מתל חי למעברות אשקלון    🔗

רבים הנואמים והכותבים על מצוות קליטת העליה – אך מה דמותו ואורח חייו של האדם המקיימה בגופו ובנפשו? ואמרתי אספר על אחד מהם שכל חייו נתן לה ועצם היותו תפארתו.

משא רב של עמל וסבלות ומצוקות עומס על שכמו זלמן בהרב, משאן של ל“ב שנות עבודה וחלוציות, אך שור: חן מלבב של חדוות נעורים לו ואהבת חיים ואמונת עתיד מפכות בו, משל היה עלם צעיר, מאוהב… הללו, שנתנסו רבות בהתערותם בארץ ונצרפו בכורה, דומה אין ליאוש ולאכזבה שליטה עליהם כלל, ואין הם מתייסרים ומתלבטים בספקות. דרך המלך של העשייה האפורה דרכם, וצדקתה שקולה בעיניהם כנגד שבעים פרוגרמות. אין הם מבקשים שכר וגדולה ותמורה לעצמם. והוא אחד מרבים, מאנשי היסוד. אנשי עמל ענווים. אילולא חששתי הייתי אומר: מל”ו צדיקים נסתרים שקיומנו בזכותם…

נוף ילדות    🔗

כאשר סיפר לי על ה“טראקטיר”, האכסניה-בית המרזח בירכתי פולסיה ארץ הביצות, שבאוירתו גדל, עלתה לעיני דמותו של חוכר כפרי אחד שבחיקו גדל נגיד השירה העברית והוא הפליא לתארו… גויים סבואי קיאם סביב, אך הנער הצעיר מפליג למרחקים ומוצא נפשו בספרי התנ“ך, בחלומות ציון, בחמדות הלשון העברית. לעיניו שדות ויערות ונהרות משלהם, אך לעיני רוחו כרמל וירדן. נער רך בבית הספר העברי מיסודו של זלמן אפשטיין ולימים בחור בישיבת לידה – הייפלא שדרכו הוליכו אל החלוץ ואל ההכשרה הנודעת אז ליד סמולנסק? השנים – שנות תסיסה ברוסיה רבתי, בכל העמים, שנות מלחמת גבורה והקרבה בעריצות ובשעבוד, אך הוא מוצא נפשו ותיקונו ועילויו בהתמכרות לעמו – המדוכא שבמדוכאים. ובתרפ”ג הוא עולה לציון – דרך הררי הקווקז; עם חבורת חלוצים המציגים עצמם כפליטים הוא חוצה את הים השחוק בדרך לארץ בחירת לבבו, ומאחוריו – קן הורים חרב, פרעות, התנכרות השליטים החדשים ברחוב היהודי…

קבוצת תל חי וגלגוליה    🔗

תחנתו הראשונה היא עין חי (כפר מל"ל) ועבודתו הראשונה – בבניית רפתים. ואולם הוא, חניך החלוץ, נושא בלבו את חלום המשק העצמי המושתת על אשיות חברה חדשה, מתוקנת. תל-חי נשרפה, רוותה דם מגיניה, והיה אחד, מראשי המנהיגים, שיעץ לנטשה… משיקולים צבאיים. אך הם, החלוצים, נאחזים בתל-חי ומחדשים את הקבוצה, והוא בכללם. היש גבול לשמחתו ולאשרו של בהרב הצעיר, השופע מרץ וחדווה? כאן הוא משוטט עם עדר הצאן בשדות רחוקים, בשלפים, במדרוני גבעות. כאן הוא מקים משפחה. עד היום זוכר הוא ימים אלה ברוב התרגשות.

אלא ששטן הפילוגים בגדוד העבודה פוקד גם את תל-חי הקטנה. ולא יצאו שנים רבות והוא – עם כל חבורתו – נטשוה. קבוצה עצמאית ביקשו להיות בגדוד – ולא נסתייע הדבר. וקם משק מאוחד: כפר גלעדי – תל-חי.

