עכשיו להוציא כתב־עת לשירה, אני ערה לאבסורד, אני ערה לתפנוק הזה. למי זה נחוץ, מה יש. אני אפילו לא יכולה להצביע על איזה חלל, אף לא חלל של דלת, איזושהי משבצת ריקה, שיש צורך למלא. זה לא חסר. לא לספרות העברית, ולא לקוראיה. יש די מוספים, ירחונים, כתבי־עת. יש איפה להדפיס. אם יש מקום ל“חדרים” – ולא מתוך שחסר משהו – על זאת אפשר יהיה להשיב, כמדומני, רק בדיעבד. אם כתב־העת החדש הזה יתברר כמי שמוסיף שמחה, מוליך חום מן המשורר אל הקורא ומן הקורא אל המשורר, אם השירה על זמניה וזרמיה תתרענן כאן – הרי שיהיה בכך פחות אבסורד, פחות תפנוק.

הלית ישורון

י. בת־מרים

נתן זך

אבות ישורון

דליה שלח

יונה בן יהודה (יבי)

ארתור רמבו

יזהר דגן

זלדה

פרנץ רוזנצוויג

דוד אבידן

שמעון צמרת

סמואל בקט

אביגדור אריכא

מאיר ויזלטיר

עוזר רבין

מישל חדאד

עזה צבי

ישראל הר

צ’סלב מילוש

ואלאס סטיבנס

יוסף יחזקאל

רחל דנה

גבריאלה אלישע

אסתר ראב

מזכירת מערכת: עדנה קוטלוביץ

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 3

פיקאסו / ז’אקלין קוראת, 1958, ליטוגרפיה.

לִוִּיתִי אֶתְכֶם. עָלִיתִי.

יָשַׁבְתִּי עַל הַכִּסֵּא

כְּפִי שֶׁיָּשַׁבְתִּי לִפְנֵיכֶם.

עַל הַשֻּׁלְחָן צַלָּחוֹת?

מַדּוּעַ רֵיקוֹת?

וּלְפֶתַע הֵטִיחָה בִּי

הַשִּׁכְחָה –

הִיא הוֹלֶכֶת וּמְפָרֶטֶת

פְּרָט זֶה וְאַחַר עוֹד וְעוֹד

בַּבֹּקֶר

וְחוֹבֶטֶת כְּחֶבֶט הַחֵטְא.

הַאִם זֹאת הַזִּקְנָה?

הַבּוּשָׁה.

כְּדִמְעָה אַחַת וִיחִידָה

בְּכָל מְלוֹא הָעַיִן.

גְּדוֹתֶיהָ עַזִּים

לֹא נִתְפָּסִים.

הַאִם כָּזֹאת הַזִּקְנָה?

לֹא מְסַפֶּרֶת עַל עַצְמָהּ

רַק פְּעָמִים עַל שְׂפָתֶיהָ

חִיּוּךְ כְּאָשֵׁם

נָבוֹךְ עַד צְבִיטַת הַלֵּב

וַאֲנִי?

אֵי הֵיכָן אֲנִי?

בֵּין שִׁכְחָה אַחַת לְזוֹ

הַבָּאָה כְּבֵין הַקִּיר לְבֵין

הַתְּמוּנָה הַתְּלוּיָה עָלָיו.

נִכְפָּלִים הַמַּרְאֶה וְהַקּוֹל

הַמַּגִּיעַ

וַאֲנִי שׁוּב בֵּינֵיהֶם

אַךְ וְרַק בֵּינֵיהֶם.

בֵּין הַהֵד וְהַבָּבוּאָה.

בֵּין הַמָּקוֹר, הַשֹּׁרֶשׁ –

וְהַשְּׁתִיקָה.

כֵּן, כָּזֹאת. הַזִּקְנָה.

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 5

בת־מרים ואמה

מרייסה מחזיקה את יד רובשוב ואומרת לו: – ידך יכולה לחמם את ידי, וידי יכולה לחמם את ידו של זוזיק, וידו של זוזיק יכולה לחמם את ידה של הבובה.

– נו ואת ידי, יד מי יכולה לחמם אותה? – שואל רובשוב –

– את ידך – חוזרת היא וחושבת אי אילו רגעים – תחמם ידו של אלוהים.

השיר צריך להיות כעלה נושר מתוח על דם גידיו הירוקים ענוגים. –

פנַי אני – יער בלילה קרוע ברקים וזוהרי רקיעים המחייכים וגוחנים עליהם. אי שם נישאת ציפור נעלמה –

– פני מירה ערבה פרושה מוריקה לנוכח שחרים שעטרוה בקשת.

במכתבו הלפני־אחרון שקיבלתי כמה חודשים אחרי כן, כתב בני מהקסטל: “העבודה קשה ומעייפת, הליל קר. והאוכל לא מספיק.”

קול קריאה אחד ויחיד כי אף פעם לא התאונן הבן! ואם גם אזכה וימי ילכו ויגעו, ילכו וילבשו את הלילה הזה, את כל לילותיו האילמים השלופים של בני – עד היותם גוף מגופם עצם מעצמותם – הרי אדע כי גם אז יישארו בשלטון הבן, הם הקוֹר שלהם העייפות והרעב כל כולם בממלכת הבן, יכופר לי על החטא על העוון של ימַי המתמשכים סגורים בידיעתו הצוננת שהוליכה אותו ל־3 למאי ומתהלכים עלי אדמות בלעדי הבן, – הם בידיעתו אין מנוס אהיה נא אבק מעקבות רגליו של בני הצח.

אמא של זוזיק

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 6

דף של בת־מרים

בני זוזיק – נחום הזז נולד בפריס בנר השלישי לחנוכה 1928/XII/9. בהיותו בן 8 חדשים עלינו ארצה. בן חמש נכנס לבית החנוך לילדי העובדים בתל-אביב. מכתה ז' עבר ללמוד בגמנסיה “הרצליה”. ב-1946 גמר את הגמנסיה ומיד יצא אל הפלמ"ח, מכאן ואילך יספרו על בני חבריו שחיו ונלחמו על ידו, ואת כל אשר לא ידעו הם לספר, הרי זה נכתב על ידי השרף שבידו הפקדו התם והגדלות של רוח האדם.

במכתבו לפני האחרון שקבלתי כמה חדשים אחרי כן כתב בני מהקסטל:

“העבודה קשה ומעיפת, הליל קר. והאוכל לא מספיק.”

קול־קריאה אחד ויחיד כי אף פעם לא התאונן הבן! ואם גם אזכה לימי ילכו ויגעו, ילכו וילבישו את הליל הזה, את כל לילותיו האלמים השלופים של בני – עד היותם גוף מגופם עצם מעצמותם - הרי גם אז ישארו ואדע כי בשלטונו של הבן הם הקר שלהם העיפות והרעב, כל כלם בממלכת הבן, יכופר לי על החטא על העון בידיעתו שצוננת שהוליכה אותו ל 3 למאי ומתהלכים עלי אדמות בלעדי הבן, -

אהיה נא אבק מעקבות רגליו של בני הצח.

שיר זה נכתב בחדשי “החרם” שהוטל על בני ועל חבריו ה“===”¹ על ידי אנשים צרי רגש ומטומטמי־מחשבה. והוא ברור ובהיר בכל גדלותו עמד ושתק, עמד וחייך מנענע בראשו ומלחש: “בריות עלובות” “בני־אדם קטנים”.

לו לחיוכו ולשתיקתו מקריאה אני שיר זה.

אמא של זוזיק

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 7

בת־מרים

דברים במסיבה:

דברי פרידה נאמרים כמו תוך שיכרון או כמו מחלום ואילו דברי פגישה נשארים מחלחלים כים בצדף. דורות קדומים מול צבאות מראות וקולות והתרחשויות הפציעו וירשו בשמות בלתי מפוענחים. הם קראו: נס, הם קראו: פלא. הם קראו לזה התגלות וגילוי. ואילו אנו אומרים: “גיליתי” והוא לא זה, כי הם הם נחלתנו האחת והיחידה הבלתי מעורערת. –

גדעון גם בין באי ביתו עומד כעל סף, גדעון גם בדברו – שותק. רק שולח את קולו צופה בו מרחוק בפחד – היגיע? היגיע? – והנני עונה וקוראת: כן! גדעון! כן! הוא הגיע! –

VII.28

טאכטער טאכטער זוהרי חיים שלי

טאכטער שלי – תודה על מכתבך היום – על שמחתך לשוב הביתה – ועל הגעגועים בעתיד לאמריקה – וכי יתכן אחרת? ומה הם הגעגועים? והרי תמיד תמיד כאותה הטיית ראש אחורנית – לשוב ולראות, לשוב ולאמץ אותם פרטים, ריחות והדים וענן כחלחל הן של אבק צעדינו – והם רישום הצל של ענן שחלף מעל ראשינו – געגועים – האין בהם מבלי הכרה ודעת – אותה תפישה של נצח – אי מציאות – הקיימת בתמורות בחלוף על עצמנו אנו – ההתרפקות הזו, מיצוי הלב והנשמה, הכמיהה ההולכת היא היא ההופכת אותנו לזרם, לדרך למרחב מישורים ולבדידות של הר טאכטער, טאכטער שלי – ודאי שתתגעגעי ואיך, איך אכעס? – וכי אינני יודעת מה הם טעמם ומהותם של החיים – ואיך לפתע עולה וניצב לעיני חדרנו בלונדון, הקור במיטה איך הייתי מתלבשת תוך שכיבה? וכיצד את היית מחקה את גניחותי? קר היה נכון – ואילו מעבר צופה אלי כל זה במין אהבה תמה ונלבבת כדמעות לעיניים –.

