מתנובות שדי / י"ל גורדון

צאַרסקאיעָ, ד' תמוז.

קשה ישיבת כרכּים בימי הקיץ, וביחוד להמוצאים כתבי-עתים חדשים לבקרים, אשר זאת חובתם ויעשׂוה לשבת כל היום, “כל” – לרבות גם מקצת מן הלילות, כפוּפים כאגמון על שולחנם ולעסוק בצרוף האותיות כבצלאל בן אורי בשעתו. ואולם בצלאל בצל אל היה, והיה וישב סתר עליון ונסתר מחרבוני קיץ ובצל שדי התלונן מן היום הבוער כתנור, והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעלית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הואמן הבוקר עד הערב צפוּף וכפוף, וכיון פתיחן ליה בעיליתיה והוא שואף ובולע את האֵדים והנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של העיר: קול שוֹט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרּבה מרקדה וקול מַקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים או אשר יחַזקם כלכ אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבונים עולה תמיד באזניו ומן המלט והמַלבּן יכסהו אבקם. כל רוח על פניו לא יחלוף בלתי אם רוח הקודש שהוא מדמה שהיא שוֹרה עליו בכתבו, ולפי שהיא באה מעל שׂפת נהר די-נור לכן גם רוחה רוח זלעפות, ותחת להניף טל אורות עליו להשיב נפשו היבשה היא מוספת הבל על הבלו ותלהטהו מסביב עד – שפך זיעה עליו. מסופק אני אם חיות הקודש, אשר מזיעתן יוצא נהר די-נור, מזיעות כמו שמזיע הסופר האומלל הזה המחוּיב למלא בכל יום ויום גליון גדול מזן אל זן בלשון החיות ההנה. לדעתי לא נאמר “בזעת אפיך תאכל לחם” אלא במוציא מ“ע יומי בלה”ק. וקרוב לשמוע שגם אדם הראשון, שאליו נאמרה קללה זאת בתחלה, היה מו“ל מכ”ע יומי בלה“ק ורזיאל המלאך שכתב לו את ספרו ס' יציאה הוא היה גם סופרו ועוזרו במכתב-עתו, וכותביו וחותמיו וקוראיו היו מלאכי השרת וכל בני פמליא של מעלה, בראש השנה יכתבון וביום צום כפוּר יחתמון, כי אדם אין בארץ לחתום על מכתב עתו ולקרוא בו; ומכאן סתירה למאן דאמר שאדם הראשון בלשון ארמי ספר, שהרי אין מלאכי השרת נזקקין לל' ארמית. ואולי זה גם סוד ויתפרו עלה תאנה, שהוא רומז אל העלים וגליונות של מה”ע; ומכאן סתירה למאן דאמר שאין עלה הנאמר בתנ“ך אלא העלה היוצא מן העץ ולא היוצא מן הסמרטוטין. ומכיוָן שבאנו לידי כך נוסיף ונאמר כי כל זה היה קודם שאכל אדם מעץ הדעת¹, שאז היה הוא “מסוף העולם ועד סופו” והיה יכול להביא במכתב-עתו את כל המעשׂים שנעשׂו תחת השמים; וכשראתה חוָה כי אישה המו”ל לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשׂכּל הסיתה אותו וגם יכלה לו בעטיוֹ של נחש – שלא היתה דעתו נוחה כתבי העתים ומסום הדברים – לאכול מפרי העץ, וכיון שנפקחו עיניו לדעת טוב ורע בחר להיות איש עובד אדמה מהיות תופר עלי תאנה וסופר מ“ע יומי. – והנה כל זה מניח אני לחוקרי קדמוניות ולחופרי מטמנים לברר וללבּן הדבר, וכשיעלה בידם בזמן מן הזמנים למצוא את גן העדן שנעלם מן העין, יחפּשׂו שם ובודאי ימצאו את עלי התאנה, הוא מה”ע שהיה אדם הראשון מוציא לאור ונראה מה היו חלומותיו. ולדידן די לנו לפי שעה שהוכחנו כי מה שנאמר “בזעת אפיך תאכל לחם” בכולב במ"ע יומי הכתוב מדבר, וכי לסופר כזה קשה ישיבת כרכּים בימי הקיץ ויפה לו ישיבת כפר בנאות דשא על מי מנוחות, אשר שם הוא מתהלך במרחב-יה על כנפי רוח ובצל שדי יתלונן. שם ישמע שׂיחת עצים ועשׂבים, שׂיחת בהמות וחיות, אבל בלי שאון והמוּלה כי אם – כדברי חכמים בנחת נשמעים; שם גם צפור תבנה בית ודרור קן לה אבל לא תניף עליהם ברזל וקול מקבות והגרזן לא נשמע בהבּנוֹתם; שם ימצא אחרי הצחנה ריח ניחוח, ואחרי ענני האבק ירקרק חרוץ, ואחרי הרעש דממה דקה, והנה ה' עובר ויָאצל מרוחו עליו… ומלבד רוח הצח והצחצחות אשר ימצא הסופר בנאות שׂדי אשר ישיב את נפשו הנַהלאה ועצמותיו יחליץ, הנה עוד דבר טוב אחד יש לו בישיבת כפרים, כי תקל לו את מלאכתו ותפרוק מעליו את אחריות בעד מה שהוא כותב, ובבואו להרבות להג לפני הקוראים ולהאכילם “מתנובות שׂדי”, כמו שאני עושׂה היום, והיה אם יכּשל בלשונו ויקש בשנונו ויאמר פיו דבר שלא כדין או שלא כרצון הקוראים, יש לו פתחון פה בתוכם להתנצל ולאמר: הרחק מאדם העיר אני יושב, את ספרי נהחתי בעיר, או: לא היה הקוֹנקוֹרדנץ לפנַי לעיין בו, וכדומה מן התשובות היפות פוטרות את הסופר מלדקדק בדבריו ומלהשמע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו; ונסלח לו על שגגתו, כי אין שגגת בן-כפר עולה זדון.

ולא לסופרים לבד ולא בימי הקיץ לבד קשה הישיבה בכרך גדול שלנו, כי גם לכל ישׂראל בכלל ובכל ימות השנה קשה יהישבה בו ונוח להם הישיבה בכפרים במסבי העיר. כי הנה פקידי הכרך מדקדקים עמם כחוט השׂערה, מעמידים כל דבריהם על שורת הדין ומחמירים מאד בפסקיהם, כמו שמחמיר למשל בפסקיו (מובן מאליו שאומר אני “להבדיל באלף אלפי הבדלות”!) המרא דאתרא בק"ק קטנה כשהוא רוצה לעלות ממדרגת “המאור הגדול” ולהגיע למדרגת “גאון”; ואולם סביביו לא נשׂערה מאד, כלומר פקידי הכפרים והפרוָרים אשר סביבות הכרך ויוצאים מעבּורה של עיר, אינם מדקדקין כל כך ומקילים בדבר (לא ידעתי על מה הם סומכים), כמו שמקילים לפעמים גאונינו האמתּים בהיות בם הרוח להראות גדולתם וידם החזקה בתורה, וכי – אם הראשונים היו כבני אדם גם הם אינם חמורים.

