הערת פרויקט בן־יהודה: בין הפרקים “חלקי הספינה וציודה” ו“מסחר וסחורות” חסרים שני פרקים אחרים, שלא הצלחנו להשיג.
א. היהודים בסחר הימי הבינלאומי1 🔗
התורה שבעל פה, אשר ראשית העלאתה בכתב מאז סוף המאה השניה לספירה, מתארת לבן דורנו מסכת חיים בעלת היקף רחב בשטחי ארצות שונות. המקורות המסורתיים הללו, אשר הם המשנה, הספרות המדרשית, התלמוד הירושלמי והבבלי, מהווים את אוצרותינו הרוחניים של כחצי אלף שנים (200–700 לספה"נ). תחומי הארצות כוללים את דרום אסיה, המזרח התיכון ואירופה הדרומית עד ספרד.
שנויים פוליטיים נכרים חלו משך תקופה זו. במאה השלישית נסוגה רומא ממסופוטמיה, ששלטונה בה היה קצר ימים; במקום מלכות הפרתים קמה הממלכה הססנידית, שהתפשטה גם על פני בבל. בסוף המאה הרביעית נקרעה רומא לשתיים. המערב נפל לתוך הערבוביה של נדידות העמים וקושטא נעשתה יורשתה של רומא במזרח ההלניסטי, עד כי האיסלאם הגיע והחל ממוטט את חומותיה.
זכויותיהם הפוליטיות וחייהם הכלכליים של היהודים בארץ ישראל ובגולה תלויים בהתחלפויות ובתהפוכות של השלטון. הם מצויים בכל שטחי המלאכה והאומנויות ובכל דרכי המסחר. האגדות וההלכות של התקופה הנדונה מעידות על ענפי כלכלה רבים, שבהם עסקו היהודים. ההרצאה של ספרות המסורת אינה מגישה לנו סיכומים רצופים בהיסטוריה או בנושאים אחרים כדוגמת הספרות היונית. בין שהיא הולכת בעקבות פסוקי המקרא, כספרי המדרש, או אפילו אם קיימת חלוקת ענינים כבמשנה ובתלמוד, הרי התנאים והאמוראים חותרים לקראת ההלכה; אבל אגב אורחא, מרחיבים הם בדבריהם ומתגלים לנו חיי היום־יום במלואם.
היהודים בסחר הימי הבינלאומי 🔗
המסחר הבינלאומי במאות האלה ממשיך את מסורת העבר ובזה תפסו היהודים מקום נכבד. במאה ה־4 אלכסנדריה עודנה מרכז תרבותי ומסחרי ויהודי העיר משתתפים במסחר הימי הער המתנהל בין מצרים לאיטליה. קשריהם מסתעפים על פני כל הים התיכון ונמליו. חברת הספנות היהודית האלכסנדרית חויבה כדוגמת כל העסקים במסי עסק. בגלל רצון ההשתמטות של סוחרי העיר היהודיים קרא הנציב לאחריות את כל הקהילה. ספנים אלה מוזכרים גם בספר החוקים של הקיסר תיאודוסיוס בשם Navicularii.
גם הבישוף של העיר קיריני, סיניסיוס, מספר על יורדי ים יהודיים. פעם הפליג מאלכסנדריה לקיריני באניתו של היהודי אמרנטוס. צוות האניה וכן גם רב־חובלה מבני ישראל היו. בבוא ליל שבת נטשו המלחים ורב־חובלם את עבודתם באניה ורק כאשר פרצה סערה והאניה עמדה כבר להטרף, אחז הקברניט במשוט ההגה, שכן פקוח נפש דוחה שבת. ביום המנוחה קרא רב־החובל בתורה באזני אנשיו על אף צעקות מאה נוסעיה של האניה.
יהודים פעלו גם בשיט הנהרות והאגמים. הם שמרו על חופי מצרים מפני חדירת הפירטים והשודדים למיניהם ושרתו בנמלים באגף המכס. שוכר המכס, האקטורין2 והממונה עליו, האלברכוס שלעתים מנשואי הפנים של קהילת אלכסנדריה, היו פקידים חשובים במערכת השלטון של התקופה הרומאית והביזנטית. גם ערי בבל שפעו אוכלוסין יהודיים. הארץ מלאה תעלות, נהרוותא, והתחבורה הפנימית עמדה בפני הבעיות של מעבר נהרות ותעלות. לפי עדות חכמי בבל3 היהודים לא מונו ל„רישי נהרא“, כי השלטון הססנידי לא נהג תמיד לפי שורת הדין בהם. כמו כן נשתלבו אבותינו גם בדרכי המסחר של האוקינוס ההודי. הקשרים הכלכליים עם הודו, סין והארכי־פלגוס האינדוניסי ידועים היו כנראה ליהודי בבל. איי התבלינים, אשר למען גילויים התאמצו כה הרבה הפורטוגזים והספרדים, אינם בחזקת Terra Incognita, ארץ לא ידועה4. זנגביל ומתכות למיניהן הביאו הספנים היהודיים מארצות אלה. אם נזכור, כי כל ההתחדשות הכלכלית והתרבותית של אירופה כעבור אלף שנים באו בעקבות המסעות מרעישי העולם של וסקו דה גאמה בהגיעו אל הודו, נדע להעריך כראוי את טווח הפעולה המרחיק שוט של יהודי בבל. ההימלתא, שהוא הזנגביל ולפי פרוש התוספות, זנזיבר שמה, היה מין תבלין, שהובא ללא ספק מהמזרח. מ„הפרזלא של הנדואה“ (הודו) הוכנו כלי נשק, אשר יהודים מכרו לפרסים על מנת להגן על הישובים. המקום התלמודי רומז כנראה לתקופה, בה שררו יחסי ידידות בין יהודי בבל לשלטונות. בתוך מטעני האניות של הספרדים והפורטוגזים הובלו גם מתכות מדרום מזרח אסיה. ערכן הכלכלי של ארצות המזרח טמון היה, אפוא, משך כל הדורות בטיבן של אותן סחורות, אשר למענן העפילו הספנים כבר מאות שנים קודם לכן מבבל. ועוד ידיעה מענינת מימי המזרח5. שלושה נמלים היו, כנראה, במפרץ הפרסי, שניים בידי הארמאים (?) ואחד בידי הפרסים. בקרבת נמלים אלה הוציאו קורלין ומרגליות מקרקעית הים. הקורלין, מוזכר גם בשם כסיתא, אשר לפי פרושים אחרים אולי עץ הסנדל או אלמוגים. למרות חוסר הבהירות שבמשמעות המלה, כדאי לחזור על הספור התלמודי. ובכן, מלאו ספינה בחול, עד אשר היא שקעה עד קרקעית הים. לאחר מכן צלל למעמקים „בר אמודאי“ אחד וקשר חבלי פשתים בכסיתא ובספינה. נטל את החול מהספינה וכמדת התרוממות הספינה כן נעקרה הכסיתא ממקומה עד הגיעה אל פני המים. לאור ספור פלאים זה כדאי היה לחקור את תולדות ציד האלמוגים במימי אסיה הדרומית. לפי עדות הספור, היהודים מעורבים היו בסחר הקורלין והמרגליות.
וכעת נעבור אל תחומי הים התיכון. בהזכרת שמותיהם של נמלי הארץ אין עבורנו משום חדוש. ערי החוף של התקופה ההלניסטית והרומאית נשארו אף להבא מרכזי מסחר, כגון אנתידון (עזה), אשקלון, יפו, קיסרי ועכו. מנמלי אסיה הקטנה המערבית, בעיקר אפסוס ומשל איטליה פוטיאולי (Poteoli) ופרנדיסין (Brundisium) מוזכרים. את גליא, אספמיא (ספרד), ערביא, אפריקי וכרכי הים בכלל פקדו לעתים חכמי ישראל6. הפסוק „ונברכו בך כל משפחות האדמה“ מבואר, „כי אפילו ספינות הבאות מגליא לאיספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל“. מובן איפוא, כי המסחר שגשג במימי ארצות אלה הודות לפעולות של היהודים7. טרסוס, הנמל של דרום אסיה הקטנה, וארץ קיליקיה שבאותם החופים שמשו מקומות ליצוא יין לעכו. לפי עדותה של המשנה8 ביתוס בן זונין היה סוחר, שהביא באניתו גרוגרות (דבלה) ויין בחביות. מוזכרים גם כדי יין. אסמכתאות תלמודיות אלה מבארות לנו את התחריט של קברי בית שערים. על סיפון ספינה החרוטה בקיר מופיע כד, אשר מסמל את מסחר היין, שהתנהל, לפי המקור9, דרך נמל עכו. לפיכך נתאמתה השערתו של מר בן־אלי, מנהל המוזיאון הימי בחיפה, שכן לא רק יוספוס הזכיר את מסחר היין, כי אם גם המשנה, אשר מבחינה כרונולוגית תואמת את זמן הנקרופוליס של בית שערים.
כל ספינה יוצאת מן החוף או חותרת לקראתו. מקום הבטחה של הספינה הוא הנמל. השם הזה נהוג מתקופת המשנה ומקורה מן המלה היונית – limen. בשפה הארמית מקובל השם פרוותא, אשר מן ה־Porta הלטינית. בלשון המשנה והאגדה הספינה „פורשת“ בים, אמנם מופיע גם הפועל „הפליג“, אשר מקורו מן ה־Pelagos – ים היוני. הפרשנות המסורתית מיחסת את ה„הפלגה“ לבטוי „פלגי מים“ (תהילים א).
ערי הנמל נקראו בדרך כלל בשמותיהן, כגון למינה של קיסרין, למינה של יפו. לכל נמל פנים אחרות, בין לפי אכלוסיתו, בין לפי הסחורות אשר החליפו בו. הספינות עברו בו אשה ליד רעותה. היוצאים לדרך הכל שמחים ולבאים לא קורנות פניהם. אבל לפי דעה אחרת התאור הפוך הוא. אלה שיוצאים את הלמין לא הכל צריכים לשמוח, שאינם יודעים מה עתיד צפוי להם בים המסוכן ואלה שחוזרים חייבים לשמוח, כי יודעים כבר, שיצאו בשלום ובאו בשלום10.
השיט בארץ ישראל התנהל גם בכנרת, ימה של טבריה, ובים המלח, ימה של סדום וכן גם בירדן. כלי השיט, אשר נהגו בהם באגמים ובנהרות, יתוארו להלן.
עקב פזורי היהודים בארצות הים התיכון ובבבל בתקופות שלפני חורבן הבית השני ואחריו, ניתנה להם ההזדמנות להמצא בשני שטחי תרבות, הים־תיכוני והמזרח־תיכוני. זה האחרון קשור היה לאסיה הדרומית, אשר לו אופי תרבות אחר וסחורות אחרות. בספנות של שני החוגים התרבותיים והגיאוגרפיים כאחד היו צריכים היהודים למלא תפקיד נכבד. בים האדום, בים הערבי ובמפרץ הפרסי הפליגו החבשים והפרסים וכן גם בני חִמְיָר. חמיר היתה מלכות קטנה מהמאה ה־6 לספה"נ בתימן. שליטה, אבו־כריב נתגיר יחד עם שרי צבאו. בנו, יוסף דו־נואס הסתבך במלחמות קשות בעיקר עם מושלי חבש הנוצריים. החמירים רדפו את הנוצרים ולכן חבש וביזנטיה קשרו יחד וחשבו אפילו לנקום ביהודי ארץ ישראל וביזנטיה. הממלכה היהודית הזאת נפלה ב־525. גם אם אין לנו ראיות ישירות, הרי למעלה מכל ספק הוא, כי הרמזים שהובאו לעיל, מעידים על השתלבות היהודים בסחר העולמי. הקשר ורגש הסולידריות בין קהילות ישראל היו חזקים תמיד. השערתנו היא, כי תפקיד היהודים התבטא בקשור שני שטחי הימים, בין זה של ימי המשנה של האוקינוס ההודי לבין הים התיכון. תעלת סואץ דאז, אשר עברה מהדלתא של הנילוס דרך האגמים המרים אל הים האדום, נשאה על גבה ליד אניות יוניות גם אניות יהודיות; או לכל הפחות, שמשו היהודים מתוכים של סחורות המזרח אל שוקי אירופה.
התקופה הקדם־מוסלמית הזאת היתה לפיכך הנצוץ האחרון לפארה של התקופה הקלאסית הקדומה. במאה השביעית לספירה בא הכבוש המוסלמי, אשר לכד את מחציתן של ארצות הים התיכון יחד עם ארצות אסיה עד הודו והשפעתו הדתית התפשטת מעבר להן עד דרום מזרח אסיה. לא פלא, כי נותקה אירופה מהודו, מסין ומאיי דרום מזרח אסיה. עולם זה נשתכח אט אט מלב הבריות.
מענין לצין, כי כבשעת הקץ של העולם הקדום, כן גם בשעת ההתעוררות של תקופת הרינסס מוצאים אנו את הסוחרים והספנים היהודיים וכן את אנשי המדע, אשר בשקידתם ובהכשרתם המדעית סללו את נתיבות הים לקראת התחדשות פני העולם. הרלב"ג וזכותו ויתר המתמטיקאים והאסטרונומים עמדו ליד ערש התגליות, שבלעדי האצטרולבים ולוחות האסטרונומים שלהם, לא היו באות לעולם.
ב. הספינה בים11 🔗
לא נוכל לתאר תמונה שלמה על התחבורה הימית, על טפוסי הספינה ואביזריה השונים. המקורות מדברים מקוטעין, אין בטחון בזהוי המונחים הארמיים ולא כל שכן, כשגם הספנות שלאחר קום הקיסרות הרומאית קפאה על שמריה. מרקוס טרנטיוס וארו (27–16 לפנה"ס) ופליניוס הזקן (79–23 לפנה"ס) היו האחרונים, שחברו סכומים אודות הספנות והספינות ואף זמן פעולותיהם קדם לתקופה הנדונה. ה-Pax Roman – שלום רומא פרש את כנפיו על חופי הים התיכון ומרחביו עד צאת הגרמנים הימיים בספינותיהם הקלות וחדירתם דרך עמודי הרקולס. בזנטיון ירשה את מסורת הים של רומא באגן המזרחי של הים התיכון. גם על הירושה הזאת ממעטים לספר הזכרונות הכתובים ומה גם, שאף תמונות ותבליטים לא נותרו, במדה שיהי לנו מבט אל כלי השיט של הדור הבא.
עקרונות ההפלגה ודאי לא נשתנו, גם הטפוסים נשארו ביסודם ללא שנוי ורק שכלולים טכניים חלו, אשר להם התרגלנו כבר מהתקופות הקודמות של מאבק רומא עם קרתגו, אלה אמנם ידועים קמעא מדברי ההיסטוריונים, כגון פוליביוס ודיודורוס.
המקורות המסורתיים מגיעים אל הנושא בדרך עקיפין לגמרי ורק מתוך לקוטי קטעים שבדיוני ההלכה או בספורי האגדה מצטירים קוי הקלסתר.
שני כוחות הניעו את הספינה, הרוח והחותר שעל ספסל המשוטים. עם גבור הרוח תגבר גם המהירות, אבל נזהרו מלהפליג בעונה המסוכנת ולא „פרשו“ בים בין סוכות לחנוכה מפאת הסכנה שבים. ר' תנחומא ב"ר חייא, איש כפר חנון זלזל בסכנה הזאת, על כן בצאתו בימים אלה מאסיה הקטנה טבעה אניתו12. ביתר עונות השנה הכינו את הספינות לדרך ובבוא הרוח המתאימה התנפח הקלע (מפרש) וההפלגה החלה. הקלע תלוי היה על האיסקריא (נס, מנור), שהוא מוט הקשור מאוזן לראש התורן13. לא נהירים לנו אף המונחים המעטים שעל חלקי התורן והחבל, אבל הבטוי התלמודי „פטורין (פקורין?) בפי הושט“ מזכיר שטה של קפול מפרש. הקלע יתרוקן מכל אויר בו ברגע, אשר הפקורין (מנור) יקופלו בפי הושט, כלומר, תתגוללנה זרועותיו בחור התורן שהוא תקוע בו14. (ראה שרטוט על קפול המפרש של אנית סוחר מהתקופה העתיקה). מוצא המלה פקורין מהמלה היונית epikrion – מנור וכן גם האיסקריא מה־keraia היונית שמובנה זהה.
