיות אל הערוגות. חפרו גומות והֵריקו את הפחיות עם האדמה ותקעו בגומה את האדמה עם השתיל. שתילי עגבניות, שתילי חצילים.

באותו יום שישי, כעבור שבועיים, צעדנו כולנו לחדר האוכל לבושים בגדי שבת, כולם בחולצות לבנות. האוירה היתה חגיגית מלאת ציפיות. שמועות הילכו במחנה כל יום השישי כי הבנות מכינות לנו הפתעה. חדר האוכל היה מואר באור רב, דלקו שני הלוקסים. הבנות חגורות בסינרים כחולים הופיעו, נושאות איתן קערות גדולות מלאות ירקות. ליד כל אחד מהמסובים ליד השולחנות עמדה צלחת, והבנות עברו ושמו בכל צלחת צנוניות אדומות, בצלים ירוקים, ושני מלפפונים ירוקים. הצבעים נסכו אור גדול בחדר האוכל, הצבעים הבריקו התגנדרו, וריחם הרענן פשט בכל האברים, העינים הבריקו משמחה. ליד שולחן הרבי העמידו קערה גדולה מלאה פירות הגן. אולי נותקתי מהמציאות, אולי ראיתי חזון, אבל במו אוזני שמעתי את קולו של סבא הרועד, המתרגש, בוקע מגרונו של הרבי. הוא קם, הרים את הקערה עם הפירות, ובירך בקול רועד: “ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם בורא פרי האדמה”. כל הקהל הריע תרועה גדולה אמן! ואמן! הקולות בקעו והתפשטו על כל רחבי העמק. הרבי עשה סימן וכל אחד מהמסובים ליד השולחן הגיש לרבי את צלחתו והוא שם בצלחת מכל פרי הגן, בזק עליהם מלח, והחזירה לבעלה. וכולם החלו בדבקות ללעוס ולכרסם את פרי הגן, מלמלו בשפתיהם, אולי ברכה, אולי תפילת הודיה. כל אחד בשפתו, בלבו. היתה תחושת נצחון שאין אנו יותר חבורה חולפת, פלוגת מיבשי ביצות, אלא מתישבים מתנחלים. ופרצה השירה במלותיו של י. ח. ברנר שעדיין היינו אבלים על הסתלקותו מאתנו. ושרו בדבקות “ואף על פי כן, ולמרות הכל, ארץ ישראל!”. השירה והריקודים נמשכו כל אותו ערב. בנות הגן העמידו את לאה ובתיה שקרנו מאושר במרכז חדר האוכל, והן כולן רקדו ועלזו סביבן. החברֶה הקיפה אותן עיגולים עיגולים ושרו ורקדו ושעטו.

גדולה היתה השמחה, והיא גאתה ופעמה בנו כל יום ביתר עוצמה. נעשינו פחות ופחות תלויים בקופסת השימורים, בפיסת החלבה, בדג המלוח הכבוש שהיינו אוכלים אותו על כרעיו ועל קרבו ועל ראשו, נשאר ממנו רק הזנב. בכל יום היינו יוצאים מכאן, כתוספת לכיכר הלחם וקופסת הבוליביף, עם חבילת ירקות צנוניות, בצל ירוק ומלפפונים. וכך החלה ונמשכה בשרשרת הילולת הירקות. פעם היה זה שבוע שבועיים של דלעת, פעם מרק אפונה ירוקה, ופעם דייסת פול. וגדלה השמחה. משבשלו והאדימו העגבניות, ומיד אחריהם החצילים, סלטים של עגבניות עם בצל ירוק ומלפפונים, והחלה פרשת החצילים. אחותו של טוביה ידעה להכינם באלף טעמים, סלט קצוץ מתובל בשמן רותח ובצל, מטוגנים בשמן רותח. עד שהגיעו ימות הגשמים, והשתלטו עלינו החמוצים, שהפכו ממש לתעשיה, ועוד ידובר ועוד יסופר.

פרק מ: בילה יולדת    🔗

חג השבועות הולך וקרב. הרופא המבקר כאן בישובים הסמוכים אחת לשבוע בקר אצל בילה וזאב, שוחח עם בילקה על הרגשתה, על מצבה, ברר עם זאב תאריכים, וקבע כי זמן לידתה קרוב מאד, ודרש להעבירה מיד לחיפה, לבית החולים הממשלתי, המצוי במושבה הגרמנית, ונמצא בפיקוחו של רופא מומחה, ומשמשות בו אחיות נזירות. במקרה הזדמן לכאן אחיה של בילה, יאני ורעיתו שושנה. הם עלו יחד אתנו לארץ והשתכנו בחיפה. הם לקחו איתם את בילה, יצאו איתה ברכבת ושיכנו אותה בדירתם. יאני טיפל בענין והכניס אותה לבית החולים. זאב טרח ושקד על הסוכה לגמור אותה בזמן הנכון, ולהכניס בה שיפוצים רבים. ואנחנו מסַיעים בידו, מהדקים את הקרקע. זאב פרש עליה מחצלות והתחיל לרהט אותה בארגזים, שרפרפי ישיבה, ארון לבגדים ולבנים, וארגז גדול אחד סידר בתור מיטה לתינוקת. נעשינו מרוכזים, מהורהרים. זאב לא שקט. כל הימים וכל הלילות, ופתאום נתקבל מברק מיאני: “בילה ילדה בת”. השמחה במשפחתנו הקטנה היתה גדולה “זאב אבא”. השמועה פשטה מהר בכל המחנה. כולם השתערו על זאב, טפחו על שכמו, ואיחלו לו מזל טוב, מזל טוב. ביחוד התרגשו הבנות שעבדו כל הימים עם בילה בגן ובמשתלה, ודאגו לה. ביחוד גדלה הדאגה בין אלו מהבנות שכבר נישאו בינתיים. כלומר כל אחת עברה עם הבחור שלה לאהל אחד, ויש מהן שכבר בהיריון. מתהלכות בין הבריות גאות ומבוישות וכרסן תופחת עולה. מבולבלות ואין להן מושג כיצד לטפל כאן בבעיה סבוכה זו, והנה קמה הראשונה שבהן, עברה ניסיון זה וילדה בת. והיא אחות לצרה ואחות לדאגה, והנה הדאגה הפכה לשמחה. הכל מחכים. רבה היתה התרגשותנו, חיכינו לבילקה והתינוקת בכליון עינים.

בא ליל השבועות שהיה בשבילנו ליל תיקון שבועות. ישבנו באהל כל הלילה והקשבנו בנשימה עצורה לסיפורו של זאב, סיפורו של זאב ריתק אותנו. הוא לא רצה להכביד על הקופה הדלה הריקה של המחנה, ויצא לחיפה מבעוד לילה. הלך יחף לאורך הפסים כשנעליו על כתפיו. שאל, חקר, הגיע לבית החולים ולא שאל הרבה וחדר מיד לחדרה של בילה. ראה אותה שוכבת, בילה הצחורה מחייכת ולידה תינוקת שמנמונת. שניהם בכו מרוב אושר ונתנו לה את השם, עדינה. ככה נדברו שניהם. בילה מרגישה מצוין, רוצה כבר לחזור הביתה אל הצריף, הארמון שהקים זאב, ואשר סיפר לה על הסוכה נסים ונפלאות. הילדה יונקת זוללת בתיאבון רב ואין לה זמן לבכות. שמחה בגורלה. נדברו כי בעוד שבוע ימים יסע זאב להביאה הביתה.

לבי פעם. ההתרגשות שלי גברה. הרהרתי והתרגשתי. כל המושגים שלי הפכו לחזיון מרהיב. המשפחה שלנו גדלה והתרחבה, יש כבר תינוקת במשפחה. זאב ובילה פסקו להיות בעיני אח ואחות בכירים והחלו לקבל בעיני דמות של אבא ואמא צעירים, ולהם שני בנים גדולים ותינוקת, אחות קטנה. אוכל להשתעשע איתה, ובבוא הזמן אוכל כבר להחזיקה על זרועותי, להושיבה על ברכי. עוד מעט, עוד מספר ימים והיא כבר תהיה בתוכנו, בתוך המשפחה, יש לנו כעת אהל וגם סוכה. זאב עסוק כל הזמן בשיפוצה, ואנו מסייעים על ידו. הוא פתח מעין חלון, צוהר רחב לצד המזרחי, מתח עליה רשת, ועל הרשת מתח וילון לבן. כל זה מוסיף חמימות ביתית, של משפחה. תחושת המשפחה הומה בי, פועמת בי, וממלאת את כל חושי. אני מאזין לקולו הרך הנעים של זאב. הלילה רד. השעה כבר מאוחרת, השינה אחזה בכולנו, חטפנו תנומה קלה. קמנו עם אור הבוקר, עם קרני שמש ראשונות, שהציפה באור של זהב את כל העמק. הצפֳּרים שקיננו בעצי השיזף הגבוהים ריננו רינה. התעוררתי מחלום מתוק. זאב כרגיל רץ אל הסוכה. ירדנו לחדר האוכל, הכל כרגיל והתחושה של חג השבועות נסוכה על כולם. ללא ביגוד חגיגי, אבל הרגשה חגיגית, כאילו כולם חוגגים את חגנו המשפחתי.

השעה קרובה לשתים עשרה. פתאום הגיע חבר מתחנת הרכבת ובשורה בפיו: בילה והתינוקת הגיעו מחיפה והם מצויים בתחנת הרכבת. חיש מהר רתמנו זוג סוסות הונגריות, מהסוסות שהעבירו אלינו מעין־חרוד, ריפדנו את העגלה בחציר ובשקים ממולאים קש, וטסנו לתחנת הרכבת. השמועה פשטה בכל הגבעה. עלו פלחים, בחורים צעירים על סוסים, על פרדות, ודהרו לפנינו ומאחורינו, קהל רב. בפינה על ספסל רחב בתחנה ישבה בילה ותינוקת בזרועותיה. זאב חיבק אותה ונשק אותה וצהל: “הנה פרי ביכורים שלנו”, כן, פרי ביכורים של בילקה. נשקתי לבילקה ודמעות של שמחה זלגו מעיני. הושבנו אותה בעגלה המרופדת. זאב הושיב אותה והתינוקת בחיקו, ועשינו דרכנו למחנה, ולפנינו ומאחורינו המון רוכבים שרים ועולזים. התקרבנו לגבעה. בחוץ חיכו כל אנשי המחנה וקיבלו את פנינו בקול תרועה גדולה. שמחים ומוחאים כפיים. יחי! תחי! והחלו לרקוד. היתה תחושת ניצחון. צעד מכריע לקראת ישוב קבע.

פרק מא: חריש ובנייה    🔗

הקיץ מתקרב אל קצו, החום והשרב פוחתים והולכים. לפנות ערב החלה רוח צוננת מהמערב. היא הבריחה את להקות היתושים שזמזמו סביבך כל היום והטרידו את רגעי המנוחה בעבודה. עכשיו נעים לנשום ולהרהר. ההרים והמדרונות הצהיבו, הכתמים הירוקים שנשארו בסביבה הקרובה הם העצים שניטעו על הגבעה, שקיבלו השקיה בימי החום והשרב, החורשה שניטעה על מדרון הר הגלבוע, שאף היא קִבלה השקיה ממי המעיין הזורם כל הקיץ במדרון ההר, הירקות שצמחו וגדלו בגן הירקות. עצי השיזף הגבוהים שליד המטבח שלחו את ענפיהם הקוצניים ועליהם הירוקים לכל עבר, ופורשים צל נעים. על ענפיהם צומחים הגרגרים האדומים המתוקים הקרויים גום. היתקנו ספסלי ישיבה לידם ואנו נחים בצִלם כדי לא לשכב באהל המחניק.

התחלנו בשעה טובה לחרוש ולשׂדֵד את השטחים היבשים שנוקו מן הסִדריות וסוקלו מהאבנים הגדולות. יצאה שיירה ארוכה של ארבע מחרשות רתומות לפרדות ובראשן שתי מחרשות רתומות לסוסות ההונגריות הגבוהות החזקות. הן צועדות בקצב איטי ובטוח, מושכות את המחרשות הננעצות עמוק באדמה, ומפלחות אותה תלם אחר תלם. עובדי הפלחה, הגאים על אומנותם ומיוחסים במחנה, צועדים, מחזיקים במושכות ומצליפים בשוטיהם הארוכים, והנה לפניך שדה חרוש שחור.

אדמה פוריה – אומרים מבינים. אחר כך עולות המַשׂדדות, מפוררות את הרגבים השחורים, מיישרות את השדה, והכל מוכן לזריעה. הערבים החורשים במחרשת־העץ שלהם זקוקים לאדמה רכה, לחה, שספגה את הגשם הראשון, היורה. לנו חבל לאבד כל טיפת גשם, ואנו נוהגים בשיטה הנהוגה בישוב היהודי במושבות הגליל העליון והתחתון, בקיבוצים הבודדים, בכפר גלעדי, בדגניה ובכנרת, וחורשים וזורעים לפני רדת היורה.

אני גאה – אני בין הפלאחים. אני שיכור משמחה. אני וחיים קיבלנו זוג סוסים מצבע חום ומחרשה. מתחלפים בינינו, והפעם אני בתלם ישר. אדמה שחורה נפלחת. אני מצליף קלות בסוסים בשוט הארוך וצועק בשמחה מיוחדת ויו, ויו, ומוסיף גם זמר עליז. לפני משתרע שטח שחור חרוש בן אלף דונם.

עלינו על השטח במשדדות לאחר שניקינו אותו מאבנים גדולות, משיחים יבשים של הסדריות. שטח נקי, אדמה מפוררת, כמו משטח חלק. כל השטח, הכל מוכן לזריעה. יצאו הפלאחים הותיקים, יצאו כל בני המושבות. לכולם חֳפנים רחבים, ידיים גדולות. תלו על השכם חצי שק עם זרעים, התפשטו לרוחב השדה ששה פלאחים. צועדים צעד, תוחבים את כף היד בשק ומוציאים חופן מלא גרגרי זריעה, ובתנופה מפזרים על השדה החלק. וכך צועדים צעד בצעד. זרענו שש מאות דונם חטה וארבע מאות דונם שעורה. גאוה מיוחדת. נכנסים לחדר האוכל, פוגשת אותנו שירה אדירה – הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, וכל הערב נמשכה השירה.

***

לקראת סופו של קיץ אי אפשר היה להכיר בכלל את מקום ישובנו, אותה פרובינציה הקרויה “תל־יוסף”. קבלנו השראה חדשה, כוחות חדשים מהמרכז, מעין חרוד. התחילה להתרכז כאן עבודת הפלחה, ובאו עובדי הפלחה מעין חרוד. בחורים גבוהי קומה, עליזים, תוססים, לקחו לידיהם את הנהלת חברת טראסק לפי סגנון המרכז, בשירה בריקוד. הם הביאו את הסוסות ההונגריות וכלי עבודה רבים. הסוסות מהן שהיו הרות המליטו סייחים שפיזזו בכל החצר ושעשעו את הנפש. העבירו גם מספר פרות שאף הן המליטו עגלות. הוחל בפיתוח לול עופות. הגיעו גם כוחות רעננים בייבוש הביצות והעבודה גברה מאד. לעין חרוד עברו בעלי המלאכה שבתוכנו, המאומנים, מי שהביא את מקצועו עוד מהגולה שם אימן את עצמו בהכשרה, ומי שאימן את ידיו כאן. כל בתי המלאכה התרכזו בעין חרוד, נגריה, רצעניה, מתפרה, מסגריה, נפחיה, סנדלריה, ומכאן היו מספקים את כל הצרכים לכל פלוגות הגדוד.

המשק מתרחב. בחוץ מטיילים כבר סייחים ועגלות, רב הצורך במקומות לאחסון, וסככות המחצלות לא יצלחו למטרה. רב הצורך בצריפים. לא חס ושלום עבור החברים, אלו יגורו עוד מספר שנים באהלים, אלא בשביל ענפי המשק השונים, בשביל כלי העבודה. ומנין ניקח צריפים? וכמו תמיד באו לעזרתנו אותם חילים, צבא הוד מלכותו.

כאשר הוליך גנרל אלנבי את חילותיו מהשפלה אל פנים הארץ, אל הגליל העליון, הגליל התחתון, נצרת, העמקים, לגרש את שרידי הצבא התורכי, עבר בדרך למגידו, שבה קבע את מפקדתו, עבר בדרך את העיירה ג’נין, וקבע כי כאן יחנה מחנה צבאי, כעין תחנה בדרך. ראה מול העיירה גבעה גדולה יפה, וקבע כאן את מקומו של המחנה. כאן הוקם המחנה, המון אהלים וכחמשים צריפים מסודרים ברחובות, ובהם כל השירותים של המחנה. עברו שנים לאחר שאלנבי השלים את משימתו והחילים החלו כעבור כשנתיים לחזור הביתה לאנגליה, נשארו רק כמאתיים חילים לשמירה על הרכוש של המחנה, וכעבור זמן גם אלו חזרו הביתה. המחנה עמד להתחסל. ראשונים באו המוסדות ובתוכם גם גדוד העבודה, והם החלו בפירוק הצריפים והובלתם, וכן יתר הקיבוצים. עגלות יש, אנשים לעבודה מומחים לכל דבר יש.

יום יום הופיעו עגלות מלאות וגדושות קירות וגגות, והתחילו בהקמתם. הגדילו את חדר האוכל, הוסיפו מרפסת גדולה למטבח. הם מצאו שם מטמונים, אוצרות קורח, כיריים עם ארבע להבות, דוָדים גדולים, סירים, מחבתות, ספלים, פחמי אבן הקרויים קוקס, פחים ריקים, צנורות, המון צנורות בגודל שונה, גם שרידים של מצרכי אוכל, טרקטור ישן, בגדי עבודה וצבא, אהלים ישנים, ממש אוצרות קורח. אך הבנין החשוב מהכל התגלה לאט לאט בהקמתו – המקלחת. ברזים, צנורות, משפכים וטנקים למים, ואף בלטות גדולות לרצפה. הכל עקרו והביאו לכאן. והתחילו מומחים לדבר לברג ולהלחים, וכעבור חודש ימים עמד הבנין על תילו. שני מדורים, אחד לגברים ואחד לנשים, ומסדרונות רחבים להתפשט ולהתלבש. היה זה יום גדול במחנה, השירה בקעה ממנו כל היום, וכאן הסתדרו גם מקהלות שלא פסקו משירתן.

פרק מב: לקט שכחה פיאה    🔗

התקופה פרה־היסטורית – תל יוסף, הזמן לא ידוע

אני מתבגר והולך. גופי עדיין רענן מלא, צוהל, שר רוקד, אך טרם קבלתי תעודת בגרות, טרם קדחתי. בושתי בפני עצמי, רוב ידידי וחברי כבר קדחו, מי יותר ומי פחות, ויש שהחלימו וחזרו וקדחו, ואני טרם טעמתי טעמה של קדחת. מה טעמה מה טיבה אני פשוט סקרני לדעת. זאב כבר קדח שוסטר כבר קדח אפילו בילקה כבר קדחה, כולם כבר עברו את הקדחת תוך שכיבה באהל, התכסו בשמיכה וטענו כי קר להם, זרקו את השמיכה כי התאוננו שחם להם.

אך לא לעולם חוסן.

פרק מג: ריחניה    🔗

המקום מצוי באמצע הדרך בין תל־יוסף ועין־חרוד. משתפך מעין מראש הגלבוע, זורם לאפיק של מעין־חרוד ועד שהוא מגיע לאפיק הוא מציף שטחים גדולים, שטחים של השדות אשר מסביב, וזה נמשך שנים על גבי שנים. זורם המעין באפיק שטוח מאד שכולו רצוף חלוקי נחל שהזרם סחף אותם מההר. איש לא טרח כאן להעמיק את האפיק, לכוון את הזרם. מעבר למעין מתרוממת האדמה, איזה גבעה שטוחה שכולה מכוסה חורבות של בתי חימר, חושות. פעם היה כאן מקום ריכוז, מקום מגורים של החאראתים, שכירי יום שעבדו את שדות האפנדי. לא היו להם כלל אדמות משלהם. אנשים שלא היה להם כלל קשר בין אחד למשנהו התלקטו כאן באורח אקראי, אותם האלפים המשוטטים בכל מקום ומחפשים קצת תעסוקה להרויח את האוכל שהם זקוקים לו. כאן הכריזו שליחי האפנדי תעסוקה לשנה שלמה. הם התכנסו כאן מכל קצוי הארץ ובנו לעצמם חושות, בתי חימר והם במשך הזמן הלכו ונגמרו, מתו מקדחת שאחזה בכולם, והלכו ופחתו, עד שלא נשאר מהם שריד. זקני הכפרים אשר על ההר עדיין זוכרים כי לפני שלושים־ארבעים שנה עדיין הסתובבו כאן שנים שלושה זקנים, קטפו צברים משיחי הצבר שצמחו ליד החושות, לעסו תמרים משני העצים שצמחו למטה ליד המעין. מספרים כי כנראה אכלו עוברי דרך תמרים והשאירו אחריהם חרצנים שבינתיים הכו שורש וצמחו ועלו לגובה ופורשים כנפיהם ונותנים פרי אשכולות שעל העצים. שוכבים אנו בצִלם של העצים, אוכלים את ארוחותינו ומספרים סיפורים.

מציץ אני מדי פעם בחורבות שעל הגבעה. כולם מתו מקדחת, קודם ודאי הילדים נפוחי כרס, אחר כך הנערים, אחר כך הנשים, אחר כך המבוגרים. הישוב נעזב, נמחק. ממושב בני אדם אפילו ריחו המיוחד, ריחו של כפר ערבי, לא נותר באויר.

עד היום עבדו כאן בחורי עין חרוד וכן רבים המתנדבים הבאים לכאן מכל פלוגות העבודה, ולפעמים מזדמנים לכאן גם צעירים מהגימנסיה העברית. כולם רוצים לטעום טעמו של ייבוש ביצות, חופרים תעלות בשטחים המוצפים.

פרק מד: קדחת    🔗

היה יום חם לוהט, החום הציף אותי, דעתי מטושטשת, אני שוכב חולם, הוזה, חולשה גדולה תוקפת אותי, החום בחוץ והחום בפנים הולכים וגוברים ואין להבחין בין שניהם. שרכתי עצמי בכבדות הביתה, צועד צעדים איטיים כבדים. נכנסתי לאהל הגדול לבית החולים לבקר חברים ששכבו שם. פגשה אותי לאה החובשת, העיפה עלי מבט מיששה את מצחי תקעה לי מד־חום בפה, הוציאה אותו ואמרה: – ארבעים חום! אתה מתפשט ונכנס למיטה.

לבשתי כתנת לבנה נכנסתי למיטה ומיד צנחתי. התכסיתי בסדין לבן, נתנו לי כדורי כינין והחום עולה ועולה. הצמאון גובר ועולה נתנו לי מיד זריקה. מזל טוב! קדחת! טרציאנה! שהיא קדחת קשה יותר ולא טרופינה מהסוג הקל יותר. בטעות קבעו שזה טיפוס ואסרו עלי שתיית מים. הצמאון גובר ומתגבר, אני הוזה, אני חולם רק על שתיית מים. עומד אני על יד נחל רחב ושותה ושותה. כל הלילה לא הפסקתי לגמוע. ההכרה מיטשטשת בלילה, איני ישן במשך יומיים, איבדתי את ההכרה הכל מטושטש. שמונה ימים ולילות התגלגלתי באהל, לא אכלתי דבר רק שתיתי מדי פעם כוס תה או כוס חלב חם ובלעתי כדורים. ירדתי מאד במשקל נחלשתי מאד.

לאט לאט חזרתי להכרתי, התעודדתי. אני מרגיש שאני עולה במעלה ההר, איך אני מגיע לכאן אני לא יודע, אך פתאום הרגשתי שאני מתנודד בעגלה עולה, נושב אויר צח יותר, קריר יותר, נושב סביבי מחיה את הנפש. אני בעגלה מרופדת קש ושקי תבן, לידי שוכב עוד בחור, איני יכול להתרומם להביט בו, רק מעיף עליו עין – דומה לשלד. העגלה עלתה עלתה על אחת הגבעות, נעמדה ליד גדר גבוהה של אבן, ליד שער. נפתחו השערים ואנחנו בתוך חצר רחבה.

עברו עלי ארבעה־חמישה ימים עד שהתאוששתי וחזרתי להכרתי המלאה. התחלתי לאט לקשור קשרים עם האנשים אשר סביבי, לשוחח לאט, לקשר דבר עם דבר, ורק אז יכולתי להבין היכן אני. הכל נראה כל כך שונה כל כך מוזר, עולם אחר שבכלל לא ידעתי על קיומו.

פרק מה: נצרת    🔗

אני בעיר נצרת בבית ההבראה הראשון אשר נפתח על ידי קופת חולים, אני בין המבקרים הראשונים אשר זכו בחסד הזה. החצר רחבה מאד, בית אבן בן קומה אחת, בית גדול רחב. יש לו מסדרון רחב מאד, ממנו מסתעפים שלושה חדרי מגורים, לכל חדר ארבע מיטות, מהמסדרון מסתעפים כל חדרי השירותים והמחסנים. החצר גדולה רחבה, ליד הבית צומח עץ תאנה גדול ומסועף פורש הרבה צל, רוח קרירה צחה נושבת. אנחנו על פי רוב ליד השולחן אוכלים סועדים מפטפטים שרים חרש, השולחן תמיד ערוך מאכלים טעימים מאד שטרם הורגלתי אליהם. לחם לבן הנאפה בתנור שבמסדרון על ידי העוזרת הערביה, שותים כוס קקאו, סועדים בלחם לבן מרוח בחמאה, שותים כוס חלב חמוץ, מה שאהוב עלי ביותר זו דייסת סולת עם חלב חם, ויש תמיד זיתים ירוקים על השולחן. בשעה עשר אוכלים פירות, יש שפע של פירות ענבים שחורים ענבים לבנים, מישמש, תאנים טריות, אבטיח אדום, שפע של ירקות רחוצים שטופים בתוך קערה גדולה, עגבניות, מלפפונים, בצל ירוק. רוכלים ערביים ירקנים מתדפקים כל היום על השער: חַוַהגַ’ה! חוהג’ה! מכריזים על מרכולתם ומביאים מכל טוב הארץ.

האחות הראשית המנהלת את הבית היא משלנו מתל־יוסף. לאה החובשת נענתה לקריאת קופת חולים ושלחה לכאן את העוזרת הראשית שלה, את צפורה קמינסקי, עם הלחיים הורודות, אחות רחמניה מנוסה עם חיוכה החם עם כל המסירות והדאגה לכל אחד ואחד. לידי יושב השלד שבא איתי, שמוליק, שמוליק ולדק, מאותם נמוכי הקומה התוססים הצחקנים ומהר מאד התחיל לצחוק לספר ולשמח. יש לי עוד חבר שבא מקבוצת בית־אלפא־חפציבה, התידדתי איתו מאד, משוחחים על אלף דברים, שרים חרישית. כולנו רשומים לכאן לשתים עשרה ימי הבראה, צריך להשתדל להבריא מהר. מתחילים לזוז, מתחילים לשוטט בעיר ברחובות בסמטאות הצרות בשוק המלא מכל טוב הארץ, הכל הומה סואן רועש. נשמעים מציפים צלצולי פעמונים של הכנסיות. ברחוב עברה תהלוכה עם תזמורת חלילים ותופים “מובילים את החתן אל הכלה”, מסבירים לנו. מצריחי המסגדים נישאים סלסולי המואזין.

שמוליק עושה שמח. בא לבקר בעל הבית יוסוף אפנדי, קומה ממוצעת תרבוש לראשו, לבוש חליפה כחולה, עיניים ערות לא מפסיק לדבר להסביר, הוא הדואג לשלוח לכאן רוכלים ירקנים שלא יחסר לנו שום דבר, חניך הגימנסיה הרוסית אשר בנצרת, פולט מילים רוסיות ונהנה מעצמו. וכך אנו אוכלים כל מיני סלטים וכל מיני מרקים, סלט חצילים, מלפפונים כבושים, בשר עוף, דיסת אורז, שותים כוס קפה, מרק קישואים, דיסת דלעת. בערב דולקות המנורות. אני בולע ספרים מהספריה, קורא המון עיתונים מלפני חודש, הכל בשבילי חדש. אנחנו נכבדים מאד בעיניו של אפנדי יוסוף, אנחנו מוסקובים. פעם הוזמנו על ידי אפנדי יוסוף לביקור בביתו הפרטי כאורחיו הנכבדים. בית אבן מרווח, חצר גדולה, ערוגות ערוגות עיגולים עיגולים של פרחים, של שיחי שושנים. ערבי זקן מטפל בגינה, ערבי אחר משרת את צרכי הבית, מביא את כל המצרכים לבית, ירקות פירות לחם, פיתות, בשר. ערביה אחת מנהלת את כל הבית: מטבח, כביסה, אפיית פיתות, ניקיון. יש הרבה עוזרות. הרגשנו בביתו טוב ונוח מאד, כיבד אותנו בקפה, בבטנים ובגרעינים קלויים. בחדר הגדול עמד ארון ספרים ברוסית שקיבל יוסוף אפנדי כמתנה עם גמר לימודיו מהגימנסיה שבה התחנך מגיל חמש עד גיל שתים עשרה. הוא בטח לא פתח אותם אף פעם, אפילו לא הריח, ובין הספרים כרכי שירה בכריכות ירוקות מוזהבות. שאלתי ממנו לימים מספר שני כרכים של שירי פושקין ושירי לרמונטוב, והוא הגיש לי אותם בדחילו ורחימו עטופים יפה בנייר.

גדולה היתה ההשפעה הרוסית בעיר. הממשלה הרוסית והכנסיה הרוסית שקדו וסיפחו לאותם מנזרים וכנסיות בתי מלאכה, בתי יתומים, בתי הארחה לצליינים הרוסים, בתי ספר לעבודת הנגרות המכובדת מאד על הנוצרים. הצליינים הרוסים המגיעים לכאן מדי שנה בדרכם לכנרת ולירדן צועדים כאן במגפיהם הכבדים עם שק מצרכים, בגדים ודברי אוכל. בעיר משוטטים כמרים, נזירים ונזירות, כולם מדברים ערבית.

לא חל כאן כל שינוי. המהפכה הרוסית בכלל לא הגיעה לכאן. צועדים כאן כמו תמיד, הכל עדיין פועל בשם ישו והצאר. הזרם נמשך, מגיעים לכאן כל מיני מאמינים. הרוסים כיום מנסים לשלח אותם מקרבם לבל ירעילו ברעל האמונה את העם. סובוטניקים, מולוקנים¹²⁶ ממשיכים להקטיר ולנוע. המוסדות הרוסיים פועלים כהלכה, ההשפעה הרוסית פועלת כהלכה ואין הפסקה אין ניתוק הכל פועל כהלכה השיגרה נמשכת, חבל לאבד מקום מרכזי כזה, מקום השפעה שכזה. זה שווה את כל ההשקעה. רק בשתי המילים שכל ערביי המקום יודעים זה שווה את כל ההשקעה: “רוסק, חורושו”. גם יוסוף אפנדי חוזר עליהם מדי פעם – רוסק, חורושו.

עוברים מהר הימים שהוקצבו לי ואני איני מפסיק לפטם את עצמי, אני מקבל צבע ורוד. אני והחבר שלי מבית אלפא, וולאדק, עלינו כל אחד עשרה קילוגרמים במשקל ובאו מקופת חולים וצילמו אותנו כשבמרכז עומדת צפורה קמינסקי ומחייכת, למען ידעו מה טיבו של בית הבראה. עמדנו ליד העץ הגדול שבחצר. הצילום בטח שמור אי שם בגניזה של קופת חולים וחבל שאינו עכשיו תחת ידי.

פרק מו: קיץ אחד – אגדת קיץ    🔗

1

באותם ימי אביב ראשונים כאשר פסקו הגשמים שניתכו עלינו כל חודשי החורף, ופתאום חלפו העננים, נעלמו, הרקיע חגג בכיפת התכלת הבהירה המבהיקה, האביב הגיע והביא אתו רננה בלב, התרוממות הרוח תקוה ושמחה. היה לי חבל להפסיד אפילו שעה קלה של חויה זו וכל שבת עם נצנוצי שחר הייתי משכים קום, יוצא מפתח האהל שפנה לצד מזרח. כל היקום היה עטוי עדיין בעלטת הלילה, הייתי צופה אל הרי הגלעד, כיצד הם הופכים מכחול לורוד והם הולכים ומאדימים, מבין רכסי ההרים בוקעות קרני שמש ראשונות, מציצה השמש כמו בהיחבא על ידי קצהו של עיגול לוהט, ולאט לאט היא עולה אדומה לוהטת ומציפה באורה וחומה את כל העמק את כל הנוף סביב סביב. הייתי עוקב בסקרנות מיוחדת על המתרחש בשני הישובים החדשים שנִתוֹספו כאן לרגלי הגלבוע בשכנותנו, קבוצת חפציבה וקבוצת בית־אלפא. הנה כאן מזדקרים שני אהלים חדשים, הנה שם עומד כבר צריף חדש, ודאי חדר אוכל או מטבח. אנו מתרבים והולכים אין אנו בודדים יותר. הסתובבתי לצד צפון לצד ההרים של קומי, הנה כאן בקבוצת גבע הצצה מולנו נתוסף עוד אהל ועוד אהל. על גבעה הסמוכה לה בכפר טבעון נתוספו שני אהלים, צריף אחד, סככה ועוד סככה. נישאו והגיעו לכאן הדים של צלצולי פעמונים מתוך היישובים, בטח לשם קימה או ארוחת הבוקר.

בוקר אחד הבחנתי כי על מדרון ההרים סמוך לכפר שטה צצו כתמים שחורים חומים, נמתחו יריעות גדולות עבות מצמר, מהן נמשכים חבלים עבים מצמר לכל צד ומכסים שטח מרובע, מהאהלים הגיחו גברים, נשים, ילדים, ילדות, ליד האהלים התגודדו עדרי כבשים ועזים, חמורים, גמלים, התרוצצו כלבים ונבחו, ליד האהלים היו קשורים מספר סוסים – בדואים! תופעה שלא ראינו עד כה. מהיכן הופיעו, מי הם, מי הביא אותם לכאן? הופעתם של הבדואים הפכה לשיחת היום ולדאגת המחנה. מה יהיה? איך יהיה? התחלתי לעקוב אחריהם. הם מתרבים מיום ליום. התחילו מבית שאן וסביבתה ונעים לצד עפולה, וכל הזמן על פני הגבעות והמדרונות של הרי קומי ומגיעים עד פסי הרכבת כי מעבר לזה חוסמות הביצות. נו, גם זה לטובה.

עניני הבטחון והקשרים עם ערביי הכפרים היו נתונים מטעם המוסדות המיישבים בידי צבי ניסנוב ושני הסגנים שלו, אף הם מאנשי “השומר”, שאול, כבן עשרים וחמש תמיר, יפהפה, תמיד לבוש בהידור, תלתלים שחורים, עיניים שחורות בורקות, שפמים שחורים שתמיד הוא מסלסל בהם, והשני הוא צבי וולף, מותיקי “השומר”, כבן ארבעים, לבוש מעיל עור קצר, איש משכיל מיוצאי לבוב. ורבו עלילותיו בישובים בהם פעל, מעורב עם הערבים והליכותיהם, מדבר ערבית שוטפת ומשבץ בשיחותיו כל הפתגמים וכל המשלים הערביים. עד כה היה מקומם הקבוע בעין חרוד, שם מצויים כל המוסדות. מעין־חרוד היו יוצאים שלשתם רכובים על סוסיהם המטופחים, עטופים בעבאיות, ענודים בכפיות ועקלים, על חזיהם אשפתות כדורים ועל גב הסוס או על הכתף רובה קנדי חדש נוצץ, הכל ברשיון השלטונות. מסיירים בכפרים הערביים, עושים הֶכֵּרוּת עם המוכתרים, עם השייכים, קושרים קשרי ידידות ומפיצים בכל מקום ידיעות עלינו ועל השייך שלנו ושמו מפורסם בכל האזור, ושֵמע סוסתו האצילה, שושנקה, הולך לפניה, השיך ראזאל – צבי בערבית – ואנו אנשי המוסקוב, והשיך ראזאל הינו שיך המוסקובים, הוא נציגו של האפנדי היהודי אשר רכש את הקרקעות בסביבה ואנו הננו אשר הביא ממוסקבה – מרוסיה. אנו מיבשים כעת את הביצות ולאחר מכן נתחיל לעבד את האדמות. יש להזהר בנו כי אין אנו מבינים ערבית, אנשים חמומי מח, ועל כל מקרה עונים ביריות.

מדי פעם היו מופיעים אצלנו וולף ושאול, מסיירים בכפרים וסרים אלינו רכובים על סוסיהם לסעוד סעודה ולספר סיפורים ואירועים מימים שעברו, וכל הקורות כל אחד מהם ביישובים השונים שהם שמרו, ואנו יושבים פעורי פה ובולעים בצמאון את הסיפורים.

כאשר הופיעו הבדואים התחילו השניים לבקר אצלנו לעיתים יותר תכופות, ואף הם עקבו אחריהם, ומחפשים דרך להתקשר איתם ובעיקר עם השיכים שלהם. היו רוכבים שניהם על סוסיהם המטופחים, יורדים לבית־שאן נפגשים עם ערבים חשובים נשואי פנים, וכך נתקלו באחדים מהשיכים של הבדואים. יושבים במסיבה על שרפרפים, לוגמים קפה, מקבלים פרטים מהם מאין הגיעו, מה שמו של השבט, ומוסרים להם את כל המידע עלינו ומי הוא השיך שלנו. והשיכים כבר דאגו להפיץ את כל הסיפורים בין בני השבט כולו. וכך נוצרה בקרבם האגדה עלינו, כך חופף עלינו השם מוסקוב שהוא כשלעצמו מטיל רתיעה וכבוד. את השיך ראזאל טרם הכירו כי טרם הוזמן.

***

ערב אחד התכנסנו כולנו בצריף חדר האוכל מסביב לשולחנות ומאזינים קשב רב להרצאתו המאליפה של צבי וולף. ישבתי מולו מרותק כאילו שומע אגדה, אגדת קדומים, כיצד נוצר שבט. וניבא כי אנו עתידים לעבור תקופה חדשה, תקופה קשה, ונהיה זקוקים להצטיד בהרבה תבונה ואורך רוח ובהרבה סבלנות, ולנהוג בכל תכסיסי ודרכי הידידות. "השבט מונה כעשרים אלף נפש, ומורכב מחמשים משפחות, ובכל משפחה חמש מאות נפש. בראש כל משפחה עומד ראש המשפחה – השיך. ובראש כל השבט עומד השיך של השבט. זקן השיכים. ולשבט הרבה צאן, גמלים, חמורים וכאלף פרשים. והם נודעו כאמיצי לב לוחמים נועזים. ולאחר שהכבשים לחכו את כל העשב וכל צמח ירוק וההרים הצהיבו והופכים למדבר צחיח, התחילו לעבור לכאן, לעמק יזרעאל, היכן שההרים עדיין מצמיחים ירק ודשא. זוהי כבר מסורת שלהם של דורות רבים, מעין חזקה. ולא יהין לחדור לכאן שבט אחר, למעשה הם הופכים לשליטי ולבעלי האזור. והכפרים הערביים, אלו אשר בעמק ואלו אשר בהרים, הנם תחת חסותם. ושומרים כי לא תהיינה גניבות בין כפר לכפר ומיישבים את כל הסכסוכים ביניהם. הם גם שומרים שלא יפרצו העדרים שלהם אל השדות הזרועים חטה ושעורה, שומשום ועדשים. הם עולים על השדות רק לאחר הקציר והאסיף, רועים בשדות השלף. אין זה לכבודו של הבדואי לעבוד את האדמה ולהיות מרותק אליה, זוהי עבודת הפלח, החאראתים, ואינה מכובדת. מחייתו של הבדואי היא על הצאן ועל מרעה הצאן. הוא נודד ומשוטט למרחקים, נוודות, צועד בעקבות הצאן. תמורת השירותים שלהם לכפרים עבור השלוה והבטחון שהם מקנים להם, מעלים להם הכפרים מס לאחר עונת הקציר בצורת שקי חטה, שקי שעורה, שומשום וקטניות. מילדותו מצוי הילד הבדואי במרעה הצאן של המשפחה, וכאשר מתבגר ונעשה אחראי לעדר של המשפחה הוא מתחיל כבר לדאוג לביתו הוא בעתיד, מגדל לעצמו טלאים וגדיים מעטים, שומר עליהם במיוחד ומטפח אותם. וכאשר הוא מגיע לגיל שמונה עשרה יש לו כבר עדר קטן משלו. נושא אשה, מותח אהל, ורועה את עדרו. המשפחה גדלה, העדר מתרבה וכך נוצרת משפחה חדשה.

“רבים הם השבטים הבדואים בארץ. כל אזור והשבט שלו והכפרים הערבים שבאזור חוסים בצִלם ומעלים להם מס. ישנו שבט הזֶבֶח בגליל התחתון, ישנו שבט התורכמנים וכו'. לכל חברי ‘השומר’ היו וישנם מגעים רבים ונסיונות רבים עם אותם השבטים. אירועים רבים קרו, ולי עצמי היה נסיון רב איתם ועם השיכים שלהם. חוק גאולת הדם הנקרא אצל הערבי ג’ום, הוא חוק מן הקוראן, אבל אצל הבדואים הוא קדוש במיוחד והם מקפידים עליו ביותר. זוהי גם שמירה מעולה ויעילה על כל השבט, לבל יפחת מספרו ולבל יקטן כוחו. אין אצלם שום כופר, פיוס, סליחה הנקראים סולחה. אלא חייב בן השבט של הנרצח לקחת נפשו של הרוצח או את הקרוב לו, ואפילו זה יארך שנים. נפש תחת נפש. וזה הופך לשרשרת ארוכה של גאולת דם ברציחות הדדיות שנים ארוכות. מלחמות שאורכות שנים, דורות, בין שבט לשבט. ומשום כך היינו זהירים באלף אלפי דרכים לא לנגוע באחד מהם. יש להפסיק את יריות ההפחדה שאתם נוהגים בהם בקלות דעת. וחס וחלילה להפליט איזו יריה בשעת תקלה. שומרים הם על כבודם העצמי, הכבוד הוא קודם לכל, ומכאן הנימוס ודרכי הנועם בין אחד לשני. הברכות שגורות מאד בפיהם. קבלת האורחים הלבבית היא נוהג מקובל ומכובד, והוא חלק מחייהם. אוהבים הם את הפאר והתפארת שהשיכים שלהם מצטינים בהם, בלבוש, בקישוט האהל, בסוס באוכף, זהו חלק מהעוצמה וסימן לכוח”.

וולף סיים הרצאתו במילים: “כך נוצרת משפחה, כך נוצר שבט, כך נוצר עם”.

ישבתי מרותק ומוקסם כשומע אגדה, אגדת קדומים. הרגשתי איזו קירבה נפשית אל הבדואים, אל אורחותיהם, נימוסיהם, אופן הִתרבותם. הרהורי נמשכו, נתעמקו מאותו לילה ואילך, אבל לבי היה מלא דאגה. מה אנחנו לעומתם, נגד המון רב שכזה. קומץ דל של בחורים. אמנם גבוהי קומה, חסונים וחמושים, אולם בחמת זעמם ישטפו אותנו וזכר לא ישאר לנו. כיצד אנו תוך חיינו הדלים והעניים ניצור תפארת, זו מאין תימצא. אך בעניין זה סמכתי על צבי ניסנוב, על וולף ושאול, הם כבר ימצאו הדרך לכך.

חיים שטורמן, ששקד על קשרים ויחסים הוגנים עם הכפרים הערביים אשר בסביבה והיה בשבילנו הסמכות העליונה, הגיע מעין־חרוד להרצאה של וולף והוסיף דברים משלו, על הצורך ביצירת יחסים הוגנים עם בני השבט. להזהר מכל משמר בהתגרויות. לנהוג בכל מקרה בתבונה, באורך רוח בסבלנות. להתגבר על כל היצרים התוקפניים. צריך להשתדל לעבור את הקיץ בשלום. חייו של הבדואי הם נוודות, היום הוא כאן ויעבור הקיץ וישוב למקומו. נתקבל תקציב מיוחד, סכום ניכר, מן המוסדות לצורך חיזוק ההגנה והביצור של המקום וכן לצרכים שונים. והוסיף חיים ואמר: אמנם כיום השתנו סדרי החיים בארץ, השלטון העות’מני עם סדריו ומנהגיו חלף עבר, כיום נתונה הארץ תחת שלטון האנגלים והם ודאי יקבעו סדרי חיים ומשטר אחר. אולם עד שאלה יקבעו סדר חיים חדש, עד שילמדו את המנהגים והסידורים, ועד שהערבים ילמדו לנהוג לפיו תעבורנה שנים. ובינתיים השלטון האנגלי טרם הגיע לאזור שלנו וכלל אינו מורגש. ואנו אין אנו סומכין על הנס.

דיבר שטורמן כדרכו בקול שקט מרגיע וחיזק את הרוחות. ידענו כי הענינים בידיים נאמנות.

2

ואמנם כן, אין סומכין על הנס. במחנה הוכרז מצב הכן. זליג שטורמן, הממונה על בטחון המקום, נטל את הענינים לידיו. תקציב מיוחד לצרכי חיזוק השמירה והגברתה, הוה אומר תעסוקה חדשה שמאד היינו זקוקים לה. חלוקת עבודה חדשה, הכל לפי צרכי השעה. כל האהלים שירדו בשעתו מן הגבעה והוקמו למטה הועלו מחדש אל הגבעה. הובאו עוד רובים ואקדוחים, פגיונות קצרים, הרבה ארגזים עם תחמושת. העמיקו את החפירות וחיזקו אותן. עיקר העבודה נעשתה סביב אותו מבצר גדול בנוי אבני בזלת שחורות מסותתות ומגדל בראשו שהפך לחורבה, ואבניו היו מפוזרות בכל הגבעה. החלו לשקם את הריסותיו. נאספו כל האבנים השחורות מהגבעה ומהשטח סביב הגבעה, וקירותיו עלו וגבהו והגיעו לגובה של ארבעה מטרים, ונוצרה חצר פנימית רחבת ידיים. נבנה שוב המגדל העגול שבראש המבצר אשר השקיף על כל הסביבה, ולו ארבעה חרכים. באחד מהם תעמוד מכונת היריה שהובאה לכאן במיוחד. בכל אחד מהחרכים הועמדו שומרים מזוינים, כצופים על פני הסביבה ועל המתרחש בתוכה. כולם השתוממו על המבצר שצמח כאן. נשלחו חמישה בחורים מצוידים באקדוחים ופגיונות קצרים לשמירה על הבחורות העובדות בגן הירקות ולסייע להן בעבודה. מסביב למחנה הותקנה גדר תיל, ושומר מזוין בפתח הכניסה. לצורך אזעקה במקרה חירום, נתלה פס ברזל גדול ולידו קורנס כבד, והוא משמיע צליל כבד הנשמע בכל האזור עד למרחקים. בהִשמע קול הצלצול הכבד על העובדים בשטח להתכנס מיד אל הגבעה. כל אחד יתיצב במקום המיועד לו למלא את התפקיד המיועד לו. על הנשים והבהמות המעטות אשר אתנו להתכנס אל החצר הגדולה אשר במבצר. נעשו כבר מספר חזרות והכל פעל כהלכה. ניתנו הוראות חמורות כי בכל מקרה של התנגשות או מריבה אסור בשום אופן להפליט איזו שהיא יריה. יש לנהוג בכל קור הרוח, בסבלנות, בדרכי נועם וידידות, אולם להעביר מיד ידיעה למפקדה והיא כבר תטפל בענין. אורגן קורס לערבית מדוברת ורבים נרשמו אליו.

***

צבי ניסנוב ושני סגניו העתיקו את מושבם מעין חרוד אלינו. בירידה מן הדרך מעין חרוד אלינו, על מדרון ההר, בין ההר ובין התל, הוכשר שטח של דונם אחד וגידרו אותו בחבל עבה. סיקלו אותו מהאבנים יישרו והידקו את הקרקע. במרכזו הוקם אהל גדול וצבעו ירוק כהה ופתחו רחב. ניתן לארח בו בנוחיות כעשרים בני אדם. והוחל לבנות ולרקום את עולם ההדר והתפארת לפי מיטב הדמיון והתכנון של צבי ושני סגניו. וכך נבנו שני העולמות, העולם המבוצר שעל הגבעה והחצר שקראנו לה החצר של השיך, ושלימים קראנו לה חצר השולטן.

קירות האהל מבפנים מקושטים לפי מיטב הדמיון של צבי וסגניו. במרכז האהל מול הכניסה היה תלוי שטיח פרסי ועליו התנוסס ראשו החלול של צבי עם קרניים ארוכות חדות. אות וסימן של השיך, ראזאל. על הקיר הסמוך היו תלויים רובים ואקדוחים שונים ומשונים ישן וחדש, הרבה פגיונות עם ידיות מעץ או משנהב מגולפים, ולידם הרבה אשפתות מבד ומעור. היו תלויים הרבה כפיות, עקאלים שחורים ומהם שזורים בחוטי כסף וזהב. היו תלויים אוכפים יפים אנגליים ומקומיים, ופרגולים, מגפיים שחורים. בצד עמד שולחן עץ עבה מגולף ומשובץ בכל מיני צדפים וציורים, ועליו מכל טוב דמשק. טסי נחושת גדולים וקטנים חרותים בציורים וקישוטים שונים, כדי נחושת ובזיכים, חרוזי ענבר חומים בהירים וכהים, קעריות נחושת, קופסה מגולפת למשחק השש בש, הרבה פינג’נים וספלים לקהוָה. הרצפה רופדה במחצלות עבות ועליהן פרוש מרבד צמר עבה חום אדמדם ועליו שטיחים פרסיים קטנים, ועליהם עורות פרוה לבנים של כבשים. עמדו כארבעה חמישה שרפרפים מגולפים ולידם שולחנות עץ קטנים ועליהם טס נחושת וספלים לשתיית קהוה. כמו כן נרגילה. הכל לנוחיות האורחים אשר יוזמנו לכאן.

בחצר תקעו כארבעה חמישה צינורות ושרשרות עליהן, כדי לקשור את הסוסים של האורחים. החברֶה קבלו את העולם הדמיוני שהלך ונוצר בהתענינות מרובה, והקדישו לו כוח אדם. חבר אחד שהיה צמוד כל העת לשמש בצרכים השונים של חצר השיך, והוא מילא את תפקידו בחריצות מיוחדת. ניקיון, הכנת קפה, ואף התחיל להפליט מלים ערביות.

וולף ושאול היו מבקרים קבועים בבית שאן, ותוך שיטוט בבתי הקפה השונים נתקלו בבית הקפה הגדול עם שני שיכים חשובים משבט הסַאכֶר. אחד נושא אחותו של השיך הגדול, שיך זאיד, והשני נושא בתו. שניהם מנאמני ביתו של השיך ושומרי ראשו, והזמינו אותם להיות אורחים של השיך ראזאל, שיך המוסקובים. אלו נענו ברצון להזמנה, ולאחר שאכלו ארוחה דשנה, לעסו בטנים קלויים, ושתו ספלי קהוה, עלו על הסוסים ואתם מלויהם. בשעות הצהרים ניראו דוהרים מבית שאן קבוצת פרשים, ובראשם וולף ושאול, ונכנסו לחצר. הסוסים נקשרו לעמודי הברזל, המלוים נשארו ליד הסוסים, ולאהל נכנסו שני השיכים. למסיבת הֶכּרות זו הוזמנו מן המחנה שני חברים דוברי ערבית, והם הוצגו כילידי הארץ יוצאי רוסיה. השניים היו זליג שטורמן וטוביה מתוס. שניהם גבוהי קומה, בלונדיניים, ובאו לבושים בגדי צבא אנגליים וחגורים באקדוחים. השיחה היתה חמה. ידידות, הרבה סיפורים, הרבה צחוק. הכיבוד היה כיד המלך, כולל קעריות עם תאנים ותמרים יבשים, פיסטוק שאמי ובטנים קלויים, ושתיית קפה ועישון נרגילות. את כל המצרכים וכל הדרוש סיפק תמיד חיים שטורמן, שהיה מבקר תכופות בדמשק, מספר שעות נסיעה ברכבת מעפולה או מהתחנה בשטה, שם היה רוכש פרות מדמשק או פרדים צעירים.

אנו ראינו בהנאה את הסוסים המטופחים, שמענו צהלתם, שמענו את הצחוק המידרדר, ונשמנו בהנאה את ריחם של ספלי הקהוה.

בערב סיפרו כי היו אלה השיכים הראשונים שבקרו כאן. נקשרו קשרי ידידות והם נהנו מאד מהאירוח החם, מהכיבוד הנאה, והשתוממו מאד על התפארת והפאר של האהל. הביטו בתמיהה על המבצר, על הגבעה המבוצרת ועל הבחורים החסונים המזוינים. מאז הלכו ותכפו ביקורי השיכים. מדי פעם נראתה שיירה של עשרה עד שנים עשר פרשים דוהרים מבית שאן, ובראשם וולף ושאול מתפרצים אל החצר. צהלת הסוסים וצניפתם הרעידו את כל הסביבה. גבר הצחוק וריח הקהוה פשט על כל הגבעה.

יום אחד נודע כי השיך ראזאל הוזמן לביקור אצל השיך של השבט, שיך זאיד. אהלו של זאיד היה נטוי סמוך לבריכת סחנה בין עצי דקל ותאנה. יצאו ניסנוב ושני סגניו על סוסיהם המקושטים המטופחים, והם ספרו ניסים ונפלאות על פאר האהל, על הכיבוד והזבח שנערך לכבודם במסיבת כל השיכים. כמו כן הגישו מתנה לשיך, חרב חדה ממורטה עם ידית של כסף משובצת בפיתוחים ועיטורים. ונעשתה עיסקה על הרך אשר ילוד לסוסה האצילה שושנקה של ניסנוב, ששמה יצא לתהילה בכל הארץ, והיתה משתתפת בכל המרוצים של הבדואים, הקרויים פנטזיה עם יריות רובים תוך מירוץ, והיתה תמיד מנצחת, בכל מירוץ. וכך נקשרו קשרים ידידותיים ביותר בין שיך ראזאל ובין השיך זאיד.

3

פגישה ראשונה עם הבדואים היתה משעה שהתחלנו לקצור את החציר, עשב הבר, וכבשנו אותו בחצר המשק בחבילות. הכבשים ורועיהם פשטו על השדה הקצור ולעסו את השלף הירוק, ושמרו על העדרים שלא יפרצו לשדה הבלתי קצור ששם עבדו המקצרות. לפעמים היו חולפים על ידנו שלושה ארבעה בחורים יחפים, קומה ממוצעת, שזופים, שחומים עם תלתלים שחורים מסולסלים, עם קפטנים לבנים חגורים, שפגיון תקוע בהם, ברכו ברכת בוקר טוב, הסתכלו למלאכת הייבוש, לתעלות, לצינורות, לחצץ, הסתכלו, חייכו ולחשו “מוסקובי מג’נון”.

הימים חלפו, החום גבר ועלה, עמד הקיץ בעיצומו, הכל נראה טובל בערפלים ואדים של חום. נערים הם נערים וכבשים הם כבשים וכדרכם שטומנים ראשיהם בקרקע, אף פעם אינם מרימים ראשיהם כלפי מעלה. הם צועדים מריחים ומרחרחים כל עשב ירוק כל שיח ירוק, לוחכים לועסים. והנערים בני שש עשרה עד שמונה עשרה צועדים בעקבותיהם ומקלות ארוכים בידיהם ואתם כלבי השמירה. הנערים שומרים על העדרים לבל יתפזרו, וכלבי השמירה מסייעים בידיהם. הם עברו את הגשר הצר המונח על המעין ונמשכו הלאה. הכבשים הריחו את המים הזורמים מהתעלה המקיפה את גן הירקות ונשפכים אל הערוץ העמוק של המעין, וככל שהתעלה התקרבה אל הגן היא נעשתה שטוחה יותר ויותר. החלו הכבשים מלקקים מן התעלה וכך קרבו אל הערוגות של הגן שהיה מגודר בגדר תיל. שומרי הגן ראו את הכבשים ואת הנערים קרבים אל הגן, יצאו מיד לקראתם לעכב בעדם במעדרים ובמגרפות. אלו במקלות ארוכים ואלו במעדרים ובמגרפות, וכאן פרצה ההתנגשות. בין הבחורים היה אפרים ציז’יק, בחור גבה קומה, פנים שזופים רחבים, עינים גדולות כחולות, ראש גדול עטור רעמת תלתלים שחורים, דובר ערבית, מאנשי “השומר”, אמיץ ונועז,¹²⁷ הניף מעדר ופגע בראשו של אחד הנערים סמוך לרקה. הפצע שתת הרבה דם ששטף על פניו של הנער ועל הקפטן הלבן שלו, והוא צעק “רצחו אותי, רצחו אותי, אני מת! אני מת!”. שני בחורים משלנו תפשו בו על כפיים והביאוהו חיש לגבעה אל החובשת, זו רחצה ושטפה את הפצע, חבשה אותו בתחבושת לבנה, והביאה אותו לאהל מיוחד, הביאה לו אוכל, דייסת אורז מבושלת על חלב וכוס קפה. הנער התעודד, החל לחייך, וביקש שימסרו על המצב להורים שלו. הנערים שהיו למטה, כאשר שמעו את זעקת הנער “אני מת, אני מת”, הורידו מיד את הכפיות מעל ראשיהם והתחילו לנפנף בה. הבדואים שהיו סמוכים למקום הורידו אף הם את הכפיות מראשיהם והחלו לנפנף בהן. וזה גרם לנפנוף כפיות בכל השטח, זה סימן אצלם לאזעקה. וכך פשט הנפנוף בכל האזור. החלו לנהור המונים ובהם גם שיכים רכובים על סוסיהם הדוהרים והקיפו את כל המחנה. הנערים הצביעו על אפרים, “הדא הוא, הדא הוא” וניסו לפרוץ אליו. הזעקות והצריחות עלו לשמים. בינינו חצה רק גדר התיל. אפרים שהיה במצוקה גדולה לא איבד עשתונותיו, רץ מהר אל אחד השיכים, אחז ברסן סוסו, וצעק: “תחת אומַרן” כלומר, תחת חסותך, והשיך הרים ידו וצעק: “לא לגעת! לא לגעת!” וכך ניצל אפרים. בינתיים ירדה הידיעה למטה כי הנה הנער חי ובריא ובקרוב ישוב הביתה. הרוחות נרגעו. צבי ניסנוב חש מיד למקום, ניגש לשיך שאפרים אחז ברסן סוסו ודיבר בקול רם ומצוה: “כיצד לא שמרתם על עדרכם. אתם יודעים שיש לכם כאן ענין עם בחורים חמומי מוח שאינם מבינים ערבית. תודה לאל שהכל נגמר בכי טוב, אינשאללה. תשלחו את ההורים שיבואו לבקר את הבן.”

בכל המהומה הרותחת נראתה מכונית שחורה טסה מעין חרוד, מלווה בעשרה פרשים. ההמון הבדואי, שזו להם הפעם הראשונה בחייהם שראו ארגז שחור גדול נוסע במהירות מפתיעה בלי סוסים, נדהמו ממראה עיניהם ונרתעו ונעצרו ליד גדר התיל, והחלו לאט לאט לסגת. וולף ושאול דהרו מיד אל המכונית ומלויה, והכניסו אותם אל חצר השיך. מן המכונית יצאו שני אנשים הולכים וקרבים אלינו, אחד גבוה, גוף רחב וחסון צועד זקוף, ראש גדול, צועד צעדים איטיים ובטוחים ומקיש במקלו הכבד, לידו צעד איש נמוך קומה צנום עם זקנקן קצר אדמדם חובש משקפים. הכרנו אותם מיד, אוסישקין ואחד־העם. הם הלכו והתקרבו אלינו וכל המלוים צעדו בעקבותיהם.

בתוך המהומה שעמדה סביבנו, שאמנם נרגעה, גדולה היתה המבוכה שלנו, אורחים שכאלה, וגברה הדאגה בלבנו לשלומם. אך צעדיו הבוטחים האיטיים של אוסישקין וכל חזותו השרו עלינו מין שקט נפשי ובטחון עצמי. מיד התאוששנו והסתדרנו בשתי שורות כדי לקבל את פניהם לאורך השביל החוצה את הגבעה. הם עברו בינינו ואנחנו פרצנו בקריאות: הידד! יחי! מוחאים כף ומביטים בהם ואיננו מאמינים למראה עינינו. אוסישקין! שהשקיע מאמץ מיוחד לרכישת השטחים בעמק יזרעאל ותמך בכל מאדו בהתנחלות של הגדוד בעין חרוד ולאחר מכן בהתנחלות בתל־יוסף, והנה טרח והגיע עד לכאן, ואחד־העם שהתענין מאד בהתישבות החדשה בעמק על ידי החלוצים שעלו מרוסיה, והנהו כאן על ידנו. לא האמנו למראה עינינו. עלו שניהם אל פסגת הגבעה, השקיפו על פני כל הסביבה, על השטחים היבשים, על אזור הביצות, וראו את המבצר והחפירות והאנשים המזוינים, ועל המון הבדואים. לפי בקשתם הובילו אותם לסיור בסביבה. רתמו עגלה לזוג פרדות, רפדו אותה בקש ובשקי תבן, כשכל חבורת הפרשים מלוה אותם, וצבי ניסנוב וסגניו בראשם. עזים היו רשמיהם שביטאו אותם באסיפה הכללית שהתכנסה בחדר האוכל, שהיה מלא מפה לפה.

קם אוסישקין ודיבר בקול רם ובוטח: ראיתי את ישוביכם והתנאים בהם אתם חיים. טעמתם טעמו של כיבוש ועדיין ייבוש הביצות לפניכם, אולם לדרגת התנחלות טרם הגעתם, עוד חזון למועד. וגלגל לפנינו תכניות לימים יבואו. על מו"מ עם שלטונות הצבא לרכישת צריפים, על תוספת כלי עבודה, על פינוי האריסים, ובייחוד על מלחמת חרמה ביתושים ובקדחת. על רכישת עוד קרקעות בסביבה הסמוכה וביחוד על התחלת עיבוד הקרקעות עד שהאדמה תתן יבולה ותניב פירותיה. ככה דיבר אוסישקין ונסך עלינו שכרון ותקוה. היתה לנו התחושה שלא עזבו אותנו לאנחות, כי במוסדות יש מי שתומך בנו. תמיד שמענו מלבקוביץ כי בכל עת צרה ומצוקה הוא פונה לאוסישקין שמסייע בידו כדי שנחזיק מעמד, כדי שלא נתמוטט. קם אחד־העם ודיבר בקול שקט, והיה נרגש ביותר: הנה ממעמקי השכול של האומה קם דור חדש, דור החלוצים, היונק את משמעות תכלית חייו משרשי האומה, מקיים עצמו תוך סבל וייסורים על יגיע כפיו, על עיבוד אדמת המולדת במו ידיו, מדבר עברית, מייבש את ביצותיה שנוצרו מאז גלה העם מארצו, זה גם מסמל את ייבוש הביצה של האומה ששקעה בה בשנות הגולה, וזה מעורר כוחות חדשים. קם דור חדש שיביא גאולה ומרפא לאומה כולה שתחזור למקורותיה. ככה המשיך לדבר והיה נרגש מאד. וליוינו את דבריו במחיאות כפיים סוערות. קם אוסישקין, הביט על הקירות של חדר האוכל שם היו תלויות תמונות שקיבלנו. על הקיר ממול היו תלויות שלוש תמונות גדולות שקיבלנו ממרכז הגדוד, טרומפלדור, בורוכוב וביניהן קרל מרכס. על הקירות ממול שתי תמונות שקבלנו מועדת התרבות, י.ח. ברנר וא.ד. גורדון. הצילומים היו בלי מסגרות. את אלה התקנו בעצמנו והיו חשופים לזבובים שטיילו עליהם כאוַת נפשם. דיבר אוסישקין קצת בתרעומת ותוכחה: רואה אני תמונות של אנשים חשובים מאד בשבילכם, אולם איני רואה אף מנהיג ציוני אחד, לא הרצל, לא וייצמן, לא ביאליק. חושב אני כי גם מקומם בין האנשים החשובים, אנו חייבים גם להם כבוד. הורדנו ראשינו מבושה, והבטחנו שנתקן בהקדם הדבר ונתקן המעוות.

4

עונת הקציר, הערבים קוצרים את השדות – חטה, שעורה, דורה, עדשים, חומצה. נשמעת שירה. חמורים עמוסים אלומות ושק גדול מלא שבֳּלים על גבם. נשים ונערים מחַמְרים אחריהם אל הכפר שבהר, אל הגורן. נשים עולות מן המעין ראזאל וכדי מים על ראשן. הוחל הדיש. סובבים המורִגים על הגורן, הכל הופך למוץ עבה, אבק נישא מן הגורן, מניפים את המוץ הסמיך והכל נישא עם הרוח, והגרגרים נערמים בערימה גדולה. חובטים את השומשום. רב הדוחק בכל טחנות הקמח, סובב גלגל העץ הגדול שעל מעין חרוד במפל שסידרו כאן. על יד הטחנה החדשה טחנה הנראית מכאן בצריף של פח, הסתדר תור גדול. נשמע תקתוק המוטור.

הכפרים הערביים החלו להעלות מס לשיכים של השבט. כל כפר לפי המכסה שהוטלה עליו. על דרך העפר המובילה לבית שאן הנראית מכאן, רואים חמורים נוהרים טעוני שקי תבואה חטה ושעורה, שקים עם מוץ ותבן ישר מן הגורן, עם גרגרי חטה ושעורה שלא נופו, מאכל לצאן עד המרעה החדש. הלכו ונתמלאו מחסני הבדואים, אהלים מיוחדים שהופקדו עליהם שומרים. ערימות השקים עלו וגבהו עד תקרת האהלים.

מתקרבים ימי הפרידה מכאן. התכנסו השיכים ליד אהלו של השיך זאיד, ישבו בעיגול ושוחחו ביניהם על ענינים העומדים ברומו של עולם. כיצד הולכים ומשתנים סדרי עולם ומה יהיה בקיץ הבא אינשאללה. התורכים כבר אינם, עברו מן העולם, אין פשה בדמשק, אין קאימקאם בנצרת, אין חיילים תורכים במדיהם המגוחכים, אין שאוִישים לקבל באקשיש. כעת האינגליז בארץ ולהם צבא גדול, לבושים בגדי פאר וסוסיהם גדולים אמיצים, וקציניהם לבושים פאר והדר. נוקשים זועפים אי אפשר להסביר להם שום דבר, אינם מבינים את שפתך ואינך יכול לספר להם שום בדיחה, שום סיפור, באקשיש אינם מקבלים, תמיד אוסרים, חוקרים, אין מבחינים בין שיך ובין בדואי סתם, אללה ירחם, אללה כביר. המוסקובים אנשים אמיצים מסבירי פנים ומכניסי אורחים אַלַה כֵּיפַק. הם כיום מעבדים את האדמות שנקנו על ידי האפנדים היושבים במוסקאו. האם ישלמו מס כאשר יזרעו ויקצרו את יבוליהם, האם הכפרים הערביים ימשיכו לשלם את המס, רק אלוהים יודע. ככה ישבו ופטפטו סיפרו בדיחות וצחקו. אמר הזקן שבהם: צריך להתחיל לנוע לנוד בחזרה אל המדבר, הרחם שלנו, עוד מעט יתחילו הגשמים לרדת, ההרים יתכסו דשא רענן ירוק, והנחלים ימלאו מים. והחלו ההכנות לקראת המסע.

ימים אחרונים של פרידה. הגיע תורם של המוכתרים להביא דורונות לשיכים ולשבט כולו ולהפרד מהם בברכה חמה. המוכתרים במיוחד היו אסירי תודה לשיכים של השבט שפקחו עין על הכפרים שלהם והישרו בטחון סדר ושלוה בכל האזור, והיו הסמכות העליונה ונטלו על עצמם את הטרדה לישר ולהדר את כל הסכסוכים שבין התושבים בכפרים, ובין כפר לכפר, וכך חסכו עמל וטורח מהמוכתרים, לפשר סכסוכים של יום יום של שנה שנה. מי שגנב אלומות מי שהשיג גבול וחרש בשדהו של השני, מי שקצר בשדהו של השני, מי שגנב אלומות מי שגנב כבשה או פרה או עז, מי שגנב, מי שרצח. השיכים מופיעים מיישרים מהדרים, מארגנים סולחות, שום דבר לא גוּנַב לשלטונות.

והחלה תהלוכת המוכתרים ודורונותיהם, אל כנס המוכתרים שליד אהלו של השיך הגדול, שיך זאיד. שעות ארוכות ניראו בדרך המובילה אל אהל השיך הגדול חמורים נוהרים בתהלוכה ארוכה, טעונים פחים תקועים בארגזי עץ ובהם מכל טוב הארץ. אחד המרבה ואחד הממעיט, הכל לפי עשרו וגדלו של הכפר. פחים עם שמן זית זך שעכשיו הגיע מבית הבד, פחים עם זיתים ירוקים, פח עם דבש שעכשיו רדו אותו מכַּורות החימר, פח עם עדשים, פח עם שומשום, פחי בצל יבש, פח שום יבש. כולם עברו בסך לפני השיך זאיד, קדו ברכו סובח איל חייר אהלן וסהלן דרך צלחה, וישבו אל הכירה אל הסעודה שהשיכים הכינו בשביל אורחים מכובדים אלה. כולם ישבו על יד קערות גדולות מלאות בשר כבש צלוי וקערות מלאות אורז מבושל וערמות חמות של פיתות. ריחם של כבשים צלויים וריחן של פיתות חמות פשט בכל האזור.

גם צבי ושני סגניו הוזמנו לחאפלה ולפגישת פרידה. יצאו אתם שתי עגלות רתומות לסוסות ההונגריות, נהגו בהן עובדי הפלחה שבאו מעין חרוד, דוברי ערבית. קבלת הפנים אצל השיך זאיד היתה חמה ולבבית. סעדו סעודה עריבה, דִברו, פטפטו וברכו הרבה, ועשו אתו עיסקה, קנו ממנו לצרכי זריעה שקי חטה ושעורה, גרעינים שבררו אותם במיוחד, וניקו אותם מכל פסולת. ומילאו שתי העגלות בשקי חטה ושקי שעורה, שילמו במזומנים טבין ותקילין. כאשר חזרו בשירה הביתה היתה השמחה במחנה גדולה וכולם פתחו בשירה.

בבוקר אחד, עם נצנוצי אור ראשונים, ראינו איך השבט מתקפל. עמדה המולה סואנת בכל האזור. נחרת גמלים נעירת חמורים נביחת כלבים צריחות של נשים רעש והמולה של ילדים וילדות מתרוצצים. פרשים דהרו ושוטטו בכל הסביבה, מכנסים מאיצים ומזרזים. עדרים דהרו אל אם הדרך, אותה דרך העפר המובילה לבית שאן לעבר הירדן. על הגמלים העמיסו את האהלים המתקפלים, ויש שהעמיסו עליהם סלים קלועים ובהם תינוקות שגעו ופעו, ונשים שישבו על גבי הגמלים מרגיעות ומשחקות עם התינוקות. אחריהם רצו יחפים עם כתונות ארוכות ילדים וילדות והקימו רעש והמולה. על החמורים העמיסו שקים מלאים גרעינים וצרכי מזון שונים, אפו פיתות חמות בטַבּוּנים. העדרים גלשו ממדרוני ההרים וכלבים נובחים צורחים שמרו עליהם עד שנכנסו לתוך השיירה ונערים נוהגים בהם. וכך נעו והסתדרו משפחה אחר משפחה, בראש המשפחה רכב השיך על סוסו המפזז. וכך נמשכה התהלוכה הארוכה שארכה שעות, לפי סדר מקובל וקבוע זה דורות. לא יכולנו להמיש עינינו מתהלוכה מסודרת זו עם הרגשת רוָחה בלב. הנה הסכנה שרחפה עלינו כל הזמן חלפה, יצאנו ממנה בשלום, הנה הם חוזרים למדבר למקום שממנו באו. אולם גם הסתכלנו בפליאה על הסדר והמשטר השורר כאן. משפחה אחר משפחה עם כל הכבודה שלה. התהלוכה נמשכה שעות ארוכות, ואבק רב עלה מן הדרך ומילא את האויר. לאט לאט נעשתה התהלוכה יותר דלילה, נותרו רק שרידים אחרונים שפיגרו מסיבה זו או אחרת. אחריהם הופיע המאסף, בחורים צעירים מסייעים לנחשלים, קושרים מהדקים וזזים הלאה עד שהדרך התרוקנה.

עוד נישאו באויר שרידי ענני האבק שעלו מן הדרך. לאט לאט נדם הרעש, שקטה ההמולה, נמוגו ענני האבק. אתם גם נמוגה האגדה על שבט סאכר. הם חוזרים למדבר, הם נעים ונדים, הם נעלמים מן הנוף שלנו, ואנו נשארים כאן צמודים לקרקע. האגדה שלנו רק מתחילה. החיים חוזרים לתיקנם ואתם גם התקוה ליום המחר.

ברבות הימים: פרקים מהמשך המגילה

[בשלושת הקטעים שבשער זה שרטט פנחס גוברין את המשכה של מגילת המשפחה, מעבר לגבולות הזמן של “היינו כחולמים”. את “לדמותו של סבא” כתב, כפי שציין, בהשפעת מלחמת ששת הימים. הרשימות נותרו לא ערוכות, והוא הסתפק בהעתקתן לנקי, כשכבר התמעטו כוחותיו בשנותיו האחרונות. גם את “המסע והפגישה” כתב אז, ומתוך תחושת חובה לספר על פרטי עלייתם של אמו ואֶחָיו, עקיבא ושלמה, לדיקלה בידץ, בִתו של שלמה גלובמן. דיקלה התייתמה כתינוקת מאביה שלמה, שנהרג ב־1931 בתאונת מחצבה בקבוץ יגור והוא בן עשרים וארבע. את “מצה זו שאנו אוכלים” כתב פנחס גוברין בראשית שנות השבעים, מסר להקלדה ושלח לי לקריאה לפריס, בתקופת לימודי בה. לשנים, מסרתי אותו לפרסום, בבִרכתו, והוא ראה אור לראשונה ב“דימוי” יב תשנ"ו.]

 

המסע והפגישה (מכתב לדיקלה)    🔗

לדיקלה היקרה שלום רב לך

נותרתי היחידי האחרון מדור הותיקים במשפחה שעלו מהעיירה שפיקוב, וכל עוד העין רואה והיד כותבת חובה עלי למסור דברים עד כמה שזכרוני זוכר. לא יהיה בהם סדר רב ולא רציפות. זכרונות, רשמים, כל מה שהזכרון מעלה בתוך שבעים־שמונים שנה. ובתוך בני המשפחה תופיע גם דמותו של שלמה’לה והמפגשים אתו בארץ.

א    🔗

בשנת 1920 התחילה המשפחה מתפזרת. ראשון עלה עקיבא שעוד בברצלב היה בצעירי ציון ושם גם נרשם בהחלוץ. כבר אז הגיעו שמועות על החלוץ, על טרומפלדור ועל עליה לארץ. מיד אחרי החגים יצא עם קבוצת צעירים וצעירות מהעיירה כדי לעבור את הדניסטר ולהגיע לבסרביה שהיתה בשלטון רומניה, מעבר לגבול.

הגיעה הידיעה שהם עברו בשלום את הגבול והודעה דחופה לאבא שהוא ואני צריכים להזדרז ולנסות לעבור עכשיו, כי אם הנהר יקפא לגמרי הגבול יסגר לחלוטין למשך כל החורף, והשמירה משני הצדדים תגבר מאד.

מיד לאחר ימי חנוכה יצאנו לגבול בעגלות חורף עם עוד קבוצת יהודים, ולאחר הרפתקאות רבות בבסרביה הגענו לאורהייב, שם גר אחיו הצעיר של סבא, הדוד מתתיהו. השפיקובאים דאגו וטרחו להעברת משפחותיהם שגם הם כולם יצאו לגבול, ואבא טרח להעברת אמא ושלמה’לה שיצאו לגבול מיד לאחר חג הפורים. כאן קרתה תקלה בשעת ההעברה, או שהמבריחים נטשו אותם משני עברי הגבול, ניתכו עליהם מטחי יריות מהצד הרוסי ומהצד הרומני והפלוגה התפזרה. חלק ברח לצד הרומני וחלק ברח לצד הפולני שהיה לא רחוק מהגבול.

לאחר חיפושים רבים לאחר הרבה הרפתקאות מצאו את אמא באחד המסתורים באחד הכפרים, היא לבדה בלי שלמה’לה.

שלמה’לה נדד בכפרים בעיירות והגיע לאחת העיירות לבית הכנסת שם אסף אותו אל ביתו יהודי אחד. הדאגה אצל אבא ועקיבא היתה שהמשטרה הפולנית לא תתפוס אותו ותחזירהו לרוסיה. בעזרת חצרות הרבנים עלו על עקבותיו. עקיבא גייס אחד הצעירים מצעירי שפיקוב, משה פולונסקי, והטיל עליו את המשימה להביא את שלמה’לה לבסרביה לאורהייב. אחרי הרבה הרפתקאות הצליח במשימה.

1920–1921 (תאריכים משוערים)

בקיץ שעליתי לבסרביה עם אבא, בחודש אלול מלאו לי שש עשרה שנה אך בגלל קומתי הגבוהה וגופי החסון וידיעותי בעברית התקבלתי לבית החלוץ שנפתח באורהייב. (ראה רשימות מיוחדות).

עקיבא הכשיר עצמו בנגרות אצל הירשל הנגר הציוני. אומר עקיבא שזה מקצוע חשוב בארץ, אך זמן מה אחר כך גויס למרכז העליה ולבית החלוץ בקישינוב, שם חילקו את מעט הסרטיפיקטים שהעניקה ממשלת המנדט עבור הסוכנות היהודית, ומיד שקע בעבודה מסועפת. קשרים עם הסיקורנצה, המשטרה הרומנית, וטיפול בהעברת חלוצים את הדניסטר.

אבא קִבץ לידו את התלמוד תורה שבעיר, והפך אותו לבי"ס עברי. כאן גם התרכז המרכז הציוני העברי. אבא בקר תכופות בבית החלוץ.

עליתי לארץ עם הקבוצה השביעית, צעירים וצעירות כמאה נפש. עזבנו את העיר בימי הפסח של אותה שנה. לאחר הרפתקאות רבות בקושטא הגעתי לארץ בנובמבר

1. ואני יחד עם זאב ובילה ירדנו לעמק, גדוד העבודה. עלינו לנקודה השניה, לגבעת תל יוסף. (על כך והשנים שביליתי שם, כתבתי בהרחבה).

ב    🔗

אביב 1923. על הגבעה התכונה רבה. לפני חודש ימים פסקו הגשמים השמש מפיצה אורה וחומה על כל הסביבה ומיבשת. אנו מתכוננים לקראת השנה החדשה, סוחבים פחי מים ומשקים את החורשה הקטנה, שתילי אורן ששתלנו, וכן שתילי אורן ששתלו על הגבעה עצמה, שורות שורות סביב הגבעה. אנחנו קבוצה של צעירים וצעירות, גם אני בתוכם. מכשירים חלקה של שלושים דונם לגן ירקות. מפנים מסלעים מאבנים, חורשים תלמים תלמים, ומישרים את התלמים במַשׂדדה. רואים בגן הירקות את עתיד חיינו במקום. גם בילה בין הקבוצה. צמודה רתוקה ומסורה לגן הירקות. היא רואה בגן את כל עתידה במשק בחברה ובמשפחה.

השעה שתיים. אחרי הארוחה הלכתי לאהל לנוח לנום קצת. שכבתי על מטתי, השוליים באהל מופשלים, רוח קלילה נושבת, ונרדמתי. כעבור שעה קלה הרגשתי כי יד חמה מלטפת את פני.

“פּינֶהלה, פּינֶהלה תקום תקום, יש לך מכתב מעקיבא ושלמה. המכתב הגיע על שמֵנו. הם הגיעו לפני מספר ימים לחיפה ואתם גם אמא. שניהם יצאו ברגל לנהלל ויהיו אצל חיים שורר”.

נדהמתי. קפצתי מהמטה.

למחרת רק האיר השחר צעדתי רגלי לנהלל. הרבה מחשבות ניקרו במוחי אך התדהמה לא פסקה. אחים שלי ואמא שלי הגיעו לארץ! ואיפה אבא?

בארץ פשטה ידיעה כי תל יוסף הוקפה והותקפה על ידי שבט בידואי המונה אלפים, פרשים ורגלים, וכל תל יוסף הוחרבה וכולם נפלו הרוגים. מכאן פשטה הידיעה לכל בתי החלוץ בבסרביה ובפולניה. סופר לי אז כי היתה הודעה בעתון הפועל הצעיר על שמי, מי מכיר מי יודע. והודעה זו לצערי לא הגיעה אלי.

הגעתי לצריפו של חיים שורר. רק ראה אותי וחיבק אותי. “מה, אתה בין החיים? כן”, הוא אומר, “היו אצלו הם בדרכם לתל־יוסף”. הוציא אותי החוצה והראה לי על שני דקלים ליד תחנת הרכבת חיפה־צמח, שנקראה אז תל־שמם. ראיתי מרחוק שני צעירים. צעדתי אליהם רצתי וקראתי אליהם. הם מיהרו לקראתי. נפלנו אחד בזרועות השני והתנשקנו ובכינו.

ככה נפגשו האחים על אדמת ארץ האבות.

חיים שורר

מראשוני העליה השניה. יליד קישינוב גבר נאה גוף חסון.

לאחר פרעות קישינוב שהזעיקו את כל העולם, ולאחר שהתמוטטה המהפכה של 1905 וחזרה הריאקציה של הצאר על כל אותותיה, ביחוד רדיפות ופוגרומים על יהודים, עלה לארץ. מראשוני העליה השניה. היה פעיל מאד בצבוריות הישראלית הרבה שנים, מאנשי הפועל הצעיר, מהמתישבים הראשונים במושב נהלל. היה זמן ארוך עורך עתון דבר.

הכרתי אותו אישית טוב מאד, מפעילותי בנמל תל־אביב, בבחירות לרשויות המקומיות בהסתדרות, בהגנה, וממאמרים שלי בעתון דבר. היה שליח קבוע בבתי החלוץ ובחוות ההכשרה בבסרביה ובפולניה, והביא והפיץ את השיר ואת הזמר הישראלי וחדשות וסיפורים על החיים המתחדשים בישראל.

ג    🔗

קיץ 1923. אנחנו שלושה צעירים ואתנו אמא. קשה מאד היתה הקליטה מכל הבחינות בירושלים, בה היישוב הישן קרא לעצמו “שומרי החומות”. בשבילנו כל הוויתו וקיומו לא היו חדשים. אנחנו הצעירים גדלנו והתחנכנו על הביקורת הקשה כלפי ישוב זה, וכל נהגיו והרגליו. אבל זו היתה העיר שכל בני המשפחה קבעו בה את חייהם לעתיד. רק בימים אלה החלו להופיע בה קבוצות צעירים בודדים כדי לחפש בה יום עבודה לקיום. הם בכלל לא יהודים. לא לובשים כובעים לראשיהם, אין להם זקנים ופיאות, אינם מתפללים יום יום וביחוד בשבתות, מחללים את השבת בפרהסיא, אוכלים טריפה, אינם מדברים יידיש, רק רוסית או עברית פולנית. העברית שלהם אינה לשון הקודש אלא עברית שפת יום יום. קוראים לעצמם ציונים. מדברים על כיבוש עבודה, הסתדרות. אי אפשר להשיג אפילו חדר בודד לגור בו, מתרחקים מאתנו, מחרימים אותנו. אנחנו משפחה, זקוקים לדירה שלמה עם שירותים. דבר שאפשר רק לחלום עליו.

ראשונים ולפנינו הגיעה לירושלים פלוגת גדוד העבודה. הם הקימו מחנה בפני עצמו ברטיסבון.¹²⁸ גרים בצריפי פח שרכשו מהצבא הבריטי.

השגנו חדר אחד גדול באחד הבנינים הישנים של בי"ס בצלאל עם שירותים בחצר מקרשים ומחצלות. עקיבא חזר למקצועו הותיק, נגרות. התחיל להתקין ולהרחיב את השירותים. בנה מקרשים שולחן מרובע, השיג כסאות וספסלים, התקין כסא מרובע וארוך העומד בחצר, ומשמש גם למקום שינה. לחדר אין חלונות רק דלת ברזל הנפתחת לחוץ לדרך עפר. והנה המשפחה כבר מסודרת. דירה זו עומדת עד היום הזה.

משפחה! עושים היכרויות, מתכנסים צעירים, כל אחד מספר את קורות חייו, וחיפוש עבודה. בערב הולכים לבקר לרטיסבון לפלוגת גדוד העבודה. כולם גאים על העמק, על ייבוש הביצות. מדברים על ההסתדרות על כיבוש עבודה. שרים שירים, רוקדים ריקודים.

הזמנים חולפים. סובלים ומתארגנים. לאחר טיפולים והשתדלויות השגנו שלשתנו יום עבודה אצל הקבלן היהודי שמעריל. העבודה תמשך כאן חצי שנה. בונים בית בן קומה אחת, בית קפה ומסעדה, סן רימו, מכוסה גג רעפים בפינת יפו קינג ג’ורג'. ממול בית מסחר, מעין שטוב, העומד עד היום הזה אם לא נהרס. יום עבודה עשרים גרוש, כולנו יחד מביאים הביתה ששים גרוש. הבנאי הראשי, עבדאללה מליפתא, בחור צעיר כבן עשרים וחמש לבוש בקפידה עם חלוק משי אדום עם פסים, חגור אבנט רחב, כתונת לבנה צחורה, סנדלי עור דק, גרבי משי. עומד על הקיר שצומח ועולה, ומניח אבן מרובעת מסותתת בין כפות של טיט, ועוד אבן. אותו משרתים כעשרים פועלים קשישים ונערים, וחמורים וגמלים. אלו מביאים אבנים מרובעות מהמחצבות, אלו מגישים את האבנים, אלו מגישים פחים עם טיט, אלו מכינים בבור פתוח סיד וטיט.

בערבים הולכים לפלוגת גדוד העבודה. מדברים הרבה על כיבוש עבודת האבן, על הויכוחים הרבים בעמק, על פילוגים. לפעמים ישנה הצגה. ההצגה גם יורדת לעמק לעין חרוד. הגדוד פותח מחצבה באמצע העיר. האבן טובה. החוצב הראשי יצחק לנדסברג, לימים “יצחק שדה”. הבור הוא על יד בנין פרומין, לימים בנין הכנסת, שם עומדת המנורה. כשהופיעה האבן היהודית, הופיעו גם הבנאים היהודים הראשונים, הסתתים היהודים. וכך נוצרו השכונות היהודיות סביב ירושלים.

ד    🔗

כל השאר שייך להיסטוריה של ירושלים.

 

מצה זו שאנו אוכלים    🔗

פרק ראשון    🔗

א

בית־הכנסת הגדול בשפיקוב שבאוקראינה ואולם התפילה על חלונותיו הגבוהים המקומרים, עמד בריחוק מה מחצר הרבי; הוא ר' נחומצי טברסקי, משושלת בית צ’רנוביל, לחסידות סקווירה. היו מתפללים בו רק בימות הקיץ, מערב פסח ועד לאחר חג הסוכות. בחדר־הכניסה אל ה“פָּלוּש” הארוך, היה מבטי נתקל בשתי דלתות עץ גבוהות, נעולות במנעול כבד. הייתי מציץ מדי פעם מבעד לסדק שבין הדלתות, שמבעדו נשקף אולם ארוך. עמד כאן שולחן עשוי לוחות עץ עבים מהוקצעים, שנמשך לכל אורכו של האולם, ועליו היו מגובבים גיגיות וקערות, קיתונים למים של אמאיל, נחושת, פח וכדי חרס. לאורך הקיר עמדו חביות עץ גבוהות מכוסות בד לבן. בקצה האולם נראתה מדרגה רחבה שירדה אל פתחו של תנור, שהיה נעול בדלתות של פח שחור. האולם וכל המערכת אשר בתוכו היה נקרא “התנור”. אבא הסביר לי שכאן אופים בערב פסח את ה“מצה שמורה”.

ידעתי מצה שמורה מה היא, אך לא על אותו מסע ארוך שעושה מצה זו וההכנות המרובות והטרחות הכרוכות בכך, עד שהיא יוצאת מכבשונו של תנור. שמועה שמעתי, קטעי דברים, וסקרנותי להטה בי לדעת דבר על בוריו. עד שנתמזל מזלי. באותו קיץ, כאשר סבא נטל את ידי וצעד אתי מתון־מתון במסכת בבא מציעא, וכבר ידעתי פרקי משנה רבים בעל־פה, לא יכול היה לעמוד בפני הפצרותי. וכך מצאתי את עצמי בשעה מוקדמת בבוקרו של יום קיץ, עומד ומתחכך בין ברכיו של סבא במרכבתו של סנדר העגלון.

במרכבה ישבו צפופים ודחוקים נאמני חצר הרבי, ובהם גבאי וסוחרי תבואה מביני דבר, היודעים חטה מה היא, טיבה, משקלה וטעמה. יצאנו אל מחוץ לעיירה, חצינו את הכפרים העוטרים אותה. סנדר הריץ את סוסיו, הפעמונים לצוואריהם הנעימו בצליליהם הערבים, ואבק מופז התאבך מדרך העפר הרכה. פנינו אל הדרך המובילה אל העיירה קראסני, אל מרחבי שדות החטה המשובחת של הגראף באלאשוב, אשר שמה יצא לתהילה בכל רחבי המדינה. ירדנו אל דרך החוצה את שדות החטה, וצללנו בים של שבולי זהב, שגליו התנועעו כיריעה מתנפנפת לכל משב רוח קל, עד שהגענו למקום שם חיכה לנו מנהל אחת החוות. הוא עמד נשען בגופו הרחב הדשן על כרכרה קלה, רתומה לסוס נאה ומטופח.

לאחר שיחה קלה, שהמלים “ראבין” ו“פסחא” נישנות בה מדי פעם, קטף מנהל האחוזה שבולת אחת, שיפשף אותה בין כפות ידיו, נשף עליהן והושיט מלוא החופן גרעינים שחומים, קשים, יבשים. הסוחרים הטילו גרעינים אחדים אל תוך פיהם, פיצחו בשיניהם את הגרעינים, לעסו לעיסה ואמרו: שפיר! שפיר! הם השקיפו על־פני השדה הרחב, בחנו ואמדו ורכשו קניין.

מיד ניתן האות, ועלם כפרי בכותונת צחורה עלה על המקצרה, דפק בסוסים הגבוהים וצלל לתוך ים השבולים, רק בלוריתו המתנפנפת בלטה והזדקרה. המקצרה שיקשקה וקצרה והותירה אחריה נתיב רחב סביב השדה שנרכש, להבדיל בין קודש לחול. מיד לאחריה נכנסו המקצרות, אחת בעקבות השנייה, ים השבולים כרע וקרס תחתיו, והמאלמים החלו בעבודתם. בשדה ניצבו שורות ארוכות של אלומות שנערמו והועמסו על העגלות ויצאו בשיירה ארוכה אל חצר החווה.

בחצר הרחבה, מוקפת בניינים רבים, עמדה מכונת הדיש, שנבדקה שבע בדיקות. בשקשוק עליז החלה לבלוע את האלומות, ופלטה זרם של גרעינים שחומים, חומים, זהבהבים. הם נשפכו אל תוך שקים חדשים שהוצאו מן המחסן בעודם מגוהצים, וריח היוטה החריף נדף מהם. וכאשר שלמה המלאכה, עבר אחד הגבאים, כשצרור מטבעות בידו, ותקע לכל אחד מהעובדים רובל אחד של כסף. שכן עמדו במשימה ומילאו אחר כל ההוראות, ולא בא אל פיהם מאכל או משקה, כל אותן שעות עבודה בשדה ובחצר.

שתי עגלות טעונות שקי חיטים יצאו בדרכן אל הכפר הסמוך, סילניצה, אל טחנת הקמח של ר' זליג הטוחן. על כל עגלה ישב אחד הנאמנים, עיין בספר והתנועע לאיטו, ואנו במרכבה השתרכנו אחריהם. השמש נטתה מערבה, החום רפה והלך, ואנו הגענו לפתחה של הטחנה. ר' זליג יהודי בעל הדרת פנים חיכה לנו. הוא פתח מחסן ריק שטואטא וטוהר ואור קלוש היבהב בתוכו. העגלונים העמיסו על גבם את השקים, סידרו בערימה ליד הקיר, וכיסו אותם באברזינים חדשים.

עם דמדומי ערב אחרונים, חזרנו לעיירה עייפים ויגעים, אך כולם נראו מאושרים מאד, שהנה הכול עלה יפה, בעזרת השם, ללא תקלה וללא פגם. והחטה מונחת במקום מבטחים ומחכה לשעתה.

ב

הקיץ חלף ובאו ימות הגשמים, ולאחריהם חורף עז, שלג וכפור. יום ארוך של לימודים עד שעות הערב המאוחרות ועיסוקים אחרים, עסקי חורף, מילאו את כל ישותי: גלישה על מזחלת מראש הגבעה עד לגשר האדום והחלקה על קרח הנהר שקפא. אותו יום קיץ זוהר של קציר ודיש ניטשטש והלך, ודומה היה לחלום רחוק, ספק היה ספק לא היה. הגיע חג הפורים על כל אירועיו: קריאת המגילה, הרעשת המן, תופינים ומגדנות, משלוח מנות והסעודה הגדולה בערב. לאחר הסעודה צעדנו בשורה ארוכה, כל שלישיית האחים עם סבא ואבא בראש, אל סעודת פורים שבחצר הרבי.

האולם הגדול שהיה מואר באור יקרות, המה מרוב אדם ורב היה הדוחק. עמדה בו המולה עליזה, רועשת וסואנת. אלה שהקדימו ישבו סביב השולחן הארוך והרחב, והבאים אחריהם עמדו סביבם צפופים ודחוקים. הרבי ושני בניו ישבו בראש השולחן, ולידם ניצב מוטיסיל, חזן החצר, מוקף מקהלת המשוררים ושרו שושנת יעקב, וכל הקהל החזיק אחריהם ומחא כפיים. מחרוזת הניגונים נתמשכה והלכה, מאכלים חמים מהבילים הוגשו על־גבי טסים ארוכים, צלחות כבדות ארוכות וקערות, על־ידי הגבאים והשמשים והעוזרים על ידם מקרב הקהל. יינות ויי“ש בבקבוקים גדולים וקטנים עלו מדי פעם על השולחן, תוך הכרזות חגיגיות: מאת אידל שלמה בר”ס! מאת מיכל טולצ’ינר! מאת דוד שינקמן! וכך נמשכה ועלתה שרשרת ארוכה של יינות ומשקאות. שלמה’לה הכורך כשהוא בגילופין עמד כדרכו מימים ימימה וקידש על גביע יין קידוש של פורים: “ויכלו השמים, השמים מספרים כבוד אל, אל מלך נאמן, ונאמן אתה, אתה רב להושיע” וכך היה הולך ושוזר ומטליא טלאים טלאים של אותו קידוש, וכל הקהל געה בצחוק.

