נדפס ב“ספונים” ח‘, עמ’ 58–70, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, תשנ"ד.

“נסיבות מסוימות גרמו לכך, שהים התיכון מילא תפקיד נכבד יתר בתולדות העמים – בסחר ובמלחמה – מאשר כל מרחב אחר בגודל מעין זה. אומות רבות השתדלו להשתלט עליו, וההתמודדות עודנה נמשכת. על כן מאלף יותר לחקור את אותם התנאים, שבעקבותיהם מונחת מעלה יתרה בים זה מקדמת דנא, ואת ערכם הצבאי היחסי של מקומות שונים לאורך חופיו, מאשר להקדיש את אותו שיעור של מאמץ לתחום אחר.”¹

ים תיכון, כמושג גיאוגרפי, מציין ים הקשור למערכת האוקיאנוסים דרך מיצר צר יחסית ומוקף מכל עבר יבשה או שרשרת איים. על פני תבל מצויים לא מעט ימים תיכוניים, כגון הארקטי, הקאריבי, ים סוף, הבלטי וגו', ואף זה המכונה בשם המושג עצמו – הים התיכון. שמו של הים רומז למעשה למצבו המיוחד. לא היה לו שם משלו מעולם, והוא מהווה עם כל ארצות חופיו יחידה אחת, בהיותו בלתי נפרד מהן ומתולדותיהן. כפי שהארצות הסובבות אותו דומות עד מאד בטבען ובאקלימן, ומשתנות הן רק בהמשכן תוך התרחקות צפונה ודרומה מהחופים, כך סוגרות אלה על ים אחד, המקשר ואינו מפריד ביניהן (איור מס' 1).

בני ארצות הים התיכון לא הבחינו מעולם בין אירופה, אסיה ואפריקה תוך שיוטם בין החופים; וכלום קיים דבר המייחד בעיני יורדי הים את החוף האסיאתי לעומת האירופי בנתיב שבין הים האיגאי לים השיש, למשל? הרי גם לא היה, ובכל תקופה שהיא, שוני תרבותי בין יושבי שני החופים בשתי ה“יבשות” הנפרדות. רוחבם של הדרדנלים אינו עולה על זה של נהר גדול באירופה ובאמריקה. קווי התיחום בין היבשות נוצרו משך הזמן בלבד, אולם ההיסטוריון היווני, הירודוטוס, ראה עדיין את המצב כטבע הדברים לאמור, “אינני יכול להבין מאין ניתנו לאדמה שלושה שמות, בכל היותה אחת.”²

לים התיכון לא היה מעולם שם ייחודי, אלא נקרא הוא בכינויים בלבד. התורה קוראת לו “הים הגדול” ו“הים האחרון”;³ סטראבון ראה בו “ים פנימי”.⁴ מהמאה ה-4 לפסה“נ טענו הרומאים, כי הוא “הים שלנו” (mare nostrum).⁵ בכינוי “ים תיכון” השתמש בראשונה הסופר הרומאי סולינוס, במאה ה-3 לסה”נ, ומאז נשתגר ונעשה מקובל בשפות רבות; הלה קרא לו Mediterraneum.⁶

הים התיכון הוא סגור יבשות: מיצר גיברלטר ותעלת סואץ המלאכותית (כרייתה נסתיימה ב-1869) מחברים אותו אל שתי מערכות אוקיאנוסים, האטלנטי ממערב וההודי מדרום. עקב חופיו המפורצים והאיים המרובים בו אין קווי החוף נעלמים כמעט אף לא ליום אחד מעיני המשייטים בים. בשטח הצר יחסית, שהוא כעשירית מהאוקיאנוס האטלנטי והחלק העשרים משטח האוקיאנוס השקט, מצויים איים רבים מאד (מהם גדולים כקורסיקה וסרדיניה, כרתים וקפריסין), ואיים גדולים לאין ערוך באוקיאנוס לא יכלו להתחרות בהם.

חיי הים התיכון נקבעו על ידי אופיו המיוחד: בגלל העדר גאות ושפל אמרו עליו ספני האוקיאנוס האטלנטי, שהוא אינו ים בכלל. פני הים במפרצים חלקים, ובקיץ נשארים על עומדם; כלי השיט יכולים להיכנס לנמלים בכל שעות היממה. כאן החל השיט בממדים נרחבים. שתי פנים לים זה: בקיץ אדיב ודומה לאגם מים פנימי, מתאים יותר למשוט מאשר למפרש, אולם בחורף – הוא אוקיאנוס זועף, הגלים מתרוממים אל-על, וספני התקופה העתיקה לא העזו לרדת אל מימיו בין חודשי נובמבר-מארס.

הים התיכון הוא זירה עיקרית לתולדות העת העתיקה, דרך מלך רחבה לעמים רבים שפניהם להדביר תחתם את ארצות חופיו. בהיותו בית אולפנא לשיט, התפתחו כאן מדעים שונים כגון אסטרונומיה, גיאוגרפיה ועוד; הוא גם ים ‘ספרותי’, שהעניק השראה למשוררים ומגידי אגדות. לאורך חופיו נוצרו יצירות בנות אלמוות, שראשיתן במזמורי תהילים ושירי הומרוס; מימיו התכולים וחופיו הציוריים שבו בקסמם כל אדם שנקלע אליהם.

מכיוון שהים הוא שטח עצום של נתיבים, היה זה מטבע הדברים לנסות ולהגיע לשליטה בהם על מנת ליהנות מפירות הסחר. השליטה הושגה דרך התמודדות בין עמים יורדי הים. התנועה והסחר בנתיביו התנהלו תוך מאבק רצוף ובלתי-פוסק.

כל הגלום בעצם מהותו של הים התיכון, במקומו הנתון ותוך התנאים האקלימיים המיוחדים משלו, משתקף נאמנה במוצגים הרבים של המוזיאון.

 

באגן המזרחי    🔗

ניתן להניח כי מסיבות גיאוגרפיות ואקלימיות, עלה השיט לגדולה תחילה באגן המזרחי של הים התיכון, אשר בקרבתו קמו הציוויליזציות והתארגנו המדינות הימיות הראשונות הידועות לנו בהיסטוריה, כרתים ומצרים. באגן זה משתרע הים האיגאי, אשר יותר מכל מרחב-ים אחר נועד לפרסום עד. הים האיגאי נוח מאד לשיט, לרבות הפרימיטיבי, והוא שימש בית-ספר מצוין ליורדי הים, כי הטבע זימן יחד תנאים מיוחדים לשיט. מרובים בו האיים, ואין כל פחד להתרחק ללב-ים מבלי לראות קווי חוף. אוצרות הטבע, היערות וקרבת הממלכות של עמקי הנהרות – הנילוס במצרים, הפרת והחידקל במסופוטמיה – דרבנו להתפתחות מואצת של הסחר דרך הים.

כרתים שימשה בשל מיקומה הגיאוגרפי תחנת מעבר בין אירופה לאפריקה, ובמידה מסוימת גם בין אסיה לאירופה. אוכלוסייתה, המאורגנת ביחידה פוליטית מסוימת, היתה פטורה מדאגת התגוננות מפני התקפה יבשתית, והערים לא הוקפו בחומות. ובהיותה ארץ אינסולרית (שוכנת באי), יכלה כרתים להיות הארץ הראשונה באירופה, ואולי בעולם בכלל, אשר כוננה עוצמה בים.

ומנגד, דרומה לכרתים, שוכנת מצרים – מתנת היאור; ארץ גדולה, ששני ימים נושקים את חופיה – הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. חופיה לא היו נוחים מעולם למעגן אניות, ואת בעית הקשר בין שני הימים לא פתרה אף התעלה שנכרתה בראשונה ב-2000 לפסה"נ לערך, כי נסתמה תכופות. האוכלוסיה הצטופפה מאז ומתמיד בעמק הנילוס הפורה, והגישה אל חופי שני הימים לא היתה קלה, בין משום הדלתא המסועפת מכאן ובין בגלל המדבר המפריד בין העמק לים סוף מכאן. מצרים היתה אפוא כאילו סגורת-יבשות ומרוחקת מרחק רב מן הימים. גם חומר גלם מתאים לבניית כלי שיט לא היה בה, על כן בנו תחילה המצרים ספינות יאור מקנה סוף ומעץ השיטה, אשר התאמתן לשיט בים היתה בעייתית ומסובכת (איורים מס' 3–2).

