רקע
חיים נחמן ביאליק
אגרות: שנת תרנ"א

 

ג.    🔗

ב“ה ה' מטות (כ"ד תמוז) תרנ”א וולוז’ין.

פרידמאן יקירי!

אנכי טרם עליתי על גשר המעברה, עוד טרם בא אלי מכתב מידידי אשר —, וכבר מלאתי דמיונות מדמיונות שנות; הנני חפץ לדעת את אשר נצפן לי בחיק העתיד, אני חפץ לדעת מה נכון לי מעבר לגשר.. מי יחיש לי עתידות, מי יודיעני?…

הנני מפלס בפלס ושוקל במאזנים את מעגל רגלי, אביט לאחור, אראה לפנים - אל אלהים, מה שוממים הדרכים!

“אני מרגיש וחושב - וזה האות כי חי חי אני!” הרגש והמחשבה אתות חיים המה; אבל אם נרגיש ונחשוב דברים שאינם במציאות, או נרגיש ונחשוב תמונות אחרות לא לפי תכנן, צביונן וקומתן האמתים, אם נרכוש לנו מושג שוא מכל אשר נרגיש ונחשוב"…

הרגשות ומחשבות כאלה המה לאות על חיים מזיפים שאינם חיים, חיים של שוא ומקסם כזב; והאיש החפץ חיים ויבינם לא ישבע רצון מחיים כאלה, ונפשו לא תמלא. אנכי במצבי היום ועד היום הייתי חיים בתוך חיים, בתוך עולם שאינו שלי, כמו אין לו כל קשר ויחס אל העולם הגדול והיפה… אנכי עולם קטן בפני עצמי, בריאה בפני עצמי, עם ידיעות, הרגשות ומחשבות בפני עצמי, הרגשות שונות ומשונות אשר אין להן חלק ונחלה בתוך העולם הגדול; כאשר חפצתי לחלום לי מלאכי מעל ויצאו לי שדי שחת, אחפוץ לראות תמונה מדיקה מפיקה נוגה ולפני - ולפני תמונה מגאלה, מחזה שהוא משחת המראה. – קצתי בחיים כאלה!…

ושמה בעולם החי והגדול?… שמה שמה בעולם הבא?…

אשוב אתבונן! – פה הנני מתכנס אל תוכי כצב-שלטי המתכנס אל עצמו, אל קרבו, אל תוכו, בתוך קשקשותיו… העולם הקטן, הצר והמגבל שאני מוצא את עצמי בתוכו לא ינעם לי, לא יערב עלי ולא ישביעני רצון… מפני שאין בו מרחביה, אוירו מלא יסוד החנקי ואני בעיני עצמי כצפור קצוצת הכנפים… את העולם החי, הגדול והיפה אשר אין בו אור, חום וחיים וחופש לא ידעתי מעודי עד היום הזה; וע"כ בראתי לי בקרבי ובנפשי עולם קטן בפני עצמי, עולם שאין בו לא מעין העולם הגדול ולא מעין העולם הצר שאני נתון בתוכו; ונמצא עולמי בקרבי כחלמון בתוך חלבון, בתוך קרום דק, בתוך קלפה קשה ולבנה, ששמם ביחד “ביצה”…

אמנם כן! “עולם” זה שם הכללי הרגיל על שפת כל איש בכל רגע, כל איש ואיש ידמה כי הוא “בן-עולם” ועל כרחו או ברצונו הוא נמשך אחרי “מנהגו של עולם”: אבל הידעו האנשים את באור המלה הזאת הנשאת על שפתותיהם? הידעו כי מספר העמים, המפלגות והכתות והאנשים המה גם מספר העולמות? כל איש בפני עצמו עם דעה מיוחדת, עם נטיה מיוחדת ועם עולם מיוחד! עולם גבוה מעל גבוה, עמוק עמוק, עולמות בתוך עולמות לאין קץ ולאין ספרות, כלם נושאות עליהם תו מיוחד, ותכנית מיוחדת, ובין עולם לעולם כגבה סנדלפון, בין עולם לעולם מפסקת מחיצה של ברזל ותהום רבה: ומה שונים הדרכים, המנהגים והבריאות של כל עולם ועולם!… ובכל זאת מנהגו של עולם לקרוא לכלם בשם אחד כללי “עולם”…

הנה לפניך אני ובית אבותי:

רק אנשים שנים, וגם זאת - בלבוש אחד ובצלם אחד התהלכנו, ובכל זאת היוכל האדם הרואה לעינים לראות מה רב ההבדל ביני ובינו?… היוכל לדעת את התהום הנורא הרובץ ביני ובינו, בין נשמתי ונשמתו?…

הנה ערב שבת! הנשמה היתרה ממשמשת ובאה, וכבר היא מרחפת ומתרפקת בין פתחי לבי ובין פתחי לבו-הביטה וראה את שרש נשמתי ואת שרש נשמתו, והבן במחזה מה רב ההבדל בין נשמתו לנשמתי - וידעת וראית מה מאד טפש לב מאשרי משכי אחריו בחבלי השוא אל עולמו התהו…

אני-וזקני! הוא אומר “שיר-השירים” ואני אומר - או קורא – “שיר-השירים”. הוא אומר - ב“נגון נעים” ובקול ערב, פאותיו וזקנו, אשר עוד לא נס לחם מבית-הרחצה, מטפטפים מים, וגם עיניו יורדות פלגי-מים; הוא מאמין בלבו באמונה טהורה, פשוטה וזכה, בלי כל שמץ של ספק כי פה, בשיר השירים, מדבר נכבדות בשכינה ובכנסת ישראל, לא יאבה האמן בשום פנים כי מלכנו בקדש ישיר אהבה וחמדה אשר אגדתה על ארץ נוסדה ויסודה מעפר, לא יעלה גם על דעתו רעיון זר כי אהבה קדושה, “אהבה עזה כמות”, “רשפי אש, שלהבת יה”, תמצא פה עלי אדמות בין החיים: וע"כ נתן את האהבה הזאת בשמים, ואת השכינה הוריד לארץ… ועליו, כעל כל יהודי, מוטלת חובה לאקמא שכינתא מעפרא ולהשיבה אל מכונה ולהוציאה מגלותה, ובכות ולבכות עד אשר יעורר את האהבה, ומטרה הזאת הוא קורא היום שיר השירים, על-זה עינו בוכיה ויורדת מים, הוא מתגעגע על השכינה ונפשו תכלה אחריה; –שמעו שמוע בבכי קולו

– “הסתיו עבר חלף לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו”: "לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים - נראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים - שם אתן את דודי לך… "

עת הזמיר הגיע - ולמה הוא בוכה?… צאת השדה, לין בכפרים, השכם לכרמים, גפן פורחת, פתוח הסמדר, נצת הרמונים וערש רעננה שתוכה רצוף אהבה… -תמונות חיות וצוהלות כאלה - ועל מה יש לו לבכות?…

מפני שהוא חי עפ“י הדרש ולא יבין את החיים עפ”י הפשט, הוא חי חיי עולם הבא, שיש בו זיו השכינה, נשמות ערטילאין ועשר ספירות בעולם הזה-וע"פ הדרש יצאו לו תמונות כאלה: לכה דודי נצא השדה זה בית המדרש; נלינה בכפרים אלו בתי-הישיבה; פתח הסמדר אלו תינוקות של בית רבן; הנצו הרמונים אלו בחורי הישיבה; שם אתן דודי לך - ושם השכינה שורה… ועל אלה, על אלה עינו בוכיה…

-על דא ודאי קא- בכית זקן אמלל! על זה אבכה גם אני - ונבך שנינו… רק אנכי אשנה שנוי קטן וקל בכתוב הראשון, ותחת “שיר השירים” אמר “קינת הקינות”…