והנה בטרם אוסיף לדבר הנני לבקש את חברי העורכים כה"ע בלבשון שמלאכי החבלה אשר לנו (כסובארין וחבריו) נזקקין לה שלא יעתיקו את דברי אלה למכתב עתם, פן יוָדע למעלה וישמעו המחמירים ויבואו על המקילים בטענותיהם והקיפו אותם כתנור של עכנאי, ובין דין לדין ספת ההיא עליבתא ותקשה על אחינו ישיבת הכפרים, וכאשר יגיפו הדלתות בעדם מבּוא העירה יראו אותם ברע, כי אין מפלט להם להחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, ומנוס אבד מנחם.

מסבּי עיר המלוכה אשר שם בני העיר יוצאים לשבת בימי הקיץ רבים הם. לעיסנאי ואודיעלנאיא (אשר שם בית המשוגעים) וההר החלק ואזערקי ושובלאבא ופארגאלאבא עד מעֵבר לגבול מדינת פינלנד בצד אָסתן, וליגאבא ואראניענבוֹים וקראסנאיע ופטרהאף וגאטשינא מצד השני, וצארסקאיע רטערלאבא מצד השלישי, ועוד ועוד ועוד הרבה מאד; מי יוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא? בתחלה היו אחינו בני ישׂראל בוחרים במקומות שאינם יוצאים מעבּורה של עיר, ואִוו למושב להם בליעסנאי והמושבות הקרובים הדומים לו והויו באים שם בהמון רב ושׂוכרים את מבחר בתי הקיץ. ובשביל כך לא היה חן המקום על שאר יושביו ושלטה בם עין רעה והתחילו לדקדק עמהם. ואז החלו להתפזר ולהתפשט בשאר מסבּי העיר כקוי העגוּל הנמשכים מן המרכז לכל צד. ועוד סבּה אחרת היתה לפזוּרם זה ולהזרותם במושבות אחרים, אבל אותה אגיד לכם בלחישה, והקורא האסתניס יכניס נא אצבעותיו לתוך אזניו כדי שלא ישמע דבר מר זה, שהוא, לדאבון לבנו, אמת מוחלטת עם כל מרירותו: אחינו בני ישׂראל בעצמם צהובין זה לזה ואין רוחם נוחה בבואם הרבה במקום אחד. כל אחד עינו צרה בחברו ואיש ברעהו יהתלו, איש איש מהם יתאונן רע: “הוי על כל שכני הרעים! מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם ברדיטשוב קטנה!” וכל אחד ואחד אומר בלבו: “צר לי המקום לשבת פה. יקרבו ימי הקיץ הבא ואמלטה מזה ואלך אל מקום אחר. לשנה הבאה במקום פלוני או במקום פלוני”. ובשנה הבאה הוא הולך באמת לגור במקום אחר; אבל גם “שעניו הרעים” כן ידמו ולבבם כמו כן יחשוב וגם הם יתמלטו מן המקום הראשון ונהונהרו אל מקום אחר, עד היות המקום האחר שהלכו לשםש כמקום שיצאו משם – “מעיןברדיטשוב קטנה”. ויהי מקרה האנשים האלה כמקרה אותו חסיד שתקף עליו יצרו והלך לעשׂות מעשׂה זמרי ביום שדבר שבצנעא נוהג בו, באמרו אל לבו: הלא ביום הזה חייבים אנחנו בחמשה ענויים ובודאי לא אפגוש שם שום איש מיוֹדעי ומכירי. אבל יודעיו ומכיריו חשבו גם הם חמותו וכל אחד ואחד אמר בלבו: אין רואני! וככה נזדמנו כולם לפונדק אחד וכשהגיע זמן קריאת שמע של שחרית עמדו והתפללו שם בצבּוּר.

כששׂמתי אל לבי גם אני לצאת השׂדה ולשבת בכפר אִויתי למושב, לי את עיר השׂדה צארסקאיע סעלא הרחוקה מן העיר מהלך חצי שעה במסילת הברזל, וזה מפני שני טעמים: הטעם האחד והוא העיקר, שבמקום הזה אחוז זכרון יקר ומעשׂה רב מקורות עמנו, כי בעיר השׂדה את היה יוצא לרעות באחו הקב המאור הגדול (ואולי עתה כבר לגאון שׂמוהו!) בעל “פרי יצחק” בשבתו על כסאו, כס הרבנות, בעיר המלוכה, ופה נפגשו הוא והקיסר המנוח ז“ל ונדברו יחד דברים העומדים בכבשונו של עולם, כמסופר מכבר ב”המליץ" במקום אחר². על כן אמרתי, אצאה נא גם אני בעקבות האדם הגדול הזה אשר לפני מלכים התיצב ומקום רגליו אכבּד, שמא בזכותו תשרה גם עלי רוח הקודש, כי במקום אשר אִוָה אדם שכמותו למושב לו בוַדאי שם “השכינה שכנה לו”. – ונטעם השני והוא הטפל, כי אחינו השׂר הנדיב בעל המסלה המאחזת את שתי הערים האלה, מאהבתו את משפחות הסופרים, הוא מחלק להם מניות לנסוע גבר במסלתו הלוך ושוב בכל ימי הקיץ חנם אין כסף; והוא לא יפלה בין עם ועם, בין בני שם ובני שם ובני חם, וגם הכותבים מימין לשׂמאל, הם בעיניו כסופרי חול, ומשפיע הוא חסדו זה ואמונתו – גם על הסופרים מקהל עדתו.

גם בזה אחַלה את פני הסופרים השומעים את דברי לבלי יגלו את סודי זה בקהל רב, כי הנה שמעה אזנם כי ליוטאסטאנסקי שב ובא לכאן ותלמודו בידו. ושמע הוא, ושמע גם סובארין ובורענין ומאלטשאנאב אשר למד תורה בוואלאזין ונתנו עלינו גם זה האיש רכב עמנו ופרשיו, גם הוא ילך עם שוא, ויחשוב את היהודים לאנשים, ואת מכתביהם לחכמי חרשים, ובאברתו יסך להם ותחת כנפיו יחסו סלה, ויתן גם להם חעבור ברכבו ובפרשיו חנם אין כסף לצארסקאיע-סעלא".