האזור השלישי באגן המזרחי של הים התיכון בו התפתח השיט הוא פיניקיה, בחוף הסורי-ארצישראלי. הרצועה הצרה, הנדחקת בין שורת ההרים לבין החוף המפורץ, העניקה אפשרויות לרדת לים ללא כל הגבלות. כמו כרתים ואיי הים האיגאי, שפעו אף הרים אלה עצים טובים לבניית אניות. מארזי הלבנון והברוש של איי הים האיגאי נבנו אניות-ים אמיתיות, בעלות שדרית וצלעות, המסוגלות לעמוד בלחץ הגלים ובטלטולי הדרך. לפיכך השתלטו הכרתים על הפירטים שסיכנו את סחרם הנרחב – העמים האיגאיים והיווניים, ממשיכי דרכם. גם הפיניקים כוננו עוצמה ימית, הרחיקו שוט באניותיהם והקימו מושבות רבות סביב הים התיכון. אולם המצרים, ששאיפותיהם להתפשטות לא חרגו מעולם מעבר לכיבוש סוריה וארץ ישראל.⁷ כדי שאניותיהם חסרות השדרית תעמודנה בטלטלת הגלים, נאלצו להתחכם: הם ענבו עניבת חבל עבה בחרטום ובירכתיים, והעבירו את מקלעת החבלים מעל ‘מזלגות’ מספר, שניצבו לאורך הסיפון. לשם מתיחת החבלים תקעו יתדות אל בינות החבלים האלה. סיבוב היתד שיזר את החבלים והיקנה להם מתיחת יתר. לחיזוק נוסף כרכו חבל באניות אחדות גם מתחת לשפת הדופן העליונה ובמקביל לה. כך חוזק כלי השיט במעין חגורה, וניתן היה להציב בה תורן דו-רגלי יציב (איור מס' 4). כעבור כאלף שנים,משיצאה משלחת המלכה חאתשפסות לארץ פונת, נזדקר על האניה תורן חד-רגלי, מן הסתם הודות לגוף כלי השיט המחוזק. בסמוך לשפת הגוף בלטו קורות רוחביות, ואלה שימשו מושב לחותרים ואף לחיזוק. אניות חאתשפסות עשו דרך ארוכה עד בואן לארץ פונת, כשהן עמוסות לעייפה סחורות יבוא ויצוא כמפורט בידי סופר המלכה המהוללת (איור מס' 5).

לקראת סוף המאה ה-13 לפסה“נ החל להתעצב העולם הים-תיכוני, עם ראשית מסעות היוונים – שנחשבו יורשי הכרתים – ועליית הפיניקים, שניצלו את ההיחלשות הארעית של מעצמות מזרח הים התיכון. שבטי יוון, הידועים מתקופות מאוחרות יותר, תפסו את ארצם העתידית בבלקן ועברו גם לאסיה הקטנה. כמשוער, עוררה הגירת שבטי יוון, לרבות הדורים, את תנועת העמים האיגאיים האדירה בסוף המאה ה-13 לפסה”נ, הקרויים ‘גויי הים’. אלה באו מכיוון צפון, תקפו בשני גלים גדולים, ובראשית המאה ה-12 לפסה"נ יצא לקראתם רעמסס ה-3, מלך מצרים. רעמסס ערך את כוחותיו אי-שם בחוף הסורי, כינס את יחידות הצי בנמלים, ואז התרגש הקרב הימי הראשון בהיסטוריה, המסופר בכתובות ומתואר בתבליט במקדש נוא-אמון, היא מדינת חאבו של ימינו במצרים. מן הסיפור והתיאור מסתבר, כי לא היה זה קרב בין כלי שיט, אלא בין לוחמים, כשהאניות היו למשטח שדה הקרב. ספינות האויב המתקרבות נפגעו מן החיצים שהמטירו עליהם המצרים מן החוף ומן האניות. ספינות התוקפים נלכדו והתהפכו; נפרק כל סדר וארגון, והנמלטים לחוף נתקלו בחיילים המצרים האורבים לטרפם. קרב זה היה התכתשות לוחמים רגלים, והאניות עצמן מילאו תפקיד של כלי הובלה אל מקום ההתנגשות ואף זירה למערכה. כלי השיט טרם הופעלו ככלי-נשק להשמדת האויב (איורים מס' 6–7).

לאחר שכבשו היוונים את ארצם, ונחלשו (בראשית האלף ה-1 לפסה"נ) ממלכות ארצות הקדם – מצרים ואשור, יכלו הפיניקים והיוונים לשייט בלא מעצור. בעקבות התיישבותם של שני עמים אלה לאורך חופי הים התיכון, סאנו נתיבי הים. ניתן להבחין בשני סוגי כלי שיט – אנית משא ואנית מלחמה. הראשונה היתה עגולה ונמוכת-שוקע, מונעת במפרש רוחבי אחד, ומסורה לשבט ולחסד של תהפוכות הרוחות; ואילו השניה – הניפה גם כן מפרש רוחבי לנסיעה, אבל הונעה במשוטים בשעת התנגשות. אנית מלחמה זו היתה בתחילה חד-טורית, אולם מאז המאה ה-8 לפסה"נ לערך בנו הפיניקים דו-טוריות ואף תלת-טוריות. אניות מסוג זה נבנו נמוכות-שוקע, ארוכות וצרות, חמושות בחרטומיהן באיל ניגוח, הנשק האימתני של אנית הקרב באותם הימים. הדו-טוריות והתלת-טוריות תוכננו מלכתחילה כאניות בעלות שניים ושלושה טורי משוטים, זה מתחת לזה, כדי להחיש את מהלכן בסיוע תוספת החותרים, ולהקנות בכך לכלי השיט יכולת תנופה ותימרון בקרב (איורים מס' 8–11).

בשני סוגי אניות אלה שייטו ונלחמו פיניקים ויוונים. טווח שיוטם של בני צור וצידון הגיע אל מעבר לפאתי המערב של הים התיכון, אל תרשיש (מלכים א‘, י’, כ"ב) ואל ארץ אופיר (מלכים א‘, ט’, כ“ו-כ”ח), ששכנה אי-שם דרומית לים האדום. המלך שלמה נעזר בחירם, מלך צור, אשר שלח לו עצי ארז וברוש לבנין המקדש ובית המלך. העצים הושטו אל ים יפו (דברי הימים ב‘, ב’, ט"ו), ונפרקו כנראה בשפך הירקון, במקום הידוע היום כאתר הארכיאולוגי תל קסילה. הפיניקים חדרו לאגן המערבי של הים התיכון, אשר בכניסה אליו, בחוף האפריקאי, הקימו את קרייתם החדשה, היא קרתגו (בפי הרומאים), ובצאתם משם יישבו את מירב החופים.

היוונים, לעומתם, כוננו את מושבותיהם קרוב לביתם-מולדתם, בעיקר באגן המזרחי של הים התיכון. מבט על מפת המושבות היווניות והפיניקיות יגלה אפוא תופעה מוזרה. הפיניקים, שמולדתם באגן המזרחי של הים התיכון, תפסו את האגן המערבי, ואילו היוונים – שגרו מערבית להם – התיישבו בדרך כלל באגן המזרחי. החלוקה, שהאסיאתים יושבים במערב והאירופים במזרח, גלויה לעין בסיציליה; הפיניקים נאחזו רק בפינתה הצפון-מערבית, והניחו את יתר חלקי האי למתיישבים היוונים. התפרסות זאת של שני העמים במרחבי הים התיכון נוצרה בניגוד לנתונים הגיאוגרפיים. היוונים הרי ישבו קרובים יותר למרכז, והיה צפוי שהם ולא מתחריהם הפיניקים יעברו לאגן המערבי. הפיכת הקערה על פיה באה, מן הסתם, עקב הבדלי האופי שבין שני העמים. הפיניקים היו שייטים נועזים ושואפי הרפתקאות; הם חלפו על פני היוונים ושייטו אל פאתי המערב, ואף עברו את עמודי מלקרת (גיברלטר), בעוד היוונים נשארו ים-תיכוניים בלבד. כאשר ההרפתקנים הנועזים תרו את מרחבי הים ויישבו ארצות חדשות, התחוללו שינויים מרחיקי לכת במולדת הפיניקית. עיר-האם צור, ‘כלילת היופי’ כדברי הנביא יחזקאל (כ"ז, ד'), עברה תהפוכות אשר בסופן נכנעה לאשור (671 לפסה"נ). בעקבות הכיבוש זכתה קרתגו בעצמאות. באגן המערבי של הים התיכון קמה מעצמה ימית, שהאפילה בעוצמתה על ארץ מכורתה, כדוגמת ארה"ב במערבו של האוקיאנוס האטלנטי, שהפכה מקבוצת מושבות זעירות וחלשות למעצמה עולמית מן הדרגה הראשונה.