תוך ההמולה הגדולה והשמחה הרבה, החלו נאמני החצר להתגודד ולהסתודד, ומשכו את סבא אליהם:

“נו, ר' איצי, משמע שיש להתכונן לדרך, לצאת לסילניצה, הזמן דוחק ועוד עשייה גדולה לפנינו”.

סבא התחכך בתוך הקפוטה שלו ומשך בכתפיו, הרהר קמעה, הרהורים שבלב: ימים של צינה וטחב, הדרכים משובשות, לצאת מהבית החם, להִטלטל עד… סילניצה. ולבסוף אמר להם:

“הפעם יסע אתכם מרדכי”.

אבא, אף על פי שהיה נימנה על המשכילים, שוקד על הספרות העברית ועוסק בענייני ישוב ארץ ישראל, חיבה יתירה נודעת הימנו לרבי ולבניו, והיה דואג נאמנה לצרכי החצר. שכן, בגיל צעיר ביותר צירף אותו הרבי אל הלומדים בישיבה שלו, ולאחר זמן מינה אותו על הספרייה הגדולה, ואבא עשה בה ימים ולילות. בו במקום הודעתי לאבא שאני מצטרף אליו, ובטרם הספיק לשקול בדעתו, סייע סבא בידי ואמר: “המתחיל במצווה אומרים לו גמור”. מכיוון שהיה עמנו מראשית קציר, בדין שיעסוק בכך עד גמירא. ברבות הימים הוא יהיה אחד מהחבורה הבקי במלאכה".

וכך ערכנו מצור על אבא, מכאן ומכאן, עד שנתן הסכמתו. נימנו וגמרו שיוצאים בשבוע הבא.

ג

ביתו הנאה והמרווח של ר' זליג עמד על גבעה שממנה נראו כל בתי הכפר, הנחל והטחנה. עלינו בין שדרת עצים עתיקים שעמדו ערומים וחשופים. בפינות הגן שנשקפו מבין העצים, ביצבצו פסי שלג אפור שנמס והלך, עמדה צינה באוויר, רטיבות רעננה, קרירה. ר' זליג לבוש בפרוה נאה קצרה ובכובע פרוה, יצא אלינו וצעדנו איתו אל הטחנה. בדרך היה מספר והולך, שזה כמה ימים שובתת הטחנה ממלאכה, מנקים, מטהרים, והעיקר מלטשים את אבני הריחים שתהיינה כשרות לטחינה. בטחנה ישבו שני פועלים רכונים על האבנים ועסקו בליטוש אחרון, זה בשֶכב וזה ברֶכב. הם סיתתו באבני הריחים בפטישים קטנים, התיזו רסיסים, וניצוצות כחולים ניצנצו מדי פעם וחשפו את לובן האבן. השחיזו את השיניים, כך קראו לעשייה זו. המחסן שהיה נעול כל אותם הימים, נפתח לרווחה, חשפו את שקי החטים ובדקו אם לא נכנסה בהם הרטיבות. הפועלים החלו לקרב את השקים לטחינה, המנוע הוצת ופתח בשקשוק והאבנים החלו להסתובב ולטחון, בלעו את גרעיני החטה שנשפכו אל תוכם, ופלטו זרם של קמח חם, לבן, ורדרד, אל תוך השקים. קמח כשר למהדרין.

הסעודה בבית ר' זליג ארכה מאד, ובעל הבית ורעייתו ובנותיו, עמדו עלינו לשמש לפנינו. לחם לא הוגש, כי מי יודע לאן עלול פירור לעשות את דרכו. אך אותם הדגים המבושלים בחלב והכיסונים הממולאים בגבינה, בתפוחי אדמה ובכוסמת, ענו על כל הצרכים. בקבוק היי"ש עבר מיד ליד, כוסיות נמלאו והורקו, וברכות נישאו מכל עבר: לחיים! לחיים! אם ירצה השם בשנה הבאה! פסח כשר! הפנים נשתלהבו, העיניים התנוצצו, והיתה שמחה גדולה. ר' זליג, לא זו בלבד שלא קיבל כל שכר, אלא הסתודד עם אבא, וכפי שהסתבר, שקל לידו מאה רובלים טבין ותקילין לצרכי חג הפסח של חצר הרבי. שכן היה גאה מאד שמכל הטחנות באזור, בחרו נאמני החצר בטחנה שלו ונתנו בו את אמונם. פני ר' זליג קרנו מאושר משפע הברכות שהרעיפו עליו אנשי החצר: על פרנסה בכבוד ובשפע, על בריאות גופא, ושיבחו והיללו את מעשי ידיה של רעייתו שתחיה, ואיחלו שידוך נאה לבנות. והרי בשל כך בלבד רצוי להיות קרוב למלכות.

ד

בבית־הכנסת הגדול רבתה התכונה לקראת פתיחתו לעונת הקיץ. החלו בשיפוצים, בסיד ובטיח שיפשפו כסאות ושולחנות, מרקו וציחצחו מנורות, פמוטים וחלונות. יומיים לפני החג נפתחו דלתות “התנור” הכבדות ודלתות הפח של התנור. החביות הגדולות מלאו מים שנשאבו מבעוד יום מהבאר שעל הכיכר, סיננו אותם מבעד לבד עבה, וכיסו אותם בבד לבן צחור, כדי שיצטללו די צרכם בלינת לילה, “מים שלנו”. מהשכם בבוקר להט התנור והחלה מלאכת אפיית המצה השמורה, שעסקו בה אלה שפרנסתם בכך, בעוד הגבאים עומדים עליהם ומשגיחים שהכל ייעשה כדת וכדין. סלים מלאים וגדושים מצות חמות, עגולות, ריחניות עשו דרכם אל חצר הרבי, ושם נערמו ערמות ערמות, בחדרים הגדולים שהוקצו לכך, והכניסה אליהם היתה אסורה, פרט לאלה שעסקו במלאכה.

אך עיקרה של שמחת “מצה שמורה” היה בערב חג הפסח. משעה שבע בבוקר ואילך עברה המלאכה לידיהם של נאמני החצר לזקני העדה, לאברכים ולנערים בני שלוש עשרה ומעלה. כולם טבלו במקווה, לבשו בגדי חג ועליהם סינורים לבנים. פני כולם להטו, והעבודה התנהלה בקצב גובר והולך, השעה דחקה. כאן עמד כל אחד על משמרתו כמקובל בידו מאז ומתמיד. פתחו במסע מריקי הקמח אל הקערות והגיגיות, ואחריהם יוצקי המים, הלשים בעיסה, מחלקי כדורי הבצק על השולחן הארוך. כאן עמדו המעסים בכדורים במערוכים הקטנים שבידיהם, סובבום, שטחום, מתחום דק מן הדק. ומיד עטו עליהם המנקבים, חורצי החריצים בגלגלי השיניים, המלאכה החביבה ביותר על הנערים, שמילאו את האולם בצהלתם. מיד הונח המוט הארוך והמציות ניתלו עליו ונישאו אל על: פנו־דרך! פנו־דרך! ליד התנור הלוהט, עמד יוקל החיגר, ראש חברה קדישא, כשרק כותָנתו לעורו וציציות ארבע הכנפות משתרבבות לכאן ולכאן. כולו עולה בלהבה, פניו לוהטים, והוא מפליא לעשות. שוטח את המציות בתנור, רודה בהם ביעה הארוך, הופך ומהפך, מקרב ומרחק, ומוציא מדי פעם בבת אחת שורה ארוכה של מצות עגלגלות, חמות וריחניות ומטילן אל תוך הסלים הגדולים הקלועים.

המולה רבה שוקקת וסואנת עמדה באולם. כל אותה מלאכה נעשתה בקצב מסחרר, תוך אמירת פרקי הלל “ההופכי הצור אגם מים”, מים! מים! נשמעות קריאות נרגשות, בצק! בצק! הגיעה הודעה מהרבי שיש לסיים את המלאכה עד שעה שתים עשרה. אברהם הגבאי מודיע כי עדיין לא מלאה המכסה. הזמן לוחץ דוחק, אחד מזרז את השני: לשם מצוות מצה! “הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו! אנא ד' הושיעה נא! אנא ד' הצליחה נא!” הלכה וקרבה שעת סיום. מהתנור הוצאו המצות האחרונות. יוקל חתה את הגחלים הלוהטות הלוחשות, שפך אותן אל התעלה אשר מסביב לתנור ונעל את דלתותיו. הכלים נשטפו, השולחנות נוקו, אחד מברך את השני בפסח כשר, אם ירצה השם נזכה ונחיה לשנה הבאה, ננעלו דלתות האולם עד לערב פסח הבא עלינו לטובה.

מרובים צרכי החצר. לבד מהמסובים הרבים אל שולחן הרבי בלילי הסדר, באים אורחים מרובים להסתופף בחצר בכל ימות הפסח. באים מעיירות סמוכות ומערים רחוקות. ובעיירה, כל ראש משפחה מברך בלילי הסדר על “מצה שמורה”. מיד לאחר ערבית של חג, מתכנסים מכל בתי־הכנסת וצרים על פתחי החדרים. הגבאים והשמשים ונאמני החצר, עומדים ומחלקים לכל אחד את המנה: ארבע מצות לשני הסדרים. הרבי הזקן לבוש קפוטת משי לבן, עומד עליהם, פניו זוהרים, והוא מברך כל אחד ואחד בברכת חג שמח וב“פסח כשר”, וכולם ממהרים לבתיהם ונושאים את ה“מצה שמורה” כעולל טיפוחים, ממהרים לערוך את הסדר כהלכתו וכמשפטו. באותה שנה בליל הסדר, כאשר אבא הרים המצות וברך עליהן: “מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?” ואנו הילדים מחזיקים אחריו, עברו לפני כל אותם מראות מופלאים: ריח השדות, קמה מזהיבה, טחנת קמח על שפת הנהר, ריחיים סובבים, וטעמה של המצה ערב לחיכי מאד.

היה זה ליל הסדר הראשון, שבו לא נפלה עלי תרדמה, כרגיל, מיד לאחר אמירת חד־גדיא. הייתי ער, וזכיתי לשיר יחד עם אבא בניגון עליז ונוגה כאחד את “שיר השירים אשר לשלמה, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין”. שרתי את הפרקים היפים, פרקי אביב, פרקי פריחה ואהבה. שרתי עד הסיום, עד הפסוק האחרון אחרון: “ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשׂמים”.

פרק שני    🔗

א

ושוב באו ימים לוהטים של קיץ, ימים של קציר חטים. הקמה הבשילה ועלתה, ושדות החטה הפכו לים של זהב. השבולים שנישאו על קניהן הגבוהים, כופפו ראשיהן תחת משא הגרעינים הגדולים אשר נשאו בתוכן. היינו קמים בחשכת הלילה ונוסעים אל השדות בשיירה ארוכה, בעגלות סולם, ברכיבה על סוסים ופרדות. איילת השחר היבהבה וקרצה אלינו בנוגה כחול זוהר. שומרי הלילה רכובים על סוסיהם, רוביהם על שכמם, שבו מהשדות. אחד מהם פתח בשירה נוגה, כמהה ועורגת:

מכורתי, נוף מולדתי!

שאון גלים בים

וצל הרים סביב, סביב.

הד ההרים ענה אחריו. נשבה רוח צוננת, צפונית. ירדנו אל שדות החטה. המאלמות עמדו בשדה מוכנות לפעולה, ומיד לאחר שנרתמו אליהן הסוסים הגבוהים מגזע הונגרי, צללו בתוך ים השבולים, ופלטו בשקשוק עליז שורות שורות של אלומות בר. עגלות עמוסות אלומות עשו דרכן אל הגורן, והעגלונים שישבו אי־שם במרומי העגלה, זירזו את הסוסים בשוטים ארוכים, מתוחים ודרוכים לעבור בשלום את הדרך לאורך מדרוני הגלבוע, בדרך המלאה חתחתים, מהמורות ובליטות. השמש עלתה ולהטה בכל חומה וייבשה את שארית לחלוחית הטל. בשעה אחת עשרה פסקה כל עבודה בשדה, כי מאותה שעה ואילך היו גרעיני החטה נשפכים ארצה מתוך השבולים לכל נגיעה קלה.

ב

בשעת צהרים בדרך למעיין, כשהמגבת על כתפי, עברתי ליד חדר־המזכירות. בפנים ישבו שני יהודים, ירושלמים לפי חזותם, חובשי מגבעות שחורות רחבות וקפוטות שחורות, בעלי זקנים ופיאות מסולסלות ארוכות. כל העוברים והשבים הציצו בהם בתמיהה ופליאה, שכן היה זה חזיון נדיר לראות במקומנו יהודים שכאלה. הם שוחחו עם מזכיר המשק, וסיפרו שבאו לכאן, לעין־חרוד, לפי הוראותיו של הרב קוק, כדי לקנות שדה חטים בעבור מצה שמורה.

הם נראו נבוכים מאד, ולא ידעו כיצד לנהוג בכל החבורה הזאת, שבינתיים הקיפה אותם, וכיצד להסביר כל אותו עניין מסובך וכל כללי הזהירות שיש לנהוג בחטה כשרה לפסח, המיועדת למצה שמורה. ואולם חזקה עליהם מצוות הרב, שלבו היה פתוח לחלוצים בוני הארץ ולזורעים ולקוצרים בעמק, במיוחד.

כאשר מצא הרב קוק לנכון לבקר אותנו במקומנו בשנה שעברה, בקיץ תרפ"ח, נהרו לכאן מכל היישובים הסמוכים לראות בזיו פניו ולשמוע את נועם דבריו, לחזות באור הגדול שקרן מעיניו, ולחוש בחום לבו השופע אהבה לכל הבריות. כל הלבבות נפתחו אליו והאזינו באהבה וביראה למדברותיו אשר נשא על עם וארץ. הוא עמד וברך את כל העם אשר התכנס: “בנים אתם לאלוהים, שכן עוסקים אתם במצווה הגדולה השקולה כנגד כל המצוות שבתורה: ישוב ארץ־ישראל והפרחת שִממותיה. תהא הברכה שרויה בכל מעשי ידיכם”. ונתן בנו עיניו לטובה ושלח אלינו את שליחיו.

הרגשתי קרבה יתירה אל הירושלמים, דבקתי בהם, שימשתי לפניהם באותו ענין נכבד שלמענו באו, וטרחתי בכל טרחותיהם. הם התארחו בחדר־האוכל של ההורים, ששימש גם בית־תפילה, ואכלו ממטבחם הכשר, ובשעת מנחה ומעריב כיבדו אותם לעבור לפני התיבה. הם התפללו בכוונה גדולה ובקול רם ובוטח, בעוד ילדי בית הספר צרים על פתח הבית ועל החלונות הפתוחים, לראות באנשים מופלאים אלה שלא ראו מימיהם, הביטו, השתאו והתלחשו.

ג

בעוד הלילה פרוש על המחנה, דפקתי באהל שבו לנו. רתמתי את הסוסים, ריפדתי את העגלה בשק מלא ודחוס קש טרי, ריחני, שתהא ישיבתם נוחה, ונסענו אל שדות החטה. לפנינו רכב על סוס חיים כהן, איש העליה השניה ומנהל הפלחה. הוא הקובע את מחזור הזרעים וקוצב להם שטחים: אשר לדגנים ואשר לקטניות, אשר לתירס ואשר לחצירים, ואחראי על שדה הניסיונות שהקים כאן שלמה צמח, מטעם תחנת הניסיונות אשר ברחובות. אחרינו התנהלה שיירה ארוכה של עגלות ורוכבי סוסים ופרדות. תוך כדי נסיעה נכנסתי בשיחה עם הירושלמים בענייני מצה שמורה. הם השתאו וחייכו: מנין לבחור זה, בעל פרצוף של שייגעץ, עם הבלורית והקסקט, עם האפודה והשוט הארוך, מנין לו בקיאות מופלגת זו בהלכות מצה שמורה? לא גיליתי להם את סודי.

ירדנו מהדרך אל השדות. חיים הצביע על שדה חטה משובחת מזן אוסטרלי, שהשתרע מטחנת הקמח שעל נחל חרוד, שטחנו בה ערביי כפר נוריס, והגיע עד לעין ראזאל (מעיין האיילות). למעיין זה היו באות בדומיית הליל האיילות ששכנו מעבר לגבעות קומי, לרוות את צמאונן. חיים קטם שבולת אחת מלאה, שיפשף אותה בין כפות ידיו, נשף וזרה את המוץ, והושיט להם על כף היד גרעינים גדולים זהבהבים. הם לעסו לעיסה ואמרו: “יבש, יבש, שופרא דשופרא, כאן תקצורו”. המאלמת הגדולה החדשה, שעברה בדיקה מדוקדקת, חדרה אל ים השבולים, והחלה לפלוט אלומותיה, שהועמסו על גבי עגלות ועשו דרכן אל הגורן, אל מכונת הדיש.

למחרת הובלתי את הירושלמים ואת שקי החטה אל תחנת הרכבת. על שלוחה צדדית עמד קרון משא נקי ומטוהר, שעל רצפתו נפרשו יריעות בד לבן. בדחילו ורחימו העמסנו אני וחברי שנלווה אלי, את השקים על גבינו ופרקנו ואותם אל תוך הקרון. נפרדתי מהם בחמימות רבה, והם איחלו לנו שנראה מזל וברכה בעבודתנו ובעמלנו. הם נשארו יושבים על הספסל בצלו של צריף התחנה הירוק, וחיכו לרכבת המגיעה מצמח ועולה לירושלים.

ד

בנימים רבים רוויי געגועים הייתי קשור לירושלים. אבא ואמא שעלו לפני שלוש שנים, השתכנו בה וגרו בדירה מרווחת בשכונת שערי חסד. חצר מרוצפת, שיחי גרניום בפחים ובכדים, וכד גדול למים שעמד בצל ליד הכניסה לבית. בעוד אשר בשכונת רחביה הסמוכה צצו ועלו בתים ראשונים, פוצצו סלעים וצרחו: בּארוּד! בּארוּד! עמדה כבר שכונה זו על תילה, הבתים והחצרות. רחוב אחד חוצה אותה, וסמטאות ישרות מרוצפות מתמשכות הימנו. הכול כאן סמוך וקרוב: בית־הכנסת ורחבת בור המים לידו, ובצדו שעון השמש, ורב השכונה ו“חדר” ומלמד דרדקי וצאן קָדשים, ילדים סמוקי לחיים ופיאות מסולסלות פועים והומים. עולים בה ריחות המאפייה והלחם הלבן, והחלות, תהלוכת הנשים ביום השישי להטמין החמין, ובית המרחץ, ושעפסיל החלבן חולב את עזיו ליד החצר, ומוזג לאמא אל כדה חלב חם מקציף. כולם הכירו את כולם, כמו בעיירה. כל שמחה היתה שמחת כל השכונה, וכל אבל ר"ל, אבל כללי.

גם אותי הכירו כולם. כאן קראו לי “פיני, בנו של ר' מרדכי”. בשעת ביקורי השנתי, בשבעת ימי חג הסוכות, הייתי מצטרף לחינגא וההילולא של ליל הקפות בבית־הכנסת ומנעים להם מזמירות חצר הרבי, ונוטל עמי ממנגינות ירושלים, שי לחבריא. בית ההורים שימש גם מעין אכסניה לחברים שלי מהמשק שהזדמנו לירושלים והיו מביאים איתם צלוחיות דבש וחריצי גבינה.

אבא מכהן כמורה בבית־ספר, מלמד תנ“ך, לשון עברית וספרות. הוא מקים מחדש את הספרייה שלו, ולבו פועם משמחה ומתנחם בה על זו שאבדה, שנותרה על אדמת נכר. הוא מצרף ספר לספר, בפילוסופיה, בחקר המקרא והלשון ובחקר הארץ, מעיין ב”קונטרס" וב“הפועל הצעיר” ולבו עובר בו על גדותיו מרוב אושר.

עיסוקים רבים לאבא. מתכתב הוא תכופות עם ידידיו בחו"ל, באוקראינה, בבסרביה, בגליציה, ומטיף לעליה לארץ. כאז וכתמיד, רושם הוא רשימות מענינא דיומא, חבלי קליטה וייסורי הגשמה. אך במיוחד עסוק הוא הרבה בסידורם בעבודה של חלוצים מקרוב באו, ובהם רבים מתלמידיו, ובניהם של ידידיו. מי לעבודת הבניין ומי לסבלות ברכבת, ומי למשטרה, ומבקר תכופות אצל י' בן צבי המסייע בידו. ועד שאלה באו על סידורם, היו סמוכים על שולחנה של אמא, המכינה בעבורם מאכלים ערבים ודואגת לשלומם, “שהילדים לא ירעבו חלילה”. היינו נפגשים יחד באותם שבעת ימי משתה ומשוחחים ארוכות בהתלהבות יתירה. הם קנאו בי קנאה גדולה, “מעין־חרוד”. נשאתי שם זה כעטרה וכהילה לראשי. חלונות בית אבא המקומרים השקיפו אל עמק המצלבה, אל חורשת הזיתים ואל הסלעים האפורים הכחלחלים שעל הגבעה ממול. שם ניתן לה: נווה־שאנן. לא מזמן נרכשה וחושבים להקים עליה שכונה גדולה חדשה, להרחיב גבול ירושלים. בשעת שקיעה, מבעד לחלונות הפתוחים, היתה רוח מערבית מביאה איתה ריחות חריפים של ינבוט, של שמיר ושית ושל שיחי פרא שהפיגו את חומם והדיפו ריחותיהם. הנוף כולו, העמק והגבעה, היה נשטף בנהורה של ארגמן, והתעטף בצעיף של חלום.

סבא וסבתא הגיעו לירושלים לפני שנה, והביאו איתם שי לאבא ואמא, נין ונכד, בנה בכורה של אחותי, והוא כבן זקונים ואהוב המשפחה. כל יום ציפו לבואה של אחותי ובני ביתה, אך הזמנים השתבשו והיא לא הגיעה. אנשי כולל וואהלין¹²⁹ קיבלו את סבא וסבתא במאור פנים, ושיכנו אותם בדירה נאה, בבתי הורנשטיין. הכל היה כאן סמוך לשולחנם: בור המים, בית־הכנסת, המאפייה ובית־המרחץ, עוד עיירה. גם כאן הכירו כולם את כולם. כאן קראו לי “נכדו של ר' איצי חיות”. חסידי קרלין, רוז’ין וסאדיגורה, כל אחד משך את סבא אליו, והוא היה מחייך ומסביר פנים לכולם, ומעיין, מעיין בספרי יראים, דפוס ירושלים, ונותן “שיעור” בבית־הכנסת לחברה ש"ס, לאחר תפילת ערבית.

בימים שבהם בקרתי בירושלים, הייתי מלווה את סבא בדרכו אל העיר העתיקה, ומחזיק בידו החמה שלא ימעד חלילה על האבנים החלקלקות. הוא היה נכנס בשעריה ודורך על אבניה, בחרדת קודש, ועיניו דומעות ואומרות שבח והודיה ותקווה לגאולה שלמה. הייתי מספר לו באריכות על חיינו ועבודתנו, מה זרענו, מה שתלנו, וכי היבול עלה יפה. וסבא היה אומר: “נו, שתשרה הברכה בכל מעשי ידיכם. ואילו צירפתם לכל אלה, קצת תפילה ותלמוד תורה, הייתם מקרבים את ביאת המשיח ואת קיבוץ הגלויות. לעומת עבודתכם הקשה והמפרכת, אין זו תוספת כבדה מדי. ומכיוון שאנו עומדים כבר ליד הכותל, אתפלל בעדך ובעד כל חבריך”. הייתי עומד לידו ומאזין לתפילתו החרישית, ונושק את מגע נשיקתו לאבני הכותל.

אבא שהיה מעורב עם הבריות, הכיר מקרוב את כל יקירי ירושלים, מהיישוב הישן ומהיישוב החדש, ראשי מתיבתא ורבני ירושלים ומורי הוראה שבאוניברסיטה, ראשי הסוכנות והוועד הלאומי. אלא כל אהבתו והערצתו היו נתונות לרב קוק, והיה מבאי ביתו ומנאמניו, והיו יושבים ומשיחים ביניהם ארוכות, בענייני דשמיא ובענייני דארעא. את ה“מצה שמורה” לליל הסדר, בעבורו ובעבור סבא, היה מקבל מבית הרב קוק.

ה

באותו קיץ זוהר שאנו עומדים בו, הייתי “מטופל במשפחה”, והתהלכתי כבעל בעמיו. אחי הצעיר, ולו שמונה עשר אביבים, חשקה נפשו אף הוא לחיות בשדות שבעמק. עלם תמיר משכמו ומעלה, ועל ראשו עטרת תלתלים סבוכה, ושתי זרועות אמיצות. הוא היה בין בוני ירושלים, מסתת באבניה ושר את שיריה. הוא הגיע אלי, שיקע עצמו בעבודה ובמלאכה, התערה בחברה, וצעד על אדמת העמק, וכאילו צמח ועלה מתוכה. התקנא בו בן הזקונים אשר בבית, ולאחר ששהה שנה אחת בירושלים, ומתוך קריאת מכתבי הארוכים וסיפורי העמק שבהם, נמשך אף הוא בחבלי קסם, ולא היה כוח בעולם שיעצור בעדו. נשק לסבים ולסבתות ויצא לדרכו בחיים, ילד בן שתים עשרה, ואף הוא כבר היה עמי. כל כולו התמזג בחברת הילדים, בלימודים ובעבודה, והיה משוטט עם חבורתו בשדות ובכרמים ומטפס על ההרים, ועיניו הגדולות קורנות מאושר. צופה הייתי הליכותיהם של השניים, מביט בהם ורואה בפריחתם, ולבי רחב וגאה.

והאבות אשר בירושלים, לבם יוצא אל הבנים אשר בעמק, ורבו געגועיהם. הייתי מפיס דעתם ומשובב נפשם במכתבים ארוכים ומפורטים. עם גמר עונת הקציר ערכתי מכתב לאבא ולאמא, דרשתי בשלום סבא וסבתא, וכתבתי על שלום הבנים אשר איתי. תיארתי בפניהם באריכות את אותו חג הקציר שנערך במקומנו ברוב עם, ואת קהל החוגגים שנהר אלינו מכל היישובים הסמוכים לקחת חבל בשמחתנו. ועוד כתבתי על ההצגה שהוצגה, ועל שירת המקהלה ושירת הציבור, ועל ריקודי ההורה שנמשכו עד עלות השחר. סיפרתי להם על המאורע המופלא שאירע במקומנו, כל אותו עסק גדול של חיטים למצה שמורה, וכי אני נטלתי חלק פעיל ביותר בכל אלה.

במכתב התשובה שקיבלתי מאבא, הוא כתב לי בין השאר: “אתה שעסקת במצווה זו בגולה עוד בהיותך זאטוט, נאה לך ויאה לך שתעסוק בה גם בארצנו. נתקיימו בך דברי חז”ל: “המתחיל במצווה אומרים לו גמור”.

ואכן, בימים ההם עמדנו בתחילתם של דברים, בתחילתה של דרך.

בערב חג הפסח הגיע שליח מיוחד מבית הרב קוק, והביא עמו שי, מלוא הטנא מצה שמורה, בצירוף איחולים לחג מאת הרב. ובהתקדש ליל החג הוצף חדר־האוכל באור יקרות. החברים והחברות לבושים בבגדי חג, הסבו סביב השולחנות שעליהם נפרשו מפות לבנות, צחורות, ונצצו בקבוקי היין האדום. כלים חדשים ניקנו לכבוד החג. על הבמה, כשהוא מוקף ילדי בית־הספר, עמד שלמה לביא, שהגה, הרה וילד את עין־חרוד מתוך חבלי לידה קשים, הרים את המצה ואמר: “מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?” והירבה לספר ביציאת מצרים וחג חרותנו ובגאולת העמק וחג האביב, וכורכם ביחד. הוא בצע את המצע וחילק לכל המסובים כזית. ואילו את יתר המצות, לפי מיטב המלצתי, תלו על המשקופים של דלתות חדר־האוכל וחלונותיו. וכאשר שאלו אותי: “מה זו עושה?” אמרתי להם: “כך היו נוהגים בחצר הרבי”.

 

לדמותו של סבא    🔗

רשימות על דמויות של בני המשפחה

סיוון תשמ"ג

לנפשות הכי קרובות לנו והכי יקרות לנו במשפחה, אליכם החוברת שלוחה, וזה סיפור המעשה.

בשנת 1967, כאשר השתחררה והתאחדה ירושלים, כאשר שוחרר הכותל המערבי, והר הזיתים חזר לשליטתנו, הייתי כולי נתון בשכרון הנצחון, וכתבתי דברים בריגשה רבה אל תוך פנקס. מעין מגילה משפחתית. ומיד עלה בי הרצון להגיע אל קברם של סבא וסבתא הקבורים בהר הזיתים. התקשרתי עם הכולל הנוגע בדבר, והם בדקו ומצאו, והודיעו לי לשמחתי כי המקום לא ניזוק, חלקה זו נשארה בשלמותה, ושאוכל לבקר במקום. רשמתי את כל הפרטים, ועשיתי הכנות לבקר במקום. לצערי הרב בגלל מחלתי והניתוח והטיפול בבית החולים נפסק הדבר, וכל הימים היו לי נקיפות מצפון שלא נתנו לי מנוחה, כאילו פגעתי בכבודם. מעין צוואה שלא קוימה. ועכשיו, כשמצאתי פנקס ישן זה בתוך גנזי, ראיתי בכך אצבע אלוהים, מעין רמז מעולם האמת של סבא לקיים המצווה. וראיתי לנכון להעתיק את הכתוב בפנקס הישן, שחלקו כתוב בעפרון, לכתב נקי כדי שיוכלו לקרוא בו.

אולי יזדמן ויפול בידי אחד הדורות, אחד הנינים, אולי הם יקיימו את המצווה, מי יודע? וזכיתי.

בימים אלה קראה מיכלי את הכתוב שהעתקתי מהפנקס הישן, וביצעה את המעשה הרם, את ביקורה בהר הזיתים. לבי רוחש לה תודה עמוקה, ותחולנה על ראשה כל מיטב ברכותי.

שלכם באהבה,

פנחס

מצאתי בגנוזים רשימות שכתבתי לדמותו של סבא ז“ל, על חייו בירושלים לעת זקנתו בבית אבא ואמא ז”ל בשערי חסד ועל פטירתו. כמו כן מצאתי בגניזה מכתב של חנקה, שכתבה להורים לאחר שקיבלה את הידיעה על פטירת סבא. את המכתב שנכתב ביידיש כדי שגם אמא תוכל לקרוא, תרגמתי אז, לפני חמש עשרה שנה, לעברית, וכיום את המכתב עצמו כבר לא מצאתי.

אני מחשיב רשימות אלה, ורואה בהן כעין רמז מסבא לשלוח אותן לבני המשפחה אשר עוד זוכרים אותו. כעין רמז ששמו לא יישכח במשפחה, ושם אבא ואמא ז"ל לא יישכחו מלב המשפחה החיים אתנו כיום. ואין אני מכניס בהן שום שינויים שהם, אלא מעתיק מילה במילה, כפי שנכתבו על ידי לפני חמש עשרה שנה. ורואה אני בעבודה זו כעין מצבה מדובבת לזקני ואבות המשפחה. ויקראו בהם אלה שיש להם עניין בכך או יחס נפשי.

ובזה אני מתחיל, ויתן לי הזמן והרצון כוח לעמוד במשימה זו, להתחיל ולסיים. היום התחלתי, ב' באייר תשמ"ג 15.4.83.

***

פרק בפני עצמו    🔗

רשימות אלו נכתבו על דמויות יקרות ואהובות של בני המשפחה. נכתבו מתוך ריגשה רבה, ומיועדים לקריאה לבני המשפחה בלבד וצאצאיהם, למען ידעו מקור מחצבתם, ולמען תרבה האהבה קירבה גדולה ביניהם, וחמימות הלב, ויחזקו אחד בידי השני כל ימיהם, ויחזקו ויסעדו אחד את שני בימים טובים כבימים של דאגה וצרה, חס ושלום.

לדמותו של סבא ז"ל    🔗

כל תארו היה ר' איצי חיות ודי בכך. ואנו הנכדים מתכבדים בכבודו של סבא בצאתנו ובבואנו, ושמו צמוד אלינו וחופף עלינו, תואר ויחוד בן שלוש קומות: היו קוראים לנו בשמנו הפרטי, עקיבא, פיני, שלמה, ומוסיפים את שמו של סבא, בן מרדכי בן איצי חיות. פיני מרדכי איצי חיות.

סבא ז"ל היה אחד מאותה חבורת זקני הדור תלמידי חכמים הספוגים בתורה חכמה ודעת, שלא הוסמכו בשום תואר, ולא ישבו על כסא של רבנות ושהתרחקו מן הכבוד, אלא שבכל הליכותיהם ואורח חייהם נעשו מאליהם מנהיגי הדור, מחנכיו ומאשריו. הם שהיו פני הדור, אותה חבורה שבנערותם היו סמוכים אל שולחנו של הרבי מסקווירה. בכל ענין נכבד מצפים לדעתם והלכה כמותם. הם שימשו דוגמא ומופת לכל הסובבים אותם בעיירה ובסביבה באורח חייהם ובדברים שבין אדם וחברו. היו מתלמידיו של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב שאהבת ישראל ולימוד זכות על ישראל קדמו לכל מצווה שבתורה. על ישראל אהבתם, על ישראל ברכתם, על ישראל גאוותם ואין תימה שהם כאבו את חרפת הגלות והיו מבכים את חורבן הארץ ואת חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים כאילו תמול שלשום קרו הדברים, וכאילו רק ימים ספורים בלבד שגלו מארצם ומעל שולחן אביהם שבשמים. סבא היה בין עדת אבלי ציון.

כל אדם ואדם שפנה לסבא היה מתקבל בסבר פנים יפות, אפילו שאינו בן בית, ולא יצא מפניו בידיים ריקות. אם היה נצרך הרי שבא על סיפוקו, אם בא לשמוע דבר תורה וחכמה הרי שבא על סיפוקו, בא לבקש עצה ותושיה יצא ודרכו לפניו. פנה אליו נער, צעיר, איש או אשה, מאותן נשים מרות נפש שבעליהן עזבו אותן לאנחות ונדדו לארצות שמעבר לים הגדול, ובין נער מאותם נערים יתומים שהיו סמוכים על שולחנו ואוכלים ארוחה חמה, או סוחר שהסתבך בעסקיו עם אחד הפריצים וסבא נתבקש להשתדל עבורו אצל אותו הפריץ, או אכר שבני משפחתו קיפחו אותו בחלוקת קרקע שבירושה, או שליחו של רבי, או אברך מאחת הישיבות המבקש מקום אחיזה ופרנסה, שוחט, בודק וחזן או מלמד דרדקי, הכל יצאו כשפניהם רחומים, מעודדים, ויודעים את דרכם לפניהם. וסבא מדבר עם כל אדם בלשונו בקולו הרך החם, ודברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב.

פרנסתו היתה בשפע ובכבוד. שכן לאחר שסבא פרש מעסקיו, עסקי יער, קיבל הקצבה חודשית מאת שותפיו לעסקים, וכן עצים לחלוקה בין עניים. נלקח סבא אחר כבוד להיות רבם ומחנכם של ילדי הרבי, רב שלום מוני מבוהוש, חתנו של הרבי הזקן מוטילה מסקווירה, חצר בפני עצמה. וכך היתה העיירה שפיקוב משופעת בשתי חצרות רבנים, אחת של ר' מוטילה ואחת של שלום מוני, והחסידים נוהרים לכאן מכל העיירות שבסביבה ומקצווי המדינה ומעבר לנהר הדנייסטר בבסרביה ורומניה. וכל אחד פונה לרבי שלו ולחצר שלו. וילדי הרבי היו כילדיו של סבא, והיה שוהה איתם כל היום בלימוד תורה, בתפילה ובאורח חיים, ולא משו ידיהם ממנו כל הימים, ואהבתם אליו היתה מרובה מאד. וקבע לעצמו שעות של קבלת קהל לעצה ולתושיה.

סבתא היתה כל ימיה עוסקת בצדקה ומסייעת בידי סבא למלא מחסורם של עניים וילדי עניים וכל הנתונים במצוקה ובמחסור, ורבים סמוכים על שולחנה לתבשיל חם, לבגד חם, לצורכי שבת ומועד.

סבא היה מקפיד מאד על הליכות נכדיו, ועיניו צופיות עליהם כל הימים, ובהם התגאה והתברך. הרבה תביעות נתבע מהם בלימוד, בהנהגה, בכיבוד אב ואם, ושיהיו זהירים בכבודו של כל אדם, ושיגלו נדיבות לב בפשוטי עם, ושלא ירום לבם על ילדיהם של עניים אלא שיתחברו אליהם ויקרבו אותם, שמהם תצא תורה, ושהמעשה נעלה מעל הכל, שכל טיבו של האדם הוא המעשה אשר יעשה. היה נוהג בסלחנות בנכדיו במצוות שבין אדם למקום, אולם היה מקפיד עליהם במצוות שבין אדם לחברו.

סבא ז"ל היה בין עדת “אבלי ציון” שקדמו בהרבה לחובבי ציון. היה עורך תיקון חצות ומזיל דמעה חמה על חורבן הארץ, על חורבן בית המקדש, וכל אנחה ואנחה שלו שוברת את הלב “אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם”. ובשבת קודש לאחר סעודת צהרים, כשהגיעה שעתה של ברכת המזון הפותחת בשיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון, היה כמנהג בני חבורתו, מחביא את הסכין תחת מפת השולחן מחשש שמא מרוב צער יתקע הסכין בלבו. וסבא ממשיך בניגון של עצב ויגון של תקווה גדולה, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. ורק בשבת נחמו, אותה שבת שלאחר צום תשעה באב, היה הופך אותו שיר גופא לזמר עליז, זמר של ריקוד שחסידים ואנשי מעשה רוקדים בשעת ברכת המזון בסעודה של שלוש סעודות.

וחדר סבא וסבתא היה בשבילנו מעין משכן זוטא של קדושה, שתמיד בקעו ממנו תפילות של סבא או של סבתא, עומדים ליד כותל המזרח שעליו תלויה תמונת הכותל המערבי, מתנועעים ומתפללים, או שסבא עובר על פרשת השבוע, או שבני החבורה מתכנסים בו ומשמיעים דברי תורה וחכמה.

סבא היה אומר בכל הזדמנות ובכוונה טהורה, “יותר משאנו מצפים לביאת המשיח, הרי המשיח עצמו מצפה לבואנו, שנעלה לארץ ישראל, ואילו היו בני ישראל מקדימים אותו ועולים לארץ הקודש, ואשרי מי שזוכה לכך, – היו מקרבים את הגאולה ואת ביאת המשיח. כי מה הוא יעשה בגולה שאין בה כבר יהודים”.

אותה חבורה של זקנים היו להם שעות שהתייחדו עם עצמם בלבד. מתכנסים בחדרו של סבא לסעודת מלווה מלכה, ומספרים בשבחם של צדיקים, וכל הניסים והנפלאות שעשו, ועל מעשה שהיה. על כל אותה שושלת של רביים מצ’רנוביל, אהרלי צ’רנובילר, ר' מרדכי צ’רנובילר, ועל הזקן מסקווירה, שכולם מזרע דוד המלך, שינקו את תורתם מהבעש“ט ומתלמידי הבעש”ט. ואנו הנכדים אזנינו כרויות, ועינינו כלות. והיו מסיימים בזמר ובניגון חרישי, ואנו הנכדים מתרפקים בין ברכי סבא, שהיה מלטף את ראשינו בידיו החמות, וסופגים אותן מעשיות נפלאות, ואותם ניגונים ערבים, והם חודרים אל תוך דמנו, מחזקים את הלב, ומעוררים את אהבת ישראל וארץ ישראל. ואותה חבורה היתה עורכת מסיבה חגיגית לסיום הש"ס, ושמחה כפולה ומכופלת היתה שרויה במסיבות, כאשר היה מזדמן לעיירתנו משולח מארץ ישראל, ושוהה בעיירה כשבוע ימים, והיה אורחו של סבא, ולא משה ידו מידו. והמשולח היה יושב ומספר בשבחה של ארץ ישראל, על ירושלים וחכמיה, על הכותל המערבי שאין תפילה ותחינה פוסקת ממנו כל הימים וכל הלילות, ועל הבית ששמם, על קברות הצדיקים, קבר רחל אמנו, קברו של ר' שמעון הצדיק, וקברו של דוד המלך, על קריית ארבע היא חברון ומערת המכפלה, ועל צפת ומקובליה, ועל טבריה וחכמיה, ועל ישיבות שבארץ ובני ישיבות וראשי מתיבתא. והיה מביא איתו כל מיני בשמים צרי וציפורן ונרד וכרכום, והיה ריחם מתפשט בחללו של חדרו של סבא. וכך היו שרויים עם המשולח יחד באווירה של ארץ ישראל, טועמים מפרי הארץ, ומריחים בשמיה, אווירא דארעא ישראל. ואנו הנכדים מתרפקים על ברכיו של סבא, והכל נכנס לעומק הלב ומגביר את געגועינו לארץ ישראל.

כשהגיעה שעתם של סבא וסבתא לעלות לארץ ישראל, היתה כל העיירה הומיה, ולא היה אדם שלא בא ליטול מהם את ברכת הפרידה, וגם ידידים ומכרים שאינם בני בית. איצקו, איצקו שלנו, נוסע לארץ הקודש. ורבים מאותם הנערים שהיו מאוכלי שולחנה של סבתא – ליד שולחן ארוך שעמד במטבח הגדול שבימות החורף עמדה בו חמיצות התנור, יושבים כפופים ליד קערות חמיצה, תפוחי אדמה ופת לחם, נהנים ופניהם מחייכות מרוב שמחה ועונג, עד שבגרו ונעשו שוליות של בעלי מלאכה, ובעלי מלאכה. וכל הימים זכרו לסבא ולסבתא את חסד נעוריהם, כל אותה קרבה שהיו מקרבים אותם בילדותם הקשה, מסבירים להם פנים, ודואגים למחסורם ולעתידם. ובאותם הימים בגרו כבר, נעשו חזקים, תקיפים ונאמנים לשלטון, ועלו לגדולה, ושולטים בתפקידים רבים ביד רמה. ורבים מהם באו להפרד מסבא וסבתא, וליוו אותם עד לתחנת הרכבת מהלך של שמונה פרסאות. וכשם שנאמר על יצחק אבינו, כך הווה עם סבא, שמשעה שיצא את העיירה פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.

לזכרה של אחותי חוה    🔗

אחותנו חוה לא זכתה לעלות לארץ ישראל. צעירה לימים היתה חוה כשנכנסה לחופה ועזבה את בית הוריה. בת שמונה עשרה, כנהוג בימים ההם, נישאה ליצחק דורמן מז’ורין למשפחת דורמן המסועפת. גמר לימודיו בישיבה וקיבל סמיכות לרבנות. ובעוד נימי נפשה של חוה קשורים בבית הוריה, אבא, אמא, סבא, סבתא, והיא כבר אם לילד ראשון, בנה בכורה אברהם, שנולד בחודשים הראשונים למלחמת העולם. אותה מלחמה שהבעירה תבערה גדולה על פני כל כדור הארץ ושיבשה את כל סדרי החיים. ואביו מולידו איננו איתם, כי הוא בין המגויסים, וסכנה מרחפת על ראשו להשלח לחזית האוכלת יום יום אלפי קורבנות אדם. ואבא ואמא טורחים בשבילו להציל אותו. ולא עברו שנים מרובות וחוה כבר מטופלת בארבעה ילדים. וכך חלפו מהר שנות נעוריה היפות, ורוב שנותיה דווי ומצוקה עד שעברה כל המשפחה למוסקבה. ורבו געגועיה לארץ אבות וגעגועיה לאבא, לאמא ויתר בני המשפחה. הרי אין שיעור לסיבות מסיבות שונות מגורמים ובני גורמים שחברו יחד והרחיקו את יום גאולתם של חוה ויצחק ובני משפחתם מבור שבי. וכלו ימיה על אדמת נכר וצאצאיה שבויים בגולה ונכר עד היום הזה.

ועמדה לה לחוה זכות אבות וזכותו של סבא זכרונו לברכה שראה בחוש את כל הצפוי להם ברוסיה, ובשעת עלייתו לארץ, בשנת תרפ"ה, ביקש על נפשו של בנה בכורה, ובכור ניניו, אברהמצ’יק, שיעלה איתו לארץ, וכל זאת כדי להקים שם וזכר בארץ. וחוה נעתרה לו. ובנה אברהמ’לה שהיה חביב עליה כנפשה, שגדל כל ימיו על ברכי אבא ואמא וסבא וסבתא, והיה כאח לנו לכל דבר, ילד השעשועים של הבית, נפרד מאביו ואמו מאחיו הצעירים, מאחיותיו הפעוטות, נתן את ידו הקטנה בידו החמה של סבא, ועלה עם סבא לארץ ישראל. ולא ראה יותר את בני המשפחה. הגיע עם סבא לארץ ישראל, ונצמד אל סבא וסבתא.

ואותו ילד אברהמ’לי היה בן עשר שנים בהגיעו עם סבא לארץ. ושהה בבית הוריו זקניו בירושלים בשערי חסד שנה אחת, ולאחר מכן חשקה נפשו לעבור לעין חרוד, היכן שמצוי היה דודו פנחס, שהיה בין הבונים והמייסדים את המקום. ומכאן ואילך נקרא שמו אברהם, שהיה ילד חרוץ ושנון ואהוב על כל הבריות, וזכה לשמוע תורה ודעת וחכמה מפי טובי המחנכים בעין חרוד, והגדול שבהם משה כרמי, וללמוד יחד עם בניהם של אנשי העליה השניה, שטורמן, טבנקין, חנקין ועוד. אותו דור שייסד את הפלמ“ח והרחיב והעמיק את התנועה הקיבוצית, אותו דור שלחם את מלחמת השחרור והקוממיות. ואברהם לאחר שסיים את לימודיו והכשרתו בבית הספר החקלאי שבבן־שמן, ייסד יחד עם חבריו בוגרי בן־שמן את קיבוץ בית השיטה, הבנוי לתפארת העם והארץ, והכל בכוחות עצמם. ונטל חלק יחד עם חבריו בכל מלחמות ישראל, שרבים מטובי בנינו נפלו חלל. היה בחזית על ג’נין והיה בקרב על כיבוש רכסי הגלבוע, ונטל חלק בכיבוש הנגב, ובכיבוש אילת כקצין המבצעים במטה ובפיקודו של יגאל אלון. ואברהמ’לה שעלה כילד לארץ התייסר בכל חבלי הלידה של בניין הארץ והאומה והמדינה, זכה לגדל בנים ובנות, ולראות בטוב בניו ובנותיו ונכדים ונינים כדי שתתקיים ברכתו של סבא ז”ל על ראשו “והיית לעם רב”. וכל בני המשפחה מתברכים בו וגאים עליו, והכל כדי להקים שם וזכר בארץ ישראל לאחותנו חוה, יהא זכרה ברוך ושמור אתנו כל הימים.

בימינו ולעינינו מתרחשים הניסים ונפלאות שיהודי רוסיה, זקנים נערים וילדים, שחשבנו כי ניתקו מעמם ומארצם, שבים בכל לבם ומאדם תוך מסירות נפש, עינויים, גירושים, חרמות, משפטים, מאסרים וגירושים לסיביר, אל עמם אל ארצם ואל שפתם העברית. וחלק מהם גם אל מולדתם. אולי גם אנו נזכה ובנה של חוה אשר במוסקבה, פרופסור ליובה דורמן, ושתי האחיות מניה ומיר’לה, הם וכל צאצאיהם ייגאלו גם הם, ויבואו ויעלו אל ארצם ואל עמם, ויצטרפו אל משפחתם במהרה בימינו אמן.¹³⁰

ואלה תולדות בתי הורנשטיין    🔗

בזכותם של משולחים מארץ הקודש ובזכותם של רבנים חכמי תורה ומנהיגי הדור, בנו בירושלים את בתי וורשה, אונגארן, ועוד בתים ממדינות שונות, כדי לתת קורת גג לזקנים שבאו לירושלים לבלות את ימי זקנתם עד סוף ימיהם. ואילו העולים הבאים מפלכי אוקראינה, ווהלין, פודוליה, קייב, אותו חבל ארץ שמתקרא פולין קטנה, היו חסרי כולל, זקוקים לחסדיהם ולטובתם של זרים, והיה להם צער גדול. התכנסו הרבנים של אותו חבל ארץ, הרבנים לבית צ’רנוביל לבית רוז’ין, הטולנאי הטריסקר הסקוויראי והזקן מרחמיסטריבקה וטכסו עצה. והביאו בסודם את הגביר הנגיד הנדיב עתיר הנכסים, שידו היתה פתוחה וצדקת פזרונו נודעה בכל המדינה, שכל עשירותו באה עליו בזכות ברכתו של הרבי ישראל מרוז’ין, והטילו עליו את המשימה הגדולה להקים נחלה ואחוזה בירושלים, ותקרא על שמו משום שהיה חשוך ילדים. וקיבל עליו את המשימה, ושלח שליחיו לירושלים ומסר הוראה בידם – אל תחוסו על ממון. ולאחר שתרו את העיר, קנו ורכשו גבעה נישאה ורמה וגדולה מאד, ובנו את בתי הורנשטיין, העשויים כעין חומה בצורה. והכניסה אליהם היא מבעד לשער רחב כשני שערים, ועשויה שתי חצרות. חצר אחת גדולה ורחבת ידיים למגורים, ובמרכז החצר המרוצפת אבנים מרובעות לטושות באר מים חיים, מי גשמים הנקווים אליה בצינורות מן הגגות. והחצר השניה שעולים אליה במדרגות, חציה למגורים וחציה לכל המוסדות שיהודים נזקקו להם מאז ומתמיד ושבלעדיהם חייהם אינם חיים, והלא הם: בית הכנסת – בניין מפואר בעל שתי קומות וקומת קרקע. למעלה בשתי הקומות בית כנסת וישיבה לבנים ולאברכים, ובקומת הקרקע בית מרחץ ומקווה בצידה האחת, ומאפיה מצדה השני, שכל ימות השבוע אופים בה פיתות ולחם, ואילו בערב שבת אופים בה חלות וכל מיני תופינים ועוגות, ולאחר מכן מביאות כל בעלות הבית את תבשילי החמין. חלונות בתי המגורים אשר בחצר הגדולה משקיפים לצד מזרח, לצד מאה שערים, ומשם רואים את הר הצופים והר הזיתים. הצד הצפוני פונה לצד רחוב גאולה אשר במקור ברוך, וכאן הקימו בית תמחוי לעניי השכונות הקרובות. והרי בידוע כי ירושלים משופעת בעניים, וכל שכונה וענייה. הצד המערבי והדרומי פונים לשכונת זכרון משה.

לאחר ששלמה המלאכה, והכל עמד על מכונו והכל בנוי לתפארת, ראו בצל קורתם כל יוצאי הפלכים ווהלין, פודוליה, קייב אשר בירושלים, וכן הגיעו צעירים ואברכים שנשלחו על ידי הרבנים ללמוד בישיבות אשר בירושלים ולעסוק כל ימיהם בתורה. ונצטרפו יתר הנגידים והגבירים אשר בפלכים הנ"ל, ולפי מצוות הרבנים הרימו מדי שנה בשנה תרומה גדולה לטובת הכולל. וגבאי הכולל, שכולם קיבלו מינוייהם מידי הרבנים, עושים מלאכתם באמונה ומסירות שלא על מנת לקבל פרס. ומכלכלים את צרכי העדה ואת אברכי הישיבות לכל צרכיהם על כל מחסורם. וכשם שהגיעו נערים אברכים, כך גם באו נערות והתחתנו אלו באלה, ורבו המשפחות ורבו צאצאיהם, והחצרות שוקקות חיים, זקנים ישישים, נערים ובתולות, ונשים צעירות ותינוקות של בית רבן. דור אחרי דור.

סמוך לעלייתם של סבא וסבתא לארץ ישראל הריצו אגרות משלוש חצרות של רבנים אל הכולל אשר בירושלים. מחצר הרבי מבוהוש־רומניה, שהרי נכדיו הם תלמידיו וחניכיו של סבא, אגרת אחת מחצר הרבי מרשקוב (בסרביה), שחתנו משה דוד, בנו של הרבי משפיקוב, ונכדו של הרבי מסקווירה היה מתלמידיו וחניכיו של אבא ז“ל ומבאי ביתנו. והגדיל מכולם אגרת מאת הרבי מבלז, שחתנו, אחיו של משה דוד, יצחק נחום,¹³¹ היה אף הוא מתלמידיו וחניכיו של אבא ז”ל, ומהחביבים ביותר עליו ועל סבא. היה עילוי חריף ובקי, רחב השכלה, נעים הליכות, יפה תואר ויפה מראה כיוסף הצדיק בשעתו. וכולם מתנבאים בסגנון אחד: לידע ולהודיע כי הנה ר' יצחק חיות וזוגתו גליקל עולים לארץ הקודש להסתופף בחצרות ירושלים עיר הקודש תובב"א, צדיק הדור, חכם מופלג בתורה וחכמה, רבם מורם ומחנכם ומאשרם של רבנים ובני רבנים, אבי יתומים ואלמנות, מזרעו של אהרון הכוהן אוהב שלום ורודף שלום, ואף רעייתו מרת גליקל שתחיה, אשה צדקת, שכל ימיה קודש לצדקה ולמעשים טובים, ונודעו בשערים מעשיה. והם שוטחים את בקשתם לקבל את רבי יצחק חיות ואת זוגתו בסבר פנים, ולהעניק להם מכל הטובות וההענקות אשר בידי הכולל.

וכך היה. בבואם אל עיר הקודש ירושלים, קיבלו אותם ראשי הכולל בכבוד גדול, והקציבו להם דירה נאה ומרווחת, וחלונות הדירה משקיפים אל הר הצופים ואל הר הזיתים. ומקום כבוד בכותל המזרח של בית הכנסת, וגם לסבתא מקום מכובד בעזרת הנשים. וקבעו לסבא זמנים לשיעור בבית המדרש בישיבה, ולימים היו רבים מבני הישיבה והשכונה שומעים לקחו ותורתו. ומעמדו כשליח ציבור ליד עמוד התפילה, שקולו ערב ומשופע במנגינות ובזמירות ממנגינות חצר הרבי מסקווירה, וחצר הרבי מטולנא, וכך נפוצו נגינותיו וזמירותיו בין אנשי ירושלים. וכל שבת מברכין היו מכבדים אותו בעליה לתורה ובתפילת שחרית.

ובאותה שבת, שבת ראשונה בירושלים, היתה שמחה גדולה, שכן באו והתכנסו נכדיו של סבא וכל בני המשפחה, אבא ואמא ז"ל, וליוו את סבא וסבתא לבית הכנסת, הם וקהל רב מקרב הדיירים ואנשי ירושלים. וסבא התפלל לפני העמוד תפילת שחרית, ופניו זוהרות ומאירות באור גדול, שכן נתגשמו בו כל תפילותיו ותקוותיו לחיות בסוף ימיו עם סבתא ועם בני משפחתו בארץ הקודש. וסבא התפלל תפילת שחרית בכוונה גדולה, בקול רווי שמחה וברטט גדול. וכל העם שומעים את תפילתו, וכל ברכה וברכה היוצאת מפיו הרעידה לבב שומעיו. ופתח בברכת שחרית, ברוך אתה ד' אלוהינו מלך העולם מתיר אסורים. ברוך אתה ד' אלוהינו מלך העולם אוזר ישראל בגבורה, ועוטר ישראל בתפארה. וכשהגיע לתפילה צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל, היה קולו גובר והולך. והגביר קולו בתפילת תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו. והשמיע ניגון ערב בתפילה ולירושלים עירך ברחמים תשוב. וכל העם שרים ומזמרים יחד אתו את הניגון – וקרֵב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ.

וליוו אותם כל באי בית הכנסת אל ביתם ואל נווהם. ויזכר לטוב ר' שמואל גבאי, שלא היה למדן מופלג, ולא בר אוריין רבא, אלא שהיה בעל גוף רחב מידות, שכוחו במותניו, ובעל לב חם ותקיף ובעל מעמד מכובד בכולל, והיה מסור לסבא וסבתא ושוקד למלא את כל מחסורם. ולא חסרו דבר כל ימיהם. וכנהוג ברוב הכוללים ביחס לרבנים ולתלמידי חכמים מופלגים, היה מספק לסבא יין לשבת ולהבדלה, ומצות לליל הסדר, ויין לארבע כוסות. ואף טיפל עם הכולל, וקבע להם אחוזת קבר בהר הזיתים, לאחר מאה ועשרים שנה. ואבא ואמא דואגים למלא את כל צרכיהם.

ובבתי הורנשטיין גדלו דורות רבים, ומהם יצאו המשכילים מבני ירושלים, והעובדים במוסדות הלאומיים, מורי הוראה וחברי הגנה. וכל יוצאי בתי הורנשטיין הם משופרא דשופרא של בני ירושלים. ראשונים שנכנסו למלאכה ולעבודת כפיים, שאף על פי שהם מחונכים על ברכי הדת והמסורת, הרי דעתם ולבם פתוחים לכל צרכי האומה, והם נוטלים חלק בחלק עם יתר בני האומה בכל המשימות. ועוד מעלה גדולה להם שהם כולם טובי מראה, והליכותיהם אצילות, ומקפידים על ניקיון בתיהם ומלבושם, וניכרים בכל הליכותיהם.

עלייתו של סבא    🔗

וסבא ינון שמו זכר צדיק לברכה, זכה ועלה עם סבתא ז“ל לארץ משאת נפשו ארץ ישראל לחיות בעיר הקודש משוש תבל קרית מלך רב, שלה התפלל כל הימים “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”. וקיבלו אותו אנשי ירושלים כולל ווהלין ופלכי פודוליה וקיוב בכבוד גדול, שהרי הוא היה רבו של שלום מוני, חתנו של הרבי מוטילה משפיקוב, חוטר מגזע סקווירה־צ’רנוביל. והעמידו לרשותם דירה נאה בבתי הורנשטיין בחצר ירושלמית נאה שכולה רצופה באבן מלוטשת, ובאר מים בתוכה, והיא סמוכה לבית הכנסת. וכל מחסורם על אבא ואמא ודודה באבקע שעלתה לארץ אף היא עם בעלה יצחק ובנה יחידה שמואל. וכאשר נפטרה סבתא ז”ל בשנת תרפ“ט, לקחו אבא ואמא את סבא אל ביתם, וכל השנים שסבא היה אתם בביתם, כאשר הורגל מימים ימימה עוד בשפיקוב, היה הבית מלא אור רב שהיה קורן מפניו ומעיניו של סבא. ולא היו ימים טובים ומאושרים לסבא מאותם הימים והשנים. שכן כל ימיו בירושלים היה מודה משבח ומהלל את בורא עולם שזיכהו לדור לעת זקנתו בירושלים. וקבע לעצמו זמנים לתורה, לתפילה ולמעשי צדקה, וכל יום חמישי היה לובש בגדי שבת, ויחד עם חברו הישיש האהוב עליו היו מבקרים אצל משפחות מיוחסות, ומהם מנהיגי הדור אשר ברחביה שנתנו נדבתם לזקנים ביד רחבה ובנפש חפצה. וכל תרומות הכסף היה סבא מוסר לאמא ז”ל, שכן היו אמא ואבא תומכים בהרבה משפחות, בהן ובילדיהן, שיוכלו לקיים את עצמן וללמד את ילדיהן תורה וחכמה, ובייחוד היתה גדולה דאגתם לילדי ישראל, שדאגו למחסורם שיוכלו להקדיש כל זמנם ללימוד תורה וחכמה.

בית אבא ואמא וסבא ז"ל היה פתוח בפני הבריות כביתו של אברהם אבינו. מהם שבאו לבלות שעות באהלה של תורה ואהבת ישראל, ומהם שבאו לקבלת תמיכה וסעד וחיזוק הלב. ואם תעמוד לנו זכותם ותגן עלינו, אולי גם נגיע לספר ולתאר באריכות על בית אבא בירושלים.

אמרנו שכל הימים שסבא חי בירושלים היו ימים של אושר רב, שכן סבא ז“ל היה חי כל רגע וכל שעה בירושלים בקדושה ובטהרה, והיה עושה פסיעותיו כדורך על אדמת קודש, שכן כדבריו כל אבן וכל סלע וכל גרגיר של עפר בירושלים קדושים הם, שהרי כאן צעדו אבות האומה, נביאי ישראל, כוהניה ומלכיה, שכן כאן חרפו נפשם למות גיבורי ישראל מדור דור. וכל שבת מברכין היה סבא עורך את תפילתו ליד הכותל המערבי. שכן מנהג בירושלים שבשבת מברכין באים ומתכנסים מכל בתי הכנסת ליד הכותל המערבי לברך את החודש הבא עלינו לטובה. סבא שהיה רגיש, עדין נפש, כל תפילה ליד הכותל היתה מביאה אותו לידי ריגשה גדולה, והיה חוזר שטוף דמעות גיל על שזכה להתפלל ולהסתופף בצילו של הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ודמעות צער וכאב על חורבן בית המקדש. עד שאבא ואמא עמדו ודרשו ממנו שיחדל מהדבר. והיה סבא יוצא אל אחת הגבעות הסמוכה לשערי חסד, אשר משם נשקף מראה מרהיב של העיר העתיקה אשר בין החומות, עטוף בטלית ומתפלל על שלום ירושלים. ולא רק על בנין בית המקדש במהרה בימינו, אלא שהתפלל כל ימיו על בוני ציון וירושלים, הלא הם החלוצים, אותם בחורים שחציים יחפים וחציים רעבים, שאהבם אהבת נפש, שהתקבצו מכל קצווי עולם לבנות ולהקים מחדש את מולדתו העתיקה של עם ישראל, וכל משאת נפשם היא קודש ליום עבודה. וכל נכדיו הם הם בין הבונים והמגינים והיה מתפלל כל ימיו לשלומם. במאורעות תרפ”ט היה סבא עומד כל היום בבית המדרש ומתפלל לניצחונם של בחורי ישראל ובהם נכדיו וחבריהם שהכירם מקרוב שעמדו בקו האש הראשון. שלמה’לה ביגור, פנחס בארזה אשר במוצא, ועקיבא נשלח כתגבורת, הוא ועוד חברים עם נשק לכפר גלעדי.

וזאת מודעת היא שצדיקים וישרים מתייסרים בחייהם, ואף סבא ז“ל ידע צער רב כאשר נפל אחינו הצעיר שלמה’לה אהוב המשפחה ואהוד על כל הבריות, אשר היה בין מייסדי קבוץ יגור. וכאשר הגיעה הידיעה המרה אל סבא קרע קריעה גדולה וישב לארץ ובבכי תמרורים זעק אל אלוהיו: “בני בני שלמה’לה מי יתן מותי תחתיך”. ישב דומם לארץ שבעה ימים ושבעה לילות, וקם מאבלו ואמר: תעמוד לנו זכותו של שלמה’לה ז”ל שמסר את נפשו על בנין הארץ ונפל בעבודה ובבנין, יהא זכרו ברוך. ד' נתן ד' לקח יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם. ואמר קדיש כל אותה שנה. ואם לא די בצער יחיד הרי שבאו ימים קשים שנים לפני כן לכלל ישראל שערכו בהם פורעים ערבים טבח בחברון וביהודים בצפת, והרג במוצא, ורציחות בכל דרכי הארץ, והחריבו ישובים והעלו באש יערות ופרדסים, ועקרו גני פרי. ואילו לא עמדו בשער חברי ההגנה להגן על היישוב ועל מקומות הישוב והשיבו מלחמה שערה, היתה הארץ שוב חוזרת לשממונה ולתוהו ובוהו.

פטירתו של סבא    🔗

סבא ז“ל נפטר בשנת תרצ”ח והגיע לגבורות והיה בן שמונים ושתים בפטירתו. היה זה היום השלישי לחול המועד סוכות, יום יפה ונאה, אחד מאותם ימים יפים של ירושלים. והיתה דעתו צלולה ובהירה עד לרגעים האחרונים, והתכנסו כל בני המשפחה שכן סבא הודיע שהגיעה שעתו. והיה איסור חמור על כולם: לא לצער את סבא ברגעיו האחרונים ולא לבכות. בחוץ התכנסו השכנים ורבים מדיירי השכונה.

והיה סבא מוטל על מיטתו, ונתון בבוהק של לובן. והיתה אמא מתקינה לו את מצעו מתחת לראשו, ופניו קרנו מזוהר ואור, ועיניו בוהקות ומחייכות. והיה מברך את כולם, ומלטף ידיהם, וגם את ידי וידיו של עקיבא שהגענו בשעות לפני הצהרים מתל־אביב. וכל פעם שונה ואומר “אשרי שזכיתי לכך”. וציווה לבני ביתו שישרור ביניהם שלום ואחווה ורעות. אמר וידוי והסב פניו אל הקיר. והשיב את רוחו אל אלוהיו. ועלתה נשמתו הטהורה למרום לשכון בין צדיקי עולם שעטרות בראשיהם, סמוך לכסא הכבוד, ולעמוד לקץ הימים.

סבא נקבר בהר הזיתים, סמוך לקברה של סבתא. ומנהג הוא בירושלים כאשר אחד מזקני העדה החשובים והידוע לבריות מסתלק והולך לעולמו, יוצאים ומכריזים בכל השכונות: “יהודים לכו ללוויתו של רבי…” וכאשר נפטר סבא הכריזו בשכונות: “יהודים לכו ללוויה של רבי איצי חיות אשר בשערי חסד, צדיק הדור, תלמיד חכם!” ונהרו המונים מכל השכונות, ובם רבנים חכמי תורה ומקובלים, ומבתי כנסת שבהם התפלל, ובני ישיבות שבהם לימד סבא פרקי תלמוד ומשניות, והיה תומך בהם ומסייעם. ובאו ממאה שערים, מבתי אונגארן, בתי וורשה, מבתי הורנשטיין, מזכרון משה, ממזכרת משה ורוב תושביה של שערי חסד, וחבריו של נכדיו שסבא דאג תמיד לשלומם. ועם רב ליווה את מיטתו לבית העלמין אשר בהר הזיתים.

וכאן מן הראוי להביא את מכתבה של חנק’ה מיגור שכתבה להורים. מצאתי אותו עוד בימים שערכתי את הרשימות בין שאר המכתבים של אבא, ומצאתי כנראה מן הנכון להעתיקו אל תוך הרשימות שערכתי אז. המכתב כתוב ביידיש כדי שגם אמא תוכל לקרוא בו, ומצאתי אז צורך להעתיקו בעברית, והמילים שנכתבו במקורן בעברית הדגשתי.

יגור 12.10.37

שלום רב לכם הורים יקרים,

הורי היקרים, קיבלתי מעקיבא מכתב ובו הידיעה המרה שסבא’לה כבר איננו. לכאורה אחת התופעות השכיחות, אדם מזדקן ונפטר מן העולם. אולם במקרה זה אין אני יכולה בשום אופן לקבל אותו כפשוטו משום שאין מדובר כאן על אדם רגיל, שכיח. בעיני היה סבא’לה למעלה ולמעלה מזה. אורו זרח לא רק על בני משפחתו, אלא על האנושות כולה שבסביבתו. לא הכרתיו בצעירותו אולם כזקן היו מצבים שהקסים אותי בהתנהגותו האצילית.

הורים יקרים ואהובים, במה אנחם אתכם. אני מאחלת לעצמנו שנכדיו לא יביישו את שמו, שיישארו נאמנים למחשבותיו היפות. סבא’לה אמר לי פעם כי שאיפתו היא לשלוח אלפים מאברכי ירושלים לקיבוץ ולחיי קיבוץ, בתנאי אחד, שפעמיים בשבוע יקדישו שעות מספר ללמוד תורה וחכמה, כדי שלא ייעשו חס ושלום בורים ועמי־הארצות. מה מזעזעת היתה התמונה כאשר באתי אליו בפעם הראשונה אחרי מות שלמה’לה והוא ליווה אותי לפני נסיעתי כברת דרך ואמר לי “חנלה, כך בונים ארץ מולדת”. אותו סבא שבור ורצוץ מהאסון שירד עליו ועל כולנו מצא לנכון לחזק אותי וכך מצא גם נחמה לעצמו, כי נכדו האהוב לא נפל סתם, אלא מת בקדושה ובטהרה ובמטרה קדושה.

יהי שמו קדוש וזכור תמיד בינינו.

***

לעתיד לבוא, בימות המשיח, כאשר אליהו הנביא יעמוד בראש ההרים, יתקע בשופר הגדול ויקרא בקול: “קומו כל ישני עפר, הגיעו ימות משיח צדקנו”, סבא יהיה בין הראשונים שיקום וינער עפר מעל ראשו, ויעמוד בקיטל לבן ובטלית שכותרתה רקמת כסף, שנטל עמו אלי קבר. השעה תהא שעת נצנוצי שחר וכל דקה ודקה האור הולך וחזק, וירושלים חופה של תכלת פרושה עליה, וכולה עטורה פניני כוכבים נוצצים. והימים ימי חג הסוכות, עת הרי ירושלים מטיפים את ריחם, ריחם של סלעים, של עשבים ודשאים, וריחם של אילנות. ריחם של בשמים, ריחו של ים המלח וערבות יריחו, וכל הריחות המשכרים עולים אל ראשי ההרים המטיפים עסיס, ולבו של אדם נעשה רחב ופותח בשירה. ומשום כך, משום אותם ריחות נפלאים והמראות המרהיבים שבכאן אין בני ירושלים יכולים לדור בשום עיר אחרת, שהם מפונקים ורגילים באותם מראות ובאותם ריחות, ויכולים להתקיים רק בהם. וסבא ישקיף על פני העיר ועל חומותיה העוטרות אותה ככתר מלכות, והיא טוהרה מטומאתה והיא בנויה רבעים רבעים, ובהם אחינו בני ישראל שקודים על התורה ועל העבודה. ושעריה פתוחים לרווחה. וירושלים משתרעת על הרים ובקעות ואין קֵצֶה לה, והיא בירת מדינת ישראל, ורבו ארמונותיה ורבו מגדליה, וכולם בנויים לתפארת. מהם בתי מדרשות וישיבות ובנינים לרפואה לחכמה ומדע, ובתי גניזה. ובאים מכל קצווי תבל ומכל גויי הארץ לשחר תורה חכמה ומדע. ונתגשמו דברי הנביא “כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים”.

וסבא יעמוד בתפילה של שחרית, וכולו משתאה למראה עיניו. וימשיך בתפילה ויאמר: “ברוך אתה ד' אלוהינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה”. וישקיף על פני הגבעות, על גבעת המבתר ועל גבעת התחמושת ויראה את המצבות ואת גלי העד שהוקמו כאן, לזכרם של הבנים היקרים תפארת עלומים שנפלו על חירות ירושלים, והם בניהם של אותם חלוצים יחפים ורעבים שהיה מתפלל לשלומם. ודמעה רוטטת חמה תיזל מעיניו הזוהרות, ויפטיר ויאמר “ברוך אתה ד' אלוהינו מלך העולם אוזר ישראל בגבורה”.

וחמה יוצאת מנרתיקה, ומגיחה מבין הרי יהודה, והכל מוצף אור יקרות, אור גדול, אור שבעת הימים. וסבא ישקיף על פני ארץ רבה, ארץ טובה וברוכה, והיא כולה נשקפת לפניו מהרי הגולן ועד נחל מצרים, וכל אשר הורישו לנו צעירי ישראל וגבורי ישראל. ושוב ישקיף על ירושלים והיא כולה מוצפת קרני זהב, והעם הרב אשר בתוך העיר התעורר. עם רב ואיתם אלפי רבבות מישראל ויהודה, שעלו לרגל לחזות ביפה־נוף קרית מלך רב, ולהשתחוות להודה והדרה וקדושתה, ולנשק את אבניה. וסבא יפשוט זרועותיו ויסיים תפילתו בברכת הבנין “ברוך אתה ד' אלוהינו מלך העולם בונה ברחמיו ירושלים אמן”. ובברכת השלום “ברוך אתה ד' המברך את עמו בשלום”.

ולאחר מכן ישוב לאחוזת קברו ויישן שנת ישרים, שנת עולמים, “כי המתים למות והחיים לחיות”. והיתה זאת השעה הכי יפה בחייו ובמותו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים וזכותו תגן עלינו.

ולא סיפרנו בשבחו של סבא ובשבחה של סבתא אלא קצת מן הקצת. והכל כדי לבאר ולהסביר שיניקתנו היתה הימנו, מן המקור. ועל כן ייאמר “אבי זקני”, שכן סבא וכן אבא ז"ל, שניהם כאחד פרנסו אותנו ואת ליבותינו בחכמה בינה ודעת, ומידות טובות, ודרך ארץ, ואהבת אדם, ובאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל משחר ילדותנו והרעיפו עלינו רוב טובה.

ויתר הדברים על סבא הלא הם רשומים ב“פרקי שפיקוב”. ועדיין הדברים לא נצטללו כל צרכם כדי קריאה רהוטה, והם טעונים ניפוי וסידור. וכל תפילתי שאזכה לכך.

מצאתי אצלי בסידור התפילה בית יעקב (יעקב עמדין) את הרשימות הבאות, ואני מעתיק אותן.

סבא ז"ל יצחק גלובמן

בר' בנימין נולד כ“ו לחודש ניסן תרט”ו

נפטר ב־31 חודש תשרי תרצ"ח

מנוחתו עדן בהר הזיתים – ירושלים ע’ק

בחלקה ווהלין שורה כ' קבר 24 למראשותיה של סבתא.

סבתא ז"ל גליקל גלובמן בת ר' זאב

נפטרה ח' אייר תרפ"ט (בשבת)

מנוחתה עדן בהר הזיתים ירושלים ע’ק

חברה קדישא ירושלים “כולל חסידים” רח' המביט 21

טלפון: 248989. לפנות למינץ.

אבא ז"ל מרדכי אשר גלובמן

בר' יצחק

נולד ד' חשוון תרל"ד

נפטר י“ג ניסן תש”ג

נקבר בקבוצת יגור ליד קברו של שלמה ז"ל.

אמא ז"ל אדיל גלובמן

בת ר' אברהם

נפטרה א' תמוז תש"ח

נקברה בנחלת יצחק

אזור 63 שורה 11 קבר מס' 12.

אחינו שלמה ז"ל

שלמה גלובמן בר' מרדכי

נולד כ“ח שבט תרס”ח

נפטר כ“ח כסליו תרצ”ב

נקבר בקב' יגור (נפל בתאונת עבודה).

אחי עקיבא גוברין ז"ל

נולד בי' באב תרס"ב

נפטר בי“ב תמוז תש”ם

נקבר בחולון ליד מניה ז"ל

חלקת חברי ההגנה.

 

מראות ודמויות - מחרוזת סיפורים    🔗

לקראת שבת לכו ונלכה    🔗

א

1: הסעודה החטופה

יום ששי, שעה שתים עשרה, השעה החשובה ביותר בכל ימות השבוע, ואשר ביום ששי חשיבותה גוברת ועולה. משעה זו ואילך הכל אץ רץ ומתקדם בקצב מהיר לקראת השבת הקרבה והולכת וכבר נשמעים פעמיה מרחוק. הזמן דוחק, לוחץ. מהמטבח נישאים ריחות התבשילים המגרים, ריחות החלות האפויות מבוזקות בפרג וכמון, ריח העוגות והתופינים, המתובלים בקנמון, פרג אגוזים ודבש. מחכים אנו בקוצר רוח לאותה “סעודה חטופה”, לפני לכתנו לבית המרחץ. ולמה היא נקראת “חטופה” או כפי שאבא מכנה אותה “קיצור שולחן ערוך”? שכן בכל ימות השבוע ארוחת צהרים היא בת ארבע מנות כרגיל וזה לבד מאותן ההפתעות שסבתא מכינה. ואילו ביום ששי הארוחה היא בת שתי מנות בלבד ר"ל, ואוכלים אותה בחפזון, בחטף ובקצב מהיר, וכל רגע מציצים בשעון, כי המלאכה עדיין מרובה.

אנו מסובים ליד השולחן, לפנינו מערכת כלים מיוחדת. פנכאות מעץ צבועות בשָׁשַר חום, אדום, כחול וירוק, עיגולים ופרחים, כפות מעץ מזלגות מעץ. הנה אמא באה והיא נושאת קערת עץ גדולה כמו עריבה, מבעבעת, רותחת ומעלה אדים, וכולה מלאה על גדותיה באותו רוטב אפור, העשוי מטחול מרוסק ומתובל בשום ופלפל, והיא צופנת בחובה שלל רב. על פני אותו אגם רותח שטות שלוש כרבולות אפורות אדמדמות והן נישאות עם הגלים כספינות מפרשים. אמא מעמידה בתנופה חגיגית את הקערה במרכז השולחן, ומיד צוללת עם תרוַד העץ אל המעמקים, ומעלה על פני השטח ממיטב האוצרות החבויים וצפונים. זרועות של תרנגולים או ברוָזים, רגליים, צואר ממולא, כבדים קטנים וקוביות כבד בקר, כליות, ביצים צהובות קטנות, לב חם, גרגרת. זהו מעין תוכן הענינים של הבשרים אשר ייאכלו בסעודות שבת.

הנה הגיע תורך וכולך מתוח ודרוך. התרוָד צולל ועולה מלא וגדוש ונוגע בשפתו בכרבולת אחת. אך זו סרבנית הרימה מפרשׂיה וחמקה והפליגה רחוק. אך אמא, רחמיה על כל הבריות, אורבת לה והופ! צדה אותה והכרבולת וכל השלל אשר אתה מונחים כבר בפנכה שלך. אתה מציץ אל הקעריות של אחיך העמלים ויגעים ותאב לדעת מה עלה בגורלם. לפעמים אתה מקנא בהם ולפעמים הם מתקנאים בי.

על השולחן עומד טס מעץ שבמרכזו מגולפים אלומת בר ומגל ועל שפתו סביב מגולפת הברכה בשפה הפולנית “את לחם חוקנו, מדי יום בימינו, תן לנו ד' אלהינו”. על גבי הטס מונח עיגול של לחמניות טריות חמות שכל אחת מהן כגודל האגוז, והן אחוזות ודבוקות אחת בשניה. חייב אתה לצבוט אחת מהן, תוקעים אותה על מזלג טובלים ברוטב ומתחילים לעשות שמות בפנכה, ולכלותה עד תומה. כל הרוצה ויש לו עדיין כוח במָתניו מוסיפים לו. הקערה הגדולה מתרוקנת והולכת והקרקעית שלה נחשפת ומונחים בה שרידים אחרונים, כמו בזוֹטו של אגם שיבשו מימיו: רגל חשופה, בדל כנף, לב שבור, וגרגרת מכורסמת. על אלה מוסיפים את כל השיירים שבפנכאות. כי הפנכה חייבת להיות נקיה ומנוגבת יפה באותה לחמניה ומוכנה לקבלת מנה אחרונה. וכבר מופיעה קערה גדולה מלאת חמיצה חמה מהבילה, לפי פרשת השבוע. ישנו שבוע שכולו חמיצת כרוב, והשבוע שלאחריו של חמיצת סלק אדומה. תוך מחצית השעה הכל כבר מאחרינו ואנו יוצאים מכורבלים ועטופים אל תוך השלג הלבן, צועדים בעקבותיו של אבא, בשביל שהוא דרך בשבילנו.

2: בבית המרחץ

הייתי עדיין בגיל רך כאשר אבא לקחני בפעם הראשונה אל בית המרחץ, אל אותו בנין גדול מִלבנים אדומות העומד סמוך לשפת הנחל וארובתו פולטת עשן כבד. היתה כאן דאגה לא רק לאנשי העיירה בלבד, אלא גם לאורחים המגיעים בחגים ובמועדים לחצר הרבי, והרחיבו מידותיו. אבא עמד בכניסה הרחבה ופשפש בערימת אגדים של ענפים רכים ועלים ירקרקים שריח עצי אלון נדף מהם. בחר לו מטאטאון אחד מלא ורענן, נטל דלי עץ והתקדם. בחדר ההלבשה הפשיטני מכל בגדי והציגני עירום כביום הִוָלדי. צעדתי אחריו וצמרמורת עברה בכל גופי. פתאום נפתחה הדלת של האולם הגדול, אדים חמים עטפו אותי והכו על אפי, נשימתי נעצרה לרגע. נפחדתי מאד ונִסיתי לסגת, אולם אבא החזיק בידי בחזקה – “בוא! בוא! אל תפחד!”

גששתי בתוך ערפל כבד חם ומחניק והתחלתי להבחין בהמון צללים של גופות עירומים, אדומים, לוהטים ונוטפים זיעה. זקנים, ישישים, מבוגרים, נערים וילדים התרוצצו לכל עבר והקימו המולה סואנת. לאורך כל האולם נראה מעין גרם מעלות שהגיעו עד לתקרה ועליהם התפרקדו גופות עירומים שהצליפו והחליקו על עצמם במטאטאונים. מהעבר השני של האולם מול המעלות עמד פָּעור לועו של תנור, רצוף כולו מבפנים אבנים לוהטות. מדי פעם נשמעה זעקה: “הבו קיטור! הוסיפו אדים!” ומיד שיקעו בעוצמה רבה בתוך התנור הלוהט דלי אחר דלי של מים. נשמעה התפוצצות אדירה ואדים חמים רעננים כבדים פרצו מתוכו ועלו ושטו למעלה, מעלה, כיסו את המדרגות ירדו ופשטו בכל האולם.

אבא פנה אל המדרגות עם המטאטאון בידו ואותי השאיר ליד דלי המים. ישבתי על הרצפה החלקה נבוך ומפוחד. תהיתי ותמהתי מה מתרחש כאן.

עברו ימים עברו שנים ונעשיתי כאן אורח קבוע. והשהייה בבית המרחץ נהיתה עבורי לחויה מיוחדת במינה. חדרתי אל כל צפונותיו, אל אותם סתרי המדרגות, אל אותה שפת סתרים, ונהניתי הנאה רבה מאותה חינגא והילולא הנערכת כאן.

ארבע מעלות או ארבע דרגות הציבו כאן חכמי העיירה ובוני בתי מרחצאות מאז ומעולם. על הדרגה התחתונה מצויות כל הנמושות, כל הירא ורך הלבב ובהם זקנים ישישים שנשימתם קצרה וכוחם תש. יושבים הם מכווצים מסבנים את המטאטאונים ומחליקים אט אט על גופם התשוש. זאטוטים מכניסים ראשיהם לרגע ונמלטים על נפשם. אך ככל שאתה עולה בדרגה גובר החום ועולה. הדרגה השניה היא העמוסה ביותר ובכאן מצויים כל אנשי המעשה, אותם הזוגות המשמשים אחד את השני. כאן בדרגה השניה פותחים בהכנות הראשונות ועולים במעלה לדרגה השלישית. אחד מוטל על בטנו שוכב בפישוט ידים ורגלים ומוסר את גופו ואף את נשמתו לידי חברו העומד עליו ומצליף ומחליק במטאטאון מסובן וחלק. ופולט מפיו מעין שפת סתרים, הברות משונות הנפלטות בניחותא ומתוך הרחבת הדעת, שרק יודעי חן בקיאים בהן ומסוגלים לפענח אותן ולבאר אותן כהלכה. אותן הברות נהימות והמיות הנן למעשה שיר הלל ושבח המפאר את מעשי ידיו להתפאר של אותו מצליף ומחליק, מעין שיר המעלות, בניחותא ובאריכות מתמשכת:

"אַי… אַי… אַי… " כלומר: – נוּ חיים משה מה נאמר ומה נדבר.

"אַי… אַי… אַי… " – מחיה נפשות, טעם גן עדן, לעילא ולעילא.

“אָט, אָט, אָ טוֹ טוֹ טוֹ טוֹ” – קלעת למטרה, כאן, כאן, דוקא כאן, החלק הצלף. תבוא הברכה בכל מעשה ידיך, ידי זהב.

והלה עושה בו כבתוך שלו, וחודר לכל הפִּנות הנסתרות, וכאן מתחיל המעבר החריף.

"אוּ וַה אוּ וַה, אוּ וַה " – לא, לא, חיים משה, אין זו בדיחה כלל וכלל, הענין מתחיל להיות רציני ביותר, זה חם, חם מאד, מה משמע, שורף!

ופתאום צוחה: “אָפּ, אָפּ, אָפ”ּ – שריפה! אלהים אדירים! אש גיהנום! הצילו יהודים הצילו!

הנצרב והנשרף קופץ ממרבצו כנשוך נחש ומתדרדר למטה מכל המדרגות ומתחיל לנוס ולהמלט על נפשו והמצליף עם המטאטאון והדלי רץ בעקבותיו ושניהם נושמים ונושפים מגיעים לברז המים ומְריקים על עצמם דליים של מים קרים. דלת נפתחת והם שניהם רצים מהר מהר למטה, מתדרדרים במדרגות המובילות אל המקוה, צוללים בתוכה וטובלים בה שבע טבילות ונרגעים. לאחר מכן כאשר טוהרו והזדככו, משתטחים ברחבות על הספסלים העוטרים את המקוה שוכבים נרגעים, ומציצים באשנב שדרכו חודרות קרני אור. עוד מעט ישובו אל המלאכה, והפעם תתחלפנה היוצרות. חיים משה יתפרקד וימסור את גופו לחברו שיעשה בו ככל שיעלה על רוחו הטובה. וחזקה שזה ינקום בו נקמת שריפה וצריבה ויחזיר לו מנה אחת אפיים. לקיים מה שנאמר: “מה שחביב עליך תעשה כן לחברך”.

בעוד אתה שוכב בניחותא על הספסל שבמקוה וצופה בטובלים, בעולים ויורדים, נשמעות פתאום דפיקות חזקות בדלת של עזרת נשים, וזעקה גדולה: “צאו יהודים! צאו! ווייבער! ווייבער!” ומתחילה הבריחה והמנוסה ואחד מקדים את השני. ותוך כדי ריצה מבוהלת זו, רוטנים וזועפים: “נוּ נוּ נוּשים, נוּשים, ווייבער עליך, מי זה המציא בריה זו?”

עד כאן סִפרנו בשבחן של שלוש המעלות, ואילו המדרגה העליונה ביותר היא המדרגה הרביעית, והיא כבר סמוכה ביותר אל כסא הכבוד ועטופה היא בערפלים של ענני הכבוד, אותם אדים לוהטים וכבדים, ולא כל בן תמותה זוכה להגיע אליה. כאן מצויים כל גבורי האומה ששמם יצא לתהילה בכל הארץ. מפאת הערפל הכבד אין לראות כאן נפש חיה, רק מדי פעם נשמעת אנחה ממושכת מעין המיה “מ… מ… מ… מ…” מצויים הם בשעה זו בעולם שכולו טוב, שכולו חום לוהט. נצרפים הם באישו של גיהנום וטועמים טעמו של גן עדן, ומכאן אתה למד שהם סמוכים זה לזה. מדי פעם מוציא את ראשו אחד הגבורים, כדי לשאוף מעט אויר, מציץ מלמעלה על הבריות, על אותם נחותי דרגה המתגלגלים לרגליו ושוב נעלם בערפל.

3: חֲבֵרי שוּלֶם

אולם בני העליה בעלי הדרגה הרביעית מספרם קטן ונער יספרם ושמם הולך לפניהם. על אלה נמנים כל ארבעת הבנים של גדליה ונחשבים בין שבעת פלאי התבל. שכן גדליה כשלעצמו יהודי צנום וצמוק הנהו, ואין הפפירוסה משה מבין שפתיו, מעשן ומשתעל. ואילו הבנים בלי עין הרע קומתם כארזים, אנשי זרוע וכתף וגבורתם, כוחם ואונם נודעו ברבים. ואף אחותם קיינה אינה קטלא קניא. מספרים שפעם נטפל אליה שייגעץ אחד, שכן נערה יפה היא, ותרמה לו מתנת לחי עד שנאלץ לספור את השיניים שעוד נותרו לו לפליטה.

בן הזקונים הלא הוא שלום בן גדליה ובקיצור שוּלֶם גדליה’ס והוא חברי וידידי ואני אוהב אותו מאד וכנראה גם הוא מחבבני. שולם אף הוא עם הענקים נמנה, קומתו פי שניים מקומתי וגילו אף הוא פי שניים מגילי. הוא בן שש עשרה ואני כבר מלאו לי שמונה שנים, והענין מעורר תמיהה ופליאה, חברות זו וידידות זו מה משמעה? וכיצד באה לעולם? ולא נותרה ברירה אלא לספר דברים כהוָיתם.

שולם אוהב זמר הנהו, ובמיוחד זמר וניגון של חסידים, ומתפלש בעפרו של משה פיני הישיש החזן והמלחין של חצר הרבי ויוצק מים על ידיו. הוא מופיע כמשורר ומלווה את הזקן ליד שולחן הרבי. שולם מספר נסים ונפלאות, כי הזקן יודע כארבע מאות ניגונים מחצרות הרבנים משל טולנה, רוז’ין, צ’רנוביל, סקווירה וקארלין, ושמורים אתו ארגזים כבדים עם תוי נגינה משל גדולי החזנים, ניסי

בֶּלזֶר, זיידל רוֹבנֶר ועוד.

איני יודע כיצד התגלגלו הדברים, ונטיותי ואהבותי לזמן וניגון הגיעו לאזניו של שולם והחל לקרב אותי, ללמדני ניגון בכל הזדמנות כשרה. ומשך אותי אל הזקן, שבחן אותי ואמר כי טוב וכבר צֵרפו אותי פעם פעמיים לידם, בשעת הופעתם ליד שולחן הרבי. הרבה שבחים כבר קצרתי מפי הקהל, וגם הזקן עודד אותי וניבא לי עתידות, והכל בזכותו של שולם.

זאת ועוד. בערב פסח של שנה זו זיכה אותי שולם במצווֹת ומעשים טובים. הא כיצד? דוד יש לו לשולם וקוראים לו בנימין החיגר, שכן צולע הוא על רגל אחת. מלמד דרדקי, תלמיד חכם, תקיף בדעתו ומכובד על כל אנשי העיירה, שכן רובם למדו בשעתם ב“חדר” שלו. גם אבא מספר סיפוריו כיצד הובילו אותו בעגלה יום יום מן הכפר אל ה“חדר” של ר' בנימין והוא קורא לו רֶבִּי עד היום. אני מנסה בדמיוני לתאר את אבא כילד ב“חדר” ואיני מצליח ביותר. בנימין החיגר הנו אחד מהחבורה של סבא ומשתתף בסעודות מלוה מלכה הנערכות אצלו, ותורם חלקו בסיפורי חסידים ורביים, ובניגונים החרישיים הממושכים הנשמעים מדי פעם.

כל ערב פסח, אור ליום י“ד בניסן, מיד לאחר ביעור חמץ לובשים שני הזקנים בגדי חג ויוצאים לחזר על הפתחים לקבל תרומה של צרכי פסח לעניים ולנזקקים, ביצים ושומן אוָזים. למצות דאגו עסקני קמחא דפסחא. שולם גייס אותי למלאכה ויצאנו צמודים אליהם. הוא בסל נצרים גדול ואני בסיר ברזל כבד. נכנסים לבתים ב”שעה הבוערת" כאשר בעלות הבית טרודות ועסוקות ליד התנור ופניהן לוהטות. פותחים בצפרא טבא, צפרא טבא מרת פלונית אלמונית. ומיד כאשר הן רואות את הזקנים המכובדים שטרחו והגיעו אל ביתן, נפתחים הלבבות ומתחילה התרומה. לפי התרומה ניתן מיד לעמוד על טיבה של כל אחת מהן. יש התורמות ביד רחבה. תריסר ביצים ותריסר כפות שומן הכל בתריסר, או בחצי תריסר, ומחכות בחיוך רחב לברכת שני הזקנים, שהיא מאד חשובה בעיניהן. “תזכו לפסח כשר! ולחג שמח אתם וכל אשר אתכם ותשרה הברכה במעונכם!” ועונות אחריהם “אמן ואמן!”

וישנן בעלות בית שאף במעמד גדול זה של שני הזקנים, ועל פתחו של חג, אין הלב נפתח והוא נשאר קשוח והקמצנות גוברת. מושיטה היא שתי ביצים ומְריקה אל הסיר כף אחת של שומן, משפשפת ידיה ומנגבת אותן בסינור, רמז דק: עד כאן, ותו לא.

כאשר הסל והסיר מתמלאים, רצים אנו שולם ואני, אל סבתא, מניחים את המלא ומצטידים בכלים אחרים. עומדת סבתא ומחלקת ביצים ושומן וסביבה נשים שהֵמַר להן גורלן: אלמנות או שבעליהן נדדו למרחקים מעבר לים והילדים והטף תובעים את שלהם, וחג הפסח את שלו. הן בוכות, תמיד הן בוכות והלב נצבט בקרבו. סבתא מרגיעה ומברכת: “נוּ שיהיה לכם פסח כשר! יהיה טוב! אלהים יעזור!”

אנו חוזרים בריצה אל הזקנים שישבו בינתיים לנוח קמעא על המדרגות של אחד הבתים ומספרים בשבחם של צדיקים על מעשה שהיה בערב הפסח.

