גן העיר. בצל אלון יושבים מלכה ויוסף, מחשים.
יוסף ( מתעורר ): ובכן?
מלכה ( מתעוררת ): הנך תפושׂ מחשבות…
יוסף: אני? אולי… חושב אני ; שתי פעמים אפס – שבירת הלב. ואַתּ?
מלכה: אני….
(דממה )
יוסף: מה זה נאנחת, מלכה!
מלכה: נורא… נורא הדבר!
יוסף: נורא?
מלכה: להיות פתאום אשה לאיש זר….
יוסף: זר?
מלכה ( לעצמה ): איש זר ומוזר….
יוסף: זר ומוזר?
מלכה: ראיתיו פעמַים או שלוש פעמים.
יוסף: ובחרת בו, ורצית בו…
מלכה ( במרירות ): בחרתי… רציתי…
יוסף: אמרת הן.
מלכה: ואתה חפץ, שאמתין עד שילבינו שׂערותי? כבר היה לי לזרא להגיד לא ולא… לא יכולתי אחרת….
יוסף ( בלעג ): ההכרח לא יגונה.
מלכה: ובכל זאת, כאשר אזכור…
יוסף: תנחמי.
מלכה ( בשקט מעושׂה ): איני מתחרטת. ( אחרי רגעים ) אבל נורא הדבר!
יוסף: אתמול הייתי בתיאטרון… ראיתי קומדיה…
מלכה: תודה לך, חפץ אתה להשׂיאני לדבר אחר.
יוסף: לא עלה כלל על לבי. ( מספר: ) מחזה יפה ראיתי… על הבימה עלמה… עלמה יפה כמוך, וצעירה ממך לימים…
מלכה: ותקח את לבבך.
יוסף: לא היה לי פנאי, כי המחזה לקח את לבבי… העלמה אשר הזכרתי ישבה על כסא מרבדים, כסא אדום…
מלכה: גם זה שייך אל העניין?
יוסף: בלי ספק… כי הצל האדום הוסיף לפני העלמה לוית חן…
מלכה: טוב מאד.
יוסף: ובכן – היא יושבת, היא יושבת ועל פי טעות נכנס החדרה צעיר לימים, אשר ביקש שם את חברו. אך בראותו עלמה יפה, לא נפלו פניו. צפרא טבא, אמר. צפרא טבא, השיבה הנערה. הוא מתכבד לקרוא בשמו, והיא לא התביישה ותקרא בשמה. וקול הנערה יפה ומושך את הלב, ויגש העלם בבת צחוק אל הנערה, ותצהל הנערה את פניה לקראתו ותושט לו את ימינה, והנער אוחז בה – בחזקה, העלמה צפצפה כצפור מלחץ או מעונג, והוא מבקש סליחה ומנשק את היד… פעם, פעמַים… העלמה מוסיפה לצפצף, ועתה בלי ספק מעונג… וירא העלם, כי טוב, וישׂוחח אתה על דבר רוחות, עשׂבים, כוכבים ומזלות ועוד ועוד… העלמה לא בושה ותדבר עמו, ותצחק כפעם בפעם לצורך ושלא לצורך… אחרי כן נגש אליה, אחרי כן, בעיני ראיתי, חבּק את הנערה…
מלכה ( מחַקה את סדר ספוּרו ): אחרי-כן… אחרי-כן…
יוסף: אל תמהרי ברוחך, מלכה… הלא בפרהסיא… היה הדבר.
מלכה: והיוצא לנו מזה…
יוסף: כי העלמה לא בושה, לא צעקה הנערה…
מלכה ( בבוז קל ): על הבימה…
יוסף: ומה בין בימה ועולם המעשׂה?… קומדיה אחת… אלא…
מלכה: אלא מאי?…
יוסף: ששם עושׂים קודם היציאה בפומביה – מסות… אחת ושתים… הנערה לא בושה, לא גמגמה בלשונה, עשׂתה בלב שוקט את חפץ המחבר, לפי שהרגילה, לפי שהסכינה על ידי המסות..
מלכה: היוצא לנו מזה?
יוסף: ברור דבּרתי.
מלכה: יוסף!
יוסף: מה לך כי נזעקת? הבאמת את נשׂאת לאיש? האינך יוצאת לצחק! האין נשׂואיך קומדיה, קומדיה ריקה?
מלכה ( משפילה ראשה ).
יוסף: והנני מתחיל במסה, מלכה…
מלכה: אל תתלהלה, יוסף.
יוסף ( בזדון ): מי ישמע לך! אני עושׂה את חפצי, אני אוהב לצחק… מצחק אני כל ימי חיי…
מלכה: וזה אסונך, יוסף.
יוסף: שקר, הצחוק מבריח את הרוחות הרעות, מפיג את הצער… הנני מתחיל המסה, מלכה… אל נא תפריעי עוד! ראי הנני כורע לפניך ( כורע ), הנני צר עליך בחלקת שׂפה, בחונף; כן עשׂה גם הוא, על הבימה שם… נופת תטופנה שפתי… דבש וחלב… אל מי אדמך, מלכה? האל פרח לבן בצל הערב… או אל כוכב כיסהו עב הענן, או אל הלבנה… לא, אל הלבנה הגונבת לא אשוב! כי אַת לבדך מקור האור והחסד של האור… יפה את, מלכה, יפה בצערך, יפה בחלומותיך… תמה אַת, מלכה, תמה, ברה וקדושה… הנני משתחווה לפני הדר קדושתך…
מלכה ( בתלונה רכה ): חדל, יוסף!
