הזקן / שלום עליכם
סיפור1
[א] 🔗
השעון שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה.
כן, ידידים צעירים, אני אומר ‘השלוש-עשרה’ ואין בדברים האלה משום טעות וליצנות, חלילה, כי אם מעשה שהיה.
השעון, שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא, ואשר השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה, היה שעון עתיק-יומין, שנפל לנו בירושה מאת אב-אבא-זקננו, ולפיכן היו קורין לו בשם ‘זקן’. והיה הזקן מראה השעות והדקים והשניות דיוק גדול, אשל על כן היו באים בני עירנו לכוון על-פיו את השעונים שלהם 2. והיה קול הפעמון שבו נשמע למרחוק:
בּם!… בּם!… בּם!… בּם!…
ועניינים רבים בעירנו היו נחתכים על פיו, כמו: מליחת-בשר, הדלקת הנר בערב שבת ובמוצאי שבת, ‘תיקון חצות’, סליחות ועוד ועוד. בקיצור, ה’זקן' שלנו היה למורה לכל העיר, והיה עובד את עבודתו באמת ובאמונה. מימיו לא עמד לנוח אפילו שעה אחת, לא טעם טעם תיקון; יד החרש לא נגעה בו מעולם, חוץ מידי אבי. ואבי, אף-על-פי שלא למד את המלאכה הזאת מעולם, היה בקי על-פה במסיבות כל האופנים והגלגלים למקטן ועד גדול, והיה מבין על-פי דרך הטבע את ‘השכל’ הצפון בהליכתו. מדי שנה בשנה בערב פסח, בערב שבודקין את החמץ, היה אבי מורידו מעל גבי הכותל, והיה נכנס לתוכו בזהירות יתירה, מפשפש וממשמש בבני-מעיו ומנקה את קרביו ביעה או בכנף של תרנגולת, והיה מוציא מתוכו קורי-עכביש וזבובים ויתושים הרבה, שהיו מונחים שם כל אותה השנה פגרים מתים. ואחרי כן היה תולה אותו על גבי הקיר כבראשונה, ופניהם נהרו, כלומר, פני שניהם נהרו: פני ה’זקן' נהרו משום שניקוהו וקשטוהו, ופני אבי היו מאירים מאור פניו של ה’זקן'.
[ב] 🔗
ויהי היום ואנחנו, אבי ואמי ואני, בנם היחיד, יושבים שלושתנו יחד אל השולחן ואוכלים לחם הצוהרים. עליכם לדעת, כי בכל פעם שהיה הפעמון של ה’זקן' מכה, אהבתי למנות את השעות, ודווקא בקול. וכן בפעם זו כשהתחיל הפעמון דופק התחלתי מונה: אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…
האח! – קראתי בתימהון וקפצתי ממקומי – מה תשמעה אוזני? שלוש-עשרה!?… ואבי, שהיה שקוע באכילה, הוציא את המזלג מבין שיניו והציץ בי ואמר בשחוק קל:
– השעה השלוש-עשרה? אכן בעל חשבון גדול אתה ‘בלי עין-רעה’! השמעת מימיך השעה השלוש-עשרה?
– אבל, אבא, הן באוזני שמעתי שהכה הפעמון שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’!
–שלוש-עשרה מכות-לחי תקבל מידי בזה הרגע! – גער בי אבי – פתי! השעון איננו יכול להשמיע שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’!
ואמי, ששמעה את הריב, התערבה גם היא בינינו:
חוששני שצדקו דברי הילד; כמדומני, שגם אני שמעתי הפעם שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’.
אם גם את שמעת שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’, אז אין כל ספק! – אמר לה אבי בדרך הלצה.
אחר ברכת המזון קם אבי על רגליו וניגש אל ה’זקן', עלה על גבי ספסל ונגע באצבעו באחד מן הגלגלים, והפעמון התחיל מפעם, ואנחנו שלושתנו עומדים ומניעים בראשינו:
– אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…
– כן! שלוש-עשרה! – אמר אבי במר נפשו וירד מן הספסל והציץ בפני שנינו בעיניים מפיקות תימהון ושיממון, כאיש אשר שמע פתאום והנה דברים יוצאים מן הכותל, או הארץ מתחת אומרת שירה.
אז עלה שנית על הספסל ונגע באצבעו בגלגל הסובב, והפעמון השמיע עוד פעם שלוש-עשרה.