4: העליה

היה זה ביום ששי אחד, אבא נעלם אי שם בין המקוה לבין המעלות, הוא ובן שיחו, שותפו למלאכה. ישבתי על הרצפה החלקה שומר את המטאטאון והדלי שאבא השאיר לידי. ישבתי והרהרתי מה יהיה עלי? כי הרי אותן צליפות בודדות שאבא צלף עלי בדרגה הנמוכה ביותר לא סיפקו אותי כלל וכלל. לבי וגופי נמשכו אל רום המעלות. הרהרתי מתי אזכה גם אני לטבילת אש ראשונה. מאין יבוא עזרי? נשאתי עיני ולקראתי צועד שולם והחיוך הרחב שפוך על פניו, ונעמד על ידי. הסתכלתי ישר בעיניו, ואיני יודע מה ומי דחף אותי. הושטתי לו את המטאטאון והדלי ואמרתי לו: שולם! ולא הוספתי יותר. אך עיני דובבו ודִברו והתחננו: שולם, שולם בשם כל הקדוש, בשם יחסי חברות וידידות, עשה עמי חסד והובילני אל סתרי המדרגות. שולם הביט עלי מרום קומתו בתמיהה ובפליאה – מה קטינא זה רוצה ממני? ופנה ללכת ואני אחריו תוחב לו את המטאטאון שבידי. שוב הפנה פניו אלי והציץ בי בחיוך ערמומי. ופתאום אורו עיניו וחיוכו הרחב פשט והלך. כנראה תפש את הענין וגמלה ההחלטה בלבו, כאומר: רצונו של אדם הוא כבודו. והחל לפקד עלי: “אַ נוּ קדימה! קדימה!” צעדתי לפניו והוא בעקבותי, מזרזני ומעריף עלי את פסוקיו: – “אני אוביל אותך פינלי ואעלה אותך במעלות קדושים וטהורים עד לנהורא מעליא. כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים ‘דו וועסט באמיר שיינען אין גלאנצען’” ואנו עולים ועולים. דרגה ראשונה דרגה שניה האדים והחום גברו. עלינו בשלישית הנשימה נעצרה. – “אַ נוּ פינלה במחילה מכבודך השתטח על בטנך ככה, עם הישבן שלך למעלה, פשוט ידיך פשוט רגליך ומסור את גופך למי שנאמן עליך”. אני עושה כמצווה וכולי מתוח ודרוך לקראת הבאות. שולם סיבן ארוכות את המטאטאון ועשהו כצלופח חלק והתחיל בניחותא. –“נפתח בתפילת משיב הרוח”, והִשיב עלי רוח חמה שחדרה מבעד לגופי שהלך והאדים ומיד התחיל להחליק על גופי מלמעלה למטה. הזיעה ניגרה ממני פלגים פלגים. הייתי מטושטש לגמרי. הכל בער, צרב, שרף. דומה כי כבר נצליתי לגמרי, כי לעולם לא אחזור לקדמותי. שולם הפך אותי על צדי השני והתחיל מחדש מלמעלה למטה. עבר כל חלק וחלק בשקידה רבה החליק והחליק. ופתאום כאב עז של צריבה חדה “אַי אַי”. ושולם אומר בניחותא, “מה? אתה עדיין חי?” וצוחק. “כן, כן זוהי המנה האחרונה. ומעכשיו ירווח לך, עכשיו אנעים לך בנעימים”. גילגל אותי לדרגה השניה, והתחיל בעיסוי ובחילוץ עצמות, הכל לפי האופנה האחרונה שהובאה לכאן על ידי צעירים שבחבורה מאודיסה. תקע בי את אצבעותיו הארוכות והחל לשוטט על כל גיד ואבר. החל בצואר, המשיך בחזה, על בטני. עיסה כל יד וכל אצבע, הברכים והרגלים, ואף כפות הרגלים. סיים את צדי האחד והפכני שוב על בטני. עבר לאורך חוט השדרה, והחל בחילוץ עצמות. כופף ידי אחורנית, ומשך אותה עד לצואר. אברי החלו להתפקק, שמעתי פיצוח קְלָק קְלָק. עיסה את שרירי הידים והרגלים, ואחר כך החל לטפוח עלי טפיחות של ממש, בידיו האמיצות, בקצב מהיר. וכאשר הגיע לטפיחה אחרונה הכריז: “בעזרת השם יתברך המלאכה נסתיימה! אל המים! אל המים!” רצתי כל עוד רוחי באפי אל הברז, שולם הֵריק עלי בלי רחם דליי מים קרים, והתדרדרנו אל המקוה. לאחר מכן החזירני אל אבא ששוטט וחפש אחרי. “ר' מרדכי, אני מחזיר לך בזה את פיני שלך בשלמות, מכאן ואילך הוא מושלם לכל דבר”. כן, היה זה יום גדול בחיי, שכן אותו ענין של עיסוי וחילוץ עצמות שעשה את כל גופי זריז ופזיז, היה תגלית בשבילי שלא פיללתי לה כלל. למדתי לדעת פירושו של פסוק: “כל עצמותי תאמרנה”.

מאותו יום ואילך טיפלו בי ידיו הנאמנות של שולם לעתים שכיחות. כפי הנראה שאף הוא מצא ענין בכך והזדמנות לשכלל על ידי כך את מקצוע העיסוי וחילוץ עצמות שהיה חדיש בשעתו. אני עקבתי אחריו, אחר כל תנועה ותנועה שלו, ובפרק הזמן למדתי את המלאכה על בוריה.

כשבגרתי התחלתי בעצמי לשמש בקודש, וחרשתי על גבם של חברי. על אותם גינונים שלימדני שולם הוספתי המצאות משלי כהנה וכהנה, והייתי מרעיף עליהם אף מפסוקיו של שולם, שהיו נושרים מפיו בשעת מעשה.

5

שני איתני הטבע הם המניעים את כל המפעל, האש והמים, ועליהם ממונה אחד ויחיד, הלא הוא אלכסנדר, שקורים לו לֶכּסַנדֶר. כל כולו גוי קשיש, המשמש בשניהם, מעין שר האש והמים. בכל ימות השבוע הוא בבחינת אינו נראה, עומד הוא באפלולית המערה הגדולה והרחבה שמתחת לבנין. חוטב עצים ועורמם לערימה גבוהה מול הכבשן אשר מתחת לתנור הלוהט. בערבי שבתות וחגים הוא מתחיל מבעוד לילה להסיק את הכבשן ולהזין אותו בעצים ובשרשי עצים. עם בוקר אור מגיח לכסנדר ממערתו, עולה על שפת הבאר הסמוכה ונוטל בידו את המוט הנטוי על פי הבאר. בצדו האחד של המוט תלוי דלי עץ גדול ובצדו השני קשורה אבן כבדה. מוריד הוא את הדלי אל מעמקי הבאר, מטביעו ודולה מתוכו דלי של מים העובר ונשפך על דפנותיו, ובתנועה מהירה מְריקוֹ אל השוקת. קילוח מים זורם בשוקת ומגיע אל פי המרזב היורד עמוק עמוק אל קרקעית המקוה.

עומד לכסנדר בימות חמה יחף על שפת הבאר, מכנסיו מופשלים עד לברכים, כתונת פשתן עבה, פרומה, לגופו, שערותיו ארוכות ומגיעות עד למפרקת. פניו חרושים חריצים חריצים, עיניו אפורות דלוחות, שפמיו ששׂיבה זרקה בהם נושרים על סנטרו החלק, בפיו תקועה פפירוסה עבה ומנחיריו הרחבים בוקעים שני סילוני עשן של מחורקא חריפה. עומד הוא דולה דלי אחר דלי ומריקם לשוקת, וכולו נוטף מים, והם ניגרים ממנו קילוחים, קילוחים.

ואילו בימות החורף, בימים של שלג וכפור, הופכים הבאר, העמוד, המוט, הדלי והשוקת, ואף לכסנדר עצמו, לגוש אחד של קרח. עומד לכסנדר עטוף פרוות כבשים כבדה, לראשו כובע פרוה, שתי ידיו בכסיות פרוה שרק האגודל מבצבץ מהן, ורגליו בתוך אנפילאות רחבות. שפמיו סמרו וקפאו, פניו מכוסים שלג, ורק שתי עינים קטנות מציצות מהן, וכולו דומה לפסל של קרח המניע ידיו. המוט והדלי יורדים ועולים, קילוח של מים עושה דרכו בתעלה של קרח, והמלאכה אינה פוסקת לרגע.

יודע לכסנדר את גודל המשימה שהוטלה עליו, והוא עושה מלאכתו נאמנה, כדת וכדין, הכל לפי ההלכה. הכל מודים ומכירים במעמדו ובחשיבותו, כי הרי באין לכסנדר בית מרחץ מנין? וקדושת שבת וחג מנין? ומדי פעם מעניקים לו תשורה נאה. אלא שלֶכסנדר טוב לו בעולמו ואינו חסר דבר. גר הוא במערה ונהנה מקרירותה בימות הקיץ ומחמימותה בימות החורף, ודי לו בחפיסת מחורקא מערב שבת לערב שבת.

ב: שחרית של שבת

1

הסיר הגדול שהיה מלא חלב שחום, בטעם קפה ועולש, נשאב עד תומו, על השולחן עמדו כוסות ריקות, מהעוגות הרכות הקלועות מתובלות בצימוקים וקנמון נותרו על הטס רק פירורים, ומהעוגות העגולות והמרובעות הפריכות, לא נותר סימן וזכר. פרוסת חלה מתוקה מרוחה בחמאה ועוד פרוסה, והחלה כלא היתה. עמדה אמא תמהה על בולמוס האכילה שאחז בגורי הזאבים שלה, שרק אמש מילאו כרסיהם בסעודת שבת דשנה. תמהה אמא ומחייכת. הבית נתמלא אור רב, השעה מאוחרת יש למהר לבית הכנסת. אבא, אמנם מכין את עצמו, אך עושה זאת בניחותא. מזג לעצמו כוס תה מהקומקום שהורידו מעל גבי התנור החם, ועושה שלש מלאכות בבת אחת: עמל קשות ומנסה לחבר את הצוארון הנוקשה המעומלן אל הכתונת המעומלנת, לוגם מכוס התה העומד לצדו, ומעיין ב“הצפירה” בפיליטון “לערב שבת” של סוקולוב, ומציץ אלכסונית בחוברת שדפיה דבוקים וטרם נפתחו וריח חריף של צבע דפוס עולה ממנה. סבא בדרכו אל בית הכנסת עובר את הדירה פונה אל הכניסה הראשית וזורק בחללו של הבית מלה אחת: “מרדכי! מרדכי!” ובמלה זו האחת חבוי נאום שלם, הטפת מוסר. “מנהג נאה עשית לך, מדי שבת בשבתו, היום היחידי שאתה מתפלל בבית הכנסת, חייב אתה לאחר? אינך יכול להתפנות בעוד מועד מהקריאות שלך, מהעיונים שלך ולבוא יחד עם כולם בזמן”. ואבא אף הוא עונה לו במלה אחת: “תיכף, תיכף”.

סבא יצא. הזמן חולף. וכאן אמא נכנסת בעובי הקורה, עוזרת לאבא לענוד את העניבה, קושרת מיישרת. אבא עומד ליד הראי מבריש את זקנו השחור מחליק עליו בכף היד. אני נוטל את הטלית תחת בית שחיי, ויוצאים מהבית. הכביש והמדרכה ריקים מאדם, נראה כי אנחנו האחרונים. אבא עושה צעדים גדולים ברגליו הארוכות ואנחנו הילדים מדלגים אחריו. פָּנינו לסימטא ועוד סימטא ועולים מהר במדרגות אל בית הכנסת.

הדלת נפתחת ורעש סואן הומה של הקהל עטוף בטליתות אופף אותך. מתנועעים, מתפללים, ורועשים בקולי קולות. כבר הפליגו רחוק, רחוק, תפלת בוקר נסתיימה, הגבאי דופק שלש דפיקות, החזן של שחרית לשבת עומד כבר על עָמדוֹ ומכריז בקול רם: “שוכן עד מרום וקדוש שמו!” ודומה לשריקת קטר היוצא מהתחנה לדרכו הארוכה. ועוד שריקה “רננו צדיקים בד'”. והקהל מתנועע לכאן ולכאן, כקרונות רכבת מתגלגלים מתנועעים ונתקלים, נדחפים ומתקדמים, “רַננוּ, רַננוּ, רַננוּ”. הקטר החזן: “בפי ישרים תתרוֹמָם”. “תתרומם, תתרומם, תתרומם”. הרכבת עזבה את התחנה, ואבא מתעטף בטליתו ונחפז אחריה. יש להשיגה באחת התחנות, עוד בטרם תגיע לתחנה הגדולה “שמונה עשרה”, שאז כולם נעמדים ניצבים, משתחוים ומודים. ואי אפשר להשאר בודד, לפרוש מהקהל. אבא אץ, רץ ובקצב מהיר בולע את פרקי התפילה. כבר עבר דרך ארוכה, עוד מעט עוד מעט. תחנה לפני האחרונה, מהר, מהר, “צור ישראל קומה בעזרת ישראל”. כן, ניצל בנס, כבר השיג אותה, הוא כבר קרוב מאד. ואנחנו מתנועעים יחד אתו בקצב מהיר. זה מועיל, זה יעזור, וכך, בעזרת השם ובכוחות משותפים, בלי נשימה כמעט, הגענו, ורגלינו כבר דורכות על מדרגות הקרון. אנו בפנים. בפנים צוהלות שומעים את החזן מודיע כי קרבים והולכים אל התחנה הגדולה, תחנת שמונה עשרה, “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”. אכן גדול וקדוש שמו יתברך שנתן לנו כוח ואון להגיע ממש ברגע האחרון. אנו קמים יחד עם כולם ניצבים כששתי רגלינו צמודות אחת לשניה ומשתחווים “אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב”. “מלך עוזר ומושיע ומגן”, שהגיענו והביאנו בשעה טובה עד לכאן. תחושה נעימה מאד, תחושת בטחון אופפת אותך להיות יחד עם כולם, בחיק הציבור, לנשום יחדיו עם כל הקהל.

2

בעוד נשמעת ונישאת ההכרזה “ויהי בנסוע הארון”, עוד בטרם הוציאו את ספר התורה העתיק וגוללו יריעותיו, וכבר אבא וכל בני חבורתו פורצים אל הפָּלוּש, מתגודדים ומתקבצים עיגול בתוך עיגול. מהם אברכים המתהדרים בטליתותיהם החדשות ומהם שהגיעו לפרקם. כאן נדחקים גם נערים מגודלי אברים. עיניהם תמהות גדולות אזנים בולטות האף צומח בפני עצמו, פניהם מכוסים אבעבועות, יצורים משונים, שמכלל גדיים יצאו ולכלל תיישים טרם הגיעו, מעין צפירי עזים.

הויכוחים לוהטים, סוערים, ארבעה מדברים ביחד, והחמישי מנסה לשוא להגיד מלה אחת או שתיים. על הפרק: כל הבעיות הבוערות של האומה ושל הספרות. מפריחים שמות של אישים: הלל צייטלין, ש“י הלוי הורביץ, ראובן בריינין, אחד העם, סוקולוב, אוסישקין, זנגביל, מכס נורדאו, וולפסון, ז’בוטינסקי. ויש שהם באים צמדים, צמדים. ביאליק־טשרניחובסקי, זלמן שניאור־פיכמן, מנדלי־שלום עליכם, קלוזנר־דובנוב, בייליס־מאקלאקוב, גרוזנברג־הרב מזא”ה. השמות פורחים ונישאים באויר, נוחתים על ראשי, ומהדהדים בתוכי. מהם הידועים לי משיחות בבית, מקריאה, ומהצצה בספריו של אבא, ומהם שאיני יודע מה טיבם. ומהפרחת שמות עוברים למקומות: מוסקבה, פטרבורג, קיוב, אודיסה, ראשון לציון, יקבי כרמל מזרחי, רחובות, תל־אביב. משום מה אין מזכירים את ירושלים. אולי מפאת קדושתה. ואולי משום שמעלים את שמה בכל שעת התפילה בשחרית ובמוסף, ואולי מהטעם הפשוט, שלא נתחדש בה דבר. הקולות גוברים ועולים. פתאום נשמעת קריאה נואשת מתוך האולם: “מרדכי! מרדכי!” לרגע שוככת ההמולה בפָּלוּש, משוחחים בלחש, אך בעוד רגע שוב סוערים הרוחות.

3: שבת אחת

זה ימים אחדים נפוצה הידיעה בין החבריא, כי בשבת הקרובה ייערכו “תמרוני הקיץ” של משטרת הרוכבים. מתכנסים הם אחת לשנה מכל האזור: מהחוות, מהכפרים, מבית החרושת ומהעיירה, כששים במספר, ועורכים אימונים ותרגילי קרב על הככר הגדולה שעליה נערכים הירידים השנתיים. כתום התרגילים והאימונים עוברים בסך בתהלוכה את כל העיר. בין השוטרים מצויים גם קוזאקים שנותרו לפליטה משנת 1905 למזכרת עוון, והם מפליאים לעשות בלהטוטיהם.

היתה זו שיחת השבוע בבית הספר, בלענו בצמאון סיפורי הנסים והנפלאות מפי חברינו הבכירים שכבר זכו פעם לראות באימונים אלה, והם הציתו את הדמיון והגבירו הסקרנות, והלבבות פעמו לקראת חזיון הפלא העומד להתרחש. היתה החלטה נחושה אצל כל אחד להיות נוכח, והצהירו על כך מפורשות. גם אני הודעתי, כי אהיה, ויהי מה. אם כי הבעיה שלי היתה מסובכת למדי. לאחר שבשבת אני נתון במצור בבית הכנסת. מצד אחד אבא שעינוֹ עלי, ואחי הקטן שצמוד אלי ובודאי שינסה לרוץ אחרי ברגע המכריע.

באותה שבת, מיד כאשר החלה הפלישה אל הפלוש ונוצרו העיגולים, נסיתי להתרחק מהם ככל האפשר ולהיות קרוב אל היציאה. עמדתי כולי מתוח ודרוך, מוחי פעל בקצב קדחתני וחישבתי חשבונות רבים על זמן ועל מרחק: מה אורך הזמן העומד לרשותי עד סעודת השבת, ומהי הדרך הקצרה ביותר להגיע אל הככר. חישובי הזמן היו כדלקמן: קריאת התורה, תפלת מוסף, ביקורו של אבא והחברותא אצל הרבנית חוה’לה לקידוש. לגימה של יין דובדבנים וקינוח ב“לעקאך” מקמח שיפון, דבש וצימוקים, הצצה בציורים שעל הניר. לאחר מכן ינועו כולם אל האגף של חייקה’לה בת הרבי היפה, האצילה, אל המועדון הספרותי הציוני. שיחת סאלון, דפדוף בירחונים המצוירים החדשים, הצצה באלבומים שהגיעו מארץ ישראל, צילומים מחיי הארץ, אלבום פרחים מיובשים, עבודות בצלאל, ואחר כך שיחה ערה. שותים לחיים מכוסיות קטנות צבעוניות, מקנחים בעוגיות פריכות. חייקה’לה שעונה על כורסתה, לידה שני בניה, וכל החבורה מתגודדת סביבה. נהנים מיָפיהּ, מפניה הזכים. מַלבושיה משי תחרה וקטיפה. שואפים את ריחה הנעים וגם אבא מתלהב ועיניו נוצצות. לעתים היא מחליקה על ראשי בכף ידה הבשומה, באצבעותיה החטובות. היא קוראת לי “התלמיד שלנו”, אני כאן נכס ציבורי. אחר כך ההליכה הביתה.

אותו חישוב כהרף עין, הסתכם הכל בשעה שלמה, ואולי עוד כרבע השעה. אותה רבע השעה היתה מותנית בכך אם קיבלה חייקה’לה מכתב מביאליק או שלום עליהם או לאו. שכן עמדה חייקה’לה בכתובים אתם, בגין בנה הבכור יוחנן [טברסקי], שכולם ניבאו לו גדולות, שעתיד הוא להיות סופר בישראל. כל אלה צריך הייתי להעלות לקרבן, יין הדובדבנים הקינוח והלטיפה. הדרך הקצרה אל הככר: לא ארוץ ברחוב ולא בסימטאות, אלא בקו הישר דרך הגנים והגדרות.

וכאשר רק החלו השמות בוקעים ועולים מתוך העיגולים שהתגודדו בפלוש, ונישאים באויר, פרחתי החוצה בין מאקלאקוב ובריינין. התדרדרתי מכל המדרגות, טפסתי על פני גדרות, קרעתי שרוול חולצתי, חציתי בשבילי הגנים, עד שהגעתי לפִּשפָּש האחרון. יצאתי החוצה ועליתי מהר במדרגות של מלון ויניצקי, ולעיני נגלתה הככר על כל היקפה.

4

על הכביש לאורך כל הככר עמד קהל רב שהגיע ברגל, ברכיבה במרכבות קלות, מהחוות מהכפרים, ופקידי בית החרושת. עמדו נערים ונערות מהכפר הסמוך ומהעיירה, וביניהם ילדים רבים. במרחק מה מהכביש שלאורך הככר, עמדה קבוצת רוכבים. ביניהם מפקד המשטרה, קציני משטרה וכנראה גם אורחים מעיר המחוז. באתי באיחור רב, המפקד והמסדר כבר הסתיימו מזמן, והתרגילים כנראה היו בעיצומם. הרחק, ליד הגדר הגבוהה של גן הפירות הגדול, ניראו כשלשים פרשים. הם עמדו ליד סוסיהם שאוכפיהם הורדו מהם וליטפו אותם. אלה כבר עברו את האימונים, אולם מעברה השני של הככר עדיין נותרו כשלשים פרשים על סוסיהם, שעמדו בשורה רחבה מוכנים לזנק, וביניהם הקוזאקים בתלבושתם המיוחדת. עוד לא הכל אבוד. התברר כי שיחק לי מזלי, היתה איזו הפסקה, אי שם בקצה המגרש עמדו שנים וחבשו רגליו של סוס אחד בתחבושת. כנראה מעד ונפצע בשעת התרגול.

האימונים התחדשו. שריקה חדה פִּלחה את האויר, מקצה השורה ניתק סוס ורוכבו ונישאו בשטף והגיעו עד תעלת המים. הסוס התרומם כולו באויר והופ, עבר את התעלה ושטף הלאה הלאה. הגיע עד משוכת ענפים גבוהה, הלב פעם, הלם רעד, יעבור לא יעבור. והנה ניתק הסוס מהאדמה וכאילו פרש כנפיו התרומם באויר ולרגע היה תלוי בין השמים והארץ מעל גבי המשוכה. פשט שתי רגליו הקדומניות והציב אותן על הקרקע, כווץ שתי רגליו האחוריות מבלי לנגוע בענפי המשוכה, וכל גופו הארוך נמתח קדימה, גלש ועבר וטס הלאה לקול תרועות סוערות של הקהל. הסוס ורוכבו נישאו קדימה, הפרש שלף חרבו קטל בדרכו ענף עץ תקוע בסד, וטס הלאה אל הדחליל, צורת אדם ממולא בקש. תקע בו את חרבו ושלף אותה, וכך השלים את כל התרגילים ללא כל תקלה ומכשול, כשהקהל מריע ללא הרף. הפרש חצה את הככר ובריצה קלה הגיע עד הגדר הגבוהה. הוריד מהסוס את האוכף ליטף את צוארו, את גופו, את ירכיו, הצמיד ראשו אל ראש הסוס ומילמל, מילמל. כנראה הרעיף עליו את כל אהבתו וחִבתו, על שעמד בנסיון ולא בייש אותו לעיני הקהל.

עוד זה עוסק באהבהבים וכבר נשמעה שריקה חדה. ושוב ניתק פרט מהשורה לקראת המכשולים. החזיון חזר על עצמו, ואני עמדתי מתוח. נשימתי נעצרה, וכל טיסה וקפיצה הרעידה את כולי. התפללתי לשלומם ולהצלחתם של הסוסים, של הפרשים שלא תארע להם כל תקלה וכל מכשול, שלא ייבושו ולא ייכלמו.

שורת הפרשים פחתה והלכה ונותרו רק ארבעת הקוזקים. הם מתחו בכל כוחם את רסני הסוסים שרקעו כל הזמן, הקצף ניתז מפיהם ועיניהם דלקו בטירוף למראה חבריהם השועטים הטסים. הזדקפו מדי פעם על רגליהם האחוריות וניסו להתפרץ והרעידו את האויר בצניפתם.

נשמעה שריקה ממושכת ומיד ניתקו ממקומם אחד אחרי השני. עוד זה עובר את התעלה וטס לקראת המשוכה, וכבר הופיע אחריו השני ואחריו השלישי והרביעי. וכך השלימו יחדיו את כל התרגילים לקול צהלת הקהל. הקוזקים החלו לסובב את הככר תוך כדי טיסה על סוסיהם, והפגינו את להטוטיהם. צנחו מהאוכפים, נגעו ברגליהם בקרקע ועלו עליהם תוך כדי טיסתם, צנחו ועלו. פתאום טסו סוסים על אוכפיהם הריקים, בעוד הפרשים התמתחו לאורך הסוסים, נצמדו אליהם ונעלמו מהעין. ושוב הופיעו רכובים, הם נעמדו על האוכפים על ידם האחת, ראשם למטה ורגליהם למעלה. והתעלול האחרון, הם זרקו מטבעות נחושת באויר הושיטו את כובעי הפרוה שלהם, ותפשום תוך כדי מעופם. הקהל צהל והריע ממושכות.

תמו התמרונים, תמו התרגולים, תם חזיון הפלא. אולם כולם נשארו עומדים במקומם. תמה הייתי, מה מחכים? מה צפוי? מה יארע עכשיו? לא ידעתי כי עוד צפויה הצגה, מהתלה, שהכינו כדי לשובב את הקהל ואת עצמם, וכי גבור המחזה הוא השוטר הקשיש, חיים ברוך.

5: חיים ברוך

אחת התופעות המוזרות הוא השוטר הקשיש “חיים ברוך”, זה שמו וזה זכרו, ואף האכרים בסביבה קוראים לו “קָיִם בּוּרִיך”. מעין יצור שלומיאל שכל כולו לא נוצר אלא לבדח דעתם של הבריות. לבושו יש בו לכאורה כל גינוני בגדי השרד של שוטר, אלא שהכל למעלה מכפי מדתו ותלוים עליו. מעילו ארוך מדי ומכנסיו רחבים מדי, הם נושרים מדי פעם והוא מרימם ומהדקם. מגפיו מרופטים, כובעו שמוט על עיניו, חרבו תלויה ברפיון, מתנדנדת ונשרכת על פני האדמה, הליכתו רופפת, מבטו מבוהל וכל כולו חסר ישע ואזלת יד, בריה עלובה שיד כל בו.

לפעמים הוא מופיע בבית הכנסת עם הוראה־הודעה מאת ראש המשטרה אל האדון רבינוביץ, הרב מטעם. מיד נשמעים קולות הקונדסים המסתתרים בין הספסלים, “חיים ברוך! חיים ברוך!” הלה מסובב ראשו לכאן ולכאן, מחפש מי כאן רוצה בכבודו, בשרותו, ומחייך חיוך של שוטה.

בכל יום ראשון הוא משתרך מחנות לחנות אחרי גבירתו, אשת ראש המשטרה, וסוחב סלים כבדים מלאים כל טוב: יינות, משקאות, אורז, צמוקים, נקניק, בשר, לחם שיפון, לחמניות, ירקות ופירות. מעמיד את הסלים מוריד את כובעו מנגב את הזיעה, ומביט בעינים תוהות ובוהות. ואולי לכל אדם ישנה שעה אחת יפה בחייו ויש הקונה עולמו בשעה אחת. ואכן שעתו של חיים ברוך הגיעה.

בעוד הקהל עומד ומצפה, הוציאו סוס זקן שכבר נפסל לשירות מתוך האורווה האפילה. הוא החל למצמץ בעיניו לאור היום ומדי פעם עבר רעד בגופו. שמו עליו אוכף והושיבו על גבו את “חיים ברוך”, והעמידום מול המכשולים. שני שוטרים עמדו משני הצדדים והחלו בענפים דקים לחים להצליף על גבו ועל רגליו של הסוס לזרזו ולהריצו. הסוס התחיל לרוץ בריצה כבדה, הגיע עד התעלה, נעמד, ליקק, הריח וכלל לא עלה על דעתו לקפוץ. הוא סובב את התעלה בריצה קלה וחיים ברוך מתנודד עליו. אך אין מרפים ממנו ומכל צד ועבר הצליפו, זרזו, והצחוק רועם, רועם. הסוס כאחוז שגעון רץ הלאה כשרגליו הכבדות נתקלות זו בזו, נשם בכבדות, הגיע עד למשוכה, ונעצר לידה. התחיל להריח לכאן ולכאן קטף בשִניו עלה ירוק בודד שנותר על אחד הענפים ולעס, לעס. הסתכל בעיניו הבוהות בקהל הצוחק ועיניו הלחות שואלות ומתחננות: “מה נטפלתם אלי לזקן תשוש כמוני?” אולם אין מרפים, מכל העברים סגרו עליו ומצליפים. באין מוצא דחף הסוס ברגליו הכבדות את המשוכה, הפיל אותה ארצה, דרך עליה והמשיך בריצתו הכושלת. הגיע עד לענף אשר בסד, פשט ראשו דחף בו והפילו, והמשיך בריצתו עד שהגיע לדחליל. הוא תקע בזעם את שִניו בשק, שמט אותו והחל ללעוס את הקש והתבן שנשפכו ממנו.

רעמי הצחוק גברו ועלו, ודומה היה כי גם הסוסים בצניפתם צהלו בצחוק. הסוס שסיים את כל התרגילים רץ ריצה מבוהלת אל האורווה כשהוא נושא על גבו את חיים ברוך המתנדנד. אך פתאום נעצר, זקף שתי אזניו, פשק את רגליו והטיל את מימיו בזרם עכור שהפך לשלולית. סובב את ראשו ונעץ מבטו בקהל. גם חיים ברוך הפנה פניו אל הקהל. ודומה היה כי שניהם צחקו.

6

תם המחזה. תמה המהתלה. הקהל נרגע. הפרשים אִכּפו את סוסיהם והובילו אותם אל הככר, והסתדרו בשורה רחבה. נשמעה הפקודה: היכון למסע! הפרשים שמו ידיהם על האוכף תקעו רגל שמאל במִשוֶרת: על הסוסים! אַ לֶי הופ! וכאיש אחד התרוממו הפרשים וצנחו אל תוך האוכפים. ברביעיות סדר! מפקד המשטרה, הקצינים והאורחים התיצבו בראש. קדימה מרש! והמסע זע. הם ירדו מהככר ועלו על הכביש. האויר התמלא שעטת פרסות סוסים ובריצה קלה נעו קדימה, וכל הקהל הרב, וברובם נערים וילדים ואני בתוכם, מדדים אחריהם. הנה עברו כבר את הכנסיה, את הגשר האפור, סובבו סיבוב ונעמדו מול הרחוב הראשי החוצה את העיירה, ובצעדים איטיים נעו קדימה. אחד פתח בשירה וסלסל קולו ואחריו ענו כל הפרשים וליוו את שירתם בשריקה ובצפצוף.

ברוסיה טוב לחיות

יש לאכול ויש לשתות

כולם: אֵי אֵי יוּ חַ חַ

יש לאכול ויש לשתות

והרבו לשיר על ממון רב לעשות, וריבָה נאה ללפות.

ובשריקה ובצפצוף: אֵי אֵי, יוּ חַ חַ

ריבה נאה ללפות

אני נע אחריהם וכולי מוקסם ממראה עיני ומשמע אזני, מהשורות הערוכות השועטות ונעות קדימה, מהשירה, מהשריקה, “ללפות, ללפות”. ופתאום איזה כוח נסתר עצר בעדי ונעמדתי. המסע התרחק ואני לא יכולתי לצעוד צעד אחד הלאה. הסתכלתי והנה אני ניצב ליד הגשר המוביל אל ביתנו. הגשר ריתק אותי בכוח איתנים וכאילו דובב אלי: לאן אתה הולך? חזרתי אל המציאות, נזכרתי שיש בית, אבא, אמא, שבת היום, ולאט לאט עליתי במדרגות, ופתחתי את הדלת.

בבית שררה דממה אפלולית. הוילונות היו מורדים, לא נשמע הגה, רחש. כולם ישנים שינה עריבה. בחדר האוכל על השולחן היתה פרושה מפה לבנה ואף פירור לא נראה עליה. השעון על הקיר השמיע צלצול עבה מהדהד, השעה שתים ומחצה. הצלצול חדר אל תוכי והכה על אזני על לבי. נכנסתי על בהונות רגלי לחדר בו אני ואחי ישנים. הוא ישן שינה עמוקה, על הרצפה היה מונח ספר פתוח שודאי עיין בו. עיף ורעב, בבטן ריקה שוקקת, צנחתי על הספה שלי. נסיתי לקרוא בספר שהרימותי אך הכתב כאילו טושטש. מועקה כבדה רבצה עלי. קול מבפנים כרסם ולחש: “כבד עוונך וגדול מנשוא”. הייתי מוטרד ולא יכולתי להרדם. שעה ארוכה שכבתי והרהרתי. מה יהיה? איך יקבלו פני? מה יגיד אבא וכיצד ינהג. ואמא מה תאמר?

7

נשמע רחש בבית. אבא מרשרש בעתון, בני הבית החלו להתעורר ולקום. יושבים לשולחן אבא בראש וכוס החמין לידו. דעתי מטושטשת עלי במקצת. הרעב מציק לי, וכולי במתח לקראת אותו רגע שאבא ינחית עלי את שבט פיו. אבא נכנס אך אינו מדבר, אינו מגיב, אינו שואל וחוקר ואינו מוכיח. תחושת עלבון. מה פירוש? לא איכפת לו כלל, כן הייתי, לא הייתי, היכן הייתי. פותחים ב“פרקי אבות” כמדי שבת בשבתו. “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. הרי שלא כלו כל הקִצין, יש לי עוד חלק בעולם הבא. ממשיכים “הוא היה אומר”, “הוא היה אומר”. “הוא ראה גולגולת אחת צפה על פני המים”. גולגולת, מים, מים, הנחל, בשעה זו מצויים שם כל חברי שוחים, משתכשכים, וצוהלים. אני כאן במחיצתם של חנינא בן דוסא, שמואל הקטן והלל הזקן, אך לבי אתם עם חברי. הנה עדר סוסים מבית החרושת יורד גולש אל תוך הנחל, שוחים, שוחים. הסוסים נושמים בכבדות ונאנחים עמוקות, כל גופם מתחת לפני המים רק גולגלות צפות על פני המים. עיניהם אחוזות אימה, יוצאות מחוריהן. פחד הטביעה נשקף מהן, אין הם חשים את הקרקע תחת רגליהם. אני תופס בזנבו של אחד מהם והוא מושך אותי אחריו עמוק עמוק אל תוך הנחל. אין הוא יכול לבעוט בי, רגליו חותרות בלי הרף כמו משוטים. אני עולה עליו תופס ברעמתו והוא נושא אותי על גבו החם.

פרקי אבות הגיעו לסיומם, כל חכמת החיים שבין אדם לאדם ובין אדם למקום. אך אין בה בכל החכמה הזאת כדי להשקיט את רעבוני. הגיעה שעתה של הסעודה השלישית. עדיין מנצנצת בי התקוה כי אמא הותירה עבורי כלשהו ממטעמי סעודת השבת. אך לא מיניה ולא מקצתיה. השולחן נערך ואמא העמידה על השולחן צלחת ארוכה עם דגים ממולאים קרים, ושמה בצלחתי מנה אחת. טבלתי פתי ברוטב הקרוש, שמתי בפי פרוסת דג קר והיא נעמדה בגרוני. דמעות חונקות אותי. מה פירוש? לא השאירו עבורי מאומה, אפילו לא בדל של תרנגולת? סימן וזכר לקוגל? וכדי להעמיק את צערי החל הדמיון להתל ולהתעלל בי. וכמו במחזה שרב עברה לפני בסך כל אותה סעודת שבת שאבדה לי ללא שוב, מנה אחר מנה. לפני עיני הופיעו אותם המטעמים הקרויים “בטרם”, “בטרם חמין”. כלומר לפני הפתיחה הרַבָּתי של התנור. שאין אוכלים אותם אלא טועמים מהם בעמידה. הפול הלבן הארוך מתובל בדבש, כבד קצוץ, וביצים כתותות מעורבבות בבצל ובשומן אוָזים, ועיני עיני יורדה דמעה. בלי להשמיע קול. וכאשר הופיעו לנגד עיני ההוזות מרק השקדים, הטס עם מיני הבשר השונים, המעיים הממולאים השחומים, שני סוגי הקוגל ולפתן השזיפים, שטפו עיני פלגי דמעות. וכך תוך ייסורי נפש בלעתי את פרוסת הדג האחרונה. ועדיין כולם מחשים, איזה חרם של שתיקה הכריזו עלי. שקט מתוח ליד השולחן, רגע לפני הסערה.

אחי הקטן שבר את הקרח. הוא ניגש אלי שם ראשו על ברכי גילגל עיניו אלי ואמר: “פיני, רכבת על סוסים? למה לא לקחת אותי אתך?” פרץ הצחוק, גם אני צחקתי. גם אבא צחק ולא יכול היה לחזור אל פניו החמורות, והחל להשמיע לקחו בלשונו המיוחדת, מעין משל הקדמוני, וכה היו אמריו:

“על מה אתה מיצר, בני? ולמה תזיל דמעותיך על דאבדין ולא משתכחין. על אותה סעודת שבת שהלכה לעולמה? שנינו בפרקי אבות כי הכל צפוי והרשות נתונה. כלומר הבחירה היא חפשית והרשות בידך לבחור. ולהיכן שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ובידוע שלא כל אדם זוכה לשני העולמות. עליך לעשות עצות בנפשך ולהחליט אחת מן השתיים: או קוזקים או חמין”. – עכ"ל.

אמריו של אבא ולקחוֹ חדרו עמוק אל תוך לבי, וגמלה בי ההחלטה: קוזקים.

לדמותם של כלי הבית    🔗

א

ימים רבים הייתי תמה על אותם הרהיטים שבביתנו, שלא מצאתי דוגמתם בבתים של חברי. שכן כולם צבע חום בהיר, צבע אגוז, ורואים בעין כי ממקור אחד באו. שתי הספות שאני ואחי ישנים עליהן, עשויות הן אריג רקום בפרחים וזרים, אדום ירוק וחום, במסגרות עץ מגולפות ושלשה מושבים לכל אחת, התמונות התלויות מעל לגביהן, השולחן הארוך הכבד שאין להזיזו ממקומו, והכסאות המרופדים סביבו הנראים כצאצאיהם של הספות, הקמטר הכבד שבחדר השינה של אבא ואמא, שעליו ערוכים ספריה של אמא ושני הפמוטים, ולו חמש מגירות רחבות, שתי מטות העץ הרחבות הכבדות, ושולחן הכתיבה של אבא העומד ביניהן והוא בנוי כתיבת נוח, תַּחְתים שְנים וּשלִשים, ואף הראי הגדול הניצב החנות כֻּלם חלק מאותה מערכת. מהיכן הגיעו לכאן? שהרי אבא ואמא לא נסעו לוינה או לאודיסה לשם כך, כי מהיכן היה להם הזמן ואף לא הממון הרב הנדרש לקניית מותרות שכאלה. התעלומה נפתרה על ידי סיפורה של אמא, אחד הסיפורים מאותם האירועים המשמשים הקורים לעתים בחנות. אך מאורע זה היה יחיד במינו והוא אשר שינה ביסודו את כל תבניתו ודמותו של הבית. הבה נאזין לסיפורה של אמא.

"היה זה ביום קיץ נאה, שעה ארבע אחר הצהרים. עמדתי ליד האצטבאות והכנסתי סדר בחבילות האריגים והבדים. פתאום אני שומעת קול מאחורי גבי. הפניתי את פני ובפתח החנות עמדה אשה נאה ולראשה מגבעת קש רחבה. הזמנתי את הפריצה פנימה והגשתי לה כסא לשבת. היא ישבה ליד הדלפק הורידה את מגבעת הקש ושמה אותה עליו. פניה היו צחים ומטופחים, שערות בלונדיות בהירות ולבשה שמלה קיצית קלה. תוך כדי שיחה הסתבר כי היא רעיתו של פאן מילבסקי, אחד מהסגנים של הננברג, מנהל בית החרושת. היא הביטה לצדדין גחנה אלי ופתחה בשיחה ארוכה: הנה כך וכך. הם מתכוננים לעקור מכאן. תכפו עליה געגועיה לארצה ולמולדתה, לפולניה. ממשיכה היא לספר באנחת עצב ובמרי שיח כל אותו מעשה הידוע ברבים, כי אף על פי שכבשוה זרים, מולדת היא. כי אותן הממלכות האדירות שכנותיה לטשו ימים רבים עין חומדת אל ארצם המשופעת בשדות פוריים, ביערות עד, בנהרות ונחלים, בארמונות פאר, בערים וכרכים בנויים לתפארה. ארבו לה במסתרים חכו לשעת כושר וצדו אותה במיצרים, הגיחו עליה מכל העברים וטרפוה לגזרים. כל אחת נטלה לעצמה נתח שמן. הגדיל לעשות הדוב הרוסי שהניח עליה את שתי כפותיו הכבדות ונטל לעצמו את הנתח הגדול ביותר שערב מאד לחיכו, ולקינוח סעודה בלע גם את ווארשה הבירה. אך גם זאבי הערבות, הגרמני והאוסטרי, לא יצאו חלילה בבטן ריקה מסעודה זו, גם הם נטלו מגופה נתחים שמנים ביותר. וכך לא הותירו לה אפילו פיסת קרקע משלה להציב עליה את רגליה. אך למרות כל זאת, ואף על פי כן, מולדת היא, לא כן? והמשיכה להסביר כי כשם שבני אדם חיים וקיימים בכחה של תקוה ושאיפה כי עוד יבואו ימים טובים, כך יכולה גם אומה שלמה לחיות בתקוה כי הנה עוד יבוא יום, מי יודע? ומוטב כי הילדים הגדלים ומתבגרים יחיו בארצם, אפילו שהיא כבושה, ידברו בשפתם, יגדלו בין בני המשפחה, בין בני ארצם, האם לא כן?

"הקשבתי קשב רב ואמרתי לה בשפתה ובלשונה, כי אני מסכימה עמה בלב שלם, על התקוה והשאיפה כי עוד יבוא יום, מי יודע? ‘רואה אני’ אומרת לי הפריצה ‘כי אשה נבונה את, ותביני אותי יפה’. ‘נו ובכן?’ אני אומרת, ‘במה אוכל לסייע בידיך?’ ‘מבינה את’, אומרת לי הפריצה ‘הענין הוא בכך, כי יש אתנו כבודה רבה בבית, רהיטים שונים, ואין בדעתנו אף לא ביכולתנו להוביל את כל אלה בדרך הארוכה העומדת לפנינו. מאידך יש להתקין מלבושים נאים עבור בעלי, עבור הבנים והבנות. אף אני זקוקה למספר שמלות, כי הרי אי אפשר להופיע ככה בפני קרובי משפחה וידידים המחכים לבואנו’. הבנתי מיד במה דברים אמורים והתחלתי לגולל לפניה בדים ואריגים, משי וקטיפה, ואמרתי לה כי זה מלודז' וזה מביאליסטוק וזה משל פוזננסקי. כאשר שמעה שמות אלה הרגישה מעין קרבה יתירה לאריגים והחלה ללטף אותם. היא בחרה מכל הסוגים, רשמנו המדות והמחירים, והיא הזמינה אותי לבקר בביתה.

"למחרת ירדנו אני ואבא אל ביתה של הפריצה. מה אגיד לכם ומה אספר, לא בית ראינו כי אם ארמון לתפארת. שוטטנו מחדר לחדר ומרהיט לרהיט, בדקנו, מיששנו ובחרנו מכל הנדרש לנו. בעוד אני בודקת וממשמשת את הספות, נתן אבא עיניו בתמונות שהיו תלויות מעל גביהן וראיתי כי לבו נמשך אליהן. אמרתי לפריצה ‘רואה אני כי התמונות והספות חיות בשלום ביניהן ואין את לבי לצער אותן ולהפריד בין הדבקים’. ואכן כפי שעיניכם רואות, לא נפרדו ביניהן.

"על הקיר מעל גבי הספה של אחי בתוך מסגרת זהב תלויה תמונה בשלל צבעים ועליה מצוירת עגלת חורף רתומה לשלישית סוסים אמיצים שחורים כעורב ופעמונים על צואריהם. עגלת החורף נישאת וטסה על פני מרחבי שדות המכוסים שלג לבן צחור. העגלה עמוסה, מי בישיבה ומי בעמידה, בחורי חמד ועלמות עטופים בפרוות רקומות וחובשים מצנפות שעירות. פני כולם צוהלים, הרוכב מצליף בשוטו, הסוסים נישאים ומתחת לרגליהם ניתזים פתיתי שלג לכל עבר. באופק נשקף יער הטובל כולו בשלג. לפי הפרוות הרקומות המפוארות ולפי המצנפות השעירות ניתן להכיר כי החבורה העליזה הם בניהם ובנותיהם של רוזנים וגרפים. על גבי הספה שאני ישן עליה, תלויה תמונה במסגרת זהב בצבעים כהים, חום ואדמדם. מצויר עליה גשר עץ מקומר נטוי על פלג מים, עצים ושיחים צומחים בככר ליד הפלג, שתי פרות רועות ונער עם כובע רחב שולים משגיח עליהן. באופק מזדקר מגדל של טחנת רוח וכנפיו פרושות לעברים.

“עוד חפץ אחד הגיע אלינו מביתה של הפריצה, כמעט ששכחתי על קיומו. הלא הוא טס העץ העגול שצבעו חום כהה ובמרכזו מגולפת אלומת חטה ועליה מוטל מגל קוצרים. בשוליים מגולפת הברכה בשפה הפולנית באותיות מאירות “את לחם חוקנו, מדי יום בימינו, תן לנו ד' אלוהינו”. מעין ברכת המוציא לחם מן הארץ. הטס מצוי על שולחננו מדי יום ביומו ועליו פרוסות הלחם של ימי חול, שיפון ולחם לבן. ואילו בשבת אין הוא עולה על שולחננו, כי חלות של שבת ואותה ברכה ‘חְלֶיבָּה נַאשְיֶגוֹ פּוֹבְשֶדְנֶיגו’ אינם עולים בקנה אחד ויש להבדיל בין קודש לחול.”

כאשר אמא סיימה את סיפורה על פרטי פרטיו כשפניה לוהטים ועיניה נוצצות, הצטערתי צער רב שאני לא הייתי שם, שלא ראיתי את הפריצה הנאה שתכפו עליה געגועיה למולדתה הכבושה, ושהודות לכך זכינו בכל הכבודה הרבה. אולם כיצד יכולתי להיות נוכח כאשר המאורע הגדול, עסק החליפין החשוב ביותר בחייה של אמא, אירע עוד בטרם יצאתי לאויר העולם. ומיד הוסיפה אמא ואמרה כי יד אלהים היתה בדבר, בכל אותו מאורע שאירע לה. לא היתה זאת אמירה בעלמא, אלא שיש דברים בגו. כל אותו ענין של רהיטים מעסיק מאד את הבריות. רהיטים שירשו מאבותיהם כבר יצאו מכלל שימוש, או שנסדקים, מתבלים והולכים, וחדשים אין להשיג. בעיירה אין עושי רהיטים ואף לא חנות לרהיטים. אמנם ישנם נגרים העושים מלאכתם נאמנה, ביחוד שמואל הנגר ועוזריו. אלא שעיקר עיסוקם בריצוף רצפות בקרשים מהוקצעים וצביעתם, וכן התקנת שולחנות וספסלים ארוכים לבתי הכנסת ואותם עמודים לתפילה שקוראים להם “שטֶנדֶרס”, או כסאות רגילים מעץ פשוט, ארבע רגלים, מושב ומשענת. הם מתקנים דלתות, חלונות, מדרגות, גשרי עץ. לעתים הם מעיזים לבנות ארון או שולחן עגול. אותו נגר אומן ר' אלי, שבחצר הרבי, אין שעתו מספקת לתקן ולשפץ את כל המערכת המסועפת המצויה בחצר על כל אגפיה ובבית הכנסת הסמוך לה. עד שהוא עושה סיבוב מלא כבר יצאה שנה ויש להתחיל הכל מחדש. מה עושים בני העיירה? אלה שהממון בכיסם נוסעים עד אודיסה, אל חנויות הפאר של הרהיטים, אולם רובם מרבים לנסוע לז’מרינקה, עיר ואם בישראל, ארבע תחנות נסיעה ברכבת, שגם בה חנויות לרהיטים. ואכן אין זאת כי יד אלהים היתה בדבר, כדברי אמא. וקרה הנס כי אותה הפריצה הובילו אותה רגליה אל חנותה של אמא ולא לחנות אחרת, כי הרי רבו חנויות המנופקטורה ברחוב, ומי אינו להוט אחר רהיטים נאים.

ב

מחפש אני את עקבות העבר, את הפנים הישנות של הבית, מה היתה דמותו לפני אותו מאורע גדול. וכך תוך כדי חיפוש אני מגיע לאותו ארון קטן שחור ולו שתי דלתות ולידו כסא עץ כבד. עומדים הם במקום מכובד ביותר במטבח, בפנת הקיר ליד גרם המעלות, המעלה אותך אל הקומה השלישית של התנור. ארון זה והכסא לידו הם כפי הנראה השרידים היחידים שנותרו לפליטה. על הארון עומד מיחם הנושא על כותרתו קומקום קטן לחילוט התה. הארון מכיל כוסות ותחתיות, כלי לסוכר, צבת, קופסת תה ויסוצקי וכל האביזרים הדרושים לכוס תה של יום יום.

כל אותו עסק מורכב ומסובך של הכנת כוס תה מסור כולו בידי סבא ואבא ואין לסבתא ולאמא כל נגיעה לכך. רוצים תה, שיטרחו למענו וישתו כאוות נפשם. כוס תה ישיר מן המיחם הרותח, לכאורה אין לך משקה יותר צנוע הימנו. אלא שאין הדברים פשוטים כל עיקר, ורבה הטרחה. תחילה יש למלא את המיחם במים על גדותיו ואחר כך לשים גחלים לוחשות מהתנור אל תוך קירבו, אותו צנור שבמרכזו, ועליהם לשים פחמים כתגבורת. וכך טעון ועמוס באש ובמים יוצא המיחם לדרכו בשעה טובה ומוצלחת. תחילה בדממה דקה לא נשמע קולו, לא יעלה כלל על הדעת כי משהו עומד להתחולל כאן. ולא עברו אלא רגעים מועטים ופתאום בוקע מהמיחם צפצוף קל, ציץ, צויץ. הצפרים החונות בחוץ על כרכוב החלון מנתרות במקומן, מתרוממות באויר חגות ומתעופפות, הומות, מַהגות, בהלה, בהלה, שמא אחת מהן נלכדה בתוך המטבח ואין לה מוצא. ושוב נוחתות על הכרכוב, מציצות מבעד לחלון ופורצות בצפצוף עליז, בשחוק עליז, ציץ, צויץ, ציץ. “זה איזה סמובר אחד חמד לו לצון, מתעתע בנו”. בינתיים הסמובר משמיע אנחה, מתחיל גונח, בועט, מזדעזע, מתנועע ומתחיל לפלוט סילוני אדים מבעד לשני הנקבים שבמכסה. זעקה נשמעת: “הסמובר רותח!” אבא נזעק, שומט העפרון מידו, מתרומם מהשולחן ואץ למטבח. בכלי מיוחד לכך בעל צואר ארוך הוא יוצק מים קרים דרך אחד הנקבים שבמכסה כדי לסנן קצת אותה ריתחה, אותו זעף וחרון אף. עכשיו הגיעה שעתו של חילוט התה שהוא טכס בפני עצמו. לשטוף את הקומקום במים רותחים, לשים בו קורט של תה, למלאו במים רותחים, להעמידו שוב על הכתר שבראש המיחם, ואבא מחכה, מחכה שיתחמם, שיאדים. מדי פעם הוא יוצק מהקומקום מעט מן הנוזל אל כוס גבוהה וצרה המיוחדת לכך. מרימה מול החלון לראות האם כבר קבל הנוזל את צבעו המיועד לו מאז ומתמיד, ואינו פוסק עד שהוא מגיע לאותו צבע מיוחד, אדום כהה כצבעו של יין עתיק, ורק אז הוא מוזג לעצמו כוס תה. כמה טרחות טרח, כמה יגיעות יגע, עד שהגיע לרגע מאושר זה. מהי השעה הראויה לשתות כוס תה? הוה אומר, כי כוס תה מהבילה שצבעה אדום כיין, כל שעה יפה לה. השכם בבוקר, ובבוקר, בשעת צהרים לפני הארוחה ולקינוח הסעודה, מיד עם קימה משינה של צהרים, ובשעות הערב, ועד שעה מאוחרת בלילה, לפני יציאה מן הבית, ומיד בכניסה אל הבית, ביום חול וביום מועד. סבא ואבא ממעטים באכילה, וישנם מאכלים שטועמים מהם כזית. אלא שסבא אינו מסוגל כלל לפתוח ספר ולעיין בו בטרם לגם מכוס התה. ואבא, רק לאחר ששתה את כוס התה מתישבת עליו דעתו נוטל עפרון ביד ורושם רשימותיו, והרעיונות והמחשבות זורמים וקולחים מאליהם. מהי העונה היפה ביותר לכוס תה? כל עונות השנה. בחורף הוא מחמם, באביב הוא מרענן, בקיץ הוא מרווה את הצמאון ובסתיו הוא מפיג את העגמומיות והשממון. והיא שאמרו חכמינו: תורה אין לה שיעור וכוס תה אין לה שיעור. המיחם אין לו מנוחה לעולמים, ורק בשבתות הוא נח מזעפו. שכן בשבתות זורם התה ממקורות אחרים, מאותם קומקומים גדולים ובקבוקים כרסתניים השמורים על גבי התנור כשהם מכוסים ומוצנעים בכר ובכסת. והמיחם, עומד הוא במקומו המכובד ממורק ומצוחצח והכתר לראשו, ומקיים את מצוות “וישבות מכל מלאכתו”. ובאותו פסוק שבתורה שבו נאמר “למען ינוח שורך וחמורך” מן הראוי היה להוסיף “וגם המיחם אשר אתך”.

אך יצאה שבת, שלשת הכוכבים ניראו בשמים, כבר לוטשים עין אל המיחם, מכינים אותו ומציידים אותו באש ובמים והוא שוב יוצא למערכה, אל ששת ימי המעשה. מיד לאחר שסבא מברך “בורא מאורי האש” “המבדיל בין קודש לחול” ומכריז ברבים: שבוע טוב! מוזגים כוס ראשון של תה.

הדוד וולויל    🔗

מכל הדודים שהיו לי אהבתי ביותר את הדוד וולויל. שכן היה דודי וולויל חביב המשפחה המסועפת, שלם עם עצמו ושלם עם בוראו, אוהב לשיר ואוהב לעבור לפני העמוד, ומנעים זמירותיו. שמחת החיים שבו דבקה בי לכל ימי חיי.

מקצת מקורות חייו: וולויל הצעיר שבחבורה היה, יושב על התורה ועל העבודה בישיבה של הרבי הזקן, וכולו שקוע בים התלמוד. בן יחיד לאביו ואמו, אחות סבתא, ולו שלוש אחיות. בהגיעו לגיל שש עשרה התיתם מאביו, והמשפחה נותרה ללא מפרנס. נטל סבא את ידו של וולויל ואמר לו: “אתה המפרנס היחיד של המשפחה. וד' יצליח דרכך”. סגר וולויל את הגמרא. נאנח אנחה עמוקה ויצא לדרך הארוכה של מסחר ומעשה, ונסע אל אחותו הבכירה שגרה בכפר עם בעלה, שעל גדות הדניסטר. עמד על שפת הנהר וראה ספינות עמוסות קמח תירס ורוד מתוק שטות עליו והן באות מבסרביה. ומכאן מתפשט הקמח לכל הערים והעיירות אשר באוקראינה ועושים ממנו מטעמים לרוב. עבר וולויל לאותה מדינה בסרביה, הדשנה והשמנה, והחל אף הוא לעסוק באותו קמח תירס. חקר ולמד וחדר לכל אותם סתרי המסחר, החל מקנית שדות התירס בשעת צמיחתם בשדות, ועד טחינת הקלחים, טחינתם ואריזתם בשקים. ותמיד קנה מן המשובח, וטיב הקמח של וולויל נתפרסם ברבים. ולא עברו ימים רבים וספינותיו החלו לשוט על הדניסטר עד שכבש את כל האזור הרחב על עיירותיו וכפריו. ומכיוון שבקמח אנו דנים, הרי לא הדיר עצמו ממסחר בקמח לבן ובקמח שיפון.

ולא נח ולא שקט והחל להלך בגדולות. הרהר בלבו: משום מה עליו לכתת רגליו עד פיצ’ורה לטחנות הגדולות של הגרף פוטוצקי ולהזדקק לחסדיו, הוא ועסקיו מסוגלים להעסיק טחנה בפני עצמה. וכך עשה. ראה בכפר ריזני הקרוב לעיירה טחנת קמח שעמדה על שפת הבּוּג. סובב סובב לו גלגל הריחים וטוחנים לאִטם. נכנס בשותפות עם בעלי הטחנה, משפחת מכניס, ותוך שנה אי אפשר היה להכירה. הביא מנוע והוסיף אבני ריחיים והוסיף נפות על גבי נפות. הרחיב את הבנין, וכך קמה טחנה גדולה לתפארת.

אהבתי לבלות בבית הדוד וולויל שהיה סמוך לביתנו. בבית עמדה תמיד המולה של טפליא שהתרוצצו בין החדרים, והדודה קריינה מהלכת וכרסה בין שיניה, ובכל עת ובכל זמן קרובה ללדת, ושמחה לקראת כל יילוד. הדוד מהלך בבית כשעל כתפיו רוכב אחד התינוקות, והוא מכרכר איתו ושר לו את שירו העליז האהוב עליו ביותר: “קינדערלעך וואס שלאפט איהר” “אחי אל תנומו, אחת שתים שלוש ארבע, הגיעו זמן תפילת שחרית תפילת מנחה ומעריב”. וכולנו עונים אחריו: “אשרינו ומה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה, יפה, ירושתנו”. הייתי בא לכאורה לעשות את השיעורים יחד עם הבן יחיד של הדוד, הירשלי, בן־גילי. אך אף פעם לא התפנינו לכך. והייתי חוזר מדי פעם עם זמר חדש בפי.

באורווה שמתחת לבית עמד בחיר היצורים, סוס נאה ומטופח, וקשטן שמו. ערמוני שמחכה לקוביית הסוכר שהיינו מביאים לו. נוטל אותה מכף היד בשפתיו הלחות, מביט עלינו בעיניו הגדולות, הפקחיות, ומרשה לנו ללטף אותו. היינו מסייעים בידי הדוד לרתום אותו בכרכרה, ובלב דואב וכואב מלווים אותו בעיניים שוקקות כשהוא נישא בדהרה קלה עם הדוד אל הכפר. אך לפעמים שיחק לנו המזל ולאחר תחינות, הפצרות ובקשות הואיל הדוד וולויל בטובו לקחת אותי ואת הירשלי באחת מנסיעותיו, והיה מכריז: “נו טוב, מחר נוסעים”. לא היה קץ לאשרי, היה זה יום חג ומועד, יום גדול בחיי.

רק הנץ השחר ואנו כבר על הרגליים. ומיד רצים עפים למטה, אל האורווה. אך קודם כל מטפלים בכרכרה. רוחצים אותה מהאבק ושופכים דליים עם מים. במיוחד על הגלגלים האדומים, כדי שהצבע ייראה יפה. ואת הכרכרה כולה על כל צבעיה, רוחצים מנגבים, מצחצחים. אחר כך מתפנים לסוס עצמו. מוציאים את קשטן מהאורווה. מברישים, מחליקים, מלטפים, וקושרים אותו אל העמוד שליד האורווה. הדוד וולויל משקיף מהחלון הרחב עטוף בטלית ותפלין ומעיף מבט על עבודתנו, ושבע נחת מאתנו. עבודה יפה, דופק לנו בחלון, סימן לאכילת ארוחת בוקר. אך אנו ממש בולעים ונחנקים מחפזון האכילה והשתייה, קצרה רוחנו. וככה אנו יורדים השלושה ועוסקים ברתימת הסוס בכרכרה. עונדים את חגורת הפעמונים סביב צווארו. הדוד וולויל על הדוכן ואנו מאחוריו, ויוצאים לדרך ויוֹ קשטן!

יוצאים מהעיירה. כבר עברנו את הכנסיה עם מגדליה הירוקים, וצלבי הזהב. יורדים בקעה עולים גבעה. כבר חצינו את הכפר ליסאיה גוֹרַה (ההר הקרח), ויוצאים אל מרחבי השדות בין שדות בר המזהיבים המתנועעים גלים גלים לכל רוח קלילה. עוברים כרי דשא ירוקים, חלקת יער, ושוב נפתחים מרחבי השדות. קשטן מחיש צעדיו, הפעמונים מצלצלים דין, דין, דין. ויוֹ קשטן, מעודד אותו הדוד והוא מזורר, צונף, בצהלה עליזה מטלטל ראשו לכאן ולכאן. צלילי הפעמונים מתגברים. קשטן מטופף ברגליו. קליק, קלאק, קלאק, כאילו יוצא בריקוד. אנו טסים נישאים, שמחת האושר מתפשטת בכל יצורי גווי. אך כאן מתחיל יצר הרע להסית: “לו יכולתי לנהוג בקשטן, להחזיק את המושכות?” ואני מנסה מזלי, ופונה לדוד בקול מעורר רחמים: “קצת? קצת?” אך הירשלי, שאף הוא נשמה בקרבו, תוקף מהצד השני “קצת? קצת?”. “הטילו גורל!” פוסק הדוד. מטפחת וקשר, ואני זכיתי בגורל. עולה אני על הדוכן ליד הדוד. נוטל את המושכות לידי. מי ידמה לי ומי ישווה לי. ויוֹ קשטן! השוט תקוע בצד ואסור להשתמש בו. קשטן אינו זקוק לכך. להיפך הוא מתפרץ קדימה. הדרך קלה, המשקל קל והוא שעמד כל הלילה על אבוס מלא, רוצה לדהור, לשטוף, ויש לעצור בעדו, למשוך לאט ברסן, להרגיעו ולדבר על לבו: טישֶה קשטן, טישֶה, טישֶה. (שקט, שקט.) קשטן אינו מבין יידיש, אף לא עברית ויש לדבר איתו בשפתו.

אך התענוג, ככל התענוגות שבעולם, מתקרב אל קצו. עוד מעט יגיע תורו של הירשלי. אני חולם, אני הוזה, אולי יקרה איזה נס, אולי ישכח, אולי יירדם. הדוד וולויל, הפפירוסה שאינה משה מפיו תקועה לו, והוא נותן קולו בשיר. מעולם לא חקרתי לדעת מאין שיר זה הגיע אליו. אולי מחצר הרבי, ואולי מארץ ישראל, שכן כולו לשון הקודש:

גם בעיר וגם בכפר

גם בבקעה וגם בהר

יצילנו מכל צר.

את עמו אשר בחר

שומר, שומר ישראל (2)

הנה מה טוב ומה נעים

שומר ישראל (2)

ויוֹ קשטן!

אך הרשלי לא נרדם. הוא ער. הוא לא שכח מה שהוסכם בינינו. הגענו ליער האלונים, בכאב לב חד, ובצער עמוק, אני מוסר לו את המושכות. יורד מהדוכן אל תוך הכרכרה ולבי כבד עלי. הכרכרה טסה, חוצים גשר עץ קטן, עולים גבעה ומרחוק כבר נראים למטה בעמק בתי הכפר ריזני, טחנת הקמח. בנין גבוה עם רעפים אדומים. ונהר הבוג. נכנסים אל תוך הכפר חוצים את הרחוב הארוך הרחב. אנו ליד הטחנה. סטוּ (עמוד!) מכריז הדוד. ריח הקמח הטרי אופף אותי בכניסה לטחנה. סובבים הריחיים והקמח נשפך מהם ועולה, עולה, מנפה לנפה ויוצא מתוך המרזבים ונשפך אל תוך השקים, ריחני וחמים. ומעבר השני נשפכים הסובין. אנו סרים אל ביתה המרווח של משפחת מכניס. סועדים לבנו בדגים, מבושלים, מטוגנים, ממולאים. דגים טריים שרק עתה עלו מהנחל. חלה טריה, כוס יין לבן, יין דובדבנים השמור כאן לימי שבתות וחגים. אך בעינינו האורחים הקטנים, זהו יום חג ומועד. אני עובר מארון לארון, הגדושים בספרים. האדון מכניס משכיל ויודע עברית. אני מעיין בספרים, והאדון מכניס שואלני אם אני מבין את הכתוב. עד שאנו סועדים לבנו, כבר פרשו פועלי הטחנה המומחים לַדבר את רשתם בנהר, ולא עברה שעה קלה, ועל שפת הנהר בתוך הרשת פרפרו וקפצו דגים גדולים ושמנים, שהכניסו אותם אל סל נצרים מרופד בעלים ירוקים. וכך מתמלאת הכרכרה לאט, לאט, בכל טוב. פירות, ירקות, קטניות, אבטיחים, מֶלונים, וסל דגים מפרפרים.

עוד באותו ערב מתחילה החלוקה הגדולה בין המשפחות, וכל אחת מקבלת את חלקה בעין יפה. אין הדוד וולויל שוכח אף אחת מהן: אַ זה מריזני! אַ זה מוולויל! וכך נישא שמו בפי כולם, ורבתה השמחה.

מעלליו של אחי עקיבא    🔗

בשעות של “לא יום ולא לילה”, מנותק מהמציאות הסובבת אותי, מסובב אני את מחוגי הזמן לאחור ונישא אתם הרחק, הרחק, אל מעבר לזמן, מעבר למקום, וצונח בתוך נוף זוהר באלפי נגוהות, שנות ילדות ומשובת נעורים, וחי אותם מחדש, על צליליהם, על צבעיהם וריחותיהם. באזני עולה המולת ילדים ועליזות נערים. לפני עיני חולפות תמונות, אירועים, כל שאירע אתי, ואני רושם רושם מחרוזת סיפורים וכולי שקוע בתוכם.

אך יש שעולים לפני אירועים ומעללים שגם אחי עקיבא¹³² היה מעורב בהם, ונטל חלק בהם, ולעתים את החלק הנכבד ביותר. כי הרי גדלנו יחד, תחת קורת בית אחת, בחיק המשפחה. לא נפרדנו אחד מהשני, פרט לתקופות קצרות, עד אותו זמן שבו נתפרדה החבילה וכל אחד מאתנו יצא לדרכו.

ואמרתי בלבי: מאחר שאחי עקיבא אין שעתו פנויה להעלות אירועים אלה בכתב, ואולי אף נשכחו ממנו, הבה ואעשה אני את המלאכה, כל עוד הזכרון פועל, הלשון תמלל, היד רושמת בריגשה פועמת, אעלה אותם אני על הכתב. כי למה יאבדו בתהום השיכחה והנשייה.

שלשה המה הסיפורים: שניים משנות ילדות ואחד חוויית נעורים – “על סופרים וסיפורים”, “מלחמות ישראל” ו“ימי הצבא האדום”. ועשיתי מהם מחרוזת מיוחדת, וקראתי להם בשם: מעלליו של אחי עקיבא.

על סופרים וסיפורים

א

ביתנו היה משופע בספרות עברית. עמדו ארונות מלאים וגדושים ספרים בספריתו של אבא, וניתן היה לראותם מבעד לדלתות הזכוכית. עמדו הספרים לפי דרגותיהם ומעלותיהם: ספרי הגות ומחקר באצטבאות העליונות, סיפורים ושירים ו“כל כתבי” באצטבאות שבאמצע, ואילו כרכי “השלוח” “הזמן” “הד הזמן” וכרכי “הצפירה” ו“ראזסוויט”, כריכות שחורות מעשי ידיו של יעקב הכורך, הונחו באצטבאות הרחבות התחתונות. כל ספר עברי, סיפור, שיר, ירחון או מאסף שיצא לאור, סופו שהגיע לבית. מהם הוצאת “תושיה” שבוורשה ו“מוריה” שבאודיסה ו“אחיאסף” ודפוסי ירושלים ויפו, עתיק וישן, חדש וחדיש.

ועמד עוד ארון אחד שנראה כבן זקונים לאותם ארונות גדולים ומכובדים. נמוך קומה, אטום ללא דלתות זכוכית ובו ספריית הנערים, שהתמלא והלך בפרק הזמן במחמדים ובמטעמים: ספרוני “ביכורים” ו“פרחים” וספרי אגורה של בן־אביגדור ועליהם הוסיף אבא את הירחונים המופלאים ובהם תמונות וצילומים, את “עולם קטן” ו“החיים בטבע”. ומכאן, מאותו בן־זקונים התחילה יניקתנו וכאשר סיימנו את מלאכתנו התחלנו לחטט בספריתו של אבא. מסתבר מאליו מהאצטבאות שבאמצע. בתחילה בגישושים והיסוסים ובפרק הזמן בריצה מטורפת על מנת לבלוע מנות גדולות ככל האפשר. וככל שהרבינו כן גדל התיאבון.

אחי עקיבא היה מקדים אותי בקריאה, שהרי היה בכיר ממני והיה בולע וטורף כל ספר מיד בהופיעו. היה מגלה קוצר רוח ולעתים מעיין ומדפדף מן הסוף, כדי לדעת מה היה בסופו של דבר. האם התחתנו, או לא התחתנו, האם הבריון נתפס והוצא להורג? בתליה? ביריה? לעתים היה מנסה לסייע בידי הסופר ולשפר הסיפור לפי טעמו הוא.

– אתה יודע פיני, אני הייתי מאפשר לו להמלט.

– וזאת משום מה?

– זה יותר מענין. הנה תלו אותו ובזה נגמר הענין וסוף לסיפור. אצלי היה הבריון, ראש הכנופיה, נמלט. המשטרה פושטת על פני הפלך ומחפשת אחריו. הנה ראו אותו בכפר זה, ולמחרת הוא מופיע בכפר אחר. והנהו מסתתר ביער עבות, ראו אותו דוהר על סוס, ראו אותו שט בסירה על פני נהר, כאן הבעיר אחוזה, שם הצית ארמון, וכך הסיפור נמשך והולך. אתה מבין?

ואני מהרהר – “באמת, דברים המתקבלים על הדעת”. ומיד היה דמיוני שלי ניצת מאותו זיק, אותה המצאה של עקיבא, והייתי מוסיף משלי ועקיבא משלו. שרשרת ארוכה של הרפתקאות, אשר קרו לאותו בריון, ראש כנופיה וכיצד היה מוליך שולל ומתעתע במשטרה, וצוחקים בפה מלא. וכך היה לשמחתנו הסיפור מתמשך והולך.

אך לפעמים היה מתנקם בי. משמיט מידי את התענוג של ההפתעה, את תחושת המתח לקראת הצפוי. יושב הייתי כשראשי נשען על שתי כפות ידי וכולי שקוע בתוך הסיפור. המתח עולה ועולה אל שיאו. הוא, עלם החמודות, חרבו על ירכו כולו דרוך ליציאה אל הקרב, מחבק אותה. ומעיניה הכחולות נושרות הדמעות. הם מתחבקים ומתנשקים: יקירי, יקירתי. כאן מתקרב עקיבא בצעדים חרישיים, מציץ בספר מאחורי גבו

– אה! כלום לא יצא מזה! שום דבר! הוא נפל והיא השתגעה.

– אתה שומע השתגעה! וזהו.

אני אוטם אזני וצורח:

– אל תספר לי! אל תספר לי, אני אקרא בעצמי!

– מה אתה צורח? מה? ומסתלק לו עם חיוך ערמומי על שפתיו.

נפלתי ממרומים ארצה, הצער כבר נפל, ואין להשיב. פג המתח, רפה. ואין ביכולתי לשנות את מהלך המאורעות, הכל נגזר כבר, הוא נפל והיא השתגעה.

אם להודות על האמת, לא מצאתי ענין רב בספרים שהצהיבו. באותם סיפורי אשר ברוידס וכן “התועה בדרכי החיים”, “עיט צבוע”. לא הבינותים וגם שעממו אותי אותן שיחות סרק, אותם ויכוחים והבעיות שהתחבטו בהם, וכל אותם טיפוסים הולכי בטל, תקיפים, צבועים, מתחסדים. הייתי קורא ומפהק. אולם בלב פועם וחרד שוטטתי ברחובות ובסימטאות של “מסתרי פריז” שאף הם הצהיבו מיושן. לעומת זה הייתי כחוגג חגיגה גדולה עת טילתי להנאתי בכרמים ובשדות בית לחם וגבעותיה הירקרקים אשר ב“אהבת ציון” ובארמונות “אשמת שומרון” על כל תככיהם ומזימותיהם, ובסיפורים המרתקים והמרגשים של “זכרונות לבית דוד”, וקבלתי את הדברים כהוָיתם. אף לרגע לא פקפקתי באמיתותם. “אני זרובבל בן שאלתיאל” ויאלטה הגבירה האצילה, ועד דון אברבנאל הנדיב, שר האומה וריש גלותא. והרבה דמעות שפכתי עליהם על הצרות והרדיפות שנחתו עליהם. והיו שעות של שמחה גדולה והתגלות הנפש. אהבתי בכל לבי את עכסה בת כלב, היפה, הנאוה, האצילה. ומשום שחמור לא ראיתי מימי, ואתון לא הכרתי, הושבתי אותה על סוס אביר בדמותה של בת מנהל האחוזות היפהפיה. בשובה מן הציד, רכובה היתה על סוס מטופח, מבריק, ורגליה פשוטות על גבי האוכף וסביבה מכרכרים על סוסיהם, חבורת רוכבים ועדת כלבים זועמים, מכשכּשים בזנבותיהם. הם חצו את העיירה בהמולה עליזה, ואני שלפתי אותה מתוך החבורה ובקפיצת הדרך הבאתיה והצבתיה בין הרי חברון. וראיתי במו עיני, כיצד ניגש אליה עתניאל בן קנז, קד קידה ומגיש לה את גולות עלית ואת גולות תחתית, אשר כבש מידי אויב בחשכת הלילה. ועכסה פושטת את כסייתה ומושיטה לו את ידה הצחה לנשיקה, כאות תודה והוקרה.

ב

אין אני יכול לזכור כיום את המוקדם והמאוחר. הכל התערבב והסתחרר יחד. אך דומני ששני הספרים האחרונים שהגיעו לידינו באותם זמנים היו: “מסיפורי ערב” של חוג’ה מוסה, שקראנו לו לתפארת המליצה חוּנגָ’ה מוּנגָ’ה ובבית פשטה אוירא דארץ ישראל. חולות ומדבר, סוסים אצילים, אהלי בידואים. ונערות שחורות העין. סיף נוצץ ונשלף, יריה פלחה את האויר בחשכת הלילה. והשני לו היה שירת היאוַתָּה של לונגפלו, על התמונות שובות העין, אותם אינדיאנים שנוצות תקועות בצמותיהם, שטים בסירות גומא בין מפלי מים ואשדות נהרות, מדי פעם הבריק הברק והרעים הרעם והרעיד את נוֵיהם אשר בנו להם בין צוקים וסלעים אשר בהררי עד.

“שפת סתרים” היתה ביני ובין עקיבא, וכולה על טהרת השפה העברית כדי שלא יבינו, ובתוספת־בֶר כדי שגם אבא יתקשה להבינה, כך שיערנו.

– מה בֶר אתה בֶר רוצה בֶר.

ושני ספרים אלה האחרונים העשירו את שפת הסתרים במלים ומונחים רבים. אללה אכבאר! פירושו: כן, אללה רחום! פירושו: אולי, יא סידי – מה נטפלת אלי. וכך הלאה. ספק רב אם גִלינו אז את היופי הנשגב שבשירת היאוַתה, אך נטלנו ממנה מלוא החופן. וכך זרקנו לחללו של הבית שמות מפוצצים, שנעמו לחִכּנו, כך, סתם, כדי להדהים את אזני השומעים: הוא לי: שַוַנְדָזִי

אני לו: קַבִיבוֹנַקָה

הוא לי: גְוטשִימֶנוטָה

אני לו: מֵדשֶקִיוִיס

אמא ואבא מסתכלים בנו. מה הם ממלמלים? ואנחנו צוחקים וממשיכים:

וֶנוֹנָה, שֶנגֶבִיז, שוּשוּגָה.

אמא: משוגעים!

ברבות השנים, גבהה קומתנו ועלינו עוד דרגה והגענו אל האצטבאות העליונות, אל ספרי הגות ומחקר, אל ספרים ברוסית וגרמנית, אל המילונים עבי הכרס. הגענו בשעה טובה, פתחנו, הצצנו, הופתענו מאד, שאין אנו מבינים דבר, וסגרנו במפח נפש.

כל השיפעה הזאת, הספרים, הירחונים והעתונים היו מגיעים בדואר, או שאבא היה מביא ואתם בחבילות ארוזות, או כבודדים, כשהיה חוזר משוט בכרכי המדינה השונים. ואם תשאלו לאן נכנסה כל הכבודה הזו, והיכן נמצא לה מקום, לאחר שהארונות מלאו מלהכיל, הרי שכאן עמדו לנו ריוח והצלה מאותם חברים נערים ואברכים משכילים, כולם חובבי שפות עֵבר, השואלים ספרים ושוכחים להחזירם, מנהג נפוץ עד היום הזה. ותעמוד להם זכותם זו, שכן מכאן ואילך, משעה שהספרים יצאו את פתח הבית, היו הם עוברים מיד ליד ועל ידי כך זכתה הספרות העברית לתפוצה גדולה, לנחלת הרבים.

ג

לפעמים היה מתהווה מעין חלל ריק. היה חולף זמן ניכר ושום דבר חדש לא הגיע. אם משום שהסופרים היו עצלים ואם משום שאבא לא יצא למסעות. במצב חירום זה, היינו פושטים על ספריתו של סבא, על אותם ספרים, ספרונים וקונטרסים שהיו מגובבים על גבי האצטבאות המסוידות בסיד לבן, שליד מיטתו. היינו נוברים בהם ושולים מתוכם אוצרות גנוזים. סיפורים מופלאים שטעמם כטעם היין העתיק המשומר. ספר יוסיפון בכתב רש“י, על הנסים והנפלאות המלחמות והמסעות, שמציאות ואגדה חברו כאן יחדיו. “ספר הישר”, “שבחי הבעש”ט” ומעשיו של שבתי צבי ומרעיו וכל אותו עסק גדול שבין ר' יעקב עמדין ור' יונתן אייבשיץ, נידויים וחרמות. היינו מגששים בין השורות במחלוקת גדולה זו שבישראל ומנסים להבין פשר דבר.

בנשימה עצורה קורא הייתי בדפים הרוטטים של שנת ת“ח ות”ט ב“יוֵן מצולה” של ר' נתן הנובר, אותו מסע דמים של הקוזקים מעיירה לעיירה, ומעיר לעיר, ובראשם ההטמן צמא הדמים בוגדן חמלניצקי, ימח שמו וזכרו. “כך וכך מאות, וכך וכך מאות”, הרגו וטבחו זקן ונער נשים וילדים, העלו בתי כנסת באש על מתפלליהם. מגילה ארוכה של חורבן קהלות ישראל. והדמעות החמות נשרו מאליהן וגבר המחנק בגרון. מכאן אנו למדים שלא היינו בררנים גדולים, ולא קראנו “לפי שיטה”. כל שנקרה בדרכנו נאכל ונעכל והשאיר בנו את עקבותיו.

רק בספריתה של אמא לא שלחנו ידינו, שכן כולה היתה על טהרת שפת היידיש, אף על פי שהיתה זו שפת הבית ובני הבית, אולם עד כדי כתיבה קריאה הדרך ארוכה. פתאים היינו ולא ידענו כלל על אותם אוצרות הגנוזים כאן. ספרי מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י. ל. פרץ ודינזון, ו“אגדות ישראל” מאדם הראשון עד לאחר גירוש ספרד. היה זה ספר גדול ועבה, כגודל גמרא הוצאת דפוס האלמנה והאחים ראם. פעם הביא אבא תשורה נאה לאמא “זמירות לשבת” ביידיש, דומני בתרגומו של מנדלי, ספר בכריכה כחולה ואותיות זהב טבועות בה. קראנו: “מנוחה ושמחה אליכט צו יידען”.

אולם משהגיעו ספרי גרץ ביידיש, שקעה אמא בקריאה בכל שעה פנויה, וכך ניצבו לפניה כל תולדות ישראל לדורותיהן. היה לה לאמא טעם משלה, והשקפת עולם משלה. דמויות שנתחבבו עליה ודמויות, מהן מנהיגי האומה, שדרכיהם לא ניראו לה. והיתה מתוַכחת עם אבא. היא לא השלימה עם מהלך המאורעות וכאבה כאב עמוק את חורבן הארץ ואת גלות העם מאדמתו. היתה יושבת עם דמדומי ערב ליד עריסתו של בן־הזקונים שלמה’לה מנענעת ושרה בקול חרישי ערב ועצוב את השיר הנפוץ:

בבית המקדש בפנה אפלה

יושבת בת ציון עוטה אבלהּ.

ולבה בוכה בקרבה והקטון מחזיק אגודל בפה, לחייו המלאות סמוקות, ממצמץ בעיניו עד שנרדם.

ד

באותו קיץ שעליו נסב סיפורנו, היה אחי עקיבא פוסע פסיעות ראשונות של שנתו השתים עשרה. נער גבה קומה, פנים מוארכים, עינים גדולות אפורות וסקרניות. היתה זו שנה של בצורת. לא חלילה של תנובת הארץ, להיפך, הארץ נתנה יבולה בשיפעה גוברת והולכת והבית היה מתמלא בריחות רעננים ומגרים את החך של פירות וירקות, שעלו ובאו מן החנות אל הבית. צעדה תהלוכה חגיגית של סלים וסלסילות נישאות בידי האכרות רחבות המָתניִם, רגלים יחפות ושמלות מופשלות תקועות במתניהן, אשר באו לשחר את פני אמא, למען תחשוף לפניהן את הטוב והמובחר מן הבדים ומן המטפחות. עין לא שבעה מראות כל אלה: בצלים ירוקים, מלפפונים ירוקים, צנוניות אדומות קורצות, קערית חרס עם תות היער שלקטוהו בהשכמת הבוקר, ככר חמאה עטוף בעלים ירוקים, חריצי גבינה, דלי דובדבנים, וסלסילה עם ענבי שועל.

אולם היתה בצורת בספרות העברית, עמד חלל ריק של שבועות וירחים ולא הגיע לבית דבר כלשהו בדפוס. לא סיפור, לא שיר, לא חוברת ולא ירחון. הימים היו ימי קיץ לוהטים שחומם גבר והלך. הסופרים והמשוררים, הראשונים שבמעלה, יצאו אל מחוץ למדינה לפוש ולטייל בין הררי שוייץ. הבאים אחריהם יצאו אל הקיטנות, אל בקתות האכרים, אל “חורש מצל”, להתענג על פירות בשלים, תפוחים ואגסים ושזיפים, ולשתות חלב טרי ישר מהחליבה ולאכול זיבדה. אלה אשר ידם לא השיגה, נשארו בעיירותיהם. הם אחזו בכל התחבולות של סופרים צעירים מתחילים. השיטו בסירות עלמות חן על פני הנהר, חדרו אל היערות ונשאו קולם בשיר: “הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות” או “שמש אביב נטה ימה, עד לקצות שמים”. ביקשו ותרו אחר השראה, אך היא מהם והלאה. היו יושבים רכונים על גבי גליונות ניר, טובלים עט בקסת, מתפללים לרחמי שמים, אך העלו חרס. לא סיפור ולא שיר, לא אות ולא נקודה.

למרבה הצער גם אבא לא יצא למסעות זה ימים רבים. אפרים הדוור היה מגיע מדי פעם לחנות בשעות שלפני הצהרים, מפשפש בין אצבעותיו, שם היה הדואר מסודר לפי רחובות וסימטאות, ושולף מבין האגודל והאצבע הקטועה (סגולה בפני גיוס) – מקומו של הדואר המיועד לרחוב הראשי – מכתב אחד שתי גלויות ומכיסו שבמעיל שולף את העתון היומי ותו לא. עקיבא היה מתפרץ מדי פעם הביתה, תוקע בי את מבטו:

– נו הגיע משהו?

– שום דבר! אני עונה לו. וממשיך לפזם את מנגינותי.

זעמו גבר והלך וליבו כבד עליו. על אותם סופרים עצלים שנטשו לאנחות את צאן מרעיתם, את ילדי ישראל המתהלכים רעבים וצמאים לדברי אלהים חיים.

ה

יום אחד, לאחר שעקיבא שוב קבל ממני תשובה שלילית, אץ אל שולחן הכתיבה של אבא, פתח וסגר את המגירות ברעש גדול ובדפיקה עזה אחת לאחת, עד שהגיע לאותה מגירה שבה היו מונחות חבילות של ניר עטופות בעטיפה צבעונית דקה. נטל חבילה אחת חשף אותה ומגליונותיה עשה פסים ארוכים והצמידם יחד. חידד באולר הקטן שלשה עפרונות, התישב בכורסא ליד השולחן נטל עפרון אחד והצמיד אותו אל שפתיו, הרים עיניו כלפי מעלה אל החלון, והחל לכתוב. הכל בכל כדרכו וכמנהגו של אבא. ומשהחל נכנס בו “דיבוק הכתיבה” ולא פסק. הוא כתב ומחק, הציץ וקרא ובחן וקרע את שכתב והחל מהתחלה. הפסים הלבנים התכסו שורה אחר שורה ושוב הציץ ושוב קרא ושוב כתב ושוב קרע. הוא מעך את פסי הניר ועשאם כדורים והטילם על הרצפה. וכך נערמו על ידו כדורי ניר רבים והיה רץ למטבח ומטילם אל הלהבה האדומה, אל תוך “אש התמיד” שעמדה כאן מהנץ שחר עד חשכה. וחזר והתחיל הכל מחדש.

שבוע ימים טרח והתמיד עקיבא בכתיבה. היה משכים קום ומאחר שבת, מיעט באכילה ושתיה. וכאשר אבא היה מסלק אותו ואת ניירותיו משולחן הכתיבה היה פורש לקרן זוית שבין הארון והקיר, מתכוץ כולו, מניח את פסי הניר על ברכיו וכותב. אמא החלה דואגת לשלומו, אך לא הטרידה אותו ועזבתו לנפשו.

וביום אחד, בשעת רחמים, שלמה המלאכה. נטל עקיבא מאחת המגירות מחברת עבה בכריכה שחורה, והחל להעתיק אליה בכתב נאה וברור, שעות על גבי שעות, את הכתוב על פסי הניר. נוסח אחרון. קבע פרקים ונתן בהם שמות, עד שהגיע לעמוד האחרון, לשורה האחרונה שעליה כתב מלה אחת בת שלש אותיות פזורות

סוף

ובשולי העמוד חתם את שמו.

התיצב עקיבא בפני אבא בראש מורכן והושיט לו את המחברת, אץ אל הדלת פתח וטרק אותה בדפיקה עזה ונמלט החוצה. ניכר היה בו שהתפרק מהמטען הכבד שהעיק, ושוחרר מהמתח שהיה שרוי בו.

שעה ארוכה ישב אבא ליד השולחן וקרא את הסיפור. פעם היה מחייך לעצמו פעם היה מפסיק מקריאה ומהרהר הרהוריו, ופניו נהרו וזרחו. וכאשר סיים קריאה ראשונה החל מחדש, מההתחלה. וכאשר סיים בשניה הושיט לי אבא את המחברת, התחלתי בקריאה דף אחר דף וכולי נתון בקסם הסיפור, ודמיוני מרקיע שחקים, בתיאור האירועים והדמויות אשר תוארו. שמעתי קולותיהם, ראיתי תנועותיהם הצטערתי בצערם ושמחתי בשמחתם וכך נחרתו בזכרוני.

עוד באותו ערב, הזמין אבא את אמא ל“ערב של קריאה”, שהיה עורך למענה מדי פעם, כאשר רצה לחלק אתה את רשמיו ממאמר, סיפור או שיר. אך לא סיפר לה דבר מההפתעה אשר מחכה לה. אמא כדרכה בערב שכזה עשתה הכנות מיוחדות, היטיבה את פאתה שעל ראשה, התיפתה והתקשטה בעוד אבא דוחק בה: נו אדיל, היכן את?

– עוד מעט, עוד מעט, אני באה, אני באה.

התישבה אמא ליד אבא שסיפר לה במה מדובר הפעם והחל בתרגום מופלא משלו בקריאה שוטפת ובלי אתנחתא להקריא לה את סיפורו של עקיבא, מעשה שהיה.

1

בעיירה אחת, בסימטא צרה, בבית דל ושחוח, גרה אלמנה ענייה, היא ובנה יחידה שנתיתם מאביו בעודו ילד רך. היתה האשה עושה בכל מלאכה ועבודה קשה, כדי לקיים את נפשה ואת נפש בנה יחידה, ולמלא את כל משאלותיו. והבן היתום גדל והיה לעלם נאה והיה יושב כל ימיו לרבות הלילות בין חובשי בית המדרש וממית עצמו באהלה של תורה ונודע כמתמיד ועילוי, לשמחת לבה של אמו. אולם נפש העלם לא ידעה מנוחה. רבים מחבריו עזבו את כתלי בית המדרש והתפזרו בכרכי המדינה לשחר השכלה ודעת, וגם הוא גבר בו הצמאון לדבַר חכמה ודעת ובסתר לבו ארג וחלם את חלומו, שאיפת חייו, ללמוד את חכמת הרפואה. לרפא בני אדם ממחלותיהם, כאביהם וייסוריהם. אך היה נטרד ביותר מהמחשבה: הא כיצד יעזוב את אמו לבדה והוא כל נחמתה בחיים. אך כאשר שפך את מועקת לבו לפניה, עודדה אותו אמו ואמרה:

– אל תדאג לי בני, לך ובקש חכמה ודעת, ומצא את דרכך בחיים, וד' יצליח דרכך, כי אשרך הוא כל אשרי.

יום אחד, קם העלם נטל את צרורו הדל ושם אותו על שכמו נשק לאמו שהזילה דמעה ויצא לדרכו הארוכה, אל הכרך הגדול. היה מפרנס עצמו בדוחק ממתן שיעורים בבתי האמידים, חי על לחם צר ומים לחץ וחוסך מפיו ושולח לאמו מעות להקל על מחייתה. היה גר בעלית גג, בחדר קטן יושב ימים ולילות ושוקד על לימודיו. חבריו סייעו בידו ולא עברו ימים רבים ורכש ידיעה רבה כל מה שנדרש וכך הגיע את מטרתו הנכספת, אל סף בית המדרש הגבוה ללימודי רפואה. אולם כאן מצא להוָתו ושברון לבו, את השערים נעולים ועליהם כתובת: “ליהודים הכניסה אסורה”. בלב דוי, שבור ורצוץ ובמפח נפש חזר למעונו הדל. היה מתיסר ומתענה, פניו נפלו חוורו והגיע אל סף הייאוש. מה יעשה? אל מי יפנה? מאין יבוא עזרו.

2

באותם ימים, ימי תהיה ומבוכה, הציץ השטן ממאורתו והיה עוקב אחר ייסוריו ומצוקת נפשו של העלם ומשחר לטרף. וכאשר כלו כֹחתיו של העלם ודעתו חלשה עליו, הגיח השטן ממאורתו. הפעם הופיע בדמותו של כומר, בעל צמה ארוכה קלועה, לראשו מצנפת גבוהה שחורה, עטוי בגלימה רחבה שחורה ועל חזהו התנוסס צלב כסף, והחל להרעיף אמרי שפר על לב העלם ודיבר בשפת חלקות ובמנעמי לשון.

– אין זאת כי אם בן האל, המושיע והגואל אשר רחמיו פרושים עלינו, שמע לשַועתך וראה למצוקתך והוא אשר שלחני להביא לך פדות, ישע ומרפא לכל מדויך וייסוריך לאמור: הנני שולח אליך את שליחי הנאמן עלי אדמות אשר יביא אליך את צערי, בואה לחסות בצל כנפי ותבוא עליך הישועה, הגאולה והפדות.

ועוד כהנה וכהנה הוסיף לדבר על לב העלם. שהנה טרחה כה קטנה והשכר גדול. רק קצת מים טהורים יתיזו על ראשך, תצטלב ותקרא בשם השילוש הקדוש, ומיד ייפתחו לפניך כל שערי החכמה והמדע, הגדוּלה והתפארת וכל מנעמי העולם הזה.

ימים של ייסורים גדולים, לילות טרופים של נדודי שינה עברו על העלם ולא ידע לשית עצות בנפשו והיה מתנודד כמו שיכור, ופוסח על הסעיפים, רגע היה מתפתה לדברי הנועם של השטן, לעשות את הפסיעה הקטנה ולהגיע אל מחוז חפצו, אל משאת נפשו כל הימים, ורגע משנהו היה תופש בראשו:

– איככה? איככה? איך אוכל להוציא עצמי מכלל עדת ישראל וכל ימי אהיה מנודה ומוחרם ומקולל. איך אוכל להמיט חרפה וקלון, צער וייסורים אין קץ על ראש אמי המסכנה ולהוריד את שׂיבתה ביגון שאולה?

וכך היה מתחבט ומתלבט, שרעפיו נתבלעו, אך שאיפתו למדע ולתואר הרם בערה כאש בעצמותיו ואחזה בו כתאוה לוהטת ולא הרפתה ממנו אף לרגע, וכרע ונשבר.

3

ביום קיץ נאה, עת השמש נטתה מערבה, יצא העלם את העיר ושם פעמיו אל הכפר הסמוך. הוא שרך דרכו לאיטו, אחוז היסוסים וספקות. מרחוק נישאו צלצולי הפעמונים של הכנסיה שהתנוססה במגדליה וכיפותיה הירוקים וצלבי הזהב שנישאו מעליהם נוצצו לאור השמש השוקעת. שם התכנס עם רב ובהם גלחים וכמרים עטויים בגלימותיהם ומצנפותיהם ובראשם מיודענו הכומר־השטן שלבש גלימת ארגמן ומצנפת לבנה משובצות בפיתוחי כסף. צלב הכסף התנוסס על חזהו. בידו האחת החזיק את מחתת הקטורת ובידו השניה הזליף עם “מים טהורים”. כולם עמדו מוכנים ומתוחים לקראת המאורע הגדול החגיגי – וזאת מודעת היא, כי זכות גדולה היא להם להעביר אדם יהודי על דתו ולהכניסו תחת כנפי דתם.

עם דמדומי ערב נכנס העלם במבואות הכפר ולבו הלם פעם. בעודו הולך וקרב אל הכנסיה, כשלו ברכיו וישב לפוש קמעה. הוא נשען אל גדר גבוהה, נשמט ארצה, הטיל ראשו בין ברכיו, עצם עיניו ושקע בהרהורים. לפתע, מאי שם, נישא בקע ועלה קול בכי תמרורים, נהי וקינה. העלם נשא עיניו הציץ אל מעבר לגדר וראה מולו בית קטן שחור ואור קלוש מהבהב מבעד לחלון הקטן. פתח העלם את השער, נכנס אל החצר הביט בחלון וראה ישיש אחד עוטה שיבה עם זקן לבן ארוך, יושב לארץ ובידו נר והוא קורא במגילת “איכה”, מגילת החורבן, ועיניו זולגות דמעות. היה זה ליל תשעה באב. פתח העלם את הדלת בלאט, נכנס פנימה התקרב אל הישיש חלץ נעליו וישב לארץ והחל אף הוא לקרוא במגילה וזרם של דמעות פרץ מעיניו, וככל שהמשיך כן גבר בכיו. “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אותי נהג וילך חושך ולא אור”, “ממרום שלח אש בעצמותי פרש רשת לרגלי”, “צדיק הוא ד' כי פיהו מריתי”, “נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ד', קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי”. וכאשר הגיע למלים “השיבנו ד' אליך ונשובה” זעק זעקה גדולה ומרה, הטיח ראשו בארץ וסיפר לישיש כל הקורות והמוצאות, כל מצוקת לבו ומה הביאהו עד הלום, וכי כפשׂע היה בינו לבין מלתעותיו של השטן המדיח.

