א    🔗

לאחר פרשה ארוכה של ימי סבל ונדודים נתלקטו האנשים לבסוף בתוך אחד מגני הפרי. משהוסבר הענין לגנן לבשו פניו ארשת של רצינות, הירהר בדבר ונענה להם בלב שלם. היה זה איטלקי שזוף-פנים, אשר בחייכו הופצעו הקמטים כקרנים מסביב לעיניו ושיוו לו מבע של תוך לב; בהרכינו את ראשו ובהחזיקו מגבעתו בידו דומה היה לאדם מתעתד לתפילה. הענין נראה לו מושך, מחוייב המציאות, ונגע לבבו מראה האנשים שנעקרו מארצות מוצאם ומחרפים את נפשם לקראת מעשה נועז, שרק שוחרי הרפתקאות בדורות שעברו נתפשו לו. הוא התיר להם לחנות בתחומי גניו המשתרעים על מורדות החוף הניבט אל הים, ועוד בו ביום שלח להם טנאים עמוסי שזיפים ותפוחים מן המובחר. בת-צחוקו הטובה לא סרה מעל פניו כל אימת שנתקל בהם והיה בה מן העידוד: אל-דאגה! חפצכם יעלה בידכם כל עוד בני-אדם מחייכים!

למעלה מתשע מאות נפש נתלכדו בין החונים כאן, מצפים לשעה היעודה. איש מהם לא ידע על מועד ההפלגה, שכן עדיין לא נראתה האניה באופן, והפרטים הוחזקו בסודיות חתומה. הים השתרע עצום וכחול במרחביו, והאנשים יכלו לסקור אותו במנוחת-נפש, כל עוד רבצו לאים ונחים בצל הגנים הירוקים, מוצנעים בסבך עציהם ומטפלים כל אחד בעניניו, בצרורו הדל, ובהרהורים הנושאים בחובם מראות של סיוט שילוום, מסתבר, כל ימי חייהם עלי אדמה. שכּן היו אלה פליטי מחנות, שרידים שרק בדרך-נס פסח עליהם הרוצח, ונבחרו לצאת לדרך האחת והיחידה שאין תמורה לה. רק ציבור דרוך מעין זה, הנושא את נפשו למולדת בתוקף צו גורלי, נוטל על עצמו את הסכנה כמישחק שיש לסיימו ויהיה מה.

רחשו להם החיים בינות לגזעי העצים כמה ימים ולילות תוך שקט ומשמעת אילמת, שאינה נטולת חירות ואחווה; הארוחות הוגשו במועדן, לתינוקות ולילדים סופקו מחסוריהם, ונשתלטה ההכרה כי ישנה יד מעודדת ומכוונת, המשליטה את מרותה בדאגה ובמסירות עדי השלימה את הפשר לחלום.

אותו בוקר חזרה חנה לאיטה ממקום הרחצה, רוחה טובה עליה, ותוך כדי הילוכה עדיין טיפלו זרועותיה הנאות בהתקנת תלתל סורר, שחזר ונשמט על ערפה מגודש שערותיה. זה כבר לא פקדה אותה מנוחת הנפש שדבקה בה במקום שקט זה, בחיק הטבע הנושם חמימות של קיץ, דממת מרחקים וצחצחו תרגיעים תכולים הרועפים מרגוע ושילומים. היא הרגיש כי אכן חוזרת היא לאיתנה, שהדיכדוך מפנה את מקומו לתשוקת החיים שהחלה תוססת בדמיה ובגופה המחלים, אם כי בשעות התבודדות טרם השתחררה לחלוטין מפרשת האימים שעברו עליה, וממראות הפלצות שחזו עיניה בשנות הטירוף.

הלכתה שקטה ורשותה, אחוזת רפיון של התפנקות, נתקלה שוב באותו גבר שחלף על פניה, וגבו הנטוי, גב חסון ורחב, הרעיד משום-מה את לבה והעלה בה במטושטש ריח של אימים ורצח, ריח של חרדת נפש בלתי פוסקת, שעה שנפשה נתלבטה כצפור פצועה ושבויה בתוך צריפי מחנה ההשמדה. משהו מוּכר עד לאימה נסתמן לעיניה בגופו של האיש ובתנועותיו, משהו שלשוא ביקשה לעקרו. יום אחד לפני-כן, שעה שנתקלה בו כאן בפעם הראשונה, הציץ בה כאשר שכבה לפוש בצל אחד העצים, ומבטיו (צריפי המחנה!…) פילחו את שלוותה והילכו עליה שוב נכאים. וכמו להכעיס, נמלך זה ובחר לו מקום על גבי הקרקע מול פניה ממש, כאומר לסכסך את עשתונותיה לגמרי. אפשר שהיא נראתה לו אשה חמודה שהעין מתרפקת עליה, ואפשר שהוא אמר להיווכח, אם אמנם נתקל בה באותם הצריפים, או שמא זהו רק אחד מאותם הרהורי הפחדים והנוחם הרודפים אחריו לענותו, לאחר שהשואה חלפה והניחה אותו בחיים. הוא סמך את ראשו בכף ידו בהשכיבו את גופו על צדוֹ, נתן בה עין ובחן אותה יפה; היה במבטו משום קריאה לקרב: “אדרבא! הגידי אם מכירה את אותי! איני אוהב את הספק המנקר במוחי!”…

חנה הרגישה בכך, נבוכה, ולבה דפק בה בדחיפות של עמידה על פשע. היא היסבה את עיניה ממנו שלא לראות את פרצופו, ודוקא על ידי כך ניתנה לה היכולת הצרופה להעלות בזכרונה תאור מצבים שחלפו על כל פרטיהם, והרי הופיע לפניה, פוסע שם במחנה לצדו של אלפרד גליק המתועב, סר למשמעתו ככלב, חש לעשות שפטים בצללי אדם, ובורר מהם לאונס ולרצח, על כל גילוייו השפלים ביותר…

