א 🔗
משכיל-חרד לבובי, שלשלת היוחסין, זוכר תוכן אלפי ספרים, יודע רבבות סיפורי-מעשים (מעשיות-אניקדוטות), מודע ומכיר מימי ילדותו ל“רבי שלמה ליב” (רפפורט), ל“ר' נחמן” (קרוכמל), ל“איטשה” (יצחק מיזס), ל“שמשון” (בלאך) וכו'. – כל מה ששאלתי אותו היה יודע, לא בדיוק גדול, אבל יודע; כל הספרים שחיפשתי, נמצאו בידו, לא ממש, אבל יכול להשיגם. ביחוד, תולדות המשפחות המיוחסות, היה יודע כשדכן-מדינה שחי ימי מתושלח. אדם זה בעולם כמנהגו, היה לסופר-קורות ממדרגה ראשונה, ולמצער, לגיניאלוג מפואר. אבל אצלנו הגיניאלוגים נעשים עתונאים, וזקוקים להתחרות עם עמא-דארעא של ריפורטרים. אם אין מזונות, אז – במקומות, שישנם שם רבנים “מטעם”, אדם נעשה רב “מטעם”, לוא תהי אומנותו: רופא שינים; ובמקומות, שאין רבנים “מטעם”, הוא נעשה מטיף – בלונדון, בקשר עם סמיכות הפרשיות עם הקולוניה של יוצאי ארצו. ראיתיו בפעם הראשונה, לפני ארבעים שנה, בלונדון: יהודי חם ומחמם את כל הקרב אליו, נעים המזג, פיקח מלא “אניקדוטות” כרימון, גלוי לב, חפשי וישר בדבריו, איש שנקל ונוח היה לשבת עמו במשך ליל תמים, ועוד כמה לילות, ולשוחח ולשוחח לאין קץ.
הוי, אדוני הצעיר החדיש! אין אתה משער את אותה החמימות של יהודי פולני חווריין עתיק: אתה, שהנך “מרוכס בכל כפתוריך עד הצוארון” – אינך יודע את אותה הידידות; אתה המזדמן עם חבריך בבית הקפה, אין לך השגה כל שהיא מאותה מידה של הכנסת אורחים במדרגתה בין המשכילים מאז. ועוד דבר אחד: אינני אוהב את הכליזמרים, אבל אוהב אני את הניגון; אין לי חיבה יתרה לגבירים, אבל אוהב אני את הגבריות. אוהב אני בני אדם, אשר יהי מצב הונם מה שיהיה, לעולם אינם נוהגים מנהג קבצן, אלא דומים הם לציבור, שעליו אמרו חכמים “אין ציבור עני”, כי במקום עניותם שם עשירותם, וניכר זרעא דאבא, ושלא היו חובקי אשפתות וקטלי קני באגמא, ושיש בהם ניצוץ מאותה ה“שליאכטא” שהיתה לנו לפנים, אריסטוקרטיה של “תורה וגדולה במקום אחד”.
כשהתוודע אלי ר' יוסף כהן-צדק, וכשטיילתי עמו ארוכות וקצרות, הבינותי מדוע מסר, במלאת לו ארבעים שנה, את המלאכה העתונית המליצית לבנו הצעיר, והלך לבקש לו פרנסה יותר מתאימה.