הישיש החל לדבר אליו דברים מן הלב, ניחם אותו, עודד אותו ואמר: –

– נפלאים דרכי הבורא יתברך שמו, להיכן שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו. ואתה יחזק לבך בד' והוא יושיעך שנאמר: ישועת ד' כהרף עין. ואתה בני אל יפול רוחך בקרבך. רק חזק ואמץ. ודע לך בני כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

וכאשר שבה אליו רוחו של העלם, פקח את עיניו ומצא עצמו נשען על גדר העץ. חיפש ותר אחר הבית הקטן. אחר הישיש והנר הדולק ולא ראה ולא מצא דבר מכל אלה, וידע כי מאת ד' היתה זאת, להצילו מכף זדים ורשעים ומדרך חטאים ולהשיב לב בנים על אבות, וישמור את הדבר בלבו. בלב מלא תקוה ונחמה ובצעד מאושש שם פעמיו לדרכו בחזרה העירה.

והכומר וכל העם אשר התכנס בכנסיה, חיכו עד בוש וידעו כי נמלט טרפם מבין שיניהם, נחלץ מהפח אשר טמנו לרגליו. בושים ונכלמים וחפויי ראש התפזרו איש איש לעברו.

4

ושֵמע המאורע הגיע לאזניו של ר' נפתלי נגיד, והוא מעשירי העדה וראש הקהל, ולבו פתוח לכל איש מצוק, דך ומר נפש. וישלח את שליחיו להביא לפניו את העלם. וכאשר הופיע נשא חן וחסד לפניו. וירא כי הוא נבון וישר דרך, פניו נאים ונעים הליכות. וישמע וילמד לדעת את מצוקת נפשו של העלם וכל אשר עבר עליו, ועלתה מחשבה נדיבה בלב ר' נפתלי ויאמר:

– אל נא תתעצב אל לבך. גדולים מעשי ד' ובו תתן מבטחך, עוד עתידך לפניך, ועתה, אם טוב וישר הדבר בעיניך, אנא בוא אל ביתי וחסה בצל קורתי, כל מחסורך עלי ומשכן ייקבע לך ותשקוד על לימודיך. ובבוא היום נסוע תסע אל ארצות החופש ללמוד ולהשתלם עד שתתמלא שאיפתך ומשאלתך בחיים. וגם לאמך הורתך אדאג ואשלח לה די מחייתה לבל תעמול בעבודה קשה ומפרכת ולא תחסר חלילה דבר.

כהנה וכהנה דיבר הנגיד, והעלם בא הארמונה לשכון בתוכו. ולנגיד בת יחידה, עלמה יפת תואר ויפת מראה ודינה שמה. וכאשר שהה העלם בבית הנגיד שני ירחים נקשרה נפשה אליו לאהבה אותו. ואף העלם נפשו יצאה אל דינה, אך לא הרהיב עוז בלבו לדבר אתה דבר מכל אלה. יחדיו היו מטיילים בגן הנאה של הארמון, בין שביליו, שיחיו וערוגות הפרחים והשושנים. הוא סיפר לה את קורות חייו ושאיפותיו, אף היא השיחה לפניו את לבה, שהנה גם היא חשקה נפשה בלימודים.

והנגיד ורעיתו צופים במראה ולבם יגיל בקרבם מרוב שמחה וידעו כי יד ד' היתה בדבר. להביא ממרחקים איש יקר סגולה, אל בתם היחידה. וכאשר דיברו ושוחחו עם הצעירים ואלה הביעו לפניהם את משאלות לבם אמרו לדבק טוב, והעמידו חופה וקידושין כדת משה וישראל. ומשתה ערך הנגיד כיד המלך, שבעה ימים ושבעה לילות ונהרו ובאו אל משתה החתונה כל אנשי העיר, לשמוח בשמחה הגדולה ולברך את הזוג המאושר ואת ההורים. ובאו זקנים ונערים עשירים ועניים, לשמח חתן וכלה, איש לא נעדר. וכאשר כלו ימי המשתה יצאו הנאהבים והנעימים לדרכם, לשחֵר מדע וחכמה.

5

לימים נודע שמו של ד"ר שליט לתהילה בכל רחבי המדינה כאחד מגדולי הרופאים. ושרים ורואי פני המלך ונגידים ועשירים נהרו אליו ושחרו לפתחו, אך דר' שליט זכר כל ימיו את ימי עניו ורישו וקבע מועדים ושעות לקבלת חולים עניים ואביונים שאין ידם משגת לשלם, ואף חילק להם תרופות ורפואות חינם אין כסף. והיה מרבה בצדקה ובגמילות חסדים ותומך ביתומים ואלמנות. ורעיתו דינה האצילה, אף היא לבה היה פתוח לכל עני ודל ומסייעת בידו. וצדקת פזרונם נודעה בשערים. לימים נולדו להם בנים ובנות לשם ולתפארת וחיו בעושר ובאושר, באהבה ובאחוה, ובשיבה טובה, וזכרם ינון לעד ולא יסוף מקרב העם.

סוף

ו

ישבה אמא והאזינה קשב רב. פעמים נאנחה והזילה דמעה ולאחר מכן חייכה כי הנה צדיק נחלץ מצרה וזכה לאושר רב, ופניה זהרו מרוב שמחה ונחת לכושר תבונתו של הבן שלה וכתיבתו, בטעם ובשׂוֹם שׂכל, וכאשר אבא סיים את קריאתו שאלה:

– נו מה אתה חושב מרדכי? מה יהא עליו? מה יהיו חלומותיו?

אך אבא החשה הרהר קמעה, ולא אמר דבר.

לא עבר אלא יום יומיים, ומפה לאוזן נודע הדבר והסיפור יצא את הבית והחל לחזר על הפתחים ועבר מיד ליד. וקראו בו כל האברכים כל המשכילים וכל שוחרי שפת עֵבר. ורבים מהם באו לביתנו ושיבחו והיללו: פלאי פלאים! שופרא דשופרא! דרך כוכב בישראל! ראוי סיפור זה שיראה אור, וטפחו על כתפיו של עקיבא ועודדו את רוחו שימשיך ויתמיד למשוך בעט סופר, ונראים היו הדברים כנים, שלא מן השפה ולחוץ.

וכאשר שב הסיפור מנדודיו אל מעוננו נטל אבא את המחברת, שם אותה באחת המגירות שבשולחנו, והסיפור שקע וצלל בין יתר הכתבים המרובים ואבדו עקבותיו ואבד זכרו עד היום הזה.

וכך נגדע סופר בישראל בעודו באיבו.

ז

פעמים רבות הייתי מהרהר במאורע זה וכל אשר קרה. ותמהתי שתי תמיהות:

תמיהה ראשונה: על משכילי העיירה, על אותם שבחים שהרעיפו ביד רחבה. והרי המה לא היו ח"ו קטלי קניא, רובם היו בקיאים מאין כמוהם במיטבה של הספרות העברית, הרוסית, הגרמנית ותרגומים ממיטב הספרות הצרפתית, הוגו, מופסן, זולה. מה ראו על כך שלא פסקו מלהלל ולשבח את סיפורו של עקיבא, פרי ביכורים של נער בן שתים עשרה.

תמיהה שניה: על מעשהו של אבא. מה ראה לגנוז את הסיפור שקצר שבחים, של בנו בכורו.

אך בקרב הימים וככל שהרביתי קריאה ודעת, למדתי להבין פשר דבר, ומצאתי את התשובה הנכונה לשתיהן.

על המשכילים: הבה נעיין בשום שכל ודעת בסיפור, במבנהו, בתכנו ובמהותו, וכל אותה השתלשלות הענינים שבמהלך האירועים. להפתעתנו הגדולה נלמד לדעת כי באותו סיפור, שרק תמצית שבתמצית העליתי כאן, מצויים בו כל אותם סימנים וסממנים שמנו חכמינו ב“סיפור מתח”. הסיפור בנוי לפי כל העקרונות והכללים הטעמים והתבלינים כדי לחבב עלינו את גיבורי הסיפור, לֵיצֵר בצערם ולשמוח בשמחתם. הדמות הראשונה שבמעלה הנו עלם, ובידוע כי העלומים חביבים על כולם. אך אין די בכך, הוא גם בן יחיד, גם עני, וגם יתום, ולא סתם נער עני הולך בטל, מיושבי קרנות או מפריח יונים, אלא מתמיד ועילוי וממית עצמו באהלה של תורה. יתירה מזו, נפשו יוצאת לחכמה ודעת.

ולאחר שקנה את לבנו לאהבה אותו אנו מתיסרים בכל הייסורים והמדוים המכשולים והתקלות העומדים על דרכו של גבור סיפורנו. וכדי להגביר המתח, מופיע השטן המדיח בדמותו של הכומר וכל המאבקים אשר העלם נאבק עמו ועם עצמו. המתח גובר ועולה ומגיע לשיא השיאים כאשר העלם צועד וצועד. מרחוק כבר נישאים צלצולי פעמוני הכנסיה, כאשר לפתע עולה קינת “איכה”, ומופיע הישיש המקונן ומבכה את חורבן העם והמקדש.

ואין אנו יודעים דבר לאשורו, הכל טמיר ונעלם. האם היה זה בהקיץ או מראה בחלום, כי הרי הבית והישיש נעלמו כלא היו. והישיש, ההיה זה אליהו הנביא? ואולי הבעש"ט ושמא ר' לוי יצחק מברדיטשב או הסבא משפולה,¹³³ שכן כולם מופיעים ברחמיהם הגדולים ובאהבת ישראל שבהם ובאים לחלץ כל אדם מישראל, בעת צרה ומצוקה וגזירות רעות.

ומכאן ואילך, לאחר שהזלנו דמעות וצללנו בים של ייסורי ומדוֵי נפש הגיעה השעה קצת לשמוח, וכך אנו קרבים אל הסוף, אל “ההפי אנד”, ואין “הפי אנד” בלי עלמה אחת לפחות. והרי קראנו ושנינו שכל העלמות אשר בסיפורים יפות מראה היו חכמות ומשכילות, למה ייגרע חלקה של העלמה של אחי עקיבא? ולאחר שנכנסנו בשעה טובה בעידן של “מזל והצלחה” מרעיף עלינו המחבר הצעיר רוב טובה, עושר ואושר ונחת ובנים ובני בנים משופעים בכל טוב, אוהבי הבריות ואהובים על כולם, וידם פתוחה ונדיבה. ולבנו מתמלא שמחה גדולה ואף אנו מאחלים להם מקרב לב חיי אושר ונחת.

ומכאן אנו למדים על אותה התפעלות, התהילות והתשבחות של המשכילים.

תמיהה שניה על מעשי אבא:

רבות הרהרתי מה ראה אבא לגנוז את סיפורו של עקיבא עד שלא נודעה קבורתו. והרי כל מה שעשה אבא במחשבה תחילה עשה. וככל שהרביתי להרהר בדבר התבהר לפני הענין ונפתרה לי התעלומה והחידה.

אבא היה נאמן ביתו של המשורר, החוזה, הנביא, המוכיח בשער, שקם בשעתו לישראל, אשר ניבא וקרא בקול גדול וזעק זעקה גדולה: “מלטו את עמכם ואתים עשו” ולא אמר הנביא: תסעו, תעזבו, תעלו, אלא מלטו! כדבר המלאכים אל לוט בשעתו, לפני חורבן והרס סדום ועמורה. וכן קרי וכתוב “אתים עשו”! ולא עטים. שכן סופרים עברים ומושכים בעט לא חסרו בישראל ובארץ ישראל. ואילו חופרים באת, עושים באדמה, פותחים תלמיה ומרוים ערוגותיה ורגביה, מעטים היו ונער יספרם. והרי אבא הכשיר אותנו משחר ילדותנו לעליה לארץ ישראל, לעבדה ולשמרה. עוד בהיותנו בבטן אמא כבר רשם אותנו לציון.

זאת ועוד: מלאכת סופרים מה פרנסה היא זו? שהרי עניות וקבצנות בטוחה בצידה לכל ימי החיים. ורבו הנערים שמשכו בעט סופר, מהם שכתיבתם הגיעה לסל המערכת ורק מיעוט שבמיעוט ראה אור. מכאן אתה למד שלא רצה אבא לבלבל מֹחו של עקיבא ולהסיח דעתו מלימוד תורה ומלאכה בצידה, וגנז את הסיפור גניזת עולמים.

ולאחר שחששותיו של אבא, השבח לאל, לא נתקיימו ואין שום סיכון בדבר לרשום דברים כהוָיתם, ראיתי חובה לעצמי לגאול מתהום השיכחה והנשייה את פרי ביכורי עטו של אחי עקיבא, להעלותם בכתב ולהביא אותם לאור העולם. ואם לקיתי בחסר, ואם צמצמתי במקום שהרחיב, הרי מרחק הזמן והמקום יעמדו לזכותי.

אמן כן יהי רצון.

מלחמות ישראל

א

בכל העיירות שבתחום המושב אשר ברוסיה הקטנה, היא אוקראינה, היה נפוץ ומקובל מנהג אחד שעבר מדור לדור והוא: שילדי הגויים הקרויים “שקצים” מתאנים ונטפלים לילדי ישראל ומפליאים את מכותיהם בכל הזדמנות כשרה. היות ו“הגויים שלנו” לא היו חלילה מחסידי אומות העולם, לא היתה כל סיבה סבירה ש“השקצים שלנו” מהכפר הסמוך שהיה גובל בעיירה, יכניסו שינויים וחידושים מפליגים באותו מנהג עתיק, ושמרו את כל מצוותיו. ביחוד הצטינו בכך אותם שקצים שלמדו ב“שקולה”, אותו בית ספר עממי שעמד בקצה השני של העיירה. בניהם של הפקידים ומנהלי העבודה בבית החרושת לסוכר, ובניהם של בעלי הגוף שבכפר. ללמדך כי ככל שהשכלתם מרובה, כן מרבים הם להכות בילדי ישראל.

אלא שבאותם הימים שאני מספר בהם, נשתנו פני הדור ויצאנו לעמוד על נפשנו ועל כבודנו ומשיבים מלחמה שערה. כשהיה אחד מאתנו נופל לידיהם היה יוצא בשן ועין, וכאשר היה אחד מהם מזדמן לידינו היה סופו רע ומר ולא נשארנו חייבים להם לשקצים דבר, הכל היה נפרע.

אולם כאשר אותן התכתשויות והִתקלויות מקריות, זעירות היו נמאסות על שני הצדדים, היו מכריזים מלחמה ויוצאים למערכה מחנה מול מחנה. שדה הקרב נערך באותה ככר רחבה, אשר לרגלי הגבעה עליה התנוססה הכנסיה שמגדליה וכיפותיה וצלביה הטילו את צלליהם על העיירה, וצלצולי הפעמונים היו מהדהדים כל יום ראשון או ביומא דחגא משלהם. ככר זו היתה “שטח ההפקר” שבין העיירה ובין הכפר אשר מעבר לנחל. והיתה רחוקה מבתי היהודים ומבתי הגויים כאחד, ולא היה כל חשש של פגיעה בשמשות הבתים מאותו מטר אבנים ובליסטראות שהתעופפו מצד אל צד.

היו יוצאים למלחמה פעמיים בשנה. על פי רוב בימים של פגרת בתי הספר, השקולה ו“החדרים” למיניהם, והיו משתתפים בה כל ילדי העיירה, ונערכים בשלש פלוגות: האחת, שאני ואחי עקיבא נמנינו עליה, הלא היא פלוגת עזי הפנים ואמיצי הלב המחרפים נפשם למען כבוד ישראל ואשר בכוחם להכות אך גם לספוג מכות ולא להרתע. מעין פלוגת מחץ אשר בקו הראשון של החזית. היינו מתאמנים ימים רבים, באימונים קשים ומפרכים, בהרמת משקלות, אותם “פודים”¹³⁴ וחצאי פודים, בהעפת חלוקי אבנים למרחוק וב“להפיל”, וממשמשים את השרירים אחד לשני. הפלוגה השניה, שאין כוחם במתניהם, חלושים ומפונקים, אלו שרתו בפלוגה הסניטרית. כלומר להוציא ולהרחיק משדה הקרב, כל פגוע ופצוע וכל זב דם, לשפוך יוד על הפצע, למרוח מריחה ולחבוש תחבושת. הכל נעשה בפיקוחו והדרכתו של אביגדור בנו של ברוך הרוקח. הוא היה מופיע עם קופסת “עזרה ראשונה” בידו, ונתן הוראות טיפול. הפלוגה השלישית, מעין עֵרב רב של זאטוטים וטפליא היודעים להרעיש עולמות בצריחותיהם וצעקותיהם לעודד את הלוחמים ולקלל את האויב, והיתה לכך השפעה גדולה על מהלך הקרב.

המחנות נערכו אחד מול השני, וכמו במלחמות הפלשתים היה אחד מהם, מחוצף עם אף סולד ונמשים על פניו, יוצא ומחרף ומגדף במיטב הארס והרגש:

– יהודים מצורעים! יהודים גבנוניים! יהודים מקוללים! ואף אנו עונים להם במקהלה גדולה במיטב המליצה ובלשון נקיה:

– חזירים מצחינים! בני הכלבה! זרע צפעונים!

ומיד היתה מתעופפת אבן ראשונה ונוחתת, ולאחריה נפתחו הכיסים והתרמילים וברד אבנים היה יורד ונוחת על כל ראש וכתף. המחנות הולכים וקרבים זה אל זה, צעד אחר צעד, מריעים תרועה גדולה שולפים את המקלות שהיו תקועים בחגור, מתנפלים אחד על השני ומכים על ימין ועל שמאל וסופגים מהלומות וחבטות כהנה וכהנה. פעמים שהיה האויב נבוס ונסוג. אך לעתים, כאשר הסיר ד' את פניו מאתנו, גבר האויב וגברו המכות, והיינו נמלטים על נפשנו משדה הקרב בבושת פנים. אחד צולע על ירכו שני עינו נפוחה וכחולה, ואחד שִניו שותתות דם.

ב

כאן אני מגיע למערכה הגדולה, שהיתה בשבילנו האחרונה, שכן זמן קצר לאחריה עקרנו מהעיירה ועברנו לעיר אחרת.

ממקורות נאמנים של שרות המודיעין שלנו, מאותם ילדים שגרו בפרברי העיר, הגיעו אלינו ידיעות ופרטים כי נראית תכונה גדולה בין נערי הכפר. הם מתגודדים חבורות חבורות ומתאמנים, וביניהם גם שקצים מגודלים בני שלוש־עשרה, ארבע עשרה. מיד הוכרז “מצב הכן” וגיוס כללי כולל “חיל המילואים”. אותם ילדים שכבר בגרו, בני שלוש עשרה, ארבע עשרה, והצו יצא לאמור: בואו והצטרפו אל שורות הלוחמים, כי לא נוכל לבדנו לעמוד במערכה.

זמן הפגרה הלך וקרב. מדי פעם היינו מתכנסים ל“מועצת מלחמה”, מעין כנס כללי של כל הלוחמים. ישבנו והשתטחנו על פני הגבעה ודנו בהתלהבות ובהתרגשות כשכולם מדברים ביחד, שהפעם יש להכניס שיטות חדשות במלחמה, תחבולות והמצאות ובעיקר נשק חדש שטרם ראו כמותו בקרב, להדהים בו את האויב, ומי שיקדים להשתמש בו נצחונו מובטח.

וכך היינו עדים לאותו תהליך מופלא של רעיון גאוני אשר פתאום בזמן של הרף עין יצוץ במֹחו של מאן דהו ואין יודעים מה היא הדרך שהוא עושה ומהו סוד לידתו. בעוד אנו יושבים ודנים ומוגיעים את מֹחנו, נזרקה פתאום על ידי אחד מחיילי המילואים מלת קסם באויר:

נַאגַאיָקה! והמלה על כובד משמעותה נחתה עלינו והדהימה את כולנו. וכדי להבין משום מה היה רישומה של אותה נאגאיקה, כלומר המגלב, כה גדול, עלינו להסביר ולפרש ביתר הרחבה על מה מדובר בעצם. ומכאן נשכיל גם להבין אל נכון את מהלך המאורעות כפי שהתרחשו.

ג

הרבה מגלבים יש לו להקב"ה בעולמו. ישנם מגלבים קצרים נאים לרוכבי הסוסים האצילים שאינם אלא לשם פיאור הרוכב, כי הסוס עצמו המטופח והמאומן כלל אינו זקוק להם. הוא פועל לפי הסימנים הניתנים לו ברסן שבפיו. מתי לרוץ ריצה טופפת, ומתי לדהור דהירת גאלופ, ומתי לצעוד צעידה גנדרנית תוך נענוע בראשו היפה. ישנו המגלב, אותה רצועת עור ארוכה כאורך הגלות אשר לרועי הצאן בו ינהלו את צאן מרעיתם, לבל יתפזרו לכל הרוחות. קורה כי באותו העדר נתפשת כבשה תמה להרהורים חורגים מן הסדר הרגיל. נכנסת בה רוח שטות, רוצה היא לטעום טעימה כל שהיא של חופש, והיא נוטה הצדה ומנסה ללכת בדרך משלה. אך עינו של הרועה פקוחה, ומיד מתמתחת אותה רצועה הנשרכת על הקרקע מתרוממת כולה באויר שורקת שריקה אדירה ונוחתת על גווה של אותה כבשה תועה. זו נבהלת מהשריקה ומעוצם המכה, ונסוגה מיד מדרכה הנלוזה, ורצה בחזרה אל העדר בפעייה קורעת שחקים, מה, מה מה פשעי? מה חטאי?

אולם מגלב זה, אותה נאגאיקה, שאנו דנים בו, הוא הוא המקור עצמו, יש לו זכות בכורה והוא ראשון בין ראשונים. שש אמות ארכו ועשוי כולו שש משזר כלומר שש רצועות עור קלועות זו בזו מעל גבי זנב פרה או פר והולך ונמשך ונעשה דק יותר ויותר ככל שהוא קרב אל קצו. והמהדרין שבמהדרין מסיימים אותו ותופרים לו נרתיקון של עור ובו חבוי כדור או לוחית של בדיל או עופרת, הנושק עם כל חבטה נשיקה עזה צורבת וחודרת לבשר, וכל השומר נפשו ירחק הימנו. אך כל זה אינו אלא תיאורו הגשמי של אותו מגלב, ושומה עלינו להעמיק דעת על עוצם השפעתם על בני אדם, של מושג זה, או של מוצר זה.

“אלהים בשחק והמלך ברחק” אומר הפתגם העממי, ואיך ימלוך על מדינה רחבת ידים זו, על עם רב ועצום זה, ואיך תשמר המשמעת המשטר והסדר הטוב לבל יתפרע עם. והרי שנו חכמינו ז"ל: “אילמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו”. ואכן, יש לו שליחים נאמנים ומסורים לצאר ירום הודו, שעינם צופיה כל הימים על הליכותיהם של נתיניו ומשוטטים הם בכל פינה ועבר, בכל עיר ובכל כפר, ומַדירים שינה מעיניהם, אין להם מנוחה, לא בימי חול ולא בימי חג ומועד. ובזכותם העולם קיים ואינו חוזר לתוהו ובוהו. כל שליח ושליח, אינו אלא שלשה שחברו יחד ונוצקו למקשה אחת: הקוזק, הסוס והנאגאיקה.

בעיצומו של היריד השנתי, אותו כנס עצום של אלפי בני אדם, צאן ובקר, סוסים ועגלות, ההומה, הסואן, המתנודד ומתנועע כגלי ים סוער, פורצת פתאום תגרה והיא גדלה והולכת ומתפשטת כתבערה וסוחפת אתה המונים המתכתשים והחובטים אחד בשני. פרצופים נמחצים, כובעי פרוה עפים באויר, ובהם רבים שאינם יודעים כלל על מה? על מי? אלא מאי, כאן בני אדם נאבקים ואתה תעמוד מן הצד? לא תתן יד? והנשים אף הן אינן חובקות ידים, נאחזות הן אחת בשניה, בשערותיהן, שומטות מטפחות, קורעות חולצות, חושפות עכוזים אחת לרעותה, והכל במיטב הגידופים והקללות. ופתאום, כמו מבטן האדמה, מתוך האבק המתאבק ועולה צץ ומופיע הקוזק על סוסו ובידו הנאגאיקה. עיניו לוהטות בחמת רצח והסוס מתקדם, חוצה הוא בתוך ים האדם, ובפרסותיו הנוצצות דורך על רגליים וידיים, המגלב נמתח באויר מתעופף על ראשי ההמון והוא מצליף ומצליף. וזאת לדעת כי המגלב הוא דיין צדק, ואין לפניו משוא פנים. והוא נוחת על כל ראש ועל כל קדקוד, על הדל והעשיר, על אנשי זדון ומריבה ועל אנשים חפים מפשע. כולם כולם שוים. והוא נוחת על הולכי יחף ועל הספונים במגפיהם מרוחי העטרן, ועל נועלי ההטנאות, על עוטי פרוות כבשים ולובשי חמילות כבדות, וכתנות פשתן ארוכות וחולצות רקומות, ועל אנשי בלורית וכל ראש מגולח עם ציצות בקָדקֳדו. כולם כולם נתיני המלך ואין להפלות ביניהם חלילה, רק תתן להם להשתולל ואת כל המדינה יקעקעו. “הסדר חייב להישמר”.

ההצלפות הצורבות עוד אפשר לעמוד בהן, אך פתאום נפרש ונמתח המגלב באויר לכל ארכו וכמו פלצור הוא נכרך מסביב לצוארו של אחד מן ההמון אשר הקוזאק שלנו שם בו עיניו לטובה. והוא נמשך והולך וקרב אל הסוס. וככל שהוא קרב מכח אותה משיכה כן גדלה הסכנה והולכת, כי מי יודע? אותו קוזאק שעיניו יורקות רשפי אש עלול בחרון אפו גם לשלוף את חרבו ולהנחיתה בכל רָחבּהּ על הגב, על הכתף. ואולי יקרה הגרוע ביותר, יובילך למאסר לחקירה ודרישה ולמשפט, ענין מסובך ביותר, המשבש את סדרי חייו של אדם, של אכר עובד עמל. אם נפלת ברשת זו לא תינצל ממנה זמן רב.

ויש אשר שיירה משרכת בדרך המלך החוצה את העיירה, עשרים, שלשים או חמשים איש. הידים כבולות אחד לשני. צועדים הם צעד כבד איטי. הם נראים מאובקים, מרופטים, נעליהם בלו, כנראה עברו דרך ארוכה. ביניהם פורצי חוק, שודדים מקצועיים ורוצחי אדם. אחד בקע בגרזן את ראש שכנו, שני תקע סכין בלבו של יריב, אחד הבעיר גורן שכנו והעלה את כל הכפר באש. אך יש ביניהם גם מורדי מלכות, והם ניכרים בחזות פניהם ובלבושם. את כולם צרפו לשיירה אחת, כי היעד הוא אחד. ומי מוביל אותם? לא פלוגת חיילים לא שומרים ושוטרים. רוכב לו בניחותא קוזק אחד בסופה של השיירה, חרבו על ירכו ובידו הימנית תלויה עיגולים עיגולים הנאגאיקה. המצעד הכבד נמשך, אין כושל ואין מועד כי מיד תנחת עליו הנאגאיקה ותרימהו, תעודדהו ותצעידהו הלאה הלאה. ארוכה הדרך לסיביר.

ובבית מתלחשים, משיחים: הראית? הבוקר? את האֶטַאפְּ¹³⁵ שעבר כאן? מלים מטילות אימה. אטאפ! סיביר; קוזק. אימה זו טבועה בלבו ובדמו של כל אדם. של כל אכר ובני ביתו. יונקים אותה עם חלב אמא.

אין אני יודע אם אותו ממציא גאון עמדו לפניו כל השיקולים האלה אשר פורטו כאן. אולם אין ספק כי בלא יודעין, מתחת לסף ההכרה הם רחשו בו.

ד

לאחר שלמדנו ושנינו במסכת נאגאיקה, נוכל לחזור אל סיפורנו. אל גיא החזיון. למחרת אותה מועצה ניתן הצו ומיד חברו יחד ילדי סוחרי עורות וילדי רצענים וסנדלרים וילדי פחחים לעופרת ולבדיל וילדי קצבים, עמלו ושקדו שזרו וקלעו ולא יצאו אלא מספר ימים בלבד, ולאור העולם הופיע ה“נשק הסודי”. ששה מגלבים במספר לנוי לתפארת ולעוצמה, ואכן היה בהם באותם מגלבים משהו מיוחד, מעין גושפנקה של המלך, מעין מורא מלכות, וקצת נרתענו למראה הנשק הקטלני הזה. נבחרה יחידה מיוחדת, “יחידת המגלבים” שכל אחד רצה להשתתף בה, אך נבחרו האמיצים ביותר והמבוגרים ביותר.

היה דין ודברים קשה ביני ובין המפקדה, אם לכלול אותי בין “יחידת המגלבים” שכן זה עתה מלאו לי עשר שנים בלבד. אך אני עמדתי על שלי ועל זכותי זו. שכן הייתי תמיד בין הפורצים קדימה בן המסתערים הראשונים בקו החזית ובין הנסוגים האחרונים. סייעו בידי לא מעט גם קומתי ושרירי החזקים ועוצם ידי. וכך הופיעו בביתנו, במחבוא ובמסתרים, שני מגלבים, אחד שחור ואחד חום, כדי לא לבלבל את היוצרות. היו אלה מגלבים לתפארת עשויים כדת וכדין לפי כל כללי המוצר המיוחד הזה, ושום קוזק שבעולם לא היה מתבייש בהם. היינו מתאמנים מחוץ לעיר בין שדרות העצים שמשני עברי הכביש המוליך לתחנת הרכבת. התאמנו שעות ארוכות בשליפה, בפרישה ומתיחה והצלפות שורקות ופולחות את האויר. התאמנו גם בבית, כפפנו זרועות אחד לשני ופנינו האדימו מרוב מתח, מתחנו שרירים ומיששנו אותם ודומה היה כי הם גדלים ומתעצמים מיום ליום.

עקיבא, נראה היה כי אינו שלם עם עצמו, משהו מטריד אותו. משהו מתרקם במֹחו, איזו תחבולה, איזו מזימה. מדי פעם היה רץ אל הככר בודק אותה ואת כל הדרכים המובילות אליה. ביחוד היה בודק ומרחרח באותה חורבה שעמדה מעברו השני של הכביש. מול הככר עמדה חורבה בעלת שתי קומות, אחרון הבתים שברחוב, שחציה כבר נהרסה והפכה למפולת של חימר שחום. איש לא סיפר לנו מה טיבה של חורבה זו, מי החל לבנותה ולמה נפסקה. עמדו קירות חימר לא מטויחים, לועי החלונות והדלתות הביטו שוממים ובוהים אל אור היום, כאילו טומנים בקרבם איזה סוד, סוד של יגון, של שכול. כאשר הייתי עובר ליד חורבה זו היתה לי תחושה פנימית של מועקה, של עצבות, כאילו הייתי עד לשאיפת מאוויים שלא באה לעולם, שנקטעה, חיים שנגדעו לפתע, שחרבו. אך עתידה היתה למלא תפקיד מכריע בתכניתו של עקיבא שפרש לפנינו והיא שהכריעה בקרב וחרצה גורלה של מערכה כבדה.

עיינתי וחפשתי רבות בספרי ההיסטוריה למלחמות רוסיה וגם בעתונים של אותה תקופה חטטתי, ולא מצאתי כל זכר וסימן לאותו קרב גדול שנערך בעיירתנו על אותה ככר, ככר המריבה. וכן לא מצאתי דבר ולא חצי דבר על כך בספרי המלחמות למלכי יהודה וישראל. ועל כן ראיתי חובה לעצמי כעד ראייה ועשיה לרשום לפרטיה אותה מערכה כבדה שנערכה כאן על כל קורותיה, שבה גבר ישראל על אויביו, והביסו תבוסה ניצחת, ורמה קרנו בגויים, וראויה מגילה זו שתחרט ותשמר לדורות הבאים.

ה: יום מלחמה

קרב ובא היום של מפגש החילות, כולנו חשנו וצִפינו לו במתח גובר ועולה. שמועה שמענו כי עולים הפעם עלינו בחיל כבד וינסו לגמור אתנו אחת לתמיד, לעקור אותנו כליל מהככר, לבל תדרוך בו יותר כף רגלנו ולרשת אותו לנחלה.

יום ששי, השעה שתים אחר הצהרים, כולנו עמדנו דרוכים, איש איש במקומו ובעמדתו. עמד המפקד על ראש הגבעה וצפה על שדה המערכה וסקר את חילו. והנה נשמעה שריקה חדה מאת הצופה שעמד על המצפה. נשאנו עינינו ומעבר לגשר במורד הגבעה נראתה חבורה גדולה גולשת ויורדת אל הככר. הם עברו ליד הבאר, אשר במורד ועוד בטרם התיצבו מולנו החלו כבר האבנים מתעופפות במטר כבד וכל אבן היה בכֹחה לרוצץ גולגולת. ומיד פתחו בהסתערות כללית ובצעקות מחרידות: הורה! ושלפו המקלות. הפלוגה אשר פגשה אותם החלה כמתוכנן במנוסה בדרך העפר אשר ליד הכביש והאויב בעקבותיה החל לרדוף את הנסים, וכאשר הלכו ורחקו מעט הנרדפים והרודפים, ונראה היה כי עוד מעט וישיגום, נתן המפקד שריקה חדה, ואנו יחידת המגלבים ששה במספר, התרוממנו חיש מהמארב, מרבצנו מאחורי קירות החורבה, ופרצנו החוצה. חצינו את הכביש במרוצה שוטפת ובקול תרועה גדולה: בעד עמנו ובעד ערי אלהינו! השגנו את האויב הרודף. הם צרחו וצעקו: הכו ביהודונים! הכו ביהודונים! ועדיין ניסו להשיג את הנסים. וכלל לא השגיחו בנו. מתחנו המגלבים והתחלנו להצליף ולהנחית מכות צורבות, הכֵּה והצלף, הכה ופצוע, כשכדורי העופרת ננעצים בבשר. הם נדהמו מאין באה אש צורבת זו עליהם! כאשר הפכו פניהם לראות פרצה זעקת ייאוש מפיהם: נאגאיקה! והתדהמה שנפלה עליהם היתה גדולה ומוחצת, רוחם נפלה בקרבם ורפו ידיהם. ובעוד הם נבוכים נדהמים הפכה הפלוגה שנסה את פניה, שלפו את מקלותיהם והסתערו על האויב מהעבר השני והחלו להמטיר עליו מכות נאמנות הך! הך! וכך הפכה לו לאויב המלחמה מפנים ומאחור, ובין שורותיו קמה מהומה ומבוכה. הם ניסו להמלט אולם הכיתור היה שלם ומושלם. אחד אחד החלו להשתמט, מוכים ופצועים, ויפוצו לכל עבר.

וכל העם אשר אתנו הריע תרועה גדולה ותבקע הארץ לקולם. כי ביום ההוא נושע ישראל תשועה גדולה, והככר הפכה לנו מאז ועד היום הזה לנו ולבנינו אחרינו לנחלת עולמים, ועל כן קראו לככר “ככר הנצחון”.

ו

למחרת היום בשבת אחרי הצהרים, היה כנס לוחמים כללי, איש לא נעדר, כל אחד מאתנו הביא תקרובת, כיסים מלאים כל טוב: עוגות, עוגיות, ממתקים, דובשנים, אגוזים. ישבנו כולנו על הגבעה הצופה אל פני הככר, אל העיירה, ושרנו שירים עליזים. היתה תמיהה גדולה בקרבנו, מהיכן לו לעקיבא כל אותה תחבולת קרב, כל אותה המצאה מופלאה של המארב אשר הנחילה לנו נצחון כה מזהיר.

עקיבא ישב בראש הגבעה, ליד המפקד ופניו מחייכים. הבטנו אליו בתמיהה ופליאה וחכינו שיאמר דברו. והוא כנראה הבין לרוחנו ואמר:

– כולכם למדתם תנ“ך אה? חומש, רש”י, נביאים ראשונים. ואת ספר יהושע למדתם?

– ודאי שלמדנו!

– למדתם, אך לא החכמתם, התגרה בנו עקיבא והוציא מחיקו את ספר התנ"ך הקטן שהיה מונח תמיד על שולחנו של אבא והחל לקרוא בו בהדגשה ובהטעמה.

“ויאמר ד' אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי, כי בידך אתננה. ויהיה כראות מלך העי וימהרו וישכימו ויצאו אנשי העיר לקראת ישראל למלחמה, וישראל נסו המדברה. ויזעקו כל העם אשר בעיר לרדוף אחריהם וינתקו מן העיר והוא לא ידע כי אורב לו מאחרי העיר. ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר, והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו אל העיר וילכדוה וימהרו ויציתו את העיר באש, ויפנו אנשי העי אחריהם ויראו והנה עלה עשן העיר השמימה ולא היה בהם ידים לנוס הנה והנה. והעם הנס המדברה נהפך אל הרודף… ואלה יצאו מן העיר לקראתם ויהי לישראל בתווך, אלה מזה ואלה מזה. ויכו אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט”.

עקיבא התרגש מאד בקריאתו וקולו גבר ועלה. פניו אדמו ועיניו להטו. וכאשר סיים הביט עלינו במבט חולם והוזה, מבט תנ"כי, כצופה בחזיון של ימים קדומים ובחזון של ימים יבואו. פניו אורו כפני יהושע ההולכים בקרב, הם זהרו כפני ברק בן־אבינועם עת שרה דבורה הנביאה את שירתה: “כן יאבדו כל אויביך ד' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”, הם נהרו כפני דוד כאשר בתולות ישראל כרכרו לפניו ושרו: “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו”.

שכבתי על הגבעה בין גבשושי עפר ודשא מצהיב ועיני נשואות אל־על. השמש נטויה מערבה ובשמי המזרח שט ועלה ירח מכסיף. תחושה נפלאה אפפה אותי, של שמחה וגיל, של רגיעה וסיפוק, ובכל יצורי גווי התפשט טעם ערב עמוק, טעם הנצחון.

ימי הצבא האדום: עם פרשי בודיוני

א

העיירה עמדה לחוצה כמו בצבת, בין הכביש – דרך המלך – שחצה אותה ובין מסילת הברזל שעברה בריחוק מה הימנה. היא עמדה בשולי החזית, ורעמי התותחים שפעם רחקו ופעם קרבו רעמו בקצב אחיד, והרעידו את האויר. מדי פעם שטפו אותה חילות וצבאות, חיל רגלי ופרשים ואחריהם נעו ושקשקו תותחים כבדים ומכוניות משא מעלות עשן ופיח, ועגלות משא לאין ספור עמוסות מזון ותחמושת. הם צעדו ושעטו בשיר ובזמר, והחישו צעדיהם אל החזית. פעם הופיעו גדודים שנסוגו בחפזון ללא סדר וללא קצב וללא שיר. הם חנו חניית לילה במגרשים ובככרות. בחצות ניתך מטר יריות ממכונות יריה, הצליפו ושרקו ברחובות ובסימטאות ומעל גגות הבתים שעה ארוכה. הצבא התוקף והמסתער פרץ העירה בתרועות הורה! הורה! והפיצו את הצבא הנסוג לכל עבר. הם ניראו חומקים עוברים בין הסימטאות שהובילו אל הכפרים הסמוכים. בבוקר נותרו על המגרשים עגלות מלאות מזון קמח וסוכר וביזה ושוד. סוסים יגעים עייפים ורעבים שנעזבו על ידי בעליהם שוטטו חפשיים וכרסמו גדרות, ליד העגלות נערמו רובים ותחמושת, אוכפים וטלפוני שדה.

ימים רבים עמדה העיירה שוממה ללא רוח חיים, עיירת רפאים. החנויות סגורות וריקות והבתים הנמיכו קומתם, התגמדו והתחפרו כאילו בתוך האדמה שלא יחושו בהם. ובני העיירה ישבו בהם סגורים ומסוגרים. בלילות אין מעלים אור, רק פתילית שמן מהבהבת בפנת החדר, מדברים בלחש להסתיר שרוחשים כאן חיים. ימים ארוכים שהפכו לחֳדשים עמדה כאן המולה בלתי פוסקת של תנועת צבא וחילות, האויר היה ספוג ריחות אבק שרפה עשן ופיח, צחנת סוסים וזיעת אדם. ופתאום, כמו בהינף שרביט של מנצח, פסקה ההמולה והתנועה וקמה הדממה. עבר יום עברו יומיים, אט אט נפתחו דלתות וחלונות וזרם אור וזוהר וחום השמש פרצו אל תוך הבתים האפלים, ותושביהם החלו להגיח מתוכם החוצה, יצאו אל הכביש ועמדו תוהים ונבוכים. הכביש רבץ בתנוחה כבדה, הוא נח מעמלו, מהמשאות הכבדים שדרכו עליו, והשאירו בו צלקות עמוקות אבנים שנעקרו ממקומן ומהמורות רבות. שמש בוהקת עמדה ברקיע ובקרניים לוהטות שפכה מאורה וחומה והציפה את העיירה בזוהר רך, הקיץ עמד בעיצומו.

עמדתי ליד הגשר המוביל לחנות הסגורה, קרני השמש הציפו אותי, וכאסיר היוצא מכלא אפל נשמתי עמוקות את הריחות הרעננים שהגיעו מהיער הסמוך. עמדתי צופה וחוזה לרחשי חיים שניעורו ופעמו סביבי, ונהנה הנאה עמוקה שהתפשטה בכל אברי גופי. בצדי הדרך ניראו שוב אכרות צועדות עם סליהן עמוסים פרי בשל וירקות טריים שזה עתה הוצאו מתוך האדמה. האכרות והסלים הפיצו ניחוחם. הן שרכו דרכן אל ככר־השוק הקטנה. מעמקי היער הגיחה להקת צפרים שזה זמן רב לא ניראו כאן. הן טסו, חגו בשמים וערכו תמרוני תעופה מרהיבים. פעם שטו בשורה ארוכה ונישאו כשובל ארוך מתעופף, ולפתע הסתדרו בשורות שורות והפכו ליריעה מעופפת מתנפנפת, עולה ויורדת. ופתאום נסקו בבת־אחת אל על גבוה ונבלעו בתוך התכלת, ונעלמו מהעינים, אך בעוד דקה בצבצו שוב מתוך התכלת והופיעו ברעש והמולה שוקקת וצנחו מטה מטה, חצו בתנופה את האויר והרעידו אותו, סובבו סיבוב גדול, ובנפנוף כנפים, ובצפצוף וציוץ עליז כצחוק קל, שטו ונישאו אל עבר היער.

עגלה עמוסה אלומות קשורות במוט ארוך חצתה את הכביש. שם למעלה במרומי העגלה ישב אכר בניחותא בכתונת פשתן לבנה והחזיק במושכות. העגלה התנודדה והִשירה שִבֳּלים ריחניות והותירה אחריה שביל של זהב, שְבָלים מלאים גרגרי חטה חמים וריחניים. הרימותי שבולת אחת שִפשפתיה וגרגרים חמים נשפכו אל כפות ידי. שמתי אותם אל פי וכרסמתי ולעסתי ובלעתי בתשוקה את העיסה הרכה הדביקה. הרהרתי על אותה דרך מופלאה שעושה הגרעין מרגע שנטמן באדמה ועד שהגיע אל פי.

הרהרתי על אותם ימים וחדשים שישבתי בטל מלימודים ובאפס מעשה. החיים שפסקו, זמן שאבד בתוהו, והנה החיים רחשו ופיכו סביבי. האדמה לא שבתה לרגע והיא פעלה ללא הרף וללא מנוחה את פעולתה המופלאה. ולנגד עיני ניצבו ונחשפו שדות נרחבים, שרק זה עתה הפשיר מעליהם השלג שכיסה אותם הפשיר ופיכפך בקילוחים דקים את לחלוחיותו אל תוך האדמה, והשמש שלחה קרניה והעירה אותה מתרדמתה, משינת חורף ארוכה. נפרשה ונתגלתה היבשת, ערבה שחורה שרבצה משתוקקת כולה שיעלו עליה, שיעבדו אותה. ועלו החורשים ותקעו בה את מחרשותיהם והעמיקו מענית ופתחו תלמים ארוכים של אדמה שחורה דשנה מעלה ריח חריף והבל חם. האדמה פתחה את לועיה ושִוועה לזרע שייזרע בה, ומשעה שפיזרו עליה את הזרעים, את הגרגרים היא בלעה אותם בתוכה בתאוה שוקקת, הטמינה אותם בתוכה, וכיסתה אותם ברגביה וליטפה אותם בחִבה ובאהבה. השמש חיממה אותה והגשם הוריק אותה והיא שכבה רכה וענוגה כבטן רכה וחלקה ותפחה ועלתה מיום ליום, והרתה ללדת. הזרעים הגרגרים החומים הזהובים נבקעו נפתחו ושלחו מקרבם נבטים רכים שעלו ונמשכו אל קרני השמש, הם פתחו חריצים דקים בתוך קרום האדמה וכאפרוחים הבוקעים מביציהם הציצו החוצה וספגו קרן שמש ראשונה ונשמו את האויר הקריר חזק. הם עלו מעלה מעלה, ופרשו יריעת פלומה ירוקה על פני האדמה ואתם עלו פרחי הבר. ברבות הימים קישטו את היריעה בצבעיהם המרהיבים, פרחים תכולים, כחולים, ורודים ואדומים. הדשאים הפכו לקנים ירוקים שכל אחד נשא ככתר על ראשו שבולת, שמלאה בקרב הימים גרעינים עסיסיים, חטה ושיפון.

עמדתי שטוף שמש, לועס את הגרגירים ומסתחרר מהמראות והריחות, מהרהר והוזה ושקוע בדמיונותי, ונישא לאי־שם. ובלב ניעורה כמיהה וערגה ותשוקה עזה להתפרק, להתנועע, לנוע שוב, לצעוד בדרכי העפר, בין שדות ירוקים ובשדות מזהיבים, לשוטט שוב בכפרים בסביבה עם חבורת הנערים והנערות שנתקבצנו כאן. לחדור אל עמקי היער, להתרחץ בנחל, לשיר ולזמר במקהלה יחדיו, ולספר סיפורי גבורות ונפלאות שראו עינינו.

ב

בשעה מוקדמת של בוקר נאה, בזיוָה של חמה עולה, יצאנו חבורת נערים לטיול הארוך, שעה הליכה, אל תחנת הרכבת, החלון שלנו אל העולם הגדול. היינו לבושים לפי האופנה האחרונה, חולצות חאקי, מכנסי רכיבה מגפיים וקסקט. צעדנו בכביש הישר החלק הרצוף חצץ לבן דק, בין צלליהם של שדרות עצי האלון העתיקים שמשני עבריו, צעדנו בקצב ובשירי לכת עליזים. מבין שדרות העצים נשקפו שדות חטה שהקציר עמד בהם בעיצומו. ושדות שלף שנקצרו. חלפנו ליד פאתי יער, עלינו על גבעה ומרחוק נשקפה התחנה. עוד כברת דרך ואנחנו בתחנה. עמדה התחנה ריקה ושוממה, לא היתה בה כל תנועה, ולא נראתה בה נפש חיה. בשלוחות הצדדיות שהעלו עשבים עמדו קרונות הרוסים וקטר אחד היה מוטל על צדו. מגדל המים קרס תחתיו והפך לגל של גרוטאות ברזל ולבנים. נגשנו אל ביתו הקטן של מנהל התחנה. הוא עמד בגינתו שליד הבית, עודר ומנכּש עשבים שוטים. הוא סיפר לנו כי במהלך הקרבות שפרצו מדי פעם באזור הופצצה המסילה לאורך פרסאות רבות, ונהרסה במקומות רבים. גשרים הועפו ופסי ברזל פורקו ונלקחו. ומי יודע מתי תתוקן המסילה, ותחודש עוד פעם תנועת הרכבות.

באותם ימים כאשר הצבא האדום השתער בהמוניו על אוקראינה, והשתלט גם על אזורנו היינו מגיעים לתחנה שהמתה וסאנה בהמולה רועשת. רכבות חלפו, רכבות חנו, שרשרת ארוכה של קרונות התנועעה והתנודדה בשקשוק עליז, קרונות נוסעים מרופטים ובלויים, קרונות משא סגורים, וקרונות משא פתוחים מלאים וגדושים חיילים. הם הוציאו ראשיהם מהחלונות, ניצבו בדלתות הפתוחות, עמדו על המדרגות ורבצו על גגות הקרונות. מהם שמוטי כובע עד בלורית ומהם עם כובעים עטורי כוכב אדום. הם רכבו על תותחים חיבקו וליטפו מכונות יריה. הם שרו ניגנו במפוחיות ובהרמוניקות, לגמו מן הבקבוק, וניבלו פיהם בתאוה שוקקת. הקטרים עטורים בדגלים אדומים, נשמו נשפו בכבדות ופלטו עשן ואדים מילאו מְכָליהם מים ודחקו פחמים ועצים אל לוע הקטר, ובצפירות חדות וממושכות יצאו לדרכם, ואחריהם שיירה ארוכה של קרונות מתנועעים משקשקים מלאים וגדושים חיילים, הומים רועשים ושרים, ונישאים מערבה מערבה.

ג

עתונים הם מיצרך בל ייראה ובל יימצא. וזה זמן רב שפסקו להגיע ברכבת אורחים אזרחים שתמיד הביאו אתם חדשות, משם, מהערים הגדולות. ניזונים מפי השמועה, וחרושת השמועות ידיה מלאות עבודה, שמועה באה והולכת, וכבר חדשה רודפת אחריה. ובכל אחת מהן יש איזה גרעין של אמת, שמרחיבים אותה ומפרשים אותה וכך הגיעה אלינו השמועה כי הצבא האדום במסעו רב ההרפתקאות הנצחונות והמפלות חצה בהמוניו את הגבול וחדר אל תוך ארץ פולין, נחל תבוסה והוא נסוג. והוסיפו ופֵרטו איך כל זה קרה: חיל הפרשים של גנרל בודיוני¹³⁶ כארבעים אלף במספר, ובהם טובי הקוזקים מהוולגה, הדון, והקובאן שטפו והעמיקו חדור אל תוך פולין, שכורי נצחון והתרחקו מרחק רב מהחילות שנעו אחריהם על ציודם הכבד. הפרשים הגיעו עד נהר ז’ברוץ', כאן נתקלו בחומת אש של תותחים ומכונות יריה אשר קצרו בהם קציר רב והם נסוגו ונפוצו לכל עבר. מנוסה זו גרמה בהלה בחילות המתקדמים והחלה הנסיגה. כך סיפרו וגברו החששות והחרדה שמא יתאושש צבא פטליורה שהוכה והובס ושרידיו יתארגנו מחדש ויופיע שוב בזירת הקרב, והוא עלול להגיע גם לאזורנו.

יום אחד, בשעות שלפני הצהרים הופיעו ארבעה פרשים על סוסיהם. הם לבשו חולצות חאקי מכנסי רכיבה ולראשם כובעי קרקול קטנים עם ציפוי אדום ועליהם התנוסס הכוכב האדום. הם הביאו אתם חדשות מרנינות:

חיל הפרשים של בודיוני מתארגן ונערך מחדש, על גדודיו וחטיבותיו אי־שם. כאן בסביבתנו יתארגנו גדודיו של קוטובסקי והוא מבכירי המפקדים של חיל בודיוני ומהנועזים ביותר.

הפרשים סיירו בכל האזור וראו לפניהם ארץ זבת חלב ודבש: אסמים מלאי בר, חטה שעורה שבולת שועל וחציר, כרי דשא נרחבים למרעה לסוסים, שדות תלתן ואספסת וסלק לבן מתוק לקינוח סעודה, תאוה לחיכם של סוסים. עדרי פרות ועדרי צאן רועים בשדות השלף המשתרעים במרחבים, חזירים מפוטמים מהלכים בחצרות, שתי טחנות קמח פולטות קמח לבן וחום, חטה ושיפון. הנחל זורם ושוטף ואפשר לרחוץ ולהשיט בו את הסוסים. מחסני בית החרושת מלאים שקי סוכר, אין משלוח בגלל תנועת הרכבות ששובשה זה זמן רב. הקסרקטינים הארוכים בהם שוכנים הפועלים של בית החרושת ריקים עדיין, העונה טרם החלה. העצים בעננים כורעים תחת עומס הפירות הבשלים, ובגני היָרק עמלות וטורחות בנות הכפר היפות ונישאת שירתן הערבה.

לא ארכו הימים, ובבוקר אחד זוהר החלו זורמים אל תוך העיירה וחוצים אותה, חיילים במאותיהם שהפכו לאלפים, ומכאן פשטו אל כל האזור והתפזרו בכפרים אשר מסביב. הם צעדו מחייכים, מתגודדים וצוחקים כאלו באו לחגיגה. הם לבשו בגדי חאקי חדשים, מגפים חדשים ודרבונות נוצצים. כל אחד מהם עמס על כתפו אוכף חדש שנדף ממנו ריח עור טרי חדש וכל כולם ומראיהם ניראו כאילו זה עתה יצאו מתחת למכבש. עברו יומיים ועוד בטרם פסקה התהלוכה החגיגית והמתנדבים הטירונים ומתוך תימרות אבק שהציפו את העיירה הגיחו עדרי סוסים בכל הצבעים שלוחי רסן ואוכף, סוסי פרא שרעו להנאתם בערבות הדון והוולגה וטרם טעמו רסן ואוכף. הם שעטו עדרים עדרים צפופים ודחוקים אחד בשני והאדמה רעדה תחתיהם וצהלתם וצניפתם מילאו את חלל האויר. מכל עבר הקיפו אותם פרשים על סוסיהם שהצליפו עליהם בשריקת מגלבים, דוחקים ומאיצים בהם. אחריהם הופיעו על סוסיהם, שרידי הגדודים הותיקים מלומדי מלחמה, חובשי פאפאחות¹³⁷ ומצנפות קאראקול, שולפי חרב ופגיון ונושאי כידון וחנית ורובים קצרים תקועים באוכף, קוזקים וצ’רקסים. הם יהוו את חוט השדרה של הגדודים החדשים ומהם ילמדו הטירונים וכן יעשו. הם פשטו בכל האזור חנו בכפרים שמסביב והחלו באימונים.

ד

מדי בוקר היינו יוצאים בחבורה עליזה, ומשוטטים בסביבה וראינו את הפרשים מאמנים סוסיהם בריצה בדהירה ובקפיצה מעל מכשולים ומהמורות ובשכיבה על פני האדמה. וכיצד מאלפים סוסים סרבנים ומריצים אותם עד לעייפה והם מתכסים בקצף לבן. לא ארכו הימים והם החלו להתקבץ לכתות ולפלוגות, וערכו אימונים מפרכים שעות ארוכות. מאותם פרשים שרחרחו בחנויות, חיפשו טבק, מחורקא ויי"ש. הגיעה לאזנינו הידיעה כי בקרוב ייערכו תמרונים גדולים, וביום המיועד בשעת בוקר מוקדמת יצאנו אל מרחבי השדות, עלינו על גבעה אשר בפאתי יער שהשקיפה על כל המרחב ולעינינו ניגלה מחזה מרהיב בעצמתו ויפעתו.

מכל העברים זרמו הפרשים על סוסיהם, פלוגה אחר פלוגה ועלו על השדות הנרחבים וכיסו אותם מלוא העין, מאופק עד אופק. הם נעו התנועעו כגלי ים רוגשים והסתדרו בשורות רחבות אחת מאחורי השניה, ונעמדו ללא ניע. ופתאום תקעה החצוצרה תקיעה חדה והרוכבים התרוממו מעל אוכפיהם כאיש אחד וצנחו מטה, נעמדו ליד סוסיהם ולא ניראו עוד, כאילו נבלעו בתוכם. לעינינו התגלו שורות שורות של סוסים על אוכפיהם הריקים, מנענעים בראשיהם ומקרטעים ברגליהם, ושוב הריעה החצוצרה והסוסים נעלמו מעינינו, הם רבצו לאדמה, והשדות נחשפו כלאחר קציר, רק גבשושיות נראו מעליהם. רבצו סוסים ורוכבים צמודים אחד לשני ורובים מזדקרים. מדי פעם פצחו הרובים במטח יריות באויר. החצוצרות הריעו שלש תרועות ובתנועות קצובות קם על רגליו ים האדם והסוסים, כאילו צמחו ועלו מתוך השדות. האימונים נמשכו שעות ארוכות. על גבעה לא הרחק מאתנו ישבו רכובים על סוסיהם המפקדים הבכירים, ועקבו אחר האימונים, פרשים רצו הלוך ושוב והעבירו הוראות למפקדים בשדה.

יום אחד, בעוד החצוצרות תוקעות ומריעות החלה שעטה אדירה, החלה הסתערות כללית, שורה אחר שורה דהרו הפרשים, פלוגה אחר פלוגה בחרבות שלופות ובקריאות הורה הסתערו על האויב. אבק אביך כבד כיסה את מרחבי השדות ומתוכו בצבצו ראשי סוסים, ראשי פרשים, וקריאות הורה הדהדו באויר, ופתאום נעמד כל החיל, והחל לחזור אל שורותיו, והפלוגות הסתדרו והחלו לעזוב את השדות בשירה אדירה.

הייתי חוזר מהאימונים המפרכים נסער כולי ונרגש, עמוס רשמים שלא יכולתי לעצור אותם בקרבי, ועשיתי כמיטב יכולתי להדגים בפני אנשי הבית את הפלאים שחזו עיני. הייתי בו־בזמן הסוס ורוכבו והחצוצרה, משתטח על הארץ ויורה, מסתער על האויב בחרב שלופה וצורח הורה!

למרבה השמחה הופיעו יום אחד בשעות שלאחר הצהרים כעשרים פרשים על סוסים לבנים, וחצוצרות בידיהם, ארבעה מהם החזיקו תופים המנצח רכב בראש וניצח במקלו הארוך, והם התאמנו בנגינה, מַרשים של פרשים. הסוסים שעטו לפי קצב המנגינה ונענעו בראשיהם היפים, הם התקדמו לאורך הרחוב ואחריהם קהל ילדים ונערים.

ה

השעה היתה ארבע אחרי הצהרים. אבא זה עתה קם משנתו וישב ליד שולחנו וכוס “תה התמיד” לידו. הפעם לפי מתכון מיוחד משלו: קליפות תפוחי עץ מיובשים וקלויים. הוא עיין בספר ולגם לגימות. מבחוץ נשמעה צהלת סוס ושעטת פרסותיו קרבים אל הבית. במדרגות עלה בצעדים כבדים פרש, התקרב לדלת. הרהרתי: שוב באים אל אבא כאחד מחברי ועד הקהילה עם תביעות ודרישות, להפעיל את המאפיות, כך וכך מכסה של שקי קמח, לגייס גברים לחפור חפירות, ועוד כהנה וכהנה. הדלת נפתחה ולבית נכנס גוש אדם, בקומת ענק, ועל כתפיו הרחבות עטה גלימת צמר קַוקזית, חבש כובע קאראקול שחור וכוכב אדום תקוע בו. הוא נגש אל אבא הקיש בעקבי מגפיו הגבוהים הושיט ידו והציע עצמו. שלום! רובין! נטל כסא והתישב עליו ברחבות כשקומתו וגלימתו ממלאות את כל חלל החדר. הוא נשען על חרבו ופתח בשיח, ברוסית מוצקה וערבה לאוזן:

– נתקלתי בחבריא שלכם מ“ההגנה העצמית”, בחורים כהלכה. הם בִּקשו וקיבלו מאתנו סוסים נשק ותחמושת ולא יחסר להם דבר. מהם שמעתי כי קיימת להקה דרמטית בעיירה שלכם וכי שני הבנים שלך משחקים בה. והמשיך בחיוך על שפתיו ובסילסול שפמו השחרחר:

– נו מבינים אתם, הבחורים שלנו עוברים כעת אימונים מפרכים, עובדים קשה החבריא. נו, כן, אוהבים הם מעט לרחרח, למשמש פה ושם בחנויות, בבתים, מחפשים מציאות ויש לתת להם מעט בידור. והמשיך בחיוך עליז, קרקסים אין לנו והצועניות הרקדניות המזמרות טרם הגיעו. האם לא היה כדאי להציג בפניהם הצגה, משהו שידבר אל לבם, לרוח הזמן. מזמר, מנגן, רוקד, מעין תרומה שלכם למאמץ המלחמתי!

ישבנו אני ועקיבא אחי קשובים ודרוכים לשיחתו השוטפת של הקצין רובין. כל הופעתו ודיבורו ריתקו אותנו והקסימה אותנו. שפעו ממנו און ועצמה ותפארת, הוא היה גבוה ורם. הצצתי בעקיבא והוא הציץ בי וליבנו ניתר בקרבנו, הנה, הנה משהו עומד להתרחש.

רובין פנה אלינו:

– נו ואתם הצעירים מה בפיכם? מה יש לכם לומר? ספרו, ספרו, מה אתם מציגים, מה מוכן אִתכם להצגה בכל ההקדם?

ואכן היה בצקלונה של הלהקה הדרמטית הצגה אחת שהתאימה מכל הבחינות למשאלתו של רובין, משהו מהפכני לרוח הזמן והתקופה, נתקיימו מספר חזרות ובעטיָם של הזמנים שהשתבשו נגנזה. התחלנו להעריף עליו דברים כשאחד נכנס בדברי השני ולספר לו על המחזה ותכנו לפרטי פרטיו. רובין האזין התלהב יחד אתנו ואמר:

– זהו! המחזה הזה בהחלט יתאים לחברֶה שלנו. קדימה לעבודה! הזמן קצר. אני מקוה לשמוע מכם בזמן הקרוב.

אבא הקשה ושאל: – היכן תארחו קהל רב זה. אין לנו אולם שיכיל אותם.

– את הדאגה והטרחה לכך תשאירו לנו. הכל יהא ערוך ומתוקן במועד אשר נקבע, ענה רובין. קם הזדקף מלוא קומתו הקיש במגפיו לחץ לחיצה של ממש את ידי כולנו: להתראות! וצעד אל הפתח. לִוינו אותו, הוא עלה על סוסו, נפנף בידו, ודהר בדהירה קלה במורד הגבעה ונעלם מעינינו.

אבא אמר ספק בהלצה ספק ברצינות – מצאצאיהם של גבורי דוד. ואני ועקיבא רצנו ריצה מטורפת מבית לבית והודענו לכולם על המאורע, והזעקנו את כל הלהקה. עוד באותו ערב התכנסנו במועדון שלנו באגף המגורים של בנות הרבי היפות והאצילות, חייקה’לה ומירה’לה, אשר שימש לנו גם כסטודיו לחזרות.

ואלה תולדות הלהקה: באותה שנה, שנת המהפכה עת כל הערים והעיירות חגגו ברוב עם ובשמחה וששון את חג החירות, נוסדו בהן להקות חובבים ומקהלות, נפתחו מועדונים, נערכו נשפים והציגו הצגות, מקהלות שרו, תזמורות ניגנו, והשמחה היתה גדולה. תוך כדי חינגא והילולא התלהטו היצרים במדינה, רבו הויכוחים והחיכוכים ומלחמות מילים עברו לתיגרת ידים ופרצה מלחמת האזרחים, והכל הפך לתוהו ובוהו. בעקבותיה באו הרעב המחלות והמגפות במיוחד בערים הגדולות והחלה המנוסה. רבים ברחו אל העיירות הקטנות המוקפות כפרים פוריים, להחיות את נפשם. אחדים מהם הגיעו גם לעיירתנו וביניהם אדם גבוה תמיר ולבושו גלימה עניבה ומגבעת הכל עשוי ברחבות יתירה, מעשה אמן, ושמו אלי לרנר, שחקן אשר שִׂחק והציג מעל הבמות באודיסה, קיוב וחארקוב בלהקות נודעות באותן הערים.

הוא בא לכאורה לשעה קלה, כי מה יעשה בעיירה קטנה זו, אולם המקרה השולט בחינו עשה גם כאן בתעתועיו. ניתקל בבתו היפה של ברומברג, בטי, שמע את נגינתה בפסנתר נתן בה את עיניו והיא נתנה בו את עיניה. ומה להאריך אמרו לדבק טוב, ועשה ישיבתו קבע. וכך זכינו באמן הבמה. ולאחר שכל אדם ואדם שואף לעסוק במקצוע האהוב עליו, אף לרנר כך. לא נח ולא שקט עד שהזעיק סביבו מספר בחורים ובחורות ובחן ובדק מהם את אלה אשר אין בהם אימת הצבור לא חיישנים ולא ביישנים, ואשר חוננו מאת הבורא, אם לא בכשרון גדול, אז ברצון גדול ובחשק רב לשחק מעל הבמה. וכך זכינו ללהקה דרמטית או כפי כינויה: החוג הדרמטי. ואת בנה בכורה של חייקה’לה בת הרבי, יוחנן טברסקי שם ליועץ ספרותי ואמנותי ולמורה הרוחני של הלהקה בגלל בקיאותו המופלגת בכל מכמני הספרות והשירה, העברית והיידיש, הרוסית והכללית, וכן כשרון הנאום שבו, וקבע לו תפקיד כבוד נוסף: לחשן הלהקה.

לרנר סיפר לנו רבות על מחזות והצגות ותוכנן שנערכו באותן ערים ועל שחקנים ושחקניות מפורסמים ששִמעם יצא בכל הארץ ואנו בלענו את סיפוריו ותיאוריו בצמאון לוהט. הוא הפעיל עלינו החובבים את כל כשרונותיו וניסה בכל הרצינות לעצב אותנו כשחקנים של ממש, ואנו התרגשנו ועשינו למענו במיטב יכָלתנו ולמעלה מזה.

הלהקה כבר הופיעה במספר הצגות שקצרו הצלחה גדולה. שחקנו את “השחיטה”, “הנקודה היהודית” (דאס פינטעלע איד), “המכשפה” ו“מצור טולצ’ין”, על ימי ת“ח ות”ט, והתחלנו כמסופר בחזרות על ההצגה שלא באה לעולם “הטחנה”. מעשה בבעל טחנת קמח עשיר ונגיד שרדה בפועליו והם מרדו בו וקמו עליו. הכל לפי רוח הזמן והתקופה, חדש וחדיש. אף הצגה לא זכתה להופיע יותר משלוש־ארבע פעמים, חוץ מהמכשפה, שהרבינו להציגה. שִׂחקנו באולם הקטן של הקולנוע שהכיל כמאתיים מקומות ובדוחק מאתיים וחמשים מקומות, ולאחר שבני משפחותיהם של השחקנים והשחקניות וקרוביהם זכו לכניסת חינם לא נותר כבר קהל רב לקניית כרטיסים, כולל את אלה שחזו בשנייה, ועד שכל בני העיירה שרו את השירים אשר בהצגות. ההצגות היו לרוב במוצאי שבת ונמשכו אליהן גם מבני ובנות הכפר לראות “מה עושים שם הז’ידקי שלנו ועל מה הם צוחקים כל כך”.

ולאחר שלמדנו לדעת תולדות הלהקה ועל הגדולות והנצורות אשר פעלה נשוב לסיפורנו.

ו

כאשר שמעו מאתנו באותו ערב, את כל הקורות והמוצאות ועל איש החמודות רובין וכי אני ועקיבא ברוב התלהבותנו מכרנו לו בטבין ובתקילין את הצגת “הטחנה” למען פרשיו המהוללים וכי הוא אישר כבר את העיסקה בחותמת “הצבא האדום” וקבל את כל המוטל עליו בעיסקה זו, באהבה וברצון, הבינו כולם כי הם עומדים בפני עובדה מוגמרת וכי הדבר נעשה ואין להשיב. לרנר הביט על שנינו, על הסוחרים הממולחים, הרהר רגע ואמר בהתרגשות:

– חברים, זוהי הזדמנות בלתי חוזרת בשבילכם, וגם בשבילי, להציג בפני קהל רב ועצום זה המיוחד במינו. לא כל תיאטרון זוכה לכך. הבה נעבוד במרץ ובכל הרצינות, ימים ולילות, ונהיה מוכנים כהלכה בזמן הקצר שנותר לנו.

והענינים התחילו להתגלגל במהירות ובקצב של דהירת פרשים. רובין נפגש עם לרנר. לרנר נפגש עם רובין דברו מה שדברו קבעו מה שקבעו וכך נותרו לנו עשרה ימים בלבד לביצוע המשימה. אולם כאשר התכנסנו בערב הראשון לחזרה ראשונה עמדנו בפני הפתעה גדולה, ואין לדעת כיצד התרחשו הדברים. אם היתה זו המצאה גאונית של מורי ההוראה שלנו, או שידו של רובין היתה בדבר. נודע להם כי בקיאותם של פרשי בודיוני בשפת היידיש רופפת ביותר. מה עשו? שיבצו את השפה הרוסית בהצגה, והיא נטלה לעצמה חלק נכבד, מהם משפטים מתורגמים, מעין שניִם מקרא ואחד תרגום, ומהם משפטים שלמים פה ושם. חדשים לגמרי. ואם לא די בכל אלה הוסיפו שירים רבים מזמירות הזמן שהיו נפוצים ברבים. והכל לפי המקום ולפי מהלך הענינים. ועליהם הוסיפו ליווי נגינה, אחד במפוחית – אקורדיון בלע"ז, שני בבאלאליקה ושלישי בגיטארה, מהצעירים בעיירה שתחביבם בכך, ומקום ישיבתם מאחורי הקלעים. וכך בלבוש שנראה היה כה טבעי, מושך ומענין התחלנו בהתלהבות ובהתרגשות בחזרות פעמיים ביממה, אחת לפני הצהרים ושניה בערבים.

ובעוד אנו עמלים ושוקדים משננים וחוזרים על התפקידים והשירים החלו עגלות להוביל קרשים, מרישים ועמודים אל הככר הרחבה מול הקסרקטינים. כל הנגרים שבעיירה וכל שוליותיהם וכל תופשי גרזן, מפסלת ומשור אשר בבית החרושת גויסו למלאכה ולא עברו אלא מספר ימים ולעיני כל הרואים קם ונהיה תיאטרון קיץ לתפארת ובמה רחבת ידים צמודה לאחד מבניני הקסרקטין, אשר שימש כאחורי הקלעים.

הגיעה השעה החגיגית, בה ערכנו כולנו ביחד את המודעות על דבר ההצגה וכולנו בצוותא הלכנו אל בית הדפוס הקטן של משה דאניר, והתחלנו בהדפסת המודעה וכל אחד חיוה את דעתו על גודל האותיות ועל הצבעים ולמעשה השתמשנו בכל צורות האותיות, ובכל הצבעים שהיו בבית הדפוס. ולאחר שלא היתה לנו עיריה, ולא היו מדביקים מטעמה, טרחנו והדבקנו בעצמנו את המודעות. אחד מרח בדבק ושני החליק עליה ונהנו למראיהן. וכך הופיעו בבוקר אחד על לוח המודעות היחידי שבעיירה וליד ככר השוק, ליד החנויות הגדולות, וליד ביתו של כל שחקן ושחקנית מודעות באותיות גדולות ומאירות עינים וכל הצבעים, משמחות לב ומיד התחיל הקהל להתגודד סביבן וקראו:

הלהקה הדרמטית – שפיקוב

תציג לכבוד ה’גברדיה האדומה' פרשי בודיוני

מחזה בשלוש מערכות

הטחנה.

בימוי מאת לרנר היועץ האמנותי יוחנן טברסקי.

הנפשות הפועלות השחקנים

האדון גרוסמן – בעל הטחנה עקיבא גלובמן

מאדאם גרוסמן – רעיתו בטי ברומברג

וירה – בתם היחידה פניה פוֹרק

סולומון – בעלה מוניה מיידמאן

וולודיה – סנדלר ריבולוציונר פנחס גלובמן

קוזלוב – קצין המשטרה נוניה פוֹרק

פועלי הטחנה, משרת, משרתת, שוטרים.

ההצגה תתקיים במוצאי שבת שעה תשע בככר הקרסקטיני של בית החרושת

הקהל מתבקש לבוא בזמן – הכניסה חפשית.

דפוס דאניר ושות'

ז

אותה חבורת חובבנים, בני טובים מצאו את עצמם פתאום נסחפים בזרם המאורעות ולא היה בכוחם להעצר לרגע. הם התרגשו ונסערו לקראת הבאות לקראת הערב הגדול המחכה להם ולבם פועם בקרבם. היעמדו במשימה שהוטלה עליהם? להופיע בפני קהל עצום, מוזר ומיוחד במינו ומה מחכה להם? האם יקבלו אותם באהבה ובהבנה. ואולי ילוו אותם בשריקות בוז בגלל השפה? בגלל המשחק? ואולי הכל ייגמר בשערוריה גדולה. מי יודע? וכך מתוחים ודרוכים התקרבו ליום המיועד. כל אחד מהשחקנים והשחקניות היה עובר מדי פעם ליד המודעה, מציץ, מביט בה וקורא. קודם כל את שמו הוא, ומזין עיניו בכל הכתוב ושואב ממנה כוח ואומץ. ולאחר שעדיין מפרידים בינינו ובין ליל ההצגה שלשה ימים מן הראוי שנשתמש גם אנו בהזדמנות זו, ונעשה היכרות אישית עם חברי הלהקה, ונציג אותם, אחד אחד, לפי הסדר המופיע במודעה.

עקיבא גלובמן. קורים לו קיבה מרדכי איצי חיות. בן שמונה עשרה גבה קומה, פנים מוארכים, עינים אפורות, שואף להיות נואם ומאמן עצמו שעות רבות לפני הראי, עושה פרצופים והעויות, מנופף בידו הימנית ופעם בשתיהן ומשמיע קטעים מתוך הספר “נואמים מפורסמים” וקולו מהדהד בכל הבית וכך זוכים סבא וסבתא לשמוע נאומיהם חוצבי הלהבות של מאראט, רובספייר ודאנטון.

סבתא מקשה: וואס שרייט ער, וואס? (מה הוא צורח, מה?) וסבא מנסה על רגל אחת להכניס אותה בסודה של תולדות המהפכה הצרפתית. די פראנצויזישע ריבולוציה! אך סבתא בשלה, מה? הצרפתים מדברים רוסית? אך עקיבא אינו חש כלל בשיח המתנהל סביבו. הוא שקוע כולו בנאום לוהט, וקולו גוער ומתחזק. הוא עולה על הבסטיליה! הוא במשמרת הצעירה של “ההגנה העצמית” שרובם יוצאי צבא, ויש לו רובה בבית, שעליו כל גאוותו.

כאשר לרנר הציע לו בשעתו את תפקיד גרוסמן, בעל הטחנה, מנצל פועלים ומאיים עליהם במשפטים ומאסרים ופיטורים, סרב עקיבא לשמוע על כך. מה פירוש? הוא יבגוד בכל האידיאלים שלו, כל הנאומים שלו, ויפנה פתאום עורף למה ששינן וחזר ונדבק בו כהלכה, ויציג בפני הקהל בורז’וי מתועב, לא ולא! אך כאשר לרנר הסביר לו סודו של משחק, שאפשר על ידי הצגת טיפוס שלילי שכזה, לעורר את דעת הקהל ואת זעמו ולקומם אותם כהלכה, הכל תלוי בטיב המשחק, תפס עקיבא את העקרון ונטל לידו את התפקיד, ואמר בלבו: “אני אגיש להם גרוסמן שכזה שיסמרו שערות ראשם. אני אמתח להם את העצבים, אני אקומם את כל המדינה”, וכך עשה. וערב החזרות הראשונות התבלט בתפקידו וחולל בו נפלאות כשחקן מקצועי לכל דבר.

מאדאם גרוסמן, הלא היא בטי ברומברג שאת כל שבחיה כבר סיפרנו ולא היתה זקוקה כלל למאמץ מיוחד למילוי תפקידה. היא פשוט חיקתה את אמא שלה בכל תנועותיה והליכותיה ואופן דיבורה, וקשרה את צרור מפתחותיה של אמא אל שמלתה.

וירה – או כפי שנקראה בפי כולם וירוצ’קה, ה“בת היחידה”, הלא היא פניה פורק בתו של הרופא זליג פורק, נערה יפהפיה עליזה בת שמונה עשרה, גבוהת קומה, עיניים כחולות ותסרוקת קצרה לפי האופנה האחרונה, ורבו המחזרים והמשתרכים אחריה.

סולומון – בעלה, והיורש היחידי במחזה קשיש ממנה ב־חמש עשרה שנה, הוא מוניה מיידמן. רווק כבן עשרים וחמש בוגר ישיבת לידא, נמוך קומה, עור פניו שחום כפני צועני, עיניו שחורות, קול צרוד וצחוק צהוב, במלה אחת די מכוער, אך יש לו מעלות משלו. פקח, ערום כנחש, כפי שאומרים עליו: “חכם כאלף שדים”, תלמיד חכם, צנא מלא ספרא ושולט בהרבה שפות. תקיף בדעתו, וכולם מתיחסים אליו בכבוד גדול. השתתפותו הוסיפה משקל יתר ומשנה חשיבות להצגה.

קוזלוב – שר המשטרה, הוא נוניה פורק, אחיה הבכור של פניה, גבה קומה, מגבעת קש רחבה לראשו, מהדר בלבושו, תמיד מפזם את השיר “אצא לי בדד את אם הדרך”. משעמם וטיפש.

הארמון המכושף    🔗

“הרחוב הראשי” “גְלַאבנַאיָה”. כך קרוי הרחוב הארוך המתמשך המתחיל בפרברי העיר ברצלב, בכניסה אליה, חוצה את כל העיר, מגיע למרכז המסחרי, ונמשך לעבר השני של העיר, עד טחנת הקמח שעל הבּוּג, עד הגשר. מכאן מתחילים שוב שדות וגנים, יערות, ודרך עפר. בתים של שתי קומות וקומה אחת משמשים בערבוביה. מהרחוב מתמשכים רחובות צדדיים. ככל שמרחיקים מהמרכז אל מחוץ לעיר, נראים חצרות, בתים מפוארים, כארמונות קטנים, בסגנונות שונים. מהם מכוסים ברעפים אפורים, קטנים, וצריחים ומגדלים מתנוססים. גנים גדולים, מוקפים גדרות של ברזל, אורוות סוסים, מרכבות, שערים כבדים, שתמיד סגורים, ופשפשים לכניסה ויציאה, שפתאום נפתחים ויוצאות מהם מרכבות, רתומות לסוסים מטופחים. כאן ארמונו של גביר העיר אוירבוך, ובסמוך לו ארמונו של שר המחוז. תמיד עומד שם שוטר בסוכת המשמר. צועד לכאן ולכאן.

הרחוב מצוי בשיפוצים בלתי פוסקים, מרחיבים, מישרים, סוללים מדרכות, נוטעים שדרות עצים. בימים של מלחמה מופיעים כאן אישים חשובים, משרתי הפלך, גנרלים. כאן מצוי “הארמון המכושף” אך הוא דומה למבצר עתיק יומין, והוא אפוף אגדות מימים רחוקים. אולי הוא שריד ממלחמות שנת ת"ח. הבריות פוסחים עליו בדרכם, וגם מלאכת השיפוץ אינה נוגעת בו. מדברים על שדים ורוחות המקננים בו, מדברים על קללה הרובצת עליו. ישנם ילדים ונערים הבקיאים בכל הנעשה באותו ארמון־מבצר. אומרים שמקננים בו שדים ורוחות, ביום הם מסתתרים במערות ובמחילות ובלילה הם מתעופפים מתכנסים ומתוועדים וזוממים מזימותיהם.

סביב הארמון חומת לבנים, שהשחירו מרוב שנים ומעלים אזוב. היא מקיפה שטח גדול, שרובו מכוסה סבכי עצים ושיחים. הכל כאן סבוך ומסובך, שיחים משתרגים על עצים שהתכופפו מרוב שנים, עשבים וקוצים כקומת אדם. ובתווך ספק ארמון ספק מבצר. רק מחצית מקירותיו עומדים על תילם. לבניהם שחורות. פה ושם עדיין קרוע חלל רחב של חלון בחומת הקיר. חצאי קירות סביב חדרים ואולמות. מהם סתומים בערמות אשפה, עלים רקובים, ומהם פעורים באפלולית וריח הטחב נושב מהם. יש אומרים כי מחילות ומערות מובילות מהחצר אל שפת הנחל, אל הבּוּג. אולי להבאת תגבורת בשעת מצור, ושמא הן דרכי נסיגה. היער הסבוך נמשך ומשתפל ויורד עד קצה הגבעה. ממנו נשקפת תכלת מימי הבוג הזורם בנחת.

*

לא רחוק מהארמון גבעות נישאות מכוסות עשבים, קוצים ושיחים. מהן מבצבצות אבנים לבנות, שרידי קירות, אולי הם שרידי אורוות, שרידי מחנה צבאי. אין לדעת, איש לא חפר, איש לא חקר, איש לא חִטט, איש לא ההין לחשוף נסתרות, הכל עוטה סוד קדומים, כאילו אין רצון לחטט בעבר, מה שהיה היה. שטח גדול של בצה, ירוקה, פעפוע של מים. אולי באר שנסתמה ומימיה מחפשים מוצא ומתפשטים בשטח. קוצים וברקנים, שיחי פטל פראי. מדי פעם נתקלים בעצמות אדם, בגולגולת אדם עם שינים חשופות, שהצהיבה, שנרקבה, שני חורים חלולים מביטים ומאיימים. מדי פעם מנתרת לטאה, חתול בר, כלבים משוטטים ומרחרחים. כאן קיר גבוה, היורד עד לשפת הנחל, שפך של חול ואבנים ולבנים המכוסים אזוב, שרשי צמחים.

המקום משמש כמקלט למשוגעים שבעיר, והם רבים בעיר זו. כל אחד יש לו כאן פינה משלו, באחד החדרים האולמות האפלים, כל אחד וצרורו. וכל מיני חפצים שאין להם ערך נערמו כאן. הם מסתובבים אחד סביב השני, מריחים אחד את השני, ורובצים בעינים בוהות.

כן, רבו המשוגעים בעיר, ובין הנערים מתהלכת אגדת אימים. בית אחד ישנו בקצה העיר, וגרות בו מכשפות שפורשות את מצודתן, את פיתוייהן ואוי לו למי שנופל ברשתן. הן מאכילות אותו מאכל מיוחד, ומשקות אותו משקה מיוחד, ירוק, עד שדעתו נטרפת עליו, והן משלחות אותו לחפשי.

*

ישנם משוגעים הנחבאים אל הכלים ופוחדים ורועדים מכל עלה נידף, מעיניהם נשקף הצער, חוסר הישע, מוזנחים ושטים לכל רוח. וישנם המעורבים בין הבריות ומשמשים להם חומר להלצות ולהתגרויות ולצחוק. מהלכים ומשוטטים כל הימים ואין להם מנוחה, ואינם פוסקים מלמלמל לעצמם, שיח ארוך בלתי פוסק, ויכוח עם עצמו שאין לו סוף.

מהלכת “חסיה המשוגעת” ברחובות העיר. משוטטת עוברת מרחוב לרחוב, כותָנתה הקרועה פתוחה לרוָחה, ושני שדיים צמוקים, תלויים, מתנועעים. שמלתה קרעים קרעים, רגל חשופה, ירך חשופה, לרגליה נעלי גבר ישנות, מרופטות, גרבי צמר עבים, שמוטים למטה. היא מנסה לכסות מערומיה, מתיאשת ושומטת ידיה, פניה צמוקות ועיניה מלאות דם ודמעות, צער ויגון. שערותיה פרועות מדובללות, והיא מנסה מדי פעם לכסותן במטפחת חומה ישנה, הנשמטת ונופלת על כתפיה.

היא מהלכת כל היום ברחובות העיר, משוטטת, וממלמלת. עוברת מחנות לחנות, ממשמשת, בודקת, וצועדת הלאה. מכניסה ידה בחבית דגים מלוחים השרויים בתוך ציר צהוב מלוח והעומדת ליד פתח של חנות. שולה משם דג, שואלת למחיר, ואינה ממתינה לתשובה. מחזירה חזרה את הדג מלוח, מלקקת אצבעותיה הנוטפות ציר צהוב מלוח, צועדת הלאה וממלמלת לעצמה: “אמרתי לו לזאנְוִיל אל תלך! אל תכניס ראשך לצרות, למען השם זאנְויל! אל תסע לשם!”

וסיפר ר' יונה הזקן. "זאנְוִיל, זגג היה, והיה מוזמן לפריצים, לבעלי אחוזה. אומן היה, שהיה עושה גם בזכוכית צבעונית, וגם בחלונות גבוהים מקומרים, ויצאו לו מוניטין גם בעיר וגם בסביבה. היה רותם עגלתו לסוסתו ומעמיס את ארגז הזכוכית ויוצא למסעותיו. ונשא לו לאשה את חסיה, היפה, התמירה, בתו היחידה של לייבלה החיט, ובנו להם בית נאה. יום אחד בא לביתו אחד הפריצים, וסיפר לו כי עכשיו הסתיים שיפוצו ושינויו של הארמון הישן, שירש מאבותיו, וכי נתווספו גם אגפים חדשים, וכבר הרכיבו את החלונות, ויש להתקין זגוגיות בכל אחת מהן. עבודה לחודש ימים. היה זאנויל מטעין על עגלתו את ארגזי הזכוכית, שם את היהלום בכיסו, והיה נוסע. שוהה כל היום וחוזר מאוחר לביתו. עד שהגיעו ימי החגאות שלהם, ובדרכים רבו השכורים, ומהם אלימים, וכאשר היו פוגשים בדרכים יהודי, רוכל או הֵלך היו מתנפלים עליו ומכים אותו, ושודדים את כל רכושו. הדרכים היו בסכנה, והייתה חסיה מתחננת ומבקשת שבל יסע בימים אלה. ‘הארמון לא יברח’. אלא שזאנויל בשלו, ‘הייתכן, כבר קבעו את מועד חנוכת הבית, ועושים הכנות כיד המלך, ועלי לסיים המלאכה בעוד מועד, סיידים, וצבעים, ובנאים ורפדים. לא, אי אפשר’. גם הפריץ יעץ לזאנויל שישהה כל השבוע אצלו. הוא מוכן לשלוח עגלות שיטעינו את כל הזכוכית הדרושה, למען יספיק לעבודתו. אך זאנויל, שהיה מתגעגע על אשתו חסיה, בשלו.

“באחד הימים, באשמורת הבוקר, נעמדו הסוס ועגלתו של זאנויל ליד ביתו. יצאה חסיה והתינוק בידה לקבל את פניו, וראתה כי הארגזים שבורים, וכלה מכוסה שברי זכוכית, ואילו זאנויל שכב כשהוא מכוסה במעילו. הרימה את המעיל מעל פניו, ונגלה לפניה מחזה אימים. ראשו ופניו היו מחוצים עד לבלי הכר, והפכו לגוש אחד של דם. רצה חסיה עם התינוק תוך זעקות איומות אל הנהר להטביע את עצמה, והמון אנשים יצאו בעקבותיה, ותפשו אותה כאשר כבר היתה בתוך הנחל. ומאז נטרפה דעתה עליה. את התינוק מסרו לאנשים חשוכי ילדים, שאמצו אותו, ואילו חסיה מהלכת ברחובות ומדברת אל זאנויל”.

כך סיים יונה את סיפורו.

“נו ר' יונה ומה עם הפוליציי?” (המשטרה) “חפשו אחר הרוצחים? מצאו אותם?”

“מה פוליציי, מי פוליציי, הם היו דוחים בקש. כאשר פנו פרנסי העיר, היו דוחים אותם בקש. ‘מחפשים! מחפשים! לך תחפש בין כל כך הרבה שיכורים, כל כך הרבה רוצחים.’ פנו פעם ופעמיים, עד שהענין נשתכח. ‘אַי אַי זאנויל, היה זה יהודי ירא שמים, ונותן מלחמו לעניים, וחסיה שהיתה עקרה שנים רבות, היתה תורמת לנרות לבית הכנסת, ורקמה פרוכת, והיתה מחלקת לעניים. עד שהאלהים פקד את רחמה, ונולד להם בן זכר, שנתיַתם בעוונותינו הרבים מאביו, וגם מאמו. נפלאים מעשי הבורא, והם למעלה מבינת אנוש, ואין לנו אלא לומר: צדיק ד’ בכל דרכיו. ומי יודע דרכי ההשגחה”.

“ר' יונה מתי כל זה קרה?”

“לא מזמן. לפני עשרים שנה, אולי שלושים שנה”.

“יוסיל”

קומה ממוצעת, רחב כתפים, גופו העליון ארוך ומוצק. ואילו רגליו עבות, קצרות, נעול מגפים מרופטים, מעיל שחור כבד עליו, ומגבעת שחורה מרופטת ומקומטת. צועד הוא יוסיל כל הימים מרחוב לרחוב, יוצא את העיר מגיע לכפרים הסובבים אותה, ושוב מופיע ברחובות העיר, צועד מצעד ארוך שאינו פוסק. זקנו השחור צונח פרא. מדובלל מלא קוצים ועשבים. מעילו שמוט עליו, כיסיו מלאים שיירי אוכל. מחזיק חבל בידיו, פעם כורך אותו סביב גופו כאבנט, ופעם מתירו. עומד הוא איתן על רגליו העבות הכבדות החזקות. כל כחו ואונו הרב הוא משקיע בצעדה שאינה פוסקת. צועד ומדבר אל עצמו, לנפשו, ואין להבין את שיחו ושיגו. מהלך הוא בין הבריות, אך אינו חש בהם, כולו פרוש מהם, שקוע בתוך עולמו וממלמל לעצמו. אין הדיבור פוסק מפיו אך אין להבין את שפתו, את לחשו. הוא תמיד אץ לדרכו, ופתאום נעצר בבת אחת לוטש עיניו בכה ובכה, ומאמץ מצחו, מטה אזניו, כאילו איזה רוח שלא מעלמא הדֵין מדברת אליו. והוא מאזין כמו כלב ציד, מקשיב, עיניו נשואות למרחקים לקולות המגיעים רק אליו, ומתרחקים, מטה ראשו לכאן ולכאן כאילו רוצה לפענח, לתפוש להאחז בקולות ממרחקים. והוא רק משמיע הערה אחת: “אַ? מה?” ושוב פותח בצעד מהיר. ופתאום הוא נשען אל אחת הגדרות, הזיעה שופעת ממנו. נשקף חזה רחב שעיר מבעד לכֻתָנתו הבּלה, והוא אינו טורח להסיר את הזיעה ממנו, לנגבה. אט אט הוא שומט, יורד ומתישב שעון אל הגדר. מוציא מאחד מכיסיו הגדולים שיירי לחם, מלפפון, בצל, צנון. נוגס נגיסות גדולות ולועס בתאוה, מכרסם יורק ופולט, ופתאום כנשוך נחש מתרומם. אינו טורח אפילו לאסוף את שיירי האוכל, הפזורים סביבו, כורך את החבל סביבו ושוב צועד וצועד בצעד מהיר, אץ לדרכו לאיזו מטרה סמויה מעין כל, וממלמל. ושוב מתיר את החבל, וכורכו. עם חשיכה, הוא נעלם בין סבכי הצמחיה הסבוכה שבין הפנות האפלות של הארמון המכושף.

כאשר שאלנו את ר' יונה לפשר דבר, הוא פתח באנחה גדולה, “אַי אַי יוסיל, יוסיל. טרם נכמרו רחמי ד' עליו”. וכאן פתח בסיפורו הארוך.

"איש היה בברצלב העיר ושמו יוסיל והיה האיש תם וישר וירא אלהים וסר מרע, ויוָלדו לו שלוש בנות ובן אחד והיה האיש בעל מלאכה, ידיו ידי זהב, אמן אומן חורט ומגלף בעץ ומושח במכחול של ציָרים, וכל עבודתו היא בבתי הכנסת, עבודת הקודש, ובנו עוזר על ידו. כאשר עלתה במחשבתו של גביר העיר, ר' ישראל אוירבוך, לבנות ולהקים את בית הכנסת הגדול המתנוסס לתפארה, העמיד את יוסיל לפאר אותו בעמוד התפילה וארון הקודש, ולצייר את כתליו ואת כפתו, הנישאת לגבהי שחקים. ובעשיית ארון הקודש השקיע את כל לבו ונפשו, מעשה מחשבת. חמש המדרגות שעולים אליו, והעמודים המגולפים, והצבי, והנשר, והנמר, והאריות, ושבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, והציצים והפיתוחים, ופרחי השקד, ואשכולות הענבים, ושני האריות בעלי הכנפים הסוככים עליו, המחזיקים בכתר התורה הנוצץ בזהבו. והעמוד המגולף והבמה. ואתם הציורים שעל הקירות, מזלות חדשי השנה. והכפה המצוירת, השמש והירח וכל צבא השמים. וביום ראש חודש אלול היתה חגיגה גדולה של חנוכת הבית. המקהלה והמשוררים שרו “מזמור שיר חנוכת הבית”, ואמרו הלל גדול, וסובבו את הבמה בספרי התורה. וקהל רב מִלא את בית הכנסת, וצבא על כל הפתחים. והגיעו כל נכבדי העיר, גבירים, נגידים, בעלי בתים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם. והרב הזקן ר' ישראל דרש דרשה גדולה, ושיבח את יוסיל ומעשי ידיו, ואמר כי הוא מצאצאיו של בצלאל בעבור שבנה את המשכן ופאר אותו, ועליו אמר הכתוב: ‘בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור… ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב’. ואסתר’ל רעיתו, שקראו לה ‘אסתר’ל המלכה’ עמדה בעזרת הנשים וזרחו פניה ועיניה היפות קרנו מאושר.

וכאשר כילה הרב הזקן את דבריו וסיים ‘ד’ ישמרהו ויצילהו מעינא בישא ומסטרא אחרא וממרעין בישין' ונאנח אנחה גדולה, היה הדבר תמוה מאד. ולאחר כל הברכות והדברים נערכה סעודה גדולה כיד המלך, בצהלה וברינה.

היה יוסיל מבקר בבתי הנגידים, שהיו משופעים ברהיטי פאר, חטובים ומגולפים, מהם מעשי ידיו של יוסיל ומהם שהובאו ממרחקים, כורסאות, וארונות, וקמטרים, והיו זקוקים לתיקון ולחידוש, והיה מתפרנס בכבוד גדול.

