כשאני שומע חכמי חוץ-לארץ מדברים אלינו מתוך הענן בקולות וברקים בלשון “אנכי”, הנשמעת או מפי הגבורה, או מפי הגדול, המקריא א"ב לתינוק, או מפי בעל-הבית – בעל-צדקה הנותן פרוטה לעני; כשאני רואה את קפיצתם לעמוד בראש ולפזר לפני האוָזים קמחא טחינא, לקט שכחה ופאה משׂדה אירופא, – כשאני שומע ורואה כל זאת, עולה על לבי מעשה שהיה – –

מעשה וביקש הסבא שלנו להחזיר את גרושתו, שנפרד ממנה ימים רבים.

מובן מאליו, שהדבר עשׂה רושם, שהשמועה עשׂתה לה כנפים, שהתפשטה הבשׂורה הטובה בכל תפוצות ישראל, ודאוּ אנשי-שלומנו מכל אפסים כעל כנפי נשרים, והשתוקקו לשמוע דברים של אמת מפי הסבא בעצמו. וכששמעו שהוא כך, התחילו לזמר ולרקד ולכרכר מרוב דיצה וחדוָה, ואהבה ורעוּת: והחליטו לעשׂות לדבר פומבי, לבשׂר לבאי עולם בפרהסיא, לערוך שולחן בשוק, ולאכול ולשתות ולומר תורה, לידע ולהודיע, כי באה שעת חדוָתא, שהסבא יחזיר למזל טוב ובשעה מוצלחת את גרושתו השוממה…

וצריך היה לקבל הורמנא ורשותא על זה מאת הפקיד של העיר; וצריך היה לסדר את המשתה, שישבו אנשי-שלומנו רוֵחים, ויאכל איש בכפו ומזלגו מקערתו והשתיה כדת, כראוי ברשות הרבים, וכיוצא בזה, ולא היה בעמא פזיזא שלנו איש, שיוכל לקבּל על עצמו את האחריות, שלא תהי, חס ושלום, ערבוביא ואנדרלמוסיא אצל השולחן; והתייעצו, והתיישבו בדעתם, ולפי שהיתה העיר סמוכה אל הגבול ­­­­­– נמנו וגמרו להביא משם “סאַרוועָר” מומחה; ועשו כן, והביאו את הדייטש; והדייטש קבל על עצמו את האחריות, והעמידו ברשותו לעזוב עמו אברכים ובחורים אין מספּר, לעשות כחפצו ולמלאות רצונו; ועשׂה הדייטש הנ"ל מה שעשה בשלמות, כמעט במסירות נפש. והסיר כל מכשול, והעמיד שולחנות וכלים וכו' וכו‘, ועשׂה באמת ובתמים קורת רוח להסבא, ובא על הכל מקומו בשלום, ואכלו ושתו, ואמרו תורה, והיללו את הדייטש, ואמרו שהסבא יפקוד אותו לטובה, שאף על פי שהוא דייטש, זכה ויש לו חלק לעולם הבא וכו’ וכו', – אבל – שני דברים כמעט מגונים היו בשעת מעשׂה… כשאמרו תורה נרדם הדייטש, ובסוף הסעודה, כששקלו וטרו: מי יברך? קפץ בראש וקרא:

— רבותיי, מיר וועלען בענטשען – – – – – – –

איני מתקנא, חס ושלום, בחכמי חוץ-לארץ… בפרט באלה, שעליהם למזוג את הכוס והם חפצים ב“עברי” שלהם לברך על הכוס, אבל מתקנא אני באיש חרמם – באחד-העם.

ולא באחד-העם בגדולתו; אינני מחסידיו וממעריציו.

את “פּירוּריו” לא אכלתי לתיאבון; השלהבת, שהוא מבקש להדליק ברחוּק מקום מן המנורה, לא תהיה נר לרגלי לעולם, ושיטותיו, שהוא בונה על-פי הרוב על יסוד רעוע של מעשׂים מיוחדים, חשודות הן בעיני תמיד, כלוג יין שבא מעֵנב אחד…

ובכלל אחד-העם מתנגד הוא בטבעו ובטעמו; אין בו אף שמץ לחלוחית של אנשי-שלומנו, ולא כל-שהוא מריח הבשׂמים של פרחי ההרים! – אבל אחד-העם גדול הוא בכוחו לנתוץ את אלילי עצמו, להרוס את אשר בנה, לשרש את אשר נטע בשביל האמת – האמת שלו, ולהגיד לבאי עולם: חוזר אני! אבל מתקנא אני אך במפלתו!