תכונתם של העתונים שהוציא לאור היא כל כך מציינת את רוח תקופתם, מקומם וגם עורכם – עד כי אי אפשר לעבור עליהם בהערכת האיש המצוין, שיסד אותם. העיקרי והחשוב שביניהם היה “המבשר” עם ההוספה הספרותית (בלשונו “לוית חן”) בשם “הנשר”. תכניתו של “המבשר” היתה: “לבשר בשורות טובות וניחומים, לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, יאהב אמון וישנא שקרים, כי בא לשפוט תבל בצדק ועמים במישרים, בשמחה יהלל את המהולל, ובעצב יחלל את המחולל – יעריכנו יוסף כהן-צדק”. מלבד זה עוד גם מוטו קצר: “יהי אור” עם מראה המקום בראשית א', בשער הכרך השנתי היתה התכנית הזאת יותר קצרה: “מכתב עתי השופט בלי משוא פנים על הנעשה תחת השמש” . בפנים העתון לא הושמה שום פדות בין היהדות והאנושיות. במאמרים מאירי-הנתיב (לייטארטיקעל), דנו הסופרים באותה ההתלהבות ובאותה התמימות על דבר מלחמותיו של נפוליון כמו על דבר מצב היהודים בגליציה והרדיפות ברומניה. העורך הוציא הוצאה מיוחדת בשם “הליכות עולם” המוקדשה רק לדברי הימים ועניני המדינות, ונוסף עליה עוד מוסף שני בשם “אור לנתיבה”, שהוא “נר לרגלי ההולכים הליכות עולם”. בגליונות האלה נכבדות מדובר על דבר סדרי ממשלת פרייסען, יסופר לדור רוב טוב הצפון לעסטרייך אם תוסיף לאחוז בעקב הקאנשטיטוציאן ועל דבר אשר נקעה כף ירך ארץ פולין במלחמתה. – בשבועון זה באו בקביעות בשורות הדילוג-רב (הטלגרף), “עולת שבת בשבתו” (השקפה שבועית), מאמרים, כאמור למעלה, “מאירי נתיב” (לא על זמני מסעות הרכבות, אלא מאמרים ראשיים), “בשורות ספרים בלי משוא פנים” (משמע שיש חשד כזה); “דבר המעריך לקוראיו” (שגיאה זו לקרוא לרידקטור “מעריך”, שפירושו: עושה אומדנא, שמאי, - תחת “עורך”, היתה קשורה בלב הסופרים במשך דורות!).
תוכן הדברים האלה היה תמיד כרוז בדבר צורך החתימה על העתון, ועל גביהם היו כותרות של ריקלמה מליצית, כמו: “מי לד' אלי!”, “עושו גושו חושו!”, “כתר לי זעיר” (הכוונה על המטבע “כתר”?), “רחמנים בני רחמנים”, “לכו לחמו בלחמי!” (שם מתאים למודעת בעל מסעדה), “דרשוני וחיו!” (שם יותר מתאים למודעה של רופא). בהתקרבות רוחנית זו בין העורך והקורא היתה איזו תמימות עיירנית-משפחתית.
ברוח זה היה גם שם המחלקה “שאלות ותשובות” – “תשובה מאהבה” (לרמוז לבעלי המאמרים שנדחו – שדחייה זו אינה משנאה, אלא מאהבה, כדי שיקבלו יסורין אלה באהבה).
ב 🔗
“הנשר” היה מוקדש לחכמה ומדע, למליצה ושירה, וגם לסיפורים ותמונות מן החיים – על נהרדעא ופומבדיתא כתב אברהם יפה, “המכונה ד”ר היבש“. החלק הביליטריסטי נקרא בשם “אמרי נועם”. בראש כל גליון באה מוטו קצרה: “חכמים הזהרו בדבריכם!”, – מעין אזהרה למתעצמים בוויכוחים להזהר לבל יחטאו בלשונם. “הנשר” כולו עמד על התכנית המבוארת במליצה זו: “פורש כנפיו לאסוף תורה ודעת, יפיץ תושיה אם ממקור אמת נובעת, יעיר קנאת סופרים ודבר רק על אוזן שומעת, יצבור תבונה אם לא תצרור אל האמונה, – והעריך אותו יוסף כהן צדק” (על שם הכתוב: והעריך הכהן). בין המשוררים נמנו לפעמים גם רבנים