המנור הורכב לפעמים משני מוטות עץ למען הגדל את שטח המפרש. השאלה היא, האיך נבין את התאור התלמודי על קפול המפרש? השרטוט המצורף מראה העלאת מפרש התלוי על מנור מוארך עפ"י שיטת הרמת וילון, כל עוד המקור מספר על גלגול המנוע וכנראה, כריכת המפרש עליו; בימי קדם העלו את המפרש או הורידוהו.
על הרוח הטובה מספר התלמוד15, כי אלכסנדר הקיסר (סברוס?) שלח איש בספינה ובידו פקודה לטבוח טבח ביהודי אלכסנדריה. הספינה הגיעה קודם הזמן, לכן לא היה ספק בידי היהודים להנצל. הים לא פעם מפתיע והאפשרויות בו רבות. רוח טובה, זריזות משיטים מקדמות את כלי השיט, כמו באותו מקרה מפורסם, אשר תוקידידס מספר עליו: תושבי מיטילינה שנדונה תחלה למות, נצלו הודות לזריזותו של צות אניה אחרת, שהביא את הפקודה המבטלת את הגזרה16.
הכוח המניע השני לספינה הם העבדים. לפי המשנה17, העבדים לא נמכרים יחד עם הספינה; התורן, הנס, העוגן והמנהיגין (משוטים) בהיותם חלק אינטגרלי של כלי השיט נמכרים. מאחר שתקופת חבור המשנה היא המאה השניה לספה"נ, הרי נעלם כבר החותר בשכר ובא העבד במקומו. במאות האלה של האימפריה הרומאית שרר כבר שקט יחסי במימי הים התיכון, לכן הושב העבד על ספסל המשוטים. את מקום ספינת המלחמה תפסה אנית משמר החופים, שהגנה מפני ההתקפות של הפירטים בלבד, אשר לא פסקו מעולם בים התיכון. מערכות ימיות גדולות לא התנהלו בעת הזאת ולא היה צורך יותר למסירות ולהתלהבות הפטריוטית של חותרי אתונה כבימי סלמיס.
בשעת הנסיעה ישב הקברניט בראש התורן18. זה שמו של רב חובל האניה בספרות המסורת. ביון ה-Kybernetes או ברומא ה־Gubernator מלא את מקום הקצין הראשון בדרגות של צות האניה.
השיטין היו מלומדי החתירה, שהתאמנו לקראת מלאכתם. חבית השיטין19 היה כלי אמונם הקודם, שהיתה „כמין חבית חלולה וסתומה ואין לה פה כדי שלא תהא נשקעת במים ונשענים עליה ולמדין לשוט בה“. תאור זה מתאים בהחלט לידיעותינו על אמון החותרים בימי קדם אצל היונים והרומאים. קרוב לודאי הוא, כי הרמז שהובא לעיל, מזכיר כנראה את ה„שטים“20, כלומר את אלה, אשר חתרו בשכר ולא את העבדים, כי הם לא אומנו תחילה והובאו לאניות רק באקראי. נשתמרו עוד דברי קריאת העידוד של החותרים, אשר נתעודדו בהם אנשי הצות בשעת האמון וכן גם בשעת ההפלגה: הילני הייא הולא והילוק הוליא21. קריאות עדוד כאלה מקובלות אף היום בכל העולם כולו, כל אימת שנעשית עבודת צות בים או ביבשה. הקריאה בסך מרוממת את מורל העבודה וממריצה להתאמצות יתר. קריאות צות של תופשי המשוט ביון היתה: ריפאפאי – אוה אופופ.
את הספינה הכירו כבר מרחוק לפי ה„אילא דספינתא“ שלה. אין כל ספק בכך, כי הוא ה־Figure Head – הדמות הראש בלשון התלמוד, אשר עשו לכל ספינה. פעם אחת מצא ר' עקיבא „אילא“ על חוף הים. הוא היה מצופה זהב22. מהממצא הפיק ר' עקיבא כסף רב והיה זה אחד המקורות לעושרו. ההשערה היא, שספינה נטרפה בים הפתוח והגלים סחפו את הדמות הראש אל החוף. בהמשך הענין כותבת הגמרא על ה„אילא דספינתא“, שהוא „מין עינא“, כלאמר צאן (?). אם כן, לאילא דספינתא צורת ראש כבש. לנו נראה שחל כאן בלבול מושגים. לכל כלי שיט מקדמת דנא היתה עין והיא בעלת משמעות מסתורית, אשר פתרונה ענין לחקירה פולקולורית־מיתולוגית.
מן הנכון לצין, שהעין, כאלמנט קשוט, הופיעה בכל חוגי התרבות ממש, החל מעמי הצפון עד מצרים עוד בתקופה הקדם היסטורית. יתכן עוד, כי הכונה לעין של הדמות הראש עצמה, שכן בכל ראש מגלפים גם עין. לפי דברי התלמוד קבוע את האילא בחרטום כל ספינה. הוא היה עשוי עץ ושמש סמל, שתהא קלה בהליכתה כאיל והיו ממלאים אותו דינרי זהב. לא נתחור, על שום מה היה האילא גם הכספת של הספינה?
לא נותרו מהתקופה הנדונה מכשירי נווט, לבד ממכשיר אחד עשוי נחושת, שהוא מעין מכשיר אסטרונומי. הכתובות נמחקו כי הוא נמשה מקרקעית הים; תקופתו המשוערת היא המאות הראשונות לספה"נ ובחיצוניותו דומה לסכסטנט. התלמוד מזכיר מכשיר, אשר שמש גם בים וגם ביבשה והרי הספור: „שפופרת היתה לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפיים אמה ביבשה וכנגדה אלפיים אמה בים. והרוצה לדעת כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה וידע כמה עומקו של גיא. והרוצה לדעת כמה גובהו של דלק מודד קומתו וצלו וצל קומתו.“ מאחר שלא הוזכר כל מנגנון אופטי שבתוך ה„משקפת“ הזאת, לא נוכל לדעת גם את טיבה. על ההתמצאות האסטרונומית של חכמי המשנה מעידים רבן גמליאל ור' יהושע. שניהם פרשו בים ורבן גמליאל לקח אתו צידה לדרך ככר לחם ור' יהושע לחם וסולת. כלה לחמו של רבן גמליאל והיה סומך על סלתו של ר' יהושע. שאל אותו: מנין ידעת שנתעכב זמן כל כך רב בדרך ושעליך להביא אתך סולת? אמר לו: כוכב אחד עולה פעם בשבעים שנה ומתעה את הספנים ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר לו: ידיעות כה גדולות לך ואתה צריך לעלות בספינה לסחורה בשביל מזונותיך? עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, ר' אליעזר הסמא ור' יוחנן בן גודגודא שיודעים לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לחם לאכול ובגד ללבוש23. בעקר הפניקים התמחו בחכמת צבא השמים. הם אזרו עוז ואף בלילות יצאו אל מרחבי הים וסמכו על ציוני הדרך שבשמים. מאחר שחכמת האסטרונומיה של הפניקים עם מדע השיט שלהם בכלל נגוזו בגלל החשש הרב שלהם מפני התחרות המסחרית של היונים, לא נוכל לנחש את הפלניטה, אליה התכונו הדברים הללו (כוכב שביט האליי?). דברי האגדה רומזים אמנם לכך, כי הספנים הון לא צברו כפי שגם אנשי המדע לבשו בלויי סחבות ושכרם האמיתי היה, כלספנים הנועזים של כל הדורות, פרסום עולם.
עומק שקיעתה של הספינה היתה כעשרה טפחים, 70–80 ס"מ ונקבע ציון בדופנה שהוא מעין זיז (Fender)24. נזהרו אמנם הספינות מלשוט במים רדודים שנקראו רקק. בקרבת החופים ובים של שרטונות עמד הגשש בראש הספינה. מוט ארוך היה בידו ובו משש כל צעד ושעל25.
כמו כל נוסע היום ברכבת או באניה הוטעו אף אבותינו באחיזת עינים בשעת הנסיעה ובהתבוננם בגלים סברו, כי הספינה עומדת והמים מתקדמים כנגדם26. הספינה עצמה מתלימה תלמיות, חורשת תלמים בשדה ימא דאוקינוס27.
מטבע הדברים הוא, כי תמונה אחידה לא נתנה על הספינה בים, שכן המקורות פזורים הם על פני חומר ספרותי עצום ורב. מכאן נובע האופי המקוטע, כשל פרפראות, בתאור וכן הוא אף אינו משתרע על כל אותן הבעיות הקשורות בהפלגת הספינה בים.
ג. פגעים רעים בים28 🔗
היוצא לים שם את נפשו מנגד. המים האדירים החרידו מאז את האדם, יהי הוא אף מיורדי הים המנוסים ביותר. סופרי יון ורומא ציינו ציון אחיד על מועדי ההפלגה המתאימים. כל הפעולות של ציי המלחמה פסקו עם בוא החורף, וכן גם צבאות היבשה חרפו במחנותיהם ורק עם בוא האביב יצאו לפלישות. כך מספר תוקידידס בספרו על מלחמת פילופונס, וכל המערכה הימית, שהיתה הגדולה עד המלחמות הפוניות, התנהלה בחודשי הקיץ. לא רק המלחמות פסקו, כי אם נתרוקנו גם נתיבות המסחר בים. לפי פילון האלכסנדרוני (מאה ראשונה לספה"נ) „בעונת הפלגת הספינות, עוד בראשית הסתיו, עת האנשים המפליגים בים חותרים כבר לבתיהם לחוף מבטחים ממקומות המסחר השונים, וביחוד אלה, שאין בדעתם לחרוף בניכר“.29
קרוב לודאי, כי הים הסוער גרם בעקיפין לרצח קיקרו, הנואם המפורסם של רומא; כי ירד לאניה על מנת להמלט מרודפיו, אבל סערה חזקה אלצתו לחזור ליבשה ושם נפל בחרב רוצחיו.30
גם מסורתנו מזהירה מפני הסכנות האורבות ליורד ים בעונת החורף,31 אבל הפגעים הרעים בים מן הסתם מאימים עליך תמיד ורוב הספינות נועדו מתחילה לאבדון. מענינת ביותר היא התפיסה המשפטית לגבי מעמדה של אשת יורד הים, אשר כל החומרות בין של המתים ובין של החיים חלות עליה. אם אבדה הספינה, אשת הספן „בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה“. בת ישראל לכהן מקרה של חומרי מתים, ובת כהן לישראל – חומרי חיים.32
אחת הקללות הקשות ביותר היתה: תטבע ספינתך. אשה קללה את רבא ואע"פ שהלה השליך את כל בגדיו הימה, דבר לא הועיל והוא נספה בתהומות הים.33
הספן היה אורח נדיר בביתו ובדרך כלל הגיע אל משפחתו אחת לששה חודשים,34 ובבואו היה איד בקרב הגויים, אשר „יום שעלה בו מן הים“ אסור לשאת ולתת ליהודי עמו וכו',35 כי אז הקריבו זבחים לאלילם על הנצלם. הספנים היהודיים אמרו תפילה, שכן „ארבעה צריכין להודות“ ובתוכם גם יורדי הים והם הרבו גם בגמילות חסדים.36
דרכי הגורל מעולם הפכפכות וראיה לכך מעשה אותו סוחר, שנפצע ברגלו על כן לא הפליג והנה טבעה ספינתו.37
הסכנות הן מרובות ושונות. מלבד העונה הלא מתאימה, וכאשר הים לרוב סוער וגועש, ייתקל הספן אף בחודשי הקיץ בקשיים לא צפויים. חוקי הדרך לתנועת האניות ידועים היום לכל ספן, אבל ספק הוא, אם נוכל למצוא בספרות העמים האחרים חוקים על הסדרת התנועה במים. התלמוד הבבלי מזכיר תקנות מספר על התעבורה בנהרות. ההסבר הסביר ביותר על מציאת חוקי דרך בנהרות ולא בים הוא, שמסופוטמיה הצטינה ברבוי תעלותיה ובהן שקקו חיים ערים של מסחר טרנזיט. על כן, אם „שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן, שתיהן טובעות בזה אחר זה. שתיהן עוברות, טעונה ושאינה טעונה, תידחה שאינה טעונה מפני טעונה וכו’“.38 נכון, כי התעלות היו צרות וכן גם לא בכל מקום היה הנהר נוח לשיט, אבל התנגשות אניות גם של אניות ים נגמרה לרוב בטביעתן. בתאורי המערכות הימיות חזיון חוזר הוא האניה הטובעת מפאת התנגשות ולא זו, כי ההתנגשות המכוונת היתה אחת השיטות לטיבוע אניות האויב בין באיל (ram) ובין אף בלעדיו.
אם נחשול גדול בא על המפליגים, בקשו את רחמי השמים ו„התריעו (תקעו בשופר) על הספינה המיטרפת בים“,39 ולאחר מכן השתדלו בדרכים שונות להקל על המשא. שיטה זו מקובלת היתה ועדויות ספרותיות רבות מספרות על כך. הברית החדשה מתארת תאור ארוך את נסיעתו של פאולוס מא“י לרומא. בחופי כרתים, שמועדים לפורענויות, נתקלה ספינתם בסער גדול. תחילה תקנוה וחבשו את דפנותיה, אבל עם התגבר הנחשול השליכו את המשא לים.40 פרק זה ואשר אחריו [הוא] אחד המסמכים המענינים ביותר המדבר ברציפות על נסיעה בים ובעיותיה. אע”פ שפאולוס נסע באניה אלכסנדרית, והיא היתה אנית משא מובהקת להובלת תבואה ולמשאות אחרים וכן גם מבנהַ מוצק, מגושם ועגלגל ולא כשל אניות המערכה הארוכות, ובכל זאת טבעו הן תכופות והיו פגיעות ביותר. אניות המלחמה לא נשאו אתן משא וציוד רב בשל חוסר מקום ולשם קלות התנועה. למבצעים לטווח ארוך לוו הן תמיד ע“י צי אניות משא, על כן יש לשער, כי השקיעו בהן את מיטב הידע הטכני שלהם ושכללון בהתמד. למרות הכל הטלת משא הספינה לים בעת סערה שיטה בדוקה היתה והיא עברה כנראה עד כדי כך לתודעת הצבור, כי התרגום הארמי לספר קהלת, אשר כדרכם של רוב התרגומים לא רק מתרגם, אלא דרך הדרש והאגדה מפרש את הפסוק, מוסיף ומסביר את הפסוק: „עת לשמור ועת להשליך“ כדלקמן: „ועידן בחיר למשדי עסקא בימא בעידן נחשולא רבא” והוא – ישנה עת אשר משליכים את המשא לים בבוא נחשול גדול; וכן ידוע מקרה שאפילו אדם הושלך לתוך המצולות למען הקל על משא הספינה.41
לא פלא הוא, כי היו משפחות, אשר אבותיהם נדרו נדר לא לרדת לים וצאצאיהם שמרו על נדר אביהם. אלה היו בני מישא ולמרות שאיסור זה קפח את פרנסתם, לא עברו עליו.42 נדרם דומה מאד לפרשת בני הרכבים שבספר ירמיהו, שגזרו על עצמם חיי נוודות ולא התישבו ישיבת קבע ולא נהנו מטובה.
