אברהם יעקב סלוצקי / שמואל ליב ציטרון

זמן קצר לפני כניסת האשכנזים לווילנה כתב לי, בתוך שאר דברים לאמר:

…“עוד חדש, עוד שני חדשים תסער המלחמה. כשתשקוט הסערה אעזבה את עירי ואת מולדתי ואצא עם אשתי לארץ-ישראל. שם ― אם יזכני ה' בחיים ― אבלה שארית ימי על התורה ועל העבודה, לא פשוטו כמשמעו, אלא: תורה זו ― ספרות ועבודה ― לטובת הישוב. כמדומני אין אנשים שכמונו מיותרים גם בארץ-אבות”.

אבל משאת-נפשו לא נתנה לו. אברהם יעקב סלוצקי לא זכה לראות בעיניו את הארץ. המות קדמהו. ולא כדרך כל אדם מת, לא יומו בא ונספה. הוא נפל חלל לפני בני עולה. הוא נרצח בידי אנשי-רצח בימי-הפרעות הנוראות, שנעשו באמצע החורף של שנת תרע"ח ביהודים אשר בנובגורוד-סוורסק פלך צ’רניגוב.

***

הקוראים העברים הצעירים, המצוים אצל הספרות והסופרים של עכשו, אפשר שאינם יודעים מי הוא אברהם יעקב סלוצקי זה, שאני מדבר על אודותיו הפעם. אבל אלה, שזוכרים עדיין את ימי ה“מגיד” וה“מליץ” ואת ימי בכורי רעיון חבת-ציון ואת ימי המלחמה שהתלקחה בספרות ובחיים בעדו ונגדו ואת צעדיו הראשונים של הישוב העברי החדש בארץ ישראל ואת הופעתו של הרצל וראשית התעוררות התנועה הציונית ואת יסוד “המזרחי”, ― הללו, וודאי שלא שכחו עד היום את שמו של הסופר הנרצח הזה, שהיה אחד הראשונים המועטים, אשר ראו את תשועת ישראל רק בתחיתו התרבותית והכלכלית על אדמת-אבות, ונעשו מטיפים כל ימיהם לתחיה זו. אולם גם אותם הקוראים הכירו את סלוצקי מתוך מאמריו רק הכרה שטחית, שאין בה כדי תפיסת ערכו במלוא הקיפו וכהויתו, ומכל שכן שאינה מפיצה את האור הראוי על אישיותו המזהרת. את החסרון הזה אני רוצה להשלים בטורים הבאים.

 

I    🔗

תולדותיו של א“י סלוצקי לא נודעו לי בבירור. ראשונה פגשתי את שמו בצעירותי, בראשית שנות השמונים למאה שעברה, חתום תחת קורוספונדנציה קטנה מהעירה פוצ'פ פלך צ’רניגוב, שנתפרסמה בדפוס בשבועון העברי-הרוסי “רזסווט”. לא ארכו הימים וא”י סלוצקי התחיל שולח לפרקים קורוספונדנציות מאותה עירה גם אל “המליץ”. עבר עוד איזה זמן וב“המליץ” נדפס מאמר מאת סלוצקי ע“ד ישוב ארץ ישראל. בנגוד אל רוב מאמרי “המליץ” באותה עת, שהיו טובעים בים של מליצות ושברי-פסוקים, נכתב מאמרו של סלוצקי במיטב הגיון וגם בסגנון נוח וקל ובלתי מליצי, ובשביל כך עשה רושם מיוחד בשעתו. קרוב לאותו זמן נשא לו אשה מעיר נובגורודסוורסק ויצא לגור בה. מאז נעשו מאמריו ב”המליץ“, וכלם בענין חבת-ציון וישוב א”י, יותר תכופים. מעת לעת פרסם ב“המליץ” גם פליטונים בעילום שמו איסי הבבלי, ואף במקצוע זה הצליח. מאמריו ופליטוניו משכו אליו את תשומת לבו של המשורר יל“ג, שערך בעת ההיא את “המליץ”, ובאחד ממכתביו הוא כותב אליו: “עיני כבודו הרואות, כי מאמריו ודבריו הנאמרים תמיד במועצות ודעת ובהגיון ישר ובסגנון נקי ונוח לקורא, אינם נחמצים אצלי, ובכל עת בואם אמהר לתתּם במוקדם האפשר, וע”כ אבקשו לבלי ירף ידו מלכבדני באמרותיו הטהורות גם להבא”. צריך להעיר, כי יל“ג היה קמצן בדברי מחמאות בנוגע לסופרים-טירונים ולא קרב אליו לעבודתו בלתי אם את אלה, שתהה על קנקנם תחלה ומצא אותם ראוים להשמיע קולם בקהל. באברהם יעקב סלוצקי גלה יל”ג סופר אשר ברכה בו. לא עברו ימים מועטים והוא הזמין אותו לבוא לפטרבורג לעבוד אתו בתור עוזר במערכת “המליץ”. בין כל המון הסופרים שהיו אז ל“המליץ” בערי-השדה, וביחוד בערים מלאות תורה והשכלה כווילנה וכוורשה, לא מצא יל“ג נאה לאותה עבודה ספרותית בלתי אם את זה האחד, את אברהם יעקב סלוצקי, היושב באיזו פנה נדחת, “הרחק מאלהים ואדם”, בפלך צ’רניגוב. אבל לא כ”כ נקל עלה ליל“ג להטות את סלוצקי לחפצו. סלוצקי, שהיה מטבעו איש יקר-המדות, ענו ושפל-רוח, חשב את עצמו לבלתי ראוי לאותה אצטלא. לפי מושגיו בימים ההם היתה עבודת הספרות בעיניו כעבודה במקדש, ומערכת של עתון נדמתה לו כקדש-הקדשים, שרק סופר עילאה זוכה להכנס אליו ולא צעיר שכמותו, שאך תמול נסה ידו במלאכת-סופרים, וזה שהניע את לבבו להסתלק מהצעתו של יל”ג. אפס כי יל"ג לא הרפה ממנו, והשתדל בכל מיני שדולים ופתוים לפעול על סלוצקי, שיבא לפטרבורג.