חופ”קי גליציה. בימים ההם גם הרבנים לא היו פטורים מחובת פרק שירה. בין הקבועים נמנו: הלל די לא טורי האטלקי, יעקב קארן, זעליג לויטרבך, אלכסנדר לאנגבאנק, גם משה עהרענטהייל, אשר בערך אל האחרים, שיריו עושים רושם של חדישיות, ואינם חסרים סימני כשרון לגמרי. – גם שלמה רובין כתב – בתקופת מליצתו – מאמרים בשם “למנצח משכיל על מחלת הדת והדעת”. בכלל, שמות המאמרים ב“המבשר” וב“הנשר” הם אופייניים הרבה יותר מתוכנם. “צור פאליטיק חתום דיפלאמאטיע!” (על שם “צור תעודה חתום תורה בלמודי” – ישעיהו), “פוטר מים”, “בכל זאת אנו ליה עינינו ליה”, “יודען בגוים” (על שם “ידין בגויים”, תהילים). – השפה היתה שפת המליצים לעילא ולעילא. “ארץ איטאליען הרה וילדה, כל העמים חיל אחזתם כיולדה”. – השמות “יהדות”, “לאומיות”, “ספרות” עוד לא נודעו; גם השם “חיבת ציון” טרם הוכרז, אבל עיקר הרעיון כבר היה. במאמר אחד הנקרא בשם “אהבת ציון וירושלים” כתוב לאמור: “ימים רבים היתה שארית היהודים היושבים על אדמת הקודש כגרים בארץ אשר נשבע אלוהים לאבותיהם, ועתה כאזרחים יתישבו בקרבה, וזה לנו פתח תקוה ליום ישובו בנים לגבולם”… “עברים אנחנו, ואם צרינו ושונאינו גרשונו מהסתפח בערינו עוד לארץ הקדושה תאות נפשנו וכל בה חיי רוחנו” (המבשר, שנה ה', מספר י"ג).
המצב החמרי של העתון תואר במליצתו של העורך “מועף לאשר מוצק בו”, ז.א. הוא היה עייף מן המצוקה. בלשון המדעית-המליצית של עכשיו היו אומרים, שמצב-המשק הכלכלי או הגיע לידי משבר, או נמצא בתנאים אי-רצויים. אז אמרו: מועף לאשר מוצק. הכוונה אחת היא, אלא שהכינויים הנם שונים. מספר חתומי העתון “הגדול” – “המבשר”, לפי הודעת המו“ל בעצמו, לא הגיע עד השנה הששית אף לשלש מאות. וכאן מתחיל ענין הלשון האידית, שפונים אליה בשעת הדחק, כמו שאירע גם כעבור שנים רבות אחר-כך. “למען הרים את קרן מכתב העת העברי”, החל כהן-צדק להוציא לאור גם עתון בעברי-טיטש, בשם “נייעסטע נאכריכטען”. את זכות הוצאתו השנייה הטעים בזה, ש”כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" – מכאן מוכח שהעתון העברי נראה לו כתורה והאידי – כמלאכה. זה היה היחס, ששרר אז בין העברית והאידית! – חוץ מזה, הוציא יוסף כהן-צדק גם את “העברי אנכי”; אבל אחר כך עבר העתון הזה לרשותו של ה' ברוך ווערבער בבראדי, ובעל ה“עברי אנכי” הראשון כעס על מסיג-גבולו, וימטר עליו חרפות וגידופים. הסגנון הויכוחי לא היה מעודן ביותר. במאמר אחד קרא כהן-צדק את ווערבער בשם “גדי בן סוסי” (גדי רומז על הפועל gadaj בפולנית, פירושו: דבּר. הרכבה זו היתה שגורה בפי המלמדים הקפדנים בכעסם על תלמידיהם ובצוותם אותם להשיב על איזו שאלה), ועל שמו “ברוך”, כתוב שזהו לשון סגי נהור, ועוד מחמאות כאלה, כאשר על אחוז אחד ממאה מהם היה באנגליה הכותב נענש בכיסו, בעוון עלבון, בקנסות והשבת-נזק, שדיים להרוס ממצבו את העשיר שבעשירים. מאליו מובן, שגם ה' ברוך ווערבער מצא חצאי פסוקים ומילי דרבנן לגדף את כהן-צדק. ודו-קרב זה בין לבוב ובראדי עוד נמשך איזה זמן.