ויהי היום והאלהים ניסה את יוסיל, והוא עושה מלאכתו בבית אחד הנגידים, כמימים ימימה. ובעוד הוא שקוד על מלאכתו, הגיעה לכאן מכרכי הים קרובת משפחה. אשה יפהפיה. לבושה שָני ועדיים, ונתנה את עיניה ביוסיל וחמדה אותו, ותאוָתה ותשוקתה בערה בה כאש הגיהנום. היתה עומדת לידו, וצופה במלאכתו, וחושקת בו. עמד יוסיל, בזרועות חשופות, אמיצות, בחזהו הרחב השעיר החשוף. עמד על רגליו האיתנות וכף ידו הרחבה, אצבעותיו הארוכות, והוא מפליא לעשות בהן, פניו הרחבים, עטורי הזקן השחור עשוי למשעי, עיניו השחורות שופעות אור, חום ותום. והוא מזמר לעצמו, ומגלף וחורט. וכולו השראה של יצירה, ועל פניו דוק של חלום, של משאת נפש וחזון. ואין האשה יכולה להמיש עיניה ממנו. מייפה עצמה, ומקשטת עצמה כל יום, ומבשמת עצמה במיטב הבשמים, ונוסכת שכרון מסחרר. והיא סובבת סביבו, ועוקבת אחר מעשי ידיו ומרשרשת בשמלותיה שכולן שש משזר ומשי. ומכבדת אותו מדי פעם בכיבוד נאה, במטעמים, ובמשקה. היתה פורטת לפניו על הפסנתר וממלאת את הבית בצלילים נעימים ערבים ומושכים את הלב, וגורמים לכמיהה וערגה. וראשו של יוסיל סחרחר עליו, והוא נאבק עם עצמו ומייסר את עצמו וחש איך הוא נמשך ונלפת ברשת הפתוחה לרגליו. לימים כאשר כל בני הבית נעדרו הימנו לשבוע ימים, ונשארו המשרתים והמשרתות והאשה היפה, לא עמד בו יצרו וחטא באֵשת איש, ושקע בשכרונו בחמדת בשרים, אך לא יכול היה יותר להנתק ממנה.

תם שבוע ימים וכשם שהופיעה לפתע, כך נעלמה, לאחר ששׂבעה ממנו מלוא חפניה, שמצצה את כחו ואונו. והותירה את יוסיל לאנחות. נפלה רוחו בקרבו, ובעוד הוא מייסר את עצמו על החטא הנורא שחטא שחייבים עליו ארבע מיתות בית דין, היה מתגעגע אליה, לאותה אשת חמודות, ולא ידע מרגוע. פניו נפלו וחָורו והיה מהלך כמתעתע. שמטו ידיו, נָשתָה גבורתו, שבת ממלאכתו. הוליכוהו מרופא לרופא, ואין מרפא. היה שוכב ימים ולילות ונאנח, ומדבר אל עצמו: פושע, עוכר ישראל. היו תוקפים עליו הגעגועים, והוא יוצא לרחובות לחפש אחריה, סובב סביב בית הנגידים, ומריח כמו כלב ציד, ועם חשכה חוזר. ובבית יגון ואנחה, שבתה מלאכה, שבת זמר.

אך לא תמו חסדיו, ונפלאו דרכי הבורא, והוא הכל יכול מפליא לעשות. ביום הששי עת שבת ממשמשת ובאה, בצהרי היום, משרך יוסיל רגליו, והן מוליכות אותו אל סף ביתו. הוא מתישב על המדרגות ראשו נתון בין ברכיו, והוא בוכה חרישית ונאנח אנחות עמוקות. כל גופו רועד מעֹני ומצער. ואסתר’ל יוצאת ומכניסה אותו אל הבית פושטת את בגדיו הצואים, ורוחצת את גופו מכף רגל ועד ראש, כל אצבע, כל צפורן, מיטיבה את שערות ראשו ואת זקנו, מוציאה מהם כל שדבק בהם, קוצים וגבעולי קש. מכבסת את בגדיו, מנקה ומצחצחת את מגפיו, ומלבישה אותו את בגדי השבת. הבן, המפרנס היחיד, שירש אומנות שבידי אביו, והבנות, מציצים באביהם. הבנות סוקרות אותו, נושקות לו על פניו, על מצחו ומלטפות את ידיו, ומתרפקות עליו. מתעטף הוא בטלית ואינו מורידה, אוכל עטוף בטלית וישן עטוף בה, כאילו היא סוככת עליו ושומרת עליו, מגינה עליו מכל רוח רעה. וכך הוא עומד כל השבת בחלון עטוף בטליתו, מציץ החוצה. עוברים יהודים הממהרים ונחפזים לבית הכנסת, מעיפים מבט עליו, “גדולים רחמי שמים” ונאנחים. כולם מְצֵרים בצרתו, בתוכחת אלהים שירדה עליו. יש אומרים שהכל בזכותו של ארון הקודש, העמוד והבמה שכולם נעשו בטהרה ובקדושה, בבית הכנסת הגדול, אשר מתפללים בו ומתמלא אדם רב רק בשבתות. כל ימות השבוע מתפלל רק מנין אחד, באחד החדרים הסמוכים שעשוהו למעין “קלויז קטן”, ואילו בשבת מתמלא בית הכנסת קהל רב. מתפללים ליד העמוד, פותחים את ארון הקודש, וקוראים בתורה, מעל גבי הבמה. ואפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו, המייסר את יוסיל על שלא עמד בנסיון, אינו יכול לעמוד בפני קדושת המקום, נגד קהל עדת ישורון, נגד הכרובים והשרפים האריות והנמרים שחרתו בקדושה ובטהרה ידיו של יוסיל. נגד כתר התורה, ונגד צבא השמים, שצייר יוסיל. נגד כוכבים ומזלות. שהרי כולם מתפללים ומתחננים לשלומו, ולו לשבת אחת.

אסתר’ל אינה משה ממנו כל יום השבת. כל הלילה היא מאזינה לנשימתו, ישן הוא שינה עמוקה. יורדת מדי פעם מכסה אותו ומציצה בו, נושקת לו על מצחו. יושבת היא מכווצת בפינתה, וממררת בבכי, “אלי, אלי למה יסרתני, אני סלחתי לו, אני מחלתי לו, ואתה, אל רחום וחנון, שעליו נאמר ‘והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו’, אינך יכול לסלוח לו. והרי אין אנו מלאכי השרת, שאין בפניהם לא קנאה ולא שנאה, בשר ודם אנו, על כל היצרים שנתת בנו. אני רעיתו, אשת חיקו סלחתי לו על חולשת דעתו, ואתה אלהי הסליחות שעה נא לתפלתי. מחל, סלח כפר נא, אם לא בזכותי, אשה חוטאת, הרי בזכות ילדי שלא חטאו ולא פשעו”. עומדת היא אסתר’ל בפנת הבית שופכת דמעותיה, תחינותיה. כבר קרבה שעת שקיעה, עוד מעט ושבת קודש תעלה ותסתלק, והיא מחכה לנס, לפלא. ישן יוסיל שינה עמוקה ואסתר’ל אינה עוצמת עין, מחזיקה היא בכוח איתנים את ליל מוצאי השבת, שהיתה רוצה שתארך ימים ושנים אולי יתרחש הנס, הפלא.

אך ננעלו שערי שמים, ואין תפלתה וטרוניָתה עולות למרום. ‘המבין ומביט ומאזין ומקשיב’ טרוד בענינים אחרים. גזירה היא מלפני הקב"ה, ואין להשיב. אך האיר השחר, יוסיל מתרומם ממשכבו, מביט לכל עבר, לובש בגדיו שכובסו וטוהרו, שכיסיהם מלאים דברי מאכל. עיניו תוהות בוהות, נבוכות. מחליק בידיו על רהיטי הבית, הארון, השולחן, הכסא, מחפש מגע עם העץ. נועל מגפיו ואת כובעו הרחב, המעוך, כורך סביב גופו את החבל. עומדת אסתר’ל רועדת כולה. הילדים עומדים סביבה אחוזי פחד וחרדה, ויוסיל פוסע אל עבר הדלת. צוָחה נשמעת מפי אסתר’ל. יוסיל פותח את הדלת זורק מבט אחרון על החדר, על האשה והילדים, ובבת אחת ניתק ממקומו, מתפרץ החוצה, משאיר הדלת פתוחה לרוחה, וכך שוב פותח במצעד הארוך. מחיש צעדיו, ומדבר אל נפשו. צועד וצועד.

*

שאלנו את ר' יונה,

“ר' יונה מהו ענין ‘הארמון המכושף’ שמקקנים בו שדים ורוחות?”

“אֶ ארמון מכושף, שדים ורוחות, הבל הבלים. זהו מַעַנשֶה יוּשֶן (מעשה ישן). סכסוך שבין שני גרפים שנמשך דורות על דורות בין יורשים של יורשים של יורשים, ואין לדבר סוף. לפני שנים רבות, כאשר כל ארץ זו היתה בשלטון ממלכת פולין, הקים כאן גרף גדול וחשוב, ממשפחת מלכי פולין, ארמון ומבצר לידו. שלושה כפרים היו שייכים לו, אכריהם מעבדים שדותיו וגניו ומשרתים בארמונו. נטע יער, וגן שהיו בו מכל מיני הפירות ומכל מיני העופות, ובנה אורוות לסוסים ומרכבות. בשנות חמלניצקי נערכו קרבות גדולים, העיר נחרבה, הקהילה חרבה, ואילו על הארמון ניטשו קרבות כבדים ימים רבים עד שכבשוהו, והפכוהו לתל חרבות. את כל העיר, פרט לארמון, ואת הכפרים אשר מסביב נתנו במתנה לגרף רוסי, מרואי פני המלך, והוא גדול וחשוב מאד. אך גם הגרף הפולני היה מרואי פני המלך הרוסי, הצאר, ונטה חסדו אליו, ונתן לו את הארמון במתנה. אך הגרף הרוסי לא ויתר, והם החלו להתדיין, ועדיין מתדיינים ביניהם, כלומר היורשים. והדיון עובר ליורשי היורשים, ואין לדבר סוף. וכאן, עומד הארמון המוקף ביער, עומד בשממונו”.

יִשָנֶה נָא אֵלַי בְּכָל יְקָרוֹ

חֲזוֹן קַדמַת יַלדוּתִי

וּבוֹקר חַיַי יַעַברֵנִי

בִמלֹא מָתקוֹ הָרִאשוֹן

(ח.נ. ביאליק, “אחד אחד ובאין רואה”)

פתיחה [מעין אחרית דבר]¹³⁸    🔗

החיים. שנות חיים. הם מעגל שאתה רץ, נחפז, לקראת הלא נודע, וכל יום של מחר הוא בלתי ידוע. אתה נישא קדימה עמוס שאיפות, מאויים, תקוות, אכזבות וכשלונות. שבע נופל ושבע קם. ופתאום, וזה קורה כל כך פתאום, אתה חש כי המעגל הולך ונסגר עליך, ואין לאן לרוץ. סוף המרוץ. ואתה עומד מופתע ונדהם, ממש מול אותה נקודה אשר ממנה התחיל הזינוק. ובאפס מעשה, כאשר השאיפות והמאויים כבו, ואף הרמץ החם והגחלת הלוהטת עדיין הופכים לאפר, עומד אתה תמה על עצמך ומשתוקק להשקיף על אותו מסלול עגול שצעדת בו, שאצת בתוכו שנים ארוכות. לא, אין זה דין וחשבון הנפש, הנוקב המשווע עם עצמך. את זאת אתה עושה כל ימי חייך ללא הפסק. על מחדלים, חולשות, טעויות, רפיון ידים ועצלות, השתמטות מחובות, חוסר אחריות, כל אותם ארבעים ושמונה “על חטא” שאנו מכים על חזנו ומבקשים סליחה, מחילה וכפרה. ואין להם מחילה. פשוט, אחרתָ את המועד, ואת הנעשה אין להשיב. ואתה יושב עם עצמך, דומם, בדד, ומקבל על עצמך את הדין. ואתה מגשש באפלת הבדידות, תוך יסורי מצפון ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום. הקרקע נשמטת מתחת לרגליך ואתה מחפש לעצמך פיסת קרקע להציב בה את רגליך כדי שתוכל להחזיק מעמד, כדי לא להתמוטט.

וכאן קורה אותו נס, אותו דחף פנימי, אותה סקרנות לוהטת, להשקיף על אותו מסלול שצעדת בו, מאותה נקודת הזינוק הראשונה של תום ילדות, של זוהר נעורים, כדי לטבול בהם, כדי להשיב את נפשך היגעה, ולו בדמיון, של מבט לאחור וקדימה, בחוויות שהן כולן שלך, ורק שלך. ותפילה אחת בלבי, שזכרוני יעמוד לי, שלא יתעתע בי. וכבר קִדמני סופר עתונאי בספר זכרונותיו, בפיסקה שכה מבטאת אותי, את רצוני, שאף הוא נטל אותה מסופר אחר (צרפתי). וכה דבריו: “לזכור באהבה ולכתוב ביושר”. ואני רוצה בכל לבי ומשתוקק לקים את שניהם. לזכור באהבה: הן שנות ילדות ונעורים אהובים עלינו ביותר. אתה רשאי לעטוף אותם באהבתך הגדולה, בכל חום הלב, ביפעתם ובזהרם. לתאר נופים אהובים עליך, דמויות שאהבתם אליך ואהבתך אליהם, זרימתם אינה פוסקת, כל הימים. אך כאן בא וקובע הסייג: לכתוב ביושר; הוה אומר לספר עובדות כהוָיתן. שהרי העובדות עצמן של אותן שנים העטויות ביפעה זוהרת הן כה יפות ומנעימות, ויהא זה חטא לא יכופר להסתבך ולהמציא דברים שלא היו ולא נבראו, ליצור תדמית לעצמך שאין בינה ולבינך ולא כלום. להסתבך ברשת סבוכה של שקרים קטנים שהופכים לשקר אחד גדול שאין מוצא ממנו. נמצא שאתה במו ידיך מקפח את עולמך. ומרגע ששמתי לי לקו אותה אימרה נבונה וקולעת נָשמתי לרווחה.

לזכור, להזכר ולכתוב. אין טעות יותר גדולה מזו, להניח כי ביום מסוים, בשעה מסוימת, מתישב לו אדם ומחליט בנפשו להעלות זכרונות ילדות ונעורים. אלו מלווים אותך כל ימי חייך. הם רקומים וארוגים בכל ישותך. הם מופיעים מדי פעם מציצים עליך ואתה עליהם ונעלמים, ושוב מופיעים, מנצנצים ושוב נעלמים. והם אתך והם בתוכך.

משול אדם לעץ השדה, ימיו ושנותיו הם כְּבַדִים ופֹארות וענפים וסבך העלים. והזכרונות הם כצפרים המקננות בין עפאיו וזלזליו. הן מנמנמות רדומות. מדי פעם פוקחת אחת את עיניה, הומיה, משמיעה קול צפצוף דק. מעין איתות. להודיעך כי היא חיה וקיימת בזכות עצמה. אתה שקט ובוטח כי הן כולן שם. מחכות לגאולתן. ואתה יוצא למסע הארוך מסע ‘בראשית’ ומהרהר בלבך ומתאר לעצמך את התענוג הגדול, המופלא: להתחיל לסובב את הגלגל מראשיתו, לשבת ולהסתכל בסרט של תמונות, של חויות. אסתכל וארשום. וארשום. ואני פותח את הסרט והוא מתחיל לנוע.

וכאן מתרחשת אותה חויה מסעירה, המאיימת להביא עלי ועל כתיבתי כּליה. רק נגעתי בגזעו של העץ, ונערתי אותו קלות, נשמעה פתאום המולה רבתי, סואנת, רועשת, של אלפי צפרים, זמירים, בלבולים, עפרונים וגם טווסים המתהדרות בנוצותיהן הססגוניות, וכולן עטו עלי להקות להקות. הן רוקדות סביבך, מהגות, מצפצפות, הומיות. והן מבקשות על נפשן: “אתה זוכר אותי? כן? כן? רשום אותי! רשום אותי! כתוב אותי! ואותי, ואותי, בל נֹאבַד בתהום הנשייה והשיכחה. הרי באנו להפרד מאתך, הן לא תתפנה אלינו יותר, הן לא תשוב אלינו יותר.” יושב אני אובד עצות ומתחנן על נפשי, ומדבר ומבקש: “צפורי הנחמדות. חוסו, רחמו עלי. מה לכן כי שַמתֶן מצור עלי, כי איך אוּכַל לתאר את כולכן? לא סופר אני, לא משורר, שפתי דלה, וזמני קצר, קצוב.” ואני מושיט את ידי ותופס מתוך הלהקה ההומה סביבי צפור אחת, מחזיק בה, מסתכל בה עמוקות, ארוכות. מנער את האבק שנצטבר עליה, ומנבכי הימים צפה ועולה תמונה בהירה, לכל פרטיה. אירוע, חויה.

אתה יושב משתאה, אך למעשה אינך יושב כלל, אלא מתחיל להתנועע. אתה הצופה ואתה המשחק. אתה שומע צלילים, קולות, אתה מריח ריחות. ריחו של הבית, ריחו של הרחוב, ריחם של שדות, יערות. טעמם של תבשילים, דברי מאפה, פירות ירקות. אתה לא לבדך. אתה מוקף אנשים רבים, בני הבית וכל הבאים בתוכו. אנשי העיירה צעירים וזקנים, אכרים, אכרות. אתה רואה צבעים, גונים, זריחה ושקיעה. המולת ילדים סביבך, אתה מצטרף אליהם, ואתה הופך אחד מהם. ומתחיל לחיות את חייך מחדש. אתה צוחק. אתה בוכה. אתה שר ורוקד ומתרוצץ. אתה תוסס, אין לך מנוחה. אתה עולה במתח הסקרנות ובלהט הילדות והנעורים.

אותן הצפרים שלא צדתי מקוצר הזמן ומקוצר הרוח, אני משלח לחפשי והן שבות אל קניהן.

נספחים

 

נספח א: ראיון עם פנחס גוברין¹³⁹    🔗

המראיינת: איילה דן־כספי

[28.5.1974]    🔗

נפתח בביוגרפיה מקוצרת. בבקשה.

ת. נולדתי בעיירה קטנה באוקראינה, פלך פודוליה. אני חייב לומר שכל מה שיש בי אני חייב לאבי ולסבא. מהם ירשתי את הכל. סבא היה תלמיד חכם, ואבא היה יהודי משכיל, שאצלו היו הולכות ההרצאות על הרמב"ם ועל אבן־ עזרא ועל אחד־העם ועל ביאליק – הכל כרוך ביחד.

בבית ובמשפחה היתה תכנית ערוכה שב־1914 – כשימלאו לאחי שתים עשרה שנה ולי עשר שנים – ניסע עם אבא דרך אודסה והוא יכניס אותנו לגימנסיה “הרצליה”.

כבר אז הגיעו הביתה כל מיני חוברות שיצאו בוארשה, באודסה, בתל־אביב, ביפו. כל הספרות העברית, ספרות לילדים, ספרות לנוער. אפשר להגיד שמגיל שלוש התחלנו כבר “לקשקש” עברית. בילדותי הלכתי לבית ספר עברי מהראשונים שבאזור, אבל כשהייתי בגיל עשר פרצה מלחמת העולם. הגיע זמן בו אבא היה צריך לנדוד לעיר הגדולה, ברצלב, שם הוא פתח בעצמו בית ספר עברי. התקבלתי לגימנסיה הרוסית. אחרי שעברתי את בחינות הכניסה, עמדה עוד ההגרלה של הנורמה העשרונית, על כל תשעה גויים יהודי אחד. גם בכך זכיתי. למדתי בגימנסיה עם כל מיני משברים ומעברים של מלחמה ושל מהפכה, שזה פרק בפני עצמו, עד 1920.

ב־1920 נעקרה הציונות מהרחוב היהודי ואנחנו חזרנו לעיירה. ב־1920, בנר השמיני של חנוכה, יצאתי עם אבא לגבול, עברנו את הגבול של בסרביה. אחי עקיבא הקדים אותנו בשלושה חודשים. הגענו לעיר אורגייב.¹⁴⁰ שם היה לסבא אח. הגענו אליו. חודש ימים אחרי זה נפתח בית “החלוץ”. נכנסתי לבית “החלוץ”. בפסח של אותה השנה יצאנו בדרך לארץ־ישראל. זו היתה הקבוצה השביעית הדוברת עברית. הגענו לקושטא אחרי מאורעות אחד במאי 1921. בטרם היה בדעתנו להמשיך באותה אניה ליפו, כבר קידמה אותנו הבשורה הגדולה, הגזירה שיצאה מטעם הנציב העליון, הרברט סמואל, שנקראה “סטופ־אמיגריישן”. עם כל־הכבוד הורידו אותנו מהאניה והלכנו לבית “החלוץ” שנשכר אז על־ידי מרכז “החלוץ” בעזרת כספי הג’וינט כמובן. ל“החלוץ” לא היו כספים לכך.

למעשה זה היה ארמון ששכרו אותו. ארמון עם כל היופי שיש בארמון, עם הגן הגדול, עם הקירות המצוירים, עם מכבסה מכאנית, עם מאפיה. אנחנו, היחפנים, הסתדרנו בתוך הארמון הזה והתחלנו ללמוד את העניין הזה ששמו “סטופ־אמיגריישן”. ישבנו עם כל קוצר־הרוח. עבודה לא היתה. הסתובבנו ושוטטנו בעיר, נהנינו מהיופי של קושטא. אבל גם זה נמאס.

היינו קבוצה קטנה מלוכדת בתוך הקבוצה הגדולה. אני אמנם הייתי מפודוליה, אבל בתוך בית “החלוץ” נפגשתי עם קבוצה מאד מעניינת. זה היה אולי גורלי בשבילי. כולם יוצאי המושבות היהודיות בחרסון. בחורים חסונים, נשים יפות מאד. כולם עובדי אדמה, בריאים בגופם וברוחם. רובם דיברו רוסית, קצתם דיברו עברית. אני הייתי בין ה“עבראיסטים” הראשונים, אפילו שימשתי מורה לעברית למרות שאז טרם מלאו לי שבע עשרה שנה.

פנו אלינו ממרכז “החלוץ”, שהנה על־יד קושטא ישנה מושבה יהודית ששמה “מסילה חדשה”. במושבה זאת, טרומפלדור שנתיים לפני כן, בדרכו מרוסיה לארץ, ייסד חוות הכשרה, כדי שתשמש תחנת מעבר לחברי “החלוץ” שיבואו מרוסיה לארץ ישראל, ובמידה ושיצטרכו להתעכב – שיהיה להם איפה לעבוד. מרכז “החלוץ” הציע לנו, החקלאים (גם אני נכללתי בין החקלאים) – לפתוח מחדש את החווה הזאת, שתשמש חוות הכשרה, מה שטרומפלדור לא הספיק, שנשלים אנחנו את המלאכה שלו.

יצאנו קרוב לעשרים איש, רובם יוצאי מושבת חרסון, פתחנו מחדש את המחסן, הוצאנו את הכלים שטרומפלדור וחבריו עבדו בהם, קיבלנו את חלקת האדמה ושם תקענו את האהלים שלנו. כל הקיץ שהינו בתוך הקבוצה הזאת, עיבדנו ירקות, ניקינו באר והיא נתנה לנו את המים והשקינו, והיו עצי פרי. אחר כך גם עבדנו בשדות של האכרים היהודים.

המושבה “מסילה חדשה” אִכלסה כארבעים משפחות שלא הצליחו איכשהו להתנחל בארץ. ב־1910, כאשר היתה עליה גדולה מרוסיה, אמרו – ארץ ישראל שייכת לטורקיה וזה חלק מטורקיה, “מסילה חדשה” זה גם כן טורקיה, אז בינתיים נעשה מין לינת־לילה עד שנגיע לארץ ישראל. הם קנו את האדמות וייסדו מושבה יהודית, ואנחנו עבדנו גם בשדות ובקציר.

מה שמעניין בקבוצה זאת, שהיתה קבוצה מענינת גם מבחינה אישית. היתה שם החברה יהודית שמחונית, ובעלה מרדכי, יאני אבידוב (אוסטרובסקי), אשתו נסיה למשפחת קוקסו, מיכאל קוקסו (כפרי), אחיו חיים, זאב דורסיני ואשתו בילה. היה יצחקי, ממנהיגי פועלי ציון בארץ, היה בבלי ממייסדי גניגר ועוד. אלינו היו באים השליחים מארץ ישראל ומגיעים לקבוצה שלנו והיו לנים בה. ביניהם היה גם חיים שורר, פרוזנסקי לוינסון מאנשי “השומר”.

אחד הדברים החשובים – קיבלנו משכורת מהג’וינט, חצי הלך לרכישת נשק, כל חלוץ שעלה לארץ היה צריך לבוא עם אקדח משלו, בלי זה לא הלך; עברנו גם אימונים. לאותה קבוצה ובעזרת אותם שליחים הגיע אלינו הקונטרס, שם היתה התכנית של לבקוביץ שהגיש אותה לקונגרס.

לבקוביץ (שנקרא אחר כך לביא) דיבר על שלושים אלף דונם (לאחר שהעמק נרכש ושטח האדמה היה גדול), שם ייסדו קבוצה גדולה בניגוד לקבוצות הקטנות, והאנשים שיעלו צריכים להיות מאות, הם יהיו מגדוד העבודה. ככה צירפו שלושה גורמים חשובים מאד – גדוד העבודה שרצה להתיישב, העמק שנרכש והתכנית של לבקוביץ על הקבוצה הגדולה שביסודה משק חקלאי גדול שצריך לייצר את כל צרכיו לעצמו; גם מלאכה, גם תעשיה וגם חקלאות, בהיקף עצום.

זה משך מאד את לבנו ושלחנו מכתב על ידי חיים שורר שימסור אותו למזכירות גדוד העבודה, ואם אפשר גם ללביא, שהנה אנחנו קבוצה חקלאית, כולנו מאומנים בעבודה חקלאית, רוצים להיכנס לגדוד העבודה ולעלות לעמק.

עלינו לארץ בעשרים ושניים בנובמבר של אותה שנה, אחרי שחיסלנו את הקבוצה ב“מסילה חדשה”. שני חברים שלנו: זאב דורסיני ומיכאל כפרי (שנקרא אז מיכאל קוקסו), יצאו למזכירות של גדוד העבודה. עין־חרוד כבר עלתה שלושה חודשים קודם, ולמזלנו הגדול אפשר להגיד, נודע לנו במזכירות של גדוד העבודה שהנה בעוד שבוע ימים עולים על נקודה חדשה, לא רחוק מעין־חרוד – תל־יוסף. לא היה גבול לאושר שלנו, להגיע לארץ ותוך שבוע ימים להתנחל בעמק! מי היה יכול לחלום על זה?

יצאנו יום אחד לעין־חרוד, למחרת בבוקר יצאנו יחד עם פלוגת מגדל שהגיעה לעמק והצטרפה לקבוצה שלנו. היתה עוד קבוצה קטנה מביתניה שגם היתה שייכת לגדוד העבודה. הלכנו ברגל בבוקר יפה מאד של חודש כסלו, לאורך הגלבוע, בראשנו רכב צבי ניסנוב השומר הידוע, והוא הראה לנו על גבעה שאז נקראה תל־חסאן. עלינו על הגבעה, זה היה מעין מבצר ישן. הקמנו את האהלים והתחלנו לרקוד; שכחנו לאכול ושכחנו לישון ורקדנו כל הזמן.

שם התבצרנו. צריך להגיד שההתנחלות וההגנה הלכו ביחד. כל אהל קיבל רובה וכבר בערב היה מסדר של כל אנשי ה“הגנה”; היינו כשישים איש, ועשרים רובים. באותו ערב ישַנו בחפירות שחפרנו וכיסינו את כל הגבעה באש, למען ידעו הערבים בסביבה שכאן מתנחל כוח.

תל־יוסף היתה חוויה גדולה מאד, חלקת האדמה הראשונה בארץ, לתקוע שמה יתד – היתה זו חוויה גדולה. ניתן לומר שהחורף הראשון עבר בחבלי התאקלמות קשים. זה היה חורף גשום באופן בלתי רגיל, כמעט שלא התרחקנו מהגבעה, מסביב היו ביצות; היינו מנותקים מעין־חרוד, היינו מנותקים מתחנת בית־השטה; היינו מוקפים בביצות שהיו גם בלי הגשמים, הגשמים עוד הוסיפו להן. רק סיקלנו קצת את המדרונות. וכדאי לציין מומנט אחד, אמרתי שבנר חנוכה האחרון עזבתי את העיירה, ובנר חנוכה אחרון באה כל מזכירות גדוד העבודה, הדליקו מנורת חנוכה – שמונה נרות והיה טכס גדול. ואז נתנו את שם הנקודה ‘תל־יוסף’. השם היה “קצר” מאד: “תל־יוסף, גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור, עמק יזרעאל, ארץ ישראל".

התקשרנו מאד למקום הזה. כשהאביב הגיע התחלנו להגיח מתוך האהלים, להתפשט בעמק; התחילה תכנית ברוייאר לייבוש הביצות, התחלנו לייער את המדרונים, עשינו את גן הירקות הראשון, את המשתלה הראשונה, פרות ראשונות, פרדות ראשונות, קציר ראשון. מה שהיה מיוחד בגדוד העבודה ואולי זה הביא לפילוגים, זה היה שִפעת הנעורים ושמחת־נעורים בלתי רגילה. היו נערים בריאים בגופם ונערות חמד מלאי תאוות חיים גדולה ויצרים עזים מאד, ורצון לחיות ורצון לחבוק זרועות עולם.

אבל התנאים היו כל כך עלובים, כל כך דלים וכל כך עניים, תנאים כל כך פרימיטיביים. והניגוד הזה בין התרבות שהבאנו אתנו – כל אחד הביא תרבות, במיוחד אחרי המהפכה, ואת התרבות הרוסית אי אפשר לשים בצד. ולצאת מהתבערה הענקית הזאת ששמהּ המהפכה הרוסית, ובייחוד הנוער – מי שהלך לצבא האדום, מי שהלך ללימודים, מי שהלך להשתלמות, כל אחד מצא את מקומו בתוך המהפכה. ופה התרכזנו קבוצת בחורים ובחורות, ההרגשה העמוקה היתה שבאנו להקים את המדינה היהודית, לא פחות ולא יותר, ולא לייסד רק ישוב. לגדוד העבודה היו אספירציות גדולות מאד, דיברו על קומונה כללית, צריך להגיד שגם בן־גוריון דיבר על קומונה כללית של הפועלים, קופה משותפת ושוויון בחיים; והרצון להתפשטות.

התנאים שהסוכנות היהודית אז העמידה לרשותנו היו עלובים מאד. התחילו לייסד פלוגות והתחילו להשתלט על מחצבות. בגדוד העבודה היו אלפיים איש, בזמן ההוא זה היה מספר עצום. התחילה עבודת מסילת הרכבת בראש העין, הצטרפו אלינו אנשי “השומר” מכפר גלעדי ותל־חי, פלוגה בירושלים, פלוגה במגדל, סלילת כבישים וכיבוש העמק.

אבל לא ארך הזמן והניגוד בין הנהלת משק שיוכל לקיים את עצמו ופלוגות שלפעמים היתה להם עבודה ולפעמים לא, כל זה להחזיק בקופה משותפת, זה היה כמעט בלתי אפשרי. מכאן התחיל הפילוג.

אני צריך לומר שבחיי בתוך התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה עברתי הרבה פילוגים בארץ, אבל זה היה הפילוג הראשון והיה מאד מכאיב. אפשר להגיד שהפילוג הזה קֵרב את קצה של תנועה מאד מפוארת ששמה היה גדוד העבודה. זה היה מיטב הנוער הרוסי. והמאבק בין הקמת משק ובנין משק לבין קופה משותפת לכל הפלוגות בארץ, הביא לידי כך שלא היתה דרך אחרת אלא להפרד.

הפירוד אז, אפשר להגיד כי בעקבותיו נוצרו אצלי כמו אצל חברי הקרובים ביותר רגשות הערצה ויחס עמוק לאנשי העליה השניה, ממש הערצנו אותם. דמויות כמו לביא, שמוליק הפטר, טוביה מתוס, גולדשטיין, בתיה ברנר, רבקה דנית – כל אחד ואחד היה אישיות בפני עצמו.

נוסף לזה, הודות למשבר הזה והחיכוכים בין ההסתדרות ומרכז גדוד העבודה (בראשה עמד אלקינד שרצה למעשה להשתלט על ההסתדרות), זה הביא אלינו את כל האישים של ההסתדרות; הם חיו אתנו את כל המשבר. אנשים כמו בן־גוריון, ברל, הרצפלד, שקולניק, ברץ, בן־ציון ישראלי. אנחנו מאד מאד נשענו עליהם ואהבנו אותם מאד, ולביא – שכולם היו חברים שלו והם למעשה חיו את המשברים שלנו.

לא עזר שום דבר, כל אלה שרצו להקים משק עצמאי נאלצו לעזוב את תל־יוסף. זה היה ניתוח קשה מאד, לעזוב את הגבעה הראשונה שנטעת, את העצים הראשונים, פתחת את התלם הראשון. אנחנו קיבלנו את עין־חרוד ותל־יוסף נשארה במסגרת גדוד העבודה.

שורשו של הויכוח שהתנהל בגדוד העבודה לפני הפילוג, אפשר לנסח אותו במשפטים קצובים. האספירציות של גדוד העבודה, בראשם אלקינד ואחרים, גם יצחק לנדסברג (שדה) שהלך יחד עם אלקינד, וגם יהודה קופילביץ (אלמוג), כל אלה שעמדו בראש גדוד העבודה, האספירציות שלהם היו גדולות, למעשה זה היה כיבוש העבודה בארץ – בסלילת כבישים, בתחבורה, במחצבות, בבנין, במסילות ברזל; חדרו אפילו לתוך הצבא הבריטי, ה“ג’יפים” לא מאסו בזה והלכו גם לשם. הם בנו את בתי הקברות הראשונים לחללי מלחמת העולם הראשונה של האנגלים בהר־הצופים וליד באר שבע.

לא היה שדה פעולה אשר גדוד העבודה לא שאף לחדור לשם. המגמה היתה לכבוש את כל ענפי העבודה. לעומת זה לא פסק מן השאיפה לייסד גם משקים חקלאיים. ואת זה עשו בעין־חרוד ותל־יוסף; למעשה את כל העמק רצה גדוד העבודה לכבוש. היה ויכוח גדול למה ייסדו את כפר יחזקאל, למה נתנו אדמה לנהלל. כל העמק, מחיפה עד בית שאן היה צריך להיות שייך לגדוד העבודה. זאת היתה האספירציה. אחר כך בקונגרס התחילו לנגוס חלקים חלקים, והיו מריבות קשות עד שלבקוביץ הציל בקושי את האדמה בשביל עין־חרוד ותל־יוסף שהיו צריכים להיות למעשה משק אחד; האדמות היו ברציפות.

מן הראוי להדגיש כי גדוד העבודה היה ממייסדי ה“הגנה” בהיקף ארצי. כאן התרכזו אנשים רבים שהיו בצבא האדום, רבים שהיו בצבאות אחרים, רבים שהגיעו לקצונה ובלי נשק אי אפשר היה להתקיים. נוסדה ה“הגנה” מתוך כך ש“השומר” קסם לנו עוד בגדוד העבודה. המטרה שלהם היתה לנהל ולייסד את ה“הגנה”, אולם השיטות של “השומר” לגבינו, הרוסים, היו מיושנות מאד. שיטות ה“הגנה” כפי שאנחנו הבנו אותן היו כבר בהיקף יותר רחב.

בגדוד העבודה נכנסו גם אנשים יוצאי הלגיון העברי, כך שקם כוח הגנתי גדול. היה ויכוח עם “השומר” על תוכנה של ה“הגנה”, בו השתתף בן־גוריון ובן־צבי ואליהו גולומב ביחד עם מזכירות גדוד העבודה.

[3.6.74]    🔗

אנחנו ממשיכים היום בנושא הפילוג בגדוד.

ת. הפילוג בגדוד העבודה היה התנפצות של חלום גדול, חזון גדול. בשבילנו הצעירים החולמים והתוססים – חיינו בתחושה של עוצמה וכוח, שהנה אנחנו שבט גדול יוצאי רוסיה, המתפשט על כל הארץ וכובש את העבודה; חזון הקומונה הגדולה של פועלי ארץ ישראל. מאחורינו חיכו האלפים והרבבות של “החלוץ” הרוסי לבוא ארצה ולהצטרף אלינו. השם של יוסף טרומפלדור הלך לפנינו, והפך במשך שלוש שנים לאגדה קוסמת. מצד שני היה חזון של המשק הגדול המשתרע על שטח גדול, תכנון משותף, נטיעות, תעשיה, עבודות פלחה. שני החלומות האלה התמזגו ביחד.

מדובר היה על בניין כפר ועיר ביחד, שתהיה גם עבודה חקלאית וגם עבודה תעשייתית ושנזדקק לעיר מה שפחות. והנה עמדנו בפני חזיון שעלינו לעזוב את החלומות האלה של כיבוש, של התפשטות והתנחלות בכל אזורי הארץ. מדובר היה אפילו על עליה לחורן, כבר בימים ההם התארגנה פלוגה לעליה בעבר־הירדן לחורן, באדמות שהיו שייכות ליהודים. נעמדנו בפני עובדה שיש לעזוב, להיפרד מחזון גדול, גם מבחינה חקלאית, ולהצטמצם במשק קטן וסגור.

בראשונה דרשו שיוציאו אותנו מהגדוד, ההסתדרות באה ופסקה לחלק את המשק, וגדוד העבודה הסכים לכך. וכך נוצרה החלוקה שהיתה מאד מאד מכאיבה, הן מבחינת הדברים שאמרתי עכשיו, והן מבחינה זו שהפכנו לקומץ אנשים מנותק מתנועה גדולה בעלת חזון ובעלת מעוף. אז עוד לא היה המושג שקיים כיום, אבל מותר לתת את המושג של “היקף ממלכתי”, במלוא מובן המילה. מפני שהמטרה כבר אז היתה הקמת המדינה היהודית לאלתר, ועמדו כוחות מאחורינו.

לא פלא שבזמן הראשון הצטרפו ללביא לאט לאט כשלושים איש ולא יותר. ראו בהם בוגדים, עריקים, המחנה הלך וגדל והיינו כחמישים־שישים איש. ההסתדרות נתפסה להסכמה זו של גדוד העבודה על חלוקה, והיות שתל־יוסף נקראה על שם יוסף טרומפלדור, וגדוד העבודה נקרא על שם יוסף טרומפלדור, ברור היה שהם לא יוותרו על תל־יוסף.

וכך נפל הגורל, שרוב אלה שהיו בתל־יוסף עברו לעין־חרוד, ואלה מעין־חרוד ששימש כמרכז הגדוד, עברו לתל־יוסף. אבל זאת לא היתה רק חלוקה של אדמות, היתה חלוקה של נפשות, של ידידות, של חברות. הריב והויכוחים הכניסו גם חיץ בין האנשים. קשה היה גם להיפרד מדמויות כאלה שהם היו בשבילנו המנהיגות הגדולה: אלקינד, לנדסברג (יצחק שדה) יהודה קופילביץ ואחרים, אישים שהיו מנהיגינו. באותו זמן לביא היה אחד מהחבורה – אבל לא ראינו בו מנהיג.

מתוך כך, אני מוכרח להדגיש את תחושת הבדידות שהרגשנו. לאחר שכבר הסכים הגדוד לחלוקה, לאחר שללביא היה כבר חבר אנשים של כמאה איש, הלכנו לעין־חרוד בנפש חצויה ממש. היה קשה להיפרד מחזון כל כך גדול וליהפך למשק מסוים. אבל הדברים קרו כפי שקרו מפני שהיו דברים שהעיקו. משקי עין־חרוד ותל־יוסף קיבלו מהסוכנות עשרים אלף לירות תקציב, בזמנים ההם זה היה סכום דמיוני, והכסף הזה לא הלך לרכישת פרות, לא לכלי־עבודה, לא לנטיעות – אלא הלך לקופה המשותפת של גדוד העבודה כדי לקיים פלוגות שהיו מחוסרות עבודה. והכסף נאכל על ידי הפלוגות והמשק נשאר בלי משק. פעמיים לקבל אז עשרים אלף לירות מהסוכנות זה היה דבר בלתי אפשרי.

וככה הגענו לעין־חרוד בלי תקציב, כשהתקציב נאכל כולו. הוציאה אותנו מהבדידות העובדה שמפלגת אחדות־העבודה (למעשה כל חברי הגדוד היו אחדות־העבודה), והועד הפועל של ההסתדרות ואישים כמו בן־גוריון, רמז, ברל, שקולניק, הרצפלד, ברץ – נתנו לנו את כל התמיכה.

היתה התפתחות מסוימת בגדוד שהחל להראות נטיות יותר שמאלניות ורצון להשתלט על ציבור הפועלים בהסתדרות, נוצרו גם בין הגדוד והועד הפועל של ההסתדרות חיכוכים. כאשר אנחנו פרשנו לעין־חרוד, רצתה ההסתדרות וגם אחדות־העבודה לראות בזה מעין יצירה חדשה, יותר נאמנה לאחדות־העבודה ויותר נאמנה להסתדרות. מהם קיבלנו את התמיכה וזה חיזק אותנו.

יש לציין שמעין־חרוד לא כולם עברו לתל־יוסף, נשארו רוב אנשי העליה השניה שעם כיבוש העמק והתנחלות גדוד העבודה הצטרפו, אלה יוצאי דגניה וכנרת, אישים כמו טבנקין, חיה שרה חנקין, דוד סירקין, בתיה ברנר, רבקה דנית, רוזנברג – חיים כהן, חיים שטורמן, כל משפחת יצחק סבוראי, שמחוני, כרמי, אלה נשארו בעין־חרוד והצטרפו אלינו, כלומר היו ממייסדי עין־חרוד. אבל זה לא הספיק.

חיפשנו תוספת כוח. לביא פנה להלל דן שעמד בראש חבורת העמק. חבורת העמק היתה הקיבוץ הארצי במושגים ההם, השלישי בגודלו. היה גדוד העבודה שהיה גדול ביותר ומנה קרוב לאלפיים איש, והיה מפוזר בשלושים ושש פלוגות בכל הארץ, מהצפון עד באר־שבע. היה קיבוץ השומר־הצעיר, אז כבר עלתה בית־אלפא וחפציבה, והיתה חבורת העמק, שהיו לה גם כן פלוגות בחיפה, בבלפוריה, בכפר יחזקאל, בערך כמאתיים איש.

יש לציין שלעליה השלישית יש סימן מובהק שהוא נבדל ושונה מן העליה השניה. העליה השלישית הגיעה בקבוצות, וכפי שהגיעו בקבוצות ככה התערו בארץ בקבוצות; בין בקבוצות הכשרה ובין בקבוצות התישבות. והזרם היה גדול, במשך שלוש שנים הגיעו שלושים אלף איש, לתוך ישוב שלא מנה יותר מחמישים־שישים אלף איש, וכולם אנשים צעירים, שהגיעו בקבוצות.

חבורת העמק היתה מאד קרובה לנו, אותו חומר אנושי, “בני־טובים” מבתים טובים יוצאי רוסיה כמונו. היה טבעי שלביא פנה אל הלל דן ואמר לו: אתם שואפים להתישבות? הנה יש לנו נקודה, קיבלנו אדמות, אנשים – אין, בואו הצטרפו אלינו. היו דיונים ביניהם, והם אמרו שבחלקים הם לא מוכנים להיכנס אבל באופן עקרוני כל חבורת העמק נכנסת למשק עין־חרוד. ייקלטו במידה שהמשק צריך, לאט לאט ייקלטו כולם. ובאמת הגיעה תגבורת ראשונה, בתוכם הלל דן בעצמו וחבריו, בתוכם אליעזר ליבנשטיין (ליבנה). זו היתה תגבורת גדולה של שישים איש והם התמזגו מהר מאד, תוך חודש ימים אי אפשר היה להכיר בהבדל בינינו. בגלל המוצא, הרמה התרבותית והרקע המשותף.

התחלנו להתמסר לבנין המשק, למרות הנפש החצויה, המטרה הראשונה היתה בנין המשק, הלוא לשם זה התפלגנו. אני מוכרח לספר פה אפיזודה על נפש חצויה שזה הופיע אחר כך בצורת סיפור בתוך עלון של עין־חרוד. יצאנו מתל־יוסף ברכוש דל מאד, זוג פרדות נדמה לי, שתי פרות וחמור קטן ששמו היה משה’לה, וכלי עבודה מעטים מאד. ובתוכם גם פרד אחד ששמו היה “יגודנו”, למה “יגודנו”? כל הפרדות נרכשו מהצבא, גם הבגדים (כולנו לבשנו צבאית, הערבים קראו לנו מוסקובים) ובתוכם הצריפים שקנינו מהצבא. היה זוג פרדות, ועוד אחד בודד. בברכת יעקב נאמר על שבט גד: “גד גדוד יגודנו”; לזוג הפרדות קראנו גד גדוד ונשאר אחד, קראו לו איפוא “יגודנו”.

“יגודנו” היה עובד יום אחד בעין־חרוד, לפנות בוקר היה מתיר את עצמו והולך לתל־יוסף, שוהה שם יום וחוזר לעין־חרוד; שוהה פה יומיים וחוזר לתל־יוסף. הגעגועים שלו לתל־יוסף היו גדולים ולא יכול היה להבליג, ועל זה הופיע הסיפור “נפש חצויה” וזה סימל את התחושה של כולנו. זה דרך אגב.

כאן אני מוכרח לסטות הצידה ולהגיד שקשה מאד, לדעתי כמעט בלתי אפשרי, לדובב איש העליה השלישית בתקופה זאת ולמצוא את מסלול חייו האישיים, פרט לחוויות אינטימיות. מפני שכל הגורמים שהטביעו חותמם על התקופה, 1920–1923 ואפילו בתקופה של שנות השלושים, חיי הפרט מבחינה כלכלית היו כה דלים, עניים, מצוקה תמידית, לפעמים תת־תזונה, חוסר אמצעים, עבודה בידיים בכלים פרימיטיביים – מצד אחד. ומאידך, החוויות הציבוריות, החזון, הקבוצה, התנועה – היו כה עשירות, עד שמרכז הכובד גם של היחיד נבלעו בתוך זה, ומכאן למעשה ינקו את כוח עמידתם להתפתח יחד עם התנועה ועם זרם התקופה.

אם מדובבים אחד מאלה, אין להתפלא בכלל שהרשמים האישיים טבועים בחותם התקופה. יכולתי להגיד בלשון מליצה כי שפרה נחלתי, חייתי בתוך חמימות ואהבה של משפחה קטנה שנוצרה, וגם חיי האישיים היו עשירים מאד. עוד בבית החלוץ בבסרביה נקשרו ביני ובין זאב דורסיני ורעייתו בלה (שהיו קשישים ממני בשבע־שמונה שנים), קשרים חבריים שהלכו והעמיקו והפכו לאהבה עמוקה מאד שנמשכה כל החיים. יחד אתם היה נער בן־גילי ובן עירם חרסון, ושמו יהודה שוסטר, שהיה לי כמו אח. וכך היינו רביעיה וחיינו באהל אחד בתל־יוסף, אפשר להגיד באווירה של אבא, אמא, או אח ואחות בכירים, שני אחים נערים, בתוך המשפחה הגדולה – תל־יוסף.

לאחר שנה נולדה לבילקה תינוקת, הראשונה בתל־יוסף, ומשפחתנו גדלה. לאחר מאבקים קשים עם עצמנו והכאב העמוק להיפרד מן הגבעה, היינו כל המשפחה הקטנה בין אלה שהחליטו להצטרף לעמדתו של לביא (לבקוביץ) ועברנו לעין־חרוד.

חודשיים לאחר בואנו לעין־חרוד קרה אסון גדול למשפחתנו הקטנה, יהודה שוסטר שעבד במחצבה נהרג. הוא היה הקורבן הראשון בעין־חרוד המחודשת. וכך שָכלנו אותו ונשארתי בן־יחיד למשפחה קטנה עם ילדה קטנה.

ניתן לומר שבתוך שנתיים אלה מ־1923 עד 1925, הצלחנו להקים במושגים של הזמנים ההם, משק לפי רוח התכנית המקורית, היינו: מלאכה, תעשיה וחקלאות ביחד. ברור שמרכז הכובד היה החקלאות, אבל לא הזנחנו את הרעיון של המלאכה. קמה נגריה מכאנית ששֵרתה את כל הסביבה, קמה מסגריה מכאנית, היתה יחידת טרקטורים שקנינו מהצבא הבריטי, שעבדו לא רק בשבילנו אלא גם בשביל משקים אחרים, היתה בורסקיה, היתה רצעניה, היתה סנדלריה שעבדה גם בשביל המשק וגם בשביל הסביבה. ככה נעשו גם ניסיונות ראשונים להקמת בית־חרושת; הכל הלך לפי הכיוון המקורי של עיר וכפר ביחד. בכלל לא היו משימות בלתי אפשריות; בחזון כיסו את הכל, המציאות היתה קשה ואפורה מאד.

כאן אני צריך להזכיר את תחנת הניסיונות של העמק, שניהל אותה שלמה צמח, מנהל תחנת הניסיונות של רחובות שהפכה אחר כך ל“מכון וולקני”. כאן נעשו כל הניסיונות בענבי מאכל, בפשתן, בקני־סוכר. אם דברו על קני סוכר, מיד חלמו על בית חרושת לסוכר. כל דבר, בחזון הפך לממדים גדולים, פשוט לא היינו רגילים לממדים קטנים, בחזון לפחות. כך נוצרה המשתלה שהיתה אחר כך משתלת הקיבוץ והתפשטה בכל הארץ, ניהל אותה דוד צירקין שהכניס פרחים אירופאים שאחר כך באו כולם לקנות את השתילים האלה. הקימו מכוורת גדולה, והתפשטו גם בנטיעות. אמרתי – לא היו משימות בלתי אפשריות. לביא התמסר לנטיעות, ניסה כל מיני עצים וכל מיני שתילים.

משום־מה אני נדבקתי אליו ואהבתי אותו מאד. היינו נוסעים לג’נין לאפנדים עשירים, לקנות מהם שתילים של תמרים, של תאנים, של צברים. היו כל מיני ניסיונות, היו ללביא ארבעים דונם, הוא גידל את הגויאבות הראשונות. עלה בדעתו לנטוע פרדסים, מדוע לא בעין־חרוד? אז הגיעה ועדה ובתוכה משה סמילנסקי ומילר, בדקו את האדמות הכבדות ואמרו (פתגם ידוע): “כשעל כף היד תצמחנה שערות ככה תצמחנה פה אשכוליות”. לא התייאשנו. חפרו בורות עמוקים מאד, והביאו שתילים עם גושים גדולים של אדמת־חול וחמרה ושתלו בתוך העמק, באדמה השחורה. כיום זה תופס שלוש מאות וחמישים דונם. אז כבר הגענו לארבעים דונם אשכוליות, והרבה זמן קראו לזה “פרדס סמילנסקי”, שהוא לא האמין בו.

מתוך הרעיון הזה שהתחלנו לראות הגשמתו – מיזוג כפר ועיר, אמרנו לעצמנו – למה רק בשטח הכלכלי? מדוע לא בשטח התרבותי? אם כבר, אז כבר. אז נוסדה המקהלה שריכזה סביבה את כל המקהלות של האזור, תזמורת, להקה דרמטית. אם לספק את כל הצרכים, אז לספק אותם גם מבחינה תרבותית. ובאמת עין־חרוד הפכה למרכז מושך. בחדר האוכל היתה במה קבועה שנבנתה, עם מסך קבוע, נערכו נשפי פורים שמשכו קהל רב; כל האישים הגדולים שהופיעו בתל־אביב הופיעו בעין־חרוד, כמו ישה חפץ וכנרים מפורסמים ואמנים מפורסמים שבאו לבקר בארץ. לליל־הסדר כל הועד הפועל של ההסתדרות היה בא לעין־חרוד.

אני הייתי פעיל בשטחים האלה התרבותיים. בועדת התרבות טיפלנו הרבה במתן צביון לחגים ולמועדים. היתה כבר חברת ילדים, בראשה עמד המחנך המוכשר משה כרמי, (שכל יוצאי פלמ"ח מעין־חרוד היו תלמידים שלו). וככה התפתחה גם פעילות תרבותית־חברתית מסועפת מאד. אני לא כולל בזה את השירה בחדר־האוכל, את המנגינות החסידיות, את הריקודים עד מאוחר בלילה למרות שהתחלנו לעבוד בארבע לפנות בוקר והיינו עובדים עד שקיעת השמש. אבל היינו צעירים.

ענפי המשק התפתחו מאד. וכאן אני מוכרח לרדת קצת מהמסילה הציבורית וקצת לדבר על עניינים אישיים משפחתיים. באותו זמן, בשנת 1923–1924 הגיעה יתר המשפחה לארץ. אני הגעתי הראשון מהמשפחה, כעבור שנתיים הגיעו שני האחים, הגיעה אמא, הגיע אבא, והם התיישבו בירושלים. אני יצאתי לחודש־חודשיים לעזור להם להתמקם ולהתאזרח, אבא קיבל את הנהלת בית־הספר במקור־חיים, כך שהפרנסה שלהם היתה מובטחת. אחר־כך הגיעו גם סבא וסבתא והם הביאו אתם ילד קטן, הבכור של אחותי שהיתה צריכה לבוא הנה עם משפחתה. הוא היה יחד עם ההורים בירושלים, ילד בן אחד עשרה. אפשר להגיד שהבית הפך מרכז. מאד רציתי שההורים יבואו לעין־חרוד, אבל הם אמרו שהם רוצים לחיות בירושלים.

לא ארך הזמן ונקשרו קשרים רבים, אבא היה מעורב עם בן־צבי ואישים אחרים, כמו הרב מיימון, היה מבאי ביתו של הרב קוק. אפשר להגיד שהוא היה מסור בלב ונפש לתנועת הפועלים והיה מחסידיו של א.ד. גורדון. הוא ידע עברית משופרת, אנחנו לא הגענו לקרסוליו מבחינה זו. אבא ואמא היו מבקרים בעין־חרוד, ומאד הכאיב לו הענין של חיי החולין, אין שבתות, אין חגים ואין מועדים, הופכים למעין בהמות עבודה. לא פעם היה אוסף חוג מסביבו בעין־חרוד ומשוחחים הרבה. לעין־חרוד כבר הגיעו הורים וכבר נוצר חוג של הורים, הקציבו להם חדר אוכל ומטבח כשר. אבל זה לא היה לפי היקף דרישות החיים של אבא.

במקום שאבא יבוא לעין־חרוד, הבית בירושלים הפך לסניף עין־חרוד. מי שבא מעין־חרוד לירושלים לבית החולים הדסה, למוסד ממשלתי, לסוכנות, היו באים אלינו הביתה, מביאים ענבים, מביאים ירקות, לנים, אוכלים ושותים. באותו זמן אחי הבכור קיבל את הסתדרות הפקידים שהתחילה בירושלים, וישיבות רבות היו נערכות בירושלים, וגם מעין סניף הסתדרות הפקידים היה בבית. היו מתווכחים על תנועת הפועלים, ואבא היה מעורב וער בויכוחים באופן קבוע, וגם אמא לא טמנה ידה בצלחת. וכך הבית הפך למרכז שני.

שלמה, אחי הצעיר, היה בן שבע עשרה כשהוא הודיע שאינו רוצה לגור יותר בירושלים אלא רוצה לבוא אלי לעמק לעין־חרוד. טוב, הוא בא לעין־חרוד, הוא היה אהוב המשפחה – בחור גבוה, תמיר, ראש תלתלים, יודע לשיר, בחור יפה־תואר. ואז היתה כבר פלוגת טבעון, שנשארה מחבורת העמק, היו צריכים להגיע למשק. שם היה גם יהודה שרת, אז הוא הלך קודם כל לפלוגה. הם היו מועמדים להתחבר עם עין־חרוד, כפי שסיפרתי קודם על חבורת העמק.

היתה לי פריבילגיה אם אפשר לומר, שהייתי נוסע לחופשות, הייתי נוסע להורים – שבוע ימים בפסח, ושבוע ימים בסוכות. היו חברים שלא יצאו מן המשק שנים. לי משום־מה ניתנה הפריבילגיה הזאת, אבל הטילו עלי משימה קשה מאד – לבקר בכל ההצגות ולבקר בכל הקונצרטים ובכל התערוכות ובכל ההרצאות, ללמוד מנגינות חסידיות שלא חסרו בירושלים, והייתי חוזר עם שלל רב. הייתי יושב ערבים שלמים מספר ומדגים את כל ההצגות וכל התערוכות. לזה היו השלכות שאני אחר כך אעמוד עליהן.

נשמע מדבריך שועדת־תרבות היתה קשורה עם ועדת־חינוך. מה אתה יכול לספר על בעיות וחיכוכים בשאלת חינוך הילדים.

ת. בין כל המוסדות המרכזיים שנוצרו אז בעין־חרוד (דרך אגב, בית החולים המרכזי הראשון של קופת חולים נבנה בעין־חרוד ושימש את כל הסביבה), בית הספר שהיה בהנהלתו של משה כרמי, ושם כבר היו ילדים מבוגרים יותר בגיל שתים עשרה עד שלוש עשרה מגבע ומכפר־יחזקאל, זה הפך לבית ספר מרכזי. בן־אחותי בירושלים התחיל לדרוש שהוא רוצה גם כן לבוא אלי וכך היה לי אח צעיר, והבאתי גם את אברהם הילד שנכנס לחברת הילדים. פה זו הזדמנות לציין שהוא נשאר בעין־חרוד, גם כשאני יצאתי, (דבר שאספר אחר כך), הוא גמר בבן־שמן, אחר כך חזר לעין־חרוד והוא בין מייסדי בית־השטה, היום הוא כבר סבא לנכדים.

כאשר היה בן־אחותי בחברת הילדים, אני הייתי מאד מעורב בענייני החינוך, עקבתי אחר החינוך והייתי קרוב לזה מאד. כמו שאמרתי, בראש המוסד עמד משה כרמי. שיטת הלימודים היתה מאד מאד מעניינת, היא היתה קשורה עם הטבע, למדו הרבה תנ"ך ולמדו גם מדעים כלליים. היתה השתתפות ערה של הילדים, בכל נושא הם היו משתתפים בצורת שיחה ערה בכל ענין וענין. על יד בית הילדים היה גם משק שניהלו אותו הילדים, שם היה גם פלחה וגם ירקות וגם משק חי. זה אחר כך נתן צביון לכל מוסדות בתי הספר של הקיבוצים, אצלנו הוטבע הדפוס הראשון, הדוגמא הראשונה.

היו בעיות אישיות שאני הייתי רוצה לציין אותן בזהירות רבה. היו הורים אשר מבחינה תרבותית לא היו באותו הגובה של הגננות והמחנכות, ונוצר איזה חיץ בין הילדים ובין ההורים. שם הם שאבו מהמורות והגננות ומהמחנכים שהיו בהם אישים. האבא היה עובד, היה חורש וזורע, ואחרי העבודה היו באים קצת לשחק עם הילדים. זה לא סיפק את ההורים, בייחוד האמהות מאד התקשו בזה. לא מדובר על בית התינוקות וגיל הגן, אבל אף אחד בזמן ההוא לא לקח ילדים הביתה, זה לא היה מקובל ולא היה נהוג, וזה התפתח רק אחר־כך כשהילדים התבגרו.

בכל זאת היו אמהות שהיה איכפת להן שהילד לא נמצא על ידן ושהילד מתרחק מהן, וכאילו הופך לנחלת־הציבור ומאד לא קשור עם המשפחה. לא נוצרה היחידה הזאת שקיימת כיום בקיבוצים, אחרי שמצאו את הסינתזה שאת הילדים אפשר גם לקחת הביתה ללינה. לא נוצרה היחידה הזאת של המשפחה, ולחלק ניכר מן ההורים זה היה מאד איכפת.

יחד עם הגורם הזה נוצר גורם נוסף, שבכל זאת צרכי התנועה – תנועת הפועלים, העליה של “החלוץ” בתפוצות והתפשטות של קבוצות הכשרה בכל הארץ, בתוקף הנסיבות האלה כמעט ומתוך געגועים לחזון שעזבנו, התחילו מחדש הרהורים על יצירת קיבוץ ארצי. וכאן שוב נוצר פילוג מסוים.

חלק גדול, בראשם טבנקין, גם ליבנשטיין וגם אחרים, שוב התחילו לדבר על אי הסתפקות במשק אפילו כשהוא גדול, אלא לצאת לשליחות תנועתית, רבים, ביניהם טבנקין שיצא לביקור בהכשרות החלוציות. ההכשרה החלוצית בחו"ל מנתה אלפים, היו כאלה שחיכו שנים לעליה וכולם שאפו להגיע לקבוצות. מי יקלוט אותם? וגם כשעלו להכשרה, גם אלה שעלו כבר על הקרקע הרגישו את עצמם בודדים. היו עולים ארבעים־חמישים, מי הם ומה הם? אלה חיפשו על מי להישען, ועין־חרוד חיפשה לקלוט. וכך נוצר שוב המושג הזה שיש לצאת למרחב, לא להיסגר אלא להקים מחדש את הקיבוץ הארצי.

וכאן התחילו ויכוחים סוערים ביותר שנמשכו כמעט שתי שנים, אבל תוך כדי כך גבר בכל זאת הזרם שנטה למסגרת הקיבוצית. אני והידידים הקרובים ביותר שלי נטו מאד לזרם הזה. זה התחיל מצירוף קבוצות קיימות למסגרת של קיבוץ ארצי. הצטרפה אלינו קבוצת גשר, הצטרפה יגור, הצטרפה אילת־השחר ופלוגות שהיו בהכשרה בפתח־תקוה, פלוגה שהיתה בחיפה של השומר־הצעיר הרוסי, פלוגה שהיתה בעפולה. ושוב נוצרה המסגרת הזאת של הקיבוץ הארצי, למרות שהויכוחים בתוך המשק עדיין התנהלו.

והם טענו מה שטענו: בשעתו עזבנו בגלל זה את הגדוד, איך נחזור שוב למסגרת ארצית? אבל היתה כבר הבחנה גדולה מאד. לא היתה כבר קופה משותפת, אלא המשק שמר על התקציב של ההתפתחות שלו. במידה שאפשר היה לקלוט מתוך הפלוגות האלה – קלטו, ובמידה שהיה צריך לתת תגבורת לקבוצות הקטנות – נתנו. כמו למשל ליגור יצאה קבוצה מעין־חרוד של כעשרה איש, נתנו להם פרות. זו היתה קבוצה קיימת “אחוה”, אבל הם היו מאד חלשים גם מבחינת כוח אדם, וגם מבחינת המשק, והם הצטרפו לקיבוץ עין־חרוד – הקיבוץ הארצי היה נקרא עין־חרוד. אני הייתי אחד מאלה שיצאו לפלוגות ההכשרה על מנת להטיף להצטרף למסגרת הקיבוצית, וכשעלו ליגור, למעשה זה היה ייסוד יגור מחדש – הצטרף גם אחי שלמה שהיה בהכשרה יחד עם יהודה שרת ועוד חברים. אנחנו נתנו להם ציוד לדרך, עגלות ובהמות ופרות.

אבל הויכוחים בתוך המשק לא פסקו. במשך הזמן הם הפכו ליחידה של קרוב לשבעים משפחות, רובם נשואים ורובם עם ילדים, שדרשו לא פחות ולא יותר אלא הם רוצים את חלקת האדמה שלהם, ועל האדמה הזו שפיתחו – לייסד מושב. זאת היתה נטייה שאיימה להרוס את המשק, שוב לחלק את האדמות? ושוב התערבה כאן ההסתדרות, בן־גוריון היה פעיל מאד וברל היה פעיל מאד; הויכוח נמשך שתי שנים והכניס מרירות גדולה מאד בתוך המשק, שוב נוצרו שני מחנות.

הפור נפל. כשבעים חברים, אפשר להגיד מן הטובים ביותר, המוכשרים ביותר והמסורים ביותר, עזבו את עין־חרוד. קודם הם עבדו במקומות שונים, אבל הם היוו גרעין ואחר כך ייסדו את כפר־ויתקין. כפר־ויתקין נוסדה כולה על ידי יוצאי עין־חרוד. כאן בא הגורם הזה של תחושת ההורים ביחס לילדים, הרצון לגדל את הילדים בעצמם וליצור את יחידת המשפחה מילא תפקיד לא קטן, בייחוד אצל האמהות. שני הגורמים האלה – אי הרצון לצאת למסגרת ארצית מופשטת שאיש לא ידע במה זה ייגמר, והרצון להקים את המשפחה היחידה, חברו ביחד ופעלו את פעולתם.

כמובן שבהיותנו כולנו במסגרת אחדות־העבודה, לא ארך הזמן והם יצרו קשרים משלהם עם תנועת המושבים, שרובם היו אנשי הפועל־הצעיר, אלה סייעו בידיהם מפני שהם רצו שמספר המושבים יגדל. כשרכשו את עמק־חפר הם היו בתור אלה “שמגיע להם”, בתור אלה שכבר עשו משהו בארץ ופתאום נושלו; הם היו הראשונים שקיבלו את מיטב האדמות בעמק חפר. היום זה ישוב פורח מאד.

[11.6.74, סיכום תקופת עין־חרוד]    🔗

אם לקרוא לתקופה זו של שנות 1921–1923 בגדוד ושנות 1923–1928 בעין־חרוד, לקרוא להם “ימי בראשית” כמקובל, ואם להשקיף על תקופה זו ממעוף של מרחק השנים, ניתן לומר שהיו אלה שנות ניסוי וניסיונות. עין־חרוד על אנשיה וטפה, על הגוף ועל הנפש – כל החבורה הזאת עשתה על עצמה ניסיונות בלתי פוסקים בכל שטחי החיים. הרצון לעצב דמות של חברה חדשה שאיש טרם נתנסה בה; התנדבות חופשית לחיות חיי שיתוף כשאיש לא כפה זאת עלינו, מתוך אמונה עמוקה שזוהי צורת החיים הטובה ביותר מבחינה שוויונית, זו גם צורת החיים ההולמת ביותר את צרכי התנועה וצרכי ישוב הארץ. הקבוצה הגדולה המאחדת בקרבה חקלאות, מלאכה וחרושת, המאפשרת בגלל הכמות של החברים ההופכת לאיכות, ויכולה לקיים מוסדות מרכזיים, ויכולה לקיים פעילות תרבותית גדולה, זה לא ייתכן לא בקבוצה קטנה ולא במושב.

לא יכולנו להבין איך יכולים אנשים לחיות במסגרות קטנות כאלה ולספק לעצמם את כל הצרכים, הכל היינו צריכים לספק בעצמנו. הניסיונות והניסויים שאנשים עברו בתקופה זו התפשטו לכל שטחי החיים. אם לדבר על הניסיונות שנעשו בעזרת תחנת הניסיונות שבמקום, בשדה, חיפוש החטה המתאימה, עברו שנים עד שמצאו את הזן הנכון של החטה, את השעורה המתאימה, איזה סוג קטניות לגדל, איזה סוגים לגדל בשדות כשהשטחים היו רבים מאד. כל שנה עשו ניסיונות אחרים, פעם עשו חמניות ופעם עשו בשטחים גדולים אבטיחים. כל שנה נעשו ניסיונות חדשים. למשל נעשו ניסיונות בכרם – מהו זן הענבים למאכל, עד שמצאו אותו. או גן הפירות בניהולו של לביא שניסה לשתול ולגדל ולטפח כל מיני עצי־פרי. על פרדס האשכוליות כבר דברנו. היו איפוא ניסיונות בלתי פוסקים.

היתה משתלה בהנהלתו של סירקין לניסוי עצי נוי שונים, משתלה שאחר כך הפכה למשתלת עין־חרוד של הקיבוץ, שנתנה ידע לכל הארץ, לאקלם בכל העמקים וההרים – עצים מתאימים לכל הארץ, או פרחים תרבותיים שטרם ידעו אותם בארץ. הוא היה נוסע לאירופה להביא פרחים.

במשק החי – חיפשו ברפת איזה גזע לשבח את הגזע. כיום כשמדברים שהפרות של ישראל מגיעות לשיאים, זה לקח שנים עד שמצאו את הדרך. אותו דבר בדיר ואותו דבר באורווה, ואותו דבר בלול. היו ניסיונות בחיים המשותפים – המחסן המשותף, החינוך המשותף, ניסיונות רבים כיצד לספק את הצריכה העצמית של החבר ולמצוא את המודוס בין הצריכה העצמית והצריכה הכללית. הצריכה העצמית היתה מאד מצומצמת, כולנו היינו סמוכים על שולחן הכלל.

נעשו גם ניסויים רבים בשיטות חינוך, ניסויים בלתי פוסקים. יש להבין שבעיות החינוך המשותף, הטיפול המשותף – אלה היו שאלות חיים של כל אחד ואחד, ודנו על זה באספות כלליות; לפעמים אספות כלליות סוערות.

זה לא היה רק עניין של ועדת התרבות וועדת־החינוך, אלא היו עניינים שנגעו בציפור הנפש של כל אחד ואחד. ולא חשוב בין שהיו רווקים בין שהיו נשואים, מפני שחברת הילדים הרי זה היה העתיד, המחר של הקבוצה הגדולה. פירוש הדבר לחנך את הדור השני שיהיה נאמן לאידיאל של הקבוצה הגדולה, שיחיה באמונה שאנחנו חיינו, שיראה בחיים המשותפים אותו חזון שאנחנו ראינו; שיאהב את המקום ושיאהב את העבודה ושישקוד על ההתפתחות האישית – כל זה היה בעל חשיבות עליונה.

ידענו שאנחנו מתבגרים ומזדקנים והדור הצעיר צריך לקחת את חלקו. ככה שגידול וחינוך הילדים היו ממש כמו בבית זכוכית; אנחנו עקבנו אחריהם, בדקנו השפעה שלילית וחיובית. שאלות אלה נידונו בלי הרף ובלי סוף באספות כלליות. הניסיונות היו רבים.

אמרתי כבר שהכמות הפכה לאיכות, הצרכים הרבים של תנועת העבודה, של ההסתדרות, שעין־חרוד בתור כוח כזה יכלה להעמיס על עצמה, כמות שהיא, תפקידים רבים של תנועת העבודה; יכלה גם להפריש כוחות מתוכה לתנועת העבודה בתור שליחים לחו"ל, בתור פעילים להסתדרות. נשלחו אנשים לארגן את מועצות הפועלים; נשלחו אנשים לקבל עבודות ציבוריות. עין־חרוד יכלה לשאת את זה בעצמה, אם היא הפרישה חמישה עשר או עשרים איש לעבודה ציבורית, היא יכלה לשאת את עצמה. תמיד היו מועמדים מן החוץ בפלוגות ההכשרה שיכלו למלא את מקומם.

באופן זה שימשה עין־חרוד באותם הזמנים תחנה ניסיונית משקית וכלכלית, חברתית וחינוכית, לא רק לעצמה כי אם אפשר להגיד לכל תנועת העבודה.

אין לי ספק שחברי בית־אלפא עברו אותם הניסיונות, וגם קיבוצים אחרים. אבל בתוך אותה שאיפה שהיתה קיימת בעין־חרוד להתפרץ לתוך מסגרת ארצית, זה נתן לה כוח מיוחד ומשיכה מיוחדת.

בועידת אחדות־העבודה שהתקיימה בשנת 1925 בעין־חרוד, שם דנו על בעיות מדינת היהודים מתוך חזון רחוק. קפלנסקי הרצה את ההרצאה המרכזית. דנו בשאלת הערבים, שאלות ביטחון, שאלות ההגנה, מה צורה תהיה למדינת היהודים וכמובן דיברו על מדינה סוציאליסטית. יחד עם זה נערך ויכוח ער ביותר, אותה ועידה התקיימה בעין־חרוד, כי לא היה מקום מתאים יותר מלקיים את הועידה אלא בעין־חרוד, באו כאלף אורחים, ישבנו על הגורן, אכלנו בחוץ (היא נמשכה שבוע ימים) כי חדר האוכל היה תפוס. יחד עם זה נערך שם ויכוח ער מאד. כמובן השתתפו בו טבנקין, לביא, ליבנשטין, בן־גוריון, ברל, קפלנסקי, בן־צבי ואחרים, שלקחו חבל פעיל.

הנושא היה: מהי צורת ההתיישבות המתאימה לארץ? קבוצה גדולה, קבוצה קטנה או מושב? מי עונה על הצרכים של ההתיישבות בארץ, מי עונה על הצרכים של הדרך למדינה.

אין כל ספק שהסימפטיה היתה למפרע נתונה לקבוצה הגדולה, אבל יצאו חברים די מרכזיים שדיברו בשבח המושב והקבוצה הקטנה. אם לסכם את התקופה הזאת, ניתן לקרוא לה “תקופת הניסיונות והניסויים במשק, בחברה ובתנועה”.

אנחנו נפתח עכשיו בנושא הבא: ה“אהל”.

בבקשה מר גוברין.

ת. דיברתי לא מעט על השאיפה של אספקה עצמית. גם בצרכי התרבות של החברה היתה שאיפה בעין־חרוד לאספקה עצמית. כוחות מן החוץ הגיעו לעיתים נדירות, לרוב יחידים – קונצרט, זמרה, תיאטרון כמעט אף פעם לא הגיעו. וגם בארץ היה עדיין נדיר. הגיעו שחקנים בודדים להקראות, למשחק, וחייבים היינו גם בשטח זה ליצור מעצמנו, תוך גיוס כל הכוחות המצויים כדי להפיג את כובד יום העבודה הארוך, האפור והמפרך. כך נוצרה המקהלה, תזמורת קטנה וגם להקה דרמטית. וכל חובב, אפשר להגיד כך, שלא היתה בו אימת הציבור, גויס למשימה זו.

כדאי להזכיר ביניהם את נחום בנארי, שעמד אחר כך בראש פעולות התרבות בועד הפועל, את רחל אשתו של לביא ואחרים, וגם אני בתוכם. הצגנו מחזה של ברקוביץ “מוטקה חזיר”, “ילדי השדה” של פרץ הירשביין ועוד. הנשפים השנתיים היו מאד ססגוניים. פעם חוברה אופרה שלמה, אריות ומקהלה על ענפי המשק השונים.

כבר מנעורי השתתפתי בלהקות דרמטיות, בגימנסיה ובלהקה המקומית בעיר ברוסיה, ובשנות המהפכה כשהיתה התעוררות גדולה של הרחוב היהודי, לא היתה עיר או עיירה שלא היתה בהן להקה דרמטית; זוהי תופעה רוסית טיפוסית. וכאן ראיתי מחובתי כמו אחרים, לתרום מכל מה שאני יכול. היתה הערכה רבה לעבודה שלנו, היתה גם תחושת תודה מצד הציבור לעמל שהשקענו. הצימאון היה גדול.

חלמנו שיהיה לנו במאי שילמד אותנו משחק הראוי לשמו. קיץ אחד עבד אתנו דוידוב, אישיות ידועה בתיאטרון הישראלי. באותם ימים תוססים התחילו להגיע ידיעות שהנה הוקם תיאטרון פועלים “אהל” בהנהלתו של משה הלוי, ממייסדי “הבימה” שהגיע לארץ וכי ההסתדרות נתנה ידה וברכתה למפעל זה. לא ארכו הימים ולהקת ה“אהל”, להקה עליזה וססגונית הגיעה לעין־חרוד, ושבוע ימים, ערב ערב הציגה את “נשפי פרץ” שמשכו קהל רב מכל הישובים ומכל העמקים. היינו מוקסמים מהמשחק, מהבימוי, מהתפאורה, ממש שיכורים. החברֶה מאד התחבבה עלינו, הרגשנו שהם ממש חלק מאתנו. עובדים ביום בבנין ומשחקים בערב.

ערב אחרון לפני עזיבתם, נערך ערב אינטימי רק לחברי המשק. הופיעו חברי ה“אהל” כיחידים, בדקלומים, בהקראות ובמשחק, ובצוותא בריקודים ובשירה. לאחר מכן, עד שעה מאוחרת מאד בלילה, נערכה שיחה כללית שבה השתתפו כל חברי המשק. דיבר הלוי וכן דוברים מאתנו. הלוי פרש לפנינו יריעה עשירה מאד של תכניות ה“אהל” כתיאטרון פועלים בארץ ישראל, שאיפה וחזון להצגת מחזות בעלי תוכן סוציאלי, מלחמת מעמדות וכו', ומחזות מקוריים תנ“כיים. וכן ארגון אמנותי של חגים בצורה המונית, חג בכורים, חג בית־השואבה, נשפי פורים. וכן סיפר שהתכנית של ה”אהל" היא להתנחל בעמק כקבוצה חקלאית, מעין “חורשים ביום ומשחקים בלילה”, במקום עבודת בנין בעיר. הוא ביקש כל בחור וטוב שיש לו תודעה תיאטרלית ומרגיש בתוכו כשרון למשחק, יירשם לבחינות לסטודיו של ה“אהל”. משך כל קורס – שמונה חודשים.

אחדים נרשמו ואני ביניהם. שניים יצאו ל“אהל” – לאה דגנית ובלינקי (לבנון). אחדים נשרו בדרך, ואני לא יצאתי ולא נשרתי אלא התלבטתי. אגב, נרשמו גם מקיבוצים אחרים. התלבטתי קשה באותה דילמה ידועה – לצאת או לא לצאת. גדול היה הצימאון לדעת, ללמוד, להרחיב אופקים. הלימודים שלי הכלליים בגימנסיה נפסקו באמצע, כמו כן הלימודים בכל הקשור לספרות העברית ומדעי היהדות שלמדתי בבית ספרו של אבא, גם הם נפסקו. ובכלל, שאיפה להכיר מקרוב עולמו של תיאטרון שמשך מאד את ליבי. משחק על הבמה, משחק של ממש בהצגה של ממש. זה הפך לצימאון לוהט.

ומאידך, עצם המחשבה להינתק למשך שנה מהמשק, מהעבודה, מהחברה, מכל אותם החיים התוססים והאינטנסיביים, ולהתייסר בעולה של תורה, אי שם בעיר זרה; לעזוב את הפרדות, המחרשה, העגלה. וכך התלבטתי.

עברה כמחצית השנה. קיבלתי מכתב מ“אהל” שהנה בעוד חודשיים יפתח סטודיו, קורס חדש, ועלי להגיע במועד לבחינות. פניתי למשק וההחלטה נפלה, החלטתי לעשות את הצעד הזה, וקיבלתי חופשת השתלמות למשך שנה. לא הייתי היחידי, כבר היו אחדים שקיבלו חופשות להשתלמות מקצועית, אמנותית, או עסקנות ציבורית. הפרידה מהחברים, מהאדמה ומהמשק היתה קשה מאד, אך יצאתי לדרך.

עליתי קודם לירושלים לבית ההורים, סיפרתי להם לאן פני מועדות. אמא היתה המומה, הביטה עלי כעל מי שנפל על הראש, כמו שאומרים. שלמה אחי הצעיר כבר היה ביגור וההורים היו מאד גאים עלינו, הנה – שני בנים בעמק. ופתאום מין הרפתקה שכזאת – תיאטרון. אבא שוחח אתי ארוכות, בדק אותי לכאן ולכאן, אם לא נתרופפו חס ושלום הקשרים עם החיים במשק ועם החברה, אך נוכח מה עמוקים שורשים אלה. וכל רצוני הוא לרוות איזה צימאון לוהט.

אבא נתן לי צידה לדרך, והדברים שאמר שמרתי יפה בלבי. הוא אמר: “הנבואה בימינו ניתנה לאמנים, משוררים, סופרים, מוזיקאים, ציירים ושחקנים. אם יש לך מה להגיד ואם אתה מרגיש שהמשחק הוא אמצעי הביטוי שלך היחידי, העמוק והכן, עלה והצלח. אך אם תרגיש שאין זו אלא תשוקת נעורים שלא תתעלה על דרגה של חובבנות, שאין זה מתיישב אתך באורח טבעי, הנח ידך מזה. וככל שתקדים כן ייטב”.

וזאת לדעת שאבא היה חובב מאד תיאטרון ולא החסיר אף הצגה אחת שנערכה בירושלים, אם רק התוכן התאים לרוחו; היה מבקר בהצגות יחד עם אמא.

לבחינות שארכו כשבועיים התייצבו כשבעים איש, מהקיבוצים, מפלוגות עבודה, מהעיר ומהמושבות. התקבלו רק שבעה ואני בתוכם. נו, סימן מובהק שיש בי משהו ושזה לא סתם בעלמא. כמובן שזה חיזק מאד את רוחי. אך לא ארכו הימים ועמדתי על טעותי. נוכחתי שאין הדברים פשוטים כל עיקר. חייתי למעשה בשני מישורים – בסטודיו, שם קיבלנו הדרכה ושיעורים וכן ערכנו אטיודים, סקיצות, הכל לפי שיטת סטניסלבסקי שעיקרה: השתחררות גמורה מעצמך והזדהות מלאה ועמוקה עם הדמות שאתה משחק. אך זה עוד לא הכל, אתה חייב באותה דמות לצקת את אישיותך, ליצור דמות כפי שאתה חש אותה ורואה אותה, כלומר – אינטרפרטציה אישית שלך; תחושה של יצירה.

זה לא עלה בקלות. גם ההשתחררות וגם ההזדהות. ובלעדיהם אין משחק כן אמיתי, תמיד נשארו אצלי ברזרבה מעין בקורת עצמית של חמישה, עשרה אחוז. המישור השני שחייתי בו היה מושך ומרתק. כי באותו פרק זמן כבר נערכו החזרות באופן מקביל כמעט על הצגת “הדייגים”, מחזה סוציאלי, ועל “יעקב ורחל” מחזה תנ"כי. היתה זו חוויה בלתי רגילה ומסעירה לראות כיצד מעמיקים במשמעות המחזה, כיצד יוצקים ויוצרים את הדמויות השונות תוך תרגילים מפרכים, בהדרכת הלוי, שזרח ממנו קסם מיוחד, מאישיותו. איך הוא סוחט מהשחקן או השחקנית כל טיפה של יכולת, הגלויה והסמויה, איך הוא מעצב בתהליך ממושך את הדמות, הדיבור, התנועה, הדיאלוג, המונולוג, המיזנסצינות, הריתמוס, הפאוזות שיוצרות מתח לא פחות מהדיבור. ואילו בהתחלה, מתן חופש לשחקן להציג את הדמות כפי שנראתה לו.

ל“אהל” ולחזרות היו באים אישים רבים שהרצו, שהיו נוכחים בחזרות. ביניהם ביאליק שדיבר הרבה על סיפורי התנ“ך, רוח התנ”ך, אגדות וסיפורים, ועקב בעניין רב אחר העבודה. של“ג¹⁴¹ שאף הוא הרחיב את הדיבור על התנ”ך. היה כאן אנגל המלחין שטרח לאסוף מנגינות מתפילות של כל העדות – תימנים, אשכנזים וספרדים, מנגינות המזרח, כדי להתאים מוסיקה להצגה “יעקב ורחל”. היו כאן ציירים רבים שהציעו הצעות משלהם לתפאורה, למלבושים, לאיפור, גם בשבילם היו אלה ניסיונות ראשונים. יש להזכיר מאלה שעיצבו למעשה – הציירים, פלדי, ליטוינובסקי, לובין שהיה אורח קבוע. אי אפשר לתאר את ה“אהל” באותה תקופה בלי שלונסקי שהיה מבלה כאן ערבים שלמים, היה משתתף אקטיבי בהערותיו בשעת החזרות בחיפוש ניבים הולמים, בעיצוב דמויות, והרצה ארוכות על ראייתו הוא את המחזה ואת התפקיד.

היו גם שיעורים לאתלטיקה, לפיתוח הגוף, שהוא למעשה הכלי היחיד של השחקן; שיעורים לפיתוח הקול, היגוי ברור. היה מאבק קשה בדיקציה העברית להשתחרר מההיגוי הרוסי. היה זה קולקטיב, עבדנו בבנין וקיימנו מסעדה; ושוב, חיי דחק וחיים עשירים בחזון, בעולמה של אמנות. שכן התיאטרון ועל במת התיאטרון באים כידוע לידי ביטוי כל סוגי האמנות משולבים יחד, כשבמרכזה עומד האדם החי על כל חוויותיו, ונפש האדם על כל פיתוליה.

אך את מקומי בכל אלה לא מצאתי. תוך כדי הכנת ההצגות התבלטו מיד ברוכי הכשרון, שחקנים מבטן ומלידה שכל הווייתם היומיומית, אפילו היא כשחקן, כל ראית החיים שלהם וכל התנהגותם היומיומית; ובין אלה המנסים בכל כוחם להגיע למדרגה הזו, לפעמים מצליחים ולפעמים אינם יכולים להתעלות. כלומר, מגדר חובבים יצאו ולכלל שחקנים מעולם לא הגיעו. ההבדל בין אלה ואלה הוא ההבדל הקטן של הכשרון וזה לא ניתן ללמוד. כל זה יצר מתח רב, גם מבחינה חברתית, מבחינת חלוקת התפקידים, מבחינת הפרסומת האישית, בביקורת של ההצגות, בעיתונות.

אך בעולמה של האמנות אין רחמים, אין פרוטקציות. רק הכשרון קובע. גם אותו חזון של קבוצת מתנחלים בעמק, שבק חיים לכל חי. העיר, התנאים הנדרשים לקיומו של תיאטרון מצויים רק בעיר, והם עשו את שלהם.

לאט לאט התפכחתי מהשיכרון להיות שחקן. ידיעתי על התיאטרון וכל הסובב אמנות זאת שהיא למעשה לימוד רב, קריאה רבה, זה נתן לי סיפוק רב, אך לא ראיתי את עצמי יותר שחקן על הבמה. דובר אתי על הכשרה לבימוי, עבודת במאי. אך גם מזה משכתי את ידי. ובמקום שאיפה זו הופיע הצימאון שהתעורר בי מחדש לפתיחת אופקים רחבים, ללימודים, למלא את שהחסרתי כל השנים האלה. וביחד עם זאת השאיפה לחזור מעולם של הדמיון לעולמו של מעשה.

אתה ציינת שה“אהל” היה קואופרטיב, מה היו התנאים של שחקני התיאטרון, מה היו תנאי השכר?

ת. לא היה שכר בכלל. כל ההכנסות מעבודת הבנין וכל ההכנסות מהצגות הלכו לקופה משותפת אחת, ומשמה משכו את האמצעים לקיום. חלק מהשכר שקיבלנו מעבודת הבנין הלך לדיור, גרנו בתנאים די עלובים בצריפים עלובים, בעליות גג שונות, שכר הדירה היה זול מאד. יתר הכסף נמסר לקופה. הביגוד היה די עלוב, האוכל היה דל, היתה לנו מסעדה משלנו. וכל האמצעים נכנסו לקופה אחת משותפת. היתה ועדת משק. הצרכים היו גדולים, צריך היה כסף לתפאורה, לציירים, לשכירת אולם. אבל למזלנו ההצגות משכו קהל רב.

האם הייתם שייכים לאיזו שהיא מסגרת של איגוד מקצועי?

ת. היינו כולנו בלי יוצא מן הכלל שייכים להסתדרות. ההסתדרות גם תמכה ב“אהל” במידה שחסרו אמצעים, הועד הפועל מצא לנכון לסייע ולעזור. ובכלל הפטרון שלנו היה הועד הפועל של ההסתדרות.

למרות שפרשתי מן ה“אהל” זכרתי תמיד ל“אהל” חסד נעורים, באהבה ובתודה, את ההזדמנות הבלתי רגילה שניתנה לי לחיות באווירה אמנותית זו, בעולמו של תיאטרון ולו זמן קצר ביותר.

[18.6.74]    🔗

נפתח עכשיו בנושא חדש: הסמינריון הירושלמי.

הייתי קורא לתקופה שלאחר ה“אהל” תקופת “ירושלים שלי”. כל אחד יש לו ירושלים שלו, וזו חוויה בפני עצמה. באתי לירושלים, איפה שהיה גם בית ההורים, משוחרר כמעט, לא לגמרי, משאיפה אחת – השאיפה ל“אהל”. השתחררתי מזה, אבל עמוס במטען גדול של שאיפות אחרות. הצימאון ללימודים והצימאון להרחבת ההשכלה והידע, וגם אפשרות לקיום. כמובן שאז זה היה קשור עם שיבתי לעין־חרוד, רציתי לבוא ולחזור לעין־חרוד כ“איש משכיל”, שאוכל לתת לחברה קצת יותר מאשר יום העבודה השחור. והיו לי דוגמאות רבות כאלה מעין־חרוד, אנשים כמו כרמי, שפרוני, מלץ, סבוראי, ליבנשטיין, בנארי ואחרים שתרמו יותר מאשר יום עבודה. קיוויתי להִדמות אליהם ולשוב עם מטען.

קיימתי קשר עם המשק וניתנה ההסכמה לכך. כיום, לאחר מה שקרה, שלא חזרתי – אין לזה חשיבות. אבל זה היה הרקע. לאחר שנתלשתי מיום העבודה הארוך מאד שהייתי רגיל אליו וחייתי בעולמה של אמנות, הייתי צמא לשוב לעבודה מעשית ולחיים יומיומיים מעשיים, לרדת מהאולימפוס. שאפתי לידע, בכל השטחים, לא ידעתי ממה להתחיל.

קרה ככה שהמאורעות של אותו זמן החזירו אותי מיד לממשות של החיים. באתי לירושלים בחודש תמוז תרצ“ט וכבר היה מתח גדול מאד באוויר בין הערבים והיהודים, הוכרז מצב הכן לחברי ה”הגנה“. אני מיד התייצבתי בפני מפקד העיר שהיה אז יוסף הֶכְט. באתי עם מטען עשיר, אקדח אישי, ומשקפת צבאית, ועמדתי לרשות ה”הגנה". כבר אז אכלסנו את כל נקודות ההגנה בעיר העתיקה ובעיר החדשה.

ביום הפרעות, זה היה ביום ששי, למחרת תשעה באב, אני עמדתי עם קבוצת בחורים – ארבעה איש, עמדנו בפני התפרצות אנשי כפר ליפתא בכניסה לעיר, בלילה היינו בסנהדריה. לפנות בוקר הגעתי למפקדה שהיתה בועד העיר. אני שהייתי חבר “הגנה” ותיק וכאיש עין־חרוד, הטילו עלי לארגן את ההגנה במוצא, בית ההבראה בארזה. היו שם כתשעים נפש. יצאתי עם ששה בחורים, רובים קיבלנו מקרית־ענבים אחר־כך. שם שהיתי שלושה שבועות.

אני לא צריך לספר הרבה, בענייני ה“הגנה” לאחר שטיפלת בזה שנים, ראיינת מאות אנשים ושמעת את כל הסיפורים והנסים והנפלאות אשר “חוללו המכבים”. הם רשומים, ולא נאריך בדברים. ומי שירצה לדעת ילך לכרכי ה“הגנה” ויקרא. כל שלושת השבועות האלה והקורות והמוצאות בבית־ההבראה נרשמו ב“קונטרס” של אותו קיץ על ידי אחד החברים שהיו נוכחים בבית ההבראה (העו"ד י. בר־שירה).

חזרתי לירושלים ומכאן ואילך עמדתי בקשר מתמיד עם ה“הגנה”, נערכו קורסים למפקדים והדרכה לטירונים, וה“הגנה” בימים ההם היוותה חלק נכבד של החיים. באתי לירושלים לאחר שלושת השבועות, הבעיה הראשונה שלי היתה העבודה, הדאגה לקיום. בימים ההם זה לא היה דבר קל.

שיחקה לי השעה, וחברי הטובים במועצת פועלי ירושלים, ביניהם גם בוני העיר וביניהם כאלה שחלשו על עניני העבודה בעיר, שמחו מאד לבואי. ניסו מיד להכניס אותי לפעולה תרבותית. אבל אמרתי להם, “חברֶה, צריך להתקיים”. למזלי במקרה התפנה מקום של מזכיר המחלקה המדינית של הועד הפועל של ההסתדרות, לא פחות ולא יותר, שהיתה בהנהלתו של בן־צבי. כשהועד הפועל של ההסתדרות עבר מירושלים לתל־אביב ב־1924–1925 נשארה המחלקה המדינית שלו בירושלים בהנהלתו של בן־צבי, ותפקידיה היו רבים מאד. ענינים של קבלת עבודות ציבוריות שונות מממשלת המנדט, היו בטיפול המחלקה המדינית של בן־צבי שעמד במגע עם השלטונות; חוקי עבודה, חוקי שביתות, הכנסת יהודים במשטרה. בכל זה טיפלה המחלקה. המחלקה גם ניהלה את ההסתדרות הבינלאומית של פועלים יהודים וערבים ברכבת, הוצאנו את העיתון בערבית ובעברית, עיתון היסטורי שנקרא “את־אחאד”. היתה זו מחלקה מאד מרכזית בחיי תנועת הפועלים.

לאחר שנפסלו מספר מועמדים, אני נמצאתי כשר וישר בעיני בן־צבי, כשעדיין ההילה של עין־חרוד נטויה על ראשי, גם הכרתי אותו מביקוריו בעין־חרוד. אגב, אבא היה ידיד בית ונכנס לביתו של בן־צבי, ככה שמצאתי את עצמי בתוך המשפחה. אני חייב לומר שהעבודה הזאת הכניסה אותי מיד לתוך עניינים מרכזיים שעמדו ברום עולמו של הישוב, של תנועת הפועלים, של ההסתדרות. הייתי נוסע עם בן־צבי לישיבות הועד הפועל, הייתי גם נוסע בעצמי בשליחות לועד הפועל, ולהכיר את כל הצמרת של הועד הפועל, אנשים כמו בן־גוריון ורמז ואחרים, וגם למערכת “דבר” שבכל פעם היו נותנים בו פרסומים שונים.

הרגשתי את עצמי ברום העולם של ישוב ארץ ישראל. ואם זה לא הספיק, הרי בן־צבי היה גם חבר עיריית ירושלים, וכל העניינים וכל הפרוטוקולים היו מובאים למחלקה עם העתקים לועד הפועל. וחוץ מזה הוא היה גם חבר הנהלת הועד הלאומי, וגם כל העניינים שנידונו שם הגיעו אלי. נוסף לזה ניהלו בן־צבי ורחל ינאית את ארכיון ה“הגנה” וגם לזה הייתי מוכרח לתת עזרתי, ככה שהרגשתי עצמי ממש בתוך הקלחת.

מה היו הנושאים המעניינים ביותר שטיפלת בהם בתקופה ההיא עם בן־צבי, במסגרת תפקידך.

ת. הייתי מזכיר המחלקה, וכל העניינים שנידונו במחלקה וכל השיחות והאישים שהזמנו למחלקה, הייתי נוכח בהם. צריך הייתי את כל החומר הזה לעבד, לפעמים גם ניהלתי שיחות ארוכות מאד עם בן־צבי שאהב מאד להתייעץ ולשמוע את דעתי.

האם היו איזה נושאים מרכזיים־פרובלמטיים שטיפלת בהם בתקופה ההיא ושזכורים לך במיוחד?

ת. הפרובלמטיים ביותר היו: הכנסת אנשים למשטרה, הם היו צריכים קודם כל לעבור את הבדיקה שלנו; תמיד השתדלנו להוציא חברים מתוך ה“הגנה”, אפילו כשהיו מסודרים בעבודה, היינו ממליצים שירדו מן העבודה ויכנסו למשטרה. היינו דואגים הרבה מאד להכנסת מה שיותר עובדים לתוך העבודות הציבוריות של הממשלה; להכניס יותר אנשים לעבודות העירייה, בפקידות מפתח. היינו דואגים לגייס אנשים ולפעמים להטיל על אנשים שילכו לפקידות ממשלתית ויתפסו מקומות מפתח. גם מבחינה ביטחונית, במקומות שהיתה גישה לעניינים שהיו מאד חשובים לבטחון הישוב. תמיד קיבלנו חומר שוטף על מה שנעשה במשרדי הממשלה, ולא מעט בגלל האישים שדאגנו להכניס וגם אישים יהודים שהיו אולי רחוקים מענייני הישוב, ביניהם הרבה מעדות הספרדים, הרבה אנשים מאנגליה, שקירבנו אותם לצרכי הישוב, שיראו את עצמם לא חלק מהפקידות המנדטורית אלא חלק מהישוב שעושה שליחות של הישוב בתוך המנגנון הממשלתי. היתה לזה השפעה גדולה מאד, מלבד ענייני הועד הלאומי, שלרוב היו הדברים מתפרסמים אבל היו גם דברים סודיים. חוץ מזה היו עניינים שקשורים בחוקי העבודה והיו תלויים בממשלה.