אחרי יל“ג היו הבריות מרננים, כי היה אדם קשה, זורק מרה באנשים, המבקשים קרבתו ובסופרים הצעירים בכלל זה. ואמנם נמצא מקצת אמת באותו רנון. אבל לעומת זה מוכיח אותנו המשא ומתן שהיה לו עם סלוצקי בדבר המשרה בהרדקציה, באיזה נועם ורוך התיחס אל הסופרים, שחשב אותם לבעלי-כשרון וקוה להפיק מהם תועלת לעתונות ולספרות העברית. לתאור קו זה באָפיו של יל”ג הריני מביא כאן קטעים אחדים ממכתביו לסלוצקי באותו ענין. מתוך הקטעים האלה מתגלים לנו איזו שרטוטים מעניינים בתכונתו של יל"ג בתור עורך, החותר בכל עוז לעלות את עתונו אל הנובה הראוי.

מאד מעניינת היא לעצמה הפתיחה, שבה פותח יל“ג את מכתבו לסלוצקי, לאחר שדחה את הצעתו ע”ד עבודתו במערכת “המליץ”: “כבוד הסופר המשכיל תם-דרך, שפל-רוח, ושפל-ברך, עד כי לא ידע לנפשו ערך”.

ובגוף המכתב נאמר:

“מצאתי את לבבי לחדש עדי נגדך, ולשוב לדבר על לבּך. טעמיך ונימוקיך, אשר בגללם אתה ממאן לבוא אלינו לא יעמדו ברוח מצויה ואינם באים אלא ממדת ענותנותך ולפי שאין אתה מכיר ערכך. הנה אנכי לא ידעתיך, מעודי לא שמעתי שמעך, אכן מראשית דברך אלי בכתב ראיתי כי הדבר אתך ושפתנו בלשונך ורוח הגיון בקרבך ואותם אני מבקש. הנך אומר, כי אינך ממהר לכתוב, אבל המהירות איננה דבר נחוץ, ועוד שהיא באה בהרגל. אם האופנים וידותיהם וחשוקיהם שלמים כלום אינם צריכים אלא למשיחה למען ירוצו בלכתם. שוב אתה אומר, כי לא תדע שפת אשכנז, אבל גם זה איננו חסרון גדול, כי הלא לא לעורך מה”ע נקראך, כי אם לעזור לנו, ואת אשר תכתוב תכתוב תחת ידי והשגחתי ולא יכבד עלי למנות החסרון ולתקון המעות. על כן אם באמת רק אלה הטעמים יניאוך מבוא ― אל תשים לבך אליהם. למה לא תחפוץ להיות גולה למקום תורה ודינרי זהב כאחד, במקום תשב שלו ושאנן בבית מלא כל טוב על התורה ועל העבודה, ולא תהיה נע ונד ממקום למקום, לחמך יהיה נתן וכל צרכיך נאמנים וגם שכרך אתך להעניק לבני ביתך. חדר מיוחד ומרוח יהיה לך בבית הרידאקציה וכל מחסורך על בעל “המליץ”, ובביתי גם אוצר ספרים טוב אשר תוכל לרחוץ בם הליכך בחמאה, ואני אהיה לך לאב ושכותי את כפי עליך".