טאכטער שלי – כן – אנו הדרך – אנו הרוח והזרם והוא זה! ברוכה ומבורכת היי! אור עולמי המופלא! טאכטער שלי –

את רואה איך ניער מכתבך ממני את כל טרדותי הנישאות באהבה ובגעגועים עזים כל כך אליך טאכטער שלי טאכטער שלי ישמור אותך אלוהים. מילאת את נפשי במכתבך בהודיה עמוקה כל כך לאלוהים הגדולים של החיים.

שמחתך לשוב הביתה הדליקה את כל הבית שעדיין עמוס ספרים ללא סדר. רהיטים מכוסים אחר הפוליטורה, וכל מיני כלים שלפתע הפכו את פניהם המאובקים כמתנכרים – ואני עוברת על פניהם בלחש ללא לחש ללא מגע ביד מלטפת נרכנת על פניהם כמבקשת – המתינו, עוד קצת שבמקצת ואיך עוד איך אחזיר לכם מאור פניכם! אנא המתינו בחיי! כך אני מביטה מדברת אליהם – טאכטער מרייסהקה שלי –

טאכטער שלי ברוכה ומבורכת היי לעולמים

באהבת עולם אמא.

למר יעקב פיכמן הנכבד מאד,

שולחת אני לו את הפרחים, לא מפני הדברים הטובים שכתב עלי. אלא בעיקר מפני חסד הניב הערום שנפתח חנון ומבין המדבר מלב אל לב. –

כי מה חסרים אנו, אם לא ברכת שלום הנישאת חיה ומדובבת כרוח בוקר בין העלים, תשובה אדיבה וקורנת, או סתם מלת חסד פשוטה ותמימה ואינה מחייבת לשום דבר. –

כי הן תינוקות אנו, תינוקות נעלבים ומתפייסים על נקלה.

וזה, זה המעט פורש את קסם הודו המתרונן על כל מעשי ידינו. – לאורו יש ונראה לי היום לפתע כשביל בכפרי, לבן מחייך מושחל בין רצועות דשא ירוק ותמים, עד שאני מתחילה לפתע את עצמי להרגיש והריני שתולה וצומחת “כבן בית” ממש בכל מערכות היום. – –

מר יעקב פיכמן הנכבד, לאור תשובתו נראה לי מכתבי קשה עיקש וצר כימי (והם באמת קפואים ומקפיאים את הכל מסביב) ויסלח לי על זה, רק עליו לדעת כי תמיד רוצה אני באמת ובגלוי לשמוֹע את הערותיו בנוגע לשירי בין לטובה ובין לרעה אך בגלוי ובאמת.

בכבוד ובתודה על האור בו האריך לי את היום הזה.

בת־מרים.

וְהַזָּקֵן שִׁלַּח אֶת רֹאשׁוֹ בְּעֵד הַחַלּוֹן

לִרְאוֹת מַה נָּפַל וְהַבְּתוּלָה הֵטִיבָה אֶת הַשָּׁבִיס שֵׁעַל רֹאשָׁהּ

וּבֶחָצֵר הַסְּגוּרָה בֵּין הַבָּתִּים עָמַד הַנַּעַר הַנָּבוֹן,

זֶה שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ עָרֹם, וְצָעַק:

אֵין צַעַר בָּעוֹלָם. נָבוֹךְ, כְּמוֹ לֹא הֶאֱמִין גַּם הוּא עַצְמוֹ

לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. וְחָזַר וְצָעַק וְהַפַּעַם

בְּקוֹל גָּדוֹל יוֹתֵר: אֵין צַעַר בָּעוֹלָם.

רַק זֶה הָיָה דָּרוּשׁ. וְהָיָה הַדָּבָר כְּמוֹ הִמְתִּינוּ הַכֹּל

רַק לַדָּבָר הַזֶּה, רַק לְאוֹת, מֵאֵין יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת דָּבָר

בְּלִי אוֹת. אֲבָל מִשֶּׁנִּתַן הָאוֹת שׁוּב אִי־אֶפְשָׁר הָיָה

לַעֲצֹר. מֵרְחוֹב לִרְחוֹב, מִסִּמְטָה לְסִמְטָה, עַל פְּנֵי

מִדְרְכוֹת הָאֶבֶן, עָבוֹר דֶּרֶךְ כִּכַּר מַזְרֵקַת הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה

דֶּרֶךְ רַחֲבַת בְּאֵר הַשּׁוּלְיוֹת וּפָרַשׁ הַנְּחֹשֶׁת עַל סוּסוֹ עָבַר

הַקּוֹל וְהוּא הָלַךְ וְגָבַר, הָלַךְ וְגָאָה: אֵין צַעַר בָּעוֹלָם.

אֵין צַעַר בְּעוֹלָם, יִבְּבוּ הַזְּקֵנִים הַיּוֹשְׁבִים לְפִתְחֵי הַבָּתִּים

בְּפִיּוֹת חַסְרֵי שִׁנַּיִם. וְלָקוֹחוֹ שֶׁל הַגַּלָּב, מַחֲצִית פָּנָיו

עוֹדָהּ בְּקֶצֶף, זִנֵּק מִן הַמִּסְפָּרָה כְּשֶׁהוּא מְצָעֵק כִּמְטֹרָף

וְהָרַכָּב הַזָּקֵן שֶׁעָבַר אוֹתָהּ שָׁעָה בַּסִּמְטָה דָּפַק בַּסּוּסִים,

אַף הוּא שׁוֹאֵג לְעֻמָּתוֹ: אֵין צַעַר בָּעוֹלָם. אֵין, אֵין,

שָׁאֲגוּ עַתָּה הַזְּקֵנִים בַּקּוֹל נִחָר כְּשֶׁהֵם מַקִּישִׁים בְּמַקְלוֹתֵיהֶם

בַּמַּקְהֵלָה.

אֵין צַעַר בָּעוֹלָם, גָּעֲרָה הָאִשָּׁה כְּשֶׁהִיא דּוֹחֶקֶת

בְּיַלְדָהּ הַקָּטָן לְהִכָּנֵס בְּעַד הַפִּשְׁפָּשׁ אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת:

מוּטָב לִהְיוֹת בַּבַּיִת כְּשֶׁדְּבָרִים מֵעֵין אֵלֶּה קוֹרִים.

וְהָרוּחַ הַסְּתָּוִית שֶׁהִקְדִּימָה הַשָּׁנָה וְעוֹד תִּהְיֶה

לִצְפוֹנִית כְּמוֹ הֶעֱבִירָה אֶת הַקּוֹל מִפַּרְוָר

לְפַרְוָר עַל פְּנֵי הַנַּחַל וּבַסִּירוֹת שֶׁאֵצֶל הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן חָדְלוּ

סַפָּנֵי הַפֶּחָם מִמְּלַאכְתָּם שֶׁהֲרֵי גַּם לָהֶם כְּבָר נוֹדָע הַדָּבָר:

אֵין צַעַר בָּעוֹלָם.

וּמִילֶר הַזָּקָן הִנִּיחַ מִיָּדוֹ אֶת קֻלְמוּסוֹ בְּשֶׁקֶט.