אותן ההעויות, אותו הגב החסון, הראש הכבד היושב על גבי עורף קצר ומוצק, וארשת הפנים הקשוחה שאינה נטולה בכל-זאת פיקחות ובינה… אמנם, הוא גידל לו עתה שפם צהבהב ועבות, ואף טישטש את המספר שהוטבע בזרועו, אבל אותה בהרת קטנה וחלקה שהיתה על לחיו הימנית (שבהקה בפני עצמה גם לאחר גילוח) היא-היא שהעידה נגדו כמאה עדים. מציאותו של אדם זה נסכה חרדה גדולה בנפש. מיואשת היתה ואובדת עצות, שעה שפסקה כי הוא האיש ולא אחר. מכיון שכך ידעה כי אין היא בת-חורין לפטור את עצמה מאחריות, אלא שכה גדלה חרדתה מפניו הפעם, משל עדיין מקיים הוא עריצותו בידו, מסתולל בכלואים ומסוגל לטרוד אותה מן העולם; היא חשה עד מה שבויה היא ברשת כוחו והשפעתו של אופי מתועב ואמיץ (הצפור והחתול) שאינו חת מפני כל! היא פחדה להרים את עיניה והערימה לסקור אותו מן הצד בגנבה, כעושה זאת לתומה, חוששת לחשוף לפני מבטיו הבוחנים בחומרה יתירה את האמת המפרכסת בתוכה למראהו, את הזעקה המרה שהיא מחניקה בחובה.

אלא שאדם זה, גלאזר, היה כנראה למוד נסיון ובוחן לבבות. הוא קרא מעל פניה הנבוכים את ענות-נפשה, קלט את לבטי חרדתה, וגמר אומר לעקוף אותה, שלא להביאה לידי נסיון הטומן בהתפרצותו גזר-דין בשבילו, במחנה זה. ושעה שעדיין נתלבטה בהשפלת-עיניים קם חרש וחמק כצל בין העצים, תוך החלטה להזהר לנפשו מפני אשה זו אשר הכירה אותו ללא כל ספק.

 

ב    🔗

חנה הלכה בראש המשעול הכבוש באדמת הטרשים שבמעלה ההר. אחריה פסעו ונקשו בנעליהם הכבדות השלושה: צבי’קה, שהיה ידוע במחנה כבחור ארצישראלי, שנתפרסם כבקי בכל הפרשה של ההפלגות ואף נתלווה לכמה מהן; מאיר זילבר ומשה’קה וילנר, שנמנו עם מנהיגי המחנה והאחראים לו מטעם הרשות העברית הקובעת את גורלם, אותה רשות עברית שבכיוון הדברים היתה מעין מדינה בדרך. השלושה עלו עם חנה למקום מבודד, על מנת לשמוע מפיה את הפרטים ולערוך התיעצות כמוסה.

מהשגיעו למקום ישבו על גבי אחד הסלעים שנראה להם כעין מדרגה חצובה והביטו בשקט לעבר הים, שעל גבו הכחול נישאו סירות דייגים מסתייעות במפרשים מלבונים, שהרוח הנושבת בהם ניפחה אותם יפה והיטתה אותם קמעה על צדם. מעבר לגנים התפתל הכביש ההומה מכלי-רכב שהצבע הצבאי החום עדיין שולט בהם, ומעל להם נשקפה ביהירות טירת-אבן עתיקה וחסונה, מוקפת צריחונים בקרנותיה, טובעת בירק עצים ומטפסים, שהשתרגו סביב לה בתפרחת מרהיבת עין. קסם להם המראה, ורק לאחר דומיה של הסתכלות, פתח צבי’קה הראשון בשפת יידיש מגומגמת ומתובלת במלים עבריות:

• ובכן, חנה, דערצייל א' מעשה, האב נישט טעות. כלומר, את חנה פתחי בסיפורך, אבל חלילה לך מלטעות. הציץ בה בחיבה רבה, כיבד את חבריו בסיגריות ונתן לה שהות לרכז את הגיגיה ולהקנות לחבריה תמונה נאמנה וכנה. חנה חזרה ונטעה עצמה לשעה עגומה באוירת אותו עולם, שביקשה לטשטשו בזכרונה ולעקור את עצמה מסבך הזוועות לנצח, ושלצערה אנוסה היא עתה בהציק לה מצפונה, לא לעבור בשתיקה ולהביא את הפרשה לידי בירור שאין מנוס ממנו.

היא פתחה בתיאור האיש כפי שהכירה אותו, סחה עליו ועל תפקידו המזוהם שהיה לו במחנה שווארצדורף, בחסותו של אותו צורר אשר משום-מה היטה לו חסד. היא מסרה פרטים מזעזעים, אשר הרעישו את נפשה מחדש והעיבו פני שלושת הגברים אשר הקשיבו לה תוך דומיה כבדה. משסיימה את ספורה לעו דבריה בגרונה שנשתנק. היא כבשה את פניה בקרקע ולא הרימה אליהם את עיניה, בהתאמצה לשוא להצניע את הדמעות שנתקשרו בהן. צבי’קה טפח בשתי כפות ידיו על ברכיו ונאנק מתוך לב לחוץ השואף לרווחה:

• מנוול שכמותו!

הזעם נשקף מעיניו ואגרופיו נתקפצו.

 

ג    🔗

עוד בו בערב הודיעו לגלאזר כי הוא נתבע לדין בעוון רצח במחנה שווארצדורף, וכי לשוא ינסה להתחמק, שכן הושם עליו משמר חברים. גלאזר לא החוויר. הוא חש בכך עוד לפני שניגשו אליו וידע במה דברים אמורים. אמנם בחביון נפשו נרעש, ומשך רגעים ספורים לא הוציא הגה מפיו, שלא לגלות את מבוכתו (“כיצד קיבל את הידיעה?”…) ורק לאחר שתיקה של אדם השקוע בהגות כבדה ועצובה, אמר חרש:

• הרבה פורענויות נתרגשו עליו בחיי וכנראה שעלי לשתות גם כוס תרעלה זו עד תומה.