זה שיר השירים אשר לו - ושיר השירים שלי?…

אנכי, אף על פי שהנני בעיני קש יבש רדף מרוח יבש וקר אשר רב עצמותי יחריד…; אעפ“י שהנני עלה נובל ונדף אשר השליך כזית נצתו בלא יומו…; ילדותי, עלומי, כחי וראשית אוני וצבי תפארתי-ציץ יבש ונובל המה; ימי, שנותי, תקוותי ועתידותי ספו כמו צל יעוף ויכלו בעשן כלו… טרם ראיתי בטובה, טרם ראיתי חיים; הנער, אביב-החיים עם כל חמודותיו לא ידעתי, אהבה בתענוגיה זרה לי, כי אביב ימי כלעמת שבא בחשך כן הלך לו ונפשי לא ידעתהו. אנכי, אשר חנוכי לא התנהל לרגל הטבע: בתחלה ילדות, אחר כן נער, ואחר כן בחרות: כי אם מבטן אמי גחתי בתמונת איש שב, זקן בא בימים עם שערות לבנות ועם זקנה, זקנה מפלגת… גם הנשמה אשר נפחה בקרבי לא אדע נפשי אם גם היא זקנה לימים, מן ה”גלגול השביעי" באה אלי, או פה עלי אדמות קפצה עליה בלא עת; אנכי אשר גם גדולי היה נגד הטבע, לא זרעתי, בל נטעתי אף לא שרשתי וע"כ לא עשיתי פרי; לא חלו בי ידים להשקותני, לדשנני, להניח מרחב סביבותי כדי יניקה… למען אך שרש מעצמי ואיף בגדלי בדרך טבעי; כי אם צמצמו את מקומי סביב סביב באין מקום להתפשטות השרשים מתחת ובאין מקום לנטוש שלחותי ממעל… רק ד' אמות מצומצמות שאין בהן כדי יניקה לשרש נשמתי הניחו סביבי, רק ד' אמות שאינן מספיקות כי אם לכרות בהן קבר… ובחפצם להצמיחני מעפר, להגדילני ולהאריך סרעפותי למען אשגשג ואשגה כארז בלבנון, לקחוני, שדוני מזרעות הטבע ובידיהם הגסות שמטוני, חלצוני ועקרוני ממקום מטעי למען אעלה עלה למעלה ראש ביום נטעי, וימהרו את גדולי בטרם מועד, בחשבם כי בפעלם זה אגדל, ארום, אגבה ואנשא במאד, ומצבתי העבה תעבה; בידיהם הגסות שמטו חלצו את ענפי הרכים, את יונקותי הדקות ממקום עיקרם, בחשבם כי בזה תארכנה ענפי כענפי אל; בידיהם הכבדות פתחו את פטורי הציצים בטרם גמלו ובטרם לבלבו, בחפצם למהר את הפתוח למען אתבכר מהרה וימי גמר הבשול לא ימשכו… ומה אחרית כל אלה? - בעוד הייתי רטב לפני שמש, בעודי באבי ומלא לח - נס ממני לחי לפני כל חציר; יבשתי, נבלתי, קמלתי; שרשי יבש מתחת וקצירי ממעל - ומי יודע אם גם מריח מים אפריח?… -

ותעבור עלי הילדות ואנכי לא ידעתי, ויעבור עלי הנער ואנכי לא ידעתי… הוי מה ארכו ימי הסתיו עם פניהם הזועפים!… סתיו עולם, חרף נצח אשר לא יעבור ולא יחלוף עדי-עד. ולכן גם בנפשי פנימה יחרף חורף נורא ואיום… השמים על ראשי נטוים כעין הקרח הנורא, רוחי בקרבי יצרור בכנפיו עבים שחורים ואיומים שבטנם הרת תוגה ופניהם זעף אל מלאו, מקרבי תגיח קרה חזקה ותחריד את רב עצמותי ותדקור כמדקרות מחט בבשר החי ובשרי יעשה חדודים חדודים… בקרבי יליל ישימון וישלג בצלמון… נורא נורא החרף ולפני קרתו מי יעמוד? - כמים הפנים לפנים - ולב אדם לחלד!

ולכן קפאון נורא יכסה בערפל כל מראה עיני והלך נפשי, אראה תמונות והמה נקפאים הכפור ומנשמתם יתנו קרח, ערפלי שלג יכסו עליהם בצלמות ואני בעד ערפל אשפוט ובסתר עבים אראה - ומה אעשה וד' אמר אלי לשכון בערפל…