נתקלקל ה’זקן'! – אמר לנו אבי בדאבון נפש. ואחרי כן עמד שקוע במחשבות של עצב.
פתחה אמי ואמרה לו:
– מדוע פניך רעים כאילו היית אובד עצות, חס ושלום? הורד את ה’זקן' מעל הקיר ותקנו כיד ה' הטובה עליך.
– אפשר שיש טעם בדבריך – ענה אותה אבי, ויעש כן.
כל אותו היום ישב אבי על האובניים וחיקר ותיכן תקנות הרבה והזיע מאוד, וה’זקן' שב לאיתנו.
[ג] 🔗
ויהי בחצי הלילה, ואנחנו עומדים שלושתנו אצל הקיר, מביטים איש בפני רעהו ומונים את דפיקותיו של ה’זקן'.
שתים-עשרה פעמים! לא פחות ולא יותר!
– היודע אנוכי אפוא את המלאכה הזאת? – שאל אותנו אבי בגאון, ושמחה גלויה מרחפת על פניו.
– הלא זה דברִי תמיד – ענתה אמי – כי איש חיִל אתה. אבל זה קשה לי: מדוע שוּנה קולו, שהיה עד כה זך ומצלצל ומושך את הלב, ועתה הוא מנחר ומחלחל ‘חיִל-חיל-חיל’?…
– טעות היא בידך! – אמר לה אבי. ולמחרת כשהיה הפעמון מפעֵם, הקשיב אבי לקול דפיקתו ולא יכול לבלי להודות שה’זקן' מנחר באמת… כי כבר נשמע בקולו איזה עצב מר כבקולו של בעל-תפילה זקן וחלש. מיום ליום ומרגע לרגע התחיל ה’זקן' משפיל את קולו; המטוטלת התחילה לנוע בתנועות לא-יפות ולהתנהג בכבדות, כאותו הזקן החולה, שרגלו האחרת כבר נגררת אחריו על-כורחה.
ראה אבי שה’זקן' מכין את עצמו לנוח ולישון שנת עולמים, והתחיל לחפש תחבולות. לסוף בא לידי מסקנה שלא במכונה האשם, אלא במשקלות בלבד, מפני שכובדן נתמעט מרוב ימים; לפיכך תלה בהן גם העלי ותחי רוח ה’זקן', והמטוטלת ‘שינסה את מותניה’ כגיבור לרוץ אורח, ופני אבי צוהלים.
[ד] 🔗
לא ארכו הימים וה’זקן' התחיל מתרשל במלאכתו עוד יותר מבתחילה, והמטוטלת אינה הולכת עוד בדרך הישר; פעם היא מתנועעת לצד זה ופעם לצד אחר, ובכל פעם נשמע כקול שיעול: ‘קחי… קחי…’ – קול קורע לב ומעורר חמלה וגועל-נפש גם יחד. קשה היה לראות את זה שרגעיו האחרונים הולכים וקרבים, ואבי גם הוא כצל התהלך.
כרופא מומחה שמפקיר את עצמו בשביל החולה המסוכן להצילו מרדת שחת, כך היה מפקיר אבי את עצמו והקדיש את כל כוחותיו ואת ידיעתו הרבה לרפא את ה’זקן' החולה הזה. הוא היה אומר:
– מעט משקולת! מעט משקולת! – והתחיל מוסיף עליו משא וכובד; בראשונה תלה בו מחבת ברזל, אחרי כן צפּחת נחושת, ולאחרונה מקטיב של ברזל.
– אכן יש רוח חיים בקרב ה’זקן' הזה וחייו תלויים במשקולת – היה אבי אומר אל נפשו, והלך והוסיף עליו עוד כיס מלא עפר, ולבנים שתיים, ואבן אחת. – ויהי היום ויבוא האסון.
[ה] 🔗
הדבר היה בליל ערב שבת קודש אחר הסעודה הראשונה. אחרי הדגים המפולפלים עם החרדל 3החריף, ואחרי המרק החם עם האיטריות והפרפראות וברכת-המזון, הגישה לנו בריינה הטבחה מלוא חופניים זרעוני דלעת מעל גבי הכירה. ודודתי מרת יֶנטל, אחותה הצעירה של אמי, אשה שחורה ונאווה 4, היושבת אתנו תחת כיפת גג אחד, נכנסה אצלנו לקדם פנינו ב’שבתא טבא' ולטעום מזרעוני הדלעת שלנו, ואגב אורחא לשמוע ולהשמיע ‘חדשות’, ולדבר קצת דברים בטלים על דבר הדייגים והדגים, על הנשים השאננות והעניות המנוּולות, על האִמות החורגות ובנותיהן וכלותיהן ועוד ועוד.