כנראה, מכל הסכנות שבעולם סכנת הים היתה הגדולה והרוח וההצלה ממנה יוכלו לבוא רק, אם הנוסעים משתפים פעולה ומותרים על רגשי האנוכיות. כי למה הדבר דומה? תני, רשב“י משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו, מה אתה יושב ועושה? אמר להם, מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמר לו, שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה”.43
קשה לתת אמון בדברי הספן; ממרחקים הוא בא וספורי פלא בפיו. לא עברו עוד מאות שנים כה רבות, שלא נדע את כל אותן הנפלאות, אשר ספני תקופת התגליות ספרו. על כן כל דור ודור ידע מעשים בים, אשר מהימנותם מפוקפקת מאד. גם הספנים היהודיים לא נפלו מחבריהם בספורי הבדותות ומאותה הרקמה המשובצת הרי אחת הפנינות: הספינה תעתה בדרך, רעב ומצוקה פקדו את הנוסעים והם התחלקו בצרכי האוכל שוה בשוה. כגמול מעשם הטוב נזדמן להם גדי (מאין?), שצלוהו ותלוהו במערבה של הספינה. באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה, עד שהשליכה למים המלכין והלכו.44 הספינה הזאת היתה בדרכה לרומא.
מאחר שעסקי היהודים זימנו אותם לרומא פעמים רבות, עברו את נתיבות הים מנמלי ארצנו לאיטליה. לאחר חורבן הבית השני היתה ארץ ישראל נציבות רומאית וחכמינו עשו את דרכם לבירת האימפריה להעביר את רוע הגזרה, שנגזר תכופות על הישוב. בנסיעתם התחברו עם אנשי השלטון, או בהשמעם למצות אהבת הבריות, עמדו ועזרו לאלה, שספינתם נטרפה. בר קפרא הציל איש מן הים ונתן לו כסף, כי נמשה מן המים בלא כלום. הנצול אנטפיטא, פקיד בכיר של השלטון, אשר גמל לאחר מכן לבר קפרא טובה תחת טובה עת מצוקת היהודים.45 חכמינו נצלו את ההזדמנויות הללו לטובת הכלל ולא נהנו הנאה אישית מהקשרים. ר' אלעזר בבן שמוע טייל בחוף הים וראה ספינה טובעת. איש אחד ישב על קרש והגלים טלטלוהו ליבשה ערום. הטמין את עצמו בחוף הים, כי בוש להראות בפני הבריות ללא כסות על גופו. בעת הזאת עלו בני ישראל לרגל ואמר להם: הרי אני מן בני עשו, אחיכם, תנו לי מעט כסות, כי ערער אותי הים ולא נשאר אצלי שום דבר. אמרו לו ישראל: כן יתערערון כל אומתך. תלה והגביה את עיניו וראה את ר' אלעזר, שהיה מטייל בתוך בני ישראל ואמר לו: רואה אני, שאתה איש זקן ונכבד מאומתך ואתה מכיר בכבודן של הבריות. ויען כן, תנה לי מכסה. היו על ר' אלעזר שבעה מלבושי כבוד ופשט אחת ונתנה לו. הביאו לביתו, האכילהו, השקהו ונתן לו מאתים דינר. לאחר ימים מת הקיסר הרשע והיו ומינו לקיסר תחתיו וגזר על המדינה את הגברים לקטול ואת הנשים לבוז. ר' אלעזר בן שמוע נשלח לפיסו. הלך אל שער המלך ודרש בשלומו. כאשר ראה אותו המלך, נפל על פניו ארצה. ר' אלעזר בקש רחמים על ישראל בזכות מעשיו והקיסר נעתר בגללו ושלחו ברכוש גדול.46
קשה כמובן לקבוע היום את הפרשה על דיוקה ולהוציא לאור היום את הגרעין ההיסטורי ממעטה האגדה. על כל פנים, הקיסר הראשון ברומא ממוצא שמי היה ספטימיוס סוורוס, שהתגאה באבותיו הפוניים. הטוען לכתר הקיסרות היה ניגר, שהובס ע"י ספטימיוס. היהודים והשומרונים תמכו בניגר, לכן נענשו קשות (193 לספה"נ). קצת מחוקי הדכוי של תקופת אדרינוס ואנטונינוס עוד היו בתקפם, אבל לאחר מכן הרשה הקיסר החדש כי „מאמיני האמונה הטפלה היהודית“ יתפסו משרות גבוהות באדמיניסטרציה הרומאית. לא נוכל לדעת, מה היה במקרה זה משום ההתערבות של ר' אלעזר בן שמוע, איש חכמי אושה? כי הספק הראשון הוא, אם על ספטמיוס האגדה מספרת וכלום לא היה ר' אלעזר בין עשרת הרוגי המלכות, שנהרגו על קדוש השם כפי דברי האגדה (135 לספה"נ). בין כה וכה, הים זימן לחכם הזדמנות לקשור קשר פוליטי רב ערך והוא הראה אהבת אנוש ואחריות כלפי ישראל.
ד. הספינה הטעונה47 🔗
בשני שטחי ים סחרו היהודים – בים התיכון ובימי המשנה שבו, באוקינוס ההודי ובים הערבי. פזורי הגולה הועידו אותם לכך, שקשרי המוצא המשותף שלהם ינוצלו לסחר ער. המקורות הזרים אינם מרבים לכתוב על הסחר הימי. גם דברי המסורת שלנו אינם מיחדים קובץ אחד לכל הקשור בנושא הים, אבל הפולמוסים בלבון ההלכה וספורי המעשים של הדרשה לא פסחו עליו. לקוטי האמרים והרמזים יצטרפו בכל זאת לידי תמונה, והיא תשלים לא במעט את ידיעותינו הלקויות בחסר על הסחורות שהוחלפו בין הארצות השונות גם באמצעות בעלי אניות וספנים יהודיים.
מיני הסחורות, פריקתן וטעינתן נמנו, איפוא, לשם ההלכה וקיום מצוות התורה, כי השמוש בהן ללא אבחנה היה משום חשש לעבירה. הפלוגתות בנושא פורשות יריעה רחבה להכרת הסחר הימי של היהודים.
הקשר עם ארצות שמעבר לים היה הדוק מאד וכל אותן הדרכים המפורסמים של עמים יורדי ים אחרים היו ידועים גם ליהודים. לא"י יובאו המוצרים שלא יוצרו בה, כמו כותנא רומיתא – פשתן רומי והחלוק הרומאי האדום, שהיו יקרים מאד ובמיוחד דנו בהם בגלל החשש לשעטנז.48
כלי אוליירין הביא מגליא, מחופי מאסיליה בדרך ארוכה ומסוכנת, ואלה היו, כנראה, מבוקשים.49 כנוי זה נתן למוצר על שם אחד מעמי הארץ הזאת.
לסחר הדגים מאז ומתמיד יצא שם ופרסום, והחפוש אחר שדות דיג היה לפנים אחד הגורמים לנדידות של שבטי יון הרבים. את הדגים לא ספנים יהודיים הביאו ארצה. מעשה שר' אבהו הכריז בקיסריה, שקרבי דגים וביצי דגים (קאויאר?) נקנים מכל אדם, אפילו מגויים, כי חזקה עליהם, שהם באים מפליסא (מצרים?) ואספמיא (ספרד) ושם אין דגים טמאים. מחוץ לדגים הגיעו גם מוצרי הלואי שלהם; ור' אבא מעכו הפקיד פעם שומרים על ספינת שמן דגים, שבאה לנמלה, כי חשש מפני ערוב יין בשמן. שאלהו רבא: מי שמר על הספינה עד הלום, שלא יערבו בו יין נסך? בתשובתו ציין אבא, כי באותה המדינה שממנה בא השמן, היין יקר ולא כדאי לערב, אבל בארץ ישראל היין זול הוא וכדאי לערבו.50
את היתרונות של קמח הדגים ידעו גם הדורות הקודמים. נחתומי רומא השתמשו במין מלח מתובל Sal conditus, שהוא מלח סלקונתית, שחכמינו אסרו את שמושו בגלל קמח קרבי דגים טמאים המעורבים בו.51 אכן כל הסחורות הללו הובאו לארץ באניות.
סוגי הצמר השונים, כמו הברסין והברדסין שהיו כסויי מטה; מנעלות עור שבטנתן עשויה לבדים או צמר „באים מחוף הים וממדינות הים“. אריגי צמר ובעיקר חפצי עור יובאו בנתיבות הים, כי ארצות יצואם היו בחופי ים אדריה.52
בארץ ישראל מעולם לא רבו הדגנים; איטליה ורובו של המזרח התיכון התקימו על החטה של מצרים. נמל המוצא של החטה המצרית היתה אלכסנדריה. עם הגיע האניות ערכו את המכירה לרוב עוד בנמלים. שוקי נמלים ידועים היו ביפו ובקיסריה וסחורות צור וצידון גם כן בדרך זו מצאו את לקוחותיהן.53 למרות שהארץ הצטיינה בגפניה ואף על שולחנות קיסרי רומא ועשיריה העלו את יינות יהודה, הזמינו היהודים עצמם את יינם מקילקיא, היא סיציליה, שנשתבחה בגפנים או חופה הדרומי מזרחי של אסיה הקטנה.54 אין כל ספק בכך, כי את היין הובילו ספינות יהודים וכן גם היצרנים שבארצות שמעבר לים יהודים היו.
הטעינה והפריקה של הספינות גם בעבר היו מלאכות קשות. תנאי החוף לא בכל מקום היו נוחים ואמצעי העזר לא היו שונים בהרבה מאלה שלעתים עוד בשימוש בימינו. באשקלון בנו סירות מיוחדות, נדידיא דאשקלון, שנמשו ליבשה לשם הטעינה הקלה. הסירות עמדו מקצתן בים ומקצתן ביבשה. ואם הנמל מלא היה שוניות, הרי הניחו את הסחורות על הסלעים טרם העברתן לחוף. סירות הטעינה מוכרות היו במיוחד לחכמי א"י, כי חופיה לא נתברכו במפרצים רבים וההתקרבות אליהם במדה יתרה טמנה בחובה סכנה רבה.55
ענין רב הוא לציין את טעמה של הופעת הידיעה הזאת בתוספתא ובתלמוד הירושלמי. מאחר שכל העולם הקדום ידע את השיטה הזאת של הפריקה והשתמשו בה בנמלים הבלתי טבעיים, כפי עדותו של תוקידידס,56 נחשב טלטול הסחורות בים כהובלה ממש, אשר אסורה בשבת. פועלי הנמל התיצבו בשורה במים הרדודים, מים רקק, והעבירו אותם מיד ליד עד העלאתן לחוף מבטחים. כך באה לדיון „הזריקה מן הים ליבשה, מן היבשה לים; מן הים לספינה, מן הספינה לים ומספינה לספינה. זרק מאיסטרטיא (רחוב) לים וכו’“. שוב הדיון ההלכי עמד לעזר להכיר את שיטות העבודה בנמלים, שלא היו מיוחדות ליהודים בלבד בתקופות הקדומות. הספינות הגדולות עגנו מיד הרחק מן החוף והן נזקקו לפחות לעומק של עשרה טפחים, או בקשו הקברניטים מים שמעל לשקעים.57 השרטונות ומים רקק היו לסכנת הספנים, לכן בערי נמל רבות הוכשרו השטחים מלכתחילה לקבלת הספינות. מטבעות ותבליטים מתקופת רומא המאוחרת מתארים מזחים ומעגנים רבים בנמלים ואלה הפחיתו כבר מראש את כל הסכנות הכרוכות בהתקרבות הספינה לחוף.
גם גודל ספינות המשא הטעונות נמסר במקורות. לפי ההשואה עם האניות וכושר קבולן מן התקופות הקדומות של רומא והמזרח ההלניסטי, גודלן נופל לא מעט. סתם ספינה נושאת שלושים כורין ואפשר להוסיף עוד מטען של כור אחד. ליבורני נושא תשעים כורין ואפשר להוסיף עוד שלושה כורין. מאחר שכל כור הוא 400 ליטר לא הגיע כושר קבולן של הספינות הללו לממדי הספינות של המדינות ההלניסטיות.58 ספינות מצריות בתקופת התלמיים הובילו מטען של 3000–4000 טון ויותר. תמוהה לא מעט ידיעה מסורתית זאת, אשר באה להשוות את כושר יכולתה של סתם ספינה בהובלת משא עם זה של הליבורני. ספינה זאת היתה ספינת מלחמה רומאית מטיפוס, אשר אגריפה, האדמירל של אוקטבינוס חידש והכניס למלחמה נגד קליאופטרה ואנטוניוס ובה ניצח את נצחונו המפואר באקטיום (31 לפנה"ס). ספינות הליבורני היו קלות, בעלות שורה אחת או יותר של משוטים ודחית המים שלהן כ־80 טון. מעקרו קים הבדל בין ספינת משא לספינת מלחמה. האחרונה לא תוכנה להובלה, מבנָה קל, ארוכה וצרה והיא הותאמה להשטה באמצעות חותרים. זהו הטיפוס, שנקרא navis longa, ספינה ארוכה. בספינת המשא לא היו חותרים והיא הונעה במפרש בלבד. מבנָה מגושם, קצרה ורחבה והותאמה לקבלת סחורות והובלתן. מה טעם ראו חכמינו להציג את הליבורני כספינה גדולה העולה בכושר קיבולה על ספינות אחרות? הכנוי של טיפוס ספינה זה בא על שם יורדי הים של חופי דלמטיה ה־Liburni, שהצטיינו כספנים נועזים ולוחמים טובים. מהם שאל גם אגריפה את טיפוס הספינה והטקטיקה הקרבית בה. לשם יישור ההדורים ניתן לשער, כי במשך מאות השנים הספורות, מאז תקופת קיסר אוקטבינוס עד זמנם של המשנה והתלמוד, עבר הליבורני שנויים לא מעטים ואף נעשה אולי ספינת משא. אפשרות נוספת היא, לומר, כי לא החשיבו אותה כלל כספינת משא, אלא ספינת מלחמה וככל ספינת מלחמה גם היא נשאה ציוד, תחמושת, מזון ומים לחותרים וללוחמים. אע"פ שהיא ספינת מלחמה קטנה וזריזה, עלתה היא בגודלה ובכושר קבול המשא שלה על סתם ספינה.
ידיעות נוספות מן המסורת מוכיחות, כי ספינות המשא לא היו גדולות ביותר ובכך ספקותינו יפחתו. נשאלת השאלה: „איזו היא ספינה גדולה? ר' יהודה אמר, כל שאינה יכולה להמיט באדם,“ כלומר, שהיא גדולה כל כך, שכשעולה בה אדם, היא אינה מתמוטטת.59
ה. בנית הספינה ומדותיה60 🔗
נושא בנית הספינה היא אחת הסוגיות הקשות ביותר בתולדות הספנות. הקושי עצמו נובע מתוך העדר מקורות המתאימים להדריכנו בהכרת כלי השיט בבנינו והבעיה העומדת לפנינו היא ענינית וכרונולוגית כאחת. המקורות המסורתיים לוקים בחסר לא פחות משהתאורים הלועזיים על הספינות של עמי הים התיכון בתקופה העתיקה ולא כל שכן בראשית ימי הבינים.
הנתונים של המסורת העומדים לרשותנו הם פזורים על פני ספרות בעלת הקף עצום ומופיעים רק אגב אורחא תוך הדיון ההלכי או הספור האגדי. לא היתה, איפוא, אף פעם כונה מפורשת לאסוף את המונחים של חלקי הספינה או לספר על מלאכת בניתה. לדוגמת דרך טפולה של המסורת בנושא דיונינו תעמוד־נא המשנה הידועה61: „המוכר את הספינה, מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין (משוטים) אותה, אבל לא מכר את העבדים ולא את המרצופין (אמתחתות להחזקת הסחורה) ולא את האנטיקי (משא הספינה). ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין. מכר את הקרון, לא מכר את הפרדות… מכר את הצמד… מכר את הבקר“ וכו'. ההתענינות של חכמינו ז"ל היתה משפטית בלבד וזאת הוכחה מתוך צרוף ההדגמות העובדתיות, שזימן יחד את מכירת הספינה עם מכירת חפצים אחרים וכן אף של בעלי חי ועל כולם כאחד חלה אותה ההלכה בהיותם דומים בדבר עסקי מקח וממכר.