מפטרבורג תצא המרכבה לצארסקאיע בכל שעה ושעה בצמצום, זולתי בשעה החמישית אחר הצהרים שאז היא מאחרת לצאת כעשׂרים רגעים, גדי שיהי סיפּק ביד יוצאי הבאָרזע לבוא אל התחנה לעת צאת המרכבה; וכן נקראת המרכבה הזאת על שמם: מרכבת הבאָרזע וכל אחד מאַחינו החפץ בדרך הלוכו לצארסקאיע להתפלל מנחה בעשׂרה איעצהו לעשׂות דרכו במרכבה הזות, לפי שבה סרסורי הבאָרזע שרובם מבני ישׂראל הם, יוצאים ושבים איש לביתו; והיה כל מבקש אותם יכירם על נקלה בסימנים שבני ישׂראל מצוינים בהם, כי מלבד שעל פי רוב חקוק על מצחם ישׂראל, אלא שגם זה דרכם למו דרך בת עמי חצאת חוץ כולם בגנופיא אחת ולשבת בעגלה אחת ובקרן זוית אחת ולדבר חד את אחד בהמולה גדולה ובקול רם, באזני כל העם, ואז גם בחתּוך לשונם ובענין שׂיחתם, כל רואיהם יכירום מי הם ומה פרנסתם.

גם הדברים האלה נקראים ולא מתרגמים, פן ישמעו אחינו אלה הרחוקים ממנו בכליותיהם, אשר כה“ע לבני ישׂראל אינם קוראים וללה”ק אינם נזקקים, פן ישמעו את דברי אלה והתאנפו בי על אמרי כי עד השעה השיית הם מאחרים להתפלל תפלת מנחה, בעוד שחסידים ואנשי מעשׂה כמוהם בודאי מקדימים להתפלל מנחה גדולה קודם שהם יוצאים לעסקיהם, משום דילמא מטרדו.

אשתקד ישב בצארסקאיע אחד מקוראי “המליץ” בשנ שעברה נו' 86. אז היתה גם עלי הישיבה במקום הזה, שאיננו מקום תורה יותר ערבה ונעימה, לפי שהיינו משׂוחחים לפעמים איש את רעהו בדברי תרה וחכמת ישׂראל. בשנה הזאת הלך האיש היקר הזה למרחוק – עד שוויץ בא, עד איטליא הגיע; ובשבוע העבר הגיעתנו השועה הרעה כי הלך בדרך עוד יותר רחוקה – בדרך אשר לא ישוב ממנה. האיש הזה הוא לעאן ראזענטהאַל היוצאים בעיר הבירה השמיעו את שמועת מותו, כי גדול שמו בין הסוחרים בהיותו אחד מראשוני המיסדים בתי אוצרות בעיר המלוכה לפני עשׂרים וחמש שנה. האיש ההוא היה רחים ומוקיר רבנן; בימי בחרותו נמנה בין משׂכילי עיר מולדתו ווילנא אשר יצק מים על ידי גדולי סופריה; בראשית ימי עמידתו הרביץ השׂכלה בבריסק דליטא, אשר שם נשׂא לו אשה, ומיום עלותו לעיר הבירה הרביץ השׂכלה בכל ישׂראל במלוא רוחב ארצנו, כי הוא היה אחד ממיסדי חברת “מַרבי ההשׂכלה בין ב”י ברוסיא“. וגם עד זקנה ושׂיבה (כי בן שבעים היה במותו) לא הסיח דעתו משׂפת עֵבר ולא חדל מלחבב ולקרב את סופריה ודורשיה. פעולותיו אשר פעל להשׂכיל להיטיב לבני עמו ולהרים קאן שׂפתנו הקדושה הלא הן כתובות על ספר חשבון החברה הנזכרת אשר הדפיס על הוצאותיו (החלק השני ממנו עוד לא נשלם). וגם בהיותו רחוק מאתנו וימיו קרבו למות לא חדל מקרוא כה”ע לבני ישׂראל ומהתענג על הדברים הטובים אשר מצא בהם. כחודש ימים לפני מותו כתב לאחד מסופרי “המליץ”, אשר פרי עטו מתק לחכו, את הדברים האלה, אשר אולי גם דבריו האחרונים אשר כתב בשׂפה הקדושה:

“ברוב עונג קראתי דבריך המסולאים מפז. קנקן מלא מים מאררים שפכת על ראש החוטאים הדורסים ברגל תפארת לשוננו הקדושה. יישר כחך, איש המעלה! מכרכי הים אברך אותך ואהללך כי יצאת בשבט סופר כזה”.

מַרגלא בפומהון דאינשי: קין המסיים מסיים אלא מתוך דברי מיתה. והנה הגעתי גם אני לדבּר בענין מיתה ועל כן אסיים דברי הפעם עד שובי שנית להביא לפני הקורא “מתנובות שדי” אם יגזור ה' בחיים.

 

ב    🔗

צארסקאיע, י"ח תמוז.

עוד הפעם קוטף אני בידי, מלילות מתנובת שׂדי, וקושר מהן כתרים, לקוראי היקרים. אמנם ידעתי כי צמח השׂדה אשר אני מביא בפעם הזאת לפניך, ידידי הקורא, לא יתן ריח ניחוח באפך ולא מעדנים לנפשך; אבל האם רק את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל? לבריאותך לא יזיק ואת אוַת נפשך לאוכל לא יחבּל; תעוה מעט פניך ותזורר ותעטש פעם ופעמַים, אבל עטישותיך תהל אור והשומע יאמר לך “אסותא”! ו“לחיים”!

שוטטו בחוצות מארסקאיע והביטו נא וראו ברחובותיה; האם נוע התנועעה הארץ ורגזה תחתיה? כי הנה בכל רחוב פצתה האדמה את פיה כפי איש דובר נבלה, וקרביה ופרשה הריקה ותעל צחנתה ובאשה עלה, וחוסמת היא את העוברים או גרש תגרש אותם כלה, ואל יד כל בית מונחת ערמת רפש ומעי מפלה; ואנשים כנמלים יחטטו בבטן האדמה ויחפרו בעומק מחלת עפר ותעלה. – “מה הדבר אשר אתם עושׂים, חפרפרות בעלי שתים!?” – תעלה אנחנו חופרים להמשיך מן הברֵכה העליונה את המים, ועלו בצנור דרך הכותל והקיר, בובאו בכל בתי העיר, והיו לכם לשתות ולרחצה לרוָיה. ראֵה זה חדש הוא אשר בעיר הזאת עוד לא היה!