בְּלֹא לִשְׁמֹעַ אֶל הָעִיר הַסּוֹעֵרָה הֵבִין

דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר וּפָנָה אֶל סוֹכֶנֶת בֵּיתוֹ

וְזוֹ אִשְׁרָה בִּמְנוֹד־רֹאשׁ וּבְחִיּוּךְ כְּמוֹ לְהָקֵל עָלָיו אֶת מְלַאכְתּוֹ

אֶת שֶׁיָּדַע, בְּעֶצֶם, מִכְּבָר, אֶת שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא הֶכְרֵחִי. לְאַט־לְאַט

לָבַשׁ אֶת הַמִּקְטֹרֶן הָאָפֹר, הִצִּית לְעַצְמוֹ מִקְטֶרֶת

וּבְהַשְׁקִיפוֹ בְּעַד הַחַלּוֹן הַצָּרְפָתִי וּבוֹ עֲרוּגַת הַפְּרָחִים

אֶל הָעִיר בְּדִמְדּוּמֵי עֶרֶב סְתָו נָתַן בָּהּ סִמָּנִים

מֻכָּרִים – עִיר מוֹלַדְתּוֹ הָיְתָה זֹאת – וְאַף הוּא יָדַע

שֶׁחִידָה עַתִּיקָה מְאֹד, קָשָׁה וּמְסֻבָּכָה, נִפְתְּרָה

כִּבְמַטֶּה קְסָמִים וְהוּא פָּטוּר עַתָּה

מִן הַקֹּשִׁי וּמִן הַפֶּרֶךְ, מֵהַרְבֵּה מִמְּלַאכְתּוֹ.

וּמִילֶר עָמַד בַּחַלּוֹן וְהִבִּיט אֶל

הַהֲמוֹנִים הַקַּדַּחְתָּנִיִּים הַמִּתְגּוֹדְדִים בָּרְחוֹבוֹת

אֲשֶׁר חֵלֶק מֵהֶם נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם אֶל חַלּוֹן בֵּיתוֹ

וּבִרְאוֹתָם אֶת הַזָּקֵן שָׁאֲגוּ לְעֶבְרוֹ בִּשִׂמְחַת שִׁתּוּף וָאַחֲוָה

אֶת הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת: אֵין צַעַר בָּעוֹלָם. וּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה

מֵהֵם נָשְׂאוּ עַל כִּתְפֵיהֶם נַעַר קָטֹן בְּתַלְתַּלִים זְהֻבִּים,

נַעַר נִכְלָם, חִוֵּר פָּנִים, שֶׁלְּחַיָּיו סוֹמְקוֹת מֵהִתְרַגְּשׁוּת,

נָשׂוֹא וְהָנֵף אֶת הַנַּעַר בְּקֶצֶב כְּשֶׁהֵם שָׁרִים וּמְדַקְלְמִים

וּמַכְרִיזִים, שָׁרִים וַחֲדֵלִים מִשִּׁירָתָם כְּדֵי לְדַקְלֵם

וּלְהַדְגִּישׁ אֶת הַמִּלִּים: אֵין צַעַר בָּעוֹלָם.

וּמִילֶר חָשׁ אֶת צִנַּת הַסְּתָו חוֹדֶרֶת בְּעַד הַחַלּוֹן,

חוֹדֶרֶת בְּעַד הַמִּקְטֹרֶן, חוֹדֶרֶת בְּעַד הַסוּדָר

שֶׁסוֹכֶנֶת בֵּיתוֹ הַנֶּאֱמָנָה כָּרְכָה לְצַוָּארוֹ כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁיַּרְגִּישׁ

בְּכָךְ אֲבָל לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ וְאַף אֶת הַחַלּוֹן לֹא סָגַר

וְאִלּוּ רָאָהוּ מִישֶׁהוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וְאִלּוּ נִתַּן

לְמִישֶׁהוּ לִקְרַב אֵלָיו הָיָה רוֹאֶה דִּמְעָה, כַּמָּה דִּמְעוֹת שִׂמְחָה

מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּמוֹרַד פָּנָיו הַמְּקֻמָּטוֹת שֶׁל הַזָּקֵן כְּמוֹ

עַל פְּנֵי קְלָף עַתִּיק. אֲבָל אִישׁ לֹא רָאָה זֹאת

וּמִילֶר הוֹסִיף לַעֲמוֹד בַּחַלּוֹן וְעַכְשָׁו גַּם חִיֵּךְ.

רְאִי, כְּפִי שֶׁהִבְטַחְנוּ זֶה לָזֶה,

לֹא שִׁנִּינוּ דָּבָר וְהָעוֹלָם

עוֹד נֶהְדָּר כְּשֶׁהָיָה, הַגֶּשֶׁם

אֵחַר הַשָּׁנָה אֲבָל הוּא עוֹד יָבוֹא:

וְהוּא יָבוֹא כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ פֹּה.

רְאִי, כְּפִי שֶׁנִּדְבַּרְנוּ בֵּינֵינוּ,

אֲנִי בְּמָקוֹם אֶחָד וְאַתְּ בְּמָקוֹם אַחֵר,

לֹא הָיִינוּ לְאֶחָד וְגַם זֶה טִבְעִי

וְדֶרֶךְ הַחֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ, הַחֻלְשָׁה שֶׁלִּי

מִסְתַּמֶּנֶת גַּם הַבְטָחָה:

אַחֲרֵי הַזִּכָּרוֹן תָּבוֹא שִׁכְחָה.

וְאִם הַדֶּרֶךְ כְּבָר נוֹטָה, אוּלַי, כְּלַפֵּי מַטָּה

בְּמוֹרַד הַתַּדְפִּיס הַיָּדוּעַ שֶׁל קֶשֶׁת הַחַיִּים,

הִיא בְּמוּבָן יָדוּעַ שׁוֹאֶפֶת יוֹתֵר לְמַעְלָה

וּשְׁאִיפָה הִיא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד בַּחַיִּים

וְגַם עַל כָּךְ נִדְבַּרְנוּ, אַתְּ וַדַּאי זוֹכֶרֶת.

וְאִם אֲנִי עַכְשָׁו לְבַד וְכָאוּב וְחוֹלֶה יוֹתֵר מֵאֵי־פַּעַם

גַּם בָּזֶה יֵשׁ טַעַם: הָיְתָה זוֹ בְּחִירָה,

אִם גַּם לֹא תָּמִיד מִדַּעַת. וְאִם גַּם אַתְּ לְבַדֵּךְ,

זֶה עוֹשֶׂה אֶת בְּדִידוּתִי פָּחוֹת צוֹדֶקֶת

וְזֶה צָרִיךְ לְחַזֵּק גַּם אוֹתָךְ.

מַה טּוֹב שֶׁנִּדְבַּרְנוּ עַל כָּל כָּךְ מְעַט:

עַל פְּרִידָה, בְּדִידוּת וָפַחַד, הַדְּבָרִים הַבְּטוּחִים

וְיֵשׁ תָּמִיד אֶל מַה לַחֲזֹר וְעַל מַה לִבְנוֹת

וְאַתְּ עוֹד תּרְאִי אֵיךְ נִהְיֶה צְעִירִים בַּסּוֹף

וְהַסּוֹף, כְּשֶׁיָּבוֹא, יִהְיֶה כִּמְעַט טוֹב.

וְהַכֹּל, עוֹד תִּרְאִי, הָיָה כִּמְעַט כְּדַאי.

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 12

נתן זך, רישום: דוד הנדלר

בעקבות אלזה לאסקר–שילר

זוֹ נַפְשִׁי אֶת נַפְשְׁךָ אוֹהֶבֶת

אֲרוּגָה עִמָּהּ בִּשְׁטִיחַ מָוֶת

חוּט וָחוּט בְּצֶמֶר שְׁתִי וָעֵרֶב

מִצְטַלְּבִים בּוֹ כְּמוֹ הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב

נִפְגָּשִׁים וְנִפְרָדִים לְלֹא חָדָל

זֶה עוֹלֶה וְזֶה יוֹרֵד לוֹ בַּגַּלְגַּל

גּוֹרָלֵנוּ כָּךְ יִהְיֶה שָׁלֵם:

יַחַד בָּאנוּ, יַחַד נֵעָלֵם.

אִשָּׁה אָמְרָה:

“הֻא לֹא יֹצֵא מִן הַמִּטָּה”.

צִפֹּר לֹא יֹרֵד מִן הַקְּפִיצָה עַל

הַצִּפֹּרָה. הֲיֵשׁ בְּעָיָה דֵּמוֹגְרַפִית?

כְּשֶׁצִּפֹּר עֹזֶבֶת אֶת הָאַנְטֶנָּה,

אַנְטֶנָּה זְעַרְעֲרָה מִזְדַעְזַעַת.

אַךְ הַזַּעֲזֻעַ

עֹבֵר.

יֹן הַבָּר קָד מִשְׁתַּחֲוֶה לִפְנֵי

הַיֹּנָה. קָד כֹּרֵעַ מְקֹעַר וּמְכֹעַר לִפְנֵי

שֶׁקֹּפֵץ עַל

וְיֹרֵד מִן.