כלל גדול הוא, כי בתאור דברי העבר לעולם יצוין נתון כרונולוגי (זמן) או לכלל הפחות אותו הקף זמן אשר בתוכו המאורע ההיסטורי ארע או הממצא הארכיאולוגי היה בשמוש, וכיוצא בזה. אבותינו לא דקדקו בכך ביותר, אבל גם היסטוריונים יוניים ורומאיים רבים היו נטולי חוש אבחנה כרונולוגית, על אף שהם היו מניחי היסוד של ההיסטוריוגרפיה האירופאית. על חוסר שקול כרונולוגי נכון מעיד גם תרגומו הארמי של הפסוק „אני־שיט וצי אדיר לא יעברנו“, אשר בלשון התרגום של יונתן נשמע – „ספינת צידין ובורני רבתא לא תגוזינה“.62 השמוש בשם „בורני“ לציון ספינת הצי הוא אנאכרוניסטי גרידא, כלומר, בתקופתו של הנביא ישעיה, במאה השמינית לפנה“ס הטפוס והשם של הספינה – בורני – לא היו קימים על כן לא היו ידועים. המתרגם, שחי במאה הרביעית או החמישית לספה”נ, כתב שם של טפוס ספינה, שהתקימה עוד בתקופת חייו, אך בשום אופן לא 700 שנה קודם לכן. אי התאמה זמנית בשמוש שם לגבי תקופה לא לה היא מכשלה גדולה, שכן ספרות המסורת מקיפה בזמן מאות שנים רבות. בעיה זאת מחריפה והולכת, אם נערב את ספור הבניה של תבת נח מן המקרא ויתר בטויי הספנות של התנ“ך במערכת המונחים של חלקי הספינה וסוגיה מתקופות מאוחרות הרבה יותר. אפילו אם יוצאים מתוך אותה ההנחה, שבטויים רבים נשארו בתוקף ושמות של טפוסי ספינות לא נשתנו, הרי בלתי אפשרי הוא לשער, כי שנויים ושכלולים לא חלו. וכפי שהשם – קליפר (clipper) במאה ה־19 נעשה שם דבר, כך לא יהיה נכון לומר, שהאניה מטפוס זה מוגדרת באורח חד משמעי ע”י עצם שמה. הקליפרים היו רבים ושונים, עד כי בציודן ובשכלולן לא היתה ממש אחת זה עם חברתה.
על בנית הספינה מסופר63: מלך בשר ודם עושה ספינה. הוא מביא קורות אח“כ הוא מביא ארזים ואח”כ הוא מביא הוגנים (חכות לקשור הספינות זו לזו) ואח“כ הוא מעמיד עליה נווטים (מוליכי ספינה). – מעשה זה לא נועד מלכתחילה להיות תאור מקצועי, אך דיו הוא לשמש משל באחד מספורי האגדה וכדרכו של כל ספור עממי נאמר בו הבולט לעין או הידוע ביותר לצבור ההדיוט הלא מומחה בעניני ספינות וים. (ראה תמונת דירר). וכן גם בדבר גודל הספינה ומדותיה. בענין יסודי זה משמשת תבת נח אב־טפוס והמדות של התבה64 נתקבלו כמדות הספינה בכלל ובהתאם לכך, אורכה שלוש מאות אמה, רוחבה חמישים אמה וקומתה (גובהה) שלושים אמה. המסקנה מהמדות דלעיל היא, כי אם יעשה אדם ספינה, שתהא עומדת בלמין (נמל) יעשה רוחבה אחד מששה באורכה וגובהה אחד מעשרה באורכה.65 בהתחשב בכך שהאמה הוא 40–50 ס”מ, יוצא, שאורך הספינה המתוארת היה כ־150 מ' ורוחבה כ־25 מ‘. יחס מדות זה נוגד את כל הידוע לנו מהתקופה העתיקה. ספינה זאת של המדרש, שהיא העתקה של תבת נח, לא ספינת משא ולא ספינת מלחמה היתה. מאז התקופה המצרית הקדומה היה יחס המדות שבין האורך לרוחב אחד לשלושה והוא נשאר תוך שנויי תנודה קלים גם בימי הביניים. לעומת ספינות המשא הרחבות היו גם ספינות צרות וארוכות המכונות בלטינית בשמן כצורתן navis longa. יחס האורך לרוחב שלהן היה אחד לשבעה או לשמונה. גם אורך הספינה לא ישוער או לכל הפחוות לא ידוע כמוהו מן העבר. המקורות ההיסטוריים אינם מרבים לספר על ספינת משא והנתונים המוכרים לנו על ספינות המלחמה מצינים אורך של כ־40 מ’ בממוצע וזה לא נשתנה עד סוף האלף הראשון לספה"נ. זאת ועוד, מגבלה גדולה היא לכל הספינות הבנויות מעץ, כי הן עלולות להתבקע בים הפתוח, על כן אניות ארוכות שלמעלה מ־100 מ' הופיעו רק לאחר שנוי החומר הגולמי לבנית ספינות.
חכמי המדרש, שהותירו לנו את הנתונים האלה, הושפעו, איפוא, מהספור המקראי וכפי שרגילים היו לסמוך בעניני הלכה ומוסר על דברי המקרא, כך לא הבחינו הם בין המציאות הסובבת אותם למסורת. על אף הכל, לא נצא כדי חובת האוביקטיביות, אם לא נציין, שעם שוך המאבק וההתנגשויות בים התיכון (מאה ראשונה לספה"נ) לא היו נעוצות יותר עיני הבריות בעניני הים. עקב זה המקורות היוניים־רומאיים המאוחרים והביזנטיים דלים מכדי שנוכל לעמוד בשלילה מוחלטת כנגד הידיעות המסורתיות. הקריאה בין השיטין במקורות מאפשרת נחושים לא מעטים, כי אכן התרחשו התפתחויות טכניות עצומות. ספינה רומאית מהמאה הראשונה לספה"נ, שנתגלתה בקרקעית האגם Nemi, שליד רומא, הפתיעה לא מעט בממדיה, כי אורכה כ־70 מ' ורוחבה כ־24 מ'. בממלכת רומא הקיסרית ובביזנטינית שלאחריה עד בוא פלישת הברברים מן המזרח ומן הצפון התרחבו חיי התרבות ובד בבד אתה בהעדר אויבים גם המסחר בים התיכון. קשרי מסחר אלה פרצו את המסגרת הצנועה הקודמת והגיעו אל ארצות שמעבר לעולם הידוע דאז. לפיכך הצורה, הגודל והתאמתן של הספינות לשיט עברו שנויים רבים מאד, אבל נבצר ממנו היום להתחקות על עקבותיהם. אם חלה התפתחות טכנית בכלל, בתלם שארכימדס חדשו, בודאי לא נמנעה התפתחות זאת גם מכלי השיט למיניהם.
התאור והנתונים, שנמנו בתורה על תבת נח, מניחים לשער, כי היא נועדה לצוף בלבד. כלי שיט זה חסר כל ציוד נהיגה או הנעה בהעדר מנגנון הגוי, מפרש ומשוטים. כל הקושיות הנוגעות למדת מציאותיותה של התיבה בעינן עומדות, אע"פ שהן הוו גרוי רב לאמנים בתקופות השונות לנסות ולתאר אותה.
חומר הבניה של הספינה היה בעקר עץ ורק בארצות דלות עצים, כמו מצרים, בנו מחומר אחר והוא קנה גומא. תאור מפורט על בניית ספינה מצוי בספר יחזקאל.66 הנביא על ספינת הפיניקים ספר, כי שהן היו במאה השביעית והששית לפנה"ס, לכן מתעוררת שוב אותה השאלה הכרונולוגית כדלעיל.
חופי א“י וסוריה בורכו בעצים רבים המתאימים במיוחד לבנית ספינה וכן אף לייצור חלקיה החשובים ביותר, כגון התורן העשוי עץ ארז. הספנות המצרית החלה את צאתה מן השיט שבנילוס בלבד אל הים הפתוח, משצבאותיה השתלטו על חופי א”י וסוריה והעצים למיניהם לרבות הארז עמדו להם מן המוכן לבנית ציים. בהתאם לכם, מהאלף השני לפנה"ס גם המצרים על שדרית בנו את ספינותיהם, כפי שמקובל היה ביתר ארצות הים התיכון ובאיים האיגאיים. השדרית עצמה לא מבוארת במסורת, אך בעקיפין אפשר ללמוד עליה מתוך הבטוי „ספינה רוקדת“,67 שהיא חדה מלמטה ומתרחבת והולכת למעלה. תאור זה מתאים לספינות בעלות שדרית, כי לא כך היו בנויות אותן הספינות, שלהן תחתית שטוחה. ספינות אלה הזכיר במיוחד יוליוס קיסר בספרו „מלחמת גאליה“.68
לאורך שדריתה של הספינה היה מונח העקל ולפי דברי התוספתא69 הוא „עשוי להכביד בו את הספינה“; שמא לשם יציבותה (?).
ידיעה חשובה נמסרה באחת המסכתות70 בדבר ספון המכסה את הספינה כולה והוא ה„ספנא דתיבותה“. המקור התלמודי מצין בכך טפוס ספינה, שנקרא kataphraktos, כלומר, ספינה ספונה. רוב הספינות של התקופה הקדומה היו פתוחות ובלתי ספונות. מהתבליטים לא ניתן לרוב לקבוע, אם היה ספון לספינה או לא. בשחזור ספינות קדומות נתקלים לא אחת בבעיה הבלתי נפתרת הזאת ובוני הדגמים ע"פ מוסכמות בינלאומיות צובעים את ספון הדגם בצבע אדום לשם בטוי הספק. הידיעה הזאת על ספינה ספונה עלולה לעזור לא מעט בבנית הדגמים ואף עם הסב את שימת הלב לבדיקה מדוקדקת יותר את הציור או את התבליט טרם שחזורן של ספינות קדומות.
הוראות אחדות ניתנו גם בדבר בנית כיפי דארבא, שהוא מעין אוהל לנוסעים ואם תרצה הרי תא לאכסונם.71 הבניה נעשתה על ספון הספינה מקרשים או קורות כפופים. ויש טבעות קבועות וכשתהיה החמה, קושרין באותן הטבעות מחצלות ופורשין אותן על גבי הספינה מפני החמה. הקורות עמדו במרחק של ג' טפחים בין האחד למשנהו. לאכסון הנוסעים לא הופנתה דאגה מיוחדת, כפי שגם למזונם לא הסב לבו הקברניט. הסוכות, האוהלים והבתים היו עראיים ומעשה ידי הנוסעים עצמם.72
בתי ספינה אלה עתים רוהטו לתפארת ולנוחיות. בבתי אחת הספינות היו ששים בסבתרקי, שהם כרים או מטות.73 הספינה הזאת הפליגה לאתונה. חומר הבניה העקרי היה עץ, אבל נתבשרנו גם על ספינת חרס. לשם בטול פליאתנו על כך מוסיף רש"י, כי לא רגיל הוא לבנות מחרס, אלא מעץ,74 אבל נזכור־נא, שעל ספינת החרס דברו רבנן דקיסרי והם ראו הרבה בעיר נמל גדולה זו.
אם כי אניות ממתכת נבנו לראשונה רק במאה ה־19, נודע על ספינת נחושת מדברי המסורת. אנית מתכת אינה שוקעת במים, כי, ע"פ חוק ארכימדס, כל גוף יצוף במצב שבו הוא דוחה את משקל המים השוה למשקלו הוא; אם כך נבוכדנצר, מלך בבל, כיון שנטה למות אמר: מה אני אניח כל ממון זה לאויל (מרודך). עמד וגזר ועשה ספינות גדולות של נחושת, מלא אותן ממון וחפר והטמינם בפרת והפך פרת עליהן.75
ו. סוגי הספינות76 🔗
לאחר הדיון על בנית הספינות נמנה את סוגיהן המוזכרים בספרות המסורת. השמות הללו עשויים להורותנו על מדת הסחר הימי וכן גם על שטחי המים, אשר בהם הפליגו אבותינו. עלינו להבחין בין שני סוגים יסודיים והם: ספינות הים וכלי השיט שהפליגו בנתיבות המים של מצרים, הירדן והנהרות הגדולים של מסופוטמיה (בבל) ותעלותיה. חלקם של השמות הם ארמיים, כי לקוחים היו מן הלשון המדוברת של האוכלוסין היהודיים והגויים כאחד.
שני שמות נהוגים לציון כלי השיט הימי – אניה וספינה. האניה היא כלישיט גדול, אר כבר בתקופה המקראית, כנראה מתוך השפעה פיניקית, הודבק בו הכנוי „תרשיש“. כנוי זה ציין את אותן האניות, שעברו את עמודי מלקחת (גיברלטר) והעזו לצאת אל מרחבי האוקינוס האטלנטי. בדרכן הגיעו הן אל חופי בריטניה הערפיליים וגם אל חופי מערב אפריקה הלוהטים. ספרות המסורת מעדיפה את השם ספינה אשר פרושה, כנראה, כלי שיט סָפוּן. ליונים ולרומאים היו כלי שיט ספונים ובלתי ספונים. בכלי שיט לא ספון הפליגו היונים בראשית ההיסטוריה שלהם, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס; או בראשית ימי הביניים הגרמנים הימיים (הויקינגים). לפיכך הספינה של מסורתנו מציינת את התקופה בה תר כלי שיט זה במימי הים התיכון, והיא ספינה ספונה, כלומר, בעלת ספון. הספון כסה את רובו של כלי השיט, שנבנה חזק, כי אם היתה היא ספינת סוחר, אזי עמדו בפניה קשיים רבים ולא כל שכן כשהיא של פירטין.77
ספינות הסוחר הגדולות ביותר של תקופת רומא היו הספינות האלכסנדריות, אשר הובילו את התבואה ממצרים לאיטליה;78 ואלה נראות אולי כיורשות של אניות תרשיש, אשר מהן לא נותרה שריד ופליט ואין כל ציור, שבוודאות תמחישן.79
המסורת מזכירה ספינות גדולות וקטנות, אבל קני המדה, שלפיהם ייקבע ההבדל, הם סוביקטיבים ביותר, שכן, כפי שהזכרנו לעיל, אותה ספינה היא גדולה, שאדם יכול להזיזה בכוחות עצמו.
„הספינה הרוקדת“ רומזת לנו לכלי שיט, שנבנה על שדרית keel כמו שהיה נהוג בעולם הים־תיכוני מאז מחצית האלף השני לפנה"ס.
הליבורני, שגם עלייה סופר לעיל, על אף שהיא ספינת מלחמה טיפוסית, נדמה לנו, כי השם עבר משום מה להיות שם דבר לציון האניה הגדולה, על אף שממדיה לא הצדיקו זאת. נדודי שמות של ספינות לא היתה תופעה נדירה בתקופה העתיקה. כפי שהרומאים אמצו לעצמם שמות של טיפוסי אניות מאחרים, כן גם היהודים, ולא כל שכן כשהיו אבותינו מאות שנים רבות בתוך המסגרת של האימפריה. הרומאים עצמם לא רק את ה־liburna שאלו מהאילירים, אלא גם את ה־lembos והוא הוכנס אחר כך כקודמתו לצי של הממלכה.
קשה כבר היום לשחזר את ההבדלים בין סוגי הספינות השונות על אף ידיעתנו את שמותיהם. אין כל ספק בכך, כי שנויים ושכלולים היו מאז ומתמיד, אבל הציורים המעטים המתגלים אינם מאפשרים כל זהות ובמיוחד אם התאורים המסורתיים חסרים כל פרוט והסברה ממש.
כך, למשל, חלוקות הדעות, כלום היתה האילפא ספינה גדולה או קטנה. החקירה בנדון תוכל להעשות לעת עתה אך ורק אטימולוגית, כלומר, יסוד השם הזה הוא חלל החזה של העוף וכך יש משום דמיון לספינה הרוקדת כשהשדרית מקבילה לעצם החזה.80 השאלה העקרונית אמנם לא נתחוורה לנו ומי יודע היום, איזו ספינה נקראת בכנוי זה.