אבל גם אחרי כל ההבטחות הטובות והיפות האלה מצד יל“ג סרב סלוצקי עדיין מהתרצות אל יל”ג ולהצעתו. הוא לא חפץ להחליף את עיר מגורו הקטנה והחשכה ואת דירת חותנו הקנאי והעני בפטרבורג המעטירה “ובבית מלא כל טוב”. וכל זה רק מפני שלא היה בטוח בכשרונותיו הז’ורנאליסטיים וביכלתו הספרותית, ומפני שהאמין לתומו, כי מפריז יל“ג על מדת ערכו בתור סופר, וכי באמת יש במחנה הסופרים גדולים וטובים ממנו ויותר מוכשרים לעבודת העתונות. ויל”ג, שראה כי רק תום לבו ויושר רוחו מדברים מתוך גרונו, הוסיף לשדלו בדברים:

“מרבה אתה לספר בגנותך ולהרצות לפני את חסרונותיך, עד כי כמעט הבאת מורך בלבבי פן באמת לא תצלח לשום מלאכה. ואולם אני באמונתי אחזיק ולא ארפה, כי מצא אמצא בך את אשר אבקש. הן לא רידקטור וראש הסופרים אני מבקש, כי אם עוזר לי במלאכתי, אשר אני עושה: לקרוא מאמרי סופרים אחרים ולשפוט עליהם אם יש בהם ענין ולתקן את סגנונם (כי בעוה"ר יש בינינו סופרים, שאינם יודעים לכתוב עברית כתקונה). לבקר ספרים כפי אשר תמצא רוח בינתך, לערוך לפעמים מאמרים משלך, או לקרוא במכתבי-עתים בלשונות הידועות לך ולהכין מהם מטעמים בלה”ק עפ“י שקול דעתך. לכל הדברים האלה כמדומה לי ראוי ומסוגל אתה, כפי שאני שופט עפ”י מאמריך שהגיעו לידי; ואם תקצר ידך בדבר מן הדברים הלא גם אני כאן ועוד יש אתנו עוזרים בהרידקציה ואיש את אחיו יעזורו. על כן איעצך לבוא אלינו מבלי התמהמה".

ויל“ג פתה את סלוצקי ― ויפת, ובאמצע שנת תרמ”ו בא לפטרבורג ונכנס בתור עוזר אל הרידקציה של “המליץ”.

 

II    🔗

ואברהם יעקב סלוצקי נעשה בפטרבורג ליותר מעוזר במערכת סתם. הוא השפיע השפעה גלויה ומסותרת על “המליץ”, כי ישמש כלי-מבטא לסופרים חובבי-ציון. עד כה היה “המליץ” מראה פנים לכאן ולכאן ואוחז את החבל בשני ראשיו. הארז בעל-המליץ הרשמי לא היה בכלל בעל דעות קבועות ומסוימות, בכל שאלה נד כנוד הקנה במים ושנה את טעמו חליפות, כפי שמצא דרוש לטובתו באותה שעה ובאותו מעמד. וגם העורך האמתי של “המליץ”, יל“ג, לא היה מחסידי רעיון הישוב, מפני שהחליט, כידוע, כי פדות הנפש צריכה שתקדם לפדות הגוף. לאחר שנכנס סלוצקי אל המערכת, השתמש בכל הזדמנות שבא לידו לפעול על שניהם, גם על הארז גם על יל”ג, כי יחדלו מדבר בענין ישוב א“י בלשון של ספיקות ופקפוקים. ועמלו לא היה לשוא. הדבר הגיע לידי כך, עד כי מסוף שנת תרמ”ו ואילך נעשה “המליץ” כלי-מבטאם של חו"צ, והארז עצמו נכנס בעובי הקורה בדבר השגת רשיון מאת הממשלה ליסוד הועד הפלשתינאי באודיסה, והשתדלותו זו עלתה יפה, כידוע.