הוי, החרף, החרף!.. -הנה האביב הפיח, גם זבובי מות, חללי צנים וקרה, נפוחי הכרש יחיו ונבלתם תקום, יניעו רגל, ינידו כנף, יהמו ישוקו באגפיהם, יתרועעו אף ישירו ויחולו במחולות המחנים על זכוכיות החלונות הנשקפות על פני הרחוב… גם אלה התולעים זוחלי העפר קצוצי הרגלים הרומשים ומרחשים על גחונם, כאלו הם הולכים ועומדים במקום אחד וכמו הם הולכים אל עצמם ואל קרבם… גם גויותיהם המתוחות לארכן על הארץ כבני-מעים דקים בקרבי התרנגלת והמלאות להן דם לבן, דם לבן וקר, לאות לעצלה ולרפיון-ידים, תפתלנה ותתפתלנה נפתולי אלהים, ובדי ריק ייגעו להרחיק לכת מלא שעל - ובלכתם יעמודו; -גם אלה הרמשים עורי העין ומכי-הסנורים בל חזו שמש, אשר תחתיהם הוצע עפר ומכסיהם כפור ושלג, כל החרף שכבו למעצבה בחרי עפר ובנקרות צורים נרדמים בחיק המות מתגרת יד החרף אשר בא לערוץ את הארץ, באו בצור ויטמנו בעפר-עתה כי הפיח האביב הקיצו וירננו שוכני, זוחלי עפר, הקיצו לחיים ולחופש, עתה שלחו את פיותיהם מן החר אשר בו החבאו…. ישום וישאף חיים כל אשר רוח חיים באפו!…

ואני האמלל ונכה-הרוח? - עת הזמיר הגיע, הסתיו עבר חלף, אבל לא למעני ולא בשבילי –אצלי, בלבי, עוד יקנן סתיו עולם, סתיו נצח, הכל נרדם, הכל נקפא, אין גם אות לחיים חדשים ואין גם תנועה אחת וניד אחד אשר יעידו כי חי חי אני, רגב כפור הנני אשר כה נקפא עד אשר גם חם שמש האביב לא ימסהו… הטבע בריאה ורעננה ופניה וכל תוצאותיה צוהלים, שמש אביב, ירקרק חרוץ, דשא עשב - אבל מה לי ולהם? אנכי אינני מן הקרואים אל ה“שמחה” הזאת…. אנכי הנני נחבא בפנה בירכתים וראה מרחוק… גם באפי נפש חיים, גם אנכי חפצתי להתענג ולהתעדן על מראה עיני ועל הלך נפשי, אבל עיני תראינה זרות ותהפוכות מאשר יחפץ ויהגה לבבי, אני משתוקק לחלום גפן פורחת, קומת התמר ועל ראשיהם מרחפת ומנתרת כנף רננים נעלסה עם נוצות זהב ומנעימה זמירות - ולפני ערער בערבה בישימון דרך, אלה יבשה וחשופת-הקליפה, בודדה במועדה בארץ תלאובות אשר תוכה נחר וממעל לה, על ראשה הקרח, על שחיף עץ יבש, צורח עורב שחור משחור בקול מר ובגרון נחר:“קרע, קרע”, והד הרים יעננו "רק-רע… "

אי-בזה “נגון” אני אומר את שיר-השירים?…

אני מאמין אז באמונה שלמה, שגם מלכנו בקדש שר ושר אהבה… ובכל זאת אני אומר עם ר' עקיבא: “שיר השירים קדש קדשים”: קדוש! קדוש! ירעש ה“תפוח בעצי היער”: קדוש, קדוש ינתר ויקפץ הזמיר על בדי הגפן: וקדוש, קדוש, קדוש!! יענה הד קולם בלבבי פנימה… או אז אדע מה חדל ושפל אני ולבבי יבין מה עמוק עמוק הפצע אשר לא ישוב וירפא לעולם, או אז אראה מה קטן דל ושפל עולמי התהו מול העולם החי, הגדול והרחב, המלא חיים טבעיים אהובים, נעימים וקדושים ושקטים, ואו אז אראה את התהם-רבה המבדיל ביני ובין השדה והכרמים, בין החפש והדרור…