נתן לשער, כי שמות הספינות ציינו כלי שיט לסחר ימי בלבד וכן גם הליבורני, כי אותן מאות השנים, בהן נרשמת ספרות המסורת התלמודית, נטולות כל התמודדות ימית רבת משמעות בים התיכון. רומא המערבית התמוטטה בסוף המאה החמישית לפנה"ס והממלכה הביזנטית לא התגברה בנקל על הנדידות הימיות של הגרמנים, שפלשו לים התיכון. מאחר שהיהודים חסרו כבר כל כוח פוליטי וצבאי ורק במסחר יכלו לטול חלק, מסתבר, כי השמות מציינים אך ספינות סוחר ולא ספינות מלחמה. כך המירו אולי גם את השם ליבורני למובן כלי שיט של ספינת סוחר.
ספינת מלחמה הטיפוסית של הממלכה הביזנטינית, הדרומון לא מוזכרת בספרותנו, על אף שהתלמוד הבבלי ידע את הממלכה הזאת. השם עצמו הגיע אלינו בצורתו הערבית – דרומן וזה מופיע בתרגום המקרא המפורסם של סעדיה גאון. בלשון זאת תורגם המונח „צים“ (במדבר כ“ד כ”ד). והנה גם הפעם הזאת הלך שולל המתרגם בהשתמשו במונח של תקופתו לציון טיפוס אניה המיוחס לזמן קדום יותר, משהיה עדיין הדרומון ידוע.81
שמות רבים ידועים לכלי השיט של הנהרות והתעלות. בשתי הארצות הקצוניות של הקשת הפוריה, מצרים ומסופוטמיה (בבל), היה שיט הנהרות קדום ונפוץ מאוד. יהודי ארצות אלה השתלבו, כמובן, בחיי הכלכלה במשך דורות רבים של גלותם מתוך כך יוצא, שנתעוררו לא מעט שאלות הכרוכות בהלכה וכך זכינו להכיר גם קצת שמות של כלי שיט שבנתיבות הנהר והתעלה.
מוזכרים סוגי סירות שונים: אלה אשר נגררו ע"י הספינה, כמו האסקפא, שנועדה להובלת משאות;82 ואלה כדוגות, שהיתה מעין סירת הצלה או המקשרת בין הספינה לחוף.83 לאחר מכן היו ספינות ההובלה למיניהן, ששרתו לאורך הנהרות ולרוחבן והן שטו בירדן ובנהרות בבל ותעלותיה. הסירה המקבילה לדוגית הארץ־ישראלית היתה בבבל הבצית וכמו שכלי שיט רבים נשאו שמות גאוגרפיים לציון מוצאם, כך מוזכרת ה„בוציתא דמישן“ הרומזת על מוצאה מקרבת המפרץ הפרסי. שמות אלה נדבקו לאחר מכן בטיפוס כלי השיט והתקימו, אף אם נפוץ שמושו למרחקים.
ה„נדידיא דאשקלון“ נועד להתגבר על קשיי חוף אשקלון בדבר פריקה וטעינה. מעשה זה מזכירנו את ראשית פעולתו של נמל תל־אביב, אשר אף שם לא תאמו התנאים לעבודות השגרתיות של המעגן.84
אפשר היה עוד למנות שורה ארוכה של שמות סירות, רפסודות ומעברות, אבל מאחר שאין ענינן בים לא נזכיר אותן. מבין [ה]סירות הרבות נשמר עד היום טיפוס אחד בעיראק והיא הכופה, אשר לה מסורת מקומית ארוכה. הכופה מיוצרת במעשה סל נצרים קלוע ולאחר שחמרו בחמר ובזפת התאימו בכך את [ה]כלי לשיט בפרת ובחידקל. שם הסירה הזאת במסורתנו הוא – סוכו – והרי ראיה על השתלבות יהודי בבל בכל גלויי החיים של ארץ גלותם, שכן מה טעם היה למצוא שם נפרד ומשלהם לציון כלי שיט כה עממי ונפוץ עד היום בקרב אוכלוסי הארץ של שני הנהרות.85
ז. חלקי הספינה וציודה86 🔗
על פי דרך כתיבתה של ספרות המסורת היהודית מסתבר, כי גם על חלקי הספינה וציודה לא תואר כל תאור שלם ומקיף והנושא בפני עצמו לא סוכם. כשם שנהגו חכמינו בכל גלויי החיים כן הוזכרו גם חלקי הספינה, אבל דרך אגב בלבד והספק רב הוא, כלום ניתן לבנות מהם טפוס ספינה אחד מסוים או היו אלה חלקים וציוד סתם המתאימים לכל הספינות על טפוסיהם השונים. החומר הספרותי, שממנו לוקחים אנו את השמות – המונחים, מקיף מאות שנים. בבדיקת המונחים המקצועיים מפקפקים אנו, האם נסיון הזהוי עם אלה שלה יווניים והרומאיים נכונים הם; וכלום נכונה היא ההדגמה החזותית? לא מן הנמנע הוא, כי האסמכתאות הן מזמנים שונים וכן גם האילוסטרציה.
חכמינו, אנשי ההלכה ידעו את הספינה באותה מדה, כפי שהאמנים למיניהם ציירו וגלפו אותה והרי גם אלה לא היו בוני ספינות ולא היו יורדי ים; ועל אף זאת, משמשים הציורים והתבליטים מקור חשוב ועיקרי בחקר הספנות של העבר. אמנם נסעו חכמינו תכופות בים, לרבות בין א"י לאיטליה, והיו רבי חובלים וטכנאים יהודיים, אבל כתביהם ודבריהם של אלה לא נותרו לנו, אלא של אנשי ההלכה בלבד.
חומר הבניה של הספינה בארצות הים התיכון, פרט למצרים, היה העץ. סוריה וא“י ידועות היו כבר למצרים העתיקה כארצות גידול של עצים טובים לבנית ספינה ומהן כבר באלף השלישי לפנה”ס הובא חומר הבניה לעמק הנילוס. הרקע הגיאוגרפי של חלק מספרותנו המסורתית, כגון המשנה, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה, היה סוריה־א"י וארצות האגן המזרחי של הים התיכון. ידיעה גיאוגרפית־היסטורית זו משמשת יסוד להבהרת הענינים הקשורים בדברי הספנות של קדמונינו.
בארצות הים התיכון היתה השדרית (keel) יסוד הספינה ועל מציאותה אפשר ללמוד כבר מן התבליטים העתיקים ביותר המתארים כלי שיט של הים האיגאי באלף השני לפנה"ס. בספרות המסורת לא מוזכרת השדרית במפורש ושם זה חודש רק לאחר קום הספנות הישראלית החדשה. על כל פנים היו גם הספינות של אבותינו בעלות שדרית ועובדה זאת נלמדת מהכנוי הנפוץ של „ספינה רוקדת“. היא חדה למטה ותמיד הולכת ומתרחבת מעלה, כלומר לכלי שיט כזה היתה שדרית.87
יחס המדות התכוף ביותר של כלי השיט מראה, כי עמדה נגד עיני חכמינו בעיקר ספינת מלחמה וכי האורך כנגד הרוחב הוא 1/6, כלומר navis longa, ספינת מלחמה ארוכה, אשר נבנתה קלת תנועה. לעומתה היתה הסוחרה navis rotunda והיא ספינה עגולה, שיחס מדותיה 1/3 הרוחב כנגד האורך. כנראה היה הליבורני, ספינת המלחמה הסטנדרטית של תקופת הקיסרות הרומאית האב־טפוס, עליו דברו חכמי המשנה והתלמוד.88
כבר התאורים הקדומים ביותר, כגון הומרוס, מזכירים, כי צלעות הספינות נבנו מקורות עצים חזקים וארוכים. מבין כל עצי הסביבה היה הארז המתאים ביותר ודברי המקרא מלמדים אותנו לא אחת, כיצד נצלו הפיניקים את האוצר החשוב הזה, סחרו בו ולא מעט הודות לו היו דרי החוף הסורי־א"י ליורדי הים המפורסמים של התקופה העתיקה. כנראה מעץ ארז הכינו את כסוי הקורות והתאור הפשטני מוסיף ואומר, כי אחר כך מביאים הוגנים להעמיד את הספינה מלכת, לבסוף נווטים, שהם המשיטים להריץ את הספינה.89 בל נטעה ונחשוב, כי הספרות הקלאסית מפרטת הרבה יותר משאומר התאור הזה. רוב ידיעותינו על הספנות של היוונים והרומיים נובע מציורים ומתבליטים או משל הערות בדרך אגב, כי האסמכתאות הספרותיות דלות הן בפני עצמן.
לאורך הספינה היה מונח העָקָל להכביד את הספינה. הוא שולי הספינה, שמתקבצים שם המים הנכנסים בסדקים של הספינה.90 היוונים השתמשו באבן, בחול או בכל משא אחר להחזיק את הספינה בשווי משקלה וקראו בשם כולל herma, הרומאים בשם saburra הזכירום. שם זה ציין גם את הסמך, שהושם מתחת לספינה אחר הוצאתה לחוף. כלי השיט הוצאו תכופות לחוף, שכן חששו אנשי הצוות, כי בחשכת הליל יתנפלו עליהם פירטים ויחטפו ספינתם, בשעה שמכינים הם את תבשילם בחוף. השיט בימי קדם היה שיט חופים לשם הקלה בהתמצאות בסביבה, על כן הפסיקו לרוב את ההפלגה לשעות הלילה. העקל עשוי כמין עששיות של ברזל עגולות ומניחין בספינה תחת האבנים להכבידה.91 התוספת הזאת מקרבת אותנו יותר אל המקורות של היוונים והרומאים על אודות אמצעי ההכבדה בספינות. ה„קורשא דספינתא“ מוזכר כצפוי דופן בספינה. אמנם ידיעה זאת לא מתאור מבנה הספינה או בניתה באה לנו, אלא ממעשה הצלת איש בים, שספינתו נטרפה ובעזרת הקרש מצא את הצלת נפשו.92 כך, איפוא, דרכה של מסורת ללמדנו על חלק נוסף של הספינה.
על ספון הספינה בנו בית לאכסון, אבל הוא לא נועד לכל אנשי הצוות ולא כל שכן לנוסעים. האקלים הים תיכוני איפשר את בלוי זמן הנסיעה גם באויר החופשי. הספינות הגדולות למיניהן צוידו בבתים רבים על ספונן ועם קצת הגזמה אפילו בששים בתים.93 הספינה המפוארת הזאת הגיעה אל נמל אתונה, פיראוס. מענין לציין, כי לוקיאנוס, סופר יווני במאה השניה לספה"נ מזכיר גם כן ספינה גדולה ומפוארת, שכל בני אתונה כתתו את רגליהם לצאת אל פיראוס לרגל בואה. מאה ושמונים רגל היה אורכה של ספינה זאת, מקושטת קשוטים רבים, מפרשה אדום ועל ספונה בתים רבים.94 לא היתה לפיכך בידיעה המסורתית גוזמה מן הסתם ואם הרבתה היא לדעתנו, במספר, הרי אפשרי גם לתאר, שחל שבוש במרוצת הזמן ונסתלף הדיוק.
רוב הנוסעים רגילים היו לנטות אהלים על ספון הספינה כמבואר פעמים רבות בספרות הקלאסית ובמסורתית כאחת.
כל ספינה נשאה אתה אסקלא – scalae שהיא סולם, כבש לרדת בו ליבשה או לחזור ולעלות לספינה.95 כבש כזה מופיע תכופות בתבליטים ובציורים יווניים ורומאיים. בשעת ההפלגה הונח על הספון סמוך לשפת הדופן, על כן גלוי הוא לעין בכל התאורים למיניהם.
גם סירות הצלה היו לספינות והן האסקופה – skophe.96 בסירות אלה עברו גם מספינה לספינה בלב הים. התבליטים והציורים מראים גם כן את הסירות האלה, שאף הן היו סמוכות לשפת הדופן.
הספינה תנוע בעזרת הרוח בעיקר, שכן גם ספינות המלחמה, שהיו ספינות משוטים, השתמשו במפרש בשעת ההפלגה אך לא בזמן הקרב. מן התאורים שבמסורת מתבהרת אמנם תמונה דלה מאד. הרוח מנפחת את הקלע, שהוא בד תלוי על עץ איסקריא והאחרון מונח על התורן.97 כל המעשה המסובך של החִבֵּל לא מבואר במקורות, אמנם התבליטים מן השנה השניה לספה"נ מראים בעליל. הדמיון העממי נראה באותה הדעה האומרת, כי לספינה האלכסנדרית, שהובילה את הדגן ממצרים לאיטליה, היו שלוש מאות חמישים וארבעה חבלים כמנין ימות הלבנה.98 האסקריא שהוזכרה לעיל היא antemna – keraia, כנראה הנס ועליו תלוי המפרש. מערכת החבל של הספינה נתקשרה באיסטרידא שבראש התורן והוא ה־stauros כלונס של הספינה היוונית.
בין יתר החפצים היו עוד על הספון קורות ארוכות – contus. הסופרים הרומאיים ציינו רבות את מדת התועלת שבשמושן. המסורת מזכירה אותן בשם – עובין.99 לפי תאורי הרומאים עזרו בהם למשוטים, אבל בעיקר נערכו בהם הגשושים במים הרדודים, שהספינות לא יעלו על שרטון.
במשאבות מיוחדות, באנטליה – antalia שאבו את המים, שחדרו לתחתית הספינה.100 השם היווני מציין, ראשית, את המים הנאספים ולא את המכשיר בלשון המסורת.
המנהיגים, הם משוטי ההגה,101 מספרם בדרך כלל שניים. העוגן או הוגין102 היה במאות שלאחר הספירה ממתכת, אבל נתגלה בחקירות התת־מימיות גם עוגן אבן שמהתקופה הרומאית הקיסרית.
ה„אילא דספינתא“ היה ציודה של ספינת מלחמה והוא embolos ביוונית, rostrum בלטינית. המקור התלמודי, שמזכיר את מציאתו של ר' עקיבא, אומר, כי היה האיל מקום הכספת של הספינה וכך בא לו האוצר הרב.103 לא ידוע לנו, כלום היה האיל – ram ה„תותח“ של ספינת המלחמה, בו הבקיעו את דופן ספינת האויב, גם מקום הסתר של כספי הנוסעים, או החיילים. נדמה, איפוא, יותר, כי אילא דספינתא זה היה רק קשוט ספינה, מעין דמות ראש – figure head, ברם חוסר הידיעה לא נחשבת עדיין הוכחה.
ח. חסר 🔗
ט. חסר 🔗
י. מסחר וסחורות104 🔗
אחר חורבן הבית השני, בשנת 70 לספה“נ, כבר התקיימה גולה רחבת ידיים בשלוש היבשות של אותה התקופה: אסיה, אפריקה ואירופה. אמנם המרכזים העיקריים נותרו בא”י ובבל, אך ישובי סוריה ומצרים לא נפלו מהם בהרבה, והיה צורך בקשרי גומלין עם גולה נרחבת זו. על אף הדלדול הכלכלי של הישוב בארץ, נשארה כאן לעולם המולדת היחידה של המסורה היהודית, וגם כאשר לא היה בה כדי לשמש מרכז רוחני של ממש וגדולי התורה ישבו בגולה, קרה לא אחת, שיהודים זנחו את עושרם בבבל ועלו ארצה ללמוד ורה בתנאי דלות ומצוקה.