ב“רשימותי לתולדות העתונות העברית”, שפרסמתי על הסדר “בהעולם” בשנות 1911–14 השתמשתי, בבאי לפרשת “המליץ”, בחומר שהמציא לי עפ“י בקשתי אברהם יעקב סלוצקי. באחד ממכתביו אלי כתב לי ע”ד נסיונותיו השונים והמרובים להשפיע על יל“ג בענין ישוב א”י את הדברים המעניינים האלה:

…“אני, שהייתי צעיר אז, זכיתי למה שלא זכו כל הסופרים, ואפילו הזקנים והגדולים שבהם. אותי אהב הריל”ג וקרבני באמת, והעיקר ― שהתחשב תמיד עם דברי והיה שמח אם היה עושה לי נחת רוח, ומעט מעט החילותי להשפּיע עליו. בכל עת שטילתי עמו ודברתי אתו השתדלתי להסב את הדברים מול חבת-ציון, ישוב הארץ וכדומה. הוא הלך אתי לטיל בפטרבורג ולהראות לי את בניניה המפוארים, ואנכי לא חדלתי מדבר עמו ע“ד ציון והקולוניות הקטנות שנוסדו לנו שם. הוא מדבר ע”ד גדולי רוסיה וגבוריה, שהציגו להם מצבות-זכרון, ואני עונה לו, כי עוד אזכה לראות את מצבת-הזכרון, אשר יציג עם ישראל לא לבניו, ששפכו דם, כי אם לאותם ששפכו מרוחם על האנושות כלה ויטהרוה ויזקקוה מסיגיה. בתחלה היה הריל“ג מביט עלי כמו על הוזה וחולם חלום מאחת הגיטאות הקטנות בערי-השדה, אבל מעט, מעט החלו דברי לחדור אל לבו. מעט, מעט הכרתי בו, שאיננו שונא כלל חנופה קצת… וכמובן מהרתי להשתמש במפתח זה שפתח לפני הרבה חדרים פנימיים בלבו. רוממתי אותו ואת שירתו, שידעתי הרבה ממנה בעל-פה, קראתי לפניו בע”פ הרבה קטעים יפים מפליטוניו וממאמריו וכה עלתה בידי מעט, מעט להלהיבו ולעשותו לחו“צ ― לכהפ”ח ― מבחוץ, והבאתיו לידי כך, שגם הוא החל להתרגז אל אלה, שהתקוממו לחבת-ציון ובדבריהם השתדלו להשניא את רעיון הישוב על אחינו".

ובמכתב אחר כתב לי סלוצקי:

…“הקורא שיקרא בשים-לב את “המליץ” לשנת תרמ”ז ירגיש בשנוי הפתאומי, שבא בו בשנה זו. חבת-ציון ורעיון הישוב היו כמעט לעיקר העיקרים בכל גליון וגליון. הריל“ג נכנס בעובי הקורה של כל פרט ופרט; הוא עזב לנפשם את יקירי ירושלים ובעלי-החלוקה בעניניהם בינם לבין עצמם, ונגע בהם אך בשעה שיצאו להזיק לישוב הארץ. בהרבה מאמרים ראשיים ופיליטונים כתב ע”ד חבת-ציון, רב את ריבה, ולפעמים גם מיד אלה, שהיה בעצה אחת עמהם לפני שתים, שלש שנים. במשך השנה האת באו ב“המליץ” דברים ע“ד חבת-ציון וע”ד הישוב החדש כמעט בכל גליון, ומעירני, כי כמעט לא השיב הריל“ג את פני גם פעם אחת בכל דבר הנוגע אל הישוב בא”י, ואם מצאתי לפעמים במאמריו דברים חריפים יותר מדי, היה ממתיקם קצת עפ“י בקשתי, אף כי קשה היה לפעול עליו, שימחוק איזה חדוד או פלפלא חריפתא, שהיו מאמריו מצטיינים בהם. ואנכי התמכרתי בּכל כחותי לחבת-ציון. באתי בדברים עם הסופרים והעסקנים, המצאתי להם את הידיעות הנחוצות, ויש שהייתי מרמז להם, שישלחו דבריהם ל”המליץ" ע“ד איזה ענין או שאלה, ופתאום היה הריל”ג מקבל כעשרת מכתבים ממקומות שונים ע“ד הענין הזה ובחשבו, כי זוהי דעת הקהל, היה מתחזק בדעתו, והוא לא ידע, כי אנכי הסבּותי בכל אלה”.

כך עבד העובד הצנוע הזה לטובת רעיון התחיה, ואיש לא ידע. בחשאי אצל מרוחו על הארז ויל"ג והטם לחפצו, ועל ידו נתגלגלה זכות זו, כי החשוב והמכובד שבעתונים העברים בעת ההיא, שהשפיע על קהל הקוראים השפעה נמרצת, הוא “המליץ”, נעשה כלי-שרת לתנועה העברית-הלאומית ולחבת ציון.