ה“עברי אנכי” נשאר ברשותו של ווערבער ובתקופה המאוחרת מעט הוספתי שם גם אני את “חטאות נעורי”. כל ימיו לא יכול לסלוח לעווני שעזרתי ל“העברי”. היו לי בימי חיי הרבה מיני “שונאים”. למו"ל ועורך עתון יש ההזדמנות הכי גדולה לרכוש לו שונאים, הלוך ורכוש – כל בעלי המאמרים שלא נתקבלו לדפוס. יכול אתה להסביר לכל מי שמציע לפניך את סחורתו, שאין אתה יכול לקבלה, שאין לך צורך בה, שאיננה לפי טעמך; אבל אין אתה יכול לתת לסופר ביאור כזה שיהיה מתקבל על לבו. ובכן – שונאים. ואם אתה כותב בעתון זה, ולא באחר, ואתה שייך לכנופיה זו, ולא לאחרת, שוב שנאה מאת האחרת, יפסלוך לעדות ולשבועה! אפילו כמה גדולים נכשלים שלא מדעת ברוח כנופייתי זה; וצריך היה סופר בימים ההם – ולא רק בימים ההם! – להיות מוכן לפורעניות אלה. אי אפשר לצאת ידי כל הדעות ולהיכנס לתוך כל הכנופיות.
אחרי פטירתו של ברוך, עמד יעקב בנו בראש השבועון, שהיה שבועון אחד בשני שמות: שבוע אחד “העברי”, ושבוע שני “עברי אנכי”, מין “מכירת חמץ”, כי לפי חוקי אוסטריה אז היה מו"ל שבועון זקוק להניח סכום ידוע לפקדון בידי הממשלה, ועל ידי שני עתונים, שהיו דו-שבועונים, נפטר מהחיוב הזה.
יותר משש שנים התענה יוסף כהן-צדק בהוצאת עתוניו; אולם, למרות תקוותו כי “כל עוד בו נשמתו לא ייעף ולא ייגע, ובעזרת השם ממעשי ידו לא ירף” – למרות כל הפאתוס הזה לא יכול עמוד ובהגיעו לשנת ארבעים לימי חייו, הסיר מעליו את עבודת הוצאת העתונים, וימסרנה לדוד בנו הצעיר שעוד טרם מלאו לו י“ח שנה; ומסירת קולמוס זה הוכרזה במליצה במאמר “מאיר נתיב” בשם “בן ארבעים לבינה”, שכתב לכבוד עצמו בהגיעו לבינה, וייפרד בברכה מאת בוראיו אהובי נפשו, אחרי היותו כבר “דומה לבן שבעים, וכוחו עזבהו, ואור עיניו אין אתו, ושערותיו כשלג ילבינו” – “של נעלי הילדות מעל רגליך!” – קורא העורך בראש דבריו אל עצמו – מפני שיבה תקום, לפתח מות רובץ, הנני שב אל חדר הוראתי, ללמוד הרבה וללמד מעט, והיה לי מחצית היום למלאכה, ומחציתו השנית והלילה משמר, משמרת התורה, כאשר חינכוני וגידלוני הורי הישרים והתמימים זכרם לברכה, כי בן ארבעים לבינה!” – החרוז הזה נשנה כעין קיקלור (רפרן) בכל המאמר. ואחר כך באה המלצת האב לכבוד בנו ולעזרתו. תחתי קם בני יקירי גור אריה כמר דוד כהן-צדק הי“ו לשרתכם בקדש (מוסב אל השם “כהן”)! אנא, שמרו נא אליו את אהבתכם אליו, – גם אתכם, המבקרים, אדרוש! אליכם אתחננה, לאט לי לבני לדוד, הסירו נא מעליו את שבט בקרתכם, למה זה תפריעוהו ממלאכתו? התהי תפארתכם על זו הדרך? ונהפוך הוא, אם כנים אתם, חובתכם היא למשכהו אחריכם בחבלי אדם, לא במקל חובלים… כי הצאן קדשים עלות ודפקם מבקר, ויכחדו “המבשר” ו”הנשר" יום אחד".
