קול הקטיגור הרעים כקול רעם בגלגל, וגם אחרי אשר כבר נדם, עוד ינועו להד קולו אַמות הספּים וצלצול החלונות יישמע. צר היה לו מאד, כי בוטל עונש המות, גם כל ארבע מיתות בית-דין – אמר – לא יוכלו לכפר את החטא הנורא: שפך דם בת יחידה על ידי אביה, ובשביל אהבה זכה ונקיה אשר אהבה אחד משׂרי הצבא.
ואחריו דבּר המליץ בלאט ובשׂפה רפה, ואיש לא היטה לו אוזן קשבת. הוא ביקש רחמים בעד הרוצח, חסד וחנינה שאל …
והנאספים החלו לדבּר איש אל רעהו בלחש, להגיד מראש את גזר-הדין. ראש בית-הדין מוחט את חוטמו בקול רם, ושני חבריו הדיינים, מימינו ומשׂמאלו, נתנו בעיניהם אותות להמֵליץ, כאומרים: “כלה נבואתך וצא!”
מן החדר השני, מבעד לפתח הפתוח, נראה משרת השופטים אשר נתן להם אותות, כי הארוחה נכונה, ובראותו כי כל סימניו אינם נראים, קדרו פניו.
אך המליץ כילה את דבריו גם הוא. הדיינים אשר משׂמאל ומימין ראש בית-הדין התנשׂאו מעם כיסאותיהם, והראש הסב פניו אל הנאשם וַישאלהו:
– ואתה במה תצטדק?
בכל זמן החקירה היה הנאשם כאילם, לא חפץ לענות על כל שאלות חוקר-הדין, ועל כן חשבו הדיינים, כי גם הפעם לא יפתח פיהו.
אולם שגו, ונאנסו לשבת על כסאותיהם.
הנאשם החל להצטדק.
– אדוני השופטים, אני לא הרגתי את בתי היחידה!
הדיינים והנאספים השתוממו למשמע אזנם, כי כל העדים העידו להרשיעו, ולא היה גם שמץ ספק, כי ידיו שפכו את הדם.
– אדוני השופטים, לי היו שתי בנות – החל עוד הפעם הנאשם את דבריו.
– אבל – שיסע אותו האב-בית-דין – הלא כל העדים העידו להיפך, כי היתה לך אך בת יחידה.
–אמת, אדונַי השופטים, כי לי נולדה אך בת אחת, ואני לא ידעתי כי יש לי עוד בת אחרת ….
מאין באה השנית לא אוכל לדעת. כל ימי שבתי בכלא, זה שנה תמימה, לא אוכל לישון, ולשוא אחקור ואדרוש, מאין באה הבת השניה! ובכל זאת אמת היא, כי פתאום נגלתה לי בת שניה …
ודומות היו שתי בנותי כתאומות, אך לא רוח אחת חִייתה אותן …
האחת, הראשונה, היתה טובה כמלאך אלהים; והשניה, הה! השניה היתה מלאך משחית. נשמת הראשונה נפּחה מאת אלהי הנשמות, ונשמת השניה – מאת שׂר התופת!
הראשונה היתה יונה תמה, והשניה – פרס.
ואני אך את השניה הרגתי!
ולמה תאמרו כי אני הרגתי את בתי היחידה, ולי היו שתי בנות, והראשונה חיה וקיימת?!
למה תשפילו את עיניכם לראות אך את הגליונות והספרים אשר לפניכם, האם שם תמצאו את האמת?
למה לא תאבו להרים את הראש ולראות, כי בתי הראשונה, אשר שש עשׂרה שנה דימיתיה ליחידה עומדת לימיני …
האם בלעדיה אעצור כוח לעמוד על רגלי? הלא היא תסמכני, הלא ימינה תחת ראשי!
ראו נא את שׂער ראשה השחור כעורב, ראו נא את עיניה המפיקות חסד, המזהירות ככוכבים, כיונים היושבת על מילֵאת! איכה תאמרו כי אני הרגתיה?
גם קין, אשר הרג את אחיו, לא יפגע במלאך-אלהים כזה; הוא יפול לפניה ארצה ויישק עפר רגליה; ואתם אומרים, כי אני, אביה, אני הגבר, אשר היא כל אושרי, כל אור חיי, אשר היא נזר על ראשי ונשמת אפי – אני רצחתיה נפש?!
ראו את העומדת לפניכם, האם בלבה תקעתי מאכלת? הלא שלימה ותמימה היא, הן אל בשׂרה החי לא באה גם מחט, מעורקיה לא נזל אף נטף דם, כי אני שמרתיה כאישון עיני, כאשר ישמור איש במאפליה את האבוקה לבל תכבה!