שֶׁאֶהְיֶה כַּאֲדָמָה זֹאת.

שֶׁאֶהְיֶה כְּאֶבֶן עֲגַלְגַּלָּה זֹאת.

שֶׁאֲנִי כֹּה אֹהֵב.

הָאֲדָמָה שֶׁאֲנִי אֹהֵב זֶה.

שֶׁכַּאֲשֶׁר נִחַשְׁתִּי קִיֻּמֵךְ

אַתְּ אָמַרְתְּ שְׁמֵךְ.

מֹצָאֵךְ פִּעְנַחְתִּיֵּךְ.

(אַתְּ) שֶׁלִי (זוּ) (שֶׁ)לִי (אַתְּ) זוּ.

יח סיון תשמ, 2 יוני 1980

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 14

אבות ישורון

שִׂמְחָתִית מְרֻגָּשׁ מִזֶּה הָרֶגַע שֶׁהָיָה.

בְּרֻמָּהּ שֶׁל אֲוִירָה הָיָה.

נִפְתַּח וְנִכְנַס בְּרֹחַב הָאֻלָּם

בְּפַרְוַת שָׁפָן סְבִיב הָעֵינַיִּם לָבָן

וְחֻם. הִבִּיט לְהִתְרַגֵּשׁ, כַּצָּרִיךְ. הִתְחִיל

לָשִׁיר, כַּמַּמְשִׁיךְ בַּמֶּה שֶׁהָיָה לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַס. וְלָזֶה –

אֹמֵר הָאִישׁ – יְנַתֵּן הַקָּהָל גְּעִיָּה קֹלוֹ:

דְּרִים דְּרַאַם דְרַ־אַ־אַ־ם.

אֵינֶנִּי יֹדֵעַ מַה אֲנִי כֹּתֵב. זֶה כַּמָּה

יָמִים בָּאָה לִי מַהֻת חֲגִיגָה שֶׁהָיְתָה. וְנַעֲשָׂה וְנִהְיָה

שִׁירָה. שַׁרְנֻ אֹתָהּ. וְנִגְרְמָה הַמְּסִבָּה. וְנַעֲשָׂה

בֹּדֵד. וְחֻלִּיִּי. אָז נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת. וְהָאִישׁ עֹרֵר

מֵחָדָשׁ (קִרְבָה) אֵינֶנִּי יֹדֵעַ מַהזֶּה. מִיזֶּה.

אֵינֶנִּי סְפֶּצְיַאלִיסְט לַפְּסִיכֹאַנַּאלִיזָה. אֲנִי

רַק מְצַפֶּה שֶׁאֵיזוֹ מִלָּה שֶׁלִּי תִּתָּקֵל בְּאֵיזוֹ מַשֶׁהֻ.

תֹּבִיל לְאֵיזֶה דָּבָר אֹתִי. קֹלֵעַ לְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ שֶׁאֵינֶנִּי יֹדֵעַ מִקֹּדֶם.

אִם קֹדֶם הָיָה כִּי מַה שֶׁנֶּחֱטַב בָּעֵץ

וְנֶחֱטַף בָּעֵט וְדֹמֶה לַחַי הַמְּדֹמֶה

אֶת הַדֹּמֵם – כַּמָּה חֲטִיבֹת נֶחֱתְּכֻ וְנֶחֱטְבֻ

וְנֶחֱטְפֻ לְפִי צֻרֹת שֶׁאֵינָן יְדֻעֹת?

מִי יֹדֵעַ כַּוָּנַת הַזְּרֹק שֶׁל שְׁבָבִים. מִמֶּחְטְבֵי

יַעַר נִזְנַק. לֹא מַסְפִּיק לְהִתְמֹדֵד. מִגַּרְזֶן הַחֻצָה

נִזְרַק. מָה לְשֹׁן הַשְּׁבָבִים? אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ שְׁבָבִית. מֻזִּיקָה.

מֵאַיִן זֶה בָּא? מֵאַיִן זֶה בָּא? אֱלֹהִים. וְאֻלַי עֶצֶם הִזָּרְקָם לַמִּקְרֶה – הִיא שְׂפָתָם.

בְּצֵאתִי לִפְתֹחַ בֹּרֹת לִנְטִיעָה פַּרְדֵּס שִׁיפֶּר בְּבַּחַרִיֶּה, אַרְבָּעָה

קִילֹמֶטֶר מִמַּגְדִּיאֵל, לָבַשְׁתִּי בֹּקֶר בֹּקֶר מִכְנְסֵי חַאקִי נְקִיִּים מַעֲשֶׂה

יָדַי כִּבַּסְתִּי, תַּחַת הַבֶּרֶז בַּחֻץ לְיַד הַצְּרִיף שֶׁל דּוֹיטְשׁ, שֶׁבְּתִיל.

וְעָשִׂיתִי חֲבִיטָה בְּשֶׁמֶן עַל מַחֲבַת בְּחִפָּזֹן וְנִשְׁמַט הַמַּזְלֵג וְעָשָׂה שְפְּרִיץ עַל הַמִּכְנְסַיִם.

וְכָךְ הָיָה שֶׁהַמַּזְלֵג נָפַל תָּמִיד וְעָשָׂה שְׁפָטִים שֶׁל

שֶׁמֶן. יֹם אֶחָד שָׁאַלְתִּי מָה זּוּ שֶׁהַמַּזְלֵג חָדַל

לִנְפֹּל? הֵבַנְתִּי שֶׁהַמַּזְלֵג עָשָׂה שְׁמִינִיּוֹת בַּאֲוִיר כְּדֵי

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לִשְׂפָתוֹ הַנֹּפֶלֶת שֶׁל הַמַּזְלֵג, לַעֲשׂוֹת הַכָּרָה כְּאִלֻּ הָיִיתִי חֹמֶר דֹּמֵם.

אֹר לְיֹם כב אלֻל תשמ, 3 ספטמבר 1980

בַּזְּמַן הָאַחֲרֹן אֲנִי מְשׂחֵח

עִם גֻּף שֵׁנִי בִּשְׁתַּיִם לִפְנֹת בֹּקֶר.

אֲנִי רֹאֶה שֶׁאֵין מִי לְשׂחֵחַ

בִּשְׁתַּיִם לִפְנֹת בֹּקֶר.

אֹמֵר לוֹ: מְחַכֶּה אַתָּה לִי? פֹּה מִזְּמַן?

אֹמֵר: לֹא. אֲבָל אָז לֹא

שָׁמַעְתָּ. אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה

לֹא יָכֹל לִישֹׁן.

אִשָּׁה עֹבֶרֶת בָּרְחֹב.

עָקְרָה אֶת שַׁעַר עַזָּה

וּמַעֲבִירָה לַפְּלִשְׁתִּים.

אִשָּׁה עֹבֶרֶת בָּרְחֹב

עִם שַׁעַר עַזָּה.

אִשָּׁה עִם שַׁעַר

עֹבֶרֶת בָּרְחֹב. מַעֲבִירָה

בָּרְחֹב אִשָּׁה מַעֲבִירָה

שַׁעַר. עַזָּה אִשָּׁה בָּרְחֹב.

טו תשרי תשמא, 25 ספטמבר 1980

הֹרַדְתִּי אֶת הַוָּאו

וְהֵרַמְתִּי אֶת הָאַף.

מִי יֹרִיד וּמִי יָרִים

שָׂפָה אֹמֶרֶת “שְׂאִי אֶת הַנַּעַר”.

שְׂאִי אֶת הַנַּעַר.

שִׂימִי יָדֵךְ.

הַחֲזִיקִי יָדֵךְ

עַל חֲזֵה הַנַּעַר.

כְּשֶׁשָּׁלַח אַבְרָהָם

אֶת הָגָר הַמִּדְבָּרָה,

שָׁלַח אֱלֹהִים

אִישׁ לְהָגָר.

כְּשֶׁיָּשְׁבֻ הַמַּלְאָכִים

וְאֹכְלִים אֵצֶל שָׁרָה,

אָמַר רַשִׁ"י:

נִרְאֻ כְּאֹכְלִים.

הָיֻ כְּאֹכְלִים.

הָיֻ כֵּאלֹהִים.

הָיֻ כְּמַלְאָכִים.

הָיֻ כְּאִישׁ.

שְׂאִי אֶת הַנַּעַר –

אָמַר – הַחֲזִיקִי יָדֵךְ.

כְּלֹמַר, לָשִׁים יָדָהּ

עַל חֲזֵה הַנַּעַר.

הַשְּׁלֹשָׁה מַלְאָכִים שֶׁל הַמְּצַיֵּר שַׁאגַאל,

הַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי שָׂרָה וְשָׂרָה מְשָׁרְתְּנָם,

יֹשְׁבִים נִבְדָּל.

