מרייסה מחזיקה את יד רובשוב ואומרת לו: – ידך יכולה לחמם את ידי, וידי יכולה לחמם את ידו של זוזיק, וידו של זוזיק יכולה לחמם את ידה של הבובה.

– נו ואת ידי, יד מי יכולה לחמם אותה? – שואל רובשוב –

– את ידך – חוזרת היא וחושבת אי אילו רגעים – תחמם ידו של אלוהים.

השיר צריך להיות כעלה נושר מתוח על דם גידיו הירוקים ענוגים. –

פנַי אני – יער בלילה קרוע ברקים וזוהרי רקיעים המחייכים וגוחנים עליהם. אי שם נישאת ציפור נעלמה –

– פני מירה ערבה פרושה מוריקה לנוכח שחרים שעטרוה בקשת.

במכתבו הלפני־אחרון שקיבלתי כמה חודשים אחרי כן, כתב בני מהקסטל: “העבודה קשה ומעייפת, הליל קר. והאוכל לא מספיק.”

קול קריאה אחד ויחיד כי אף פעם לא התאונן הבן! ואם גם אזכה וימי ילכו ויגעו, ילכו וילבשו את הלילה הזה, את כל לילותיו האילמים השלופים של בני – עד היותם גוף מגופם עצם מעצמותם – הרי אדע כי גם אז יישארו בשלטון הבן, הם הקוֹר שלהם העייפות והרעב כל כולם בממלכת הבן, יכופר לי על החטא על העוון של ימַי המתמשכים סגורים בידיעתו הצוננת שהוליכה אותו ל־3 למאי ומתהלכים עלי אדמות בלעדי הבן, – הם בידיעתו אין מנוס אהיה נא אבק מעקבות רגליו של בני הצח.

אמא של זוזיק

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 6

דף של בת־מרים

בני זוזיק – נחום הזז נולד בפריס בנר השלישי לחנוכה 1928/XII/9. בהיותו בן 8 חדשים עלינו ארצה. בן חמש נכנס לבית החנוך לילדי העובדים בתל-אביב. מכתה ז' עבר ללמוד בגמנסיה “הרצליה”. ב-1946 גמר את הגמנסיה ומיד יצא אל הפלמ"ח, מכאן ואילך יספרו על בני חבריו שחיו ונלחמו על ידו, ואת כל אשר לא ידעו הם לספר, הרי זה נכתב על ידי השרף שבידו הפקדו התם והגדלות של רוח האדם.

במכתבו לפני האחרון שקבלתי כמה חדשים אחרי כן כתב בני מהקסטל:

“העבודה קשה ומעיפת, הליל קר. והאוכל לא מספיק.”

קול־קריאה אחד ויחיד כי אף פעם לא התאונן הבן! ואם גם אזכה לימי ילכו ויגעו, ילכו וילבישו את הליל הזה, את כל לילותיו האלמים השלופים של בני – עד היותם גוף מגופם עצם מעצמותם - הרי גם אז ישארו ואדע כי בשלטונו של הבן הם הקר שלהם העיפות והרעב, כל כלם בממלכת הבן, יכופר לי על החטא על העון בידיעתו שצוננת שהוליכה אותו ל 3 למאי ומתהלכים עלי אדמות בלעדי הבן, -

אהיה נא אבק מעקבות רגליו של בני הצח.

שיר זה נכתב בחדשי “החרם” שהוטל על בני ועל חבריו ה“===”¹ על ידי אנשים צרי רגש ומטומטמי־מחשבה. והוא ברור ובהיר בכל גדלותו עמד ושתק, עמד וחייך מנענע בראשו ומלחש: “בריות עלובות” “בני־אדם קטנים”.

לו לחיוכו ולשתיקתו מקריאה אני שיר זה.