הלא היא היתה לראשונה בתי היחידה! הלא זה צלם אשתי המתה, כל הזכר וכל השארית אשר נותרו לי מימי שלומי ואושרי!
בדד, גלמוד אז נותרתי, והבת הזאת היתה כל מנת חלקי, והחוט האחרון אשר קשרני אל החיים המרים והמאוררים!
היא היתה כל חיי, קולה היה לי כקול נבל, ככינור דויד בנגוע רוח צח במיתריו.
שתי עיניה היו לי כשתי יונים מבשׂרות שלום, מבשׂרות ישע אחרי מי המבול, המים הזידונים, הצרות הצרורות אשר שטפוני. תלתלי שׂערותיה הן עבותות הזהב אשר לא נתנוני לנפול כפרי באוש מעץ החיים …
בהשכימה בבוקר נשקתני, וכל חדרי לבי נמלאו עונג; בצחקה צחוק נעים כצלצול פעמוני זהב, צחקה בי נפשי, ואשאל בלבי: האם עמק עכור העולם הזה, או גן עדנים?
באכלה – אכלתי גם אני, בשתותה שתיתי; ובחלותה – הה! בחלותה – הייתי משוגע ממראה עיני! חודש ימים שכבה בחוּמה ולא הכירתני, מעיניה העצומות לא בקעה קרן אור, משׂפתיה השחורות כנֶחרות לא יצא כל הגה להשיב את נפשי, אשר לא ידעתי עוד.
שׂערות ראשי עמדו כמסמרים, ואני דימיתי כי כל שדי השחת נוטעים אותם בגולגולתי, והם הולמים ומוחצים את ראשי ורוצצים את מוחי. לרגעים בער דמי בעורקי כאש, ורגעים קפא כקרח הנורא.
אז דימיתי כי היתּוש הקטן, אשר אכל את מוחו של טיטוס, בא לאכול גם את מוחי! ימים רצופים לא בא אל פי כל מאכל, לא שתיתי אף נטף מים אחד. שמורות עיני לא נסגרו; גם לא התפללתי – לא יכולתי להתפלל! בעינים קמות מפחד הבטתי על ערשׂ החולה, ולא ראיתיה!
הרופאים אמרו נואש, אך ה' הרופא ראה בעוניי ויצל את יחידתי מרדת שחת!
לאט-לאט שבה לאיתנה ולאט-לאט שבה גם רוחי אל קרבי. לאט לאט שב וישר הזמיר, והררי לבבי נמלאו גיל, הכוכבים שבו והזהירו, ובכל גֵוי נשפך אור יקרות.
עוד הפעם הפך עמק העכור לגן-עדנים! אך הה! לא לאורך ימים.
אל גן-עדני התגנב הנחש הקדמוני, השׂטן המשחית, איש רע ובליעל …
מיום דעתי את שכני זה, שׂנאתיו תכלית שׂנאה …לבי הגיד לי מראש, כי הוא יהיה בעוכרי נפשי …
הוא ידע כבר, כי שתי בנות לי, כי האחת היא אור חַיתי, יושבת בית, אוהבת את אביה, ונפשי קשורה בנפשה, והשנית – השנית אשר לא ידעתי, חוטאת היא ומרשעת …
הוא ידע את כל אלה, וַיגל את אוזני מתועבות בתי השניה, בלי הגד לי כי היא השניה, וַיחַפּא
את הדבר על ראש יחידתי!
כשמעי את הדבּה, הרגשתי כי לבי נשבר בקרבי, לא יכולתי הרים ראש, כי כבד עלי כנטל עופרת – קול מלי נחבא ומעפר שׂחה ואמרתי:
– בתי, האמת בפי מוציא הדבּה?
רגעים אחדים לא שמעתי כל מענה, ולא יכולתי להסב את ראשי לראות את פני בתי, לא יכולתי להעיף עיני; דימיתי, כי נפשי אבּדה את הממשלה על יצורי גוי ואינני שליט אף באחד מהם.
אך פתאום שמעתי את המענה הנורא:
–אמת.
הקול היה קול רעם בגלגל!
– אמת, אני אוהבת את שׂר-הצבא, ואם לא תתני לאהוב אותו, אברח מפניך.
– “אבל הוא נוצרי, ולא יקח לו עבריה לאשה” – התפרץ צחוק מפי המלשין.
– אז אהיה לו לשפחה, לפילגש ולסוכנת …או אָמיר את דתי …
אז אספתי את כל שארית כוחי וארים את ראשי ואעיף את עיני להבים בפניה. ורק אז נוכחתי לדעת, כי המדברת היא אחרת ולא בתי היחידה!