אבל ישיבתו של א“י סלוצקי במערכת “המליץ” לא ארכה יותר משתי שנים. בסוף שנת תרמ”ח נפלה קטטה בין יל“ג ובין הארז, והוא עזב את הרדקציה לבלי שוב עוד אליה. אחריו יצא גם סלוצקי, כי לא חפץ לשבת בכפיפה אחת עם הארז, זה ה”כרום המתהפך לכמה גונים“. כנראה היה באמצע השפעתו הגדולה של יל”ג על סלוצקי. מפני צרות עינו של יל“ג בצדרבוים לא חפץ להשאיר לו מרגלית טובה כסלוצקי. סלוצקי שב לביתו ולעירו, ומשם חדש את עבודתו ב”המליץ".

עפ“י דעותיו היה סלוצקי נוטה לצד האורטודוקסיה המתונה, אבל הוא התיחס תמיד בסבלנות מרובה להצד שכנגד, והיא שעמדה לו לעשותו מרוצה ונוח גם ליראים גם למשכילים. סלוצקי עמד בקשר המלחמה עם בעלי-החלוקה בא”י, אשר בכתבי-פלסתר הוציאו את דבת הארץ רעה והשתדלו להבאיש את הישוב העברי החדש בעיני העם. בשורה של מאמרים נלהבים גלה סלוצקי ב“המליץ” את שולי החלוקנים הצבועים על פניהם והוקיע את עסקניהם על עמוד-הקלון.

בשנת תרנ“ה פרסם סלוצקי בדפוס ספר בשם “שיבת-ציון”, והוא קובץ מכתבי גדולי הרבנים הגאונים בכל הארצות והמדינות, המביעים את הסכמתם לרעיון ישוב א”י. הספר הזה היה דבר יפה בעתו, יען כי בעת ההיא העבירו מתנגדי-הישוב קול בעם, כי אין דעת הרבנים החרדים נוחה מחבת-ציון והם מתנדים לו בכל כחם. בספרו הנזכר עשה סלוצקי נפשות לרעיון הישוב בין שדרות החרדים, הזקוקים לדעת הרבנים הגאונים.

וסלוצקי מלבד שהיה סופר מובהק, גם הצטיין בתור עסקן עובד עבודתו לרבים. בלשון הלמודים, אשר נחן בה, הלהיב את הלבבות לרעיון יעוד הלאום העברי על אדמת-אבות. בהשתדלותו ועמלו נוסדו כמה חברות ואגדות לישוב א“י. עם הופעתו של הרצל נסחף בזרם התנועה הציונית, ואף בה מצא לו כר נרחב לפעולה ולעבודה. יסוד הפרקציה העממית בתוך הציונות היה הכח הדוחף אותו להתחיל בתעמולה גדולה ורחבה ליכד פרקציה כזו גם בין האורטודוקסים. סלוצקי היה הראשון, אשר הורה והוגה את הרעיון ע”ד יסוד “המזרחי” והוא בהשתתפות הגאון המנוח רבי יצחק יעקב ריינעס ז“ל ירו אבן פנתה של פדרציה זו, התופסת היום מקום כ”כ חשוב בתוך הציונות הכללית.

עם הפסק יציאת, “המליץ” לא נשמע עוד קולו של אברהם יעקב סלוצקי בעתונות העברית. מאז פרסם איזו מאמרים, ובהם האחד, והוא הכי מצוין, ע“ד המשורר יל”ג בלוחות של “חברת אחיאסף”, ואחר כך נשתתק לגמרי. לעמת זאת הגביר את עבודתו בפועל על שדה רעיון התחיה. הוא השתתף בכל האספות הציוניות הגדולות ובקונגרסים אחדים, ולא הניח שאלה ציונית תרבותית או כלכלית, שלא מצא בה מקום להתגדר בו בשכל מליו ובדבריו ההגיוניים. הוא דבר את דבריו בשובה ונחת מלה אחר מלה כאדם המונה מרגליות, אבל בכל פעם היו נוקבים ויורדים עד התהום ולא החטיאו המטרה. במחנה הציונים האורטודוקסים נחשב סלוצקי לאחד ממעולי כחותיהם, שמעטים כמותו.