מצד שני, היה באפשרויות הכלכליות הנרחבות שבארצות נכר משום פתיון ליהודים רבים לרדת לחו"ל, וחכמים הרבו לדבר בשבחה של הארץ, כדי לבלום התפשטות מגמה זאת. חמור במיוחד היה המשבר המדיני והכלכלי, אשר פקד את הארץ ואת כל האימפריה הרומאית במאה השלישית לספירה המקובלת. נטל המסים הכבד לצורך החזקת הצבא, מלחמות אזרחים, חילופי שלטון ומרידות מחנות צבא, שהתחוללו לעתים תכופות – כל אלה החריפו את מלחמת הקיום של התושבים ורבים מהם ביקשו לחמם במסחר והרבו בנסיעות והפלגות לחוץ־לארץ.
יצוא שמן ומוצרי זכוכית וקדרות 🔗
אך עיקר פרנסתם של היהודים היתה על החקלאות, ובעיקר על תעשית שמן הזית, שפרחה כאן בגלל רבוי עצי הזית בארץ בכלל ובגליל בפרט. כיון שבארצות הגולה השתמשו בשמן שומשומים או בשמן אגוזים, יצאו מוניטין לשמן הזית הארצישראלי בקרב יהודי הגולה. השמן היה אחד ממוצרי היצוא העיקריים של הארץ והוא נשלח לתעודתו בספינות.
מבין הפרנסות האחרות של היהודים בארץ, יש להזכיר את תעשיית הזכוכית והקדרות, שפרחה בעיקר באי־אלה מישובי הגליל. לא מעטים היהודים שהשקיעו את כספם במפעלי תעשיה שונים בארצות־חוץ, בעיקר בערי פיניקיה. כל הפעילות הכלכלית הזאת היתה קשורה בהכרח בתחבורה ובהובלה הימית. פעילות זו גברה במיוחד מאז זכו כל תושבי האימפריה הרומאית בשוויון זכויות אזרחי (בשנת 212). גם היהודים השתלבו בכלכלה הרומאית, שהתרכזה בעיקר בים התיכון, אשר שימש לארצות רומא כעין נתיב מים פנימי.
הקלה במצוות ליורדי ים 🔗
כאשר המסיבות הכלכליות הגבירו את הקשרים עם ארצות חוץ את ההפלגה בים, נתעוררה הסכנה, שבעיות פרנסה יאלצו את היהודים לעזיבת הארץ. על כן היו חכמים ששללו את הירידה לים מכל וכל, לבל ייתפסו יהודים לעזיבת הארץ. לעומתם היו שהקלו במצוות לגבי יורדי ים והתירו ביצוע שירותים שונים ליורדי ים גם בימי חג ומועד, בשים לב לכך שהספנים מגיעים לחוף מולדת רק לעתים רחוקות. בין היתר התירו לימאים גילוח וכביסת לבנים בימי חג.
אם מצאו לנכון להתיר שירותי חוף מסוימים ליורדי הים, סימן, שהדבר היה בגדר הכרח המציאות. לר' אלעזר בן חרסים היו אלף ספינות בתקופה שלאחר מרד בר־כוכבא, אך אין לנו ידיעות על צוותי ספינותיו, אם היו אלה יהודים או זרים. מכל מקום ידוע לנו ממקורות חיצוניים על קנאת הצורים לרגל הצלחת היהודים בסחר הימי, על אף העובדה, שבערי הנמל של הארץ ישבו לא־יהודים לרוב. אוכלוסי יפו, עכו, קיסרי ואנתדון (עזה) היו בדרך כלל גויים מתיוונים, ששנאתם לישראל רבה היתה מדורי דורות, עוד מתקופת העצמאות הממלכתית של יהודי א"י בתקופת החשמונאים.
נתיבי ים מסועפים 🔗
רוב נתיבות הים מנמלי א"י הובילו לרומא. פעמים רבות נסעו החכמים לבירת האימפריה, ויהודים אחרים יצאו גם אל ארצות אחרות של הים התיכון, כגון אספמיה (ספרד) וגליא. הדוק במיוחד היה הקשר עם הקהילות היהודיות ביון, באיי הים האיגאי ובאסיה הקטנה – לרבות קפדקיא. ידועים גם מסעותיו של ר' עקיבא לארצות הים התיכון האירופאיות, אל אפריקי ולערב, אף כי לא מטעמים מסחריים.
ממקורות חיצוניים יודעים אנו גם על סחר יהודי מאסיליה (מארסיי) עם ביירות. בקיריני (אפריקה) ובאלכסנדריה היו איגודי ספנים יהודיים. ספנים יהודיים העבירו את הארנונה – מסי אספקה לצבא – לרומא ולאחר מכן לקושטא ויורדי ים יהודיים הפליגו בנתיבים של גליה וסיציליה.
מוצרי החקלאות הנוספים של א"י, כגון תמרים, גפן ויין, הגיעו בכמויות גדולות אל ערי הנמל, במיוחד לאשקלון, ומשם הובלו לרומא, חטה וקמח שווקו בערי פיניקיה והספינות החוזרות טענו אריגים ומשי.
כל העיסקות האלה משכו יהודים רבים, שהתעשרו לא במעט. סופרים רומאיים, לרבות פלאביוס, מציינים, כי רווחי הסחר הימי הגיעו בימים ההם למאה אחוזים. ארע, שאחד מתלמידי ר' שמעון בר יוחאי יצא לחוץ לארץ וחזר משם עשיר מופלג. היו תלמידים רואים אותו ומקנאים בו והיו מבקשים גם הם לצאת לחוץ לארץ. לפיכך הוציא אותם רבם לתפילה בבקעה אחת שעל פני מרון, ואמר: בקעה, בקעה, המלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב, אך נתברר במהרה, שעושר זה ניתן תמורת חיי עולם הבא. כך ביקש הרשב"י לשים לאל את השאיפות החומריות, ולהצביע על כך, שרווחי המסחר בחוץ לארץ אינם שקולים כנגד עתידו של אנוש.
חיי כלכלה מסועפים אלה התפתחו תודות למצבה הגיאוגרפי של א"י בתוך האימפריה הרומאית. הארץ שכנה על דרך המלך בין ארצות המזרח לפרובינציות הרומאיות במערב. אם כי המתווכים העיקריים לסחורות השונות היו פיניקים ויוונים, רבו גם היהודים שעסקו במסחר הימי, על אף המגמה לרתקם לחקלאות ולמסחר היבשתי.
חשש מפני התערבות בין הגויים 🔗
פרשה מענינת היא מעשה בני מישא, חבל ארץ הנמלא, לפי המשוער, באחד מחופי המפרץ הפרסי. בני מישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול, משום שאבותיהם נהגו שלא לפרוש בים הגדול והם לא רצו לשנות מנהג אבותיהם. הפרשה היא מהדורה מתוקנת של בני הרכבים של ספר ירמיהו; אלה התנזרו מחיי החקלאות ואלה מלפרוש בים הגדול. יתכן שהתנזרות זו באה מחשש של טמיעה בגויים, שכן הספן לעולם מעורב יותר בגויים.
ידוע, כי האוכלוסיה בערי הנמל הגדולות היתה מעורבת. בארץ ישראל היתה זו אוכלוסיה מתיוונת מעיקרה, ובירידים של הגויים נערכו תמיד פולחנים אליליים. לפיכך התקינו חכמים, כי שלושה ימים לפני „אידיהם“ – ולדעת אחרים גם אחריהם – אסור ליהודים לסחור אתם או לנהל עסקי כספים, ובימים כאלה רצוי שלא להימצא שם. בגלל החששות האלה, לא ייפלא, שלא תמיד רחש הציבור היהודי אמון לספנים היהודיים, באשר בילו רוב זמנם יחד עם הגויים בים ובאו אתם במגע תכופות ביותר. עם זאת אין מקרה בני מישא בא ללמד על הכלל, שכן לא הסתגרו היהודים כליל מפני שכניהם.
הפזורה מקדמת הסחר הבין־לאומי 🔗
היהודים מבין המשפחות האמידות והמיוחסות היו לבושים בהידור רב. הבדים באו ממצרים ומהודו; מרגליות, אבנים טובות, תכשיטי כסף וזהב הובאו מאיי האוקינוס ההודי, מבריטניה, מיוון ומארצות רבות אחרות והיו מצויים בשפע בידי היהודים. אפילו נשים עניות התהדרו בזוג עגילים לפחות.
אבי הכנסיה, היארונימוס, כותב, כי הגולה היהודית נראית כעין שרשרת רצופה ובלתי פוסקת, החל מבריטניה, דרך אפריקה, מצרים, פיניקיה, סוריה ומסופוטמיה (בבל) ועד להודו. הנוצרים ראו בפזורים הנרחבים האלה עונש מידי שמים על שהיהודים לא הכירו בגאולתו של ישו, והיהודים נאבקו קשה כדי לשמור על יחודם הרוחני והלאומי. אולם פזורים אלה קידמו את המסחר הבינלאומי. בבל וא"י, שני המרכזים העיקריים של ישראל, שכנו במוקדי המסחר הבין־לאומי, והיהודים מצויים היו בהם במספר לא מבוטל.
הלכות רבות הסדירו את עניני המסחר, שבחלקו סחר ימי היה. בעיקר נפוץ סחר התבואה בין רומא לממלכת פרס, שיהודים נטלו בו חלק ניכר. דרכי המסחר עברו בחלקן בים, לאורך החוף המזרחי של הים התיכון, בים האדום ובים הערבי, והספינות שיצאו ממצרים הגיעו עד בבל והודו. בבבל ניכרו גם נתיבות המים הפנימיים, בנהרות ובתעלות, והישובים היהודיים הגדולים קמו ברובם על גדותיהם.
המסחר המפותח עורר בחריפות את בעיות ההלואה בריבית, שהתורה אוסרת במפורש. חברה חקלאית מתלבטת פחות מחברה מסחרית בקשיים של הון חוזר והון השקעות. ואם הוויכוח על ההלוואה בריבית בקשר לגידול עסקות האשראי היה ער כל כך בימים ההם, יש בכך משום הוכחה נוספת למידת השתתפותם של היהודים בסחר הבינלאומי, שבחלקו או ברובו התנהל בים.
י"א. שבת וחגים בים105 🔗
כל פסקי הדין בתלמוד, בכתבי הראשונים והאחרונים עד ימינו, המבארים את תורת משה מסיני, הם ההלכה. היא קיימת מקודם, ונמשכת עד אין קץ. היא תהיה כל עת שישראל יתקיים בעולם. אפשר לומר, כי ההלכה היא גם מנהג, אשר לרוב היה לה גם תוקף של חוק. חידושי ההלכה לא פסקו מעולם, כי החיים דרשו את ההכוונה, שתורה ליהודי כיצד לקיים את התורה ומצוותיה בנסיבות, ששינויי העתים זימנון.
איננו מתכוונים לדון כאן בסוגיה הקשה של סוגי ההלכה ומקורותיה, הלכה מטעם התורה או מטעם הרבנים וכן גם לא על דרך הווצרותן. זאת ועוד, ישנן הלכות בעלות ערך עיוני בלבד, כגון הלכות טומאה וטהרה במדה שהן קשורות בבית המקדש שטרם נבנה מחדש. נבחן רק את מעשיותן של אותן ההלכות, הקשורות בספנות. הלכות כאלה קמו עקב צרכי החיים של ימות החול והחגים, ובל יאמר איש, שהן קמו משום דרישה עיונית בלבד. כנגד דעה זו עומדים שינויי ההלכות שהתחדשו לבקרים, וגם סוגי ההלכות שחלו לא על הנוסע בלבד, כי אם גם על איש הים, שההפלגה היתה לו לחם חוקו.
מצויות הלכות הנוגעות לשבת ולחגים ולהתנהגות האדם בימים אלו. יסודה של ההלכה על השבת בים, היא בתלמוד בבלי, במסכת שבת י"ט א‘: „אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת“. דברי הרבנים מבחינים בין מטרות לדבר רשות לבין אלה שלדבר מצווה. אולם עקר טעמו של אסור זה הוא במלאכה עצמה. אם ההפלגה לדבר מצווה היא, הרי מותר לרדת לאניה אפילו בערב שבת. הלכה ראשונית זאת בעניני הספנות אומרת דרשני. דעתו של ר’ שמעון בן גמליאל שאמר, כי מצור לצידון מותר להפליג אפילו בערב שבת, מלמדת אותנו, כי כל מלאכה הקשורה בהפעלת הספינה בדרך, נגמרת טרם כניסת השבת, שכן גם הנסיעה עצמה מסתיימת בדרך הקצרה הזאת. אולם משדרך ארוכה עומדת לפני הספינה והיא תמשיך במהלכה גם בשבת, דקדקו והקפידו על אסור זה. אילו היו אבותינו נוסעים בלבד בספינה, ולא גם מפעילי כלי השייט, ספק אם היו כבר רבני הדורות הראשונים שלאחר חורבן הבית דנים בנושא זה. הם סברו, שעיקר העבודה להכנסת הספינה לתלמי מהלכה בשלושת הימים הראשונים ויופרע, איפוא, עונג השבת; ברם, במרוצת הזמן כשנשתנו פני הדברים והשייט הלך ופרץ יותר, מצאו חכמינו לנכון להקל בדבר. הקלה ראשונה היתה שהותרה ההפלגה בנהרות אפילו בערב שבת וכן הלאה, עד שפוסקים מאוחרים יותר הניחו לרב החובל את השקול בנוגע לסכויים של שמירת השבת.
הקפדה יתרה זאת מאפשרת להניח, כי לא בנוסעים בלבד דנה ההלכה, אלא גם ביורדי ים יהודיים.
את ההבדל בין דבר מצווה לדבר רשות הבינו מאוחר יותר כפשוטו, כלומר כל מקום, שאדם הולך למסחר או לראות את פני חברו נחשב כדבר מצווה, ולא נחשב דבר רשות אלא כשהולך לטיול. החיים מתגברים על פני כל המכשולים ותובעים את קיומם למרות כל האסורים ההתחלתיים.
האסורים החמורים למיניהם נאלצו להעלם מעצמם, כי זאת היא דרישת החיים, כהוכחת ספור המעשה, כשבאו ר' גמליאל ור' אלעזר בן עזריה מפרנדסין106 והפליגה ספינתם בים, הם הלכו את כולה (התהלכו בספינה כולה), ר' יהושע ור' עקיבא לא זזו מארבע האמות שמבעוד יום – כלומר, מקום שקנו שם את מושבם בספינה עוד בערב שבת, מכיוון שרצו להחמיר עם עצמם. אולם, ההלכה השתדלה להיות ככל שאפשר גמישה והיא נקבעה לפי ר' גמליאל.107האם כך, כל מלאכה שתיעשה בספינה, בין מחמת פיקוח נפש ובין מכוח של נסיבות אחרות, מתנה מלכתחילה את התנועה החפשית באניה.
ואשר ליציאת הנוסעים מן האניה בשבת: פעם אחת לא נכנסו לנמל עד חשיכה, אמרו לו לר' גמליאל, מה אנו לירד? אמר להם מותרים אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה.108 מפשוטם של הדברים אנו למדים, שיציאה מן האניה לנמל מותרת – רק אם הספינה הגיעה לתוך תחום העיר בערב שבת לפני החשכה, אבל אם לא הגיעה לתוך התחום עוד בערב שבת – אסור לרדת מן הספינה בשבת, משום אסור תחומין של שבת. השקול פעל גם בכך בכוון ההקלה, שכן למדנו ממעשה של ר' גמליאל והזקנים, שהיו באים בספינה וקדש עליהם יום השבת. אמרו לו לר' גמליאל, מה אנו לירד? אמר להם, צופה הייתי, והיינו, בתוך התחום עד שלא חשכה, אלא שנטרפה ספינה פעמים הרבה. אי אפשר להכביד יתר על המדה, כשנתיבי הים דרך הקישור היחידה בין ארצות הגולה הים תיכונית לארץ ישראל ואילולא היו מתחשבים במציאות זאת, היו מנתקים קשר זה. הנסיעות התכופות של מנהיגי הישוב אל מרכז האימפריה, איטליה, היו ענין חיוני ביותר מבחינה פוליטית בנוסף לקשרי המסחר הער, שנתאפשרו עקב פיזורי היהודים בכל הנמלים.