אמא של זוזיק

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 7

בת־מרים

דברים במסיבה:

דברי פרידה נאמרים כמו תוך שיכרון או כמו מחלום ואילו דברי פגישה נשארים מחלחלים כים בצדף. דורות קדומים מול צבאות מראות וקולות והתרחשויות הפציעו וירשו בשמות בלתי מפוענחים. הם קראו: נס, הם קראו: פלא. הם קראו לזה התגלות וגילוי. ואילו אנו אומרים: “גיליתי” והוא לא זה, כי הם הם נחלתנו האחת והיחידה הבלתי מעורערת. –

גדעון גם בין באי ביתו עומד כעל סף, גדעון גם בדברו – שותק. רק שולח את קולו צופה בו מרחוק בפחד – היגיע? היגיע? – והנני עונה וקוראת: כן! גדעון! כן! הוא הגיע! –

VII.28

טאכטער טאכטער זוהרי חיים שלי

טאכטער שלי – תודה על מכתבך היום – על שמחתך לשוב הביתה – ועל הגעגועים בעתיד לאמריקה – וכי יתכן אחרת? ומה הם הגעגועים? והרי תמיד תמיד כאותה הטיית ראש אחורנית – לשוב ולראות, לשוב ולאמץ אותם פרטים, ריחות והדים וענן כחלחל הן של אבק צעדינו – והם רישום הצל של ענן שחלף מעל ראשינו – געגועים – האין בהם מבלי הכרה ודעת – אותה תפישה של נצח – אי מציאות – הקיימת בתמורות בחלוף על עצמנו אנו – ההתרפקות הזו, מיצוי הלב והנשמה, הכמיהה ההולכת היא היא ההופכת אותנו לזרם, לדרך למרחב מישורים ולבדידות של הר טאכטער, טאכטער שלי – ודאי שתתגעגעי ואיך, איך אכעס? – וכי אינני יודעת מה הם טעמם ומהותם של החיים – ואיך לפתע עולה וניצב לעיני חדרנו בלונדון, הקור במיטה איך הייתי מתלבשת תוך שכיבה? וכיצד את היית מחקה את גניחותי? קר היה נכון – ואילו מעבר צופה אלי כל זה במין אהבה תמה ונלבבת כדמעות לעיניים –.

טאכטער שלי – כן – אנו הדרך – אנו הרוח והזרם והוא זה! ברוכה ומבורכת היי! אור עולמי המופלא! טאכטער שלי –

את רואה איך ניער מכתבך ממני את כל טרדותי הנישאות באהבה ובגעגועים עזים כל כך אליך טאכטער שלי טאכטער שלי ישמור אותך אלוהים. מילאת את נפשי במכתבך בהודיה עמוקה כל כך לאלוהים הגדולים של החיים.

שמחתך לשוב הביתה הדליקה את כל הבית שעדיין עמוס ספרים ללא סדר. רהיטים מכוסים אחר הפוליטורה, וכל מיני כלים שלפתע הפכו את פניהם המאובקים כמתנכרים – ואני עוברת על פניהם בלחש ללא לחש ללא מגע ביד מלטפת נרכנת על פניהם כמבקשת – המתינו, עוד קצת שבמקצת ואיך עוד איך אחזיר לכם מאור פניכם! אנא המתינו בחיי! כך אני מביטה מדברת אליהם – טאכטער מרייסהקה שלי –

טאכטער שלי ברוכה ומבורכת היי לעולמים

באהבת עולם אמא.

למר יעקב פיכמן הנכבד מאד,

שולחת אני לו את הפרחים, לא מפני הדברים הטובים שכתב עלי. אלא בעיקר מפני חסד הניב הערום שנפתח חנון ומבין המדבר מלב אל לב. –

כי מה חסרים אנו, אם לא ברכת שלום הנישאת חיה ומדובבת כרוח בוקר בין העלים, תשובה אדיבה וקורנת, או סתם מלת חסד פשוטה ותמימה ואינה מחייבת לשום דבר. –

כי הן תינוקות אנו, תינוקות נעלבים ומתפייסים על נקלה.

וזה, זה המעט פורש את קסם הודו המתרונן על כל מעשי ידינו. – לאורו יש ונראה לי היום לפתע כשביל בכפרי, לבן מחייך מושחל בין רצועות דשא ירוק ותמים, עד שאני מתחילה לפתע את עצמי להרגיש והריני שתולה וצומחת “כבן בית” ממש בכל מערכות היום. – –

מר יעקב פיכמן הנכבד, לאור תשובתו נראה לי מכתבי קשה עיקש וצר כימי (והם באמת קפואים ומקפיאים את הכל מסביב) ויסלח לי על זה, רק עליו לדעת כי תמיד רוצה אני באמת ובגלוי לשמוֹע את הערותיו בנוגע לשירי בין לטובה ובין לרעה אך בגלוי ובאמת.

בכבוד ובתודה על האור בו האריך לי את היום הזה.

בת־מרים.