 

עידן התלת-טוריות    🔗

בתחומו הצר של הים התיכון התרגשו מאורעות היסטוריים כבירים, כאילו היה זה ים-עולם, שכן התנגשו כאן בראשונה מזרח ומערב, תופעה שחזרה ונשנתה לאורך אלפיים שנה ויותר. ראשיתה של ההתנגשות ההיסטורית במאה ה-6 לפסה"נ. בשעה שהעולם היווני החל להתעצם, נזדעזעו השוליים. היוונים שבמזרח עמדו מול האיום של הפרסים, ואילו אחיהם המעטים שבאו לאגן המערבי וישבו בדרום גאליה (צרפת דהיום), איטליה וסיציליה, ניצבו נגד הפיניקים ובעלי בריתם, האטרוסקים של איטליה. מכיוון שקרתגו התכוונה להתפשט אל איטליה וספרד, כמו הערבים תריסר מאות שנים אחריהם, יועדה לסיציליה עמדה מרכזית. לשם הגנת נתיבי השיט צריכה היתה קרתגו להחזיק בידיה את האיים קורסיקה וסרדיניה, ודבר זה הוסיף וליבה את גילויי האיבה בין יוונים לפיניקים.

ההתפשטות הפרסית כבר הקיפה חלקית את האגן המזרחי של הים התיכון, כשפלש המלך כנבוזי למצרים (525 לפסה"נ), הביס את כוחות פרעה, פסמתיך ה-3, ושם קץ לעצמאות ארצו. אולם היו למלך הפרסי תוכניות מרחיקות-לכת יותר; הוא ציווה על הפיניקים שבחילו כי יפליגו אל קרתגו ויכבשוה דרך הים. אלה השיבו לו, כי לא יעשו עוול מעין זה, לצאת למלחמה נגד בניהם הם, ובכך נגוז החלום של מלך פרס להתפשט על פני הים התיכון כולו (איור מס' 12).

כשעמדה הממלכה הפרסית האדירה ופשטה את זרועותיה לנפץ את העולם היווני שבאסיה הקטנה ובבלקן, שכנה באיטליה עיר-המדינה הקטנה – רומא – דחוקה בין שני עמים יורדי-ים: האטרוסקים, בעלי הברית של קרתגו מצפון, והיוונים שיישבו בהמוניהם את דרום איטליה וסיציליה, מדרום. בדרך כלל סבורים שהרומאים, כעם חקלאי חרוץ, עניינם היה רחוק מן הים, ולא היא. כבר בראשית הקמת הרפובליקה (509 לפסה"נ) נחתם הסכם עם קרתגו, אשר תחם את תחומי האינטרסים בין שני הצדדים במרכזו של הים התיכון. באותה עת היתה עוד רומא טרודה זמן מרובה בהטלת שלטונה על עמי איטליה; היא הפנתה את מרצה ואונה לכיבוש איטליה, ולפיכך נתעצבה דמותה בהיסטוריה כבעלת נטיות להתפשטות יבשתית בלבד. ובעצם אותם הימים, פרשה עיר-מדינה נוספת את כנפיה, היא אתונה. גדולתה נבעה לא מתוך מיקומה הגיאוגרפי בלבד, אלא גם מהתיקונים החוקתיים שלה, אשר העניקו שוויון פוליטי לכל אזרחיה בניהול המדינה. קמה איפוא באתונה חברת סוחרים ובעלי מלאכה של אזרחים חופשיים ובעלי יוזמה חופשית, אשר מטבע מיקומה הגיאוגרפי של עירם, הטיבו לחתור במשוט ונעשו קברניטים מצויינים, בין בצי הסוחר ובין בצי המלחמתי. סביב עיר-מדינה זו התלכדו היוונים למאבק נגד נסיונות פרס לשעבד תחתיה את ארצם.

גיבורת המלחמות הפרסיות היתה התלת-טורית, אשר הפכה במאה ה-5 לפסה"נ לאנית המלחמה הסטנדרטית. כל מי שהתבונן בתלת-טורית מן הצד הבחין, כנראה, בשלושה טורים של משוטים הקבועים אלכסונית, זה מתחת לזה. שלושת טורי החותרים ישבו במדורג בשלושה מפלסים. הונף בה מפרש רוחבי גדול עם כל חלקי החיבל, ובחרטומה מעין מפרץ חלוץ הקרוי ארטמון, שנסתייעו בו בעת מעבר בתעלות ובמפרצים. התלת-טוריות היו מסוגים שונים; לא היתה היוונית כפיניקית או המצרית, והשוני היה לרוב במבנה, בגובה הדפנות ובסיפון. לא היה קיים תקן אחיד בקרב העמים בנוגע למספר החיילים המוצבים על הסיפון. מספרם בתלת-טורית אמור היה לרמוז על הטקטיקה שינקוט הפיקוד: ניגוח או הנחתת כוחות על סיפון האויב.

המלחמה הראשונה בהיסטוריה, שתולדותיה רשומות בפירוט יחסי ואשר מירב מאורעותיה התרחשו בים, התנהלה בין יוונים ופרסים. בהתמודדות זו התנגשו ציים גדולים, וניתן להבחין בחשיבה אסטרטגית ובקביעת טקטיקה לקראת הקרב. האניות לא נלחמו כיחידות בפני עצמן, אלא כחלק של מערך קרבי. מלחמת הפרסים ביוונים נערכה בשני שלבים: הראשון הוא מרד האיונים (495–499 לפסה"נ), שבט יווני שאיכלס את רובם של חופי אסיה הקטנה, וזה נסתיים בתבוסתם, משגבר צי פיניקי בשירות הפרסים על המורדים. במערכה השתתפו גם עשרים אניות מאתונה, ובכך נזרעו זרעי הפורענות העתידה לפקוד את יוון האירופית. השלב השני, שהוא הידוע והמפורסם ביותר, כרוכים בו השמות של שדה מארתון ומיצר סאלאמיס. דריווש, מלך הפרסים, שלח את ציו בראשונה ב-492 לפסה"נ נגד יוון, אולם משזה טבע בסערה ליד חצי האי אתוס, בצפון מזרחה של יוון, לא העז הוא להוסיף ולהמשיך את המסע, שהתנהל עד אז יחד ובמקביל עם צבא היבשה. כעבור שנתיים שונתה השיטה, והפיקוד הפרסי ערך פשיטה אמפיבית גדולה דרך איי דרום הים האיגאי. ברם, היה זה נסיון נפל, כי המלך שם את מבטחו בנצחון אנשיו בשדה מארתון הצר; וכשאלה הכזיבו, לא ההין עוד לתקוף בציו את המנצחים ששבו לפניו לנמל אתונה.

עשר שנים חלפו עד נסיון הפלישה המפורסם ביותר בתולדות העת העתיקה, כאשר חזר המלך קסרקסס ב-480 לפסה"נ אל התפיסה האסטרטגית הראשונה, לאמור: התקדמות מקבילה של הצי וחילות היבשה מסביב לים האיגאי בואכה אתונה. הכוח התוקף היה עצום, השתתפו בו פרסים, פיניקים ואף חלק מהיוונים של אסיה הקטנה שבאו בשליחות המזרח. כנגד חילות היבשה הרבים התייצבו בצפונה של יוון, במעבר תרמופילאי, 7000 חיילים בלבד, ואילו הצי האתונאי נערך לא הרחק משם בסמוך לחוף. לאחר קרב הגבורה ההיסטורי של שלוש-מאות הספרטנים ‘בני האלמוות’ נגד רבבות הפרסים, הדרים הצי האתונאי הקטן בן 200 התלת-טוריות אל מיצר סאלאמיס, מול נמל אתונה. המיצר הצר נבחר להיות לזירת הקרב בכוונה תחילה, כדי לאזן את עדיפותו המספרית של הצי הפרסי. תמיסטוקלס, המפקד האתונאי, סבר כי לא יוכלו הפיניקים לאגף את המערך היווני או לפרוץ בעדו מפאת העדר מקום. ולפיכך שם את מבטחו באיל הניגוח ובפשיטה על הסיפון, והמעטים יגברו על הרבים. רוחבו של המיצר, חשב תמיסטוקלס, לא יאפשר לפרסים להערך בשורה חזיתית ארוכה יותר מאשר ליוונים, ועל כן הדוחק הרב ושש השורות החזיתיות של עומק המערך הפרסי לא יועילו ולא כלום לעומת שתי השורות החזיתיות של האתונאים. ואכן, כך היה הדבר. קסרקסס הבחין במהרה שציו עומד לנחול תבוסה, וגבורת היוונים, מסירותם ונשקם האישי המשוכלל עולים על אלה משל חייליו. יחידות הצי של העמים השונים חסרו את ההתלהבות הפטריוטית שכה דרבנה את האתונאים ואת יתר העמים היוונים האירופים.