כשנתן ר' גמליאל היתר לחבריו לצאת מן הספינה, עשה נכרי סיקלא (כבש) לירד בו. אמרו לו, מה אנו לירד? אמר להם, הואיל ולא לפנינו עשה, מותרין אנו לירד בו וירדו בו הזקנים.109
לא כל החפצים מותרין בספינה בשבת, למשל לווחין, ששמשו לכסוי כלים או משא, אסורים הם אולם העוגן מותר לטלטול,110 לאמר כל אשר ניתן לחזות מראש, יש להמנע ממנו, אך לא כן הדבר, אם אין לחזותו מראש – כשמוש לעוגן.
כמו־כן איסור הטלטול מן הספינה לרשות הרבים וממנה לספינה או מתוכה לים ומן הים לתוכה מובן הוא לאור הקשיים של הטעינה והפריקה בימים עברו. כשאין אפשרות לספינה להתקרב סמוך לחוף, העבירו את הסחורות בסירות או פועלים הובילון על גבם בהתהלכם במי הים.111 כך החלו את עבודת הפריקה גם בנמל תל־אביב עם סיום בניתו ואין כל ספק בכך, כי זוהי מלאכה קשה שאין לעשותה בשבת. ברם, אם זרקו דבר מן הים ליבשה ומן היבשה לים, ומן הים לספינה ומהספינה לחברתה, פטור.112 גם מן ההלכה הזאת מתבררת העובדה, שרק המלאכה הקשה של ימות החול נאסרה.
ספינות רבות עגנו בדרך כלל בכל נמל ואם היו הן קרובות מאד זו לזו, נהגו לקשרן יחדיו. מאחר שתופעה זאת היתה מקובלת ביותר, לכן הצריך הענין קביעה ובמיוחד בדבר תנועה והעברת החפצים בין הספינות הקשורות. לפיכך, אפשר לעשות עירוב לספינות הקשורות זו בזו ומותר לטלטל חפצים מספינה לרעותה ודינן של ספינות אלה כדין עיר שלמה, שעשו לה עירוב וטלטול חפצים מותר בתוכן.113 הובטחה איפוא התנועה החופשית במעגן בין הספינות עצמן.
על תפיסה דומה מעידה גם ההלכה על קשר הספנים. הבנת הקשרים למיניהם בספינה היתה מתמיד תורה מסובכת וחבלים מצויים בה בכל חלקיה בין בתורן ובמפרש וכן על הסיפון למטרות שונות. בחבלים קשרו אף את הספינות במעגן, שעגנו צפופות זו ליד זו. לפיכך, הטפול במערכת חבל ובחבלים סתם היה עבודתו של יורד הים מדי יום ביומו. הלכת „קשר הספנים“ קובעת, שאסור לקשור קשר קיים, אולם קשר שאינו קיים, אלא קושרים ומתירים אותו כל פעם מותר. רש"י פרש, שקשר קיים הוא שקושרין בטבעת, שנשאר קבוע תמיד בספינה ולא באים להתירו תכופות מחלק של הספינה. אם כן, אשר בדרך כלל קבוע בספינה ואפשר להתקין מבעוד יום, אין לעשותו ביום שבת.114 אולם למעלה מכל ספק הוא, שמעשים לנוחיות אישית, כגון טלטול מחצלות מותרים הם ולא כל שכן, אם האניה עומדת להטרף, רשאים להציל את חייהם בכל אמצעים שהם.115
פרשה מענינת שלא מדברי המסורת היא ואירעה בראשית המאה ה־5 לספה“נ מעידה על דביקותם של יורדי הים היהודיים במסורת, ואע”פ שספור זה פורסם פעמים רבות, מן הראוי הוא לחזור עליו עוד ועוד: סינסיוס, פילוסוף ומשורר ממוצא יהודי, שהתנצר ונעשה לבישוף של עכו, נזדמן לו לנסוע בספינתו של היהודי אמאראנטיס לקירינה שבצפון אפריקה. חציים של המלחים בספינה היו יהודים ומספר הנוסעים כחמישים, רובם מפשוטי העם – גברים ונשים. הדרך עברה בנוח, תוך עליצות רבה, עד שביום ששי לפנות ערב קמה סערה ומששקעה השמש, השמיט אמאראנטיס את משוט ההגה מידיו בטענת שמירת שבת.
בקשותיהם של הנוסעים, וסיניסיוס בראשם, העלו חרס ולדברי הבישוף עמד בעל הספינה „כמכבי אמיתי שומר דתו“ ולא נענה. לשוא הטיח סיניסיוס דברי עלבונות והאשמות שאכן מבקשים היהודים להאביד את היוונים כדרכם תמיד. גם כששלף חייל את חרבו, הוסיף אמארנטיס וקרא בספר המקרא שלו. ברם, בחצות הלילה חזר אל משוט ההגה והכריז, כי עם גבור הסכנה מותר לו להפעילו. זהו, איפוא, הכלל הידוע על ההד הנוצרי הקדום שלו – פיקוח נפש דוחה שבת.116
מי שהפליג בתוך שלושים יום לפני פסח, חייב בבדיקת חמץ בביתו, כי ספק, אם יחזור למועד. זוהי הוכחה נוספת לנתיבות ארוכי הטווח של הפלגות היהודים בים התיכון.117 אין יותר זכר לאיסור הנסיעה בפסח בכלל, כי אין יותר אפשרות לעמוד בדרישות חמורות כגון זאת, כשהיהודים נטלו חלק לא מבוטל בספנות של האימפריה הרומאית כנציגים רשמיים של הישוב, כסוחרים וכיורדי ים שפרנסתם היתה בכך. על כן נמכר החמץ גם בספינה, שהפליגו בה גויים ויהודים יחד.118 וכפי שבדקו את החמץ בביתם ביבשה, כן נהגו גם בספינתם ואשר מצאו, פוררו, שחקו והטילו הימה.119 אם תחשוב, שקשה לספנים לדעת את המועדים, לוח כיס ודאי לא היה בידם – הרי מה קל מזה לנחותי ימא – ליורדי הים. הם התמחו בחכמת צבא השמים וממופעו של הירח. ברביע השני מעל הים הפתוח קבעו את הארבעה עשר לחודש הוא ערב פסח, זמן ביעור חמץ ואת ליל פסח לא כל שכן.120
יתר חגי ישראל ומועדיו, שמצוות מיוחדות מחיבות את בני ישראל בהם, מצאו גם כן מקום וסידור. מעשה בר' גמליאל ור' עקיבא שהיו באין בספינה. עשה ר' עקיבא את סוכתו בראש הספינה. אולם למחרת היום נשבה רוח ועקרה אותה. שאל ר' גמליאל – עקיבא, היכן סוכתך? הוא גרס, שהסוכה צריכה להיות חזקה שתעמוד כנגד הרוח כי היא כעין דירת קבע. משום כך מוכרחה הסוכה לעמוד גם כנגד רוחות הים. אולם רבי עקיבא סבר, שהיא דירה ארעית, שאין היא צריכה לעמוד כנגד הרוחות החזקות של הים.121
תשמישי קדושה ליוו את היהודי ביבשה ובים כאחד. מי שהשכים לרדת בספינה בחול המועד סוכת, נטל אתו את לולבו או חייב היה להשיג בהשאלה: מעשה בר' גמליאל וזקנים שבאו בספינה ולא היה עמהם לולב. נטל ר' גמליאל בדינרי זהב ולאחר שיצא כדי חובתו נתן לחבריו שאף אלה ייצאו כדי חובתם ואחר כך החזירוהו.122 ומי שהשכים קום לישב בספינה בארבעה עשר לחודש אדר מביאים לו מגילה וקורא בה.123
מכל האמור לעיל מסתבר, כי שאלות ההלכה הקשורות בשייט הספינה בים העסיקו כבר את ראשוני החכמים שלאחר חורבן הבית. קרוב לודאי, שדוקא אובדן העצמאות הממלכתית של יהודה היה הרקע להשתלבות יתרה של אבותינו בסחר הבין־לאומי, שכל כולו היה בתוך הגבולות של האימפריה הרומאית מחד גיסא ובחופי הימים של ממלכת הפרתים, אדוני בבל דאז, מאידך גיסא. גבולות מדיניים צרים לא סגרו יותר על היהודים ולא נחסמו הנתיבות, שהובילו דרך הים אל העולם הרחב עקב בעיות פוליטיות של יהודה. נהפוך הוא הדבר: יהודה, הפרובינציה הרומאית נעשתה חלק בלתי נפרד של האימפריה ובחופו המזרחי של הים התיכון היתה היא לארץ מעבר המקשרת את אסיה הדרומית עם האויקומנה (העולם המיושב) הרומאית. רבים מבני ישראל שאבות אבותיהם בזמן הבית הראשון עם הררי היו, נעשו דרי החוף ותושבי ערי הנמל ואם כן גם יורדי ים בארץ ומחוצה לה.
י"ב. התחיקה הימית124 🔗
השיט הבינלאומי בתקופה העתיקה היה חלק בלתי נפרד של כלל החיים הכלכליים. הים התיכון, שקישר את ארצות האימפריה הרומאית, נשאר מרכז סחר ותרבות גם לאחר התפוררות ממלכה זאת; וביזאנטיון, יורשתה של רומא במזרח, הוסיפה וטפחה מורשת תרבותית וכלכלית זאת. אולם, גם במערב לא אבדו ערכים אלה ועמי אירופה החדשים סגלו לעצמם, במהרה, את המחשבה האימפריאלית, לכן שמרו הם על מסורות רומאיות רבות. יצירות המופת של יוון ורומא (ואין הכוונה לממצאים ארכיאולוגיים) לא נודעו לבן דורנו, אלא מהעתקיהן שהוכנו בימי הביניים.
בספורי המעשים של העבר הקדום אנו קוראים תכופות על הפלגות, שהן בחזקת מעשה יום־יומי, אולם משמתעוררת השאיפה לדעת את פרטיהן, מתברר, כי אכן הידיעות הן מעטות מאד. עם מעוט הידיעות בעניני הספנות של הממלכות והעמים בתקופה העתיקה בכלל, מעטו גם ההשגות על כל אותם המנהגים וההסדרים החוקיים שהדריכו את הספינות בנתיבותיהן המסועפים – לרבות בים התיכון. הסדרים ומנהגים אלה נתעצבו במרוצת הזמן לכדי מערכת חוקים המחייבים את כל יורדי הים.
כאמור לעיל, לא נותרו יצירות מופת של התקופה היוונית והרומאית העתיקה בתור ממצאים ארכיאולוגיים, כי אם ידי מעריצים העתיקו אותן משך כל ימי הביניים. רק כך נודע לבן דורנו גם קובץ החוקים הימיים היחיד, הלא הוא ספר חוקי הים של רודוס. קובץ חוקים ימיים זה מהווה חלק של התחיקה הביזאנטינית ויסודם מונח במחשבה המשפטית של יוון ורומא, אם כי אלה סוכמו סופית, בצורתם הידועה לנו, רק במאות 7–9 לספה"נ.
חוקי רודוס 🔗
לא בכדי נקראו חוקי הים של ביזאנטיון בשם „חוקי רודוס“. אי זה, שהיה מיושב מקדמת דנא ביוונים, שוכן סמוך לקצה הדרומי־מערבי של אסיה הקטנה. הוא שופע מים, פירות ויערות והתפרסם ביצוא מוצריו, בעיקר למצרים.
רודוס הוא אי השוכן במקום מרכזי, על אם הדרך, באגן מזרחי של הים התיכון. הוא הווה תחנת בינים חשובה בין ביזאנטיון, צור ואלכסנדריה. שיא התפתחותו היה בתקופה ההליניסטית, במאה ה־3 לפנה"ס, כשבפתח נמלו עמד פסל אל השמש הענקי, הקולוסוס של רודוס. פרסומו עמד לו עוד מאות שנים לאחר מכן ובזמן שלטון רומא היה הוא מרכז רוחני שאל בתי האולפנא שלו זרמו צעירי האצולה, על מנת לקנות תורה ודעת.
כתבי הים עצמם, ציינו את חוקי הים הביזאנטיניים על שם רודוס. ואם היה הוא מרכז חשוב בתקופה ההליניסטית והרומאית, כשאוחד כל אזור הים התיכון אחוד פוליטי תחת שלטון רומא, הוסיף האי לשמור על מעמדו בממלכת ביזאנטיון לא כל שכן; כידוע, השתרעה אימפריה זאת באגן המזרחי של הים התיכון ובו מצוי רודוס במרכז ההנדסי ממש.
יוצא, כי לא לחנם הודבק שם זה לקודיפיקאציה הימית ודברי המבוא של כתבי הים הוכתרו בכותרת זו וכך נוצר גם המושג בצורתו הלטינית – lex Rhodia. ראשית העלאתם על הכתב של חוקי הים היתה בזמן שלטון קיסר יוסטיניאנוס, שהרחיב את גבולות ממלכת ביזאנטיון, וארצות כבושיו השתרעו עד מיצר גיברלטר. לפיכך, משנגשו קיסרי הממלכה הרומאית המזרחית למלאכת התחיקה, נכללו בה גם חוקים ימיים, שכן אימפריה חייבת להנהיג סדר בנתיבות הים המרכזיים שלה, שהם היו עורק התחבורה העיקרי.
תקופת התלמוד הירושלמי והבבלי תואמת מבחינת הזמן את מאותיה האחרונות של הממלכה הרומאית המערבית ואת ראשיתה של האימפריה הביזאנטינית הלא היא ממלכת רומא המזרחית. אותו זמן נתעצבו כבר יסודי דמותו הרוחנית של כלל העולם הרומאי, על שני חלקיו. לפיכך, אותה מערכת חוקים שחוברה בביזאנטיון נסתמכה על מסורת קדומה של יוון ורומא.
בהשוותנו את חוקי הים של ביזאנטיון עם אלה שבמסורת היהודית, הכרח הוא להבחין, כי קיסרי הממלכה הרומאית המזרחית חברו חבורים רצופים בעניני חוק ומשפט ובתוכם גם על חוקים ימיים, אולם ההלכות, הדינים והתקנות של היהודים – וגם אל הנוגעים לעניני ים – פזורים על פני ספרות ענפה ורחבת ידיים. נוסף לכך, ספק הוא, אם יכלו אבותינו,יורדי הים, לשמור על עצמאותם המשפטית בענין כה חיצוני כתחבורה והובלה בים, מאחר והנתיבות היו תחת השגחת האימפריה. ברם, משמעות חשובה נועדה לקוים המקבילים של שתי מערכות החוקים ולא כל שכן כשנושאים מסוימים נדונו במסורת, אבל נפקד מקומם בחוקי הים של רודוס.
חוקים אלה מציגים בפני המעיין תמונה מקיפה מבעד „משקפי“ הקודיפיקאציה, על ההווי בים, שכן הולך החוק בעקבות החיים, מסדיר אותם וכוונתו לענות לדרישותיהם. סעיפי החוקים מתארים, איפוא, פרטים רבים על הספינה במסעה: דרגות הפיקוד התקיימו בעולם העתיק באותה מדה ממש כבימינו, והבדלי הדרגות נגלו גם בחלוקת רווי המסחר של הספינה. רב־החובל נהנה, כמובן, ממתח רווחי גדול יותר. הנוסעים היו לרוב סוחרים, שנסעו עם סחורתם ואליהם נלוו גם עוזרים.
הסוחר לקח אתו לדרך מטלטלים הכרחיים ומזון, אולם אסור היה להעלות אש על הספון לצרכי בשול, ובכלל אמצעי הנוחות היו דלים ביותר. גם השטח שהוקצה לכל אדם לא הניח את הדעת, והנוסעים הצטופפו בכל מקום אפשרי. כל חפצי הערך הופקדו בידי רב־החובל לשם בטחון ושמירה, אחרת לא היתה כל אחריות עליהם.