מובן שזה לא הספיק לי מכיוון שעדיין לא הגעתי למילוי השאיפות שלי ללימודים. חשבתי להיכנס לאוניברסיטה אבל לא מצאתי את המחלקה המתאימה. התעניינתי בכיוון ההפוך – של האמנות, במדעי חברה, בכלכלה, הבעיות שהיו בארץ היו רבות מאד, אם עין־חרוד היתה מקום ניסיונות אפשר להגיד שכל הארץ היתה מקום אחד גדול של ניסיונות.

הרבה זמן ותשומת לב הוקדשו לרה־ארגון של ה“הגנה”, דווקא אחרי מאורעות 29‘. מבלי להרבות בדברים, הניסיון של מאורעות 29’ הוכיח לא מעט חולשה בכוח האדם, חולשה בארגון וחולשה בנשק. וכל זה עבר מעבדה גדולה מאד, גם של מחשבה גם של ארגון וגם של רכש.

כפי שאמרתי, כל זה עדיין לא סיפק אותי, חיפשתי את המקום המתאים לי להשתלמות. הייתי קשור מאד עם ועדת התרבות של מועצת פועלי ירושלים שפיתחה פעילות גדולה בתוך שכונות העוני של ירושלים דאז. אני חייב לומר שלא הייתי יחיד במינו, אנשים בני דורי ברמה שלי תמיד הרגישו את החובה לתת מה שיותר ולקבל לעצמנו ולצרכינו את המינימום הדרוש לקיום, העיקר היה לתת. ותוך כדי פעילות בועדת התרבות, שם נודע לי על קיומו של סמינריון הפועלים שהוקם זמן מה לפני כן, בהשראתו של ברל כצנלסון וגם של בן־גוריון שראו בסמינריון זה מעין מכון להשכלה גבוהה של תנועת הפועלים. המטרה היתה להקים קאדרים של פעילים לצרכי ההסתדרות, בירושלים ובארץ בכלל, להכשיר אנשים.

כשנודע לי על המוסד הזה, הכרתי גם את האיש שניהל אותו באופן אדמיניסטרטיבי, זהו דב רבין. עדיין זה היה במשטאב די מצומצם.¹⁴² השאיפה של שנינו היתה להרחיב את המסגרת של הסמינריון עד כמה שאפשר. באנו בדברים עם מרצים חשובים ביותר שרק ירושלים היתה יכולה לתת אותם, ושמרכזם היה בירושלים.

וכך לקראת 29‘-30’ הגענו לתכנית עשירה מאד שהיה רצוי לתת קצת יותר פרטים כדי להבין אופיו של הסמינריון. הקורס של הסמינר היה בנוי על לימוד חובה שלוש שנים רצופות, של עבודה סמינריונית גדולה, של הרצאות של התלמידים לא פחות מאשר הרצאות של מרצים. כך שזה גם דרש לימוד רב ועיון רב. התכנית לקראת 29‘, יותר נכון לקראת 1930, היתה כזו: פרופ’ ברגמן בפילוסופיה, פרופ' גויטיין היה מרצה בסוציולוגיה של התנ“ך – החברה הישראלית בתקופת המקרא וחוג לאמנות הדרמה. ד”ר בונה – כלכלה ומשק ישראלי בהווה ותכניות לעתיד. עו“ד שוורץ – תנועת הפועלים באנגליה. ד”ר הנס כהן על התנועות הלאומיות במזרח הרחוק והקרוב. ד“ר שלם – ידיעת הארץ, גיאולוגיה, סיורים וטיולים. י. בן־צבי – ירושלים העתיקה בלווית סיורים נרחבים. ד”ר יהודה קאופמן – התנועה החסידית והציונות. פרופ' דינור – הספרות המקראית. זוטא, שהיה מנהל סמינר המורים – תנ“ך כפשוטו. ד”ר יצחק אפשטיין – הלשון העברית (מגדולי הבלשנים), יצחק ליבני – הדקדוק העברי.

היו הרצאות לעת מצוא, של טשרניחובסקי שנתן הרצאות על השירה היוונית והעברית; פרופ' שור שנתן הדגמים של קונצרטים על הניגון היהודי. היו הרבה הרצאות שהיו נערכות באולם בית הספר לֶמֶל בפני קהל רחב.

בסופה של כל שנת הלימודים נערכו בחינות, אחר כך ניתנו תעודות גמר של שלוש שנות לימוד. היה קוראטוריום מורכב מפרופ' ברגמן, ד"ר יהודה קאופמן, פרופ' גויטיין, יצחק ליבני, מובן שדב רבין ואנוכי השתתפנו בכל הישיבות. בישיבות דובר וסוכם על מהלך הלימודים תוך תכנון לעתיד. הלימודים היו בערב משש עד תשע.

באיזו שנה הוקם הסמינריון זה?

ת. סמינריון זה הוקם שנתיים לפני זה, אבל לא במשטאב שאני תיארתי. אני מדבר על 1929–1930. עם הלימודים העיוניים הרגשתי שהחומר המצוי בעברית בכלל לא מספיק, ואז שקעתי ושקדתי על לימוד השפה האנגלית עד שלמדתי אותה על בוריה. זה נמשך זמן די ניכר. היתה לי גם שאיפה סמויה לקרוא את שייקספיר, גלסוורת וברנרד שואו במקור, והגעתי לידי כך.

באותם הימים היתה בועדת התרבות של ירושלים דרישה גדולה, מפאת התנאים המיוחדים של ירושלים, לפעילות בשכונות העוני ועדות המזרח שמאד רצינו לקרב אותם אלינו. היה צר לראות את הילדים חיים בתנאי עבודה מאד מאד ירודים, גם אצל היהודים. היה סניף הנוער העובד אבל לא כל כך מפותח. ואז בא ישראל גלילי שעמד בראש תנועת הנוער העובד, הכרנו עוד מעין־חרוד, שקיים קשר ער עם הנוער העובד.

היתה להם גם קבוצת הכשרה בעין־חרוד, אלה שייסדו אחר כך את נען; הכרנו אישית טוב מאד. הוא פנה אלי שאקבל על עצמי את ארגון וניהול סניף הנוער העובד. בתחילה היססתי – מאיפה אקח את הזמן, אבל הזמן הוא כנראה דבר אלסטי ואפשר למתוח אותו אם רק עוסקים בעבודה מעניינת. בקיצור, קיבלתי עלי את הענין הזה, אבל העמדתי תנאים, ומילאו את כל התנאים. שכרו דירה מרווחת מאד, לא היתה אז בעיה כמו עכשיו, היו אז דירות מרווחות עם הרבה חדרים ואולמות וחצר גדולה, הכניסו שיפוצים.

ותוך פרק זמן קצר, חיו שם כמובן אחרי שעות העבודה כארבע מאות נערים ונערות. זו היתה עבודה שנתנה לי סיפוק עמוק. ארגנתי את החיים שלהם, היתה ספריה, היתה מקהלה, היתה אפילו להקה דרמטית, כי בכל זאת כנראה משהו נדבק בי בענין הזה. הוצאנו עיתון ונערים התחילו לכתוב. אני אימצתי לעצמי את השכבה הבוגרת, בני חמש עשרה, שש עשרה ושבע עשרה שראיתי בהם מדריכים לעתיד וגם פעילים בתוך ההסתדרות. אני עצמי הרציתי פרקים בתולדות מדעי החברה, גם פרקים בתולדות התפתחות החברה הישראלית בתקופת המקרא, היסטוריה ישראלית, ערכנו טיולים וסיורים בסביבות ירושלים. היו אלה נערים שיצאו פעם ראשונה מחשכת הסדנאות. היינו מבקרים בהצגות, היו נערכות שיחות, היינו הולכים לסרטים טובים.

ובעיתון נתגלו כשרונות; היו כאלה שכתבו שירים וסיפורים. בכנס השנתי של הנוער העובד, הועידה השנתית בתל־אביב, הלהקה הדרמטית של ירושלים הציגה וקצרה הצלחות בלתי רגילות. זה היה בשנת 1931.

האם גם התערבתם להטבת תנאי עבודתם של הנערים?

ת. כן כן. זה היה חלק בלתי נפרד. אני הייתי התובע והייתי הדובר והייתי מבקר אותם ורואה את תנאי עבודתם, ומועצת פועלי ירושלים הקדישה לזה תשומת לב בלתי רגילה. אמנם זה לא היה כל כך קל. רבים עבדו בתנאים מאד ירודים, גם בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בירושלים. היינו גם פעילים בתוך השכונות. למשל, על יד הנוער העובד, עם הבנות, ארגנתי צוות של אחיות שנתנו להן שיעורים בהיגיינה משפחתית, היגיינה של הבית והיגיינה עצמית, והן העבירו את זה לבתים שלהם. אני חייב לומר שכל אלה שעברו בשנים אלה את הנוער העובד, וזה נמשך כל השנים שהייתי בירושלים וגם אחר־כך, זה הפך לאלמנט הכי פעיל בתוך חיי ירושלים, בתוך השכונות, והם הכניסו שינויים גדולים מאד. אגב כולם כמעט הצטרפו להגנה, וגם שם קיבלו רקע מאד מאד חשוב, ישובי ולאומי.

מעניין שהיו ויכוחים ביני ובין ישראל גלילי, הוא דיבר אתי שצריך להרצות לפניהם על סוציאליזם, על מלחמת מעמדות. אמרתי לו: תראה, ישראל, מלחמת מעמדות הם אוכלים וחיים יום יום, סוציאליזם הם לומדים על גבם, אבל לנשום אוויר צח, לראות את סביבות ירושלים ולראות הצגה טובה, לדעת קצת היסטוריה, קצת גיאוגרפיה, את זה הם חסרים. לסוציאליזם הם יגיעו. אגב, למדנו גם פרקים בסוציאליזם. וכך הוא קיבל את דעתי.

האם היו לכם הנחיות מצד מרכז הנוער־העובד, וביקורים של ראשי הנוער־ העובד כגון דוד הכהן?

ת. ביקורים היו, דוד הכהן ביקר, בוודאי ניצלנו את סיפוריו והיו נשפים אתו. אבל אני חייב לומר שהנחיות של מערכת לימודים, אני לא הייתי אומר שאני הייתי הפוסק, אבל דעתי מאד נשמעה. ואני עצמי לא רק שלא קיבלתי ייעוץ אלא להיפך השפעתי על הרחבת האופקים ולא להצטמצם במסגרת צרה של אינטרסים מקצועיים בלבד, אלא להרחיב את היריעה.

הזכרתי את דוד הכהן, ברור שרישומו וטביעת אצבעותיו הורגשו בכל החיים של הנוער־העובד. אולי הוא לא טיפל כל כך בחיים המקצועיים, זה היה סקטור לגמרי אחר, אבל הוא היה האב הרוחני, הייתי אומר; היה לו חלק נכבד מאד בעיתון שהנוער־העובד הוציא, “במעלה”, שגם הנערים שלי בירושלים השתתפו בו ושלחתי כתבות שלהם. הביקורים שלו וההרצאות שלו נשאו אופי אחר, הרבה יותר עמוק, רגשי אפילו; הוא היה שופע אהבה כל כך גדולה לנערים ולנערות האלה וכל כך רצה להביא אליהם את שמחת החיים אחרי יום אפור של עבודה, הסיפורים שלו והאגדות שלו והמשלים שלו וערבי־השירה יחד אתו, מהם שירה חסידית, מהם שירים מיוחדים שהנוער־העובד היה שר אותם – זה היה מקובל מאד. היו דִקלומים שכיחים בנוער־העובד, כדוגמת “מסדה” של יצחק למדן, או “הרכבת” של שלונסקי ומעל כולם – הסיפורים החסידיים של דוד הכהן – הייתי אומר, יצרו את הגשר, את התשתית בין הגולה ובין הארץ – לתת להם להרגיש שהם משתייכים לאומה שיש לה עבר גדול ועשיר מאד, גם בגולה, ויש לפניה עתיד אנושי גדול גם בארץ. זה נתן הרבה מאד לנערים האלה ולא לחינם הם כל כך אהבו אותו. היתה זו אהבה הדדית. הוא שאב כוחו מהם והוא העניק להם הרבה כוחות. בכל דרכיו היה צנוע ביותר, אבל היתה זו צניעות של תלמיד חכם שיודע לדבר אל הלב ומן הלב.

השנים שחייתי בירושלים, בעבודה ובלימודים, שנות 29‘-32’, זוהי חוויה שקצת קשה לתאר אותה במילים. התחושה המיוחדת של החיים בירושלים, של עיר שאתה חי בה ומרגיש שאתה דורך וצועד בתוך תולדות האומה, בתוך תולדות האנושות, תולדות הדתות והאמונה, מלחמות, חורבן, עיר על עיר, בנין על בנין. הלימוד היסודי של ירושלים, יחד עם טיולים וסיורים בסביבה, הר הצופים, הר הזיתים, עמק יריחו וים המלח, בית לחם וחברון ועין־כרם, כל זה ביחד זו ירושלים.

קשה מאד לתאר במילים התחושה שאתה מרגיש בשעה שאתה חי ונושם את האווירה של ירושלים. תוך כדי השנים, האירועים והחוויות על עין־חרוד שהפכו במשך השנים למקור של געגועים וכיסופים, שהרי כולנו מתגעגעים בעצם לשנות הנעורים. אך במקרה, זה גם המקום שבו כאילו נולדתי מחדש. וכך גם השקפתי על אותו קטע חיים סוער ומסעיר עם החוויות האישיות־האינטימיות והחברתיות. אוכל רק להגדיר את זה בביטוי מאד שגור אבל מבטא: “שנות חיינו היפות ביותר”.

לא שבתי לעין־חרוד כשם שאין שיבה לשנות הנעורים; הנעורים לא חוזרים.

בשנת 1932, בסופה, קרה אסון גדול במשפחתנו, זה שִסע את חיי לשנים. אחי שלמה שהיה חביב המשפחה וחביב המשק, והיה ביגור, נפל במחצבה. אבן נכנסה לתוך בטנו לאחר פיצוץ. סבל עשרה ימים והוציא את נשמתו בביה"ח הגרמני. היינו מסובים על יד מיטתו כל ימיו האחרונים, אנחנו – בני המשפחה וחברי המשק. הובלנו אותו לקבורה ביגור, ישבנו שבעה במשק. גם הסבא הזקן הספיד אותו על יד הקבר. בן עשרים וארבע שנים היה. אשתו חנה נשארה עם ילדה בת שנתיים. האבל היה כבד מאד. ההורים ואני לא יכולנו להתאושש. היתה זו מכה קשה; חודשים התהלכתי וזה לא חדר להכרתי שהוא איננו. ההורים התאבלו עליו כל השנים.

חנה גידלה את הילדה דיקלה, הבת גדלה, התחתנה, נולדו ילדים, הבכור – שלמה יצא בדרכי אביו, שהיה סגן־אלוף בשרות בצבא, הבן נכנס לביה"ס הריאלי לפנימיה הצבאית, הגיע לקצונה, היה ביחידת קומנדו. חצה את הגשר לאפריקה בלילה הראשון ושם נפל.

[25.6.74]    🔗

בשיחתנו הקודמת הזכרת את הנס כהן כאחד המרצים בסמינריון הירושלמי. אולי אתה יכול להרחיב את הדיבור עליו ולספר על אישיותו ועל קשריו עם “ברית שלום”,¹⁴³ בבקשה.

ת. ד"ר הנס כהן היה אחד המרצים הבכירים והמתמידים שהיו לנו בסמינר. הנושא של הרצאותיו היה: התנועות הלאומיות במזרח הקרוב והרחוק. המזרח הרחוק, כולל סין וכל יתר מדינות המזרח הרחוק וכל המדינות של המזרח הקרוב, היו למעשה הטריטוריה של האימפריות. למעשה שלטו שם אימפריות: בין שזו הודו או תאילנד או הודו־סין, סין שהיתה תחת שלטון המעצמות, וכל יבשת אפריקה. והוא התחיל למנות את ההתעוררות הלאומית במזרח הרחוק (אני זוכר יפה שהוא הדגיש זאת) אחרי מפלת רוסיה במלחמת יפן, הוא אמר שזה הצית את כל המזרח הרחוק והקרוב, שהנה, גזע לבן, אימפריה אדירה כמו רוסיה, נחלה מפלה על ידי הגזע הצהוב, וזה עשה מהפכה במחשבת כל המוחות. ואז הוא התחיל למנות את התעוררות התנועות הלאומיות. והוא המשיך בהרצאותיו היסודיות במשך שלוש שנים. כמובן שהוא מנה אחת לאחת את התנועות הלאומיות שהיו אי־ליגליות, התנועות הלאומיות שהיו ליגליות, המנהיגים שצצו, הרחיב את הדיבור על גנדי ועל מנהיגים בתוך סין שכבר קמו, אנחנו עמדנו אז ב־1932, התנועה הקומוניסטית בהנהגת מאו־צה־טונג, שאז כבר הופיע שמו.

כמובן, אותנו עניין מאד המזרח הקרוב, הוא סיפר לנו על התנועה הלאומית במצרים בימי מלחמת העולם הראשונה עם זגאלול פשה, כשהיתה ה“וואפד” התנועה הלאומית. היו אלה הרצאות מאד מאד מעניינות. אני חייב לומר שהוא עשה מאמץ מפני ששפתו העברית היתה מאד ייקית, היו חלקים שהוא הרצה בגרמנית, כי לא יכול היה לעשות זאת בעברית. הוא היה נותן לנו ביבליוגרפיה ארוכה של ספרים שכדאי לנו לקרוא, וקראנו. כמובן, היו גם בחינות.

מבחינה ציבורית הוא היה שייך לחוג של “ברית שלום” בראשותו של מאגנס, וגם הוגו ברגמן השתייך זמן מסוים לתנועה הזאת, אם כי חשבנו אותו כאחד מתנועת הפועלים. אבל גם בתנועת הפועלים היו זרמים שתמכו בו, אני לא מדבר על השמאלנים, אני מדבר על אנשים בעלי מוסר גבוה שתמיד טענו שיש ללכת לקראת הערבים. היו זרמים שונים, “ברית שלום” היתה התנועה שמרכזה היה באוניברסיטה.

אני לא יודע בדיוק את הסיבות שהביאו אותו להגירה מן הארץ. לא אוכל להגיד, לאחר שקראתי ויכוח בנידון זה, שהוא התרחק מהציונות, אבל אפשר להניח שדרכו הציונית לא נראתה לאף אחת מן המפלגות בארץ. אחרי שתכנית ועדת־פיל שבקה חיים, אחרי מלחמת העולם, אחרי השואה, אחרי הספר הלבן והמאבק שהיה לנו בארץ, זאת לא היתה הדרך שהישוב בחר בה, בלי הבדל מפלגה כמעט. נראה שהוא לא יכול היה למצוא פה את מקומו.

אנחנו בסמינר קיבלנו את כל מה שיכולנו לקבל מהנס כהן, אפשר כך לומר, משום שלא היו טענות אליו, לא היה מי שיחליף אותו בהרצאות. הוא סיים את ההרצאות שלו, ואחר כך היו לו הרצאות גם בתוך האוניברסיטה. נראה שלא מצא כאן את מקומו. הוא היגר לארה“ב. מובן שאחרי כל השנים אבדתי את עקבותיו. והנה, לפני שלוש שנים, להפתעתי הרבה, קראתי מאמר שלם על הנס כהן, של שלמה גרודזנסקי שהיה אחד מעורכי “דבר” ובייחוד היה איש הספרות והתרבות והוא שערך את המוסף הספרותי. במאמר נכתב שהוא הגיע לארה”ב והוא מרצה באוניברסיטת פרינסטון המפורסמת, אני חושב שבנושא השלום והתנועות הלאומיות. אולי הוא גם הרחיב את הדיבור על אירופה, הרי סוף סוף היה איש אינטלקטואלי, אפשר להגיד מן האסכולה של פאן־אירופה שקמה לפני מלחמת העולם הראשונה.

היות שהוא היה איש בעל תרבות אירופאית קלאסית גבוהה מאד, יש להניח שבפרינסטון ודאי נתבקש גם להרצות על תולדות אירופה, אבל אצלנו הנושא שלו היה “תולדות המזרח”. גרודזנסקי בא אליו בטענות, הציג אותו כמי שנטש את הציונות, לא כתב שהוא הטיף לאנטי־ציונות, אבל הוא נטש את הציונות. ולמה כשהוא נטש את הציונות הוא שהרצה שנים בסמינריון של תנועת הפועלים בירושלים? זאת היתה הטענה העיקרית של גרודזנסקי עם כל מיני הוכחות על כך.

לא עברו שבועיים והתפרסמה תשובה די ארוכה של הוגו ברגמן, מאחר ששניהם כאמור השתייכו לאותה אסכולה והיו ידידים גדולים. קודם כל הוא יצא להגן על הנס כהן, שהוא לא נטש את הציונות; היו לו השקפות שונות מהמקובל על דרך הציונות, על דרך המדינה ולא מצא כאן את מקומו והיגר לארה"ב. הוגו ברגמן כמעט בטוח שיש לסמוך עליו שכאשר הוא מדבר על ישראל הוא מדבר בצורה חיובית. יש להניח שהיו גם קשרים ביניהם. אם כי ודאי יש לו בקורת על דרך המדיניות של הממשלה (גם בתוך הארץ יש רבים כאלה). ובאשר לזה שהוא הרצה במשך שנים בסמינריון הפועלים (כפי שכתב גרודזנסקי) – סימן שהוא היה מקובל על הציבור, והוא אומר שיש לכך כל ההצדקה. הוא מסר ממיטב זמנו, ההרצאות משכו קהל רב, ובדרך כלל סמינריון הפועלים – מי שנתן מזמנו בהתנדבות – רשאי להתפאר בזה. הוגו ברגמן מציין שסמינריון הפועלים היה “היידלברג של ירושלים”.

מובן שכשקראתי את המילים האלה, זה החמיא לי מאד. הראיתי זאת לבתי מיכל. סיפרתי לה פעם על הסמינריון, אבל לא ידעתי שלמדתי ב“היידלברג”. היא צחקה מאד.

הוא המשיך לדבר על הנס כהן בסופרלטיבים גבוהים מאד, לי זה גרם הנאה. מובן שהוצאתי את הקטעים האלה והם שמורים אתי עד היום. זה המגע האחרון שהיה ביני ובין הנס כהן ובין הוגו ברגמן. אני חייב לציין שפרופ' הוגו ברגמן, כולנו ידענו שהוא משתייך ל“ברית שלום”; בהרצאות של הנס כהן לפעמים היה חורג מהמסגרת ונותן לנו קצת להרגיש את השקפותיו, היו מתעוררים ויכוחים אתו בשעת ההרצאות. גם בשעה שעשו את העבודה הסמינריונית, היו רבים שתוך העבודה הסמינריונית לא הלכו בדיוק בעקבותיו, אלא לעיתים חלקו על דעתו. אני נזכר שאותו ויכוח היה גם עם פרופ' ברגמן, שאני נאלצתי להתערב, במקרה אני זוכר את הערב הזה.

קאנט, כשהוא מסיים את “בקורת התבונה הטהורה”, מדבר הרבה מאד על הרמוניה, על ההרמוניה שבתוך הקוסמוס, והוא מגיע הראשון לכך שיבוא הזמן שתהיה הרמוניה בין העמים; יבוא שלום העמים. הלאומיות תהיה קצת יותר קהה, האיחוד יהיה קוסמופוליטי, והוא דיבר על חבר־הלאומים, כבר אז דיבר על מוסד עליון שיהיה למעלה מכל הממשלות והממשלות תתבטלנה. הוא כתב בשפה של “ברית שלום”, אפשר להגיד. פרופ' ברגמן הרחיב את הדיבור.

התעורר ויכוח אז, ויכוח חריף, והיו רבים שניסו לפגוע בכבודו של פרופ' הוגו ברגמן. אני זוכר שקמתי, השתקתי את כל הויכוחים; אמרתי שאין לערב פילוסופיה בפוליטיקה. כאן מדובר על תיאוריה שלמה של תורה פילוסופית, ואני לא ארשה שמישהו כאן יפגע בכבודו של פרופ' הוגו ברגמן. הוא היה נרגש מאד, אבל כאישיות, כאדם שיודע להשתלט על מצב, הוא לא היה זקוק לעזרתי. אני חייב לומר לשבחו שהוא המשיך את הרצאתו והיה שקט גמור. כשסיים את הרצאתו הייתי הראשון שמחא כף, ואחרי כולם מחאו כף ובזה נגמר כל האינצידנט עם הוגו ברגמן. וכאמור עם הנס כהן גם היו ויכוחים, סוף סוף למדו שם מבוגרים שהיו להם השקפות משלהם.

אנחנו עוברים עכשיו לתקופת תל־אביב משנת 32' עד פרוץ מלחמת העולם השניה, והאירועים המרכזיים יהיו: רצח ארלוזורוב, המאורעות ונמל תל־אביב.

ת. כשסיימתי את לימודי בסמינריון, ואחרי האסון שקרה במשפחה, נמצאתי על פרשת דרכים. הייתי כבר בגיל די גבוה, עשרים ושבע, ועוד לא עשיתי לביתי. בשנת 1932 התחתנתי.¹⁴⁴ אשתי היתה בת למשפחה חלוצית אפשר להגיד, אבל מבחינה אחרת, זו היתה משפחה שהגיעה מארה"ב בשנת 1921, היא למדה כבר כאן בגימנסיה הרצליה כילדה קטנה. באותו זמן נטעו את הפרדס בראשון־לציון, ואני כחקלאי עזבתי את כל המשרות והתגייסתי לפרדס; בנו אז את הבית הגדול בתל־אביב. גרנו בראשון לציון בבית קטן, מרוהט יפה, עבדתי בפרדס, נולד הבן.¹⁴⁵ הכל נראה היה כשורה. היו חלומות לנסוע ללונדון להמשך הלימודים. אבל כנראה שלא היתה צפויה לי מנוחה רבה.

ב־1934 ארע רצח ארלוזורוב, דבר שהדהים את כל הישוב. פרשת רצח ארלוזורוב היא פרשה ידועה. הסיסמה של ז’בוטינסקי היתה (לאחר כל הפילוגים שהיו בישוב, אפשר להגיד שהישוב התחלק לשני מחנות עוינים, החלק האזרחי והחלק הפועלי): לשבור את ההסתדרות. צריך להבין מה היתה בשבילנו ההסתדרות, ההסתדרות היתה חזות הכל. ההסתדרות זה היה עליה, זה היה קליטה, זה היה התישבות, הגנה – ההסתדרות היתה התקווה הגדולה ביותר שלשמה כולנו באנו: הקמת המדינה היהודית. זה היה הציבור המאורגן, לא היה ציבור אחר שיכול לשאת על כתפיו את חזון המדינה ביום מן הימים.

והנה, כאשר יצאה הסיסמה: לשבור את ההסתדרות, בשבילנו זה היה לשבור את כל חזוננו. אני כנראה הייתי רשום שם באיזה מקום בין פעילי ההסתדרות, נקראנו כמאה איש לועד־הפועל, מן הקיבוצים, מהמושבים, מהערים, אלה שהיו ידועים בתור פעילים, אל בן־גוריון ואל רמז בועד הפועל. שם הודיעו לנו: עליכם לעזוב את הנשים ואת הילדים ואת כל מה שהקימותם בחיים הפרטיים, ולהתגייס להסתדרות.

פקודה היא פקודה. בזמנים ההם לא שאלו. לי מסרו את ניהול לשכת־המס בתל־אביב. ידעו שאני קשור עם תל־אביב, לא הטרידו אותי לשום מקום אחר. (כפי הנראה חינוך עין־חרודי – בעין חרוד היתה מעין “במה ניסיונית” – כל הארץ היתה בשבילי שדה ניסיון גדול), כל דבר עניין אותי, במה אוכלים את זה? באתי ללשכת המס וראיתי שדה פעולה עצום. קודם כל היתה אפשרות להכיר ציבור פועלים, ציבור מקצועי, מועצת פועלים, שביתות על העלאת משכורות וכדומה. ושנית, לשכת המס היתה המקור לגביית הכספים למועצת הפועלים ולפי ההכנסות אפשר היה לנהל את כל הפעולות האלה.

בתל־אביב התחילה בניה גדולה מאד. ב־1933 התחילה הגירה גדולה מגרמניה, והבניה היתה מאד אינטנסיבית. פועלי בנין זרמו מכל הארץ לתל־אביב. אני מצאתי כרטיסיה של אלפיים חברים, אבל בתל־אביב היו כשמונת אלפים איש. גייסתי את הגובים ואת המזכירים, עשינו מפקד, הקמנו כרטיסיה, ובזמן קצר ההכנסות גדלו פי ארבעה. אנחנו גרנו בבית־האדום, וזה היה מאד מעניין עבורי להשתתף באופן קבוע בישיבות המועצה ובכל מיני פעולות ארגוניות. על ידי זה הכרתי ציבור פועלים עירוני, דבר שלא היה ידוע לי עד אז. בירושלים הייתי חצי פועל חצי אינטליגנט, אבל בתל־אביב נכנסתי לכבשן של בעיות הפועלים. אבל שאיפתי היתה לירושלים, לא יכולתי להתרגל לא לאקלים ולא לאווירה. חלמתי על ירושלים. היה לי יחס מיוחד לירושלים, שם היתה גם המשפחה, ובכלל – ירושלים זו היתה בשבילי חוויה. כעבור שתי שנים שארגנתי את לשכת המס, התחלתי לחפש את דרכי חזרה לירושלים.

פניתי למקורות שונים, והסתדרתי במחלקת ההתיישבות החקלאית, נתנו לי משרה יפה ומאד מעניינת. התחלתי לנסוע לירושלים, המשפחה עוד גרה כאן. ב־1936 נתקבלתי למחלקת ההתיישבות, הטילו עלי מפקד החקלאות, אחר כך מפקד התעשייה, אחר כך דין וחשבון לקונגרס על תחנת הניסיונות ברחובות.

והנה פרצו מאורעות 36', והם תפשו אותי בירושלים. מתוך שאיפתי להגיע חזרה לירושלים, לא מחקתי את עצמי מרשימת חברי ה“הגנה” בירושלים ולא העברתי את שמי לתל־אביב, וכך נשארתי כאיש ירושלים; למחרת פריצת המאורעות התייצבתי לפני יעקב פת, שהיה מפקד העיר. נתנו לי פלוגת־תגבורת, אם אפשר לקרוא לזה כך. זו היתה יחידת ארבעים בחורים ועשר בחורות, עם ארבע מכוניות ועם נשק. בכל מקום שהיתה נחוצה תגבורת היינו שולחים לשם. הוצאנו גם סיורים בעיר, בחור ובחורה עם נשק שהיו מדווחים על הנעשה בכל קצווי העיר. חודש ימים לא ראיתי את המשרד וגם לא ירדתי לתל־אביב.

לא נאריך הרבה על מאורעות 36', הדברים האלה ידועים וכתובים. פעם ראשונה שירדתי חזרה למשפחה זה היה אחרי חודש ימים. אחרי זה התחלתי לבקר תכופות. כמעט כל שבת הייתי בא. ופה מצאה אותי הודעה מרמז, לבוא אליו. באתי לרמז ושאלתי מה העניינים. הוא אמר לי: בודאי ידוע לך שבונים את נמל תל־אביב, אתה תהיה נציג הועד הפועל של ההסתדרות בתוך נמל תל־אביב. אני אומר: מה עלי לעשות שם? אמר לי: אני צריך להגיד לך מה לעשות שם? אתה תראה, ומה שצריך – תעשה.

טוב, הוא סומך עלי, סמכתי על עצמי גם כן. אמרתי: מי יושב למעלה? – “ההסתדרות, הסוכנות היהודית, אתה תייצג את שניהם. היה שם פרדס סינדיקט, התאחדות האיכרים, ותקיים אתי קשר יומיומי”. ירדתי לנמל תל־אביב ואני חייב לומר שחשכו עיני. אלה היו הימים הראשונים, ראיתי על שפת הים מין בור גדול מאד שחפרו בתוך החול, ובתוך הבור ישנן ארבע סירות, יש משאבה קטנה ששואבים את החול שכל פעם ממלא את הבור. מסביב מתרוצצים ארבעים־חמישים בחורים, כולם בלי גופיות ורק עם מכנסים קצרים, אלה היו הסבלים והסוורים הסלוניקאים שהביאו מחיפה עם הסירות. היה זאב־הים והיה פודולי והיה שוסטרמן. וכשאני נכנסתי לתוך החבורה נתפסתי בלהט שלהם, ואמרתי לעצמי: תראה מה שצפוי לך בחיים? עלית בתל־יוסף על גבעה שוממה, הסתכלת לעמק, ראית עמק שממה, הכל מבראשית, ופה יש לך ים במקום יבשה, וצריך הכל להתחיל מבראשית. אמרתי לעצמי – הרי זה נפלא להתחיל הכל מן ההתחלה! מה יכול להיות יותר טוב.

כל כך היינו להוטים לעניין הזה שנקרא ‘נמל תל־אביב’. זה היה ניצחון כל כך גדול על ההתקפות הערביות, שזה נתן פיצוי כאילו. הפועלים הערבים השביתו את נמל יפו וחשבו שעל ידי כך יפסיקו את כל האספקה והיבוא לישוב היהודי; הדרך לחיפה היתה מאד מסוכנת מפני שכל הזמן ירו והתקיפו את התחבורה, וחשבו שכאן יתפסו את נקודת החולשה של הישוב היהודי, נוסף לכל ההתקפות הרצחניות.

הקמת נמל עברי היתה חלום ישן נושן, ופה, בתוקף המאורעות, הממשלה האנגלית היתה חייבת לתת את הרשיון מפני שנמל יפו היה מושבת. היינו צריכים להסתער בכל הכוח שהיה בנו. לספר איך פרקו את האניות הראשונות – סחבו את כל השקים על הגב אל החוף, ושם שמו אותם על אוטומובילים, אפילו לסירות לא היה איפה לעגון. הקימו שם צריף קטן, עבדנו יחפים מפני שהמים היו שוטפים את הצריף. עבדנו עד שתים עשרה בלילה ועד שתים בלילה, הכל היה טוב ויפה, אבל אניות לא היו. סוכני האניות בחוץ־לארץ היססו לשלוח אניות, כי נמל תל־אביב לא היה בכלל על המפה.

תפקידי העיקרי היה כמובן להביא אניות; בלי אניות אין נמל. קיבלתי את התואר “מנהל מסחרי”.

התחלתי להסתובב בין סוכני אניות, לשִבחם אני חייב להגיד שהם הקדימו אותי והקימו ועדה מיוחדת של סוכני אניות, על מנת להביא אניות, וגם להם היתה מלחמה עם הסוכנויות בחו"ל. לועדה זו הצטרפה גם לשכת המסחר והתאחדות בעלי התעשייה, התאחדות האיכרים, פרדס סינדיקט (בקשר למשלוח פרי). לאט לאט התחילו להגיע אניות. כשראינו ביום אחד שתי אניות עוגנות זה היה ניצחון גדול. אבל חייבים היו לבנות במהירות איזשהו מעגן הראוי לשמו, שסירות תוכלנה להגיע במים עמוקים מפני שאי אפשר היה למשוך את הסירות בכל פעם אל החוף.

כאן נכנס הלל דן.¹⁴⁶ למי פנינו? לסולל־בונה, בייחוד שרמז היה הפטרון של סולל־בונה. ישבנו איפוא עם הלל דן ועם הנהלת סולל־בונה, עם רמז קיימתי קשר יומיומי, וניתנה הוראה להקים מעגן, מהר מהר התחילו להקים את הגשר וזה נתן לנו רווח נשימה. אחרי זה, סולל־בונה, בהשתתפות עם ארכיטקט ידוע ששמו גרינבלט, תכננו את תכנית בריכת נמל תל־אביב, שהיתה קיימת כל השנים עם רציפים ועם מנופים ועם משאבות, עם כניסה ויציאה ועם מגדלור. הלל דן מינה את המהנדס בוכמן שהשתלם בשטח הנמלים, והתחילו לבנות את הבריכה.

בינתיים נכנסתי להנהלת כופר־היישוב, נעשיתי חבר בהמון ועדות, בכל הקשור לנמל תל־אביב. הקהל החל לזרום כדי לראות את הנמל. אני חייב להגיד שיומי הגדול היה כשהגיע בית הספר מעין־חרוד, עם מורים, ופנו אלי שאני אדריך אותם. ופה הרגשתי מזיגה בין מעשה בראשית למעשה בראשית. הסברתי לילדים, וזה היה יום חג לי להראות להם את נמל תל־אביב.

הייתי רוצה שתרחיב את הדיבור על תנאי העבודה בנמל תל־אביב, ומה הקשר שלהם עם האיגוד המקצועי.

ת. נמל תל־אביב היה מורכב מפועלים מקצועיים שהיו בעיקר הסלוניקאים שבאו מחיפה, והיו גאוות הישוב, שכן עוד בסלוניקי היו פועלי נמל. הם היו מנהלי עבודה ברובם. הסוורים שעבדו בבטן האניה והגישו למנופים את המטענים מתוך בטן האניה למעלה, היו גם הספנים ובחוף עבדו הסבלים. מאותם חמישים איש שהיו בהתחלה הגענו לציבור פועלים שמנה שבע מאות איש. היתה פלוגה מאורגנת של הקיבוץ – עין־חרוד שלחו כמאה וארבעים איש לתוך הנמל; באו גם פועלים מלשכת העבודה. מועצת פועלי תל־אביב מינתה מזכיר מיוחד כמזכיר פועלי הנמל. עמדנו בקשר הדוק עם הועד הפועל, כי נמל תל־אביב היה “ילד־השעשועים” וגאוות הישוב כולו.

בתוקף תפקידי כנציג ההסתדרות, הייתי משתתף פעיל מאד בישיבות של ועד הפועלים; מצד שני בתוקף היותי חבר הנהלה, הייתי משתתף בישיבות ההנהלה. רקדתי על כל החתונות וחייב הייתי למצוא את שביל־הזהב. כי פועלים, כרגיל, מגזימים גם בדרישותיהם, ונמל תל־אביב לא יכול היה לעמוד בהן.

האם היו שביתות?

ת. היו שביתות, פעמיים, שלוש פעמים היו שביתות. היו ניסיונות לעבור לעבודה קבלנית. אני חיברתי אז תזכיר ארוך מאד בעניין העבודה הקבלנית. הנהלת הנמל קיבלה את ההצעה, הפועלים לא קיבלו את ההצעה. זה היה מאבק די חריף. בכל אופן הייתי שותף פעיל מאד בסידור העבודה. הייתי מעוניין לעבור מאניות לקווי אניות, פירוש הדבר – יש חברות שיש להן קו ובכל קו יש חמש־שש אניות, מהן שמבקרות בנמלי הים התיכון בתאריכים מסוימים. למשל היתה חברת “סבנסקה” של אניות סקנדינביות, או “גורדון ליין”; “אג’יפשן ליין”, “גריק ליין”, אניות פולניות, הקווים הגרמניים, האניות האמריקאיות. היה להן קו – היו מבקרות בביירות, חיפה, אלכסנדריה, פורט־סעיד, יפו. ואנחנו היינו מעונינים להכניס ללוח המסעות שלהן את נמל תל־אביב. זה לקח זמן רב. והגענו לכך שקווי אניות התחילו לעבור דרך הנמל, והיו ימים שעגנו אחת עשרה אניות והיו ימים שהיו שבע עשרה אניות זה היה הישג עצום.

מובן שכאשר התחיל משלוח הפרי, התחילו לבנות את המחסנים. נמל תל־אביב לא עבד על רווחים, והמאזן היה גלוי לפני הפועלים. אבל היו ימים קשים. תנאי העבודה היו קשים מאד, לא עבר חודש בלי מקרה תאונה. היינו מוכרחים להתחשב בזה.

האניה לא עגנה ברציף, אניה עגנה מרחוק, היו פורקים את המטענים לתוך סירות, הסירות היו נכנסות לבריכה. היו ימים של סערות קשות, האניות חיכו וחיכו, ולאחר שחודשים לחמו על כל אניה, פתאום היא עזבה ונסעה לחיפה לפרוק, כי בגלל הסערה אי אפשר היה להגיע לאניה. לקבל קווי־אניות זה היה מבצע קשה מאד.

תפקידי היה לעלות על האניות, לאכול צהרים עם רבי־החובלים, לקחת אותם לחוף הים לתל־אביב, שיהיה להם “גוד טיים” ושיהיה להם חשק לבוא עוד פעם. באניות יש נוהג בינלאומי, במידה שפורקים מהר את הסחורה לפני הזמן הקצוב, הם מקבלים פרמיה מבעלי האניה. וזה היה חשוב להם מאד, אם פרקו בחיפה – שם הגיעו מהר לפרמיות; בנמל תל־אביב, אילו לא היו משקיעים את המאמצים הבלתי אנושיים, של עבודת הפועלים שעבדו לפעמים כל הלילה, לא היו מגיעים לפרמיות, ולא היה להם חשק לבוא שוב. וככה בתנאים פרימיטיביים אלה היינו צריכים להגיע למהירות פריקה כפי שהיה בחיפה. להתחרות עם אלכסנדריה ועם חיפה ועם אחרים, וזה היה מאמץ קשה וגדול מצד הפועלים.

למרות שדאגתי לכך שהמאזנים על הרווחים וההפסדים יהיו ברורים לפועלים, הועד היה אומר לפעמים: טוב, זה לא עסק שלנו, תיקחו כסף מהסוכנות, אנחנו חייבים לעבוד בתנאים טובים.

האם מוסר העבודה היה גבוה?

ת. היו מרוויחים יפה, אבל רק על ידי שעות נוספות. בדרך כלל פועלי הנמל היו בין הפועלים שהרוויחו יפה.

לא התכוונתי לשכר, התכוונתי למוסר העבודה.

ת. גבוה מאד, עבדו במסירות נפש באופן בלתי רגיל. הכספים שאספנו היו ממכירת המניות של “אוצר מפעלי ים”, ניהלנו תעמולה לרכישת המניות של הנמל, דבר שכבש את כל הארץ, כל אחד ראה גאווה לעצמו לומר: אני עובד בנמל תל־אביב. זה היה דבר בלתי רגיל כי לעובדי נמל תל־אביב היו אומרים “כל הכבוד”. אנחנו שיפרנו לאט את תנאי העבודה, הכנסנו מנופים, סירות מוטור, קיבלנו רשיון להורדת נוסעים, זה היה מאד חשוב לנו כי היו מגיעים גם עולים בלתי ליגליים. היום הגדול היה כשוייצמן הגיע לארץ וירד בנמל תל־ אביב, את יכולה לשער לך – וייצמן, הנוסע המכובד הזה, ירד בנמל תל־אביב! המונים קיבלו אותו.

האם העסקתם גם פועלים ערבים?

ת. לא. לא העסקנו פועלים ערבים. פועלים ערבים היו ביפו, לא אגלה דבר חדש שרוב היבוא ביפו היה יהודי, וגם האספקה לירושלים הלכה דרך יפו. ברגע שפתחנו את הנמל, שם היו מאות פועלים מושבתים והם הביטו עלינו בקנאה ו“אכלו את עצמם” על השביתה הזו שהם עשו לשבועיים ימים. עד מלחמת העולם נמל יפו לא התאושש, למעשה לא התאושש בכלל, מפני שכל היבוא הלך דרך נמל תל־אביב. מי יסכן את עצמו להביא מיפו? לפעמים היתה מגיעה אניה עם מטען ליפו, ורב־החובל דרש לפרוק ביפו, היו מלחמות על סכינים, בשום פנים ואופן לא הרשינו שיפרקו גרם אחד ביפו. היה גומר ביפו, ואפילו אם נשארו לו עשרה טון חבילה, היה מגיע לנמל תל־אביב והיו מפרקים.

השתדלנו כל הזמן לשפר את תנאי העבודה בנמל. ביוזמתי וביוזמת רמז ומזכיר הפועלים הקימונו צרכניה, הוצאנו עיתון, אני עצמי טפלתי בעירייה להשגת קרקע לשיכון. ובאמת היו קרוב לשמונים משפחות שהתחילו להשתכן. והבתים האלה קיימים עד היום על שפת הירקון וליד בית העולים. דאגנו שכל שנה יהיה נשף שנתי. היה טיפול יוצא מן הכלל. היו אלה ארבע שנים בלתי רגילות.

אני חייב לציין שתי אפיזודות שמראות על העוצמה שנתן לנו נמל תל־אביב והתחושה של העצמאות שהתגברה. ב־37', תוך המאורעות, הגיעה ועדת־פיל מאנגליה, שחקרה את המאורעות והיחסים בין היהודים והערבים. זו היתה ועדה מלכותית מלונדון, והממשלה הבריטית הטילה עליה להגיש מסקנות. אחרי שישבו כאן שלושה חודשים, כפי שציין בן־גוריון כעבור שנים – עוד לא יצא דוקומנט פרו־ציוני בדומה לדו“ח ועדה זו, עם כל התשבחות לישוב העברי, שאין כל סיכוי שהישוב יסכים לא להיות עצמאי, זה ישוב בעל רמה תרבותית־אירופאית, ויש לו כל הכלים. הסוכנות היהודית זו הממשלה, יש לה נמל עברי, (גם את זה הכניסו בחשבון) והם ראויים לעצמאות. ואז הם הציעו לראשונה חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית, שכבר אז דיברו שתצורף לעבר־הירדן, לא פלשתינה לחוד. דובר שתצורף לעבר־הירדן מפני שהישוב הערבי לא היה די מגובש בשביל לנהל מדינה בעצמו. ידוע עניין ועדת פיל, ובספרי “בהתפקד עם”¹⁴⁷ אני מדגיש את הדבר. לדעתי, היסודות המדיניים של המדינה התחילו עם דו”ח ועדת פיל.

זה היתה שנה שהתהלכתי כמו בשיכרון. יש לזכור שזה היה אחרי עלות היטלר, סברנו שנוכל לקבל הרבה יהודים, וההתעצמות הזו נתנה לנו כוח.

בנינו מחסנים בנמל והכשרנו אותם למשלוח פרי. הפרי יצא באופן שוטף, תפוחי־זהב ואשכוליות נשלחו לחו"ל, באו אניות־קירור. נמל תל־אביב עלה על המפה.

חלמנו על נמל נפט, להקים נמל נפט. לקחתי את כל האינטרסנטים, רוטנברג הקים כבר את תחנת רידינג, הודות לנמל תל־אביב הקימו על יד זה את תחנת רידינג, התערוכה היתה קיימת מקודם, תחנת רידינג צרכן גדול מאד של נפט, הכנסתי לתמונה את גורן (גורוחובסקי) שהיה יו“ר הקואופרציה, ולסולל־בונה היה צי גדול של משאיות, היינו צרכנים גדולים של נפט. שרגא גורן נסע לרומניה לנהל מו”מ, רומניה היתה מוכנה לספק לנו נפט.

אבל אז היתה ממשלת המנדט. עיבדנו תכניות לקבל רשיונות, אנחנו לא היינו עצמאיים. נמל תל־אביב עמד תחת הפיקוח של מנהל הנמלים והרכבות בארץ, שמו היה ג’והן קירבי והוא היה אישיות מעניינת מאד. אנחנו היינו תחת הפיקוח שלו, הוא היה “שר התחבורה” אפשר להגיד; אבל אז הוא היה מנהל מחלקה.

האם ניסו להשוות תנאי עבודה בין הנמל ובין שאר האגפים של “משרד התחבורה”?

ת. לא, כל הזמן זה היה בפיקוח ירושלים, לנו לא היתה שליטה; נמל חיפה ונמל עזה ונמל יפו היו בפיקוח ירושלים. לשם זהירות, בתור דובר אנגלית, הטילו עלי לחבר את התזכיר ולהגיש אותו לקירבי ולבקש אישור “קטן” – להקים נמל נפט. הגשתי תכניות ונימקתי, דובר על צינור בתוך הים. ביום בהיר אחד קיבלתי הזמנה לבוא לקירבי, ביום ראשון בשעה אחת עשרה, למשרדים שלו בנמל חיפה. לקחתי אתי את גורן, נוסעים. אני נכנס ורואה שעל ידו יושב עוד איש אחד. אני מציג את גורן (את קירבי הכרתי מפני ששלושה חודשים, לא רצופים אבל מדי פעם, הייתי נוסע לנמל חיפה מפני שביקשתי ללמוד קצת סדרי נמלים בחיפה, והוא נתן לי את כל האפשרות. עברתי את כל המחלקות וראיתי איך זה פועל, כך שאת קירבי הכרתי אישית) אני מציג את גורן ואומר לו: “לא תתנגד לנוכחותו של מר גורוחובסקי?” והוא עונה לי: “לא תתנגד לנוכחותו של המנהל הכללי של ‘שֶל’?”

חשכו עיני. אמרתי לגורן ביידיש – “זה אבוד, אם הוא הזמין את ‘של’, אנחנו הרי באנו בתור קונקורנטים – להביא נפט מרומניה”, מיד תפשתי את הענין. הוא עשה זאת ברוח טובה. “קראתי את התזכיר” הוא אמר, “זה מאד מעניין, והנימוקים הם שהמחירים יהיו יותר זולים וזה יוזיל את התחבורה בהשוואה למחירים של ‘של’, אבל האם פניתם פעם ל’של' שיתנו לכם הנחה?” מסתבר שלא פנו ל“של”. הוא אומר: “אני לא דוחה את התכנית, אבל הייתי מציע לכם, אתם צרכנים כל כך גדולים – תבואו בדברים עם מנהל ‘של’, אם מדובר על הנחה אני נותן את המלצתי, לצרכנים גדולים כאלה – למה לא לתת הנחה? עיראק פטרוליום לא תינזק מזה, אני חושב שמגיעה לכם הנחה; תנסו לבוא בדברים ועד אז נראה איך יתפתחו העניינים.”

יצאנו אבלים וחפויי ראש, ידענו שהתכנית צללה למי הים. הסוף הוא שהם באמת קיבלו הנחה גדולה מאד, הנחה של עשרה אחוזים. ואני אז פניתי לגורוחובסקי ואמרתי לו: אני הייתי שליח־מצווה, איפה אני פה? הוצאתי חמשת אלפים לירות בשביל נמל תל־אביב, זה היה פיצוי כלשהו.

אפיזודה שניה, כדי להראות את העוצמה של נמל תל־אביב הקטן, ביום בהיר אחד אני מקבל טלפון מיו"ר הסוכנות היהודית, בן־גוריון, “אתה נתבע לבירור לירושלים, המתדיין נגדך – אבא חושי”. אני הבינותי שהפריקה בתל־אביב פגעה קצת בפריקה בחיפה. חשבתי שאבא חושי ודאי לא יבוא לבד ויקח אתו צוות שלם, לקחתי אתי סוכני אניות ומזכיר לשכת המסחר וסוחרים גדולים. עלינו לבן־גוריון. בא אבא חושי ונאם נאום שלם – “הנה, פנחס מנהל תעמולה רק עבור נמל תל־אביב, ואנחנו מנהלים מלחמה שנים על כיבוש העבודה, הכנסת פועלים עברים, נמל חיפה זה לא נמל עברי? יש לנו ענין לעזוב אותו?”

בן־גוריון שמע, אחר כך אני דיברתי וגם אנשים שלנו. פה היה גם אינטרס, מפני שישנם קווי אניות שהיו להם סוכנים בתל־אביב וסוכנים בחיפה, במידה שאניה מגיעה לתל־אביב – הסוכן בתל־אביב מקבל את הקומיסיון, במידה שהיא פורקת בחיפה, סוכני חיפה מקבלים קומיסיון. וכך יוצא שלא רק העבודה העברית מקופחת אלא גם סוכני חיפה מקופחים כשהאניות עגנו בתל־אביב. רוב היבוא היה מיועד לדרום הארץ.

אני אומר לאבא חושי: אולי נבוא לידי איזו פשרה? הוא אומר, מה אתה מציע? אמרתי לו, כל היבוא שהולך לדרום יפורק בנמל תל־אביב וכל היבוא שהולך לצפון יפורק בחיפה. אבל הוא אמר לי, הרי גם הפרדסים אצלכם, הכל אצלכם. חזרנו לבן־גוריון, ששאל: התפשרתם? אמרתי לו שהצעתי שכל היבוא שהולך לדרום יעבור בתל־אביב והיבוא לצפון יפורק בחיפה. לבסוף פסקו מה שפסקו, שאצלנו יפורק חמישים אחוז של היבוא ואצלם יפורק חמישים אחוז. קשה היה לשמור על הפרופורציה הזו, כי להוביל מחיפה מטענים ששייכים לתל־אביב, לא מתקבל על הדעת.

סיפרתי את האפיזודות האלה כדי להראות עד כמה שתל־אביב עמדה במרכז העניינים. אבל כרגיל בזמנים ההם – להסתפק רק בעבודה ובמאורעות, לא היה מספיק. היו מאורעות, הנמל של תל־אביב היה בצפון העיר, היו שם כפרים סומל וג’מוסין, צריך היה לשמור על רצועת הים בינינו לבין יפו שלא תהיינה חבלות מצד הים. היו חמש נקודות של ה“הגנה” שגבלו עם הכפרים הערביים, זה התחיל בבית חולים אסותא ונגמר עד מעבר לירקון. היינו גומרים את העבודה די מאוחר, קופצים הביתה לאכול משהו, בתשע יוצאים לבקר את הנקודות, היינו שלושה מפקדים שהתחלפנו בינינו. ביום שישי אחר הצהריים גומרים את השמירה, לא מגיעים הביתה, היתה לי חליפת עבודה איתי בשמירה, הייתי גומר את השמירה, לובש בגדי עבודה, חייב הייתי להיות לבוש כמו מנהל מסחרי. ושוב פעם בצהרים ושוב פעם בערב וביום שישי אחרי הצהרים יש ישיבת המטה, וביום שבת בבוקר על המגרשים, להדריך טירונים. אחר כך היה הקורס הידוע של קצינים מכפר־ויתקין, אז העבירו את כולם לתקן אחיד של ה“הגנה”, (לתקן האנגלי) זה נמשך שלושה שבועות, הקורס הידוע בכפר־ויתקין, הביאו חיילים וערכנו התקפה על גוש תל־מונד, היתה חוויה גדולה מאד.

ביחד עם העבודה שנמשכה תשע שעות ושמירה של חמש שעות, גם ניהלנו חיים חברתיים. נדמה היה שנגיע לגדולות. אחר כך כידוע היה הספר־הלבן, המכות שקיבלנו וכל הגזרות, ועדת־פיל בוטלה, פרצה מלחמת העולם. עוד המשכנו בנמל לעבוד עד שאיטליה נכנסה למלחמה, ואז נסגר כמעט כל הים התיכון. אני עוד המשכתי לשמור על הרכוש, לחסל חובות, לערוך תשלומים. התחיל לזרום צבא הנה, היינו צריכים לפנות לצבא – אולי אפשר להציל את המספנה ואת המסגריה שיעבדו בשבילם.

תוך כדי המלחמה התחילה ההתנדבות. שלוש פעמים נרשמתי לקורס קצינים שהיה באיסמעיליה. לא נתנו לי ללכת מטעם ה“הגנה”. היה מתח גדול מאד, רומל היה קרוב, חברי ה“הגנה” נדרשו להישאר בארץ. הייתי נשוי והיו שני ילדים קטנים,¹⁴⁸ קמה זעקה גדולה בבית. נמל תל־אביב נסגר.

אני עברתי לשדה ניסיונות חדש – המשביר המרכזי. זה היה בשנת 1943–1944. “המשביר המרכזי”, בקווים כלליים, (כולם יודעים מה תפקידו ולא כדאי כאן להרחיב) היה המוסד שריכז את כל הקניות בכל השטחים, גם החקלאיים וגם התעשיתיים במחסנים מרכזיים, ושיווק אותם בצורה מרוכזת למשקים, לקיבוצים, למושבים ולכל ההתיישבות. במקום שמשק יצטרך לרוץ ממקום למקום, מתעשייה לתעשייה ולקנות מה שהוא צריך, היה נכנס למשביר המרכזי, ניתנו קרדיטים, לכל המשקים היו מניות. המשקים העלו את המשביר המרכזי, בחרו את ההנהלה. המשק היה קונה הכל – חומרי בנין, ריהוט, כלים, צרכי חשמל וצרכי כתיבה, זרעים, מצרכי אוכל שונים ומצרכי תעשייה שונים. המשביר המרכזי גם דאג ליבוא שצריך היה להביא לארץ עבור המשקים. הוא ריכז את כל היבוא, המשקים עצמם לא עסקו ביבוא. מובן שהיו מחירים מיוחדים למשקים, מתח רווחים די קטן. הוא היה גם קונה גדול מתעשיות מקומיות. היו תעשיות שעבדו רק בשביל המשביר המרכזי.

וכך נוצרה השאיפה – למה לקנות מתעשיות אחרות? הבה נבנה תעשיות, נפתח אותן, נשכלל אותן, נכניס מיכון. הוקמו תעשיות של המשביר ואז נוסדה המחלקה הזאת, לאחר שנתקבלה החלטה עקרונית. אהרון בקר שהיה בשעתו גזבר מועצת פועלי תל־אביב, שאתו עבדתי בלשכת המס, וכשהוא קיבל את ניהול המחלקה, קרא לי לקבל את המחלקה. תפקידי העיקרי היה לבדוק כל תעשיה, מה היא שווה, איך היא עובדת ופועלת, מה המאזן שלה, מה ניתן לשכלל, ולקבוע פחות או יותר את המחיר. וברגע שתעשיה מסוימת עברה לרשותנו, צריך הייתי להפעיל אותה לאחר זמן מסוים, בתכניות חדשות, ומכונות חדשות.

עם האוכל בא התיאבון. אחת התעשיות שקיבלתי היתה דווקא תעשיה של קיבוץ. בגבעת השלושה, היה בית חרושת לנעלים “מִנעל”, והם היו רצים לכל החנויות למכור נעלים משלהם, וגם לנו היו מוכרים את התוצרת שלהם. קנינו את התעשיה שלהם, ואז הגענו למצב שאנחנו עצמנו צריכים לפתוח חנויות למכירה, שהמשקים יבואו לחנויות – בתל־אביב, בירושלים, שלא יצטרכו לנסוע למשביר המרכזי. ואז הגיע הזמן, לאחר ויכוחים רבים הוחלט להקים את “המשביר לצרכן”, כך קראנו לזה.

[2.7.74]    🔗

אנחנו נפתח היום בנושא: “מרכז המפקד לשרות העם”.

ת. אנחנו מתקרבים לשנת 1947. בשנה זו, בייחוד בחודשים יולי־אוגוסט, ניתן לומר שכל אירועי התקופה שתחילתה עם תום המלחמה, היו עוד חלומות שממשלת הפועלים באנגליה שעלתה לשלטון, תתייחס באהדה לעצמאות הישוב העברי ולשאיפתו להקים מדינה יהודית. אבל הדברים קרו להיפך. תקופת אטלי־בווין היתה תקופה קשה ביותר לישוב, התחילו להגשים בחוזק רב את חוקי הספר הלבן; גזירת העליה היתה הקשה ביותר, השערים נסגרו. היה ציד מעפילים. אחר כך באו חיפושי הנשק, השבת־השחורה, יגור, עין־חרוד, מאסר המנהיגים, הפיצוץ בבן־יהודה, בסוכנות היהודית; פרשת מלון המלך דוד, והודעתם של הערבים שלא יסכימו לשום פשרות.

מסקנת הממשלה הבריטית היתה די פשוטה, להקים ממשלת פלשתיין, שהשלטון יינתן בידי הרוב, פירוש הדבר לערבים, ומהיהודים יינטל שמץ של עצמאות. הם יוכלו לחיות כאזרחים שווי זכויות או מקופחי זכויות, הכל לפי חסדיהם של הערבים.

בקונגרס של שנת 1946¹⁴⁹ כבר הוחלט על הקמת מדינה יהודית והתנועה הציונית דרשה בכל תוקף שהמנדט יסיים את תפקידו מאחר שאיננו ממלא אותו, ושהממשלה הבריטית תעזוב את השלטון בארץ. באותו זמן קיבל בן־גוריון את תיק הביטחון והתחיל להתמסר לענייני ביטחון.

כדי להיפטר מהבעיה הזאת ולהישאר בכל זאת בשלטון, מצאה לנכון הממשלה הבריטית להגיש את בעיית ארץ ישראל לעצרת האו“ם, חשבה שזה יעזור לה הרבה, אבל זה היה צעד פאטאלי עבורה. ביוני יצאה ועדת או”ם לארץ ישראל לחקור את המצב ולהגיש מסקנותיה. באוגוסט הניחה את הצעותיה לפני שולחן עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית ועל סיומו של המנדט.

היה ברור לכל הגורמים הביטחוניים והישוביים, בייחוד לבן־גוריון, שהקמת מדינה יהודית – לאור העמדה של הערבים והעמדה העוינת של הממשלה הבריטית, זה לא יעבור בשלום. היה ברור שיש לגייס את כל כוח האדם הנמצא בתוך הישוב. בעיה זו התלבנה לא מעט בכל מוסדות ה“הגנה”.

אני נכנסתי לתוך התמונה הזאת, בין אם זה היה מקרה, אינני יודע עד היום מי המליץ על זה, אבל ביום בהיר אחד לקח אותי אשכול עם יוסף יזרעאלי (את שניהם הכרתי טוב מאד – היו לנו יחסים גם בשטחים אחרים) ואמרו לי: בוא אל הזקן.

נכנסנו למונית ונסענו לבן־גוריון לבית האדום. בישיבה היו: בן־גוריון, אשכול, יוסף יזרעאלי, ישראל גלילי. דובר על גיוס כוח האדם ועל הבירורים שנעשו, שהתבשלו כבר באיזשהו מקום. השיקולים היו – מי יגייס? ה“הגנה” היתה במחתרת, הבריטים עוד היו כאן, אז איך יגייסו? ה“הגנה” היתה מגייסת אנשים שהתנדבו, היא לא פקדה על גיוס. המסגרת היתה כזו שאנשים עבדו ביום והתנדבו לשמירה בלילה. כאן היה מדובר על תוספת כוח יציב. מצד שני היה צבא הקבע היחיד שלנו, שהיה מגויס יום ולילה והיה מפוזר בכל הארץ – הפלמ"ח, שמנה אלפיים איש.

יחידות הפלמ“ח היו בעמק הירדן, בעמק יזרעאל, בסביבות חיפה ובסביבות ירושלים ובדרום. זה היה צבא הקבע. אז חשבו – אולי הפלמ”ח יגייס? אם מדובר על תוספת לצבא הקבע. אבל לפלמ“ח לא היתה אפשרות לעשות זאת, גם לא רצינו לחשוף אותו. אז הוחלט שיש להקים מוסד כל־ישובי, שה”הגנה" תשתתף ותכוון את העניינים, אבל כלפי חוץ זה יהיה מוסד כל־ישובי.

ואז הוחלט על “מרכז המפקד לשרות העם” אשר תהיה לו מועצה, וכדי שלמועצה תהיה סמכות עליונה, היתה גולדה מאיר בשם הסוכנות היהודית, פנקס היה בשם הועד הלאומי, נוסף לזה הכניסו מכל המפלגות נציג, ומכל העדות נציג, ומכל הארגונים הכלכליים היה נציג. היתה מועצה נרחבת מאד – (כולל נשֵי ויצ"ו וארגון הפועלות) של שלושים ושניים איש. מהם נבחר הועד הפועל.

באותה ישיבה מצומצמת שהיתה שם, אשכול ויזרעאלי אמרו לבן־גוריון “הנה, פנחס גלובמן, הוא ינצח על העניין”.

האם קיבלת מינוי בכתב?

ת. קיבלתי מינוי בכתב, אבל בתקופה יותר מאוחרת כשאישרו כבר את כל המוסדות. אני נכנסתי לפעולה, כשבן־גוריון שאל אותי: “גלויבמן (כך הוא קרא לי) מתי מתחילים?” אמרתי: “מחר”. זה מצא מאד חן בעיניו. היתה איזו לשכת בחירות לעיריית תל־אביב, שמיד הפכתי אותה ללשכת גיוס.

מדובר היה על גיוס עשרת אלפים איש כתוספת לצבא הקבע, בגילים שמונה עשרה עד עשרים וחמש. זה היה דבר לא כל כך פשוט. צריך היה להקים לשכת גיוס, צריך היה להקים ועדה רפואית, לערוך בדיקות רפואיות, לכל אחד היו בעיות אישיות, צריך היה להקים ועדת ערעורים. לא כל כך קל להוציא אנשים מבתי חרושת, כי לבתי החרושת יש מומחים שהעבודה תלויה בהם. אבל מיד התחלנו לגלגל את העניין.

לאחר שעשינו את כל ההכנות, הודענו לבן־גוריון שהוא יכול להכריז על הקמת המוסד הזה באופן רשמי. ובאמת, באספת הנבחרים ב־2 באוקטובר, הוא הכריז על גיוס כוח האדם. ב־12 באוקטובר, ניתנו כל המינויים. הלשכה כבר עמדה על הרגליים אבל עדיין לא חשפה את עצמה. היתה הכרזה מס' 1 שהיתה הכרזה כללית בדבר כוננות של הישוב. וב־29 בנובמבר הכריזו בלייק סכסס על הקמת מדינה יהודית, ב־1 בדצמבר כבר פרצו מאורעות בארץ, בירושלים בחיפה ובדרכים. ב־2 בדצמבר נפתחו לשכות הגיוס והתחילה נהירה ללשכת הגיוס בעקבות הכרזה מס' 2.

כאן חייבים להגיד שבתוקף המצב שה“הגנה” לא יכלה לחשוף את עצמה, הפלמ"ח עדיין שמר על עצמו בהסתר, למעשה אנחנו יצאנו גלויות עם צווים וכרוזים בכל הארץ. נפתחו לשכות, תהלוכות המוניות של נוער וחוגי ספורט, שיצאו עם לפידים וקראו לגיוס; הוצאו כרוזים ענקיים – וכל זה תחת אפם של הבריטים. למעשה זה היה מוסד ממשלתי, וכל הסמכויות ניתנו לו עוד לפני שהיתה ממשלה, עבד בהיקף ממלכתי לפני שהיתה ממלכה. היה בזה סיכון לא קטן, אבל לקחנו על עצמנו את הסיכון, מפני שאי אפשר היה לעבוד במחתרת בממדים כאלה.

מה היה הכיסוי שלכם כלפי חוץ?

ת. הכיסוי שלנו היה הצו שלנו, כפי שאת רואה אותו, זו הגושפנקא: “הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הועד הלאומי לכנסת ישראל, מרכז המפקד לשרות העם. הכרזה מס' 2”, כל דבר יצא בצו ופעלנו בגלוי. “העם והמדינה קוראים לכם לשירות, המוסדות הלאומיים מכריזים בזה על חובת התייצבות לכל בני הגילים שבע עשרה עד עשרים וחמש, חייבים להתפקד. ב־9 בדצמבר מתחילה ההתייצבות”.

זה הצריך מנגנון שלם. ההתייצבות בלשכה התחילה בתל־אביב, הלשכה השניה בחיפה, השלישית בירושלים, ואחר כך בכל הארץ. העיתונות עמדה לרשותנו, היה קצין עיתונות, שמו אליעזר רוי, מבכירי העיתונאים של “דבר”, וכל העיתונות עמדה לשרותנו וכל צו פורסם בכל העיתונות; העיתונות גם עקבה ונתנה פרסום להתייצבות. לשכות הגיוס נפתחו בתשעה בתי ספר, שם היו ועדות רפואיות. היו תורים שלא יכלו לקלוט אותם. אחרי זה התחילו לתת פתקים לבוא ביום זה או ביום אחר כיון שביום הראשון כולם נהרו.

הועדות הרפואיות – זה היה די מסובך, מפני שרופא כללי אחד לא יכול לבדוק, יש גם בדיקות ספציפיות. אני עמדתי בקשר עם עיתונאים מרחבי תבל. את יכולה לתאר לך שכידוע בתקופות כאלה באים עיתונאים מחו“ל כמו ציפורים, מכל העיתונות הבינלאומית באו נציגים, המרכז שלהם היה בקטה־דן. אני עמדתי אתם בקשר, רציתי שיעבירו ידיעות חיוביות עלינו. לבסוף כל העיתונות פרסמה שה”הגנה" מונה שמונים אלף איש, כוח עצום. אני רציתי שהרושם הזה יישאר שיש כוח צבאי מאורגן. ידעתי שבצבאות העולם כאשר מכריזים על גיוס, עד שיוצאים לחזית זה עניין של שלושה שבועות, ואני עמדתי על כך בתוקף, שלא יותר מאשר עשרה ימים מיום מתן הצו – יוצאים האנשים לחזית. והעיתונאים עקבו אחרי זה.

בדיוק עשרה ימים אחרי מתן הצו כבר עמדו אוטובוסים בתל־אביב על יד רחוב בצלאל, עלו בשיירה ויצאו לקווי החזית. וכל העיתונאים מחו"ל כתבו שהארגון היה למופת.

האם היית פעיל בכל הארץ?

ת. ודאי. אני עברתי ממקום למקום, ואחרי שנפתחו הלשכות בתל־אביב, כל ההכנות היו מקודם, לא נתנו צווים או הוראות אלא אם כן אפשר היה לקיים אותן מיד, זה היה הצו שלי. וכשהצו ניתן, זה היה אחרי חודש של סיורים בארץ, כשבארץ נפתחו שנים עשר מרכזי גיוס. ברגע שניתן הצו נפתחו כל המרכזים בכל הארץ.

[16.7.1974]    🔗

אנחנו ממשיכים בנושא ארגון הגיוס של ה“הגנה”. בבקשה.

ת. על תקופת הגיוסים וכל המלאכה של המרכז שעמדתי בראשו – על כך כתבתי ספר.¹⁵⁰ הוא נמסר למשרד הביטחון, ל“מערכות” – והדפסתו התעכבה בגלל מלחמת יום־הכיפורים. שם מדובר על תקופה די ארוכה של הכנות ואחר־כך השלבים שזה עבר לממשלה.

הפעם אני רוצה להתעכב בצורה תמציתית על תקופת הסיום של המלאכה; אפשר להגיד, תקופה שהיתה גורלית למדינה, לישוב והיתה גם גורלית בשבילי – אצליח או לא אצליח.

אני מתכוון לאותם מאה ועשרים יום שהיו ימי הכרעה. הם היו קשים מאד מבחינה מדינית ומבחינה ביטחונית, כשכל המלחמה של הערבים נגדנו התרכזה על השטח שנועד למדינה היהודית. השטח הערבי למעשה היה פנוי ממלחמות והיה גם פנוי מאנגלים. השטח היה מפוצל איים־איים, התחבורה היתה לקויה. היתה גם נסיגה גדולה מבחינה מדינית, באו"ם, אמריקה נסוגה מתמיכה במדינה יהודית, דיברו על משטר מסוים אחר, הגיעו ימי הכרעה.

תמיד היינו נפגשים הרביעיה הידועה: אשכול, יוסף יזרעאלי, ד“ר אבניאל ואנוכי – המבצע. בן־גוריון פעל כבר אז עם התנופה של הרכש בחו”ל להביא כלים כבדים. הוא הודיע לנו בצורה חד־משמעית שמתקרבים ימי־ההכרעה ושה“הגנה” חייבת לצאת מהמחתרת וליהפך לצבא סדיר, ולזה נחוצים עשרות אלפי אנשים. אותה המלאכה שעשינו בשלב ראשון של עשרת אלפים זה היה כנראה התחלה וכעת צריך לגשת למלאכה עצמה. הוא דיבר על צבא סדיר, דיבר על שלושים אלף, ארבעים אלף איש בקו הראשון. עם כל השירותים זה אומר מאה אלף איש. כולנו היינו ציביליסטים. לא ידענו אפילו במה “אוכלים” את זה; כיצד מרכזים מאה אלף איש. אבל זאת היתה הדרישה שלו והוא ביקש מיד לגשת למלאכה.

קיבלנו את הקבלנות של גיוס מאה אלף איש, כדי שיהיו בקו הראשון שלושים אלף או ארבעים אלף איש. היתה ישיבת הוועד־הפועל. הגיעה שעתו של תכנון וביצוע. כל זאת העבירו לשולחן שלי. מאותה השעה כבר לא ידעתי מה זה יום, מה זה לילה. אבל המתח הלך וגבר מאד. שעה שכולם מתוחים ידעתי שעלי להיות קר־רוח, אחרת שום־דבר לא יקום.

לבשתי מסכה די קפואה על הפנים והייתי שקט ביותר, אבל בפנים זה לא נתן לי מנוח. היינו חייבים לבנות איזה סולם של עדיפות – ממה מתחילים. ידענו יפה שלמכסה כזאת של חיילים נחוצים המון מפקדים. בלי פיקוד זה לא ילך. אז הוצאנו את הפקודה של גיוס הקצינים והקצינות שהיו בבריגאדה היהודית, בצבא הבריטי, שהיה להם ניסיון רב של קרבות.

מי שבשעתו ראה שזה ישמש יסוד לצבא העברי ראה נכון. לולא היו לנו האנשים האלה, כשלושים אלף איש, שעברו את הצבא הבריטי עם כל הסידורים, עם הקצינים, בשום־אופן לא היינו יכולים תוך־כדי הקרבות להקים צבא סדיר.

הפעולה הראשונה היתה לגייס את כל הקצינים והקצינות. מינינו לצורך זה את מייג’ור קלמן קיט. ישבתי אתו ימים ולילות ללמוד במה “אוכלים” את זה, מה יש בצבא סדיר; כמה אנשים נחוצים כדי שבקו האש יעמדו שלושים אלף איש. התברר שנחוצים כמאה אלף איש שיעברו את לשכות הגיוס.

בתקופה הראשונה, אפשר להגיד, היתה פקודת גיוס של כל הקצינים מהבריגאדה היהודית בצבא הבריטי בכל הדרגות. היתה לי כרטיסיה מסודרת של הוועד־למען־החייל. הוא, קלמן קיט, התחיל לעבוד בצורה צבאית, לבש גם את התלבושת הרשמית שלו. באותו הזמן כבר הוצאנו צווי־גיוס עד גיל עשרים וחמש.

כאן התהווה פקק חדש. אותן לשכות הגיוס שפעלו בבתי־הספר הבודדים, ושבכל מקום ישב רופא – לא צלחו למלאכה יותר. קראתי הרבה על שיטות הגיוס בארצות־הברית. במקרה הגיע אלי ד"ר גור־אריה. הוא הגיע מארצות־הברית, יצא לפנסיה, הביא את כל הכלים והמכשירים. הוא היה רופא גיוס של הצבא האמריקאי. הוא התכונן לנסות את השיטה הזאת של לשכת־גיוס העובדת לפי סרט־נע; יש שם ארבעה עשר תאים ועוברים את כל ארבע עשרה הבדיקות, למעלה משרדי הרישום ושם רושמים, שם מערערים. נכנס צעיר ציביליסט ויוצא עם כרטיס־כחול, אפור או אדום, – אחרי שהוא עבר את כל הבדיקות, כולל שיקופי רנטגן.

הוא הִרצה בסך־הכל חמישה רגעים ואמרתי לו: “לך תעשה!” תפשתי את הפרינציפ. באותו היום נפגשתי עם פנקס וקיבלנו לרשותנו את בית־הספר ביל"ו משעה שתים – כל החדרים והאולמות והקומות. באותו הלילה כבר התחילו לעבוד ולמחרת נפתחה לשכת־הגיוס. תיאורים רבים על הלשכה הזאת ישנם בעיתונות. היא נקראה “לשכת הסרט הנע”. עד שעה שתים בלילה אנשים עמדו בתור. היא היתה קולטת שש מאות עד שמונה מאות אנשים ליום. אותן הלשכות הקימונו גם באזורים אחרים – גם בחיפה. הפעלנו את כל הלשכות הקטנות, גם בנתניה, גם בראשון־לציון וגם בירושלים, בשיטה זו.

למזלנו, אפשר להגיד, השטח מחדרה ועד גדרה – נעזב על־ידי הבריטים. הוא למעשה הפך לטריטוריה עברית. הרגשנו שכאן אנחנו עומדים עם עצמנו. אין לנו יותר עסק עם האנגלים. זה עזר הרבה מאד. בצורה כזאת התחלנו להזרים, ובאותו הזמן נפתחו ונתווספו קורסים לאימונים. הסרט הנע התחיל כבר לעבוד יותר ויותר. נוצר פקק שזה היה הקלט המרכזי. במידה ואנשים עברו את לשכות הגיוס וקיבלו כרטיסים אדומים לתפקידי ה“הגנה”, שהיו די פרטיזניים, היו לוקחים אותם, מבלי שידענו את מי לקחו. היו אנשים שלא ידענו איך לעזור למשפחות. היו אנשים שהיו זקוקים לעזרה משפחתית. הקימונו מיד את הכרטיסיה המרכזית. היתה פקודה נמרצת מאד, אפילו לראשי הפלמ“ח, לראשי ה”הגנה", שכולם צריכים להירשם, כדי שנדע כמה אנשים, מי יצא, לאן פנו. נאלצנו להקים את הקרן לעזרה משפחתית. נאלצנו להקים קרן שניה שתטפל ברכוש המגויסים. היו רבים שהשאירו בתי־מלאכה, היו רבים שהשאירו חובות, היו רבים שהשאירו שטרות. דאגנו למחלקה מיוחדת. לאט־לאט נהפכנו, אפשר להגיד, למוסד הממשלתי הראשון שפעל גלויות. הצווים שלנו היו צווים שמילאו אותם.

היתה תחושה גדולה של אחריות. אני כמעט ולא עצמתי עין, לראות שהמכונה עובדת, שלא נפגר אחרי התאריכים האלה. באותו הזמן, במידה שהגיוסים גדלו, נאלצנו גם לערוך ביקורת התייצבות כדי לבקר איזו תעודה יש לאיש. היו אנשים רבים שרותקו למפעלים כחיוניים; היו כאלה שמבחינה רפואית קיבלו דחייה. היו כאלה שהיו מגויסים וקיבלו דחייה לחודש. כל זה התבטא בצבעים שונים של כרטיסי הגיוס.

הקימונו יחידות של ביקורת התייצבות, שביקרו גם במקומות־עבודה. ועדי העובדים, במידה שבא פועל לא מצויד בכרטיס – הורד מהעבודה. היו גם מאסרים של משתמטים. לא רבים. היתה גם ביקורת במקומות פומביים – באוטובוסים, בבתי־קולנוע, במשרדים – בכל מקום שאלו על תעודות. תעודת התייצבות – כך קראנו לה.

בו־בזמן נאלצנו לסגור, על־ידי צו מיוחד, את הגבולות. היו היסוסים רבים איך האנגלים יגיבו על זה. זאת אומרת, תכלית הפשטות: אם יש אישור ליציאה מהארץ של הממשלה הבריטית – זה לא תופס. הוא חייב לקבל חותמת מרכז המִפקד עם חתימה אישית שלי. רק עם חתימה אישית שלי עם דיו מיוחדת. על כך פרסמנו בעיתונות בזמנים ההם. אבל האנגלים לא הגיבו.

העמדנו משמרות בנמל חיפה, העמדנו משמרות ליד כפר־סירקין, שדה־התעופה לוד. כל הפועלים והפקידים שעבדו בשדה־התעופה לוד, היו למעשה חברי ה“הגנה”. האיש עבר שבע בדיקות עד שהוא זכה לעלות לאווירון. רשיונות ניתנו בצמצום רב. הוקמה מחלקת עליה במרכז המפקד. זה עבר אלף בירורים עד שהאיש קיבל רשיון. היו קריטריונים: ענייני בריאות, ענייני חיסול רכוש. אנשי רכש ושליחים שלנו קיבלו את הרִשיונות מה“הגנה” ועל־ידי זה הם קיבלו אישור מאתנו.

היה גם צורך להרים את המוראל בתוך הישוב. עיקר הכוח יצא מתל־אביב. ירושלים לא יכלה להפריש, חיפה לא יכלה להפריש. הם היו זקוקים לצורך עצמם. אבל היתה תגבורת לכל הארץ אשר שאבנו אתה מתל־אביב והסביבה. פה ישבו חמישים אחוזים של הישוב היהודי. הטריטוריה, כפי שציינתי, היתה ריקה מאנגלים.

הוצאנו צו, שכל ילידי הארץ הנמצאים בחו“ל חייבים להתייצב בלשכות הסוכנות היהודית ולעבור בדיקות רפואיות לפי הוראות שנתנו להם. ביקשנו מהעיתונות בחו”ל שידפיסו את הצו שלנו – כל אחד בשפתו. פירוש הדבר, התחלנו כבר לפעול כמו ממשלה. נכנסנו כבר לתחומים של מדינות אחרות. אני חייב לומר שהכל בוצע במאה אחוז. באנגליה ובדרום־אפריקה ובארצות־הברית ובמערב־גרמניה פורסמו הכרוזים שלנו לילידי הארץ להתייצב בלשכות הגיוס של הסוכנות. פורסמו בכל העיתונים.

דעת־הקהל כבר היתה מוכנה לכך, שכאן הולכת ונוצרת מדינה יהודית. סוף־סוף, זה היה אחרי ה־29 בנובמבר. התחילו גם להגיע לארץ אנשים שגויסו משם, אנשים צעירים.

היו גם קריטריונים. למשל, היו בחו"ל בחורים שלמדו – בחורים מאד כשרוניים ומאד חיוניים, שהיו שנה לפני גמר לימודיהם. שחררנו אותם. נתנו להם אפשרות לסיים את לימודיהם. היו כאלה שנותרה להם חצי־שנה לסיים את לימודיהם. היו אנשים כשרוניים בשטחים שונים שנתנו להם רשות להישאר.

הודענו שכל מי ששייך לגיל גיוס שלא יחזור ולא יופיע – תישלל ממנו הזכות של נתינות במדינת־ישראל. עד כדי־כך זה היה חמור. ברור שאנשים התייצבו גם מרצון.

לאור הבירורים שעשינו עם קיט התברר שבתוך השירותים יש מקום רב לבנות. אז הוצאנו את הפקודה. קודם־כל הבאנו את שושנה גרשונוביץ' מירושלים, שהיתה מפקדת הבנות. קיימנו שיחה. הכרנו עוד מירושלים מהתקופות הרומנטיות של ה“הגנה”. סיפרתי לה את הבשורה שאנחנו מטילים עליהם לפתוח קורסים למפקדות קודם־כל, ואחרי זה נגייס את הבנות. זה הלך בשלבים־שלבים. הקורסים נערכו בשכונת־בורוכוב, נערכו במשק הפועלות. גייסנו את הקצינות של הצבא הבריטי. כאשר נוצר הפיקוד של המפקדות התחלנו לגייס את הבנות. בשלב יותר מאוחר זה הפך לח"ן והן הגיעו לשבעת אלפים בנות, שהתפזרו אחר־כך בתוך שבע החטיבות.

התהליך של סגירת היציאה מהארץ היה די קשה, מפני שהסוכנים היהודים (סוכני האניות; כל משרדי הנסיעות) טענו שיש משרדים ערביים ודרכם גם אפשר לצאת, ושמנהלי החברות שהם כולם גויים ספק אם הם יסכימו לכך.

הכנס התקיים ביום שני. אמרתי: אקרא את הגויים אלי. הזמנתי את כל הגויים אלי, ואני יכול להגיד לך שאתם הסתדרתי מהר מאד. לגוי יש תפישה פשוטה. עומדת להיות מדינה. למדינה יש חוקים. אצל היהודים זה עוד לא נתפש. דיברתי אתם בשפה די ברורה. אמרתי להם: אנחנו הולכים לקראת מדינה. אתם כולכם תרצו להמשיך בעסקיכם. לכל מדינה מסודרת יש ביקורת גבולות. גם לנו יש. אתם יכולים לעזור לנו בכך, שלא תמכרו כרטיסי נסיעה לאלה שאין להם רשיון־יציאה מהארץ. במידה שלקחתם כבר כספים למפרע, תחזירו את הכספים בחזרה למשרדים, על־מנת שהם יחזירו אותם לנוסעים. בוודאי תרצו להמשיך בעסקיכם.

כולם קיבלו את הדברים. לא היו שום בעיות. החזירו כספים. קיבלנו רשימות מפורטות של משרדי הנסיעות מי יצא מהארץ החל מחודש מאי 1947. התחלנו לשלוח להם מכתבים לחזור ארצה.

הסתייענו בהורים. במידה שההורים לא רצו לסייע לנו בעניין זה – הוקם בית־דין עליון שהוא שפט משתמטים וקנס. היו קרוב לחמישים ושבע משפטים. מהם משפטים ראוותניים מאד של מיוחסים גדולים, שאחר־כך דווקא מילאו תפקידים במדינת־ישראל. אחד ששלח את שני בניו ללונדון. הוא אמר שהם נתינים בריטיים כאילו.

בצורה כזאת התחלנו קצת להשתלט על העניינים. אבל העבודה היתה רבה ועצומה. אני יכול להגיד, שאחד החזיונות המפליאים, שגם עיתונאי חו"ל, שעמדתי אתם בקשר מתמיד, התרשמו ביותר, איך התהווה הצבא העברי. לראות איך הוא צומח וגדל, עם השירותים, עם התלבושות, עם החטיבות. זה התארגן גם בשרונה וגם בגבעת־ברנר וגם בנתניה. היתה לנו חטיבת גבעתי, חטיבת אלכסנדרוני. התחיל הצבא. אחר־כך עלו נושאי מבקרי ההתייצבות והפכו למשטרה צבאית, עם כל התלבושת. זה התחיל ללבוש צביון.

אני יכול להגיד, שאת המשימה שלנו מילאנו. אני קורא את המספרים בסוף אפריל – עברו מאה אלף איש את לשכות הגיוס, גברים ועשרים אלף נשים. פירושו, שבמידה והצבא יכול היה רק לקלוט אותם – הם כבר היו מוכנים. כולם היו מצוידים בכרטיסים.

אנחנו ידענו על תכנית ד', הבנויה על השתלטות מהירה על השטח היהודי, לפנות אותו מערבים ולעשות רציפות של שטח יהודי. זה התחיל בהתקפה על ירושלים ונמשך עד ה־14–15 במאי, הכרזת המדינה – ואז שטח המדינה היהודי היה כבר למעשה שטח רצוף.

הרגשתי אז סיפוק כפול. עצם העניין שבימי ההכרעה החלק שהטילו עלינו, על־כל־פנים: לגייס את הכוח וגם לשמור על מפעלים חיוניים – שהיו גם חיוניים לביטחון וגם להכין קורסים, לתפוס את השירותים הממשלתיים שהתחילו להתרוקן מערבים – הרכבות, הנמלים, הטלפון והטלגראף. היה צורך להכשיר אנשים באופן מיוחד, בקורסים מהירים מאד, כדי להשתלט, נוסף לכל הפקידות היהודית שהיתה שם.

אני יכול להגיד שלקראת ה־14 במאי הרגשתי שמילאנו את המשימה. היתה אחריות גדולה מאד שלחצה כמו ענן כבד. לא ידעתי מנוחה.

מכאן ואילך, לאחר שקמה מדינת־ישראל, קמו המשרדים הממשלתיים, אני על־כל־פנים הרגשתי שסיימתי את המלאכה. היות ומטבעי אינני אוהב רוטינה, את השיא כבר עברתי, עוד בחודש פברואר נקראתי על־ידי שרף, שהוא כבר בנה אז את המנגנון הממשלתי עם כל הפרטים והכין את הפרטים, ואמר לי: “רמז יהיה שר התחבורה. הוא רשם לי חמישה אנשים שהוא רוצה אליו. היו שם ליפשיץ, בר־כוכבא – ואתה בין החמישה. יש לך משהו נגד?” אמרתי: “לא. עם רמז? תחבורה? אני אהיה אצלו”. הוא קיבל את הסכמתי.

כשהיתה הכרזת המדינה ב־15 במאי, כאשר יצאנו מהמוזיאון – ניגשתי לרמז. “בוא, ניכנס למכונית, ניסע הביתה”. באנו הביתה ושם התחילו לחלק את הירושה. “הנה, יש לך כתובת – הרכבת”.

מה היתה הגדרת תפקידך בדיוק?

ת. מזכיר כללי של התחבורה היבשתית. זה כלל רכבות וכל מה שמתנועע על היבשה.

אני מבינה מדבריך, שעם קום המדינה התעוררה הבעיה של אבדת כוח־אדם רב מעולה בשירותי הרכבות, כגון אלפי פועלים ערביים. איך פתרתם את הבעיה הזאת?

ת. עזיבתם של הפועלים הערביים באלפיהם (וגם של הפקידות האנגלית שהתחילה כבר “להתקפל”) לא הסתכמה רק בעזיבה. הם גם ניסו לשדוד את בתי־המלאכה, הם ניסו להרוס קווים. עוד בטרם הוכרזה המדינה היה כבר מאבק על הרכבות. למעשה כבר שלטנו על זה. אני חייב להגיד, שאבא חושי פעל על פי הוראות שלנו. אמרנו לו: יש להשתלט בכל מחיר על הנמל, על הרכבות, מפני שחיפה תהיה בידינו ואנחנו לא רוצים לקבל משק הרוס. גם חברי ה“הגנה” שמרו על זה. אבל כאשר הגיעה השעה והודות לג’ון פ. קירבי, שהוא היה למעשה שר התחבורה של ממשלת המנדט – היה לו יחס נפשי גם לנמל וגם לרכבות. הוא רצה למסור אותם לישוב היהודי בשלמותם. הוא שמר עליהם ומסר אותם בשלמותם.

אני עוד ישבתי במרכז הגיוס, למרות שהייתי שייך לרמז. לא יכולתי לעזוב. קיבלתי הוראה מרמז לרדת מיד לחיפה. זה היה באמצע יוני. מפני שתוך יום־יומיים ימסרו לנו את הרכבות ואת הנמלים ויש להיות במקום ולקבל כל דבר. נסעתי מיד לחיפה.

מצאתי שממה גדולה מאד. הכל היה הרוס, בתי־המלאכה היו פרוצים. מיד השתלטנו על זה. לא היה לנו כוח־אדם בכלל.

מדוע הלכתי לרכבות? התחבורה של הישוב היהודי היתה משאיות ואוטובוסים. זה היה הפטנט היהודי. ברכבות כמעט ולא היתה לנו דריסת־רגל. זה היה מבצר ערבי־אנגלי. היו לנו סך־הכל ארבע מאות איש שם. מהם כמאתיים פקידים. היתר היו ממלאי קטרים ספורים מאד, קוונים כמעט שלא היו. בבתי־המלאכה היו מהנדסים יהודים, אבל פועלים פשוטים לא היו לנו. היה גם מרכז שני בלוד. גם שם היו בתי־מלאכה, שלא היו כלל ברשותנו. שם ישב הלגיון הערבי. זה היה עוד לפני כיבוש לוד ורמלה. הבעיה היתה כוח־אדם. בתוקף היותי מנהל המרכז לגיוס הוצאתי צו, שכל פועלי הרכבות, בלי הבדל, ירותקו. מפני שבמשך שנת 47', כאשר הרכבות הלכו ונהרסו בזדון ובכוונה – הפועלים התפזרו. המעט שנותרו – מצאו להם מקומות־עבודה אחרים או שהיו בצבא.

נאלצנו להוציא, לפי צו מיוחד, שמרכז המִפקד הוציאו והיה חתום על זה גם משרד התחבורה, שכל הפועלים והפקידים היהודים חייבים תוך ארבעים ושמונה שעות לעזוב את מקום־עבודתם ולהתייצב בחיפה, במשרדי הרכבת. כך הגיעו כארבע מאות איש. היתה שאלה של שיכון בשבילם; אבל אז כבר הערבים עזבו באלפיהם את חיפה. קלמן סגל מטעם הסוכנות הלך וכתב על כל בית – “הסוכנות היהודית” לקליטת העולים, ואני הלכתי וכתבתי על כל בית בצבע שחור “רכבת ישראל” – וככה גייסנו שיכונים. שיכנו אותם גם בבתי־מלון.

לרשותנו עמד קו אחד שלם – מחיפה עד חדרה. מכאן ואילך הכל היה הרוס. היתה בעיה מה לעשות. אמרתי: צריך להפעיל את הרכבת. הקטרים, הנוסעים והמשאיות שיסעו – הקטרים יצפצפו, שיידעו שקיימת רכבת. אחרת היישוב לא ידע שקיימת רכבת. כך עשינו. רכבות היו נוסעות מחיפה לחדרה וחזרה – רכבות ריקות. היו שורקים, מתקנים. הלב התחיל שוב לפעול. זה לקח כשבועיים ימים. בינתיים התחלנו לחפש כוח־אדם בקרב העולים שהגיעו מרוסיה, מרומניה או חלק מפולניה. בעיקר מרוסיה. באו גם מומחים, פועלי רכבת, שעבדו בקווים ובמסילות, היו מנהלי קטרים, היו מכונאים. את כל אלה גייסנו מקרב העולים. היתה פעולה שיטתית גדולה. כוח־האדם הלך וגבר.

היתה בעיה של דלק. היתה בעיה של מטענים כבדים של הצבא שפורקו בנמל חיפה. לא היה גם מי שיוביל את המטענים האלה, מפני שכל התחבורה היתה גם מגויסת. נוצרה יחידה בצבא שנקראה “יחידת נמל – רכבת”. היה קצין מדרום־אפריקה, ג’ינג’י, שומאכר, מאד נחמד. הוא התמנה ועבד אתי. העמדנו את הרכבת לרשות הצבא. היתה גם פעולה צבאית שנעשתה דרך הים. שלושת הכפרים האלה בין חדרה וחיפה שהפריעו לתחבורה – ההתקפה היתה מצד הים, למעשה, באו ברכבות משוריינות לשם. למעשה, הצבא העסיק כלים כבדים במאות. קרה שלא היה איפה לפרוק אותם, אז אחסנו אותם בתוך הקרונות. אפשר להגיד, שבמשך ארבעת החדשים הראשונים הרכבת עבדה בעיקר בשביל הצבא. אז התעוררה גם שאלת הדלק. לפי צו מיוחד לא הרשינו למכוניות משא להגיע עד חיפה. אמרנו: את חמישים הקילומטרים האלה תעשה הרכבת. הרכבת היתה מביאה מטענים, פורקת אותם בחדרה, לחדרה היו באות מכוניות. הכל כדי לחסוך בדלק.