לֹא חֲמִימִים.

וּבִהְיֹת אֲנִי בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים

צָחֲקֻ מִן הַמִּילָה שֶׁלִּי.

הֹרִידֻ לִי שָׁם אֵיזֶה וָו.

וְזֶה עָבַד.

ערב ים כפֻר ט תשרי תשמא, 19 ספטמבר 1980

קֹדֶם הָיָה גֻּף שֵׁנִי.

גֻּף אֲנִי אַתָּה הֻא.

גֻּף שֵׁנִי עִנְיָן מֻרְכָּב.

נִשְׁאַר גֻּף רִאשֹׁן.

סַרְגֵּל קַוִּים תָּוֵי נְגִינָה

קָפְצֻ צִפֹּר וְצִפֳּרִים,

שַׁחֲרֻר וְשַׁחֲרֻרָה לְמִינָהּ.

שָׁרְקֻ פַּרְטִיטֻרָה.

אֶחָד עַל אֶחָד כָּל

אֶחָד, עַל אֶחָד חֻט,

טֶלֶגְּרַם לְמַעֲלָה, טֶלֶגְּרַם לַמַּטָּה,

חֻטִּים הֹלְכִים קִילֹמֶטְרִים.

בַּקְּשִׁי מְגַלֵּי סֹד

לֹא לָךְ וְלֹא לְמַלְאָךְ.

צִפֹּר לְמַעְלָה מַשְׁמִיעָה קֹל כִּשָּׁלֹן

לִפְנֵי שְׁכִימָה בְּאֶמְצַע לַיְלָה בָּאֶמְצַע

שֵׁנָה מִטַּעַם יַעַר. אֻלַי תְּנֻעָה

בִּלְתִּי זְהִירָה שֶׁל אֵיזֶה כֹּכָב בַּשָּׁמַיִם.

חֻטֵּי נְגִינָה מַשְׁמִיעִים מַנְגִּינָה.

עָמְדֻ זֶה עַל זֶה.

קֹפְצִים וְקֹפְצִים, מְטְַלְגְרַמִּים

וּמְטַלְגְּרַמִים – וְזֶה כְּמוֹ

לְהֹצִיא אִיטַלְקִי

מִתַּחַת מַפֹּלֶת בְּנַאפֹּלִי.

ז חשון תשמא, 17 אֹקטֹבר 1980

הָעֹרְבִים בָּרְחֹב

אֵין לָהֶם שֵׁם טֹב.

אֵין לָהֶם שֵׁם רָע

בִּגְלַל הַקְרַא קַרָא –

רַכִּים בַּבֹּקֶר בְּנֵי עֹרֵב קֹלֹתֵיהֶם

כְּתִינֹקֹת שֶׁאַחֲרֵי לַיְלָה שֶׁל קְרִיזִיס מְבִיאִים

לָהֶם בְּנֵי־טֹרֵף אֹכֶל מִמַּקֹר

לְמַקֹּר תֹּלָעִים זְכֻרִים לְטֹב.

כט כסלו תשמא, 7 דצמבר 1980

בְּיֹּם קְבֻרַת נַחוּם גּוּטְמַן,

בְּבֵית הַקְּבֻרֹת טְרוּמְפֶּלְדּוֹר,

הִתְנַפַּלְתִּי בְּאַרְבַּעְתַּי וְנָשַׁקְתִּי

לְחֲבֵרִי הַמְּנֻכָּר מֹשֶׁה דּוֹר.

וְאַחֵר נָתַן לִי וְלָחַץ לִי אֶת

הַיָּד וַאֲנִי לָחַצְתִּי יָדוֹ,

וְאָמַרְתִּי: “מְסֹר שָׁלֹם לַמִּשְׁפָּחָה”.

“לֹא תִּשְׁכָּח! לֹא תִּשְׁכָּח!”

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי אַרְיֵה בִּמְאֻרָתוֹ,

כְּ“דַאדַא” כַּלְבָּתָהּ שֶׁל הֵלִית, בְּכָל צִפָּרְנֶיהָ וְרַגְלֶיהָ,

בְּפִנַּת בֵּית עֹלָם הַיֻּקְרָתִי,

בִּרְחֹב טְרוּמְפֶּלְדּוֹר, בְּתֵל אָבִיב.

א טבת תשמא, 8 דצמבר 1980

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 20

דליה שלח

בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד

לְכָל הָעוֹנוֹת, הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים.

אַתָּה אֲפִלּוּ יָכֹול לַחֲבֹשׁ אוֹתָהּ עַל רֹאשְׁךָ

בַּגֶּשֶׁם בְּלִי שֶׁרוּחַ חֲזָקָה –

כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד.

הָלְכָה רִבְקָה אֶל הַבְּאֵר הַחֲרֵבָה

כְּשֶׁנַּעֲלֶיהָ בְּדִידוּת לְרַגְלֶיהָ.

בָּדָד יַעֲקֹב עָבַד

שֶׁבַע שָׁנִים עָטְפוּ מַעֲרֻמָּיו,

כִּי בְּדִידוּת הִיא בֶּגֶד שִׁמּוּשִׁי מְאֹד.

חָלָב הוּא מַשְׁקֶה פָּשׁוּט וְשִׁמּוּשִׁי

אֲפִלּוּ שֶׂבַע שָׁנִים רָזוֹת,

וּבַשְּׁמֵנוֹת תַּחֲרוּ חֲבָרוֹת.

עַתָּה יַעַטְפֵן הַפְּלַסְטִיק בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת,

וְהַבְּדִידוּת עוֹדֶנָּה שִׁמּוּשִׁית מְאֹד.

לזכר יצחק גלעדי מאפיקים

הוּא כָּחֹל וְשָׁקֶט וְיָפָה אַדְוָתוֹ

אֲבָל אִם הוּא לוֹקֵחַ אוֹתְךָ

הוּא לֹא מַחְזִיר

וְאַתָּה כְּבָר לֹא.

אַךְ זוֹ לֹא אַשְׁמָתוֹ

זוֹ אַשְׁמַת הַסּוֹחֵר הַדַּמַּשְׂקָאִי מִסַּמָּרָה

הַמַּנְחִית גַרְגֵּרִים אֲטוֹמִיִּים אַרְצָה

מֵרוֹאוֹתָיו הַלֹּא רוֹאוֹת

שָׁם לְמַעְלָה.

וְאֵינְךָ יָתוֹם שַׁכּוּל אוֹ אַלְמָן

כִּי אֵינְךָ

אַךְ הֵם נוֹתְרוּ אַחֲרֶיךָ

וְלֹא הָיָה לָהֶם סוּס לָבָן

כִּי לָקַח אוֹתוֹ הָעֶבֶד לְסַמָּרָה.

הוּא כָּחֹל וְשָׁקֶט וְיָפָה אַדְוָתוֹ

אֲבָל אִם הוּא לוֹקֵחַ אוֹתְךָ

אַתָּה כְּבָר לֹא

רַק הַשֶּׁמֶשׁ נוֹצֶצֶת וְאֵינָהּ קוֹפַחַת רֹאשְׁךָ

כִּי רֹאשְׁךָ כְּבָר לֹא.

אִם תִּנְטֹר לוֹ

הוּא לֹא יַחְפֹּץ וָלֹא יִתְנַגֵּד

כִּי גַּם הוּא כְּבָר לֹא

רַק רוֹאוֹתָיו הַסּוּמוֹת

לוֹטְפוֹת אַט־אַט אֶת רִיסֶיךָ

וּמַרְעִיפוֹת שַׁלְווֹת מְנוּחוֹת

וְאַתָּה כְּבָר לֹא.

אַךְ הֵם יֶשְׁנָם

אָבִיךְ אוֹמֵר קַדִּישׁ

אִמְּךָ מְרוֹרִים מְבַכָּה

וְאַתָּה אֵינְךָ,

וַאֲפִלּוּ בְּיַאלִיק לֹא יָדַע אֶת

הַזְּעָקָה הַקְטָנָה הַזֹּאת

שֶׁל חַיָּל אֶחָד

שָׁרַק הַדִּסְקִית הַשְּׁחוֹרָה

הַקָּרָה

אוֹמֶרֶת עָלָיו כִּי

הוּא כְּחָל־עֵינַיִם

וְשָׁקֶט, שָׁקֶט, שָׁקֶט –

כֶּלֶב זֶה דָּבָר יָפֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם.

לֹא לְכָל דָּבָר יָפֶה יֵשׁ שֵׁם

אֲבָל כֶּלֶב זֶה דָּבָר יָפֶה.

