(בִן-גריון)

פֶסַח    🔗

בחנות קטנה למרכּוֹלת ולמיני מאכל, לקדירוֹת וּלכלים, לעניני-תפירה, עטים ודיוֹ וגם גלוּמי-קטורת, בקצרה, בבית-ממכר כל הצרכים הפּעוּטים של איש עברי או גם של נכרי, היה הגיבור שלנו בשם פסח עומד מבוקר עד בוא הלילה ומשרת כל קונה או מחכה לו… הנך שׂם זרע באדמה והוא צומח; הנך לוקח גרזן ומכה בעץ וענפיו נופלים לארץ; מכל דבר תצא פּעוּלה. לא כן עסקוֹ של חנוָני. הנך קונה סחורה וּבורר מינים נאותים ולוקח את כל אלה בהקפה, ואתה מתחייב לשלם הכל למועד ידוּע; והנה דוקא באותו המועד מעטים הקונים; וכי יחפּצו לקנות מה, הם באים לחנויות של אחרים ולא אל שלך. זה ענין בחירה ואפשר לכל קונה להטות רצונו לקנות בחנות זו או בקרובה לה. ודוקא ענין הרוַח הוא הכרח גמור. לא מכרת את הסחורות והן תתקלקלנה ברוב הימים, לא שילמת לבעל האוצרות של סחורות ושוב אינו מקיף לך.

מעבר לחנוּתו של פסח הנה חנותו של פּלטיאל, חנותו של איש לא בעל שׂכל גדול ואף לא רצוּי לבריות, ואף על פי כן מרבים העוברים לסוּר שמה. אם ה' יאבה להצליח אדם אז לא תבוֹאהו צרה כלל, וכנגד זה ימנע מבר-נש את אורו – ואז הוא תמיד אין-אונים.

פּסח החנוני היה יודע בספרים, אם גם לא ירד לסוף עומקם. מבארים הם המחברים את עניני הכתובים על פּי דרוּש וסוֹד. “שבעים פּנים לתורה”; וכשאתה אמר פרקי-אבות בשבתות הקיץ ואף הנך מבין מה שנאמר גם בפנים גם בפירוש בּרטנוּרא, אתה מוצא שאומרי-פתגמים הללו היו חכמים מוּפלגים. זה קיבל מזה וזה קיבל מזה, כל משנה היא קצרה מאד, והכל הוא רק חוּליה בשלשלת ארוכה. הנך משׂיג דבר בשׂכל והנך תופס הכל; אבל השׂכל הוא ענין לחוד ורוּח-הקודש היא דבר לחוּד. הראשון הוא מנת כל בר-נש יודע ספר, והשניה היא אך מתנת יחידי-סגוּלה, בחירי הדורות. בימי התורה היו גם נביאים. משה עלה על הר סיני ודיבר שם עם הגבוּרה ממש; וכשחָרב הבית כלוּ ימי התנ"ך והתחילו ימי הגמרא. גם למצווֹת גוּף ונשמה; את הדינים גוּפם לא חיבּב פסח, אם גם היה סר למשמעתם.

וכשהתחילה “רוח הזמן” לנשב בעיירות יהודה החל גם פּסח להבין עניני מרחקים ולהשיג מציאוּת מדינות אחרות. בימי המקרא היתה ארץ אַשוּר וארץ מצרים; בימי התלמוד דיברו על פּרס ועבר-הירדן ושבּוּר-מלכּא… ועתה שׂחים על אודות ארץ צרפת ואשכנז ועל ארצות לא ישמרו בהן בני-ישׂראל יום השבת, ואף מורי התורה מגוּלחי-הזקן המה שם… סוחר גדול בא עד כרך ליפּסיה, ויבוא אל השוּ"ב דמתא כדי לשאול אותו איה אפשר לסעוד בכשרוּת, וירא והנה הוא יושב ואוכל עם רעיתו יחד על שולחן אחד ואינו בוש כלל…

אזנו של פּסח גם לקחה שמץ משיטת בעלי “כיס-אחד לכולנו”, והיה חושב בתורה זו ימים רבים; וביקש ומצא כי אי אפשר לעולם בשיתוף נכסים לגמרי, וכי אם לא יהיו עניים ועשירים לא יהיו גם כן עובדים ומשרתים, ונמצאה האדמה לא משׂוּדדה, גשרים לא בנוּיים, ואין אף מי שיתפור לך בגד או יתקן מנעלים לרגליך. אף להתורה פּרשת בראשית ופרשת וזאת הברכה לבסוף. הרי לך ראש ועינים והרי לך גוּף סתם ורגלים. בחוּש-המישוּש בלבד אינה יכולה כל בריה להתקיים, ואף לתולע ולרמשׂ איזה שׂכל. את מציאות האחרונים ידע מ“ספר-הברית” לפנחס אליהו; וכל העובר בין בתרי פרקיו יהיה לחכם מחוכם ויוכל לנצח כל האפּיקורסים שבעולם. בלב פסח בעצמו היו נולדים לפעמים איזה ספקות… ודוקא ביום-סגריר, כשעמד בחנוּת איזו שעות על רגליו ולא מכר אפילו בחמש פּרוטות. עלבון לאדם שיהיה יגע לריק. ואם הנך מתפּלל בבוקר ובערב ומשלם את נִשְיְךָ לבורא לפי מיסת ידך, עליו גם להסתכל מעט במחיצתך ולהזמין לך קונה הגוּן…

עוד לא עברו על פסח ארבעים שנה וכבר נעשה חלש והחל להשתעל, ודוקא בחזקה, ולפעמים ביריקת דם. הוא התקרר בימי-סתיו קשים ובגדוֹ העליון לא חם עוד. ענין החולשה גם כן כתוב בספר-הרפואוֹת. ספר כזה היה לו למלך שלמה, שהחכים מכל אדם. ואחר-כך נגנז; חזר ונתגלה לחכמי יוָן והיה נודע גם לחכמי ישראל; ועתה זה דבר שהוגים בו ב“שקוֹלֶס הגבהים”, והגומרים שם את חוק-לימוּדם יוצאים מוּכתרים בכתר דוקטור ונעשים לרופאים בשׂכר.

פעם ירד פסח לטבול במקוה-המים בערב-שבת. ירד ולא עלה, כי אחזהו השבץ וימת.