אחרי ההתרפסות הזאת אל המבקרים, הוא פונה אל בנו דוד, ומורה לו את הדרך הנכונה, כיצד להתנהג בעבודת העריכה, ומתנה עמו, כי “כל דבר הקשה יביא אליו”, ו“יוסף ישית את עינו אליו”, וגם הבטיחהו כי “יאלף אותו איזו הדרך ישכן אור התורה, האמונה וההלכה במכתביו השונים אשר ידפיס ב”הנשר" בשם “מוסר אב”. תחת יד העורך הצעיר, אשר בין כה וכה מלאו לו שמונה עשרה שנה, לא האריכו “המבשר” ו“הנשר” ימים, למרות אשר גדול (כלומר, אביו) עומד על גבו. בחוברת הראשונה שיצאה מתחת ידי העלם בא מאמר “מאיר נתיב” בשם “ויקם רעדאקטאר חדש אשר ידע את יוסף”. גם “שיר תהלה לדוד” לכבוד העורך החדש. היחס שבין העורך-האב ובין העורך-הבן היה לבבי מאד. היה ביניהם גם תנאי כפול, כי “מדי שבת בשבתו (הכוונה היא על אחד מימי החול, אבל לתפארת המליצה השתמשו במלים האלה) שלם ישלם לו מחיר הנייר וההדפסה כמחבר זר הבא להדפיס בביתו, וגם לא ירהיב הבן בנפשו להדפיס בכל ימי חיי האב מאמר מפרי תבונתו, או אשר ישלחו אליו אחרים, עד אשר יראוהו אליו, ויוסף ישית את עינו עליו, ולעת מוצא אף ידו תכון עמו לתת לו מאמרים מאשר חננו ה' בזה”… לעומת זה, קרוב לשער, שמצב ה“נייעסטע נאכריכטען” באידית נוסח גליציה, היה יותר טוב, ולפי עדות עורכם, עלה מספר חותמיהם במשך ששה שבועות על מספר חותמי “המבשר” במשך שש שנים; ואת סיבת ההצלחה הזאת שהיתה בת ששה שבועות, ולא הרבה יותר, ביאר העורך בעצמו, שה“נייעסטע-נאכריכטען” באידית הם – “דבר השוה לכל נפש, ואהבת החותמים עליהם איננה תלויה בדבר להדפיס שיריהם ומאמריהם”. במלים האחרונות האלה יש תוכן ממשי יותר מאשר בכל חצאי-הפסוקים על דבר “יוסף” ועל דבר “דוד”. הן מגלות את זערוריותו ובטלנותו של אותו הנסיון הראשון בעתונות. זה היה חוג זעיר של אנשים, שכמעט כל אחד מהם רצה לראות בדפוס את מאמרו או את שירו – ענין של גרפומניה ושל ריקלמה אישית. אוי לו ל“מעריך” שחותמיו הם גם סופריו! לבסוף כלה כוחו של האב, שלמרות כל בטלנותו, היה עובד זריז ושקדן נפלא – ושל הבן, שלא הספיק ולא הצליח כלל, ועוד התענו שניהם הרבה שנים בגליציה, עד שיצאו ללונדון והחלו לחיות חיים חדשים – וקשים מאד!