כְּשֶׁכָּל הַתִּינוֹקוֹת עוֹצְמִים עֵינֵיהֶם

רַק הַכֶּלֶב פּוֹקֵחַ עֵינָיו עֲלֵיהֶם

כִּי כֶּלֶב זֶה דָּבָר יָפֶה.

פּוֹפַּיי הַמַּלָּח זֶה גַּם כֵּן שֵׁם.

כִּי פּוֹפַּיי מְרַחֵף עַל מָסַכֵּי־הָעוֹלָם

יוֹתֵר מֵהֶבֶל פִּיו שֶׁל כֶּלֶב נֶעֱזָב,

פּוֹפַּיי זֶה גַּם שֵׁם שֶׁל כֶּלֶב.

כֶּלֶב זֶה דָּבָר יָפֶה.

כְּשֶׁנָּמוּת וְאוּלַי אַף נִקָּבֵר

אֵי־שָׁם הַרְחֵק מִסְּאוֹן הָעִיר הַשּׁוֹקֵקָה

בְּחֶדֶר צַר בְּדִירַת שְׁלוֹשָׁה שֶׁבַּשִׁכּוּן

יֵשְׁבוּ שִׁבְעָה, קַדִּישׁ יִסְפֹּדוּ.

אַךְ לְילָלָה הַאֲרֻכָּה וְהַמָּרָה הַזֹּאת

לֹא יִגָּמֵר שָׁבוּעַ וְלֹא יוֹם

וְלֹא שָׁנָה

כִּי כֶּלֶב זֶה דָּבָר יָפֶה.

מִנִּשְׁמַת אִמִּי יָצָאתִי וּשְׁמִי יוֹנָה

יָדַעְתִּי הַנּוֹפִים שֶׁהוֹרִישׁוּ בְּמַתַּת יִסּוּרִים

אֵלֶּה שֶׁקָּדְחוּ מֵחֲזוֹנֵךְ וְכָאֲבוּ אוֹתָךְ בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ

אַרְצִי! שֵׂיבָה אֵין בְּאַהֲבָתִי

מתוך מכתבו של רמבו בן ה־‏½15 לבאנוויל, עורך ה-PARNASSE CONTEMPORAIN מיום ה-24 למאי 1870:

– אינני מוכָּר, מה איכפת? משוררים הם אחים. השורות האלה מאמינות, הן אוהבות, הן מקוות: זה הכל.

– אדוני היקר, אֵלַי עכשיו: רומם אותי מעט: אני צעיר, הושט לי יד…

למכתב זה צורפו שלושה שירים, אחד מהם הוא אוֹפֶלי.

השירים נדחו.

תמונה, קובץ חדרים_גליון_1 (102256) עמ' 23

ארתור רמבו אלכימיה, תחריט נחושת של ג’ים דיין, 1973.

I

עַל גַּל שָׁחֹור רוֹגֵעַ, בּוֹ נָמִים כּוֹכָבִים,

תָּצוּף אוֹפֶלִי צְחוֹרָה כַּחֲבַצֶּלֶת גְּדוֹלָה,

לְאַט תָּצוּף רְפוּדָהּ בִּרְדִידִים רְחָבִים…

– מֵחוֹרְשׁוֹת רְחוֹקוֹת בַּת־קוֹל־עֲנוֹת עוֹלָה.

מִזֶּה אֶלֶף שָׁנִים שֶׁאוֹפֶלִי נוּגָה

חוֹלְפָה, צֵל צָחוֹר, עַל־פְּנֵי מַיִם אֵין־חוֹף;

מִזֶּה אֶלֶף שָׁנִים בְּשִׁגְיוֹן־אֵין־פּוּגָה

תְּמַלְמֵל מִזְּמוֹרָהּ לָרוּחוֹת עִם עֲרוֹב.

נוֹשֵׁק רוּחַ שָׁדָהּ וִיפַתַּח כִּפְרָחִים

אֶת שׁוּלֵי רְדִידָהּ הַזָּעִים עַל גַּלִּים;

עֲצֵי בָּכוּת רוֹעֲדִים עַל כְּתֵפָהּ מִתְיַפְּחִים,

עַל מִצְחָהּ הַחוֹלֵם קְנֵי הַסּוּף נִפְתָּלִים.

פִּרְחֵי לֹט סְבִיבָתָהּ נֶאֱנָחִים בִּמְצֻנָּף;

יֵשׁ תָּעִיר בְּעֵץ אַלְמוֹן מְנַמְנֵם, נֶעֱזָב,

קֵן נִסְתָּר שֶׁיַּפְרִיחַ נִיד קַל שֶׁל כָּנָף:

– נוֹשֵׁר רָן־מִסְתּוֹרִין מִכּוֹכְבֵי הַזָּהָב.

II

הָהּ, אוֹפֶלִי חִוְּרָה, הַיָּפָה כַּשְּׁלָגִים,

כֵּן, גָּוַעַתְּ, יַלְדָּה, גַּל גְּרָפֵךְ וְהֵסִיט!

– אֵין זֹאת כִּי רוּחוֹת מִנּוֹרְבֶג נִפְלָגִים

הֵם סָחוּ לָךְ בַּלָּט עַל חֵרוּת תְּזָזִית;

אֵין זֹאת – מַשַּׁב סוֹד שֶׁטָּפַח בִּשְׁעָרֵךְ

דָּן נַפְשֵׁךְ הַהוֹזָה בְּאִוְשׁוֹת אֲפֵלוֹת,

וְקוֹלָהּ שֶׁל בָּרִיאָה מִקָּרוֹב הִסְעִירֵךְ

עִם תְּלוּנוֹת אִילָנוֹת וְאֶנְקוֹת הַלֵּילוֹת;

אֵין זֹאת כִּי קוֹל יָם, נַחַר נַהַם אַדִּיר,

הוּא מָחַץ לְבָבֵךְ, לֵב יַלְדָּה מְבֹרָךְ;

כִּי בְּבֹקֶר אָבִיב אַבִּיר גֵּא וּמַחְוִיר,

בָּא וּבְאֵלֶם טֵרוּף עַל בִּרְכַּיִךְ צָנָח.

רֹם, חֵרוּת, אַהֲבָה – הָהּ, חֲלוֹם שִׁגְעוֹנֵךְ,

וּבְשֶׁלּוֹ נְמַסּוֹת, צִיצַת כְּפוֹר אֻכָּלָה.

חֶזְיוֹנַיִךְ גְּדוֹלִים הֵם חִנְּקוּ נִיב גְּרוֹנֵךְ.

– וְאֵימֵי הָאֵין־סוֹף הִתְעוּ עֵינֵךְ הַתְּכֻלָּה.

III

– וְסָח הַפַּיְטָן: עִם הִבְהוּב כּוֹכָבִים

אַתְּ חוֹזֶרָה לַפְּרָחִים שֶׁקָּטַפְתְּ, וְקוֹלְעָה.

וְעוֹד רָאָה: עֲלֵי גַּל בִּרְדִידִים רְחָבִים

נִשֵּׂאת אוֹפֶלִי צְחוֹרָה כַּחֲבַצֶּלֶת גְּדוֹלָה.

15 מאי 1870

(מכתב גלוי־העיניים¹)

שארלוויל, 15 במאי 1871

גמרתי בלבי להעניק לך שעה של ספרות חדשה; אני מתחיל מיד במזמור עכשווי:

זמר מלחמה פאריזאי²

• • • • • • • • • • • • • •

– הא לך פרוזה על עתידה של השירה –

כל שירה עתיקה מוליכה אל השירה היוונית, חיים הארמוניים. – מיוון אל התנועה הרומנטית, - ימי הביניים, – ישנם משכילים, חרזנים. מאַניוס לתרולדוס, מתרולדוס לקאזימיר דלאוויניי³, הכל פרוזה מחורזת, שעשוע, רפיון ותפארת של אינספור דורות מטומטמים: ראסין הוא הטהור, החזק, הגדול. – אילו היו נושפים בחרוזיו, טורפים את חצאי־חרוזיו, היה השוטה האלוהי נשאר אלמוני כאחד האדם בעל ה“מקורות”⁴. – אחרי ראסין השעשוע מתעפש. הוא האריך אלפיים שנה!

לא מהתלה, לא פאראדוכס. התבונה נוסכת בי יותר ודאות בענין זה משהיתה מעוררת זעם באחד מאנשי “צרפת הצעירה”⁵. מלבד זאת רשאים החדשים לתעב את הקשישים: הם בתוך עמם יושבים וזמנם בידם.