רצנה, קפצנה צבאות ואילות השדה, לא ארדפכן, כי ידי לא תשיגכן לנצח…

גם כי אצא השדה, כי אשוח בכפרים, בכל זאת תראינה עיני אחרת מאשר ראה שלמה או מאשר ראיתי אני בילדותי. ישוקק הצלצל בין עפאים, הפרחים הקטנים הזרועים למכביר והנפוצים בין ירק השדה בשלל צבעים שונים, צהובים, ירקרקים, אדמדמים, שרקים וברדים יפרשו לעיני רקמת שלמה ירקרת-דשא אשר עליה עקודים נקודים וטלואים פרחי-חן ותפארה נהדרים בגונים שונים כנקודות דקות וטלואות… החרש העומד מרחוק ישית כליל צלו על כל בעלי כנף אשר חמדו להתלונן ולחסות בצל ענפיו ומשם יתנו קולות מקולות שונים, מבלבלים איש את רעהו בלשונותיהם למיניהם העולות יחד בלילות ומבוללות ומשתפכות אל חיק הדומיה ומכות גלים בים של נפת צופים… שמה קול שמה ושרקה יוצא מגרון השרקרק קול הכנורי ככנור יהמה (טרעללין) ישתפכו מגרונו המשתקשקים כקול מחצצים נופלים על רצפת אבן איש אחרי אחיהו… גם קול העורב היוצא מגרון נחר ויבש כקול גרם חרשי אדמה בהתחככם איש ברעהו - גם הוא ישית לוית חן והד והדר ישוה על ההרמוניה הנפלאה, ובעת יתערב קולו ביניהם יערב גם הוא לאזן… ארך-האף יערוך את ערך-המנגינה (טאקטע) בנקרו בחרטמו בעץ וקול הנקור ישמע עד למרחוק, אליו ילוה גם הקוקוק, ועליהם המנצח בנגינות הזמיר הנותן זמירות בלילה. תחרשנה תצילינה אזנים מקולות צוהלים מפיקים עז וחיל, רממות וגאון, טוב לב וצהלת רצון… הגלים רחבו ונסבו עדי הכותם על חדרי לבי, נהרי נחלי פלגי שמן יצוק בעורקי, ילקו ילקו את בשרי, את פצעי! על לבי יזחל נחל עדנים, יורד ונוקב עד הנפש ואחריו ימשך וירד רצון רב כטל על עשב להשביע נפש שוקקה… הנפש תמס תמס, תכלה תכלה… הרחק הרחק מתשאות מתים וחלד… מרחב יה.. כנפים נחפות בכסף… צפור דרור… כנף רננים נעלסה… נוצות ירקרק חרוץ… ושירת שמים… .

צהלי ורני מקהלת אלהים! זמרי שיר משכיל, שירה נשגבה, הרמנית מרום! קולי השפל לא יחד עמכם עד עולם עד נצח לא אשיר כמוכם…

. . . . . . . . .

ורוח קר וצח משובב נפש ורוח יחלוף על פני, בעד פי כתנתי יתגנב גם אל לבי ויקרהו, סובב סובב הולך הרוח על לבי ולא אוכל לתת חשבון לנפשי, אם יכבה בי מוקדי עולם אשר יקדחו בלבי או עוד ילבם… כי כמו יכבה וילבה יחד… פתאום יגיש אל אפי ריחות נחוחים מקטרים מר ולבונה וכל ראשי בשמים, אשר אסף בחפניו מדי עברו על פני פרחים נחמדים נותני ריח ועל פני ערמות חציר יבש העותרות בקרבן סמי-קטרת, והמה האצילו לו ברכה מריחם הטוב והוא צרר אותו בכנפיו וישאהו אל אשר נשאו הרוח… ממני חלף ועבר הלאה הלאה על פני עשבות שדה ואחו וישקם, וישיקם… העשבים משתוחחים ומשתחוים, מתלחשים ומתחרשים ואומרים ואומרים “מודים” הלאה, הלאה… ויעבור ויחלוף על ראשי שבלים וישקם וישיקם… השבלים תדכינה תשחנה ראשן ביראת הכבוד ופתאם כמו חרדת אלהים, חרדת קדש אחזתן ותרעישן כארבה, תניעינה תנידינה אל כל עבר, תתמוללנה, תתהוללנה ותתבוללנה אשה ברעותה, והמולה דקה, נעימה וקדושה יוצאת מביניהן כקול שדי בלכתו וכמו אומרות: “קדוש קדוש! קדוש!”… ראשי שבלים ממעל יצנפו צנפה יחד כדור מלמעלה על השטח העליון, יסתובבו, יתבוללו ויתרוצצו במעגלה יחד בבלילה נפלאה ונמהרה הלך והעתק, הלך והסתובב הלאה… הלאה, אחריהם ירוצו וירדפו איש את אחיהו גלים על תלמי שדה כגלי הים… לא תשבע העין לראות!…

הלאה, הלאה, הלאה!… ויעבור ויחלוף החרשה ויטפס ויתפש על ראשי העצים ויגע על בדי העלים וישקם וישיקם… העלים נדו נעו אל כל רוח ויתלחשו ויתרחשו… הס! צקון לחש…