הנרות כלים ומעשנים וצלם מטפס ועולה ברטט על גבי הקירות. הזרעונים משמיעים איוושה קלה כשהם נקלפים, מניקרת הקיר מצרצר הצרצר בתוך האפלה. בני-הבית משיחים ומספרים סיפורים ומעשיות שהיו ושלא היו מעולם; ויותר מכולם תרבה שיחה דודתי ינטל המדברת וחוזרת על דבריה.
– השמעתם חדשה? הנה זה מקרוב קרה אסון סמוך לעירנו, קרה זה מקרוב… שודדי ליל התנפלו על אכסניה אחת התנפלו… שם מתגוררים יהודים עשירים מתגוררים שם… והשודדים שהתנפלו עליהם בלילה התנפלו… והרגו את כל בני הבית הרגו… איש ואשה ושבעה ילדים, ואפילו תינוק אחד, שהיה מוטל בעריסה, שחטו ולא חמלו… ורק שפחה אחת שהיתה ישנה על גבי התנור שכחו הרוצחים את השפחה… וכאשר שמעה השפחה קול אנקת החללים צנחה מעל גבי התנור ותרא – והנה בעל-הבית מתגולל בדמו, מפרפר בין החיים והמוות, ואשתו, בעלת-הבית, מוטלת גם היא על גבי הקרקע היא מוטלת, מתבוססת בדמיה… ראתה השפחה ותתחלחל השפחה ותנס על נפשה, ותמהר השפחה אל העיר לפרסם את דבר הרצח. צעקה הנערה: 'קומו יהודים!… הנה גנבים! רצחנים! גזלנים! עורו! התעוררו! –
ככה מספרת דודתי ינטל מעשה נורא, וקולה הולך וחזק, ואנחנו יושבים ומקשיבים לדבריה, והתמונה הנוראה והמעציבה הזאת כמו חיה לנגד עינינו, והנרות הולכים וכבים זה אחר זה וצלם מתגבר, והצרצר מצרצר. והנה פתאום קול-רעש גדול אדיר וחזק!
טרח – טררררח – דין – בּם – דין – דין!!!… – ואחרי הרעש דומיה נוראה.
[ו] 🔗
דימינו שנפל הגג על ראשינו, או מוט התמוטטה הארץ תחתינו, ולכן ישבנו רגעים אחדים על מקומותינו כנטועים במסמרות והסתכלנו איש בפני רעהו בלי אומר ודברים. אחר כך התחלתי לצעוק בקול מר:
הוי, אמי!… אמי!…
ואמי, ששמעה את נאקתי, חיבקתני בזרועותיה והרימה את קולה גם היא:
אויה לי!… חושך ואפלה!… רעם הלמני!… אהיה כפּרתך, בני ובר-בטני!…
שמע אבי את צעקתה של אמי וצווח:
פתיה! מדוע את צועקת?…
ודודתי ינטל פתחה את פיה גם היא ואמרה:
– ראו-נא, כולם צועקים כולם!… למה הנכם צועקים למה?… מה ראיתם, מה?… חומסים, רוצחים ראיתם, או שודדי לילה?… או דליקה נפלה עליכם? שריפה?
שמעה בריינה הטבחה את המלים הללו ותבוא מן המטבח ותקרא בחרדה:
– איה השריפה? איה האש? איה?…
קמה דודתי ינטל וגערה בה:
– גשי הלאה לכל הרוחות, אשה פתיה אין לב!… המעט לנו צרותינו? מי שלח אחרייך?… לכי לך אל המטבח, יהודיה משוגעת, והאלמי שם… ריבונו של עולם! יהי רצון שיהיו כל חלומותי, שחלמתי הלילה וכל הלילות, על ראש שונאינו אמן סלה!… השמעתם מימיכם? אנשים צועקים?… מה המה צועקים מה? הלא תבושו! הלא תיכלמו!… הדבר פשוט מאוד! הביטו וראו: הנה ה’זקן' שלכם, שתליתם עליו כל כלי הבית, נפל מעל הכותל נפל ונשבר!… חידוש גדול! נסו-נא ותלו על עצמכם משא כבד כזה, נסו-נא ותראו אם לא תכרעו תחת משאכם גם אתם? השמעתם מימיכם?…
הסערה קמה לדממה. ואנחנו קמנו ממקומותינו, אחד אחד קרבנו אל ה’זקן' ונתבונן בו ברגשי רחמים, והנה הוא מונח בריסוק איברים. משתטח על גבי הקרקע ופניו למטה, והמטוטלת מונחת בפני עצמה ומלחכת את העפר.
