…וסוֹף-סוֹף אני אומר כי האהבה הנאותה עושה מאיש אחד שנים…

("ויכוח על האהבה ", דון יהוּדה בן-יצחק אברבנאל)

נעמה: רצוני שתודיעני מאיזה מין היא האהבה שיש לך עמדי…

חובב: מין אהבה זאת איני יכול להכירה ואיני יודע להגידה. הריני מרגיש יכלתה ואיני משיגה, כי בהיותה כל כך חזקה, נעשית מושלת עלי ועל כל כוחותי, והיא, כמו מנהיג ראשי, מכרת אותי, ואני, כמו עבד משועבד, איני יכול להכירה…

(שם, הנ"ל)

 

חלק ראשון – 1523    🔗

פרק ראשון: אלהים ואדם    🔗

שמי אירופה לבשוּ קדרוּת. מוסדי העולם של ימי-הבינים התמוטטוּ. המלט בין נדבכי הבנין העתיק הזה התפורר זעיר שם מרוב ימים; כפירה, פריקת-עוֹל ומרידה חתרוּ כמו מים נסתרים מתחת ליסודו, ופרצים נבעו בחומותיו.

בעולם כולו חדלה המנוחה ואָפס הבטחון.

מנוחה ובטחון, שלום ושלוה שלטו רק בגנו של דון דוארטי די פאס, בקרבת לישׂאבונה.

השמש כבר עמדה בשיפולי הרקיע, ובלתי-נראית התיזה,דרך העפאים והסבכים, סילוֹני-פז. באותה השעה שרוּ הצפרים בהמון, בלי סדר ובלי הפסק, בהתפעלות-גיל. דומה שכך הם שרים מימי בראשית. דומה, מימי בראשית חולמים כאן האיריסים הנוּגים והיקינטונים העדינים, מתגנדרים הנרקיסים המתענגים על יפי עצמם, התוליפות מדליקות את גביעי-הצבעונים שלהן והשחלבים מלאי-התאוה מתפתלים ומתמתחים על גבעוליהם הדקים מתוך כּוֹסף וערגוֹן, והחרציות מנענעות להם בלוֹריותיהן, עדינות-שובבות ורווּיוֹת-בּוֹשׂם… יש שמעבר לים תעבור עליהם רוח קלה, והיתה כמניעה מאות צלוחיות של פוליָטון, ונשפּכים אז לתוך האויר קילוּחי בשׂמים חריפים עד להשתכר, מתוקים עד להתעלף, ובמרום-במרום, בין הצמרות הגבוהות, משתפכת על פני הגן, כגלים רחבים, מנגינה כבדת-קול: אלה הם הברוֹשים הרועשים כאן, כמדוּמה, מימי בראשית…

ברחבה שבירכתי הגן, על חופו התלוּל של הטאיוֹ, מוּקפתחומת ברושים וסוּגה בסבכי ורדים, שוכב דון דוארטי די פאס, שטוּח על גבי מרבדים פרסיים.

הוא היה כבן עשרים וחמש ומראהו – כבן ארבעים ויותר. מסוּרבל-בשר, בעל לסתות מלאות ורועדות לכל תנועה, ואמתחות-עור קטנות מתחת לעינים. בכל תנועות גופו המרושלות והעצלות ניכרו סימני חיים של מוֹתרוֹת ותפנוּקים. החום דיכא אותו. בימים השחוּנים היה מבקש לו מחבוא בפינה מוּבדלה זו, הסמוּיה מעיני הבריות. פה התגולל שעות רצוּפות עטוּף בגלימת המשי שהביא לו מתנה ידידו רב-החובל, יאגו לויתן, מארץ הסינים, – גלימה שהיה מתבייש להיראות בה לעיני הבריות, משום שהיתה משוּנה בגזרתה ולא ראו כמותה בפּוֹרטוּגליה, אבל היתה רחבה, וקלה ונוחה, ומשיה ליטף את בשרו המעוּדן, כאצבעות אשה. בשעות אלו לא היה דון דוארטי די פאס דומה כלל לאותו איש הצבא אמיץ-הלב ורב-הפּעלים, אשר כל פּוֹרטוּגליה מספרת תהילת נצחונותיו הגדולים בצפון אפריקה, בראש צבאות מלכו. בשעות חום אלו היו פניו מקוּמטים, מרוּשלים וכנרדמים. אף עינו היחידה (העין השניה נסתמאה באחת המלחמות) תנוּמה נסוּכה עליה…

מרחוק ניצנצו מי-הטאיוֹ כמתכת מרוּטה, והרוח שנשבה משם הביאה עמה צינת המים. פעמים, כמו במשוּבת-ילדים, היתה הרוח חוטפת, דרך עברה, מהמזרקה הסמוּכה, מלוֹא חפנַים טל רענן, להזוֹת בו על פני דון די פאס.

דון די פאס שילח מעל פניו את הכּוּשי, שהיה עומד על גבו ושעות רצופות מנפנף עליו במניפה עשויה מנוצות טוָסים. שכב פרקדן, התבונן בעינו העצוּמה למחצה אל הענף מעל לראשו שהתנדנד לאטו, ואל התכלת שהציצה מחרכי סבך העץ, והקשיב מתוך פיזוּר-רוח אל הדברים שהקריא לפניו ידידו דון דיאוגו פירס, מתוך ספרו של אפּיקטֶט החביב עליו.

דון דיאוגו פירס היה בן-גילו, אבל דק וגבוה ממנו. פניו הפיקוּ רצון מרוכז וחיי-נפש עזים: פּיו דק ומהוּדק-שׂפתים ועיניו יוקדות… יחד עם הרצינות הכבדה והותיקה, היה חוט של חן ועדינות משוך על פניו, ואבק ילדות בקמט שפתיו. הוא קרא מספר של אֶפּיקטֶט לאט לאט, בקול מתון וחדגוני. פעמים היה מפסיק את קריאתו, שקוע בהרהוּריו, או שהיה חוזר ועובר שוב בעיניו על המקום שקרא זה עתה, כמי שרוצה לרדת לסוף דעתו של המחבר.

­– “באת אל העולם לצוות. חלק מאלוה הנך. אתה נושא בחובך חלק ממהותו. איככה לא תכיר את מוצאך הנאצל? האין אתה יודע מאין באת? אתה נושא את האלהים בקרבך, ואין אתה יודע מזה דבר, אומלל!”

דון פירס הפסיק לרגע את קריאתו. שקע בעיון. אצבעותיו הדקות והארוּכות קטפו זלזל דק ושיחקו בו. קריאתו היתה מתוך כובד-ראש ורוב-עיוּן. אבל משהו מרגיע ומלטף היה בשלותה וגם בקולו היוצא מן החזה והמזמר קצת. בשעות ההפסקה, כשקולו נדם, דמה כאילו המית המים הקולחים חרישית במזרקה וזמרת בעלי-הכנף בין העפאים חסרות דבר-מה…

הניד פירס בראשו כלפי מחשבתו והמשיך:

–“החושב אתה כי דברתי על אלילי הכסף והזהב אשר לפניך? האלהים אשר עליו אני נושא אמרי בחובך אתה נושאו, ואתה לא ידעת כי חיללתו בטומאת מחשבותיך וברשע מעשיך! נוכח פסל אליל לא ימלאך לבך לעשות דבר מהדברים אשר אתה עושה, ואם אלהים הוא השוכן בתוכך, אשר אין נסתר מפניו, איך לא תבוש לעשות מעשים אשר לא יֵעָשו, הוי המתכחש לעצמו והמעורר חמת אלהים!”…

– אלהים לא אמר די בבראו אותך,הפקידך בידיך אתה לשמרך, האם לא תשים זאת על לבך? האם תשקץ את הפקדון אשר הָפקד בידיך? אם נתון יתן לך אלהים יתום למען תהיה עינך עליו, העזוב תעזבנו לנפשו? הוא מסרך בידיך אתה ואמר לך: אין איש אשר אבטח בו מבלעדיך; שמור לי את האדם כמו שנוצר, ישר, אמיץ-לב, גבה-נפש, נעלה מכל פחד, ממבוכה, מסערות-רוח וממהוּמת-לב ואתה לא ידעת לשמרו!"

דון די פאס התחיל משתעמם.

חביבות עליו שיחותיו הרציניות של ידידו פירס. פעמים גם קשה לו להבחין, מה משך את לבו יותר בשיחות אלו: דברי ידידו או קולו המזמר והנעים. פירס אהב לקרוא לפניו בקול מהספרים האהובים לו של הסטואיקאים הקדומים. די פאס היה מקשיב בחפץ לב. חיי איש-הצבא והדיפלומט הצעיר הזה, איש-סודו של יוהאן ג', כחיי כל אנשי חצר-המלך, היו יותר מדי שטופים בהבלי העולם-הזה, יותר מדי שקוּעים במ"ט שערי טומאה ותענוגות העולם. על כל רבי חצר-המלך עברו לפעמים, בדממת הלילות, בסתר ארמנותיהם, שעות של תשובה, חרטה וסיגוּפים. גם לדון דוארטי די פאס היה לעתים קרובות צורך להחליף את אויר-נשמתו. אז היה בא במגע עם חכמי יון ורומי הקדמונים, וביחוד עם עולם המחשבות של הסטואה. הרי זה היה דומה לצורך שיש לו לבן-הכרך לצאת לשעה קלה מתוך האויר שבין החומות, ולהעפיל לעלות אל ההרים הגבוהים…

היום לא היה בלבו של דון די פאס מקום להרהורי ציצרו או לוידוּיי מרקוּס אברליוס. עדיין מלאוהו הרשמים שהביא עמו מרומי. שלוּח היה מאת מלכו אל האפיפיור בשליחות דיפלומטית, וזה ימים אחדים חזר מעוטר בהצלחה. עדיין הוא כהלום-קיטור מנשפי-החשק הנהדרים, מהיינות המשומרים במרתפי הותיקן ומבשמי בנות רומי המשכרות באחת מציציות מטפחותיהן… אה! אותה נסיכה קטנה לבית מדיצ’י, קרובת האפיפיור, שרקדה כל הנשף בחג המשתה שערך החשמן ג’וּליוֹ… תוך כדי ריקוּדיה רמזה לו, בצחוק ובקריצת-עין, לצאת בהחבא מאולם הריקודים וללכת אחריה אל גן הארמון. חי עוד עומד לפניו הגן הדומם ההוא על אפלתו. רואה הוא את המשעול הצר ההוא, כולו צח ולבן מכסף הירח, ובמשעול רצה לפניו אותה נסיכה קטנה עטופת מטפחת-משי אדומה ארוכת-ציציות ורקומת זהב וכסף… קול פסיעותיה לא נשמע, כפסיעות שדת-יער קטנה, רק אבק כסף קל עלה בעקבותיה מקצה מטפּחתה הנסרח אחריה על פני האדמה… רצה, רצה, והוא – אחריה. בנשימה עצורה על בהונות רגלים. בפרשת-דרכים עמדה פתאום. רגע הפנתה אליו פניה, הניפה אצבע ונבלעה בתוך חשכת סבכי הגן. והוא – אחריה. אבל חושך היה שם יותר מדי. שוב לא ראה אותה. זמן רב חיפש אותה אילך ואילך, נתקל בעצים, ניגף בגזעים, נפל, קם, גישש – לשוא! שמע מתוך חשכה, מאיזו פינה, לחישה, צחוק עצור. קרא בלחש, קרא בקול – לשוא! אחרי תעיה וגישוּש באפלה זמן רב מצא סוף-כל-סוף את הדרך לשוּב אל ארמון החשמן, עייף,מזיע, פרוע ומדוכא… אה, אותו גן מכושף! אילו היה יכול לשוב אליו… נפשו קפאה על משקע של מרירות שלא תבוטא במלים, מרירות על בגידת הזמן וזרם החיים החולף ועובר… אלהים לא ענין אותו ברגע זה.

– די, דיאוגו יקירי, לקרוא לפני על אודות אלהים! – אמר אל ידידו – אם תמצא לי בספרך דברים יפים על האדם ואשמעם ברצון רב.

דון פירס עטף את ידידו בלהט מבטו הנוגה. בצחוק חנון ענה לו:

– לא, ידידי! הלא, כמדומני, על אודות האדם קראתי לפניך זה עתה. ותמיד, אם אדבר לפניך על האדם, שמוע תשמע דברים על אלהים.

– אבל הלא תסלח לי, דיאוגו! דומני שהיוני הזקן שלך, במחילה… המ, הגזים קצת! – קרא דון די פאס ומתוך קולו נשמעה קצת רגזנות – הוא טועה, אֶפּיקטט שלך. אין אנשים שאינם מכבדים את עצמם. בזה כל בני-אדם שוים הם. רק בדעותיהם על הכבוד הם שונים. הלא יש אמונות ודתות שונות. כך שונים האלהים שבני-האדם נושאים בקרבם. כל אחד אלוה שלו בלבו! ולא חלק מחלקי אלהים אחד ומשותף לכל. איש איש ועבודת-אלהיו…

בעיני פירס הבריק ניצוץ של לעג קל:

– יש גם עבודת-אלילים וגם עבודת-אלהים. האם לא כן הוא?

די פאס לא ענה. פירס גם לא חיכה לתשובה. בלבו לא היה הפּעם כל הד לדברי הספר שקרא. תוך כדי קריאה, כשהיה סוגר לרגע את עיניו, כדי לרדת לעמקו של הענין, היו נגלים לפניו מדי פעם בפעם פני תלמידתו, הנסיכה ג’וּליה. דמות זו כאילו טבועה היא בנפשו. יושבת שם במארב. כיון שעיניו נסגרות, מיד יוצאת הדמוּת ממחבואה ומתיצבת לפניו… נפשו נתונה במבוכה. צללי בין-השמשות נטו עליה. ואין הוא יודע אם צללים אלה מבשרים עלות עמוד-השחר של חיים חדשים, או את שקיעת האור שהיה זרוּע בה כל חייו… יש שהוא מרגיש בנפשו כאילו הוא תועה ביער, נודד במשעול צר שאת אחריתו לא ידע. דרכו אינה נכונה, הוא תועה ומוסיף ללכת, כי דרך אחרת אין לפניו…

תפוש ברוב מחשבותיו, הפך והפך במגילות-הקלף, שהיה מוציאן מתוך מטפחות-הקטיפה שלהן, ובספרים העבים כבדי הכריכה שהתגוללוּ לרגליו על גבי העשב. דון די פאס מביאם עמו מהספריה שלו כשהוא מבקש כאן מפלט מחום היום. החליט דון פירס לנחש גם הפעם, כדרך שהוא רגיל לנחש בעתות-המבוכה: הפסוּק שיזדמן לו ראשונה בספר שיפתח יהיה כפתק מן השמים. נטל ספר מכורך בעור אדום דק ומקושט במסגרות-כסף גדולות, נעץ באקראי אצבעו בין דפיו, פתח וקרא בעיניו את השורות שנזדמנו לפניו:

“…האלהים המקיף את העולם כולו ומנהיגו, מכוון את פעולתו כלפי חוץ; אף-על-פי-כן הוא חוזר ונכנס אל תוכו עצמו. כן גם מנהגו של רוחנו: היגָרר יגָרר אחרי החוּשים ויפעל בכוחו מחוּצה לו, בעולם החיצוני מסביב. ובו-בזמן הוא שולט גם על ההויה החיצונית גם על ישותנו הפנימית…”

דון פירס סגר את הספר חיש ובכוח. כאילו מנבכי-הדורות שמע הפעם את קול גורלו… לפי שעה לא הובררה לו כל החלטה. היא תגמול אצלו בדממת-בדידותו. אבל איזו אסורים כבר נמסו עליו. עכשיו ידוע ידע דמות זו המלווה אותו יומם ולילה, בהקיץ ובחלום – אם לשבט היא או לחסד… בכל גופו עבר רטט.

עינו היחידה והחדה של דון די פאס תפשה מיד רטט חשאי זה. מתוך תמיהה וחשד התחקה אחרי תנועות ידידו.

– איזה ספר היה בידך? – שאלו.

–"De vita Beata " – השיב פירס.

– אה! אני אוהב את סֶנֶקה. הוא עושה עלי רושם של אדם שליו בשעה שהוא מדבר על ענינים מעציבים, ושל אומלל– בדברו על האושר. אדם כזה הוא תמיד מענין.

– אם היה שליו ואומלל כדבריך, דוארטי חביבי, איני יודע אבל אדם חפשי היה! הוא היה החפשי, דוארטי!

דון דוארטי די פאס היה הפעם, יותר מהרגיל, רחוק מחוּג דעותיו של ידידו. מתוך כונה כמוסה לקנטר, העיר:

– האנשים כמו סנקה שלך בנוּ להם בית-כלא במקום אושר. חופשם אינו אלא חופש שבבית-כלא.

דון פירס השרה עליו מבט שוהה ובוחן. הלה שכב, כמו קודם, פרקדן ובמנוחה כביכול, ושיחק במניפה שעזב הכושי. אבל מתוך המרי והקנטרנות שבדברי ידידו, הרגיש פירס כי המנוחה נעדרה מנפשו של זה.

– ואתה, ידידי, כלום חפשי הנך? – שאל כמעט בלחש.

שאלה זו לא התמיהה כלל את די פאס. אורח-חייו היה תמיד חומר לויכוּחים וסלע-מחלוקת בין שניהם. בזכוּת כשרונותיו המיוחדים ואהבתו הגדולה לכבוד, בזכוּת אומץ-לבו במלחמה ואפיו הגמיש והמסתגל בחברה, עלה די פאס לגדולה וקנה את אמוּנו וידידותו של המלך. לא עבר זמן רב ודון דוארטי די פאס היה גם לאחד מגדולי עשירי לישׂאבונה. האניות ששׂכר, באיסוּר, ושלח למרחקי-ים, הגדילו את עשרו וחסנו. קירות ארמונו היו מקושטים במרבדי-ערב, בשן הודו ובתמוּנות גדולי הציירים באיטליה. בארונותיו היו סגוּרים ספרים וכתבי-יד יקרי המציאות, שגם במילאנו וגם ברומי היו מתקנאים בו. בבוא אליו אורחים חשוּבים, היה דוארטי אוהב להוציא את כתבי-היד מארונותיו ולהתפאר בהם בפעם המאה, והאורחים החשוּבים היו בפעם המאה מביעים לו התפעלותם, השתוממותם, מביעים תהילות ותשבחות לבעל-הבית… משתאותיו ונשפיו היו היותר עליזים, היותר נהדרים ומפוארים. שם אפשר היה לפגוש את הגבירות היותר יפות מבנות לישאבונה, לשמוע את הספוּרים היותר מבדחים, את השיחות היותר מחוכמות על החיים, כי דוארטי אהב להתרועע עם חכמים ופייטנים. ובשעה שהיו מתאספים מסביב לשולחנו כוהני הכנסיה, יש שהיה חומד לצון, מוציא מתוך ארונו ספר כמו " Epistolae obscurorum virorum " ומקריא לפניהם, והשומעים מנענעים בראשיהם ונאנחים על הכפירה והמינות שנתרבו בעולם. לפרקים היה נוסע בשליחות דיפּלומַטית לרומי, אל האפיפיור, ובשובו היה נודף ממנו איזה ריח מיוחד שספג בנכר ושהפליא כל כך את הפורטוגלים. יחד עם בקשת היופי והטעם המזוקק, אהב לדבר על הכל, גם על דברים שבקדושה. באבק לעג ובמשהו ליצנות. אבל לא הרעים ולא הרגיז איש. אפילו הקנאים היו מדברים על אפיקורסותו ועל “קלוּת דעתו” בבת-צחוק סלחנית וּוַתרנית. הכל היו בטוּחים כי סוף-סוף יחבוש לראשו מצנפת-חשמנים…

ידידו, דיאוגו פירס, בניגוּד אליו, היה מונע את עצמו מדבר על הדת בכלל, ודוקא את שתיקתו זוֹ לא אָבוּ סלוח לו. לא היה נשבע, לצורך או שלא-לצורך, בשם האם הקדושה ורוחין קדישין, כמו שנהג די פאס, ועל כן היו מרננים אחריו כי רוח מינות נזרקה בו. לדון פירס היתה משרה כבודה בבית-המשפט העליון, והיה גם מורה לאחות המלכה, לנסיכה ג’וּליה. אבל כשהציעו לפניו משׂרה יותר רמה בחצר-המלך, דחה אותה באמתלאות שונות. כשנשאל על כך מידידו די פאס,ענה לו: “הלא אתה יודע כמה סולדת נפשי ממהומה ושלטון. כשם שאין אני רוצה לרכוב על גבם של אנשים שאין אני אוהבם, כך איני רוצה שירכבו על גבי אנשים שאין אני מעריצם”. די פאס הרגיש בעקיצה הדקה המכוּונה אליו בדברים אלו ושאל בבת-צחוק: “כלום התנו עמך בחצר תנאי כי ירכבו על גבך?” – “לא” – השיב פירס – “אבל אצל ההמון אי-אפשר להצליח אם אין רוכבים עליו, ואי-אפשר להצליח אצל מושל אם אין מרכיבים אותו”… בנשפי חצר-המלך ובחגיגותיו היו רואים את דיאוגו פירס אך לעתים רחוקות. רגיל היה להסתלק אל מקום הצל. ראו בזה הבריות סימן של יהירות והנשים התענינו בו. אבל הפרוש הצעיר הזה היה ביישן ושתקן בחברת הנשים, ולא מצא בה ידיו ורגליו. חפשי ומרוצה היה בהתיחדו, בשעותיו הפנוּיות, בחדר-עבודתו עם ספריו ועם הרהוריו. והיה אוהב להיפגש עם דון די פאס. מה משך את שניהם זה אל זה? – איש מהם לא ידע זאת. אולי היתה כאן ידידות המיוסדת על הניגוּד בין הקצווֹת, על שאיפתה של קיצוניוּת אחת למלא את השלמות הפגומה על-ידי הקיצוניות השניה. פגישותיהם הבודדות היו גורמות לשניהם מנוחת-נפש בשעה שהיה בה מחסור, והתרגשות פנימית – בשעה שהיה בה צורך. בפגישות אלו לא פעם דיבּר פירס אל די-פאס על המחיר היקר שהוא משלם בעד חיי הזוהר וההדר, ודי פאס בעצמו היה לפעמים מלגלג על הגדולה ועל החוסן שנבנים על הגב הכפוּף לפני בַּלָנוֹ של עבד המושל. “אבל – היה מוסיף בעצבוּת קלה– אויה! נקל לו לאדם לשלוט על זולתו, וקשה לו מאד מאד לשלוט על עצמו”…

– כלום אתה מרגיש את עצמך חפשי, דוארטי? – חזר פירס על שאלתו באותה הנעימה הנפשית ובאותו הלחש.

