הימים ימי ה“תכלת” באישבּיצאַ וראַדזין; האנטישמיות בכל ארץ אשכנז …
ואני שבתי אז מבּרלין, ששם הייתי לרגל מסחרי.
ביום השני נקראתי אל בית הרב.
הישיש התנצל לפני לאמור:
– אני זקנתי ושׂבתי; רגלי בצקות …ונפשי נכספה וגם כלתה לדעת דבר אמת על אודות אחינו בני ישׂראל בארץ ההרס ההיא …
– האומנם – שאל תמרורים – הכצעקתה הבאה אלינו עשׂו? האומנם כבה בלב שׂונאינו כל זיק יושר וחמלה? האומנם השׂנאה הולכת הלוֹך וגבוֹר מיום ליום, ואין משפט וצדקה?
ועיני הזקן מילטו רשפי אש.
בשאלותיו אלה קנה הישיש את לבבי ונפשי. מראה לא נפרץ הוא רב בישׂראל בפולין, אשר יצא אף רגע מד' אמות של ההלכה אל עולם החיים; אשר ידאג, לא אך לעדר צאנו, כי אם גם לכלל ישׂראל, ולא רק בעניני אמונה ודת, כי אם גם בנוגע לחיי העולם הזה!
יודעים אנחנו רבנים מדקדקים כחוט השׂערה בשיעוּר מקווה, רבנים “למדנים” ומקילים, רבנים “יראים” ומחמירים; רבנים גוֹועים ברעב לעיני כל העדה, רבנים נהנים מכל מיני כשרוּת וכל דבר שבקדוּשה וטוב להם; יודעים אנחנו רבנים רודפים אחר הכבוד והכבוד בורח מהם בקרב עדתם, ורבנים ענווים ושפלי רוח, אשר ישפילו את כתר התורה עד העפר שתחת כפות רגלי בעלי-הבתים. אבל רבנים שואלים: מה אומר ביסמארק? למה נפּח את האש! מה נשמע בברלין? מה תקוַת ישׂראל באשכנז? חַפּשׂ בנרות אם תמצאו בפולין!
אומרים כי ברוסיה ישנם עורבים לבנים, ויש אומרים – מתלבנים באבק; אך אצלנו רואה אני את הישיש כיוצא אחד מן הכלל הגדול והנורא.
רואה אני קרן אור בעבים, ניצוץ אש על הקרח הגדול …
ספּרתי לו את אשר ידעתי.
ובמשך ספּוּרי השתנו פניו חליפות לרגעים. פעם זיקים וחצים ופעם דמעות ויאוּש בעיניו הרכות; פניו האדימו וַיחוורו ויקבּלו עין תכלת בזה אחר זה. לא אחת ושתים התחלחל וַישכח את שׂיבתו וחליו, וַיתרומם, וַירקע ברגליו, וַיך באגרוף על השולחן, לחרדת הכלים אשר עליו …ואז תתלבּנה שׂפתיו והן נעות: שפוֹך חמתך, שפוֹך חמתך!
כבר נעוָה משמוע.
– אל אלהים! – הגה ברוחו הקשה וַיפּול אחורנית, על הכיסא.
– אל אלהים! – הוסיף בנהמת לבו – הלא נגזרנו כולנו, נגזרנו …על צוָארנו מונחת החרב …
“אם יד ביסמארק באמצע, הלא נהיה כצאן לטבחה!”
ניחמתי אותו, כי גם ביסמארק הוא בן-חלוף; כי חיי העם ארוכים הם מחיי איש פרטי; ואם כי הוא התּל שכל ארץ אשכנז פונה אליו, אם כי הוא רוח החיה בכל האופנים, היד החזקה האחת והארוכה המגיעה עד קצות המדינה – הלא בכל זאת אך בן-חלוף הוא!
אבל הרב לא אבה הינחם.
– רע ומר מאד, רע ומר! – התאונן.
– אמנם עת צרה היא ליעקב – החילותי עוד הפעם.
– אבל – קרא הרב בחוגרו שארית כוחו – אבל מה הם מבקשים מאתנו? מה עוול מצאו בנו? מדוע יתגוללו עלינו? מדוע נבאשנו פתאום בעיני עם הארץ? הלא בני אב אחד אנחנו!
– האי-סובלנות!
– האי-סובלנות! ומדוע? שלָמה? לאיזה צורך?