כן דבּרתם, אחַי; אבל הגידו נא לי במחילה, למה לא קדמתם לחפור את התעלה והמחילה, ולכלות את המלאכה, בעודנו יושבים בבתינו בעיר הממלכה, כאשר יעשׂו בארצות אחורות, בכל המקומות אשר יבואו לשתות מי בארות, כי יבחרו להם למלאכתם ימים, בשלהי סיתוא ובימות הגשמים, ויחַזקו את בדקיהם ויעשׂו כל צרכיהם, בטרם יבואו האורחים אליהם. ואני – גר עמכם אנכי, ויצאתי השׂדה לשאוף רוח צח ולהחליף כוחי, השנה אני כאן ובשנה האחרת אל מקום אחר אנוע, ומה לי ולצרה הזאת ומדוע? האם בשביל שישתו האורחים הבאים אחרי מים טובים, אני אשׂא ואני אסבול צחנתכם וכל ימי יהיו מכאובים?

והנה עוד צחנה אחרת עולה באפי ועוד סרחעודף: הצבּעים טחי הגגות ימשחו בששר את קירות ביתי וריח שמניהם נודף, ואני לא נזהרתי ונסמכתי אל הקיר בידי, ואטנף את בגדי. אחַי הצבּעים, אמרתי אליהם, שמעו נא עדי, האם כל זה מתענוגות האדם הוא ומתנובות שׂדי? מדוע חכּיתם למשוח את בתיכם, עד בואי אני אליכם? וכי בשביל שאורחיכם הבאים, יתענגו על שלל צבעים, יהיו כל ימי רעים, אריח בריח שמניכם ואטנף את בגדי הנאים?

ככה התאוננתי רע באזניהם ואיש אין אלי פונה, דבּרתי ולא שמעו שאלתי ואין עונה; ובעוד אני עומד על ערמת בוץ ורפש שחורים כזפת, ומתבונן ביפיפותו של יפת, פתאום שמעתי קול מאחרי דובר, והנה אחד משכני עובר. שכני זה, ידעתיו, הוא אחד מבני ציון היקרים, אבל נפלאים מעשׂיו ודרכיו זרים. הוא לא יכול לחיות בשלום עם שכניו יושבי הדאטשא, ותמיד יחפוֹשׂ עולות וימצא תנאות לבוא עמהם בריב ובמצה. הוא לא יכול לשמוע כל צלצלי שמע, לא מלמל כלי שיר ולא מלמל חרוזים, זולתי צליל השקלים והזוזים, וכשמעו אותי מדבר, נכנס לתוך דברי ונתן עלי בקולו קול עז: “מה… קול החרוזים הזה אשר באזני? הלא אמרת מתנובות שׂדי תאכילנו, בנאות דשא תרביצנו ועל מי מנוחות תנהלנו, ומה לךכי פנית לבך לבטלה ותבוא להראות לנו כוחך במליצות רמות ובהשתפכות על דרך החרוז?”

– שכני חביבי, עניתי לו, הרשני ואומר לך קודם כל במחילה מכבודך כי – כדבּר אחד מעמי הארץ תדבּר כן בשׂפתנו הקדושה. אם נגעה לשונך עד³ “הנפש” ושמטת אותה מאחרי המלה “השתפכות”⁴ אל דרך לשונות הגויים למדת; אבל בשום אופן לא יתּכן לאמר: “השתפכות על דרך החרוז”, אחרי אשר אמרת “על דרך השיר” החרשתי, עכשיו שאתה אומר “על דרך החרוז” נוקשת בארי פיך, ומי יתן החרש תחריש ותהי לך לחכמה. ובכל זאת עשׂה אעשׂה גם את חפצך, כי איש מנוחות אנ וחפץ לשבת בשלוה עם שכני והנני יורד מעל במת המליצה הרמה ואדבּר את דברי בשׂפה קלה ובדברים ברורים ונכונים, כאשר אהבה נפשך.

פניתי מעליו והנה שכן אחר נצב לקראתי והוא מבני צוען הבלתי יקרים, לגוּנאב שמו, והוא גר ברחוב האוּרווֹת ולו חצר סוסים ומרכּבות, והוא מספיק מרכבה וסוסים לכל יושבי העיר החפצים חצאת ולשׂוּח בשׂדה לרוח היום, ובצוארי סוסיו תלןיים פעמונים ומצלתּים ובעברם ברחובות העיר יצלצלו פעמוניהם כאִלוּ מכריזים על עצמם לאמר: אין כמונו בכל הארץ! וגם לי התחייב להעמיד בכל יום בבוקר סוס לרכבה. והנה מראשית בואי לא נחה דעתי בו ובסוסיו, כי היו סוסותיו רעות המראה ודקות הבשׂר, והבינותי כי הצדיק הזה איננו יודע נפש בהמתו וממַלא הוא את בטן סוסיו קש ותבן, ושבּלי-שוּעל רקות ושדופות קדים; ובימים האחרונים עברו שבועות אחדים ולא שלח לי את סוסיו יום יום כל עיקר, ותחת זה שלח לי ביום האחרון עדר סוסים חבוּשים וארוּזים יחד למלאות לי את מספר הסוסים החסרים. לגוּנאב! אמרתי לו, מה היה לך ומה הגיע אליך כי לא עמדת בדבּוּרך ולא מלאת את חובתך וסוסיך לא באו אלי יום ביומו? ומה אעשׂה כיום בעדר הסוסים אשר שלחת לי פעם אחת? – אדוני, ענה לגוּנאב ואמר לי בכובד ראש כאיש הדובר אמת, בפעם הזאת עלי למורת רוחי לבקש סליחה ומחילה מכבודך. במשך הימים האחרונים, לדאבון נפשי, לא היה משלוח הסוסים מסודר כראוי. אבל יאמין לי אדונ הנכבד כי כמוך גם אני מצטער על המַכשלה הזאת, כי כלום אדם לוקח כסף ואינו מַרצה את סחורתו? אבל הרכּב הנער אשר לי הוא אשם בדבר, כי שותה שכּור הוא והעבודה רבה עליו ואין ידו מַספקת להביא את הסוסים לאשי יומו, ועוד דברים אחרים אשר לא אוּכל לדבּר בהם בפומבי נתנו אבני נגף על דרכּי בימים האלה. על כן למען שׂים קץ לכל המכשולים והמעצורים האלה גמרתי לעשׂות איזה שנויים באורוָה שלי, ומעתה יהי לבך סמוך ובטוח כי יבואו סוסי אליך דבר יום ביומו ולא יהיה עוד מקום לך להתלונן עלי.