הוא אמר את דבריו במתינות, כמקבל עליו את הדין, כאדם שאינו חושש מפני עלילה, ואילו בחובו רתח ורגז על אותה נערה שגרמה לכך; הוא שטם אותה בכל מאודו וגמר בלבו לסתור את דבריה בעקשנות ובכשרון, הואיל וברור לו כי רק עדה אחת בלבד היא בכל המחנה הזה, ומלחמתו זאת היא האחרונה לחיים ולכלייה, שכן צבי’קה זה וחבריו אינם חומדים להם לצון, ואם תשכיל הבחורה (תיפח רוחה!) לשכנע אותם בצידקת דבריה – הריהו אבוד לחלוטין… כן, נערה זו, המאשימתו, אותה יש לשים ללעג ולקלס, לעשותה קלת-דעת שנטפלה לאדם חף מפשע, ואת דבריו עליו לכלכל בשום-שכל בזהירות רבה, שלא להיכשל ולא לפול לידיו של צבי’קה זה אשר לא יידע רחמים בדין. מתוך מבטי עיניו למד לדעת זאת, בחלפו על פניו ובסקרו אותו שעה קלה לפני כן.

הדבר נפל במחנה והופץ תוך שיחת לחשים. מבטים רבי-משמעות הופנו אליו כל אימת שהבריות נזדמנו במחיצתו, ולפתע נתברר לכל, כי אכן איש מוזר הוא גלאזר בהליכותיו, לא התיידד עם איש במחנה ולא חיפש לו קרבת ידיד או רע. אם כי התהלך חפשי לרוחו, ידוע ידע כי שומרים עקבותיו, והוא שם עצמו כאינו משגיח בהם כלל וכלל. מתוך רחשי התכונה סביבו הבין, כי אפשר והמשפט ייערך לאחר ארוחת-הערב, ולפיכך קבע לו שעה לשם התבודדות עם עצמו, שבה יכין את פרשת הסנגוריה. הוא ידע כי כעת שומרים עליו לא רק על היותו חשוד באותם המעשים, אלא שחוששים הם כי באם יעלה בידו להתחמק, יסכל את תכנית ההפלגה… מכיון שכך ודאי מעולה היא השמירה, קפדנית ביותר, ומוטב לא לשגות במחשבת בריחה שאין לה תקווה של ממש, וכשלונה עלול להפילו בפח לאלתר. מוטב איפוא שיישאר ויתאמץ להציל את נפשו בכל האמצעים שבידו, ובכל כוח התבונה שניחן בה, ושעמדה לו עד היום בעתות בצרה. בשעת אחת משיחותיו במחנה, שיחת שד יהיר, התפאר פעם גלאזר באימרה משולשת, שהגדירה את טיבו: “שלושה הרגלים נשתיירו בי עד היום: כשאני מעביר מסרק על מחצית קרחתי הריני עוצם עיני, משל עדיין בלוריתי עבותה ושערותי ניתלשות תוך כאב; זבוב הנטפל אלי לטרדני לפני שינה שלאחר צהרים, הריני תופשו, עוקר לו כנף אחת ומניחו לנפשו; אדם הניצב לי למכשול על דרכי – הריני מסלקו וחסל!”… אכן, בכוח תכונותיו אלו הציל את נפשו ודרך על גוויות קרבנותיו באכזריות ובקשיחות-לב, בשעשעו את נפשו ברגעי נוחם ספורים באשלייה, כי בעתיד יתחיל את חייו מחדש וימצא לו דרך לכפר על חטאיו.

עם דמדומים נתרחק לפאת הגן, מבודד וחפשי משאונם ולהגם של המעפילים, השעין את גבו לעץ ובשקעו בהרהוריו החל אורג את מסכת הסנגוריה שלו, בצרפו את נימוקיו, את טענותיו, את בדיותיו; הוא בנה לעצמו היכל רב-תפארת של העמדת-פנים ושקט רוחני הדרושים לו לשם הצלחה, להצלת נפשו. שעה ארוכה שקוע היה בטווית מסכת זו, חישב כל פרט ופרט, עמל להרחיק סתירות העלולות להכשילו, ובהגיעו לניסוח הדברים האחרונים, שעליו לומר לפני סיימו את נאומו בפני בית-הדין, נתרעד לפתע כגנב הנתפש בכף, בגשת אליו אחד החברים מתוך האפלולית:

• גלאזר, את מתבקש לבית-דין של חברים!

 

ד    🔗

המשפט נערך בכניסה לבקעה צרה בין שני גני פרי. שני טורי ארגזים הפוכים, שכוסו במשהו הדומה לצבע ירוק, ספק אריג קרוע, ספק נייר ירקרק, היוו את שולחן בית-הדין. על גבי הספסל ישבו השלושה: צבי’קה וחבריו. מימין הקצו מקום לנאשם, ומשמאל – למאשימה. קהל המעפילים רגש ורחש לרגליהם, תוך המייה ותנועה של עדת נמלים שאבן הוטלה בה. ענפי העצים הסמוכים רטטו קמעה למשב הרוח, ירקותם מוארת פה ושם באורו של לוקס מתנשף, העוטר את המקום בהילה של אור, כשמסביב לה מתעבה האפלה, עוטה אימה ומשחירה ביותר. צבי’קה לחש משהו על אזנו של וילנר אשר קם והכריז:

• גלאזר! מאשימים אותך במעשי רצח ובגידה בחבריך היהודים במחנה שווארצדורף! המודה אתה באשמתך?

דומה, כי בתוך הדממה הדחוסה שנשתלטה עד לאימה רחפו נשמות רפאים. הכל תלו עיניהם בגלאזר שסמך את ידיו על קרש העשוי מעין דוכן. הוא הניע תחילה ראשו בשלילה, לכאן ולכאן, כופר באשמה, והשיב בשקט:

• לא, איני מודה.

דומית מות. שיעול חנוק ושוב דממה, שהאימה נובטת בה ולובשת צורה של ממש. קולו של וילנר הולם בה בחיתוך-דבור כבד ורב משמעות:

• רשות הדבור למאשימה חנה שטיין.

