חזון הגבורה והתהילה של חנה סנש

מחזה בשבע התגלויות

לחסידת האומה ההונגרית רבת אמנות הבמה דאיקא מארגיט

מוגש חזון-התוגה של בת-חיקה אניקו.

בהערצה יהודית

אביגדור המאירי.

 

הנפשות    🔗

בבית-סנש    🔗

האם – בת 42, בת-טובים, עדינה, שקטה, אך חזקה, מוחלטת ברצונה, רגשותיה חיים יותר פנימה, ורק לעתים רחוקות נמרצים הם גם כלפי חוץ, אבל גם זה לא בהתפרצות חופשית, כך שאפילו קול-צעקתה לחוּץ, עצור, משום כך אמיתית יותר מן הצעקניות. – חצניותה גם היא בהתאם לטבעה: טעם אצילי בפשטותו. מגן-דויד צהוב ענוד לה.

חנה – בת 18, יפה, אך מה שקוסם לאדם זהו החן שלה. עליזות-נעורים שובבת, ועוד תכונות נפשיות: הומור, ועקשנות, אלא שעקשנותה אינה מופיעה בדבורים, אלא במעשים ודווקא לא בווכוחים, להיפך: קודם כאילו מוותרת לזולתה, ובסופו של דבר מכריעה כרצונה-היא, אך בשכנוע שאין איש מתנגד לו. לעתים מתהרהרת ותוקעת עיניה באויר ומדברת אל נפשה, אחר כך מתעוררת וממשיכה בשיחתה.

ליזה – בת 60. המשרתת בבית-סנש, אך הרבה יותר מזה: בת-בית ממש. נוצריה, אך בהשפעת חנה מעריצה את היהודים.

ד"ר גידא – בת 30. יהודיה נשואה לנוצרי. נחמדה.

הרוזנת – בת 45. נוצריה בת-אצילים.

הברונית – בת 35. יהודיה.

אווי – בת 16.

תמרה – בת 18. נוצריה, בתו של הרקדן הגאוני ניז’ינסקי. חברתה לבית-הספר של חנה.

מיהאי – בן 18. נוצרי.

הדוד – בן 75. בריא למופת.

ד"ר האידו – בן 60. סופר הונגרי.

הרב – בן 45. מתבולל טפוסי.

סיגטי – בן 30. מורה עברי לחנה.

בקיבוץ    🔗

מלכה – בת 30. חברה בקיבוץ.

רפי – בן 25. חבר הקיבוץ.

בורוש – בן 28.

האחות – בת 25.

ביער    🔗

צבי – בן 24. חבר קיבוץ, פרטיזן.

מילוש – בן 40. איכר סרבי, פרטיזן.

מיליציה – בת 30. אשתו של מילוש.

איזי – בת 30. יהודיה מהונגריה, פרטיזנית.

הקפטן – בן 30. אנגלי, פרטיזן.

פרטיזנים – א' ב' ג' ד'.

במשטרה    🔗

אנטאל – בן 40. סרן.

רקטור (בתור חוקר) – בן 50.

בסוהר    🔗

סאפלר – בת 30. יהודיה.

ארנה – בת 30. יהודיה.

זקנה – בת 70. נוצריה.

מאריאֶטה – גרמניה, בת 30.

במשפט    🔗

השופט – בן 50.

המגדת (משחקת).

המספרות: – סבתא (בת 70, לילדה בת 5), גימנסאית (בת 12), גדנעית (בת 15), חיילת (בת 19), ישישה (בת 75).

זקיפים, קצינים, שמש בית המשפט, רופא, אחות, שוטרת, בלש.

 

הוראה למלחין    🔗

המחזה אינו מחזה מוזיקאלי, לא מלודרמאתי ולא מחזה מולחן; אלא יצירה דראמתית, המלוּוה מראשיתה ועד סופה מוזיקה חשאית, לא-בהירה, מדומדמת, הרמוניה של צלילים בלי להצטרף למילודיה, וההרמוניה היא יותר משוערת מאשר ניכרת, ואינה מרתקת את השומע כיצירה מידגשת. והיא אינה מדגישה שום חלק מתוכן המחזה ואינה צובעת שום אחד מן הנושאים בו – ורק בתמונה השביעית (האחרונה) מתחיל להיעצב ולהיווצר המוטיב של “אשרי הגפרור”, כגון בריאת היקום מן התוהו-ובוהו של החומר ההיולי, שלבסוף מתבהרת צורת נזר-הבריאה – האדם – ומוטיב יחידי זה גומר עם תום המחזה בתוף אקורדי של מות חנה.

 

הוראה לדיקוראטור    🔗

המסך עולה עם אפלה על הבמה וכמו המוזיקה כן גם הרמוניה של צבעים מלווה את המחזה בין כל תמונה ותמונה. תוהו-ובוהו של גוונים, המתערבלים לאט-לאט, בשלוה, בדמדום שקט, והם יותר משוערים, ושום דמות אינה ניכרת בהם. וכדין המוזיקה: רק בסוף המחזה, אחרי שההפצצה האחרונה בוקעת את התקרה והזקיף בא להוציא את חנה, והיא צועדת לאט-לאט החוצה, נעשה חושך ומתוך מערבולת הצבעים, עם לחש חנה ומקהלת השרפים, הולכת ומתבהרת תמונת ראשה של חנה בהילת-זוהר צבעונית, שהגוון השולט בה הוא אדום-לבן-תכלת.

אך עם תוף האקורד רק המוזיקה נפסקת, אך לא התמונה, הנשארת בהילה עד היסגר המסך, ותוך כדי סגירה עולה הנוֹגה לאור, המסנוור את העינים.

 

פתיחה    🔗

המגדת

(על רקע הרמוניית המוזיקה והצבעים מופיעה דמות – גם היא מעורפלת – נשית, בצורת-פסל רומאית, היכולה להיות גם מזרחית-תנכית; שהלא אין בה פרטים לא בצורה ולא בצבעים, יכולה להיות גם מזרחית סתם, בטוניקה ארוכה מן הכתפיים ועד כפות הרגליים ועד בכלל. מדברת בלי כל תנועות; קולה עמוק)

בחיק אמהות, בגן הילדים, בפי תנוקות של בית רבן, ועל מדורות-זרדים בלילות ירח – ספר יסופר המעשה בגפרור-הפלא, בניצוצת-הקסם, שנדלקה באור שמש המזרח, להטה לנוגה אושר-האדם ולגאולה – ונשרפה במלוא זריחתה, והיתה לאגדה בשמי-התכלת בארץ הנביאים, בחיק אמהות, בגן-הילדים, בפי תנוקות של בית רבן, על מדורות זרדים ולילות ירח ובחלומות-אנוֹש לדור דורים.

הסבתא

(הקול הוא של אם המספרת לילדתה. שתיהן אינן אלא מדומדמות. – סגנון הסיפור שלה אינו בשום אופן בנעימה “מזמרת” כפי שמספרת לילדים רגילה ברדיו. מוטב שיהא מונוטוני, שוה-קצב, ובלבד שלא ידקלם, ולא מעשה-ילדות.)

הסבתא:

מעשה בגפרור שהיה מונח בקופסה עם חבריו הגפרורים ביחד. פעם ראה הגפרור, איך יד רכה ועדינה הדליקה אחד מהם, הוא נשרף והיד זרקה אותו.

הילדה:

למה?

הסבתא:

מפני שנשרף ואי אפשר להדליקו עוד פעם. – לא רצה הגפרור שגם הוא יישרף בלי לדעת למה הודלק, למה האיר לרגע ולמה נשרף ונזרק, וגם רצה לדעת, מאיפה האש שיש בראשו, בראש הגפרור.

הילדה:

אז מה הוא עשה?

הסבתא:

הוא חכה, שהיד העדינה שוב תבוא, ומשבאה, שאל אותה: מנין האש אשר בראש הגפרורים, ולמה הם נשרפים?

הילדה:

ומה אמרה היד העדינה?

הסבתא:

היא ענתה לו: כל אש בעולם היא מן השמש, לולא השמש לא היתה אש בעולם. וכל זיק-אש הוא שמש קטנה, וכל שמש קטנה כזאת מביאה אור לעולם, וכל אור הוא טוב, נעים ויפה.

הילדה:

אני אוהבת מאד את האור. כשמדליקים מדורה, אז כולם שמחים ואפילו רוקדים.

הסבתא:

נכון, שושי. כל אור משמח וגורם אושר וחדוה בלב. – אבל, לא כל אש מביאה שמחה ואושר, כי יש אש המציתה שריפה, דליקה, תבערה ואסון.

הילדה:

ומי מצית את האסון?

הסבתא:

כל גפרור יכול להצית גם אש טובה, אש שמחה ואושר, או אש רעה, דליקה ואסון.

הילדה:

אני רוצה להצית אש טובה!

הסבתא:

כן, שושי. ולכן אמרה היד העדינה לגפרור: אם אתה רוצה, אני אדליק אותך, תהיה גם אתה שמש קטנה, השמש הקטנה תדליק נר וזה יהיה נר-המשיח.

הילדה:

המשיח! אני יודעת את השיר:

הַמָּשׁיחַ, הַמָּשׁיחַ

עֶבֶד אֲדוֹנָי,

הוּא יַגִיהַּ, הוּא יַשְׁפִּיעַ

אשֶׁר לְכָל חָי!

הסבתא:

יפה מאד, שושי! – וכך אמרה היד העדינה לגפרור: כל אדם יכול להדליק בגפרור את נר-השיח שלו, שלאורו ילד כל יחי חייו, חיי אמת וצדק ואושר לבני-האדם, ולאורו ימות מות גבורה ותהילה לנצח-נצחים. – יד עדינה זו היתה של ילדה ושמה אַניקוֹ.

הילדה:

אניקו…שם יפה…

הסבתא:

אניקו היתה ילדה בהירת עיניים להפליא, לבה מלא אהבה לכל חי, ובבית-הספר היתה היא התלמידה המצויינת ביותר בין כל התלמידות, וכל המורות והחברות שלה העריצו אותה.

הילדה:

איזה ציונים קבלה בבית-הספר?

הסבתא:

הכל, הכל מצוין! – ובשנת השתים-עשרה שלה…

הילדה:

בדיוק כשהיתה בת-מצוה!

הסבתא:

נכון, שושי, אז קרה שם בחוץ-לארץ, שאחד הרשעים הארורים בעולם…

הילדה:

כמו המן הרשע!

הסבתא:

שונא ישראל, פושע ורוצח ובן-בליעל עלה לגדולה והתחיל לענות את הילדים היהודים…

הילדה:

מה עשה להם?

הסבתא:

השליך אותם מבית-הספר ואסר אותם בכלא יחד עם הוריהם ועינה אותם נורא. – לילה-לילה נדדה שנתה של אניקו ולא יכלה להרגע. – וביום הולדתה – – –

הילדה:

היא קבלה הרבה מתנות, נכון?

הסבתא:

כן, ילדתי, הרבה מתנות, אך היא לא היתה שמחה למתנות, היא ידעה שהילדים יושבים שם בבית הסוהר רעבים וצמאים. – וביום הולדתה השנים-עשר הדליקה אניקו את שנים-עשר הנרות של עוגת יום-ההולדת, וביניהם את נר-המשיח שלה. – ופרצה בבכיה.

הילדה:

אמא!… אין לי הממחטה שלי….

הסבתא:

הא לך, שושי, אל תבכי, ילדתי…

הילדה:

גם את בוכה, אמא, הא לך הממחטה.

הסבתא:

תודה, שושי. – אניקו בכתה – ודמעה אחת שלה נפלה על להבת נר-המשיח, אך הדמעה לא כבּתה את הלהבה, כי אם רתחה ורסרסה רגע ומתוך הלהבה פרחה ועלתה דמות מלאך לבן כמו ענן-שחר מבהיק לסמא עיניים. – ופתאום שמעה אניקו את המלאך אומר לה: “אניקו, אל תבכי, אנכי מלאכך, מלאך ה' צבאות להנחותך בּדרך כל טוב וכל יפה לאושר האדם, לנוגה גפרור-הפלא, זה נר-המשיח”. כך אמר לה המלאך וניגב את דמעות עיניה בכנף אטיפתו הלבנה. ארבעה תינוקות-מלאכים קטנים וזכים הוציאו מקרני השמש חוטי-משי-אור ורקמו, ורקמו וארגו ושרו וזמרו, ושמרו ושרו בלחש, בחשאי, אגדה רכה חרישית, אגדת נר-המשיח. וכך התפשטה באור מפעפע לחיק-אמהות וגן-ילדים, ומאז ישוחח ובשיר ומליצה דבר ידובר וּבין ספסלי בית הַספר (קולה הולך וגווע)….

 

תמונה ראשונה    🔗

1939.

חדר-משרדו של מיניסטר התרבות בבודפשט. על הקיר באמצע: דיוקנו הגדול של המושל, לימינו תמונת קוֹשוט, ולשמאלו תמונת סצ’ני, סמוך לשולחן-הכתיבה, מאחור: ראדיו.

מיניסטר:

(יושב ע"י שולחנו, פותח את הראדיו)

ראדיו:

(כבר מדבר) אם גם כעת לא נגמור את חשבוננו עם היהודים, הרי לא נהיה ראוים לתפקידנו ההיסטורי! לא לשם כך עלינו למדרגת עם ציביליזאציוני אירופי – – –

מזכירה:

(נכנסת) הגברת קאטרינה סנש. יהודיה.

מיניסטר:

תיכנס. (מזכירה יוצאת, הוא מכבה את הראדיו – אך נמלך בנפשו ושוב מדליקו).

האם:

(נכנסת)

מיניסטר:

(מרמז לה לשבת)

ראדיו:

– הפרופגנדה הרועשת של היהדות העולמית תמיד מקדימה את זעקת השבר, את הגוואלד שלה למכה. את האשמה לפגיעה. זוהי אותה הרגישות היהודית המפונקת: מדליק מישהו גפרור בחצרם, מיד פורצים באלארם עולמי: שריפה, הצילו! – –

מיניסטר:

נא לשבת, הגברת סנש.

האם:

(מנידה בראשה ויושבת – אך הראדיו מפריע לה)

ראדיו:

–אין אנחנו שודדים, עם של פרשים-אבירים-ג’נטלמנים אנחנו, אך היהודים אינם לא פרשים, לא אבירים ולא ג’נטלמנים, אלא קצת ההפך מזה.

האם:

(קמה אינסטינקטיבית כרוצה לסגור את הראדיו – אך שוב יושבת)

מיניסטר:

במה אוכל לשרתך, גבירתי?

האם:

קודם כל, בקשה קטנה, אכסלנץ: אם אפשר לסגור את הראדיו.

מיניסטר:

(מחייך, פונה לאחור, מנמיך את קול הראדיו, אך אינו מכבהו)

האם:

רב תודות, אכסלנץ.

מיניסטר:

חבל, שגבירתי עדיין רגישה לדימאגוגיה כזו. זהו שידורה של מחתרת האופוזיציה. אך דווקא משום כך צריך ללבוש קצת סבלנות ולהקשיב להם.

האם:

סבלנות, אכסלנץ. מובן. מידה נוצרית, מה? – ירשה נא לנו, אכסלנץ, להיות מומחים במידת-מה בשטח הסבלנות, שהיא אחד היסודות מן המסורת שלנו.

מיניסטר:

גבירתי רוצה לרמז בזה על הנומרוס קלאוזוס. מושלנו העוצר הורטי רב-החסד אינו מפלה את היהודים לרעה חלילה, אין לו איפה ואיפה כלפיכם, גבירתי, להיפך, הוא שומר על איפת-הצדק, שהמיעוט היהודי לא ישתלט יתר על המידה במוסדות המדינה, יותר מכפי המגיע לו. ותביני נא, גבירתי, שזה יותר לטובת היהודים מאשר לטובת מישהו אחר, לא כן? אך נעבור נא אל עניננו. בבקשה, גבירתי.

האם:

(אחרי שתיקת-הבלגה קצרה) באתי לבקש מאת האכסלנץ, להואיל ולקבל את בתי הבוגרת סנש אננה באוניברסיטה. בתי היא תלמידה פרקלארה. היחידה בכל המדינה. מחר ארשה לי להגיש לכבוד האכסלנץ את תעודת הבגרות שלה.

מיניסטר:

שמעתי עליה. היא בתו של המנוח סנש בילא, הקומידאי רב-הכשרון. הרבה נהנינו מן ההומור החריף והשנון שלו בשעתו. ממנו למדנו לדעת, שהטרגדיה והקומידיה הן היינו-הך, והדבר תלוי רק בתפיסת האדם, במצב-הרוח שלו: כלומר, במצב-רוחה של אשתו, אם היא מרוצה מן הכובע שלה, או אם חלילה לא. – הנה, כזה הוא גם הפטפוט של ראדיו-המחתרת. הייתי מציע לראות בו קומידיה.

האם:

(נאנחת) קומידיה אלוהית של דאנטה עם האינפרנוֹ, הגיהינום שבו. אך אם אכסלנץ ירשה לי בחכמתו העמוקה, אייעץ גם לפורום העליון של המדינה, לחשוש מפני הפרשים-האבירים-הג’נטלמנים הללו – –

מיניסטר:

אין אנו חוששים מפניהם.

האם:

הם אינם יודעים גבול, אכסלנץ. ואילו ניתן לי, לא הייתי נמנעת מלהגיד גם למושלנו רב-החסד, שהפטפוט הזה הוא הפרשה באקטיריונית של מגיפה, וישמרנו אלוהים, ישמור על המדינה ועלינו בפרט, אם סבלנות הרשוּת תגיע לידי כך – אל אפתח פה לשטן חלילה – אם חוצפתם תגיע עד אישיותו הנעלה מכל של מושלנו הנערץ

---

מיניסטר:

(זוקף ראשו ומביט בה בקימוט-מצח)

האם:

כן, אכסלנץ. הדבר כבר לא בגדר סוד, שהפרחחים שבהם התחצפו עד חצר הארמון בדברי פגיעה בהוד-מעלת רעייתו, שהיא מצאצאי היהודים, ולצעוק: הלאה היהודיה רבּקה, צאי מכאן, רבקה.

מיניסטר:

(אחרי שתיקה) נא לא לדאוג לכבודו של מושלנו, הרשו נא לו לדאוג לעצמו.

(ברגע זה נכנסת המזכירה, מוסרת לו מכתב ויוצאת)

האם:

(קמה לצאת)

מיניסטר:

(מתחיל לקרא לעצמו) סליחה, רגע קט. דומני, שזה יעניין גם אותך גברתי. (מראה לה לחזור ולשבת)

האם:

(יושבת)

מיניסטר:

מכתב מאת רקטור האוניברסיטה פרופסור לאפקין-קאלדי (קורא לעצמו, אחר-כך) גבירתי יודעת על כך, שבתך ביקרה בביתו של הרקטור?

האם:

לא. אין לי כל ידיעה על כך, אכסלנץ.

מיניסטר:

אני באמת לא הבינותי, מדוע גבירתי לא פנתה קודם אל הרקטור?

האם:

משום שהרקטור הפרופסור לאפקין-קאלדי הוא ראש המשרדים במחתרת – אם אכסלנץ אינו יודע זאת עדיין. שם המחתרת שלו הוא “אשמדי”.

מיניסטר:

מה?! הוא הוא אשמדי"? מאין לך זה?

האם:

מבתי אניקו. הנוער הוא בעל אזנים קשובות יותר ועינים פקוחות יותר משלנו.

מיניסטר:

(אחרי הרהור) ובכן, הוא הוא “אשמדי”! – – אם כן, שמעי נא מה הוא כותב: “סנש אננה, שאמה תבא בוודאי אליך, לבקש את קבלת בתה לאוניברסיטה, נערה חצופה זו, שבבית-הספר כיבדוה בציון פרקלארה, ודווקא בבית-ספר אריסטוקראטי, היא פרוטוטיפוס של יהודיה פושעת מובהקת. כשהופיעה אצלי, חשבתי, שבאה לבקש את קבלתה לאוניברסיטה, אך במקום זה אמרה:,בקרוב תקום המדינה היהודית בה לא יהיה נומרוס קלאוזוס אפילו לא לכם פראי-אדם, אך אנחנו נגמל אתכם מן הקאניבאליזם עד שתהיו אנשים מן הישוב!” – לא פחות ולא יותר". מה דעתך על זה, גבירתי?

האם:

שבּתי צודקת, אכסלנץ.

מיניסטר:

המ. – ואת בכל זאת רוצה, שהיא תתקבל באוניברסיטה?

האם:

בתקוה, שאכסלנץ יפטר את הפרש-האביר-הג’נטלמן אשמדי מתפקידו הנעלה לחנך את הנוער.

מיניסטר:

טוב. אך הן את לא תוכלי לדרוש, שנבטל את הנומרוס קלאוזוס.

האם:

רק ברירה אחת יש לכם, אכסלנץ: או שתבטלו את הגזירה המחפירה הזאת, שאינה אלא אחת הפשרות, מס-גולגולת לאויביכם בנפש, או ש – – – אינני רוצה לפתוח פה לשטן, אכסלנץ. ועכשיו אני מבקשת להקשיב לפטפוט הקומידיה של הרזיסוֹר אשמדי. בבקשה, אכסלנץ.

מיניסטר:

(מחייך, מעלה את קול הראדיו)

ראדיו:

– – אנו ניפטר סוף-סוף מן המגיפה הזאת ששמה יהדות! אנו נלמד אותם פרק ברגישות גוף ונפש, נפנקם באלף מיתות משונות, ולא רק אותם, אלא גם את מגיניהם, ובראשם את הבוגד הורטי מיקלוש עבד היהודים! הלא שכיר היהודים הורטי, הסתלק עם רבּקה שלך לכל הרוחות! אנחנו – –

מיניסטר:

(סוגר את הראדיו)

(דממה)

האם:

(מחייכת) אולי בזכותנו, למעננו ירחם גם עליכם אלוהי ישראל, אכסלנץ. קרה לא פעם, שהגורל האוהב להתבדח הכניס את שונאינו לתוך קלחת-הגיהינום אתנו יחד.

מיניסטר:

אין זה לא זכות גדולה ולא אושר גדול להיות בגיהנום אחד עם היהודים.

האם:

אושר ודאי שלא, אך זכות, אינני בטוחה, אולי כן. לעת-עתה ברור, שכל גיהינום שאיזה עם מסיק לנו. גם הוא עצמו יוצא מתוכו בצלקות. ויש גם עמים כאלה, שנשרפו לגמרי.

מיניסטר:

גם הגברת היא ציונית כמו בתה?

האם:

בהחלט לא, אכסלנץ.

מיניסטר:

אם כן מחכּה למשיח?

האם:

כן, אך שייצא לא מתוך היהודים, אלא מבין הגוים. וקודם כל שילמד אותם להיות פטריוטים.

מיניסטר:

(תנועת-תמיהה)

האם:

אם אכסלנץ כבר מיטיב בחסדו לתת לי חופש הדיבור.

מיניסטר:

בבקשה, בבקשה. סוף כל סוף רוצה אני ללמוד פרק בתורת הפטריוטיזם.

האם:

האנטישמיות אינה אלא שאלה של פטריוטיזם אמיתי: שאלה של תועלת למולדת, או נזק למולדת. אם מישהו שונא את היהודים מתוך אמונה שלמה וידיעה ברורה, שאנו מזיקים למולדת, הרי זה בסדר גם מבחינה מוסרית: כל המזיק למולדת, אחת דינו למות. בין שהוא בן-עמו ובין שהוא אחר. אך מה דינו של אזרח, השונא את היהודים לא מבחינת התועלת למולדתו, אלא מתוך טבע-השנאה שלו, או מתוך חינוכו הדתי או סתם טיפשי, ועל אחת כמה וכמה מתוך תועלתו הפרטית – מה זה אם לא בגידה במולדת? (קמה) אדם המעדיף כל אינטרס שהוא בעולם על פני טובת המולדת?!

מיניסטר:

(קם) ומי הוא המוסמך לפסוֹק משפט, מהי טובת המולדת ומה לא?

האם:

אותה הנפש, אכסלנץ, שרוח-אלוהים שומרת עדיין על האינסטינקט הבריא והטהור והאמיץ שלו להבחין בין טוב ובין הרע למולדת – נפש בני-הנוער, שאחת מהם היא בתי.

(דממה)

מיניסטר:

בתך העוזבת את המולדת ונוסעת לפלסטינה…

האם:

משום כך ביקשתי מאת אכסלנץ, להכניסה לאוניברסיטה.

(שניהם מביטים זה בזה רגע ארוך)

מיניסטר:

יש לי הרושם, שזה לא יעזור לך, גבירתי: בתך תסע לפלסטינה למרות רשיוני ולמרות רצונך-שלך. איך אמרת?: “האינסטינקט הבריא והטהור של נפש בני-הנוער” (מעיין במכתב) היא… (בחיוך) מאיימת במדינה יהודית. פאנטאסיה קצת נועזת לנערה בת שמונה-עשרה. (בדיקטאפון) אני מבקש את באראטי אלי. כן. בהקדם. – (אל האם) ובכן, גבירתי, בלי שים לב אל מה שאמרתי, אני מסכים, שבתך תתקבל לאוניברסיטה כיוצאת מן הכלל. (קם ומושיט לה יד).

האם:

תודה, אכסלנץ. (קמה לצאת)

מיניסטר:

(אות הטלפון. הוא מרים את השפופרת)…אני מדבר…(תוך האזנה פוקח את עיניו לרווחה… בת-ראש מופתעת: המדבר שם הפסיק את דיבורו ושם את השפופרת למקומה) האלו; האלו??? (מניח; בדיקטאפון) מה זה, מי זה היה?

מזכירה:

(נכנסת) זאת היתה סנש האננה. אני מכירה אותה במקרה, אחותי גמרה אתה יחד בבארמאדאש. אחותי מספרת, שבאזני כל הכיתה אמרה: או שהממשלה תבטל את הנומורוס קלאוזוס, או…

מיניסטר:

הגידי, הגידי, אני אנני נבהל.

מזכירה:

או… שהנאצים יחסלו את הממשלה.

מיניסטר:

(טלפון)…כן, שייכנס. (מזכירה יוצאת)

באראטי:

(נכנס, בלש בעל קומותיים) לפקודת אכסלנץ.

מיניסטר:

שמע, באראטי, מה ידוע לכם על סנש האננה?

באראטי:

שהיא נוסעת מחר בצהריים. לפלסטינה.

מיניסטר:

אמר נא, באראטי, היודע אתה מי זה “אשמדי”?

באראטי:

“אשמדי” זה נמצא בטיפול אצלנו, אכסלנץ.

מיניסטר:

אם כן. זהו ידידנו הרקטור.

באראטי:

(מופתע – ומיד רוצה לתקן את היפתעותו) אנחנו כבר הולכים בעקבותיו.

מיניסטר:

טוב-טוב, “הולכים בעקבותיו”. אם כן, נא למסור למפקח הראשי ד"ר קאראאני, שאני מבקשו להציב מיד משמר על בית-סנש, באחריות שלשלומה של סנש האננה, עד מחר בצהריים, עד שהאניה תפליג אתה, כן?

באראטי:

פקודה, אכסלנץ.

מיניסטר:

וכדאי שתכירו אותה. הנערה הזאת היא אכסמפלאר יהודי מופלא יחידי במינו.

האם:

(פוקחת עיניה לרווחה בבהלה) אכסלנץ! היא לא תסע!

מיניסטר:

היא כן תסע. אני אינני שולח אותה, אני רק שומר עליה שתסע בשלום כפי רצונה שלה. כנראה, שהאינסטינקט הבריא שלה חזק ובריא יותר משלך, גברתי. נא למסור לה בשמי דרך צלחה. –

– מסך –

המגדת

אגדת גפרור-הפלא, זה נר-המשיח, הלכה הלוך ופרוח באור מפעפע מחיק האמהות אל גני הילדים ותינוקות של בית-רבן, בהם ספּר יסופר על הנערה אניקו, שאסרה מלחמת-חשאין בשונאי-ישראל בארץ הולדתה.

המורה

– – – ועתה, מי יודע את אגדת אניקו תלמידת בית-הספר?

ילדים:

אני! – אני! – אני! –

מורה:

טוב, חיינת, ספרי אַת!

חיה:

זה היה, כשהרשעים שם…

טובי:

שונאי ישראל!

חיה:

אני יודעת! שונאי ישראל, שם בגולה, התחברו אל אותו רשע הרשעים…

ילדים:

ימח שמו!

חיה:

כן, וזכרו! והיה אחד ושמו אשמדי, שרצה לשפוך את דמנו…

ילדים:

תישפך מררתו, ריבונו של עולם!

חיה:

כן, ריבונו של עולם! אותו אשמדי ביקש לשלוח יד במושל הארץ בגלל זה שאשתו, של המושל, היתה מזרע היהודים, זה נודע לאניקו. מה עשתה? סיפרה את הדבר לאחד משרי המושל, ומיד אסרו את אשמדי בכלא. אך הרשע המטורף הגדול הוסיף להציק לעמנו יותר ויותר – אז הופיע המלאך הלבן לאניקו ולחש לה: קומי וסעי לארץ-ישראל, וכאשר כף-רגלך תגע באדמת ישראל ואחר תרחצי במי-ים-קיסריה (קולה הולך וגווע) והודעתיך את אשר תעשי…

 

תמונה שניה    🔗

(חדר-פסנתר בדירת משפחה תרבותית אמידה בבודפשט אחרי מלחמת-העולם הראשונה. תמונות-שמן ושלשה תצלומים: “אבא-סנש קורא כתב-יד לאשתו ולסבתא”; “אינטרביו של עיתונאי עם אניקו ואחיה”; (שתי התמונות הן מן הספר “חנה סנש” מהדורה הונגרית); צילומו של אבא-סנש).

(החדר מלא צרורות-פרחים שלא נפתחו וגם זרים קטנים עם סרטים: “לאניקו הנהדרת”, “לאניקו גאוותנו”, “לאניקו המבוגרת”; ספרים; אלבומים; תווי נגינה).

(יושבים האורחים: הבארונית קוהנר, הרוזנת לאדאאני, הגב' ד“ר גידא, ד”ר האידו, המורה העברי סיגטי).

(על השולחן ועל מגש הגלגלים משקאות, תה וקפה וסיגרים וסיגריות).

ליזה:

(פותחת חבילות-מתנות; מסירה מהם את הנייר, אך אינה בודקת אותם, אלא מסדרתם בערימה בדאגנות, במסירות).

האם:

(מסדרת על הפסנתר צרור-פרחים גדול בעציץ-גביש, פרחי תכלת ולבנים ובאמצע כמה צפורנים אדומים, גבוהים, השולטים על כל הצרור כולו. – מתבוננת בסידור מרחוק, ופתאום נזכרת: משלימה את מספר הציפורנים עד כדי שבעה; כלעצמה) ככה. שבע שעות עבודה ביום, לפי תכניתו של ד"ר הרצל (דממה) נערתי התבגרה. האפרוחה היתה לגוזלה, הגוזלה הצמיחה כנפיים – וכעת תמריא, תעוף ואיננה. – והקן ישאר ריק. – היא כבר מנפנפת בכנפיה.

(האם וליזה מטפלות כל הזמן בסידור המתנות)

ג’גידא:

כמה זמן אני מכירה את אניקו? – אם אינני טועה, מאז היתה בת חמש. (דממה) בת שש כתבה את שירה הראשון, על מות אבא שלה, סבתא פיני נתנה לי לקרוא את השיר בשעתו, שמו: “האושר שגז”. ובו שתי השורות: “רוצה אני לשמוח - ואיני יכולה – שוא רוצה אני – שוא עמלה” –

סיגטי:

השירים שתכתוב בארץ-ישראל, במולדת, הם יהיו שירים!

רוזנת:

אדוני המורה נולד בארץ-הקודש?

סיגטי:

כן. כלפני שלושת-ארבעת אלפים שנה.

ג’גידא:

אצילות עתיקה. התואר?

סיגטי:

לבית-אברהם. ד"ר דן סיגטי לבית-אברהם.

ג’גידא:

(אל הרוזנת) האדון המורה הוא ציוני.

(דממה. הברונית מביטה בג’גידא וברוזנת)

ברונית:

סלח לי, אדוני המורה, אין לי שום דבר חלילה נגד הציונים – ואדוני גם לא רופא, לא מהנדס ולא עורך-דין.

סיגטי:

ואילו הייתי חלילה?

ברונית:

לא-לא, אדוני. משום שאני חונכתי בבית כזה, שהציונים היו מוחזקים כ… סלח לי… כאנשים שאין לסמוך עליהם…

סיגטי:

כרופאים מרעילים הם את החולים, כמהנדסים הבנינים שלהם מתמוטטים, וכעורכי-דין עוזרים הם לשופטים לדון למוות את הקליינטים שלהם, לא כן?

ברונית:

(נעה בראשה להסכמה) כך חונכתי.

סיגטי:

זאת אומרת, שהברונית חונכה בבית חולי-רוח.

האם:

האדון המורה הוא צעיר מכדי לדעת, שלפני המלחמה העולמית היתה החברה הגבוהה מחרימה את הציונים.

(צלצול חזק בחוץ)

ליזה:

זהו הדוד ארתור. הוא בא באזעקת-מלחמה (מחקה אותו) “ממש אבסורד, המ, המ” (יוצאת ומכניסה את הדוד, ווחוזרת לעבודתה)

הדוד:

איפה האשה המבוגרת הזאת? שמעתי, שהיא אומרת לעזוב אותנו, המ, המ! אבסורד!

האם:

את הדוד ארתור מכירים כולם. (מושיבה אותו ומוזגת לו) סילווֹריום כנהוג.