שמעתי את דבריו אלה בפנים שׂוחקות, כי ידעתי כי כל האדם הזה כוזב וכל האמתלאות והסבּות אשר הוא מסַפּר ואשר הוא רומז עליהן לא היו ולא נבראו, אלא מלבו הוא בודה אותן כדי לגנוב דעת הבריות, ואמרתי: הפּתי יאמין לו ואשר עיניו בראשו יחדל; ערומים בדעת יחָלצו ותפאים יעברו ויענשו.

אלה הם התענוגות והמַעדנים אשר אנחנו מוצאים בנאות שׂדי בצאתנו להשיב נפשנו: בוֹרות פתוחים ברשות הרבים מקיאים רפש ועבטיט, גונין שונים מבאישים את האויר, שכנים רעים וסוסים רעים, מלבד גשמים תכופים וימי סגריר אשר לא יתנו לאיש לצאת מפתח ביתו החוצה. ובכל זאת אַחינו יושבי עיר הבירה חושבים את הישיבה בסוכות בימי הקיץ להם לחוב גמור ולמצוַת עשׂה שהם נזהרין בה ומדקדקין בעשׂיתה יותר משאר כל המצווֹת; ואפילו עני שבישׂראל שלא יהיו לאשתו לכשיטין ומרגליות?) ויטע אהלי אַפּדנוֹ באחד הפרוָרים ומגרשי העיר, ואפילו אם יקרה, כמו בשנה הזאת, קייטא קשיא מסיתוא, בל תהי מצוַת סוּכה זאת קלה בעיניהם; ועינם לא תחוס על טרחם ומשׂאם לטלטל את כלי ביתם, ועל ההוצאה היתרה לשלם כסף שנה, שׂכר דירה בעיר ושׂכר דירה בשׂדה. צא וראה עד כמה אחינו אלה מחבּבין את המצוָה הזאת! כמה הם מרננים ומתרעמים על ההוצאה היתרה להכין כלים מכלים שונים, כלי בשׂר וכלי חלב בכל ימות השנה וכלים חדשים לפסח, אין צריך חאמר לשׂכּור להם לפסח דירה חדשה, כמו שהיו אבותינו הראשונים עושׂים בשעה שיתה ידם תקיפה; כמה אניני נדעת האלה יראים וברחים מפני הישיבה בסוּכה בעיר בימי החג, שמא תאחזם צנה, שמא יקפא התבשיל; ובהיע תור ישיבת הדאַטשאַ יעזבו את בתיהם המלאים כל טוּב אשר בעיר, אשר שם כל כלי הבית עומדים על מכוֹנם, ועצים להסקה להם מן המוכן, ומים לשתיה ולחמין ולאמבטאות נצבו כמו נד ונוזלים מן הצנורות בחדר המבשלות ובחדר המשכב לכל צרכיהם, ויוצאים לשבת בדירת עראי וישלמו דמי דירה שנית, ויטלטלו את מטלטליהם ואת כל הכבוּדה אשר ברגליהם, או יכינו להם כלי בית חדשים לשם דאטשא, מימיהם בכסף ישתו ועמיהם במחיר יבואו, וכל זה לא לטורח ולא למשׂא להם ואין פוצה פה ומצפצף; והזריזים שבהם מקדימים לצאת בטרם הסתיו עבר והשלג חלף לו, ובעוד אשר החורף ישליך קרחו כפתים וכל עתי השׂדה יעמדו בשלכת; והנה הם מסיקים את תנוריהם ומתעטפים באדרותיהם, שינינם דא לדא נקשן וילדיהם הרכּים הצאצאים והצפיעות לבוּשים שנים ומתכסים בבגדים למען יחם להם – והם חונים על פני השׂדה ויושבים בסוכות ומחמירים על עצמם כל כך עד שאפילו המצטער אינו פטור מן הסוכה. אשריך ישׂראל, מי כוך עם זהיר במצווֹת? אפילו ריקנין שבך מלאים מצווֹת כרמון!

מלבד המקומות אשר נקבתי בשמות במאמרי הראשון, נמצאו עוד מושבות רבים אשר בני עיר הבירה נחתּים שם בימי הקיץ, – מעֵבר לגבול מדינת פננלאנד. המדינה הזאת הסמוכה אל עיר הבירה מהלך שעה אחת קטנה במסלת הברזל יוצאת מכלל שאר מדינות מַמלכת רוסיא ועומדת כמעט ברשות עצמה כממלכה בקרב ממלכה. לה חוקים ומשפטים מיוחדים, שׂריה ופקידיה מקרבּה יוּקחו, שׂפתה שׂוררת בארצה וכל הלמוּדים בבתי-הספר וכל המעשׂים בבתי הערכאות נאמרים וכתבים בלשונה ובכתבה. לה מטבעות מיודות עוברות לסוחר וגם שער מטבעות רוסיה אִמה שונה הוא בה מכפי שהוא מעֵבר לגבולה והנה הוא עולה ויורד כמו בארצות אחרות אשר ממשלה אחרת להנה ולך אחר בראשן. לה מסים וארנוניות מיוחדים וב=גבול מיוחד המתאר בין מחוז פטרבּוּרג ובינ הועובר בתחנת מסלת הברזל ביעלא-אסטראב, אשר שם יחפּשׂו את אמתחות הנוסעים וימששו את כליהם להרים את תרומתם מכל הדברים אשר המס נגבה מהם. גם אנשי המלחמה ילידי ארצה היוצאים לצבא נבדלים לגדוד בפני עצמם ואינם נפזרים ומתערבים בין המחנות ונגדודים כילידי שאר מדינות המלך. לה סינאט מיוחד וושופטים ויעצי ארץ מיוחדים, אשר על פיהם יִשק כל עמם ועל מעשׂיהם נחתכין. רק מלך אחד להם עם שאר ישובי ארץ רוסיא, – קיסר אוסיא הוא מלכם והוא גם מונה במספר כנוּיי הכבוד אשר לו את השם “הנסיך הגדול למדינת פיננלאנד”. – ככה היתה לפנים גם מדינת פולין הנספחה אל ארצות ממשלת רוסיא ע“פ הקאנגרעס בוויען. גם היא היתה עומדת ברשות עצמה, מתנהגת ע”פ חוקים מיוחדים, ופקידיה ושופטיה מקרבה יצאו, וגבול היה בינה ובין שאר מדינות רוסיא, עד אשר נכנסה בבני פולין רוח תזזית וירימו יד במלך, אז היתה תבוסתם שלמה; בשנת 1830 החלה ובשנת 1863 כלתה, ויצא מבת פולין כל הדרה, נפלה ולא תוסיף קום, בטלו חוקיה והוסג גבולה ותהי כאחת משאר מדינות הממלכה – הנה כי כן יבורך עם ירא ה' ומלך ועם שונים לא יתערב, וזאת פעולת בני פיננלאנד הנאמנים מאת מלכם ואדונם; יען וביען כי באמונה הם עושׂים אתו למיום אשר באו לחסות תחת כנפי מלכי רוסיא, לכן שומר הוא להם את הברית ואת החסד והנה הם יושבים שלוים ושקטים, אין נוגע בזכויותיהם כמלוֹא נימא ואין מַכלים דבר בארץ.