השמים לפאת ים צחו גם אדמו, השמש התחבאה מתחת לאפקה, וממולה, בפאתי קדם, התרוממה הלבנה מעל לאפקה ככדור אש אוכלת גדול התלוי בין השמים ובין הארץ, פניה חורים ואדמים כאחד, כמו בושה וחפרה ויכהו פניה, הכתמים השחורים אשר עליה ייצרו בפניה צורת גבות עינים ואף כתבנית פני השור - אשר לאלה פני יהושע יקראו. הנה היא לוטשת אלי את עיניה הגדולות, עיני השור, ומבטת אלי סתם כ“בהמה כשרה” בהבטה מפיקה טפשות נוראה.. ולא אדע אם בקשה על עצמה רחמים ותתחנן על נפשה או נחומיה נכמרו עלי… קול צאן וטלאים ושריקות עדרים הגיעו מרחק לאזני, כי כבר באה עת האסף העדרים לרפתים, בין זיז-שדי ואחו התעוררה תנועה חרישית תחת מסוה נומה נעימה, כמו יקראו “ק”ש" בקול דממה דקה טרם יאחזו בחבלי שנה בזרעות הטבע, ונגד רצוני אלצתי להפרד מן הנאהבים והנעימים לי העירה אל בית המדרש, להתפלל תפלת המנחה, כי פנה היום…

מן השדה אל בית המדרש!… אני הולך, הוגה וחושב… ועל לבי יעלו דברי הכתוב "ויהי עשו איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים… " אני פוסע פסיעות גסות לבטל הרהורים רעים ומחשבות זרות… ועל לבי יעלו דברי המדרש: "לכה דודי נצא השדה זה בית המדרש… " רבות הגיתי, רבות חשבתי - והנני בבית המדרש!…

" ר' יעקב אומר: המפסיק משנתו ואומר כמה נאה ניר זה, כמה נאה אילן זה - הרי זה מתחיב בנפשו“. זאת היתה המחשבה האחרונה אשר עמה כליתי את תפלת ה”שמונה עשרה" ופסעתי שלש פסיעות לאחורי…

העם כלה להתפלל ערבית ויחפזו לצאת לקדש הלבנה ואני בתוכם, סהר כסף רוכב שחקים בגאותו ופניו הכהים לא היו לו עוד, קסם נפלא ורוח חן שפוכים כגלי כסף על הככר אשר עליו עומדים האנשים ה“רוקדים כנגד הלבנה ואינם יכולים לנגוע בה”, קולו “שלום עליכם”, “עליכם שלום” עפים כעטלפים מכל עבר ופנה בין צללי האנשים, ובנפשי יתעוררו הגיונות נעלים אשר שפך בקרבי החזיון, אשכח את ר' יעקב… את דברי המדרש, ונעם נשגב יחליף את כל עצמותי, פואיזיה רכה ונעימה, נאוה וענוגה, ערבה ומתוקה, עטופת שנים, רקמת קרנים מנגה הירח תשאני על אברותיה הצחורות והמזהירות לנגה הסהר ככנפי היונה הצחורה והזכה הלאה, מעלה… אסק שמים, אשא כנפי שחר, יחד עם הככבים ועם כל צבאות שמים תקשבנה אזני את רן:

הַמַּלְאָךְ הָעָף שָׁם בָּרָמָה

וְנוֹשֵא בזְרֹעוֹ נְשָׁמָה,

כֹּכָבִים, כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם

יַטּוּ לְשִּירוֹ אָזְנַיִם…

מה קלו מה דלו כנפי?!… הלאה, מעלה, מעלה… גבהי שמים, שמה נגלו לי האלהים, מן החרכים יציצו אלי אראלם חוצה, בעד חלונות הרקיע נשקפים אלי ראשי מלאכי שלום עם כנפים לבנות ומשיקות ובעיני חן המזהירות כגחלים לוחשות ירומו יקרצו אלי… אנא מלאכי השלום! קחוני אתכם, תנו גם לי כנפים צחורות ולבנות כמוכם…

-מדוע לא תנער חצנך אחרי קדש הלבנה, כדת? טפש! - בדברים האלה הפילני פתאום מגבהי מרומים אל ארץ תחתית אחד מן הרוקדים נגד הלבנה, אנכי לטשתי אליו את שתי עיני כעינים אשר הראיתי בפני הלבנה בהיתי בשדה - ויבהל ויסוג אחור.