אבל דוארטי די פאס לא מיהר לענות. השאלה לא מצאה חן בעיניו. משמעותה היתה מעין דרישה לוידוּי.

פרץ פתאום בצחוק וקרא:

– אנא, סלח לי! דומני כי לא אותי אתה חוקר אלא את עצמך… אם אני חפשי! כלום זוהי השאלה? לא. אם מאושר אני ושמח בחלקי, – הנה היא השאלה! דע לך, מחמדי! בכל עת ובכל מקום אני מבקש חיים לחיותם, ואתה, דיאוגו, מבקש בכל מקום איזה מושג לחיות למענו.

דון דיאוגו פירס תמך את סנטרו על ידית חרבו ונידנד עליה ראשו¹ דומם, כשעיניו, כמו חרבו, נעוּצות בקרקע. לשמע המלים האחרונות שיצאו מפי ידידו, הרים ראשו וצחק אף הוא צחוק עצבני קל:

– למען מושג! ח-ח… לוּ ידעת כמה אני נכסף לחיות למעני, רק למעני! לוּ ידעת כמה אני צמא לעצמי… שים נא לב, ידידי! הנה קראתי לפניך, לפני רגעים מספר, דברי אפיקטט, שאת אלהים אנו נושאים בתוכנוּ, ולא הבינותי. לכאורה הרי זה ברוּר כל-כך, לכאורה עשה אפיקטט את אלהים קרוב לנו במידה שאין לקרבו יותר, כן, לכאורה… אבל, לאמיתו של דבר, אך הרחיקוֹ וכיסה עליו ערפל משנה. אם אומרים לנו כי אלהים הוּא בשמים – אנוּ יודעים וּמבינים מקומו, יכולים לציירו לעצמנוּ איש כפי רוּחוֹ.ואם אומרים לנוּ: אלהים הוּא בנוּ בעצמנוּ – הרי כבר קשה לנוּ למצוֹא מקומו ולציירו לעצמנוּ. “עצמנוּ” – מה זה ומי זה כי נעבדנו? הנה, יקירי, שאלה! חידת עצמנוּ! הדרך ללכת מעצמנוּ היא קצרה וקלה, אבל הדרך לשוּב ולמצוא את עצמנוּ, ארוכה היא וקשה…

נשתתק רגע אחוז שׂעיפים, ואחר-כך הוסיף:

– דומני, האני שלנו מחותל בכמה וכמה קליפות דקות מן הדקות, וכל כך קשה לסלקן… קשה מאד…

–דיבר לאט וסיים דבריו בלחש. עיניו הביטו למרחוק מעל לראש ידידו. בעיניו נדלקה להבה שחורה, ידוּעה לדי פאס מכבר, שהיתה מושכת את לבו ולפעמים גם מרחיקתוֹ ומפחידתוֹ.

–הה, מרים הקדושה וכל הרוּחות הקדושות! הלא צדקת, הלא צדקת! – קרא דון די פאס כשהתרומם מעל משכבו והוריד את רגליו אל הקרקע – מחויב אני לגלות לך סוד… מחויב אני להתוַדות לפניך כמו לפני האב די סילוה… – דיבר בגששוֹ בכפות רגליו על העשב כדי להכניסן בתוך סנדלי-הבית שלו המקושטים באבני צבעונים וחבטי זהב – יש שחשק תוקפני לעזוב הכל, הכל… המבין אתה? נמאס לי כל זה… לא. לא נמאס לי הכל, אלא… האמת היא כי אין לי בטחון! בחיים בכלל אין בטחון… פעמים יש לי גם פחד, איזה פחד לא ברוּר ובלתי מיוּסד, כמובן… אבל חשודים לי המבטים השלוחים אלי מכל צד בעברי ברחוב, בבואי אל “החצר”… חשוּד לי כל דיבור-בלחש שאני שומע… בחיים הכל עובר, הכל מכזיב, כמו… כמו… כמו אשה קטנה ויפה שמקסימה אותך, שקוראה לך ללכת אחריה, אל עבי היער, למשל… ופתאום נעלמה ואיננה… למה אמתין עד שהכל יעזבוני? מוטב שאקדים ואלך… אבל לאן? לאן? פעמים אני חושב: אילו יכולתי להתחיל את חיי מחדש!.. הלא אין אני גדול ממך אפילו בשנה אחת, ובכל זאת זקן אני, זקן…

דון פירס שלא ידע תחילה אם ידידו חומד לצון, כדרכו, או דובר אמת, התבונן אליו וראה כרסו הכבדה מבצבּצת מתוך גלימתו, ראשו הקרח שמוּט על חזהוּ ושתי ידיו מחוּסרות-האונים נשענות על מצעו, וידע כי אכן זקן יושב לפניו, ויחמול עליו…

– כל אחד – הוסיף די פאס – כל עוד רוּחו בו, חייב להתפּרץ מתאו שבו הוא כלוּא ולהינצל.

קם מפהק ומתמתח. ניגש אל המזרקה, נתן את ראשו אל מתחת לקילוּחים הקרים, והתחיל מכשכש, מפעפע, רוקק ומשמיע קריאות לא-ברוּרות מפאת המים הקרים, עצירת-הנשימה וההנאה הגופנית. מאחרי אחד השיחים הזדקר כוּשי צעיר, מזוּין בצלוחיות של בּשׂמים ובאלונטיות, והתחיל מספג, משפשף ומבשׂם את אדוניו.

אחרי רגעים אחדים ניגש אל דון פירס בפנים רעננים, אדומים וצוהלים, טפח על כתפו, הציץ בו במבט חן ואמר:

– רצונך, הבה ונסע יחד!

– להיכן?

– הרחק, הרחק… להודוּ ו… אוּלי עוד הלאה משם… הלא אתה מכיר את יאגו לויתן רב-החובלים, בעוד חודש או חדשיִם תפליג אניתו לאותן הארצות הרחוקות. זהו אדם בטוּח ויודע לשמור סוד. אפשר לסמוך עליו. אפשר להתקשר עמו. המבין אתה? ארץ חדשה, סדרים חדשים… שם נוּכל להסיר מעלינו את כל הקליפות, שם לא יהיה כל תא, שם נשאף אויר לרוָחה, א, דיאוגו?

וכשדיאוגו הוסיף לשבת, כדרכו, נשען בסנטרו על ידית חרבו, ומבטיו נעוּצים בקרקע, טילטל אותו די פאס בכפו כמעירו משינה:

– דיאוגו! דיאוגו! למה אתה שותק?

בו ברגע התבדרו והתפרדו בירכתי הרחבה ענפים צפופים ומסובכים, ונראתה דמוּת-אדם קטנה, לבושה איצטלה של כומר דומיניקני.

– אה, האב די סילוה! – פרצה קריאה מפי דון די פאס. האב מגואל די סילוה הצטלב, החוה קידות אחדות, ובהניחו את כפו על חזהו הלך הלוך והתקרב, כפוף-ראש ושח-עינים, אל שני האנשים, ועשה באצבעותיו את אות-הצלב בתחילה על ראש די פאס, ואחר-כך על ראש פירס. שניהם נשקו לו בהכנעה את כף ידו.

– רוּח-הקודש תברככם ותשמרכם, אמן, – ברך אותם האב בקול עבה וצרוּד.

עם הופעתו של האב די סילוה חל בדי פאס איזה שינוּי, שלא נעלם מעיני פירס: התעורר, התרגש, עשה תנוּעות מיוּתרות, ובכלל עשה רושם כמבקש להסתיר דבר. ביקש את הכומר לשבת, שאלוֹ לשלום הוד מלכוּתם המלך והמלכה, כשהוּא מצליף, תוך כדי דיבוּר, מבטי-חשש אלכסוניים ומהירים כלפי פירס. פירס קם ממקומו. דומם הסתלק הצדה והתיצב מול המזרקה, הושיט אליה את חפניו המצורפים כדי לקבל לתוכם מים. התבונן זמן-מה אל המים שעלו ושטפו מעל לכפות ידיו וזרמו בין אצבעותיו. לאור השמש השוקעת נהפכה המתכת המבריקה של הטאיו לשמן כתמתם. גם המים שנזלו בין אצבעותיו היו כתומים. ניער את ידיו וניגש אל קצה הרחבה הפתוחה כלפי הנהר.

האב די סילוה רמז בעיניו כלפּי דיאוגו פירס שנעלם מעיניהם ואמר:

– תמיד הוא משתמט ממני. הייתי נשבע ברוּח הקודש שאינו אלא איזה יהוּדי מתחפּש, אם לא איזה שד מסתתר מתחת לשולי מעילו. הוּא מתירא יותר מדי מצלבי אשר על חזי.

– עוד יש לו בכל זאת תקוה להינצל ממדורות הגיהנום, כי מתירא הוא מפני הצלב. ואני האבוד, אויה לי, הלא רואה אתה, אב קדוש, אפילו הצלב אינו מבריחני…

הכומר צחק צחוק מאונס והצליב עליו באצבעותיו:

– רחמי אבינו שבשמים יהיו נא גדולים עליך, בני!

– יאמר נא לי, אב, האם כבר היוּ רחמי השמים עלי גדולים?.. – שאל די פאס ברמז למשהו – מה חדש הביא לי הפעם? הטוב יבשר?

– כן, בני! רחמי אדוננו גדולים עליך. הבאתי לך בשׂורה טובה.

– א, מרים הקדושה! תהא היא וכל הרוחות הקדישין מבורכים!.. ימתין נא קצת! אל יוציא הגה מפיו הקדוש עד ש…

מחא כף. נכנס כוּשי, ועל-פּי מצות אדונו, הביא על גבי טִריָן שתי כוסות וצנצנת מלאה נוזלים כעין הענבר, מרוקחים בשׂמי המזרח הרחוק, ששוּם בריה בפּוֹרטוּגליה, זולת טבחי די פאס, לא ידעה סוד פיטומם. מקורביו של די פאס לא פעם היו מבקשים אמתלה לבוא אל ביתו ולטעום מהנוזלים האלה, שאש לוהטת משתפכת מהם במעים בשעה שאש קרה בוערת בפה ובלוֹע. די פאס מזג לאטו את שתי הכוסות, כשהחזיק את הצנצנת למעלה ונהנה ממראה הקילוּח הצהוֹב השקוּף והריחני. פיו של הכומר נמלא ריר. ידו נשלחה אל הכוס, בטרם נמלאה, ואחזה בה, כחושש שמא תוּקח ממנו. נטל אותה, הקריבה אל אפּוֹושאף לתוכו את ריח הבּשׂמים, התבונן בה, השתעל והפכה לתוך גרונו.

– חה – ה –אח! – נאנח מחמת הלהבה הפּנימית והעמיד בכוח את הכוס על הטרין.

– וכעת אני מצפה אל אמרי פיו הקדוש כמו אל מלקוש, אב! – אמר די פאס, בשפשפו בכפּיו את ברכיו מחמת צפיה נעימה.

– אבל הרי זה עוקץ ובוער, ישמרני אל! קשה הדיבוּר… – השיב האב בקנחו את שפתיו באגרופו.

די פאס צחק.

– הבה ונכבה את האש באש… – ומזג שוב – אבל חוששני שאחר-כך לא יוכל להפוך לשונו, ולא אדע מכל מה שיש לו להגיד לי, לכל השדים… סליחה! לכל המלאכים הטובים…

פּני הכומר, אחרי הכוס השניה, נעשו משולהבים, עיניו התחילוּ נוצצות ובלשון קצת כבדה התחיל מתלחש עם בעל-הבית תוך כדי הצלפת מבטים כלפּי המקום ששם נעלם פירס.

האב די סילוה לקח דברים עם המלכה, אחרי שהתוַדתה לפניו, על אודות אחותה. אחרי כרכורים דיפלומטיים ורמזים סחור-סחור, הוציא מפיה סוף-סוף ההודאה שלא תתנגד להשיאה לדי פאס. עיכוב גדול ראתה המלכה בזה כי יש לאחותה נטיה אל הנזירוּת. אבל האב די סילוה הצליח לפזר את חששותיה. לאדוננוּ אלהינוּ נחוּצים עובדים נאמנים לא רק במנזרים אלא גם בחיי “העולם”; הדת תשמח אם תמצא לה תומכים במשפּחת מושלים כמו שמצאה באבותיה הארכי-קתוליים, פרדיננד ואיזבלה, ומסביבם – בעבדים נאמנים כמו דון דוארטי די פאס… דון די פאס פרץ בצחוק למשמע ההגיון הערום הזה של האב ורצה להעיר מה. האב לא נתן לו לדבּר: ישמור לפחות עתה את פיו מדברי אפיקורסוּת. מה שהוּא כופר כעת, הלא אין זה מוכיח שיהיה כופר גם מחר. מאדוננוּ אלהינוּ לא יבצר להפוך את לבו ולהחזירו למוּטב, ולעשותו לעובדו הנאמן. אבל הדבר הזה, רוצה לומר, נישוּאיו עם הנסיכה ג’וּליה, לא יקום ולא יהיה בלתי אם… – האב הפסיק את עצמו ושלח את ידו שוּב אל הצנצנת. די פאס הזדרז ובפחד והתרגשות הניח כפּוֹ על כף יד הכומר.

– רחמים, רחמים! יגיד לי תחילה, אב קדוש!.. אבל יגיד נא! אחר-כך יספיק לשתות… מה דורשים ממני? איזה תנאי? איזה תנאי?

הכהן הדף במנוחה את ידו של די פאס, מזג לעצמו כוס, הפשיל את ראשו כשהוא תומך בידו מאחריו בגבחתו ובשנית הריק אל גרונו את הנוזלים היקרים. “אההה! – נאנח – הרי זה אש הגיהנום, לעזאזל… יסלח לי האל!”

– ומה? ומה? ידבּר נא! – קרא די פאס נרגז.

והזקן סיפּר במנוחה כי די פאס לא יוּכל לקחת את הנסיכה ג’וּליה לאשה אלא אם כן יתעלה, קודם שיתחילו לדבּר על הענין, למעלת מַרקיז או נסיך… המלכה היתה מלאת חסד וחנינה, ישמרוּה בעד זה כל המלאכים הטובים! היא גם הבטיחה לקחת בענין זה דברים עם הוד מלכותו… עוד העבודה רבה. נחוץ להמציא לכך איזו אמתלה מיוּחדה. האב די סילוה הציע לבקש מאת המלך לתת תואר מרקיז לדון דוארטי די פאס בגלל הצלחתו בשליחוּתו האחרונה לרומי. המלכה הציעה להמציא איזו הזדמנוּת חדשה לאיזוֹ שליחוּת דיפּלומַטית, יותר חשוּבה מהקודמת. דבר זה עוד טעוּן עיוּן…

דון די פאס התרגש. בעין מלאה דמעה תפש את כף יד הכומר ונשק לה.

– בחיי כל הקדושים המצומקים… אח, יקחני שד! לא זה רציתי כלל לאמר… בחיי ראשי! אב יקר! אני רואה עין-בעין שרוּח-הקודש דיברה מתוך גרונו בשׂיחתו עם הוד מלכוּתה. ישטוף נא עוד פעם את גרונו היקר… את פיו המפיק מרגליות, בטיפות קרות אלו… עוד קצת, עוד קצת… הלא זאת דיברתי תמיד, כי מלכתנוּ היא הנבונה מכל נשי פּוֹרטוּגליה…חבל שהיא שמנה קצת יותר מדי ומזיעה, אבל אין זה נוגע לנוּ. לא אני ולא היא סובלים מזה, אלא מישהוּ זוּלתנוּ…בהחלט, בהחלט אתם חייבים להמציא לי איזו משלחת חדשה לרומי. החשמן ג’וּליוֹ הוא אדם יקר, ויש לו גן גדול מלא כּשפים, סכנה לתעות שם בלילה… עוד טיפה אחת, אב יקר?.. כן, אותו גן שדים רוקדים בו, וביחוד יש שם שדה אחת קטנה… מה שקיבל מקוּפּתי, אב,אין אני מכניס בחשבון. אין אני רוצה לדעת כמה כבר קיבל ממני! אני מתחיל למנות מחדש, חשבון חדש! נוסף לזה: כל הריוח שתכניס לי הסחורה שתבוא בספינות יאגו לויתן!… מרקיז דוארטי די פאס, גיסו של הוד מלכוּתו מלך פּוֹרטוּגליה הנאדר והאהוּב… חחח… אב יקר! מה יש בו יותר, חכמה או קדושה? על כל פּנים אני נהנה מחכמתו יותר מאשר אלהים נהנה מקדוּשתו, לא כך, אב? ירשה נא לי לנשק לו לא בכף ידו אלא בלחיו כנשק אב לבן אובד… אח! שוב בילבלתי… אסור לי בהחלט לשתות… ישתה נא, ישתה נא, אב! כך…

דיאוגו פירס ישב לבדו בקצה הרחבה, על הקרקע, חבק בידיו את ברכיו התומכות בסנטרו, ועיניו תעו באופק הסגלגל-תכול. לפניו ריטטה וניצנצה רצועת-החן של הטאיו; מימינו בזוית אחת מנטיותיה, על גבי צלע הר, עלתה לישאבונה מן המים בכל יפיה הלבן והצח. השמש שקעה. בתי לישאבונה, ארמונותיה, מגדליה, מנזריה ובתי-כנסיותיה חדלו מהבהיק בלובן הבהט שלהם. כוּלם היוּ ורוּדים. נראוּ כשקוּפים מאד ומוארים באיזה אור פנימי… הפעמונים צילצלוּ. צלצלי שקיעה מתוּקים ונפשיים, כמדוּמה ורוּדים אף הם, התפוררוּ, נמוֹגוּ, וקטעיהם רעדוּ ופיזזוּ כקשקשי הפז על פני הטאיו. נשרוּ לתוך נשמתו של פירס ורעדוּ גם שם… עתה הוא יודע כי באהבתו לנסיכה ג’וּליה ימצא לא כבלים אלא חופש! צריך הוא לכרוע לפני פלג זהב זה שנפתח בלבו. רק מתוך ראי-הבדולח שלו נשקפת נשמתו… מה נאמנו דברי האוּרים-והתוּמים של סנטה הזקן!.. רק מתוך האהבה הזאת תצא נשמתו, כמו מתוך כוּר צורף, מזוקקה שבעתים. הה, ג’וּליה!.. הה, נסיכת-יד!..

עצם את עיניו כדי לחזות פניה. אבל הפעם לא נגלתה לפניו דמוּת חיורה ועגוּמה-רצינית זו… בעינים עצומות חיפּשׂ ופלש בכל פינות לבו,קרא לה, התפּלל אליה. לשוא. בנפשו היתה דממה וחושך. דרך עיניו העצומות ניגרוּ דמעות על לחייו, והוּא חיכה. אוּלי, אוּלי…

… עיף מתוחלת ממושכה פּקח את עיניו ונדהם: הנסיכה ג’וּליה ישבה על ידו. כל הזמן שיוע לבו אליה, ולא ידע כי היא פה. ביקש אותה בקרבו, ולא ידע כי היא על-ידו, מחוּצה לו. אבל היא היתה לבושה בשמלת נזירה דומיניקנית. פניה החיורים והעצוּבים היוּ מתחת לצעיפה עוד יותר חיורים ויותר עצוּבים. דומם הרימה מול פניו את צלב-הכסף הגדול שהיה תלוּי על חזה, ועשתה בו עליו את סימן השתי-והערב. מפיו פרצה אנקת כאב ויאוּש: “ל-א-א!” שלח בחמת-רוּחו את ידו לדחות את הצלב… נעלמה הנסיכה…

לישאבונה לא היתה כבר ורוּדה, אלא חיורה כחיורון-המתים. רק מי הטאיו נזלוּ עדיין לרגלי הבירה מתולעים, כעין דם התמצית שלה… בחלל האויר עוד המו פעמונים. כה איוּמים, כה אדירים היוּ עתה, כאילוּ מובילים את מי לקברות…

זיעה קרה כיסתה את דיאוגו פירס. פּניו חָורוּ ולבו דפק בחזקה. היה כמתעורר משנת סיוּטים. דימה כי שמע דברי האב די-סילוה ודברי די פאס מרחוק. ואוּלי מקרוב. גם אינו יודע אם שמעם בהקיץ, ואוּלי בחלום…

די פאס:

– עיניה אל המנזר נשוּאוֹת…

האב די-סילוה:

– אם תתיצב, בני, מצד המנזר, יהיו מבטיה נופלים עליך… שלום, אדוני המַרקיז די פאס!

אחרוני הצבעים החיים כבוּ בשמים ובמים. החרמש עלה. כידוני הצריחים ושפודי המגדלים כאילו נגדעו ואינם. שׂרטוטי הבתים טושטשוּ. לישאבונה כולה היתה לגוש אחד חיור-ירקרק של גוּף מת…

על פני גופו של פירס עברה צמרמורת קלה. קם וברגלים כבדות התנהל לאטו אל המקום שעזב שם את שני האנשים. ברחבה היה כבר חושך. בין צמרות האילנות התנדנדוּ שברירי החרמש. על גבי העשב נעוּ צללי האילנות. די פאס עמד לבדוֹ לפני המזרקה והקשיב אל לחש התנוּמה של המים הזורמים. הרגיש פתאום בדיאוגו העומד עליו, מבלי ששמע את פסיעותיו, והתחלחל:

– עדיין הנך פּה? מדוע כה חיורים פּניך? הישנת שם על חוף הטאיוֹ?

דיאוגו נגע בקצות אצבעותיו בשרווּל ידידו. די פאס נרתע כלשהו כנפחד.

– דוארטי! על מי אמרת כי עיניה אל המנזר?

דוארטי הביט במבוכה.

– מי? מי אמר?

– אתה. אמרת “עיניה נשוּאות אל המנזר”. מי היא זאת?

– שוחחנוּ על התמונה החדשה שהבאתי עמדי מאיטליה…

התיצב פירס נוכח פני ידידו המוארים באור הלבנה כדי להיפגש במבטו, וחרישית-חרישית:

– דוארטי! העדיין… אתה חושב על הנסיעה?

– על איזו נסיעה?

– למרחקים.

– אוּלי אסע לרומי, – ענה אף הוא חרישית וכמשתמט.

דיאוגו נשם בכבדות ודיבר בלחש:

– וכי ברומי אתה רוצה לפרוץ מן “התא שבו אתה כלוּא”? פני די פאס נעווּ מבת-צחוק של אונס. ובלחש אמר גם הוּא:

– דומני, לא. אלא בכדי להוסיף מסגר על מסגרותיו…

דוארטי ראה לאור החרמש את עיני ידידו והנה צער גדול דלק בהן.

שניהם עמדוּ זה מול זה ושתקוּ. החרמש התרומם קצת מעל לצמרות האילנות. על פני העשב התמתחו שני צללים דוממים: אחד ארוך ואחד קצר.

די פאס אמר בקול, שלוֹ לעצמו צילצל כמוּזר:

– לפני בוא האב די-סילוה דיברת על שתי דרכים, האחת קצרה וקלה והשניה ארוכה וקשה. עלי, כנראה, נגזר ללכת בדרך הראשונה.

– שלום, דוארטי!

– שלום, דיאוגו! להתראות! – צעק אחריו ידידו.

דיאוגו עמד, הפנה אליו ראשו ואמר:

– ועלי, כנראה, נגזרה הדרך השניה.

וצלו השחור נבלע בחשכת העצים.

פרק שני: ..!AVE MARIA    🔗

בערב התאספו אצל המלכה נשי אצילי פּוֹרטוּגליה, וגם אחדים מרבי המלוּכה.

האולם, שבו היתה המלכה רגילה לקבל אורחיה, היה ארוך, ריק מכל רהיטים ודומה לבית-תפלה בקמרונו הגבוה, בשמשות המגוונות של חלונותיו הגוֹתיים, בשני טוּרי העמוּדים שהתמתחוּ לכל ארכו, בתמוּנות² הקדושים והקדושות על גבּי הקירות, תמונות שקדרוּ מרוב שנים, בהדים הפועמים בו לכל פסיעה. צללים כהים היו צנופים קפואים בכל פינות האוּלם ושכנוּ דוממים תחת הקמרון. לא פּוֹרטוּגלי אחד הצטלב כאן מתוך חרדה, משוּם שנראתה לעינו, בחשכת-סתר זו שבצללי חלל האויר, איזו תנוּעת-חיים רזית; לא פּוֹרטוּגלית אחת ידעה לספר בחשאי באזני חברתה כי שמעה כאן רחש-לחש תעלוּמה של נשמות ורוּחות…

באותו חלק מן האולם, ששם התכּנסו אורחי המלכה קבוּצות קבוּצות, דלקו נברשות אחדות שהאירו שטח מצומצם בתוך האוּלם הגדול הזה המלא חשכה. באויר, מסביב לקבוּצות האורחים, ריחפוּ ריחות הבושם של הגבירות וריח השעוה הנמסה של הנרות. להבות הנרות הציתו שלל אורות וצבעים בזגוגיות הבדולח של נברשות הכסף והזהב שירדו מתוך מחשכי הספון, כפרחי-זוהר ענקיים, או שצמחו ועלו מעל כניהן כאלונות-אגדה נוצצים; השתקפו בשיש העמודים, במחרוזות הפנינים, בענקי-הצואר, בשרשראות, בצמידים ובעגילים, באלפי אורות הצבעונים של אבני-החן אשר אלה דלוּן מנבכי הודוּ, ממסתרי סין וממעמקי אפריקה; בערוּ על שפע הצבעים של השיראים, הקטיפה והרקמה, המשמיעים איושה חרישית ושמץ תאוה נסתרה, סוד חמדה גנוּזה… גם לירק הזית של הפּנים ושל חלקי הגוף החשוּפים היה, לאור נרות הערב, גוון מיוחד, יותר רזיי ורומז לתעלומות חשק, בשעה שהסלסלות הבהיקו בלובן-הקצף שלהן. היה דבר-מה מפחיד ומושך במבטי בנות פורטוגליה הגאות, מבטים חמים מבעד לדוק של צל… מסביב לפינה המוארה הזאת התנועעה ורעדה חברה אחרת, חשכה ואילמת: צללים ארוכים, ממותחים ומוזרים כל כך עשו תנוּעות משוּנות, התלכדוּ והתפרדו, הצטמצמוּ והשתרבבוּ חליפות ופירפּרוּ ונעוּ על גבי מרבדי הרצפה ועל גבי הקירות. והקדושים עתיקי-היומין, בתוך מסגרות-הזהב הכבדות, חיו והתנועעו אף הם דומם, קרצוּ עין ועשׂוּ עוָיות… אלה לחוּד ניהלוּ ביניהם-לבין-עצמם את שיחתם האילמת. והאנשים לחוד שוחחו, סיפרו, צחקוּ. קולות הדברים, איושת-השׂמלות, צלילי זגוּגיות-הבדולח של הנברשות, כאילוּ התמזגוּ יחד עם לחש הצללים, ובאוירוֹ של האוּלם ריחפה המית-סתרים עמוּמה…

בדממה ובחשאי, נלחצת אל הקיר, צעדה לאטה דמותו הכהה של דון דיאוגו פירס. נזהר מהיכנס אל תחום האור. הלך הלוך והתקרב אל אותה הפינה ששם התכנסה מסביב למלכה כנוּפיה קטנה מן המקורבים ביותר. עוד מרחוק ראה את פני הגבירות הצוהלים, שמע את צחוקן, ועל כולם –צחוק המלכה השמן והמתפורר, והליכתו נעשתה יותר מתונה. במרחק של פסיעות אחדות מן הכנופיה העליזה, עמד בתוך הצל והתבונן רגע אל המלכה. עשה זאת כמעט שלא-מדעת.

המלכה היתה שמנה, קצרת-קומה, רבת-תנוּעה, אוהבת צחוק ופטפוט בקול רם, ביחוד כשאין בעלה בלתי-האהוב בקרבתה. נשים כאלה לא משכו את לבו של פירס. אף-על-פי-כן היה תמיד מזין את עיניו הימנה, בסתר ובהצנע, כי שערות-זהבה וקשתות-החן של גבותיה היו דומות לאלו של אחותה. קרבת גופה של המלכה והבושם הנשי הדק הנודף מבין קפלי שמלתה היו כמאצילים עליו תמיד מעין זיו מאותה הישות הרוממה המזהירה, מנסיכת-נפשו…

סמוך אצל המלכה ישב דון די פאס, שהיה מקושט ומהודר קצת יותר מדי. על ראשו הקרח הסתלסלוּ הפעם שערות שחורות… הכל הרגישו שהמלכה מקרבתו הפעם יותר מכפי הרגיל. ויותר מכפי הרגיל שורה עליו רוח של חדוה וליצנוּת שלקחו את לב הגבירות. דון די פאס היה כמעט היחידי בכל החצרונים שקרא הרבה וראה הרבה בנסיעותיו לאיטליה ולצרפת. הפעם אסף את כל נסיונותיו ואת כל ברקי ההוּמור שלו כדי להקסים את החברה שמסביבו. זכרונו היה כמעין המתגבר של סיפוּרי-מעשה מצחיקים מחיי נזירים, חשמנים ונשי-אצילים, שבידח בהם דעת שומעותיו.

מרחוק ראה דון פירס בפני ידידו הנובלים אותות התרגשוּת יתרה.

“שערות זרות על הראש וכוָנות זרות בלב”, חשב, “איזה חישוּק-ברזל חדש מהדק הוא מסביב לנשמתו?”

הנה הוּא מדבר וצוחק ומשתדל להצחיק את שומעותיו, שהוּא רגיל להלעיג עליהן שלא בפניהן. אבל מה הם צפוּני-הרהוּריו ומסתרי-תכניותיו ברגע זה? האם אין הנסיכה ג’וּליה שולטת בהן? הנה הוּא מחקה את מישהו בגופו השמן ובתנוּעותיו השמנות, והנשים פורצות בצחוק, אבל מי יודע מי ומה מסתתר מאחורי פרגוד נשמתו? האם לא היא, היא?..

מסתרי נפש ידידו ענינו ברגע זה את דון דיאוגו. הה, אילוּ היה יכול לחדור לתוכה ולפלוש בה! נפשות הבריות בכלל, ואף נפשו הוּא, נראו לו כסבך עבי-יער שצודד מחשבותיו בסודו. כל ימיו היה דון פירס מצטער על שאין בידו פנס לפלס לאורו נתיב בליל הנפש ולהגיע עד תכלית מחוז-הפלאים ששמו אני … שאיפה זו לצלול בנשמת-האדם ולמצוא את סוד האני שלו היתה דומה אצלו לאותה השאיפה החזקה לצאת למרחקים, להוציא תעלוּמות לאור, לגלות אפקים חדשים, שיקדה בבני-דורו, בקולומבּוסים ובדי-גאמים…

נשאה המלכה עיניה ונתקל בו מבטה.

פירס מיהר לגשת, השתחוה למלכה ולמסובים בהשתחויות בלתי נמוּכות יותר מהמידה הראוּיה, אבל מפיקות חשיבוּת. על פני גבירות אחדות נקפא פתאום הצחוק הפרוּץ למראה הצעיר הזה, לבוּש-השחורים וזעוּם-הפּנים. דון דוארטי די פאס אף הוא כאילו התבּלבּל ושכח להמשיך את סיפוּר-המעשה מבּוקאצ’יוֹ או מפוג’ו בראצ’וליני שהתחיל מספר לפני-כן.

המלכה קראה לו לגשת: הכל מספרים כאן בדיחות, איש תורו; אם ישב כאן יגיע גם תורו הוא, אחרי דון די פאס. אבל יכין נא איזה סיפוּר מבדח ביותר.

דון פירס השתחוה ואמר:

– מאושר הייתי אילו יכולתי לשמח את הוד מלכוּתה. אבל… כל פּקוּדותיה תשמור רוחי…

– זולת?

– זולת פּקודתה להיות שמח.

– מפני מה הוא עצוב תמיד, דון פירס? אני מתחילה חושדת בו כי חוטא גדול הוא.

– הצדק עם הוד מלכותה. אני מלא חטאים, זולת…

– שוב זולת?

– זולת החטא לחשוב את עצמי לחף מכל חטא.

– אם כן, ילך ויתוַדה לפני כומר-הוידויים שלו. ואנו לפי שעה נמשיך את סיפורינו.

צעיר חיור ושתקן זה, בקול הקטיפה שלו הנובע מן החזה והמלטף בנגינתו, היה מגרה בגו המלכה כוסף כמוס ויחד עם זה היה לה מעין צורך לנזוף בו ולצערו…

דון פירס נסוג פסיעות אחדות לאחור. המלכה, כדרכה במקרים כאלה, התחרטה מיד על דבריה הקשים אליו. המסובים העמידו פנים שאינם מרגישים כבר בדון פירס.

דון די פאס חזר אל סיפורו שנפסק באמצע. אבל הכל הרגישו שרוּחו המבדחת נסתלקה ממנו. לא היה שטף דיבורו חפשי ומזהיר. הרגיש על עצמו את מבט פירס מרחוק, וכאילו דוּ-קרב סמוּי-מן-העין התלקח בין שני הידידים ברגע זה. אבל מצב זה של היסוּס נמשך אך רגעים מספּר. מיד אחר-כך שוב התעורר דון די פאס ושוב הרגיש כי הוא המנצח.

אחרי סיפור אחד בא שני, שלישי… כולם סיפורי עגבים, אהבה ובגידה, שנשי פּוֹרטוּגליה, אפילו זעוּמות-הדת ביותר, היו אוהבות לשמעם, ובזה דמוּ לבנות איטליה החפשיות; אהבו את ה“נוֹבילוֹת”, ה“פאסיטיות” ואת ה“פ’אבליו”, כשם שאהבו את הפּלפּל ואת הזנגביל מאסיה, המגרים והמלהיבים.

סבר דון פירס כי שכחוהו וכי שוב אין מרגישים בו. מיהר והסתלק בתוך הצל. אבל המלכה ליותה אותו במבטיה.

– מה לידידו? – שאלה פתאום את דון די פאס – דומה שהוא חש בשיניו.

דון די פאס צחק לאות הסכמה ורצון והשיב:

– האב די סילוה חושד בו כי הוא נושא את השטן צרור בכנפי הכתפיה השחורה שלו.

– אומרים עליו כי הוא מן החדשים … מן הכופרים באב הקדוש שברומי וּברוּח-הקודש – העירה אשה אחת.

– הלא אביו היה יהודי, – העירה השניה, – שמעתי כי בביתו נמצאים ספרים יהודיים ש… שאפשר לעשות בהם כל מיני כישוּף – והצטלבה.

– ואני זה כבר אמרתי לבעלי, – העירה השלישית, – שמן הראוּי להתחקות אחריו. הוא מסתיר איזה דבר. הוּא שותק. איזה סוד כמוס עמו…

בפני די פאס הזדעזע איזה עורק לשמע השיחה הזאת.

ממרחקים בא פּחד סתוּם אל לבו, ולא ידע מאין בא ומה פשרו… רצה להפסיק את השיחה ויהי מה. אבל לא ידע איך. העיף עין בפני המלכה וראה שאף לה אין השיחה לרצון. פתאום שלחה יד להשתיק את המשוחחות.

– איזו שטוּת! – קראה – פשוּט, עוּל-ימים הנהוּ, מצוּין בכשרונותיו ובהשכלתו וחביב על הוד מלכותו. על כן הוא מתגאה בלבו. מצוה לקצץ קצת את כנפיו ותוּ לא.

אז פרץ דון די פאס בצחוק וקרא:

– אני אוֹמַר לכן מפני מה הוא מתנהג ככה. הוא התנהג

עם אלהים מנהג תגרן רע. ועל כן ידו על התחתונה. רצו האלים… סליחה, רצה אדוננוּ אלהים להעניק לו טובה והוּא סרב לקבל. חזר בו אלהים ונטל ממנו ונתן לאחרים. עכשיו הוא מתחרט על שטוּתו, אבל – לאחר זמן. כן הוּא תדיר: כשאלהים רוצה – הוּא אינו רוצה, וכשהוּא רוצה – אין אלהים רוצה…

לא הבינו הנשים למה רומזים הדברים, כי במתכוון סתם את דבריו כדי לתפוש את השומעות בלבן, אבל כל אחת העמידה פנים כאילוּ היא מבינה וכל אחת מיהרה להצטלב מפּני שראתה בהתנהגות דון פירס מעשה-שטן…

מאחורי אחד העמודים, נסתרים מעיני הנאספים, עמדוּ שני חצרונים, והתלחשוּ.

– האם הציר היה ממדריד? – שאל האחד.

– כן, ממדריד – השיב השני.

– אין זה מבשׂר טובה! אין זה מבשׂר טובה! – נאנח הראשון.

– צבאות הספרדים נכנסו לגבוּלות צרפת בה-בשעה שצבאות אנגליה התקרבוּ עד פּריז.

– כ-ך? ומה?

– ונסוגו אחור.

– ונסוגו אחור? הגם הוכּוּ?

– מכה רבה!

– אין זה מבשׂר טובה!.. והאנגלים?

– נהדפוּ!

– הה, ישוּ! מרים! והגרמנים לא הלכוּ?

– איך לא הלכו? הלכוּ! עברוּ את הנהר… הנהר… שכחתי שמו ברגע זה… ואף הם…

– אף הם?..

– … הפכו עורף.

– ישו! מרים! אין זה סימן טוב לנוּ. ולמה בא הציר?

– לא הציר אלא הצירים.

– האם עוד אחד בא?

– אחד ממדריד לבקש ברית שלום ועזרה מאת מלכנוּ ירוּם הודו, והשני… אה, השני…

– והשני?

– השני, יהוּדי! מארץ היהוּדים… בא לבקש תותחים וכלי-מלחמה להילחם בהם בתוּרכּים…

– איך זה? יהוּדי? והמלך הואיל לתת לו לראות פּניו?

– בא במכתב מליצה מאת אבינו הקדוש ברומי.

– מרים הקדושה! ישו גואלנוּ! לאן הגענו?.. יהוּדי, במכתב-מליצה מרומי… למה נתן להם כלי-מלחמה, הלא טוב טוב לנו לכבוש את המדינה הזאת של ארוּרי-יה, רוצחי-משיחנוּ!

– טססס!

– דומני שעבר כאן מישהו…

– כן. חבר בית המשפט העליון…

– אה! זהו דון פירס. הוא תמיד נחבא בצל. מפּני מה הוא מתירא? אין זאת כי אין מצפּונו נקי…

– בימים האלה רבו מאד הנוצרים החדשים… האויבים לדת הקתולית-האפוסטולית…

– כן. שמעתי מרננים אחריו…

מסביב לאשה זקנה ישבה כנופית נשים צפוּפות ודחוקות, וכולן נראו כשותקות. הזקנה דיברה בקול נמוך מאד, ומסביבה הקשיבו לה רב קשב בנשימה עצורה.

– … והמכשפה מסירה-די-צינטרה היתה כבר כבת תשעים ושמונה, אבל ברוב כישופיה היתה נהפכת בעיני הבריות לצעירה יפהפיה. קסמי עלומיה עלו לה בחיי כמה וכמה צעירים, משוּם שעלוּמי-כישוּף אלה לא יכלו להימשך יותר מלילה ויום. ולמחרת היתה שוּב לזקנה בלה. עם כל גבר, שהיתה מושכתו לתוך מערתה אשר בנקרת סירה-די-צינטרה, היתה שוכבת רק לילה אחד. בבוקר, טרם יקיץ משנתו, היתה רוצחתו. את צפרניו היתה מבשלת יחד עם עוּבר חתוּל שהוּצא מרחם אמו טרם מלאוּ ירחי לידתה; את לבו היתה צולה על גחלים, ואת הדם היתה סוחטת לתוך תבשיל הצפרנים והעוּבר. בחלק מן הרוטב היתה מורחת את גוּפה, וחלק ממנו היתה שותה היא ומשקה את אהוּבה של הלילה הבא. כי הרוטב הזה הוּא סוד עלוּמיה ויפיה, וגם היה מלהיב בלב הגבר, שהיה שותה הימנו, את אש התאוה אל המכשפה עד לשגעון. ופעם אחת היה נזיר פראנציסקאני…

וקול הזקנה הצרוד והרצוץ זרם לאטו כפלג חבוי, השומעות התקרבו אליה, הצטופפו יותר ונמנעו מהביט לאחוריהן, מפּני ששם, מעבר לעמודים, רבצוּ צללים שחורים ומאוימים… ניגש עבד למחוט את הנרות, אך הנה הגיעו אל אזניו דברי הזקנה ונקפא בקשבו. נשמעו פסיעות. הכל הזדעזעו. אחת גם קפצה באנקת-פחד.

– מי כאן? מי עבר כאן?

הפנו את הראשים. חיפּשוּ בעינים. הצטלבו.

– זהו דון פירס, – אמרה אחת – מבית-המשפט.

– אה! הלז…

– הוא תמיד ככה… אני מתיראה מפניו. לבי אומר לי כי אינו קתולי נאמן…

– תמיד הוא שותק.

– ושקוע בהרהורים רבים.

– אין זאת כי הוא יודע סודות שאסור לגלותם.

– מנין לו סודות?

– בבית-המשפט העליון כשחוקרים את המכשפים והמכשפות, מכריחים אותם לגלות את כל מסתרי להטיהם. ומהם למד…

– אולי גם הוא מכשף?

– אולי הוא מכושף?

– הביטו נא, הנה הוא שם לבדו בחשכה! אמנם, דומה הוא למכושף…

– על-ידי מי? מה הוא עושה שם בחשכה?

– הוא מחכה לתלמידתו…

– אה! … עכשיו אני מבינה!..

– פטסס!

– הנה היא באה.

הכל הזדרזו וקמו ממקומותיהם והשתחווּ השתחויה עמוקה. מקצה האולם, השקוע באפלת צלליו, יצאו שתי נשים, הנסיכה ג’וליה ואמתה. עברו לאורך האולם, בין שני טורי העמודים, ופניהן מוּעדות כלפּי חלק האולם המואר בעשרות נרות. כשני צללי-אור שפרשו מהחשכה, היו שתי הנשים בפסיעותיהן הבלתי-נשמעות ובהליכתן המתוּנה…

דקה, זקופה, במבט נוגה וחולם, בצחוק של ענות-חן אבל בגאוּת-מלכות, צעדה-שטה הנסיכה בין העומדים צפופים. הראש המעוטר שערות-זהב והנישא, כמביט למרחוק, זרח ושלט מעל לשערות-הזפת, מעל לפני-הזית עם העינים הבוערות באהבה וקנאות…

לבדו בצל מאחורי אחד העמודים ואינו-נראה לאיש, עמד דיאוגו פירס. עיניו נצמדו אל תבנית-אור זו שפסעה שם לאטה, זרועו חיבקה את העמוד, כחושש שמא לא ישלוט על עצמו וירוץ אחריה. ישותו הנפשית עזבה את גוּפו. היא שם, מרחפת מסביב לנסיכה. היא צנופה, ישותו זו, בתוך קיפוּלי שמלתה, כולה כמהה, כולה צמאה, שם – כל כולו. פה – רק גופו בלבד, רק קליפה ריקה…

ברגעים אלה רָוה בו צמאון הדורות אל חרות הנשמה ופדותה מכלא-הבשר, מזרועות הרקבון של החומר; נתקיימו בו געגועי מאות השנים של הנשמה להזדווג עם רוח עילאה ונאצלה, לשם יחוד קודשא…

הנה היא הולכת וקרבה אליהם שם. בלב פירס רטט. הלב מפחד: זיק קדושה נושר אל ביצת חולין… אבל לא. הוא לא יכבה, לא יטמא. הוא מרחף מעל לביצה. אורו בהיר יותר, קורן יותר כשביצת-הטומאה היא מסביב לה. פירס חוגג בלבו מעין נצחון, מעין נקם: מה חדל הוא די פאס, מה חדלה המלכה הקטנה והשמנה, ומה חדלים הם כולם שם, כשנסיכת-השמים ביניהם!.. עבדים ושפחות… הנה היא מביטה על סביביה, מקשיבה לדברי אחותה ואורחותיה בבת-צחוק נוגה של מעוּנה. למה, למה היא שם?.. והנה היא תופשת מקום בין אחותה ובין דון די פאס. הנה מפנה זה אליה את פניו השמנים, את פניו המגושמים, עם התלתלים הנכרים על קרקפתו. הוא מדבר אליה מה. על פניה – בת-צחוקה הנדיבה ורבת-החסד. דומה שצחקה…

פירס הרגיש פתאום כי בקרבו איזה אור אסף נגהו. ליקוי מאורות…

שילשל כובעו עד לעינים, עטה כבינתו על שפם, והסתלק בחשאי מן האולם.

אחרי חצות הלילה קמה המלכה מכסאה. אות לאורחים ללכת. כיון שנשארה המלכה לבדה עם אמתה, מיד שונו פניה: הגיל וההתעוררוּת כבו בהם פתאום. ואז הזכירו, במשהו בלתי-נתפּס לעין, את פּני אחותה הסגוּפים-חיורים והרציניים. שתקה שקוּעה במחשבות. אמתה עמדה זמן רב על ידה ובדממה התבוננה אל גברתה, מבלי להפריע. לבסוף מצאה עוז בנפשה והעירה:

– הוד מלכותה עיפה מאד.

כנעורה מחלום, העבירה המלכה את כפה על מצחה, ובמקום תשובה על דבריה, שאלה:

– הראית, קתרינה, את פּני דון פירס?

– כן, הוד מלכוּת! הערב היה עוד יותר עצוב וזעום מאשר תמיד.

נזכרה קתרינה, כי הערב התיחסה המלכה אל חביבה קשות, כמעט בכעס כבוש, ולכן מצאה לנחוץ להוסיף:

– עתים אני פוחדת ממנו… למשל, הערב… דבר-סתר יצוק בו. הלא הוד מלכותה יודעת שמרננים אחריו שהוא מכשף…

– הערב היה יותר עצוב מאשר תמיד? האומנם הרגשת בדבר?

– בודאי, הוד מלכוּתה! ועוד אומרים עליו…

– מה? מה אומרים עליו?

– מי יוכל לדעת את האמת? אומרים שהוא… כמו כל “הנוצרים החדשים”…

המלכה הפסיקתה בקול נמרץ:

– היודעת אַת, קתרינה, כי הנך טיפשה גדולה?

– בודאי, הוד מלכותה! כל אלו הן שטויות, מה שסחתי לה. בטוחה אני שגם מעשי כישוף אין כאן. מי יוכל לדעת את סיבת עצבותו… אולי אך נדמה לי ככה! לא היטבתי לראות, מפני שהיה רחוק ממני ועמד בצל…

– שוב אמרת שטות, קתרינה! – קראה המלכה – הוא עצוב, עצוב, עצוב… והערב יותר מאשר תמיד! והסיבה… אני יודעת אותה, קתרינה!.. הסיבה היא אמנם כישוּף. אַת שומעת? איזה כישוף יש כאן!.. תשמרני האם הקדושה! – והצטלבה.

סבורה היתה האמה כי הפעם תפשה את הלך-רוחה של המלכה, ואמרה מתוך היסוס ומורך-לב:

– הוד מלכות! אל נא תכעס עלי. כדרכה תמיד, צדקה אף הפּעם, ואני, גם כן כדרכי, מחשבתי היא יותר מוצלחה מדברי. הנה אמרתי מכשף, והייתי צריכה לאמר: מכושף…

המלכה הצליפה מבט בוחן כלפי אמתה:

– מכושף על-ידי מי?

– מכושף על-ידי נפש אצילה וקדושה, המסורה אל הצלב הקדוש…

פתאום הפשילה המלכה את ראשה לאחור ופרצה בצחוק מצלצל וחפשי, שמעולם לא נשמע כמוהו בתוך הכתלים הזעומים האלה. תחת הסיפון הגבוה עטוף-הצל פּעמו הדי הצחוק. האמה נפחדה מן ההדים הבלתי שכיחים האלה והצטלבה.

– היודעת אַת, קתרינה, שאינך טיפּשה כלל וכלל, אלא שדון פירס הוא הטיפש. פעמים אף אני חוששת שמא עושה צעיר זה מעשי-להטים; אבל בטוחה אני שגם בו עושה מישהו מעשי-להטים. ומה מחשבתך על דון דוארטי די פאס?

– הוד מלכות! אם מחויבה אני לחשוב דבר-מה על דון די פאס, הריני מעיזה לאמר שאף-על-פי שיודע הוא להצחיק בסיפוריו ונדיב-לב הנהו, דון פּירס מצא הרבה יותר חן בעיני.

– מה?

– דומני, שהוא אציל יותר… דומני שהוא יפה יותר… דומני שאין שני לקולו המתוק והחודר ללב…

– ח-ח-ח! מה עוד דומה את?

– הוד מלכותה תלעג אמנם לשטותי. אבל אסור לי לכסות ממנה דבר מהרהורי. דומני שהוא גא מדון די פאס, אולי יותר מדי גא. ובכל-זאת הוא מוצא בעיני יותר חן… כשאני שומעת אותו מדבר, דומני שאני עומדת על ראש צוקי סירה די-צינטה³ ומשקיפה למטה, התהומה… ובלב אימה…

– האומנם? חחח…

צחוק המלכה היה רע. האמה, שלא ירדה לסוף דעת גברתה, התחילה חוששת שמא שוב החטיאה את המטרה, ובאה במבוכה.

פתאום שינתה המלכה את קולה ובכובד-ראש אמרה:

– עליך, קתרינה, לדעת שאני מכבדת את דון די פאס. זהו אדם שחכמתו וגבורתו מתחרות זו בזו ואי את יודעת מה עולה בו על מה. בשליחוּיותיו הדיפּלומטיות, שהואיל הוד מלכוּתו לכבדו בהן, הצליח לא פחות מאשר בשדה-קרב… שמעתי שהוד מלכותו מרוצה מאד מנסיעתו האחרונה לרומי, וגם יש בדעתו לרוממו למדרגת מרקיז…

– הה, מלכנו בבינתו הרבה לא נכשל אף פעם בבחירת אנשיו עושי רצונו.

– אם כן, רואה את שלא צדקת ושלא צדקו גם אחרים אם ישפטו לעינים… האב די סילוה אומר שדוקא הוא, דון די פאס, יכול להיות משען ומבטח לדתנו הקדושה, משום שהוא קתולי נלהב, אף-על-פי… אף-על-פי שלפעמים… את יודעת… הוא מעמיד פנים שאינם הולמים כלל לאדיקותו הדתית… בימינו, כשהדת הולכת ומתרופפת נחוצים לנו אנשים כדון די פאס. זוהי גם דעתו של האב די סילוה… ומה דעתך את, קתרינה, אם,למשל… – ולא גמרה.

– הוד מלכות?

– אם, למשל… אם דונה ג’וליה היתה נישאת לדון די פאס… למַרקיז די פאס… א? מה דעתך על זה?

קתרינה התבלבלה. הרעיון הזה הפתיע אותה כל-כך. וכבר התחרטה בלבה על שדיברה בשבחו של פירס יותר מאשר בשבחו של די פאס. “תרנגולת כמוני”, נזפה בעצמה, במחשבתה. המלכה ניחשה מבוכת אמתה, והוסיפה:

– האב די סילוה הדואג לדתנו מוצא כי השידוך הזה לא רק שהוא לפי כבוד ביתנו, אלא גם מועיל מאד…

– ודאי,ודאי!.. – מיהרה האמה להסכים – אבל, אם איני טועה, סיפרה לי הוד מלכוּתה, שכבוד מעלתה, הנסיכה ג’וליה, התכוננה ללכת אל המנזר…

המלכה שוב שקעה לרגע במחשבות. מבטה ננעץ בקרקע ופניה, שלרגע התעוררוּ, שוב נעשו כבדי-דאגה. פזורת-רוח אמרה אל נפשה, מבלי להרים עיניה:

– המנזר… לא כל אדם יכול להסתכל… איך אמרת? מראש צוקי די-צינטרה למטה… המנזר!.. הנישואים יגנוּ על אחותי יותר… דון פיר… המרקיז דוארטי די פאס יעמוד בראש צבאות מלכנו ויצא עם גברתו מלישׂאבונה למקום שם יחנו צבאותיו… הרחק מן התהום… ההה…

קמה ממקומה. ניגשה אל נברשת ששרידי נרותיה הלכו הלוך ודעוך. דומם הביטה זמן רב אל הלהבות. פתאום הרימה את ידה ושלחה אצבע לתוך האש…

– מלכתי!.. – פרצה קריאה מפי קתרינה.

המלכה החזיקה רגע במנוחה את אצבעה בתוך האש, ואחר-כך משכה אותה באנקת-דום.

– לא, קתרינה! – אמרה בפנותה אל אמתה – יש כאב הרבה יותר גדול מזה…

פסעה פסיעות אחדות אילך ואילך, כשהיא כורכת על אצבעה הכוויה מטפּחת-משי.

– ומה הוא מוצא באחותי? – שאלה פתאום בהוסיפה להתהלך באולם – במה הקסימתו יראת-אלהים זו?

קתרינה שוב לא התלבטה בתהיתה על הלך-נפש גברתה. הערמה וההסתכלוּת החדה, שהיו בה מפותחות כמו אצל כל החצרונים, עמדוּ לה לתפוש סוף-סוף בקצה חוט מחשבותיה של המלכה. הפּעם חמלה עליה בתום-לבב…

– בכל פורטוגליה וספרד אין שערות כשערות הוד מלכותה, ואין פנים כפניה המזהירים כזוהר הרקיע… יש שאני מסתכלת בפני הוד מלכותה וחושבת: הנה שערות כאלה היו גם לדיאנה הרועה… מי שיראה אותן פעם לא ישכחן, כשם שסירנו לא יכול לשכוח את תלתלי דיאנה שלו בשעה שעמד על שפת הנחל אזלא ובכה ושר… צדק מאד דון גיל וינצנטה שאמר בשירו שהקדיש להוד מלכותה: “ראיתי את זהב שערותיך ובזיתי לאוצרות זהב קריסוס; ראיתי תכלת עיניך, למה לי עוד תכלת שמים?” אבל תסלח נא לי הוד מלכותה! אינה מיטיבה להתבונן ולראות; אילו ראתה את מבטי דון פירס ששלח לרגעים אליה… חשבתי שלבו ישבר מגעגועים, אבל הריהו אדם גא, ולבו – גן נעוּל…

– כן. לבו גן נעוּל. וגן זה נפתח מיד כשדונה ג’וּליה מופיעה…

– הוד מלכותה מדברת עם דון פירס קשות ומעליבתו. כמו הערב, למשל… אדם גא כמותו סובל מזה. לבו, דומני, הוא כל-כך רך, אוהב ודואב…

– איני יכולה לסבול בשעה שהוא עומד על-ידי, מדבר עמדי וחושב עליה… תמיד הוא חושב עליה… גם כשהוא שותק, גם כשהוא מדבר… זו הרזה, עור וגידים, שמעולם אינה עושה תמרוקיה, ולא תרחץ את גוּפה, היא… היא…

תחת לגמור את דבריה, מתחה את עור מצחה, עד שנעשו שני קמטים בין עיניה, נשכה את שפתה התחתונה, והתחילה תולשת אחת אחת את נוצות המניפה שהיתה בידיה. כשנשארה בכפה ידית-השן לבד, השליכתה מעליה בכוח. נתקלה השן בכסף אחת הנברשות והשמיעה צליל פועם בכל האוּלם הריק.

– מרים הקדושה תהי בעזרי – אמרה – אני מקוה שאחותי תברכני בעד השידוּך הזה. דון די פאס יספר לה סיפוּרים מצחיקים. עמו לא תשתעמם; והכנסיה הקדושה תברכני גם היא. זוהי גם דעתו של האב די סילוה… מרים הקדושה תהי בעזרי!.. – דיברה המלכה ובעיניה ניצנצה להבה, שקתרינה הכירה מאז ושהיתה נותנת תמיד פחד בלבה. למראה ברק זה בעינים מצאה לטוב לה לשתוק.

– הבה ונתפּלל, קתרינה, עין האם הקדושה פּקוּחה עלינו ולא תעזבנוּ.

שתי הנשים, המלכה לפנים ואמתה מאחריה, כרעוּ על ברכיהן בידים מכופלות כלפי מעלה, לפני תמונת אם האלהים, והתפּללוּ:

Ave Maria – ברוּכה תהיי, מרים רבת-החסד, אדוני עמך: ברוכה את בנשים, וברוּך פרי בטנך, ישו הנוצרי! אם האלהים! התפּללי בעדנו החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.

פרק שלישי: אדם וצלו    🔗

כשיצא פירס לבדו מאוּלם המלכה, נטל אחד משומרי הסף אבוקה והלך לפניו להאיר לו את הדרך בגן שהקיף את הארמון.

קצות ענפים, קטעי גזעים, ספסלים, מזרקות-מים, סוכות, היוּ מזדקרים, לאור האבוקה, מתוך החשכה ומבליטים לרגע את פרצופיהם הסודיים, קורצים מבט חשאי, ומיד נבלעים שוב בתוך אפלתם. גן זה, שכל פּינותיו ושביליו היו נהירים לפירס, נראה לו עתה זר, מכורבל-חשכה וחורש מזימות לא טובות… יום יום מתהלכת כאן הנסיכה. כאן היא מתפּללת, כאן היא הוגה ב“ברית החדשה” ומהרהרת הרהוריה על אלהים ועל נשמתה… מה יודעים אילנות אלו ומה הם מסתירים ממנו? אה! מה בודד ועזוב הוא האדם גם בתוך הטבע, גם בין הבריות… האבוקה שנתן אלהים בידו היא כמו פנס זה ביד הכושי ההולך לפניו: היא מאירה לפניו אך מקצת-מן-המקצת, ומיד אחר-כך נעשית החשכה שמסביבו גדולה שבעתיים.

הליכה דוממה זו בשבילי הגן, עם נושא האבוקה לפניו, עשתה על פירס רושם של תהלוכת-לויה חשאית. לויה בלי מת. נזכר כי רגש מעין זה כבר היה לו פעם, כשישב אצל די פאס בגן והקשיב לצלצול הפעמונים. היכן הוא המת? האומנם בקרבו הוּא? מה מת בקרבו? לבו פעם תכוּפות. יראת-חשש סתומה היתה לו מפּני סימן רע. מיהר ושילח את נושא האבוקה. הלך בחשכה לבדו. תמיד היה מרגיש את עצמו טוב יותר כשהיה שרוי בבדידות. תמיד שאף לבהירות, לודאיות. בני-אדם לא היוּכלל בהירים וגלויים. גם בשתיקתם העיקו והפריעו. מחיצת-מה הפרידה תמיד בינו ובינם. יתר על כן: היה לו לפעמים רגש כי בני-האדם חוצצים בינו לבין עצמו…

יצא מתוך חומת הארמון שהתנשא על ראש הר תלול, וירד בשביל צר ומתפתל בין סבכי עצים וחלוקי-אבנים אל רחובות לישאבונה. העיר נרדמה כולה תחת קטיפת הלילה הפורטוגלי. ניצנצה איזו שמשה. הבהיקה לבנונית איזה קיר. בסימטאות הצרות והמפותלות ליווּהוּ הדי פסיעותיו שפעמו מעל לחומות הבתים, כאילו קראו לו משם, מאיזה מקום מגבוה…

עמד, הפנה ראשו לאחור, והנה ארמון המלך מתנשא שם למעלה, על פני האופק, בכל כובד צלו הגדול והשחור, שרדה והעיק על העיר הלבנה, עטופת כסות-הדממה. בקומה השלישית של הארמון, מימין, האירו חלונות אחדים: שם ישב דון די פאס ובידח דעת הגברות… נזכר בפניו השמנות והצוחקות כלפי דונה ג’וּליה, ומיד, מבּלי הכר יפה מה הוא עושה, נפנה ושב על עקביו. התחיל שוב מטפס בשביל הצר והמתפתל במעלה ההר, בדרך אל הארמון.

למה חזר? מה ביקש שם כעת? לא ידע, לא שאל. דפק בשער החומה, ודפיקותיו האטומות העסיקוהו מאד. ההדים מתחת לכיפת-האבנים של השער, קריאות השוערים, שאלותיהם הקצרות והזעוּמות, כמו בבית-כלא, תשוּבותיו, תנוּעות האבוּקות ומחול הצללים סביבן – לכל זה נתן ערך מיוחד. בגן גישש זמן רב באפלה, עד שמצא איזה ספסל, וצנח עליו. מפני מה בחר דוקא בשביל זה ובספסל זה? לא ידע. אוּלם אחר-כך, כשהיה נזכר בערב זה, תמה מאד על שהזדמן דוקא באותו מקום. ומקרה זה גרם לו לכמה וכמה הרהוּרים על ההשגחה ממעל ועל הגורל…

מאיזה מקום שהוא התחיל בוקע אור, רשרוש פסיעות על חול, קול דברים. שני צללים הלכו והתקרבו.

היא!..

דונה ג’וּליה לא השתמשה בשירות עבדים. רק שפחות ומשרתות היוּ לה. בלילות סירבה לנושאי אבוקות שיאירו לה. אמָתה היתה נושאת לפניה פנס קטן.

דיאוגו פירס הרגיש כאילוּ דמו נקפא פתאום בגידיו, לבו הפסיק דפיקותיו. כולו היה כשעון שעמד פתאום מלכת. ומיד אחר-כך הזדקר לבו ממחבואו והתחיל דופק כמבוהל ביתר עוז. נשימותיו תכפו וכבדו.

היא!..

כשעברוּ על פני ספסלו, קפץ ממקומו. האמה נרתעה והצטלבה.

– א, מרים הקדושה! – קראה בפחד.

– מי כאן? – נשמעה שאלת הנסיכה שנפחדה אף היא, אך בקול בטוח וצלוּל כנגיד ומצוה.

– אני… פירס, דיאוגו.

הנסיכה השתתקה רגע, ומיד השיבה כבר בקושי, באי-בטחה, בקול לא-צלוּל:

– דון פירס? לשם מה בא לכאן, בשעה זו? למה או למי הוּא מחכה כאן?

– באתי לכאן להרהר ביחידות. להרהר על אודותיה, נסיכתי! – הוסיף לפתע, לפתעו הוא גופא.

– על אוד-ו-ו-ת-י?

לבו דפק בחזקה. מחשבתו לא היתה צלולה. דבר-מה התרחש כאן בזה הרגע. היתה לו מזה הרגשה סתומה, וכמי שרץ במורד בעינים עצומות, מאין יכולת לעצור מרוצתו, הפליט מפיו:

– רוממותה תתארס בקרוב!

במחשבתו היה די פאס. הדברים נשמטו מעל הלשון כל-כך פתאום. רגע לפני שנאמרו לא חשב על זה כלל. ומיד כיון שנאמרוּ, נעשה לו הדבר ברי, ודאי.

דומיה. סמוך אליו, בחשכה, נשמעה נשימה כבדה. הנשימתה היא זאת או נשימתו הוא?..

חרישית שאלה:

– והוּא בודאי רוצה לברכני? ודאי הוא שמח באשרי?

קול ישר, שליו. אבל, האם טועה הוא? אזנו צדה מתוך שלוַת קולה רעדת-נפש קלה, כריח דק-מן-הדק…

– אין אני יכול לבלי לשמוח, הוד רוממותה! אני שמח…

שלחה פתאום ידה אל אמתה שעמדה מרחוק קצת. נטלה הימנה את הפּנס הקטן, הרימתו אל פּניו. פּירס סילק כהרף עין את כבינתו, גילה פניו וצחק.

אך רגע קט הסתכלו איש בפני רעוּתו. פּני שניהם היו חיורים.

החזירה את הפנס לאמתה, שהתרחקה מהם פסיעות אחדות. החשכה שוב אפפתם.

– אני רוצה להתארס, דון פירס! זה כבר, זה כבר… – ענתה כמעט באנחה – בחיר לבי הוא בשמים. פעמים אני רואה את עצמי כאילו אני כבר ארוסתו של רוח-הקודש… אבל ה“עולם” מפריד בינינו. רצוני ללכת אל המנזר!

– וכי זוהי החלטתה?

– זהו רצוני.

אמר אף הוא בקול שליו וישר כביכול:

– לא. היא לא תלך אל המנזר! היא לא תלך אל המנזר!..

היא כמעט בפחד:

– מפני מה?

– אין לעשות דבר כזה מבלי לשאול מקודם את פי אלהים! אין לעשות כזאת נגד רצונו…

– הה! אני יודעת כי בן-האלהים ממתין לי… הוא רוצה בזה וּממתין לי…

– אי אפשר!

ואחרי רגע:

– אה! אלהים לא יצר את החיים כדי להינזר מהם, את השמים היפים האלה עם השמש, הירח והכוכבים, את האדמה עם פּרחי החמד, האילנות ונעימי-הזמר, כדי שבני-אדם יבוזו להם…

לא נתנה לו לגמור, ובצחוק קל:

– אולי אין אלה אלא מעשי שטן,למשכנוּ ברשתו? קול דודי קורא לי משמים… מי שאזנו לקחה פעם אחת את קול השמים הזה יבוז לקול הארץ ולתשוקות חוּשינוּ… עפר ואפר, שליחי הטומאה והחטא… ישבתי שם על-יד אחותי… אל הרחמים! מה חמלתי עליהם שם! הלא עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו. הכאיבוּני מאד צחוקם ודבריהם בשעה שאלי יגונב שמץ משק מכנפי רוח-הקודש… יצאתי ושאלתי את נפשי: למה הלכתי לשם? תמיד ככה…

נשתתקה. שתי כפות ידיה השתלבו כמו מאליהן על גבי חזה, ראשה גם הוּא צנח. עמדה לפניו דוממה כמו שקוּעה בתפילה.

מאיזה מקום שהוא נגלה החרמש שצף בלי ליאות בין פקעות עננים מעוטרי זרים כספספיים-שקופים, והרעיף על המשעול, שעליו עמדה הנסיכה, אור חיור-ירקרק. צללים משוּנים ופזיזים טסו במהירות, חלפו על פני הנסיכה העומדת דום בלי נוע. ומתוך תמורה פזיזה זו של צללים ואור שהתחלפו על גופה, היתה דומה למלאת תנוּעה פנימית מוּזרה, נראית-ואינה-נראית מדי רגע ברגע, וכל-כך פלאית, רזית…

– בעצמי איני יודעת – אמרה מבלי הרים ראש ומבלי סלק ידיה מעל חזה – למה אני הולכת לשם בשעה שאני יודעת כי השטן מרקד שם? ולמה בכלל אני מפקפקת ושוהה?.. במנזר אהיה בטוחה מכל נסיון… כאן מתיראה אני וחוששת… לעצמי!

מתוך הדברים האלה רמז אור קטן מעודד ומבטיח לספינתו הטובעת של פירס.

– הה! – קרא – הלא אלה הם דברי! אלהים יצר את עולמו לא על מנת שימלטו ממנו, אלא על מנת שיחיו בו, ילחמו בתעלולי השטן ויגרשו ממנו את שליחי-לילית. לבורח מן המערכה אין כל תקוה לשכר…

רצה להיות שקט-שקט ולא יכול. לבסוף התרגש, פסע פסיעה לפניו בזרועות פשוטות כמתחנן, עד שהיא נרתעה שלא-מדעת לאחור.

– כלום יצר אלהים בטובו וחסדו הגדול את עטרת-תפארת השערות הללוּ, כדי שיעלה עליהן הכורת ותתפלשנה בעפר? כלום יצר ריבון העולם גויה לא תסוּלא זו כדי לסַגפה, להצמיתה? ופנים קורנות אלה, נאות לשכינת-יה שתשרה עליהן, – כדי שיבלו במחשכי תא המנזר? אבי שבשמים! והרגשות העדינים ותנוּעות-הנפש המבושׂמות – כדי להחניקם ולרמסם?

הפסיקתו בקול קצת יותר מדי רם, דומה לאותו קול נגיד ומצוה, ששמע מפיה לפני זמן-מה בעברה על פניו.

– ישתתק נא! ישתתק נא! חוששתני שהשׂטן מדבר מתוך גרונו. ילך מחר ויזמין מֶסָה, יזו עליו מים קדושים ויגרשו ממנו את הרוח הטמאה.

פּנתה והלכה לה מבלי לאמר לו שלום.

עשתה פסיעות אחדות ונפנתה. כשראתה אותו עומד תחתיו בלי תנוּעה כגזע-עץ, מואר באור החרמש, הניפה לו אצבע. ניגש.

– לכתחילה – אמרה – היה בדעתי לבקש ממנו ברכה בדרכי אל המנזר. והריני מצטערת מאד, שתחת זה עלי לברכו ולהתפלל בעד שלום נשמתו… – על שפתיה כמדומה ריצדה בת-צחוק קלה. אך הוא לא ראהּ.

פנתה והלכה לה בפסיעות מהירות.

שוב הלך דיאוגו פירס ברחובות לישאבונה הנרדמים. שוב פעמו מעל לחומות הבתים הדי פסיעותיו. אך הם לא ליווּהו הפעם, אלא רדפו אחריו, רדפוּ, כדברי נאצה ואָלָה. במרום, מעל לראשו, אצו-רצו אחריו דמוּיות מוזרות כיצורי-פלא שחורים משחור ולבני-זר סביב.

הסתכל דיאוגו בצלו שהחליק לפניו על פני קירות הבתים. כפוף, קלוש, לא-אמיץ, ולא-עז, חרד ונחבא לרגעים, פעם נסתר, פעם נגלה… בחדרי לבו היה לילה. כך – חשב – היה גם בלבו של אדם הראשון משגורש מגן-העדן. גם מאחריו הוא, פירס, נסגר עכשיו שער גן-עדנוֹ מבוא; היותר חשוב שהיה בקרבו, החי, הכואב והחומד – שם הוא. עמו לא נשאר מכל זה כלום. עמו רק תרמיל-קשקשת שמשיר הנחש מעל עצמו על מנת שלא לחזור אל תוכו שוב. שקט מיוחד ומוזר היה בקרבו. במנוחה הביט אל תוך נפשו. הקשיב אל צער האבל ואל יגון העזובה שבקרבו. כך מציץ עובר-אורח מן החרכים אל תוך חרבה ריקה…

עמד ותלה עיניו בשמים, בעננים הרצים, בצורותיהם המתחלפות. איזו תנועה מיוחדת ומלאת-תעלומה שם! מאין נסים העננים הללו? לאן הם אצים? כוח נסתר זה הדוחף אותם מהו? רזי התנוּעה הנפלאה הזאת מחרידים את הלב, מעוררים בו פחדים סתומים. מדוע? אין זאת בלתי אם שם במרום מתרקם הגורל שצלו-בבואתו נושר על אדמתנוּ בשחור-אימתו. גם את סוד חייו-הוא צופנת בחובה החָשך אחת הצורות הללוּ. האם סוד-חסד הוּא? או סוד-שבט?.. אילו ידע את הדרך אל אותה הקוסמת מסירה די-צינטרה, כי אז לא היה שוהה אף רגע והיה הולך אליה באישון לילה זה…

רצה להמשיך הלאה את דרכו, והנה בו-ברגע עלה מאחריו הירח, ולאורו ראה פתאום איש עומד סמוך אליו, מכורבל כולו באדרתו וממתין לו. פירס התחלחל.

– מי אתה?

– אני הולך אחריך כל הזמן.

– כל הזמן? ואיך לא הרגשתי בך?

– מפּני שהנך נרגז מאד.

נזכר פירס כי הבריה הנעלמה והמוזרה הזאת היתה מופיעה כבר לפניו בכל פעם כשהיה שרוי ברוגז ובצער. האומנם יש גם עתה איזה צער בלבו? והוּא הלא סבוּר היה כי שקט שקט הנהו. והאדם המוזר פסע לפניו. פירס התרגז על בן-לויה שותק בלתי-רצוּי זה. לא רצה להתגרות עמו מלחמה בחשכת-הרחובות והחליט להשתמט ממנו ופנה הצדה, אל אחת הסמטאות. הזר נעלם לזמן-מה; אך בצאת דון פירס אל הדרך המובילה אל ביתו, שוב הופיע ושוּב פסע לפניו דומם, כאילו היה אדון לו ופירס – עבדו, ההולך אחריו. כשניסה פירס להרחיב צעדיו ולהדביקו, הרחיב האיש אף הוּא את צעדיו.

– די! – קרא דון פּירס נרגז – המשחק האוילי הזה לא מצא חן בעיני. אמור לי מה רצונך?

– הרבה רצונות בקרבי, ואת רצוני אני איני יודע.

– אבל מדוּע אתה מסתיר את פניך ממני?

– אין לי פנים כלל.

– לעזאזל!

דון פירס ירק בכוח והחיש צעדיו. שיחה זו ברחובות השוממים האלה התחילה נותנת איזה מורא בלבו.

האיש התחיל אף הוא לרוץ לפניו, כשהוא מדבר:

– אל תקלל… אל תקלל… וביחוּד בלילה.

– אבל סוף-סוף הלא תאמר לי מי אתה?

– אני הנני אתה.

– הרי זה מופלא קצת. תמונת-עצמי אינה מקסימה איפוא ביותר.

– אל נא יפול לבך עליך. אדם הנני, והרי זה הרבה מאד! הרי זה הכל!

– אדם מחוסר פרצוּף.

– אני מחפשו, אולי אמצאנו לאור החרמש.

– מדוע לא לאור השמש?

– במקום של אורה ובין אנשים רבים נקל להיתָעות.

פירס שמח מאד כשקרב אל ביתו וראה אור מבעד לאחד מחלונותיו. הצל שהלך לפניו נעלם פתאום. על לבו של פירס רבץ כובד מעיק. ניגש אל הדלת, אחז בטבעת-הברזל הקשוּרה אליה, אך טרם דפק בה את הדפיקות המותנות בינו ובין שמָשו, הפנה את ראשו כדי להבטיח את עצמו שאמנם נעלם האיש ואיננו. לתמהונו ראה אותו עומד תחת אחד האילנות הסמוכים אל הבית, עטוף כולו באדרת שחורה.

– עדיין הנך כאן? – קרא פירס – חידה אתה לי וחידות לי דבריך.

– הפתרון הוא קץ החיים, החידה היא תחילתם. דרך הפּתרון היא אחת, קצרה ואטומה; דרכי החידה הן מרוּבות, ארוּכות ופיקחות… אגב, כלום בי האשם? אני איני אלא אתה… אַל תפחד, עוד ניפָּגש.לא אעזבך. עוד נהיה ידידים. ידידותנו תגדל יותר ויותר, וכשיקום שלום מוחלט בינינו, יבוא גם הפתרון… אבל זה יהיה גם הקץ…

המנוחה והשקט, שלכאורה שלטו בנפשו, עזבוהו פתאום. נבהל מאד. התחיל דופק בחזקה בדלת.

פרק רביעי: מעשה בעשר עלמות ובחתן    🔗

ישר, מול החלון הפתוח בחדר הנסיכה ג’וּליה, שקעה השמש מעבר לעצי הגן. רוח קלה ומבושמה היתה מדי פעם בפעם מניפה את יריעת הרקמה הדקה שעל החלון, ומדי פעם בפעם היו אז נדלקות בבת-אחת מסגרות-הזהב של התמוּנות הקדושות, ובפינת החדר – שרשרות-הכסף של נר-התמיד אשר לפני תמונת האם הקדושה; רעדה והתלקחה אז הלהבה הקטנה שריחפה בתוך נר-התמיד, נהפכו חרישית דפים אחדים בספר הברית החדשה, שהיה מונח פתוח לפני שתי-וערב גדול על גבי עמוד-תפילה מכוּסה יריעת-קטיפה; ריבוע כתום-צהבהב של החלון עם צללי טרפי האילנות נח באלכסון על גבי השטיח הקטן, לפני העמוד, שעליו היתה הנסיכה כורעת, מתפללת ובוכה…

האב די סילוה והנסיכה ישבו זה מול זה ושתקוּ. זה עתה גמרה הנסיכה להתודות לפניו. דממה. צרעה התפרצה בהמולה דרך החלון. אגב מעופה התנגשה הצרעה פעמים אחדות אל התקרה, זימזמה והמתה זמן-מה ונשתתקה. נשמת הנסיכה אף היא נתקלה דרך מעוּפה בדבר קשה, ובכתה מכאב… סיפרה לפני ה“אב” מכל נדודי נשמתה, ספקותיה ויסוריה, צומותיה וסיגוּפיה שבהם היא מענה את בשרה כדי להשתיק את קול דמה… רצה אלהים לנסותה וזימן לה, בדרכה אליו, שטן מסית ומדיח בדמות אדם יקר וחביב. וקשה, קשה לה לעמוד בנסיון. בימים האחרונים התחילו מביאים מן הארצות הרחוקות צמחים שכשמקטירים אותם, קטרתם המתוקה מערפלת את המחשבה ומפילה תרדמה על אנשים. אומרים שאלה הם צמחי השד. אד כזה, מתוק ומשכר, עולה גם ממנו, מקולו, מדבריו, מעיניו, מכל גופו… תמיד כשהוא עומד לפניה הריהי צריכה לאַמץ את כל כוחות-נפשה כדי שלא תיטרף מחשבתה על אלהים. איזו יראה באה אז בקרבה, והיא חוזרת אז בלבה ולפעמים גם בלחש, על תפילת Pater noster כדי לגרש את השטן… אבל בשעה שהוא מסתלק מלפניה אין עוד שליטה לא לשתי-וערב, לא לתפילת Pater noster ולא לתפילת Ave Maria. נשמתה בוקה ומבולקה, רק דמיה צועקים ובשרה כָּמֵה לנחמד ולאיום…

בוידויה הלוהט היתה הנסיכה כלהבת נר שרוח נושבת בה. פירפרה כולה לפני הנזיר, כמו עלה רועד זה הנדבק אל גזעו מפני הרוח. דיברה אל הנזיר, אבל דרך נפשו צעקה אל השמים… נלאתה נשוא את דממתם; עיפה משתיקת הקדושים, על הקיר, המביטים אל השמים ואינם רואים אותה. השתוקקה לשמוע קול אלהים חיים מדבר אליה מתוך גרונו של האב די סילוה. אבל גם הוא שתק. אצבעותיו שיחקו בגרגרי מחרוזת-התפילה שלו ועיניו היו מושפּלות כמבקש לשמוע את קול האורים-והתומים שבלבו.

הוא חשב על דוארטי די-פאס ועל הבטחתו של זה למסור לו, לאב די סילוה, את כל הריוח מהסחורה שעתידה לבוא בשבילו באניות יאגו לויתן. צריך להשתדל להשפיע עליו שיתן תוקף להבטחתו בכתב ובחותמת. ליתר בטחון, אין זה יכול להזיק… בקצת תבונה ובהרבה סייעתא דשמיא אפשר להשיג זה… אבל כיצד יתפוש את העז בקרניה? כאן נחוצה לא קצת אלא הרבה תבונה. ועוד יותר מזה סייעתא דשמיא… הנסיכה לא אמרה לו שמו של ה“שטן” המרקד לפניה. אבל די לחכימא ברמיזא. טוב שהיא הראשונה התודתה לפניו. הגלגלים מתגלגלים כלפי המדרון. קצת עטרן על הציר, ודחיפה קלה מאחור – והעגלה תלך מאליה…

לבסוף הרים האב די סילוה את עיניו אל התקרה ואמר את הפסוקים מן הברית החדשה:

– “כי מחשבת הבשר היא המות, ומחשבת הרוח היא החיים והשלום. מפני שמחשבת הבשר רק שנאת אלהים היא באשר לא תשתעבד לתורת האלהים, ואף לא תוכל. כל אשר בבשר יסודם לא יוכלו להיות רצויים לאלהים”.

במנוחה דיבר, בקול ממותן וממושך ובנעימה, כקורא מספר לא-נראה או כמטיף מעל הבמה. הנסיכה הקשיבה ביראת-דת. כבשה פניה בשתי כפות ידיה החיורות כמו שתי כנפי יונה. פעם אחת נשמעה מתחת לכפים אנחה כבושה, יבבה קטועה ושוב נקפאה בדממה.

האב די סילוה הצליף כלפי הנסיכה מבט-חיש, נשא עיניו למרום וקרא שוב:

– ועוד אמר השליח פולוס אל הרומיים: “כי נושענו בתקוה; אבל התקוה הנראה לעינים אינה תקוה, כי איך ייחל איש לדבר אשר הוא רואה? אולם אם נקוה למה שלא ראינוּהוּ, נחכה לו ונוחיל. וכן גם הרוח תומך אותנוּ בחולשותינו כי לא ידענו להתפּלל כראוּי. אכן הרוּח הוּא מפגיע בעדנו באנחות עמוקות מדבר”. בתי! – הוסיף האב – דרכי התשוּבה והפדוּת מהמות רבות הן. פורשים מן העולם, הולכים אל המדבר, אל המנזר… – הפסיק את עצמו והמתין.

הנסיכה הסירה את כפיה מעל פניה. הם היו מעוּנים ומדוּכאים, רטובים מדמעות; העינים היו אדומות ובוערות באור-קדחת. אה!

אף היא אמרה שרק במנזר תוכל להציל את נשמתה מן התפתה. נקעה נפשה מחיי “העולם” זה כבר… אבל אלהים, אשר דרכו נסתרה ממנה, לא נתן לה את הכוח לנתק את עניבת הרשת של השטן. כוחה יעמוד לה רק לעקור את החטא בראשו, למעלה. אבל שרשו נטוע עמוק עמוק בנשמתה. מתיראה היא שמא במנזר יצמח שוב. אנה, אנה תשא אז את עווֹנה ויסוּרי-לבה?..

ידיה נפלו באין-אונים על ברכיה, ראשה נשמט על חזה. וחרש-חרש בקול רצוץ-יאוש וצער, חזרה בפני עצמה על דברי פולוס אל הרומאים:

– “כי ידעתי אשר בי בבשרי לא ישכון טוב… בשכלי הנני עבד לתורת האלהים, ובבשרי אני עבד לתורת החטא” –

האב די סילוה אמר:

– לא, בתי! דרכי התשובה רבות הן. אלהים ברחמיו הגדולים על נשמתך ובהשגחתו עליה, לא רצה כי תלכי אל המנזר. לכל אדם ואדם נגזרה דרך אחרת להינצל. בכדי שיגדל שׂכרך בעולם הבא שלח לך נסיון קשה בעולם הזה. אַל נא תברחי, בתי, מן הנסיון, פן יאנף אלהים!..

פשטה אליו את ידיה כטובעת המבקשת עזרה:

– מה? מהו המעשה אשר עלי לעשות?

– להילחם בבשר על-ידי הבשר.

הביטה אליו כלא מבינה.

– רצון אלוה, בתי, הוא כי תינשׂאי.

הנסיכה נתנה בו זוג עינים פקוחות לרוחה שהטילו ברגע הראשון היסוס ומורך בלב האמיץ של הכומר. לא פחד, אף לא דהימה הפיקו עיניה. היו כמחוסרי כל מבט. פּניה היו כפני לוח-ספרוֹת של שעון שעמד פתאום מלכת.

לא עבר הרבה זמן ולאב די סילוה שב בטחונו ב“סייעתא דשמיא”, וכאדם המכוון את לבו אל קול אלהים הנשמע רק לו, אמר:

– התוַדי, בתי, לפני אלהים!.. אותו… אותו שטן מיהו? רצוני לומר, מה בחיצוניוּתו, בצוּרתו? צהוב-שערות או שחור?

– פניו חומים ושערותיו שחורות – ענתה בלחש ועדיין בתמהונה.

– קצר קומה או גבוה?

– גבוה, זקוּף – ענתה שוב בלחש, כאלו הדיבור על אודותיו גרם לה כאב.

– טוב מאד… ועיניו?

– אש!

ואחר רגע הוסיפה בהתפּעלוּת של צער:

– אח, אילמלא העינים הללו… בהן, בהן שוכן השׂטן…

הכומר הצטלב.

– והוא שמן ובעל-כרס? – הוסיף האב להערים.

– אח, לא! הוא גבוה, זקוּף, דק… הוא דק וגמיש…

– אה! טוב מאד! האזיני, איפוא, בתי, לדברי…

רגע נדם. שילב את כפּות ידיו על כרסו, הוריד ראשו והשפּיל עיניו, שקוע כביכול בתפילה… אחרי רגעי-מספּר הרים ראשו, נאנח והצטלב: – דרכי אלהים נסתרות הן מבני-תמותה, אבל רצונו ברור… ברור כיום… לכל אחד ואחד נתן צלב אחר לכרוע תחתיו. גם לנסיכים ולרוזנים נתן צלב אחר לשאתו בהכנעה ובאהבה כדי לעורר רחמיו… בחרי נא, בתי, באיש… מובן מאליו, באיש כערכך, אבל קטן-קומה או גם בעל-קומה-ממוצעה, שמן קצת ואוּלי גם בעל-כרס… הניגוד הגמוּר לאותו שטן, תשמרנו רוח-הקודש… ומטעם זה חשוּב מאד כי יהיה גם צהוב-שערות ולא שחור, ל-א שחור, בתי! ואם קרח – מה טוב! ולעינים אל תראי, למשל, אם… אם לא תהיינה יפות, או אם… למשל… נאמר, למשל, סומא בעין אחת… זה אדם בחר לך אלהים ברחמיו הגדולים ובתבונתו לאין-חקר…

קם פתאום ממקומו, ובקול אמיץ, תקיף, כמעט מצוה ומאיים:

– זהו הצלב של הוד רוממוּתה! הבה ונתפלל לאלהים שיהיה בעזרה לשאתו עד הסוף… אבל דרך אחרת אין! בדרך אחרת האבדון ואש התפתה אשר תאכל לעולמי עולמים… בבשׂר תילחמי, בתי, אך על ידי הבשר…

הנסיכה קמה ממקומה לאטה, כמו חולה. פניה היו לבנים כסיד.

בפיק ברכים הלכה והתקרבה אל פינת החדר ששם היו תלוּיות התמונות הקדושות. עמדה שם זמן-מה קפואה בידים מקופלות לתפילה ועיניה נשואות אל האם הקדושה כמתחננת לחוס עליה. פתאום, כאלו כשל כוחה לשאת את סבלה, ותחת משאו כרעה נפלה והשתטחה בכל מלוא גופה המפרפר ופניה למטה. יבבות אטמות וחנוקות נשמעו לרגעים בדממת החדר. האב די סילוה עמד על גבה, אמר איזו תפילה בלחש ואצבעותיו לא פסקו מעשות עליה את אות הצלב…

היבבות האטומות פסקו. גוף הנסיכה היה שטוח כמאוּבן. האב די סילוה הביט, הביט, עשה בפעם האחרונה את אות-הצלב ויצא מן החדר.

השמש שקעה בשיפולי האופק. צללים רכים מילאו בדממה את החדר. כתמים אדומים כאש נחו על הקיר. בנר-התמיד רעדה להבה קטנה…

…וילאות הדלת התפרדו לאטן. ננעץ ראש, ואחריו נכנס אדם בחשאי, כמתגנב, הביט לצדדין. נח מבטו בפינה מנגדו על האשה השוכבת שטוחה על הקרקע ופניה למטה, ועמד תמה תקוּע על מקומו. מאחריו נפל צל גדול על הקיר, ובאפלולות בין-השמשות קשה היה להבחין בינו ובין צלו. קצות יריעות החלון נעו. הלהבה של נר-התמיד ריחפה, זעה. דממה.

פתאום קפצה האשה מעל הקרקע ועמדה על רגליה במהירוּת נפלאה, כקפיץ חלזוני שהוסר מעליו הלחץ.

– מי כאן? – שאלה בפחד. היא גופה לא הכירה את קולה.

– אני… דיאוגו פירס.

– ידעתי את זה… – מילמלה בפני עצמה ונרתעה שלא במתכוון שתים-שלוש פסיעות אחורנית והתיצבה מתחת לתמונות הקדושות כמבקשת הגנה.

משתי פינות החדר, זו מול זו, נשקפו פנים אל פנים, מפיקי פחד ויסוּרים…

פסעה הנסיכה עוד פסיעה אחת אחורנית, ונשענה בגבה ובשתי זרועותיה הפרושות אל הקיר מאחריה.

– למה בא?.. למה בא לכאן?.. אל נא יוסיף לבוא… לעולם לא!

מן הפינה מנגד לא נשמע אף הגה. אחד משני הצללים השתחוה שם, והתחיל מתרחק כלפּי הדלת. הצל השני הצטמצם ונבלע בחשכה.

– לא! לא! אַל נא ימהר ללכת… ימתין נא… עוד קצת… יתן לי שיעוּר… את שיעוּרו האחרון… טרם ילך לבלי שוב…

פירס לא זז ממקומו. שתק.

– יקרא נא לפני פּרק מכתבי-הקודש.

– איזה פרק?

– הפּרק הטוב בעיניו. הפרק שבו ידובר על גורלי…

פירס לא תמה על הדבר הזה שהנסיכה אינה מזמינתו לשבת. בלבו גסס חלום יקר, והתאוה להעמיד למראשותיו נר דולק – זכר-אור שלא יכבה לעולם. מה טוב שהוא רואה את הנסיכה רחוקה ממנו, בצל תמוּנות קדושות, נראית-ואינה-נראית לאורו הבלתי-בטוח של נר-התמיד. כולה רז וצל.

אך הנה ספקה בכפיה. נכנסה שפחה והדליקה שני נרות בתוך הפּמוטים שעמדו על עמוד-התפילה; הנסיכה הניחה את ראשה על ספר הברית החדשה הפּתוּח, בבטחון-התמסרוּת, כמו על חזה-אם, בין שתי זרועותיה שאחזו בשתי-והערב הגדול שעמד על העמוד. המתינה.

פירס התחיל קורא ממקומו על-פה:

– “אז תדמה מלכות השמים לעשר עלמות אשר לקחו את נרותיהן ותצאנה לקראת החתן. חמש מהן חכמות וחמש מהן כסילות. ותקחנה הכסילות את הנרות ולא לקחו עמהן שמן. והחכמות לקחו עמהן שמן בכליהן ואת נרותיהן. וכאשר אחר החתן לבוא, ותנומנה כולן ותרדמנה. ויהי בחצות הלילה וישמע קול תרועה: “הנה החתן! צאינה לקראתו” אז התעוררו כל העלמות ההן ותיטבנה את נרותיהן. ותאמרנה הכסילות אל החכמות:”תנה לנו משמנכן כי יכבו נרותינו“. ותענינה החכמות לאמר: “לא כן. פן לא יספּיק לנו ולכן, כי אם לכנה אל המוכרים וקנינה לכן”. ויהי הן הולכות לקנות והחתן בא. ותבאנה הנבונות עמו אל החתונה ותסגר הדלת. ואחר באו גם יתר העלמות ותאמרנה: “אדוננו! אדוננו! פתח לנו”. ויען ויאמר: “אמן אני אומר לכן לא ידעתי אתכן”. לכן שקודו כי אינכם יודעים את היום ואת השעה”.

בשעה שפירס קרא מתוך פינתו, נאנחה הנסיכה חרישית-חרישית

ונשכה את מטפחת-המשי שלה כדי להחניק את יבבותיה. לא ידעה אם זה קולו הנפשי מעורר בה הדמעות או דברי הכתובים הקדושים. כאשר גמר, ביקשה ממנו לבאר לה את דברי המשל.

ואז בפעם הראשונה, במשך כל הערב, התחלחל דון פירס. איך יאמר את אשר עם לבו? עמד על עברי פי תהום, ולמטה על קרקעיתה צמח פרח קטן שנסיכת-לבו ביקשה ממנו לקטפו עבורה… אסף כל כוחות נפשו לענות במנוחה:

– כל אחד מאתנוּ יכול להיות במצב העלמות החכמות או הכסילות, משום שהחתן הוא גם ישו המשיח, גם…

– גם?

– גם הסמל והדמוּת שאדם חייב לראות בישו המשיח. רצוני לאמר: האושר.

הזדעזעה. הרימה ראשה:

– ה-או-שר?

– כן, נסיכתי! האושר שאנו מחכים לו כולנו. אף אחד מאתנו אינו יודע את היום ואת השעה. היום הוא רק אחד והשעה היא רק אחת. לא תמיד מבשׂר קול תרועה: “הנה החתן בא!” יש בני-אדם שכל ימיהם הם מיטיבים נרותיהם, ואינם מרגישים בדבר כי זה שאליו הם מקוים כבר חמק עבר, וכשיקיצו ויתבוננו וירוצו אחריו, ימצאו את הדלת סגוּרה…

– ואני האם מן הכסילות הנני?

היתה לשאלה נעימה מיוּחדה, חדשה: משוּם מה נזכר פּתאום כי אשה מחצר-המלך עומדת לפניו…

שתיקה:

– מפני מה הוא שותק?

– נסיכתי…

– יענה לי הן או לאו: האם מן הכסילות הנני?..

שתיקה.

– שיעור טוב היה זה האחרון – אמרה פתאום – יגש אלי, דון פירס!

דון פירס לחץ בכוח את הידית החדה של חרבו עד לידי מכאוב. בפסיעות כבדות אבל מאוששות ניגש אל הנסיכה.

דומם הסתכלה הנסיכה בפניו. בעיניה רצתה להיפרד ממנו, לקלוט קוי-אור אחדים שיוצאים, כמדומה לה, מתוך עיניו. דון פירס הוסיף ללחוץ בכפו את ידית חרבו. לבו התכווץ מכאב ומחמלה: כמעט לא הכיר את נסיכתו מקרוב. הוד-המלכות ותפארת-המלכות הסתלקו ממנה. עמדה לפניו אשה מסכנה וסובלת, שלחץ כבד יותר מדי ירד על כתפיה החלשות. פניה היו חיורים-כתומים וכמעט שקופים, עיניה האדומות בערו באש קדחת. אף פירס נפרד ממנה בעיניו, ספג בצמא את תוי-פניה, צבע עורה ושׂערותיה, קפלי שמלתה, את הריח הנפשי הדק אבל הממשי הנודף ממנה. קלט לתוך נפשו את הרשמים האלה כלקוט העני לתוך תרמילו פרוסות-לחם. ברי היה לו, בעמדו כה לפניה, כי בתרמיל-עני זה יהיה נודד וממנו יהיה מתפרנס כל ימיו ומנוחה לא ימצא.

תפשׂה בשתי ידיה את השתי-והערב ואמרה:

– יברכני נא, דון פירס, באות-הצלב! אני הולכת לקראת חתני!..

פירס עמד בלי נוע.

– הוא ממאן לברכני. הלא אמר לי פעם, כי ישמח באשרי! הנה אני הולכת לקבל את פני אשרי. אקוה כי שעתי עדיין לא עברה… ואת הדלת לא אמצע סגוּרה…ח!

– היא צוחקת? – אמר – ואוּלי אני טועה… תסלח לי, הוד רוממוּתה, כגודל חסדה… לי נראה צחוקה כאילו היא יוצאת לא לקראת החתן…

– אלא…

– אל הגרדום!

– וכי לא אחת היא באיזו דרך אצא. חשוב לאיזה מקום אבוא. אני הולכת לקראת חתני-אשרי…

והשחה את ראשה בצפיתה לברכתו. דון פירס ברך אותה באות הצלב. הנסיכה לא הרימה את ראשה הכפוף, עד שדון פירס הסתלק מאחרי וילאות הדלת החיצונית.

פרק חמישי: המערה והמרתף    🔗

לפני תשע-עשרה שנה, במות עליו אבותיו, בין שאר אנוסי לישאבונה בשנת 1506, נשארו לו לפירס מהם שלש ירושות: מעט זכרונות מימי הילדוּת, צרור ספרים עברים עתיקים ושמשו פרדינאנד. היה אז אך כבן חמש שנים. אבל זכר היום הנורא ההוא חי בלבו, אם כי לוטה בערפל. זוכר הוא איך אביו ואמו תפשוהו, חיורים ורועדים, והורידוהו לאיזו מערה חשכה, סמוך לביתם. התחננוּ לפניו לא לבכות ולא לפצות פה, פן יבואוּ אנשים רעים, ישמעוּ קולו ויהרגוהו. אך הבטח הבטיחו לו שעוד מעט, עוד מעט יבוא פרדינאנד ויוציאו מן המערה. הילד נדהם. לבדו ורועד כולו עמד בתחתית המערה העמוקה, ולמעלה, בפתח החצר, היו כפוּפים אליו פני אבא ואמא. שרטוטיהם היו מטושטשים. כשני כתמים חיורים היו. אבא דיבר אליו בקול קשה, שזמן רב אחר-כך צלל באזניו כמתכת:

– בני! יהוּדי תהיה, יהוּדי כל ימיך!

ואמו גם היא דיברה. מתוך יבבות עצורות התחננה, התיפּחה:

– בני, התזכור את אמך? אמור, אמור, התזכור את אמך?

– כן, אמא!

– ואת אביך, בני? התזכרהו?

– כן, אמא!

– מה אמר לך אבא קודם לכן, מי אתה?

– יהוּדי, אמא!

– עוד פעם, יקירי!

– יהוּדי, אמא!

– עוד פעם, מחמדי!

– יהוּדי, אמא!

– חיה בשלום, אפרוחי! אל תפחד. אל תבך. חכה לפרדינאנד..

נדם הקול המתוק. נסתלקו הפנים המאירים והחיורים. על פי המערה נסתם הגולל. לבדו בחשכה.

… אחרי זמן מה פקח את עיניו ומצא את עצמו בחדרו שבביתם. על זרועות פרדינאנד. נפש הילד היתה מלאה חרדה. מעיניו נשקפו אימים וחשכת-מערה. כל העולם התקפל אצלו על ברכי הזקן, עולם רך וטוב מתחת לזקן הלבן. ובלילה, בלילה, בהימלא אפלת העולם הגדול רוחות רעות, חיות טורפות, שרצים ורמשים, המבקשים כולם את נפשו לקחתה, היה מוצא לו חסות בטוחה וחמה במיטת פרדינאנד, מאחרי גבו הרחב והחם. כאן התכווץ והצטמצם כל עולמו הקטן והמיוחד. בנשימה כלואה הקשיב לקול הזקן הצרוּד והבלתי ברור ולסיפוּריו האיומים על מכשפים ומכשפות, על צדיקים ורשעים, על גן-עדן וגיהנום, על סמאל ולילית. סיפוּרים איומים שכל-כך נעים היה לשמעם כשאתה נלחץ בכל גוּפך אל גב הזקן, מבטח עוז זה.

כמו חלום גז העולם הזה. פתאום מצא את עצמו באחד מתאי מנזר הירונומיטים בלם. ילדים רבים הקיפוּהוּ, חזרו אחריו וטיפלו בו נזירים באדרות ארוכות ובפנים רציניים ומסבירים. הילדים היוּ עליזים, צחקו והשתובבו בהיותם לבדם. הנזירים דיברו בחן ובאהבה. אבל בנפש הילד לנה חשכה, כחשכת המערה. בלילה היה שוכב לבדו במיטתו, היה טומן פניו בכרוֹ ומקשיב ליגון ההומה בלבו, לגעגוּעיו אל גבו החם של הזקן, אל סיפוריו, אל קולו… כנער נזיר התהלך בין חבריו, חיור ועצוב, נפחד ושותק, עם חותמו של עולם אחר על מצחו. אף אחת מן הנפשות הצעירות במנזר לא קלטה כמוהו בצמאון את דברי הנזירים על חטאי העולם הזה, על חרמי השטן הפרושים בחיים, על אם האלהים המלאה רחמים ועל הבן הגואל שהלך להיצלב כדי לכפּר בדמו על עוון האנושות… בכל יום ראשון אחר הצהרים היו התלמידים מתכנסים באולם ההטפה או בצל דקלי-חוה רחבי הכפּה, והדיאַקונוס אנטוניוס היה מספּר להם מ“חיי הקדושים”, ממפעליהם, מעינוייהם על קידוּש השם, מהנסים והנפלאות שנעשו להם. הדיאקונוס אנטוניוס לא היה מדבר אלא היה כמזמר. דברי המוסר וסיפורי המעשיות היו נשמעים מפּיו כזמר וכתפילה. זמן רב אחרי השיחה היו הדי קולו מוסיפים לזמר בתוך נשמתו של דיאוגו הצעיר. מה כלתה אז נפשו לעלילת קדושה, לקרבן! וחלם אז ללכת לשבת במערה, במדבר, כמו אחד הקדושים, להטיף לפני היוֹנים והדגים, כמו פרנציסקוס הקדוש, או לתת מבשרו לזאבה הרעבה שלא היה לה במה להיניק לגוריה… היזכהו אלהים למעשי גבורה כאלו? חוטי מסכת הדברים והסיפורים של הדיאקונוס אנטוניוס נפגשו בנפשו עם חוטי מסכת הסיפורים של פרדינאנד. אלה ואלה נטווּ ונקלעו יחד לרקמה אחת, שעטפה את נשמתו כמו הינומה של נזירה… דיאוגו פּירס אהב את המנזר עם השקט והטהרה שבו, עם חצרו הגדולה, המוצפת שמש וצללי דקלים, עם הנזירים המתהלכים כה אילך ואילך דוממים ושקוּעים במחשבות, עם צלצלי הפּעמונים בוקר וערב, עם התפילות הוידוּיים, והשיחות השלוות על עניני הנפש. נפש הנער מצאה כאן מגן ומחסה מפיתוּיי העולם הזה ומסכנות חיי שעה, כמו מאחרי גבו של פרדינאנד. צמחה וגדלה נפשו, עורגת וכמהה לאלהים, כתמר זה צמא שמש… את שלות נפשו היה לפעמים מפריע ידידו דוארטי די פאס, שהיה בן גילו ושידע הרבה יותר ממנו מכל הנעשה בעולם, מחוץ לכתלי המנזר. דוארטי די פאס היה מתפרץ לפעמים אל תא ידידו בהמולה עליזה ובצחוק, והיה יוצק על ראשו קיתון של דברי ליצנות, קלוּת ראש וגם קצת ניבול פּה. כתלי התא החרישו זעומים ומתאַפּקים בכעסם. פירס הקשיב בכאב נסתר. די פאס היה מקיף אותו בשאלות ואבעיות על כתבי הקודש ועל דברי המורים שמצא בהם סתירות. קשה היה לדעת, מדוע בחר די פאס דוקא בנער תמים זה להתחבר אליו ולשפוך לפניו את ספקותיו ואת רוחו, שהיה בה חשש של כפירה. אבל הנער פירס ראה בשיחות אלו עם חברו מעין נסיון שנשלח אליו מן השמים: מדי פעם בפעם היה עליו להתאמץ לבלי התמרמר ולבלי התרגש, להתיחס אל נפש פגוּמה זו באהבה ובסבלנות כדרישת הנצרוּת. בלבו היבהבה גם תקוה להחזירו סוף-סוף למוטב. אבל תמיד, בלכת דוארטי די פאס מחברו, היה משאיר אחריו בתאו של זה אויר משחת, ובנפשו – חרדה סתומה, ואז היה פירס מרבה לכרוע לפני הצלב ולהתפלל… יש שקושיותיו של די פאס על דברי מורי הדת היוּ מטילות מבוכה בנפש פירס. והיה דיאוגו הולך לבקש פתרונים מהדיאקונוס אנטוניוס. לא היה זה משמיע לו דברים ברורים ופסוקים שישימו לאַל את ספקותיו, אך בכל פעם היו דבריו משרים על נפש הנער רוח של אמונה ובטחון באלהים, והיו חוסמים בעדו דרך לכל הרהורי חטא, לכל פקפוק וספק… הדיאקונוס הטה אליו חסד מיוחד, והיה אוהב לטייל עמו ארוכות וקצרות במסדרונות הארוכים של המנזר, או בצל שדרותיו. אלו היו השעות היותר נעימות של חייו במנזר. בנפש נלהבה היה בולע את דברי מורו והיה זהיר שלא לאבד מהם אף מלה אחת. הדיאקונוס היה אומר: “מדור יש בלבו של אדם, מובדל ומופרש. משכן אלהים הוא, גדר מסביב לו והוא השתיקה. זר אל יקרב אל מדור זה. שם האמוּנה הקדושה, שם הספקות הקדושים. אלהים אינו כועס על הרהורי-החטא ועל הספקות, כל זמן שהם טמונים בחביון עוזו, מעבר לסף ה”משכן" שבלב פנימה. שם הם מצורפים כמו בכור זהב. שם גם משומרות כל מרירותם וחריפותם. יותר שההרהורים והספקות מרים ומאררים, יותר הם ממרקים את הנשמה. אבל כיון שהם פּורצים את גדר השתיקה ומשמיעים בחוץ קולם, מיד יבואו זרים אל מקדשם ויחללוהו. הלב יתרוקן, השכינה תסתלק משם"… בשעה שהדברים היו נשמעים, לא ירד פירס לסוף דעתם. נזכר בהם והבין לכוונת המורה רק אחר שנים רבות, כשהמורה לא היה עוד על ידו ודרכו בחיים נטתה מתורתו…

לבסוף קרה אותו המקרה שחלק את לבו. לבו, שהיה דומה למראה בהירה, נשבר לשנים. פני החיים נשקפו מתוכו נפתלים ומסולפים.

פעם אחת ראה את הדיאקונוס אנטוניוס משוחח בגן עם נזיר שמש זקן, שבא מקרוב אל המנזר. הנזיר הזה היה משכמו ומעלה גבוה מכל הנזירים, פניו היו מגולחים ולא יפים. היה משהו דוחה ומפחיד בפנים הללו. פּירס הרגיש ברגע הראשון, כשראהו משוחח עם ההדיאקונוס, איזה שאט-נפש למראה הנזיר הזקן הזה, אבל רק רגע נמשך הרושם. מיד אחר-כך, בעברו על פני המשוחחים ובשמעו אחר גבו של השמש החדש את קולו, לא היה יכול לא לעמוד ולהוסיף להקשיב: היה קול משונה, משורבב, מתוך לשון מקשקשת בפה מחוסר שינים. פעם באיזה מקום כבר שמע את הקול הזה, אבל אימתי? והיכן? לא היה יכול לזכור. במתכוון שב עוד הפעם לעבור על פני שני האנשים, כדי שיוכל להסתכל יפה בפניו – והנה הפנים משונים וזרים לו, ואף-על-פי-כן דומה כאילו היו לו פעם ידועים. התאמץ לזכור חלום רחוק. שני האנשים הרגישו בו והפסיקו מיד את שיחתם. הדיאקונוס הפנה אליו את פּניו הכועסים וקרא אליו כמעט בנזיפה:

– למה אתה מסתובב כאן באפס מעשה? הבטלה היא אֵם כל חטאת. לך לך אל תאך ושנן על-פּה את הפּרקים אשר ציויתי עליך הבוקר…

פּירס הלך אל תאו. התכוון לעשות את רצון רבו ולא עלה בידו. המחשבה כי הדיאקונוס גער בו בנזיפה חיטטה במוחו. על מה התרעם עליו הדיאקונוס? שמא נכשל שלא-מדעת באיזו עבירה? על עבירה זו שנעלמה ממנו רצה לבקש סליחה, אבל דוקא בו-ביום לא נזדמן לו לראות את הדיאקונוס בשום מקום, כאילו במתכוון נסתתר ממנו. באותה שעה העסיקתו עוד שאלה: מי הוא זה אותו שמש זקן? ברור לו, כי שמע כבר פעם את קולו, כי ראה כבר פעם את פניו. אבל אימתי? היכן? שאלה זו הציקתו, לא הרפתה ממנו. גם בלילה לא הניחה לו לישון.

בחצות הלילה, אך נרדם – הקיץ בבהלה. יד מי נגעה בכתפו. פקח עיניו: לפניו עמד אותו שמש! תחילה סבור היה פירס כי חלום הוּא, אך הזקן בקולו המשונה, באותו קול משורבב ורוה-ריר אמר:

– קום לך! הדיאקונוס מחכה לך!

– מה חפצו? מה קרה?

– נחוץ! שם תדע!

נזכר הנער בנזיפתו של הדיאקונוס. התחיל לבו דופק בחזקה. ישו! מרים! מה חטא? קוראים אותו למשפּט! בשעה זו דוקא! הלא דבר הוא… בידים רועדות וביגיעה סידר את בגדיו, עשה פעמים אחדות את אות הצלב, ויצא אחרי השמש מתאו. במסדרונות ובתאים לא היו נוהגים לכבות בלילה את הלַמפדות והנרות. הפעם היתה עלטה במסדרון. הדבר התמיה את פירס. נגרר בחשכה אחרי קול פסיעותיו של השמש; לא העיז לשאול משום מה אין אור. מדוכא ונפחד היה. הלך כמו אל הגרדום. בלבו התפלל והתודה. הזקן לא הוציא הגה מפיו, רק נשם בכבדות ונאנח חרישית. פסע חשאית. הנער פסע אף הוא על קצות אצבעותיו. בנשימה עצורה. מה יעשו בו? הה, ישו! מה יעוללו לו? זמן רב הסתובבו בחשכה, במסדרונות המנזר הסבוכים והמפותלים ובפינות נידחות. רגלו של פּירס לא דרכה שם אף פּעם. אילו הניחוהו שם לבדו, לא היה מוצא הדרך לשוב. אך ברור היה לו, כי אין הזקן מוליכו אל תאו של הדיאקונוס. ניסה פעם לשאול את הזקן, – הלה השתיקו בסטירה על פּיו. פּסע הנער דומם הלאה ובלע דמעותיו. הכניסו הזקן לבסוף אל תא אחד. על השולחן דלק פנס. נטל הזקן את הפנס, הרימו אל פניו, התכופף אל פני הנער וצחק אליו בפה מחוסר-שינים.

– מי אתה? – פרצה שאלה מפי הנער, הרועד כולו. ועד שזה ענה לו, מיהר להצטלב. בטוח היה כי הזקן משטה בו.

– התבונן בי יפה, וכי לא תכירני?

– ראיתיך, ראיתיך, ולא אכירך…

אז החזיר הזקן את הפּנס אל השולחן, הפנה אליו את גבו, כשהוא נכפף על גבי איזו חבילה, מחטט ומהפך בה זמן-מה. ראה הנער הנדהם על-פּי תנוּעותיו כי הוא מטפּל שם בפניו. אך הנה הזדקף. החזיר אליו את פּניו והנה הם מכותרים בזקן לבן ארוך…

–…פרדינאנד! פרדינאנד!.. – קרא הנער בחלחלה ובבכיה.

הזקן קלטו בזרועותיו. צחק ובכה אף הוא, לחצו אל לבו, גיפפו וליטפו בידים רועדות…

אחרי שעה קלה ישבו זה מול זה. הזקן השמיט מעל פניו את זקן-הפשתה שהכין לו לפגישה זו, בשביל להקל על זכרונו של “ילדו”, להכיר את פרדינאנד שלו. באותו לילה שמע הנער דברים נוראים, סודות איומים. פרדינאנד דיבר אליו על אבותיו היהודים שנהרגו על קידוש השם. הקים בנפשו לתחיה את זכר המערה ופרידתו מאביו ומאמו, זכר שנרדם בו כל השנים. נשכח ומונח בקרן-זוית, תחת שכבת אבק, היה זכר-פליטה זה. פרדינאנד טיהר באותו לילה את היכלו אשר לפני-ולפנים שבלבו, החזיר לזכרון את זוהר קדושתו, והדליקו כנר-תמיד לפני האיקונין הקדושים… סיפר לו פרדינאנד על נדודיו הוא, מיום עזבו אותו, על הצרות והסכנות שעברו על ראשו, עד שפּעם נראו אליו בחלום אביו ואמו של פירס ופקדו עליו ללכת ולהחזיר את בנם אל אלהי ישראל… ידע כי שלוח הוא לקראת סכנת מות. אם יגלה סודו, ישרפוהו חיים. אבל חזקה עליו פקודת הקדושים. אף הוא, דיאוגו, מחויב להתיצב על דרך קדושה זו. כי הדרך אל קדוש ישראל היא סוגה בחוחים, היא דרך העינויים והמות, אבל גם דרך הגאולה והתחיה… עוד טרם בא מועד לגלות לו את רבבות האנשים המחכים לו במסתרים על נתיבה איומה זו…

הדברים היו כה חדשים ונפלאים, כה איומים ולוטי-סוד! נפש הנער, שמסילת העינויים של הגואל היתה תמיד חלום חייה ותפילת מאוייה, פירפרה ובערה לשמע דברי הלחש של הזקן… אלהי ישראל והמשיח הגואל לא היו עדיין עוינים זה לזה, לא היו עדיין ניצבים כאויבים זה מול זה. הלא מסילה אחת מובילה אל שניהם…

ומאז, לילה לילה, בנפול תרדמה על המנזר, היה הנער פוסע בחשאי כמתגנב אל תאו של השמש הזקן. זה על-יד זה כפופים על ספר אחד היו יושבים ולומדים תורה.

ולאט לאט, באופן לא ניכר לנער, הלך הקרע הלוך והתרחב באותה הינומת-נזיר שעטפה את נשמתו. נפרדו יותר ויותר החוּטים בין רקמת הדיאקונוס אנטוניוס ובין רקמת השמש פרדינאנד, בין ישו המשיח ובין אלהי ישראל לא היו עוד שלום…

הכּחש התמידי ביום והסוד התמידי בלילה עשו את הנער לעצוב ולשתקן. מן הבריות היה מתרחק מתוך חששנות ויראה סתמית… בקוצר רוח חיכה ליום שבו תמלאנה לו שלוש-עשרה שנה. פרדינאנד הבטיח לו שביום ההוא יכנס בברית-קודש עם אלהי ישראל, בברית-עם עם אחיו האנוסים המסתתרים. בחביון נפשו היו עדיין מהבהבים וזורחים לשונות הזהורין שמדורות הנוצרים הראשונים היו משרות עליה ממרחקי דורות. זכר אותן המערות שבהן היו נחבאים מחמת המציק, – לא חדל אף עתה, וזמן רב אחר-כך מילאו את נפשו זהרורי קדושה וחרדה טמירה של מורא-הוד. ויתפלל הנער לה' להגיעו ליום שבו יענוד אף הוא נזר-קוצים לראשו, נזר-הקוצים של ישראל…

היום ההוּא בא. אור לאותו יום היה לו ליל התקדש חג. עם האשמורה הראשונה נועד דיאוגו עם פרדינאנד בתאו הצר, וזה שינן לו על-פּה תפילות וברכות, לימדו מצוות ידועות ודיבר לו האחריוּת המוטלת עליו, מיום מחר ואילך, כלפי הבריות וכלפי הבורא. הה, הנער לא נרתע כלל וכלל מפני האחריוּת! אדרבא, התפלל כי יכבד עוּלה יותר, ביקש להשתוחח תחתיו יותר, למען תישר ותיזָקף נשמתו יותר ויותר… דיאוגו הפציר בזקן להגיד לו איך ומתי יהיה האות הזה. פרדינאנד השתמט מתשוּבה: אלהים יראה לו הדרך הרצוּיה. כל אותו הלילה נדדה שנת הנער. עם עלות עמוד השחר נמלאה נפשו רטט-צפיה: מתי יהיה האות הזה?.. צילצלו הפּעמונים. הלך, כמו תמיד, אל תפילת-הבוקר. שפתיו לחשו בדממה תפילה בעברית לאלהי העברים, שלמדה אמש מפי פרדינאנד.

אחרי סעודת שחרית הודיעו לו, כי דון פרנציסקו הנריקץ בא לבקרו ולקחתו אליו ליום אחד.

פירס ידע כי אחד מגדולי עשירי לישאבונה, דון הנריקץ, הוא מגינו ואיש-חסדו. הוא הוא שמסר אותו למנזר זה ללמוד יחד עם אצילי פורטוגליה שמתחנכים בו. דיאוגו ידע גם כן כי בגללו מפזר מיטיבו זה ביד נדיבה מתנות-זהב ונכסים דלא-ניידי לטובת המנזר. ובתפילותיהם לא פעם מזכירים הנזירים את שמו לברכה בתור אחד הבנים הנאמנים לקתוליוּת הקדושה. אבל אף פעם לא זכה פירס לראותו, כי דון הנריקץ הוא אדם טרוד ברוב עסקיו ואין דעתו ועתו פנויות לבוא לראות נער יתום זה. על כן היה דון הנריקץ בדמיון הנער כיצור נעלה ונשגב ממנו, כרוכב בערבות כביכול, הנעלם מאתנו ולחסדו אנו מצפים… כשהודיעו לנער כי דון הנריקץ בכבודו ובעצמו בא לקחתו אל ביתו, חורוּ פניו. לבו התכווץ בו מכאב. סימן רע לו ביקור זה. מדוּע בחר לו דון הנריקץ דוקא יום זה לביקורו? שנים רבות שכחוֹ, לא מצא לאפשר או לנחוּץ לראותו. והנה היום, דוקא היום, הופיע… חשש שמא אצבע אלהים היא אשר שלחו להפריע בעדו ובעד פרדינאנד, להפריע את קדושת היום שאליו ציפה זה כמה…

בלב מאובן מאימה ומתרעומות הלך פירס לקראת איש-חסדו. לפניו עמד איש גבה-קומה, רחב-כתפים וזקנו יורד, הלוך והתחדד בקצהו, עד לאזור רקום האבנים היקרות הנוצצות בשפע צבעיהן. גבות-עיניו היו שחורות, עבותות ומצילות על עיניו. בפניו לא היתה אותה הכניעה הנפשית או אותה ההתרכזוּת הפּנימית שהיה הנער רגיל לראות בפני הנזירים. פניו היו מחוסרי תנוּעה וחליפות-הבעה. כאילו מסוה היה עליהם, מסוה קר וקפוא. מבט העינים היה עמוק, גא ותקיף. לבוש היה כאחד האצילים, בכסיות על כפות-ידיו ובחרב על ירכו. כשהנער ניגש אליו, לא הרכין אליו ראשו. גבוה ורם-עינים כמביט מעל לראשו והלאה. על-ידו הרגיש דיאוגו את עצמו קטן כל-כך, חדל-ערך ומבוטל כל-כך. אבל שנוא לא שנא אותו עוד. אדם כזה אי אפשר לשנוא. יותר מדי גבוה ורחוק ממנו היה… ביראת-כבוד ובהשתחוית-כניעה של נזיר דרש דיאוגו בשלומו.

– מי אתה, נער? – שאל האיש.

– דיאוגו פּירס הנני, בנו של דון סאלואדור ודונא אנג’ילא פירס, מנוחתם עדן.

– טוב, איפוא, בן-חיל! ואני הנני דון פראנציסקו הנריקץ, הייתי ידיד ורע לאבותיך המנוחים. באתי לקחתך אלי לשעות אחדות.

הדברים הקסימו את הנער. כל-כך פשוטים היו. כמעט החזיק לו הנער טובה בעד זה. אבל איך ילך אחריו? הלא יום זה מכובד וקדוש לו מכל ימי חייו! פתח-תקוה אחד היה לו להשתמט מהזמנה זו! “אלך, אמר, ליטול רשות מהדיאקונוס”. קוה קיוה כי הדיאקונוס לא ירשה לו לעזוב לשעות אחדות את המנזר. אבל דון הנריקץ השיב לו כי אין צורך בנטילת רשות, כי רשות זו כבר ניתנה לו, לדון הנריקץ, בשבילו. ראה דיאוגו כי חלומו היקר היה לענן-בוקר…

כל הדרך שתקו. דון הנריקץ ישב במנוחת-גאוה על פרדתו הגבוהה והמפונקת, כשהוא מתנועע לאטו תפוש-מחשבות, בלי להפליט מלה מפיו ובלי להעיף עין אל הנער לבוש מדי-נזירים, הרוכב מאחריו על חמור קטן והאוחז לרגעים בשתי כפיו ברעמת-בהמתו הדלה, מחשש שמא יפול.

הנער, שמימיו לא יצא משער המנזר, היה נרגש תחילה למראה רחובות הבירה ותנוּעת העוברים והשבים. אבל מפעם לפעם היה נותן את עיניו בדון הנריקץ החשוב והמכובד, הרוכב לפניו. חשב, מתוך סיפוּק-נפש, כי אציל גדול זה היה ידידם של הוריו; ודאי היו אף הם אנשי-מעלה ורמי-יחש…

ברחוב Rua de Monade עמדו לפני אחד הארמונות היפים, הבנוי בטעם מויריטני והמקושט באכסדרות, בעזרות ובשדרות עמוּדים.

נפעם ורוהה נכנס פירס אל הבית הזה, כשהוא נדחק, ככלב קטן זר ונתעה, אל דון הנריקץ. הביאוהו אל אחד החדרים, ושם הציגוהו לפני שלוש נשים: דונה פיליפה הנריקץ, גבוהה וזקופה כבעלה; פניה היו עדיין צעירים, עגולים, לבנים, חלקים ומבט-עין היה לה חם ובהיר; בתה הבכירה, דונה איזבלה, זקוּפה, דקה, חיורה, עם ארשת-פנים קרה ותקיפה כפני אביה, ןהבת הצעירה, הנערה דונה אינגראציה, כולה עגולה, שמנה, עליזה וצוחקת תדיר. דיאוגו פירס לא ראה ולא הבחין את תוי-פניה של כל אחת מהן. כשראה את שלוש הנשים האלה, היה לו משלשתן רושם אחד כללי של זוהר, של לא-שכיח ומופלא… הן, כנראה, חיכו לו. האירו לו פנים. הקריבוהו אל שולחן ערוך במטעמים וממתקים. דיברו אליו בחן ובחיבה. פירס, שמעולם לא בא בין אנשים זרים ולא בא בדברים עם אשה, עמד שפל-עינים, בלי תנועה, משיב בקושי מלים בודדות, וקץ לא היה לרהותו. ביחוד הרבתה מבוכתו דונה אינגראציה הקטנה. סמוך עם כניסתו ספקה כף וקראה: “הה, הלא נער קטן הנהו! ואני סבורה הייתי כי גדול הנהו”… האם, דונה פיליפּה, רצתה, כנראה, לעודדו ואמרה לו כי שמעה את תהילתו מפי הדיאקונוס אנטוניו (פירס הרגיש מיד כי אמרה “אנטוניו” ולא “אנטוניוס”, כמו שהיו קוראים לו במנזר, ותמה על זה…), כי הוּא מצטיין בלימודיו ובהתנהגוּתו המשובחה. פּני פירס הסמיקוּ לשמוע מפי הגברת הזאת את שבחו ולדעת כי דיברה על אודותיו שלא בפניו עם הדיאקונוס. פעמיים או שלוש גם העבירה את כפה בלטיפה על ראשו. המגע הזה בילבל לגמרי את הנער, שלא טעם טעמה של לטיפת-אם. דונה אינגראציה, לחוצה אל אמה, לא שמעה לגערותיה והיתה נכנסת לתוך דבריה בשאלות “אויליות” אל “הנזיר הקטן”, שלא נשאלו, כמדומה לו, אלא לקנטר, ופעם השתמשה ברגע של הפסקה בשיחת האם ושאלה: “האם מרשים לכם שם במנזר לשחק במחבואים?” פּירס מצא את השאלה הזאת כל כך טיפשית, עד שלא היתה ראויה לתשובה: נראה שהיא חושבת אותו לשוטה וקטן כמותה. השאלה הצחיקה את האם ואת האחות. משום כבוד אביה ואמה, ענה לשובבה כי במנזר אין משחקים, אלא לומדים ומתפללים. “אני מבינה – קראה הנערה – מפני מה אין אתם משחקים, אילו הייתם רצים במעיליכם הארוכים הייתם נופלים”. הכל פרצו בצחוק. ופירס נכלם וכעס מאד בלבו על הקטנה המחציפה פנים ומלעיגה עליו. כדי לפייסו אמרה האם:

– וכי סבורה את כי דון דיאוגו פירס הוא ריקא כמותך? – הלא הוא כבר בן שלוש-עשרה!