עיניה לא הזהירו ככוכבים, כי אם בערו כשני לפידים של אש זרה; שׂערותיה לא נפלו כתלתלי משי, כי אם נפזרו לכל רוח כנחשים, וברק נחשים להם …על מצחה לא ילין תום; מצח אשה זונה לה, ועליו חרותות בצפורן שמיר כל תועבה וכל זימה; גם קולה לא היה קול נבל, קול כינור דויד, כי אם קול מכשפה …
– לא בתי אַתּ! קראתי במר רוחי.
– איה בתי, איה בתי! – צעקתי משבר רוח. הרגשתי, כי מעי נלחצו בצבת-ברזל לוהטת!
– בתך לא תשוב עוד אליך – צחקה לי המרשעת – כי תהיה לאיש אחר!
אז הכרתי כי יש לי שתי בנות! יונה תמה – ועוזניה, מלאך אלהים – ומלאך משחית …ואז נודע לי ברור, כי כל עוד תשב אתי המרשעת, לא תציג הטהורה והקדושה את כף רגלה על פתח ביתה!
אז סגרתי בלי דעת את שמורות עיני …כיסני ליל חושך וצלמוות. נדמו כל רעיוני, מתו כל רגשי לבי, ושקט נורא כשקט חצר-מות התפשט בכל גוי, בלבי ובמוחי.
אז הרגשתי, כי נפשי ורוחי שלפו יצאו ממני, כי רצוני היה לאפע, כי נהפכתי לפגר חי …
פתאום נולד בקרבי רעיון חדש, רעיון איום ונורא, רעיון רצח!
לשוא התאמצתי לעורר רוחי ונפשי, לבל יתנו למשחית לעלות בי. לשוא חפצתי להעיר את רצוני והרגשותי.
הרעיון הנורא התגבר, השתלט, ובן רגע מלא את כל תאי גוי, את כל חדרי לבי, הוא חדר לכל נטף דם בעורקי …
הוא משל בי ממשל בלי מצרים, הוא הרים את המאכלת החדה מן השולחן, ויתננה בימיני; הוא ציוָה, ואני תקעתיה בבטן בתי השניה!
אז נגוז רעיון הרצח ואני שבתי לאיתני –
כוחי היה חדש עמדי, רוחי שבה וַתּחַייני ושמורות עיני נפתחו …
על הרצפה התגוללה הנרצחת …זרזיפי דם שחור התנשׂאו כמים זידונים ויאמרו לבלעני, כל נטף וכל רסיס שרקו כנחשים ונהמו לעומתי. אך אז נגלתה בתי הראשונה, בתי היחידה, ותעמוד כמלאך מושיע לימיני; עיניה מלאו דמעות חמלה, רחמים ותודה …אז לחשה תודה וברכה באוזני, על כי הצלתיה מכף הפרס. מצפורני העוזניה.
ומאז ועד עתה לא עזבתני עוד!
השוטרים באו וַיאסרוני בחבלים, וַתּשכב לימיני; האכזרים הכוני פצעוני, הלמוני ומחצוני; חלק כחלק לקחה גם בתי האומללה, אך היא לא השמיעה קולה, לבל ייוָדע לאיש, כי היא שוכבת בחיקי.
כל ימי שבתי במאסר ישבה אתי. בלילות עמל, עת נדדה שינה מעיני, היתה היא שעשועי וכל נחמתי; לשוא התחננתי אליה, כהתחנן איש אל אלהיו, כי תעזבני ליום או ליומים, לצאת ולשאוף רוח צח, לראות את נוגה השמש, תכלת השמים: היא לא עזבתני אף רגע, וַתּבוא אתי גם לעמוד לפני שופטי!
הנה היא לפניכם!
הראיתם מעולם נערה יפה וברה כזאת?
אל תתפלאו, כי לא תשמעו את קולה הנעים, כי בת ישׂראל לא תשמיע קולה באזני זר!
היא תשמיע את קולה אך באזני אביה, באזני בעלה, אשר אבחר לה ברצות ה' דרכי!
שופטים ודיינים! אל תעַוותו משפט, אל תאמרו כי הרגתי את בתי היחידה! כי לי היו שתי בנות, ואני אך את החוטאת הרגתי, יען כי דמה היה בראשה!
בטובה לא נגעתי לרעה, היא חיה וקיימת ונצבת לפניכם.
אל תשלחוני לארץ-גזירה, אל תצווני לעבוד בפרך, כי אתי תלך גם יחידתי, והיא לא תעצור כוח; היא תחלה, תמות בדרך!
הנה דיינים מומחים, אם אשם אנוכי, למה תשׂא ותסבול גם בתי החפה מפשע?
התחפצו לנקום נקמה? התחת בתי השניה תרצחו נפש יחידתי הראשונה, תרצחו מלאך אלהים בעד שד משית? …
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.