[ז] 🔗
– ה’זקן' אבד ואיננו! – אמר אבי באנחה גדולה והשפיל את ראשו – כמה שנים היה הזקן הזה עובד עבודתו באמונה, ועתה?… הנה כן בא הקץ לכל בריה!…
כשראתה אמי שאבי מצטער ניגשה אליו והתחילה לנחמו:
למה תתעצב ככה אל לבך? אפשר שתשוב ותתקנוֹ בלי-נדר אחר השבת?
אהה! – אמר לה אבי בקול עצב ובשחוק מר על שפתיו – המתים לא יחיו עוד לנצח!
ואמי אומרת לו דברי תנחומים:
מאין אנו יודעים, אפשר כך צריך להיות? אולי גזירה היא מן השמים שבזה המקום ובזה
הרגע יבוא קיצו? אפשר שנגזרה שם במרום איזו צרה עלינו או על בננו היחיד, חס ושלום, והיה זה כפרתנו…
ענתה דודתי ינטל בהרימה את כפיה למרום ואמרה בחיפזון גדול כדרכה:
– אמן, ברוך הוא וברוך שמו, אמן! זה כפרתנו, זה חליפתנו, זה תמורתנו; זה ה’זקן' ילך לאבדון ואנחנו נלך לחיים ארוכים וטובים ולשלום…
נשאתי את עיני וראיתי את פני אבי, והם לבנים כסיד, ושתי דמעות יורדות מעיניו על לחייו ונחבאות בתוך זקנו 5. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה.
אז חשבתי בלבי: מדוע אבא בוכה?… גם חפצתי לגשת אליו ולשאול את פיו:
– אבא! למה תבכה?…
אבל ידעתי שזה אינו מן הנימוס, ולפיכך שמתי יד לפה ושתקתי.
אז עליתי על משכבי, וכשכבה הנר האחרון שמתי את פני בכר ובכיתי ובכיתי כל אותו הלילה.
-
הסיפור נדפס בהמשכים ב‘עולם קטן’, בגליונות מס‘ ט, י משנת תרס"א, עמ’ 410–405, 454–451. השבועון ‘עולם קטן’ יצא לאור בלא ציון תאריכים. קרוב לוודאי שהגליונות ט, י הופיעו באמצע 1901. הטקסט בספר זה מובא על–פי ‘עולם קטן’, בהשמטת ביאורי המלים, שנועדו לקוראים צעירים שהעברית אינה שפת דיבורם. ‘הזקן’ אינו אלא עיבוד וקיצור אגב תרגום של הסיפור בשם ‘דער זייגער’, שהופיע ביידיש ב‘דער יוד’, גיליון מס‘ 19, מיום 10 במאי, 1900. נוסח שני ביידיש מצוי בכתבי שלום–עליכם ביידיש למן ’אַלע ווערק‘, וארשה, כרך 2, עמ’ 155–145 (השווה גם ‘אַלע ווערק’, ניו–יורק, כרך 8, עמ' 75–63). חלו ב ו שינויים קלים בלבד, פרט לתוספת–הסיום המהותית הבאה: ‘אַ גאנצע נאַכט נאָך דעם האָבן מי זיך געפּלאָנטעט זייגערס, עס האַט זיך מיר פאָרגעשטעלט אונדזער אַלטער זייגער ליגט אויף דער ערד אַנגעטאָן אין ווייסע תכריכים. עס האָט זיך מיר פאָרגעשטעלט אז דער זייגער לעבט, נאָר אויפן אָרט פונעם אומרו וואַרפט זיך אַהין און צוריק אַ לאַנגע צונג, אַ צונג פון אַ מענטשן, און דער זייגער קלינגט ניט, נאָר ער קרעכצט, און איטלעכער קרעכץ נעמט ביי מיר צו אַ שטיק געזונט… און אויפן ציפרבלאַט, דאָרט וווּ איך בין געווינט צו זען תּמיד דעם 12, דערזע איך מיט אַ מאָל אַ ציפער 13, טאַקע דרייצן – איר מעגט מיר גלייבן אויף נאמנות!