מעולם לא דנו את הרומנטיזם כהלכה; וכי מי יכול היה לדון? המבקרים!! הרומנטיקנים? המיטיבים להוכיח שהשיר הוא לעתים כה רחוקות יצירתו, דהיינו מחשבתו המושרת והמודעת, של השר?

כי אני הננוֹ אחר. אם הנחושת מתעוררת והריהי חצוצרה, אין זו אשמתה. זה ברור לי: אני נוכח בבקיעת המחשבה שלי: אני מסתכל בה, אני מאזין לה: אני מושך בקשת: הסימפוניה תוססת המולה במעמקים, או מזנקת אל הבמה.

אלמלא גילו הכסילים הזקנים ב“אני” אך ורק את המשמעות הכוזבת שלו, לא היינו אנו צריכים לטאטא את מיליוני השלדים הללו, שֶמימות עולם צברו יבול תבונתם המפוקפקת, ובתוך כך תבעו לעצמם זכות יוצרים!

ביוון, אמרתי שירים וכלי נבל קוצבים את העלילה. לאחר מכן, מוסיקה וחרוזים נעשים שעשוע, בידור. חקר העבר הזה קוסם לסקרנים: רבים ששים לחדש את העתיקות הללו: - זה יאה להם. התבונה האוניברסאלית השירה את האידיאות שלה בטבעיות; בני האדם ליקטו חלק מפירות־הדעת האלה: פעלו על־פי, ספרים עשו: כך התנהלו הדברים, לפי שהאדם לא עבד על עצמו, לפי שלא התעורר עדיין, או לא היה עדיין בעיצומה של ההזיה הגדולה. לבלרים, כתבנים: סופר, יוצר, משורר, איש זה לא קם מעולם!

הלימוד הראשון של אדם המבקש להיות משורר הוא ידיעת עצמו, במילואה; הוא מחפש את נפשו, סורק אותה, מנסה אותה, לומד אותה. מאותו רגע שהוא יודע אותה, עליו לשכלל אותה; זה לכאורה פשוט: בכל מוח נשלמת התפתחות טבעית; אגואיסטים רבים כל כך מצהירים על עצמם כעל סופרים; ישנם רבים אחרים הזוקפים לזכותם את ההתקדמות האינטלקטואלית שלהם! – אבל צריך שהנשמה תיהפך מפלצתית: כמעשה הקומפראצ’יקוס⁶, נו, תאר לעצמך אדם שותל ומגדל יבלות על פניו.

אני קובע שצריך להיות גלוי־עיניים, להיעשות גלוי־עיניים.

גלוי־עיניים דרך הוללות מתמשכת, סוחפת ומחושבת של כל החושים. בכל צורות האהבה, הסבל והטירוף; הוא מחפש את עצמו, הוא סוחט אל תוכו את כל הרעלים, על מנת לשמר מהם את התמצית ותו לא. עינוי אין־לתאר, בו הוא נזקק לכל האמונה, לכל הכוח העל־אנושי, בו הוא נהיה בין השאר החולה הגדול, הפושע הגדול, המקולל הגדול, – והיודע העילאי! – כי הוא מגיע אל הנעלם! לפי ששִכלל את נפשו, העשירה מכבר, יותר מכל אדם! הוא מגיע אל הנעלם, ואפילו, בהיבהל עליו דעתו, תאבד לו לבסוף בינת חזיונותיו, הלא ראה אותם! ואפילו יתפגר בתוך אותה הסתערות שלו מחמת דברים שלא נודעוּ כמותם ואין לנקוב בשמם: יבואו עובדים איומים אחרים; הם יתחילו בשחקים שבהם כלו כוחותיו של האחר!

– ההמשך בעוד שש דקות –

כאן אני משרבב מזמור שני, מחוץ לטכסט: הטה בטובך אוזן של חסד, וכל העולם יוקסם. - הקשת בידי, אני מתחיל:

אהובותי הקטנות

• • • • • • • • • •

הנה לך. ותרשום לפניך שלולא חששתי לגרום לך הוצאה של למעלה מ־60 מיל על משלוח, – פרא עלוב כמוני, שכבר שבעה חודשים לא החזקתי ביד עיגול אחד של ברונזה! – הייתי עוד שולח אליך את אוהבי פאריז שלי, מאה הקסאמטרים, אדוני, ואת מות פאריז שלי, מאתיים הקסאמטרים!

– אני ממשיך:

אם כן המשורר הוא באמת גנב האש.

הוא מופקד על האנושות, אפילו על החיות; יהיה עליו להביא לכך שיחושו, ימושו, יקשיבו לגילויים שלו; אם מה שהוא מחזיר משם יש לו צורה, הוא נותן צורה: אם זה גולמי, הוא נותן מהגולמות. יש למצוא לשון;

– אגב, כיון שכל מלה היא אידיאה, תבוא שעתה של הלשון האוניברסאלית! יש להיות חבר אקדמיה, – יותר מת ממאובן, – על מנת להשלים מילון, של כל לשון שלא תהיה. רפי השכל, שהיו יכולים בנקל להשתגע, יתחילו לחשוב על האות הראשונה של האלפאבית! –

לשון זו תהא של הנשמה לשם הנשמה, ממצה־כל, ניחוחות, צלילים, צבעים, מחשבה במחשבה אחוזה ומושכת. המשורר יגדיר את כמות הנעלם הניעור בעִתו בנשמה האוניברסאלית: הוא יתן יותר מאשר נוסח מחשבה שלו, מאשר תוואי ההליכה שלו אל הקדמה! תועבה תהיה לנורמה, תיקלט בלב הכל, הוא באמת יהיה כופל הקִדמה!

העתיד הזה יהיה חומרי, עיניך רואות; – בהיותם מלאים מִקצב והארמוניה, שירים אלו יהיה בכוחם להישמר. – למעשה זו תהיה עדיין במובן־מה שירה יוונית.

לאמנות הנצחית יהיו תפקידים, כיוון שהמשוררים הם אזרחים. השירה לא תקצוב עוד את העלילה; היא תצעד בראשה;

משוררים אלו יקומו! כאשר יישבר השעבוד האינסופי של האשה, כאשר היא תחיה למען עצמה ובכוחות עצמה, משישלח אותה הגבר, – הארור עד הנה, – לחופשי, תהיה היא למשוררת, גם היא! האשה תגלה את הנעלם! כלום שונה יהיה עולם האידיאות שלה מזה שלנו? – היא תגלה דברים מוזרים, עמוקים לאין־חקר, דוחים, מושכים; אנחנו נקבל אותם, אנחנו נבין אותם.

בינתיים נבקש מן המשוררים את החדש – תכנים וצורות. כל הממולחים יהיו סבורים עד מהרה שענו על המבוקש. – זה לא זה!

הרומנטיקנים הראשונים היו גלויי־עיניים מבלי שנתנו על כך את הדעת יתר על המידה: העשרת נפשם החלה באקראי: קטרים נטושים, אך לוהטים, שפסי המסילה סוחפים עוד זמן־מה. – לאמארטין גלוי־עיניים לפרקים, אבל חנוק בצורה המיושנת – הוגו, קשה־עורף יותר מדי, ראה נכון בכרכים האחרונים שלו: עלובי החיים הם פואמה אמיתית. העונשים מתחת לידי; סטלה משקפת פחות או יותר את כוח הראיה של הוגו. יותר מדי בלמונטה⁷ ולאמנה, יהווה ועמודות, תועבות מיושנות ומתות.

מוסה פי שבעים ושבעה מתועב בעינינו, דורות דוויים ותפוסי־חזיונות, – שעצלות המלאך שלו עלבה בנו! אוה! המעשיות והפתגמים התפלים! הוֹ! הלילות! הוֹ, רולא, הוֹ, הגביע⁸! הכל צרפתי, דהיינו שנוא ממדריגה עליונה; צרפתי, לא פאריזאי! עוד יצירה אחת משל הגאון המוקצה שהשפיע על ראבלה, וולטיר, ז’אן לה־פונטיין! בלויית פירושו של מר טין! אביבית, שנינותו של מוסה! מקסימה, אהבתו! הנה בבקשה, ציור באמאיל, שירה סולידית! נתענג לאורך ימים על השירה הצרפתית, אבל בצרפת. כל שוליה של חנווני מסוגל לגלגל פניה רולאקית, כל סמינאריסט נושא את חמש־מאות החרוזים בסתר פנקסו. בגיל חמש־עשרה, המיות התשוקה האלה מייחמות את הצעירים; בגיל שש־עשרה, כבר יאמרו די בכך שידקלמו אותן ברגש; בגיל שמונה־עשרה, אפילו בשבע־עשרה, כל תלמיד־תיכון שנופלת לו הזדמנות, עושה רולא, כותב רולא! ישנם עוד כאלה שמתים מזה אולי. מוסה לא השיג שום דבר: היו חזיונות מעבר למלמלת הווילונות: הוא עצם עיניים. צרפתי, פאנאדי⁹, סרח־פונדקים עם מכתבת בית־ספר, המת היפה אכן מת, ומכאן והלאה, אל לנו אפילו לטרוח ולעורר אותו בגידופים שלנו!