חוקי הים של היהודים 🔗
החוקים הימיים של המסורת היהודית, לא קובצו כקובץ משפטי והקפם העניני אינו כה רחב כמו זה של החוקים הביזאנטינים, אם כי התקנות והדינים המצויים, דיים לרמוז לכך שהם קמו עקב הצרכים של יורדי ים יהודיים.
אם נכון לומר, שהחקיקה באה לעולם בעקבות דרישות החיים, הרי הוכח קיום סחר בכלי שיט, אשר דינו כדין כל חפץ אחר שסוחרים בו; נקבעו החלקים הנמכרים יחד עם הספינה ואלה הם האבזרים הבלתי נפרדים מכלי השיט, אבל חפצים מטלטלים שלא שייכים במישרין לו, אינם נמכרים באורח אוטומטי עם הספינה כגון: סחורות, שקים, בדים לכסוי, מוטות, סירה נגררת וכד'. נמכרת ספינה יחד עם כל המצוי בה, רק כשהכריזו על כך במיוחד. הספינה גם עוקלה ככל חפץ אחר, משמע, שכלי השיט היו נפוצים ונזדמנו דין ודברים בקשר להם.
מקח וממכר בכלי שיט, באשר הם הוו נושא לדיון משפטי, אינם מתוארים בחוקי הים של רודוס.
בדרך כלל נשכרה הספינה להובלת סחורה. זו היתה הצורה המקובלת של ניצולה, ולפיכך נתעוררו רוב הבעיות המשפטיות בקשר למעשה זה. שכירת הספינה לא היתה תופעה מיוחדת בקרב היהודים בלבד, כי גם חוקי רודוס הקדישו לדיונה סעיפים נפרדים. היהודים שלמו את דמי השכירות בשעת קבלת הספינה או אחריה. עפ“י חוקי רודוס ניתן לשכור ספינה גם תמורת ערבון. לאחר שנהגו היוונים והרומאים לערוך חוזה על עסקיהם בע”פ או בכתב, חלה אפוא האחריות על רב־החובל עם הפרתו. שכירת ספינה נעשתה גם בשותפות.
שוכר הספינה שילם עבור ההובלה בהגיע סחורתו אל נמל היעד ואם היא פורקה באמצע הדרך, חויב עבור מחציתה בלבד. טבעה הספינה השכורה יחד עם הסחורה, בטלו גם התביעות. נעשתה שכירה סתמית, של ספינה סתמית, להובלת סחורה שלא פורשה מראש, חייב הסוחר במחצית דמי השכירות.
סוגי הלואה לקדום הסחר הימי 🔗
בחיי כלכלה מפותחים, רומז מעשה הפרזה, שהיא מתן הלואה לחוכר שדה, המשלם דמי חכירה מוגדלים, כעין רבית סמויה, מאחר והרבית אסורה מטעם התורה; מובן מאליו שלא מוטל בספק דבר החזרת ההלואה. בעסקי ממון אלה דרשו מהחוכר להשביח את השדה, לכן נהנו בעקיפין שני הצדדים כאחד, בעל השדה והחוכר.
וכי אפשר להפריז על הספינה? מתחילה אמרו: אין מפריזין על הספינה, כי שוכר הספינה יקנה סחורה בסכום ההלואה ועם תשלום רבית למלווה יעבור עברה ובעל הספינה לא יהנה. אבל אם יקנה איסקריא יפה (נס הספינה), יהיה כלי השיט רצוי יותר – כולם חפצים בספינה יפה – ודין הפרזה זאת כדין השדה ששובח. בעל הספינה ייצא מרוויח.
היתה עוד צורה נוספת של מתן הלואה נושאת רבית סמויה, כשיורד הים הוא מעין סוכן של הסוחר. הלוואה זאת ניתנה בדמות סחורה ושווקה בידי הספן באיים הרחוקים של הים התיכון (איי הים האיגאי?). היו חכמים שהתנגדו לעסקות מסוג זה, כי חלוקת הרווח עם הסוחר מהווה תשלום רבית למלווה, אולם אחרים הרחיקו ראות, כגון רב, ובקשו להתירה לשם פתוח הספנות.
נזיקין בים 🔗
עניני הנזיקין למיניהם תופסים מקום נכבד בחקיקה היהודית וחלק הארי גם בחוקי רודוס. לאחר שנטרפו ספינות בים לעתים תכופות, נאלצו להסדיר את דבר האחריות, ולקבוע את מדת תשלום הנזיקין וחלוקתם הצודקת. בהטרף ספינה שכורה – ישלם השוכר, ברם אם התרשלו אנשי הצוות, חלה חובת האחריות עליהם ויהיו הם חייבים.
הוספת משקל בספינה חייבה את השוכר במקרה אסון, בגלל המשקל היתר. חוקי רודוס לא הסתפקו בתקנות כלליות כאלה וסעיפי פרוטיהם מגלים תמונה רב־גונית של חיי ספנות. אף חוקים אלה אסרו העמסה יתרה, אבל נמנו מקרים אפשריים שונים ונקבעו תנאיהם. הנזק יכול להיות לא רק מוחלט עם אובדן הספינה משהטביעה נחשול, כי אם גם חלקי, כלומר, פגיעה בסחורה הנטענת. מתאור חובות רב־החובל בדבר הדאגה והטפול במטען, למדים אנו פרק בהובלה הימית בתקופה העתיקה. כסוי נאות על הספון ושמירת בטן הספינה מפני הצפתה במים היו מתפקידי פיקוד הספינה. גם הנוסעים שותפו בדאגה לשלמות כלי ה שיט, וסעיפים שונים חייבו את יורדי הים להטות אוזן לחששות שהובעו. אי זהירות בחוקי דרך בים יכלה לחולל אסון: מופיעים עוד נושאים רבים המפרטים את תפקידי רב החובל.
בחוקי רודוס ובתלמוד, מובלטת במדה שווה חובת הדאגה של הספנים לשלמות הספינה, אולם כל עוד מזכירה מסורתנו קלות ראש בכללותה, אשר מחייבת את הספנים באחריות על כל הספינה, הרי חוקי רודוס מפרטים פרוט ניכר כגון, שלא בכל מקרה פורענות בים אובדות הספינה והסחורה יחד; כמו כן, קבעו חוזים כבר מלכתחילה את תנאי ההובלה. ונוסף לכך, לא היה דין אחד לכל סוגי הסחורות אם אובדנן, ובעיה אחרת: האם דאג רב־החובל לסתימת הפרצות בספינה? מה היתה מדת התבונה בשיקוליו? לפיכך, הניחה כנראה המסורת היהודית את כל השאלות האלה להכרעת בית דין.
מעשה משותף וחזיון שכיח בהחלט היה לכל יורדי הים: השלכת חפצים הימה בעת סכנת טביעה. הנחשולים איימו להטביע את המפליגים ולהורידם לתהומות. פעולה אינסטינקטיבית היא להקל על משא הספינה. ערך החפץ לא נחשב אף פעם כי אם משקלו בלבד ומאה ליטרין ברזל, שקולים היו אז כמאה ליטרין זהב. חוקי רודוס קבעו במפורש את האחראי להיווצרות מצב כזה ובהתאם לכך חולק גם כיסוי הנזיקין. בתשלום הפיצויים נלקחו בחשבון גם התכשיטים שהנוסעים ענדו על גופם.
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 51, דצמבר 1959, עמ’ 29–30. ↩
-
מכילא לשמות י"ד ה'. ↩
-
בבלי, תענית כ‘ א’; בבלי, סנהדרין כ"ה ב'. ↩
-
בבלי, ברכות ל“ו ב'; בבלי, יומא פ”א ב'. ↩
-
בבלי, ראש השנה כ"ג א'. ↩
-
בבלי, ראש השנה כ"ו א'. ↩
-
בבלי, יבמות ס"ג א'. ↩
-
משנה, עבודה זרה ה‘ ב’. ↩
-
משנה, עבודה זרה ה‘ ג’; ירושלמי, חלה ד' י"ב. ↩
-
מדרש, שמות רבה מ"ח. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 52, מרץ 1960. עמ’ 38–40. ↩
-
בראשית רבה ו‘ ח’. ↩
-
בבלי, בבא מציעא ע"ג א'. ↩
-
בבלי, ברכות, ח‘, א’. ↩
-
בבלי, סוכה נ"א ב'. ↩
-
תוקידידס: תולדות מלחמת פלופוניס, ספר ג' מ"ט. ↩
-
משנה, בבא בתרא ה'. ↩
-
אסתר רבה ה'. ↩
-
משנה, כלים ב‘ ג’. ↩
-
יחזקאל, כ”ז כ"ו. ↩
-
בבלי, פסחים קי"ב ב'. ↩
-
בבלי, נדרים נ‘ א’. ↩
-
בבלי, ערובין מ"ג ב'. ↩
-
בבלי, שבת ק‘ ב’. ↩
-
בבלי, שבת ק‘ ב’. ↩
-
בבלי, בבא מציעא ט‘ ב’. ↩
-
בראשית רבה ל"א. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 54, ספטמבר 1960. עמ’ 28–29. ↩
-
פילון: מלאכות אל גאיוס, 15. ↩
-
ליוויוס: ק"כ, א'. ↩
-
בראשית רבה, ו‘ ח’. ↩
-
בבלי, ב“ב קנ”ג ב'. ↩
-
בבלי, ב“ב קנ”ג, א‘; משנה, גטין ג’ ד'. ↩
-
משנה, כתובות ה‘ ו’. ↩
-
משנה, ע"ז ג‘ ב’. ↩
-
בבלי, ברכות נ"ד ב'. ↩
-
בבלי, נדה ל"א א'. ↩
-
בבלי, סנהדרין ל"ב ב'. ↩
-
משנה, תענית ג‘ ז’. ↩
-
ברית חדשה, מעשה שליחים פרק כ"ז. ↩
-
תרגום לקהלת ג‘ ו’; ירוש‘ יומא ג’ ח‘ דף מ"א א’. ↩
-
ירוש‘ פסחים ד’ א‘ דף ל’ ד'. ↩
-
ויקרא רבה ד‘ ו’. ↩
-
קהלת רבה י"א א'. ↩
-
קהלת רבה י"א א'. ↩
-
קהלת רבה י"א א'. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 55, ינואר 1961. עמ’ 19–21. ↩
-
בבלי, חולין פ“ד ב'; מ”ק כ"ג א'. ↩
-
בבלי, שבת ק"ד א'. ↩
-
בבלי, ע“ז ל”ט א‘; ל"ד א’. ↩
-
בבלי, ע“ז ל”ט ב‘; תוס’ ע“ז ד' י”ג. ↩
-
משנה, כלאים ס‘ ז’. ↩
-
תוס‘, מכשירים ג’ ד‘; תוס’ דמאי‘ א’ ג'. ↩
-
תוס‘, שביעית ה’ ב'. ↩
-
תוס‘, שבת י“ב–י”ד; ירוש’, שבת ד‘ ז’. ↩
-
תוקידידס, 2.90; משנה, שבת י"א ח'. ↩
-
בבלי, שבת ק‘ ב’. ↩
-
בבלי, ב‘ ק פ’ ב‘ [צ"ל: בבלי, בבא מציעא, פ’ ב‘ – פב"י]; ראה עוד מאמרי על „אניות סוחר של יון“ ב„הימאי הישראלי“ גליון מס’ 50. ↩
-
משנה, זבים ג‘ ג’. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 56, מאי 1961, עמ’ 23–25. ↩
-
משנה, ב"ב ה‘ א’. ↩
-
ישע' ל“ג כ”א והתרגום הארמי. ↩
-
בראש' רבה, י“ב י”ב. ↩
-
בראש‘, ו’ י“ד–ט”ו. ↩
-
בראש' רבה, ל“א י”ב. ↩
-
יחזק' כ"ז. ↩
-
בבלי, מנחות צ"ד ב'. ↩
-
יוליוס קיסר, מלחמת גאליה ג' י"ג. ↩
-
תוס‘ כלים ב"מ א’ א'. ↩
-
בבלי, סנהדרין ק"ח ב'. ↩
-
בבלי, ערובין ק"ב א'. ↩
-
משנה, אהלות ח‘ ה’; משנה, נגעים י"ב א'. ↩
-
בבלי, בכורות ח‘ ב’. ↩
-
בבלי, שבת פ"ג ב‘; ירוש’, שבת ט‘ ב’. ↩
-
אסתר רבה, ב' א. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 58, דצמבר 1961. עמ’ 26–27. ↩
-
שמות רבה י"ז, ה'. ↩
-
משנה, כלים ט"ו א'. ↩
-
משנה, כלים ט"ו א'. ↩
-
איכה רבה, א‘ א’; קהלת רבה, י"א א'. ↩
-
איכה רבה, א‘ א’, קהלת רבה, י"א א'. ↩
-
תוספתא, ב"ב, ד‘ א’. ↩
-
תוספתא ב"ב, ד‘ א’. ↩
-
תוספתא ב"ב, ד‘ א’. ↩
-
תוספתא ב"ב, ד‘ א’. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 59, מרץ 1962. עמ’ 22–23. ↩
-
בבלי, מנחות, צ"ד, ב'. ↩
-
בראשית רבה, ל"א, י' (ראה מאמרי הקודם בסדרה בגליון 58 של „הימאי הישראלי“). ↩
-
בראשית רבה, י“ב, י”ב. ↩
-
תוספתא, כלים, [ב“ב], א‘, א’. [מספר ההערה בגוף הטקסט חסר במקור – פב”י.] ↩
-
משנה, מכשירין, ה‘ ז’. ↩
-
קהלת רבה, י"א, א'. ↩
-
בבלי, בכורות ח‘, ב’. ↩
-
לוקיאנוס, הספינה, 5. ↩
-
משנה, שבת ט"ז, ט'. ↩
-
תוס‘, ב"ב, ד’, א'. ↩
-
משנה, נגעים, י"א, י'. ↩
-
מדרש תה‘, י"ט, ה’. ↩
-
בבלי, ס"ז, א'. ↩
-
תוס‘, מכש’, ג‘, ד’. ↩
-
משנה, ב"ב, ה'. ↩
-
משנה, ב"ב, ה'. ↩
-
בבלי, נדרים, ג‘, א’. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס' 63, נובמבר ↩
- עמ' 22–23.
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס' 65, ספטמבר ↩
- עמ' 22–23, 30.
-
היא ברינדיזי של היום בדרום מזרחה של איטליה. ↩
-
משנה, עיר‘ ד’ א‘; בבלי, עיר’ מ"ב, ב'. ↩
-
משנה, עיר‘ ד’ ב'. ↩
-
משנה, שבת ט“ז ח‘; תוס’, שבת י”ג, י"א. ↩
-
ירוש', י“ג ע”ג; ט“ז, ע”א. ↩
-
תוס‘, שבת י’, י"א. ↩
-
המשנה, שבת י"א, ה'. ↩
-
משנה, שבת י"א, ה'. ↩
-
בבלי, שבת קי"א, ב'. ↩
-
בבלי, שבת קנ"ו, ב‘; תוס’, עיר‘ ד’, ח'. ↩
-
המעשה מסופר בספרי תולדות ישראל כגון דובנוב, קלאוזנר וכו' וראה שם את מקורותיו. ↩
-
תוס‘ פס’ א‘, ד’. ↩
-
תוס‘ פס’ א' כ"ד. ↩
-
בבלי, פס‘ כ"ח א’. ↩
-
בבלי, ר“ה, כ”א, א'. ↩
-
בבלי, סוכה כ"ג, א'. ↩
-
תוס‘ סוכה ב’ י"א. ↩
-
בבלי, מ“ג, א‘, ב’; תוס‘ בר’ ג' י”ט.
בעניני שבת וחגים ראה: ד“ר רפאל פטאי: הספנות העברית, פרק ח'; ראובן מס, ירושלים 1938. הרב א. י. וולדינברג: ספר שביתת הים, מוסד הרב קוק תשי”ה. ↩
-
“הימאי הישראלי” – בטאון האיגוד הארצי לימאים, מס‘ 66, אוקטובר 1964, עמ’ 23–24. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות