דורות ראשונים – מסיפורי בראשית

 

הַסִּבּוּבִים    🔗

א    🔗

בימים הקדמונים ובזמנים החולפים, הימים קודם שנוצר אדם אבי הבשר עלי אדמות, היו בני השדים והרוחות שוכני הארצות והתנחלו לשבטיהם ולגוייהם. יסדו ממלכות ומדינות, כבשו כל אשר בים ואשר ביבשה ויארכו ימים יותר מכל חי. הם התענגו אז על רוב טובה, שכנו על מי מנוחות בהר ובשפלה וכל הארץ לפניהם לארכה ולרחבה. אין עוצר בידם ואין מסיג גבולם. היה היו להשדים גם מידות טובות ומנהגי-צדק והבינו בכל לשון וחכמה. להם שופטים וגיבורים, נביאים וחוזים; ואלה נתנו להם תורות ומשפטים ולמדו אותם ארחות-חיים. אז שקטה תבל, אין מזיק ואין ניזוק, אף עין טוב ורע בהחלט. ואלהים ממעל אינו מאזין תחנונים ואינו נטרד בהבלי העולם.

אבל הנה חליפה באה, כלה הסיבוב הזה, החלו השדים לזנות אחרי עינם ולבוא למַדחפות, עזבו תורת נביאיהם ושלוחי האל ותרב רעתם, גדל הפסדם, עד כי צעקה הארץ מחמסם. ויצו יושב מרום על המלאכים והשרפים, משרים וחיות, שירדו משמי מעונם וילכו ויגרשו את בני השדים מאחוזתם, ויעשו כן, נישלו את בני השטנים מאדמתם והתנחלו במרחבי האדמה ויהפכו אותה לגן-עדן בצדקתם ובטהרם. אין לילה עוד, כי אם יום. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום עלו בכל בוקר כוכבים גדולים והאירו באור שבעת הימים. אלהים מטייל בין משרתיו, אין מעלה ומטה עוד, כי אם מדור אחד ויחיד ומיוחד.

כה עבר דור ארוך של הזמן ההוא, רגע נחשב לשעה, שעה ליום, יום לחודש, חודש לשנה ושנה לשמיטה. אפסה כל מחלה וחלאה. גורש האופל, נעקר הספק ואפסה עקת השאלה. הלא הכל רוחץ באור הנצח והלא המות אף הוא עוד לא ידעהו. ואשה אין בכל גלילות תבל, לכשף ביפיה ובקסמיה את הלבבות, אין מסתורי האהבה והאיבה, אין חילוקי הדעות, אין משטמה וחמדה, אין חיבה וריבוי-דברים ואף אין שירה ותפילה. מתגולל העולם כספר ריק, יש בו נקודות בלי תיבות ובלי צירופים ונגינות, הכל אחד, כרתה ההויה ברית עם האפס…

ויהי ככלות גם הסיבוב הזה, אמר אלהים: אני איני כלה וזמני אינו כלה, אחייץ שוב בין ימין ושמאל. – ירעם הים, ירעשו כוכבי השמים! נכנס במסיבת המלאכים ואמר: רב לכם שבת מטה, עלו שוב השמימה והיאחזו שם, ואני משים בארץ שלטון ומושל אחר, אשר לא ידעתם אותו עד כה. אמרו המלאכים: אם משלנו הוא ודמותו כדמותנו, למה יגרש אח את אחיו? ואם מן השדים הוא, הלא אין מעלים את היורדים ואין מזקקים את הנפסדים. אמר אלהים: האדם אשר אברא אינו מן השדים ואינו מן המלאכים ואף לא למשפחת בני-אלים יחָשב; אני בורא חדשה ויוצר דבר לא היה ואף לא יהיה אחריו. השתוממו המלאכים ואמרו: מה דמותו כי נדע? אמר אלהים: לכם פנים, לשדים אויביכם אחור, ולו יש פנים ואחור; אתם בני נשמה, השדים המה בני גוף עכור – לאדם נשמה וגוף. אתם חיים לעולם, השדים נושאים את הכליון בחוּבם, האדם הוא חי ומת ומקיץ שוב לתחיה; גופו מתפורר ושב לקִנו, ורוחו מאריך ימים וקיים לדור דור. אני יוצר מאפס והוא בורא יש מיש, אני יודע והוא מכיר, אני מלך והוא ממליך. גם אתם, גם השדים לא תדעו את השינה, והוא ער וישן. הוא ישן וחוזה חיים חדשים בחלומו. לנו עולם אחד וממלכה אחת, והוא בורא עולם בתוך עולם, מחריב מה שברא וחוזר ובונה, לתשוקתו ולחמדתו אין קץ. ואם ירע – ישוב, ואם יחטא – יצעק ממעמקי נפשו, וכי יבוא במיצר – יתפלל ויהמה. לנפשו השירה והזמרה, התעיה והעליה. מסוה נתון על פני היקום, והוא קורע את הצעיף.

נבהלו המלאכים וקראו קול אחד: חפץ כזה בבית-משכיתך, אף אנו לו עבדים! נסַבּוּ הכוכבים, רעמו הגלגלים. ניתק הסיבוב השני ממקומו ובא תחתיו סיבוב שלישי. אדם הולך על-שתים נראה עומד על פתח הגן…

ב    🔗

ויטייל האדם בן-העדן, הוא ובת-זוגו עמו. צח הוא האויר, קיץ וחורף שוים הם ואף יום ולילה מידתם אחת. האילנות נושאים פירות מתוקים וערבים לנפש, צפרים נותנות קולן, שלוה ושקט, אין כתם ברקיע השמים ואין חובל אדמה בלי דשא ועשב. הכל גדל מאליו בלי חרישה וזריעה, אין יגיעת-בשר וטרדת-המחשבה, ואדם מלמד אף את המלאכים ידיעת כוחות הטבע ושמות הברואים. לו השכל והדעת, האושר והתבונה הזכּה. ויקנא סמאל בממלכה זו – והוא מבני המלאכים, שלא נכנעו ליצור האחרון. וישם אל הערמה פניו, בא אל אדון-הגן בדמות אוהב נאמן וחבר-אמת, הרבּה עליו בפיתויים ובחלקות, ולא זז ממנו עד אשר הטה אותו מדרך הישר וידחפהו למשוּאות התאוה. רגש חדש התלקח בלב האדם, נפשו השתכרה ויחולל – וייקץ והנה הוא ובת-גילו ערומים. נשרו צמרות שערותיהם, שכיסו את כל גופם, והנה הם במדבר-שממה, אין בו לא צמח ולא פרי, לא מעיין ולא אילן. בבוקר ינשב רוח קר ובערב ימש חושך. בוכים ומתאבלים ישבו על גבעה אחת ויבכו על הכבוד שניטל מהם ויתחרטו על עוונם. וירא ה' בעניָם, ריחם עליהם וישלח להם מלאך ומורה. והוא לימד אותם מלאכת החרישה והזריעה, הקצירה והדישה, הטחינה והלישה והאפיה, גם מלאכת הטויה והאריגה, התפירה וההלבשה הורה אותם. הסתיו נראה בארץ ורוח ה' היה על האדם ויקם ויחצוב לו מערה בהר.

 

חֵטְא הָאָדָם    🔗

א    🔗

ויהיה כאשר אמר היוצר לברוא את האדם ביום הששי מימי המעשה, נתייעץ בתורתו, שחקוקה היתה בזרועו באש שחורה על גבי לבנה, ויאמר אליה: רוצה אני לעשות אדם. ותען התורה ותאמר לאלהים: העולם שלך והכל שלך ושומע בקולך והוא בנין עדי עד; אבל זה, שאתה רוצה לבור אותו, הוא קצר-ימים ושבע-רוגז ועלול הוא לחטוא ולסור מני דרך; ואם אין אתה מאריך אפך, ראוי לו, שלא יבּרא כלל וכל עמלך עמו לשוא. ויאמר האלהים לתורתו: תורה, תורה, על מה ככה תדברי, וכי על חינם נקראתי אֶרך-אפּים ורב-חסד ואני אל רחום וחנון? מיד נפנה והתחיל לקבץ את העפר לגו האדם מארבע כנפות הארץ. לא הניח מקום, שלא לקח ממנו גרגיר ליצורו זה. ולמה כנס האלהים את העפר מכל עבר ולא לקחוֹ ממקום אחד? אמר הבורא: יצורי זה הוא נודד בעולמי, פה נולד ופה הוא יושב, ולמחר שוב הוא נושא את רגליו ללכת הלאה, אין לו מנוח; והיה כי ילך ממזרח למערב או ממערב למזרח ויבוא זמנו להשיב רוחו, לא תאמר הארץ: איני מקבל את עפרך, כי לא ממני נוצרת. ועל כן אני מקדים לקבץ את עפרו מכל אַפסים; והיה בכל מקום בואו שם ערש ילדותו ולשם הוא חוזר…

יום ערב שבת היה. בשעה ראשונה צבר אלהים את עפרו של אדם, בשעה שניה גבלוֹ, בשעה שלישית רקם אבריו, בשעה רביעית זרק בו נשמה ויפח באפיו נשמת חיים, בשעה חמישית העמידו על רגליו, בשעה שביעית זיווג לו את חוה, וכיללה וקישטה ככלה, והיו שניהם גדולים כבני עשרים. בשעה השמינית הכניסם האל לגן-אדן ויצוום על פירות האילן. בשעה העשירית עבר האדם על מצוָתו וימרה את פקודתו; בשעה אחת-עשרה כבר נדון, ובשעה השתים-עשרה גורש מגן-עדן. כה התגלגלה תולדת האדם במרוצה רבה משעה לשעה.

ויהיה באחד בשבת והרגיש אדם בחטאו וכל אשר עשה להשבית פועל ה‘, נכנס במי גיחון העליון, עד שהגיעו המים לצוארו, ועינה את נפשו שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה. אמר האדם לפני אלהיו: ריבון כל המעשים! העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי, וילמדו כל בני הדורות הבאים אחרי, שיש תשובה על החטא ושאתה מקבל שבים. ויזכור אלהים את הדבר, אשר אמר לתורה לפני יצירת האדם, ויפשוט יד ימינו לאדם ויאמר לו: קום וצא מן המים והלכת לעבוד את האדמה ולשמרה, כאשר דיברתי, ונסלח לך. פתח אדם את פיו ויאמר: אודך ה’ כי פדיתני מעווני. וענו ואמרו העליונים והתחתונים: ימין ה' מקבלת שבים ונלקח מן הבריאה הקולר, וינח העולם!

ב    🔗

חיבה יתירה חיבב הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, שבּראוֹ ממקום טהור וקדוש. מאיזה מקום לקח אלהים את העפר לבנין גו האדם? ממקום בית-המקדש צבר אותו, שמשם הזריח אלהים את האורה תחילה, ומשם היא יוצאת ומאירה לכל באי עולם. ויעש ה' אלהים את האדם בשתי ידיו, ולא כשאר מעשי-בראשית, שעשאם אך ביד אחת, ויכנס אלהים את האדם יצור כפיו לאַפּדנוֹ, הוא גן-העדן; והיה מטייל שם, כאחד ממלאכי השרת. אמר האלהים: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, לא טוב לאדם להיות לבדו, אעשה לו עֵזר כנגדו ויפרה וירבה וימלא את הארץ.

ויהי כאשר שמעה הארץ את דבר אלהים, כי הנה גויים רבים ממעי האדם יצאו ויכסו את עינה, אמרה לפני בוראה: אלהים יוצר הכל, “אין בי כוח לזון כל צאנו של אדם”, ואתה אך במידה ותכלה בראת אותי. – ויען אלהים ויאמר לארץ: אני ואַת נזוּן את בני-האדם. “וחצוּ שניהם” דבר כלכלתם, והיה הלילה למלאכת האֵל והיום לתוצאת הארץ. מה עשה הקב"ה? ברא שנת חיים, ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו, וחיים לו ומנוחה לו, ואחר זה הוא “סומך את הארץ ומשקה אותה, והיא נותנת פירותיה ומזון לכל הבריות”.

וחס האלהים על האדם, שלא להכאיבו, ויפּל עליו שנת-תרדמה; ויהיה כי ישן ויקח אלהים עצם אחת מעצמותיו ובשר מלבו, ויבן את חוה ויעשנה לו לעֵזר ויעמידה לנגדו. והנה הקיץ האדם משנתו, וירא בת-זוגו עומדת לנגדו, ומראיה כמראהו. ויפול על צוארה ויחבקה וינשקה, ויקרא ויאמר: ברוכה אַת לה', אַת עצם מעצמי ובשר ומבשרי, ולך נאה להיקרא אשה, כי ממני לוקּחת!

ויעמד אלהים לאדם ולעזרוֹ עשר חופות בגן-עדן, כולן משובצות אבנים טובות ומרגליות, ומלאכי-השרת שושבינין ומשמרים את החופות, ומלאכים אחרים מתופפים בתופים ו“מרקדים כבתולות” מסביב לאדם וחוה. ויקח האלהים כוס של ברכה ויברך כחזן המברך את החתן ואת הכלה ביום חופתם, ותהי השמחה רבה במעונם.

והנה נחרב הכל ביום אחד. לא שמע אדם בקול אלהים, “והניח את דעתו והלך אחר דעתו של נחש”, ויגרש אלהים את האדם.

מה היה לבושו של אדם הראשון לפני החטא? עור צפורן וענן כבוד מכוסה עליו. ויהי כאשר אכל מפירות האילן, אשר ציוהו אלהים: לא תאכל ממנו, נפשט עור צפורן מעליו ונסתלקו ענני הכבוד וראה את עצמו ערום, ויירא ממעשיו אשר עשה, ויתחבא מפני בוראו.

ג    🔗

ויהי בראות מלאכי עליון את גדולת האדם ויקרת תפארתו, ניגשו לפני אלהים יוצר הכל ויאמרו לפניו: ריבון כל המעשים! מה אדם ותדעהו ובחרת בו לעבוד לפניך, והוא להבל דומה ויסודו מעפר. ויען אלהים אותם: “מה שאתם מקלסים אותי בעליונים, הוא מיַחד אותי בתחתונים”, והוא קורא למלכות שמים על הארץ, וקמו גם השוכנים עליה להשתחוות אלי ולהכירני לאלהים. ויראו כי לא יכלו לו, וירמאו: אם אין אנו באים בעצה על בן-האדם להחטיאו לפני המקום, אז יגבר עלינו ויעלה הוא לשמי מרום ואותנו יוריד מטה.

וסמאל המלרך, שהוא היום אך ראש בני השטן, אז ראש המלאכים היה וגדול מהם ורב מהם, לכל חיות ושרפי הקודש שש כנפים ולו שתים-עשרה, שש מכאן ושש מכאן. “הלך וקשר הוא עם כל צבא מעלה על רבּוֹ”, על כי המליך את האדם, ויאמר לו: רד וכבוש כל אשר יצרתי. וירד מטה, הוא וּמתי סודו; וירא את הנחש, והוא החכם והערוּם מכל החיות והולך בקומה כגמל, ויעל וירכב עליו, ותגעש האדמה, ותורת הברית צוֹוחת לעומתו; סמאל, סמאל, הנה זה נברא הכל, ואתה קושר קשר על יוצר עולמים! ולא שמע לה סמאל, וילך אל האשה, שמצא דעתה קלה להתפתות מאיש, ויחל לדבר עמה על עץ-הדעת, ותספר לו את אשר ציווה האל: לא תאכלו מן העץ הזה אשר נטעתי בגני פן תמותו. ו“מתוך דבריה מצא פתח להיכנס”, ויען ויאמר אליה: אין מצוַת אלהים זאת, כי אם עין-רעה, כי יודע הוא אף יודע, שבעת אשר תאכלו מפריוֹ ותיפקחנה עיניכם להיות כמוהו וכוחכם יגדל וירבה ככוחו, מה הוא בורא עולמות ומחריבם, אף אתם תהיו בונים עולמות ותחריבום; מה הוא ממית ומחיה, מאז אכל מפרי אילן זה, אף בידכם יהיה המות והחיים ותמלאו כל כל. ותמצא האשה דבריו טובים ונכוחים, ותאמר: אם מזה לקח אלהים את כוחו, אף אני אנסה להיות כמוהו ולא תהיה לו הגדוּלה, ותלך ותגע באילן ותקח מפריו ותאכל. עוד הפרי בפיה והרימה עיניה ותרא את מלאך-המות בא כנגדה… ותתחלחל האשה ותאמר: הנה אני הולכת למות, ובעלי יחיה אחרי, והאלהים יברא לו אשה אחרת במקומי; אחטיא גם אותו, והיה כי אמות וימות עמדי, ולא יהיה עוד אדם על פני האדמה. ותלך ותתן מפרי האילן לאדם בעלה, ויאכל, מבלי שאול ודרוש, מאין לקחה את אלה. וכיון שאכל, פג תום הילדות מאתו וירא את העולם, והנה אך תוהו ועמל הוא. ויאמר אל האשה הניצבת למולו: מה זה שהאכלתיני ותיפקחנה עיני ותקנהינה שיני. “כשם שקהו שיני, כך יקהו שיני כל הדורות”.

וישבו שניהם ויתאבלו על עֶדְיָם, כי לוּקח מהם.

ד    🔗

אלה תולדות השמים והאץ בהיבראם, הם וכל אשר בם, ויטע אלהים גן בעדן מקדם ויושב שם את האדם אשר יצר, ויצווהו לשמור אמרות-פיו ולעשות רצונו, ולא שמע בקול ה' ויחטא ויסר מדרך הטוב, וירא כי ערוֹם הוא ויירא ויֵחָבא. וישלח ה' אלהים את האדם מגנו לעבוד את האדמה, אשר לוּקח משם, ויסגור את השער בעדו. וישב האדם על יד שפת נחל קטן, היוצא מן הגן, ויבך.

ויבוא אליו מלאך אלהים ביום השלישי ויאמר אליו: לה נפלו פניך, בן-אדם, ולמה תישוֹמם, הלא בידך עתותיך, ואם תיטיב שאת ונשא לך ולמעשיך. ויען בן-האדם ויאמר: איך אדע את דרכי, והן הכל יפרד מכאן והיה לארבעה ראשים, וקצרה ידי להבין, אנה אפנה, אם אימין או אשמאיל, אם אלך קדמה או ימינה, ויאמר אליו המלאך: קח בידך זה הספר, כי ריחמתיך; והיה בצר לך או לבניך אחריך, וקראתם בו ומצאתם פשר. הוא אך כילה לדבר, ויעל בלבת אש השמימה. ויפול האדם על פניו, ויאמר: גם הלום ראיתי אז אחרי רואי, ואשמע קול אלהים מתהלך בגן. ויקרא לספר ספר רזיאל, לאמור: בו רזי-אל אשר ראיתי. ויקם ויקרא בו דלת אחת, ותיפקחנה עיניו לדעת דרך החיים, וימצא בלבו מנוח. ויחי עוד שלושים ומאת שנה ויולד אדם כדמותו וכצלמו ויקרא לו שת, וימסור לשת בנו את ספרו במותו. ושת מסרוֹ לאנוֹש, ויחל גם הוא לקרוא בשם ה‘. ואחרי אנוֹש קמו קינן ומהללאל ויֶרד וכל הבאים אחריהם, הם וזרעם וזרע זרעם, ויקראו בספר ויהגו וידרשו בו לשמור ולעשות, ככל הכתוב בו. וירבו ויעצמו וימלאו את הארץ, ויפּרדו לגויים ולעמים שונים, ויעתיקו ויתרגמו את דבר ה’ להם, איש איש ככתבו וכלשונו. והיה אם יבוא ריב ביניהם, ריב מלחמה או ריב דעות, יאָמר להם: הלא בני אב אחד אתם, וגם חכמתכם ובינתכם מספר אחד ירשתם, והוא לכם לנחלה, וסר הפירוד ויבוא שלום בין האחים!

ה    🔗

נִדְמָה לְעֶלְיוֹן ויעש אֵל אלהי צבאות, יושב הכרובים, את האדם ויברא אותו בדמותו ובצלמו, בצלם אלהים עשה אותו, לא החסירהו אף מעט ונדמה האדם לעליון: גם הוא עוטה אור כשׂלמה, ואורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, אין קץ לגדלותו וזכּותו לטוהר.

כיון שחטא, מיעט אלהים את דמותו; אבל עדיין יציר כפיו הוא, ועוד הוא יסוכך עליו באברתו. מה בני, בן-האדם, חלקי חלקך, אל תגעו במשיחי!

בא חכם אחד בזמן האחרון לציין מערתא דאבות העולם, נדחק וביקש לבוא במערתא דאדם הראשון, וראה שני עקביו כשני גלגלי חמה, יצתה בת-קול וקרא לוף “נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!” אף הוא נפל על פניו.

 

עוֹד מֵהָאָדָם    🔗

א    🔗

בטבור הארץ גיבּל אלהים את עפרו של אדם וירקמוֹ ותיקנוֹ, ורוח ונשמה לא היו בו. מה עשה היוצר? נפח בו ברוח פיו נשמת-חיים, ויחי הגולם ויעמוד אדם על רגליו, והיה גָבהוֹ מסוף העולם ועד סופו, והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וראה את כל הבריות, שברא אלהים בעולם, ויחל לפאר ולרומם את הבורא ויאמר: מה רבּוּ מעשיך ה'!

ואדם נברא בצלם אלהים ותארוֹ כפני אלהים; ראו אותו שאר הבריות ויחשבו ויאמרו: זה אלהינו אשר יצר את כולנו, וקראו זה לזה לאמור: נלך אל האדם ונעבדהו!

ויבואו מכל חי למינהו ומכל הבהמה למינה, מהעוף למינו ומן רמש ארץ למינו, אל האדם לרוממו ולשבּחו. ויקרא אליהם האדם קול גדול: שמעו אלי ואדב +ברה, הן באתם אלי לקרוא לי למלך, וכמוכם כמוני אך מעשי ידי יוצר אנו, הוא אֵל המולך בשמים ובארץ ונותן לנו רוח חיים; ועתה נלך כולנו להמליכו עלינו ונישבע לו שבועת-אמונים, כי אך העם ממליך את המלך, ואין מלך קושר כתר לעצמו. ויענו אותו הבהמות והחיות והעופות והרמש דבר: טוב אשר דיברת. ויקם אדם וילך בראש מחנות החי וימליך את האלהים, וכל שאר הבריות קוראים אחריו: אתה ה' הנך מלכנו!

בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדם הראשון לגן-אדן; והיו מלאכי השרת מקלסין אותו ומשבחים לפניו; ובין השמשות באותו יום כבר אמרו לגרשו, כי נכשל בעוונו וחטא; והיו גם אותם המלאכים שוב מקוננים עליו ואומרים: אדם ביקָר בל ילין.

בא יום-השבת ונעשה סניגור לאדם ואמר לפני האלהים: ריבון העולמים! בששת ימי המעשה לא נהרג יציר בעולם, ובי אתה מתחיל? כלום זו היא קדושתי וזו היא ברכתי אשר בירכת אותי? ויאמר אלהים אל יום השבת: ראֵה הנה אני נושא פנים לך, עוד יום אחד אני נותן לך בעבורך ושכן בגני; והיה יום השבת משמר לאדם מכל רע ומנחמו מכל סרעפי לבו. ראה אדם כוחה של שבת, התחיל לומר: מזמור שיר ליום השבת!

ויהי כי נאסף היום המבורך, ויגרש אלהים את אדם, ויצא מגן-העדן וישב לו בהר המוריה, מקום עקדת יצחק אבינו. משם לקחוֹ אלהים ולשם החזירו.

ישב אדם וחשב בלבו ויאמר: עד שאני בעולם אבנה לי בית מלון לגֵוי ואצווה את ביתי אחרי להעמיק את ארוני למטה מן המערה, למען לא יקחוני בני ובני-בני מקברי ויעשוני לאלהים.

וירא אלהים ממעל את מעשה בן-האדם ויאמר: זה עבד נאמן לי.

ב    🔗

ויהי כי נברא האדם בצלם ובדמות אלהים ואת הכל שת תחת רגליו, ויקרא למלאכי-השרת ויאמר גם להם: לכו והשתחוו לאדם, כי בו בחרתי. וישמעו המלאכים בקול מצוָם ויבואו להיכנע לאדם. והשטן אז גדול מכל מלאכי-מעלה, ולא אבה למַלא אחרי דבר ה', ויגש לפני אֵל שדי ויאמר: אתה יצרת אותנו יושבי עליון מזיו שכינתך ותדבר אלינו לאמור: בואו והשתחוו למי שיצרתוֹ אך מעפר והארץ וסופו לעפר. ויען אלהים את השטן לאמור: זהו שלקחתי גווֹ מן האדמה יש בו מן החכמה ומן הבינה יתר מאשר בך ואשר באלה שבשמים מושבם. ויאמר השטן אל אלהים: נסה-נא אותי ואותו, ואראה, אם כנים דברים. ויאמר אלהים: כן דיברת. הנה יצרתי בארץ כל מיני חיות ועופות, בהמות ודגים ורמשים לא יסָפרו מרוב, ושמות לא קראת להם עד היום. והיה אם תדע אתה לכנותם בשמות, הנאים להם, ואגדיל אותך על האדם ואצווהו להשתחוות לך; ואם אדם עבדי ידע לנקבם בשמות, כאשר עם לבבי, ואגדיל את מלכותו עליך ואושיבהו בגני לעבדו ולשמרו תמיד. וירד אלהים לגן-עדן עם השטן. ויבוא גם האדם ויתיצב שם. וירדו כל מלאכי מעלה, ויקבצו מן החיות ומן העופות ומן הדגים ומן הרמשים, כל אשר נשמה באפו, ויעמידו אותם בגן שורות שורות, מחנות מחנות, וירב הקהל עד מאד.

ויפן אלהים אל השטן ויאמר אליו: האם אתה תחל לקרוא בשמות לחיות או האדם? ויאמר השטן: אני אחל בזה. וירמוז אלהים למשרתיו ויעמידו לפני השטן את השור ואת הפרה, וישאלהו לאמור: מה שמותם של אלה? ולא ידע להשיב. ויצו להסירם מלפניו ולהביא את הגמל ואת החמור. ויאמר לו: שטן, הגד נא לנו מה שמותם של אלה? ויהי כאילם לא יפתח פיו. ויאמר אלהים אל האדם: גש הנה, בני, והגד לנו, מה שמותם של אלה? וידע אדם לענות, ויאמר: זה חמור וזה גמל, זה שור וזו עז, זה אריה וזה זאב, זה ינשוף וזו חסידה; ולא היה דבר במלכות החיה והעוף, הבהמה והרמש, שלא ידע לכנותם בשם; וכל אשר יקרא לו אדם בשם, כך שמו באמת. וירא השטן, כי חכמת האדם רבה ממנו, ויצעק צעקה גדולה ומרה ויאָנק. בכל-זאת עוד הקשה לבו וימאן להשתחוות לאדם. ויהי בראות אלהים את מריוֹ וקשי-ערפו, ויטרדהו ממלכות השמים ויורד אותו ארצה, ועליו קרא הנביא: איך נפלת משמים הילל בן שחר!

ג    🔗

ויהי בהראות אלהים לאדם זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, ותבוא לנגד עיניו דמות דויד מלך ישראל, וירא כי חקוקים לו בספר האלהים חיים אך לשלוש שעות, ויאמר האדם לבוראו: אֵל עולמים! מה השם ומה המזל שנתת להלז, וגם מידת חסידות, וחיים אין לו בעולם אך מעט. ויען אותו ה' לאמור: חדל לדבּר בזה, אדם עבדי, כך עלתה במחשבה לפני. ויען האדם ויאמר שוב: ריבון כל המעשים! כמה ימי חיי בעולמך? ויאמר אלהים: אלף שנים תחיה. ויאמר אדם לאלהים: אשאלך אך דבר אחד. הכי יש מתנות ברקיע? ויאמר לו: הן. ויאמר אדם: אם כן הרשני לתת לדויד שבעים שנה משנות חי ויחיה וימלוך על יהודה וישראל. ויאמר אלהים אליו: כן דיברת. ויכתוב הדבר בספר אשר קיבל עליו אדם, ויקרא למלאכי השרת ויאמר אליהם: הרי אתם עדים בחתימתכם על אדם, כי החסיר מחייו שבעים שנה וּנתנן לדויד, ויהיה הדבר לחוק ויכתבו אמנה ויחתמו עליה גם האלהים, מטטרון ואדם.

ויהיה במלאות לאדם תשמע מאות שנה ושלושים שנה, וישלח אלהים את מלאך-המות לקחת את נפשו, וימאן האדם לתתה לו ויאמר: מפי האלהים שמעתי, כי אלף שנים אחיה, והרי חסרים עוד שבעים? ואת דבר המתנה לא זכר וישכּחה. וישב המלאך אל האלהים ויאמר אליו: כה דיברתי אל בן-האדם וכה וכה ענני. ויאמר ה' אל המלאך: קח את הכתב הזה בידך והבא אותו אל האדם. וישלח עמו את גבריאל ומיכאל ושרפיאל וירדו וימצאו את האדם עומד רועש ודואג ונשתנתה דמותו, ו“לבו קופץ מצלעות ימינו אל צלעות שמאלו”. ויאמרו אליו המלאכים: למה אתה צועק ובוכה על המות, הן הכל ימותו וישובו אל העפר.

ויַראו לאדם את שטר האמנה ואת דבר מתנתו אשר נתן לדויד ויאמר אדם: אתם העדים, ואני אמות על פיכם. וישב את רוחו אל האלהים.

ד    🔗

בּוא ושמע דברי אגדה שמושכים את הלב כמים. שנותיו של אדם קדמון קבועות היו מראש לאלף שנה וזה יומו של היוצר. ויהי היום ותרדמה נפלה על אדם ויעבר אלהים לפניו בחזון את כל הדורות שעתידים לבוא ומזלו של כל אחד ואחד. הראהו את הנשיאים, כובשי הארץ, שופטיה ומלכיה. פתאום החל בן ישי לזמר, להלל ולשבח לקונו. נפנה אדם וראהו מוטל בעריסה ומלאך-המות עומד לראשו וחרבו שלופה בידו. אמר אדם: אבי כל המעשים, גער בשטן ואני אתן לדויד חיים משלי. אמר אלהים: כתוב שטר אמנה לזה ואני ואתה נחתום עליו. אמר אדם: שימחתני ה' בפעלך.

 

מֵחַיֵּי אָדָם    🔗

א: אֵל-שַׁדַּי וְשֶׁדְאֵל    🔗

במועד ימי הבריאה הראשונה לא היה עוד אדם עלי אדמות, כי אם מלאכי-מעלה, שרפים וחיות משרתים את היוצר, משבּחים לשמו וקושרים לו כתרים בכל יום. השמש יצא ואינו בא, ואף אותו משמשים הירח והכוכבים, אלה אומרים תפילה בלחש ואלה בקול, וממקור תפילה זו נובעות כל התהילות והזמירות עד היום. והיה בין מלאכי-מרום מלאך אחד גדול ונורא ולו רב שאת ועוז הכוח על כל בני-גילו, שדאל היה שם המלאך הזה, והוא מצביא לכל בני חילות השטן, שהחלו להתבצר באפסי העולם ולהרחיב נחלתם. ויהי כי התעצם שדאל ומחנותיו התרבו, קינא באלהים-שדי ויאמר: הוא מלך, אף אני רוצה למלוך, לו כסא-כבוד, אף אני אבנה לי כסא לשבת; אם יכיר במלכותי, אז אכרות לו ברית ונחלק יחד במכמני ההויה, ואם פי-שנַים ידרוש ויאמר כי לו משפט הבכורה, אז לחום אלחם עמו ואַראהו את תוקף ידי. נתמלא אל-שדי חימה ויאמר: דורות אין-סוף עמלתי ויגעתי להשלים בין התוהו והבוהו, הרכבתי אור באופל ובניתי מציאות שלמה, בה אין קרע ואין כתם, מציאות נאה ומהודרה ובה מרחב וגובה, רום ויופי. מימי לא שמעתי אף אחד ממלאכי קובל ואומר: צר לי המקום, אין לי תקומה אם לא איבנה מהריסת רֵע וחורבנו; והנה בא שדאל עמיתי וחורש עלי רעה, אף אני אַראהו נחת זרועי. וישרוק אלהים-צבאות ויקרא לכל שרפיו ומלאכיו, ציוה אותם להזדיין בפטישים ובקרדומות ולהילחם בשדאל עד רדתו. יצאו למלחמה נגד בני-השטן גם גבריאל הגדול ומיכאל הנורא, וילחמו במחנות שדאל המתקומם ויכו בם מכה רבה; ואת הנותרים הפילו מטה, לא הותירו מהם מעלה אף שריד, ויפלו לארץ כאבני ברד מתוך העננים.

אמר אל-שדי: מעז לא יצא מתוק, ואם לא אברא מגן נגד בני-השטן מטה, כי אז יכבשו את כל רחבי האדמה ויהפכו גם אותה לתפתה עורך. נמלך וברא את האדם.

ב: אוֹר עוֹבֵר    🔗

בגן-העדן, אשר נטע אלהים מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, האיר האור בלי-הרף והגָרים בו לא ידעו ליל וחושך; האור היה אור של שבעת הימים, לא קבוע במרום ולא עגול מראהו, מבהיק הוא מסוף העולם ועד סופו וכל חי צופה ומביט בו עד בלי תכלית. ויהי כאשר גירש היוצר גם את בן-האדם ממשכנו זה, כי חטא לו, הושיב אותו בנחלת האדמה, שם מושלים לילה ויום, אור וחושך, כאשר עולה אחד יורד השני, וכשיורד השני עולה אחיו, קטנה מידת האור מזו שמושלת בגן וממשלתה אך לשעה.

צהרים היה, עת בא האדם לשכון על פני האדמה, השמש עמד ברום רקיע ולהט בחומו, נשא אדם עיניו אל הכוכב ויאמר: זה חדש עמדי. עוד הוא מסתכל והנה החל הגלגל להתמעט, עברה שעה אחת ושתים, נתאדם השמש והזהיב את האויר, יוצאה הנשמה מן הגוף ומשליכה שוב אורה על כל נולד; והנה כהה גם האודם. לוחם היום עם הערפל, גוסס האור… אל-שדי יסתיר פניו והנה גוע כל הנראה והמוחש לעינים, צעיף שחור מכסה את פני כל והליל בא ודבק בגוף, חודר אל מתחת לעור, בא ותופס מקום בכל האברים הפנימיים, והנה חושך, חושך, חושך. נפל האדם מלוא קומתו ארצה והשתרע לכל צד, ניקר באצבעות ידיו ורגליו בקרקע ויבקש איזו לחלוחית של אור וזוהר, אבל לשוא יחפש – החושך מחנק אותו, נפשו נדעכה, אין תשועה, אפסה כל תקוה, בא הקץ.

כה היה מוטל שעות אחדות, והנה בא השטן, נגע בו ויאמר: קום, אובד, למה תתאבל, היה לי לעבד ועבדתני, ואני אביא לך את האור אשר ראית מתמול-שלשום ויעל רוחך בך. הגביה האדם את ראשו ויאמר: אם אל נחלת האור תביאני ותראני את הכוכב האדום המשפיע נוגה ואור מסביבו, אז אעבדך לעולם, אני וזרעי, ואצווה זאת גם לדורות הבאים. עוד הוא מדבּר – והנה ניצני השחר נראו בארץ, נדחה האופל מפני מנחה שאננה רחץ העולם וטהר, נפתח חלון בבריאה, נתחדשו החיים, כבוד ה' נשפך על פני כל! אמר האדם לעצמו: לעבד נמכרתי בעבוּר האור, אני ובני-משפחתי עבדים נהיה לאותו המלאך הגואל – כי לא ידע, שזה הוא השטן – אבל טובה לי עבדות לאור-השמש מחירוּת באופל מוחלט. האור הוא החיים, והאופל הוא המות, איך לא אבכּר את החיים על פני המות? כה הלך ונהנה לאור-היום, עד שפנה גם הוא לערוב. כיון שבא הליל ושוב כיסה החושך את פני הארץ, נפל שנית על פניו ויאמר: רימני אותו השליח, באור עובר וחולף קנה אותי, ואנה אני בא? – –