רחש-לחש, ניע ענפים כסופים. האור מתנשף, מכחיל ומלבין חליפות, מוקף סחרחורת פרפרי ליל שעטו עליו. פני חנה, הקמה לדבר, מחווירים ומתמזגים עם לובן השמלה, ורק עיניה מבריקות, וגודש שערותיה השחורות עוטר את ראשה ומבליט את קלסתרה העדין. אם כי מוכנה

היא, דבריה אינם בדויים ושלובים יפה-יפה במסכת הזכרונות האיומים, לובשת אותה לפתע חרדת הדממה הגדולה, המעיקה על הגותה; לשונה דומה, דבקה לחיכה וקשה עליה הדיבור. עומדת היא כנציב מלח, עיני כל מוּפנות אליה במתיחות וצפיה, והיא – אף הגה אינה מוציאה מפיה. פני השופטים המרוכזים ומוסבים אליה, פושטים את הארשת הקשוחה הנסוכה עליהם מבראשית הישיבה, וילנר מבקש לרכך את קולו ולהפיח בה בטחון:

• ספרי לנו כל מה שידוע לך. חזרי על מה שסיפרת לנו.

חנה מפנה את ראשה לעבר הנאשם. אין היא רואה את עיניו, שכּן מרוחק הוא במקצת ואורו של הלוקס הבהיר, העשוי להאיר יפה קלסתרו של אדם מקרוב, נוסך עליו מעין אור כחול ומתעה, אור מרכך ומסלף; לא כך הופיע שם במחנה, שעה שהיה צועד לצדו של הגרמני האיום, להלביש צורה לזממיו, מסתולל, מענה, ממית וטורד מן החיים באמצעים שאין לספרם כמו… כאן הריהו עומד לפניה אנושי מאד, אדיב ושקט, מטה ראשו בהכנעה, בהקשבה, ומבקש ליצור את הרושם של אדם חף מפשע. ומרגישה היא, כי כבד הנטל מלהרימו. עליה לחשוף בפני השופטים את כל תועבותיו; עליה להציגו ככלי מלא רצח; עליה לדכאו; עליה לנקום בו את נקמת כל המעונים, נקמת כל העלובים שניספו בעטיו, והיא אינה אלא אשה ענוגה ורפה, שרק לפני זמן מועט החלה לחזור לאיתנה… מראות נגישה והשמדה חולפים לפניה במהירות מסחררת, ואף כי רואה היא יפה-יפה את כל הפרטים בהם מופיע ופועל הנאשם, בדיבור ובמעשה, בצריפים, במשרד, בחדרי חדרים, ליד תאיי החנק והמשרפות, למרות כל זאת אין בכוחה לצרף עתה את המראות לפרשה ברורה של תאור, וחשה היא כי הדבר הוא למעלה מכוחה. שאט-נפשה שנצטבר בה לגבי אדם זה פרץ מתוכה והתבטא לפתע בצריחה אחת נואשת ונוקבת:

• רוצח…

ומיד לאחר זעקה זו שהיא מטיחה בפני האדם הנאשם, בה היא מביעה את עוצם תיעובה, הרי היא מתמוטטת, גווה הדק והענוג מוסט הצדה כנעקר מן הקרקע, ותוך כדי צניחה ראשה נחבט בכתף אחד אנשים החש לתמוך בה. לאחר שהשיבו את רוחה פרצה בהתיפחות מרה שהרטיטה את כתפיה. משפצרו בה חבריה לשלוט ברוחה, התעודדה קמעה והשלווה שלאחר סופה חזרה אליה. היא נענתה לשופטים, מחתה את הדמעות מעיניה, ומה שנבצר ממנה קודם לכן מצא את ביטויו הנכון. היא החלה סחה ומספרת את אשר ידעה, את אשר ראתה משך שנה באותו מחנה מפורסם לאימה. היא תארה בפשטות נוקבת ומזעזעת את התנאים המחפירים, וכל אותם המעשים האיומים אשר להם נתפש האדם העומד מולה, והוקיעה את קלונו על שמשו כלי-שרת בידי הרוצחים. היא צירפה חוליה לחוליה עד שיצרה שרשרת אימים, שרשרת פשעים שרק בדור אומלל ומקולל זה שיחת בו ילוד-אשה את רוחו, בלא קורטוב של רחמים, תוך התכחשות לצלם האדם באשר הוא אדם.

עוד היא מפליגה בתוך שטף סיפורה, נדחפת מענין למשנהו, כחסה לאבד משהו שיש בו מהבהרת הענין, ולפתע ירדה עליה ליאות אדישה. היא הפסיקה דבריה, ובפנותה לשופטים היה קלסתר פניה מעונה וחיור. קלסתר שלא הפיק כל טינה, כי אם קהות של חושים, ובהיותה נתונה במצב של אפיסת כוחות, סיימה בהפטירה חרש בשפתים חרוכות:

• די… מה בצע בכל הסיפורים האלה והמתים לא יקומו מקברותיהם. ובכלל – –

---

לא יספה לדבר וצנחה על קצה הספסל. “בכלל” זה היה רב משמעות ומזעזע; בתוכו נתקפלה ענות נפשה של אשה פצועה ברוחה, אשר חזתה מוראות שאין ניב להם, אין גמול ואין פשר… כל הטינה העצומה שנצטברה בלבה קודם לכן לגבי אדם זה, נתנדפה לפתע, ואחת הוא לה אם יאשימו אותו או ינחוהו לנפשו… כי לפתע-פתאום הוצאה האשה מתוך מסלולה שבו החלה להתנהל, כשתקווה חמה מפעמת את לבה, כי כל מה שהיה יישאר נחלת העבר העגום בלבד; מראהו של האיש עורר בה פלצות מחדש, והתרגשותה לפני הברור, סיפוריה שהעלו בה מחדש את האימים הבלתי נשכחים, כל אלה נסכו בה רוח עיועים, הרעיפו לנפשה מרה-שחורה שראשיתה נעוצה באותה אדישות, הנוטלת מאת האדם את הטעם לחיים, את הרצון ללחום כלפי העוול; זוהי האדישות שלאחר אסון המתרגש על אדם, הנוטעת בו שממון נבוב, המצעידו לעתים לתוך החדלון… מה היה מצב נפשה של חנה שעה שסיימה את דבריה, וחברותיה תמכו בה ברוב רחמים להוליכה משם, ולתת מרגוע לרוחה הנסערת.