אל גוי שליו זה, אל משכּנות מבטחים אלה, יחישו מפלט למו רבים מבני המטרפולין בחרבוני קיץ, כי הארץ ארץ יערות וצלתה מרוּבה מלחתה וכשרה היא לסוּכה. גם מבני ישׂראל יבואו שמה בין הבאים, בראותם את הארץ כי נעימה אבל האם יראו שם גם מנוחה כי טוב ומניחים אותם לשבת בשלוה? אחד מאַחינו, מן המאושרים הנהנים מן הזכויות אשר נפלו להם בגורל בימים הטובים אשר היו לפנינו, והרשות בידו לשבת במלוא רוחב ארצנו כטוב בעיניו, הלך גם הוא שמה בימי הקיץ הזה וישׂכור לו נוה שאנן לשבתו בכפר תריאָקי אשר על שׂפת הים. ויהי אחרי שׂכרו את הבית ואחרי תתּוֹ את שׂכרו ויוּגד לו לאמר: לגלת סתרים באה מאת נציב הפלך אשר בוויאבּרג, האוסרת לאיש אשי מבית ישׂראל לשבת בארץ ההיא יותר מחודש ימים; ולדאבון לבנו ימי קיץ אצלנו מנשכים מעט יותר מחודש ימים. מה עשׂה האיש ההוא אשר מזלו ע“י שנוּי מקום? הלך ושלח טלגרמה בת חמשים ושבע תיבות לנציב הפלך בוויבּרג כדברים האלה: “הנה שמעתי אומרים כי יש פקודה האוסרת לבני ישׂראל לבוא לשבת בפנת פיננלאנד יותר מחודש ימים, ואני שׂכרתי לי בית דירה שמה לימי הקיץ; על כן אַחלי אדוני יודיעני נא אם האִסוּר ההוא חל גם על האנשים מבני ישׂראל אשר על פי דתי המלך הכּלליים רשות להם לגור בכל ארץ רוסיא כטוב בעיניהם”. ותבוא אליו תשובת הנציב לאמר: “אם בחפצך עלה ושב בבית אשר אִוית למושב לך, ופקיד המקום יאמר לך את אשר תעשׂה”. האיש עלה וישב בבית אשר אִוָה למושב לו ופקיד המקום לא אמר לו ולא כלום, וגם הוא לא שאלהו, כי אמר כמאמר ההמון: “אין מעירים את המכשפה הזקנה בשעה שהיא ישנה”⁵ ובלבו דמה כי נשתקעו הדברים ולא יאָמרו עוד. ויהי כי ישר בעיניו הבית אשר הוא יושב בו בקיץ הזה, ויאמר לשׂכרו גם חשנים הבאות להיות חזקה בידו שלא יקדמהו אחר. ובבואו לפני בעל הבית לדבּר עמו לחש לו בעל הבית באזניו, כי קבּל נזיפה מאת פקיד המקום על אשר להשׂכירו לו לימים הבאים. ועתה האיש הזה אשר לפי דתי ממשלת רוסיא הוא נחשב כאזרח גמור ורשות לו לבוא ולהשתקע בכל אשר יחפוץ ודתי פיננלאנד לא יכּירוהו כאזרח הארץ, האיש הזה אומר לבוא לפני נציב הפלך בעצמו לבקש מלפניו הרשיון, כי דבר זה מסור רק בידו. כי הנה מקדמת דנא יש דין מפורש בדתי פיינלאנד כי “אין רשות לצוענים וליהודים לגור בארצם”; אין בין הצועני והיהודי אלא שהצועני אסור לעבור גם את הגבול ולדרוך אפילו פסיעה גסה בארץ ההיא, – ובנוגע ליהודים הדבר מסור לנציב הפלך. והנה ימים רבים ועתים רחוקות היו נציבי הפלכים מעלימים עיניהם מן הדבר, והיהודים היו באים וישובים ואין מוחה בידם, אבל מכיוָן שנתרבו שם הפנים החדשות האלה בפנים המדינה, ואחדים מהם שלחו ידם בעסקים המבאישים את ריחנו והמביאים עלינו קללת כל הארץ (כמו שבא על אודות זה ב“המליץ” בעתּו לפני שנים אחדות), התעורר נציב הפלך לגדור גדר בפני ההורסים אליהם לבוא לקבעו מועד לישיבת ב”י בארצם – [חודש] ימים, וכיון שיצא הגזר איננו מבחין בין חייב לזכאי ובהדי הוצא לקי כרבא.

היוצא מדברים אלה, כי במרום סמוך ונראה למטרפּולין שלנו יש מדינה אחת קטנה ומַצעירה אשר בה יצֵרו צעדי היהודי יתא מאשר בשאר מדינות המלך, כי אפילו למי שיש לו רשות ע"פ דינא דמלכותא לגור בכל הארץ לא יתנו לו לשבת בתוכם. כי כשם שיש לפיננלאנד גבול מיוחד ומטבעות מיוחדות, כך יש לה שאלת היהודים מיוחדת, שהיא נוגת בה חומרא יתירה ופוסקת לאיסור אפילו בדברים שגדולים וטובים ממנה נהגו להתיר.

עיניך רואות, הקורא, כי צמח השׂדה אשר הבאתילפניך היום לא יהיה לך לצבי וכבוד, פרי ארץ פיננלאנד – לגאון ולתפארת לפליטת ישׂראל. אולם הכי את הטוב תקבּל ואת הרע לא תקבּל? המרור הזה לבריאותך לא יזיק ותאוַת-אָכלך לא יחבּל, על כן לך אכול בשׂמחה לחמך וּשתה בלב טוב יינך, והיו לך אשכּלות מרורות אלה כחרדל הבא לפרפרת הצלי, יעשׂה אותו יותר חריךף בטעמו ויותר קל להתעכל. ונקוה כי בפעם האחרת תמצא ידי להביא לך מתנובות שׂדי פירות מתוקים למנה, שראויים לאכול אותם בראש השנה.

 

ג    🔗

צארסקאיע סעלא.