הדוד:

תודה. ומה, מי-קודש? (מביט מסביב) מכירים, מכירים המ, המ אבסורד! רוזנת לאדאאני. סבא שלך היה ידיד ותיק שלי. עבד האדמה היה, היפרה אותה לברכה, אסף פרוטה לפרוטה בשביל צאצאיו וצאצאי צאצאיו. ואילו בנו בזבז את הכסף במירוץ סוסים – לא-לא, רוזנת, לא בנו הבכור, לא אבי בעלך הישר באדם, אלא בנו השני של סבא, הבן הסורר-ומורה, שלבסוף התאבד בגלל אשה סוררת. את בעלך אני מכבד גם כאיש-הרוח, אף על פי שיש לו כעין צרצר במוחו: הוא אוהב את הציונים, המ, המ, אבסורד!

רוזנת:

הוא יכול להרשות זאת לעצמו, ראשית: הוא ידיד היהודים, ושנית: הוא לא יהודי.

הדוד:

זהו מזלו, שהוא גוי, שאילו היה יהודי וציוני, הייתי מתרגז מאד, המ, המ, אבסורד!

רוזנת:

(צוחקת) סלח לי דוד ארתור, כשבעלי רוצה למתוח אותך, מזכיר הוא לך, שאניקו שלכם היא ציוניה! (בוחרת ספר מבין המתנות ומעיינת בשער הספר)

סיגטי:

ועוד איזו!

ג’גידא:

(הרוזנת מוסרת לה בחיוך את הספר הפתוח, היא מעיינת בו ומושיטה לדוד) הדוד ארתור, נא להרכיב את המשקפיים, להעלות אותם על המצח ולקרא.

הדוד:

(עושה כך בדיוק וקורא) “אבטואֶמאנציפאציה מאת ד”ר פינסקר ליאו, מתנה מאת קיש ארנולד, לאניקו החלוצה דרך צלחה“. “אב-טו-אֶמאנ-צי-פא-צי-יה” איזה ז’ארגון הוא זה? ומיהו זה ד”ר פ-פי- (מעיין) פינסקר?

סיגטי:

דוקטור פינסקר ליאון, היה סצ’ני היהודי, שהניח את היסוד לרעיון המדינה היהודית.

הדוד:

סיצ’ני, סיצ’ני היהודי, המ, המ, אבסורד! אולי גם קוֹשוּט היהודי?!

סיגטי:

לא, קוֹשוּט היהודי יבוא בקרוב, ואניקו תהיה – –

הדוד:

(בינתיים מסרה לו ג’גידא עוד ספר פתוח) וזה מה? (מעיין) “חיי הרצל מאת ד”ר פאטאי יוז’ף, ברכה לאניקו העולה למולדתנו, קומוי אוטטו". המ, המ, מה פירוש למולדתנו? אבסורד!

סיגטי:

מולדתנו, זוהי ארץ-ישראל!

הדוד:

שמע בחור, אל תרגיזני, אתה לא למדת גיאוגראפיה? ומה פירוש “דרך צלחה?”!

ליזה

(פותחת את חפיסת המתנה שעל הפסנתר ופותחת אותה, מוציאה את שעון הזהב וקוראת את החקוק בו) “שי-ברכה לפנינת המשפחה –לאניקו הנהדרת, דרך צלחה!” נא לקרא! (מוסרת לו את השעון) הנה כי כן! (צחוק כללי)

הדוד:

(לוקח) מה-מה? אה, כן, המ, המ, אבסורד! זה היא בעצמה ביקשה כך, המ, המ! (תוחב את השעון לכיסו) אבסורד, אבסורד!

סיגטי:

מילא, לאו דווקא אבסורד, אדון ארתור רב-החסד. אניקו אין לה אבסורדים.

הדוד:

שמע, בחור, אתה אל תשפיע על אניקו שתעזוב אותנו, אתה מבין? אבסורד!

סיגטי:

סליחה, שאני משפיע על אניקו? הנה, זה אבסורד. אינני מאמין, שמישהו שניסה פעם להשפיע עליה, לא הושפע ממנה. הלא מנהלת בית-הספר, הנוצריה האצילית, עוד מעט ותתגייר ותסע אתה לארץ-ישראל, בחיי!

האם:

אמנם, זה נכון. אינני יודעת, אם לשמוח על כך, או להיפך. אולי אתם רבותי, כולכם ביחד, תשפיעו עליה. (צלצול)

ליזה:

זה האדון העורך הראשי, הד"ר האידו. (יוצאת)

האם:

(עושה צעד לקראת הבא) הוא היחידי שיש בכוחו להשפיע על אניקו.

האידו:

(בפתח אל ליזה) קודם כל תגידי לי, ליזה, אם אין מדברים עלי רכילות. (נכנס)

ג’גידא:

אניקו אומרת: רכילות היא דבר לא יפה, אך נעים.

האם:

ברוך בואך, מיקלוש. שב נא. אנו מחכים לאניקו בכל רגע. כל האורחים מכירים, לא?

האידו:

(מביט סביב. סיגטי קם) הרוזנת לאדאאני: המדריכה של אניקו בתולדות האמאנציפאציה היהודית. הרוזנת גילתה לי, שיש דוקומנט המוכיח, שבחיל-הכיבוש של המאדיארים הראשונים לפני אלף שנה, השתתפו יהודים, שקראו להם “חלוצים”.

רוזנת:

חבל שאין דוקומנט המוכיח, שאנו המאדיארים השתתפנו במעמד הר-סיני!

האידו:

רק זה חסר לנו! שאבירי-הפרשים הג’נטלמנים של צלב-החץ יבואו בטענות גם על ארץ-ישראל. – הבארונית קוהנר: באת-כוח של אלוהי-הרחמים עלי-אדמות, החוסכת לה את סעודות-הבית שלה. – עוברת היא את כל בתי-התמחוי לעניים ויתומים וטועמת מכל המאכלים בשורה.

ברונית:

אל אלוהים! כמה שקולה אני!?

האידו:

תמיד יותר משאומרת לך התופרת. (אל ג’גינדא) הגברת פרופסור גידה: – –

ג’גידא:

אוי ואבוי לי!

האידו:

נא לא להיבהל, גידתי. אפילו לך לא אגלה את הסוד שגילתה לי אניקו (בסוד), שבעלך מוכן להתגייר, אם את רוצה בדבר. אלא שאניקו היא בדעה, שכל נוצרי, שיש לו אשה יהודיה, הוא פלוס גדול בשבילנו היהודים.

ג’גידא:

חבל שהכמורה הקאתולית אינה נשואה, הייתי משדכת את אניקו לאפיפיור צעיר!

ליזה:

(אל האם) שידוך הגון יותר לא מצאה הגברת פרופסור לאניקו מן האפיפיור! (אל גידא) לאניקו מחכה מקבּאֵוּש אביר, שיהיה מלך ביהודיאה! הנה כי כן!

האידו:

אוֹה, את הדודה ליזה אני מכיר עוד מאותו זמן, שסנש בילא המנוח היקר היה עובד אצלי במערכת. אניקו היתה אז כבת שלוש, וליזה היתה כבר אז מלאָכה-מגינה של אניקו, כשהתינוקת היתה מצטננת חלילה, היתה ליזה מקבלת את הנזלת במקומה. – הייה ברוך לי, הדוד ארתור, יורשו של לורד דישראלי בבית-הנגידים ההונגרי. אני יודע, יודע, שהדוד ארתור מתגאה יותר בזה, שהוא דודה של אניקו, זה לא (מחקה) המ, המ, אבסורד, מה?

הדוד:

המ, המ, לא אבסורד, לא אבסורד!

האידו:

אה, סיגטי, מורה ורבה של אניקו במדע השפה העברית. אתה עומד כל הזמן מוכן ומזומן לקרב אתי, על שאני מתנגד בהחלט לעלותה של אניקו לארץ-ישראל תיכף ומיד. (יושב, אחריו גם סיגטי) אתה יכול לשבת במנוחה, שום דבר לא יועיל לך. אניקו לא תזוז מכאן, עד ששנינו, אתה ואני, לא נעלה קודם כאפסנאים של האם והבת בקן החדש שלהן.

האם:

זה תלוי בשניכם, בך ובדוד ארתור. (מוזגת לו) מיין כרמל שלך, יקירי.

האידו:

וקודם כל בך, כמובן.

סיגטי:

ואולי גם באניקו עצמה – –

הדוד:

שמע, בחור, אתה מתבקש לשתוק כמו בתפילת שמיני-עצרת, המ, המ, אבסורד!

סיגטי:

סליחה, תפילת שמונה-עשרה, אדון ארתור רב-החסד.

הדוד:

שמיני-עשרה או שמונה-עשרת או עצרת בני-הוֹמוֹן זה לי היינו-הך, אך אניקו לא תסע, אבסורד, המ, המ, אבסורד!

(צלצול)

ליזה:

זהו כבוד הרב. הוא הועיד עצמו לשעה זו. (יוצאת)

ג’גידא:

וכעת רבותי, הייתי מציעה, לא להפגין את בקיאותנו בחכמת הדת.

(ליזה מכניסה את הרב)

הרב:

(נכנס, האורחים, חוץ מן הנשים, קמים) אני מאושר לבקך אותך הגברת סנש בברכת מזל-טוב למאורע חשוב זה בחיי בתך, תלמידתי-לדת המצוינת ביותר, השם ינצרה כבבת-עין.

האם:

(לחיצת ידים) רב תודות, כבוד הרב. (מציגה) הדוד ארתור, הרוזנת לאדאאני, הברונית קוהנר, גברת פרופסור גידא, העורך הראשי ד"ר האידו, מר סיגטי מורה עברי. וזאת היא ליזה שלנו. (הרב קד קידה לכולם. הגברים יושבים) במה אכבד את כבוד הרב?

סיגטי:

לכבוד הרב הייתי ממליץ על יין-כרמל מארץ-ישראל. יין נהדר!

הרב:

אבקש טיפות אחדות ליקר. (האם מוזגת. אל סיגטי) הסחורות של תשמישי-קדושה מארץ-הקודש אינן רצויות מטעמי כשרות, לא היין, לא האתרוגים ולא התפילין והמזוזות וכדומה לאלה.

סיגטי:

(מתאדם, עיניו מתבלטות מכעס-רצח עצור, בחיוך שבהבלגה) והתכריכים, אדוני הרב?

הרב:

לחיי האם והבת, לחיים! (כולם שותים)

האידו:

תכריכים אינם תשמישי-קדושה כשם שהקבר אינו תשמיש-קדושה.

סיגטי:

שימו לב, עד כמה מגיעים הדברים! אתרוגים, פרי עמל-ידיהם של בני ארץ-ישראל פסול בעיני יהודים! – ומה בדבר עפר ארץ-ישראל תחת הראש בקבר?

האידו:

כשיבוא המשיח וגם יהודי הונגריה, מאדיארים בני דת-משה, יועלו לארץ-ישראל, ישימו להם עפר ארץ הונגריה תחת ראשם בקבר. (צחוק כללי)

הדוד:

מה זה פה. חג-אבל שמדברים על קברים. אינני מבין אף מלה מן הסלנג שלכם תלמודיסטים, המ, המ, אבסורד! שלא תצאו לדו-קרב, אני לא אהיה סקונדאנט שלכם, די היה לי פעם כשגראף פשטטיץ ובארון פרויס ירו זה בזה ולבסוף נשארו שניהם בחיים, אבסורד! המ, המ!

האם:

אני מקווה, שכבוד הרב והאדון המורה סיגטי, שניהם הם בדעה אחת, שאניקו לא צריכה לעזוב אותי.

הרב:

אני מתפלא, שאדוני העורך הראשי ד"ר האידו מדבר כמו ציוני.

האידו:

אין בזה שום פליאה, אדוני הרב, אני פשוט: ציוני.

הרב:

מאימתי זה?

האידו:

כרבע שעה בערך לפני האחד ביאנואר שנת 1935. בילינו פה בחדר זה את ליל-סילווסטר. מארחתנו קאטו הרשתה אז לאניקו לא ללכת לישון עד אחרי שתים-עשרה. פתאום ראיתי, שאניקו במצב-רוח מעונן. עברתי אתה לחדר השני – היא התחילה לתנות לפני את העלבון שנפגעה בו בבית-הספר. ולסוף אמרה: – עכשיו נא להתפלא, אדוני הרב – “הדוד מיקלוש”, אמרה, “אתה מאמין בהתקדמותה של האנושות?” – עניתי לה, שאני תלמידו של הנביא ישעיהו, המנבא את השלום העולמי: וגר זאב עם כבש. – היא הרהרה רגע ואמרה: “הדוד מיקלוש, גם אני מאמינה בדבריו של הנביא הגאון, אבל בתנאי, שכל העמים ישלימו אלה עם אלה, ולא כשאחדים מהם יעניקו בחסדם הטוב זכויות מיעוטים לאחרים. אינני מאמינה בשום אמנציפאציה של היהודים בחסדו של איזה עם אחר שהוא. גם הנביא לא האמין בזה”. הנה, פירושה הפשוט של ילדה כמעט בת ארבע-עשרה לדברי ישעיהו העמיד אותי לעל שני דברים, אָלף: שאנוּ בורים גמורים ושטחיים בכתבי-הקודש, ובית: אל נא תאמינו בחסדו של שום עם בעולם. (מוזג לרב ולעצמו מיין-כרמל) ובסימן זה הבאתי יין-כרמל לחגיגת בגרותה של אניקו. זה יקסום לה לרגע את אקלימה של ארץ-ישראל.

האם:

זהו. זה כמה זמן שהיא הולכת ומתרגלת לאקלימה של ארץ-ישראל. בפגרת-הקיץ שלה אספה את הילדים, חפרה ועדרה שם ועשתה “גן ארץ-ישראלי”, כך קראה לו, עבדה כל הקיץ בשמש השורבת, יחיפה, בבגדי חלוצה, ומובן שדיברה עברית עם הילדים וגם עם ילדי הנוצרים.

ליזה:

אחת מילדות האיכרים סיפרה בבית, שהגננת היפה מדברת אתם בשפתו של יזוּס קריסטוס. התאספו אצלה האמהות והביאו לה פרחים. ואחת מהן נשקה לה את שולי שמלתה, הנה כי כן, אדוני כבוד הרברנד!

(דממה)

האם:

(עוצמת עיניה תוקעת את פניה באוויר – אחר כך בהחלטה נחושה) היא מסתגלת לאקלימה של ארץ-ישראל, אבל אני אינני מסתגלת אל האקלים פה בלעדיה! (עוצמת עיניה) היא הולכת ומתרחקת ממני לאלפי פרסאות, ניתקת מגופי, מלבבי, אל עבר מרחקים סתומים, כדוהרת בסירה בלי הגה על-פני ים משופע, במדרון אין-סוף, עד שהיא נעלמת מפני – –

(דממה ארוכה. האורחים מביטים זה בזה. – צלצול ארוך)

ליזה:

(מנגבת עיניה ויוצאת) זוהי אֵוויקה. (מחקה אותה) “צ’ימבוראססו!” (יוצאת)

אווי:

(קולה מן הפרוזדור) יאֵי! מה שהיה שם בפרידת הבנות! צ’ימבוראססו! (נכנסת) דמעות, דמעות! בחיי! (נופלת על צוואר האם, נשיקה לשמאל) פרקלארה! (לימין) פרקלארה! (על המצח) פרקלארה! זה – פשוט – צ’ימבו – צ’ימבו – צ’ימבוראססו! את יודעת, דודה קאטו, זה היה ככה, שכולם, כולם, – – (מביטה מסביב) אוה סליחה! (מחווה קידה לכל אחד אח"כ) כבוד הרב, ברוך הבא! – הדוד ארתור! המ, המ, אבסורד! (נשיקה). אדוני המורה, שלום וברכה, לכל המשפחה, ברכה ושלום, לכל עם ולאום! טוב אמרתי?

סיגטי:

גם את פקרלארה, אֵווי.

אווי:

(אל הדוד) אה, כן, איפה הוא השעון? “שי-ברכה לפנינת המשפחה, לאניקו הנהדרת דרך צלחה”, נכון? אניקו סיפרה לי.

הדוד:

(במבוכה) המ, המ, כן, הכתובת לא הצליחה, המ, המ, אבסורד! (מראה לה) אני אביא לה שעון אחר, המ, המ.

אווי:

(מוסרת את השעון לאם) המ, המ, לא צריך שעון אחר, אבסורד! (אל הרב) אדוני הרב, עלי לבקש סליחה, שאני היום קצת כזאת, אך אניקו היא צ’ימבוראססו, פרקלארה! אדוני הרב, מה זאת פרקלארה? (צחוק)

הרב:

ברגר אֶווה, כתה אלף-אלף, פרקלארה פירוש: מצוינת, מזהירה, נהדרת, נשואת-פנים, מפורסמת ועוד, די לך?

אווי:

(קידה) סליחה, לא די. אניקו היא יותר מזה. אניקו “מוציאה אותנו מארץ מצרים ומביאה אותנו לארץ-הבחירה”!

האם:

מאין לקחת את זה, ילדתי?

אווי:

במכביאה. זוהי הסתדרות הסטודנטים היהודים. חברה נהדרת, דודה קאטו, אילו שמעת איך מכינים שם את המדינה העברית, צ’ימבוראססו!

הרב:

ברגר אווה, לימדנוכן, שבבית-הספר שלנו רעיונות כאלה אסורים.

אווי:

(קידה) אני יודעת, (בלחש) זה באמת סוד-המחתרת! אניקו לא היתה עד עכשיו חברה שם, אבל כעת היא תהיה השגרירית שלנו בארץ-ישראל!

סיגטי:

(מדושן-עונג ממנה) אוויקה, זה סוד!

אווי:

אין דבר (קידה לרב) במחתרת יש גם רבנים, שבפומבי אומרים: (מחקה את הפאתוס) “משיח צדקנו!” “מאדיארים בני דת-משה!” (בפשטות) ואנחנו כבר יודעים את האמת, שכל – שכל (בולעת) – שכל בן דת אחרת הוא מאדיארי טהור, נוצרי, או (מוציאה מכיסה פתקה וקוראת כמו בין ספסלי בית הספר) או מוּזאֶלמן, פראבוסלאבי, בודיסט וכולם, ורק לא היהודי, ראקובסקי, ואָקאֶרלה, סמרצ’אני, צ’פצ’יק, קליבּלסברג הם מאדיארים גזעיים ואפילו אצילים, ורק שליזינגר, כהן, ראבינוביץ ושפירא הם לא לפי כבודם, אך למי נחוצה האצילות שלהם, פה! (תוחבת חזרה את פיסת-הנייר)

הרב:

(בגערת חימה) ברגר אווה, כיתה אלף-אלף!! זוהי שערוריה שאין דוגמתה!

אווי:

(נרתעת, אך לא נבהלת, בעוצב) נה, כן, אם כבוד הרב חושב אותי לתינוקת! (פתאום נזכרת, שהרוזנת היא נוצריה) אה, הדודה הרוזנת? (רצה אל הרוזנת ומנשקת את שתי ידיה) הדודה הרוזנת (מתלטפת אליה) אומרת, שאניקו תהיה שם בארץ ישראל פארוּס לנוער היהודי בעולם! (אליה) שכחתי לשאול, מה זה פארוס?

רוזנת:

פארוס, זה מגדל-אור, אֵוויקם.

הדוד:

המ, המ, אבסורד! פארוס פארוס, הילדה הזאת המ, המ, ומה דעתך, מעלת קדושתך?

הרב:

(קם) סלחי נא לי בטובך הגברת סנש היקרה, אני באתי הנה כדי לברך אותך ואת בתך, ולא ללמוד פה פרק בתורת היהדות והפאטריוטיזם! (דממה) אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו.

אווי:

(קידה) מדוע לא? אנחנו הילדות אוחזות את החבל בשני ראשים וקופצים עליו! (כולם צוחקים, חוץ מן הרב והאם. הדוד נוהם דבר-מה לעצמו בחיוך)

הרב:

(עושה צעד ללכת, אל האם) למתי אומרת העלמה אננה לנסוע?

אווי:

(אל האם כמעט בלחישה) דודה קאטו, זה עדיין סוד.

האם:

אווי! בביתנו אין סודות! ואת, לא כל פטפוט בעולם יפה לך ומותר לך!

אווי:

(קידה עמוקה, מתכווצת ויושבת בפינה, בשפה רפה) סליחה הדודה קאטו. (דממה)

האם:

(אל הרב) אניקו לא תסע. (מכאן ואילך הולכת עצבותה ופורצת יותר ויותר) אני לא אתן לה לנסוע. שום אידיאולוגיה אין כאן. שלשום שאל אותי אחד מן המשרד הארצישראלי, אם אין זה אגואיזם מצדי לעמוד בדרכה של בתי ולעכבה ולקשר בכבלים את כנפיה הממריאות? – “אגואיזם”, וגם “סנטימנטליזם”. לכול בעולם יש מלים, ביטוים, ורק לא לזה כשיד אכזרית תוקעת בבשר האם את קלשוני אצבעות-הקרח שלה ומגייצת ועוקרת את לבה, והיא נשארת ריקה ועזובה כערער במדבר ישימון. – אם כן, לא! כל האידיאלים שבעולם למיניהם נמחקו מלבי בין רגע כשנודע לי, שרוצים להסיע אותה מחר בצהרים. לי אין כלום בעולם, מלבד לבי זה האימהי, הפחדן, הרך, האגואיסטי, המר והמוחה בכל תוקף על האכזריות “האידיאליסטית” כביכול הזאת, הבאה כצפור-טרף לחטוף ולסחוב מקני את ילדתי – אל יעשו ממנה לא “פארוֹס” ולא “שגרירית”, לא חלוצה ולא כלום, אני אזקוף את ציפרני כפלדה ואנקר את עיני הנץ שיבא לחמוס אותה ממני! אל נא תהי אניקו שלי לא טובה ולא יפה, לא כשרונית ולא כלום, תישאר לי כמות שהיא, אך לי תהא! אני ילדתיה, אני הינקתיה, אני יישנתי אותה באגדות-זוהר ושמרתי על חלומותיה, אני חינכתיה והדרכתיה ולמדתיה את האידיאלים שלי, המספיקים לה לכל ימי חייה, ואין לא לי ולא לה שום צורך בשום אידיאלים אחרים בעולם! האין האנשים הללו מבינים עדיין, שזהו אידיאל-האידיאלים בעולם?! העדיין אינם מבינים, שלא אני הנני העוצרת אותה, אלא כוח חזק ואדיר ממני, המתאַצבּע בה, תופסת בכח איתנים, שלא תעזוב את הקן – וזהו לב האם?! –

(דממה ארוכה. אווי וליזי התחמקו בינתיים אל החדר השני).

ליזה:

(מופיעה בפתח החדר ובידה שמלת-נשף, בגמגום) היקרה אמרה לי – לא – לארוז את זה למחר-בצהרים – (מוסרת את השמלה לאם).

האם:

(מרימה את השמלה בשרווליה לעיני כולם) שמלת-הנשף הראשונה – היום יבואו להזמינה לנשף-הריקודים הראשון שלה. (מחזירה את השמלה לליזה)

ליזה:

(מחבקת את השמלה אל לבה וחוזרת אל החדר. דממה. מן החדר השני נשמע קול בכייתה של אווי).

האם:

(מאזינה ונכנסת אל החדר. – מכניסה את אווי בחביקה, תופסת אותה בשתי כתפיה ומביטה בפניה) אוויוקם, הלא אניקו תהיה שגרירית שלך, (מוחה בממחטתה את עיניה) הלא את שמחה שאניקו עולה לארץ.

אווי:

(מחבקה ופורצת בבכיה רמה) לא רוצה!

ליזה:

(בפתח) אפתח את החדשות. (נעלמת)

(בראדיו נשמע ההמנון ההונגרי במקהלה, כבר באמצעו. אצל האורחים מורגשת זיזה; הרב, שלא ישב בינתיים מזדקף בכבוד)

חנה:

(נכנסת, ואפילו בלי לראות את האורחים ממהרת ישר אל החדר השני וסוגרת את הראדיו. קולה משם) חילול הקודש! – (היא מופיעה) סליחה. (קידה לאורחים) אתם תסלחו לי בטובכם. קשה לו לאדם לעקור מלבו מילודיה עתיקה מתוקה, המזמזמת בדמו מגן-הילדים לכל ימי חייו, אך ההימנון הזה הולך והופך לזמר שיכורי-דם של תליינים בבית-מרזח. (אל הרב) אני מקווה, שכבוד הרב לא לכבוד ההימנון קם. (אווי ניגשת אליה ומחבקה במתניה)

הרב:

חיבתנו לפרחים אינה פוחתת על-ידי כך שגם שונאינו מחבבים אותם.

חנה:

שונאינו? מלה נקיה. ישנם זוללי-אדם המתקשטים בפרחים ושרים את ההימנון שלהם בשעה שהם צולים את קרבנם.

הרב:

באתי לברך את תלמידתי המצויינת ביותר, העלמה סנש אננה היקרה, בברכת מזל וברכה למעגל-חייה החדש. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אמן. (לוחץ לה יד בשתי ידיו) שמעתי, שהמיניסטריון קבל אותך לאוניברסיטה.

האם:

דיברתי עם המיניסטר לתרבות, אניקו, הוא הסכים לקבל אותך כיוצאת מן הכלל.

חנה:

(מוציאה מתיקה את תעודת הבגרות ובשקט נפשי, בחיוך, קורעת אותה לשניים. הקרעים נופלים מידה. – כולם נדהמים. – אווי קופאת בעינים יוצאות מחוריהן). יוצאת מן הכלל. תודה. איננו רוצים להיות יוצאים מן הכלל. לא בגן-עדן ולא בגיהנום. אנו רוצים להיות כפי שהננו. ואם לא נהיה כפי שהננו, הרי גם זה יהיה תלוי רק בנו. – נוגע עד הלב ממש. כל נוצריה מטומטמת, אם רק עברה דרך קוף-המחט, מתקבלת לאוניברסיטה מאליה, ואני זקוקה לגדוד שתדלנים. ושמא עלי להיות גם יפהפיה? מזכיר האוניברסיטה רמז לי גם על כך ברמז חזירי למדי.

ליזה:

שיסתמאו מחינך היהודי, רבון העולמים! (צוחקים, היא נעלמת).

אווי:

(רוצה להרים את קרעי התעודה).

חנה:

(תנועת עיכוב) אל נא, אוויקה. בארץ-ישראל בין כך מרובים האינטלקטים יותר מדי. מה שנחוץ לנו שם קודם כל הוא עם של ידים עובדות.

הדוד:

המ, המ, אבסורד, לקרוע את הפרקלארה, המ, המ!

חנה:

(צוחקת ומחבקת אותו) דוד ארתור! איזה אבסורד נהדר היה, כשאתה קמת בבית העליון, פנית אל צורר היהודים הגראף שילאני, שלעג ליהודים המגדלים סוסים אצילים למירוץ, ואמרת: “כשאתם הייתם עדיין זוללי-סוסים בערבות טוראן, כבר אז היה המלך שלמה שלנו ממשיל בשיר-אהבה שלו את אהובת לבו שולמית לסוסה אצילה!” נכון? – נא לשבת, כבוד הרב.

הרב:

לא-לא, העלמה סנש.. סליחה, לקרוע את מיסמך-הכבוד של הממשלה, זה… לכל הפחות כפירת תורה.

חנה:

זה נכון, כבוד הרב, אנחנו היהודים הננו כופרי תורה מובהקים מאז-ומעולם. לפרעה מלך מצרים היינו כופרי-טובה, שהמצאנו ראשונים בהיסטוריה את שחרור-העם וחירותו, לטיטוס הרומאי, “ששון-האנושות”, שסרבנו לקבל את תרבות-רומא הנאורה, תרבות שודדים זוללים וסובאים שורפי נשים וילדים לשעשועים, לספרדים האינקביזיטורים, שלא הסכמנו להיכנס אל תחת כנפי-שכינת דת-האהבה ולהיות להם שותפים בעבודת-הקודש, וגם בעינוי אחיהם-לדת לרבבותיהם, וההיסטוריה הנאורה אין ספק, שתמצא אותנו פעם לכפויי-טובה גם לחלאת-האדם שבזמננו, אך הנה הגיע הזמן, שאנחנו בעצמונו נכתוב את ההיסטוריה, ולא בחסד הצנזורה של עמים אחרים. – אדוני הרב, יכבדנו נא לשבת עוד רגע. (הרב יושב).

האידו:

זה אמת וצדק, אניקו, אך כל אלה אינם מצדיקים את קריעת התעודה שלך.

רוזנת:

אנחנו נסדר לך תעודה אחרת במקומה.

ברונית:

בית הספר שלך, בארמאדאש, מתקשה בתכניתו להקים לו סניף – אנו מוכנים לעזור לו, ודי במלה אחת…

ג’גידא:

סליחה, אני בדעה, שלהיפך, דווקא את התעודה הקרועה צריך לתת במסגרת, כתעודת-גבורה לאניקו. בחיי, שזוהי גבורה! אני אפילו נזיפה בכתב לא הייתי קורע!

הרב:

מעשה-תגובה על עלבון אישי, אינו מעשה-גבורה.

חנה:

זוהי קריעת עלבונותי בבית-הספר כל השנים. (כולם זוקפים עינים בתמיהה).

ברונית:

קאטו, את יודעת על כך?

האם:

אני מתביישת, אך זה נכון.

חנה:

אַת, איממא, לך אין במה להתבייש. את לימדת אותי: “צריך אדם שיהא לו כוח מוסרי לבטל בלבו כל עלבון מפי בני-אדם שאינם ראויים לתשומת לבו של אדם ישר”. אלא שהעלבונות של הנהלת בית-הספר אינם כלפי, כי-אם כלפי עמי. להיפך: אותי היו אוהבים ומעריצים, ואילו את עמי היו מבזים – וזהו הגועל האמיתי. המיצוה הנוצרית: “המכה אותך על הלחי האחת, הושט לו גם את השניה”, מיצוה נעלה היא ליחיד, אך לא לעם. עם שיעשה זאת, יישמד בלי חמלה. – אדוני מורי הרב, אני איני מתכוונת בזה להתנקם במישהו, אני את כל העבר שלי קרעתי בתעודת-בגרותי: אני רוצה להיוולד מחדש הפעם.

האידו:

זה יפה מאוד, אין מה לדבר, להיות שוב תינוקת, מי אינו רוצה בכך? אך את זה אי-אפשר בלי אמא. מה דעתך, קאטו?

האם:

אניקו לא תסע. (דממה ארוכה) את צודקת, אניקו: את היום נולדת מחדש. הלא אַת אפילו לא ניסית עדיין לחיות. הסופר והיוריסט ההונגרי הגדול, אֶטווש קארוֹי אמר במשפט עלילת-הדם הגדולה: “כל העמים יש להם דאגות פוליטיות כלכליות ותרבותיות, ורק עם אחד יש לו דאגה קודמת לכול - לחיות, הוא העם היהודי”.

חנה:

זה נכון, איממה. דורות על דורות לימדו אותנו לחיות, לחיות, ובכל מחיר. וזה מובן: עם המחכה למשיח, לגאולה, צריך קודם-כל לחיות, וביחוד עם, שכל הזמן רוצים להשמידו. אבל הגיע הזמן שהנוער ילמד לדעת גם למות. בלי לדעת למות איזה טעם יש לחיים?

הרב:

לימדנוכן, סנש אננה, שהדת היהודית היתה מאז ומעולם דת-החיים: כתוב בתאוֹרוֹ: החוקים והמשפטים אשר יעשה אוסוֹם הוֹאוֹדוֹם ווֹחוֹי בוֹהם".

חנה:

ומעניין, שראשית כל תורה שהעברי הראשון, אברהם אבינו, לימד את נערו יצחק, היתה: למות. למעשה. על העקידה. העדיין אינם מבינים, שלא אני הנני הרוצה לנסוע, אלא כוח חזק ממני ומכולנו? רבבות אימהות הנאנקות לעזרה והצלה לעולליהן, המופקרים לחיות-טרף שלא היתה דוגמתן בתולדות האדם בעולם? – ומי יחוש לעזרה, אם לא אנחנו, הנוער? – וחבל, וחבל, שלא ניתן לי לספר פה את הכול –

רוזנת:

(קמה) אני מציעה (כולם קמים) לא להפריע היום יותר…

האם:

(ביאוש) רבותי… אתם עוזבים אותי לנפשי…

חנה:

(מחבקת את אמה, בחיוך) באמת, לא יפה: לעזוב את ילדתי (לוחצת את פניה אל פני אמה) בידי פרא-אשה כמוני!

ג’גידא:

פראקלארה שכזאת מסוגלת לכול.

ברונית:

אני מציעה, שנבא הנה מחר לפני הצהרים, טוב?

האידו:

וכשאניקו תבטיח לנו, לא לחפוז להביא את המשיח באווירון מהיר, אלא כמו שכתוב: “על עייר בן אתונות”, לאט-לאט… ולהתראות מחר בצהרים. (הולך).

האם:

מיקלוש!… הדוד ארתור!…

הדוד:

המ, המ, היא לא תברח, אבסורד! (פתאום) אני הנני הזקן במשפחה, או לא?! אניקו! את לא תסעי בלי רשותי! אבסורד, אבסורד!

אווי:

(כובשת את פניה בכר-הספה, בבכיה) היא כן תסע, היא כן תסע, היא כן תסע! אני יודעת!

חנה:

אם את מתנגדת, איממה, מובן שלא אסע.

(כולם, בהקלה: אם כן! – נה, את רואה! – זוהי אניקו! – זוהי בתך!)

(הטלפון מצלצל. דממה.)

ליזה:

(קולה) כן… כן, תודה… בסדר, בסדר. (נכנסת) תמרה ניז’ינסקי תיכף תבוא.

האידו:

אם כן להתראות. סרווס לכן.

(יוצאים).