ג 🔗
בהיפגשי בפעם הראשונה עם יוסף כהן-צדק – השתוממתי… לא על בקיאותו במדעי היהדות, בקיאותו בש“ס כאחד מרבותי גאוני-פולין, בחוקי הדקדוק ושימוש הלשון כאחד גדולי המדקדקים העברים ושלטונו באותו מקצוע, שנפשי קשורה בו כל ימי: קורות היהודים בפולין, כי אם על פיקחותו. יש אשר יתמיד איש ו”מלא כרסו" ש"ס ופוסקים, יש אשר ילמד הנדסה ורפואה ועריכת-דין, והיה למלומד גדול, אבל… שוטה, מלומד במקצועות ידועים, ושוטה בכלל. קשה להגדיר את מהותו של השוטה. איזה יחס עצמי אי-מתאים לסביבה, איזה אי-כשרון של הערכה, אי-כשרון למצוא את המלה המכוונת, ההעויה המכוונת, איזה דבר מיותר ואיזה דבר חסר, איזו תפלות – כמאכל בלי מלח. ואת חטאי אני מזכיר: כל ספרותנו העתונית של “ויוסף ישית ידו” ושל “תהלה לדוד” נראו לי כבר אז כמין שטות גדולה אחת, שטות מטושטשת, מרופרפת, מקושטת, אבל סוף סוף שטות! – על כן השתוממתי בהכירי את יוסף כהן-צדק, לא רק כלמדן מובהק, אך כאיש חכם ונבון, מלא פיקחות והומור מן המובחר. הכיצד? שני הפכים בנושא אחד! סיבת הדבר היא, שהמליצה איננה אלא מסווה, וממנה אין אופיו של הסופר משתקף, והרי זה כאילו ישים איש על פניו מסכה של נייר עקומת הצורה ומגוחכת, בלי הראות את פניו כדמותו כצלמו, ואתה טועה לחשוב, שאלה הם פני האיש, והם מצחיקים…
כשאדם כותב דברי מליצה, איננו מודיע בדיוק את אשר הוא חושב ומרגיש. הוא משועבד לכתחילה למלים ידועות, השגורות על לשונו, הוא כפות לחצאי מקראות: הוא איננו מביע, מה שמחשבתו העצמית והמקורית משפיעה, אלא מה שהמלון הצרור בצרור זכרונו מגיד לו. כך היתה המידה במשך הרבה דורות, וגם בדור ההוא. כשרונו של סופר כזה הוא טמון בנרתיק של מליצות ישנות ושל צירופים חדשים. ולא רק בדורות הראשונים ובמליצה, אך גם בדורנו זה שנתעשר בשפעת מלים מלאכותיות חדשות ובתילי תילים של הגדרות כמו-מדעיות. יש אשר הרושם הכוזב הוא להפך: אתה קורא הרצאה עשירת ביטויים כזאת, וכסבור אתה, שבעל אוצרות מלים אלה הוא חכם גדול, ואתה נפגש עמו, ומדבר עמו בפשטות, ברצונך לעמוד על בוריו, כלומר, אתה מערטלו מנרתיק הלשון העשירה, ומוציאו החוצה ומציץ בו – ואין כלום… ככה נחקקה בזכרוני מכבר צורתו של יוסף כהן-צדק – אמנם בהדרה! – כצורת מליץ בקי בתנ“ך, ממציא המצאות נפלאות ב”לשון נופל על לשון“; ועוד – יחסן גדול, אבל מפריעו להתגדר ביחסנותו; עוד שקדן גדול וסופר פורה; עוד – בעל פולמוס… “גדי בן סוסי” הנ”ל… מכל אלה אי אפשר להרכיב תמונה. והרי זה כמו שכותב מופסאן באחד מסיפוריו הקטנים: הגיבור שלי נושא כפפות, מספר כך וכך, על כפות ידיו, וזה כל האדם, כלומר זה כל החומר להקיש ממנו על אפיו. – היכרתיו אחר כך בלונדון בעצם טבעו, בלי מליצות, הוא היה מטיף בבית כנסת אחד, בקהילה אחת; אבל זה היה דבר צדדי. באמת חי בביתו, בין ספריו הרבים, בתוך כתביו ובזכרונותיו. הוא היה מטיף כמו שהיה עתונאי, אלא שבני הקהילה הקטנה שלו בלונדון לא התנו עמו תנאי שישתף אותם להטפה, כמו שהיתנו חותמיו לפנים בגליציה, וגם סיפקו לו יותר לכלכלת ביתו. התהלכתי עם ר' יוסף מביקור לביקור. דומני שאני, שהייתי אז צעיר, והוא, שהיה זקן, הבינונו איש את רעהו. הרגשנו, שיש דבר-מה שמאחד אותנו: עברית, עתונות, פולין.