החברה נתפזרה, אך לא אבדה… הכול באו על תיקונם והקימו בתי עובדים בישראל. הרי משפחות צ’רקסקי, למשל, שנאחז בכפר אז“ר, ובנו (דוּדוּ) נתן חייו בכיבוש נבי יושע ואחרים שנאחזו בבאר טוביה החדשה. ורק על זלמן בהרב נגזר לנדוד. הוא עובד בחפירות החומה השלישית בירושלים בהדרכתו של פרופסור סוקניק, אחר כך מצטרף ל”קבוצת הרועים" על גבעות שייך אברק. עובר לנהריים. כאן שוקקים חיי עבודה, כאן בית ספר לפועל היהודי לביצוע עבודות-ענק וכאן – חיי חברה עירנים (דב סדן משמש מרכז פעולות מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות). לזלמן בהרב סוס ועגלה. מעובדי נהרים הוא. מעורה בכל וחביב על הכל. ושופע שמחה והומור כדרכו –

האסון בבאר טוביה    🔗

אך החלום המושלם, המעשה הגדול, ההתעורות המלאה היא – בהתיישבות. סביב שואן בריתחה פולמוס מפלגות וריב דעות. זלמן בהרב כאוטם אזניו. מה שליחותה של מפלגה? שינוי תנאים כדי לשנות את החיים, האדם; ואילו ההתישבות משנה את סדרי החיים לאלתר, בונה חיים חדשים. על כן אחד חפצו להתנחל, וזכה, הוא, איש העבודה ואוהב העבודה, בונה משקו בבאר טוביה.

עולם ומלואו הוא המשק, וזלמן צומח לתוכו וארבעת ילדיו עמו. אך הנה ניתן אסור פתיל יצירתו צמיחתו – מחלה אנושה פקדה את רעייתו. שנים הרבה הוא נטרד באסונו, בצערו, וסופה שנפטרה. עד יומה האחרון סעדה. הוא אנוס להזניח את המשק, אך עוד כחמש עשרה שנה כשנות שכיר הוא מוצא קיומו כסבל במושב: על כתפיו מעביר כדי חלב, שקי אספקה, ארגזי תוצרת לאין מספר. ובינתיים גדלו הילדים, אך המשך לבית ולמשק בבאר טוביה – אין: הבת האחת חברה בכפר יחזקאל והאחרת – ביפעת; הבן האחד במעגן מיכאל וצעיר הילדים – בצה"ל.

מכאן ואילך נפתחת פרשה חדשה בחייו.

“מעשה של יחיד”    🔗

הוא עומד על משואות ביתו ומשקו, אך לא אדם כמותו ויתיאש… נהפוך הוא: עם כל אסון ופגע מקרים ונובעים מתוכו כוחות חדשים. הוא עובר לכפר העולים (מבולגריה) מסמיה 9 ששמו תלמי יחיאל (צ’לנוב), ומתמסר לעזרתו ולהדרכתו למן ייסודו, כל שעה פנוייה, כל שבת וחג, עושה הוא בישוב זה, לא אחת מוותר על שכר יום עבודה בבאר טוביה והוא חי את חייהם של העולים המתנחלים, שלהם ושל נשותיהם וילדיהם. מדריך בעבודה ובחיי ציבור ובערכי חברה – ממשק למשק וממשפחה למשפחה. נסיון רב הוא קנה ב“אוניברסיטאות” שלו בארץ, לרבות בעשרים שנות ישיבתו בבאר טוביה – ועתה הוא מעניק ממנו בעיר יפה ומנדבו – לזולתו. מעשהו של יחיד…