האם:

(עוד תוך כדי יציאתם – כובשת את פניה בכפיה וממהרת אל החדר השני)

חנה:

(הולכת אחריה)

אווי:

(קמה מן הספה, מרימה ראשה, ממהרת ומרימה מתחת הפסנתר את שני קרעי התעודה, פותחת אלבום מבין המתנות ומכניסה אותם בדאגנות, אחר-כך לוקחת אחד מן הסרטים וקושרת את האלבום שתי-וערב)

(בחוץ צלצול).

חנה:

(נכנסת מן החדר, בלחש) אֵווילי, איממה שכבה, היא עייפה מאוד, היכנסי אליה ושבי על ידה שתירדם, לכי-לכי, ואל תיכנסי אלי עד שאקרא לך, מתוקתי. (אווי יוצאת)

ליזה:

(מכניסה את תמרה ואת מיהאי) אבקש לדבר בשקט, טוב? (נכנסת לחדר השני וסוגרת אחריה את הדלת)

(כל השיחה נמשכת בסוד)

תמרה:

קודם בא הצד הרשמי.

מיהאי:

חגיגי נורא! חשוב איום! רציני מחריד! נשגב מזעזע!

חנה:

אני יודעת (טוחנת כמו שיעור): "אנחנו משלחת קהיליית המבוגרות (דקירה באצבע בבטן תמרה) והמבוגרים (כן גם למיהאי) מזמינים את סנש אננה הפרקלארה וכולי וכולי וכולי וכולי למחר לנשף-הבכורה שלנו, הוא נשף-הטראמטראמטראמטראם (רוקדת עם שניהם טאקטים אחדים) הראשון בנשפי-העשור שבכל עשר השנים הבאות עד חתונת נכדינו המתוקים באשר נהיה, כה לחי, אוּף! (מושכת אותם אתה יחד לשבת. יושבים).

תמרה:

נה, כן, אם את אוכלת את הכול מפינו כתרנגולת זללנית!

מיהאי:

כתרנגולת? כבת-יענה!

חנה:

תודה על כל הכבוד הנחמד, אך צר לי מאוד, אני בקושי מאמינה שאוכל לבוא. ולכן – קודם כל הפתעה: המפקד העליון של מחתרת התליינים הוא רקטור האוניברסיטה לאפקין-קאלדי.

תמרה:

יוֹי!

חנה:

יוֹי – יוֹי –. זה “נודע” לו למיניסטר-התרבות – וכבוד הרקטור כבר נאסר, איממא אפילו אינה יודעת שהיא ביצעה את השירות החשוב הזה: תוך כדי בקשתה מאת המיניסטר להכניס אותי לאוניברסיטה אמרה לו זאת כבדרך-אגב.

מיהאי:

כן יאבדו!

תמרה:

אניקו… אני חרדה לך. הם מסוגלים להתנקש בחייך.

חנה:

מיהאי…

מיהאי:

התברר, שיש בינינו בוגד: פטר הצולע. (חנה ותמרה מביטות זו בזו) אך הכול כבר בסדר: המשטרה כבר עושה לו ניתוח גם ברגלו השניה.

חנה:

(עוצמת את עיניה) מיהאי, אני מבקשת אותך, אל תספר לי כלום מכל המעשים הללו.

מיהאי:

אניקו, אי אפשר להיות גם לוחם לצדק וגם רחמני לאויב-הצדק! – טוב, אניקו, לך לא אראה אלא את הצד השני של המטבע. ולנסיעתך עשיתי הסחה: אם יארבו לך, הרי “את תסעי בעוד חודש”.

חנה:

ומה גורל חייו של הבישוף אריוּס?

תמרה:

הוא כבר בדרך לרומא. מיד כשהראית לי את מכתבו של הקרדינאל מרומא, ביקרתי אצל הבישוף, באותו רגע הביאו לו ממשרד הנסיעות את כרטיס ההמראה שלו.

חנה:

איך הגיב?

תמרה:

בנשיקה על מצחי ועל לבי. ועכשו הפתעה גם לי: הוא יודע על “צלב-המגן-דויד”. אך אני לא הסתפקתי בזה, בקשתי ממנו הן-צדקו, שיושיט לנו עזרה מעשית. “אם תודיעו לי, מהי העזרה המעשית, – אמר לי – תקבלו ממני יותר מכפי יכולתי האישית”.

חנה:

ובכן, עם האפשרות, שאם יבא איזה לחץ, אסע מיד, אני נפרדת מכם בברכת סיסמת-הדגל: “נר-נשמה”. (קמה; גם הם) ובשובי כעבור שנה-שנתייים, אחד מן החברה יפגוש אותי במקום שאודיע לכם.

תמרה:

אניקו… אל תסעי עדיין…

חנה:

ועכשיו רק זה חסר עוד שתבכי, לא כן?

מיהאי:

(מוציא את ממחטתו ונופח את אפו) איזו רוח פרצים יש פה, פתאום קבלתי נזלת.

חנה:

בעיניים. – זה מדביק… (פתאום נופלת על צווארי שניהם, חביקה ארוכה. אך מיד מזדקפת. בלי פאתוס) תמרה… תמרה ניז’ינסקי, אַת בתם של אצילי-רוח גאונים: נכדתם של הטראגיקה הגדולה מארקוש אמיליה, ובתו של בחיר המוזה טרפסיכוֹרה, גאון-המחול שבכל הדורות ואסלאב ניז’ינסקי. תמריתי, זה מחייב הרבה. – ואתה אֶטווש מיהאי, סבא שלך, אטווש קארוֹי, נכנס לתוך הפאנטיאון היהודי כגבור הרוח במשפט עלילת הדם של טיסא-אסלאר, וכסופר-ענק וכמשפטאי גאוני הציל את חיינו ואת כבודנו בעיני כל העולם – אנו בטוחים בך כמו בעצמנו. עליכם לדעת, ששנאת-היהודים היא מחלה ממארת, שכל לא-יהודי נולד אתה יחד – – (צלצול בחוץ)

האם:

(קולה מן החדר) ליזי! (קולה של ליזי) אני הולכת! תמיד מפריעים!

חנה:

(דוחפת את תמרה ומיהי החוצה – ואל הנכנס) בבקשה אדוני. (מכניסה את הבלש)

בלש:

(מראה את סימן הבלשת)

האם:

(נכנסת ורואה, אחריה אווי)

בלש:

(בחיוך משתחווה) אל פחד, גברת סנש, אין כל רע. ניתנה לנו פקודה, להחיש את נסיעתה של העלמה סנש אננה מחר בצהרים. המחתרת אורבת לה. הלילה נשמור על ביתכם עד שתעלי על האניה “הדוּנא הכחולה” ושם נפקיד אותך בידי הקברניט. – זה הכול, ראש המשטרה מאחל לך דרך צלחה. (משתחווה ויוצא).

האם:

(בכאב ראש) מה קרה?

חנה:

איממא, הרקטור נאסר, הבישוף שלנו הפליג לרומא, הקרדינאל יתן לנו עזרה מעשית!

האם:

(מתמוטטת אל החדר השני. קולה) ליזי! ליזי!…

אווי:

(ממהרת ולוקחת את האלבום, שבו התעודה, ולוחצת אל לבה, אחר-כך רצה אל האם).

חנה:

(עומדת קפואה, עיניה תקועות באויר, לוחשת) נר-המשיח… ירושלים… איממא… (בעקשנות ובלחישה) מה תצעק אלי, דבּר אל בני ישראל ויסעו!

(רגע ארוך דממה, אחר-כך)

– מסך-פתאום –

המגדת

ובבתי-הספר ספּר יספּרוּ על אניקו-חנה, המצויינת בכל התלמידות שבארץ הולדתה, איך עמדה במיבחן-הכבוד העז ביותר בחיי בית-הספר: איך קרעה את תעודת-בגרותה לקרעים וזרקה אותה כסמל העבר שלה, המלא עלבונות ופגיעות בכבודה היהודי, בפניהם של נטולי כל כבוד אנושי בעולם.

תלמידת בית-הספר

… מי ידוע מעשה-גבורה נועז יותר בחיי נעוריה של נערה שהגיעה לתואר-התארים “מפוארת”? – זה היה השלב הראשון בסולם העולה למעלה-למעלה עד שערי התהילה הניצחית, צדיקי-עולם יבואו בם. – עוד כילדה רכה העריצוה אך התקנאו בה, התקנאו בה אך העריצוה חברותיה בבית-הספר לבנות העליה האפרתים-המיוחסים ורבות הבליגה עלי יגונה המר. אך היא ניצבה כסלע איתן, הבז בוז עמוק לנחשולי השנאה והקנאה גם יחד. באותה תקופה נצרבה בריצפת-הנביא ועיניה אורו: אכן ישנה השגחה עליונה בעולם והיא משגיחה בי ובוחנת את כליותי אם טהורות הנה. ואז כתבה את המפליא בכל שיריה:

הוֹי, כַּמָּה זֶה כַּבִּיר לְלֹא-תְחוּם

וְנִפְלָא וְנֶהְדָר וְסָתוּם

וְמָתוֹק וְנֶחְמָד,

שֶׁהִנֵּה רוּחַ, שֶׁהִנֵּה נֶּפֶשׁ

כָּל חַיַּי עָלַי חוֹפֶפֶת

בְּדַרְכִּי, לְעוֹלְמֵי-עַד.

צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת בֵּין הָעֳפָאִים,

וְאֵי-מִשָּׁם, מִשְׁמֵי גְבוֹהִים

עֵין-אֲדוֹנָי עָלַי מַשְׁקֶפֶת.

מי בעולם כתב שיר כזה – ובגיל חמש-עשרה? – ועין-אדוני המשקיפה עליה היא אשר קסמה על פניה את החיוך שלא היה כמוהו לחן: לאהַדה וחסד בשביל הידיד, ולבוז ושבט בשביל האויב. וכאשר באתה בשורת “החסד”, שיקבלו אותה באוניברסיטה בתורת יוצאת מן הכלל, שוב הופיע חיוכה בשאט נפש, ובבוז לגאיונים קרעה את תעודת-התפארת, עם העלבונות לעמה ועם כל עברה ביחד. ובנפש מטוהרת הפליגה לארץ-חלומותיה (קולה הולך וגווע) בה דרך-התהילה…

 

תמונה שלישית    🔗

1944. בקיבוץ.

חדרן של חנה, מלכה ואווי. חדר גדול בבית ערבי. שלוש ספות עם כרים קטנים. שולחן גדול, סמוך אליו, לאחורו, שלחן תפירה קטן ועל ידו מכונת-תפירה. שני ארונות עם מראות לבגדים; שידת-כוסות. שני קולבים זקופים. סביב השולחן כסאות. דופניים תלת-כנפיים. על השולחן מיחם וכל השייך לו. – על הקירות: תמונות – א.ד. גורדון, טרומפלדור, העתקי-אמנות, צילומים, ממעל לאחת הספות צילום האם.

מלכה ואווי יושבות ועובדות בתיקון בגדים, מלכה במכונה ואווי תופרת כפתורים. – כל השיחה שלהן מגולגלת תוך כדי עבודה.

אווי:

(מזמזמת שיר) אני כבר יודעת תשעה שירים, עוד אחד ויהיו עשרה. ביניהם שש הורות ושלושה מצבי-רוח. לכולם יש לי תווים.

מלכה:

מי העתיק לך את התווים?

אווי:

מי? בעצמי. אניקו מתקנת לי גם את התווים וגם את המלים. אנחנו אוספות את השירים לשלחם לחוץ-לארץ, אניקו אומרת, התעמולה המוזיקאלית מרושלת אצלנו. אניקו אומרת, המוזיקה היא הכוח הגדול ביותר בעולם. אמא שלי רצתה שאהא מורה למוזיקה אך אבא שלי רצה שאצטיין במאטמטיקה ואינשא לבנקאי ואעזור לבעלי בבאנקאות. אמא שלי אומרת, מי שיודע מלאכה אינו רעב לעולם ואבא שלי אומר, בעל מלאכה אינו מתעשר לעולם.

מלכה:

ומי ניצח בוויכוח, אמא או אבא?

אווי:

אניקו. היא משכה אותי הנה להיות חלוצה.

אווי:

מאימתי את מכירה אותה?

מלכה:

אני? כל ימי חיי. כשהייתי בת שלוש כבר לימדה אותי לקרא ולעשות בובות ולרקוד על חבל ולנגן בפסנתר ואחרי-כן…

מלכה:

ובת כמה היתה היא אז?

אווי:

היא? בת שבע. אחר-כך עזרה לי בשעורים ובחינוך ובנימוסים ובפרפרי-משי ובכול ואני מכירה אותה יותר מכולם, אפילו יותר מאמא שלה. לאם לא מספרים הכול, זה לא מעניין, ולחברה מספרים הכול. היא סבלה מאוד בבית-הספר. היא היתה התלמידה המצויינת ביותר בארץ והמשגיחה על כל התלמידות וכולן העריצו אותה. אך היו מורות שמררו את חייה. כאלו אנטישמיות. והיא הבליגה נהדר ולהכעיס גמרה פרקלארה. וכשהחוק האנטישמי דחה את היהודים מן האוניברסיטה נכנסה אניקו אל הרקטור ואמרה לו – אל תשאלי מה שהיא אמרה לו. והיא גלתה למשטרה שהרקטור הוא מנהיג המחתרת הזוממת להתנקש בחייו של הורטי ולמסור את השלטון לאנשי היטלר ימח שמו. הרקטור נעלם כעשן ואניקו עלתה לארץ. ואת כל זאת יודע גם ראפי, שגם הוא עלה לארץ ובכוונה היה לחבר הקיבוץ פה על-פי רצונה של הדודה קאטו, אמה של אניקו, כדי לשמור על אניקו ולא לתת לה לסכן את חייה ודודה קאטו רוצה שאניקו תתחתן ותתן לה נכדים והיא צודקת!

מלכה:

(בינתיים מזגה כוס מים ומושיטה לה).

אווי:

(שותה ומחייכת) תודה. (בנימה של תוגה) פה לא מכירים את אניקו. ואפילו אין רואים כמה היא יפה. אין שמים לב אליה. כאילו לא כלום.

מלכה:

אני שמה לב. היא בחורה לא רגילה. אני רואה. ואת רוצה שחנה תצא להונגריה?

אווי:

היא שואלת אותי? אם היא רוצה דבר-מה! אני חרדה מאוד. היא הולכת ממש ישר אל זרועות הרוצחים. (נאנקת מכאב: דקרה במחט את אצבעה) יוֹי! (מוצצת)

מלכה:

היא אינה הולכת, היא נישאת על כנפי-הגורל. יש לי כעין רגש כזה.

אווי:

לך יש רגש כזה, ואני יודעת!

מלכה:

היא מדגישה כל הזמן, שנוסעת היא להציל את אמה.

אווי:

מובן, אך מי יודע אם… הדוד מיקלוש, זה שנמצא עכשיו פה, אמר פעם, שמלאה היא כשרונות שהיא עצמה אינה יודעת עליהם, ורק כשרון אחד חסר לה: חוש השמירה על עצמה. כשאני מהרהרת באמא שלה… רוצה נכד…

מלכה:

אני דיברתי אתה על כך. היא דוחה כל אדם המתקרב אליה בכוונה כזו. אחד מהם עשיר, ובכן פסול מראש. שני, תייר מאמריקה, פועל מומחה בטכניקה עדינה, מוכן להשתקע בארץ אם תנשא לו – שוב לא טוב: למה התנה תנאי “אם תנשא לו”?! השלישי: לא צברה, הרביעי: צברה יפהפי – צעיר יותר מדי! יודעת. זה חצי שנה דופק על פתחי הקבוץ, רוצה להיות חבר בקבוץ, את מכירה אותו?

אווי:

מי? אני? כן. הוא קצת כזה (מראה על מצחה). מיסכן. הוא רוצה להתאבד.

מלכה:

הוא מסוגל לכך.

אווי:

מי? הוא? בגלל אניקו לא פלא, אילו הייתי בחור…

רפי:

(נכנס תיק פנקסנות בידו) האלו חברה! (מחווה קידה לאווי) צ’ימבוראסם! סלחנה לי בכל טובכן, אך הטייח עושה למשרד פודרה ורוז' (מראה) זאת אומרת רמונט, ועלי לבקש מכבודכן (קידה) פיסת-שולחן כזית לבצע את הבוכהלטריה שלי (קידה). תודה (קידה).

אווי:

רק בלי לעג, רפי.

רפי:

מי? אני? (יושב)

אווי:

אני זוכרת אותך כשגם אתה היית עדיין לובש דג מלוח כבוש בפארפוס….

רפי:

מי? אני?

אווי:

ואני כבר אז עדרתי ושתלתי יחפה בגינתה של אניקו! (רעש מטוס עובר על הקיבוץ. היא מאזינה, קמה אינסטינקטיבית מקומה, מחכה עד שהרעש עבר, ויושבת). זוהי אניקו. היא חוזרת ממרומים… אניקו אומרת, שאילו היה לה כשרון לחבר מוזיקה, היתה כותבת סימפוניה בשם “הללויה במרומים”.

רפי:

לכבוד החג שלה היום: הקיבוץ הסכים לנסיעתה להונגריה. היום לבשה את המדים.

מלכה:

הקיבוץ החליט…?

רפי:

סליחה, הקיבוץ לא החליט לא לחיוב ולא לשלילה, הקיבוץ השאיר לה את הברירה. היו טענות, שהקיבוץ לא יסכים, מאחר שאמה של אניקו שלחה לנו מכתב, שהקיבוץ יהיה אחראי לסכנת-המוות שבנסיעתה ושהיא מוחה בכל תוקף על שליחותה. ועל זה שאלה היא, מאימתי נרתעים החלוצים מסכנת-המוות? אולי אנשי-בילו, השומרים, אנשי-טרומפלדור, ובכלל, איזו סכנת-מוות הרתיעה פעם את בוני הארץ: נשק, או מאלאריה מאז ועד היום הזה? ובעיקר טענה, מאימתי שואל הקיבוץ בדעתם של הורים בנוגע לבניהם החלוצים?! – וכך החליטו למסור את הברירה בידה. – ובתור סיום אמרה: בחיי אדם ישנם דברים, שהברירה בהם היא בידי הגורל, ואחד מהם היא סכנת-המוות. – וכשהלכנו ראיתי אותה רושמת דבר-מה לעצמה, ארח-כך קמה, תקעה עיניה באוויר ומילמלה כמו איזו תפילה.

אווי:

הלוא אתה יודע שהיא תמיד עשתה זאת, עוד בבית הספר. (מראה, מרימה ראשה, מביטה באויר)…הדוד מיקלוש אומר, שהיא פונה לעצה אל אלוהים. וביחוד, כשאמא שלה מתנגדת לדבר מה…

מלכה:

היא היתה רגילה להתווכח עם אמא שלה?

אווי:

לא. דבר כזה לא היה.

רפי:

כמו פה בקיבוץ. היא מתנגדת להרבה דברים בקיבוץ, אך היא אינה מגלה זאת אלא ליומנה, וגם לו לא את הכל. ובקיצור נמרץ. יומנה אינו סוד אצלה.

מלכה:

אני יודעת, ביומנה כאילו היא מתווכחת עם עצמה, מפקפקת במעשיה, בערך חייה, אך עושה את המוטל עליה: מכבסת, עובדת אדמה, במטבח, במשק, עבודות-חוץ…

אווי:

ומשוחחת עם המורה הקטן והפיקח…

רפי:

וגם מתייעצת בו כמו בלעם הקוסם בתנך, אך בסופו של דבר – אם מישהו עומד לה בדרכה בכל תוקף, נסוגה היא לפתע-פתאום כמתחרטת ומבינה ומסכימה למתנגד, ולבסוף, כאילו מישהו לוחש לה את ההיפך, מחליטה ועושה את שלה…

מלכה:

מי למשל עמד לה בדרכה בכל תוקף?

רפי:

האם. אמא שלה.

אווי:

ועוד איך! לפעמים כמו סלע-הר! את הדודה קאטו צריך להכיר.

מלכה:

ואיך הסכימה בכל זאת שתעלה לארץ ישראל? ידוע לי שהתנגדה לה בכל תוקף.

רפי:

זאת היתה מלחמת הר בהר. ומלחמה בשקט, כמעט בשתיקה. את לא קראת את השיר שלה על אמא שלה? “מנין השקט הזה בלבך? – מנין למדת גבורה”? – שני הרים שקטים כביכול, אך בפנים, איתנים רותחים בקרבם. איש אינו מכיר אותה פה. תמיד שלווה, תמיד מחייכת, תמיד חולמת… פני ההר משוגשגים בצמחי-בר ופרחי-נועם וצפרי-שיר, אך בפנים רועד איזה מאגנט המושך אותה אל ההר השני, אל אמא שלה, ויחד עם זה כלפי איזה כוח לא ידוע. כשאני משוחח אתה ביחידות יש לי תמיד ההרגשה, שבינתיים מדברת היא גם אל מישהו אחר, וכעין פחד מסתמרר בי… אגלה לכן סוד: אני כתבי לדודה קאטו על הפחד הזה הממלא אותי עליה… ואני יודע, שלחנם… מלכה! וגם אַת אווי! עלינו לעשות את כל מה שביכולתנו לעצור בעדה, למנוע — —

חנה:

(מבחוץ נשמע קול צחוקה) תודה, חברה! כפתור ופרח, בלי פיק-ברך! (נכנסת במדי צנחנים) האלו אפרוחים! יש מכתב? איזו סערה בחוץ!

אווי:

מאת הדודה קאטו. (קמה כלפיה) הביטו, מדים! (מתבוננת בה) איזה מותק!

חנה:

(נגשת אל שולחנת הלילה שלה, פותחת את המכתב וקוראת, לעצמה)

רפי:

(מביט במלכה במבט-גומלין, נד בראשו)

חנה:

(קוראת מן האמצע) “שלומי טוב, רק שערותי קצת הלבינו…” לפעמים יש לי צורך לקרא את כל הווידוי של יום הכיפורים: אשמתי, בגדתי – כל החטאים יחד, וכולם כלפי נפש אחת – איממא שלי.

רפי:

ועכשיו הוסיפי עוד חטא אחד – על תנאי –: רצחתי.

אווי:

(מביטה ברפי, חדלה להתבונן במדי חנה וחוזרת לשבת)

חנה:

להיפך, רפי, בזה רוצה אני לכפר על כל חטאי לה: אני ממהרת להציל אותה. (זורקת את כובעה על מסמר הקולב) חברה, איזו חוויה! איזה הפלא ופלא! אווי, איזה צ’ימבוראססו! (מכניסה את המכתב למעטפה ומניחתו על השולחנת) תיכף אתאר לאיממא שלי את כל החוויה ומחר בצהריים נסע לקהיר ומשם נמריא.

רפי:

אניקו, את לא תמהרי להציל את אמא ולא תתארי לה את החוויה שלך ולא תסעי לקהיר ולא תמריאי.

חנה:

מדוע? סערה בחוץ? אך פה בפנים שקט ומנוחה שלמה.

אווי:

אניקו! מחר? (קמה אליה)

חנה:

(מחבקת) מחר, אוויקום. עד שנגיע לקהיר, יהיה מזג האויר מותק!

רפי:

ועד שתגיעי לאיזור הגיהנום…

חנה:

אתה שוכח, שאיממא שלי שם. ובכלל, רפי, אל נא תנסה להפחידני ולאיים עלי.

מלכה:

לגלות את הסוד לרפי, חנה? עוד לא מזמן רב כל-כך לא היה צורך להפחיד אותך. הרצאת לי אפילו על…

חנה:

אל יונה הנביא, אני יודעת, שנבהל וברח ישר אל לוע הדג (צוחקת). מתי היה זה! עכשיו נזכרת!… אחרי עשרים קפיצות נחשון? כבר אין לי חשק אפילו לחזור אל האדמה! אני כבר אזרח תושב באויר, באוירה של ארץ-ישראל, איזו תכלת שמים! איזה ענני טוהר! בקפיצה הראשונה, ב“טבילת האויר”, נדהמתי לרגע ועצמתי את העינים, אך מיד פקחתי אותן ובסנוורי האור, הנעים עד כדי מתיקות, מלמלתי ברכה: ברוך אתה אלוהי ישראל על המדינה העברית המאושרת.

מלכה:

על המדינה? אפילו אין ברכה כזאת.

חנה:

נדמה היה לי שיש. מדוע על המדינה? משום שהמדינה היא הכול: השמים והארץ וכל צבאם, והקשר שביניהם, בין ארץ ישראל ובין שמיה של ארץ-ישראל, כלומר, בין שכינת האומה ובין שפעת ברכותיה: אור-השמש, המטר, הטל והאוויר, הוא האדם שרוחו, נשמתו יונקת מלמעלה, וגופו יונק מאדמת הארץ. וברגע שהיניקה הזאת, היניקה משפע השמים מעל, או מאדמת המולדת, פוסקת חלילה, האדם יהפך לבהמה. (דממה) כן.

אווי:

ואחרי כן, אניקו?

חנה:

עדיין לא אחרי כן. זה היה רגע קצר שאין לו מידה. באותו רגע תקפני האושר: אושר שאין דוגמתו בחיים. שמעתי ממש, שקול אלהים מדבר אלי (דממה) כן.

מלכה:

איזה קול יש לו?

חנה:

כעין איזו המיה מתוקה. קול דממה דקה, הממלא את כל הגוף והנפש בלי שיעור. את כל חמשת החושים, האזניים, העיניים, החיך, הריח והמישוש. ועוד איזה חוש, חוש ששי: חוש האושר. כולי הייתי מוזיקה עדינה, כעין מקהלה מתוקה. והבינותי, שמעתי וראיתי והריחותי וטעמתי ומששתי, שזוהי אותה המקהלה שאנו רגילים לכנותה בשם שירת מלאכי-השרת. שירה בלי מלים, אך הבינותי ברור, שהקולות מתלכדים להרמוניה, שאילו ניתן לו לאדם לרשום אותה בתווים ולתת לה שם, היה יודע ברור, שזוהי “המולדת העברית” (דממה) כן.

אווי:

אניקו… אני רוצה לבכות (קופצת ומחבקת אותה, ראשה על חזה של חנה).

חנה:

לבכות. גם אני רציתי, אוויקום, אך לא יכולתי. ומשספגתי את המקהלה נזכרתי, שמישהו אמר לי לא מזמן, שבכל העולם העתיק לא היתה מקהלת-שירה לשום עם בעולם מלבד ליהודים בבית-המקדש: מקהלת-הלויים. (מושיבה את אווי למקומה) ועכשיו אגלה לכם סוד, אף כי כבר מותר לי לספר: שידלתי את הטייס האנגלי, שיתן לי הוראה קצרה להטיס את האוירון. וכעבור חצי שעה הושיב אותי על כסא ההגה, ותחת שמירתו טייסתי ועברתי את קו גבולות הארץ לכל רוחותיה, אך בינתיים “חתכתי” גם קווים אחדים אלכסונים של שני הגלילים, עברתי את העמק, השרון, חגתי בשמי ירושלים – ולבסוף שבנו הביתה. מובן, שמסרתי לו את ההגה וירדתי בקפיצה. משירדנו ועמדנו על האדמה, אמרתי לו: מה אתה כאנגלי, שמעולם לא טעמת את טעמו של חוסר מולדת, את הגעגועים לקום המדינה, מה אתה יודע, ראש גוי שכמותך מה זאת מולדת ומדינה! – הוא שתק וחייך: “ואת כבר בטוחה שתהיה לכם מדינה?” – פני הסמיקו וחוורו מכעס. לא ידעתי מה לענות לו. נטיתי את זרועי לכל ארכה ושריריה והטחתי לו סטירה כבמחבוט הכביסה. הוא חטף את לחיו והשמיע “גוֹט דם”! (מצלצלים לארוחת הצהרים) אך מכיון שאנגלי הוא, שוב חייך ואמר: “ועכשיו, כנוצרי אמיתי, עלי להושיט לך גם את הלחי השניה, לא כן?” – מיותר, אמרתי, אתה אינך אשם בדבר, שחוסר האינטליגנציות שלך אינו מגיעי עד כדי להבין, שהמדינה העברית כבר קמה ועומדת, ועליכם מוטל רק לעזור לנו לבוא לידי הכרזה. הלוא בין שיודעים אתם ובין שאינכם יודעים, בזה אתם מצילים את מלככם שלא יודח מכסאו. אם תזכו תראו, שאותם המלכים שאינם עושים זאת ולא יעשו זאת, יאבדו את כסאם, חוק ולא יעבור.

רפי:

כל זה טוב ויפה ונכון והכול, ורק קוץ קטן יש באליה זו, כפי שאומרים זאת בעברית יפה… (קם ואוסף את הניירות)

חנה:

שאני לא אסע, אני יודעת. אתה יודע מה, רפי? לא רק אני אסע, אלא גם אתה. כן, כן, רפי. (רואה עצמה בראי; מתמתחת קצת)

רפי:

(מביט בה ארוכות. גם מלכה ואווי קמות; רואות את טרזנותה) אין מה לדבר, אניקו, המדים הולמים לך.

אווי:

מותק.

מלכה:

(מסירה את כובע הצנחנות מעל הקולב וחובשתו לאווי) אל תתביישי אווי, עבר הזמן שבקיבוץ לא היה ראי. עד גיל מסויים כל הנשים חוטפות מבט בראי.

אווי:

(מיטרזנת בראי) עד איזה גיל?

רפי:

(תוך הליכה) עד גיל התשעים ותשע בערך. (יוצא)

בחורה:

(ראשה בפתח) צלצלו, חברה! מה זה, מוֹדא-שאו? (הולכת)

אווי:

(מחזירה את הכובע למקומו) אניקו, אני אביא לך, את צריכה להחליף בגדים.

חנה:

לא-לא, אוויקים, אני אכלתי סנדוויץ'. לכו, לכו ילדים. (מלכה ואווי הולכות, היא נזכרת) סליחה מלכה, רגע קט.

מלכה:

(חוזרת) אני יודעת, בורוש בא.

חנה:

כן, מאין את יודעת?

מלכה:

זה שעה נמשך הוויכוח בינו ובין הקיבוץ, הוא מאיים בהתאבדות אם לא יכניסו אותו כחבר.

חנה:

הרגיעי אותו, מלכיתי, הלא את משפיעה עליו כטיפת ואלריאן. תודה. (מלווה אותה בחביקה אל הדלת עד צאתה. – עומדת ומהרהרת רגע ארוך, אח"כ מוציאה מן המגירה נייר מכתבים עם מעטפות, ויושבת לכתוב. וכבר כתבה שורה, פתאום נפל מבטה על תמונת האם, מהרהרת ונמלכת – מקמטת את המכתב וזורקתו, אך מיד מרימה אותו, ויחד עם חבילת נייר המכתבים והמעטפות מכניסה את המקומט אל המגירה. מתחילה להחליף את בגדיה ונכנסת אל אחורי הדפניים).

האידו:

(קולו מבחוץ) זה פה. תודה. (דפיקה בדלת) אפשר להכנס ולנגן לך על העצבים?

חנה:

(אחרי הדפניים) לי אין עצבים! בבקשה!…הדוד מיקלוש! יאֵי!

האידו:

(נכנס) הגם את העצבים נתחו ממך? שמעתי, שרק את הכליות הוציאו לך: שלא יהיה לך מוסר כליות.

חנה:

(נופלת על צווארו, מנשקתו פעמיים ושלוש) הדוד מיקלוש! איזו הפתעה מתוקה!

האידו:

נה, נה, תיכף נראה אם היא מתוקה כל כך.

חנה:

(מסירה את כובעו ותולה על הקולב ומושיבה אותו) במה אכבד אותך, הדוד מיקלוש?

האידו:

(מחזיק את שתי ידיה, מרחיק אותה מעצמו ומסתכל בה, אחר-כך נוטל מן הקולב את כובעה, חובשו לראשה) יפה מאד. וכעת הגישי לי תה עם מינימום סוכר ומכסימום לב, כפי שאבא שלך זכרונו לברכה היה אומר לדודה מאנצי בביתנו.

חנה:

כך היה אומר אבא שלי? (היא מוזגת לו תה)

האידו:

מלה במלה. (שם לו סוכר ובוחש)

חנה:

מאין אקח כל כך הרבה לב, הדוד מיקלוש?

האידו:

מאבא שלך ז"ל, הוא היה כולו לב. – וכעת שבי וכתבי מכתב.

חנה:

(כבר עושה תנועה) למי, הדוד מיקלוש?

האידו:

לאיממא שלך. קחי נייר ועט וכתבי. (טועם מן התה)

חנה:

(מוציאה את נייר המכתבים, אחר כך גם את המכתב שתחילה בו וקימטה אותו. מיישרת את הנייר ומראה לו) זה כתבתי לפני רגע.

האידו:

(קורא) “איממא שלי יקרה”. בסדר. הפתיחה טובה. וכעת שבי והתחילי שנית: “איממא שלי היקרה” רק ההמשך יהיה אחר.

חנה:

(יושבת ממולו) אולי לא, הדוד מיקלוש?

האידו:

אי אפשר. שלי יהיה קצר בהרבה. ממש טלגראפי. האינך מרגישה שמפני זה הפסקת את מכתבך, כדי שאני אכתיב לך אותו.

חנה:

אולי תכתוב בעצמך, הדוד מיקלוש, מי כמוך מומחה לכתיבה בסגנון שלך?

האידו:

אני רוצה את כתב ידך שלך. (שותה) “איממא שלי יקרה. (היא כותבת) אני בריאה ושלמה ועומדת להתחתן”. (היא מרימה את ראשה, פוקחת עיניים) כתבי, כתבי. “ועומדת להתחתן”.

חנה:

הדוד מיקלוש! אין שום בחור באופק.

האידו:

יהיה, יהיה. אחרי שתשלחי את המכתב, יהיה. כתבי (היא כותבת) “ועומדת להתחתן”. נקודה. “ואני מחכה להסכמתך”.

