בימי צרה ומצוקה ירד שער כל הסחורות, וגם שער התורה, הטובה והיקרה מכל הסחורות; מכל ישיבו טשאכנוֹבקה – עיר ואם בישׂראל – לא נותרו כי אם שני שׂרידים, רבי יעקב בעל הישיבה בעצמו, איש רם-הקומה ורך כקנה, בעל זקן יורד עד הברכים ועינים כהות ותועות; והשני למך תלמידו האהוב והחביב, נער בן שמונה-עשׂרה, רזה, חיור-פנים, בעל שׂפתים צרובות ועינים שחורות ולוהטות. שניהם עטויים בלויי-סחבות, חזיהם גלויים וחשׂופים. יתר התלמידים (כעשׂרה במספר) נפוצו לכל עבר ולכל רוח.
כי פלאים ירדה טשאכנוֹבקה, וגם נפש המורה ותלמידו הפליט לא תוכל להחיות.
אך רבי יעקב לא יוכל עוד לנוע על ערים אחרות, מזוקן, ותלמידו למך לא יעזוב את רבו, לוּ גם יתן לו איש מלוֹא ביתו כסף וזהב. רבי יעקב הוא שמשה של נפש למך, ואם יעזבנו העולם יחשך בעדו.
וכהתגבר צוק-העתים וטשאכנוֹבקה נלאתה גם להחיות את שתי הנפשות האלה, ויהי מנת חלקם לחם צר ומים לחץ ולא מדי יום ביומו. אז נועצו הרבי ותלמידו: כדת מה לעשׂות לרעב המר והנמהר והמציק, ויחקרו וידרשו ויחליטו: לעסוק בקבלה העיונית והמעשׂית. ויעשׂו כן, ויהיו להם הצומות למקור ברכה!
אל שערי הקבלה המעשׂית לא באו עוד, אך העיונית באה בקרבם כמים, שמלוא כל טשאכנוֹבקה כבודם, ולעצמותיהם היבשות כשמן היתה. שני המקובלים, הרב והתלמיד, כבר נחלו שם בכל העיר ובנותיה, וכל באי שעריה של טשאכנוֹבקה חכּו בכליון עינים עד בוא הקץ! לא קצו של משיח, בן דוד יבוא מעצמו, מחר, ובשביל זה לא ירים איש בטשכנוֹבקה יד או רגל, – אך קצה של הקבלה העיונית שהיא התחלת המעשׂית, ואז יהיו נפלאות ונצורות וגדולות, ככל אשר חזו בני דורו של ר' ליב שׂרה,ס…
עתה בזמן הצהרים אין איש בבית-המדרש הקטן, מלבד הרב ותלמידו. יושבים הם אל השולחן הגדול, הרב מדבר והתלמיד שומע בכל נפש ולב וראשו נשען על כפות ידיו.
– אך בזה, – אומר הרב, – ישנן בחינות ומדרגות רבות. יש יודע חלק קטן מן הנגוּן, יש יודע את מקצתו, יש יודע חציו ויש יודע חלק קטן מן הנגוּן, יש יודע את מקצתו, יש יודע חציו ויש היודע את כולו וגם ישית עליו נוספות! רבינו ז“ל שניהם חסידי חב”ד) זכה למקצתו… לחלק קטן כזה (ואת החלק מדד במידת אצבעו) –
עצבת נוראה נפלה על פני התלמיד, והרב הוסיף:
– גם הנגוּנים שונים הם. יש נגוּן הצריך למילין, זוהי מדרגה נמוּכה מאד; ויש נגוּן נעלה עליו, נגוּן עולה בלי מילין, נגוּן בפני עצמו… אבל הנגוּן הזה עוד לא טהור הוא מחלאת הגשמיות, כי הוא נצרך עוד לקול, לשׂפתים! והשׂפתים והקול גשמיות המה!
– אבל הנגוּן האמיתי, הרוחני הטהור (מבלי דעת החל הרב לשׂורר את דבריו בנעימות) הנגוּן האמיתי הוא בלי קול, בלי אומר ודברים, הוא נגוּן טמיר ונעלם, הנגוּן אשר ישוֹרר הלב ואינו נשמע לאוזן, וזהו סוד “כל עצמותי תאמרנה”!
– אז ירננו העצמות והלב. השינַים דא לדא נקשן מרעד התלהבות. הנגוּן הזה אין לו התחלה וסוף והוא בבחינת “אש תמיד תוקד”…
את הלקח הזה הפסיק נער, אשר פתח את הדלת ברעש ובשאון ויעמיד על השולחן לפני הרב קערה מלאה מרק-תפוחי-אדמה ופתח לחם, בקראו:
– ר' שלמה הנגיד שולח בשביל הרב – ויעלם, בהוסיפו:– אחרי כן אבוא לקחת את הקערה!
ר' יעקב קם ממושבו ויקרב לאט-לאט אל הכיור לרחוץ ידיו.
– אבל, – דבּר בלכתו, ועיני התלמיד ואזניו רודפות אחריו בתשוקה נמרצה להשׂיג כל הגה וכל דבּוּר קל, – אבל… אני לא אוכל גם להשׂיג את הנגוּן הקדוש הזה, באיזו בחינה הוא, באיזה שער? את הסגוּפים והצרוּפים אני יודע…
הרב הפסיק ברחיצת ידים ובברכת “שׂאו ידיכם”, וישב אלי השולחן. אחרי ברכת המוציא הניף בידים רזות ורועדות את הקערה אל חטמו לשאוף אל קרבו את ריח המנחה.