מי איננו יודע את לונדון של אז? בהרבה מקומות, למשל מסביב לבולברין, עדיין היה אדם עולה ויורד, עולה הרים ויורד בקעות, נוסע ברכבת על אדמה ומתחת לה, יוצא מן ניקרה אחת ונכנס לשניה, נוקב ויורד עד התהום, ועדיין מקצת הטרמוואים היו רתומים לסוסים, ו“אוטומובילים-בוסים” טרם היו בארץ, רק ה“בוסים” הכבירים רתומים לסוסים גדולים, ותחת עגלת-צב, “דרושקה” שלנו בוורשה, ו“פיאקר” של ווינה, היה להם ה“הנסום” עם העגלון על הדוכן מאחור, ואתה דורך מתחום לתחום עם המטיף הזקן הזה הרבה תחומי שבת. מבית מלונו של מר בון, ששם נתארחתי, עד מעונו של כהן-צדק היינו נעים ונדים בהרכבה ולסירוגין מטה ומעלה, טראם ובוס מתובלים בחתיכות של “הנסום” – עד הבית המיוחד, שדר בו, כמעט מחוץ לעיר. באותו הבית היתה לשכת-הספרים. כשישבתי שם עם הזקן, וספרים פתוחים לפנינו, ובנו דויד, הוא דויד “אשר ידע את יוסף”, עובר בזהירות על בהונות ידיו, מליצה שהתגשמה, איש טוב ולפי פשוטו – עני מדוכא, וטרגדית בן קטן של אב גדול – היינו יחד בלבוב, בקראקא, בווילנה, בלובלין, במיז’יבוז', בטרנופול, ובסך הכל: יותר מכל בירושלים, ופחות מכל בלונדון, אף על פי שהבית עמד בעיבורה של מטרופולין זו. – הוא היה מדריכי ומלאכי בלונדון היהודית, ואף למוזיאום הבריטי לא נתנני ללכת לבדי. הוא ליווה אותי כמלאך טוב. אפשר שהשערים סגורים מצד זה – הכניסני מצד אחר; אפשר שיסרבו להראות לך אותו כתב יד יקר – אני אשתדל בשבילך. זוכרני, שבפעם הראשונה נסענו שמה כמעט רשמית, כיד המלך, בהוצאות הקהילה, וזה הדבר: היינו יחד אצל מרן הכולל; משם אמרנו לנסוע, והדרך רחוקה, ומצליפה עליות וירידות, והואיל מרן לשלוח אותנו במרכבת ההוד של הקהל. – בשעת הנסיעה לחש כ"ץ באזני בדיחת-הדרך, ואמר: “הסוסים הללו מושכים תמיד רבירינדים – אין אחריות אם ימשכו פעם אחת הדיוטות (laymen) כמונו”, והוסיף: “בפני מרכבה זו אין השערים ננעלים”.