חנה:

(שוב מביטה) הסכמה להתחתן, או לבחור החתן?

האידו:

לשניהם כאחד. “אני מחכה להסכמתך ומודה לך מראש, איממא שלי היקרה”. לחתום בבקשה.

חנה:

(מביטה רגע וחותמת).

האידו:

(מעביר את הנייר אל עצמו) וכעת גם אני. (חותם) מעטפה, בבקשה. (מוסרת לו. הוא סוגר את המעטפה ומוסר לה) את הכתובת, בבקשה.

חנה:

(כותבת את הכתובת ומוסרת לו. הוא מכניסו לכיסו) כעת מכתב אל החתן, הדוד מיקלוש. ורק עוד שאלה קצרה: כמה ילדים ומה יהא הראשון, ילד או ילדה?

האידו:

זה כבר לא תלוי בך, אניקו. (שותה ומדליק סיגריה)

חנה:

תודה לאל. ומי הם המחותנים שלי?

האידו:

עדיין לא ידוע. איני מכיר אותם. וגם זה לא תלוי בך. אך מה שתלוי בך, הוא, שתחדלי מכל הזיות שלך, שאינן הולמות נערה יפה ובריאה כזו, שיר-השירים חי ופורח כמוך, איך היה אבא שלך אומר? “יצירה אלוהית לפרס נובל!”

חנה:

כך היה אבא שלי אומר?

האידו:

מלה במלה. – ובכן: את, כילדה נורמלית בהחלט, תצייתי למישהו, הרוצה שתחדלי מכעין-תכניות ותתחתני כדת משה וישראל, הבינות?

חנה:

ומיהו המישהו הזה? רצון אבא שלי ז"ל? ובודאי גם רצונה של איממא, אם אינני טועה. בקיצור: נכד, לא כן?

האידו:

טעות: זהו רצונך שלך בעצמך. הגידי נא אניקו, הבאמת אין בך שום מגמת אהבה רצינית טבעית, לבחוֹר סוף סוף בבחור כהלכה? ראיתי בחורים ארזי-לבנון מתהלכים פה בקיבוץ.

חנה:

כבר הספקת, הדוד מיקלוש? אני לא הספקתי עדיין. אגיד לך את האמת: אין לי פנאי.

האידו:

חכי-חכי, דומני שכבר שמעתי פעם את הרפרן הזה… לא מפי אמא שלך? כמובן, בשמך!

חנה:

אולי. אם כן הרי זה מטבע טבוע בנפשי משכבר הימים.

האידו:

אז אולי נפנה לפסיכיאטר?

חנה:

(צוחקת) פרויד הוא גדון, אך מה הוא מבין בהיסטוריה הישראלית? אולי הוא גם פוליהיסטור, אך נדמה, שאילו היה חי כיהודי בתוך הטראגדיה היהודית, לא היה מסתפק במסות אפילו לא גאוניות, כגון על משה רבנו, אלא היה כותב לכל הפחות ספר על געגועיו מדעת ושלא מדעת. בהכרה ובתת-הכרה של עם ישראל למולדת, למדינה.

האידו:

אניקו, אני הולך אינני לא אבא ולא אמא שלך, ואפילו לא בחור המחזר אחריך, ואני אומר לך: את, את, אניקו, צריכה לכתוב ספר כזה. אל תחכי לפרויד, ואת גם תכתבי את הספר הזה, את יודעת מדוע?

חנה:

כדאי לשמוע, מדוע.

האידו:

אינך יודעת? מטעם אחד, שהוא שניים: אלף, את חיה ואת הוגה את רעיון הספר הזה, ובית: – וזה העיקר – יש לך הכשרון לכך. אניקו, את נולדת למשוררת, לסופרת, מבינה?!

חנה:

(מביטה בו)

האידו:

אניקו, אל תפקפקי בכשרונך, זה אני אומר לך.

חנה:

אתה מבהיל אותי, הדוד מיקלוש. שהרי אתה חינכת דור, ואפילו שני דורות של סופרים בארץ מוצאך. אם כן, מדוע אינך מרגיש, שאני מוכרחת לעשות דבר, שאני חיה והוגה אותו יותר מכל ספר ומכל שיר בעולם?

האידו:

(אחרי שתיקה קצרה) אמנם עדיין אין הדבר מחוור לי כל צרכי, אך… אמרי לי, אניקו: את מרוצה מחייך בקיבוץ? את מרוצה בחלקך?

חנה:

סוף כל סוף שאלה אל הענין. אני מרוצה מאד בקיבוץ ושמחה בחלקי, עד כמה שאדם רק יכול להיות שמח בחלקו בעולם. אמנם, גם העריץ פוליקראטס היה שמח בשלטונו ובאושרו, וגם דיוגינס היה שמח בחלקו בחבית שלו. – גם העבודות השונות בקבוץ וגם בחברה שבו בכל אשר לכל אני מרוצה במאה אחוז. רק במעשי עצמי אינני מרוצה, כלומר, בחוסר-המעשה, באפס-המעשה שלי בעצמי.

האידו:

אני יודע, זהו אותו הפקפוק הידוע שלך.

חנה:

ברור, התכונה החשובה ביותר בחיי האדם היא, לפשפש במעשי עצמו ובמעשי החברה שהוא חי בה. ומבחינה זו מדידים את מנוחתי שני דברים, ושניהם עתיקים בחיי עמנו מימי היותנו עם ומדינה. אני שואלת את עצמי לא פעם: האם באמת זה כל תפקידי בחיים? האם כל זה לא יוכל להתקיים גם בלעדי? אמנם, זוהי שאלה טפשית, אך לא לגמרי חסרת הגיון. ותולעת ממארת כוססת בי: הלא כל הקיבוצים הם בעצם הקן שלי – והנה, בקיני זה החם והאוהב הולכת ופושה אותה המארה העתיקה האיומה ביותר שבכל המארות: שינאת-חנם. כלומר, שנאת המפלגות. ומה אני עושה כנגד חטא קדמון זה? מתענגת בהנאת העבודה, אחרי כן מתרחצת בים קיסריה, בפלמביץ' שלנו – פלמביץ‘? מהו פלמביץ’ שלהם בלי יום עבודה לפני הרחיצה?

האידו:

מדושנת-עונג שכזאת!

חנה:

ותוך כדי רחיצה שכזו בא פתאום גל שוטף וטופח לי על פני – ואני שומעת קול צריחה מזעזעת ונוקבת את המח: צריחת אלפי אמהות מעונות עם ילדיהן הנמקים ביסוריהם – עד כדי להוציא את האדם מדעתו. אמור נא לי הדוד מיקלוש, מה טוב יותר: זיקנה מופלגת מאושרת, שבעת-עונג, שבעת-בטחון באלוהים בלי טענות ומענות, או מיתה בלא-עת?

האידו:

(מהרהר) אם מרבים לדבר, אומרים גם שטות: “מה טוב יותר?” כאילו שניהם טובים בעיניך והשאלה היא רק, מה מהם טוב יותר?

חנה:

אני יודעת, שזו שאלה שטותית, אך לא שאלתיה אלא להגיד לך, שאני, שום מיתה אינה מעניינת אותי בכלל. אנו חיים בימים מחרידים כאלה, שאלוהים הסתיר את השגחתו הפרטית מפנינו, ואין לנו אלא הכלל כולו, כלל-ישראל, האומלל למעלה מכל שכל והיגיון. בימים הללו חדלת להיות יחיד, פרט. היום אינך אלא אבר כאוב ואנוש מגוף ההמון, המון הנאבק במקהלה, מקהלת-תופת אדירה, מקהלת מעונים, מיוסרים, בוכים, נאנחים ונחנקים. כל מין קול בעולם, קול-יללה הוא: הילדים מייללים בשירי הילדים שלהם והאמהות בשירי-הערש שלהן, תינוקות של בית-רבן גונחים בניגון-הגמרא שלהם, החסידים מתעוותים ביסוריו של רבי אמנון קציץ-הרגליים בתפילת “ונתנה תוקף” שלו, האורטוריום “אליהו” של מנדלסון צווה בצרימת-יסורים להחריש אזניים, איינשטין אוטם אזניו משמוע את שירת-היקום הצורחת עד כאב-מוחו הגאוני.

(דממה)

האידו:

ועל זה רוצה את לתת תשובה, אניקו?

חנה:

(שותקת, ראשה נשען בין כפותיה) לא התשובה חשובה, הדוד מיקלוש. במקום תשובה על מעשי אלוהים, או הגורל, או השכינה, עלי לענות קודם כל, וגם בסופו של דבר, על השאלה: מה אני עושה למראה ולמשמע כל הגיהינום הזה? – יש לי תכנית והיא מסיקה את דמי זה-מזמן. (דממה) אך תכנית זו אינה ניתנת לעת-עתה לפרטה. (דממה) עצם הדיבור עליה, סכנת-הרס יש בו. (דממה) ישנם עיסקי-לב, שעצם הבעתם מפה לאוזן היא דקירת מחט בטרפש-הלב.

האידו:

אני מבין. זה סוד. איני מן המחטטים בסודות. אבל… אותי מענין הדבר בעצם רק במידה שהוא ממלא אותך – וכפי שאני רואה: בלי שיור. אולי אסתפק במלה אחת, בתמצית שבתמצית?

חנה:

תן לי הדוד מיקלוש את המכתב לאיממא. (הוא מוסר לה, היא פותחתו) את המלה הזו אכניס לתוך המכתב במקום המלה הריקה “להתחתן”. המלה הזאת היא “המדינה הישראלית”. –

האידו:

(מהרהר) מלה לאו-דווקא קדושה. להיפך, היא דווקא חילונית פוליטית, אם אינני טועה.

חנה:

אתה כן טועה, הדוד מיקלוש. אתה זוכר את המושג “שכינת ישראל” שלמדתי מפי משורר עברי שם?

האידו:

זוכר, הכרתיו.

חנה:

ובכן. השכינה הישראלית, אם תרצה, הגניוס הישראלי, שהוא דמות דיוקנה של האומה הישראלית, היא גם אלוהי-האומה, או שר-האומה. וכסאו של שר-האומה היא המדינה – בלי הכסא אין המלך מלך, בלי המדינה שר-האומה הוא בגלות. זוהי גלות-השכינה. אך יותר מזה אל תשאל, הדוד מיקלוש.

האידו:

וגם לא צריך יותר. אף כי אני – את יודעת זאת פעוטתי –אני מקשיב לך בחשק רב. אילו אבא שלך זכרונו לברכה, היה שומע אותך מדברת כך על היהדות, היה נרפא לאורך ימים ושנים, והיה מגדל פיאות וזקן. ובכן הלאה, הלאה יקירתי, דבּרי, כי שומע תלמידך הזקן.

חנה:

ואם אכתוב לך, הדוד מיקלוש, או אתן לך אות חיים באוירון או ברדיו בדבר-מה הנוגע לי, אתן לך סימן, סמל: “נר-המשיח” (דממה) האוירון והרדיו יהיו שני המכשירים שלי (דממה) ובכלל עליך להבין מהיום והלאה, שאני אדבר בסמלים ומהם תתפוס את ההיקף שבדברים.

האידו:

אשתדל – למשל?

חנה:

למשל: “איינשטיין” (דממה) “הרבי” (דממה) “האפיפיור”.

האידו:

להבדיל, אניקו, כך אומרים.

חנה:

לא-לא! חס וחלילה! תראה, הדוד מיקלוש, שלא.

האידו:

(מעמיד פנים של תמיהה)

חנה:

כלום אומרים “להבדיל” בין המלך דוד ובין המלך כורש? (דממה) כתבתי לו מכתב: "גדול האפיפיורים שבכל הדורות יהיה פיוס ה-12 שיתן את ידו לכונן את מדינת-ישראל על מכונה, להקים את הבית השלישי, ולהיות מעוטר בתואר המשיח כמו המלך כורש – – "

האידו:

שוב צדקת, אניקו. אמנם, לא כל כך טוב, כשאדם תמיד צודק: חשוד הוא אדם כזה, שאינו מסוגל להודות בצדקתו של אחר.

חנה:

אני מקווה, שאתה הדוד מיקלוש לא תחשוד בי בחוסר נימוס כזה. אך הלא תודה, שישנם דברים, שאחד משני הצדדים הגה והרהר ושקל וטרח בהם ויודע אותם, והשני לא.

האידו:

אם כן, אניקו, אני הגיתי והרהרתי ושקלתי בדבר, ובתור איש היודע אני אומר לך (קם): הסירי את מדי-הצנחנים, את תכריכי-המות הללו, והחזירי אותם לרשות – את לא תזוזי מן המקום הזה! (נגש אליה צעד) מבינה, או לא? (דממה) ואולי רוצה את גם לדעת, מדוע: משום שאמא שלך אינה רוצה! במכתבה, שהביא אותי עכשיו הנה, היא כותבת: “איני רוצה לדעת על שום תכניות ועל שום רעיונות ועל שום משימות בעולם, אני רוצה אך ורק בדבר אחד: שאניקו לא תזוז מן הקיבוץ. ודע לך. מיקלוש, שברגע שיוודע לי, שהיא המריאה, אני אשים קץ לחיי”.

חנה:

(עוצמת עיניה רגע ושוב פוקחתן) כך כתבה?

האידו:

כך כתבה. ויש לי הרושם, שאת אינך מכירה את אמא שלך. כשם שאמא שלך אינה מכירה אותך, וששתיכן ממקור אחד חוצבתן. ושתיכן יוקדות לדבר אחד: לפרי-בטנך המתוק, נערתי הנהדרת!

חנה:

(כמעט בצחוק) הבתולה הקדושה שתלד את המשיח, לא כן?

האידו:

הניחי למשיח! שאת בתולה ואת קדושה, את זה גם המשיח יעיד עליך, אך דבר אחד ברור, אניקו, שכל התכונות הנשיות שלך, שאת נחמדה, יפה, חיננית ומקסימה, כל התכונות המושכות הללו לא ניתני לך – איך את אומרת זאת? – בחסד השכינה – אלא כדי לקחת את לבו של בחור אחד – כמובן קיבוצניק – שיחד אתו תבצעו את התכנית הנהדרת, המשיחית והמיסטית ביותר בעולם: תינוק בשר-ודם, יהודי פעוט, צורח, מחייך, זולל חלב ודייסה, וכשיגדל קצת, יגיד לאבא שלו: חמור! – מכל מכתב שאמא שלך כותבת לי, מבצבץ ומפעפע מאמץ ורצון ותפילה וכליון-נפש אחד יחיד ומיוחד: נכד.

חנה:

זאת אומרת, זהו כל הכשרון שלי? לאחרת אינני מסוגלת?

האידו:

מדוע לא, להיפך: יכולה להיות גם ילדה, ועוד איזה בחורה!

חנה:

אתה עושה מהכל קומדיה, הדוד מיקלוש.

האידו:

(נגש אליה) הלוא את מבינה בדראמטורגיה, אניקו. – כדי שחייך לא יהיו לטראגדיה. (יושב) יעקב אבינו חלם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע בשמים, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. אך מזלו היה, שבבוקר “ויקץ יעקב והנה חלום”. מה עשה? הלך וחפש לו בת זוג וייסד לו משפחה – ועוד איזה משפחה! את כנראה רוצה להגיע עד ראש הסולם, ושם למעלה להתעורר חלילה וחס! אני אינני רוצה לא טראגדיה ולא קומדיה, אלא חזיון-חג, אניקו, חתונה עם מרש-הכלולות של מנדלסון (קם אליה). אניקו, את אינך יודעת….

אווי:

(נכנסת, עטה אל האידו כחץ מקשת ונופלת על צווארו אלמת)

האידו:

הביטו, צ’ימבוראססו שכזאת. שק שלם של ברכות הבאתי לה, והיא יושבת שם ולועסת מנות כפולות של איזה מאכל אלמוני – טעמתי ממנו, וגם בקשתי את המתכונת בשביל הדודה מאנצי; מאכל-מלכים ממש! ואיפהי הקידה שלך?!

אווי:

סליחה, דוד מיקלוש (מחווה קידה עמוקה). פה צוחקים על כך. כשאני רוצה להצחיק, אני עושה מעשי-נימוסים.

האידו:

מעשי-נימוסים בלי נימוסים טובים, מובן שזה מצחיק.

חנה:

מדוע, הדוד מיקלוש? מצאת דבר-מה נגד הנימוס בקיבוץ?

האידו:

חס וחלילה! זהו כבר הקיבוץ השמיני שאני מכיר, ועלי להגיד: כל הכבוד!

אווי:

זאת אני מאמינה, דוד מיקלוש! איש לא הציק לי פה עדיין אף-כי-הוא-זה! (מראה באגודל-ואצבע) ואפילו לא כמחמאה ורבע.

האידו:

אפילו לא במחמאה ורבע? זה כבר לא בסדר.

אווי:

(בשפה רפה) זה נכון… כתבתי זאת לדודה קאטו וגם היא ענתה לי, שזה כבר יותר מדי. (גשם חזק)

האידו:

זאת אומרת: פחות מדי – אה, הדודה קאטו! אילו היא היתה פה – כפי שאני מקווה בקרוב בעזרת (אל חנה) בעזרת השכינה הישראלית – היתה עושה כמו לאססאל: מלמדת את החלוצים ללבוש כפפות לבנות אחרי העבודה. אתם עושים היסטוריה ישראלית חדשה, שבה יהיה מעמד העובדים המעמד האריסטוקראטי.

אווי:

צ’ימב… סליחה, זה יהיה נפלא! (מטרות-עוז ורעם)

חנה:

אריסטוקראט, אווי, אבל לא סנוב.

האידו:

בהחלט.

אווי:

מה זה בעצם סנוב?

חנה:

סנוב זה אידיוט, שאין לו דעה עצמית, אלא מתנפח והולך אחרי המוֹדא, ואם יש לו כסף, שואל כמה זה עולה? ואם אין לו כסף, הריהו מבין את הכל ומבאר אפילו את איינשטיין, ובמבינות כזאת, שהשומע אותו בוחל ממנו הצדה ועוזב אותו כמו את החיה הקטנה הידועה, ששכחתי את שמה. – את יודעת, אווי, שאיממא שלי אינה שונאת שום אדם ישר בעולם, ורק מין אדם אחד שנוא עליה, גם כשהוא ישר – הסנוב. (ברק ארוך, אח"כ רעם) הסנוב כשהוא מתאהב-כביכול, מתאהב רק ביפיפיה מפורסמת, כגון מלכת-יופי, הרחוקה מאוד מטעמו הפרטי. (ברק ארוך – דממה – רעם אדיר) חבל שלא זכיתי לראות ברק כזה כשהייתי ממעל לעננים….

האידו:

היית רואה, שהברק לא בא מן השמים.

חנה:

כשם שהמלחמות אינן בידי-שמים, אלא בידי בני-אדם הטיפשים. (גשם סוחף)

מלכה:

(נכנסת רטובה) הו, איזה רעם-זעם! – עדיין נמשך המשא-ומתן בין בורוש ובין אליעזר בשאלת רצונו של בורוש להיות חבר קיבוץ.

חנה:

(מציגה) מלכה, זהו הדוד מיקלוש שלנו.

האידו:

(לחיצת ידים) וזוהי בוודאי מלכה שלנו. – אגב, בורוש זה היה אצלי פעמיים. הוא בחור דווקא סימפאטי, אך – –

אווי:

הוא קצת (מראה על המצח) לא לגמרי בסדר.

האידו:

ומה את רוצה, שבחור מאוהב יהא בסדר? הסדר הוא, שהבחורים והבחורות יהיו מאוהבים.

חנה:

ולא כמוני, מה?

האידו:

גם את מאוהבת, אך עדיין לא ברור לך, במי. לעת-עתה את חושבת, שאת מאוהבת באיזה סמל, באיזה אידיאל, באיזה משיח וכדומה… ואינך יודעת, שאידיאל זה אינו אלא לבושו של בחור בריא, שהוא ארז-הלבנון, האדמה שהוא חורש, היא היא המולדת, ריח הרפת שלו הוא ריח-הדודאים שבשיר-השירים, העצים שהוא נוטע, זהו יער-הכרמל, עבודת-הכביש שלו, היא סלילת הדרך למלך המשיח, החמור שהוא מחמר, חמורו של המשיח, הצריף שלו, הוא ארמון בית-המלך, המיטה שלו, אפיריון שלומה, והתינוק שיוולד לו, הוא הדור החדש, דור-הגאולה – והמעניין בדבר, שכל זה הוא גם אמת לאמיתה!

אווי:

בורוש אומר, שאניקו היא ארץ ישראל שלו…

האידו:

ומה דעתו על נסיעתה של “ארץ ישראל” שלו?

מלכה:

אני דיברתי אתו על כך. מדבריו הוצאתי, שברגע שיראה אותה במדים, יעשה קץ לחייו. מובן, שלך אניקו, לא ספרתי זאת. למה לבלבל לך את המוח…

האידו:

אם כן, עוד סיבה אחת לא לזוז מכאן. אך אני אינני מחפש סיבות. את לא תסעי!

חנה:

טוב, הדוד מיקלוש. אם אתה כל כך מתנגד, מובן שלא אסע. (דממה) אולי אני באמת איני מסוגלת לעשות שום דבר. (דממה) הלוא אני יודעת מי אני (דממה) ושלא נפש כמוני מיועדת למעשים. (דממה) אמנם דבר אחד אני יודעת: למות, אם נחוץ. (דממה) אתה מאמין בי הדוד מיקלוש, שאין בי אף שמץ מאימת-המות?

האידו:

(מביט בה ושותק)

חנה:

טוב, אל תאמין.

האידו:

די שאת מאמינה לעצמך.

אווי:

גם אני מאמינה לך.

חנה:

אני לא שמאמינה, הדוד מיקלוש, אני יודעת זאת. הבחנתי בעצמי, שברגע הקפיצה מן המטוס אל האויר, היה לי כאילו אבא שלי המנוח זרק אותי דרך שעשועים באויר, ואני עפתי לתוך זרועותיה של איממא שלי. (דממה)

האידו:

הוא עשה זאת לא פעם.

חנה:

זהו הנשק היחידי שאני מצויידת בו (דממה). ואותו רוצה אני לנטוע בלב הנוער שלנו (דממה). והלא יחד עם הנשק הזה צריך שיידע אדם גם לעשות מעשים נועזים במערבולת-דמים זו (דממה). האגדה מספרת, שמשה רבנו רועה הצאן נבחר בגלל מעשה רך ועדין הנוגע עד הלב: הוא ראה גדי עייף וחלש, לקח אותו על כתפו. – אך מתוך התנ"ך נודע לי, שאותו רועה רחום עצמו התחיל את שליחותו לאלוהים במעשה רצח. של רשע (דממה), המכה את רעהו. (דממה) את המצרי (דממה). לא צדקו תלמידי הרב מנצרת (דממה). המשיח צריך שיהי דוקא לא רך, מוכה ומעונה-יסורים, אלא איש מלחמה (דממה). בקרוב תראו שאיינשטיין, איש המוסר הנעלה ביותר בעולם, שגילה את המשוויה המתמאטית האיומה ביותר בעולם, את משווית הפצצה האטומית “א שוה אֶם צאֶ בחזקת שתיים”, מוכרח יהיה לבסוף להסכים להטיל אותה (דממה). לא למפלצת האדם הטבטונית לחש אלוהים את המשוויה, אלא לאיינשטיין היהודי, ובוודאי לא מפלץ אדם יתן פקודה להשתמש בה, אלא אחד מתלמידיו שלו במוסר אנושי (דממה).

האידו:

לפעמים, בשעת-רצון שלו, לוחש הוא לנביאיו לא רק דברי-תוכחה, אלא גם “נחמו, נחמו עמי”.

חנה:

(לא הקשיבה) רוצה אני לערות מדמי אל תוך דם הנוער שלנו… כן (דממה), שיחד עם זה, שיידע למות בלי פחד, יחנך עצמו להרגיש הרגשה מוחשית את כאב זולתו (דממה). לא רק רגש רחמים לסבלו של אחר. אלא ממש כאב פיזי (דממה). בימים האחרונים קרה, שאחת מחברותי חתכה בסכין באצבעה, מיד הרגשתי כאב, את כאבה-שלה באצבעי (דממה) וכאילו נזל דם (דממה).

האידו:

נה-נה, קצת גוזמה.

חנה:

זה רק כשאני גורמת את הכאב (דממה). אך צריך אדם להתפתח אפילו עד לידי מדרגה כזו, שירגיש את הכאב עוד-קודם שהוא עלול לגרום אותו למישהו (דממה). אני כואבת את כאבו של בורוש (דממה). כואב לי, שאני גסה אליו. גסה וטפשה. טפשה וגסה.

האידו:

בת אביך אינה יכולה להיות טפשה וגסה, ובת אמך אינה יכולה להיות גסה וטפשה.

חנה:

מוזר, הדוד מיקלוש, איך זה, שביחס לכל אדם בעולם אני מצליחה להיות טובה ואדיבה, ואפילו לבבית, ומדוע אני אכזרית ביחס אליו, דווקא ביחס לאדם האוהב אותי? רשמתי לי מלים אחדות ביומני עליו, אך מחקתי. אפילו זה לא.

האידו:

כלל גדול הוא: אשה נאהבת ואינה אוהבת, אכזרית היא לגבר המאוהב בה.

חנה:

ואין יוצא מן הכלל?

האידו:

יש אחת, אַת.

חנה:

הלוואי ויכולתי, הדוד מיקלוש. באניה ספר לי חסיד אחד, שהרבי שלו אמר פעם בתפילתו: “רבונו של עולם, אינני רוצה מתענוגות גן עדן, ואינני מפחד מפני יסורי-גיהנום, רק לאהוב אותך אני רוצה!” איזה יופי! איזו מתיקות! (דממה). בורוש המסכן (דממה).

האידו:

כשראיתי אותו בפעם האחרונה היו פניו כפני פאקיר. הוא שלח לך לירה, לא כן?

חנה:

מאין ידוע לך?

האידו:

הוא גילה לי את הסוד, שיודע הוא שאת תשלחי לו חזרה בדואר החוזר, אך רצה שבידו יהיה איזה חפץ שאת נגעת בו.

אווי:

הוא כבש את הלירה כמו פרח, כמו קמיע, יש לו בכיסו ספר-תהילים, כזה קטנטן, בו הוא שומר על הכסף.

חנה:

הביטו! כולם יודעים את הכול, ורק אני לא.

אווי:

הוא גם אמר, שאת קדושה, ושאין איש מרגיש בכך שאת קדושה. ושכעין אש עצורה בעצמותיך.

האידו:

זה דווקא בסדר, את האש הזאת צריך להרגיע, ומה?

חנה:

(לא הקשיבה) אש… בעצמותי… כאילו משהו בקרבי מחכה לניצוץ, לזיק, לגץ, לגפרור… הדוד מיקלוש, אני כל כך חיכיתי לך!… כשטסתי ממעל לעננים, שם למעלה… התחילה פתאום לזמזם בי שירת מקהלה כבירה ובמוחי זיגזג לי – לקפוץ! בלי לחכות לאות. אך מיד הרהרתי: גבורה? אקרובאטיקה אינה גבורה. גם לא לתוך המוות. ונזכרתי, שמישהו סיפר לי פעם על איממא שלי, שכשהיתה תלמידה למוזיקה, הלכה במדרכה, באה החשמלית, עברה ילדה ונפלה באמצע מסילת החשמלית, צעדים אחדים לפני החשמלית הדוהרת, קפצה איממא שלי וכהרף-עין חטפה את הילדה ונפלה אתה יחד על המדרכה כשהחשמלית גזה כמעט על רגלה, אך הצילה אותה. זאת היתה קפיצה אל זרועות המוות – אבל למען חיי הילדה. והנה גם בורוש רוצה להתאבד – לטובת מי?… בינתיים קיבלתי את האות קפוץ. קפצתי, ותוך כדי ירידה היתה לי שהות לשקול את כל הבעיה, שזגזגה בי תוך רגע כמירמה: גבורה… לא אקרובטיקה, אלא קרבן… אך לא לאלוהים… אלא לאדם… למען מי שהוא… את חיי?…. אין אדם יכול להקריב את חייו אלא פעם אחת… אם כן… להקריב את החיים בלי הרף… יום-יום… אידיאלים… אידיאלים רמים… צריך להתחיל קודם כל בשלילה: לא לעשות שום רע לשום אדם… ואחר-כך לעשות טוב, לתת אושר… לא-לא, לא לכל העולם, לא לאנושות, אלא אך ורק לאדם יחידי, למישהו… משה, בודהא, סוקראטס, ישו, צדיק זה וזה, איינשטיין, נתנו פעם למישהו אושר? הדוד מיקלוש! טוב, לא אסע, אך אני מוכרחת לעשות משהו!… איזה מעשה… אני נחנקת באפס מעשה!…

(מבחוץ נשמע קול ירית אקדוח. הם קופאים. רעש ותנועה בחוץ)

אווי:

אוֹי אמא! (ממהרת החוצה. אחריה האידו).

חנה:

(לוחצת את לבה יחד עם זרועה השמאלית, בעיניים עצומות מקשיבה) חי (דממה). הוא חי (דממה). הוא חי. (בזעקת לחישה) חי! (דממה) הוא חי! (באנחת הקלה) חי. (מביטה קפואה)

מלכה:

(קולה מבחוץ) לא-לא! הנה הנה! אני יודעת מה שאני עושה! הנה, אל חדרי!

(מלכה, האחות ואדית מכניסות את בורוש, מוליכות אותו בזרוע עליונה. הזרוע חבושה והכתונת מוכתמת בדם על הלב. הן משכיבות אותו על המיטה. האחות מטפלת עדיין בתחבושת. – אחריהן נכנס האידו. בידו האחת האקדוח, ועל זרועו השניה מעילו של בורוש).

חנה:

דם. –

אווי:

(נלחצת אל חנה).

מלכה:

(אל חנה) הרגעי, הוא יהיה בסדר, (אל בורוש) תשכב קצת ויטב לך. (אל חנה) הכדור פגע בקבּוֹרת היד ושפשף את העצם.

חנה:

מה קרה?

מלכה:

בורוש רצה לעשות שטות.

האידו:

(מוסר את האקדוח לחנה. שם את המעיל על השולחן. מתוך המעיל נופלים כמה חפצים. ביניהם ספר קטן. האידו אוסף את החפצים ושם אותם על השולחן).

מלכה:

יוסף היכה מידו את האקדוח.

האידו:

(בודק את הספר הקטן. אל חנה) ספר תהילים. (מוציא מתוך הספר שטר-לירה אחת כרוך בנייר-משי. מוסר אותו לחנה).

חנה:

(מביטה באקדוח – מניחתו על השולחן. מביטה בלירה – מוסרת אותה להאידו, המחזיר אותה לתוך ספר התהילים הקטן).

מלכה:

(מוזגת כוס תה).

חנה:

(אל האחות) מותר לי לדבר אליו?

אחות:

כן. רק שלא יזיז לעת עתה את הזרוע. אני אחזור כעבור רגעים אחדים לקחת אותו באמבולנס. (יוצאת)

מלכה:

(מגישה כוס תה אל פיו) בורוש…

בורוש:

(אינו מגיב)

מלכה:

בורוש… קח לגימה, בורוש.

בורוש:

(פוקח עיניו. מחפש את חנה. שוב עוצם את עיניו).

חנה:

(תוקעת עיניה באויר, לוחצת את לבה) הצדיק ואלוהים – – רק לאהוב אותך, רק אותך – – אני אוהבת אותך – – רק אותך (תוך כדי הבטה באויר ממששת את זרועה יחד עם לבה במקום הפצע של בורוש).

מלכה:

אניקו…

חנה:

(מתעוררת) כן.

מלכה:

(מושיטה לה את הכוס ומרמזת לה שהיא תגיש לבורוש את התה).

חנה:

(נגשת אל בורוש, לוקחת את הכוס ומגישה אל פיו) בורוש… (שמה את זרועה תחת ראשו, כפופה עליו, נוגעת בכוס בשפתיו, מרימה קצת את ראשו).

בורוש:

(פוקח את עיניו לרווחה. מביט בה, טועם).

חנה:

עוד… עוד… עוד…

בורוש:

(שותה, גומר את הכוס).

חנה:

(מוסרת את הכוס לאווי. מביטה בעיניו, אחר כך מניחה את ראשו, יושבת על שולי הספה, נשענת בשתי זרועותיה לשני צדדיו של בורוש ומתכופפת עליו. מביטה בעיניו רגע ארוך בלי לגרוע עיניה מבורוש) מלכה.

מלכה:

(ניגשת).

חנה:

את היית במקום בשעת המעשה?

מלכה:

כן. בשעת הויכוח של יוסף בדבר בקשתו לקבל אותו כחבר הקיבוץ. – והמוזר שבדבר, שבעצם לא היה כבר ויכוח כלל: יוסף הודיע לו על ההסכמה הפרינציפיונית, אם גם את תסכימי לכך. ועל זה…

חנה:

אני מבקשת ממך, מלכה, לכי ומסרי ליוסף, שאני מעולם לא נדרשתי לחוות את דעתי בענין בורוש, וכך מובן מאליו, שלא התנגדתי לו מעולם. – לכי נא יקירתי. תודה, תודה.

מלכה:

(ממהרת בשמחה החוצה).

האידו:

(אל בורוש) חבר בקיבוץ בז לחיים? זה לא מן המידה, בורוש.

חנה:

בורוש אינו בז לחיים, הדוד מילקוש, הוא בז למות. – בורוש, אני רוצה לשאול אותך דבר מה, אתה אוהב אותי?

בורוש:

(הופך פניו אל הקיר, בוכה חרישית).

חנה:

(מוציאה את ממחטתה ומנגבת את עיניו).

האידו:

(רוצה לצאת) אני אלך לראות את האפרוחים שלך, אניקו.