 

III    🔗

אני התודעתי לסלוצקי פנים אל פנים בשנת תרנ“ט. אז ישבתי בעיר-המחוז נובוזיבקוב אשר בפלך צ’רניגוב, עיר שרובה נכרים ויהודיה המועטים במספרם דבר אין להם עם הספרות והסופרים. לפיכך יום-טוב היה לי אותו יום, שבו היה אברהם יעקב סלוצקי עובר לרגל עסקיו דרך עירי וסר אלי לשעות אחדות. בקוריו של סלוצקי ושיחותינו בשאלות הספרות והציונות היו ממתיקים לי את מרירות בדידותי ומשביעים אותי קורת-רוח, אשר לא תצויר. מבקור לבקור הייתי עומד יותר ויותר על מסירתו העמוקה לקנינינו התרבותיים-הלאומיים, ללשון ולספרות העברית. בהגינו בספרות ובסופרים כמו גחלים להטה נפשו. על הסופרים, שהיו קרובים אל לבו ביותר, דבר בפתוס מיוחד. כאלה היו סמולנסקין, יל”ג ולילנבליום. את האחרון העריץ והיה מזכיר את שמו בסלודים. “אחד הימים היותר מאושרים בחיי ― כך אמר לי סלוצקי פעם אחת ― הוא היום שבו עלתה בידי להשלים בין יל”ג ובין לילינבליום“. בין שני הסופרים הידידים האלה עברה רוח רעה מן היום, שכתב לילינבליום במאספו של הארז “אחד מני אלף” את בקרתו הזעומה לכל שירי יל”ג והחליט, כי גורדון איננו משורר לאומי. לרגלי הקטטה הזאת לא פּרסם לילינבליום שום דבר ספרותי ב“המליץ” כל העת שעמד יל“ג בראשו. כשבא סלוצקי לעבוד במערכת “המליץ” היה ראשית פעלו להשפיע על יל”ג, כי יחדש את בריתו שלום עם לילינבליום והלה נאות לו, ומאז הרחוקים נעשו קרובים ולילינבליום שב לעבוד בה“מליץ”. אח“כ נפגשתי עם סלוצקי בכנסית הציונים במינסק בסוף שנת תרס”ב. בכנסיה זו, שהיתה קונגרס בזעיר אנפין, מלא סלוצקי תפקיד של מוציא ומביא את כל עניני ה“מזרחי” ומדבר בשמו בשאלות היותר חשובות. סגולה מיוחדת היתה לו לסלוצקי להשוות את הסכסוכים והחכוכים הפּנימיים שבתוך המחנה ולפגום את העוקצים שביחוסיו של ה“מזרחי” אל מחוץ למחנה. כידוע לרבים קרובה היתה בקונגרס זה שאלת הקולטורה להעשות סלע המחלקת בין הציונים ולהפריד בין אחים לדעה, ואם נעשה סוף סוף שלום בין בעלי-הריב, והעומד מצד הפרקציה העממית חיים ווייצמן עם העומד מצד ה“מזרחי”, הגאון הלידאי, נשקו זה את זה חליפות קבל-עם, ― הגורם לדבר היה רק אברהם יעקב סלוצקי ולא אחר.

כעבור שנה נזדמנתי שוב עם סלוצקי בקונגרס הציוני הששי בבזל. בקונגרס זה היינו שנינו סופרי “המליץ”, אני כתבי את הדין והחשבון ע“ד הישיבות המיוחדות, והוא צייר במכתביו את מעמד-הרוחות השורר בקונגרס למפלגותיו. אבל יותר משישב אל שלחן-הסופרים, נמצא לפנים מן הקלעים. שם ביחוד, היתה לו עבודה מרובה ואחראית. קשה היה קונגרס זה לסלוצקי מאד מפני שאלת אוגנדה, שעלתה בו על הפרק ושבעלי-בריתו המזרחיים עם העומד בראשה הגאון הלידאי, פתרו אותה בחיוב, והוא היה המזרחי היחיד והמיוחד, שנמנה על בעלי הלאו. אנכי וסלוצקי התאכסנו אז בבזל בפונדק אחד ובחדר משותף לשנינו, ואני זוכר, כי בימים שנמשכו בהם הויכוחים ע”ד אוגנדה, היה שב מישיבותיו המיוחדות של ה“מזרחי” סמוך לעלות השחר כשהוא נרעש ונסער מאד ושופך באזני את מרי שיחו וכעשו על חבריו הבוגדים בציון. באותו היום שנתקבלה בקונגרס ההחלטה ע“ד שליחת אקספדיציה לאוגנדה, בכה לפני כל הלילה כילד קטן, וימאן להתנחם. מאז נעשה פירוד בינו ובין המזרחיים. זו היתה טרגדיה קשה בחיי סלוצקי. הוא, מיסד ה”מזרחי“, שנשא כל העת על שכמו את כל סבל הפדרציה האורטודוקסית הזאת, נשאר יחיד ובודד לדעה בתוך המחנה, והמוסד, שהוא, סלוצקי, טפח ורבה אותו בכל כך הרבה עמל ויגיעה, רוח אחרת היתה אתו, רוח משבר ומפרק את אותם העיקרים, ששמשו לו יסוד לבסס עליו את ה”מזרחי". הפירוד הזה שנתהוה בין סלוצקי ובין המזרחיים נמשך עד העת שהצעת אוגנדה פשטה את הרגל. וגם אז לא מהר סלוצקי לשוב ולתת ידו לבעלי-בריתו לפנים. שלום-אמת בינו ובין המזרחיים נעשה רק כעבור שנתים ימים, אחרי הקונגרס הציוני ההאגי, אם לא אטעה.