עם העולים החדשים באשקלון    🔗

מעתה מרגיש בהרב כי זו הדרך, דרכו, לחיות עם העולים החדשים, בתוכם, למענם, על כל יחיד ויחיד שבהם וזה טעם חייו. חבר באר טוביה מתמנה ראש עירית אשקלון, והוא הולך בעקבותיו אל האיזור הזה, שמעברות צומחות בו ומפעלי יסוד כיובל גד, והרי גם אזור לכיש וקרית גת, בקרבת מקום… אדמה ללא צל, עם ללא דמות, בערות ודלות ופיגור – ויש להתחיל מאל“ף בי”ת… והוא זונק לתוך הפעולה ונבלע בה כליל. ממעברה למעברה, מאוהל לאוהל, ממשפחה למשפחה, מילד לילד. ובכל תחומי הסעד וההדרכה והטיפול, אשר המכנה המשותף שלהם הוא: קליטה – פעולת יום יום ושעה שעה היא, פעולה חיונית, עלומה, ישירה, באימוץ כל כוחות הגוף והנפש. כאב הטורח למען בניו אהוביו ללא ליאות וגבול. הוא עצמו צמח לתוך נופה של אשקלון הישראלית למן יומה הראשון. האם לא בדרך כך “הלכו אל העם” בני אותה תנועה עממית רבת הוד ברוסיה?… הם “הלכו” אל הכפר הרוסי הנבער והחשוך, כדי “לכפר” על חטא העוול הסוציאלי, שבני עשירים ואינטליגנטים היו וביקשו לפרוע חוב הרגעת מצפונם. זלמן בהרב הוא פרולטארי כל ימיו, בן לגזע החלוצים, והשליחות הלאומית והאנושית נשימת חייו וטעם חייו והיא הרוח החיה בו.

נערים מתנוונים – מדוע לא ילכו לבתי ספר ולקיבוצים? אנשים חסרי מקצוע, נטולי השכלה – מדוע לא ישתלמו במלאכות ויקנו ראשית השכלה? רבים המשחקים שש בש – מדוע לא ילמדו עברית ויבקרו בקורסים? חלקות בור משתרעות בין האהלים – מדוע לא יעובדו במשקי עזר? ומדוע לא תקום מקהלה וחוג דרמטי ומפעלי תרבות כיוצא בהם? ואם אין מורה – מדוע לא יתנדב הוא עצמו בערבים, כשם שילכד את התלמידים וכבש את ההורים? ואם אין מי שיערוך טיולים עמם – מדוע לא יעשה הוא זאת? אין לתאר השקעת המאמצים בכל אדם. אך רבים גם ההישגים. ובסמוך לאשקלון המחנה של עובדי הנפש בחלץ וכפר הזקנים כרמון, מפעל הצינורות ועוד, שכל אחד מהם עולם לעצמו ובו עולמות רבים של אנשים חיים על בעיותיהם האישיות.אין תובע ממנו, אך מצפונו של זלמן מחייבו, והוא מכתת רגליו אליהם וכל שעה פנוייה שמזדמנת לו הוא עומס על עצמו הדאגה גם להם. הייפלא, איפוא, כי הוא, החלוץ הותיק, מקובל וחביב על “עמך”, על העולים החדשים בישראל השניה אשר באיזור אשקלון, אם דוגמת חייו ומסירות נפשו הורסות מחיצות וכובשות לבבות ומעצבות חיי אנשים ועוקרות הרגלים נפסדים ומחנכות לערכים חדשים – והוא תפקיד, הקשה מכל הפיכה ומהפכה בכוח הזרוע? היש חדווה גדולה יותר מהצמחת חיים ואנשים חדשים, היש סיפוק גדול יותר מהרפת אור וגיל על עולמם של ילדים ונוער? אכן, אין לו לזלמן בהרב נכסים ולא כל הרואה אותו, ברישול הילוכו ובפשטות הליכותיו, אף בלהט שירו וברקדו, ידמה בנפשו, כי לפניו אחד האנשים המאושרים בישראל שמצא תיקונו ועילויו בהנחלת אושר לזולתו. כי שכר מצווה – מצווה.