חנה:

לא-לא, הדוד מיקלוש! להיפך, אתה נחוץ לנו. הלא אתה יודע שלפניך אין לי סודות. לי בכלל אין סודות (קמה, לוקחת את האקדוח ושוב יושבת). בורוש, הרי לך האקדוח.

האידו:

(פוקח עיני בהלה).

חנה:

אל תיבהל, הדוד מילקוש (שמה את האקדוח לצדו של בורוש) וכעת שמע בורוש. אני נוסעת (דממה). לכמה זמן, אינני יודעת (דממה). שום איש אינו יודע לכמה זמן הוא נוסע (דממה). רבבות נפשות מחכות שם (דממה). מאז היינו לגוי, לא חכה עמנו בציפיה איומה אשר כזאת (דממה). ובתוך הרבבות הללו, עוד נפש אחת: איממא שלי (דממה). עמנו מחכה שם בגיהינום (דממה). עלי הוטל לבוא אליו ולבשר לו, שפה מחכה לו גמול לסבלות-התופת שלו (דממה). מולדת (דממה). אבל לפני שאסע, נחוץ גם לי שאדע, שנפש אחת מחכה לי פה (דממה). אתה רוצה לחכות לי? (שמה את ידה על מצחו).

בורוש:

(אחרי שתיקה ארוכה שם את ידה שלה אל פיו ולוחצה בקדחת).

חנה:

(לוקחת את ספר התהילים שלו הקטן, מוציאה מתוכו את הלירה) אתה שלחת לי את שטר הכסף, ולא ידעת למה שלחת לי. (דממה) בשטר זה אני מאורשת לך, בורוש, כדת משה וישראל. (מחזירה את הלירה לתוך התהילים ושמה לכיס החולצה שלה) וכעת חבקני ונשקני כדת משה וישראל. (שמה את ידה תחת לראשו ולוחצת את לחייה על פיו).

האידו:

(משתומם, אינו מאמין לעיניו. הוא ואווי מביטים זה בזה).

חנה:

הדוד מיקלוש, אתה עד נאמן לנו.

האידו:

(מגמגם) בחפץ-לב… באושר…

חנה:

(שוב לוחצת את ראשה לראשו) וכעת – הלא יודע אתה, שאני נוסעת. אבל הלא כעת זקוקה אני גם להסכמתך,, לא כן?

בורוש:

להסכמתי (דממה).

חנה:

אמור, יקירי: “אני” – אמור

בורוש:

אני…

חנה:

“מוסר בזה”…

בורוש:

מוסר בזה,

חנה:

“את ארוסתי כדת”…

בורוש:

את ארוסתי כדת,

חנה:

“לרשות שכינת ישראל”,

בורוש:

לרשות שכינת ישראל,

חנה:

“בידי המולדת”,

בורוש:

בידי המולדת,

חנה:

“לחיים”,

בורוש:

לחיים,

חנה:

“ולמוֹת תהילה”,

בורוש:

ולמות תהילה,

חנה:

“אמן ואמן”,

בורוש:

אמן ואמן.

(לוחצים את ראשם זה לזה, היא מנגבת את דימעותיו ואת דימעותיה כאחת).

בורוש:

(מביט בעיניה) אֶת חיי רוחי, לרשות המולדת (לוחצה אל פניו) אניקו…

(דממה ארוכה, בחוץ רעש מכונית)

האידו:

האמבולנס.

חנה:

אני הנני המאושרת ביותר בעולם. (דממה) ואתה?

בורוש:

(מנשק את שתי ידיה).

חנה:

(שמה לכף ידו את האקדוח) וזה שלך. (דממה) לאדם מאושר, שום נשק בעולם אינו מסוכן.

אחות:

(נכנסת אחריה מלכה) האמבולנס.

חנה:

(ביחד עם האחות ומלכה רוצה לעזור לו לקום).

בורוש:

תודה (עושה עכוב, וקם לבדו)

(חנה ובורוש מתחבקים. בורוש יוצא עם האחות ומלכה).

(השמש יצאה מנרתיקה).

חנה:

(מלווה אותם עד הפתח, חוזרת צעדים אחדים. – עוצמת עיניה) הוא מאושר. (דממה) כמה שאני מאושרת! (כובשת את פניה בכר ובוכה)

האידו:

(מביט ארוכות בחנה, אחר-כך) מעשה רב כזה עוד לא עשתה שום אשה בעולם. –

רפי:

(נכנס, בידו העתון). הגרמנים נכנסו לאלכסנדריה!

חנה:

(פתאום מזדקפת) מי נבהל מהם?! (דממה, תוקעת (מרימה ראשה, מזדקפת) מי נבהל מהם?! (דממה, תוקעת פגרים מתים – – והצלתיך ביום ההוא – – קול קרא והלכתי – – הלכתי כי קרא הקול. (דממה)

האידו:

(שם לה לתוך ידה את המכתב לאם) בעצמך תמסרי לה.

חנה:

(מתחלחלת קט, בשקט בהחלטה נחושה) רפי, הלילה אמריא.

האידו:

(וחנה מתחבקים).

אווי:

(עומדת בעינים קפואות פקוחות לרוחה).

(לאט-לאט מסך)

המגדת

וסביב מדורת גדנ"ע, בלילות-ירח בהירים ספּר יסוּפּר על המעשה הרב, אגדת הגבורה הנפשית למען אשרו של אדם, מעשה אהבה עילאית של חנה סנש בת העשרים ושלוש.

גדנעית

– – – ובארץ-חלומותיה המריאה לדרך-התהילה הניצחת. שני ניגודים התרוצצו בנפשה כל הימים: הבטחון המוחלט ביעוד-חייה, והפקפוק בכוחה המוסרי, החשש, שמא אין היא מסוגלת לקרבן אישי, למעשה טוב ומיטיב למען אשרה של נפש סובלת אומללה?

בשנת 1947, כשהייתי בת חמש, סיפרה לי אמא שלי על לבה של אניקו בת השלוש: ביום הולדתה השלישי שאלו אותה הוריה, איזה מתנה רוצה היא? – אניקו התישבה בחיקה של הסבתא שלא, חיבקה אותה וענתה: “תרשו נא לי איממא ואבבא, לאהוב את הסבתא יותר מאת כולכם!” – היום אנו כבר יודעים, שאניקו היתה תלויה כל ימי חייה באמא שלה כפרי על עץ. אך כדי לגרום קורת-רוח לסבתא, הבליגה על לבה. מי מבינינו יודע להבליג למען אושרה של נפש זקנה? – כשהייתי בת שמונה, שמעתי איך אמי סיפרה לאחותי בת העשרים על הבלגתה של אניקו בת הארבע למען אמא שלה: אמא של אניקו חזרה מנופש הקיץ ובבית חיכו לה בקבלת פנים חגיגית. אך פתאום חלתה הילדה וחומה עלה עד 39 מעלות. מה עשתה? קמה והתלבשה בבגדי חג והכינה את הפרחים. כשבאה אמא שלה, הרגישה שילדתה חולה, התבוננה בה וראתה שהיא בקושי עומדת על רגליה. – מיד לקחה אותה והשכיבתה במיטה – באותו רגע בא הרופא ונזף בכל המשפחה. –

והנה, כוח מוסרי זה עמד לה למעשה רב זה, כעין אגדה דמיונית על אהבת בשר-ורוח, שתחילתה חמלה ורחמים, וסופה אהבת-גומלין של שני איתני-טבע: תאומי-כוכב, הנזקקים בזיקת אושר-בראשית לחיים ולמוות. חנה לא ידעה מעשי-מישחק בחיים, כשם שבן-זוגה לא ידע חיים לחצאין, ולבסוף, כשבאתהו בשורת מותה, שם קץ לחייו. (קולה הולך וגווע) הסופג מלא-נפשו מן האור….

 

תמונה רביעית    🔗

(ביער יוגוסלוויה. מער בשולי היער, סביבו עצים עבותים. – ביקתה, שחזיתה פתוחה כלפי הקהל. בה שולחן קטן וכסא, בקידמתה. – מדורת זרדים מתגחלת. – מסביב בשולי-היער גזעי עצים גדועים לישיבה, מהם אפילו בעלי משענת לגב ולזרועות, חטיבה אחת מן העץ. הקרקע חלק, זרוּע עלים. – העצים מלבלבים. – קולות צפרי-אביב שונות.

משך כל התמונה: מרחוק יריות מכל המינים, צעקות, שירה, פרות גועות, סוסים צוהלים, בכי-ילדים, קריאות אמהות, הכל למקוטעין, אלה אחרי אלה וגם יחד. ולפרקים שקט, הכל בסרוגין. עם פתיחת המסך יושבים סביב המדורה דוב וצבי).

דוב:

(יושב ומנקה נשק).

צבי:

(מתהלך הנה והנה, מודאג, מרוגש, מעשן בלהיטות בעצבנות) שבוע ימים… שבוע ימים… שבוע ימים רצופים… (תמיד מאזין במבט כלפי היער).

דוב:

לא הפעם הראשונה.

צבי:

שבוע ימים? לא! פעם נעדרה יומיים, פעם שלושה ימים, פעם תעתה ביער וחזרה כעבור ארבעה ימים…

דוב:

סליחה, היא לא תעתה. מילוש אומר, שהיא לעולם אינה תועה.

צבי:

מילוש! מילוש חושב אותה לנביאה!

דוב:

ומיליציה אומרת, שהיא גחלילית המאירה בלילה.

צבי:

אוה, מיליציה! מיליציה מתפללת אליה! זה נכון! אליה יכול אתה להתפלל כמה שאתה רוצה! כמו לפסל! היא בשלה! תמיד היא צודקת! תמיד!

דוב:

וגם בזה היא אשמה?

צבי:

(מביט בו) אולי רוצה אתה לומר, שהיא באמת צודקת?

דוב:

לא. רק בשעה שהיא אומרת דבר-מה.

צבי:

היא צודקת, מה? בכל מה שהיא מתווכחת. זה פאנטאסטי! וביחוד בפוליטיקה!

דוב:

היא מתווכחת? סליחה. אולי שמעת שמישהו מתווכח אתה? שמישהו מתנגד לה? הלא ראית בנשף: כל הקהל היה מוכן להתגייר. פוליטיקה. סך הכל יש לה נושא אחד: המדינה היהודית. ומה שהיא מכנסת לנושא זה! כל מה שאתה רוצה: בוטאניקה. זואולוגיה, אנטרופולוגיה, אוֹרניטוֹלוגיה, ארכיאולוגיה, אוֹרנאמנטיקה, מוזיקה, ובכלל: כל תשע המוזות וכל שבעת פלאי-העולם. וכל זה: מדינה יהודית.

צבי:

היא בכלל מדברת על המדינה העברית כעל עובדה גמורה הבנויה תלפיות! אווי סיפרה לי, שגם שם בבודפשט איימה על רקטור האוניברסיטה במדינה יהודית. אמוֹר לי, דוב, למה בכלל הסכמנו לקחת אתנו בחורה להרפתקה כזאת?

דוב:

אמור לי צבי, את מי בכלל שאלה וממי ביקשה הסכמה? מאיממא שלה? מן הקבוץ? מן האנגלים? זאת אומרת, היא ביקשה כביכול, כמו שהמלכה ויקטוריה ביקשה הסכמה מאת הלורדים, לייצור את “תקופת-ויקטוריה”, בדיוק.

צבי:

מילא, קצת הגזמה. יש לי הרושם שאתה קצת נתפס לה. לא כן?

דוב:

ואני יש לי הרושם, שאתה קצת מאוהב בה. לא כן?

צבי:

אינני יודע… אין אדם בוחן את עצמו ברנטגן.

דוב:

העיקר, שהיא בוחנת את כולנו ברנטגן. (מביט לתוך קנה הנשק) ומשום כך היא שולטת בנו כחפצה. (שתיקה)

צבי:

אולי חזרה הביתה אל הקיבוץ?

דוב:

מה פתאום? היא תחזור? מנין לך השערה טיפשית כזו?

צבי:

מנין? לפני ימים אחדים ביקשה ממני לבאר לה את פרשת יונה הנביא. פתאום אמרה: גם הנביא אינו עושה את מה שעושה בחשבונות לחיים ולמוות. והוסיפה: מוזר, נביא מתחרט לפתע-פתאום ובורח מפני אלוהים. איזו טפשות היא זאת?

דוב:

ובכן? משום כך בורחת היא עצמה מפני השליחות? איזה הגיון הוא זה?

צבי:

לבסוף קמה ואמרה בצחוק קל: “כדאי לנסות ולברוח, ולראות אם יבלע אותי הדג ואלוהים ילמד אותי לקח! לברוח אַת רוֹצה, חנה? אני אתן לך לברוח! את תשובי תיכף ומיד לנינוה ותעשי את שליחותך, הבינות?”

דוב:

אם כן, אולי עברה לנינוה, להונגריה, אולי נתנסתה בינתיים באיזו… אם לא בדג, הרי באיזו… מי יודע במה?

צבי:

אם כך… נזוז גם אנחנו! (זורק את זנב-הסיגאריה אל המדורה, ומיד מדליק אחרת) אני לא אחכה…

רפי:

(מופיע) האללו, סקרנים! (טוחן) הכל בסדר, המשק בסדר, הפלחה בסדר, הדגים בסדר, הרפת בסדר, המדגרה בסדר, הלול בסדר, המטבח בסדר, הבחורות והבחורים בסדר, הפעוטות והפעוטים בסדר, ואחרון אחרון חביב החמור בסדר וה…

דוב:

(עוד לפני “אחרון חביב”) סטופ, סטופ, סטופ, ואתה בסדר?

רפי:

אני? סליחה. (משתחווה) אווי ואני בסדר.

דוב:

(קם) תן ידים! אלף מזלים טובים! (מחבקו) צ’ימבוראססו!

צבי:

(מחבקו) אין כמוכם! ואווי נתנה לך לנסוע בלעדיה?

דוב:

למסע-כלולות נהדר כזה! ליוגוסלביה הרומאנטית!

רפי:

אתם חושבים, שקל היה לעצור בה? איפה אניקו?

צבי:

היא… אנו מחכים לה… אנו מחפשים אותה…

רפי:

איפה מחפשים?

צבי:

לא הפעם הראשונה… היא משוטטת…

רפי:

מתי הלכה? איפה היא משוטטת? ביער? עוד מעט יחשיך!

דוב:

רפי… זה לא טיול לחדרה. היא נמצאת בפעולת גישוש.

רפי:

(מביט בשניהם) דבּרוּ דברים ברורים! איפה היא?

דוב:

הא לך דברים ברורים: זה שבועיים…

רפי:

מה? שבועיים? איפה היא (בטון הולך ונרגש) איפה אניקו?! איפה אניקו!! (תופש בכתפי צבי ומנענעו) איפה אניקו!!! (נגש אל דוב) איפה אניקו!!! (בלחישת חרון) איך נועזתם?! (יושב וכובש פניו בכפיו) ואני באתי להכריח אותה חזרה אל הקיבוץ. (קם כנשוך נחש) מי שלח אותה לגישוש?!

דוב:

רפי, הירגע. ראשית, איש לא שלח אותה. את אניקו שולחים? ושנית…

מיליציה:

(מופיעה) מילוש…

צבי ודוב:

(ביחד) איפה מילוש?

מיליציה:

הוא בא עייף ורצוץ ורעב ומלוכלך, השקיתי אותו ספל קפיר, ופתאום נזכר בדבר-מה ורץ…

צבי:

ואניקו?

מיליציה:

הוא בא בלעדיה… (מרימה את סינרה אל עיניה)

דוב:

זוהי אשתו של הדוד מילוש, וזה הידיד רפי. (רפי לוחץ לה יד)

מיליציה:

אני מיליציה. הידיד רפי ודאי רעב.

רפי:

מיליציה, איפה היא אניקו?

מיליציה:

(מנגבת עיניה) המתוקה תבוא, אני יודעת. אם אניקו לא תשוב אלינו, אז אין אלוהים. (מרימה סינרה ובורחת).

צבי:

מיליציה, מיליציה!

מילוש:

(קולו מבין העצים) הניחו לה למיליציה שלי, (הוא מופיע ונגש) אם אניקו תאחר עוד יום אחד, לא יישאר בה ביפהפיה שלי במה להרביץ בה. אני רואה פה ידיד חדש מארץ הקודש. (נגש אל רפי ולוחץ לו יד) אני מילוש.

רפי:

שמי רפי, רפאל. ידיד מילוש, מה על אניקו?

מילוש:

(מוציא את מקטרתו מתוך המגף שלו ומדליקה בגחלת המדורה, מעשן).

מיליציה:

(מופיעה, נגשת על בהונות רגליה. נשענת אל עץ ומקשיבה).

מילוש:

אניקו תחזור. מיליציה שלי אומרת, שאם אניקו לא תחזור הרי אין אלוהים. אך זה לא נכון. יש אלוהים, משום שאניקו תחזור.

רפי:

הידיד מילוש, שבועיים ימים!

מילוש:

ובכן מה? משה בן-עמרם התבושש ארבעים יום וארבעים לילה…

רפי:

מה אתה יודע עליה. ידיד מילוש?

מילוש:

הקפטן רמסיי קיבל את הידיעה, שנפלה.

(תנועות תגובות שונות, מיליציה מתייפחת. דממה)

מיליציה:

(פורצת) לא נכון, לא נכון, לא נכון! הוא משקר!

מילוש:

מובן שלא נכון. אילו היה נכון, הייתי עוזב פה את הכול ונכנס למינזר יהודי בעיר הקודש. (דממה) מה אתם יודעים מי היתה נערה זו! (דממה) האפיפיורים מכריזים נשים לקדושות. כלום יודע האפיפיור בירושלים, כמה קדושה היתה נערה זו? בשתי עיני (מראה) ראיתי את המלאך שהיה מלווה אותה שעל בשעל. (דממה) בתחילה לא זזתי מעקבותיה. (דממה) תנו לי לספר את דבר הנחש שראיתי בעיני. (דממה) לפני כשבוע וחצי, אכלנו יחד בבקתתו של קצין פרטיזן צרפתי. היה גם יין מובחר. שתינו, היא כמינהגה לא שתתה. (דממה) את דבריה סבאנו בצימאון יותר מכל יין חריף בעולם. השיחה נסבה עליה: אחד הפרטיזנים שאל אותה, איך זה נערה צעירה כזו לקחה על עצמה משימה שכזו? ואחד המסובים העיר בצחוק, שכדאי היה לראות אותה, איך היא מקבלת פני עכבר? “לא הייתי נוגעת בו, אלא הייתי מאכילה אותו” אמרה, והוסיפה: “במי נוגע בעל חיים מתוק זה לרעה?” – אך הגברים המשיכו בהתלוצצותם על חשבון הנשים, על פחדנותן המפורסמת. – אניקו השתתקה ולא יספה לטעון נגדם. אני כתמיד התבוננתי בה – והבחנתי כעין חוורון בפניה. שאלתיה, אולי כדאי לה לנוח קצת? – היא לא ענתה. פניה היו שקטים, וכשראיתי בה כעין חיוך, נרגעתי. אף כי שתיקתה התמיהה אותי, שכן מישהו מבינינו פּנה אליה באיזה שאלה והיא לא ענתה, כאילו היתה קפואה… ולבסוף הזדעזעה פתאום ונתנה קול צעקה: “הדוד מילוש! הבט!” – אני מביט ועיני קמות: נחש ארסי יוצא-זוחל מתחת לשולחן… בבת יד אחת חילקתי אותו בגרזן חגורתי לשניים! הגברים החוירו כסיד, הלוא הנחש עבר בין כפות רגליהם. רק אניקו ציחקקה ואמרה: “חבל שלא השחרתי אותו קודם בדיוֹ. היה מתווה תו שחור על רגלי היחפות. אתם תסלחו לי, שאחרי מהלך כזה הרשתי לעצמי להסיר את נעלי תחת השולחן. – בתור ידידה של חוה אמנו לא פגע בי. אך מזל, שלא החליק על רגליו של אחד מכם, ג’נטלמנים. כדאי היה לראות, איך אתם הגברים מקבלים, לא עכבר מתוק קטן, אלא נחש ארסי”, אמרה וצחקה בפעמוני הגרון שלה. נו, מיליציה יפיפיה שלי. מה את היית עושה במקומה?

מיליציה:

(מצטלבת) אֵם אלוהים תשמרני כשם ששמרה על אניקו (מנגבת את עיניה).

מילוש:

ואת ששת השדים איך סידרה? – בפעולת הגשוש שלה סיירה את עמק הביצות ואני מאחוריה כעשרים מטרים מן הצד. (דממה) פתאום קפאתי: ששה שדי שחת עמדו פתאום לפניה ברוֹבים שלופים: “האלט!” אני עמדתי אחרי עץ עבה למדי. וכבר קלעתי בניצרה פתוחה – ופתאום אני שומע אותה אומרת להם בלשונם, ובפשטות גמורה: “לכו, לכו חברים, אתם לא מענינים אותי, אתם רק מפריעים לי, לכו מהר, אך לא ימינה, לא ישר לתוך זרועותיו של האויב, אלא דרומית מערבית, מהר, מהר!” השדים הלכו כששה אידיוטים מטומטמים, ואני השכבתי אותם בבת-אחת כבחרמש. – נו, מיליציה יפיפיה שלי, מה את הייתה עושה במקומה?

מיליציה:

(מצטלבת) מה אני, אניקו, שאם-אלוהים מגינה עליה בכנפיה?

מילוש:

אמור נא, ידיד רפאל שלנו, אתה ראית פעם את אניקו נוהגת בסוסים כבסערה?

רפי:

בחמור שלנו היתה נוהגת כבעלת מקצוע ותיקה, ואם מישהו היה נוגע בו במגלב, אוי ואבוי לו.

מילוש:

אם כן, אני ראיתי אותה. כלפני חודש ימים ארבנו אחרי כביש-דרניצה. הופיעה עגלה גדולה מלאה צרכי אוכל עד להתמוטט וארבעה אויבים שומרים עליה. הורדתי אותם אחד-אחד בארבע כדורים ומיד רצתי אליהם והרגעתי אותם שלא יפרפרו עוד. והיא – קפוץ! כבר ישבה בעגלה וכבר דפקה את הסוסים וכבר נעלמה אחורי הגבעה כאילו בלע אותה ערפל ואני נשארתי עומד כמטומטם. ורק כעבור יומיים סיפרו לי, שבכפר דיקיץ' הנשרף חילקה את שלל האוכל לאימהות ולילדים הרעבים. – נו, מיליציה יפהפיה שלי, מה את היית עושה במקומה?

מיליציה:

במקומה לא הייתי עוזבת פה את ידידיה לשבועיים לאנחות. (נופחת את אפה)

מילוש:

היא תחזור, היא תחזור. (מנקה את המקטרת ושוב ממלא אותה).

רפי:

ידיד מילוש! אני הבאתי אתי שליחות, להחזיר אותה הביתה לקיבוץ. אתם כולכם צריכים לעזור לי. אמה אינה יודעת עדיין שהיא עזבה את הקיבוץ. קשה לתאר, מה יהיה על אמה שלה אם חלילה וחס…

מילוש:

לחזור? שהיא תחזור? רק מי ששלח אותה יש בכוחו להשפיע עליה לחזור. ראית צפור נודדת חוזרת מאליה באמצע הדרך למקום שיצאה? ראית פעם אבן נופלת חוזרת מאליה למרומים? (מיליציה מאזינה פתאום כלפי היער – ובקפיצות איילה רצה הביתה) מיליציה שלי. כך היא אורבת כל הזמן, ובאמצע הלילה נחרדת משנתה ורצה החוצה. (קם. המקטרת אינה עשנה. הוא מרים אוד מן המדורה ומרים אותו – פתאום נשמעת צריחה בוקעת אזנים)

מיליציה:

אניקו! אניקו! (צריחת בכיה) אניקו…

(חנה ואיזי מופיעות ומיליציה השיגה אותם; כולם עומדים קפואים).

מיליציה:

אניקו! (מתנפלת לרגליה, חובקת את רגליה ומנשקת את שולי בגדיה) המ… המ… מה עשית? מה עשית?

חנה:

(מרימה אותה) למען השם, מה עשיתי? (מחבקתה)

מיליציה:

(בבכיה) לעזוב אותנו… למות…

חנה:

אני? למות? (לוקחת את פניה בין כפיה) אם אני אמות, מי יביט בעיניך הטובות הללו? (לוחצה אל לבה) איזי, זוהי מיליציה שלנו. תפארת העם הסרבי. חבקי אותה. וזה הוא הידיד מילוש הקר. ושניהם יחד זוג נשרים ויונים. (לחיצת ידים) זה פה דוב, זה פה צבי וזה פה רפי, שהיה בטוח שעכשיו אתעלף, אך אני בכוונה לא התעלפתי, אני ידעתי, חביבי, שאתה לא תישאר בבית. ולא משום שאני נבאתי לך, אלא להיפך, אני “ניבאתי” לך משום שידעתי שתבא. – וזוהי איזי, היא מביאה לנו הרבה חדשות.

איזי:

(יד לצבי ולרפי ואח"כ לדוב) דוב. “דוב הפילוסוף”, באמת לא יפה! אומרים: אהבת נעורים, לא מישחק פורים…

דוב:

אוי בללה לאפּידס! לא ייאמן!

איזי:

אם זה נכון, הרי זה אי-אפשר, מה?

חנה:

נו, להתחבק ולהתנשק. אינני אוהבת סנטימנטאליזם (איזי ודוב מתנשקים). מזל טוב!

רפי:

והמזל-טוב שלי?

חנה:

(מביטה) אה, צ’ימבוראססו. מזל טוב נורא! (מחבקת אותו) אתם זוג משמי-השמים!

מיליציה:

(לחנה ולאיזי) אני מכינה מים חמים. (ממהרת ויוצאת)

חנה:

דוד מילוש, איפה לקחה מיליציה את הידיעה על מותי?

מילוש:

קפטן רמסיי סיפר.

חנה:

קפטן רמסיי התלוצץ. רצה למתוח אותך. הוא, לעולם אינך יודע, מתי הוא מתלוצץ, ומתי מדבר ברצינות. (מביטה בשעונה) תיכף יבוא הנה. זה הומור אנגלי כזה.

מילוש:

אני מפחד מפני האנגלים גם כשהם מתלוצצים.

חנה:

הוא אומר, שהסרבים עושים חוֹר בלול, כדי שהשועל יכנס ויתפשו אותו.

מילוש:

חור במוח הייתי עושה לו, כדי להכניס לו קצת אומץ. הוא אומר, שהיהודים עושים פולחן מן הסבל שלהם ומרגישים רע, כשפותחים את העתון ואין בו תקרית של פרעות.

חנה:

(נושמת עמוקות, מהדקת את פיה) כך אמר?…

מילוש:

אינני רוצה להפגש אתו, האוֹלר מזדקף לי בכיסי כשאני רואה אותו! (יוצא)

דוב:

האנגלי הזה יכול להכניס רעל אפילו בלב גדי. (הוא רואה את הקפטן) הנה הוא בא. ודאי איזו בשורה רעה.

קפטן:

(מופיע) יש לי ידיעה לא נעימה. הגרמנים נכנסו להונגריה.

(דממה ארוכה)

חנה:

(אל חבריה) אנו זזים. עוד הלילה.

קפטן:

איך זזים? הדרך סגורה ומסוגרת.

חנה:

ולמה אנחנו פה, קפטן?

קפטן:

עדיין לא קיבלנו תשובה ממפקדת המארשל טיטו.

חנה:

אז נלך בלי תשובה.

קפטן:

טוב. אני מנער מעצמי כל אחריות.

חנה:

אחריות? של מי? ולמי? כלומר לי? ליהודיה? – לעת עתה אין שום סימן בעולם, שמישהו, אנגליה, או אמריקה, או רוסיה ירגישו אחריות כלשהי כלפי נפש יהודית. או אולי אתה קפטן, קלטת בראדיו מלה אחת של אזהרה למפלצת הטבטונית, או פצצה אחת יחידה על מחנה היסורים, פצצה לאות אהדה למעוני-הגיהינום, המייחלים לה כבשורת גאולה: אנו חושבים עליהם אומללי-עולם שם למטה? אחריות? רק אנחנו בעצמנו אחראים לעצמנו לחיים ולמוות ולעינויי-גיהנום.

קפטן:

סליחה, מדוע דווקא היהודים, גם אלפי אנגלים נהרגים ואין אנו באים בטענות אל שום אדם. אתם בכלל תמיד מפריזים.

חנה:

אנו תמיד מפריזים. הנשים והילדים נחנקים בקרונות המוות ככלבים בלי בעלים – ואנחנו מפריזים, גוססים בתאי גאזים כחרקים – ואנחנו מפריזים, אנקות בני אדם מרוסקים מחרישות את אזני-אלוהים – ואנו מפריזים, וכשאנו רוצים סוף סוף לשוב “בחסדכם” למולדתנו ולקומם את מדינתנו…

קפטן:

(מחייך) סליחה… אין ענין המדינה פשוט כל כך, נערתי… רק לפני ימים אחדים העיר מלומד יהודי אחד, ראבאי חשוב, את תשומת-לבי אל פסוק קצר בתנך, שבמצוות אלוהים על כיבוש פאלסטינה, נאמר כרמז בהיר למדי: “והכנעני והפריזי אז בארץ”…

חנה:

ישנם ראבאים, השמים לב רק אל מה שנוח להם בתוֹרה. החייל הפחדן אינו זהיר אלא בפקודה אחת שבפקודות הצבאיות: שמור על חייך, כי הם לא שלך, אלא של המלך! “הכנעני והפריזי”… אדרבא, יביא לנו הרברנד הנכבד כנעני או פריזי אחד, ואנו נקיים בו את “הרמז הברור” הזה. אנו לא ברברנדים אמיצים כאלה נקים את המדינה שלנו. נקים? אנו כבר מקימים אותה, ולא מהיום, אלא כמעט שני יובלות שנים, החל מן התלם הראשון, מן הכפר הראשון, מן הקיבוץ הראשון ומקברו של גבור הפלמ"ח הראשון. אנו מפריזים? נביאינו “הפריזו” בנבואותיהם על אבדן הגויים שמסביבנו. ועל אבדנם של עוד כמה וכמה גויים בעתיד, שיחייכו, כמוך קפטן, ואנחנו נחפור גם עצמותיהם ונציג אותן לראווה במוזיאון שלנו. גולגולת-המת מחייכת, קפטן.

קפטן:

(בת צחוק קלה, לוחץ לה יד בשתי ידיו) את נחמדה מאוד. ודווקא משום כך לא אתן לך לזוז מכאן עד ש…

חנה:

תודה קפטן, אני אזוז.

קפטן:

ומה דעתם של חבריך?

חנה:

(פונה ומביטה בהם)

רפי:

אניקו! את לא תלכי מפה. את מבינה? איש מבינינו לא ילך אתך.

חנה:

קפטן, למה בדית את השמועה שנפלתי?

קפטן:

כדי להסיח את המאדיארים, שיחדלו לארוב לך.

חנה:

תודה לך. אתה בעצמך מפנה לי את הדרך ולבסוף אינך רוצה שאלך.

קפטן:

ברור שתלכי, אך לא מיד. שלום לכם. מחר בבוקר שוב אבוא. הלילה יהיה גשם עז. (יוצא. לפני שהקפטן גמר, הופיעו איזי ומיליציה).

איזי

אחרי מרחץ של מיליציה, חברים, אני מאמינה, שהמים הללו באים ממקור גן העדן! בחיי!

מיליציה:

אני מבקשת את כל החברים אל השולחן. בבקשה.

חנה:

איזי ואני אכלנו לא מזמן, אמנם לא מתבשילה של מיליציה! לכו, לכו, חברה. אתם מאכלים כאלה לא טעמתם עדיין. אני לא ידעתי, שכל כך הרבה מיני חלב וגבינות וביצים ישנם בעולם! (כולם יוצאים חוץ מחנה ואיזי).

(בינתיים הולך ומחשיך. מזג האוויר קודר, אך בשולי האופק הולך ומופיע הירח וכאילו מטהר מסביבו את השמים. הירח הוא אדמדם. הקולות שאינם פוסקים ממרחקים, הועמו, אך הם נמשכים בהפסקים קצרים. על אחד העצים העבותים, הקרוב למקום המדורה, תלויה עששית גדולה, חנה מדליקה אותה. איזי מדליקה סיגאריה במצית רוֹנסוֹן. – חנה חותה במדורה ומעודדת אותה בבקיעי עץ דקים. – שתיהן מתיישבות. גם במזג אוויר גשום זה נשמעים פה ושם קולות צפרי לילה וביחוד קול הינשוף).

איזי:

איפה אתם ישנים?

חנה:

אצל מילוש. הוא בנה לו שלשה חדרים חדשים לא מזמן, מלבד שני החדרים של דירתו. בשלושת החדרים מאכסן הוא פארטיזנים. לעת עתה הנני אני הבחורה היחידה פה. אין לך מושג איזה זוג נהדר הוא זה מילוש ומיליציה. ובכלל העם הסרבי. את יודעת, שזהו העם היחידי בכל אירופה שמשך כל ההיסטוריה שלו לא רדף ולא הציק מעולם ליהודים?

איזי:

יש עם כזה בעולם?

חנה:

הנה. – ובכן, איפה הפסקנו בדרך הנה? כן, באכזריות הנאצים.

איזי:

למה לך כל הענין?

חנה:

לא ידעתי, שאת בעצמך סבלת.

איזי:

עד היום ישנם אנשים תמימים – וזה רובם – החושבים שעינויי נפש גרועים מעינויי גוף. חושב זאת רק אדם שמעולם לא טעם את טעמם המחריד של עינויי גוף. מה הם יסורי הנפש כנגד נעיצת מחט בקצה האצבע עד העצם? אינני חושבת, שאיזה אדם בעולם יצא פעם מדעתו מתוך עינויי נפש.