הדור השני לרומנטיקנים אכן גלוי־עיניים: ת. גוטייה, לק. דה ליל, ת. דה־באנוויל. אלא שלבחון את הבלתי־נראה ולשמוע את שלא־יישמע זה עניין אחר מאשר להיאחז ברוחם של הדברים המתים, על כן בודליר הוא הראשון לגלויי־העיניים, מלך המשוררים, אל אמיתי. ועם כל זאת הוא חי בסביבה אומנותית מדי; והצורה שכה רבים היללו אצלו, היא עלובה: גילויי הנעלם מחייבים צורות חדשות.

בקיאה ורגילה בצורות הנושנות, מבין התמימים, א. רנו – כתב את רולא שלו. – ל. גראנדה – כתב רולא משלו; - הגאלים המוסא’ים, ג'. לאפנסטר, קוראן, ק. פופלן, סולארי, ל. סאל; התלמידים, מארק, איקאר, תרייה; המתים והכסילים, אוטראן בארבייה, ל. פישא, למואן, הדאשנ’ים, הדססאר’ים; העתונאים, ל. קלאדל, רובר לוזארש, קס. דה ריקאר; הפנטזיסטים, ק. מנדס, הבוהמים; הנשים, הכשרונות, לאון דייקרס, סולי־פרודהום, קופה, – העמידה האסכולה החדשה, המכונה פארנאסית, שני גלויי־עיניים, אלבר מרא ופול ורלין, משורר אמת. – הנה. – ובכן אני עמל להיות לגלוי־עיניים. – ונגמור במזמור חרדי.

כריעות

• • • •

תהיה נבֵלה אם לא תענה לי: מהר, כי בעוד שמונה ימים אהיה בפאריז, כנראה.

להתראות,

א. רמבו

הנה מה שאני עושה. – שלוש בקשות לי אליך: שרוף, אני רוצה בזאת ואני חושב שתכבד את רצוני כאילו היה רצונו של מת, שרוף את כל השירים ששלחתי לך ברוב טיפשותי, בתקופת שהותי בדוּאֵי: הואל נא לשלוח לי, אם יש באפשרותך ואם נוח לך, עותק מה“מלקטות” שלך, שהייתי רוצה לשוב ולקרוא בו ואין באפשרותי לקנות, אמא שלי לא זיכתה אותי בעיגול ברונזה אחד כבר ששה חודשים, – רחמנות! –: ולבסוף, הואל נא לענות לי, כך או אחרת, בנוגע למשלוח הזה ולקודם.

אני מאחל לך יום טוב, מה שנאה ויאה. כתוב: למר דאוורייר, מתחת לשדרה, מס 95, בשביל א. רמבו

תרגום והערות: הלית ישורון

I

זֶה מַרְגּוֹעַ מוּאָר, לֹא בְּעֵרָה לֹא רִפְיוֹן, בַּמִּטָּה אוֹ

בָּעֵשֶׂב.

זֶה הֶחָבֵר לֹא חָמִים לֹא קָרִיר. הֶחָבֵר.

זוֹ הַנֶּאֱהֶבֶת לֹא מַכְאִיבָה לֹא מְכֹאֶבֶת.

הַנֶּאֱהֶבֶת.

אֲוִיר וְעוֹלָם לֹא קְרוּאִים. חַיִּים.

– זֶהוּ אֵפוֹא שֶׁהָיָה?

– וְהַחֲלוֹם נִצַּן.

II

הַתְּאוּרָה חוֹזֶרֶת לְעֵץ הַבִּנְיָן. מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַחֶדֶר, קִשּׁוּטִים

כָּלְשֶׁהֵם, הַגְבָּהוֹת הַרְמוֹנִיּוֹת מִתְלַכְּדוֹת. הַקִּיר שֶׁמִּנֶּגֶד לְשׁוֹמֵר –

לֵילוֹ הוּא רְכָסִים פְּסִיכוֹלוֹגִיִּים שֶׁל רִסּוּקֵי כַּרְכֹּב, רְצוּעוֹת

אַטְמוֹסְפֵרִיּוֹת וּמַהֲמוּרוֹת גֵיאוֹלוֹגִיּוֹת. – חֲלוֹם דָּחוּס וְתָכוּף

עַל קְבוּצוֹת רִגְשִׁיּוֹת וִיצוּרִים מִכָּל הַמִּינִים בְּתוֹךְ כָּל הַנִּגְלוֹת.

III

הָעֲשָׁשִׁיּוֹת וְהַשְּׁטִיחִים שֶׁל הָאַשְׁמֹרֶת מַשְׁמִיעִים רַעַשׁ גַּלִּים,

בַּלַיְלָה, לְאֹרֶךְ הַשִּׁלְדָּה וְסָבִיב לְתָא הַנַּוָּט.

יַמָּהּ שֶׁל אַשְׁמֹרֶת כְּשָדֶיהָ שֶׁל אַמֶּלִי.

הַטַּפֵּטִין, עַד חֲצִי־גֹבַה, מְשׂרְגֵי־תַּחֲרִים, בְּגוֹן

בָּרֶקֶת, שָׂם מִתְנַפְּלוֹת יוֹנֵי הַבָּר שֶׁל הָאַשְׁמֹרֶת.

• • •

טַבְלַת הָאָח הַמְפֹחֶמֶת, שָׁמָשׁוֹת רֵאָלִיּוֹת שֶׁל חוֹל הַחוֹף:

אָהּ! בְּאֵרוֹת כְּשָׁפִים; מַרְאֶה יָחִיד שֶל אוֹרשַׁחַר, הַפַּעַם.

חִבַּקְתִּי אַיֶּלֶת שַׁחַר שֶׁל קַיִץ.

דָּבָר עוֹד לֹא זָע בַּחֲזִית הָאַרְמוֹנוֹת. הַמַּיִם נָחוּ מֵתִים.

מַחֲנוֹת הַצְּלָלִים לֹא סָרוּ מִמִסְעַף הַיַּעַר. פָּסַעְתִּי, מֵעִיר אֶת

הַמַּשָּׁבִים הַחַיִּים וְהַמַּהְבִּילִים, וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת נִבְּטוּ,

וְהַכְּנָפַיִם נִשְּׂאוּ בְּלִי רַעַשׁ.

מַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן הָיָה, בַּמִּשְׁעוֹל שֶׁנִּמְלָא נְגוֹהוֹת רַעֲנַנִּים

וּלְבָנַנִּים, פֶּרַח שֶׁאָמַר לִי שְׁמוֹ.

צָחַקְתִּי לְצַמּוֹת הַמַּפָּל הַזְּהֻבּוֹת שֶׁנִּפְרְעוּ בֵּין עֲצֵי הָאַשּׁוּחַ:

בַּצַּמֶּרֶת הַמֻּכְסֶפֶת חָשַׂפְתִּי אֶת הָאֵלָה.

אָז הִפְשַׁלְתִּי אֶחָד אֶחָד אֶת הַצְּעִיפִים. בַּשְּׁבִיל, הֲנִיפוֹתִי

זְרוֹעוֹת. בַּשְּׁפֵלָה, הִסְגַּרְתִּי אוֹתָהּ לַשֶּׂכְוִי. בְּעִיר גְּדוֹלָה

חָמְקָה בֵּין הַפַּעֲמוֹנִים וְהַכִּפּוֹת, וַאֲנִי, פּוֹשֵׁט־יָד רַצְתִּי

בִּרְצִיפֵי הַשַּׁיִשׁ, רָדַפְתִּי אוֹתָהּ.

בְּמַעֲלֵה הַדֶּרֶךְ, לְיַד יַעַר דַּפְנָה, אָפַפְתִּי עָלֶיהָ בִּצְעִיפֶיהָ

הַמְצוֹפָפִים, וְעָרִיתִי אֵלַי מִגּוּפָהּ הֶעָצוּם. אַיֶּלֶת שַׁחַר

וְנַעַר צָנְחוּ לְקַצְוֵי יַעַר.

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי, הָיָה צָהֳרַיִם.

מצרפתית: הלית ישורון

Voyant משמעו בצרפתית חוזה, רואה מעבר לנגלה. “גלוי־עיניים” הוא התחליף הטוב ביותר שעלה בדעתי למצוא, אך עדיין אינו מניח את הדעת.