והיתה שוב דממה גדולה וכבדה שעה שעיני הכל ליוו את ההולכת; ובאותה דממה שקע גם הנאשם אשר הביט כתוהה אחרי דמותה הלבנה, ההולכת ונמוגה עדי היבלעה בחשכה. הוא נעץ את עיניו באפלה עד שנעלמה לגמרי, וקולו של וילנר נפל עליו כהולם פטישים:

• רשות הדבור לנאשם!

וגם גלאזר החשה לראשונה. אלא שזאת לא היתה שתיקה מחמת מבוכה. הוא הכשיר את עצמו לקראת המערכה הכבדה הזאת שאין לפטור אותה בגמגומי מלים. ואם כי שקד על כך עוד קודם לכן, בהכינו את עצמו יפה, ובחשבו את כל הפרטים, לפת עתה את ראשו בכפות ידיו, ונאם לעצמו נאום קצר ומחשל, נאום בלא מלים, אשר בוחני הלבבות באדם, הפיקחים שבהם, שניחנו באפס קצהו של החוש הששי העתיד לבוא, היו מתפלצים מחרדה, אילו יכלו לפענחו ולקרוא אותו כמו מלוח לבו של אדם פושע ומתעתע, המפליא להוליך שולל את שופטיו: “יורק אני בפרצופכם, עלובים שכמותכם! אכן, רצחתי ולא פסחתי אף על פשע אחד מכל אלה שזו מנתה בפניכם!… אבל לא אודה! לא אכנע! ראשית מפני שעדה אחת היא, ושנית, מפני שמבקש אני לחיות בדיוק כמוכם!… עשיתי כל אותם המעשים כדי שנפשי תהא לי לשלל, ועתיד אני לעשות הכל שלא ליפול בידיכם. בן-אדם! התאושש! אל תירא ואל תיחת! פתח במלחמתך ואל תיסוג עד אשר תפצפץ את טענותיה של אותה אשה טפשה ועלובה. ואת כפיך הסר מעל פרצופך, שלא ידמו הסכלים הללו כי מתבייש אתה, חלילה, כי נבוך אתה; שא ראשך, אל תתרגש, דבר לענין וטול את גורלך בידיך. ירק בפרצופיהם של אלה כי נעלה ופיקח אתה מכל הפסולת הזאת!”

קולו של וילנר עקרו מתוך הקדמה זו שערך לעצמו:

• הנאשם! בבקשה להתחיל!

והנאשם פתח. בשקט, בנחת, דבר דבור על אופניו. כל מלה במקומה. כל משפט, נדבך על גבי נדבך. בפלד ובמשקולת, עדי הקימו את הכיל הגנתו. הוא כפר בכל פרשת האשמה, וטען שלא זו בלבד שפגש כאן בחנה שטיין בפעם הראשונה בחייו, אלא שבכלל לא היה באותו מחנה. שאין הוא יודע אפילו היכן מקומו, שנפל בשבי הגרמני כחייל סובייטי, שכל ימיו התחנך על הספרות הרוסית בלבד, ולראיה הריהו מוכן לקרוא להם פרקים שלמים בעל-פה מיבגני אוניגין לפושקין, משירי לרמונטיב, או גם משיריהם של בלוק ופסטרנאק, שטוּת גדולה היא לייחס לו ידיעה בלשון פולין, כי כפי שציינה המאשימה, שמימיו לא היה בפולין, אינו יודע את שפתה פרט לאי-אלה גמגומי לשון בנוסח העוגבים שקלטו אזניו במחנה; ושאין זאת כי אם דמיונה החולני של האשה, שנרעש מאימים, המציא כל זאת, ואין פלא בכך, שכן סבלה רבות והותעתה על ידי דמוי מסולף לראות בו אחד מפושעי המלחמה. הוא מוכן לספר את כל פרשת חייו, החל מן היום שגויס לצבא הסובייטי במוסקבה (מעודו לא ביקר בה) ועד ליום הארור, בו נפל בשבי, ועל הענויים שנפלו בחלקו עד שזכה להצטרף לאלה הנושאים את נפשם ציונה.

הוא סח בשקט. לא רגז ולא צעק. הסביר בנחת והשיב יפה על השאלות שנשאל. בהתנהגותו השקולה הוכיח כי אדם נבון הוא, משכיל למדי, ובמידה מסוימת תמים ומתון (“הה, טפשים שכמותכם!”). לבסוף סיים בהשוואה שאף היא היתה מחושבת יפה-יפה להאדרת הרושם:

• ודאי ידוע להם, רבותי, כי החסידות שעה שהן מתאספות בארצות החמות לתקופת האביב כדי לשוב למולדתן, מתכנסות לפני התחלת המעוף הממושך, בלב שדה, מוציאות למרכז אחדות מאחיותיהן ומתנפלות עליהן בחרי-אף, עדי עשותן בהן כָּלה. עד היום טרם ירדו אנשי המדע העוסקים בכך לחקר החידה הזאת. יש אומרים שמשמידות הן את החלשות שאין בכוחן לעבור דרך ארוכה ומייגעת, ויש אומרים כי עושות שפטים הן בפושעות, ויש אומרים שזהו מעין יצר הקרבה הדורש את סיפוקו. אף אנו, רבותי, משולים כאן לעדת חסידות העומדת לחזור למולדתה, ואסיפה זו עושה עלי רושם של עדה המחפשת לה את הקרבן… אם מוצאים אתם שכשר אני לתכלית זו (“תפח רוחכם!”…) בבקשה, הריני מוכן לקיים חפצכם בגופי ועשו בי כטוב בעיניכם!…

דממת הקשבה. האיש דיבר בשכל, בתבונה, בלא התרגשות יתירה ועשה לעתים רושם של אדם חף מפשע… היתה זו הרגשה מעורבת, שאפפה את קהל השומעים על השופטים גם יחד, שכן נטו להאמין גם לדברי חנה שכנוּתם בקעה מתוך לב מורתח. לאחר התיעצות קצרה חזרו השופטים. וילנר קם והכריז:

• על פי שנים עדים יקום דבר. הנאשם! חשוד אתה בהחלט, אך נהנה מן הספק והנך חפשי!