חנה:

אולי יש סוג אחד כזה: אֵם הרואה את עינוייו של הילד שלה.

איזי:

אולי זה כן. אך הנה מספרים שכמה וכמה אימהות אכלו את מנת הלחם מפי ילדיהם הגוועים ברעב לעיניהן. – ראיתי מענים ומעונים. האיום ביותר ביסורו של אדם הוא קול-אנקתו. קול זה אינו דומה לשום קול אחר בעולם. לי עקרו בצבת את הצפרניים. (מראה)

חנה:

מה רצו להוציא ממך?

איזי:

לא כלום. סתם ככה. יהודיה. ראיתי נערה צעירה, כבת שבע-עשרה, שהתעללו בה, כדי שתצעק. הקאתי. הם עינו אותה כדי להוציא ממנה איזה סוד. ולבסוף גילתה דבר מה. הם רצו עוד סודות, ועל זה אמרה חצי מתה: “עכשיו די!” התאמצה וירקה להם בפניהם. שפכו לה… אֶ!… למה אני מספרת זאת? כנראה שיצר הוא באדם לספר.

חנה:

וכנראה, שגם זה יצר: לשמוע. עוד בקיבוץ שמעתי מרצה אחד סיפר על רבי עקיבא: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להורג, היו הרומאים סורקים את בשרו במסרקות ברזל. אמר לתלמידיו: “התורה אומרת ‘ואהבת את אדני אלהיך בכל נפשך’, כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי איך לא אקיימנו?” – ונפשו יצאה בחיוך על פניו. ואחרי ההרצאה ישבנו אתו יחד. הוא היה מזמר את הפסוק בניגון הגמרא (היא מזמרת בנעימה הידועה של “אילו דברים שאין להם שיעור”) כל ימי הייתי מצטער, הייתי מצטער, מתי יבוא פסוק זה, ואקיימנו, ואקיימנו… (קמה ושמה זרדים על המדורה תוך כדי זמזום). כן, על “הבריחה” דיברנו.

איזי:

זה על כל פנים מרגיע קצת. אינני יודעת, אם יקום פעם מישהו ויכתוב בספר את מעשי הבריחה. וביחוד בחורינו מארץ ישראל, אנשי הקיבוצים. איך נשאו וסחבו על גבם ילדים, נשים, זקנים מופלגים, דרך היערות והמים, והביצות וההרים עד שהביאו אותם אל הגבולות להסיעם באניות לארץ ישראל – ואיך הבחורים שלנו מצייתים להם ונכנסים אחריהם לתוך לועי האריות ומצילים, מצילים ומצילים. אני מכירה אחד כזה, שמו מאטיוּ קסלר, על פי הפאספורט שלו שמו "מאטיק מאצ’יצ’קא, בחור בעל כוח איתנים של דוב ופניו פני איכר רוטיני מקארפאטו-רוס, חביב האיכרים בכל מקום בואו – והבחור עושה להם לרוצחים את המוות וסוחב על שכמו חולים וילדים יום יום למאותיהם, מוסר אותם לאירגון וחוזר ושוב מציל, ותמיד מחייך…

חנה:

ופה מעכבים את האדם באפס מעשה. (במדה בקוצר רוח) אני לא אחכה עוד אף רגע.

איזי:

חכי נא, אניקו. ש… (חנה יושבת) את אפילו לא שאלת אותי עדיין למה באתי הנה?

חנה:

אילו ידעתי, שאלי באת, הייתי שואלת.

איזי:

אליך באתי, אניקו.

חנה:

בדיוק אלי?

איזי:

בדיוק אליך. (דממה) אל תעברי את הגבול, אניקו. (דממה)

חנה:

אלא מה? לחזור כלעומת שבאתי?

איזי:

בדיוק. חזרי כלעומת שבאת.

חנה:

(במה) אולי תבארי לי…

איזי:

אבאר לך. וקודם אזכיר לך שם אחד, שאת מכירו מזמן… קוֹמוֹי. קומוי אוטטו. (דממה)

חנה:

הוא שלח אותך?

איזי:

הוא. – ועכשיו שוב שבי. (חנה יושבת) והוא מבקש אותך, במפגיע ובכל התוקף לחזור. אך בהקדם. (דממה).

חנה:

רק עוד שאלה: מדוע בהקדם?

איזי:

מדוע?? – משום שאת מוקפת מרגלים. וביניהם בוגדים. די?

(דממה ארוכה)

חנה:

איזי, את ידידתי? (ברק גדול)

איזי:

(מחבקת אותה) אניקו, אם יש לך ידידה אחת יחידה בכל העולם, הרי זאת אני. (רעם רחוק).

חנה:

אם כן, את תבואי אתי יחד.

איזי:

לאן?

חנה:

אל ארגון ההברחה.

איזי:

(פורצת בבכיה חרישית).

חנה:

(לוחצת אותה אל לבה) ועכשיו היכנסי אל חברינו. (מוחה את דמעותיה של איזי) כך. ועכשיו חייכי אלי. (איזי מחייכת) ככה. (קמה אתה יחד) ואמרי להם, שכעבור שעה קלה נזוז. לכי.

איזי:

ואם הם לא יבואו אתנו?

חנה:

הם יבואו, יבואו. (איזי הולכת) ולרפי אמרי נא שאל יפריע לי, אני לא אברח. (איזי יוצאת)

(הירח עלה יותר. חנה מרימה פניה אל הירח. עוצמת עיניה. אח“כ קמה. מוציאה מכיס חזה קופסית, מתוכה מוציאה גלולה, מתבוננת בה – ושוב מחזירה אל הקופסית ולתוך כיסה. – נכנסת אל עומק הביקתה, מוציאה משם מכשיר-שידור קטן, מעמידה אותו על השולחן ויושבת לשדר. מה שהיא משדרת, אומרת קודם במילים, אח”כ במוֹרס).

חנה:

נר נשמה – קול ברמה – אֶ שוה אֶם אֵס על שתים. – קול ברמה. כורש – אֶדום – קול ברמה. קול ברמה.

(מילוש מופיע בזהירות, עומד מאחורי עץ, שחנה לא תראה אותו, נשען ועומד על המשמר)

אֶ-אֶם-אֵס על שתים. רחל, תניא, תניא. תניא – (בוכה) קול ברמה – קול ברמה – (מתייפחת) רחל.

(ראשה נשען על זרועה החובקת את המשדרית והשנייה אל לבה. שוב מוציאה את הגלולה, שמה אותה אל כף ידה הלחוצה אל לבה, וסוגרת את הכף, היד מתרשלת ונופלת תלוייה למטה כשהיא קמוצה.

שקט. היא נרדמה –

עננים מכסים את הירח. קול ינשוף.

רוח עוברת בין העצים. הירח יוצא מתוך עננים שחורים ומאיר את פניה. שתי עיניים ירוקות מגיחות מתוך היער, הירח מתכסה בעננים, העיניים נעמדות ומביטות בה, ניגשות עוד יותר קרוב, אחר כך פונות ונעלמות. – מה שהיא מדברת בלהבא, זה מלמול במצב סוֹמנאבולי, שרק פניה מגיבים בו, אך מצב גופה נשאר כמקודם, שכוב בראשה על הרדיו. – רק לפעמים מתעוות גם הגוף מתוך כאב, או בשעה שהכאב מרפה, שכן כל המשחק האילם הוא חליפות של יסורים והקלה מן היסורים.)

חנה:

(נוהמת – נאנקת) המ – המ – (בחוזק) המ! – לא! לא אגלה! אוי! הרפו! הרפו!! – טוב, אגלה, אגלה. (אנחת הקלה) מים! מים! (אנחות) ואהבת את ה' אלוהיך בכל נפשך, כל ימי הייתי (צריחה) לא!! (בשניים הדוקות) איממא! (צריחה) איממא!

(רוח עוברת בין העצים. הירח במלוא אורו. מופיעה דמות האם. דמות חלומית, כמו שאר הדממות שבחלומה)

האם:

אניקו

חנה:

מה, איממא? (צפור לילה מסלסלת)

האם:

איפה אַת, בתי?

חנה:

(פניה מחייכים) ביער חדרה. הקשיבי, איזה יופי! (קול זמיר) עת הזמיר הגיעה (קול תור) וקול התור נשמע בארצנו.

האם:

את סובלת, בתי (הירח מתכסה)

חנה:

אני, איממא? אה! העצים מלבלבים, השמים טהורים (הירח מופיע) הצפרים מתפללים. פרח קט לוחש לחש-חשאים. כמה יפים הם, נהדרים החיים!

האם:

אני משוטטת בעיני ותרה אחריך ואינני מוצאת אותך. איפה את?

חנה:

אנו הולכים אל אחים בנכר, בסבל, בחושך, בתוֹפת, בבור, לבנו יביא בשורת האביב, שפתנו תרון להם זמר לאור! (בוכה).

האם:

את בוכה, ילדתי!

חנה:

אני מפחדת, איממא. מרגלי-מוות אפפוני, הם הולכים וקרבים אלי בשרשרת, השרשרת הולכת וצרה. מלאך-המוות מלא עינים. אני את המוות לא אירא, המוות יהל לי בתהילה. איזי ראתה איך מענים. הם עינו אותה, אוי! מה היא רוצה ממני?

האם:

מי, אניקו?

חנה:

אמא שכינה. אמא שכינה הדליקה אותי ואני בוערת. זה לא כואב, איממא. אני מאושרת. אמא שכינה מחייכת אלי ומושכת אותי, שם רבבות ילדים, אמהות נאנקים ובוכים עד לב השמים.

האם:

מי זאת אמא-שכינה? אני הנני אמא שלך! מה היא רוצה ממך?!

חנה:

היא משמיעה לי באזני קולות מתוקים בלי הרף.

האם:

אטמי את האוזנים, אטמי את האוזנים.

חנה:

אי אפשר, איממא. רבבות בני נוער מחכים לי ברחבי תבל להעלותם להר המוריה, להדליק להם את נר המשיח (מזמרת במקהלה)

עלי נא, עלי שלהבת שלי,

בדם חלליך הדליקי נא אור,

עלי נא, עלי שלהבת שלי,

בפי חייליך מזמור!

האם:

(מזמרת אתם)

עלי נא, עלי שלהבת שלי,

שתקי, שתקי!

חנה:

איזה אושר לעלות על העקדה, על מוקדת המשיח, להיות גפרור קטן ולהעלות את השלהבת! איממא! (בוכה) אני אמות באושר נצח! אמא-שכינה מזמררת לי את שיר המשיח! הקשיבי!

האם:

את לא תמותי! אני אינני שומעת כלום! אני רק את קולך אני שומעת!

חנה:

מה הוא קולי לעומת הקולות האלה! אמהות נאנקות ביסורים איומים, תינוקות מיללים באנקות-גסיסה להחריש אוזנים!

האם:

אטמי אזניך, אטמי את כל חושיך, זה הכל דמיון שוא, קסם ריק, קולות רפאים מדיחים – מי היא השכינה הזאת? אני אגרש אותה ממך!

חנה:

אוי, איממא, זה אי אפשר. השכינה היא הילת-אלהים.

האם:

ומה הוא רוצה?

חנה:

שאמות, איממא.

האם:

אז אני אמות במקומך! איזו אכזריות היא זאת, לקחת את הבת לפני אמה! – אה! עכשיו אני מבינה: זה היא אמרה לך, לעזוב אותי גלמודה ולנסוע למרחקים? זה היא אמרה לך להפסיק את הלימודים, את המוזיקה ואת הספרות והאמנות ולעבוד בחום ובקור, לבטל את כשרונותיך ולהקשיח את לבך לאהבת-נעורים ולאושר חיי משפחה, זה היא אמרה לך, לקרוע את תעודת הגמר שלך להשתוממות ידידינו וכל העולם?

חנה:

כן, איממא. ואת רצית בכל אלה.

האם:

רציתי?

חנה:

מובן, שרצית, איממא.

האם:

אם כן, אני אינני רוצה כלום, אני רוצה רק מה שאלהים נתן בלבי: ללדת אותך, לטפח אותך ולטפל בך ולחנך אותך, שתגדלי ותתפתחי ותהי יפה וטובה… מה זה בידך? (פותחת את כפה הקמוצה) מה זה? רעל? (זורקת את הגלולה הרחק אל תוך היער) את לא תמותי! מבינה? אמא-שכינה! אֵם חורגת רוצחת ילדים! לבתי את כורה אזנים לשמוע אנקות מוות של ילדים ואמהות, ואַת בעצמך אוטמת את אזניך לזעקתם! מי את: עני לי, מי את? בת אשמדי, המסיקה את אש הגהינום תחת הקלחת הרותחת של רבבות נפשות אומללות חפות מפשע, המאמינות שאַת רחוּמה וחנוּנה!

חנה:

איממא שלי, שירי אתי יחד: עלי נא, עלי, שלהבת שלי…

(הן שרות יחד עם מקהלה. – האם נמוגה באפלה. – מופיע הדוד ארתור).

הדוד:

חזרה! חזרה! אבסורד, המ, המ! את לא תעברי את גבול הגיהינום! (נמוג)

האידו:

(מופיע) איממא שלך זועקת אליך: נכד! נכד! (נמוג)

הרב:

(מופיע) למדנוכן בנות: הדת היהודית היא דת החיים, ולא דת המוות. המלאך מנע את אברהם אבינו מלשחוט את בנו. (נמוג)

ליזה:

(מופיעה ושמלת הנשף בידה, לוחצת את השמלה אל לבה ובוכה).

האם:

(מרימה את השמלה בשרווליה לעיני כולם) שמלת הנשף הראשונה (נמוגה עם ליזה יחד).

איזי:

(מופיעה בחזון. מראה את אצבעותיה) הסירו לי את צפרני בצבת (צורחת בכאבה ונמוגה).

חנה:

רבי עקיבא… סרקו את בשרו במסרקות ברזל… (נאנקת) אוי! (מופיע יונה הנביא בצורת תימני).

יונה:

אניקו, שמעי! אדוני אמר לי: יונה, לך לנינוה. שם אנשים רשעים, גנבים, חמסנים גדולים. לך ואמור להם: תחזרו בתשובה! לך! נבהלתי. אנשים רשעים? יהרגוני! ברחתי מלפני אדוני. הביט אדוני למטה ואמר: אי, יונה, ברחת? הרי לך בורח! עשה סערה נוראה, האוניה מיטלטלת הנה והנה, חורקת, טובעת! התפללו הנוסעים לאדוני – ואני בירכתי האוניה. מתחבא. מצאו אותי. ואתה מה? לא מתפלל? אתה אשם בדבר? אמרתי: כן. לא יודע לשקר. זרקו אותי אל הים! הרי לך לברוח! בא דג גדול, כזה שבעה מטרים! בלע אותי. שם היה חם, מחניק, אין אוויר. התפללתי: אהה אדני? עשיתי שטות, ברחתי. אני טיפש. חשבתי שמלפני אדוני אפשר לברוח, סתם ככה, קפוץ וברח! (חנה צוחקת) ואתה תפסת אותי בשער ראשי ככה! כמו גנב! אתה אדוני רואה בכל מקום. אפילו ביער עבות ואפילו בחושך עיוור! – ברחתי כי נבהלתי מפני אנשי נינוה הרשעים ימח שמם! יותר לא אברח! אלך ואגיד מה שאתה תגיד לי ואעשה מה שאתה רוצה! בחיי ראשי! מה עשה אדוני! הדג הקיא אותי – אור! אור גדול בחוץ, יאבאיי! כמה טוב! (צוחקת) הלכתי לנינוה רוץ, רוץ, רוץ! כמו ארנבת (צוחקת) ואדוני מביט מלמעלה ונהנה מיונה: יונה הוא נביא טוב, נביא נחמד! נביא אמיתי! בואי לנינוה, אניקו! אני אלווה אותך! אני יודע את הדרך! בואי! (צוחקת בקול רם – ומתעוררת)

חנה:

טוב! נלך לנינוה!

איזי:

(באה במרוצה) מה את צוחקת, אניקו? את לגמרי יחידה!

מילוש:

(יוצא מאחורי העץ) אניקו אינה יחידה לעולם: היא תמיד בחברת אלהים ולפעמים גם אתי.

איזי:

מה צחקת כל כך?

חנה:

(אורזת את המשדרית. צוחקת) נרדמתי קצת וחלמתי חלום נהדר וגם עליז. יהודי תימני מתוק, אמר שהוא יונה הנביא! (צוחקת) רצה לברוח מלפני אלהים ואלהים תפס אותו בשער ראשו! (איזי צוחקת אתה יחד) איזי, כל כך טוב היה להיפגש עם התימני! ועכשיו, יאללה איזי! אם איש לא ילך אתנו, נלך שלשתנו: את ואני ויונה הנביא (צוחקת ומחבקת אותה).

– מסך-פתאום –

המגדת

ובמחנה חילות-ישראל ספּר יסופּר על האגדות שנרקמו ביערות יוגוסלביה בפי העם הסרבי עטור עזוז הגבורה, סביב הנערה הקדושה מארץ-הקודש, שמלאכי-מרום שמרו את צעדיה והוליכוה גלויית-עינים בדרך תהילת-עולמים.

חיילת-צהל

גפרור-הפלא, השמש בזעיר-אנפין הבוערת בהילה, הולכת וקודרת ביער מלחמות הדמים בין הררי האלפים הדינאריים, שמקהלת חיתו-יער ורננת בעלי-כנפיים תריע בו יומם ולילה בלי הרף, – ושאון אלפי כלי-מלחמה וזעקות קרב ואנקת פצועים ויללות אלמנות ויתומים גם יחד. – נשר-הפלדה חג-סובב ועל כנפיו נערה צחורת נפש צונחת ויורדת ועל ראשה הילת נר-המשיח. וביער העבות הולכים ונרקמים חוטי-המשי של האגדה.

• מעשה בנחש-ארס שזחל על כפות-רגליה היחפות ולא פגע בה;

• מעשה בפלוגת-אויב שפגשו בה שלופי-נשק, והיא שלחה אותם בשאט-נפש, – והם הלכו ועזבוה לנפשה.

• מעשה בפרטיזן מסור ונאמן שחשדה נפל עליו פתאום, עמדה והביטה בו, כרע האדם תחת עומס מבטה וגילה לה את דבר בגידתו והתאבד.

• מעשה ומעשה – – מעשים שכח דמיונם של בני-האדם הפשוטים ארגו לדמותה בשלל צבעי-הקשת, מסכת-אגדות שלא תדהה לנצח. ובתוך מסכת זו ארגה היא עצמה לא אגדה, אלא תכנית מפעל עולמי לדורות: את תכנית בנין מקדש-המדינה. – מי היה חכם וידע לבוֹר את פירות-המפעל הדשנים והרעננים מבין הפרחים המרהיבים עיניים שבחזונה עתיר-הדמיון? – רק סמלי-שמות נשארו לנו: אינשטיין, פרויד, הרבי, וחסיד אומות-העולם האפיפיור. –

אך הנה הגיעה לאזניה הקשובות זעקת עמה האומלל מתוך הגהינום, ובתוך אנקת-הכאב של עמה, גם אנקת יסוריה-שלה, הצפויים לה אם תכּשל ותפול בידי האויב – – ורוחה נפלה עליה פלאים. לא אימת המוות היתה זאת, אלא פחד היסורים, יסורים בידי אדם. – ובחזון להבת-הגפרור הופיעה לה דמות אמה, ואניקו הילדה מתחטאה עליה כבימי ילדותה. – ופתאום קצרה רוחה מאד לשבת באפס-מעשה בעת-לעשות הזאת, ותוגת-היאוש תקפה עליה: אזלת-יד ההצלה לשוכני-המצוקה, המצפים לגאולה, לחיים.

ואולם אחרי אשר נראתה לה אמה בחזיון-הירח, הרי עם מגע נפשה בנפש יולדתה, שבה אליה רוחה וחדוות אושר לוהטת מופלאה תקפה אותה (קולה הולך וגווע) כהולכת לקבל את פני…

 

תמונה חמישית    🔗

(חדר חוקר-המשטרה. דלת ראשית מול שולחן-הכתיבה, ומאחורי השולחן, לימינו, דלת קטנה בשביל אנשי רשות-המשטרה. על שולחן החוקר מאפרה גדולה ואליה צמוד בית-יד לקופסת גפרורים.)

(נכנס הרקטור קאלדי-לאפקין עם הקצין בארי. הרקטור מניח את תיקו על השולחן, בארי מכין מחברת לרשום בה. – הרקטור כמעט קרח, אדמוני-בוער, עפעפים אדומות, רזה, יבש, ידיו רועדות, עיניו תועות כשיכורות, מורפיניסטיות. גם הוא וגם הקצין בארי שתויים קצת).

רקטור:

(מביט בשעון-ידו) עלינו לחכות קצת.

בארי:

הוא לא יפריע לנו?

רקטור:

כשאני כאן? אני מוכרח ללמד אותו להיות בן-אדם. סילקתי מעליו את אשתו היהודיה? אני אוציא אותה מראשו לחלוטין. אל תשכח, שהוא איש-מדע לא רגיל ורק אסתר המלכה שלו הפכה אותו לאחשוורוש טיפש!

בארי:

הוא אדם רך מדי. ממש מלטף את היהודיה הקטנה. רוצה הוא שתודה ותתוודה, ולבסוף מעודד אותה ומקשה את לבה. הוא ביקש מאת הרופא, שיזריק לה סם-הרגעה, להקל את הכאב –

רקטור:

והרופא? (מצלצל)

בארי:

(מחייך) נתן לה כאב בטן!

(שניהם צוחקים)

זקיף:

(נכנס)

רקטור:

אני מבקש את הגברת מאריאטה. (הזקיף יוצא) אני אוציא אותה מדעתה. היא עוד תנשק את צלב-החץ כמו מגן-דויד.

מארייטה:

(נכנסת ובידה מגלב) כן, אדוני השופט. (מקפלת את המגלב)

רקטור:

הגברת מארייטה, איך ישנה המכשפה הלילה?

מארייטה:

לא נתתי לה לישון.

בארי:

(מצחקק) ראיתי. היא ניגשת אליה כל רבע שעה ומחליקה את ראשה: “ישני, ישני, יקירתי!” (מחקה) “ישני, ישני יהודיה פעוטה!” (צוחק)

רקטור:

ומה עוד את אומרת לה? – שבי נא, מארייטה.

מארייטה:

תודה. אין לי פנאי. אני מנחמת אותה (בנעימת אם לילדתה) “תיכף תבוא איממא שלך, תשאל אותך, מה שלומך, אניקו? ואת תעני לה: תודה איממא שלי, טוב, מצויין! ועכשיו ישני ילדתי, ליל מנוחה”.

(צוחקים)

רקטור:

מצויין! מצויין, הגברת מארייטה! פרסט קלאס! פרסט קלאס! תודה! (צחוק)

אנטאל:

(נכנס, מביט בהם כשהם צוחקים)

מארייטה:

(מחווה קידת-ראש לאנטאל – ויוצאת)

רקטור:

(קם למסור את מקומו לאנטאל).

אנטאל:

שב, שב, ידידי, המקום לא חשוב, תודה. (יושב על יד השולחן השני, על יד בארי) אנו מחכים לגברת סנש, לא כן?

רקטור:

כן. אך קודם נדבר עוד מילים אחדות עם בתה סנש אננה.

אנטאל:

האֵם אין לה כל ידיעה על כך, שבתה נמצאת כאן.

רקטור:

כך היא אומרת. וכך בתה אומרת. נראה מה תגיד, כשתראה אותי, את “אשמדי”. וכשתיפגש עם “איממא שלי”!

אנטאל:

להיפך, היא תתחזק ותתעקש עוד יותר. זאת היא אגדת-אנתיוס: כשרגליו היו נוגעות באמו-אדמה, גם הרקולס לא יכול לנצחו.

רקטור:

(מתעצבן) אה, הנח נא לאגדות, אבקש ממך. זוהי הצרה, שאנחנו מאמינים ביהודים יותר מהם עצמם. אני רוצה לראות, אם אי-אפשר לשבור את התולעת הזאת! (מצלצל. נכנס הזקיף) להביא את סנש אננה. (הזקיף יוצא)

(אחות במדים מכניסה את חנה תחת זרועה ומושיבה אותה על כסא – ויוצאת. חנה שבורה ורצוצה לגמרי. על פניה סימני-פגיעות, כתמים כחולים אדומים. עיניה כמעט שנעצמות, היא נאחזת ביד אחת במושב הכסא, אך גם זה אינו מונע אותה מלשבת באי-בטחון.)

רקטור:

סנש אננה? אניקו? נעים מאוד (קידה) אשמדי שמי. הפתעה, מה?

אנטאל:

(מתבונן בחנה מופתע ממראה) מה קרה פה? (מביט בחבריו בתמיהה).

רקטור:

(במתיקות) מי שהוא פגע בך, אניקו?

אנטאל:

(קם וניגש אליה ובודק אותה) זוהי זוועה. אני לא רציתי בכך.

רקטור:

לא תמיד נעשה מה שאדם רוצה. איש אינו אשם בדבר, אם היא מתעקשת ואינה מודה. כנראה, שהיא עצמה רוצה בכך.

אנטאל:

(מתבונן בה. אח"כ) סנש אננה, אני מבקש ממך, את יודעת, שבית-הדין לא יוותר על התשובה שלך. עלי להגיד את האמת: את מעוררת בנו כבוד. חבל עליך. השמיעי לנו מלה אחת ומיד תוכלי לשבת במנוחה. הלא קץ המלחמה הולך ומתקרב. אנו מבטיחים לך, שתקבלי חנינה. ובכן: (אל בארי) ד"ר בארי, רשום נא בבקשה. (בארי מכין את עטו) רק מלה אחת, כפי שאמרתי לך. – תיכף תיפגשי עם אמא שלך. היא תהיה מאושרת. – חנה סנש, מה יש לך להגיד? – (דממה. הוא עושה תנועת יאוש וחוזר למקומו).

רקטור:

אם את החלטת לשתוק – נחתוך את לשונך הקפואה ואמא שלך תדבר במקומך! (קם בכעס, תוחב לתוך פיו סיגאריה ומדליק גפרור על קופסת הגפרורים שעל המאפרה, הלהבה אוחזת בגפרורי הקופסה, הוא נבהל כרגיל וחסר-עצה נופח בדליקה ומכסה בכף-ידו להחניקה, ונכווה) אוה, שד משחת!

חנה:

(מחייכת בחיוך רחב. כעת רואים, ששתי שיניים חסרות לה, אחת מלמעלה ואחת מלמטה. מוציאה מכיסה ממחטה ומקפלת אותה לתחבושת) תן את היד, אדון פרופסור. (קמה בקושי)

רקטור:

(מביט כקפוא-שד ומושיט לה את ידו החרוכה).

חנה:

(חובשת את ידו ובינתיים אומרת ברצינות) אינני יכולה לראות אדם חי סובל. (גומרת ויושבת ושוב מחייכת)

רקטור:

(עדיין עומד ומביט בה. אחר-כך חוטף את התיק שלו ואומר לאנטאל) אני משאיר לך את המכשפה הארורה הזאת! (ממש בורח)

(דממה ארוכה)

אנטאל:

סנש אננה, אנו נפגיש אותך עם אמא שלך. אולי תרחמי על אמך. אולי תחוסי עליה. (מצלצל. נכנס הזקיף) שתבוא האחות המטפלת. (הזקיף יוצא. אנטאל ניגש אל חנה, שוב בודק אותה ונד בראשו) מניין לך הכוח המחריד הזה?

חנה:

מכבוד קדושתו הנוצרי הרחום וחנון טומאס טורקוומאדא.

(דממה. נכנסת האחות)

אנטאל:

קחי בבקשה את סנש אננה וטפלי בה (בהדגשה) על אחריותי, את מבינה?! שאיש לא יגע בה!

(האחות לוקחת את חנה בזהירות ומוליכה אותה החוצה).

בארי:

(בחיוך) חוששני, שהאדון הפרופסור לא יפגע בה עוד.

אנטאל:

תיכף ידעתי. שהוא עשה זאת.

בארי:

מובן, לא הוא עצמו, הוא נתן פקודה לתליין והוא עצמו ישב בחדר השני ונהנה. קודם רצה להסתפק בקולה: בצעקותיה, באנקותיה, בבכייתה, אלא שהיא לא השמיעה אף הגה אחד – אף אנחה אחת יחידה – אני דבר כזה לא ראיתי – אני מיהרתי החוצה – ואז ראיתי, איך הוא, הרקטור, עבר אל החדר השני, שם עמד על יד החלון בחדר האפל והסתכל כל הזמן.

אנטאל:

(עובר ויושב אל השולחן הראשי) הוא ביקשני, שיהא הוא היום החוקר שלה. כעת אני מבין. – כן רוצה הוא להיות פה בפגישת האם והבת. ומי הוא התליין?

בארי:

מאיירלה, זה הסאכסי, היה הראשון, והשני היה הקצין פרונאי. מי שהיה שלישו של העוצר הורטי. – שניהם ברחו ועקבותיהם לא נודעו. שניהם נבהלו מפניה אחרי שלא השמיעה אף הגה. יש בזה דבר מה, שהיא מכשפה.

אנטאל:

אל תהא טיפש. היא פשוט נערה יהודיה לא רגילה.

בארי:

אני כבר מעוניין לראות את אמא שלה.

אנטאל:

שלשום חקרתי אותה. יהודיה אינטליגנטית רגילה. אין לה כל השערה, שבתה נמצאת פה אצלנו. (מצלצל. נכנס הזקיף) להביא את סנש יקטרינה. (הזקיף יוצא) אינני יודע, איך לבאר לה, שלא אני נתתי הוראה לענות את בתה.

בארי:

למה לבאר לה? להיפך, תיבהל ממך ולא תשקר!

אנטאל:

בפגישתה עם בתה נצא לרגעים אחדים. יש לי הרושם, שהיא תקל עלינו את העבודה בשידול בתה להודות על האמת.

(שוטרת מכניסה את האם – ויוצאת)

האם:

(קידה קלה בראשה)

אנטאל:

נא לשבת, גברת סנש. (מציע לה סיגאריה) מעשנת?

האם:

תודה, לא.

אנטאל:

ובכן, גברתי, הפסקנו בזה, שבתך חיה בפלסטינה, בקיבוץ ושאת גברתי מרוצה מחייה שם.

האם:

בהחלט, אדוני.

אנטאל:

אם כן, צר לי מאוד לקלקל לך את קורת-רוחך: בתך נמצאת פה.

האם:

(תמהה) פה? איפה פה?

אנטאל:

(מראה לה תצלום) את מכירה את הנערה הזאת?

האם:

… לא. אמנם יש בזה דמיון רחוק. אך עלי להגיד, שהזיוף לא מוצלח ביותר. אני משערת לעצמי, שהאדונים מצאו זאת בוודאי באיזה פאספורט, או בדומה לזה. (שוב מתבוננת) לא. אמנם אני, כאם, אינני מוסמכת לחוות דעה על בתי, אך בתי היא לגמרי לא מכוערת. (מחזירה לו את התצלום)

אנטאל:

אם כן, אולי תכירי אותה פנים אל פנים. ואני ממהר לבקש ממך, גברתי, רצוי מאוד שתשפיעי על בתך שתספר את כל האמת, אחרת תהיה זאת פגישתכן האחרונה. (דממה. מצלצל. קם ועושה צעד ללכת. אך נעמד) הצילי את בתך, גברתי. (נכנס הזקיף) זוהי נערה לא רגילה. היא מעוררת בנו רחשי-כבוד… (לזקיף) להביא את סנש אננה. (הזקיף יוצא)

האם:

(עוד עם דבריו של אנטאל: “אולי תכירי אותה פנים אל פנים”, כלומר, בשעה שמבליחה בה הוודאות, שחנה נמצאת פה, קמה ומתאחזת בשולי השולחן.)

אנטאל:

אנו משאירים אותך לרגעים אחדים יחד עם בתך… שאיש לא יפריע לכן… (צועד החוצה) אני רוצה להציל אותה… אני אעשה את הכל להציל אותה… (מביט בשעונו)

האם:

(מתמוטטת על הכסא בעינים עצומות, גבה אל הדלת)

(האחות מכניסה תחת זרועה את חנה. כשהיא רואה את אמה, משתמטת מידי האחות, ומזדקפת פתאום)

אנטאל:

(אל האחות) מסרי נא לזקיף, שרוצה אני שיתנו להן לגברות להשאר לבדן רגעים אחדים. (הוא יוצא, גם האחות)

חנה:

(המאמצת עצמה בכל שארית כוחה להיות בריאה וחזקה, ניגשת אל אמה ומחבקת אותה מאחור בשילוב זרועותיה, ראשה וכל גופה ולוחשת לה לחי-בלחי) איממא שלי! – (כך עומד הגוף ההדוק המאוחד, האם והבת, הממוזג בתכלית רגע ארוך. בעינים עצומות).

האם:

(שזרועות בתה הדקוה-אסרוה בכבליה-מאחור תחת בית-שחיה, מרימה גם היא את זרועותיה, וכפיה מתרוממות אל ראש בתה ומהדקות אותו עם כפיה ביחד – פסל בשר-ודם-ונפש, קפוא, שמתוכו קורנת-זורמת נהימה רועדת עמוקה, ארוכה, שאין לה סוף, הגומרת בקול לחש זועק באלם) אניקו! –

(הפסל זז לאט-לאט. מתרפה, מתפרק לשניים, לשתי נפשות חיות, אם ובת. שרק כפות-הידים ההדוקות רועדות בקדחת).

האם:

(מרחיקה את עצמה מחנה, פוקחת את עיניה ומסתובבת לראות אותה פנים אל פנים).

חנה:

(בשקט, בחיוך מתחנן) סלחי לי, איממא.