בסיום הקרב נוצר מצב משונה. הצבא הפרסי העצום כבש את רובה של ארץ יוון, אבל הצי הפסיד את השליטה בים האיגאי; בעקבות התבוסה בסאלאמיס לא יכלה עוד אספקה להגיע בבטחה לחילות הלוחמים. לא כל הקצינים הפרסיים הבינו את משמעות האירועים, ויעצו למלך להמשיך את מסעו. אולם קסרקסס סבר אחרת, והחליט לשים קץ למלחמה ולסגת לאסיה. מכל מקום, ראוי לציין כי גלון, שליט סיראקוסאי שבסיציליה, עמד להתערב במערכה ולשלוח כוחות צי לעזרת אתונה, אלמלא תקפוהו הקרתגים. לדעת הירודוטוס ניצחו היוונים בסיציליה באותו יום שאחיהם גברו בסאלאמיס. לא מן הנמנע הוא, שבעת ובעונה אחת תכנן קסרקסס לכבוש לא רק את יוון, אלא את העולם היווני כולו ברחבי הים התיכון.

כמקובל פעמים הרבה בין בעלי ברית לשעבר, נתעוררה בקרב היוונים יריבות על רקע ניגודי אינטרסים, ובייחוד בין אתונה לספרטה. בהתמודדות זו, הקרויה המלחמה הפילופונסית, הוסיפה התלת-טורית להיות אנית הקרב המקובלת. לאחר זמן ארוך של מתיחות פרצה המלחמה (431 לפסה"נ), והיא נמשכה קרוב לשלושים שנה. במהלכה עוצבו דפוסי הטקטיקה הקרבית של התלת-טוריות, כשהן נלחמות בשייטות סדורות. שיאן של ההתנגשויות היה בנמל סיראקוסאי. בני עיר זו והאתונאים נחשבו באותם הימים כטובים ביותר בהפעלת אניות מלחמה, ושני הצדדים הוסיפו ואילתרו כיד הדמיון הטובה עליהם כדי לגבור על היריב. האתונאים נוצחו לא רק בסיציליה, אלא גם בסופה של המלחמה כולה, אולם לא בשל מומחיות לקויה, כי אם בגלל רשלנות של הרגע. הדבר קרה במיצר הלספונטוס (דרדנלים). האתונאים, כמקובל בציי התקופה העתיקה, העלו את אניותיהם על החוף בשעת מנוחה והתפזרו איש איש לדרכו. משהלכו כבר רובם, אותת חייל בתצפית האויב, הצי הספרטני יצא ממעגנו תיכף ומיד וחתר במלוא הכוח היישר לעבר מחנה האניות שבחוף. ההופעה הפתאומית של האניות הספרטניות עוררה בהלה ומהומה, וכל אשר התרחש מכאן ואילך לא היה קרב כלל ועיקר. מירב האניות האתונאיות אף לא הורדו למים, ואלה שכן – לא אוישו כהלכה. צי אתונה נלכד בחוף, ורק תשע אניות הצליחו להימלט. הספרטנים שיבשו את נתיבי האספקה לאתונה, העבירו את בעלות בריתה לצידם, הופיעו למרגלות חומות הנמל פיראוס, ולאחר מצור נכנעה העיר. הקרב ‘הימי’ התרגש הרחק מאתונה, מעברו השני של הים האיגאי, ואתונה מעבר זה שלו נאלצה לפתוח את שעריה בפני כוחות ספרטה. פרשה זאת היא רק דוגמה אחת מני רבות, כיצד עוצמה של צי או העדרה קובעים גורל מערכה. אתונה המפורסמת, פארה של יוון, שקעה. ספרטה נעשתה שליטת הים האיגאי, אולם בהמשך התעוררו שוב הפרסים, חיזקו מחדש את כוחות הים של הפיניקים, ובקרב קנידוס (394 לפסה"נ) החזירו לעצמם את העליונות בנתיבי הים האיגאי. פרס השתדלה לשמור על איזון בין הכוחות של יוון, והיתה זאת תקופת הפריחה האחרונה של ערי פיניקיה, אשר התלת-טוריות שלהן התערבו בפוליטיקה הפנימית של יוון (איורים מס' 13–14).

 

הרב-חתריות הענקיות    🔗

בערוב ימיה של המעצמה היוונית עבר מרכז הכובד לזמן-מה לסיציליה. הדבר ארע עם עליתו של טיראן חדש בסיראקוסאי, דיוניסוס, אשר ביקש לבנות את האימפריה של היוונים במערב, במקום זאת שאבדה במזרחו של הים התיכון. אדם רב-עלילות ויוצא-דופן היה הטיראן, איש ספרות ושירה, אבל גם מצביא מוכשר בים וביבשה, ויש המייחסים לו את הכנסתו של סוג אניות חדש לשירות הצי, הרי היא החמש-חתרית.⁸ השאלה שטרם פסקו בה סופית, היא אם נבנו אניות גדולות מסוג זה כרב-טוריות והמרכיב בשם מתייחס למספר טורי המשוטים בכלי השיט, או הכוונה היא למספר החותרים בכל יחידת חתירה. בימינו מקובלת הסברה, כי אניות מערכה חדשות אלה היו מחד-טוריות עד תלת-טוריות לכל היותר. מכיוון שאין לנו כל מידע על המראה והמבנה שלהן, ניתן לשער כי אם היתה זאת תלת-טורית, ישבו במפלס העליון שני חותרים, באמצעי – שניים ובתחתון חותר אחד ליד כל משוט ומשוט. אלמלא כן, אניות בעלות ארבעה טורי משוטים ויותר היו מאבדות את יציבותן, ומלאכת החתירה היתה נעשית בלתי-אפשרית.

מכל מקום, היתה החמש-חתרית רחבה ודפנותיה עבים וחזקים משל התלת-טורית. הופעת כלי שיט זה שינתה מעט את פני הקרב הימי, כי האניה נעשתה משטח נשיאה של מטולים למיניהם, שהקדימו את הארטילריה הימית המופעלת באבק שריפה. נפתח פתח להילחם בזירה הימית ממטחווי הקליעים השונים.

ברבע הראשון של המאה ה-4 לפסה“נ התנהלו על אדמת סיציליה שלוש מלחמות נגד הפונים.⁹ היה במלחמות אלה משום חידוש בתחום הטקטיקה הקרבית, עקב השימוש בכלים חדשים שהופעלו בים וביבשה כאחד. זו הפעם הראשונה בה שמעו הפונים קולות משונים בימי המצור על מוטיה, במערבה של סיציליה; אבני קלע התעופפו וחצו את האוויר בשריקה, נחתו על האניות, ניפצו לוחות סיפון ודפנות, קרעו מפרשים ושברו משוטים. הפונים נסוגו בבהלה כל עוד נפשם בם מהפגישה הראשונה בהיסטוריה ב”ארטילריה ימית".

מאחר שהיוונים לא היו מסוגלים להגיע לאיחוד, נטלו לידיהם את המלאכה המאקידונים, שבט בצפונה של ארץ יוון, הקרוב אליהם קרבת גזע. הם נחשבו בארבארים בעיני היוונים, עם זאת, חילים מצויינים שהחיים באזור ההררי חישלו אותם. המלך פיליפוס ה-2 ביקש לשלב את תעודת החייל המאקידוני עם הידע והגבורה של היווני, ולאחר שהדביר תחתיו את ארץ יוון (338 לפסה"נ), הציב בפני עמה אתגר שאיש לא יכול היה לעמוד כנגדו: נקמה בפרסים וכיבוש אסיה.

הרעיון הוגשם על ידי בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול. הוא הוסיף לתוכניות אביו גם את רעיון מיזוג שני העולמות, המזרח והמערב, מיזוג תרבותי ואתני כאחד. כיוון שהערים של יוון האירופית קימצו את ידיהן והעניקו לו 160 אניות מלחמה בלבד, כשמהימנותן מוטלת בספק בלאו-הכי, החליט המצביא הדגול לנהוג בדרך אחר. על מנת להגיע אל המזרח הקרוב, הוא הקיף את האגן המזרחי של הים תיכון בואכה מצרים, ומשם בחזרה דרך הקשת הפוריה חדר לפרס ועד לגבולות הודו הגיע. כמסתבר מדבריו של אלכסנדר, אותם נשא למרגלות החומות של צור החדשה, היטיב הוא להבין את משמעות השליטה בנתיבי הים בכלל ואת חשיבותה של העליונות בנתיבי האגן המזרחי של הים התיכון בפרט.