וזוכרני, שבמוזיאום פגשנו את הספרן המצוין פאן סטראאלן, יהודי הולנדי, שבו היה עוד ניצוץ של משכילי אמשטרדם מזמן חברת “שוחרי הטוב” – שבתקופה ידועה כתבו אף הם שירים בעברית כמו בגליציה, והוציאו אף הם מאסף כמו “הנשר”, ושמו היה “בכורי תועלת”, וכוהן-צדק שלהם – פחות מליץ ויותר משורר – היה רבי גבריאל פולאק. וישבנו שלשתנו, עורך צעיר עברי ורשאי, זקן, מי שהיה עורך עברי לבובי, ומשכיל קורא נכבד וספרן עברי גדול באמשטרדם, שקועים בשיחה במשך שעות, עד שבאו השוערים ואמרו: רבותינו, הגיע זמן וכו'. – לאחר שנתיים או שלש שנים, ואני בוורשה, – קיבלתי חבילה גדולה מלונדון, ובה העתק מכתב יד קדמון. החבילה היתה בלי מכתב; לא ידעתי בתחילה ממי ולמה, שם השולח היה מטושטש, זכרוני הסתבך בהשערות, אחרי איזה זמן נפתרה החידה. ההעתק נעשה בשבילי על ידי סטראאלן, יען כי אמרתי אז, שהייתי רוצה לראות את כתב היד ההוא והשעה היתה דחוקה, וטרח והעתיק אותו זקן בשבילי כתב יד של מאתים עמוד ומעלה. גם צדיק זה נפטר, וחוץ מן החוג המוזיאלי כמעט איש לא ידעהו.
עם יוסף כהן-צדק נפגשתי עוד הפעם בימי הקונגרס הרביעי לפני חמש ושלושים שנה בלונדון. הקומה השתוחחה עוד יותר, הקמטים על הפנים העמיקו הרבה יותר, אבל הפנים היו מאירות עוד יותר, כבר הציץ רפלקס מהאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. השיבה היתה הפעם לא בגוזמה כמאז, אלא פשוטו כמשמעו: כתלג חוור. הוא הפציר בי מאד לבוא עמו כמאז לביתו, לחדר ספריו, לשולחן הסופרים אשר לו, ולשוחח מעט כשני סופרים עברים, כשני יהודי פולין שנפגשו, ושיש להם כל כך ענינים לענות בהם, ושיח לשפוך איש בחיק רעהו. – ואני אז כבר לא הייתי אותה “צפור דרור” שהייתי מכבר, בשוטטי עמו בחוצות לונדון, ובשבתי עמו חצי-יום במוזיאום הבריטי. אני כבר הייתי נוהג נשיאות בועידה אחת, סגן-נשיא בועידה שניה, חבר בועידה שלישית, ואף על פי שאז עדיין הייתי עורך את “הצפירה”, וכותב בה הרבה – ראשי ורובי היו בציונות, בקונגרס וכו' ולא יכולתי לעסוק בדברי תורה ביריד ההוא. הרגשתי בו שאיננו שבע-רצון כלל מהשינוי שחשב למצוא בי. שדרך גדולים לי, ושנעשיתי זר פורתא לחבריא שלי, וכמה שהשתדלתי לבאר לו, שהוא טועה, שאין זה שינוי רוח ואופי פנימי, אלא שינוי תנאי העבודה והסביבה, דעתו לא נחה, מפני שההתפתחות הזאת בהכרח נראית כשינוי, מפני שאין האנשים מוכשרים לקיים את הכלל: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. אי אפשר לאדם להגיע למקומו של חברו. ישבנו באחת הזויות של “אולם המלכה”, ששם היה הקונגרס, על הבימה עמד אחד הדברנים ויפוצץ – “אורגאניזיישן” – “פעדעריישן” ועוד הרבה מלים דומות לאלה בסוף הברתן. “אני כתבתי כל זאת במאמרי לפני שנים רבות” אמר לי הזקן, והוציא מחפיסתו את גליון המבשר, שנה ה' מספר י"ג.
רציתי לשים קץ לפטפוטי הדברן של “אורגניזיישן” ולהעלות את הזקן שיקריא את מליצתו העברית מלפני חמשים שנה, אלא ש“סדר היום” עיכב.
זאת היתה פגישתי האחרונה עם שריד זקני המשכילים. הוא נפטר בשם טוב בלונדון בתרס"ד, היא שנת השבעים ושבע לימי חייו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.