האם:

(עיניה הולכות ונפקחות יותר ויותר, מתעגלות יותר ויותר, עד להפתעות זוועה, רק בקושי מתחילה לדעת, להיווכח, לוודא שזוהי אניקו שלה. – בלחישה מחרידה) את! (הלחישה עולה עוברת לקול) את! (לזעקת שבר) את! – (אך אינה זזה, רק מתבוננת בה. מתיחותה מתרפה, קולה עובר לשקט פאטאלי, שלאחר יאוש) מה נשאר ממך, אניקו?

חנה:

(בחיוך, בפשטות) נשארתי מה שהייתי, אימא, רק קצת חזקה יותר.

האם:

(שחיוכה של חנה חשף לה את שיניה, ורק עכשיו רואה ששתי שיניה חסרות לה, מרימה את כפיה של חנה ולוחצת אותן אל פיה. –)

חנה:

(מתחילה להתמוטט בחולשתה, נאחזת בכתפי האם)

האם:

(יושבת מהר, מושיבה את בתה על ברכיה באלכסון, מחבקתה ומנענעתה כילדה להשקיטה, אחר כך מנהמת כשיר-ערש, בכעין נעימה) אניקו שלי – איממא שלך – אניקו שלי – איממא שלך – (ולפתע פתאום, כנחרדת ומתרוננת מחלום-סיוטים, קמה, מושיבה את חנה על הכסא, תופסת את חנה בשתי כתפיה, קולה הולך וחזק ממלה למלה, עד כדי צעקה) מי שלח אותך? הקיבוץ? – היהודים?! – האנגלים?!! – מי שלח אותך?!!!

חנה:

(כל הזמן בחיוך) את יודעת איממא, שאיש לא שלח אותי.

האם:

אם כן, לא חשוב מי שלח אותך: אידיאל, קאפריזה, הגיון, שגעון, מלאך אלהים או שד משחת, מבינה?! את – לא – תמותי! – ואם למות, הרי אני אמות! מבינה, או לא?!

חנה:

(מחייכת כלדברי תמימות) איממא –.

האם:

שתקי. – והקשיבי! (בלחישת שרף) אני אקבל על עצמי את הכל! אם את יודעת לשתוק, אם את משקרת בשתיקה, הרי אני אשקר בדיבור!

חנה:

את יודעת, שאני באתי להציל – –

האם:

שתקי, אמרתי! את באת לחיות ולא למות. – ומה שאגיד – את תסכימי לדברי בלי כל תנאים שבעולם! – ואל תשאלי כלום! – והחוקר אנטאל יאמין לי את הכל! – לי יאמין. ולא לך, אם חלילה תגידי דבר מה בניגוד לדברי! – (מחבקת אותה כבצבת) אניקו! (שוב בפניה) את אינך קיימת פה, מבינה?! רק אני! רק איממא שלך! (שוב מחבקתה, בלחישה) את ילדתי, החיה בקרבי, בתוכי, בבטני, יונקת מחלבי ודמי ורוצה מה שאני רוצה – כן, ילדתי?

חנה:

כן, איממא.

האם:

(עוד מחבקת אותה קצת. – מתוך חדר הקצינים נשמעים קולות שיחה וצחוק. – היא קמה, בלחישה) החוקר אנטאל יציל אותך, בעזרתי. –

חנה:

את יודעת, מי הוא אחד החוקרים? – הרקטור – אשמדי.

האם:

(מביטה בה) הוא? – – – (פתאום) לא איכפת לי! גם מפניו איני מפחדת! יש לי תכנית העומדת בפני כולם! (שוב קול צחוק מתוך חדר הקצינים. היא לוחצת את חנה אל לבה –)

רקטור:

(נכנס; אחריו בארי ועוד קצין) אידיליה בבית המוות. (יושב. גם הקצינים) בכל אופן, הבת; ואולי גם האם. נראה. איך אומר המשורר? החיים והמוות מתחבקים. (מעיין בחטיפה בתיקו, כאילו קורא מתוך מיסמך) סנש יקטרינה, מרגלת ותיקה. כלפני חמש שנים הייתי אני עבדה הנכנע. “אשמדי”, הקרבן שלה (האם מביטה בחנה בפתיעה, שזהו הרקטור) אז ליקקה לטובת בתה הפרקלארה את כפות-רגליו הנעלות של שר התרבות, וכעת רוצה בוודאי להציל את בתה הפרקלארה מפסק-דין המוות. ובכן, יקטרינה הגדולה, מה את רוצה לשקר, בבקשה.

האם:

אדוני הפרופסור, אנו החלטנו להודות ולהגיד את כל האמת: אני משכתי את בתי חנה כדי לעזור לי בריגול – – –

רקטור:

אהא, ומה אתן מרגלות למשל?

האם:

זה ארגון הקשר להגות מן החיים אנשי-מעלה חשובים – –

רקטור:

למשל?

האם:

למשל – – – את אדוני הפרופסור – –

רקטור:

אהא. אם כן, ראשית: אל נא תשקרי, קטרינה מידיצ’י, כמו מתוך התלמוד שלכם. ושנית: כל ההודאה לא תועיל לך, משום שהפרקלארה שלך אחת דינה למות. ושלישית: גם יומך הולך ובא בקרוב, מפני שאף אחד מכם לא ימלט מגורלו, לא בארצנו ולא בשום מקום על פני האדמה.

האם:

כשזה יהיה גורל כולנו – מה לעשות? המוות בכלל הוא גורל במוקדם או במאוחר. אך לעת-עתה – ––

רקטור:

לעת-עתה אל תפריעי לי בשיחתי עם בתך הנהדרת. אל תשכחי, שעליה להתכונן לבקשתה האחרונה בחייה.

האם:

אדוני הפרופסור, בתי לא תמות! (קולה הולך ומתעצם, הולך וחותך, בלי לעלות, להיפך, הוא עובר ללחישת-שרף) אתה אמרת, שאני מרגלת ותיקה – כן – ובכן תדע, שחיי בתי יעלו לך בחייך, אדון פרופסור: (ניגשת צעד כלפיהו) לא בתי, אלא אני התכוננתי לבקשתי האחרונה בחיי: בקשתי האחרונה שלי היא: (את הבא אומרת היא בלחישת חירוק שיניים, ממש אל תוך פניו) אל תגעו בבתי בידיכם הטמאות! – – הבינות?!

רקטור:

(הוא נרתע לאחור, אל הקצינים) תפסוה! (שני הקצינים קפצו כרגע ותפסוה בידיה) ידידנו הטיפש אנטאל השאיר אותן ביחידות! הוציאו ממנה את הנשק! – ושיתחבו אותה אל תאה!

חנה:

(קמה, מחייכת) הניחו, ג’נטלמנים. איממא שלי יש לה נשק אחר לגמרי: היא אינה מפחדת מפני המוות. כשנכנסה אל הבית הזה לקחו ממנה אפילו את סיכת-הכובע שלה. – (אל האם) איממא, הירגעי נא ולכי. ולי אל תדאגי.

האם:

(משתמטת מידי הקצינים וזורקתם ממש הצדה) פוי! שיכורים! המשקה החריף נודף להם מנשימתם!

חנה:

תנוח דעתך, איממא, פסק-הדין שלו כבר אושר, שריר וקיים. אין בן-מוות פוסק דין-מוות. (אל הקצינים) וגם שלכם, מסכנים שכמותכם. (יושבת)

רקטור:

סלקו אותה מכאן. (מצלצל – נכנס הזקיף) לסלק את סנש יקטרינה אל תאה! (הזקיף יוצא)

האם:

(ניגשת אל חנה) תודה לך, ילדתי. (מחבקת אותה)

אנטאל:

(נכנס. שני הקצינים מצדיעים לו.)

(נכנסים שני בלשים)

בלש:

סנש יקטרינה?

אנטאל:

מה קרה?

רקטור:

היא מתחצפת פה יותר מדי. מאיימת עלי בטרור.

האם:

(לא שמה לב וגם לא חנה, אל הנוכחים. עכשיו רואה את אנטאל, פונה אליו ומראה לו את פניה של חנה) הבט, אדוני, מה עשו לה לבתי! את שיניה הוציאו! – (פורצת) הביטו, מה עשיתם לי! (אל הרקטור) אתה נהנה מזה, מה? אתה מתענג על זה? (בזעקה) חלאת-אדם! כלב שוטה מורט בשיניו המזוהמות את פרי-בטני, פרי-הילולים רך וענוג, חן אלהים ואדם! (קורעת וחושפת את חולצתה) הא לך, כלב מטורף, חתוך, קרע, גזור והתלקק חזיר-יער! וממנה אסוף ידיך, מורפיניסט מנוון! (גוהרת על חנה ופורצת בהתייפחות) מפלצת!

חנה:

(לוחצת את לחייה אל לחי-אמה, בחיוך) איממא, את בוכה? בגלל תולעת אשפה שכזאת את מבזבזת את דמעותיך, את אוצרו היקר ביותר של האדם?

אנטאל:

(ניגש אליהן) הגברת סנש, לכי ושכבי והרגעי, איש לא יגע עוד לא בך ולא בבתך. (מוסר אותה לרשות הבלשים) איש אל יעז לנגוע בה, על אחריותי המלאה. (הבלשים מוליכים אותה החוצה. חוזר אל השולחן ויושב בכסא הראש, אל הרקטור) נא לשבת. (הרקטור יושב בכסא הצדדי. אנטאל מהרהר קצת. אחר-כך) סנש אננה. את עייפה – – – היש לך מה להגיד?

חנה:

לא כלום. (מחייכת)

אנטאל:

זה הכל? (רומז לאחד הקצינים – הלה מתחיל לרשום)

חנה:

זה הכל.

אנטאל:

מדוע את מחייכת כל הזמן, סנש אננה?

רקטור:

(כל הזמן מתעצבן ומרטט). הלא זהו! היא צוחקת לנו. כבר בבית-הספר היתה מרגיזה בזה את חברותיה ומורותיה.

חנה:

(משמיעה צחקוק קל) האדון הפרופסור צודק. אתם בכלל מצחיקים מאוד. איזה טמטום טפשי שורה על הארץ הזאת. מאז שלא הייתי פה הפכתם למחנה סגור גדול של המון מוקיונים דפקטיבים, המשחקים מדינה, ממשלה, שלטון – והכל ברצינות גמורה.

רקטור:

שמע ידידי, זה בכל זאת יותר מדי! אני אשתיק אותה! (קם)

אנטאל:

שב פרופסור. זכותה היא לדבר, לא כן? (הרקטור יושב בקושי) דברי, דברי סנש אננה. המשיכי.

חנה:

אתם הייתם פעם עם פרשים אבירים, עם אמיץ-לב. ואחרי כן גם עזי-הרוח, אתם שמרתם על המערב מפני הברברים. ולבסוף עמדתם בשורות האומות, שהסירו מעל עמנו את כבלי-הנחיתות, וגדוליכם נתנו לנו ביד רחבה את זכויות האדם. ועוד מעט והעולם הנאור העניק לכם תעודת תרבות וציויליזציה: הספרות שלכם היא אולי היחידה בעולם, שאף שורה אחת של שינאת ישראל אין בה. – ועמנו גמל לכם פי שבעה שבעתיים בכשרון ובמסירות לאין דוגמה, – והנה, אתם הולכים כעת ומטמאים את עברכם כנבלות, שצחנתם מפעפעת בכל העולם, וגרועים אתם ופחותים אפילו מאותו שימפנזה בצורת אדם: הוא רוצה לכל הפחות שלטון ז’ונגלי לעמו, ואלו אתם המלקקים המלוכלכים בדם של בזוי אלוהים ואדם זה, אתם אינכם רוצים לעמכם כלום, אלא סתם אכזריות, חלאה ושכרון-דם, דם ודם. – אתם שואלים, מי שלח אותי? אלוהים, הגורל, ההשגחה העליונה, כדי להגיד לכם, שאתם הנכם העבדים המטומטמים והשפלים ביותר בין יצורי הטבע, כדי להביע לכם את חמלתי: חמלתי עליכם, תולעים, תולעי הסחי האנושי, חידקי הזוהמה, שרק תרופה אחת יש נגדכם לבל תזהימו עוד את המין האנושי, והתרופה הזאת מארץ הקודש תבוא, מציון, ממולדת הנביאים, ובכח אדוני צבאות.

רקטור:

זה פשוט בזיון של בית המשפט!

אנטאל:

אנו יש לנו הכוח להעניש אותה והיא יש לה הרשות לדבר, לא כן?

חנה:

ואם אינני טועה, יש עוד מישהו, שיש לו הכוח להעניש, – אתכם. –

אנטאל:

יש בבית המשפט נטיה, להציע אותך לחנינה במקרה שידונו אותך למוות.

חנה:

חנינה? מבן-מוות, הנדון למיתה משונה? אלהינו-אנו נעלם מעיני-הבשר והנו נוקם ונוטר לעובדי אלילים, וביחוד לעובדי אלילי-אדם כמו זה שם בוואלהאללה הטבטוני, אך אלהינו יש לו הומור, הוא יושב בשמים וצוחק, כדברי משורר המשוררים נעים זמירות ישראל. שאני מחייכת? אנחנו עם המחייך ביסוריו, עם שגם ביסוריו האיומים ביותר מאושר הוא. היודע אתה פרופסור אשמדי, איזה רגש נפלא ומתוק הוא לדעת את עצמנו יהודים? לך ובאר לזאב שיכור-דם, איזה ריח ניחוח יש לבשמים שבברכת-הבדלה ולאתרוג והדסים בחג-הסוכות, ולעשן נרות יום הכיפורים בתפילת ונתנה תוקף, הנוראה ומרגיעה כאחת. ולך ובאר לאשמדי נובר בדם-אדם, איזה טעם יש להיות טוב ומיטיב, אוהב ורחום, איזה עונג עילאי יש בלטיפת אשה יולדת ובלחיצת תינוק שנולד אל הלב. – זהו האופיום היהודי, אדון פרופסור, במקום זריקות המורפיום שלך.

רקטור:

(קם בעצבנות יתירה)

(נכנס חייל ומוסר לרקטור מכתב – ויוצא. הרקטור קורא)

סלחו לי לרגע קט, אני תיכף חוזר. (יוצא)

אנטאל:

סנש אננה, לא מן החכמה היא לגרות אדם – – –

חנה:

אולי לא מן החשבון המעשי, אך מן האמת וההיגיון הוא, לעורר בפושע את מצפונו המנוון. יכול להיות שכל הענין לא כדאי, אלא ש – – –

(ברגע זה נשמעת מבחוץ יריית אקדוח. – ואחריה עוד אחת, ושוב רעש. כולם קופצים ממקומם)

אנטאל:

(גם הוא קם, אך מיד יושב; אל אחד הקצינים) לך פאלי וראה מה זה היה. זה פה, בחצר בית המשפט. (הקצין יוצא(

חנה:

נבהלים מפני יריית אקדוח, ואינם נבהלים מאנקות הגסיסה של רבואות גוססים, שנשמתם יוצאת ב“אחד” (תוקעת עיניה באויר) אשרי העם שככה לו.

(דממה ארוכה)

הקצין:

(נכנס חיוור) רצח והתאבדות. סטודנט אחד רצח את הרקטור ואחר כך התאבד. הסטודנט ניגש אליו ואמר לו: “זה בעד אבא שלי, ששלחת אותו בטראנספורט!” – וירה בו.

הקצין הרושם:

יהודי?

הקצין:

לא. הרקטור תחב את אביו של הסטודנט לטראנספורט על שהסתיר בביתו משפחה יהודית. (דממה)

חנה:

אל נקמות אדני. – אבקש קצת מים. (מתעלפת)

אנטאל:

(ממהר אל חדר הקצינים, מביא כוס מים ומשקה את חנה)

חנה:

(מתעודדת, אינה טועמת.) תודה, כבר עבר. (מחייכת). אשמדי מיהר קצת. חבל. רציתי לעשות ממנו אדם טוב ומיטיב. כנראה שלא כדאי.

• מסך –

המגדת:

ובקרב עדוֹת-המזרח ספּר יסוּפּר על הנערה הקדושה חנה, ששם-תהילתה הגיע עד נדחי-תימן ובקהילות ישראל התפללו לנשמתה היקרה במועדי שמחה ובימי אבל גם יחד.

רבנית תימניה:

– – – זה היה עוד טרם הביאה אותנו מלכות-ישראל על כנפי-נשרים, זה מרבד-הקסמים, לארץ-האבות. אז סוּפּר לנו על בתולת-ציון חנה סנה, שרוח-אלהים עוררה אותה לנסוע לארץ מרחקים, ארץ הרשעה להציל את אחינו המצוקים מן הגיהינום ולבשר להם את יום-הפדות ההולך וקרוב. אך שדי-השחת תפסוה ימח שמם וזכרם ועינוה בגוף ובנפש, היכוה ופצעוה, נשאו את רדידה מעליה שומרי הרשע – אך רוח-אלהים לא נשברה בה אף רגע, להיפך, כאשר יענו אותה כן דרכה נפשה עוז, ירקה להם בפניהם, תוּף! והטיחה להם דברי-תוכחה ומוסר-אנוש לפריצי-חיות ההם ודבריה החוצבים להבות כדבורה הנביאה נפלו עליהם כאבני-ברד, אבני-ברד ממש, והרשעים חשבו כי פצצות הן, ולא הבינו, כי נעשה לה נס מן השמים, להפיל עליהם אימתה ופחד ומות נבלים (קולה הולך וגווע) כן יאבדו כל אויביך אדני – – –

 

תמונה שישית    🔗

(חדר בבית-הסוהר של המשטרה. מסביב על יד הקירות, על הרצפה מיזרונים מכוסים שמיכות. באמצע החדר שולחן ארוך וסביבו ספסלים ארוכים – כל זה עשוי קרשים גלמיים מחוספסים.

– דלת אל הפרוזדור, לצדה שולחנת ועל ידה שרפרף. כד מים בתוך קערה, ממעל על הקיר תלויה מגבת-שק גסה.

האסירות: הרוזנת, הברונית, ד"ר גידא, ארנה (הרה בחודש השביעי), ספלר, זקנה הממלמלת-מתפללת כל הזמן).

גידא:

אתן כבר מתקוטטות כהלכה, כתגרניות מקצועיות בשוק ביצים מסריחות.

ברונית:

היא עדיין חושבת את עצמה למיוחסת, המכבדת אותנו בנוכחותה השמנה. הקבר שלנו יהיה משותף, גברת רוזנת! (צוחקת)

ספלר:

(כמו רפריין מונוטוני) כולנו נלך, כולנו, כולנו.

רוזנת:

חדר-הילדים שלה היה בלול אווזים כשרים, שאמא שלה פיטמה אותם בתירס שסחבה מן השדה שלנו.

ברונית:

(קמה בזעם רציחה, עושה צעד כלפי הרוזנת)

ספלר:

כולנו נלך, כולנו, כולנו.

ברונית:

(שופכת את זעמה על ספלר) שתקי כבר!

רוזנת:

(אל ספלר) יודעים, יודעים, די די!

גידא:

בראבו, סוף כל סוף שתיכן בדעה אחת!

ספלר:

כולנו נלך, כולנו, כולנו.

ארנה:

(מתייפחת חרישית)

מארייטה:

(נכנסת. בידה מגלב. מביטה סביב ומחליקה את המגלב. כולן עומדות וקופאות. היא נגשת אל ארנה, מרימה את פניה במשיכת-פתע בשערה כלפי מעלה) את מייללת?

ארנה:

לא – לא, גברתי – –

מארייטה:

עכשיו תשארי כך, כלפי אלהי היהודים, עד שאתן לך רשות להוריד את פרצופך, הבינות? (שוב משיכת-חטף כלפי מעלה)

ארנה:

אוי, אניקו!

מארייטה:

(מביטה בה) מה? אניקו?! (מרימה את המגלב ומתרחקת ממנה, מוכנה להצליף).

(נכנסת שוטרת ומכניסה ילדים)

שוטרת:

האדון החוקר הרשה לקצינה הבריטית היהודיה סנש אננה לספר להם סיפורים.

מארייטה:

זה פאנטאסטי!

שוטרת:

(כמו בסוד) כך רוצה הוא להשפיע עליה שתרפה מעקשנותה ותודה על האמת.

מארייטה:

נה! היא תודה על האמת? היא? רק אמצעי אחד יש בעולם בשבילה (מראה על המגלב) אבר- אבר. עד העצמות.

שוטרת:

התפגרו. ילדים, על הרצפה. (הילדים מתיישבים על הרצפה)

תיכף תבוא המכשפה שלכם. (יוצאת, אתה גם מארייטה).

ספלר:

כולנו נלך, כולנו, כולנו.

מארייטה:

(בינתיים חזרה ושומעת את ספלר, מצליפה בה כבדרך אגב) נכון, נכון, עכברת: כולם ילכו, כולם. אף עכבר-מגפה אחד לא יישאר אף לנסיון בשביל הלאבוראטוריון לחקר העם הנבחר.

(נכנסת חנה בלווית שוטרת, היוצאת מיד.)

חנה:

(נעמדת על יד הדלת ומקשיבה)

מארייטה:

(ממשיכה) אני מזמינה אתכן לבקר מחרתיים במוזיאון אצלנו בדרזדן. זאת תהיה נסיעת סוף- השבוע נעימה מאוד. סוף-השבוע וסוף כל החיים שלכן. שם תראו את תערוכת כל הטיפוסים היהודיים שבכל ארצות תבל. אפילו שבנדחי אפריקה ואוסטראליה. כולם מסודרים לסוגיהם בצנצנות ספירט בכל מיני גודל, כמו חיים ממש. – וזכיה גדולה נודעת לכם עכברים בתערוכה זו: את התערוכה יפתח כבוד הפירר עצמו. (מצלפת אחת במגלבה באוויר, ומשמיעה צחוק יבש) הא, הא! אה, כן. הממזרים שלכם (בודקת את הילדים, לאחד, שניים מהם מרימה את הסנטר ובודקת אותם) נחמדים, מה? – מה שמך, ילדה?

ילדה א':

מאריה.

מארייטה:

מאריה. (דממה) ושמך?

ילדה ב':

מאגדה.

מארייטה:

מאגדה. (כנרתעת) מאגדאלינה – –

חנה:

(מחייכת)

מארייטה:

ושמך, עכברון?

ילד:

שמי איזי.

חנה:

בעברית ישוע, כלומר יזוס. (צוחקת) מריה, מריה מגדלינה, ויזוס!

מארייטה:

מי צוחק פה?! (מרימה את המגלב)

חנה:

הגורל, העלמה מארייטה, הגורל. (צוחקת) זה שווה לי אפילו שלושה מגלבים על כל אחד! – איך אמר יזוס? “הכניסו אלי את הילדים”.

מארייטה:

(ניגשת אליה במגלב מורם – ברגע זה נכנס החוקר)

חוקר:

הרשיתי לך, סנש אננה, להפגש עם הילדים – –

חנה:

את המועמדים לצנצנות הספירט, לא כן?

חוקר:

(אחרי דממה) טוב, יהי כן. אם על עצמך לא צר לך, על הילדים ודאי שצר לך. (אל מארייטה) בואי מארייטה. אל נפריע. (יוצאים)

בחורה:

(יהודיה, מבין העובדות בסוהר. מכניסה שתי קופסאות גדולות ושמה אותן על השולחן. מדברת בלחישה ובמהירות) המפלצת לא תזכה למוזיאון שלהם! יש לנו ידיעה, שזה שעות מפציצים את סאכסן: חמניץ ודרזדן. אתן משערות לכן, איזו הפצצה היא זאת! אבן על אבן לא תשאר שם! (לוחצת את חנה אל לבה, אחר-כך מרימה אחד הילדים, מחבקתו ומנשקתו וממהרת החוצה).

חנה:

ובכן ילדים, לשבת בסדר, ככה. (מסדרת אותם בחצי גורן עגולה. היא מתיישבת למולם) ועכשיו איזה סיפור אתם רוצים, על העכברון הקטן, שטרף את הזאב הגדול, או על האשה המרשעת, שרצתה להכות את הילדה, אמרה הילדה: “תשותק ידך!” וידה נשתתקה! או על הזחל שצמחו לו כנפים והמריא בעננים?

ילדים:

על הזחל! – על הזחל! – על הזחל!

חנה:

אם כן, זה היה ככה: היה פעם זחל קטן, כזה חלש ורך, הזוחל לאט-לאט וכל הזמן מביט סביב ומפחד שתבא צפור טורפת ותאכל אותו, מיסכן. – ובאמת ראתה אותו צפור טורפת, הביטה בו ואמרה: אתה עדיין קטן ורזה, אני אחכה, שתגדל ותשמן, כזה, ואז אוכל אותך, הם! הלכה לה הצפור הטורפת, ואמרה בלבה: אני אלך בינתיים ובעוד יום או יומיים אחזור. התחבא הזחל תחת עלה רחב ונרדם. – ופתאום התעורר וראה שצמחו לו כנפיים והוא כבר לא זחל אלא פרפר! אבל הכנפיים היו נקמטות ודבוקות בגופו. בא מלאך קטן, יישר לו את הכנפיים, גיהץ אותן יפה, ואמר לו: עוף! – פרש הפרפר את כנפיו והמריא ועף הנה והנה מפרח לפרח, הנה והנה, זה היה עונג לראות! – הופיעה אותה ציפור טורפת, עפה אחריו ורצתה לטרוף אותו. פערה את פיה, את המקור שלה ורדפה אחרי הפרפר – עפה הנה והנה. אך הפרפר צחק ועף, עף וצחק על הצפור ועל פיה הפעור – כך היתה הצפור רודפת הנה והנה, זיג-זג וזג-זיג, הצפור רתחה מכעס, התנפחה מרוב זעם – והתפוצצה! פיק – ואיננה!

ילדים:

פיק – ואיננה! כך טוב לה! – (צוחקים)

חנה:

(קמה) וכעת (נגשת אל השולחן, ופותחת את הקופסה האחת. מוציאה מתוכה מוקיון עשוי נייר. מניעה אותו, את ראשו וידיו ורגליו) הנה מוקיון טיפש מצחיק כזה. שואלים אותו: מוקיון?

ילדה:

איך קוראים לו?

חנה:

קוראים לו הב-הב! מפני שהוא מדבר כנובח: הב-הב! ותמיד מרים את היד האחת, ככה, וביד השניה מכה ככה, על לבו וצועק: הב-הב! א-א-ני-ני-ני-א-א-א-לו-לו- הוא רוצה לצעוק: “אני אלוהים”, אך אינו יכול לגמור, ורק אומר: א-א-ני-ני-א-א-לו-לו-לו! לו-לו – – מובן שלא! ומה? כן? (צחוק כללי) הוא צועק וצועק – ופתאום בא אוירון וזורק עליו פצצה, ישר הנה – ומכה לו על ראשו – בום! ככה – וראשו מתפוצץ! ככה! (מכה באגרופה על ראשו, המוקיון מתקמט. – צחוק).

ארנה:

(פורצת בבכיה)

חנה:

מי זה בוכה פה? (משחקת. אל ילדה אחת) את? – לא! – (אל ילדה שניה) את? – לא! – (שלישית) אולי את? – לא! אם כן אני יודעת מי בוכה. (אל ארנה) הנה! זוהי אמא רותי בוכה! (לוקחת את ארנה בידה ומוליכה אותה אל מול הילדים) הנה אמא רותי! אמרו לה ילדים: שלום, אמא רותי!

ילדים:

שלום, אמא רותי!

חנה:

ילדים, אתם רוצים לרקוד עם אמא רותי?

ילדים:

רוצים! – רוצים!

חנה:

ואולי רוצים אתם לרקוד גם עם ילד שלא נולד עדיין?

ילד:

שלא נולד עדיין? – איך זה אפשר? (כולם מתפלאים)

חנה:

הנה כך! אמא רותי יש לה ילד בבטן, תינוק נהדר! יפה, יפה מאד. ועכשיו קומו! (קמים) ונרקוד יחד עם אמא רותי ועם התינוק שלה שלא נולד עדיין! טוב?

כולם:

טוב! – טוב! – ואיך קוראים לו?

חנה:

קוראים לו עובד. אמרו: עובד – והלאה!

כולם:

עובד. בנו יהיה ישי, ולישי יהיה בן ושמו יהיה דויד. המלך דויד.

חנה:

הבה נרקוד עם עובד ביחד. (היא פותחת את הריקוד – וכלם יחד רוקדים.) עכשיו סביב אמא רותי ובנה עובד! (רוקדים במעגל סביב ארנה. מפסיקה פתאום) חכו, חכו! מי מכם יודע את השיר שלמדתם בגן או בבית הספר: (מזמרת) “אני מאמין, אני מאמין”?

כולם:

אני יודע! – אני יודעת!

חנה:

ובכן, נשיר אך לא במלים, וגם לא בקול רם, אלא בנהימה, (ככה) ה – המ – המ – הם (כולם נוהמים את השיר ורוקדים. שאר הנשים עומדות כל הזמן ומביטות, כל אחת בעמידה אחרת. רק ספלר יושבת ופניה בכפיה ועיניה עצומות, והזקנה אינה פוסקת מלמלמל.)

מארייטה:

(נכנסת, עיניה יורות זיקים) החוצה, עכברי מגפה! (דוחפת אותם) אל הצנצנות, שגר-עכברים!

ספלר:

כולנו נלך, כולנו, כולנו.

חנה:

(נגשת אל ספלר, שמה ידה על שכמה, בחיוך) הם לא ילכו. וגם את לא תלכי.

שוטרת:

(נכנסת) העלמה מארייטה, האדון החוקר מבקש אותך, דחוף.

(יוצאת)

מארייטה:

(מבט חרון בחנה, מנפנפת במגלב ויוצאת)

חנה:

(נגשת לארנה, יושבת אליה, מנגבת את עיניה. מרמזת להג' גידא, ההיא מוציאה מתחת המזרון שקית, ומוסרתה לה. חנה פותחת ומוציאה אגוזי-פרך מקולפים ותוחבת לארנה אחד מהם אל פיה) ועכשיו אכלי. הרי לך מזון מיוחד בשביל עובד אבי-ישי שלך. אכלי והקשיבי. את יוצאת מפה עוד היום לחופש. מבינה? חברים מארץ-ישראל מחכים לך. ולכן, רגעים אחדים לפני ההצלה שמעי וזכרי: אלף – אל תעזי לבכות אף רגע. זה רעל בשביל התינוק. ולא רק לבכות, אלא גם לא להיות עצובה. בכל רגע בחיים יש אפשרות למצא הזדמנות לחייך, ואפילו לצחוק. התינוק הזה, היודעת את איפה ומתי הולך הוא ונולד? עובד אבי ישי אבי דויד הורה וייוולד בעת צרה ומצוקה, בתוך תוכו של גיהינום, שעדיין לא היה כמוהו מעולם. – אכלי, אכלי, ובלעי יפה. – לפני שבעה חדשים, כשהתחבאת במרתף, תקף אותך יאוש, וכששאלת את עצמך באזני ידידתך, אם כדאי לחיות בתנאים כאלה, וכבר הכינות לך רעל, בא מישהו, חייך ונתן לך תשובה. מי שהוא זה היה הילד עובד שלך. הוא הנותן לך תשובה על אותה השאלה. הוא מחייך, משום שמוקף הוא מלאכי-השרת עם חרבות-פיפיות בידיהם ומוגן מפני כל תקלה ומחלה ואסון בעולם. – עצמי עינייך ותראי אותם. (לוחצת את צומת-הגידים של ארנה בחוזקה)

ארנה:

(עוצמת עיניה)

חנה:

את רואה?

ארנה:

רואה, אניקו. רואה. –

חנה:

(אינה מרפה מצומת הגידים שלה) אם כן. – המשיכי באכילה והקשיבי: את תמלטי היום. תכנסי לבית-חולים ומשם תצאי לחופש, לאורה ולחיים טובים. – (מביטה בה) גמרת את הסעודה?

ארנה:

גמרתי.

חנה:

בסדר. ועכשיו (מוציאה מכיסה צנצנת פעוטה) אחרי סעודת בנך עובד. תריחי מזה פה בנשימה עמוקה. אחת… שתיים… עמוק… עמוק… ככה…

ארנה:

(נושמת מן הצנצנת נשימה עמוקה)

חנה:

(מחבקת אותה – ארנה מתעלפת, חנה מחזירה את הצנצנת לכיסה, רומזת לגידא, שתיהן מרימות את ארנה להשכיבה על המזרון – אך בינתיים פותחת גידא את הדלת)

גידא:

(קוראת אל הפרוזדור) אחות! רופא! רופא!

אחות:

(נכנסת בחפזון) מה קרה?

חנה:

ארנה התעלפה, קראי מהר לרופא!

גידא:

היא התאוננה עוד מהבוקר…

אחות:

(אל גידא) לכי אמרי להילדה שתקרא לרופא! (היא בודקת את ארנה, וגידא ממהרת אל הפרוזדור.) היא הרה, לא כן?

חנה:

בחודש השמיני למזל טוב.

אחות:

(מביטה בחנה)

חנה:

(מחזירה לה מבט)

אחות:

כן… אם לא…

חנה:

(בחיוך, בהדגשה) היא לא! היא תלד! הילד יהיה בריא!

אחות:

מי יודע?

חנה:

אני יודעת.

אחות:

(בנעימת לעג האומרת “באמת”?!)

חנה:

(מחקה אותה בנעימה האומרת “כן, כן”)

אחות:

(פניה הולכים ומתרככים, בחיוך) את הנך סנש אננה?

רופא:

(נכנס, בודק את ארנה) ימח שמכן וזכרכן! הלא היא הרה! כמה זמן היא במאסר?

חנה:

חדשיים, אדוני הדוקטור.

רופא:

ובזמנים כאלה היה לה חשק לעגוב על גברים? (אל האחות) הביאי בבקשה אלונקה! מהר! (האחות ממהרת החוצה) משמידים אותם, והם מתרבים! כעכברים!