כיבוש ערי הנמל היה אבן פינה בחשיבה האסטרטגית של אלכסנדר הגדול. הוא ביקש למנוע מציי האויב את השימוש בבסיסים בדרך עקיפה זו, הרי לא עמד לרשותו צי ראוי לשמו. לאחר הנצחון על צבאות דריווש ה-3 באיסוס (333 לפסה"נ), חשבו רבים שאלכסנדר ירדוף אחר המלך הפרסי לליבה של פרס; אולם, כאמור, הוא נקט גישה אסטרטגית שונה. בהגיעו לצור הסביר לפקודיו, שכל עוד מחזיקים הפרסים בידיהם את השליטה בים, הרי אם ירדוף אחר דריווש לפרס תוך השארת צור על כנה מאחורי גבו, עלולים הפרסים להחזיר לידיהם בסיוע פיניקי את ארצות החוף ואת מצרים, ואז קפריסין, אתונה וספרטה תתקוממנה. אולם אם יצליח לכבוש את צור, פיניקיה כולה תהיה בידיו עם צייה, שהוא החזק והטוב בכוחות הים של פרס. רק בדרך זו תושג עליונות מוחלטת בים, שכן עם נפילת ערי הפיניקים יעברו לצידו כל הציים, והמסע על בבל ופרס ינחיל כבוד גדול כשתיכבשנה כל ארצות הים של הפרסים מערבית לנהר פרת.

ואכן, זה היה הסוד הגדול להצלחת אלכסנדר הגדול, ולאחר נפילת צור לידיו הפכה כל הדרך למסע נצחון מפואר עד גבולות הודו. כך כונן הוא ממלכה אדירה; המערב יכול למזרח, השתלב והתמזג בו, וכן השתלט מלך המאקדונים על חלקו המזרחי של הים התיכון בדרך עקיפין. שנים ספורות בלבד התקיימה הממלכה, אולם ככל שהיה משך קיומה קצר-ימים, כן גדלה השפעתה. תרבות חדשה נוצרה ותקופה חדשה קמה, בייחוד בערים החדשות שהוא בעצמו ייסדן, ובאחרות שנוסדו אחר מותו ללא עת (323 לפסה"נ). תקופה חדשה זו נקראת הלניסטית, על מנת להפריד בינה לבין שמה של ארץ יוון, היא הלאס, ובין העם היושב בה על כל שבטיו – ההלני.

אחרי מותו של הכובש הגדול התפרקה הממלכה ונתחלקה בין מצביאיו. גבולות הממלכות ההלניסטיות לא היו קבועים כלל, הם נשתנו בעקבות המלחמות והתהפוכות המרובות. הממלכות העיקריות שהקימו היורשים (דיאדוכים) היו מאקדוניה, סוריה ומצרים. מבין הדיאדוכים היה דמטריוס פוליורקטס (הצר על ערים) בן אנטיגונוס רב-פעלים במיוחד, ונטייתו למתימטיקה ולמיכניקה היתה מן המפורסמות. לאחר כיבוש אתונה, ביקש הוא להשתלט על יוון כולה. דמטריוס התנגש בתלמי ה-1, מלך מצרים, במימי סאלאמיס שבקפריסין (306 לפסה"נ), כשלרשותו אניות מהסוג החדש: חמש-חתריות ואף שש ושבע-חתריות. היתה זאת ההתמודדות הראשונה בין כלי שיט מסוג זה, אשר נלחמו במטולים מטווח פגיעה של המכונות, ואילו החיילים ירו חיצים והטילו כידונים. בהתקרב האניות במהלך הקרב האחת אל רעותה, בא תורם של אילי הניגוח ולבסוף – התנגשו החיילים על הסיפונים פנים-אל-פנים (איור מס' 15).

משך כשני דורות מאז פלישת אלכסנדר לאסיה נתעצבה דמותו של העולם ההלניסטי. אחד ההישגים הכמעט בלעדיים של עידן זה הוא הרב-חתריות הענקיות, אשר הדיאדוכים הטילו למערכות שהתנהלו ביניהם. בבניית סוג חדש זה הצטיינו בין היתר דמטריוס ובנו, אנטיגונוס גונאטאס, אשר השיקו אניות משש עד חמש-עשרה-חתריות ענקיות. מירוץ החימוש הימי התחולל בין שליטי מאקדוניה ובית תלמי שבמצרים. כשאנטיגונוס גונאטאס הביס את הצי של תלמי ה-2 ליד האי קוס (258 לפסה"נ), הקדיש את אחת מאניותיו הענקיות לכבוד האל אפולו במקדש בדלוס (איור מס' 16). עם זאת, היה לתלמיים אורך נשימה רב, הרי עמדה לרשותם ארץ מצרים ועושרה העצום. לפיכך בנו במצרים רב-חתריות גדולות עוד יותר, ותלמי ה-4 השיק את הארבעים-חתרית המפורסמת שלו, אשר על טיבה ועל כושר השיט שלה רבים הוויכוחים עד ימינו.

בימי המאבק בין הממלכות ההלניסטיות התעורר גם המערב. רומא איחדה תחת שלטונה את חצי האי האפניני, ובדרומה של איטליה היא נתקלה בתחום האינטרסים של קרתגו. היה ברור איפוא, שרומי וקרתגו תתנגשנה במוקדם או במאוחר, הרי רק שני מילין, שיעור רוחבו של מיצר מסינה, הפרידו בינה לבין שטחי קרתגו בסיציליה. עם חדירת הרומאים לאי (265 לפסה"נ) החל אותו מאבק איתנים, הידוע בשם ‘המלחמות הפוניות’, והוא נמשך 122 שנה. התרחבה ההתמודדות בין המזרח, המיוצג על ידי צאצאי צור וצידון, הפונים, לבני אירופה הרומאים; אף זירת המלחמה הועתקה אל מרכזו ומערבו של הים התיכון, אשר כמעט לא ידעו עד אותה עת קרבות ימיים. לרומאים חסרו הידע והמסורת של בניית אניות מלחמה, ובייחוד מן הסוג החדש, שנפוצו במזרח ההלניסטי. על כן, משאיתרע מזלה של רב-חתרית קרתגית, וברדפה אחר אנית סוחר רומאית עלתה על שרטון, שימש כלי שיט זה דגם לרומאים, והם הורידו במהרה למים תלת-טוריות וחמש-חתריות רבות. אניות מלחמה בנו איפוא הרומאים, אבל המומחיות להפעילן כראוי היתה עדיין מהם והלאה. על חסרון הידע המקצועי גברו הם באמצעי תחבולה, ובקרב מילאי – בצפון מזרחה של סיציליה (260 לפסה"נ) – הוטלו על סיפוני האניות הקרתגיות המסתערות לניגוח גשרי נחיתה. הגשרים המוטלים, שנאחזו בקרשי הסיפון, עצרו את תנופת ההסתערות שבטרם הניגוח, ובד בבד שימשו הם מעבר ללגיונרים הרומאים לערוך קרב פנים-אל-פנים על סיפון האניות הקרתגיות. החרב הרומאית גברה בקרב זה על האיל הקרתגי. למרות ההצלחה הרבה, ספק אם השתמשו עוד הרומאים בגשר הנחיתה, הן משום כובד משקלו והן עקב הסרבול בהפעלתו. מכאן ואילך התרגשו במימי סיציליה קרבות ים עזים בין היריבים, ובתוכם אולי הגדול ביותר בהיסטוריה, מול הר אקנומוס, ליד חופה הדרומי של סיציליה (256 לפסה"נ). נלחמו שם 680 אניות, וההיסטוריון פוליביוס מציין, ש“נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר הרב של אנשים ואניות”. אומדים את מספר האנשים שהשתתפו בקרב בלא פחות ממאה אלף לוחמים ותופסי-משוט.