“ירח מברך!” נשמעו קולות הרוקדים ככלותם לרקוד בנערם את כנפי בגדיהם ויתפרדו.

גם אנכי נמשכתי אחרי ההמון ואצא הרחוב, וכצאתי - ותקדמני פרה אחת אדֻמה ארוכת-הזנב אשר התגנבה חרש מרפתה אחרי הֵחלבה ותצא אל הרחוב ותתהלך בה לתֻמה לרוח הלילה. הפרה העמידה פניה נגדי ותלטוש אלי עיני בהמה כשרה - ותבט… עוד הפעם עיני הלבנה נשקפות אלי בעצם תֻמן, מה תחזי בי? בהמה! הפרה הסבה פניה אחורנית ואחוריה אלי ותעשה מה שעשתה… עד כי נכלמתי כמעט, והיא כלא עשתה דבר הטתה את ראשה אל גבה ותלֻקהו בלשונה ותתגרד ואחרי כן פתחה את פיה ותגעה מֶה-הֶ-הֶ-"! בקול מפיק טפשות וסכלות, געיה סתם בעלמא… -ותלך לדרכה.

מרחוק הגיעו לאזני שריקות הצפרדעים המקרקרין ביארים ובאגמים, צלילי הלילי (דיע טרעללען דער נאכטיגאל) הרעיפו כברד פנינים (א האגעל פון פעריל) על תף אזני - ואנכי כוננתי את צעדי אל חדר מעוני.

והנני בחדרי-אני מביט צר מעון, עוד הפעם עולמי הצר והתהו עם ארבעת כתליו ועם ארבע אמותיו, חלומותי, עוד הפעם שואה, אמש ומשואה וגם קרן אור אחד לא יגיה אשון חשכם, אפי ישום וישאף עוד הפעם אד וקטור מחנק-נפש הממלאים את כל חללו של עולמי השוכן בערפל, העורב השחור עם שירתו השחורה משחור ינקר עוד הפעם את מוחי, את ראשי ואת כליותי… הוי! ראשי כבד עלי כמו כבד עופרת יצוק בקרבו ויסך מעבור בו כל התמונות הצוהלות והחיות אשר ראיתי יומם, רק זכרונות אפלים ומטשטשים, רשמים בלתי נכרים… ושמה ושאיה תבואנה לרגלם, ובלבי תהו ובהו… צפור בכלוב!… ארי על מסגר!… טנטלוס אמלל!…


ושמה, שמה מעבר לגשר, בעולם היפה, החי והגדול? מי יחיש לי עתידות ומי יודיעני"..

פרידמאן יקירי! הנה שפכתי יצקתי פה לפניך כל רוחי ולבי החלל, את נשמתי הנכאה והמדכאה צררתי פה בצרור גליוני, אל תצור בה פי צלוחית, נצרה אתך, ומדי תביט בה וזכרת וידעת כי עוד פרח אחד נבל מבין הפרחים הרבים הצומחים בשדה ישראל…

ממכתבי זה, כמו מכל מכתבי הרבים, לא כתבתי טפס ולא השארתי העתקה, כי אין עתותי בידי. צר לי כי בארגזי בוקה ומבוקה ואין בו גם אחד מן מכתבי הרבים אשר נפזרו אל ארבע כנפות הארץ; לכן אבקשך כי תצפנהו אתך או תתן אותו על יד ביטלמן או מוסונזשניק והם יעתיקו ממנו העתקה למען לו יאבד (מהם תכסה את ראשית המכתב למען לא יודע סודי), הרשות בידך להראות את מכתבי זה לאשר תמצא בו חפץ ותועלת… וממנו יוכחו לדעת את כחי הדל אשר חנני ה' להשתמש בשפת עבר.

פרידמאן! מדוע תאריך את רגשי התוחלת ממשכה, כבר כלו עיני מצפות אל מכתב… (…בריעף) מה.. גם מא לא באני עוד מכתב, כלכם קשרתם עלי קשר, ואנכי לא אוכל ל… פה, עורי צר לי על עצמותי ולא אוכל לחכות, תואיל בטובך למסור את המכתב הרצוף פה אל יד בעליו יוסף ביטלמן, גם הוא נדמה ולא השיב לי על מכתבי אשר כתבתי אליו זה כמה - ידידך המצפה בכליון עינים אל מכתבך ומכתבי…

חיים נחמן ביאליק

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13296 יצירות מאת 539 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!