בפעם האחרונה ראיתי את סלוצקי בקונגרס הציוני הי“א בווינה. מאותו זמן לא יספתי עוד לראותו, אבל לא חדלנו מבוא בכתובים איש עם רעהו. מכתבו האחרון, שהבאתי קטע ממנו בראש מאמרי זה, נכתב ביום הכ”א לחדש אווגוסט שנת 1915. מאז נסתם כל חזון ממנו. אחרי המהפכה הריבולוציונית ברוסיה כשהתחילו מתקבלות משם לווילנה הידיעות הראשונות, נודע, לי, כי סלוצקי השתתף בתור ציר נבחר מעירו וסביבותיה בקונגרס הציוני, שהיה בפטרבורג ובכל הועידות והמועצות הציוניות שהתכנסו אחריו, וכי הוא מפורסם ברבים כאחד העסקנים הצבוריים רבי-הפעלים בפלך צ’רניגוב. בחורף שנת תרע“ח לאחר שעלו הבולשביקים לגדולה ובעקבותם התפשט נגף הפוגרומים בנגב רוסיה, רפו ידי סלוצקי בעבודתו. הוא התחיל מנבא לכלל ישראל ימי-עברות, והאיש הזה, שבצדק העיד עליו סופר אחד ב”העם“, כי “מטעו לא היה מהפסימיסטים, לבו לא נפל עליו גם בשעה שצרות תכפו עלינו ולא היה מתיאש מן הרחמים אפילו כשחרב חדה היתה שלופה נגד אומתנו האומללה”, ― נתמלא יאוש מר. יאושו זה מצא לו בטוי נמרץ במכתב שכתב ביום כ”ג לחדש טבת תרע"ח בתור יושב ראש בועד הבחירה אשר בעירו אל “הועד הפטרבורגי” המסדר את הכנסיה “היהודית”.

והדברים אשר כתב במכתבו זה, שלהלן אני מביא קטע ממנו עפ"י מאמרו של הסופר הנזכר, מוכיח, כי מזליה חזי, שהמות הקוצר קצירו בארץ, אורב גם לו עצמו. מה נוראה היא הרגשת המיתה הקרובה!

ואלה המה דבריו:

"מהעתונים הלא כבר ידוע לכם מצבם הנורא של אלפי רבבות אחינו בארצנו בכלל ויושבי פלכי הנגב בפרט. השערוריות והפוגרומים כדבר באופל יתהלכו מפלך לפלך, מעיר לעיר, ואין לך כמעט יום, שלא יתחוללו במקומות שונים פוגרומים בערים, בּעיירות ובכפרים, ואין כל אפשרות לקדם את פני הרעה, ההולכת וגדלה מיום ליום, כי אין ממשלה ואין שלטון בארץ, אשר יוכל לעצור בעד משובת ההמון הפרוע ולהשיב ידו מבלע.

גם במחוזי גלילנו החל הנגף. כנהוג, מתחילים באחוזות האצילים ומסיימים בבתי היהודים וחנויותיהם. ויום יום בּאות אלינו ידיעות מהכפרים, שההמון הפרוע מתנפל על היהודים היושבים לבטח עמו, גוזל את רכושם ולפעמים שולח גם את בתיהם באש. היהודים האמללים עוזבים את בתיהם ואת רכושם ונסים אל אשר תשאנה אותם עיניהם, לבקש להם מפלט בהערים שעל פי רוב גם שם אין הבטחון גדול ביותר ויש לחוש כשאשר יבצעו הפורעים את מעשיהם בכפרים, יתנפלו גם על הערים.

במצב נורא כזה שרויים כעת אלפים ורבבות מאחינו ואין אחד מהם בטוח ביום המחר. מלבד זה הנה מלחמת אחים אשר בין בני רוסיה הגדולה ובין האוקראינים תביא גם כּן חורבּן נורא מאד בהרבה ערים וקהלות ― כי הלא יודעים אתם את תוצאות מסע המחנות וההרס הנורא הבא בעקבותיהם.