נצחון הרומאים איפשר להם שליטה בנתיב המוביל מסיציליה לנחיתה בצפון אפריקה, ולא היתה זאת אשמת הצי שקרתגו לא נכבשה כבר בשלב זה של המלחמה. חוסר התבונה של ההנהגה המדינית והזלזול בתפקידו של הצי אילצו את הרומאים לשוב מאדמת אפריקה ולהסתפק בכיבוש סיציליה, במקום להוסיף ולנסות לגבור על לב ליבו של היריב, העיר קרתגו עצמה. הסכם השלום (241 לפסה"נ) היה אפוא בבחינת שביתת-נשק בלבד, והיריבות נמשכה ביתר שאת כעבור פחות משנות דור, משחניבעל יצא מנחלתו בספרד להתמודדות מחודשת (218 לפסה"נ).

שני הצדדים כאחד רצו להעביר את המלחמה לשטחי האויב, אולם כל עוד כוננו הרומאים שני ציים, האחד מיועד להפליג לספרד והשני – לאפריקה, החליט חניבעל לעלות על רומא בדרך יבשתית. בצאתו מספרד הוא חצה את הרי האלפים עם כל הכבודה כולל פילי מלחמה. קרוב לוודאי שכבר באותם הימים נתנו הבריות את דעתם, על שום מה בחר המצביא הפוני בדרך חתחתים ארוכה ומסוכנת זו במקום לפלוש לאיטליה בדרך הים, הקצרה לאין ערוך, הרי היו הפונים יורדי ים מעולים מבטן ומלידה. התשובה לשאלה היא משוערת בלבד. מן הסתם סמך חניבעל על ידידות השבטים הגאלים, אויבי רומא, המאכלסים את צפון איטליה, וחשש מפני שיבוש השיט הפוני בים הטירני, שכן עליונות מוחלטת בימים, המבטלת לחלוטין את איומי היריב, טרם הושגה מעולם. מכל מקום, שקל בוודאי חניבעל את סיכוני החלופות, הימית והיבשתית, ובחר אשר בחר. כלום לא סבל צבאו אבידות רבות יותר בעברו את האלפים מאלה אשר עלול היה לשאת בנתיב הימי? השאלה, כמובן, נשארת עדיין ללא מענה לשון.

בכל אופן, הוכח למעלה מכל ספק, כי 15 שנים של קרבות עקובי-דם ונצחונות פוניים מפוארים על אדמת איטליה לא הועילו. חניבעל נותר מנותק מבסיסו בספרד ובלא תמיכה ממולדתו, קרתגו. הרומאים נחתו שוב על אדמת אפריקה, ובקרב זאמה (202 לפסה"נ) אילצו את חניבעל לקבל תנאי כניעה קשים ביותר. נקל להיווכח, שהמצביא הפוני לא השתדל לאבטח מראש את שליטתו בנתיבי הים הטירני ובמעבר לאפריקה כתנאי קודם למבצע הרחק מבסיסו ומולדתו.

אחר המלחמה הפונית השניה פנתה רומא לעבר האגן המזרחי של הים התיכון, והתערבה בסכסוכים המרובים שבין המדינות ההלניסטיות. חדירתה ליוון היתה הדרגתית, במסווה של הגנה מפני המאקדונים, עד השתלטותה על ארץ זו (146 לפסה"נ). הצי הרומאי מילא תפקיד נכבד במהלך האירועים, הרי אין דרך נוחה יותר בין איטליה ליוון מהנתיב הימי הקצר. המטבעות הרבים שהונפקו באותה תקופה מציגים על פניהם איל ניגוח, ומן הסתם באו לתת פרסום לשאיפות החדירה למזרחו של הים התיכון (איור מס' 17).

נדמה, כי היריבות הכמעט בלתי-פוסקת במזרח הים התיכון בין בית סלאוקוס לבית תלמי הגיעה לשיא בימי תלמי ה-6 פילומטור, מלך מצרים (145–181 לפסה"נ). סלע המחלוקת היה חילת סוריה וארץ ישראל. אנטיוכוס אפיפאנס (164–175 לפסה"נ) בנה תלת-טוריות מכספי נדבת הירושלמים, שכן “המביאים ביקשו לבלתי להוציא אותם לקרבן להרקולס… <על כן> הוציאם למעשה <לבנין> תלת-טוריות” (מכבים ב, ד, כ; יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים, יג, ד). נדמה, שהמלך הסלאוקי הידוע ביותר בתולדות ישראל התחשב עוד ברגשות היהודים בטרם מעשה החילול בבית המקדש, אשר הוציא את פרסומו לדראון עולם. ההתנגשות הימית בין השניים התרגשה במימי פלוסיון, שם ניסו כוחות הצי של תלמי פילומטור לחסום את דרכו של אנטיוכוס אפיפאנס לכיבוש אלכסנדריה (169 לפסה"נ). המלך התלמי הצעיר חיזק את מעמדו והצליח להבטיח את שליטתו על קפריסין, למרות נסיונות יריבו.

אולם המסע הגדול בכיוון ההפוך, תוך שילוב כוחות ים ויבשה, נערך ב-150 לפסה"; “ומלך מצרים (תלמי ה-6 פילומטור) אסף חיל רב כחול אשר על שפת הים ואניות הרבה, וביקש לכבוש את מלכות אלכסנדר (באלאס) במרמה ולספחה אל מלכותו” (מכבים א', יא, א). יהונתן החשמונאי קיבל את פני המלך בכבוד רב, וליווהו מדרכו צפונה. תלמי פילומטור הציב חילות-מצב בערי החוף אשר עבר דרכן (איור מס' 18).¹⁰

בעת ובעונה אחת השלימה רומא את השתלטותה על יוון ועל קרתגו (146 לפסה"נ), בעוד הממלכות של תלמי וסלאוקוס נעשו תלויות בה יותר ויותר. בימי אנטיוכוס ה-4 ותלמי ה-6 השיגו היהודים עצמאות מסויגת בזכות לוחמי החופש החשמונאים; וככל שהצליחו הם להטיל את מרות יהודה על החוף, כן התהדק אף הקשר עם הים והספנות, ובייחוד בימי המלך אלכסנדר ינאי (76–103 לפסה"נ, איור מס' 19).

מגמת רומא היתה השתלטות הדרגתית על ארצות הים התיכון, אולם ככל שנתמעט מספרם הפוטנציאלי של האויבים המסוגלים לקיים כוח ימי ניכר, כן הוזנח הצי ברומא; נותרו לפליטה או נבנו עוד אי-אלו אניות מלחמה גדולות, אשר השתתפו בהדברת אחת הממלכות ההלניסטיות באסיה הקטנה, פונטוס, ששכנה לחוף הים השחור (איור מס' 20).

כפועל יוצא מהתגמדות מימדי הציים הגדולים, התרבו הפירטים בים התיכון, אשר למעשה לא נעלמו ממנו לעולם. על כן נאלצו הרומאים לערוך מבצע חסר-תקדים בהיקפו (67 לפסה"נ); הם סרקו וטאטאו את הים התיכון ממערב למזרח, עד אשר דחקו את הפירטים אל חופי אסיה הקטנה הדרומיים, והמצביא פומפיוס הכניע אותם בכוחות צי וצבא. מצביא רומאי זה אף הביא את הקץ, שנים ספורות מאוחר יותר, לעצמאות הממלכות הסלאוקית והיהודית גם יחד. נותרה איפוא לפליטה מצרים התלמית העצמאית למחצה, וההשתהות להדברתה הסופית נתנה גם הזדמנות אחרונה לענקיות שבאניות המלחמה להתקין את עצמן למערכה. בחוף אקטיום נערך הקרב הימי האחרון (31 לפסה"נ) בין הרב-חתריות של אנטוניוס ושל אוקטביאנוס. אנטוניוס, שהיה נותן החסות והמאהב של קליאופטרה, נתמך גם על ידי הצי התלמי. לא רק עצמאותה של מצרים הוכרעה ליד אקטיום, אלא בא הקץ לעידן הרב-חתריות, ובהעדר אויב פסקו למשך זמן ניכר מאד קרבות ים גדולים (איורים מס' 22–21).

רומא השליטה את מרותה על הארצות סביב לים התיכון, ורק מעטות מהן יכלו ליהנות, אף אם לזמן קצוב, מאי-תלות יחסית בתוך האימפריה, כדוגמת יהודה בימי המלך הורדוס. בימיו השתתפו יהודים יחד עם כוחות הצי של אוגוסטוס בים השחור כווסלים נאמנים של הקיסר. בצד מפעלי הבנייה של הורדוס ובחידושו של בית המקדש שבירושלים, יעידו יחידות הצי שלו על שיעור משקלה של יהודה בקרב ארצותיה הכנועות של האימפריה (איורים מס' 25–23).

