האוצר / יצחק ליבוש פרץ
השינה בתקופת תמוז, בחדר של ד' על ד' ביחד עם האשה והילדים – אינה תענוג גדול ואפילו בליל השבת. ולא יפלא, שהתעורר שמריל חוטב-עצים אחר חצות הליל, טובל בזעה ובלי נשימה… וקפץ תיכף-ומיד ממטתו, נטל את ידיו, חטף ושׂם על שכמו את החלאטיל – ונס יחף מן הגיהנם היבש החוצה.
בחוץ – דממה, התריסין סגורים, ומעל לעיירה הישנה רקועים שמים דוממים, משקיפים ארצה בעינים דוממות… ונדמה לו לחוטב-העצים, שהוא עתה ביחידות עם הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, ונשׂא עיניו למרום, ואמר:
– עתה, רבונו-של-עולם, יש לך שעת-הכושר להאזין בקולי ולברך אותי באוצר אחד מאוצרותיך הרבים.
עודו מדבר ולשון אש קטנה וקלה מתחילה לרוץ לפניו. מתגלגלת היא מן העיירה לחוץ, והבין שזהו האוצר שביקש… ואמר לרוץ אחריו. אבל תיכף-ומיד נזכר, ששבת היום, ופסיעה גסה אסורה, והתגבר על יצרו והלך לו בנחת אחרי האוצר… וראה זה פלא: כשעצר חוטב-העצים את מהלכו, גם לשון האש התחילה להתמהמה קצת ולא רצה עוד כבתחילה. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה: אינו מתארך ואינו מתקצר אף כל-שהוא. ושמריל מוסיף והולך. לפרקים הוא שומע קול קורא אליו מקרבו, מתוך כליותיו: שמריל, אל תהי שוטה, השתמש בשעת-הכושר. קח את החלאטיל, קפוץ, זרוק וכסה! אבל הוא מבין תוך-כדי-דבור, שזה הוא קולו של היצר-הרע, המסיתו לדבר עבירה, שאסור לקפוץ בשבת! ושמריל מסיר את החלאטיל מעל כתפיו, אוחזו בימין, מוכן ומזומן לזריקה, אבל, להכעיס את היצר, הולך הוא ביותר מתינות… ומה גדלה שׂמחתו, בראותו, שגם השלהבת הקטנה עושׂה כך…
וכך הוא הולך אחרי השלהבת הקטנה והולך, ויוצא אחריה את העיירה. הדרך מעוקלת קצת, עוברת שׂדה ואחו. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה אף כמלא-השׂערה, ואם יזרוק את החלאטיל לא יכסנו…
ושמריל אינו גורע עינו מן האוצר, המתגולל אַט, ובמוחו מתעוררות מחשבות שונות:
– לוּ השׂיג את האוצר, לא היה לעת זקנתו חוטב-עצים; כבר רפו ידיו… אם ישׂיג את האוצר, יקנה לזוגתו מקום בעזרת-הנשים. אין לה כלל-שׂמחת שבת ויום-טוב, אין לה מקום לשבת; רגליה כבדות, ואינה יכולה להתפלל בעמידה… הילדים נטלו את הכוח… ומלבוש חדש יעשׂה לה, וגם חרוז מרגליות יקנה לה… את הבנים ימסור לידי מלמדים יותר טובים, יותר הגונים; אולי ירחם, ויהיו מתמידים… בשביל הבכירה דבוֹשה יפנה כה וכה ויבקש אחר שדוך הגון… עתה היא נושׂאת את הסלים עם הפירות אחרי אמה, ואין לה פנאי גם לעשׂות את שׂערה, ושׂער לה – שתי קווצות ארוכות עד הקרקע… ועינים לה – כעיני צביה!
– מצוָה גדולה לחטוף את האוצר!
– גם זה היצר! – התנחם פתאום – אם עלה בגורלו, יזכה בו. ואם לאו – לאו. לוּ קרה הדבר בימי החול… ולוּ היה כאן יענקל שלו…
ינקעל שלו לא היה מחשה. הבנים בזמן הזה… מי יודע, מה הם עושׂים בכל שבת ושבת; הצעיר לא טוב מהבכור… את המלמד הוא עושׂה לחוכא-ואטלולא, וכשהוא רוצה לסטרו, הוא תולש את זקנו… ולמי יש פנאי להתבונן עליהם? כל היום נסר וחטוֹב… והוא מתאנח והולך. לרגעים הוא נושׂא עיניו למרום:
– רבונו-של-עולם, את מי אתה מנסה? את שמריל חוטב-העצים? אם רוצה אתה ליתן, תן!
ונדמה לו, שהלשון מתחילה להתמהמה קצת במהלכה… באותו הרגע נשמע קול נביחה של כלב. והוא מכיר את הקול, זהו הכלב מוויסוֹקא – הכפר הראשון אחרי העיר. ובאותו הרגע נגלו כתמים לבנים והתנועעו באויר-השחר הזך, – אלה הם בתי האכרים הלבנים, וכאן תחום-שבת.
– כן, כאן תחום-שבת.