– ריחא מילתא היא – אמר בצחוק קל, אשר עיקם באופן נפלא את שׂפתיו ופיו, כי אמנם הצחוק על קמטי הפנים הזקנים היה אורח לא תדיר. אחרי כן העמיד את הקערה על מקומה, בימינו רועדת הכף, בשׂמאלה פת לחם. והתלמיד כיסה את פניו בשתי ידיו.
עוד לא כילה הרב את אכלו, ונער אחר בא ויקרא בקול:
– ר' יוסיל שולח ארוחת התלמיד.
עוד הפעם נקרה צחוק קל על שׂפתי הרב, אך התלמיד עוד לא גילה את פניו.
– אוכל הביאו לך – אמר הרב אחרי רגעים אחדים – למך, אוכל בשבילך! בעצב ולאט הסיר התלמיד את ידיו, ויֵראו פנים חיורים כסיד ועינים בוערות כגחלי אש.
– אני לא אוכל היום – אמר בקול דממה דקה, וישפיל עיניו כמו מבושה.
– התענית הרביעית? ד' רצופים? – השתומם ר' יעקב, ויוסף בתלונה: – ומדוע לא הגדת לי?
– האם לא תענית? – הוסיף לשאול בראותו את שתיקת התלמיד.
– לא, רבי, – ענה למך, – תענית תשובה היא!
– תשובה? האתה עברת עבירה? אתה? – התפלא הרב.
– כן, כן, רבי! כאשר החילות לאכול עברתי על לא תחמוד!…
––––
בחצות הלילה ההוא העיר למך את ר' יעקב משנתו, ושניהם שכבו על ספסלים זה לעומת זה תחת התנור.
– רבי, רבי! – קרא למך בקול פחדים.
– מה היה לך? – נזדעזע הרב ממקומו.
– הנני עתה – אמר התלמיד בלחישת רעד, – הנני במדרגה גבוהה מאד מאד… כי החל הנגוּן…
– איככה, איככה?
– אנני יודע, רבי, – ענה התלמיד בקול נמוך מאד כמו כוחו עזבהו, – אני לא יכולתי לישון… חשבתי מחשבות מאשר למדתי היום… פתאום התעורר בי חשק נמרץ וחזק מאד, חשק מוזר לי אבל חשק נמרץ – לדעת את הנגוּן הטהור והקדוש! פתאום הרגשתי צער גדול מאד, כי אינני יודע את הנגוּן… הצער היה גדול מאד… גדל מאד הכאב האנוּש… ואז – בלי ספק ברחמי הטמיר והנעלם – התעורר בי הנגוּן… פתאום רעדו כל עצמותי… פתאום והנה אור!
בית-המדרש צלמות. הרב העיף עינו אל החלון ושם שואה ומשואה.
– פתאום היה אור. הכרתי כרגע, כי הוא מן האור הגנוז, כי לא אור עולם הזה הוא, לא היה לא מנורה ולא נר, לא שמש ולא ירח ולא הרקיע… אך אור ואור! עיני היו סגורות. אשמורותיהן לחצו אותן כנטל ברזל, ואני ראיתי אור שבעתים כאור החמה!
– רבונו של עולם! – לחשו שׂפתי הרב.
– אז נדמה לי כי קלותי מאד במשקלי, כי אין לי משקל כלל, כי יכול אני לעוף כיונה… המלאכי-השרת… ואז צחקתי! צחקתי, אך עיני ושׂפתי היו סגורות; צחקתי בלי פה, בלי תנועת פנים, צחקתי בקרב, בלב, עמוק עמוק… צחקתי לא משׂמחה כי אם מעונג, מעדן אשר מילא את קרבי, את כל גופי, משׂער הראש עד צפרני הרגל… ומתוך העונג הזה החלה השירה בקרב…
רעד אחז את הרב.
– החלה? איככה? הגד נא!
– אינני יודע איככה… כל חושי היו סגורים ומסוגרים… ובקרבי הנגוּן בלי המלים!…
– איככה? איככה?
– לא דע, רבי! אך השירה היתה פתאום לנגוּן. לאט-לאט עבר הנגוּן ויהי לזמרה. כל אברי שוררו זמירות ואני שמעתי, לא אני שרתי, אני אך שמעתי… וגם לא אזני, כי כל חושי היו סגורים, אך אני בעצמי שמעתי… רבי!
– לא רבך אני, שוטה, אני עבדך בן אמתך, אני תלמידך! – צעק ר' יעקב – אני לא הגעתי לקרסוליך…
– רבי! – שיסע אותו התלמיד בקול מר וצורח, בחבּקו בשתי ידיו את חזהו – רבי! קרא לפני את הודוּי! כבר באו לקחת אותי… רבי! רבי! שמע ישׂראל! שמע ישׂראל!…
ותצא נשמתו.
כל העיר היתה כמרקחה. איש ואיש גם נשים וטף בירכו את עצמם ואת קרוביהם ושארי-בשׂרם במיתה קדושה כזאת. אך רבי יעקב אמר בתלונה קלה:
– לוּ עצר כוח עוד לארבע תעניתים, כי אז זכה – למיתת נשיקה!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.