 

עליית ביזנטיון    🔗

תקופת האימפריה הרומית היתה הפעם הראשונה, ועד ימינו אף היחידה, שבה נשלטו כל רחבי הים התיכון בידי ממלכה אחת. הים התיכון היה התווך המגשר בין חלקי האימפריה, שעל פני גליו נמתחו נתיבי הקשר העיקריים; בלעדיו לא היתה ממלכה ענקית זו מסוגלת לקום ולהתקיים. ואכן, כיצד היה ניתן אחרת להזעיק כוחות צבא מאיטליה או בריטניה לקצה המזרחי של האימפריה בשעת הצורך? ומצד שני, הודות לשליטה בים יכלו אזרחי רומא לחיות ברווחה יחסית וליהנות ממטעמי המזרח, המערב והדרום, שכן אניות הסוחר חרשו באלפיהן את גלי הים התיכון כשהן מלאות לעייפה מטוב חלקי תבל הידועים אותה עת (איור מס' 27). בהעדר אויבים, השליט הצי הרומאי את החוק בימים באמצעות ספינות משמר קטנות, דו-טוריות לרוב (איור מס' 28).

אניות סוחר מוזכרות תכופות בספרות המסורת היהודית מימי תקופת התלמוד (משנה וגמרא), אשר חופפים את תקופת שלטונה של רומא בכל הים התיכון. חרותות של ספינות יהודיות במערות הקבורה של בית שערים הינן הוכחה ארכיאולוגית חשובה להשתלבות היהודים בסחר האימפריאלי (איור מס' 29).

משפשטה רומא את זרועותיה אל ארצות המזרח, נעשתה ביזנטיון, שעל גדות הבוספורוס, אחת הערים הראשיות באימפריה. בסוף המאה ה-3 לסה"נ העביר הקיסר דיוקלטיאנוס את המרכז מאיטליה לאסיה הקטנה, וכדי שיוכל לדאוג למינהל תקין, חילק את ממלכתו לשני חלקים. לא היתה כאן כל כוונה לכונן שתי מדינות, אולם הצעד המינהלי הזה הניח את היסוד לפיצול, מה גם כשהרקע התרבותי-לשוני לא היה אחיד: יוונית-הלניסטית מכאן ולטינית מכאן.

בשנת 395 חולקה האימפריה לשתי ממלכות נפרדות, וביזנטיון – לימים קונסטנטינופול (קושטא) – נעשתה בירת הממלכה המזרחית. באותם הימים כבר נזדעזעו אושיות רומא המערבית, גבולותיה נפרצו וארצותיה נפלו זו אחר זו קורבן לפלישות השבטים הגרמניים, הנודדים והבוזזים. כ-80 שנה נאבקה עוד רומא המערבית עם גלי נדידות העמים, עד כלות כוחותיה ונפילתה (בשנת 476), בעוד רומי המזרחית נשארה איתנה ללא כל יריב עד הופעת האיסלאם במאה ה-7. נפילת רומא המערבית נחשבת בעיני ההיסטוריונים כאחד התאריכים המציינים את תחילת ימי הביניים.

בשנת 655 התחוללה ההתנגשות הראשונה בים בין האיסלאם לממלכה הביזנטית. זו האחרונה פיתחה את הדרומון (dromon – רץ), שהיתה ספינה חד-טורית או דו-טורית. הדרומון נלחם ב’אש יוונית' בעיקר. הצגת הבכורה של הנשק החדש והחשאי נערכה בעת המצור של הצי המוסלמי על קושטא (בשנת 677). בחרטום הדרומונים נראו משאבה (סיפון) ומיכל, שלשון להבה פרצה מפתחו, ובעקבותיה פשטה האש ונאחזה במבנה העץ, ואחריו במערך החיבל והמפרשים של אניות המוסלמים. הדליקה הוסיפה לבעור גם על פני המים, כאילו הוצת הבוספורוס כולו. רק אניות מעטות הצליחו לפלס את דרכן ולהימלט מן התופת ומפני הדרומונים הרודפים אחריהן (איור מס' 30).

מאז ואילך הרחיבו המוסלמים את כיבושיהם. במזרח הגיעו צבאותיהם עד הודו ואסיה התיכונה, ואילו במערב חיסלו את השלטון הביזנטי בצפון אפריקה. הח’ליף עבד אל-מלכ הבין אל נכון את משמעות העוצמה הימית, ולפיכך הקים בתוניס מספנה גדולה, אשר נוספה כמרכז ימי שלישי אחר המרכזים הסורי והמצרי, ונועדה להיות בסיס יציאה לעבר דרום מערב אירופה. ב-711 קיבל הקצין המוסלמי טאריק פקודה מנציב צפון אפריקה לחצות את המיצר המפריד בין היבשות, ומאז בואו אל מרגלות צוק הסלע המפורסם, נקרא המקום והמיצר על שמו – גיברלטר (הר טאריק). חדירת המוסלמים נעצרה רק בליבה של צרפת, ליד טור-פואטיה (732). יש המשווים את תבוסת המוסלמים בבוספורוס ואת טור-פואטיה לקרבות במאראתון ובסאלאמיס, שבהם הדפו היוונים מאירופה את נחשולי צבא פרס וצייה.

המאבק הביזנטי-מוסלמי לא הוכרע במהרה. הצבא והצי של קושטא הסתמכו יותר ויותר על שכירי חרב מבני עמים שונים, ובתוכם גם ויקינגים שנקלעו במסעותיהם לים התיכון. פעמיים הדפו הביזנטים גם התקפה רוסית על עירם, אבל הסכנה הגדולה ביותר נשקפה מהתורכים הסלג’וקים, שפלשו למזרח הקרוב, הגיעו אל הבוספורוס ואל ים סוף, וב-1071 הביסו את הצי הביזנטי. הסכנה המוסלמית איימה איפוא גם מכיוון מזרח, עקב חדירתם המתמשכת של הסלג’וקים לאסיה הקטנה, הארץ המרכזית של מלכת רומי המזרחית.

 

הים התיכון בין איסלאם לנצרות    🔗

ההתנגשות המחודשת בין מערב למזרח, בדמות ההתמודדות של האיסלאם עם הנצרות במאות 15–11, קירבה שוב את שני העולמות השונים מעיקרם. אניות האוקיאנוס באו לים התיכון, ואלה היו בחזקת חידוש כאן. בשעה שבים התיכון השתמשו יורדי הים באנית משוטים ארוכה וצרה למלחמה ובאניה עגולה לסחר, הרי בארצות החוף האטלנטי השתמשו באניה עגולה בלבד לשתי המטרות. באניה מסוג זה, שהיתה בראשיתה חד-תרנית, סחרו ונלחמו אנגלים וצרפתים, ובארצות השונות היא נקראה בשמות שונים: גליאון, קוג או קאראק. לשעת חירום הוסיפו ארעית בחרטום ובירכתיים מבנים עיליים. לימים היוו מבנים אלה חלק בלתי נפרד מגוף כלי השיט, מהם אפשר היה לירות חיצים, להטיל רמחים וכדומה.

התקדמות הסלג’וקים באסיה הקטנה, פלישתם למזרח התיכון וכיבוש ארץ ישראל החישו את ההתמודדות, וזו מצאה את ביטוייה בהתלהבות דתית לשחרור ארץ הקודש. מבצע מלחמתי מעין זה היתנה, כמובן, שליטה בנתיבי הים התיכון לשם העברת כוחות צבא, תגבורת ואספקה לגייסות הלוחמים (איור מס' 31).

שינויים מפליגים התרחשו באגן המזרחי של הים התיכון. מכאן ואילך ועד למאה ה-15, כאשר התורכים העות’מאנים כוננו שליטה בנתיביו, שלטו באזור ים זה ערי הרפובליקות האיטלקיות, הידועות בהן ונציה וגינואה, אשר היו כוח עולה בים התיכון.