והוא לוחש אחרי האוצר:
– לא, לא אלך אחריך עוד; אסור!… אינך שלי!… ולא ממקום טהור באת… הבורא, יתברך, אינו מתקלס בבן-אדם… זה הוא מעשׂה לץ, מעשׂה תעתועים…
ונמלא כעס על הבעל-דבר, וירק, ויפן לאחוריו, לשוב אל העיירה.
ואמר בלבו:
– לא אספר לאיש בביתי. ראשית: לא יאמינו לי, ואם יאמינו ילעגו לי, מה להם שבת! ולמה אתהלל בפני בן-אדם? הבורא יתברך יודע – ודי! ומי יודע, אם הפלונית שלי לא תבוא לידי כעס! נשים!
והבנים – בלתי ספק! רחמנא ליצלן, ערומים הם ויחפים, יתקלסו בו, והכעס יעבירם על “כבּוּד אב”… – לא, לא יגיד לשום בן-אדם! גם לרבונו-של-עולם לא יזכיר מזה כלל וכלל… אם עשׂה דבר טוב, יזכור הוא בעצמו…
ופתאום מרגיש הוא, שהוא מתמלא נחת, שכל איבריו מתמלאים אור של שלוה, ושל מנוחה נעימה.
– אוצר! הבל-הבלים… מה הוא אוצר? ממון! והממון מביא לידי חטא, הכסף – עבודה-זרה…
ורוצה הוא להודות לאל הטוב, שלא נתן רשות למשחית להעבירו על דעתו; שנתן לו לעמוד בנסיון… רוצה הוא להלל ולשבח, לשיר לכל-הפחות. ונזכר שיר של ילדות, את ה“אבינו מלך”, התחיל לשיר, אבל התבייש בפני עצמו, והפסיק באמצע. רוצה הוא להעלות על זכרונו איזו תפלה, איזה פזמון טוב. איזה “סיני”, ובתוך כך, והנה השלהבת, שעזב מאחוריו, מתגלגלת לפניו. ומתגלגלת היא לפניו בלאט, בנעימות… חוזרת היא לפניו אל העיירה… אל העיירה. והמרחק בינו ובין האוצר לא נשתנה: אינו מתקצר ואינו מתארך, כאילו גם האוצר רוצה לשׂוח קצת, לרוח הבוקר, לכבוד שבת, לשם תענוג… והשמים מתחילים להתלבן, והכוכבים זה אחר זה כבים, והמזרח מתאדם ומתאדם… כאילו נהר אור השתפך לארכו…
והשלהבת הולכת לפניו אל העיירה, ודרך הרחוב ששם ביתו, הנה הבית. הדלת, ששכח לסגור, עודה פתוחה. הנה היא קופצת על המפתן, נכנסת לתוך חדרו… ונכנס הוא אחריה… הנה היא מתגלגלת אט על הרצפה, אל תחת מטתו, ועומדת שם, מתנועעת על מקומה, כסביבון-של-חנוכה… אינה נסה עוד… ולוקח הוא את החלאטיל, בלאט-לאט, לבל יתעוררו הישנים, ומכסה את האוצר חיש, ובעד הסדק של התריס כבר מתגנב הבוקר בדמות קרני-זהב…
ויקרב וישב על מטתו, וידור נדר, שבמשך יום השבת לא יגלה את הסוד לשום בן-אדם, לבל יבואו, חס-ושלום, לידי חלוּל שבת… אשה לא תמשול ברוחה… הבנים – לא כל-שכן; תיכף ומיד ירצו למנות, לדעת: כמה… ואזנים לכותל… ועוף השמים יוליך את הקול החוצה, ותתפשט הבשׂורה בבית-הכנסת ובית-המדרש ובכל המנינים על אודות עשירות, מזלו של אדם וכדומה, וישׂוחחו, וידברו על זה, ויבואו, חס-ושלום, לידי בטוּל תפלה… ואחר-כך ישׂיחו בסעודה, ויזלזלו בנטילת-ידים ובזמירות ובברכת-המזון, ויחטיא את בני-ביתו ואת כל העיר – ובזה אינו רוצה בשום אופן! השתטח על משכבו, סגר את עיניו, הפך פניו אל הקיר… כאילו הוא ישן…
ובזכות זה לא נמלט האוצר. ותיכף אחרי ההבדלה, כשהרים את החלאטיל, נמצא תחתיו שׂק, ובשׂק כמה וכמה אלפים דינרי-זהב – המטה היתה ארוכה ורחבה – ונעשׂה חוטב-העצים בעל-הבטחון לגביר אדיר באדירים, ובא באחרית ימיו אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל זוגתו מרננת לפעמים מרוב טובה:
– רבונו-של-עולם, האדם הזה יש לו אבן במקום לב! במשך יום ארוך של קיץ, לבלי הגד דבר, לבלי הוציא הגה קל! לכסות מאשת-בריתו…
והיא נזכרת, שבאותו ערב, בהתפללה “אלהי אברהם”, בכתה הרבה על עניה ומרודיה, אף אגורה שבורה אחת לא היתה בבית…
– הלא נזלו דמעותי כמים…
והוא עונה בנחת:
– ומי יודע? אולי בזכות זה, בזכות ה“אלהי אברהם” שלך ודמעותיך, לא נמלט האוצר…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ובאמת: מי יודע?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.