לאט־לאט התחלתי לצאת לקווים. אני חייב להגיד, שגם ישובים יהודיים לא טמנו ידם בצלחת, פירקו פסים, סחבו למשקים. הקווים היו די הרוסים. אבל ראינו שאין לנו סיכוי לתקן את הכל. את הקו לעכו, את הקו לעמק. על הקו לעמק בכלל העמדנו צלב. זו מסילה צרה. התחלנו לחפש דרך איך לחבר ברכבת את תל־אביב עם חיפה. זאת היתה הבעיה.

ישבתי עם משה דיין, שעמד בראש ועדת שביתת הנשק והסברתי לו את החיוניות לגבי הקטע הזה של כרכור וטול־כרם שנמצא בידי הערבים שיש להעביר אלינו. על מה שאנחנו נוותר – בזה לא התערבתי. אמרתי שזה חיוני מאד בשבילנו, כדי שנוכל להתחבר. כמו־כן הקטע הזה של ירושלים – בתיר שחסר לנו באמצע גם הוא חשוב לנו, כי אחרת לא נוכל להתחבר לירושלים. כל זה היה כבר אחרי כיבוש רמלה ולוד.

הוא פעל איכשהו פעל והשיג לנו את הקטעים האלה. זה לקח הרבה זמן. ויתרנו לערבים שם על מעין־מים או חלקת־שדה. העיקר שקיבלנו את הקווים.

באותו זמן התגבשה תכנית די צנועה להגיש אותה לממשלה על שני מיליון לירות: שיקום הקווים. הבעתי את דעתי, שהממשלה לא תתייחס לזה ברצינות. מה זה שני מיליון לירות? צריך להכין תכנית של מסילת־הברזל של מדינת־ישראל – לפחות עשרים מיליון דולר. אז יתייחסו לזה ברצינות. נסעו לארצות־הברית והביאו מהנדס דגול מאד, ה. פרלמן, שהוא היה מנהל הרכבות הכללי בקולורדו, דנבר, הוא היה יהודי. הגיע לארץ וישב כאן חודשיים על־חשבונו, ותכנן את כל מסילות־הברזל של ארץ־ישראל. הוא הוציא משימוש את קטרי־הפחם. במקומם הביאו קטרי דיזל. מהממשלה הצרפתית, רכבות צרפת, הוא השיג את האדנים, השיג את הפסים – והתחילו לבנות מסילה חדשה, מה שקיים כיום מחדרה, דרך כפר־ויתקין ונתניה. כל התחנות האלה לא היו קיימות. זה היה הקו החדש שסללנו. החליפו את זה בדיזלים ואחר־כך הזמינו קטרים.

גם כאן היו שיאים. השיא היה הרכבת הראשונה שנתחברה עם חיפה וירושלים. היה קהל רב, קהל חוגג, עם רמז. אבל החג הכי גדול – גם אצל בן־גוריון, היה כשעלינו עם הרכבת לירושלים. ישבתי שבוע ימים בירושלים כדי להכין את כל החגיגה הזאת. בכלל, לעבוד עם רמז זו היתה חוויה גדולה.

אחרי שרמז עזב את משרד התחבורה, אם אפשר להגיד – נסתלקה שכינה. אמנם, שימשתי עוד שלושה שרים. היה דב יוסף ואחרי זה היה צ. צ. פנקס ואחרי זה היה יוסף ספיר. אבל הם ריתקו אותי כבר בכוח. כולם היו מכרים, ידידים, והיה “לא יפה שאני אכנס ואתה תצא”. פנקס השיג ממני הנחה אחת. אני גם רציתי לעזוב את ירושלים. שבוע העבודה שלי ברכבת היה קשה מאד. ביום ראשון ושני בירושלים, ביום שלישי ורביעי בחיפה. בישיבות עם ההנהלה, בסיורים במסילה החדשה והישנה. ביום חמישי בירושלים וביום שישי בלשכת השר בתל־אביב. ורק בשבת בבית. היתה תקופת צנע, היה קשה להשיג את המצרכים. אשתי מנשואי השניים¹⁵¹ היתה בהריון, וגם עבדה, הבת נולדה בלי שהייתי נוכח. קיבלתי בירושלים ידיעה מבית החולים ביילינסון ובאתי “אל המוכן”, והראו לי תינוקת חמודה.¹⁵² הבן הבכור סיים לימודיו בבית הספר כדורי והיה בבית שנה טרם גיוסו. גם הבן הצעיר תבע את נוכחותי. הכל תבע השתקעות קבע בתל־אביב.

למשרד התחבורה לא היתה “נחלה” בתל־אביב, ולא היה במה לעסוק. כאשר מונה ה' צ. צ. פנקס לשר התחבורה, החליט שיש להחזיר את נמל יפו – שהיה רכוש ממשלתי ובפיקוחו של נמל תל־אביב לרשות הממשלה, והציע לי לשקם אותו ולהפעילו. שנה ישבתי כאן. שיקמתי את הנמל, פיניתי מחסנים ומגרשים שהיו תפוסים על ידי חיל־הים ו“שקם”, העברתי ציוד מכני ביבשה ובים מנמל חיפה. הוקמה ועדה מנציגי משרד התחבורה, מועצת פועלי תל־אביב וועד פועלי הנמל להעברת ארבע מאות עובדים מכל המקצועות ומנהלי עבודה מנמל תל־אביב ונמל יפו. לא היה לי עניין להיסגר שוב במקום צר, ושוב להתחיל למשוך אניות, להתחרות עם נמל תל־אביב ועם נמל חיפה, כל זה לא קסם לי ביותר.

באותו זמן, 1953, געשה הארץ בקליטת מאות אלפי העולים, משימה שנראתה לי מרכזית וחשובה ביותר של המדינה.

אליעזר פרי מונה באותו זמן כמנהל כללי של חברת “עמידר”. בחודש יולי 1953 הוא פנה אלי שאצטרף אליו. לאחר שהעברתי את ענייני הנמל, הצטרפתי לעבודה ב“עמידר” בחודש אוקטובר 1953.

התפקיד שלי ב“עמידר” היה: פיתוח הקשרים עם כל הרשויות המוניציפליות, העיריות; ליצור את הקשר בין “עמידר” והרשויות המוניציפליות וכל הצרכים הגדולים של קליטת עליה. ערים ועיירות. שמונים ושבע מועצות עירוניות, כפריות ואזוריות – לפתח את הקשרים. זו היתה פעולה אחת. כמו כן לייצג את “עמידר” בכל המוסדות – מוסדות הממשלה, ההסתדרות, המפלגה ובכל פורום ששם מדברים על קליטת עליה. לסייע לאנשים שעומדים בראש הפעולות האלה – ליצור אתם את הקשר החי. זה היה התפקיד שהטילו עלי.

אני חייב לומר, אחרי שעזבתי את “עמידר” – חילקו את תפקידי לשלושה אנשים. פרי אמר: “מה שאתה היית מספיק בארבע שעות – זה לוקח להם ימים שלמים”. הייתי עובד גם הרבה מאד ונעזר בטלפון. אולי שיחה שלי מועילה יותר מאשר ביקורים של אחרים, לא הורדתי את השפופרת.

בכל ימי עבודתי בארץ – עבדתי עבודות קשות, מסובכות; תמיד מאסתי במלאכות קלות, פקידותיות, אבל זאת היתה עבודה קשה. אלה היו שבע שנים של הקליטה ההמונית הכי גדולה. נוסף לכל התפקידים הייתי גם אחראי לפעילותו של אזור הדרום מיפו ועד אילת. הארץ חולקה לארבעה אזורים. המדובר היה בכל הנקודות החדשות שהוקמו.

במשך חודש ימים רק סיירתי. רציתי לראות במה מדובר. קיבלנו מהסוכנות כעשרים אלף בתים עלובים, בלוקונים. כל אותו הפצע שהיה מונח על מדינת־ ישראל – המעברות. זו היתה זוועה איומה. כאשר חזרתי משם – הייתי אחוז פלצות. אמרתי לפרי: "אם אנחנו לא נחסל את המעברות בהקדם – כולנו ניקבר; לא רק ‘עמידר’ ".

ואז היו לי פגישות עם אשכול, עם הרצפלד, היו לי פגישות במפלגה, היו לי פגישות בהסתדרות. לא הפסקתי לצעוק: חיסול המעברות! שם גדל דור צעיר.

בלית ברירה שלחנו עסקנים (אפשר לכנות אותם כך) שינהלו את הישובים האלה. זה לא היה לטובה. ישבו שם בני עדות המזרח, שיש להם שפה משלהם. אני כל הזמן שברתי לי את הראש איך לפתור את הבעיה הזאת. אבל זה ארך שלוש שנים. כאשר חזרו צעירים מהצבא, עברתי בישובים האלה ובחרתי כמאה בחורים. דיברתי עם המפלגה ופתחו סמינר מיוחד בבית־ברל. גייסתי כוחות מכל המוסדות המוניציפליים, שישלחו מדריכים, שיסבירו להם איך לנהל ישוב. זה לקח שנה. אחר־כך סידרתי אותם בעיריות שונות, שהם ילמדו מה זה תברואה, מה זה עירייה, מה זה כרטיסיה, מה זה פעולות מוניציפליות. אחר־כך התחלנו לאט־לאט למסור להם את השליטה על המקומות.

שני דברים סייעו כאן. קצת ביוזמתי, אבל בהשראתה של סנטה יוספטל, שעמדה בוועד־הפועל בראש מחלקת ישובי הפיתוח. באתי לסנטה ואמרתי לה: תראי, הצרה התמידית שלנו זה חוסר התיאום בין משרדי הממשלה. לדוגמא, בישוב אחד גמרו את הנחת הצנרת הפנימית של המים, ועל־יד זה עבר הקו הראשי של המים של “מקורות”. אבל מי יחבר את הצנרת המקומית לצינור הראשי – לא היה ברור. בינתיים הישוב סבל שלושה שבועות. היו עוד דוגמאות כאלה. אמרתי לה: כנסי אצלך את המנהלים הכלליים של כל המשרדים הנוגעים בדבר – משרד הפנים, משרד העבודה, משרד הסעד, משרד החינוך, פעם בשבוע נשב יחד אתך, נניח על השולחן ישוב־ישוב, מה הבעיות שלו, מה חסר לו. מה חסר בשיכון, מה חסר בעבודה וכו'. כולם יראו את התמונה הכללית ולכל אחד תהיה כתובת. לי תהיה כתובת למי לפנות. כך זה פעל שנתיים ימים. אני מוכרח להגיד שזה היה מנוף כביר. השתתפו שישה־שבעה מנהלים כלליים של משרדים. אני הייתי יד־ימינה של סנטה. היו גם בעיות שבכל־פעם הייתי נפגש אתה. הצעתי לה למנות אדם לפעולות טכניות, כדי שאוכל גם בעזרתו לפעול, כי גם הישיבות אינן מספיקות.

נכנסתי למחלקת הקליטה של הוועד־הפועל. שם הייתי מרצה כל שבועיים על הבעיות. בעיות חברתיות. פניתי לרחל ינאית שתקים ספריות על־שם עלי, הבן הצעיר שנפל. אני חייב לומר, שלו הייתי צריך לטפל רק בבעיות הטכניות, שהן כשלעצמן חשובות מאד – זה לא היה נותן את כל הכוח. פעלתי שהעיריות ישימו לב יותר למעברות שברשותן. שלא יהיה מצב, שאלה הן המעברות וזאת העירייה. גם מבחינת הביוב, גם מבחינת הסלילה. הצעתי לתת עזרה לעיריות כדי שתוכלנה לסלול את הכבישים.

מה שקסם לי במיוחד, שפה היה מדובר על הקמת עשרים ושתיים ערים חדשות; לבנות ערים – מתי אני בחיי יכולתי לחלום על זה? פה הקימו בבת־ אחת עשרים ושתיים ערים, מקרית־שמונה ועד אילת. כאשר קיבלתי את שישים הבתים הראשונים באילת – לא האמנתי למראה עיני, או עשרים הבתים הראשונים באשדוד וכך־הלאה.

זאת היתה פעולה מאד קשה. כל מקום ומקום היו לו בעיות משלו; בעיות של חוסר עבודה, בעיות של עבודת דחק. לא נתתי להרצפלד מנוחה. אמרתי לו: אתה חייב לעבור את הישובים האלה. תראה מה שעשו להם. הושיבו אותם על גבעות חשופות. את האדמות מסביב לקחו הקיבוצים, אדמות ששייכות לגבעה הזאת. הם נשארו על גבעה קרחת, כמו במגדל־העמק. למגדל־העמק היו שייכים ארבעת אלפים דונם. לו היו נותנים את ארבעת אלפים הדונם למתיישבים האלה, היו יכולים להקים חיים חדשים. אז את האדמות לקחו מהם וחילקו בין הקיבוצים. להם השאירו גבעה ונתנו להם עבודות דחק.

הקימונו ועדה. בוועדה השתתפו הרצפלד, חורין, אבידור ואני. במשך חודשיים נסענו מישוב לישוב, הרצפלד אמר: “אני לא יכול לעמוד בזה. זה לא בשביל הלב שלי לראות כל־כך הרבה צרות”.

הייתי רוצה לשאול אותך, בקשר לישובים המהירים של עיירות הפיתוח. מה היתה הסיבה שהיו כל־כך הרבה ליקויים בתכנון? בלי להתחשב באקולוגיה, בלי להתחשב ביפי העיר וכדומה.

ת. יש לקחת בחשבון את התנאים אשר שררו אז. היינו ישוב שמנה שש מאות אלף איש. קלטנו כמאתיים אלף מהמחנות. אלו התפזרו בייחוד בערים הגדולות. לא יישבו את הארץ. הם ישבו ביפו, ברמלה, בלוד, בחיפה, בירושלים. כל אלה שבאו משארית הפליטה. הגיעה עליה המונית. במשך שלוש שנים נכנסו קרוב לשש מאות עד שבע מאות אלף איש, נוסף למאתיים אלף איש. אמצעים לא היו. אי־אפשר היה להושיב אותם סתם בחוץ. עשו בדונים, עשו פחונים, כל מיני דברים. אלה היו האמצעים שברשותנו. מיד התעוררה הבעיה איך לחסל את המעברות. אז גם חיסלו אותם כמו במדינה שחסרה אמצעים. בנו בלוקונים. באותו הזמן זו היתה הגאולה עצמה, שאפשר היה לחסל בדון ופחון ואהל קרוע ולהכניס את המשפחה לדירה. זו היתה הצלה בשבילנו; למחוק את המעברות האלה, שזו היתה זוועה גם מבחינה סניטרית. זה היה צו השעה. היה חשוב לעשות את זה, עד־כמה שאפשר מהר.

לא היו מספיק חומרים. לא היו מספיק פועלי־בנין. מקרב העולים האלה היו מעט מאד שיכלו לעזור לנו בעשייה. היו עולים רבים זקנים וחלשים, שעבדו עבודות דחק והיה צורך להעסיק אותם במשהו. אלה לא היו עולים הבונים את עצמם. אלה לא היו חלוצים שבונים את עצמם ובונים את הארץ. מישהו היה צריך לעשות זאת בשבילם. משפחה עם שמונה ילדים, עם איש זקן חולה – חשוב שמישהו יטפל בה, יחנך אותה, ידאג לה לשיכון ולריהוט. לבנות את כל זה – בתים לאלפים, עם השירותים, עם בתי־הספר, כבישים, מים, חשמל, ביוב – וכל זה לעשות בזמן קצר מאד – זה לא ניתן היה להיעשות בצורה אחרת. אמרנו שחלק גדול מזה נהרוס במשך הזמן. ידענו זאת, אבל לא היתה ברירה אחרת. או שמשאירים אותו באהל, והוא מחכה שנתיים עד שבונים לו לפי התכנית, או שעושים את זה באופן מיידי.

יש גם תהליך מסוים של בניין. את יכולה לעקוב אחרי זה ולראות: כל מה שבונים באיחור של שנה – בונים יותר יפה. זה תהליך כזה. פעם זה היה נחשב ללוקסוס. אחרי זה בא לוקסוס אחר, אחרי זה בא שיפור אחר. שיפור דרכי הבנייה זו שאלה של זמן; זו גם שאלה של מסורת; זו גם שאלה של חומרים חדשים. ככה שבכלל אין להתפלא.

ליוויתי את התפתחותן של הערים האלה החדשות, תוך סיורים וביקורים מתמידים. תמיד על גלגלים, מחצור וקריית שמונה אשר בגליל ועד דימונה ואילת. כל מקום ושלל בעיותיו הכלכליות והחברתיות. כל עובדי “עמידר”, בייחוד אלה שבתפקידים הארציים, ואלו שבשטח. בתוך משרדי “עמידר” המקומיים, עבדו תחת עומס ולחץ רב של הצרכים המרובים ושל תנאי הדחק, וקשיי ההתאקלמות של רבבות העולים. לעיתים עבדו עד חצות כדי לקבל עולים שבאו מהאניה. הבעיה היתה איך למזג ולתאם בין כל הכוחות הפועלים במקום, איך לתאם פעולתם של מוסדות הממשלה ומוסדות ההסתדרות ולהפכם לעוצמה אחת, על מנת להשריש את העולים במקומם, לבל ינשרו, לבל ינטשו. במיוחד היתה הדאגה לדור הצעיר, יוצאי הצבא, בוגרי בתי הספר, לבל יעקרו לערים הגדולות, ליצור מעין “לוקאל פטריוטיזם”.

כאן המקום להזכיר כדי לדעת ולהבין כי פעולת ההסתדרות על כל שלוחותיה ביישובי העולים בכלל ובערי הפיתוח בפרט היא שקבעה בהרבה את גורלן. מהיום הראשון לבואם של העולים הראשונים למקום חדש, לעיר חדשה, שרק צריפים או בתים ראשונים נבנו בה, כבר עמדה לרשותם מרפאת קופת חולים וצרכניה. ובפרק זמן קצר החלה פעולת ארגון אמהות עובדות, ארוחה חמה לילדים בבית הספר ובגן, ייעוץ משפחתי. הוקמה מועצת הפועלים, על ידי פעילים שנשלחו לכאן מטעם ההסתדרות, שבנוסף לדאגת תעסוקה טיפלה בכל הבעיות של המקום ועלתה לאין שיעור בפעילותה על זו של המועצה המקומית, שהיתה חסרה אמצעים וכוח אדם, ובזמן הראשון גם המועצות המקומיות הופעלו על ידי שליחי ההסתדרות, עד שהתושבים יוכשרו לנהל ענייניהם בעצמם. נשלחו מדריכים מטעם הנוער העובד, ועדת התרבות דאגה להקמת ספריות, שיעורי ערב למבוגרים, הבאת אמנים ומרצים.

כעבור זמן, הקימה ההסתדרות ביזמתה ובשיתוף הון ממשלתי את החברה “תיעוש אזורי פיתוח” בהנהלתו של שרגא גורן (ז"ל) שהחלה לפתח תעשייה ומלאכה ותוך כדי כך להכשיר עובדים מקצועיים. עברו שנים עד שהוקמו תעשיות פרטיות, אולם חברת “תיעוש” סללה לפניהם את הדרך.

לאחר שנים נמצאו “מבקרים חכמים” שהוכיחו את גורן למה לא הביא רווחים על השקעות לא פרודוקטיביות. הדבר הכאיב לי מאד, כאדם שעמד קרוב לעניין והתמסר יחד אתו ועם אנשיו בחבלי הלידה הקשים.

המרכז החקלאי אף הוא פעל כאן, בהקמת משקי עזר קטנים ליד הבית, בייחוד הבתים בני קומה אחת עם חלקת אדמה: גינת ירק, פרחים, עצי פרי. עז ותרנגולות, גינות נוי ועצי פרי פותחו גם בשכונות העולים ליד ישובים קיימים, ערים ומושבות. וצוות מדריכים מקצועיים פעל מטעם המרכז החקלאי בכל הישובים האלה. הקימונו קרן משותפת “עמידר – המרכז החקלאי”, (“המחלקה למשקי עזר”) לחלוקת פרסי כסף ניכרים ביותר למצטיינים. המרכז החקלאי פתח שיעורי הדרכה לנשים על ידי בעלות מקצוע בבית יוסף אהרונוביץ ללמדן לעשות ריבות, כְּבושים, שימוש יעיל במצרכים, היגיינה של הבית והמשפחה.

גם הסתדרות “הפועל” פיתחה והקימה קבוצות ספורטיביות יחד עם “עמידר”. הוקצבו סכומים ניכרים להכשרת מגרשים, לתלבושות ספורטיביות. בכל מקום הקימה “עמידר” מגרשי משחקים לילדים מצוידים בכל האביזרים.

לקראת “שנת העשור” למדינת ישראל יזמתי הקמת קרן של מאתיים וחמישים אלף ל“י בשיתוף עם משרד העבודה, משרד הפנים, משרד השיכון, המרכז החקלאי וחברת “עמידר” כדי לנטוע בערי הפיתוח את “גני העשור”, כפי שקראתי להם. המגמה: לכסות בירק ועצים את נוף הערים החשוף, חולות וגבעות קרחות. ניטעו שדרות ברחובות וגנים עירוניים, במרכז היישוב, וחורשות במבואות הערים. קק”ל נתנה אלפי שתילים חינם. הטיפול בנטיעות היה רב. מערכת השקיה וקביעת גננים מתושבי המקום שיטפלו בנטיעות. כיום השתנה הנוף בהרבה הודות לפעולה מתמדת זו, הנמשכת עד היום.

בשיתוף עם משרד החינוך והמרכז החקלאי יזמתי הקמת משקי עזר ליד בתי הספר בערי הפיתוח, חלקה של שני דונם, ירקות, עצי פרי, פרחים. לעתים משק חי ובבית ספר אחד גידול צמחי רפואה, לפי הוראות מומחים מבית חרושת לייצור תרופות. כאן פעלו מדריכים חקלאים. המטרה היתה להרגיל את הילדים לעבודת האדמה וליצור יחס נפשי לצומח.

בין כל העבודות והמלאכות שעסקתי בהן בארץ, וכל אחת היתה חשובה וחיונית בשעתה, עבודתי ב“עמידר” היתה הקשה והמפרכת ביותר (פעמיים חליתי) אך גם מלאת הסיפוק ביותר. העבודה עם אליעזר פרי היתה מבורכת ומלאת השראה. הוא עבד עם חזון גדול בלב ועם יד מארגנת. היה מדרבן ודוחק בכולם, והיה רואה את פני הדברים בהיקף גדול רחב ממלכתי. תמיד מצאתי אצלו אוזן קשבת ועידוד רב לכל מבוקשי, ולכל היוזמות שלי. אולם חייתי בהרגשה שאין אני עושה די, כי הצרכים היו כל כך מרובים, לא הרפתה ממני ההרגשה, והשתדלתי להנחיל אותה לכל העובדים בפיקוחי – כי אנו עוסקים במשימה שתקבע את גורל הארץ, קליטת העליה והשרשתה ויישובה של הארץ.

אותם רבבות עולים שבאו מארצות המזרח, המשפחות מרובות הילדים שכיסו את מרחבי הארץ, שמילאו את ערי הפיתוח, שהקימו מאות ישובים חקלאיים, אשר החלו לספק מזון בשפע לכל תושבי המדינה וחיסלו את המחסור והצנע, וכל זאת תוך ייסורי קליטה קשים ומרים, ולא התייאשו, נאחזו בציפורניהם, והכו שורש. להם אנו חייבים הרבה, הרבה מאד. וכל כמה שנעשה ונפעל למען רווחתם, לא נצא ידי חובתנו.

יש להצטער שלא השכלנו בשעתו, ולא ראינו נכוחה את הצפוי – אולי לא היו לנו האמצעים לכך והתנאים הדרושים – לעצור את הזרם הגדול של יוצאי המעברות שחוסלו בהדרגה, אשר לא פנו להתיישבות ואשר לא נקלטו בערי הפיתוח ונהרו בהמוניהם אל הערים הגדולות לחפש תעסוקה ואמצעי מחיה, פלשו אל שכונות העוני הקיימות, ולאחר מכן הוקמו השיכונים, שהפכו מהר לסלאמס, ונוצרה הבעיה החמורה מכל: השכבות טעונות הטיפוח. אותו פער חברתי ועדתי המאיים על אשיות החברה הישראלית. מאידך, הרי אחיהם וכל אותם העולים שנקלטו בערי הפיתוח ובהתיישבות החקלאית הם האלמנט הפרודוקטיבי והחיובי ביותר במדינה.

לסיכום: אילו ניתן לי לחיות מחדש את חמישים ושלוש שנות חיי ועבודתי בארץ, עד היום, הייתי צועד באותו מסלול ארוך של פעילות בשטחים השונים והמרובים שעסקתי בהם, שיש להם מכנה אחד: בניין הארץ. אולי הייתי עושה הכל ביתר להט ומסירות.

אצל כולנו, הוותיקים והצעירים, קיימת הן בהכרה והן מתחת לסף ההכרה תחושה עמוקה מרוממת: הזכות הגדולה שזכינו לה – הקמת מולדת לעם העברי.

 

נספח ב: ממכתבי פנחס גוברין ומרדכי גלובמן    🔗

מכתבו של מרדכי גלובמן לחברי התנועה הציונית בגולה, ששה שבועות אחרי עלייתו¹⁵³    🔗

ירושלים עיר־הקודש, י“ט בכסלו תרפ”ד

חברים יקרים! כששה שבועות שאני כבר בארץ ועוד לא כתבתי לכם אף מלה. הייתכן? הנשמע כזאת? ובכן הנני עומד ומתוַדה לפניכם “על חטא שחטאתי באי כתיבה”, ואתם תענו תאמרו “סלחנו”.

אחלק אתכם את הרשמים שלי מהנסיעה ומיום בואי הנה עד היום. הנסיעה: אני אומר לכם, לנסוע לארץ־ישראל צריך רק עם חלוצים. תיכף בעלותך על האניה כבר מורגש אוירא דארץ־ישראל: השפה העברית, שיחת העבודה, מין שיחה של “אין לי כלום, ומה לי כלום”, או “אין לי כלום ויש לי כל” ושירת העבודה. מעין נסיעה אל חתונה, שאז הנסיעה עצמה היא שמחה גדולה.

באניה נסעו אתנו עדה פישמן ויוסף ברץ, והיו שיחות והרצאות. ברץ דנן “בחור” מעניין, אדם בן שלושים וחמש, בעל לאשה וארבעה ילדים, איכר, חקלאי קבוצאי במובנה המלא של המלה, נעול מגפים גבוהים, ולבוש תלבושת איכרים פשוטה, איש דגניה א' וכבר בארץ שתים עשרה שנה. הרצאתו על־דבר הקבוצה הקטנה והקבוצה הגדולה, גדוד העבודה ומושב־עובדים, וראשית התפתחותן בהכרח הנסיבות ההיסטוריות ותנאי המקום והזמן הובעה באמנות נפלאה ומצוינה עד שנתבלטה “חתיכה שלמה של היסטוריה” מראשית התפתחות התנועה הישובית ועד היום, ונפתרו לי כמה שאלות בהלכות הישוב בארץ־ישראל שנתקשיתי בהן זה כמה זמן.

באנו לחיפה ב־14 באוקטובר, ד' בחשון לפנות ערב. אפיזודה מעניינת: האניה השליכה עוגן, ומיד באה בסירה קומיסיה [משלחת] שלמה מטעם ועד־העליה, פקיד אחד, אופיצר [קצין] אנגלי ממש, הוא הדוקטור, וניתן הצו לבדיקה רפואית. כולם נבהלו: וכי יש בין שלוש מאות וחמישים הנוסעים החלוצים והעולים יהודי אחד שלם בכל רמ"ח אבריו, בלא שום מחלה או מיחוש? אדהכי והכי נפלטה מלה עברית מפי האופיצר האנגלי. מי זה? יהודי? כן, בודאי, ובכן משלנו אתה! והאופיצר הוצף מכל העברים בשאלות מה נשמע בארץ? מתי נרד לקרנטין ועוד, כאורח גובראין יהודאין [כדרכם של יהודים]. פחד הבדיקה היה פחד שוא – כולם הוכשרו, אף אחד לא נפסל.

יום ב'. בקרנטין. אותו האופיצר הד"ר עמד כל היום והזיע על מנת להציל איזה בגד מישראל שלא יתחרך ולא יתקלקל חס־ושלום.

בערב יצאנו מהקרנטין לבית־העולים מיסודו של ועד־העליה. עובר אני ברחוב ארוך, עולם מוזר, ערבים בתלבושת מוזרה, חמורים, בית־קפה ערבי מוקף אכסדרה, המלאה ערבים זקנים וצעירים היושבים בכפיפת רגליהם תחתם ומוצצים בשלוה מזרחית את הנרגילה. זהו המזרח בכבודו ובעצמו, והיכן ארץ־ישראל? חיפה העברית? פליאה. בבית־העולים יושב לו בחור אחד, פקיד, ומחלק פתקאות לחלוצים ללינה ולבית־האוכל. בחצר הגדולה נטויים כשלושים אהלים. מבקש גם אני מקום ללון ובכיסי אין אף פרוטה. הבחור הפקיד באחת: לא ולא, הוא קיבל פקודה לתת מקום רק לחלוצים ולא ל“עולים”. אני מפציר בו, אבל לשוא, פקודה וחסל. ישבתי באכסדרה מלא מרירות, אך מיד הירהרתי: אפשר איפכא מסתברא? אולי הצדק עם הבחור הפקיד? בקיץ באו עולים והתישבו כאן ישיבת־קבע ארבע־חמישה חדשים ולא זזו משם עד שקיבלו דמי־פטורין מעשרה עד עשרים וחמישה פונטים. ובכן פקודה. אם דורשים אנחנו תעודת־בגרות לשלטון, עלינו להראות כי יכולים אנו להיכנע לפקודות השלטון.

בעוד אנוכי יושב ותוהה, בא פתאום כמלאך מושיע חלוץ אחד בן עירי, העובד בקבוצת בנין ב“הדר־הכרמל” ולקחני אתו, עליתי על ההר, עיירה חדשה יפה, מה כאן? “הדר־הכרמל”, הוא עונה. “כל מה שרואים פה, הבתים הצריפים, האהלים, הכל שייך לעברים. אין פה אף ערבי אחד. הבית היפה הזה, מעין ארמון, זהו ביתו של אחיו של וייצמן ושלושת הבנינים שהנך רואה שם, הנרחבים ומוקפים בחצר גדולה, הם בית הספר הריאלי והטכניקום [הטכניון], ומראש ההר השני נשקפה “נוה־שאנן”. הנה ארץ־ישראל העברית. וכך באשמת הבחור הפקיד נעשיתי בעל־כרחי לקבוצאי. בבוקר ירדתי העירה ועברתי דרך חצר הטכניקום אשר טרם נפתח. הבנין הולך ונגמר. נכנסתי פנימה. בדיוטה התחתונה מסודר לעת־עתה גן־ילדים, ילדים וילדות עוסקים במלאכות שונות, עולם קטנטן אך כולו עברי. מה נעים ומלא חן הצפצוף העברי, במבטא הספרדי, כמקובל פה, היוצא מפיות הקטנים וביחוד הקטנות. זוהי מעין זמרת אפרוחי זמירים בחודש זיו בגן פורח. ובלי־משים עולות במוחי המלים: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”. ביום החמישי לפנות ערב באתי ירושלימה. עומד אני בשערי ירושלים ומנער מעלי כל האבק והחלאה, הבוז והלעג, שדבקו בי כ”בן בלי מולדת", מתקן ומיטהר, ובמחשבה זו ירדתי מהרכבת בדרך למעון משפחתי. לפנות ערב בא פינחס בני מעין־חרוד, בחור כהלכה, כולו אומר חקלאות וקבוצה, ויום השבת עבר בשמחה גדולה.

מה זאת ירושלים? כרך, עיר או עיירה? התשובה אינה קלה. עומד אתה ברחוב יפו או רחוב המלך, שאך זה עתה הולך ונסלל. כביש די רחב ומדרכות רחבות, האוטומובילים משקשקים, מרכבות מרקדות, האופניים ירוצון, המון רב ומגוון הומה וסוער. לכאורה, כרך במלוא מובן המלה. אתה עובר אך צעדים אחדים לשכונות: מזכרת, זכרון־משה, מחנה־יהודה, שערי־חסד היכן שאני גר, והנה עיירות קטנות זו בצד זו. מה זאת איפוא ירושלים? מזרח או מערב? ישן שבישן וחדש שבחדש – הכל מתערבים בה יחד. אתה הולך לעיר העתיקה, רחובות צרים ואין מקום לעבור אלא לחמור במשאו ולערבי בחבילתו. אין אויר לנשימה. שם גם הישיבות הגדולות “עץ חיים” ועוד. כוכי הכתלים משמשים כחנויות, וסחורות שונות נערמות שם ערימות־ערימות. ערבים, יהודים, ספרדים, תימנים. ומשם תצא לשכונות החדשות ההולכות ונבנות: רוממה, בית־הכרם, בוני־בית, תלפיות ועוד. מים יגיעו בצינורות, תעלות, נקיון –אירופה ממש.

אני גר ב“שערי־חסד”. שכונה זו בנו בני הישוב הישן. ועד השכונה קבע בחוקה שלא יתירו לגור לעבריינים, מחללי שבת וכו'. רעיתי שכרה את הדירה עוד טרם בואי. הדירה מרווחת, פונה כולה לצד העמק וההר, אויר טוב. אבל מצאו פסול: בני חלוצים הם, והועד לא אישר את החוזה. עד שלא באתי וערבתי לשמירת השבת מחללו, לא הכשירו אותנו. לא כעסתי עליהם, כי הבינותי לרגשותיהם, וביחוד בשמירת השבת הקדושה גם לי.

והנה, מאחורי הבית, צעדים אחדים במעלה ההר, על מגרש גדול רחב־ידים, חונה פלוגת גדות־העבודה, כמאה וחמישים איש. עכשיו נכנסים מאה עולים חדשים ממחוסרי־העבודה במחנה אהלים וצריפים. שלוש מחצבות, מכונה המפוצצת את האבנים, אוטומובילים למשאות, קרוניות ופסים להילוכן. בחורים ובחורות שזופי פנים ומופשלי שרוולים. כולם אומרים עבודה, בנין. קול הפטיש של הסַתת, רעם ההתפוצצות במחצבה, מזיזים אבנים אשר ישנוּ אלפי שנות שממון, בוקעים רעמים מחרישי אזנים ונדמה לך שהנך עומד בשדה קרב, אבל כאן לא ראשי בני־אדם חיים מתפוצצים, לא אלפי חיים נכחדים – נלחמים בשממון ובמקומו צומחת התחיה. שם גם משתלה גדולה מכל מיני נטיעות, שתילים ניבטים אליך מהעציצים השונים כילדי חמד קטנטנים. שתים־שלוש “גדודניקות” ו“גדודניק” אחד, איש בא בימים, אשר שיבה כבר זרקה בו, מזלפים בידיהם ומשקים את הנטיעות הפעוטות, הפותחות פיותיהן ושותות לרוות צמאונן. המטבח מסודר יפה, נקיון מופתי. וכך גרים ישן בצדו של חדש, וחדש שבמחדש בצדו של ישן נושן, ואך פסיעות אחדות מפרידות ביניהם. אולם מה רב המרחק!

בירושלים תמצא את העם “גוי אחד” לכל טיפוסיו וגוָניו, כיתותיו וסיעותיו, רבניו, עסקניו, אדוקיו ונאוריו, סופריו וחכמיו, אדריכליו ואמניו – הכל כאן. זהו מעין בית נכות (מוזיאון) של היהדות העולמית על כל גוָניה וטיפוסיה. כאשר כולם יעברו בכור התחיה ובכור המצרף של השפה העברית, זו צבת היחידה הצובתת ומחשלת את הטיפוסים השונים לטיפוס אחד, יש תקוה כי יום יבוא וכל ההפכים האלה יתאחדו ויתמזגו לעם אחד ויקוים בנו “ומי כעמך ישראל גוי אחד”.

ביקרתי במשרדי ההנהלה הציונית השוכנת ברחוב יפו. מסדרון ארוך, עשרות משרדים, דפרטמנטים [מחלקות], כביכול, המון מזכירים ופקידים. משם אני מגיע לקלוב־הפועלים, שם גם מטבח־הפועלים. יושבים בחורים שזופי־פנים, עם כתמי סיד וטיט מעבודת היום על בגדיהם הפשוטים. יושבים ארבעה־חמישה יחד, קוראים בעתון “הארץ” או “דואר היום” העתון ה“צהוב” הארצישראלי, הכורך את רופין, את וייצמן, הנציב העליון וההנהלה הציונית ואוכלם ביחד. וכזית “אפיקומן” לועד המארגן את ציבור־הפועלים המעֵז לדרוש עבודה, להשקיט את קיבתו. חציפוּת פנים שכזו! משם אני עובר לאורך הרחוב והמון תלמידים ותלמידות יוצאים מבתי־הספר ומרעישים את האויר בצפצופם ובעליזותם שכולה עברית. משם אני בא לבית הרב קוק, הרב הראשי לרבנות הראשית המאושר על פי החוק. וכל זאת מתרחש ברחוב אחד בלבד.

פנחס רחימאי¹⁵⁴

לפני רגעים אחדים באתי מגבעת־חיים אל המשרד ומצאתי את העתק מכתבו של אביך ז“ל, שהואלת לשלוח לי. קראתיו בהתרגשות רבה. ממש בלעתיו. ונתגלה לי שוב סוד האהבה והיקוד של חלוצי הבונים – של העליות הקודמות ושל דורנו. יהודים כאביך ז”ל היו הצנורות הנצחיים של מקור קדום, מקור לא אכזב. ובכל הכנות אומר: לא אביהם של עקיבא ופנחס היה ר' מרדכי: אלא אלה הם בניו של ר' מרדכי.

לא אעשה “מטעמים” מן המכתב, כאשר כתבת. אין צורך בכך. המכתב כמו שהוא הוא מַטעם תאוה לעינים וערב לחך, וכל “עשיה” בו עלולה להקדיחו.

ואתה, פנחס, חמדה גנוזה היתה במגירתך ורק עתה נזכרת לגלותה. אתמהה!

התפניתי לכתוב לך את דברי, אף על פי ששרוי אני באבל: הלילה נסתלק חבר ותיק של קיבוצנו. ואני חוזר היום הביתה ללוותו בדרכו האחרונה.

ד"ש לעקיבה.

בברכה נאמנה

יהודה ארז.

חליפת מכתבים בין מרדכי גלובמן חיות שבירושלים, ובין אביו יצחק חיות, ערב עלייתו    🔗

טיוטה (קטועה), ללא תאריך, של מכתב ששלח מרדכי גלובמן מירושלים לאביו, יצחק חיות גלובמן בשפיקוב באוקראינה, בחודש אפריל 1924, ככל הנראה

שלום וברכה וכט“ס [וכל טוב סלה] לאבי היקר והנכבד עטרת ראשי כש”ת (כבוד שם תפארתו) מוהר“ר [מורי ורבי הרב רבי] יצחק נ”י [נרו יאיר]

תו“ד [תודה לאל] עבור החוה”ש [החיים והשלום?] אשר אתנו כולנו כה לחי

אחרי ארבע שנות נדודים מגולה אל גולה. אחרי ארבע שנות פזור משפחתנו זה בכה וזה בכה. אחרי הלמוד הקשה והמדכא לב ונפש למוד הלכות גבולין וערובי תחומין. – היה לנו החג הפסח הזה “זמן חרותנו” וקבוץ גליות של נדחי משפחתנו. הסדר הראשון ערכנו ברוב פאר אנוכי ואם הבנים תו“ד עם כל הבנים ביחד. פנחס בא הנה ביום ד‘. אל הסדר נלוו שני אורחים. שני חלוצים מברצלב. מתתיהו בן שלום לוובושקיס הקטן ועוד אחד. ההגדה נאמרה בהתלהבות דתית אמיתית. וביחוד בחצי ההגדה השניה ‘הלל’ ו’נשמת’ עקיבה [כך במקור] התלהב בדביקות פנימית מעומק הלב, כמו בשנות הילדות שלו, והחבריא עונה אחריו. ככה ישבנו יחד עד שגמרו כל ההגדה ועד שגמרו שה”ש [שיר השירים] לא זזו מהשולחן. סדר כזה לא ערכנו זה ארבע שנים. זה פרטי. ובכלל חג הפסח כזה בעולי רגל כה רבים, לא ראתה ירושלים זה כמה. עוד חג הפורים הוחג פה ברוב פאר והדר. ותיכף אחרי הפורים כבר נפוץ כרוז אודות החגיגה של פסח הנהדרה. הרבה מאות תיירים באו – בלי לגזם – מכל פנות הארץ מכל ארצות הגולה דאשר אחב“י [אחינו בני ישראל] פזורים שמה. ומכל קצות פנים הארץ נמשכו ובאו בימים האחרונים שלפני החג ירושלימה. בעלי בתים וביחוד חלוצים מכל המושבות והמושבים והקבוצות נמשכו שיירות שיירות בתרמיליהם על שכמם בשיר וקול רינה בהמון חוגג. הנהלת הרכבת הוציאה כרוז להוזלת הנסיעה לחצי המחיר לירושלים וחזרה לעולי הרגל בכל ימי החג. ביום הראשון של יו”ט [יום טוב] הלכתי להתפלל תפלת מוסף בכותל המערבי. מה נהדר היה המחזה. הדחק היה גדול מאד. אנשים לאלפים נמשכו מכותל העתיק שריד המקדש. מכל בתי הכנסיות שבירושלים באו המתפללים ומנינים מנינים הסתדרו. עומדים צפופים ממש זעג"ז [זה על גב זה]. מכל הטפוסים השונים אשר ביהדות העולמית נפגשו יחדיו. ירושלמי באיצטלא המשי המגוונה עם השטרמיל, בצדו יהודי ג’נתלמן אמריקאי או אנגלי בצילינדר הגבוה והמכודן שלו. ופה מנין ספרדים תימנים. זקנים וצעירים אנשים ונשים וטף כולם נדחקו הצטופפו. כמו סביב לאיזה אם זקנה המלטפת ומחבקת את כולם בזרועותיה הצנומות ומאחדת את כולם באור האהבה והחמלה השופעת מקרני זיו פניה על כולם. עמדתי נדחקתי בין המון המתפללים העפתי עין על ההמון המגוון והמנומר, אשר התאחד כולו כאיש אחד, בתפלה מעומקא דלבא “הוא אבינו הוא מלכנו הוא מושיענו וישמענו ברחמיו […] הן גאלתי אתכם”. ומקור דמעה נפתח מעיני. לא אדע מדוע ולמה.

ביום הראשון דחוה“מ [של חול המועד] נערכה על מגרש גדול “התחרות המכבים” בשכונת בית הכרם, משכונות החדשות במסובי ירושלים בנוכחותו של הנציב העליון, וכל נכבדי ירושלים וגדולי הציונים. המשחק בעמק וההרים מסביב משופעים במדרונים מדרונים כמו מדרגות וספסלים. שמה יושבים המוני אנשים לאלפים ההמון בין אלפים נמשך מרחוב הגדול כמו אצלנו מהעיר עד הפלאומטורג במרכבות ואוטים [מכוניות], עד שקשה לעבור מגודל הדחק. משטרה רגלית ועל סוסים המשטרה הפעילה לשמור על הסדר. והתרוממות רוח חגיגית שאין לתאר באמר ודברים. נקרה נקריתי ביום ב' דחוה”מ להיות בתל־אביב אנוכי ואודיל. הציעו לי משרה בשם לנהל מטבח וקלוב הפועל המזרחי מטעם הסתדרות המזרחי. ההצעה לא קבלתי מטעמים שונים שאין פה המקום לפרטם. מה אומר לכם יקירי! הרואה תל־אביב בבנינה צריך לברך בכונה עצומה שהחיינו. וברוך מציב גבול אלמנה. עיר מצוינת ביפיה. ברחובותיה בכבישיה הישרים, בבתיה ארמנותיה הכה מקושטים הכה מהודרים. עיר שכולה עברית ממסד עד הטפחות. העיריה (גאראדסקאי אפראוע) ראש העיר דיזנגוף. עיריה עברית הראשונה והיחידה בכל העולם. המשטרה, כל הפקידים, פקידי התחנה הפוסתה [דואר] הסוחרים הפועלים הכל עבריים. זהו כמו שאומר המדרש ויכוננך כרכא דכולא ביה.¹⁵⁵ הוצגה שמה תערוכה גדולה מתוצרת הארץ בתעשיה ובחקלאות. תו"ד [תודה לאל] יש כבר תעשיה ואמנם עוד קטנה מפי הערך אבל יפה מאד. ובחקלאות ההתקדמות מפליאה ומרהיבה. מעין חרוד, ששמה פנחס שלנו, שלחו סיח אחד בן שנה ושני חדשים. בין כל החוות של הוודוו בוולוושאוו [?] שלנו לא ראיתי כמוהו לגודל בגיל הזה וליופי מעבדנות העור שלהם תרנגולי דבי בוקיא¹⁵⁶ ועוד ועוד לא אוכל כרוכלא ליחשבו וליזול¹⁵⁷ שמה וכלה לראות מה נתנה לנו הארץ במשך שני העבודה המעטות בערך ומה יכלה לתת לו הוסרו כל המכשולים והמעצורים המונחים על דרך ההתקדמות לו נתנו האמצעים הכספיים.

מכתב (פתק), ללא תאריך, ששלח יצחק חיות גלובמן משפיקוב באוקראינה, ערב עליתו עם זוגתו, גליקל, (בשנת 1925) לירושלים, אל בנו, מרדכי גלובמן, אשר עלה שנה קודם לכן.

**

**

היום בגמרי את המכתב קבלתי מכתב מידידך מאז מקודם אלתר וועלוולס מזשמערינקא שאשלח לך בצירוף עם מכתבי וקימתי דבריו ואם תכתוב לו תשובה אזי תשלח התשובה בדחף עם מכתב השלוח לי ואני אשלח לו כי כל השאלות אשר הוא שאל לי גם כן נחוץ לידע ובודאי תקיים את דברי ותמלא את בקשתי ואת בקשתו ואכפל בבקשה לשלוח לי מכתב טרעקוואניע [?] במהרה במהרה והוצאות איני מבקש כלום ממך וז“ש [וזוגתי שתחיה] גליקל עוד יותר מבקשת כל זאת נעשה ונגיע בעשרה ימים לחודש ניסן וד' ישלח ב”צ [ברכת ציון] בחודש הזה כמאמר חז"ל ונזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות על ישראל שלום וד' יברך אתכם בפסח כשר ופרנסה בעושר ובשעת הכשר כחפץ הזקן והזקנה יצחק וגליקל.

מכתבו של מרדכי גלובמן לחברי בית השיטה, 1940    🔗

עם הקדמה של פנחס גוברין. המכתב הובא לדפוס על ידי אברהם ארגוב

[27.1.58

לאברהם היקר שלום!

בהתאם לבקשתך טרחתי והעתקתי את מכתבו של אבא ז“ל אליך ולחברים בבית השטה. לפי ציון התאריך בגוף המכתב, הרי שהוא נשלח ערב ראש השנה שנת תש”א.

לא מצאתי סיומו של המכתב, אולם החומר הנתון נראה לי מענין למדי עבור חוברת היובל שבדעתכם להוציא, לאחר שהוא מעלה קצת פרקי בראשית של בית השטה, וחוויות מתקופת המאורעות ושנות המלחמה.

הדברים בעינין הנקודה היהודית נראים שוב אקטואליים לאור התודעה היהודית שנזרקה לחלל עולמנו. דבריו על המאבק בין הכח והרוח עדיין אקטואליים גם כיום, ויש להניח כי ימשיכו להיות כאלה כל היות ימי האדם.

והיה שלום וכל אשר לך שלום. ומיטב הברכה לזוג הצעיר ולאשרת הפעוטה. פרישת שלום חמה לילדים וליהודית. כולם בבית בסדר גמור. אנא תראה את עצמך בהזדמנות הקרובה, וכן שיהודית תמצא לה זמן וסידור ללון ערב אחד בתל־אביב ושוב נצא לביקור יחד.

שלך פנחס]

לכל החברים בבית השטים, או “שטים” בשנות קדומים, ברכת שנה טובה ומבורכה.

זה כשנתיים שאני מתכונן לבקר אצלכם, אבל מן השמים עכבו בעדי ולא נתנו לי להוציא לפועל את רצוני זה העז. בקרתי פעם אצלכם בעין חרוד דלתתא בהיותכם עוד רק “קבוצת החוגים” ובטרם זכיתם להכנס לעבודות הכיבוש כחלוצים ממש.

אני הזקן – לא זקן ממש, אלא שגופי הזדקן מסיבות שונות אבל עוד פועם בקרבי רוח צעיר ובכל שארית כחי אני נלחם עם הזקנה – אני נחשב לחבר אליכם אם לא אצלכם. אם לא בפועל הריני נחשב לחבר בכוח מהרבה טעמים: ראשית, נכדי אברהם, החשוב אצלי לא כנכד אלא כבן ממש מלבד “שבני בנים הרי הם כבנים” הלא הוא אוד מוצל מאש בדרך נס. מאש התופת של מוסקבה, אש שאכלה ומוסיפה לאכול שליש של העם היהודי. קשה להכריע מה איום יותר אם רצח הגוף והנשמה יחד, או שריפת הנשמה בעוד הגוף קיים. כי הלא היהודי במצב זה הולך ונרצח יום יום רגע רגע, נידון למיתת “כרֵת” מכל העם היהודי בעודו בחיים חייתו, “ונכרתה הנפש ההיא מעמיה”.

שנית, חשובים אתם לי בתור “חלוצים” ראשונים שהתחלתם בכיבוש עמק בית שאן, הלכתם אם לא על “קידוש השם” הרי הלכתם על “קידוש העם והארץ” בסכנת נפשות ממש. רק מלאכים טובים שמרו עליכם, רק עיני ד', עיני ההשגחה העליונה, המשוטטות בכל הבריאה, צפו ושמרו עליכם בזמן המאורעות. ואם עוד נשארתם בחיים, ופי המדבר אליכם, חייבים אנחנו לברך עליכם ועל דומיכם “ברכת הגומל בשם ומלכות”.

ברכתי אליכם ותפִלתי מעמקי הלב שעוד אזכה ונזכה יחד שגם לשנה הבאה שנת תש“ב אוכל לברך אתכם ב”שנה טובה" אחרי עמדנו עד היום במערכה קשה. ומהיום אש המלחמה הולכת ומתלקחת ומתקרבת אל ימינו ים התיכון ים התכלת אל מזרחנו המזרח התיכון לגבולות ארצנו ממש.

חברים יקרים אהובים וחביבים! בהעלותי לפני מסירות הנפש שלכם יום יום לילה לילה אז עפר אני תחת כפות רגליכם. האמת אגיד. אני מקנא בכם ומתפלא מאיפה לקחתם עוז הנפש לבוז למוֶת ולהיות נכונים לקראתו בכל רגע, על קדושת הרעיון של כיבוש המולדת של גאולת העם. אמנם שלוחי עם ישראל אתם.

אגלה לפניכם את כל לבי כיאות לחברים נאמנים. אני המתפלל ג' פעמים ביום ואומר “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, אני שידועים לי כל מאמרי חז“ל וכו' וכו' כמה חשיבות יש למצות ישוב א”י, מצד הלאומי, הרי אני ציוני כמעט מיום עמדי על דעתי, החל מתקופת חובבי ציון ועד הציונות המדינית הצ’רטרית של הרצל וכל מה שנבע הימנה. ובכ"ז נשארתי ציוני בכוח ולא בפועל, בעוד שנכדי אברהם ואתו אתם כל החברים שלו לעבודה ולמסירות נפש, אתם כולכם ציונים בפועל. אלא, משום שחסרה בי הנקודה הפנימית של מסירות נפש, ולזאת עפר אני תחת כפות רגליכם.

אמנם כן חברים יקרים שליחי עם ישראל אתם, שליחי העם היהודי בכל תפוצותיו. האם לא נחוץ שהשליח יכיר את שולחיו בכדי שיוכל למלא היטב את שליחותו. הלא את רעיון הגאולה אתם הולכים להגשים. האם לא נחוץ לכם לדעת את מי אתם הולכים לגאול. העם היהודי בכל תפוצותיו בכל פזוריו אשר בתוקף הגלות והפזור נעשה במקום שנים עשר שבטים, שבטים לעשרות. אם מכירים את היהודי האשכנזי אין זה מספיק כדי להכיר גם את היהודי הספרדי, התימני, החלבי, הפרסי וכו'.

המוצא לכך הוא בחיפוש הנקודה העיקרית המאחדת את כל עם ישראל לעם אחר, והיא מה שאנו קוראים היהדות. היהדות אינה רק “ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים” אלא גם עמוקה מני ים, עמוקה מתהום רבה. היהדות החובקת זרועות עולם ומקיפה לא לבד את העולם אלא את הבריאה כולה.

כל היום אתם עסוקים בעבודה בבית ובשדה, והעבודה היא עבודת הקודש, עבודת המשק “אטו מלתא זוטרתא היא”. ועכשיו הנכם מסובים כל החברים מסביב לשולחן אחד. אמנם טוב ונעים לשבת לאור החשמל אבל עכשיו בשעת חירום כזו שלא היתה לעולמים עלינו לשבת יחד או לאור הלבנה או פשוט באפלה ובקרן זוית. ואולי זוהי השעה היפה להרהר בבעיה הנכבדה מהי הנקודה העקרית המאחדת את כל עם ישראל לעם אחד.

ובטרם נבוא לעצם שיחתנו עלי להקדים הקדמה קטנה הנוגעת לעצם הענין, כדי לעורר המחשבה.

כולנו עומדים כנדהמים מתפלאים ומשתוממים לחזיון האיום המתחולל בימינו ולעינינו, כיצד הפך האדם לחיה טורפת. ובזה עוד לא שאבנו את מלוא החזיון המזעזע את הנפש עד לעומק עומקה. למה היטלר רואה בעם היהודי את השונא מספר א' בזמן שיש לו שונאים מושבעים כאנגליה ואמריקה. את העם היהודי המפוזר ומפורד, עם שאין לו לא מדינה ולא ארץ לא צי ימי ולא צי אויר, לא תותחים ולא טנקים.

אומרים ששנאה ארסית ואכזרית זו הינה שנאה דיפלומטית, בכדי שבאמצעותה להרדים ולהרעיל את המדינות והעמים שברצונו לכבוש ולרמסם אחר כך במגפו הגס. אבל תשובה זו אינה מספיקה ואינה מניחה את דעת כל המעמיק בחזיון זה. לא רק בעם היהודי הוא רואה את השונא שלו אלא גם בתנ"ך. וגם את הנצרות, הבת החורגת של היהדות, אף בה הוא רואה את השונא שלו ונלחם בה. אומר הוא לשוב אל דת הטבטונים העתיקה האלילית הגרמנית העתיקה.

אליליות פירושה הפולחן לכוחות הטבע, ובטבע הלא ידוע שולט החוק של “כל דאלים גבר” החל מהדומם מהקוסמוס ועד הרמש הקטן.

תורת היהדות כולה בנויה על רוח האדם הנאצלת מרוח ה' ואשר אינה מכירה בשלטון הכח והאלימות וקובעת ייעודים אחרים לבריאה ולאדם שנברא בצלם אלהים. “עולם חסד ייבנה”, “צדק ומשפט חסד ורחמים”, “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ד' צבאות”. אנו עדים למאבק איתנים יען כי שני אלה אינם יכולים דור בכפיפה אחת בעולם הזה…

מכתבו של פנחס גוברין לשלונסקי¹⁵⁸    🔗

12.4.70

ו' ניסן תש"ל

משולחנו של פ. גוברין

דרך חיפה 3

תל־אביב

שלונסקי אברהם יקר ואהוב,

עומדים אנו בתוך שבעת ימי המשתה. החג הגדול למלאת לך שבעים שנה. עד מאה ועשרים!

לא מבקר ולא סופר אף לא נואם אנוכי, רק כאחד מהשיירה שצעדת איתה באותם הימים, ימי בראשית. אני מעביר אליך את רחשי הלב.

מדי פעם, כאשר אני רואה אותך, שומע ומקשיב לדברים גואה ועולה בי המיה עמוקה מכה גלים גלים וחושפת את העבר החבוי בערפלים.

אותם הימים, עת כולנו היינו כה צעירים, כה נועזים בליל חורף עז באהלי תל־יוסף על הגבעה, באת אתה ואחיותיך סביב הנס מהבהב ומחתת גחלים לוחשות בקלייתם, שרתם בליווי צלילי גיטרה הומיים. עומד אתה בפני עיני, מדבר, מתלהב משתלהב, רעמתך השחורה מתנופפת וכאילו גצי אש פולטת, ולנו היתה אורה ושמחה.

אותם הימים עת “מאה שלנו” פלשה לתל־אביב לועידה השניה, כל חברה טרסק סניף עין־חרוד – גדוד העבודה. באת מטעם “המרכז” אל הצריפים אשר ברח' מזא"ה בחנת אותנו, בדקת. חרדת שלא נבייש חלילה את המשפחה, ונתת לנו “סמיכות” ושננת אתנו את ההימנון.

יצאנו באותו ערב לרחובות העיר בצעד בוטח ובשירה אדירה:

הנה באנו, דרך פנו

ארחי פרחי, הפקר אנו

דאיוש¹⁵⁹ תל־אביב!

יחפנים, חסרי כל, עליזים ונועזים, חובקים זרועות עולם ובלב אש יוקדת, ורוית נחת מאתנו.

אולם אתה ידעת מה כבדו חבלי ההשתרשות כי היינו נבוכים, נקרעים לגזרים בין שדמות ויערות אוקראינה שאך זה עזבנו מאחרינו, ועיירה ערש ילדות, נמקה ומתמוטטת. עוד הדהדו באזנינו שירת ותרועת צבאות אדירים ששטפו את כל אדמת רוס. עוד נשאת מרחוק שעטת הפרשים, סוסים דוהרים, היידמקים שוטפים, שחיטות והרג, כל העולם עולה באש ובחרב.

ואנו כבר כאן טובעים עד מתנינו יחפים וחשופי גו בתוך ביצות עד וקני סוף. זמזום יתושים בוערים בחמסין ובקדחת וגלבוע חשוף ועברית נלעגת בליל ותערובת. וכל שמעיק וכל שמציק מבטאים ברגלים ובשלש מלים: “אל יבנה עין־חרוד” ומתפרעים ומתפרקים ורוקעים ורוקעים שעות שעות עד כלות.

מכתבו של פנחס גוברין למיכל גוברין    🔗

נשלח מתל־אביב לפריס ב־11.12.72

למיכלי היקרה שלי,

שמעתי בעצתה הנבונה של אמה’לה (כמו תמיד) להעביר אליך בהזדמנות פז של משלוח “אור הגנוז” את מה שהעליתי עד כה, בספרי “בהתפקד עם”,¹⁶⁰ וזה לאור בקשתך על כך. אין אני בטוח כי החומר יענין אותך, לאחר שהוא מכבשונו של עולם שאת קצת רחוקה ממנו כעת, ונתונה בעולמה של אמנות, דימויים ודמויות. אולם לאחר שאת נמנית על נאורי דורנו הצעיר, ולאחר שהשקפת עולמך היא רחבה ביותר, וגם הענין קרוב לך (בתקופת שרותך אצל קצין החינוך הראשי בטח היית קרובה לחומר זה), אני מניח כי תגלי בו ענין.

הורתו ולידתו של ספר זה היא משיחה מנהון להון. ובעיקר ענין עשרים וחמש שנה למדינת ישראל, שכל הגורמים משתתפים בכך. ועד לאותה שיחה רחבה ופגישת הגורמים הנוגעים בדבר, במערכת “מערכות”, מטעם משרד הביטחון, וכו'. את הדיון והסיכום תמצאי למעשה בדבר המערכת שכתבתי. היינו, “פנחס יכתוב ספר”. ספר: מילתא זוטרתא. כל מה שהיה מצוי תחת ידי היו פרוטוקולים של ישיבות, שהם יפים לדו“ח, עם קצת סטטיסטיקה. אבל מכאן ועד ל”ספר" הדרך רחוקה. כולם התפזרו לבתיהם, ולבם שקט עליהם. שהרי הענין נתון בידים נאמנות, והעיקר שפנחס הסכים וקיבל עליו המשימה.

מכאן ואילך נותרתי לבדי, כשמולי עומדת לה המשימה, ואני במבוכה גדולה. ומאידך הרצון לעשות, והתחושה כי הענין נכבד וחשוב, במסכת הכללית של המאבק לעצמאות.

התקתי עצמי בכוח מאותה “גבעה” שהייתי שקוע והוזה בה. – שנה ראשונה בארץ (למעשה, חלק אחרון של “הנעורים שבדרך”, וצר לי מאד על כך) – והתחלתי לגלגל עצמי קדימה מאותה גבעה, ואחורה מימינו אלה. אל אותה שנת “פרשת הדרכים”, ואל אותו קיץ רווי חלומות וורודים של מדינה יהודית, קטנה, ננסית, אבל עצמאית, ללא עול זרים, וללא שותפים, ושעריה פתוחים לעליה, לקליטת אחים. 1937, נמל תל־אביב. אניות עוגנות. ריח של כל טובו של עולם. גופרה, בטנים, פחם, טבק, פירות, סיגריות משובחות. מטייל אני על הרציף, וידו של דוד’ל בידי, עם מזכיר ההס' [ההסתדרות] ועוסקים בענינים של פועלים, סבלים, סוורים, ספנים, ותכניות הרחבה של הנמל לקראת הבאות! לקליטת עולים שלא באופן בלתי ליגאלי. ובלילות, ביקורת עמדות ההגנה בצפונה של תל־אביב, וסיור לילי בים עם סירות מוטור חמושות. וכאשר חשתי כי עברתי את התהליך של “גלגול נשמות” פתחתי את דברי הימים ההם, ונכנסתי לאותו יער עבות של העתונות היומית, דו"ח, פרוטוקולים, קונטרסים, דבר, הארץ, וכל סוגי הז’ורנלים מאותם הימים.

וכך הפלגתי על מים רבים, ונשמתי אל קרבי את אוירת הימים ההם, מאורעות, התקפות, חומה ומגדל, עד לאותה פרשת הדרכים. ומכאן ואילך הדברים נתונים במבוא, שעריכתו הצריכה קריאה מרובה ללא שיעור, במקורות מרובים.

וכאשר השלמתי הקריאה, העיון, והתבשמתי באוירת הימים ההם, החלו הענינים מתבשלים בפנים, הנצו נצנים, נפתחו פקעות, צמחו עלעלים, השתרגו ענפים, וכך החל ההריון, וההגות. והיד החלה להעלות דברים, מבפנים. כתבתי הדברים, מתוך רצון להחיות אוירת אותם הימים, להרחיב הרקע, להדגיש הדברים שעליהם נאבקנו, הורגנו. ולשים את פעולות מרכז המפקד במקומם, בשעתם ובזמנם, בתוך המסכת הכללית. והוספתי לעובדות קצת חמימות לב. פסחתי על ויכוחים פוליטיים, שכיום כבר אבד עליהם הכלח. עדין יש דברים לסיים, אך איני מודאג, לאחר שאני חי כל הזמן את התקופה, ועדיין נתון בתוך אותו “גלגול”.

אני בטוח כי תהליך הכתיבה הוא מודע לך ביותר, כי הרי כבר בגילך הצעיר והפורה, כתבת דברים בעלי ערך ומשקל רב, דברים בעלי טעם, מחשבה, רגש והגיון רב, והרי את רק בראשית דרכך.

מן הרצוי שתדעי, כי למעשה לבד משני חברי המערכת [גרשון ריבלין ויצחק זיו], אמא היתה ה“שומעת” הראשונה, כי הקראתי לה פרק, פרק, והתחשבתי הרבה בטעמה ובהערותיה פה ושם. כך שאת הנך ה“קוראת” הראשונה. ויודעת את יפה כמה אני סומך על דעתך, ועל טעמך המשובח, המקפיד, המחמיר. ומקוה שלא תדוני אותי לכף חובה, וכי הדברים ימצאו חן וחסד לפניך. אולם אנא ואנא, אם יש בידיך הערות, ואפילו חדות, הן חשובות לי ביותר, כי בקורת אובייקטיבית היא מפרה ומזינה, ואינה גורעת כי אם מוסיפה.

לרגל מלאת 25 שנה למדינה, עוסקים כל כלי התקשורת באירועים של אותה תקופה, שהספר “בהתפקד עם” עוסק בהם, וכמו כן מתוך 50 הסרטים שנותנים ויתנו בטלויזיה, אחד מוקדש למרכז המפקד. כך שהספר אשר יופיע כמקווה בחדשים מאי־יוני יהוה מסמך על פרשת הגיוסים, בעונה אקטואלית, ויצטרף לאותם הספרים, שכבר נכתבו בשעתם, על תולדות תקומת מדינת ישראל.

[…] קבלנו מכתבך ביום ששי זה. שמחנו עליו מאד, והצטערנו בצערך, על השבת העצובה שהיתה לך. אולם ביום שני אורו פניך ומלאת שמחה, לאחר שהגיע מכתבנו. אנו מקפידים מאד על המשלוח בזמן, אך “דוורי כל העולם התאחדו!”, וכאשר שובתים בפריז ומקבלים נזלת מתעטשים בתל־אביב וכן להיפך.

מכתבנו השבועי בדרך אליך. ובטח עם קבלת מכתבי זה והספר, הוא כבר יהיה מצוי אתך.

מיכלי יקרה שלי, הרבה נשיקות, הרבה חום, והרבה אהבה, שלך תמיד אבא.

 

נספח ג: קווים למגילת משפחה, מאת מיכל גוברין    🔗

ביוגרפיות קצרות של אבות ואמהות המשפחה    🔗

היינו כחולמים של אבי, פנחס גוברין, ממשיך את כתיבת מגילת המשפחה, בה החל סבי, מרדכי גלובמן בזיכרונותיו, ששים שנות חיים. יחדיו מהווים כתבים אלה תיאור נדיר ומפורט של בני משפחה יהודית אחת, מתחילת המאה התשע עשרה ועד חציה השני של המאה העשרים. לא רק עולמם של הגברים, בני המסורת החסידית וגלגוליה הציוניים, מצטייר מתוכם, אלא גם חייהן וגורלן של נשות המשפחה לדורותיהן.

בעקבות ספרי הזיכרונות של אבי וסבי הוספתי את הנספח “ביוגרפיות קצרות של אבות ואמהות המשפחה”, כדי להגיש לקורא תקציר של רצף הדורות המתוארים בהיינו כחולמים, ולאפשר לו להציץ מעברם לעבר ולעתיד. פתחתי, בעקבות מרדכי גלובמן, בר' יצחק חיות, אשר חי במאה השש עשרה, ובמעט מהידוע על האבות הראשונים של שושלת חיות. המשכתי בדורותיהם של אבות ואמהות משפחת חיות־גלובמן, מראשית המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים. וסיימתי בדורם של פנחס גוברין, אחותו, אחיו ובני־זוגם, אשר קורותיהם נפרשים בין אוקראינה, ארץ ישראל וברית המועצות מסוף המאה התשע עשרה ועד סמוך לסופה של המאה העשרים.

הסתמכתי, ככל שיכולתי, על דבריהם של גוברין וגלובמן. הרחבתי על פי המצוי בספרים, ומחקריו של דוד אסף על עקיבא שלום חיות ועל שושלות החסידות באוקראינה, ובעיקר בעיירה שפיקוב, חידדו את התמונה. כתבי הזיכרונות של בני המשפחה, ופרטים שנמסרו לי בעל־פה השלימו את הפסיפס. עד כמה שאפשר שמרתי על גוֹני הקולות המציירים, כל אחד בסגנונו, את מהלך הדורות. הוספתי (בסוף הספר) תרשים של השושלת והסתעפותה.

א. אבות ראשונים משושלת חיוּת    🔗

חַיוּת, יצחק בן אברהם, רצ“ח (1538) פוזנא – י”א תמוז, ש"ע (1615) (במשוער) פרוסניץ־פרוסטיץ, מעהרין.

יצחק חיות בעל פני יצחק וזרע יצחק הינו אב המשפחה הקדום ביותר המוזכר על־ידי מרדכי גלובמן, בספרו ששים שנות חיים. גלובמן מתאר את יצחק חיות, רבן של פראג, למברג וקרקוב, ובכינויו “אפי רברבי”, על פי הכתוב בהקדמת הספר זרע יצחק, אשר חוברה על־ידי נכדו, יצחק חיות (להלן).

מוצאו של יצחק חיות ממשפחת חיות, המתייחסת לרש“י. אגף אחד של המשפחה גלה לאיטליה מפורטוגל, ואגף אחר נמנה עם חסידי פרובנס. בגזירת הגירוש מצרפת בשנת ס”ו (1306), יצאה משם משפחה אחת והתיישבה בפראג. שם גר ר' אברהם, אביו של יצחק חיות, ואביה של שושלת חיות באירופה המרכזית והמזרחית.

ילדיו של אברהם חיות היו ר' יצחק, ואחותו (ששמה לא מצוין), אשת המהר“ל מפראג (1525–1609). בשנת שכ”ח (1568) היה יצחק חיות רבה של בוסק, ומשנת שמ"ד (1584) כיהן שלוש וחצי שנים כאב בית דין וראש מתיבתא בפראג. לפי דברי נכדו, יחיאל הלל אטלשולר (מחבר: מצודת דוד), כיהן יצחק חיות גם כרבן של למברג וקרקוב. בשנת פטירתו (ש"ע – 1615) כיהן כרב בפרוסניץ־פרוסטיץ שבמעהרין.

ההיסטוריון בן תקופתו, דוד גנץ (1541–1613), מתייחס אל יצחק חיות כאל “הרב הגדול והמפורסם ברחבי הגולה, שהעמיד תלמידים רבים והפיץ את ידיעת התורה בין היהודים”. חיות המשיך את שיטת הפלפול של יעקב פולאק (1460/70–1522) בעיקר בספרו פני יצחק. בספר זה, שנדפס בקרקא (קרקוב) בשנת שנ"א (1591), מצויים פירוש קצר: “אפי זוטרי פני יצחק”, ופירוש ארוך: “אפי רברבי, פני הבית”, בפלפול וסברא, בשיטת פולאק; וכמו כן, חוקי “יורה דעה”, דיני שחיטה ואיסור והיתר מחורזים ומפורשים, המצוטטים בשולחן ערוך. כתוצאה מהתקפותיו של יאיר חיים בכרך (1574–1641) בספר התשובות שלו, חבורת יאיר, בו ביקר את יצחק חיות, וטען ששגה, לא זכה הספר פני יצחק לתפוצה רחבה.

חיבוריו החשובים האחרים של יצחק חיות הם: פחד יצחק, האגדה במסכת גיטין, וביאור מאמרי חז“ל ואגדות על העקידה, בעיקר בפרק הנזיקין (לובלין, 1573); שיח יצחק, חיבור מחורז עם פירושים לערב פסח, ביאור על הש”ס עם פסקי הלכות (פראג 1587; ומהדורה נוספת בלמברג, 1905). בהקדמה לשיח יצחק מוזכר גם החיבור: קריית ארבע על תרי"ג המצוות (פראג, 1589). מרדכי גלובמן מציין גם את החיבור מַטעמי יצחק שלא נדפס.

בניו: אברהם חיות, מחבר הולך תמימים (קרקוב 1643); אליעזר חיים חיות מפראג, נפטר בקרקוב; מוניש חיות, אב בית־דין וילנה; שמואל שיננא.

(על פי: גלובמן; האנציקלופדיה יודאייקה; וונדר)

מנחם מוניש (מאנש) בן יצחק חיות פראג, ש“ך 1560 – וילנה, ב' אייר שצ”ו

1. (סבו של יצחק חיות בן יעקב, בעל זרע יצחק (1640–1726))

כיהן כרבה של טובין־טשיביניא ואחר־כך של שידלוב. משנת שע“ז (1617) היה אחד מראשוני רבני וילנה עד לפטירתו. נזכר בספרי תשובות (חוט השני, לא; שער אפרים, כט). קינתו על שריפת פוזן ומות אחיו, שמואל, נדפסה בפראג בשנת ש”ן (1590), והיא נלווית לספר פני יצחק של אביו. ספרו זמירות שבת נדפס בפראג, בשנת שפ“א (1621). כתב־יד ספר דרך תמימים, ביאור לפרשת בלק, נמצא בספרית הבודליאנה, וכן ביאור לחידת הראב”ע עם דוגמאות מתימטיות.

ילדיו: פנחס, שמשון (נפטר בבלגרד בשנת תט"ו (1655), בדרכו לארץ ישראל), יעקב (אבי ר' יצחק בעל זרע יצחק), שרה (אשת ר' יעקב הורוביץ מקראקא, אחי השל"ה).

(על פי: גלובמן; האנציקלופדיה יודאייקה; וונדר)

חיוּת, יצחק ת' (1640) [בערך] – סקאליע תפ"ו (1726).

מרדכי גלובמן מעמיד קווים לדמותו של יצחק חיות, אותו הוא מכנה “בעל ספר זרע יצחק על תהלים”, על פי מה שמצא בהקדמת אותו ספר: “על שער הספר [זרע יצחק, שם] כתוב שבח הספר וערכו: ‘ספר זרע יצחק, הוא חבור נחמד, אדר היקר, יקר הערך וכו’ אשר כתבו ולקטו התלמידים מכתבי רבם הרב הגאון החסיד המופ' המקובל מו”ה [מורנו הרב] יצחק חיות ז“ל אב”ד [אב בית־דין] דק“ק [של קהילה קדושה] סקאליע, באמ”ו [בן אבי מורי ורבי] מו“ה יעקב חיות, בהגאון הגדול מאור הגולה האלקי מו”ה מנחם מאניש חיות אב“ד דק”ק ווילנא, בהגאון המפורסם רבן של כל בני הגולה מו“ה יצחק חיות אב”ד דק“ק לבוב וק”ק קראקא וק“ק פראג, שחבר ספר אפי רברבי ושאר חבורים רבים, כאשר תמצא באר היטב בהקדמת בן הרבי המפו' מו”ה אליעזר חיות'".

גלובמן ממשיך ומביא מהספר: “בהקדמה לבן המחבר, אליעזר חיות, הולך ומונה שלש עשרה ספרים שחבר אביו המחבר, כמעט על כל מקצועות שבתורה. על התורה, תהלים, משניות, בהלכה, שו”ת [שאלות ותשובות] בש“ס [ששה סדרי משנה] ופוסקים, ביו”ד [ביורה דעה], חבור על תרי“ג מצוות להרמב”ם ז“ל, חבור על כתבי האר”י ז“ל ומהר”ח (רבי חיים) ויטאל, תוכחה ומוסר, בדקדוק. בהקדמה זו כותב בן המחבר, שבאיזה סיבה לוקה מאור עיניו של אביו ז“ל, וחשכו המאורות במשך שש שנים שלמות, והרופאים אמרו שאין ישועתה לו. אבל ד' הרופא הנאמן, הוציאו מאפלה לאורה, ופתאם שב אליו מאור עיניו”. (אותו אירוע מתואר אצל וונדר בגרסה אחרת: “באחרית ימיו אסר מלחמת חרמה על שבתאֵי עירו, ומרוב צער נתעוור שש שנים, ובשביעית נפקחו עיניו”). ומסיים מרדכי גלובמן: “כותב אליעזר חיות שבשנת תל”ב (1672) תפש כבר אביו [יצחק חיות] ישיבה גדולה, והכתבים שלו היו מונחים במקום מגולה, ורבים מתלמידיו גנבו וגם כחשו ושמו בכליהם והספידו אח“כ הרבה חדושים ממנו, מבלי הזכיר שם המחבר”.

בהקדמת יום טוב ליפא דייטש, נכדו של יצחק חיות בן יעקב, לזרע יצחק נוספים פרטים אלה: “ר' יצחק חיות רב בק”ק סקאליע היה גאון גדול ומפורסם בימיו […], וכאשר פרצה כת שבתי צבי בימיו מרוהו ורדפוהו בלי חמלה על אשר הכה אותם בחץ לשונו עד כי נלחץ לעזוב מקומו ונתקבל לרב ור“מ בק”ק לעמבערג".

באותה הקדמה מוסיף יום טוב ליפא דייטש תיאור מפורט של מותו (הקליני?) ושובו לתחייה של סבו. לקהל הרב, שמילא את הבית כדי לחזות בתחיית המתים, סיפר ר' יצחק חיות על מה שראו עיניו בגן עדן, על פגישותיו שם עם זקניו, ר' מוניש (מאנש) חיות, ור' יצחק חיות מפראג, על הניסיונות בהם עמד מול מלאכי חבלה, שבאו לקטרג עליו בדמות כלבים רודפים, ועל ייסורי דינם של אחרים. ר' יצחק חי בעוני, ועוניו הוא שכיפר בגן עדן על כל עבירותיו, כנגד טענות מקטרגיו. תפילתו של יצחק חיות היתה בעלת השפעה הן בחייו והן אחרי מותו. ומעשה שהבטיח למקורב אליו שיעמוד לצידו בעת צרה. אחרי מותו התדרדר הלה לפשע, ובכל פעם כשבאו לאוסרו, השתטח אותו רשע על קברו של ר' יצחק חיות, וזכותו של המת עמדה לו. עד שהשתדלו פרנסי המקום בפני המת, ובפעם הבאה, כשניסה אותו אדם למצוא מחסה בהבטחתו, נעלם קברו של ר' יצחק חיות, והפושע נאסר.

(על פי: גלובמן; הקדמות אליעזר חיות ויום טוב ליפא דייטש, ב:יצחק חיות, ספר זרע יצחק על תהלים; וונדר)

שושלת חיוּת

בכתבי מרדכי גלובמן לא מצאתי פירוט של דורות המשפחה, בין דורו של ר' יצחק חיות בן יעקב בעל זרע יצחק (נפטר בשנת 1726) ובין דורם של סבתו, מנוחה חיות, ואחֶיה, עקיבא, פנחס ושלמה חיות, בראשית המאה ה־19. על פי מניין הדורות, קרוב לודאי שהם מצאצאיו של ר' יצחק פעסילס, ראש קהילת בְּרוֹדי שבגליציה (נפטר בשנת 1808). כדי לספק טעם של מהלך דורות המשפחה בתקופה החסרה, וכרקע לתולדות שושלת מנוחה חיות, שִרטטתי דמויות בולטות משושלת חיות שבברודי.

בנו של ר' יצחק חיות, בעל זרע יצחק, היה ר' אליעזר, (נפטר ביום י“א אדר ב' תקכ”ז 1726). הוא כיהן ברבנות נמירוב, פשוורסק ושטערוויץ. בסוף ימיו גר בברודי. הביא לדפוס את ספרו של אביו. בנו, ר' יצחק, היה פרנס ארבע הארצות בברודי, נפטר בארץ ישראל. בנו, ר' מאיר, היה אב בית־דין טיסמניץ, ועליו העיד הבעש“ט שכאשר אמר את השירה בשעת התפילה, עמדו כל הפמליא של מעלה לשמוע את שירתו. ילדיו: יצחק, חוה ומרים. בנו, ר' יצחק פעסילס, נולד בטיסמניץ. נשא את בתו של ר' נתן נטע, אב בית־דין ברודי. נודע כגאון מקובל, מחשובי הקלויז בברודי, וראש הקהילה. נפטר ביום ו' תשרי תקס”ח (1808). בנו, ר' מנחם מאנוש, נפטר בשנת תקצ“ב (1832). היה סוחר נכבד, מראשי הקהל בברודי, והיהודי הראשון מגליציה שיסד בית מסחר גדול של אלמוגים בפירנצה ובליוורנו, וממנו נסתעפה משפחת חיות ענפה באיטליה, שהוכתרה בתואר גרף על ידי מלך פורטוגל. בנו, ר' מאיר, התגורר מדי שנה כמה חודשים בפירנצה ובליוורנו לניהול עסקיו, וביניהם בנק, שנקרא על שמו. הוא שלט בשש שפות, התעניין במדעים, וכיהן שנים רבות כחבר במועצת עיריית ברודי. נפטר בשנת תרי”ד (1854). ר' צבי הירש חיות (‘מהר"ץ חיות’), ברודי תקס“ו (1806) – לבוב תרט”ז (1856). הוא מיזג תורה והשכלה, והיה דמות שנויה במחלוקת בלכתו על חבל דק בין מחנות הרבנים, החסידים והמשכילים. היה הרב הראשון בתקופתו בעל תואר מגיסטר מאוניברסטית לבוב בתר“ז (1847), ובפדובה תרגם את קטלוג די־רוסי. רוב כתביו נדפסו מחדש במהדורת “כל ספרי מהר”ץ חיות” א-ב, ירושלים, דברי חכמים, תשי“ח. המקיף בספרים שנכתבו לתולדותיו: ד”ר מאיר הרשקוביץ, “מהר”ץ חיות“, ירושלים, מוסד הרב קוק, תשל”ב. נכדו, פרופ' צבי פרץ חיות, ברודי תרל“ז (1887) – וינה תרפ”ח (1928), היה רב, חוקר ומנהיג ציוני. בעל תואר דוקטור של אוניברסיטת וינה על מחקרו בספר מרקוס על פי הספרות התלמודית, ובעל סמיכה של בית־המדרש לרבנים בווינה. כיהן כרב ופרופסור לעברית בפירנצה ובטרייסט, והגיע לשיא פעילותו ופרסומו כשכיהן כרב, וכאחד מראשי התנועה הציונית בווינה. היה חוקר פורה בחוכמת ישראל ובתנ"ך. בין חיבוריו: פירוש מדעי על תהילים, פירוש על עמוס; ופירוש מסכת משקין לרבנו שלמה בן יתום. בשנת 1950 הביאה אותו ממשלת ישראל לקבורה בבית־העלמין הישן בתל־אביב.

(על פי: וונדר)

ב. אבות ואמהות משפחת חיות גלובמן    🔗

משפחת מנוחה חיות גלובמן, ואחֶיה, עקיבא, פנחס ושלמה יצאה מברודי שבגליציה, והשתכנה בחבל פודוליה שבאוקראינה. ר' עקיבא שלום חיות חי בטולצ’ין (טולטשין) ובסוף ימיו בדוּבּוֹבָה. מנוחה ובעלה, בנימין גלובמן, חיו בעיירה ראריד. בנם יצחק חיות גלובמן וצאצאיו חיו בעיירה שפיקוב וסביבותיה, עד לעלייתם ארצה בשנות ה־20 של המאה העשרים.

חיות, מנוחה (אשת בנימין גלובמן) נולדה בשנות העשרים של המאה ה־19 ונפטרה בשנות השבעים, ראריד.

נכדה, מרדכי גלובמן, העמיד בכתביו את תמונתה ואת כל הידוע לנו על מנוחה חיות, או בלשונו, “סבתא מנוחה”, שגם אחרי נישואיה כונתה בשם בית אביה בעל הייחוס הרבני. גלובמן לא מביא פרטים על הוריה או זקניה של מנוחה, על אופי בתיהם או על הדרך שבה, כנראה, יצאו את ברודי, ממקום ריכוז המשפחה. אך מתיאוריו משתמע שמנוחה התחנכה בבית מלומד, שבו זכתה גם היא, כאשה, להגיע לדרגת למדנות.

למנוחה מבית חיות ולבנימין גלובמן נולדו שלושה ילדים, חיה, יצחק ומתתיהו. בנימין נפטר בדמי ימיו, ומנוחה האלמנה הפכה ל“אב ואם” לשלושת ילדיה – חיה, הבכורה, שהיתה כבר נשואה ואם לתינוקת, ושני הבנים הצעירים, יצחק בן השש ומתתיהו בן השנה וחצי. היא טיפלה בגידולם, בחינוכם ושילמה בעד שכר לימודם. בנה, יצחק, תיארה כאשה חשובה, לא רק “מלומדת” אלא “למדנית” ממש, ואמר שכל מנהגי היהדות, הנוסח והניגון של הגדת פסח וכדומה, הכול קיבל מאמו. כשכנהוג בא בשבת המלמד לבחון את בניה, העירה לו פעם על טעותו בפשט הסוגיה. המלמד לא רצה להודות בטעותו, עד שהחליטו לשאול את גיסה, אהרון, אחי בעלה המנוח, שנחשב לגדול הלמדנים בעיירה, והוא ענה, “כן, כן, הצדק עם מנוחה”.

מנוחה, שנחשבה לצדקת וחכמה, היתה מפורסמת בין הנשים היהודיות ובין נשות הגויים. הן באו מהעיירה ומהכפרים כדי לשאול בעצתה “על כל צרה שלא תבוא”, לדרוש ברפואות הילדים, או לבקש שתעורר רחמים על החולה, “כי האמינו שתפילתה של מנוחה פועלת יותר מכל הרפואות”. היא היתה רוכלת, “הגדרה שהכילה באותה תקופה תפקיד של רופאה, רוקחת, וגם ‘לוחשת על המכה’”. מרכולתה היתה, כדרך הרוכלות, בארגז קטן, איתו היתה יוצאת לשוק ונוסעת לירידים. ארגזה היה מין ‘כל בו’, ובו מיני סדקית, מחטים, מסרגות, אצבעונים, עגילים וטבעות, פניני זכוכית וזגוגיות מכל הגוונים והצבעים, שביסים וכל מיני תחרה וקישוטים ל’שקצות', וכל מיני בשמים ורפואות במשחות ושיקויים למחלות.

לימים הנוראים היו באים יהודים מכפרי הסביבה, אשר בהם התארגנו מניינים לחגים, אל העיירה הסמוכה, והיו מביאים ממנה את כל “כלי הקודש”, שבלעדיהם לא תתקון תפילה: חזנים, בעל מוסף ובעל שחרית, בעל תוקע ומקריא. לנשים היו מביאים אשה מלומדת “א פיערזאגערען”, מעין שליח ציבור לנשים. היא היתה מרצה בפני נשות הכפר את התפילות והתחינות ב“עברי טייטש”, והן היו שרות אחריה בדמעות ובכי, “במקום שצריך לבכות”. היא גם היתה מניחה להן את הפתילות לנר יום הכיפורים ולנרות הנשמה, “קנייטליך לייגען”. וכך בלשונו של גלובמן: “לפני ראש השנה, היתה באה עגלת דואר גדולה מקראפאלונע, ובראשה היו מעמיסים בכבוד את הסבתא מנוחה עם צרור הספרים ובגדי שבת ויום טוב. אחרי יום הכפורים היו משיבים אותה בעגלה טעונה ממיטב פרי הכפר, עופות, קמח, בולבוסים, מלבד עשר רו”כ במזומנים, סכום חשוב מאוד בימים ההם".

את שלושת בניו קרא מרדכי גלובמן על שם שלושת אחי סבתו מנוחה: עקיבא, פנחס ושלמה.

(על פי: גלובמן)

גלובמן בנימין (אין תאריך לידה). נפטר ב־1861, בעיירה ראריד, חבל פודוליה, אוקראינה.

מוצאו, כשאר בני משפחת ה“גלובמנים”, מהעיירה דאשיב שבפלך קייב. כולם סוחרי עור “ליידער ווארגערס” או “פאסטילניקאס” (על שם הסנדל המקומט של הגויים הנקרא “פאסטאלע”), סוחרי עור פשוט “יעכט” וסוליות, הנמכרים בסיטונות לסנדלרים הגויים, מייצרי המגפיים. בנימין היה תלמיד חכם. אחיו, אהרן, נחשב לגדול המלומדים בעיירה, ואחרי מותו בלא עת של בנימין, דאג לחינוך שני אחייניו, יצחק ומתתיהו. בשעת לימוד הגמרא היה אומר להם: “אביך בנימין היה אומר שהפשט בתוספתא הוא כך וכך”. גלובמן מתאר את אהרן גלובמן (אותו הוא מכנה “הדוד הרן”) כהולך בדרך חסידות סקווירה ש“עיקר היסוד של העבודה הוא ‘תיקון המדות’ שאינו נקנה אלא בפשטות ובענוה, בהתרחקות מן הגאוה והכבוד עד לקצה הגבול, עד ל’ביטול היש'”. “גמרא פוסקים חריף ובקיא, מה בכך, זה חייב כל איש מישראל, זה טבעי ופשוט מאוד.” אך הוא מרבה ב“חטוט ונִקור בפנימיות הנפש, לתקן את המדות, לא נתון מקום להתגנדרות וגאוה.” וזאת “בנגוד גמור ליהדות הליטאית”.

(על פי: גלובמן)

חיות, עקיבא שלום (תקע“ה (1815), טולטשין, אוקראינה – תרכ”ח (1868) דובובה [דובאווע], אוקראינה) אחיה של מנוחה חיות גלובמן.

דמותו של הרב עקיבא שלום חיות מצטרפת מקולותיהם של כמה כותבים, שחותמו ניתן בהם, אם מהיכרות ישירה ואם מסיפוריהם של אחרים. זוהי דמות מרשימה של “מתנגד” שהפך לרבי חסידי, ואשר, לפי כמה מהכותבים, גם ידע טעם אפיקורסות בין שנותיו כפוסק חריף ובין ימיו כרב חסידי.

בכתביו, מרדכי גלובמן, המכנה אותו “הדוד עקיבה”, מתארו כך: “היה – כעדות אבא [יצחק חיות] וכעדות כל בני דורו בטולטשין ושפיקאב והסביבה שהכירוהו מקרוב, או שמעו את שמו ושִמעו – גאון גדול, חוקר ומקובל. [בעל] ידיעה עמוקה בחקר הלשון העברית, ‘איש אשכולות’. […] אחד מהגאונים אשר לא זכו להתוַדע מפני זמנם ומקומם”.

דוד אסף מתארו כ“דמות של תלמיד חכם יוצא דופן, משכיל תורני בטוח וגאה, שהתנגד לחסידות אף שפעל בהקשרים חברתיים שבהם התנגדות, ובוודאי התנגדות מיליטנטית, נחשבה חריגה. […] דמות נשכחת, חריגה וטרגית, שעגלת חייה השתרכה במסלול מפותל, שבתחנותיו – התנגדות, למדנות, השכלה וחסידות – משתקפות כמה מחוויות היסוד של החברה היהודית המסורתית במזרח אירופה במאה התשע עשרה”.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי מקדיש לו שני חיבורים, ומעלה בהם את מה ששמע בילדותו, כשאביו התמנה בדובובה לרבנות בעקבות ר' עקיבא חיות. בלשונו, “הרב הגאון עקיבא חיות (יליד העיר טולטשין) הצטיין מאד בבקיאותו הנעלה בכל הספרות התלמודית ובלמודו המקורי היה כחד מקמאי [כאחד מן הראשונים]. גם היה מבקר נשגב, ובשביל שהיה מתנגד גדול מאד לעדת החסידים, רדפוהו וישטמוהו וחמש עשרה שנה רצופות היה מנודה בעיר טולטשין ואיש לא דבר עמו, ובמשך השנים האלה שקד על דלתות התלמוד בשקידה יתירה עד כי כשש עשרה שעות רצופות ביום למד בעמידה, וכאשר תקפתהו שינה הדביק את נר הדולק בידו, והיה כאשר כלה הנר ויכָּווה בידו, התנער משנתו. אך כאשר פרצה מחלוקת בינו ובין הצדיק ה”ר מסאווריין (נ. 1838) הוכרח לברוח לבראדי ויסתופף בצל הגאון ה“ר שלמה קלוגר (1785–1869), והוא נתן לו כבוד הרבה והיה אומר: ‘מימי לא נצחני אדם, בר מר’ עקיבא'. משם כתב [עקיבא חיות] להצדיק [ה”ר מסאווריין] מכתב־גלוי, וראשית דברו היתה: ‘שני ת"ח [תלמידי חכמים] שאינם נאים זה לזה… אחד גולה ואחד מת… והנה שלי קיימתי…’ ואמנם אותה שנה מת הסאוורני". ועוד מוסיף ברדיצ’בסקי: “מלבד גדלוֹ בתורה ובמחקר ובקבלה היה בעל כשרון נפלא למכתמים והלצות, וסָטירותיו נוקבות ויורדות עד התהום”.

מרדכי גלובמן מתארו מדברי הזקנים שבשפיקוב, שהכירו את “הדוד עקיבה” מטולצ’ין: “היה נכנס לביהמד”ר [לבית המדרש] לתפלת מנחה ומעריב בלילות החורף, כשביהמד“ר התפנה מהמתפללים, ואח”כ מכל הלומדים הרגילים, הי' [היה] נשאר הוא יחידי. דרך למודו, רגלו האחת ע“ג (על גב) הרצפה והשניה ע”ג הספסל, וככה נשאר כל הלילה. מביתו הי' [היו] מביאים לו ארוחת הערב, אמר לעזוב על הספסל. כשבאים ‘הותיקים’ להתפלל עם הנץ, היו מוצאים את האֹכל על הספסל כמו שעזבוהו.

“פעם נכנסו אחדים מלומדי ביהמ”ד בשעה מאוחרת בלילה, מצאו להדוד עקיבה עומד ולומד כדרכו, ומרוב עיון והתעמקות לא הרגיש בהם כלל. לקחו פיסת גיר, ועָגוּ מסביב לרגלו שע“ג הקרקע. באו בבוקר ומצאו שרגלו לא זזה מתוך העוגה”.

צבי כשדאי מתארו על פי סיפורים אחרים: “ור' עקיבא יצא לתרבות רעה: הציץ בספרים חיצונים ונעשה חבר למשחיתים – ‘הברלינצ’יקים’. כמה פעמים סִפרו את הדבר לפני ר' שלמה קלוגר הירא והחרד הקיצוני, והוא לא קיבל, עד שהיה מעשה ור' שלמה הבין מי ומה הוא האיש המסתופף בביתו. פעם אחת נתקשה ר' שלמה בהלכה חמורה, ששאלוהו עליה מברדיצ’ב, ולא היה בידו להכריע. אחרי סעודת־הצהרים נכנס ר' שלמה לחדרו ושינה חטפה אותו. נכנס אחריו גם ר' עקיבא לאותו חדר וכתב תשובה על השאלה ברוב חריפות ובקיאות, ובסוף התשובה חתם: ‘אני עקיבא חיות’. וכשהקיץ ר' שלמה משנתו וראה את התשובה של ר' עקיבא, חרד חרדה גדולה וקרא בכל כחו: '”אני" חותם רק הקדוש־ברוך־הוא, “אני ולא אחר”. שמע־מינה אתה “אחר”, אפיקורס, רשע, מורה הלכה בפני רבו. צא, טמא, מביתי!' מיד יצא ר' עקיבא מביתו של ר' שלמה והלך – אל הקובות… קצץ את בגדו, גלח את זקנו, חלל את השבת בפרהסיא, ומיום ליום הלך ושקע במ“ט שערי־טומאה, עד־עד שבא על פי מקרה לידי ר' דוד’ל הטלנאי (1808–1882) שהתחיל לקרב אותו עד שהחזירו למוטב”.

דוד אסף מקשֶה על אמִתות תיאורי שהותו של ר' עקיבא חיות בברודי אצל ר' שלמה קלוגר, ומטיל ספק בסברה שהגיע עד סף כפירה ומשכילות. אולם, כל הכותבים מדגישים את המהפך יוצא הדופן שעבר ר' עקיבא חיות ממתנגדות לחסידות. הכותבים נחלקים לגבי נסיבות המהפך, ואביא אני את מסורת המשפחה, כפי שסופרה בכתבי מרדכי גלובמן.