שבעה מסעי צלב חצו את הים התיכון לעבר ארץ הקודש החל מ-1098 – כאשר צי גינואזי נטל חלק בכיבוש אנטיוכיה – ועד 1291, כשנעזבו עכו ועתלית, אחרוני המעוזים הצלבניים בחופי ארץ ישראל. מסעי הצלב אמורים ללמד לקח היסטורי חשוב על משמעות העוצמה הימית. כל עוד אובטחו עדיפות הכוח האירופי בנתיבי הים התיכון והאינטרסים של ארצות המערב, בין אם מטעמים דתיים או כלכליים, יכלו הצלבנים להחזיק מעמד ולקיים את ממלכת ירושלים בארץ הקודש. לדוגמה, מסע הצלב השלישי יצא לדרך לאחר שצבא צלאח-א-דין היכה שוק על ירך את כוחות ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין (1187) ולאחר שעכו, הנמל העיקרי של הצלבנים, נפלה לידיו ללא התנגדות. מכיוון שגם העיר ירושלים היתה כבר בידי המוסלמים, התעוררה אירופה. המלך הצלבני המובס, גי דה-ליזיניאן, השתחרר משביו והתייצב בראש חיל קטן בעמק עכו, הקיף את העיר ושם עליה מצור. הצלבנים נוכחו במהרה, כי גייסותיו של צלאח-א-דין התמקמו מאחורי גבם על הגבעות המקיפות את עמק עכו. נתהווה מצב מיוחד במינו: הנוצרים הצרים על עכו נעשו בעצמם נצורים נתכוננו אפוא כעין שלוש טבעות: בתווך חיילי הצבא הצלבני, לפניהם כוחות המוסלמים בעיר ומאחוריהם חיילי צלאח א-דין. כלום יוכל הצבא הצלבני להוסיף ולתקוף את עכו, ולא להיות סגור ומותקף מאחור ומלפנים? לא עבר זמן רב ומפרשים בוהקים נראו הרחק בפאתי האופק; היתה זאת שייטת הקוגים הראשונה. מאז ואילך פקדו ועזבו שייטות רבות את ימה של עכו. בחלקן הביאו תגבורות ואספקה, ובחלקן הצטרפו לפעולות המלחמתיות. בשלבים הראשונים של המצור הגיעו ופעלו במימי עכו למעלה מ-500 אניות אירופיות, אשר פרקו את מטענן, תוך קשיים רבים, במפרץ קטן צפונית לעיר. ב-1191 הגיע לעכו צי אנגלי, וזה נסך בטחון רב בנוצרים. החלה ההתקפה מן הים ומן היבשה, ועכו המוסלמית נכנעה. שני מלכי אירופה הגדולים, פיליפ ה-2 מלך צרפת וריצ’ארד לב-ארי מלך אנגליה, נכנסו מנצחים אל בין חומותיה. כך פילסו הציים האירופים את הדרך ללוחמים הצלבנים להחזיר את העיר ולהקים מחדש את ממלכת ירושלים הצלבנית, שעכו היתה בירתם משך מאה שנים (איור מס' 32).

משהשתלטו הממלוכים על מצרים (1250), חודשה המלחמה נגד הצלבנים במשנה מרץ. ציים לא נשלחו עוד להצלת ההאחזות הנוצרית בארץ הקודש. המצרים כבשו את ערי החוף והרסו אותן עד היסוד, כדי שכל תגבורת אירופית המגיעה דרך הים לא תוכל עוד לנחות כאן. שפלת החוף נשארה בחורבנה מאות שנים, למעשה עד ההתיישבות היהודית החדשה.

מרכזי הסחר של גינואה, ונציה ופיזה קמו תוך מאבק של ערים אלה עם המוסלמים. כיבושי הצלבנים בארץ ישראל חיזקו את הקשר בין איטליה למזרח הקרוב, והציים מאיטליה השתתפו באורח פעיל בהשתלטות על ערי החוף. סוחרי ערי הרפובליקה היו פזורים לאורך כל חופי הים התיכון, הקימו מושבות ואלה התפתחו לממדים ניכרים. משערים כי בקושטא ישבו כעשרת אלפים ונציאנים. הערים האיטלקיות בימי הביניים המאוחרים מילאו אותו תפקיד לערך, שמילאה אתונה כ-1700 שנים קודם לכן. עוצמתן הימית לא היתה מושתתת על הספנות בלבד, אלא גם על השליטה בערי נמל רבות; אלה שימשו תחנות מסחר למוצרי ארצות העורף, וכן לשמירה על בטחון הנתיבים.

הקנאה והשנאה בין ערי הרפובליקה, שנבעו בעיקר מתחרות מסחרית, החלישה אותן לא מעט, ובייחוד כאשר כוח חדש מקרב האיסלאם עמד להטיל את מוראו לא רק על ונציה, אלא גם על אירופה כולה. הוונציאנים נתקלו בתורכים העות’מאנים בראשונה כשאלה פלשו ליוון (1416). העות’מאנים ביקשו להוציא לפועל את התוכנית המוסלמית מקדמת דנא, כיבוש קושטא. 320 אניות תורכיות הטילו הסגר על העיר, כאשר לביזאנטים לא היו יותר מ-27 גליאות. כלי שיט אלה היו אניות מלחמה מונעות בטור משוטים אחד, כשליד כל משוט ומשוט ישב יותר מחותר אחד. לאחר שהעבירו התורכים את אניותיהם בדרך יבשתית קצרה, הורידון בלשון הים הקרויה ‘קרן הזהב’ וכבשו את הנמל שבתוכה (1453). הקיסר הביזאנטי האחרון נפל חלל על חומות עירו, ועם כיבוש קושטא עמדו התורכים על מפתנה של אירופה; לאחר אלף שנה עברה מן העולם הממלכה הרומית המזרחית.

הסכנה המוסלמית איימה על אירופה לא רק מכיוון הבלקן בשל התקדמות התורכים, אלא גם מצפון אפריקה בדמות הקורסארים, פיראטים מוסלמים ממרוקו, אלג’יריה ותוניסיה. אלה התעוררו בשל פעילות הספרדים, אשר השתמשו בחומר נפץ ובנשק חם מאז ראשית המאה ה-16. היהודים שיתפו פעולה עם הקורסארים, שנלחמו בנוצרים, ומגורשי ספרד נטרו איבה למדינה שסילקה אותם מתוכה, ומכאן – לנצרות כולה. מבין השותפים היהודים של הפיראטים התפרסם הקפיטן פאשה צלאח סינאן. הלה היה עוזרו של ח’יר א-דין ברברוסה, הפירט המוסלמי המהולל, ונלחם בנוצרים בזירות רבות. מוצאו היהודי אמנם שנוי במחלוקת, אבל מקורות נוצריים מזכירים אותו כ’פירט היהודי הגדול'.

קפריסין היתה בידי ונציה מאז 1489, ולאחר שתורכיה דרשה ממנה למסור לה את האי והיא מיאנה לעשות כן, פרצה ביניהן מלחמה. תקרית זו התרחבה במהרה והפכה ליריבות כללית בין נוצרים למוסלמים בים התיכון. הצי המאוחד של ונציה, ספרד והאפיפיור יצאו מאיטליה ב-1571. הוא מנה 316 כלי שיט, כשני שלישים מהם גליאות חמושות בתותחים, 6 גליאסות – שהן גליאות גדולות-ממדים הנושאות תותחים כבדים יותר – והיתר אניות מפרש (איורים מס' 34–33).

הצי התורכי עגן בפתח הכניסה למפרץ קורינתוס, מול נמל לפאנטו. זו הפעם האחרונה שהתנגשו אניות משוטים בקרב בין ציים. לכל הדעות, ניצחו בקרב זה הנוצרים, ואחד החיילים הכריז בתום מרחץ הדמים, כי “התורכים לא ינצחו עוד בים”. איש צעיר זה החליף לימים את חרבו בעט הסופרים והתפרסם ברבים, ושמו הוא מיגואל דה סרוואנטס. התבוסה בלפנטו סימנה את קץ התפשטות הממלכה העות’מאנית, אבל גם הרפובליקות האיטלקיות ניצלו עד תום את כוחן ומשאביהן במאבקים שנמשכו מאות רבות של שנים. התגליות הגיאוגרפיות ופילוס נתיבי האוקיאנוס החדשים אל ארצות המזרח נטלו את בכורתה של ונציה ושמו קץ לעליונותה.

בעקבות התגליות הגיאוגרפיות של פורטוגל וספרד, עבר מרכז הכובד מהים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. אניית המפרש האטלנטית תפסה את מקומה של הגליאה, אשר היתה דגם ימי-ביניימי של אניית המשוטים מימי יוון ורומא. בלפאנטו ירד המסך על מהלך היסטורי ארוך ומפואר של כאלפיים שנות מאבק על השליטה בנתיבי הים התיכון. במקום שרירי הזרוע והמשוטים באו המפרשים והתותחים, אשר דרשו כמובן שינוי במבנה כלי השיט ובאופן הלחימה. זירת ההתמודדות העיקרית על השליטה בנתיבי הים עברה אל מרחבי האוקיאנוסים האינסופיים. ההתמודדות בין המעצמות על השליטה בים התיכון התחדשה רק בסוף המאה ה-18 בימי המהפכה הצרפתית.