אין אדם מת בלי ימי ירידה, בלי רגעי מפלה, ולקוי המאור…

אולם כל אחד ואחד מאתנו לוקה על ידי ידים גסות, נרגם באבנים מן השוק, נחנק באבק של לשון הרע, שׂנאת חנם ודבּות שוא; ויש נחנקים כזבובים בקורי עכביש…

אבל אחד-העם, כשהגיעה שעתו לקבל מכּת מרדוּת, הוציאה, כביכול, ההשגחה הפרטית מאוצרה את הפטיש הגדול, פטישה של חוץ לארץ! הובא החולש על גויים גדולים ועצומים; התליין שהרג את איבּסן, שחנק את מטרלינג, שמלק את טולסטוֹי (גורקי נפל בידי בריינין); ואותו הגדול, שהניף את קרדומו גם על ה“בּיבּליאה” בא על אחד-העם; ואחד-העם נפגע לכל הפחות בקורנס ממושך וממורט, בקורנס מבריק, והיו קולות וברקים – בעתונים – – –

והיה אחד-העם לפתע פתאום לשוחט זרים, לאינקוויזיטוֹר, לעבד נבזה של מניפי שוט אכזרים, למלשין – אמנם אך ורק על הציוניות, לחוטף מן הפיליטונים האירופאיים, למוליך שולל, למתנפל בעורמה, לברבר; לשוטה שאינו יכול להרים על נס את עבודת התבונה, המחוללת ראמות, ועם זה מחשבת חשבון קר, הצפונה בפרטי חזיון “עתידות”, וזה רע מכל הנ"ל! ומלבד זה – לטפש…

אמנם, פרצוף-הפנים הזה אינו דומה לאחד-העם אף במקצת מן המקצת, אבל מה בכך? די שהקורנס מחוץ-לארץ הכה, די שכבּו את אור השׂכל הישר והראו בחושך צלמון מפלצת… ושנעשׂה הצלמון על- ידי החולש על גויים, שאינו קורא עברית במהירות יתירה, אבל בעזרת אחרים קוראים עברית במהירות יותר גדולה!

ואנא לא חילק ולא בילק ידענא; איני עומד לא על “פרשת דרכים” ולא על “תל-אביב”, אנא מעשׂה ידענא.

מעשׂה והיה יום אידם, וביקשו האיכרים להכות יהודי בשׂמחתם, ויראו מפני הרשות להכות אדם חי, ומה עשׂו? לחקו שׂק של תבן, והעידו עליו בקול רם שהוא יהודי, ושהם חייבים במיתתו, והכו אותו מכה רבה, עד שפוך – מעצמו מובן – התבן מן השק – – –

יודע אני איש אחד, שמסר את נפשו לדבר שבצדקה, ויסד חברה גדולה לעזור לעניים; ונפשות למאות נצלו על ידי החברה, שהוא ראשה ורובה, מן הרעב והצמא והמחלות, ומן התרבות הרעה, שהיו יוצאים אליה בלי ספק וכו' וכו'; והאיש ההוא אינו מתפאר בכל אלה, אלא דוקא, כמו להכעיס, בחתוּך הדבּוּר שלו, ואוהב הוא לדבר הרבה בפני עדתו, וכשמתחילים השומעים להתנמנם, הוא מכּה בקורנס עץ על השלחן ומקיצם, וכשמבקש איש ליפּול לתוך דבריו, הוא מכּה בקורנס ומאיים עליו; ומעולם לא התפאר במסירות נפשו להענין, אלא בדבר קל – בחתוּך הדבּוּר… כנ"ל…

ואומרים, שנפּוֹליוֹן הגדול, לא התהלל מעולם בגבורותיו, ולא התפאר בנצחונותיו, אלא ברגלו הקטנה; ומחויבים היו כל הגינראלים להלל את רגלו הקטנה, וכל השׂרים ונשותיהם והעלמות בחצר; הכול היו מחויבים בכבוד רגלו הקטנה…

ועומד אני ושואל: האומנם אין די להד“ר הרצל, שאנחנו מעמידים אותו כאן בין נפּוֹליוֹן הראשון והגבאי, בעל חתּוך הדבּוּר, האין די זכויות וכבוד ויקר להד”ר הרצל בשׂכר הקונגרס שיצר, והקוֹלוֹניאַל-בּאנק שפתח, והקופה הלאומית שיסד, והשתדלותו להשׂיג טשארטר, שאנחנו מחויבים דוקא להודות ולהלל ולשבּח את “תל-אביב”?

ואם יבוא איש ולא יהלל, יובא תיכף הקורנס על ידי “העולם” מחוץ-לארץ ויהיו שמים קודרים, וקולות ורעמים וברקים.

האמנם כן צריך להיות?

אבל – אמת הוא, שכן יכול להיות, שאין בזה, חס ושלום, משום סכנת נפשות, לפי שהברקים הם ברקי קורנס של חולש על גויים, והרעמים רעמים של רוקע-פחים – – וד"ל.