“בשנות נעוריו הי' [היה] מתנגד גדול. בטולטשין היו כולם חסידים, עפ”י [על־פי] רוב חסידי טולנא. בסביבה זו של חסידות וחסידים, היה ‘מתנגד’ יקר המציאות. כמובן שהחסידים הביטו עליו כעל איש ‘שאינו מן הישוב’, איך אפשר יהודי בלי ‘אמונת חכמים’, בלי ‘התקשרות לצדיק’, זה ‘ליטוואק’ ממש. ו’ליטוואק' בימים ההם, בנסיבות אלו, הי' נחשב כעומד מחוץ למחיצת היהדות, רדפו אותו עד חרמה, הוציאו עליו כל מני דִבות, זִהוּ אותו עם ה’דיסאוים' תלמידי הרמבמ"ן [משה מנדלסון] מדיסאו.

“פעם היתה טולטשין זקוקה לרב. הדוד חשב א”ע [את עצמו] כזכאי מכל הבחינות למשרה נכבדה זו, אבל כמובן שהמתנגד שבו עמד לשטן לו". וכך כשבאו רבנים לטולטשין להציג את מועמדותם לכס הרבנות “היה עקיבה מקפחם בהלכות, הוא בעצמו או על ידי שליחיו מחובשי בית המדרש, והרב היה יוצא בפחי נפש. פעם בא הרבי ר' דודל [מטולנא] לטולטשין. התאוננו לפניו הבע”ב [הבעלי־בתים] החשובים, שהמתנגד האפיקורוס עקיבה מקפח את הרבנים בשאלות ופלפולים וחלוקים כדרך ‘הליטוואקים’, והרבנים החשובים כבר נואשו מטולטשין, וכס הרבנות שוממה, לבוּהּ ולחרפתה של טולטשין. ענה הרבי, שברצונו להתראות עם המתנגד החריף הזה.

בסעודה השלישית, והקרפף הגדול שהוקף לצרכי ‘השולחנות’ של הרבי מלא וצפוף בקהל לאלפים, ועלטה וחשכה גדולה, כנהוג בסעודה השלישית. רשרוש עבר בין הקהל, הרבי מתכונן לומר ‘תורה’. השליך הס. רגעי ההתבוננות, הדבקות שקודם התורה. פתאֹם התעורר הרבי, אולי נמצא כאן עקיבה המתנגד. והוא ישב באיזו פנה בקצה השולחן. והקול עבר ‘הנה הוא כאן’. הרבי בקש ממנו שיגש אליו, והושיבו על ידו, הושיט לו כוס יין. הדוד שתה לחיים, והרבי התחיל לומר ‘התורה’. הדוד הקשיב בתשומת לב. אחרי גמר השולחן בקש מהרבי ראיון מיוחד. הרבי הסכים. אחרי ההבדלה הזמינו לחדרו ‘ביחוד’. השיחה ארכה כארבע שעות, ומאז הי' [היה] עקיבה לחסיד נלהב של הרבי מטולנא. סִפרו שבשעת התורה, אם הקהל הי' צפוף ודֹחק גדול, הי' נדחק תחת השולחן לרגלי הרבי להקשיב לתורה. הדוד נעשה למקורב לרבי, שכִּבדו והוקירו מאד, עד שהושיבו על כס הרבנות בעירה הקטנה דובאווע בסביבת טולנא".

מרדכי גלובמן מסכם את תיאור דודו של אביו: “רק זכות הרבי מטולנא עמדה לו שלא התפרסם בשם ‘האפיקורס הטולטשיני’. נהירנא כד הוינא טליא [זכורני כשהייתי נער], והחסידים הזקנים שזכרו והכירו את הדוד, היו אמנם מספרים בשבחו, למדן, גאון, מתמיד, שקדן, ומתוך שבחו סיימו ב’אֲבל'. האבל הזה, הבינותי לפי השגתי, בבחינת ‘הציץ ונפגע’. וסיימו: ‘הרבי מטולנא מצא תקון לנשמתו.’” ערב מותו, כשנודע הדבר לרבי דוד מטולנה, שלח לעקיבא חיות פתקה שאסר לפותחה, כדי שישָׂאֶהָ עימו לעולם הבא.

מרדכי גלובמן מתאר את יצירתו של ר' עקיבא חיות, “חיבר ספרים רבים, שבחלקים אבדו בחורבן העיירה”. ובמילותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי: “מהגאון הזה נשאר אלפי כ”י [כתבי־יד] בכל ענפי הספרות התלמודית, ושני ספרים קטנים הדפיס בחייו: 1) (ביאור נפלא על יהודי)? 2) התרגשות הנפש. הספר הזה ערוך בשפת ארמית כלשון הזוהר, ותלה עצמו באילן גדול לומר כי נתחבר מחד מקמאי ותעודתו שיאמר האדם בעשי“ת [בעשרת ימי תשובה], אבל אח”כ נתגלה הדבר".

ספריו שנדפסו בחייו: נשמת חיה נדפס בווילנה בשנת 1845, ועוסק בפרשנות תפילות הווידוי (“על חטא שחטאנו”) ו“אבינו מלכנו”. בהקדמתו מסביר המחבר, שעל אף חשיבותן נוכח לדעת שרוב האנשים אינם מבינים את פשט מלותיהן.

התרגשות הנפש, למברג 1864 (“ספר התרגשות הנפש, והמה שבעה קולות המלאים חכמה מוסר ויראת ה' […] המלוקטים ונובעים מספרי מוסר הקדושים שעפ”י חכמת האמת מגורי האר“י”) הספר נדפס בעילום שם המחבר, על־ידי המו"ל והסופר מיכאל לוי פרומקין (רודקינסון), והיה פופולרי במיוחד בקרב חסידים, שהיו אומרים פרקים מתוכו בחודש אלול.

סידור עקבי שלום נדפס לאחר מותו בידי חתנו, בנימין הורוויץ בלובלין, בשנת

1. רשימת הפרינומארנטין [החותמים מראש] המצורפת לספר מונה מאות רבות של שמות, מליטא בצפון ועד בסרביה בדרום, והסכמות מעשרות אדמו"רים (מנהיגי החצרות של טולנה, טריסק, סקווירה, רחמיסטריבקה, הורניסטופול, גור, סוכצ’וב, אלכסנדר, ראדזין) בצד רבנים ידועים, חסידים ולא־חסידים כאחד (צדוק הכהן ואברהם איגר מלובלין, יוסף אפרתי ודוד אורטנברג מברדיצ’ב, חיים ברלין מוולוז’ין, חיים סולובייצ’יק מבריסק, אליהו חיים מייזל מלודז‘, ר’ אברהם מסוכוצ’וב). הרשימה מעידה על תפוצתו של הספר בחוגי חסידים ומתנגדים כאחד.

(על פי: אסף; ברדיצ’בסקי; גלובמן; כשדאי)

חַיוּת (גְלוֹבּמן), יצחק בן בנימין (כ“ו ניסן תרט”ו (1855) ראריד, אוקראינה – כ“ה תשרי תרצ”ח (1937) ירושלים). אביו של מרדכי גלובמן.

יצחק חיות (או בכינויו, רֶבּ איציק חָיֶיס) נקרא על שם משפחת אמו, מנוחה, שהשתייכה, בעקבות “הדוד עקיבה”, למסורת חסידות נחום מצ’רנובל והמשכיה אצל ר' דוד מטולנה ור' יצחק מסקווירה. בגיל שש התייתם יצחק מאביו, וגודל בידי אמו, הלמדנית ובעלת המעמד ועל־ידי דודו, אחי אביו, אהרן. יצחק נחשב לבעל כישרון מצוין, וכתקווה ל“עילוי”, ובגיל שמונה החל ללמוד כצעיר התלמידים בכיתה המובחרת של דודו. בגיל שתים עשרה נשלח יצחק ללימודים לבית־המדרש הגדול שבשפיקוב, בה ישבו חסידי סקווירה. (וב־1884 עברה אליה גם חצר הצדיק ר' נחום מסקווירה, ובנו ר' מוטל). סמוך לבית־המדרש הגדול התגורר מרדכי, סוחר אמיד, סיטונאי בתוצרת חקלאית וחרושת בית, ולו חמש בנות, והוא “קנה” את העילוי הצעיר מראריד, כשידוך לבתו הבכורה, חוה (אלטא) ולקח על עצמו את פרנסתו. עם הגיעו, עבר יצחק בן השתים עשרה בהצלחה את מבחן הלמדנות, כשהוא ניצב במרכז בית־המדרש ומוקף בגדולי הלומדים. וכעבור חמש שנים, בהגיע החתן והכלה לגיל שבע עשרה, נחגגה חתונתם. לבני־הזוג נולדו חמישה ילדים: מרדכי, מנוחה, בנימין, חיה ואביגדור, שמת כתינוק.

הלימוד ובית־המדרש היו מרכז עולמו של יצחק חיות, ופרנסת המשפחה, שהיתה מחכירת בית־מזיגה בכפר הסמוך זאמליני, נפלה בעיקר על חוה (אלטא). עם מותה של חוה בדמי ימיה, נשא יצחק חיות לאשה את גליקל, אלמנת אברהם קליכמן, שנותרה עם שתי בנות. בשעת נישואי האלמן והאלמנה שודכו גם ילדיהם, מרדכי, בכורו של יצחק חיות, ואודיל בתה הבכורה של גליקל. עם ביטול רשיון חכירת בית־המזיגה עסק יצחק חיות במסחר בעצים. (פרשת סגירת בית־המזיגה, ורדיפות היהודים מחזיקי הרשיון לשעבר, אשר הביאו את יצחק חיות ואת בנו מרדכי גלובמן עד לבית־הכלא, מתוארות בפרוטרוט בכתבי גלובמן). יצחק חיות, שהיה ממקורבי הצדיק הצעיר, ר' מוטל מסקווירה, מונה כמחנך לילדי הרבי לדורותיהם, ולימים גם נקרא לחצר הרבי, כדי שיתמסר כולו, בשכר קִצבה חודשית, לחינוך בני הרבי שלום מאני. הוא החזיק במשרה זו עד לעלייתו לארץ ישראל, וחינך את ילדי הצדיק, את ילדיו של שלום מוני מבוחוש, (חתנו של הרב מוטילה מסקווירה), ואת נכדו, הסופר יוחנן טברסקי (1900- 1967). יצחק חיות היה מיושבי בית־המדרש, וחבר בחבורת “אבלי ציון”, שהיתה מתכנסת לסעודת מלווה מלכה בשבת, כדי לקונן על חורבן המקדש.

בשנת 1925 עלה יצחק חיות לירושלים בלוויית רעיתו גליקל, ונינו בן העשר, אברהם דורמן (לימים אברהם ארגוב, ממייסדי קיבוץ בית השיטה). עם בואו התיישב יצחק חיות ב“בתי הורנשטיין” ש“במאה שערים”, בדירה שהוכנה עבורו כמלמדם של בני הצדיק. לפי הסיפור, הגיע יצחק חיות לירושלים סמוך לערב פסח, וכל אותו לילה לא פסק מלשיר ולרקוד. עד היום שגור בפי המשפחה “הניגון של הסבא הקטן עם בואו לירושלים”. עם מותה של גליקל, בשנת 1929, עבר להתגורר אצל בנו וכלתו, מרדכי ואודיל גלובמן, בשכונת “שערי חסד”.

כדי להבדיל בין שני הסבים כינו נכדיו של מרדכי גלובמן את סבא רבא, יצחק חיות, שהיה נמוך, “הסבא הקטן” ואת מרדכי, בנו הגבוה ממנו, “הסבא הגדול”. יצחק חיות מת מות נשיקה, המתואר בפרוטרוט בפרק “לדמותו של סבא” ב“היינו כחולמים”. יצחק חיות קבור ליד גליקל על המורד הדרומי של הר הזיתים. מפי אבי, פנחס גוברין, שמעתי כיצד בשעת ההלוויה פרץ ויכוח בין מרדכי גלובמן ובין אנשי החברא קדישא. רק משיושב העניין נמשכה כריית הקבר. בתום הטקס, כששאלוהו בניו לפשר הדיון השיב גלובמן: “אני ביקשתי מהם שיחפרו את הקבר באלכסון, כדי שיפנה אל שער הרחמים. אתם הרי הכרתם את הסבא שלכם. הוא לא רצה, שבשעה שיבוא משיח צדקנו, עם המהומה של המתים שיקומו מקבריהם, ואלה שיגיעו בגלגול מחילות, יהיה עליו לברר או לשאול. רק שיוכל לקום וללכת ישר קדימה, כדי להיכנס בשער הרחמים”.

(על פי: גלובמן; גוברין; ומסורת בעל פה)

מרדכי (אינו מוזכר בשם משפחתו) 1846 – י“א אלול תרל”ב (1872) וחיה, (נפטרה בשפיקוב 1882)

הוריה של חוה (אלטא) חיות.

לבני־הזוג היו חמש בנות, חוה (אלטא), שרה, זיסל, רייזה, אסתר ובן זקונים, אלקנה. מרדכי היה סוחר בסיטונות, גברתן ובעל קומה. היה נוסע עם סוסו ועגלתו לירידים הגדולים, מביא מהם סחורות מכולת, ומביא אליהם מהעיירה מוצרי עור וצמר, ואת מוצרי הדבש שעיבד בבית־מלאכה משלו. כברוב בתי העיירה, היה גם בביתם בית מזיגה, וחיה, שהיתה אהודה ומכובדת על הגויים, ניהלה אותו בהצלחה. ביתם של בני־הזוג היה קרוב לבית־המדרש, ומרדכי היה סמוך אליו, דאג לכלכלתם של חובשי בית־המדרש, ובערבים הקשיב ללימודם. כך גם התכבד “לקנות” את העילוי הצעיר, יצחק חיות, כחתן לבתו הבכורה. מרדכי, שהיה מגמגם בלשונו, וכונה “מרדכי הגמגמן”, נודע בחוכמתו ובקפדנותו, אך גם כבעל לב טוב והומור. זמן קצר אחרי לידת בן זקוניו, בשבת שאחרי נישואי חוה (אלטא) ויצחק חיות, נפטר מרדכי, והוא רק בן שלושים ושבע. בזיכרונותיו מתאר מרדכי גלובמן: “אמא היתה תמיד מספרת בעוצב מדכא שברגע שכבו נרות השבת, כבה גם נר נשמתו”.

חיה, או “הסבתא חיה”, בלשונו של גלובמן, היתה עיוורת באחת מעיניה, וכונתה “חיה העיוורת”. עם מות בעלה נותרה עם ששה ילדים, שהקטן ביניהם בן שנה וחצי. תודות לחוכמתה ומעמדה המכובד השכילה לנהל את עסקי המשפחה ואף להרחיבם. היא היתה נוסעת לעיר המחוז, וויניצה, ולכפרי הסביבה, ומביאה דגים מלוחים ודבש. במקביל, המשיכה לנהל בעיירה את בית־המזיגה. בימי קרב פלוונה בין הרוסים והטורקים על השליטה בבלקן (1877), נעו הצבאות הרוסיים לחזית דרך קו הרכבות קייב־אודסה ותחנת ראכני, הסמוכה לעיירה. בדרכם מילאו החיילים את בית־המזיגה של ה“סבתא חיה”, וברווחיה הגדולים מימנה בניית בית אבן מרווח למשפחה במקום בית גג הקש הישן. בסלון המרווח שלו (“האולם”) אף זכתה לארח את ר' יהושע, בנו בכורו של הרבי מסקווירה. הסבתא חיה דאגה לפרנסתם של בִּתה חוה (אלטא) ויצחק חיות, ובכוח מהלכיה גם שחררה את חתנה מהשירות הצבאי. היא עסקה, ככל שהשיגה ידה, בצורכי הציבור ובגמילות חסדים, ורבים דרשו בעצתה.

(על פי: גלובמן)

חיות, חוה (אלטא) שפיקוב, אוקראינה 1855 – שפיקוב, ערב סוכות, 1884.

אמו של מרדכי גלובמן.

נישאה בגיל שבע עשרה ליצחק חיות. כשנולד בנם הבכור, מרדכי, קיבלו לפרנסתם את זכות החכירה על בית־המרזח בכפר, זאמליני. יצחק היה עסוק בתלמוד התורה, ואלטא ניהלה את בית־המרזח. אחרי מות אמהּ, לקחה תחת חסותה גם את אחיה ואת אחיותיה הצעירות. בקיץ תרמ“ג (1883) עמדה מול שתי התקפות פורעים על בית־המזיגה בעת שהיתה בו לבדה. בשתי הפעמים ניצלה בזכות התערבות השכנים האוקראינים. ילדה חמישה ילדים: מרדכי, מנוחה, בנימין, חיה, ומתה בלידת בנה, אביגדור, שנפטר גם הוא זמן קצר אחר־כך. בת עשרים ושמונה היתה במותה. חוה (אלטא) דיברה את לשונות האזור, והיתה בעלת השפעה על פשוטים וגבירים מהאוקראינים. מרדכי גלובמן חיות מאריך בתיאורים נוגעים ללב של אמו, יופיה ונועם הליכותיה: “אמא ע”ה (עליה השלום) מתה בשנת העשרים ושמונה לחייה, בעצם ימי עלומיה. צעירה בשנים וזקנה בצרות וסבל. זכור לי היטב קלסתר פניה, ומדי תעלה על זכרוני נצבה כמו חיה לפני. בעלת קומה ישרה, חסונה. יפה מאד, באיזה חן מיוחד, חן יופי מזרחי. יופי שיש בו צניעות. מצחה הגבוה המכוסה קצת בשביס לבן. כל מלבוש הולם אותה ומתאים ומשלים את חִנה ויופיה. אף רגע משעות היום אינו הולך לאבוד, הטפול בילדים, בפונדק, בנקיון, בתפירה, בסריגה, וברגע הפנאי, בשעה שהפונדק מתרוקן, בתפלה ובאמירת תהלים”. גלובמן מתאר כיצד ניהלה אמו את בית־המזיגה ואת הכבוד וההערצה שרחשו לה האיכרים האוקראינים. הוא נזכר ברגשה כיצד ידעה אימו ליצור קדושה יהודית גם בלב הסביבה הגויית. “כל השבוע, בכל ימות השנה, הפונדק סואן מהמון שותים. ביום השבת מקבל כל הבית צורה אחרת לגמרי. עוד מבעוד יום החמשי הכל מתחיל להתפשט מהגסות הכפרית הגויית, מהחולין שבחולין. בחורף אמא מאחרת בלילה, עסוקה בטִהור ונקוי, מטיחה ומלבינה את הבית. אחר כך, אחרי שינת ארעי חטופה, קמה באשמרת הבקר, בשתים־שלש אחרי חצות, לאפות את החלה והתופינים, להכין ‘בשר ודגים וכל מטעמים לכבוד שבת’… כשעתיים לפני שקיעת השמש, הכל במטבח כבר מוכן. השולחן כבר מכוסה במפה לבנה. החלות מכוסות במפית יפה. החמין כבר הושם בתנור המוסק שפיו נסתם בקרש הטושלנט ונטוח בטיט. פועלי בתי החרושת שבים מעבודתם ולא נכנסים. ואם אחד נדחק ונכנס, יוצא תכף ומיד כנכווה ‘אלטא מדליקה את הנרות’.”

(על פי: גלובמן)

חיות, גליקל, (אלמנת אברהם קליכמן, אשתו השנייה של יצחק בן בנימין חיות) ראריד, אוקראינה, 1859 – ירושלים, 1929.

אמהּ של עדה (אודיל) גלובמן, לבית חיות.

היתה נשואה לאברהם קליכמן, בן דודו של יצחק חיות ונולדו להם ששה ילדים. ארבעת בניהם הזכרים נפטרו, ונותרו שתי בנות: עדה (אודיל) ובובקע. בעלה, אברהם, נפטר בגיל שלושים וחמש, וגליקל נותרה אלמנה צעירה מטופלת בשתי בנות. החליטו לשדכה לאלמן, יצחק חיות, שאר־בשרו של בעלה. ולשדך את הילדים. תחילה ניהלה גליקל את עסקי העור של בעלה המנוח, שהיו כרוכים בנסיעות לקניית עור לברדיצ’ב ולטולצ’ין. לאחר־מכן, התיישבו בבית הכפר בו עבד יצחק חיות כקבלן וספק לבית־החרושת לסוכר, וכסוחר בעצים. לימים, כשהתמנה יצחק חיות למלמד של ילדי הרבי ופרש מעסקיו, עברו בני־הזוג להתגורר בבית סמוך לביתם של אודיל, בתה ומרדכי, בנו של יצחק חיות. גליקל ניהלה ביד רמה את משק הבית, תמכה באלמנות, יתומים ועניי העיר, וגידלה כמה מהם בביתה. על פי עדותו של פנחס, נכדה, ניחנה גליקל בכישרון סיפור וכוחות ריפוי. חוש ההומור שלה הפיג את החרדה בלב פרעות 1917, כשסיפרה כיצד, כששבה מהמחבוא, תפסה במטבח את הכובסת יאבדוכה בעיצומה של הגנבה, וגירשה אותה בבושת פנים.

ב־1925 עלתה עם בעלה, יצחק, לירושלים. לפני פטירתה ב־1929 עוד זכתה להשתתף בחתונת נכדה, שלמה גלובמן, עם חנה גרבר (שניהם ממייסדי קיבוץ יגור), והוצאה על כורסא אל החופה שנערכה בחצר. גליקל חיות נקברה בהר הזיתים.

(על פי: פנחס גוברין)

גלובמן חיות, מרדכי אשר ד' חשון תרל“ד (1874) שפיקוב, אוקראינה – י”ג סיון תש"ג (1943) ירושלים.

שנותיו הראשונות עברו בכפר הקטן זאמליני, הסמוך לעיירה שפיקוב. הוא התגלה כעילוי משחר ילדותו, והיה יוצא ללימודים בחדר בעיירה. וכבר אז נמשך להיסטוריה של עם ישראל, אליה נתוודע לראשונה בקריאה עצמית בתנ“ך. בגיל עשר מתה אִמו, וזכר ייסורי היתמות ליווה אותו כל חייו. כשהיה בגיל אחת עשרה נישא אביו מחדש, אך זמן רב נדרש כדי שמרדכי יסכין עם המציאות החדשה. בגיל שתים עשרה הוזמן על־ידי הרבי מוטילה בן ר' איציקל מסקווירה (משושלת האדמו"רים טברסקי) להצטרף לתלמידי הישיבה שנוסדה על ידיו. בגיל ארבע עשרה נתמנה על־ידי הרבי כספרן לספרייה שהכילה אלפי ספרים. הוא שקד על לימוד עיון וקריאה, ולִבו נטה לספרות ההשכלה העברית והכללית ולציונות. ייסד את אגודת “חובבי ציון”, בעיירה שפיקוב, ואחר־כך התמנה כמורשה המחוז. היה מרבה בנסיעות בערים ובעיירות שבסביבה ומרצה בענייני ישוב הארץ, הספרות העברית ונושאים תלמודיים ותנ”כיים. ביקר תכופות אצל מנהיגי התנועה באודסה, משורריה וסופריה, ושלח מפרי עטו לעיתונות העברית. נשא לאשה את עדה (אודיל) בת אברהם וגליקל קליכמן, ארוסתו מילדות. ילדיהם של מרדכי ואודיל גלובמן הם חוה, עקיבא, פנחס ושלמה.

ר' מרדכי גלובמן חילק את זמנו בין ניהול בית־המסחר לבדים ואריגים בשפיקוב, ובין עסקנות ציבורית ופעולה חינוכית של מיטב בני־הנוער בעיירה. היה גם הוא, כאביו יצחק חיות, מחנכם של בני הרבי יצחק נחום ושלום מני, ונכד הרבי, לימים הסופר, יוחנן טברסקי. גלובמן ארגן חוג מיוחד להרצאות על הספרות והשירה העברית, נביאי ישראל ופרקים בתלמוד ותולדות ישראל. שפתו היתה עברית.

ב־1914, בהגיע תור הבנים ללימודים בבתי־ספר הכלליים, ובגלל המשבר הכלכלי אחרי שנות בצורת, חיסל מרדכי גלובמן את עסקיו בשפיקוב ועבר לעיר המחוז ברצלב. כאן ייסד את “בית הספר העברי”, בו למדו מאות תלמידים. אלו שלא למדו בבתי־הספר הכלליים קיבלו כאן את השכלתם העברית והכללית, ובערבים למדו בו לימודים עבריים תלמידי הגימנסיות ובתי־הספר השונים הכלליים. מרדכי גלובמן היה המורה ללימודי היהדות והרצה גם בפני הורי התלמידים פרקים בספרות, היסטוריה ולשון. ביוזמתו נוסדו חוג דרמטי, מקהלה וספרייה עברית.

עם פרוץ המהפכה בשנת 1917, ומתן הצהרת בלפור, הגיעה שעת הפריחה לתנועה הציונית ברוסיה. בית הספר, על תלמידיו, וביתו של ר' מרדכי הפכו למרכז התנועה הציונית בעיר. כשנוסד “הוועד הלאומי” (נאציונלי קומיטט) בברצלב, נבחר כיו“ר הוועד. ביוזמתו הוקמו סניפי “צעירי ציון” ו”החלוץ", ובניו, תלמידיו ושומעי שיעוריו היו מהפעילים בהם. רבים מהם עלו לארץ עם ראשוני העליה השלישית. כאשר החליטו הוועד הלאומי וראשי הקהילה להקים גימנסיה עברית, נבחר גלובמן כמנהלה. עם עלות הבולשביקים לשלטון החלה רדיפת הציונים, והוא נאלץ לעקור מברצלב ולשוב עם בני ביתו לעיירה שפיקוב. כאן נתמנה כראש הקהילה, וייצג את העדה בפני השלטונות שהתחלפו לעיתים תכופות. הוא החל מיד בהקמת ארגון פלוגת ההגנה, שמנתה כמאה איש, ומהם כ־20 איש במשכורת קבועה. הודות להגנה ניצלה העיירה מפרעות על־ידי כנופיות מקומיות ופורעים מהסביבה, והיתה חשה לעזרה גם לעיירות הסמוכות. לשם כך ניצל את קשריו המרובים ויחסיו ההדוקים עם ראשי הכפרים ונכבדיהם, ועם הצעירים שבהם, שהיו ממנהיגי התנועה הלאומית האוקראינית בסביבה, ואשר כיבדוהו והעריצוהו, והיו מבאי ביתו.

בראשית שנת 1920 ארגן מרדכי גלובמן קואופרטיב חקלאי בן 60 משפחות על אדמות שנלקחו מבעלי האחוזות, שמטרתו היתה הכשרה חקלאית להתיישבות בארץ־ישראל. ב־1921, עם גבור המצוקה והבריחה, ארגן את העברתם של פליטי העיירה והעיירות שבסביבה לבסרביה. הוא עצמו התיישב באורגייב (אורהַיֶיב) בה נמסר להנהלתו בית הספר העברי. הוא נבחר לוועד “קרן היסוד” ו“קרן הקיימת” המחוזי, היה מבקר בבתי “החלוץ” ובחוות ההכשרה ומרצה בפני יושביהם. בערב ראש השנה תרפ"ד עלה לארץ והצטרף לבני משפחתו. מרדכי ואודיל השתקעו בבית שכור ברחוב שערי חסד 33 בשכונת “שערי חסד” בירושלים, על אף מתחים ראשונים עם ועד השכונה על רקע היות בניו חלוצים.

בירושלים נתמנה מרדכי גלובמן כמנהל בית הספר של “המזרחי” במקור חיים, ולאחר־מכן עבר למזכירות ועד הקהילה, בה כיהן כל ימיו. היה מעורה בכל חוגי היישוב: הישן, המתקדם והחדש. היה ממקורבי הרב קוק, רשם את שיחותיו ושיעוריו, והביא לבית־הדפוס את הרצאותיו על “ספר הכוזרי” של ר' יהודה הלוי. היה ממקורביו של יצחק בן צבי, עמד במגע עם מנהיגי היישוב הציוני בירושלים, חכמיה וסופריה, והיה מקורב ביותר לחוגי “הפועל הצעיר” ולאנשי תנועת העבודה. ביתו היה פתוח לחלוצים, תלמידיו לשעבר, ולחברי בניו. בו בזמן התמסר לחינוך, ייסד את תלמוד התורה בעיר העתיקה לילדי העניים על־יד ישיבת “שערי שמים” ודאג למחסורם, ונתן הרצאות בביתו או בבית־הכנסת “קהל חסידים” בשכונת שערי חסד, אותן תיבל בסיפורי חסידים.

הוא ביקר רבות את בניו חברי עין חרוד ויגור. אך בצד הערצתו למפעלם של החלוצים, הצטער על התרחקותם ממסורת ישראל. למענם העלה על הכתב את ספרו תורת חיים: הבנת התורה מצידה המעשי כגורם ליצירת יופיו וצורתו של עם ישראל במובן הפיזיולוגי, הביולוגי והפסיכולוגי (ב:גלובמן, כתבים 2004), ובו ניתוח של ערכי המוסר הלאומיים והאנושיים הכלולים במסורת היהודית, מתוך דגש על המצוות הקשורות במנהגי הארץ.

בגיל ששים החל בכתיבת תולדות חייו, ששים שנות חיים. הספר מתאר את חיי היהודים באוקראינה החל מראשית המאה התשע עשרה, והוא משופע בדיוקנאות של יהודים מכל השכבות. מצויים בו תיאורים מפורטים ומלאי הזדהות של נשות המשפחה, ותיאור נדיר של הווי “הפושעים היהודיים”, עמם נפגש בבית־הסוהר הרוסי, שעה שנעצר עם אביו, בתקופת הגזרות כנגד בעלי בתי־המזיגה.

ב־1931 נהרג בנו הצעיר, שלמה גלובמן, בתאונת מחצבה. מותו זעזע אותו, והוא לא אבה להינחם. עם עלות היטלר לשלטון ועם גבור מצוקת קהילות ישראל בגולה, גברה הדאגה בלבו, וכל מכתביו מתקופה זו מלאים צער ויגון על שואת בית ישראל ועל תינוקות של בית רבן שכה אהבם, העולים במוקד ואין עזרה ואין תושייה. מרדכי גלובמן נפטר בירושלים, ולפי צוואתו נקבר ליד בנו, שלמה, בקיבוץ יגור.

(על פי: תדהר, ערך: גלובמן, מרדכי, שנכתב, קרוב לוודאי, על־ידי פנחס גוברין).

גלובמן חיות, עדה־אודיל (לבית קליכמן) 1874 ראריד, אוקראינה – א' תמוז תש"ח (1948), תל־אביב.

בגיל עשר התייתמה מאביה, ובגיל אחת עשרה עברה עם אמהּ, גליקל, שנישאה שנית ליצחק חיות־גלובמן, לשפיקוב. אודיל שודכה לבכור שבהם, מרדכי, והם גדלו כאח ואחות, עד לנישואיהם. תחילה ניהל הזוג הצעיר את בית־המזיגה בכפר זאמליני, ירושת המשפחה. שם נולדו חוה, הבכורה, ואברהם, שמת כתינוק. עם ביטול רשיונות החכירה למכירת יי“ש פתחו מרדכי ואודיל בית־מסחר לבדים ואריגים בעיירה שפיקוב. אודיל, שנהנתה מאמונם של האיכרים האוקראיניים, ניהלה בסיוע עוזרים את בית־המסחר, שפעילותו גברה ביותר בימי היריד השנתי האזורי, שנערך בשפיקוב. כשעקרה המשפחה לברצלב בשנת 1914, סייעה לבעלה בהקמת בית הספר העברי. בשנת 1917, על רקע הבחירות לוועד הלאומי, הוקם בברצלב ה”בנק לבעלי מלאכה“, שסייע לבעלי המלאכה, כנגד השפעת ה”בונד", והפעלתו נמסרה לנשים הציוניות, וביניהן אודיל.

בעקבות פנחס, שעלה בשנת 1921, עלו אודיל ובניה, עקיבא ושלמה, בחורף 1923, ובערב ראש השנה 1923 הגיע גם מרדכי, בעלה. גם בירושלים התמסרה אודיל לצורכי הקהילה, וביתה היה פתוח לחלוצים, בני העיירה. רבים מהם נשארו בביתה שבשכונת “שערי חסד” וסעדו על שולחנה, עד שהגיעו לכלל סידור. נודעה בין נשות ירושלים בהליכותיה האצילות, בחוכמתה ובאהבת הבריות שלה. יחד עם הרבנית הרצוג ייסדה את אגודת “חונן דל”, שתמכה בתלמידי חכמים עניים ודאגה להם ולבני ביתם לכל מחסורם בלבוש, במזון, בשכר לימוד, בשכר דירה, בריפוי ובסעד. עם פטירתה נקראה האגודה “חונן דל” על שמה. אודיל גלובמן קיימה חוג נשים בביתה, והיתה מקריאה בפניהן ביידיש – שפתה – מאגדות התלמוד ופרקים בתנ“ך. היא היתה משוחחת איתן על ענייני דיומא מבעיות הארץ והגולה, והיתה מייעצת להן בניהול חיי משפחה תקינים ובחינוך ילדים. על פי עדותה של דיקלה, נכדתה, היתה אודיל אשה בעלת דעה בנושאים מדיניים ואידיאולוגיים. קבורתו של מרדכי גלובמן ליד בנו, שלמה, בקיבוץ יגור ה”חופשי", ומחוץ לירושלים, הביאה להתרחקותם של כמה מאנשי שכונת שערי חסד ממנה. בשנותיה האחרונות התגוררה אודיל בביתו של בנה בכורה, עקיבא גוברין, בתל־אביב.

(על פי: תדהר, ערך: גלובמן, מרדכי אשר, ותוספות)

ג. פנחס גוברין, אחותו, אֶחיו ובני־זוגם    🔗

לא הכרתי את כל בני דורו של אבי, פנחס גוברין (גלובמן), אחותו, חוה, ואֶחיו, עקיבא ושלמה. דודי, שלמה גלובמן, נהרג ב־1931 בתאונת מחצבה בקיבוץ יגור. וחוה דורמן (לבית גלובמן) ומשפחתה (למעט אברהם, בנה בכורה) נותרו בברית המועצות. ילדותם ונעוריהם מתוארים בהיינו כחולמים, וכדי לתאר אותם ואת בני זוגם בבגרותם נעזרתי בדברים שיצאו בדפוס, בביוגרפיות משפחתיות, ובפרטים שמסרו לי ילדיהם. גם כאן שמרתי על פסיפס הקולות המצטרפים לתמונה קבוצתית.

*

חייהם של חוה דורמן (גלובמן) ומשפחתה, מאז עזבה המשפחה את אוקראינה ב־1925, נודעו רק אחרי למעלה מששים שנה, עם חידוש הקשר במפגש הראשון והדרמטי של שני האחים, אברהם ארגוב וליב דורמן ב־1989 (שתיאורו מופיע באפילוג: “פרידה ופגישה”). בעקבותיו עלו ארצה, בתחילת שנות ה־90, שלושת ילדיה של חוה שנותרו בחיים, מניה טירספולסקה מירלה פוסטילניק וליב דורמן, ועמם רוב בני משפחותיהם לדורותיהם. לבקשתי, כתבו מניה ומירלה את קיצור תולדות חייהם של הוריהן, ואסתר פוסטילניק, נכדתה הצעירה של מירלה, תרגמה לעברית.

דורמן חוה, לבית גלובמן (שפיקוב, אוקראינה 1894 – מוסקבה, ברית המועצות, אפריל 1958)

אמא גדלה והתחנכה בבית אביה, מרדכי גלובמן, ולמדה בגימנסיה הרוסית על שם בראילוב. חוה יפת המראה נודעה בשפיקוב בכינוי “חוה די שיינע” – חוה היפה, ובכל גלגולי חייה התחבבה על אנשים רבים. בשנת 1913 נישאה ליצחק דורמן, ולבני־הזוג נולדו אברהם (1914), זוס (זוסיה) (1916), מניה (1920) ועם מעברם לברצלב (ברסלב) נולדו התאומות מירלה ופייגלה (1924). באותה תקופה היה מצב היהודים בכי רע, ומשפחת דורמן בתוכם. דודתה, בובקע הורוביץ (אחות סבתא), שהיתה מבוססת יותר, לקחה את מירלה ושכרה עבורה מינקת, אולם פייגלה נפטרה בגיל שמונה חודשים. בשנת 1925 הבן הבכור, אברהם, בן העשר עלה לישראל עם סבא וסבתא רבא שלו. המשפחה התכוונה להצטרף אליו, אולם מסיבה שאינה ידועה לילדיה, התכנית לא יצאה לפועל. בשנת 1929 נולד בן הזקונים ליב.

בשנת 1932, כשפקד רעב את אוקראינה, עברה המשפחה למוסקבה. אחרי החיים בעיירת השדה ברצלב, התקשו חוה ויצחק להסתגל לחיים בעיר הבירה הגדולה, לאופי התרבותי השונה, לתנאי המחיה הקשים, ולמאבק ההישרדות. חוה עבדה במפעל והמשפחה כולה חיה בחדר אחד בדירה משותפת, בין עשרים משפחות רוסיות. יחד עם זה התמידו ילדי המשפחה בהצלחה מרובה בלימודיהם. מירלה, מתארת את חוה בתקופה זו: “כבר בשפיקוב אמא עסקה בצדקה וגמילות חסדים, וניסתה לעזור בכל הזדמנות. וגם במוסקבה לא היו בעיות עם השכנים, כי אמא התייחסה תמיד בתשומת־לב לבעיותיהם ולבקשותיהם. גם במצבים קשים בלט אופיה הנמרץ ויכולת הארגון שלה. היא אהבה את הנוחות הביתית וכך גם גידלה אותנו, להיות אנשים כנים, ישרים ולא קנאים”.

עד סוף חייה הצטערה חוה על שהניחה לבכורה, אברהם, לעזוב. “ההורים, ובמיוחד אמא, חיו כל הזמן בתקווה למכתבים מפלסטינה, (לא בדואר, אלא דרך מכר שהיה מגיע לברה"מ לרגל עסקיו). פעם הגיע מכתב עם תמונת משפחתו של אברהם. כמה גדולה היתה השמחה, ואיתה התקווה שנוכל להיפגש איתם בארץ ישראל… בשנת 1957 נערך במוסקבה הפסטיבל הבינלאומי לנוער, אליו הגיעו משלחות נוער מ־170 מדינות, ובתוכן מדינת ישראל. אמא היתה הולכת יום יום לאזור בתי המלון, בו שוכנו המשלחות, שמא תפגוש את אברהם או מישהו ממכריו. יד ה' הוליכה אותה למקום הנכון, אל השלט ‘ארץ ישראל’, ואל חברי משלחת מבית השיטה, שהכירו היטב את אברהם. היא הזמינה אותם לביתה, שלחה איתם מתנות, ולא היה קץ לאושרה”. אולם, אז כבר התרופפה בריאותה. על ערש מותה אמרה חוה לבִתה, מירלה: “אולי יתמזל מזלך ואת תראי את אחיך, אברהם”. בשנת 1958 נפטרה חוה, חודשים ספורים אחר־כך נפטר בנה, זוב, מהתקף־לב, בגיל ארבעים ושתים. “זיכרונות טובים נותרו בליבנו מההורים ואחינו זוס. הם קבורים בבית־הקברות היהודי על שם ווסטיראקובסקי במוסקבה.”

(על פי: מירלה פוסטילניק: “סיפור קצר על חייה של חוה דורמן (גלובמן), מזכרונותיה של בִתה”, 2004)

דורמן, יצחק, בן מאיר דורמן דארמן. ז’ורין, אוקראינה 1884 – מוסקבה, ברית המועצות, 1954.

אבינו נולד בכפר ז’ורין שבאזור וויניצה במשפחה מסורתית משבט לוי, וקיבל חינוך דתי. ב־1913, לאחר נישואיו לחוה גלובמן, עבר לשפיקוב ועבד כשוחט וכממלא מקומו של הרב. בשנת 1924 עברה המשפחה לברצלב (ברסלב), שם המשיך בעבודתו כשוחט, ובאמצעות מחבצה ביתית ייצר שמנת, גבינות וחמאה. הוא ניהל את הבית על־פי אורח חיים מסורתי, לרבות שמירת שבת וחגים. בשנת 1931, כששרר רעב באוקראינה, יצא זוס בן החמש עשרה, הגדול בילדים שבבית, לעבוד במכרות הפחם בדַנבָּס, אך חלה שם בדלקת ריאות, וב־1932 עברה המשפחה למוסקבה. יצחק דורמן עבד כשומר, ופרנסת המשפחה ומגוריה היו קשים. התנאים הקשו על חיי דת, אך למרות שבית־הכנסת המרכזי היה במרחק של שעתיים נסיעה היה יצחק דורמן מבקר בו בחגים, ושומר על קשר עם הקהילה, וחוה היתה מתקינה מאכלי חג.

בתו מעידה על אביה ש“היה בטבעו אדם הגון, ישר ותמים”. הוא זכה לכבוד, ומכרים נהגו לפנות אליו לקבלת עצה. בבית היה לפעמים נוח לכעוס, אך היה מתרצה בקלות. הוא גילה יחס כבוד לבנו הגדול, זוס, שהגיע בכוחות עצמו להיות מדען הידראוליקה, זכה בעיטור הצבא האדום כמפקד במלחמת־העולם השנייה, ולא חשש להיאבק על זכויות המדענים היהודיים גם בתקופת סטלין. יצחק תמך במיוחד בבן הזקונים, ליב, שהצטיין מילדות בלימודיו, היה גאה על כתבה עליו בעיתון הילדים הפופולרי “פיוניירסקיה פרוודה” כשקפץ מכיתה ג' לה'. המונוגרפיה הראשונה של ליב דורמן, שהפך לימים לאסטרו־פיסיקאי בעל מוניטין בינלאומי (ואריאציות של קרינה קוסמית, 1957) יצאה אחרי מות אביו, והוקדשה לזכרו. ב־1953 נפטר יצחק דורמן מהתקף־לב, והוא קבור בבית הקברות היהודי של מוסקבה.

(על פי: מניה טירספולסקה ומירלה פוסטילניק: “מזיכרונותיהן של הבנות”, 2004)

גוברין (גלובמן) עקיבא י' אב, תרס“ב, (1902), שפיקוב, אוקראינה – י”ב תמוז תש"ם (1980), תל־אביב.

כשרונו המנהיגותי של מי שהיה לימים חבר כנסת מראשיתה ושר התיירות הראשון, התגלה מילדות, כמתואר ב“היינו כחולמים”. עקיבא, גדול הבנים, קיבל חינוך לאומי אצל אביו ולמד בקייב ובברלין כלכלה. היה ממייסדי תנועת “החלוץ” באוקראינה, ועמד בראש מרכז “החלוץ” האוקראיני בקישינוב (1920–1921). הוא עלה ארצה ב־1923, עבד כפועל נמל בחיפה ופועל בניין בירושלים והיה ממייסדי מועצת פועלי ירושלים. בשנת 1925 היה ממייסדי הסתדרות הפקידים, שבשעתה כללה גם את האינטליגנציה העובדת, וציר לוועידת ההסתדרות החל מהוועידה השלישית. בשנת תרפ“ט (1929) היה פעיל בהגנת ירושלים ועטרות ואחר־כך הגליל. משנת 1942 היה חבר הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית, מפקד ב”הגנה" ואב בית־הדין העליון שלה. משנת 1943 ועד היבחרו לכנסת הראשונה, היה ראש המחלקה לאיגוד המקצועי של ההסתדרות. מראשוני המייסדים של קופות התגמולים וחוזי עבודה קולקטיביים ארציים. היה ציר לקונגרסים הציוניים, וחבר כנסת מטעם מפא"י משנת

1. יו“ר ועדת העבודה מאז קיומה ועד היבחרו לממשלה. עם קום המדינה שינה את שמו מגלובמן לגוברין. בשנותיו בכנסת כיהן כיו”ר סיעת מפא“י ויו”ר הנהלת הקואליציה. בשנת 1964 נתמנה כשר לתיעוש אזורי הפיתוח והייצוא, ובשנת 1965 נתמנה לשר התיירות הראשון. ספרו “בעקבי המשימות” (עם עובד, תרבות וחינוך, 1974) מכנס את מאמריו הרבים על ענייני עבודה, האיגוד המקצועי, תעשייה, ימאות וספרות, וכן קטעי זיכרונות על העיירה שפיקוב, ובמיוחד על פגישתו המופלאה עם יצחק באבל, שעבר בעיירה כקצין בצבא האדום. עקיבא גוברין התבלט בהיקף ידיעותיו בצד כוח הסיפור וחוש ההומור שלו. הוא היה נשוי למניה לבית בלמן, ולזוג נולדו שני בנים, שלמה ודוד. ביתם של עקיבא ומניה גוברין היה בית ועד לבני המשפחה בשבתות או בסדרי הפסח, ובצד עלילות מהנהגת המדינה נשמעו בו ניגוני שפיקוב וסיפורי העיירה. רגישותו האסתטית של עקיבא ניכרה בעיצוב דירתו בשיכון עובדים ברחוב מאפ"ו שבתל־אביב, ובו אוסף עתיקות, אמנות ויודאיקה גדול.

(על פי: תדהר, ערך: גלובמן־חיות, עקיבא והשלמות)

גוברין (גלובמן) מניה, לבית בלמן 1902, הומל, בלרוסיה – 1977, תל־אביב.

ביתם של מרדכי ודיסיה לבית שצ’וב. אחיה: לוי (ליובה) שנישא לימים לרעיה, לבית סגל, יואל, שנישא לחנה (חנוסיה) לבית ברסקי ולהם שתי בנות, אילנה וליאורה, ואחותה, אניה, שנישאה לפאוול טופז, ולהם בת, אליה.

בשנת 1925 סיימה במוסקבה את המכון הלאומי על שם פלכנוב במחלקה הבנקאית, ובאותה שנה עלתה ארצה. נישאה לעקיבא גוברין (גלובמן) בשנת 1930. עם בואה ארצה עבדה בבנק אנגלו־פלשתינא (לימים, בנק לאומי) ביפו. רכבה יום יום על אופניים מבית המשפחה בתל־אביב ליפו, ועם שובה היתה מעלה אותם לקומה השנייה. עם קום המדינה עבדה בבנק ישראל במחלקת מלוות המדינה, עד לצאתה לגמלאות ב־1967.

(כתב: שלמה גוברין)

גוברין (גלובמן), פנחס ד' אלול, תרס“ד (15.8.1804), שפיקוב, אוקראינה – ט”ו אדר, שושן פורים, תשמ"ה (10.3.1985), תל־אביב.

פנחס, או פּיניע בפי הוריו, היה השלישי מבין ארבעת ילדיהם של מרדכי ואודל גלובמן. הוא קיבל חינוך מסורתי־לאומי אצל אביו, מנהל בית הספר העברי בשפיקוב ובברצלב, והיה תלמיד הגימנסיה הרוסית בברצלב (1914- 1917). היה ממייסדי וממנהיגי אגודת הנוער “פרחי ציון”, שהתמזגה עם תנועת “צעירי ציון”. ב־1921 גנב את גבול אוקראינה, ובבסרביה התקבל, למרות גילו הצעיר, לתנועת “החלוץ”. באותה שנה עלה לארץ עם הקבוצה השביעית של העולים מרוסיה, בין ראשוני העליה השלישית. בדרכם, בתקופת ההמתנה לסרטיפיקטים לעליה, הצטרפו חברי הקבוצה לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, וחידשו, סמוך לאיסטנבול, את חוות ההכשרה החקלאית “מסילה חדשה”, שנוסדה על־ידי טרומפלדור בדרכו מרוסיה לארץ ב־1919. שבועיים אחרי בואו ארצה, הצטרף לחברי “גדוד העבודה”, שייסדו את תל־יוסף במיקומה הבראשיתי, על גבעה למרגלות הגלבוע. הם עבדו בייבוש ביצות, בחקלאות ובהנחת היסוד לנקודת התיישבות. בעת הפילוג בגדוד העבודה עבר לעין חרוד, שהיתה אז סמוך למעין חרוד, עד שנבנתה במקומה הקבוע. פנחס גלובמן השתתף בביסוס המשק, בהרחבתו ובקביעת דמות הקיבוץ כגרעין לקיבוץ המאוחד בארץ. באותן שנים עבד גם בעבודות כיבוש במפרץ חיפה, ופעל בשמירה, בהגנה, ובפעילות התרבותית.

ב־1928, אחרי תקופת לימודים בסטודיו הדרמטי של תיאטרון הפועלים “אֹהל”, עבר לשם לימוד והשתלמות לירושלים, בה השתכנו, עם עלייתם, הוריו, סבו וסבתו. בירושלים עבד עם יצחק בן־צבי כמזכיר המחלקה המדינית של הוועד הפועל של ההסתדרות, ובמחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית (הסוכנות היהודית). הרחיב את “סמינריון הפועלים”, ניהלו במשך שלוש שנים יחד עם דב רבין ובעידודם של ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון, וארגן במקביל פעילויות חינוך והשכלה של “הנוער העובד”. בפרעות 1929 ו־1936 היה ממפקדי ה“הגנה” באזור ירושלים. בשנת 1932 נשא לאשה את יהודית לבית היימן, ונולדו להם שני בנים, דוד (1933) ויצחק (1939).

משנוסד הנמל העברי בתל־אביב בשנת 1937, היה פנחס גלובמן מנהלו המסחרי הראשון, עד לסגירתו בראשית מלחמת־העולם השנייה. בין 1939 ו־1947 היה בין מייסדי ומנהלי המחלקה ליבוא של “כופר הישוב”, ועבד בניהול מחלקת התעשיות של “המשביר המרכזי”. ב־1946 נפרד מאשתו הראשונה. בפרוץ מלחמת השחרור הקים וניהל את “מרכז המפקד לשרות העם”. עם הכרזת המדינה שינה את שמו מגלובמן לגוברין. הוא נתמנה לתפקיד מזכיר מחלקת התחבורה היבשתית במשרד התחבורה שבראשו עמד דוד רמז, ובין השאר היה אחראי על חידוש תנועת הרכבות ועל פתיחתו מחדש של קו הרכבת לירושלים. ב־1949 נשא לאשה את רינה (רגינה, רגה) לאוב, לבית פוזר, ובשנת 1950 נולדתי אני, מיכל, בִּתם היחידה, וביתינו היה בדירה בקומה השלישית ברחוב דרך חיפה (היום דרך נמיר) 3א. בתקופת העליה ההמונית, בין השנים 1953 ו־1960 היה ממנהלי “עמידר”. ב־1960 פרש מהשירות הציבורי, והקים את חברת “סביר להשקעות”, שפעלה עד לפירוקה ב־1965.

בעשרים השנים האחרונות לחייו הקדיש פנחס גוברין את עצמו לכתיבה. חיבר את הרומן האוטוביוגרפי רחב היריעה היינו כחולמים, ורשימות נוספות, ובהזמנת הוצאת “מערכות” חיבר את ספרו ההיסטורי צו קריאה תש"ח, התגייסות הישוב למערכה. את תיאור שנות כתיבתו של אבי הבאתי בהקדמתי להיינו כחולמים, “כתיבתו של אבא”.

(על פי: תדהר, ערך: פנחס גלובמן, ראיון עם איילה דן־כספי, והשלמות)

לוקסנבורג יהודית, לבית היימן, אשתו הראשונה של פנחס גלובמן 1912, שיקאגו, ארצות הברית – 1981, הרצליה.

יהודית הגיעה משיקאגו לארץ עם אמהּ, בשנת 1922. בשנת 1932 נישאה לפנחס גלובמן. נולדו להם שני בנים, דוד ויצחק. אחרי גירושיה מפנחס, בשנת 1946, נישאה ליוסף לוקסנבורג, ונולד להם בן, רפאל.

(כתב: יצחק גוברין)

גוברין (גלובמן) רינה, לבית פּוֹזר, קודם: לַאוּבּ רגינָה (רֶגָה) י' בטבת תרע“ג (18.1.1913) קרקוב, פולין – י”א אלול, תשמ"ו (15.9.1986) ירושלים.

בִּתם של חְבוּלָה לבית גרונר ומנדל פוזר, ואחותם של מאיר, טוביה ואברהם. אביה, תלמיד חכם עילוי ממשפחה ענייה, שניחן בכשרון כלכלי, הקים וניהל בית־חרושת מצליח לכפתורים, בשותפות עם בן דודו, אַבֶּלֶס, ותמך בשאר בני משפחתו. על פי רוח האורתודוכסיה, חונכו אחיה של רגינה בבית האמיד, בעוד היא נשלחה ללימודים ל“גימנסיה העברית” בקרקוב. היתה חברה בתנועת הנוער הציונית “גורדוניה”, בעלת הנטייה הסוציאליסטית, בעוד שאר קרוביה השתייכו לתנועת הנוער “בית”ר“. למדה משפטים ב”אוניברסיטה היָגֶלונית" בקרקוב. בשנת 1935 נישאה לגבריאל לאוב, שעסק בסחר עצים והיה בעל יערות ומנסרות רב נכסים, ועברה להתגורר בעירו, פשמישל. בשנת 1936 ביקרו בארץ ישראל וקנו פרדסים, לקראת עלייתם. ב־1938 נולד בנם, מארק, אותו גידלה וחינכה בשיטות מודרניות.

עם פרוץ מלחמת־העולם עברה פשמישל לשלטון הסובייטי, וגבריאל לאוב הוגבל בעבודתו, כ“בורגני”. רגה יצאה לעבודה בגן ילדים, שם ארגנה אירועים והצגות. אחרי הכיבוש הגרמני, ב־1943, נרצח גבריאל לאוב ונתלה על־ידי פועליו האוקראינים. בסכנת חיים הביאה רגינה את גופו לקבר ישראל. אז הצטרפה עם בנה, מארֶק אל הוריה, בגטו קרקוב. באקציות שבגטו התחבאה עם מארק בעליית גג. היא ניסתה, לשווא, להציל את אחיה טוביה, שנאסר עם קבוצת צעירים משכילים בבית־הסוהר “מונטלופי” עד שנשלח לאושוויץ. עם חיסול גטו קרקוב עברה עם אביה ומארק למחנה הריכוז פלשוב, שם עבדה בעבודת כפייה ב“שטיקריי” (מתפרת תיקונים), וסעדה את אביה עד מותו. ב־14 במאי 1944 נשלח מארק להשמדה באושוויץ, עם שאר ילדי ה“קינדרהיים” ממחנה פלשוב. בנובמבר 1944 נשלחה גם היא לאושוויץ, ומשם ב־18 בינואר 1945 פונתה ב“צעדת המוות” אל מחנה ברגן בלזן, בו שהתה עד לשחרור המחנה ב־15 באפריל 1945. רגה לאוב שרדה מתוך תמיכה הדדית של קבוצת נשים, אשר חלק ממנה נודעה בשם ה“צענרשאפט” (העשירייה). עם השחרור, ואחרי שנרפאה בעצמה ממחלת הטיפוס, התנדבה לעבודה כאחות, וניהלה בית חולים (רֶוויר) במחנה העקורים ברגן בלזן. בקיץ 1946 עברה להתגורר בהאנובר, ודירתה הפכה למקום המפגש של אנשי הבריגדה והסוכנות היהודית. עם עזיבת המשלחת הארצישראלית בינואר 1946 מונתה רגה לאוב לתפקיד מרכזת הבריחה באזור הבריטי של גרמניה, מטעם ארגון ה“הגנה”. בתפקידה זה היתה אחראית להעברתם של עשרות אלפי פליטים מהמזרח, לפתיחתם של מחנות מעבר, לדאגה למחסורם הכלכלי והתרבותי של הפליטים, ולעמידה מול השלטונות הבריטיים. ב־1948 ליוותה טרנספורט של ילדים דרך פריס ובאניה שהפליגה ממרסיי, והגיעה ארצה באוגוסט 1948, בהפוגה של מלחמת השחרור. עם בואה התמנתה להנהלת “בית החלוצות” בתל־אביב.

ביום ששי, ה־16 בספטמבר 1949 נישאה לפנחס, ועִברתה את שמה הפרטי ל’רינה'. בשנים הראשונות אחרי לידתי, בתהּ היחידה, וכדי להתמסר לגידולי, התפרנסה מבניית נפות בבית. אז יצאה להשתלמות לתעודת הוראה. החל משנת 1956 ועד פרישתה לגמלאות עבדה כמורה בתיכון “בית צעירות מזרחי” בתל־אביב, למקצועות הביולוגיה, כלכלת־בית ותזונה, ושקדה על הרחבת אופקיהן התרבותיים של תלמידותיה. עם סגירת חברת “סביר”, ניהלה רינה את בית המשפחה, נשאה במרבית עול הפרנסה ועודדה את פנחס גוברין להתמסר לכתיבה. ב־1977 נתנה עדות בבית־המשפט בהאנובר כנגד אחד ממפקדי הגסטפו בגטו קרקוב.

כאשת תרבות וספר, וכבעלת חושים אסתטיים, היתה מעורה בחיי התרבות של תל־אביב, וביתה המעוצב היה פתוח בפני בני המשפחה, ידידיה מקהילת יוצאי קרקוב, וחוגי האינטליגנציה. בשנותיה האחרונות שמעה קורסים באוניברסיטה, וטיפלה במסירות בפנחס. היא קבורה, סמוך לפנחס, בחלקת ותיקי ה“הגנה”, בבית־הקברות בחולון.

(על פי: גלובמן רגה, “פעילותי כמרכזת הבריחה באיזור הבריטי של גרמניה”, בייניש, “הרוח שנצחה את הדרקון”, וראיונות שערכתי עם בני משפחה וחברותיה מתקופת השואה, 2003–2004).

קורות חייהם של שלמה גלובמן וחנה גרבר־גלובמן לקוחים מספר הזיכרון, “שלמה בידץ 1952–1973” לזכר נכדם הבכור, שנפל במלחמת יום כיפור.

גלובמן, שלמה כ“ח שבט תרס”ח 1908, שפיקוב, אוקראינה – כ“א כסלו תרצ”ב 1931, קבוץ יגור.

שלמה גלובמן התחיל ללמוד ב’חדר' בגיל שלוש. כבן שבע נכנס ל“בית הספר” הפרטי של אביו, שם למד את השפה העברית ודקדוקה, ספרות חדשה וכן תנ“ך, משנה ותלמוד. עם הזמן הפך ביה”ס לתלמוד תורה, בו נרכשו השפה הרוסית והשכלה כללית. בשנת 1917, כשנסגר תלמוד־התורה, עזר שלמה בפרנסה כעובד בחנות המשפחה וכשכיר בעבודות השדה. בסוף 1920 עברה המשפחה לבסרביה. שלמה, שהיה צעיר מכדי להצטרף ל“החלוץ”, המשיך בלמודים בלתי־סדירים בתלמוד תורה בו לימד אביו, וכן עזר בפרנסה. ב־1923 עלה ארצה בלוויית אמו ואחיו הבכור, עקיבא. תחילה עבד בעבודות מזדמנות, ואז הצטרף לקבוצת “אחוה”, שהיתה הגרעין שהקים את קיבוץ יגור. למרות גילו הצעיר נשא בעול במלוא מרצו וכוחו. עבד בכל עבודה קשה, כיבוש שטחי קרקע לחקלאות, שמירה בשדות רחוקים, ברפת, וכן בפעילות ארגונית וחברתית. אהב שירה וריקודים, והיה מלא שמחת חיים.

בתחילת 1929 התחתן שלמה עם חנקה גרבר, ושלא כנהוג בין החלוצים, נערכה החתונה בירושלים, במעמד כל בני המשפחה שעלו ארצה. באפריל 1930 נולדה בִתם היחידה, דיקלה. בדצמבר 1931 התנדב לעבודה במחצבה, וביום הראשון לעבודתו, כאשר נערך פיצוץ סלעים, נפגע מגוש אבן בבטנו. חמישה ימים סבל קשות בבית החולים, ונפטר לאחר ייסורים קשים. בן 24 שנה היה במותו. שלמה גלובמן קבור בבית־הקברות הישן ביגור. לאחר 58 שנה נקברה לידו אשתו, חנקה גרבר. היא נשארה נאמנה לו עד יומה האחרון.

גרבר־גלובמן, חנה 1915, סווינציאן, פלך ווילנה (אז רוסיה הצארית), ליטא – כ“ד אלול תשמ”ט, 1989, קבוץ יגור.

בת אסתר ויעקב גרבר, שניהלו בית דתי־חסידי, והתפרנסו מחנות סיטונאית לעורות מעובדים. למשפחה, שנהנתה ממצב כלכלי טוב, היו שבעה ילדים, שלושה בנים וארבע בנות. בהיותה בת תשע פרצה מלחמת־העולם הראשונה. מפחד הקוזאקים ברחה המשפחה לגומר (הומל) שברוסיה, שם שהתה שמונה שנים. חנקה למדה בבית ספר רוסי, ובערבים בבית הספר “תרבות”, בו רכשה את השפה העברית. בשובם הביתה, ב־1922, נדבקה בחיידק הציוני, ובגיל 17 הצטרפה ל“החלוץ” ויצאה להכשרה חקלאית ליד וילנה, וזאת למרות התנגדותם העזה של הוריה.

בשנת 1925 זכתה לקבל סרטיפיקט ועלתה ארצה. תחילת דרכה ב“חברת מעבר” ליד פתח תקווה, אשר ייסדה לימים את קיבוץ גבעת השלושה. משם נדדה לקבוצת “טירה”, ולאחר שזו התפרקה עברה ללמוד בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל בהנהלת חנה מייזל, ומאוד אהבה את השנתיים בהן למדה בו.

בתום לימודיה ב־1928 התקבלה כחברה ביגור, בה היו לה מכרים רבים, כולל שלמה גלובמן. ב־1929 נישאה לשלמה, וב־1930 נולדה דיקלה. ב־1.12.31 נפטר שלמה. לאחר משבר נפשי קשה התגברה והמשיכה בחיים למען בתהּ ולמען הכלל. היא לא נישאה בשנית.

חנקה הייתה מאוד פעילה בחיי המשק בעבודה, בחברה וב“הגנה”. מילאה תפקידים אחראיים וקשים כגון מזכירת המשק, מפקדת ב“הגנה” ועוד. חמש עשרה שנה עבדה בחקלאות בענפים שונים, ואחר נקראה לטיפול בילדים בגיל הרך. מסירותה, אחריותה ותבונתה הקנו לה שם. היא סבלה מכאבי גב חזקים, ובגיל חמישים עברה לעבוד בבית־החרושת לקופסאות פח לשימורים. גם פה הצטיינה, ובשנת 1975 קיבלה את פרס העבודה לעובד ייצור מצטיין אצל נשיא המדינה.

נכדה, שלמה בידץ, שנקרא על שם בעלה, נהרג במלחמת יום כיפור. הקשר ביניהם היה מיוחד במינו, ומותו ערער את מצבה הבריאותי, הפיזי והנפשי, והיא איבדה הרבה מחוסנה. היא עברה לעבוד בבית־החרושת לייצור שפופרות פלסטיק, ובזה עסקה עד שנותיה האחרונות. בכל־זאת המשיכה להשתתף באספות הכלליות של הקיבוץ. היא לא חששה להביע עמדה לא מקובלת על דעת הרוב, ולדעתה היה משקל רב. חנקה זכתה להערכה רבה ביגור, והיתה עמוד תווך, מצפן ומצפון למשפחתה. (דמותה העזה, שהסיגריה לא משה מזווית פיה, חוכמתה וישירותה שימשו לי השראה בעיצוב דמותה של “הדודה רחל” ברומן “הבזקים”.)

*

פרשתי את מגילת המשפחה עד לדורם של פנחס גוברין (גלובמן) אחותו ואֶחיו. קרוב לארבעים שנה, ופרקי היסטוריה נרחבים, מפרידים בין הראשון שבאחד עשר ילדיהם, אברהם ארגוב (דורמן( (1914–2003) וביני, הצעירה שבהם (נ. 1950). שמות צאצאיהם של חוה, עקיבא, פנחס ושלמה גלובמן מפורטים ב“ענף משושלת חיות־גלובמן־גוברין” (עמ' 618), וחלק מסיפורי חייהם, שהועלו כבר על הכתב, מצוינים בנספח: “ביבליוגרפיה של פרסומים על תולדות המשפחה”.

אפילוג: פרידה ופגישה: חוה וילדיה    🔗

בין 1920 ו־1923 החלה יציאת המשפחה מברית המועצות לארץ ישראל. הדרך החלה בגניבת הגבול מאוקראינה לבסרביה שהיתה אז בשליטת רומניה, ומשם, אחרי קבלת סרטיפיקטים, לארץ ישראל. ראשון יצא עקיבא בן השמונה עשרה, אחריו מרדכי גלובמן עם פנחס בן השש עשרה. אודיל נשארה כדי לחסל את חנות האריגים ויצאה עם צעיר הבנים, שלמה. במעבר נטשו אותם המבריחים, והם נמלטו תחת אש שומרי הגבול. אודיל הסתתרה בצד הרומני, ושלמה, בן הארבע עשרה, הגיע לצד הפולני הסמוך, ונדד בין כפרים ועיירות, עד שמצא את דרכו לבית כנסת, ומשם הועבר במאמצים רבים לבסרביה. פנחס הגיע לארץ ישראל ב־1921, באביב 1923 הגיעו אודיל והבנים, ובערב ראש השנה הגיע גם מרדכי גלובמן, והחל לטפל בהבאת הנותרים. גניבת הגבול כבר נחסמה אז, והיציאה התאפשרה עם היתר רשמי בלבד.

חוה, הבת הבכורה, הנשואה לר' יצחק דורמן, היתה מטופלת בשלושה ילדים, אברהם, זוסיה ומניה. הם התגוררו בשפיקוב, סמוך לזקנים, יצחק וגליקל חיות, ובעודם ממתינים לאישורי העליה נאבקו ברעב, באנרכיה ובדיכוי של אחרי המהפכה. לחוה נולדו אז תאומות, ורק אחת מהן, מירלה, שרדה. אברהם, הבכור, ספג ציונות בבית ובתנועת הנוער, שפעלה בעיירה למרות האיסור. כשהגיעו מכתבי המשפחה מהארץ, החל מתיאוריו של פנחס על ראשית העמק, היו הידידים מתכנסים בביתם בחשאי וחוה היתה מקריאה אותם. בסוף 1924 הגיעו אישורי העליה של יצחק וגליקל. הוחלט שאברהם בן העשר, שתשוקתו בערה לעלות, ייצא לארץ ישראל לאלתר עם סבא וסבתא רבא, ושם ימתין לבואם של השאר. על פי החוק ניתן היה לאחד ילדים עם הורים שמחוץ לברית המועצות. וכך, נרשם אברהם כבנם של מרדכי ואודיל גלובמן, סבו וסבתו, על שמו של תינוק בשם אברהם שפטירתו לא נרשמה. “אני מניח” כתב אברהם בזיכרונותיו “שרק ברוסיה בימים שלאחר המהפכה, בתוספת קשרים ושוחד מתאימים, אפשר היה לבצע מין עיסקה כזאת. אותו אברהם שבאתי במקומו היה רק בשנה צעיר מאמא שלי… הורידו לי גם שנה מהגיל, כי בן תשע משלם חצי מחיר באנייה, וכך עליתי לא בגיל הנכון ולא בזהות הנכונה. מאברהם דורמן הפכתי לאברהם גלובמן”. העיירה כולה יצאה בעגלות לתחנת הרכבת הסמוכה ללוות את זוג הזקנים ונינם. ברגע הפרידה, על רציף הרכבת, לִבה של חוה ניבא לה רעות. היא חיבקה את בנה הבכור, האהוב, ואמרה לו במהירות: “אברהמ’לה, רק תגיד שאתה רוצה להישאר, ואתה לא נוסע. למרות כל הניירות וכל ההכנות”. אבל, אברהם דבק בהחלטה, יצא לחייו בארץ ישראל, ויותר לא ראה את אביו ואמו.

אברהם דורמן נמחק ממרשם התושבים, וקיומו של בן בכור בארץ־ישראל נשמר כסוד כמוס. נולד צעיר הבנים, ליובה, אך עלייתם של חוה ובני משפחתה התעכבה. רק ב־1934 ניתן היה שוב להגיש בקשת עליה, ואז שירת זוס, הבן השני, בצבא האדום. חוה סירבה להינתק שנית מאחד מבניה. אחר כך, בימי סטלין, נסגרו השערים.

את היתמות הכפויה של אברהם ריככה בארץ אהבת בני המשפחה. סבו, מרדכי גלובמן, התיחס אליו כאל בנו. הוא חשב לגדלו בירושלים, אבל אברהם בחר להצטרף לדודיו שבהתיישבות. הוא הגיע כילד לקיבוץ יגור, וממנה נשלח ללימודים לעין חרוד, סמוך לדודו פנחס, ואת שארית לימודיו השלים בבן־שמן. הקשר עם המשפחה ברוסיה נשמר בקושי. בעקבות הרעב וגל האנטישמיות עקרה משפחת דורמן מאוקראינה למוסקבה, שם התגוררה בפינת צריף דחוס, מופרדת ביריעת שק בלבד משאר המשפחות. עד לתקופה מסוימת כתבו ההורים לאברהם והוא ענה, ובדרך עקיפין גם הועברו משלוחי מזון למשפחה שבמוסקבה. אך עם פרוץ מלחמת העולם הקשר הרופף נותק לחלוטין. למחרת המלחמה התקבלו במפתיע מכתב ממירלה דורמן, ובו המשפט: “נכנסנו ללועה של חיית הטרף”, ותמונתה כקצינה בצבא האדום. המכתב נשלח מברלין הכבושה, שם היתה הצנזורה חמורה פחות. היה זה אות חיים אחרון למשך שנים רבות, ולאלבום המשפחה נוסף צילומה של יפהפיה בכומתת פרווה, לצד התמונה השתוקה של זוג הורים וילדיהם הקטנים. מרדכי ואודיל גלובמן נפטרו מבלי לראות עוד את בִתם ומשפחתה.

אברהם נישא ליהודית, ויחד היו ממייסדי קיבוץ בית־השיטה, בו נולדו חמשת ילדיהם. עם קום המדינה, נמחק גם הקשר השֵמי כשעִברת אברהם את שמו מגלובמן לארגוב. תקופת רדיפות סטלין לא הותירה שום תקווה למגע. נותר רק הפצע.

ואז התחולל אירוע שנחקק כְּנס בזכרון המשפחה. בשנת 1957 נערך במוסקבה פסטיבל בינלאומי לתרבות הנוער, ואליו הוזמנה, לראשונה, משלחת ממדינת ישראל הצעירה, ובתוכה שלושה מחברי בית השיטה. ימים ספורים לפני הנסיעה עשו את דרכם ברגל, בדרך העולה מכביש העמק למשק, אברהם ודיתה פרח, אחת מהנוסעים. אברהם, שעד כה נמנע מלדבר, סיפר לדיתה על משפחתו שברוסיה ממנה ניתק בגיל עשר, וביקש שתנסה ליצור עמה קשר.

בואה של משלחת ישראלית עורר סערת רגשות בין היהודים ברחבי ברית המועצות. השלטונות ניסו להסתיר אותה, שינו ברגע האחרון את מועדי נסיעותיה, אבל לאורך כל הדרך חיכו למשלחת רבבות יהודים בתחנות. במוסקבה שוכנה המשלחת בבניין מוקף שומרים, שמנעו כל מגע בין חבריה ובין הנתינים הסוביטיים. יחד עם זה, בוקר בוקר, התייצבה בכניסה אישה גבוהה כחולת עיניים. היתה זו חוה דורמן. יום אחד העזה לחצות את אנשי המשמר, לחשה במהירות לחברת משלחת שיצאה, “אברהמ’לה, בני, נמצא בארץ ישראל. אולי את יודעת עליו משהו”, ומסרה לה בגניבה פתקה ובה כתובת. היתה זו הזמרת, רמה סמסונוב, שימים ספורים לפני כן סיפרה לה דיתה על שיחתה עם אברהם ארגוב. אברהם… אברהמלה… לִבה עצר מלכת, הייתכן?… אותו ערב נלקחו חברי המשלחת למופע, אולם רמה ודיתה יצאו באמצע, לקחו מונית ונסעו על פי הכתובת. האשה שחיכתה להן בדירה הדלה היתה חוה דורמן, אמו של אברהם. אביו, יצחק, כבר נפטר. בתום הביקור צררה חוה פיסת בד, מתנה לרעייתו של בנה, ולמחרת, למרות ההסתכנות, שבה למשלחת עם ספרו של ליובה, צעיר ילדיה, “מחקרים בקרינה קוסמית”, המוקדש לזכר אביו. על המשלחת נאסר להעביר דברי דפוס, והספר הועבר בחשאי בדואר הדיפלומטי.

עם שובה של המשלחת התכנסה כל המשפחה בתל־אביב לקבל את דרישת השלום. במשך שעות סיפרה רמה סמסונוב בהתרגשות עצומה על מסע המשלחת, ועל הפגישה עם חוה. האירוע היכה בהלם את בני המשפחה. אני, אחרונת בני הדודים, הייתי אז ילדה יחידה בין כל המבוגרים, ונהגתי להתחבא מתחת לשולחן בין רגלי היושבים, ומשם לצותת לשיחות. וכך נחקקה בי ההתרגשות שבה שב הסיפור וסופר. היה זה מיתוס קדומים השייך איכשהו ליפהפיה בכומתת הפרווה ולזוג ההורים וילדיהם הזרים, שבאלבום הישן.

זמן קצר אחרי ביקור המשלחת נפטרה חוה. ידיעות הסתננו על מותו ללא עת של זוס. (ורק לאחרונה התגלו פרטי מאבקו הנועז של מדען ההידראוליקה, בעל עיטור הצבא האדום, בעלילות תקופת סטלין, ישירות מול סטלין עצמו ומול כגנוביץ', עושה דברו, ועל הנסיבות הטעונות בהן מת מהתקף לב). אברהם עוד ניסה להתחקות אחרי אחיו, ליובה, המדען הצעיר, על פי הספר שהגיע לידיו. הוא פנה למדען סובייטי, פרופסור סיטה, שעבד בטכניון, אשר אמנם הכיר את ליובה, ואת מחקריו. אך מאז שנאסר אותו “מדען” באשמת ריגול למען ברית המועצות, וגורש מהארץ, חרד אברהם לסכנה שהמיט על אחיו ואחיותיו. תקופה מסוימת הגיעו מכתבים מבעלה השני של אלמנתו של זוס, ששב מסיביר ודעתו משובשת. אברהם היה ממהר אל ביתנו כדי שפנחס יתרגמם, עד שהחליטו לנתק את הקשר המסוכן. מיהודי הדממה נותר אותן שנים רק כתב העת “יידישע היימלאט”, עליו חתם אבא, ובכל פעם שהגיע היה נד בעצב, על שאפילו היידיש הפכה לסובייטית, בכתיב המשובש במכוון של אותו פאמפלט תעמולה. השנים עברו ונותר רק כאב עמום. העיירה האוקראינית מילדותו של אבא, שהחלה לקום לתחייה מכתביו, היתה קרובה בהרבה.

על חוה ומשפחתה כתב פנחס לראשונה למחרת מלחמת ששת הימים, בחיבור “לדמותו של סבא”. זכורה לי התרגשותו כשהגיעו ארצה ראשוני אסירי ציון ומסורבי העליה. תקווה שדעכה, שבה והתלקחה אז. אך, מה עלה בגורל ילדיה של חוה? מי יידע אחרי שנים כה רבות של נתק? כדרכם של פצעים עמוקים, נותרו הדברים שתוקים, ושנים רבות לא חשף את הרשימה.

בראשית שנות השמונים החלו כוחותיו של אבא מתמעטים, הליכתו הלכה וקשתה וגם הכתיבה דרשה מאמץ. הוא הזדרז להשלים את כתביו, וגם העתיק לנקי את הרשימה הישנה, “לדמותו של סבא”. כשנתן לי אותה לקריאה, לא אמר דבר, אבל בשתיקת מבטו הכחול והרך היה צו.

אבא הלך ונחלש, והיה צריך לפעול במהירות. ראשית פניתי, בעקבות “לדמותו של סבא” אל משרדי החברה קדישא של “כולל ווהלין” במאה שערים. וכך הגעתי, בליווי צמד קברנים חרדיים מותיקי ירושלים, אל קבריהם של גליקל ויצחק חיות שעל הר הזיתים, שלא נפקדו מאז 1948. ואם בירושלים צריך היה להתגבר על מעצור כדי לחצות את גבולות הזמן, החלל וההקשר החברתי, הרי החיפוש אחרי בני דודים וירטואליים בברית המועצות, שאולי כלל וכלל לא מצפים לי, נראה כמשימה בלתי אפשרית.

אותן שנים סערה במערב תנועת התמיכה במסורבי העליה. בפריס, עם בעלי, חיים ברזיס, המתמטיקאי – מדען ראשון שהופיע במשפחתנו – הפגנו למען מדענים יהודיים. גם בקרח הסובייטי נִבעו בקעים, גלסנוסט, פרסטרויקה. לבקשתי, העביר לי אברהם צילום של שער ספרו המדעי הישן של אחיו. אולי?

באביב 1984 התלוויתי לחיים לכנס מדעי בינלאומי שנערך על שפת אגם מלאכותי ומעוט חן בדרום צרפת. לכנס הגיעה פרופסור שושנה קמין, שעלתה עם אמה, מותיקות “הבימה” ברוסיה, בגלי העליה הראשונים של שנות השבעים, והארכתי עמה בשיחה. ואז הופיעו צמד מדענים סובייטים בחליפות אפורות, או, כפי שלחשה לי שושנה, מדען ואיש ק.ג.ב. המוסווה כמדען. הם התנהלו כל הזמן יחד, כמו צמד דמויות מתוך גוגול, אבל, למרות כל מוזרותם, הם היו שם, יצורים שהגיחו מאחורי מסך הברזל. אחז בי אי־שקט. אולי הם מכירים את האח של אברהם?!… אבל מה שם המשפחה שלו? לא ארגוב, גם לא גלובמן. יומיים התהלכתי לחופו של האגם המלאכותי, בנסיון להעלות בזיכרון את אותו דף מצולם, עד שהשם, ליובה דורמן, נשלף. רצתי אל הצמד האפור, אבל זכיתי להינד ראש לאקוני בלבד. אחרי הכל, ברית המועצות רחבת ידיים, ומדעניה לא מכירים, או לא מעוניינים להכיר זה את זה, במיוחד לא בפני איזו ישראלית נרגשת ובהריון מתקדם. רק ההזיה חצתה אז את מסך הברזל.

זמן קצר אחר כך הורע מצבו של אבא. שבתי בחיפזון ועזרתי לאמא לאשפזו. לכאורה, בלב החרדה לשלומו, לא נותר מקום לכתבים או לעלילות קדומים. יחד עם זה אות ראשון התדפק על דלתנו בדמותו של ישיש אמריקאי עיוור, שהובל לארץ בידי אשתו, ושהתעקש לבקר את פינייה. התברר שאין זה אלא יענקלה, אותו ילד בן שמונה, איתו שוטט אבא בין דפי סיפורו האחרון, “היריד”. בחדר בית החולים נערכה הפגישה בין שני חברי הילדות, זה עיוור, וזה מאושפז בשארית כוחותיו. ולבקשתו של “יענקלה” גם צילמתי לו את כתביו של אבא, במהדורה מכונסת ראשונה.

אך מה עם ילדיה של חוה? האם עוד יגיע קולם לאבא, הדואג לאברהם? הופעת הצמד הגוגולי באפור סימנה את הדרך: פרופסור דורמן. בשלהי קיץ 1984 התקבצו בני המשפחה מקצות הארץ לחגוג את יובל השמונים של פנחס, זקן המשפחה. בשולי האירוע, שנערך בבית החולים הסיעודי בגדרה, כינסתי את חיים, שנשא בזרועותיו את רחל־שלומית בת השבועיים, את עמרי, בכורם של שלמה ונורית גוברין, שהיה אז דוקטורנט בפיסיקה, ואת אברהם. חיים שלח את עמרי לבדוק ב“אנאלס אוף פיסיקס”, ולמחרת התבשרנו: “לב דורמן מככב בגדול, עם הרבה פרסומים.” אברהם הפציר שניזהר. חיים חזר לפריס, צרר כמה מפרסומיו המתמטיים במעטפה רשמית של האוניברסיטה, כתב משהו על “עניין במחקריו של פרופסור דורמן”, ואחרי מחשבה ממושכת, הוספנו משפט מוצפן: “נ.ב. אשתי היא בת דודו של אברהם, ולכל בני המשפחה שלום”. רק כמה חודשים אחר כך, בסוף השנה האזרחית, הגיעה לאוניברסיטת פריס גלויה מצוירת של “ברכות עונתיות”, ובכתב־יד: “ברכות לך ולמשפחתך, פרופסור לב דורמן”. בביקורי האחרונים אצל אבא חגגנו את אות החיים הראשון שהגיע מהגולה אחרי שתיקה של שלושים שנה. הוא הביט למרחק, מבלי לפרש. אז כבר אבד דיבורו, והוא רק כתב.

בשושן פורים נפטר אבא. שנה אחריו נפטרה גם אמא. את אברהם, שאימץ את אבא כאביו, הפכתי, אחרי מות ההורים, לסבא חלופי וקיבוצניק לרחל־שלומית ולמיריקה התינוקת. הקשר בינינו התהדק. מדי פעם הזכרנו את הגלויה הבודדת. מכתב מדעי נוסף שחיים שלח כבר לא זכה לתשובה.

רק שלוש שנים אחר כך, הגיעה במפתיע לאוניברסיטת פריס מעטפה ובה מאמרים על קרינה קוסמית. בין דפיהם הוסתרו מכתב וצילום של נערה. בסגנון רשמי רשם לב דורמן את תאריכי הפטירה של הוריו, חוה ויצחק, את תאריכי הלידה של אחיותיו, אשתו ובנותיו, ובדאגה מיוחדת הדגיש את כישרונה המדעי של הצעירה שבהן, הנערה שבצילום. צורפו גם כתובת פרטית ומספר טלפון. הודעתי מיד לאברהם. “תמשיכו”, אמר, “אבל בזהירות…”.

הפקדתי את מספר הטלפון בידי שני ידידים, שנסעו בשליחויות למוסקבה, וצירפתי לראשונה מכתב עם תיאור המשפחה. המגע שנוצר עודד לנסות להפגיש את שני האחים, בחסות המדע. פרופסור דורמן הוזמן למכון למחקר אטומי סמוך לפריס, אך אישורו התעכב. (אז לא ידענו שמזה עשרים שנה, מאז הורד ממטוס בדרכו לכנס מדעי בהונגריה, נאסרה עליו היציאה מברית המועצות, וגם לא איך הפך למשלחת של איש אחד, כדי להתחמק מ“מלווה”.) לבסוף, באוקטובר 1989, הגיע אישור לבואו של פרופסור דורמן. שהיתי אז עם משפחתי בארצות הברית, ועם בוא הידיעה טלפנתי לאברהם. בקולו הדהדו ההתרגשות והחשש לחצות, בגיל שבעים וחמש, את השנים ואת המרחק. אמרתי: “אברהם, אם אתה צריך, אני מגיעה.” וכך היה. נחתנו באותו זמן, הנחנו את מזוודותינו ויצאנו למלון הסמוך, בו התארח ליובה.

את דלת החדר פתח גבר בן ששים לבוש חליפה וענוב, עם עיניים תכולות־ אפורות וחיוך נבוך ונרגש. נדהמתי. שני הגברים שעמדו לפני זה מול זה היו דומים כבבואה. אותן פנים, אותן עיניים כחולות־אפורות, אותו חיוך. שני אחים, הבכור והצעיר לאביהם ואמם, שלא נפגשו מעולם.

השיחה באנגלית רצוצה, השפה היחידה המשותפת ביניהם, נמשכה ימים, מתקדמת אט אט לאורך השנים, מאז 1925: הרעב באוקראינה, העוני במוסקבה, המלחמה, הפחד, הלימודים, ומתחת לכל, הסוד הכמוס על הבן האובד, אברהמ’לה. למחרת כבר סידר אברהם בדאגה של בכור את צווארון מעילו של ליובה, ובמטבח רחצנו כלים ביחד, צוחקים באותו הומור משפחתי.

עם שובו לברית המועצות נשא עמו ליובה מכתבים מאברהם לאחיותיו, מניה ומירלה, שלא חשבו כלל על עליה. בזיכרונותיה מספרת מניה כיצד פרצה בבכי בלתי נשלט, כשליובה התקשר אליה וסיפר שפגש את אברהם. בנותיה הציעו לה שתיסע לארץ כתיירת לבקרו, אבל היא סירבה: “לא אסע כתיירת רק כעולה. וכולם יעלו יחד!” כדבריה, “פתרון הסוד המיסטי על האח הגדול החי בארץ, פתרון הסוד, שהיה חבוי עמוק בלב, גבר על כל השיקולים והכתיב לנו את העליה.” ממקום מושבה במטניטגורסק שבאורל החלה משפחתה של מניה לצאת. באלמה־אטה שבקזכסטן בו חיתה מירלה, סבב מכתבו העברי של אברהם זמן ארוך עד שנמצא זקן יהודי שהצליח לפענחו. זמן לא רב אחר כך, יצאה גם היא לדרך.

מניה התיישבה עם משפחתה בחיפה והקריות, מירלה בקצרין, וליובה זכה לקבלת פנים מדעית חמה של פרופסור יובל נאמן, התיישב בקצרין עם צוות חוקרים עולים, והקים מצפה לקרינה קוסמית, יחידי מסוגו בארץ, ובעל מוניטין בינלאומי. בשנותיו האחרונות חי אברהם מוקף באהבתם של אחיותיו ואחיו, וביתו בקיבוץ הפך למוקד המשפחה. אברהם נפטר בדצמבר 2003 בשנתו התשעים. ממש עד יומו האחרון, היה זה הוא שעודד אותי בהוצאת כתביו של אבא. שנינו ידענו היטב מה אנו חבים להם.

 

ביבליוגרפיה של פרסומים נבחרים על תולדות המשפחה    🔗

שושלת יצחק בן אברהם חיות

וונדר, מאיר אנציקלופדיה לחכמי גליציה הוצאת המכון להנצחת יהדות גליציה: ירושלים, תשמ"ב.

Arad, Yitzchak, “Chajes, Isaac Ben Abraham”, Encyclopaedia Judaica vol. 5, pp. 326–7 Keter Publishing House: Jerusalem, 1972.

E. H. “Chajes, Zevi Hirsch”, Encyclopaedia Judaica vol. 5, pp. 327–9 Keter Publishing House: Jerusalem, 1972.

Baron, Salo W. “Chajes, Hirsch Perez”, Encyclopaedia Judaica vol. 5, pp. 325–6 Keter Publishing House: Jerusalem, 1972.

עקיבא חיות

אסף, דוד, “מאויב לאוהב: דרכו של ר' עקיבא שלום חיות מטולצ’ין מהתנגדות לחסידות”, ב:מווילנה לירושלים, מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, עורכים: דוד אסף, ישראל ברטל, אבנר הולצמן, חוה טוניאנסקי, שמואל פיינר, יהודה פרידלנדר. הוצאת ספרים ע“ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ב.

ברדיצ’בסקי, מיכה יוסף, “ציוּן (לנפש הגאון ר' עקיבא חיות)”, בית המדרש, א, קרקוב תרמ"ח, עמ' 71–72 [נדפס שוב: כתבי ברדיצ’בסקי, עמ' 44–45]

ברדיצ’בסקי, מיכה יוסף, “דובאויויע”, הצפירה, י“א אדר, תרמ”ח (23 בפברואר 1888) עמ' 3. [נדפס שוב: א' הולצמן וי' כפכפי (עורכים), כתבי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גוריון), א, תל־אביב 1996. עמ' 213–214]

חיות, עקיבא, סידור עקבי שלום. הובא לביה“ד על ידי בנימין הלוי איש הורוויץ מטולטשין חתן המחבר. לובלין. תרנ”ו (1898). “והוא פירוש יפה על תפלה של כל השנה בדרך פשט ודרוש ולפעמים גם בדרך הרמז והסוד, ומלבד הפירוש על הסידור יובאו פה גם מאמרים אחרים יקרי ערך רבי האיכות והכמות מהמחבר ז”ל".

כשדאי, צבי, קטעי זכרונות. ב: רשימות, תרפ"ו.

יצחק גלובמן חיות

פנחס גוברין. “לדמותו של סבא” ב היינו כחולמים.

מרדכי גלובמן חיות

גלובמן, מרדכי, זכרונות ונספחים. הוצאת המשפחה, תשרי תשנ“ח (1977). המלביה”ד: שלמה גוברין, 255 עמ' לא כולל נספחים.

גלובמן, מרדכי, כתבים, הדפסה שניה ומלאה, הכוללת גם את: “תורת חיים – הבנת התורה מצידה המעשי כגורם ליצירת יופיו וצורתו של עם ישראל במובן הפיזיולוגי, הביולוגי והפסיכולוגי”. כסלו תשס"ה, 381 עמ'.

טברסקי, יוחנן, ה“חצר” הפנימית, קורות משפחה. הוצאת ספרים נ. טברסקי, תל־אביב, תשי"ד. עמ': 214–215.

תדהר, דוד “מרדכי אשר גלובמן” בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, י"ד, 1964.

לוין, נחמה, “לזכרו של ר' מרדכי גלובמן, ליום השלושים”, יומן יגור, 14.7.43, ב:גלובמן, כתבים.

כהן, משה, “לזכרו של ר' מרדכי גלובמן”, יומן יגור, 14.7.43, ב:גלובמן, כתבים.

עקיבא גוברין

גוברין, עקיבא, בעקבי המשימות. הוצאת עם עובד – תרבות וחינוך: תל־אביב, תשל"ד (1974), 382 עמ'.

תדהר, דוד “עקיבא גוברין (גלובמן־חיות)”, ב: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י"ב, 1965.

גוברין, שלמה ונורית (עורכים) “מלכה ועקיבא גוברין, מאה ושתים שנים להולדתם, פרקי חיים”, כנס משפחתי, י“ג בתמוז, תשס”ד, 23 ביולי 2004.

פנחס גוברין

גוברין, פנחס, צו קריאה תש"ח, התגייסות היישוב למערכה. הוצאת “מערכות” צבא הגנה לישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור: תל־אביב, 1976, 111 עמ'.

תדהר, דוד “פנחס גלובמן” בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד' 1950

דורסיני, זאב, מגדות הדניפר למעין חרוד, עם עובד – תרבות וחינוך, תל־אביב 1974, 147 עמ'.

גוברין, מיכל (חוקרת), “פנחס ועקיבא גוברין: ניגונים וסיפורים חסידיים משפיקוב ומארץ ישראל” (בעברית, יידיש ואוקראינית). מצורף: “רינה גוברין, ניגון הסליחות מקרקוב”. הקלטה, תל־אביב, 18.9.73, הפונוטיקה הלאומית, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, סרט YC 801, תמלול ורישום תוים, יעקב מזור.

Govrin, Michal “The Case of the Jewish Biography”, in: Partisan Review vol. 1, 2001.

גוברין, מיכל, הבזקים, רומן. הוצאת עם עובד, הספריה לעם, 2002. (כולל מובאות מ: פנחס גוברין, היינו כחולמים).

רינה גוברין

גלובמן, רגה (רינה גוברין), “פעילותי כמרכזת “הבריחה” באיזור הבריטי של גרמניה”. נרשם, על־פי יומן, על ידי מ. טביב. בתאריכים שונים. ארכיון תולדות ה“הגנה”, תיק 13.20.

בניש, פרל, הרוח שגברה על הדרקון הוצאת ספרים פלדהיים: ירושלים וניו יורק, 1993.

גוברין, מיכל, “המסע לפולין”. עיתון 77, גיליון 209, עמ' 22–29.

Govrin, Michal. “Mother” (Entries) in: Frederic Brenner (ed.), Diaspora: Homeland in Exile, Voices. Harper Collins, 2003.

גוברין, מיכל, “השתיקה של אמא”, רומן. בכתובים.

שלמה גלובמן

תדהר, דוד, “שלמה גלובמן” בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, י"ד, 1964.

**

**

שלמה בידץ

שלמה בידץ 1952–1973, הוצאה פרטית, תל־אביב תשנ"ח.

כולל (בין השאר): “על שלמה גלובמן, סבו של שלמה”; “על חנקה גרבר־גלובמן, סבתו של שלמה”; “דברים שכתבו שלמה וחנקה גלובמן לבתם דיקלה”; “דיקלה בידץ, אמא של שלמה, מספרת”; “עץ המשפחה של שלמה בידץ”.

אברהם ארגוב

ארגוב, אברהם, פרקי זכרונות. דפוס בית השיטה, 1995. 71 עמ'.

ליב דורמן

דורמן, ליב, זכרונות ליב דורמן, פיזיקאי־אטום יהודי בברית־המועצות. דפוס צילום, 2000.

מצורף:

טרספולסקה, מניה “העוד אחינו אברהם חי?” (נרשם ותורגם על ידי פולה ציפקין).

פוסטילניק, מירלה “סיפור האחות השניה מירלה פוסטילניק” (נרשם ותורגם על ידי פולה ציפקין).

חיים ברזיס

Brezis, Haim. Un mathematicien juif, Entertien avec Jacques Vauthier, Beauchesne, Paris, 1999.

ישראל כהן

כהן, ישראל (עורך). ספר בוטשאטש. מצבת זכרון לקהילה קדושה, הוצאת הועדה להצבת יד לבוצ’אץ, בהוצאת עם עובד, תל־אביב, תשט“ז (1956). בין המשתתפים: ש”י עגנון.

גוברין, נורית (עורכת). מסלול. ספר־היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה, הוצאת ועד־היובל ע“י עקד, תל־אביב, תש”ם, 2 כרכים. הכרך הראשון כולל: ישראל כהן “קורות חיי” עמ' 74–174; 456–469; וכן: מבוא ומבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. הכרך השני: כרך הביבליוגרפיה תרפ“ד-תש”ם 1924–1979 כולל: ביבליוגרפיה של כתבי ישראל כהן ושל הכותבים עליו, עם מפתחות.

השלמה לנ“ל: ביבליוגרפיה תש”ם-תשמ“ז (1980–1987), הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, תשמ”ז (1987).

ידיעות גנזים, חוב' 106–107, אדר תשמ"ז (1987), כרך ח' שנה 15. הוקדשה לישראל כהן.

גוברין, נורית. “חשבון־הדורות וחשבון־הדור. מדיניות התרבות של ישראל כהן”. בתוך: קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה, כרך ב‘, הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל־אביב, תשס"ב (2002), עמ’ 439–483.

צביה כהן (גורדון)

גוברין, נורית והלפרין, חגית (עורכות) צביה כהן (לבית גורדון), הוצאת המשפחה, תל־אביב, תשנ"ב (1992), כולל: “אילן היוחסין של משפחת גורדון”.

ויטלי לזרביץ' גינצבורג

Ginzburg, Vitaly Modern Science, Myself and Others, Institute of Physics Publications, 2004.