מתוך קהל המקשיבים עלתה המייה גועשת, שגם ריגון בה; האנשים היו מסוכסכים בדעתם. נתגלעו וכוחים בעניני חוק ומשפט בימים כתיקונם ובימים של שעת חירום. גלאזר נשם רוח לרווחה. מאמציו עלו יפה. הוא החניק בחובו את חדוותו שלא תפרוץ חוצה. פניו לבשו למראית-עין הבעה של אדם מעונה, אשר נחקר לשוא ואינו רואה בזכויו מעשה שיש לשמוח עליו, שכן הרי הטיחה בפניו אותה אשה צרור של מעשי תיעוב, שאפילו בדויים המה, יש בכוחם להניס כל חיוך, ולהדביר בבני-אדם מרה-שחורה. הוא שם, איפוא, את עצמו שפל-ברך לאחר שעלה בידו להפיג את אשמתה, ובעוד הקהל נותן בו עינים בוחנות, הרכין את ראשו בלכתו, השפיל את מבטיו ופרש מהם כעצוב ומסוכר ביותר (“הה, טפשים שכמותכם!”) עד שנבלע באפלת הגן הסמוך, ורק שם בחשכה הצטהל בלא קול, פניו נתעוו מחיוך שטני, ואת כפיות ידיו חיכך זו בזו מתוך הנאה חושנית של שמחה לאיד. ולא ידע כי שעה שחלף בין הבריות, ומבטיהם נחו, בהתרחקו, על גבו הרחב והחסון, הראש הכבד הדבוק לעורף הקצר והמוצק בכעין טמטום, נסתכסכה דעתם שוב, ומבלי דעת על מה ולמה נתפשו להרגשה, כי אין האיש זר ונקי-כפים, ושאצור בו משהו מן האפל השוכן באדם, משהו הרובץ כחיה במארב, ושאיזו תחושה בלתי נעימה מתלוית להוויתו, וחושפת מבעד לסמוי את דמותו החשוכה דוקא מצד גבו…

 

ה    🔗

הוא עוד לא עקר מתוך עדת האנשים הנושאים את נפשם לגאולה. הוא נשאר בתוכם, חוסה בצל זכויו המפוקפק, אלא שאיש לא דיבר אתו מטוב ועד רע. הוא התהלך במחנה חפשי בגופו וכבול ברוחו. היחס אליו היה כאל אדם שאין לכבדו ויש לחשדו. אמנם לא הציקו לו, לא הצרו את צעדיו, מזונותיו ניתנו לו, וזכותו להיות בין המפליגים לא נתקפחה. משהגיעה השעה, בדממת לילה אפל, פסע יחד עם האחרים על גבי קרשי רציף הדייגים הקטן, ונכנס לתוך הסירה שהשיטה אותו לספינה שהתנועעה קמעה כחיה משונה וכבדה, שקועה עד טבורה במים שחורים, שכעין זפת מותכה ומבריקה להם. בשקט עלו המעפילים, בסדר ובמשטר, הנה לא נשמע, פנס לא דלק, סיגריה לא היבהבה, ורק ידים אמיצות הן שתמכו בגופות הרוחשים, הניגפים זה בזה, וכיוונום לתוך בטן הספינה, לדרגשים ולכל מקום כדי לפנות דרך לבאים. משניתן האות נתרעשה הספינה לפתע. קרביה הרעועים גנחו, וקול המהום עמום בקע ועלה מתוך המכונות. בכבדות זעה הספינה והפליגה לדרכה.

רק עם עלות השחר, ושמשו של יום בהיר בקע בעתרת גוונים, הציף את הים בנגוהותיו, ותכלת שמים מקומרים מלאו זיו ואור, רק אז למדו המעפילים לדעת מה דל ועלוב ומסואב הוא כלי-השיט הנושא אותם בחובו… אלא שמסביב נתגעשה חדוות עולים שזרקו מאחרי גוום את עברם המדכא, וכל פנים קרנו והביעו רינת נפש חתומה באלם, שאין ניב לה; נערים ונערות שופעי בריאות הגוף וחן עלומים קידשו את עצמם לקראת פלא הפדות וּמירמז החיים החדשים, לקראת החוף הנכסף שאליו הם חותרים מאז קורא להם דרור ממחנות המות והכלייה. והיתה רוח ההתקדשות נחה על פני כל איש ואשה, ורוח הטהרה נאצלת על העדה הקטנה ומשרה אוירה של נכונות ואהבה. רק לאחר שהספינה יצאה ללב ים, פצח הנוער בזמר עברי נרגש. מין לחן לבבי, שהמיית חסידים מבית-אבא בוקעת ממנו בהתחטאות, והאוצרת בצליליה משהו מסוד יצר הקיום הישראלי.