יוסף: דומי או עני כראוי… ( שב אל טעמו ) כן קדושה אַת, והנני מנשק את כנף שׂמלתך… חפצתי לנשק למנעליך הקטנים, אך יראתי מפיותיהם הפתוחים לבלעני…
מלכה ( בדאגה ): חדל, יוסף!
יוסף: אל תבושי, מלכה! גם את ידך תני ואנשק! אם אינך נותנת, אקח בחזקה ( לוקח ). יפה היא ידך, מלכה, זכה ונעימה… הבי ואשקנה, יד מלכה היא, יד מלכה בלי עטרה, יד תופרת לבנים, יד מדוקרת מחט, אך יד יפה ונעימה… כל אצבע ואצבע ראויה להנשק… ואני עושׂה זאת! הנני מיטיב לצחק… האף אין זאת, מלכה?
מלכה ( באנחה חרישית ): כן…
יוסף: אם כן, עזרי לי, עזרי לי בזכות העזר אשר הייתי לך אז… אז, טרם היית לתופרת לבנים ועסקת במעשׂה בראשית… שתי פעמים, שלוש ויותר… ובמעשׂה מרכבה… יסוד הפחם, יסוד… יסוד… חי נפשי שכחתי…
מלכה: אז נער טוב היית, יוסף.
יוסף: שוטה הייתי, מלכה… אז לא מת עוד לבבי בקרבי ואשתטה…
מלכה: ועתה מת?
יוסף: הלא רואה אַת… הלא רואה אַת… הלא אך מּצחק אני… אבל כאשר אמרתי, עליך לעזור לי…
מלכה ( בצחוק של תוגה ): ומה לי לעשׂות, יוסף?
יוסף: הניחי את ידך על ראשי.
מלכה: יהי כן.
יוסף: מה נעימה היא ידך! אך אל נא תנוח כידי גולם, בלי נוע… אין דבר, אם תערערי את שׂערותי… מה נעימה היא ידך, מלכה… בין אצבעותיך גוּלות אור, גוּלות אור קפאון, אור נעימות… אור נוטף… לאט לאט רועדת ידך, ובכל רעד ורעד נוטף אל קרבי נטף אור, אור צחצחות, ומטהר את נשמתי… ( משנה טעמו ) השוטה שעל הבימה לא אמר זאת, זהו נופך משלי… ( הפסקה קצרה ). נופך משלי… ואולי משל הלבנה… מביטה היא אלינו בדאגה וברחמים; כמדומה לי, שהיא מתמלאת רחמים עלינו, על הילדים הגדולים, שאינם יודעים לחיות, כי אם לצחק…
מלכה: ומדוע, יוסף?
יוסף: יען כי… ( בחפזון ) יען כי אין שני מתים יכולים לצאת במחול… יען כי יש להאיש והאשה מלבד הלבבות עוד שתי קיבות, יען כי יש פעמַים אפס – שבירת הלב… ( מתחנן ) נשקיני, מלכה, נשקיני… ( מלכה נושקת את מצחו ) כן… כן… לאט לאט ימחה הקו המבדיל בין המעשׂה והחלום… החיים והקומדיה… ( שׂם ראשו על חזה ) לבך הולם, מלכה, הולם מאד…
מלכה: ולבך, יוסף?
יוסף ( בדאגה ): גם לבי משתטה הוא… גם דמי דופק בחזקה… ומי האשם, מלכה? אור הלבנה האשם… גם אור עיניך… נפלאות הן עיניך, מלכה… תהום רבה… כי אביט אל התהום, אשכח את עצמי… גם את הצחוק אשכח… מלכה!
מלכה ( בוכיה ).
יוסף: למה אַת בוכיה?…
מלכה: אין דבר…
יוסף ( בתחנונים ): הגידי לי, מלכה… הגידי לי את אשר אני מתיירא לשער…
מלכה: למה אנחנו מצחקים, יוסף?
יוסף: ואַת חפצה… אַת חפצה… ( קופץ על רגליו ) הגידי, מלכה, החפצה אַת, ( מלכה מחשה ) החפצה אַת, היכולה אַת – להפוך את הקומדיה לדרמה?…
מלכה: אני חפצה!
יוסף: אם כן, ילך הסוחר לאבדון ואנחנו נתחיל בצחוק הדרמה… אהבה ורעב, רעב ואהבה…
מלכה: אך מעט אושר יוסף, מעט מזעיר… איזה רגעי אושר… רבות סבלתי… רבות סבלה נפשי הנהלאה…
יוסף ( מאמצה אל לבו ): ננסה… מלכה! מלכה היקרה, אנחנו נעשׂה את שלנו ( נושׂא את עיניו למרום ) והשאר תלוי בדעת המחבר !
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.