אַתם היושבים בכרך, ספונים בבתי האבנים ובתוך אבני אש תתהלכו, הנאנחים ונאנקים מחום היום, מאבק הדרכים, מן האדים הנפסדים ומקול המונה של עיר המלאה תשוּאות, מקנאים אתם בנו יושבי הכפר ומדמים בנפשכם כי אנחנו בעדן גן אלהים הננו, ישובים באבלינו ועטרות פרחים בראשינו ונהנים מזיו הקיץ ומרוח צח שפיים. אבל לוּ יש נפשכם תחת נפשנו וראיתם כי לחומותיכם אשר אתם חולמים עלינו השוא ידבּרו. אל תדינו את חברכם עד שתגיעו למקומו. אם בעיר יאכלכם החורב, פה בכפר יאכלנו הקרח, אם שם אתם מזי-חמה ולחומי רשף, מאו אלינו השׂדה ותהיו תחלוּאי-קרח ואחוּזי צנים כהים. כי נשתנו עלינו בשנה הזאת סדרי בראשית והטבע כאשה הומיה וסוררץ מסבּות מתהפך בתחבולותיו בקיץ הזה על פני תבל ארצה. ירח זיו היה לנו לירח בול; מאז הבוקר עד הערב הוא משיב הרוח ומוריד הגשם וכל ימי הקיץ כיום המעוּנן אריכתא דמיא.

יש אמנם בין שכני יושבי הכפר אנשים השׂמחים בחלקם, מקבּלים גם את הרע מאת האלהים ואומרים גם זו לטובה! יודעים הם לשׂמוח ולמצוא מעדנים ותנוגים לנפשם גם בדלף טורד, גם בימי סגריר כאלה. אם לא יוכלו לצאת בבּר מהתענג ומרוך מדאגה מדבר פן יגאלו רגלם בבוץ ונעליהם המגוהצים ברפש, אם לא יוכלו להתהלך בחוץ, לרעות בגנים וללקוט שושנים, לרעות בירקרק חורץ הפּרושׂ על פני השׂדה, יושבים הם סגורים ומסוגרים בחדריהם באחוזת מרעים עליזי לב כמוהם, ובמקום נאות שׂדי וירק דשא פרושׂ לפניהם “השולחן הירוק” והם יושבים עליו מסוּבּין וטורפים בקלפים ומטילים גורולות. ובהתהלכך ברחוב הכפר ואל דרך ביתם תצעד וצללו אזניך לקול הקורא: אחת, אחת, ואחת, אחת ושתים! שתים בצלמים, שלש בעוזרדין, וכן מצליף ועולה עד תום כל גוני הקלפים כולם. האנשים ההם מתפללים על הגשמים, ושואלים מה' מטר בימי שבתם בכפר, למען אשר יוכלו לשבת ספוּנים בבתיהם ושׂחקים בקלפים בכל עוז, למען אשר לא יצטרכו לצאת ולטייל בשׂדה ולפנות לבם לבטלה ולאמר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה. האנשים ההם בשאר ימות הקיץ שׂמחים בחלקם זה ומתענגים על רוב שלום ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של השולחן הרבוע; אבל בום הששי העבר הנהפך גם שׂשׂונם ליגון, ובכל הדברים הטובים והנחומים אשר דבּרתי על לבם לא נחמתים ולא שׂמַחתים מיגונם.

בקרבת ביתי אשר אני יושב בו יושבות שתי משפחות מבני ישׂראל מבני שתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו. בני המשפחה האחת – חסידים ואנשי מעשה, אשר העולם הזה דומה בעיניהם כפרוזדור לפני טרקלין והם מכונים תמיד את לבם לשמים ולבם בטוח לשבת בסוּכּת עורו של לויתן; ובני המשפחה השנית הם מן המשׂכּילים אשר לבם נוקפם שמא לא יזכו לשבת עם האושפיזין, על כן הם באים לבתי תיאטראות וקרקסאות ומתיאשים לראות בקניגי של לויתן. הצד השוה שבהם ששניהם עושׂים את הפרוזדור לטרקלין, אוכלים ושותים בטוב ונהנים מן העולם הזה – אלה בברכה ואלה בלא ברכה. ואעפ"י שהאנשים ההם בני שתי קצווֹת רחוקות הם, לא כמחשבותיהם מחשבותיהם ולא כדרכיהם דרכיהם, – אלה לא שנו את לשונם ואת שמותם ואת בגדיהם וחקוּק על מצחם ישׂראל, ואלה קדרו את האזכרות ומחקו את מלם האלהים מעל פניהם ולא נכּרו בחוצות כי זרע ברך ה' הנה, בכל זאת רוחם לא זרה איש לאחיו ויודעים הם כי אנשים אחים הם וממַקבת בור אחד נוּקרו, וכי אלה גם אלה אין להם חלק ונחלה בארצות החיים ולא זכות וצדקה לשבת ולגור במקום אשר הם יושבים שם, ועל כן לעת הצורך הם באים אלה באלה ומתערבים אלה באלה ואיש את אחיו יעזורו בכל אשר תשׂיג ידם. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! האף אין זאת, אחי הקורא?!

ביום צום החמישי העבר שחל להיות באחד בשבת, בשעה השניה אחר חצות היום, אני מתהלך לאטי בקרב חוצות הכפר תפושׂ במזמות עצב. העבים דלפו מים על ראשי ונפשי דלפה מתוגה מתּגרת היום המר ההוא, ואשמע מאחד הבתים מבעד לסבכי חורש מצל קול שׂחוק וקול מצהלות משׂחקים וקול קורא בכוח: ארבעה בצלמים! חמשה בפעמונים שלים קטן! שלים גדול! ⁶ – הסבּותי את פני ואראה והנה שני שולחנות ערוכים עומדים באמצע הבית ואנשים מבני ישׂראל גדלי פאה וארוּכּי זקן יושבים עליהם מארבּעת רבעיהם, טורפים בקלפי ומטילים חלשים ורושמים בנתר ומתקצפים וגוערים איש באחיו ואיש ברעהו. ובעל הבית, איש חסיד שמן ובריא מאד, ישוב ומשׂחק עמהם, והוא לבוש בדים, כי מחום היום פשט את מעילו מעליו ולא נשארו עליו בלתי אם מכנסי הבד וכותנתתו הלבנה וטלית כשרה מדוּבּראוונא מצוּיצת ארוכּה ומַגעת עד קרסוליו.

– אל אלהי ישׂראל! אמרתי אל לבי, הלא אלה שלוּמיך ואמוּניך המה חסידים ואנשי מעשׂה המדקדקים עם אחרים כחוט השׂערה, ועתה ביום צום ואֵבל זה אשר קראת בו לבכי ולמספד וקבעת אותו בכיה לדורות – יראָיך ישׂחקו בקלפים וחסידיך ירננו!

עודני מדבּר אל לבי והאיש לבוש הבדים הביט אלי ויקרא: בן כפר, למה אתה עומד אחר כתלנו? גשה הלוֹם ושב לימיני!