גלאזר היה אדם היחידי שישב בפינה מכורבל במעילו, פניו מכורכמים ודאגה כבדה נסוכה עליהם. לראשונה היו אלה דברים קטנים שהחלו מעכירים את רוחו ומציקים לו, משהרגיש כי אינו אהוד על הקהל וכזר הוא ביניהם. ולא שיחסם הוא הציק לו, בז היה לכל ציבור (אלפים נרצחו לנגד עיניו), אלא שהוא נתפש לקנאה, למראה השמחה שאפפה את נפשם; קינא באותה טהרה בה הללו מקדשים את עצמם לקראת הגאולה, בשלמות הזאת, העילאית, ובנכונות לקראת התמורה הגדולה שהם זכאים לה!… הוא קינא בהם ושטם אותם, אלא שלא הקנאה בלבד ולא השנאה הן שהעכירו את רוחו. אלה היו רק סימנים ראשונים, המבשרים את הרעה ההורסת לכלותו. משהו נתערער בקרבו פנימה לאחר ההתנגשות באותה אשה, בבקשו לשים אותה קבל-עם שוגה בדמיונות, שכן החלה להציק לו הכרתו כי אין לו חלק ונחלה בתוכם, וקול פנימי חרג ולחש לו בעקשנות גוברת כי למרות שהציל את גופו מהשמדה, הרי נפשו מזוהמת היא, מסואבת, משרק אדם נאלח מסוגל היה לשקוע כמוהו בשפל המעשים, וכל אותו ענין של כינון חייו מחדש, וכיפור עוונותיו, אינם אלא דברי אשליה שדופים שאין להם שחר. שורש הרע היה נעוץ בבטחונו שנתמוטט עליו לפתע. משול לאדם הרץ לקראת מטרה נכספת, מתגבר על מעצורים וסכנות לאין ספור, ואילו משהוא זוכה להגיע למטרה, הריהו כושל אין-אונים ונופח את רוחו…

הכל נראה לו לפתע תפל ואפל, חסר-ערך, ותוהה היה על עצמו כיצד עמדו לו כוחותיו ותככיו כדי להלחם על נפשו. קשה היה לו מלכתחילה להסביר לעצמו את פשר התמורה שחלה בו, וכיצד לא דיבר ולא החריש בתקיפות המיוחדת לו, אותו קול הרסני שלחש לו, כי איבד את עולמו בחייו, ושאין הוא רשאי לקיים את גופו עלי אדמה… אכן, לשוא הישלה את נפשו כי עברו יהא קבור בנשיית הזוועות. התכחשות זו לעצמו, בנגוד לטיבו, נתעצמה בו דוקא לאחר שעדותה של חנה בלבד לא עמדה לה כדי להכריעו. חייו נעשו עליו לטורח, נבובים מאפס מטרה. הכל נראה לו הרוס ופרוץ. הוא ידע כי כל אותם הספיקות הקטנים שניעורו בו, יתאחדו בלא ספק לודאות אחת מכרסמת שלא יוכל לעמוד בפניה, שתרדוף אחריו כל ימיו. לפיכך ישב ישיבה עלובה בירכתי הספינה ויודע למגינת לבו כי פשוע פשע, כיהודי, כאדם, ושאין לו כל תקנה…

וכך בשבתו מדוכדכך ומר-נפש נתקלו עיניו בחנה שעלתה על הסיפון לשאוף אויר צח. כנראה נרגעה קמעה לאחר אותו ערב, בו כרעה והתמוטטה מעוצר יגון ודאבה. המעפילים התייחסו אליה בחיבה רבה, וניכר היה שהם מחייכים אליה כמבקשים לעודד ואתה ולומר לה: מאמינים אנו לך, אחותנו, מאמינים! חיוורת היתה וענוגה, המיספר מכחיל על זרועה, הרוח משחק בתלתליה, ובחור גבוה בעל סבר-פנים נאה מושיט לה ידו כדי להעבירה בין המעפילים הצפופים ולתת לה מקום לסמוך את גופה ליד המעקה. והיה הבחור מוליך אותה ומפלס לה מעבר, שואל לשלומה, מבדח אותה ומעלה חיוך קל על קלסתרה העצוב, עד שמבטיה נחו לפתע עליו, היושב מקופל כעוּבּר של פחדים, ופניה קדרו למראהו; הרתיעה את גופה לפתע כדי פסיעה אחורנית, משל נחרדה כתינוקת מאימתו של אדם גס העלול לחבול בה…

גלאזר נרעד. מבטיה ניחתו בו הפעם כשני שפודים מלובנים. לא היה בו כלל וכלל מן הבטחון והאומץ ללא רתיעה, אשר הדריכו בעבר את מעשיו הדורסניים. היה לו מראה של אדם שלקה במחלה ממארת העושה בו שמות. למרבה הפליאה שוב לא רחש כל טינה לאשה זו: להיפך, רחמיו נכמרו עליה (על עצמו…), דוק של דמעות נתקשר בעיניו ואלמלא בוש היה, אפשר והיה כורע לפניה, תופש בכף ידה הענוגה, נותן בה מבטים גלויים, במעונה הקדושה, ולוחש לה בפשטות ובכנות שאין להרהר אחריה: אשמתי, בתי…

אלה שהיא נרתעה מפניו כמו מפני טמא. גלאזר כבש ראשו בקרקע והליט את פניו בכפו, שכן חש היה כי הדמעות מציפות את עיניו, תופעה משונה זו שטעמה נשתכח ממנו מכבר. זה היה סימן רע. ידו ידע כי נשבר, כי אין הוא יכול להמשיך, וכשם שקודם חישל את עצמו וחיסן את רוחו במעשי אכזריות, ולא נרתע מפני דבר, כן לא יוסיף לכזב לעצמו, לא יוכל, לאחר שמצפונו נתעורר להדריך את שלוותו ולתבוע ממנו פשר מעלליו בתקופת עברו המתועב.

 

ו    🔗

מזג-האויר היה בהיר, חגיגי, המים הוריקו פה ושם כעין הקרח והכחילו בריצודים מתנוצצים ובכירבול גלים מתרפקים ונמוגים. עננות צחורות נשאו מתחת לתכלת הנטויה מאופק לאופק, והמעפילים החלו בהכנותיהם לקראת האפשרות לעגון אישם בחוף המולדת. בגופם התרוננה התלהבות מהולה בחרדה. כל אחד ארז את חפציו המעטים שהיו כדי משא גב בלבד, וכל אחד ידע כיצד והיכן עליו להיות בבוא השעה.