 

הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ    🔗

א: הַסֵּפֶר    🔗

מיכאל השר הגדול, הממונה על שבעת המלאכים המשרתים את מלך מלכי המלכים, מסר ספר פלאי לאדם קדמות, נכתב בשבעים ושתים אותיות, והוא מלא רזים וסודות, וכל ההוגה בו לבו נעשה כמעיין המתגבר להבין ולהשכיל ולומד להכיר את צירופי ההויה ונתיבות הבריאה. ותרב חכמתו של אדם ויקרא שמוֹת לכל בהמה, וחיה ועוף, רמש ודגים וידע לסַמן גם את טבע מערכת השמים ותכונת הגלגלים, למוד את הימים והעתים ולחקור את התקופות ואת היובלים ובכל אשר יראה ויבּיט ידע להינבא, אם למות או לחיים, אם להיטיב אם להרע, אם לעשות או לחדול. וכוחו של הספר גדול מאד: אם אך פתח אותו, היה נודד הכל מתחתיו כאניה; אם לפני הר גבוה עמד, היה ההר נמס כדוֹנג, ואם על הים היה מזכיר שמותיו, אז נרעש ועלה שמימה. כל מגדל גבוה וחומה בצורה נפלו מיד וכל עץ-פרי נתן פריו בלא-עתו. האריות, הנמרים והדובים עמדו כאילמים, עם הנחשים והעקרבים היה משׂחק כעם צפרים. ראה שאין העולם מתקיים מול פלאות הספר, עמד ושם אותו בנקרת הצור מקדם לגן-עדן, ושם הוא מונח חתום וסגור עד היום הזה.

ב: הַתְּפִלָּה    🔗

ויהי כי גורש האדם מגן-העדן, ישב לו על שן-סלע ויתחנן לפני הגבורה ויאמר: ה' אלהי העולם! אתה בראת את כל מרחבי תבל, מלכותך לנצח נצחים ותפארתך לדור דור. אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך. אין מי ישׂגב ממך ואין ממרה את פיך. לך המעשים והתורות, החוקים והמשפטים, הדעות והמידות. אתה כוננתני ונפחת בי רוחך ותעשני בצלם דמות תבניתך, ואף אמרת, כי משול אמשול על כל בריותיך ואהיה ממצע בין העליונים ובין התחתונים, איַשר הדורים ואטהר הטמאים. בעלות השחר קמתי ושרתי שירת הבוקר לפניך ובליל פרשתי שמלה על פני האדמה ונח כל בשר מעמלו ויגיעו. אין מלחמה ואין שביתת הברית, כל חי ילך בדרכו, כל עץ בחוגו גדל ויונק משלו; ואין לקיחה והלואה זה מזה, אין הסגת-גבול או, לאידך, מתנת-חסד. הלא מתנתך הרחבה הספקת לכּל ומידה אחת לכל נמצא. והנה בא הנחש רעי מאז, החליף את עורו וישנה את דמותו ויטע ארס בלבבי ובנפשי וברוחי. נעקרו התחומים ואני נע מאהבה לאיבה, מקירבה לריחוק ומחיוב לשלילה. מחבק אני את אשת חיקי ואף היא תטעה אותי. בין מרעים אבוא והם חורשים עלי רעה. בידי אני הורס את תקוָתי, ואשר אחשוב היום, למחר הוא בטל מאליו. אף בכוכבים אין אֵמון ואף תורתך לא תלמדני עוד דרך החיים,. שממון רובץ על כל היקום: כי נאכל לא נשׂבע, וכי נצמא המים לא ייטיבו לנו. בער אני ולא אדע, מה יהיה עמדי ומה גורל יוצאי-חלצי וגורל הדורות הבאים.

ג: הַמְּעָרָה    🔗

כשגירש אלהים את בן-האדם מגן-העדן, הביאוֹ לארץ תחתית, ששם אופל צלמות ולא-סדרים. ראה אדם, כי החטיא לעשות, הירהר בתשובה, נכנס במי גיחון עד צוארו ויצעק אל ה'. ריחם עליו אב הרחמים והעלהו לישוב האדמה, שהיא אחת משבע ארצות שבּראן אחת אח. שם גם הוליד את קין ואת הבל ותהי לו מנוּחה לשעה. ויהי כי מתו אלו ונולד שת, עלה השחר בעולם ואלהים לקח את האדם ויושיבהו בתבל ארצו, היא ארץ העברים. ויתן לו את חברון לנחלה ושם מערה, שממנה נפתח פתח לגן-העדן. ותמת חוה בימים ההם. קם אדם והחל לחצוב לה קבר; יצתה בת-קול ואמרה: דייך! ולא חצב עוד. על יד חוה נקבר גם הוא במותו. שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו, התעסק בו במיתתו. אחרים אומרים: מי שעסק ביצירת האדם וגלמו מעפר ויפח באפיו נשמת חיים, הוא גם עסק בקבורתו ולא נגעה בו יד אנוש.