– האי-סובלנות – עניתי להרב – היא חיה טורפת, חיה רעה ונוראה …זה לא כבר השמיעו על מיתתה וקבורתה, הקנאים הספידו אותה כהלכה, והטובים שבחסידי אומות-העולם אמרו: “ברוך שפטרנו” …אבל החיה הרעה לא מתה, לא נפלה, כי אם נחבאה בסתר לב ההמון …
ועתה בא המכשף ביסמארק ויעוררנה.
– אבל למה? לאיזה צורך?
– ביסמארק חפץ להביא את כל העולם האשכנזי תחת כנפי שכינה אחת!
– מאמינים המה? מאמינים? – השתומם הרב – נוצרים המה ומאמינים בכתבי-הקודש?
– בלי ספק!
– פתאום נראה ברק תקוָה בעיני הרב:
– אם כן, הלא נוכל להראות להם! לפתוח את העשׂרים-וארבעה! הלא מקרא מלא הוא: “ילכו איש בשם אלהיו” …“אם אלהים הוא, ירב לו?! …”
לא מצאתי מענה בפי והרב הוסיף:
– הוא אשר דבּרתי …שם יהודים-אשכנזים!
שׂפתיו התעקמו בבוז וקלָסה:
– הם מתבוששים לקחת אתם את העשׂרים-וארבעה!
לא הבינותי: לאָן?
– לוּ הייתי שם – הוסיף כחולם – לוּ הייתי שם, ולוּ ידעתי את שׂפת הארץ, כי אז שׂמתי נפשי בכפי, את העשׂרים-וארבעה תחת זרועי, ובלי להגיד להקהל דבר או חצי דבר, הייתי הולך בחשאי אל בית הוועד של הנבחרים – הלא כן נקרא הבית? כן?
נענעתי לו בראשי.
– והייתי קרב – מוסיף הרב – אל השולחן, ומוציא את העשׂרים וארבעה ופותחו, ומראה להם, וביחוד – לביסמארק בעצמו, את הכתוב!
אודם של נצחון נראה על פני הרב.
– ומה? היכחיש? הלא הוא מאמין בכתבי הקודש! הלא מקרא מפורש הוא! בפירוש נאמר: “ילכו בשם אלהיו”.
לא צחקתי לדברי הרב …
נהפוך הוא, תמימות היוֹנה הפותה והטובה לקחה את כל לבבי …ובסתר לבי הושטתי אז ידי לשלום לבוני ציון בעזרת הרבנים …עתה לא אירא רע; צלילי חושך של “ערים נדחות”, “פרות אדומות”, “זקנים ממרים” וכל כיוצא בהם לא יפחידוני עוד …רבינו זה, רבינו הישיש יעמוד בראש!
– האי-סובלנות – עוד נעות שׂפתי הזקן – היטב אמרת …חיה טורפת היא …חיה נוראה …אבל בכתבי-קודשנו, קדמה הרפואה למכה …הכּוֹל ערוך מאתמול; מקרא מלא – “אם אלהים הוא, ירב לו”, “ילכו איש בשם אלהיו”.
אך עוד שׂפתי הזקן נעות, והחדרה פרצו קולות ברעש ושאון; אנשים, נשים וטף, בעלי-בתים וחייטים מילאו את החדר וכולם צועקים, רועשים, מכים בשולחן, בקירות מבלי אשר יכולתי להבין איזו מילה.
אך לאט-לאט התרגלתי להוציא את חתּוּך הדברים מן השאון, ולהבין את סבּת הרעש: אהרן בן משה החייט, השקץ הגדול, מת – כן יאבדו!
וקרוביו הרשעים – תהי אחריתם כמוהו – חפצים לקוברו בציצית של תכלת!
והרב הישיש מתנשׂא פתאם כלביא:
– היה לא תהיה! קרא בקול עוז – היה לא תהיה! “לא תתגודדו”! קרעו ממנו את התכלת! או קברוהו מחץ לגדר …
התבוננתי בפני הרב, והנה נהפך לגבור עריץ, לפרס ארך-האבר ורב הכוח …בעיניו אש קנאה, ימינו נטויה להשמיד, להרוג, ולאבּד …ומתחת להיאַרמוּלק"ה שלו נפזרו שׂערות פאותיו כנחשים לבנים…
– טורקוַמַדָא! – קראתי בשאט נפש, ואנוס החוצה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.