ובשעה כזו אנו נגשים לסדר את הבחירות להכנסיה הכללית של יהודי רוסיה, כנסיה, שחפצים אנו, שיכנסו אליה הכחות היותר טובים של אומתנו, ושיהיו הנבחרים נבחרים על ידי כל העם לכל מפלגותיו, כנסיה, שהיא אפשר תחתוך להרבה שנים גורל אחינו בארצות, ואנחנו שואלים אתכם: האם אפשר לגשת לבחירות חשובות כאלו בשעה שחלק גדול מעמנו נתן לבז ולמשיסה, ומקוצר רוח ודאבון לב אינו פנוי כלל לעניני הבחירות, ובודאי החלק היותר גדול ממנו לא ישתתף בהבחירות. שואלים אנחנו אתכם: אם אנחנו, “הקרובים אל החללים”, המוכרחים יום יום לשמוע אנקת אמללים, המוכרחים יום יום לטכס עצה איך לקדם פני הרעה המתחוללת והבאה עלינו, איך נוכל לעסוק בשעה זו בעניני בחירות לכנסיה הכללית? הלא נהיה כמתעתעים בעיני אחינו וכזורים מלח על פצעי לבותיהם! הלא בצדק יאמרו לנו: מבלי עולם אתם! מעשי ידינו טובעים בים של דם ואש, ואתם עוסקים בעניני בחירות!

כן, אל נא תשכחו, חברים נכבדים, שאי אפשר כלל כעת לנהל תעמולה, שאין כל אפשרות כעת לנסוע במסלות הבּרזל, שעל פי רוב נפסקו בּהרבה מקומות. ובזה הננו שוללים את היכולת מהמפלגות השונות לנהל תעמולה לטובת רשימותיהן בהרבה ערים, במקום שאין כחות אינטליגנטים מקומיים, ונחוץ לשלוח שמה אינסטרוקטורים לסדר את עניני הבחירות. עתה תשארנה בלתי מסודרות כלל, מפני שאי-אפשר לנסוע כעת במסה"בּ, כידוע לכם.

וגם אם תהיינה בחירות ויהיה לנו מספר ידוע של נבחרים שנבחרו כך או כך, האם יוכלו לנסוע בתנאים כאלה לפטרוגראד, בשעה שאין אנחנו יודעים כלל, מתי תפתח ה“אספה המכוננת” ואם תפתח בכלל? האם יוכלו לעזוב את בתיהם בשעה מסוכנת כזאת, שבכל אחת מחכים לפוגרומים והתנפלויות? הלא גם אותם הנבחרים המעטים שיהיו לנו, יהיו מוכרחים לשבת במקומם, והכנסיה תפתח מבני פטרוגראד, שעל פי רוב נכנסו בכל הרשימות בתור קנדידטים. האמנם זאת תהיה הכנסיה הכללית של יהודי רוסיה, אשר תלינו בה כל-כך הרבה תקוות מזהירות?"

ולאחר שהוא מציע “לדחות לזמן ידוע את הבחירות”, הוא מוסיף:

"הרבה דורות ושנים חכינו לכנסיה הזאת. נחכה עוד קצת עד אשר ירחם ד' את עמו וישכו גלי המים הזדונים, עד אשר יהיו אחינו בטוחים בחייהם ובחיי הנפשות היקרות הלם, ואז נוכל להאציל עת וזמן לעניני הבּחירות, ונוכל להשתדל בנפש שלוה ושקטה, שישתתפו כל אחינו בבחירות האלו והעיקר שידעו טיבה ותכונתה של כנסיה זו, ושיצביעו אך בעד אותם הקנדידטים שהם מוצאים אותם ראויים למשרה זו, על פי שיטותיהם והשקפותיהם. אך זאת תהיה כנסיה הראוי לשמה, שנוכל להפקיד בידה עתידותינו במדינתנו.

“מי שמתו מוטל לפניו איננו יכול לעסוק במזמוטי חתן וכלה. במצב כזה נמצאים הרוב היותר גדול של יהודי ארצנו, והאמנם תכריחו אותם בלי כל סבה נכונה לזה, לבחור את הכנסיה בתנאים קשים ומרים כאלו?”

***

ורק ימים מעטים עברו ונבואתו נתקיימה: הוא ואשתו עמו שכלו שניהם יום אחד על ידי אנשי-רצח בתוך שאר מאות חללי ישראל קרבנות הפוגרום בנובגורוד-סוורסק.

וערירי הלך האיש; לא הניח אחריו בן או בת.

נוחה בשלום, חבר יקר! לא לשוא חיית, בּפועל פעלת על שדה תּחית עמנו בּספרות ובחיים, הצבת לך בזכרוננו יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם-עולם אשר לא יכרת.