…’ ב‘דער יוד’ מסתיים הסיפור באיחוליה של האם, ולא בתגובתו של ה‘אני’ המספר על דמעותיו של אביו. נראה שלמן התרגום של הסיפור לעברית בשנת 1901 נתלבט הרבה המחבר בסיומו. כבר בנוסח העברי הראשון שוּנה הסיום לעומת הנוסח הראשון ביידיש. יש בו סיום חדש למן ‘זוהי הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה…’ (השווה להלן בהערה לטקסט. הדברים הקודמים בפרק ז‘ הוחלף בהם הסדר לעומת הנוסח שביידיש. בנוסח העברי נעלמה דמותו של ר’ לייבוש חקרן והושמט מוֹנוֹלוֹג של הדודה ינטל, שאינם מהותיים לעצם סיפור המעשה. החלוקה לפרקים מופיעה בהדפסה ב‘עולם קטן’ בלבד. הסיפור נכלל ב‘סיפורים ומעשיות’, עמ‘ 51–44. לעומת הנוסח שב’עולם קטן‘ ניכרים בנוסח זה משנת 1904 שינויים סגנוניים, כנראה משל בעלי ’מוריה‘, ח.נ. ביאליק או י.ח. רבניציקי, או משל שניהם גם יחד. ושוב חל שינוי בסיומו של הסיפור. במקום הסיום שצוין למעלה אנו מוצאים בעמ’ 51: זוהי הפעם הראשונה שעיני רואות את אבי בוכה. אבא בוכה!… רציתי לגשת אליו ולשאול את פיו: אבא! בוכה אתה?! אבל התאפקתי ושתקתי. בדומיה עליתי על משכבי וכשכלתה הנשימה האחרונה של הנר האחרון כבשתי את פני בכר ובכיתי ובכיתי‘. יש מקום לסברה שגם שינוי זה הוא משל שלום–עליכם. אך אין בכך כל ביטחון. הנוסח העברי השלישי של הסיפור מצוי בתוך כרך ה’כתבים‘, עמ’ 149–143. בהערה המקדימה את הכרך נזכרים שלושה ‘סיפורים קטנים’ שראו אור קודם לכן ב‘מוריה ו’באים עכשיו בכרך זה בהוספות ותיקונים מצד המתרגם [י.ד. ברקוביץ] על–פי הנוסחאות החדשות והמתוקנות של גוף כתבי המחבר‘. ’הזקן‘ הוא ללא ספק אחד משלושת סיפורים אלה. אומנם ברקוביץ השתמש בנוסחאותיו הקודמות של הסיפור בלבושו העברי, אך החזיר בו את המונולוג של הדודה ינטל לפי הנוסח ביידיש, שלא היה בנוסחאות הקודמות. עם זאת שמר המתרגם על נוסח הסיום שב’סיפורים ומעשיות‘ בשינויי–לשון קלים. נוסח זה משנת תרע"ג כלול ב’כתבי שלום–עליכם‘, כרך 8, עמ’ קלז–קמח. ↩
-
כאן מופיע בנוסח ביידיש הסיפור על ר' לייבוש החקרן (השווה למעלה). ↩
-
ביידיש כאן ‘כריין’ – חזרת. ↩
-
על הדודה ינטל בנוסח ביידיש: '…די מומע יענטל, אַ שוואַרץ–חנוודיק ווייבל אָן ציין, וואָס דער מאן האָט זי אַוועקגעוואָרפן און אַוועקגעלאָזט זיך צום רבין שוין היפּשע עטלעכט יאָר…: מיד לאחר תיאור זה בא בנוסח ביידיש המונולוג של הדודה, שהושמט כאן. ניכר שבעיבוד הסיפור לעברית השתדל שלום–עליכם להתאימו לקוראים הצעירים. ↩
-
על חילופי–הנוסחאות בסיומו של הסיפור, מכאן ואילך, השווה למעלה בהערות המקדימות. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.