חנה:

שום כוח אינו יכול להשמיד שום סוג של בעל חיים עד שלא יבוא זמנו וגמר-תעודתו להיעלם מן העולם. וזמננו, תעודתנו רק עכשיו מתחילה. – כן.

רופא:

(מביט בה בעינים יורות זיקים) לא את הנך המכשפה מפלסטינה?

חנה:

לא, להיפך, אני מסירה את הכישוף מעיני המוכים בסנוורים.

(שני עובדי בית-החולים מביאים אלונקה ומוציאים את ארנה החוצה)

שוטרת:

(מכניסה את האם) עשר דקות נתן לכן האדון החוקר.

רופא:

(מביט באם ובחנה בתמיהה. אל השוטרת) האם והבת, מה? – איזה אידיליות מתוקות מתעגבות אצלנו פה. גועל נפש! (יוצא)

(בחוץ רעש, יללות נשים וילדים)

שוטרת ב':

(קוראת מתוך רשימה) ספלר!

ספלר:

כולנו נלך, כולנו, כולנו. (הולכת, אחרי השוטרת)

חנה:

(לוחשת לה) הם לא יספיקו. להתראות! (עטה אל האם ומחבקתה)

רוזנת:

קאטוקאם! (מחבקתה) מי זה פילל, מי זה פילל?

גידא:

מי פילל? הציונים. – אניקו. – (מחבקת את האם)

ברונית:

(מחבקת את האם, בוכה)

האם:

(מתיישבת עם חנה) שום דבר אינו הולך כפי שאדם רוצה.

חנה:

הכל הולך בדיוק כפי שאדם רוצה, ורק שהאדם אינו יודע, שבזה הוא רוצה.

האם:

(זוקפת את ראשה) אניקו, אני אינני רוצה שתמותי, מבינה?!

חנה:

ומי רוצה? אני רק איני מפחדת מפני המוות, אך זאת לא אומרת שאני רוצה למות. (שריקת פצצה וקול התפוצצות. כולם קופאים)

האם:

(מחבקת את חנה כמגינה עליה)

חנה:

מעולם לא היו החיים יפים כל כך. (שוב פצצה) את שומעת, איממא? נהדר! (מחבקת אותה, לוחצת את לחייה אל לחייה.)

האם:

הם יהרגו אותך, אניקו.

חנה:

(תוך חיבוק מזמזמת בחיוך):

אני מאמין, אני מאמין

בביאת, בביאת המשיח – –

האין את רואה, איממא, שהם גוססים? הם מאותו סוג החולים שאינם יודעים שגוססים הם. ואנו קמים לתחיה.

האם:

(פנים אל פנים) אניקו, את היית כל ימי חייך ילדתי הטובה, הממושמעת, המצייתת, האורבת לכל מוצא פי. אני מתחננת לפניך: את רואה, שהחוקר רוצה בטובתך, הלא הוא אינו רוצה ממך, אלא – – –

חנה:

אלא במעשה התאבדות נפשית מנוולת ביותר בעולם: את המפתח למפעל ההצלה.

(בחוץ הולך ומחשיך)

האם:

(פונה אל הרוזנת) קלארי יקירתי, תבארי לאניקו – – –

הלא את מכירה אותה מילדותה – –

רוזנת:

מתי זה היה! איפה היא אותה אניקו?! (שמה את שתי ידיה על כתפי חנה) אניקו, את יקירתנו, רוח אפינו, את – – – (מתייפחת על שכמה של חנה).

האם:

(אל הברונית) ואליקאם – – –

ברונית:

אניקו היתה תמיד עושה כרצונך – האינך חושבת, קאטו, שאחרי-כן, כעבור זמן, התחילה לעשות לא מה שהיא עצמה רוצה, אלא מה שהגורל רוצה? (נושקת לחנה על מצחה ואחר-כך את ידיה) אניקו…

האם:

(אל גידא) ואליקאם… אני מתחננת… תבארי לאניקו…

גידא:

אניקו, אנו כולנו מוכנים למות במקומך – – – את נפלאה-מופלאה, את שליחת הגורל – – – איממא שלך רוצה שתחיי, אך אני רואה, שיד אלהים חזקה עליך, אנו נהיה מאושרים ללכת אתך יחד (פורצת בבכיה ונופלת על המיטה ומתייפחת)

חנה:

(בחיוך) מה יש? מי רוצה למות?

האם:

אוי, אוי, אוי! אוי ואבוי לחיי! אתן ידידות. חברות, הכל, הכל, הכל, ורק לא אמא שלה! – (פתאום) אניקו! את אינך מפחדת מפני המוות – גם אני לא! אינני נופלת ממך בגבורה! – אבל – – –

חנה:

(תוך כדי חיבוק, מחייכת) אני יודעת, איממא (תוחבת את ידה בחובה של האם ומוציאה משם ז’ילט כרוך בנייר) הנה הגבורה שלך, איממא. זאת לא גבורה. איממא, להתאבד אינה גבורה, להתאבד זוהי בריחה – – – (משברת את הז’ילט וזורקתו) אוי, איממא מתוקה שלי! גבורה היא לחכות לפסק-דינו של הגורל. טועה את, לא הם יגזרו את פסק-דיני, הם לא יזכו לכך (האם מתמוטטת, על המיטה, חנה מושיבה אותה לחיקה ומנענעתה כילדה) איממא שלי, אמי יולדתי-ילדתי שלי (מנהמהמת) אני מאמין, אני מאמין – – –

שוטרת:

(נכנסת, קוראת מתוך רשימה) סנש יקטרינה, בואי. הלילה עוד תישארי פה, מחר תצאי מבית הסוהר.

חנה:

(אינה פוסקת מלנמהם את הזמר) אני מאמין – – – אני מאמין – – – (הנשים מצטרפות אל הניגון – הירח מאיר בחלון)

מארייטה:

(נכנסת – מצלפת אחת באויר) לשתוק, חזירות! להתפגר ולישון! (האם יוצאת עם השוטרת. חנה מלווה אותה בזמרה אל הדלת. מארייטה מצליפה באויר).

(הנשים שוכבות ומתכסות עד הראש, ורק עיניהן מציצות מתחת השמיכה.)

חנה:

(שוכבת) ליל מנוחה, הגברת מארייטה.

מארייטה:

(מצליפה בכל כוחה הפראי על השמיכה, אח"כ מחליקה את המגלב ויוצאת.)

חנה:

(שהצליפה הכאיבה לה – מחייכת) כנגד הפצצות אין שמיכה.

(משהלכה מארייטה, מתרוממת חנה וקמה. אחריה מרימות כולן את ראשן ומתבוננות בה. היא מוציאה עתונים מתחת המזרן, קורעת מהן פיסות – פתאום נזכרה בשברי הז’ילט שעל הרצפה, מרימה את חציו וגוזרת בו פיסות מן העתון: פסים ארוכים וקצרים וגם אותיות ונקודות. אחר-כך גוזרת מגן-דוד גדול – הנשים מרימות ראש – ומשגמרה, לוקחת את השולחנת ומעמידה אותה על המיטה שתחת החלון, אחר-כך את השרפרף על השולחנת – – גידא והרוזנת קמות לעזור לה, עומדות ושומרות שלא תיפול – היא עולה על השרפרף, מוציאה מכיסה קופסית דבק ומדביקה את המגן-דוד על החלון – – ומסתכלת החוצה. – בינתיים התעוררה גם הברונית, הרימה ראשה ומביטה – – כעבור רגעים זזה חנה כרואה את האם, מרמזת לנשים בידה – אחר כך מבקשת ברמיזה עוד נייר מעל השולחן, קורעת ממנו אותיות, מדביקה גם אותן על החלון. – הנשים קוראות בתנועות-פה את האותיות. – הקהל אינו רואה אלא את המגן-דוד, והאותיות אינן ברורות לו. – חנה מרמזת שהיא מקבלת תשובות מן האם. – בין התנועות שהנשים עושות, פתאום אחת של שמחה וגם צחוק חרישי)

מארייטה:

(נכנסת, מאירה בפנס-כיס את כל הסצינה – מכינה את המגלב. בזעקה של לחישת-שרף) מה זה פה?!

(דממה ארוכה)

חנה:

(מלמעלה) אני מדברת עם איממא שלי. (דממה)

מארייטה:

(ניגשת צעד. מרימה את מגלבה)

חנה:

אַת אין לך אמא? ואת בעצמך אינך אם?

מארייטה:

(ניגשת עוד צעד. – המגלב מנמיך קצת. עדיין בקול אכזרי)

מי הרשה לך זאת?!

חנה:

איממא שלי.

מארייטה:

(בטון נמוך יותר) מי מפקד פה, אני או אמך?

חנה:

לי – איממא שלי. פה ובכל מקום בעולם.

מארייטה:

ומי הירשה לאמך לתת פה פקודות?

חנה:

אני ביקשתיה, הגברת מארייטה.

מארייטה:

אולי מואילה את לרצות שאני אקבל במקומך את המלקות?

חנה:

(אחרי שתיקה) לא. (דממה) הגברת מארייטה, את בכלל לא רעה כפי שאת חושבת את עצמך.

מארייטה:

(מחייכת) אולי תציעי לי מיד להיות ליהודיה?

חנה:

רעיון לא רע, בחיי, הגברת מארייטה!

הזקנה:

(שבמשך כל התמונה לא הגיבה על כלום ולא פסקה מלמלמל – – קמה כעת, ניגשת כלפי חנה, מתאמצת להגיע בידיה אל רגלי חנה, מנשקת את שולי חצאיתה – ומצטלבת שלוש פעמים, וחוזרת למקומה).

מארייטה:

(מביטה בזקנה כל הזמן) את נוצריה?

הזקנה:

כן, בתי. מוכרח שתהא נפש נוצרית אחת, המתפללת לחיי היהודים.

מארייטה:

אהה! ואיך באת הנה? כזונת היהודים?

הזקנה:

כן, בתי: הלשנתי על עצמי ואסרו אותי הנה.

מארייטה:

(אחרי דממה) אם כן, תרקבי פה!

חנה:

אני יודעת, הגברת מארייטה, שאת תשלחי אותה הביתה מחר, לא כן?

מארייטה:

(מחייכת סוף-סוף) את שרץ יהודי מסוכן… לישון! כרגע!

(יוצאת)

(שקט. אור ירח מבהיק)

גידא:

המפלצת מחייכת! – (דממה) חורבן דרזדן מחייך מפרצופה.

ברונית:

כך מחייכת נבלת-כלב. – פצצה זה לא מגלב.

חנה:

כך מחייך אדם הרוצה להיות טוב. (דממה)

רוזנת:

לעזור לך לרדת?

חנה:

לא-לא. (דממה) אני רוצה לראות את איממא. (דממה) נא לישון. (דממה) גם אני אשכב תיכף.

(דממה. הנשים שוכבות והופכות על צדן השני, כלומר, אל הקיר. – שקט)

חנה:

(תוקעת עיניה באור הירח) בזכות בורוש – – – בזכות התינוק בבטן אמו – – בזה השער לא יבוא צער – בזה המפתן לא יבוא שטן – בזבול-שדי לא יבוא אשמדאי – – מעלה – מעלה – – ראשו מגיע השמימה – – מחורבנה של צור נבנתה ירושלים – – (שקט מיסתורי).

מארייטה:

(בינתיים שוב נכנסה בשקט. – ראשה של חנה מגיהה בהילת זוהר-הירח. – עיניה הירוקות של מארייטה תקועות באור פניה של חנה. – אחרי המלה “ירושלים” מתחלחלת כמתעוררת – אחת הנשים זזה – מארייטה שמה את אצבעה על פיה) ששש… (יוצאת)

– מסך לאט לאט –

המגדת:

ועל קברה בהר-ציון יושבות זקנות מופלגות ומתפללות בזכותה לטל וגשם וברכת-שמים על אדמות ישראל, בזכות יסוריה ועלותה על הגרדום בגבורה ברוח איתנה כאחד הרוגי-המלכות וביניהם רבי עקיבא.

ישישה:

– – – ומתוך כור-היסורים יצאה מזוקקת ומטוהרת, ברוח מאמינה ובוטחת, רוח חכמה ובינה, עצב וגבורה – –

זקנות:

אשריה, אשריה!

הישישה:

כה נסכה בנפשות שמסביבה בבית-הַסוהר אמונה ובטחון ועוז, ובחינה המקסים קסמה לילדי-ישראל עליצות וצחוק להמתיק להם את שממונם בסיפורי אגדות ובשעשועים ובשירה ומחולות – –

זקנות:

אשריה, אשריה!

הישישה:

וביום האחרון לחייה הברוכים, הפליאה לעשות במעשה הצלה לאם יהודיה הרה ופרי בטנה, שהוֹרה בגיהינום בסימן הפדות והגאולה הקרובה. (קולה הולך וגווע).

זקנות:

(בקול גווע) אשריה, אשריה!

 

תמונה שביעית    🔗

(אולם בית-המשפט. דלת אחת בשביל הקהל, ואחת לימין דוכן השופט, המוליכה דרך הפרוזדור אל החצר. – על יד פתח זה עומדים על הסף שני זקיפים, שלפעמים נראים לעיני הקהל, מפני שהדלת פתוחה תמיד. שני חיילים מזוינים מכניסים את חנה ויושבים על ידה. – על הדוכן ספר תנך וצלב).

חוקר (אנטאל):

(נכנס ועולה על הדוכן, מניח תיק על השולחן, אל החיילים) אתם יכולים לעבור אל החדר הסמוך. (החיילים יוצאים דרך הפתח הפנימי) שבי אננה. שלחתי את הזקיפים החוצה שלא יפריעו לנו.

חנה:

(מחייכת) תודה. (מכאן ואילך אין חיוכה נעלם מעל פניה, ולפעמים עובר גם לצחוק קל. ורק לעתים רחוקות מרצינים פניה לרגע קל)

חוקר:

הייתי רוצה שתביני: תפקידי אינו קל. כי לא הייתי רוצה להראות בעיניך אף רגע אחד כממשיך ביחסי הרשמי אליך. ואינני יודע איך, באיזה אופן לשכנע אותך, שזה ימים אחדים אינני עוד השופט-החוקר ד"ר אנטאל, אלא סתם בן-אדם המעוניין… אולי אתחיל בזה, שאני מודיע לך בפירוש ובפשטות גמורה, שאינני רוצה לדעת את סודך, ואינני רוצה בכלל שתגלי אותו. מה שאני רוצה הוא, להציל אותך ולא יותר. בכל מחיר. מובן, לא במחיר רצונך, שהוא-הוא החשוב לי ביותר. אין אני רוצה מה שאת אינך רוצה. – וברור לי שאת רוצה קודם-כל להשאר בחיים.

חנה:

הנה מיד האכזבה הראשונה, אדוני: לא קודם-כל ולא ככלות-הכל אין בי רצון כזה: – בכל מחיר לחיות (צחוק קל כנוצה)

חוקר:

(אחרי שתיקה) אני כבר מתחיל לא להבין אותך בכלל. מה פירוש, שאין בך רצון כזה, לחיות?

חנה:

פשוט בתכלית הפשטות. אתה אדוני “מתחיל לא להבין אותי” – להיפך: אתה אף רגע לא הבינות אותי (צחוק קל)

חוקר:

אני מבין: את רוצה להיות מארטיר, קדושה.

חנה:

אני? אחרי מותי? מה יהיה לי מזה כשאני כבר לא אדע זאת? ומלבד זה, זה נגד כל השקפת עולמי: שאני אעשה דבר-מה לקבל פרס? זה פשוט לא מוסרי. (דממה)

חוקר:

(אחרי הרהור) אם כן, את לא רוצה שאציל אותך ממות?

חנה:

תאר נא לעצמך אדוני החוקר: לא. (צוחקת) אני בכלל עברתי כבר את הגבול הזה. ביתר דיוק: אינני רואה עוד את הגבול הזה, שבני-אדם מפחדים מפניו כל-כך.

חוקר:

אולי תגלי לי את הסוד, איך הגעת לידי מדרגה זו?

חנה:

(צוחקת) שוב סודות? יש לי תמיסה כזו, שהעצמות נמסות בה, בתמיסה זו הטבלתי את שלד-המוות – – והוא נמס ואיננו, חסל!

חוקר:

אני מתחיל להאמין, שאת באמת אינך מפחדת מפניו; הסימן, שאת מתלוצצת בדבר.

חנה:

נה, סוף-סוף! אתה רוצה את הסוד, אדוני? הוא פשוט מאד: אדם מאמין שהמוות איננו, פשוט דמיון-שוא, חימאירה, כמו השדים בכלל. אלא שזהו אחד הדברים שרק היהודים מבין אותו… אדוני החוקר מתפלא? הגם זה קשה להבין? עם, שכל העולם, כל העולם מתעלל בו, משמידו, מענה אותו ביסורי גהינום…

חוקר:

כל העולם? הלא יש לכם גם לא-שונאים בעולם!

חנה:

מובן שישנם יחידים, צדיקי עולם, אך ממשלה? מדינה? אף פצצה אחת יחידה לא זרקו מעצמות-הברית על אף אחד ממחנות המות, לכל הפחות כדי להרגיע את הקרבנות ולתת להם אות של רחמים: מישהו חושב עליכם אומללים, – ואני, בתו של עם זה, כבר יודעת, שהמוות אינו אלא סיוט, חלום-בלהות, שרק את בני האדם הילדותיים אפשר להפחיד בו. (מרחוק נשמעים קולות אוירונים והפצצות. – החוקר נבהל, היא מחייכת) אל פחד, אדוני. סיוט, חלום-בלהות. (הרעש עובר).

חוקר:

דברי, דברי, סנש אננה… אינני מפחד… אני מפחד רק מפני פסק-הדין… מיד יבוא השופט העליון… ואני בכל-זאת… סנש אננה, יש לי בקשה אליך: אני רוצה לעשות מעשה טוב,… הנה, (מוציא מכיסו כתב רשמי) מלאתי את בקשת-החנינה שלך… את לא צריכה אלא לחתום את שמך עליו… אני מתחנן … תעשי בזה אחרי-כן מה שאת רוצה…

חנה:

(צוחקת) זאת אומרת שאקבל חנינה ואחרי… מה אעשה?

חוקר:

(יורד מעל הדוכן אליה ומושיט לה את הבקשה) אנא, אני מבקש…

חנה:

אה! הבינותי. אתה רוצה אליבּי, שביום הדין…

חוקר:

לא, אננה יקירתי, בהחלט לא. אני אינני רוצה אלא להרגיע את מצפוני. כשנודע לי שבשעה שעקרו לך את השן השניה לא הוצאת אף הגה – אותו רגע החלטתי. שפשע זה אין לו כפרה… ואני, לא רק יום-הדין של המנצחים אינו מבהיל אותי, אלא אפילו אלוהים… אך ורק אַת, אַת סנש אננה. (שוב מושיט לה) שימי נא את שמך… את שמך הנהדר, האיום, את שמך הטוב והמיטיב…

חנה:

(מחייכת) בעברית.

חוקר:

מממ, כן-כן, בעברית! באותיות הביבליאה!…

חנה:

טוב. (חותמת) “חנה סנש”. (מחזירה לו את הבקשה. שוב רעש אוירונים והפצצה – – היא פורצת בצחוק) אל תפחד, אדוני. לך לא יקרה כלום: אתה רק תיהרג בעוד רגעים אחדים, ואני, אני מקווה שאת מצפונך הרגעתי בזה. – מהר נא, כבוד השופט הולך ובא. המישחק מתחיל.

(דלת הקהל נפתחת, הקהל נכנס וממלא את האולם. רובו של הקהל הם קצינים, ביחוד בשורות הראשונות, נכים בידיים או ברגלים).

חוקר:

(שם את הבקשה בכיסו, חוטף את ידה ומנשקה נשיקה חמה, וממהר החוצה. – דממה)

(שני הזקיפים חוזרים ועומדים לצדה של חנה. – רעש הפצצות. – שוב שקט)

חנה:

(אל הזקיפים) חבל לי עליכם, בחורים. מה א ת ם אשמים בדבר? – או אולי גם אתם נהניתם קצת מתלישת תלתל זקן ופיאות, או מזעקת יהודיה יפה. (אל אחד מהם) מה אתה בציביל, בחור טוב?

זקיף א':

(מגמגם) אני… אני…

חנה:

תודה. אני כבר יודעת. – ואתה בן-חיל אמיץ?

זקיף ב':

(מביט בה ושותק)

חנה:

יש לך עוד שהות כמה רגעים, התוודה נא, מה עשית אדם ישר-לב?

זקיף ב':

(מהסס רגע – ובורח – אך ברגע זה נשמע קולו של השמש – הזקיף נרתע, אך בורח החוצה)

שמש:

אין מקום יותר! (הולך וסוגר את הדלת בשביל הקהל)

קצין א':

(לחברו) זוהי המרגלת הבריטית.

קצין ב':

היא קצינה. יהודיה מבודאפשט.

קצין א':

מה אתה סח?! – אם כן משלנו!

קצין ב':

יפה היא המפלצת.

קצין ג':

(באותה שורה עצמה) שן אחת, עליונה, חסרה לה, ראיתי אותה.

קצין ד':

שתיים. כשהיא מחייכת רואים שגם שן תחתונה חסרה לה.

קצין ג':

היא עוד מחייכת? שיישמדו כולם עד אחד!

חנה:

(מפנה פניה אליו, מביטה בו, ושוב מחזירה את פניה)

קצין ג':

(כנבהל ממבטה)

קצין ד':

היזהר. אומרים שהיא מכשפה… (הפצצה – ושקט)

אמרתי לך?!

קצין ב':

בא, נלך. האם כדאי להסתכן בגלל מרגלת כזאת?

קצין א':

כדאי, כדאי. והאם לא אחת היא, אם פה או במקלט? הם יורים כמטורפים!

(הפצצה בקרוב יותר. – – שני קצינים מן השורה השלישית יוצאים, וכן גם מן הקהל האזרחי בשורות האחרונות)

קצין ב':

ט’יו! אמכם האלביונית!

(הפצצה – – קצינים אחדים קמים ללכת)

חנה:

(מפנה פניה לאחור) האלט! (היוצאים נעמדים אינסטינקטיבית. חנה, בחיוך בלתי פוסק) קצינים אמיצים, היודעים אתם, מי שולח לכם מתנות-מות אלה ממרומים? בחורים יהודיים, ילידי ארץ-הקודש, מפניהם אתם נמלטים כווצי-זנב כעכברי-מוות משתוללים אל תוך תעלת השופכין שלכם. – הכל לשוא. תברחו-תתרוצצו עד שתטבעו בחלאתכם. לבקטריות אין חנינה. – והנה (הפצצה קרובה) שבו, שבו קצינים אמיצים. (הם יושבים כקפואי-שד) הנה, לפני קץ ההשתוללות רוצה הגורל להתבדח קצת ולהציג לפניכם מחזה, כעין דיווינה טראגיקומדיה מצחיקה קצת. (שמש בית-המשפט מופיע ומכריז)

שמש:

לקום! כבוד השופט!

חנה:

(בתנועת קונפרנסייה כלפי השופט) כבוד הגבור הראשי בקומידיה!

שופט:

(נכנס ויושב)

שמש:

לשבת! (יושבים. גם חנה והזקיף שלידה יושבים)

שופט:

(פותח את התיק, מרים עיניו) סנש אננה. (היא קמה) נא לעלות על הדוכן (היא עולה, אחריה הזקיף, המתייצב על ידה אך למטה. אל השמש) איפה הוא הזקיף השני?

חנה:

קצת נבהל. הוא מפחד מפני המוות. (דממה)

שופט:

(אחרי שתיקה, אל השמש) בקש את השופט החוקר אנטאל שייכנס. (הפצצה – – שקט)

שמש:

כבוד השופט העליון, האדון השופט החוקר אנטאל נפצע לפני רגעים!

שופט:

מי? האדון הקפטן אנטאל?

שמש:

כן, אדוני השופט!

שופט:

אבקש את האדון הסרן ד"ר לישטוצ’י.

שמש:

האדון הסרן ד"ר לישטוצ’י נהרג!

שופט:

(אחרי שתיקה) אם כן תקרא… לא, לא צריך. האשמה בין-כך ובין-כך ברורה. – ובכן, סנש אננה אני מזהיר אותך…

חנה:

(בשיגרה, כמו שעור בבית הספר) שעלי להשבע, את האמת, ורק את האמת בלבד.

שופט:

(אחרי שתיקה) את עושה צחוק מבית-הדין.

חנה:

אני, כבוד השופט? אני נשבעתי מראש, כנהוג שם אצלנו, משום שאני יודעת ובטוחה לאין כל ספק והיסוס, שכל מה שאומר יהיה אמת לאמיתה.

שופט:

את נאשמת בריגול לטובת מעצמה זרה… (הפצצה – – שקט).

חנה:

(תוך כדי הפצצה) סליחה, בריטניה היא אומנם מעצמה זרה לי, אך בקרוב תקום המדינה היהודית…

שופט:

(נכנס אל דבריה) את רק מחמירה את פסק-הדין בהתנהגותך.

חנה:

המותר לי לשאול דבר-מה?

שופט:

בבקשה.

חנה:

למה לו לכבוד השופט כל פסק-הדין בכלל, כלום בלי זה אי אפשר לדון אותי למוות? כלום את כל משחקי-הפסיון, שאתם משחקים ביהודים כל הזמן, משחקים אתם על פי פסקי-דין?

שופט:

ואנו בכל זאת רוצים לתת לך חנינה… (הפצצה חזקה מאד)

חנה:

(תוך כדי ההפצצה) אתה שחקן גדול, אדוני השופט (צוחקת) זה צריך להיות שיא המחזה: אני אבקש סליחה, אתם תתנו לי בחסדכם סליחה, ואחרי כן תתלו אותי בחסדכם. לא כן? חבל שהשופט החוקר נפגע בפצצה, ואני יודעת שהוא כבר מת.

שופט:

מאין לך זה סנש אננה?

חנה:

(צוחקת) מאין – באמת מעשה רב לקרוא מתוך פניך! מיד כשנכנסת ואמרת אל השמש לבקש את השופט החוקר שייכנס, ראיתי שזה מישחק. הוא נפצע פה בחצר ואיש לא הודיע לך זאת, לא- כן? וגם זה ידוע לך, שחתמתי על בקשת החנינה – האין זה ברור, שהוא רץ ישר אליך למסור לך את החתימה, ומובן שמישחק בית הדין היה מתקיים בלי החוקר, גם לולא היה מת.

שופט:

ומדוע חתמת?

חנה:

להבין את זה, כל-כך רחוק מבינתך! – אני אמרתי לחוקר שאני אינני יכולה לבקש חנינה מכנופיית באנדיטים חלאת-האנושות. (בלי כל פאתוס, בחיוך) אתם אינכם רואים. מי עומד פה לפניך? אל אלהי-ישראל. אל נקמות אדני אלהי הצבאות יושב הכרובים. (תוקעת עיניה באוויר) והכרובים ילדי ישראל המסולאים בפז ויקרים מפנינים, עולים ויורדים בסולם-יעקב (תוקעת עיניה באוויר – הפצצה סביב הבנין, התפוצצות אדירה, הקהל מתרוצץ ובורח, השופט חוטף את התיק ובורח החוצה. כן גם הזקיף – אך חנה ממשיכה בלי כל שינוי בפניה) אלף שטנים רוצים להפריע לי, ועוד מעט ואיבדתי את שיווי-משקלי, והנה התינוק עובד אבי ישי לבוש כנפיים צחורות (ההפצצה מרפה לאט-לאט, אך אינה מפסיקה) הוא מחייך ותופס אותי בידי, מטפס על זרועותי, פושט את ידו הזערערת קדימה ואומר: חנה, איממא שלי, חנתי, אמי-מורתי, לבך להב-גפרור, ראשך נר-המשיח ויסוריך חבלי-המשיח המה, רבואות קדושים, מקהלת גאולים, שרפי מעל מקבלים את פניך – – – כל ימי הצטערתי: פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו – – – (ההפצצה שוב התגברה, התקרה נבקעת, זרם אבק נשפך – זקיף בא במרוצה ומוליך אותה החוצה. היא צועדת לאט-לאט, הזקיף חוזר ובורח, אך חנה ממשיכה בצעדיה ומזמרת עם המקהלה בנעימת הימנון:

אַשְׁרֵי – הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד,

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

הישישה:

ובמשפט, הוא יום-הדין לרשעי-עולם העמידה היא אותם לדינו של דיין-האמת, וככלה צחורה וטהורה הצועדת לחופתה צעדה לקראת מות-התהילה, העלתה את להב-הגפרור בלב גורי-יהודה ללמדם למות בגבורה על קידוש-השם למען דעת לחיות בכבוד, ובעלות נשמתה השמימה, קיבלוה עשרת הרוגי-המלכות ובראשם רבי עקיבא בברכת אשריך ואשרי אומתך יולדתך – – –

זקנות:

אשריך, אשריך, אשריך לשם (קולן הולך וגווע) ולתהלת עולמים אמן ואמן – – –

הזמרה עולה קרשנדו גם אחרי שחנה כבר יצאה ונעלמה מן העין, וכשהזמרה מגיעה לשיאה, אך לא לגמר, היא נפסקת בבת-אחת. קמה דממה, וכעבור רגע נשמעת בחוץ יריית רובה, ואתה יחד תוף-אקורד-הקץ.

– מסך-פתאום –

 

מן המקורות ששימשו לי חומר:    🔗

מיומנה של חנה ושיריה. – מפי חנה עצמה בביתי באזני משפחתי. – מדברי אמה שבכתב ובעל-פה. – מכתבי יואל פלגי ומפיו. – מדברי ראובן דפני שבכתב. – מפי ד“ר מנחם האידו (זקן הסופרים והעתונאים בהונגאריה, שאביה של חנה, בילא סנש, היה מתלמידיו.) – מפי הסופר-העתונאי יוסף האלמי, שיחד שוחחנו עם חנה וכן עם מעריצה בוֹרוֹש על אהבתו הטראגית. – מפי יצחק שדה ז”ל, שגם הוא כתב מערכון עליה. – מפי הגב' מאטילדה גלאדשטיין (גבעתיים, רח' שיינקין 20), שישבה עם חנה בבית הסוהר, ושחנה הצילה אותה בידי “הבריחה”. – מפי גר-צדק פטר ליגטי, שהיה זקיף בבית המשפט בבודפשט בשעת משפטה של חנה ובהשפעת התנהגותה ההרואית של חנה עזב את מולדתו והתגייר, נשא יהודיה ועלה לארץ. – מפי עוד ארבעים ושניים איש ואשה, שתרתי אחריהם ברחבי הארץ.

 

דו-שיחה עם עצמי    🔗

1. ישבת לכתוב את הטרגידיה של אניקו. – טרגידיה פירושה: דרמה. דראמה פירושה: עלילה. איזו עלילה ביצעה אניקו בחייה?

2. לא ביצעה. – לא הספיקה. – הגורל לא נתן לה. –

1. הגורל? – אם כן, זה רק הסוף הטראגי של חייה: המוות. – המוות כשהוא לעצמו בלבד אינו עלילה. –

2. נכון. – אמנם היא, כל חייה היו הכנה בלתי פוסקת לעלילה גדולה, וזוהי הטרגיות שבדבר; אי-אפשר לא לכתוב עליה.

1. טוב, תכתוב עליה שיר. לא שיר גבורים. באין עלילה, גם שיר-גבורים אין. כתוב עליה שיר לירי. – כי מהו הדבר המפעם את מצפונך לנערה זו?

2. העובדה: מביאים את עפרה של נערה בת עשרים ושלוש הביתה – וכל האומה עומדת ומרכינה ראש לפניה. צה"ל, הצי, האוויריה. – ואין איש יודע, מדוע. נסה-נא ושאל. –

1. ומי יענה לך על כך?

2. אני. – המחזה. – לא ישבתי לכתוב, עד שלא אספתי את שרשרת עלילות חייה, המצטרפות יחד לחטיבה דראמאטית, כלומר לדראמה…

1. חכה-נא! כל עלילה דראמאטית עשויה להביע אותה במשפט אחד-יחידי. –

2. זהו מה שייאש אותי. וביאושי חיפשתי ואיזנתי וחקרתי ומצאתי! מצאתי אילן, ודווקא אילן גדול… ענקי… ארז בארזי-עולם: גיתה. – הדראמה בהא הידיעה שלו, שאי-אתה יכול להביע את עלילתה במשפט אחד-יחידי: פאוסט! ועוד אחד – מאדאץ: חזון האדם! ועוד אחד – איבסן: פר גינט! – הרי לך שרשרת עלילות, המצטרפות יחד לחטיבה דראמאטית. – שנקודת-המוקד שלהן היא האישיות. אניקו. מה עשיתי? בניתי פיראמידה. – בעלת שבעה רבדים, שהעליון שבהם, הכותרת, הוא מות גבורה –

1. וכל עלילה היא דראמאטית?

2. לא פחות משל… על כל-פנים יותר משל פר גינט. מהעלילה שבכל רובד הולכת ונבנית אותה אישיות, אותה אישיות יהודית מופלאה, שהופיעה בתוכנו, שישנה, ושלחנם תחקור ותרצה לעמוד על סוד-הבריאה שלה: מאין באה? רק מקור-מחצבתה ברור לנו – עם ישראל. – ממקור זה נוקרה ואל נצח-ישראל שבה, להאיר בנוגה התהילה לנוער לדור-דור.

* * *

לא זיכוני ששיא מפעל-חיי יועלה על הבמה, כי “הנה… הערימו עלי סוד”… אך אולי יימצאו קוראים מחוננים בכשרון-דמיון לראות בעיני-רוחם תוך כדי קריאה את המחזה כמוצג על הבמה: עם כל אבזריה, אמצעיה ומכשיריה: המשחקים, המוזיקה, התפאורה והרזיסורה ביחד – ויטב לי.