אלא שהעין הפקוחה להרע לא נגרעה גם מספינה זו. לראשונה הופיע אותו אוירון המתנוצץ כעין הכסף לנוגה השמש, הנמיך אלכסונית וחג ביעף מעל לספינה. עט עליה כעיט על טרפו בחוגו סביב לה, לבחון טיבה, שעה שתשע מאות נפש עצרו נשימתם בבטן הספינה, ושהות-מה לאחר העילמו, הופיעו שתי אניות משחית אפורות, חורשות את המים בזעף, קריבות ובאות מכאן ומכאן, נושאות בחובן צר מלכות הרשעה, חותרות ומצפות לשעת הכושר.

ואז הותר למעפילים לעלות על הספון, להחל. מצפיפותם שהתישה את כוחם. הנלהבים תבעו התנגדות בכוח, להוקיע את נבלותו של העושק שרידי עם דל, החמסן השולט עדיין על מים רבים האומר להכרית תקוותם של בנים נידחים. לעומתם טענו המתונים כי יהא זה קרב חסר-תקוה שינחיל להם בסופו של דבר מפח-נפש, שכן יהרסו אליהם הללו בעוזם ובמשטמתם היונקת מתככיו של אדם גס ושפל, ואף כי ידעו האנשים סופו של דבר החלו בתכונה קדחתנית, אספו כלים מכל הבא ליד, מוכנים לקדם בהם את מלחי הצי הבריטי המפואר, המצוידים בכלי-נשק ממיטב החרושת.

אלא שעדיין עושה היתה הספינה במים שמחוץ לתחומי שליטתם של נושאי צו המשטמה, ומבצעי החוק, האכזריים ביותר, הצבועים, המחפשים להם אמתלה כדי להצדיק את הפשע. והיו אניות המלכות מלוות את הספינה, נושמות ממשות של פלדה קרה ועויינת, וממתינות למוד בו תעבור אותו קו אסור. ואנשי הספינה היו ממשיכים תוך-כדי-כך בהכנותיהם, וקולו של המשדר שלהם, אשר הופעל לפתע והרעים בקול צלול, החל מספר את הפרשה, לאחים שבמולדת, המאזינים להם ברטט. והיה המשדר חוזר וסח את הפרשה גם בלשון הגויים, להבהיר את הדברים, להסביר ולהוקיע את ההתנכלות הממיטה קלון על עושיה.

רק אחד היה בין הגברים אשר לא נתבקש להושיט את עזרתו. היה זה גלאזר שהיה חשוד לאחר אותו משפט, וכעת הרגיש כי הוא גם מוחרם, מנודה… הוויתו אינה מתמזגת עם רצונם ומאווייהם של אלה, כי שונה הוא מכולם, כי דבק בו הפשע המכתים אותו. עצם הדבר שלא הוכנס בסד האנשים וסולק ככלי אין-חפץ בו, העמידו על מצבו העלוב. שוב נראה לו הכל תפל, חסר-ערך ונבוב עד לשממון. רוחו נעכרה עליו ובלב כבד היה מרחיק עצמו לקרן-זוית, מדוכא וחש באפסותו.

אותו לילה כבר לא הצניעו המעפילים את עצמם, ורובם נצטופפו על הסיפון, להיות בצותא, כמו בליל התקדש חג. שכן מחר יהיה האות, אם יעלה בידם לפרוץ את דרכם אל חוף המולדת. והיו מצטופפים בחדווה ובאחווה גדולה, מתרפקים איש על רעהו ומפעימים את הלב הנכסף בניחושים, ברמזים, בחישוף מאוויי גאולה וברצון הלוהט המאחד את הכל כשלהבת בוערת. מזמן לזמן נתפשו קבוצות האנשים על ידי אלומות האור שבקעו מהמשחתות, כאומרות לערטל אותם ולהזכיר להם כי שומרות הן על הספינה לבל תימלט, ואילוהעולים, השקועים בחלומות שבהקיץ, לא השגיחו בכך, משל משעשעים הללו את עצמם בלבב ימים. ומשפתח ילד בשיר עברי, עמדו הכל להאדירו בלהט, ברגש, והילכו צליליו את בשורת החיים על פני שטח המים השחורים, מתחת לרקיעים המשובצים כוכבי נצח מרשיפים, והכו בתמהון את לבב המלחים הנכרים באניות הקרב, שעמדו תוהים ומקשיבים, והיתה זו שירה אדירה, שירת אנשים שנתנסו בגופם ביסורים ובאימים, ומזככים את נפשם על סף הגאולה.

אותה שעה עמד גלאזר מובדל ומופרש מן הצבור, גחון על גבי המעקה, נפשו מרה עליו, ועיניו שקועות בזרמי המים המתדפקים אל דפנות הספינה, נחבטים בזעף ומשיירים אחריהם צחור הקצף הנמזג. שעה שקץ גלאזר בחייו ונתחוור לו כי אין לו חלק בתוך העדה הזאת, נתברר לו כי חזק ואיתן היה ברוחו כל עוד שקע בפשעיו, ואילו רפה-רוח הוא עתה, בידעו כי את קולו ההורס אותו מבפנים לא יוכל להוליך שולל. באה עליו כחתף השעה הגורלית שאין האדם יכול להמלט מעצמו. ומשנתגברה שירתם המלוכדת של הגאולים, עמד לו כפוף ונדכא, דומה מסיים את חשבונו עם העולם שבזוהמתו טבל. עיניו נצמדו לחשרת המים האפלים המלחכים את הספינה בלשונות שלוחות מן התהום, ושעה שנטתה הספינה קמעה על צדה, נראו לו המים לפתע כה קרובים ומפתים בממשותם, נושאים בחוּבּם את הפתרון שאין לו מיפלט ממנו, הפשר שיש בכוחו לגאול ולכפר גם יחד…

בתוך האפלה השולטת מסביב, שעה שהעדה היתה שקועה בשירת הפדות והתשוקה לחיים חדשים, לא הרגיש איש בכך, בחמוק גלאזר כצל עובר, ובהטילו את גופו מעבר למעקה. המערבולת הקטנה שנתהוותה טושטשה עד מהרה, ואורות הזרקורים שנחו על ריצודי המים חשפו רק גלים מכורבלים ומצחירים, והאיש שהוציא את פסק הדין על עצמו היה כלא היה.