– רבותי, אמרתי להם בכובד ראש בבואי החדרה, מה לכם כי נזעקתם לשׂחוק היום, האם שכחתם כי יום צום היום?

– ומה בכך? שאלני בעל הבית, האם שׂחוק הקלפים בכלל חמשה ענוּיים הוא?

– לזה ידאג ר' שמילקע, ענה אחר מן המשׂחקים, יען כי השעה משׂחקת לו והוא מרויח, אבל אנחנו שהפסדנו – איזה “כל עצביכם תנגושׂו” אִיכּא הכי?

– אם הקב"ה יושב בכל יום ומשׂחק עם לויתן, למה לא נצחק גם אנחנו? והלא מחוּיבים אנחנו להדבק בו וללכת בדרכיו! – ענה עתק ר' שמילקע אשר דס לבו וזחה דעתו עליו לפי שראה את ההצלחה עומדת לימינו.

– אבל מתי החלותם לשׂחוק? שאלתים, בראותי חשבונות רבים כתובים על השולחן לפנים בנתר.

– אמש תיכף אחר ההבדלה ישבנו אל השולחן ועוסקים אנחנו כל הלילה, אמר האיש לבוש הבדים. הלא יום ראשון היום ואין הנחנו הולכים העירה, כי אין עַסק ואין צשׂומת יד היום בין הסוחרים.

– ומתי קראתם קינות?

– בבוקר קמנו והתפללנו וקראנו הקינות ואחר שבנו למלאכתנו.

– ומה עביד קוב"ה בהאי שעתא, נעניתי להם, בודאי יושב ואומר: נצחוני בני! נצחוני בני!

בעודני ישב לפניהם ראיתי והנה מעֵבר רחוב השני בא ונגש אליהם איש קצוּץ פאה וזקן גרוּעה, והוא הולך בגלוּי ראש כאיש שר נבהל לצאת מביתו בהחפזוֹ. האיש הזה הוא אחד משכני המשׂכּילים היושבים אתי בכפר; ובוא ויעמוד בפתח הבית ויאמר:

– שכנים חביבים, הנה אנחנו ישובים בביתנו שלשה כאחד ואין בנו כדי “מנין” לערוך שולחן לפנינו; אולי יש אתכם “יד יתירה”, איש אשר איננו עוסק, יבוא נא אלינו השלשה ויטל שׂכר כנגד כולם.

– עד שאתה קורא אחד מאתנו לצרפו למנין אצלכם, ענה בעל הבית בחַלקו את הקלפים למסוּביו, יבוא נא אחד מאתכם אלינו כדי שיהא לנו מנין עשׂרה ונקרא “וַיחַל”.

– “ויחל?” – שאל שכני המשׂכיל. מה יום מימים?

– האם שכחת כי היום תשעה באב הוא?

– תשעה באב היום? – שב ושאל המשׂכיל; ואם כן מחר פורים!?

הרואה אתה, קוראי היקר, את החינו אלה, שהם אנשים משתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו, איכה הם קרובים איש אל אחיו בפיהם ובכליתיהם וחיים באהבה ואחוָה ושלום ורעוּת, ולעת הצורך הם באים אלה ומתערבים אלה באלה ואשי את אחיו יעזורו להצרף למנין לכל דבר שבקדוּשה. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

ככה ידעו האנשים המאושרים ההם להפוך להם את הקללה לברכה; כי בעוד שהגשמים מזלפין עד שתסרח המקפה ורחובות העיר נהפכו לעריבות של רפש וטיט, הם יושבים באהליהם ספוּנים, מבלים בטוב ימיהם ולילותיהם בשׂחוק. אשריכם ישׂראל! אשריכם ישׂראל!

אולם גם האנשים הצדיקים והתמימים האלה נלאו לקבּל את אוב הטובה אשר השפיע הקיץ הזה עליהם עד אשר יצא מאפם ותהי להם חזרא. ביום הששי העבר, כ"ט אב, 7 אויגוסט, ביום ההוא אשר פקד ה' על צבא המרום במרום, בצאתי בבוקר מכפר מושבי לבית נתיבת הברסל ללכת העירה פגשתי את שני שכני הטובים, את החסיד ואת המשׂכיל גם יחד, ואראה והנה פניהם זועפים.

– מדוע פניכם רעים היום? שאלתים. האם לא קרה אתכם אסון ח"ו?

– איכה לא יחר לנו ולא ירע לבבנו, ענוּני הם; ונפש מי לא תקוּץ בקיץ הזה אשר כל ימיו רעים ולא יכּלא הגשם מן השמים, כאִלו צרר מים בשׂמלה וישפכם על פני הארץ?

– ומה יום מימים כי תלינו עליו?

– הלא זה הדבר אשר עשׂה לנו היום, נוֹעדנו אחוזת מרעים יחד להיות ערים כל הלילה, למען אשר לא נעבור זמן לקוּי חמה. כל הלילה לא נתַנו שֵנה לעינינו, ויהי בבוקר ונצא החוצה והנה היום יום המעונן, השמים התקדרו עבים ומטר מתך ארצה, אין חמה ואין לקוּי וכן נגוזו ועבר…

– ובמה עסקתם כל הלילה, האם קראתם תהלים או תקוני זוהר, כמו בליל שבועות והושענא רבה?

– מאליו מובן כי היינו כל הלילה מסובין אל השולחן הירוק…

– כי עתה הלא ימא הפסדכם בשׂכרכם, אחי היקרים, ולמה חרה לכם ולמה נפלו פניכם?

ברגע זה נשמע צליל הפעמון והמרכבה מעֵבר מזה מבוא פאוולאווסק הקרובה לבוא ונפרד איש מעל אחיו בחפזון. אני רץ והם רצים; אני רץ אל הקרון אשר למחלקה השלישית והם רצים לשבת המרכבה המחלקה הראשונה. ובכל הדרך נצטערתי בצער שכני אלה אשר בכל חייהם יבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים, כל חפצם נתּן להם, ואין מחזה יקר ודבר שעשועים בארץ אשר לא יבואו לראותו ולהתענג עליו ועתה – נוֹחלה אבדה תקוָתם, כי יום המעונן הקדיר העליהם את קדרות השמש ולא יכלו לראות מראות אלהים אלה…

צר לי עליכם, אַחַי; ה' ינחמכם גם בעצבונכם זה כאשר נחם אתכם בשתשעה באב בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, וימר להשיבכם אל העיר ואל הכּלוב, ואולי גם ירא בעניכם ויקדיר לכם את השמש בצהרים, ואז תחזו גם מחזה שדי זה ולא יחזר כל לכם בימי חייכם.