– הצליף אליה פירס מבט בתמהון רב: איך! היא יודעת את גילו בדיוּק כזה?.. מכיון שהרים את עיניו, ראה כי יש בחדר, מלבד הנשים, עוד גברים אחדים, שלא הרגיש כלל בכניסתם. פּתאום נתקל מבטו גם בפרדינאנד שעמד על-יד דון הנריקץ גלוח ובאיצטלת-הנזיר הארוכה שלו. שניהם שתקו. לפני פרדינאנד היתה הבעה מיוחדת ובלתי רגילה. הבעה ותיקה, רצינית, יחד עם זה הבעת אושר וחג. גם הוא כאן! – תמה הנער – מה מעשהו כאן?.. אך ראה אותו הנער, מיהר אליו, חיבק בזרועו את צוארו. מציאותו של הזקן פה בחדר הרגיעה את רוח הנער. לא הבין מה האדונים האלה מתלחשים כאן? ומדוע שותק דון הנריקץ, השקוע בתוך הכורסה זעום וּותיק כל-כך? ומדוּע גם פרדינאנד שותק? שניהם כאילו מחכים. למה? לבו אמר לו, כי מסביבו מתרקם סוד, כי במסתרים מתרחש, ועוד מעט יקום לעיניו, דבר שלא פילל אליו…

הדבר קם פּתאום. מאחד החדרים יצא משרת ולחש מה באזני הגברת. זו נתנה מרחוק עיניה בבעלה. דון הנריקץ תפש מיד את מבטה וקם מהכורסה. מיד התרוממו הכל ממקומותיהם. דון הנריקץ נתן לפירס אות כי יגש אליו. הניח את זרועו על כתף הנער והוליכו אל החדר הסמוך. אחריהם פסע פרדינאנד, אחרי פרדינאנד – דונה פיליפּה, דונה איזבלה ודונה אינגראציה. אחריהן נמשכו שאר האנשים… בלא-יודעים הספיקה דונה אינגראציה למשוך את פירס בקצה מעילו, אבל הוא לא שם לבו ולא הרגיש בדבר, לצערה של הקטנה. ראה הנער והבין מיד כי עוד מעט ויפּול הדבר. הוא הולך לקראת חלומו המתגשם. לאן מוליכים אותו בראש תהלוכה זו, לא ידע. אך הזית תוגה מתוקה נחה עליו: שם באיזו פינה חבוּיה עומד מזבח; עקוד יעלוהו על המזבח… עברו דרך שורה ארוכה של חדרים, עד שנכנסו לחדר אחד קטן, ריק מרהיטים, זולת ארונות אחדים שעמדו סמוכים לקירות. אל אחד הארונות האלה ניגש דון הנריקץ, כשהוא מחבק את פירס, פתח ונכנס לתוך הארון כשהוא מושך יחד עמו גם את הנער. בקיר הארון בפנים היה חור גדול. דון הנריקץ אחז ביד פירס, ביקשו לכוף את ראשו ולרדת אחריו בזהירות. ירדו במעלות חצובות בקיר ויצאו לתוך איזו מגרעת רחבה, שפנתה כעין בימה, אל המרתף שלמטה לפניה. בשלוש מדרגות ירדו מעל המגרעת אל המרתף. במרתף דלקו נרות במנורות נחושת, כסף, זהב וזכוכית. כל זה הבהיק, נצץ ורגע אחד הכה בסנורים את הנער, אחרי הליכה קצרה בחשכה. המרתף היה גדול ומלא אנשים. את פניהם לא ראה. כולם היו עטופים עד למעלה מראשיהם בטליתות לבנות. מראה האנשים העטופים האלה עשה עליו רושם. כל התהלוכה ירדה אל המרתף, זולת שלוש הנשים שנשארו למעלה על הבימה במגרעת, על כסאות מוכנים בשבילן. נתנו גם לו טלית להתעטף בה. מן הטלית נדף ריח של טחב ועוד משהו, שהיה נודף גם מכתונת-הרקמה העליונה, שלובש הכומר בשעת התפילה, וממדי הקדוּשה של הדיאקונוס. פירס שאף לתוכו את הריח הזה ונשימתו נעצרה מרוב מתיקות והתרגשוּת. האנשים במרתף היוּ מרוּבים ועמדוּ מסביבו צפוּפים. הנער החלש והקטן היה לחוץ בתוכם. לא היה אויר לנשימה. הנער היה מאוּשר. מכווץ בתוך הצפיפות הזאת הרגיש את עצמו כל-כך בטוח, בחסות כל-כך כבירה, מוגן בפני העולם כולו…

פתאום מאיזה מקום, מעל לראשי האנשים, נשמע קול צלוּל וחזק:

– “גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו”…

פירס אוּבן. זה היה קול דומה ממש לקולו של הדיאקונוס אנטוניוס…

לא הרגיש בדבר איך הצטדד הקהל פּתאום, ומסביבו נעשה חלל ריק. תמה הביט סביבו, בין הטליתות עם עטרות הכסף הנוצצות, הזקנים הלבנים והשחורים, ניצנצו פעם פני פרדינאנד, פעם פני דון הנריקץ ונעלמו. נשא עיניו לפניו ורעד בכל גופו: על במה קטנה עמד הדיאקונוס אנטוניוס… הרגש הראשון שנולד בלב פירס היה לברוח, להסתתר, כי טמנו לו כאן פח… אך זה נמשך אך רגע. הדיאקונוס היה מעוטף אף הוא בטלית, ומחזיק בידים נשוּאות למעלה את מגילת ספר-התורה פרושה לפניו…

גם הוא כאן!.. האם אין זה חלום? פני הדיאקונוס היו נלהבים. דרך עיניו ניתזו ניצוצות מהאש אשר בערה בקרבו. מעולם לא ראה את עיניו ככה. עכשיו, כאן, נזכר פירס, כי שם במנזר, בשעת ה“עבודה” היו פניו אחרים לגמרי. פני מסוה היוּ. לעיניו היה שם מבט כבוּי, עייף, דוָי… מעולם לא ידע את האש העצורה באיש הזה!.. גם הוא כאן! הוא כאן – הכל כאן. הנעלה, ההוד, כל מה שהיה נושם על נשמתו מתוך אגדות קדוּמים, כל מה שהיה בעיניו מקושר עם חיי הקדושה, – כל זה הוא כאן, כאן. המנזר שם למעלה התרוקן והתרושש. רק קליפה מוזהבה של אגוז אשר חרצנו סולק מתוכו. במנזר שם למעלה אין אלא בריות מרוּמות, מותעות ועלובות. לא בהיכלים הנהדרים והנשגבים, בנרתיקי הזהב והכסף, במשבצות האבנים היקרות, לא לאור השמש ורבבות האבוקות והדגלים, – לא שם הוא אלהי האמת, לא שם. הוא כאן מתחת לאדמה, במרתף החָשך הצר… הדיאקונוס כאן! כאן עדת קדושים, עם סגולה, אשר אדוני בחר לשכון בתוכו. מה מסכנים וטעוני-רחמים הם מאות חבריו שנשארו שם למעלה, שלא זיכם הבורא לעמוד כאן תחת כנפי שכינת-קדשו. במה זכה הוא, הקטן והנבער מדעת, כי ישים ה' את עיניו עליו לטובה ויבחר בו להיות לעבד לו? לבו התרומם וגבה בתוך חזהו ונמלא הכרה כי “נבחר” הנהו, אחד מעם-סגולה. הוא – והדיאקונוס אנטוניוס… אח, לא! אנטוניו, אנטוניו. לא – אנטוניוס… הוא ודון הנריקץ; הוא – ודונה פיליפּה החשובה; הוא ואותה דונה איזבלה החיורה והשותקת בחשיבות כזו… עכשיו הוּא נזכר ומבין כמה וכמה דברים, שבשעתם לא הבינם. הוא מבין מדוּע נמנע הדיאקונוס מהגיש את השתי-והערב אל פיו לנשקו, מדוע דיבר עמו על המדור המיוחד שיש לו לאלהים בלבו של אדם, וסייג לו – השתיקה… אח, כן, כן! מי שפורץ גדר זה הריהו מחריב משכן יה, הוא מבין את זה כעת בכל נפשו, בכל ישותו…

הדיאקונוס קורא מתוך זמר או מזמר מתוך קריאה בקולו הצלול ובנעימה משונה החודרת לעמקי הנפש וממלאה את כל חדריה אור וקדושה:

… וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ… וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה…

… וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ. אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה…

… יככה יהוה בשגעון ובעורון ובתמהון לבב והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפלה ולא תצליח את דרכיך…

המתפללים ישבו על שרפרפים וספסלים או על מחצלאות פרושות על גבי הקרקע והקשיבו שלושה-ארבעה לפני ספר אחד, או עצומי-עין הקשיבו בעל-פּה, מתוך תנוּעות-גוּף קלות, וחזרו בלחש אחרי דברי התורה. פירס לבדו עמד, פניו מל פני הדיאקונוס ועיניו מוצמדות אל תנוּעות פניו ושפתיו. דברי הברכה והקללה ירדו על ראשו כאבני ברד. דברי הברכה היו כל-כך מועטים, קצרים, כלליים ופשוטים. כך פשוטה וקצרה היא דרך הטוב, כך פשוט הוא האושר. דברי הקללה הם ארוכים, ארוכים עד לאין קץ ומפורטים לפרטיהם. כך מרובים ושונים, נפתלים ומפוצלים הם דרכי הרע.

פירס עמד, הקשיב ודימה כי מאות הדורות של כנסת ישראל, משנות קדם ואילך, התכווצו, התמזגו והתגלמו בו, בנער קטן וחלש זה העומד כאן. זה היום יצא אל דרך חדשה, דרך המדבר שלפניו. הר גריזים והר עיבל מתנשאים באופק. הדרך אל האחד היא מלאת חתחתים, אבני-נגף וצורי-מכשול. אבל אור חיי נצח זרוע בקצֶהָ, על ראש ההר. הדרך אל השני היא קלה ונעימה, אבל בקצֶהָ – אבדון ושממות עולם… עליו לבחור. הה! הוא בחר זה כבר, עוד טרם בואו הנה, בקוצר-רוח הוא מחכה לעינויי הדרך אשר איוה לו…

נגמרה הקריאה. נשתתק הקהל. דממה במרתף, רק להבות הנרות פיצחו ורישרשו חרישית. הדיאקונוס נתן בו עיניו. למבט זה התמתח הנער בכל גוּפו כמו מיתר מקשת, לא נע, לא זע. הרגיש על עצמו מבטי כל המתפללים. גם מתוך המגרעת שלוחים אליו מבטי שלושת זוגות עינים. הדיאקונוס קרא:

– שלמה בן משולם מולכו!

זעזוע עצבני חלף את כל גופו של הנער.

הדיאקונוס אמר לו דברים אחדים באותו הקול המזמר, שבו היה מדבר אליו במנזר על אלהים השוכן בחביון לבבות ועל “חיי קדושים”, אבל יותר חגיגי: מהיום והלאה הוא אחד מחברי העדה הישראלית. מהיום והלאה הוא נוטל על עצמו אחריות קדושה כלפי ה' לאורח חייו ולחייהם של כל הניצבים עמו פה. והיו דברי התוכחות הגדולים והנוראים לאות ולברית בינו ובין אלהיו, בינו ובין עמו… והיה אם שמוע ישמע – ובאו עליו כל הברכות; אם שמוע לא ישמע – והשיגוהו כל הקללות.

פּירס כמעט הרים את שתי אצבעותיו למעלה להישבע באות הצלב. אך מיד נזכר, החזיר את כפו והניחה על ספר התורה, וקרא:

– אני נשבע! אמן ואמן!

כאילו רוח התפרצה ממסגרותיה: ברעש ובהמולה קפצו כל המתפּללים ממקומותיהם ובקריאות-גיל ובמחיאות-כפים קראו לפניו איזו תפילה, אשר את מליה לא הבחין. כל הפנים היו נלהבים, נרגשים וחוגגים. הכל שרו. אף הלהבות במנורות רקדו וריננו. כפות המרתף לא יכלו לכלוא את כל הרינה והשמחה והתרחבו והתנשאו מעלה מעלה. יחד עם הסיפוּן התנשאו גם המתפּללים. התנפנפו ענני בדולח, כמפרשי ברקת; במקום האבנים הקודרות שהחשיכו על ראשיהם, נצצו והבריקו אבני אקדח ושמי ספיר. טללי אורות וגשמי זהב נשפכו עליהם. ולמטה למטה – ליל-נצח ואשמני-עולם. שם נמקים במארת חייהם ובחשכת עיורונם כל הנשארים בהיכל בלם ללא-נוחם וללא ישע… דוארטי די פאס הוא שם למטה… זרועות לרבבות נטוּיות אליהם, אגרופים קפוצים שלוחים, קולות קוראים לעזרה. צעקות שגעון ויללת אבדון…

… אחרי התפילה נספנו כל האנשים לתוך קירות המרתף. אחר-כך נודע לו כי מדרגות רבות וכמוסות היו חצובות בתוך הכתלים, ובמחתרת היו יוצאים אל האורוות, הרפתים והדירים שבחצר הסמוכה לארמון דון הנריקץ. פירס ופרדינאנד לבדם נשארו בחברת המשפּחה של בעל-הבית.

עברו שנים. דיאוגו פּירס כבר גמר את לימודיו במנזר הירונומיטים בלם ויצא משם מוכתר בידיעות ובמעלות, ותיק וירא אלהים. זמן מועט אחרי שפּרש פּירס מן המנזר, נכשל פרדינאנד באיזו עבירה; מנהל המנזר, בהשפּעתו של הדיאקונוס אנטוניוס, דָנָהוּ לגלוּת אל אחד המנזרים הדלים שבאחד המקומות הנידחים שבפורטוגליה…

הזקן נחבא במרתף שברחוב Rua de Monade עד שצמח זקנו וגדל במידה ששינה את הכרת פניו. אחר כך יצא לשבת בביתו של פירס, על חוף הטאיו, ולשמש את אדוניו.

מדי שבּת בשבּתוֹ היה דון פּירס מבקר בביתו של דון הנריקץ והיה שומע אל התפילה במרתף. תמיד היו [1] מקבלים אותו בסבר פנים יפות. כציפורת קפואה זו שקוי-השמש מחיים ומעוררים אותה, כך גם נשמת הנזיר הצעיר התעוררה לחיים על-ידי דברי-החן ולטיפות-האם הקלות של דונה פיליפּה; אף שתיקתה העצובה והסתומה של דונה איזבלה היתה מרגיעה את נפשו כדממת ליל אביב ומעוררת בו חלום-נוער ותאות-אושר. דונה אינגראציה לא שונתה במשך הזמן ברוחה העליז; נעשתה יותר פקחית, יותר נועזה ומלאת מרי. פירס השלים אתה זה כבר. בשעת התפילה במרתף היתה לא-פעם קורצת לו מבין דפי סידור-התפילות או מאחרי גבה של אחותה הגדולה…

אל שולחנו של דון הנריקץ היו מסובים, לעתים קרובות, אצילי פורטוגליה וגדולי שרי הכהונה: חשמנים, הגמונים וראשי מנזרים. דון הנריקץ היה ממעט בשיחה, ובחשיבות מיוחדה היה מפליט מפיו מלה או שתים. אבל נעים היה לו להעמיד לראוה, לכבוד האורחים, את מבחר כליו וסגולות החמדה שלו. על שולחנות הָבְנֶה, מפותחים פיתוחי-ציצים ומקושטים בפרחי-זהב, מעשי ידי גדולי האמנים בפלורנץ, הוגשו טִריני-שן עמוסים כלי בדולח וזכוכית מויניציה, גביעים מרהיבי-עין בדקות הקישוט ובדמיון-הציור מעשה ידי בנוונוּטי צ’ליני, כפּות וקערות באימאיל לבן של פניקו מלימוש ושל מאזו פניגואירא. שותק מתוך גובה-לב והכרת ערכו ותקפו, היה אוהב לשמוע מפי אורחיו הנשגבים את תהילת ביתו, מערכת-כליו והתלבושות המיוחדות של עבדיו ושפחותיו הרבים. פעמים היו גם האם והבנות משתתפות במסיבת-רעים זו. אהובת כולם היתה דונה אינגראציה הקטנה שידעה לבדח את דעתם בליצנותה ובהעזתה. דונה איזבלה היתה מסננת דבריה הקצרים בלוית בנות-צחוק סתמיות. את סוד לבה לא ידע איש. עינו הבוחנת של הנזיר הצעיר הכירה אמנם כי אין בת-צחוקה ולבה שוים. כל חג ומשתה שהיו בבית הזה, עם המון המוזמנים מגדולי לישאבונה ורבי המלוכה, עם המון העבדים והשפחות, עם ברק הכלים וזרם היין, – שמחה נאמנה, טבעית, נובעת ופורצת מאליה מתוך מבועי-הנפש, היתה שם נעדרת… למרות העושר ורחבות-החיים, היתה שורה מתחת למסוה השמחה והעליצות איזו עצבות כבושה. כעין מחלה פנימית נעלמה, שרק הנפש הקרובה יכלה להרגיש בה. עצבוּת זו היתה נובעת ושופעת, כעין קיטור-קטב, מלמטה, מתחת לאדמה, מתחת למרתף, ומילאה את חלל הבית, וחדרה לנשמת האנשים…

פירס היה אוהב לשבת בחוג המשפּחה הזאת, כשאין זר בתוכה, ולהתחמם לאורה הטוב והשליו. אהב אותן השעות ביום שבת, כשדונה איזבלה יושבת לה לבדה, עם רומן ספרדי, במגרעת חלון, ורצועת השמש הרחבה והאלכסונית, החודרת משמי-הצהרים, עוטפת את גופה ומתמתחת על הקרקע, ובקצה רצוּעת-האור אשר על הרצפה מנמנם חתול הבית. דון הנריקץ מעיין בספר או משחק באישקוק עם יוהאן די קאסטרו, יהודי אנוס, עוזרו במסחר, שהיה, לעתים קרובות, בא אל ביתם ושולח מבטי געגועים אל הבת הבכירה. מדי פעם בפעם היה יוהאן די קאסטרו מספּר הלצות ובדיחות, שלא פסקו אצלו מעולם, ובני-הבית היו צוחקים כבושות. דונה פיליפה פרשה עם דונה אינגראציה אל פינת החדר, ומלמדת אותה פרק בכתבי-הקודש בסבלנות ובמסירות מפליאה. פירס היה אוהב לשבת אז על שרפרף נמוך לרגלי האם ולשמוע אל קריאתה של דונה אינגראציה, אל הערותיה הילדותיות-נלעגות, שאין אתה יודע לפעמים אם הן באות לפי תומן או בכונה נסתרה לקנטר או להצחיק. פּירס מקשיב ומעמיד פּנים של כובד ראש כדי שלא לפרוץ בצחוק, מחשש שמא התלמידה העצלנית תשתמש בזה כדי להפסיק את השיעוּר באמצע…

פעמים היו חובשים חמורים ופרדות, מצטיידים ליום תמים ויוצאים אל אחד הכרמים של דון הנריקץ מחוץ לעיר. הרחק מהקיטור המסתורי והמעיק הנודף מהמרתף כאילו היו האנשים משתנים ונעשים אחרים. אפילו דון הנריקץ גופו קמטי פניו כאילו היוּ נעלמים, רוח של קלוּת-דעת היתה נכנסת גם בו והיה משתתף, מתוך בת-צחוק מחננת, במשחקי בני הנעורים. יש שהיו מצטרפים אליהם, זולת פּירס ודון יוהאן קאסטרו, עוד שני צעירים שהתחבבו על בני-המשפחה. האחד היה דון פרץ והשני דון דוארטי די פאס. דון פרץ היה אציל פורטוגלי, גא, אדוק וקנאי. עבד עם פירס יחד בבית-המשפט העליון ושאף לגדולות, למצנפת-חשמנים. צעיר זה היה תולה לרגעים בדונה איזבלה עינים מפיקות חן ותחנונים, הערצה ועגמת-כיסופים. דונה איזבלה היתה מרגישה במבטיו, מסמיקה ומתרגשת שלא כדרך הרגיל. פתאום מופיע עוגב, שהיה נחבא אל הכלים, ועל-פי הפצרות בני-המשפחה ובקשת-הרחמים של דון פרץ, מסכימה דונה איזבלה לזמר בלוית-נגינה, את השיר “אלבוליראס” החביב על דון פרץ:

אלבוליראס, אלבוליראס!

אלבוליראס טאן ג’ינטיל!

לא ראאיס טייני די אורו

לאס ראמיקאס די מארפיל!..

אין לה ראמיקה לה מאס אלטה

איי אונה דאמה ג’ינטיל

פיינאנדו לוס סוס קאבילייוס

קון און פייני די מארפיל

– קו בושקאס פור אקו, מי דאמה?

– קי בושקאס בוס פור אקיי?

– בושקו יו אל מי אמאדו

מי אמאדו די אמאדי!

שדרות-עצים, שדרות-עצים!

שדרות-עצים כה נחמדות!

שרשיהם שרשי פז

וענפיהם ענפי שן!..

בענף הכי גבוה

גברת כה נחמדה

סורקת את שערותיה

במסרק של שן

– מה תבקשי פה, גברתי?

– מה תבקשי הנה ושם?

– מבקשת אני את אהובי,

אהובי די אמאדי!

הגברת הנחמדה מבטיחה לשואל לתת לו את כל סגוּלותיה ששמרה למזכרת אהבה מאת ידידה ובלבד שיביאהו אליה. השואל ממאן לקחת את טחנות הקנמון והזנגביל, שהיא מציעה לו, הוא מבקש רק את אהבתה. אבל הגברת אינה יכולה לתתה לו. אהבתה שמורה רק לידידה. אז מתוַדה אליה השואל כי הוא הוא ידיד לבה שאליו היא מצפה…

דונה איזבלה שרה את השיר הזה בקול נפשי ומתוק. הנעימה עצובה וספוגה עריגה וכליון-נפש. וכל החברה מקשיבה בדממת ערב-קיץ לצלילים הנוגים. מאיזה מקום נשמעת גם אנחה חרישית. דונה אינגראציה דוחפת אז במרפקה את פירס היושב על ידה ורומזת כלפי דון פרץ או כלפי דון קאסטרו…

דון דוארטי די פאס היה קרוב אל בית דון הנריקץ קרבת משפּחה. היו מקבלים אותו בשמחה ואוהבים לשמוע שיחותיו, סיפוריו ובדיחותיו. ביחוד חג היה למשפּחה כשדון יוהאן די קאסטרו ודון דוארטי די פאס היו מזדמנים יחד ומתחרים בסיפורי-הלצותיהם, ששום אדם לא ידע מאין הם שואבים אותן. אבל לאותו חדר-הארונות, שממנו יורדים במדרגות אל המרתף, לא ניתנה לדוארטי די פאס דריסת-הרגל… ההרגיש בזה די פאס? פירס חשד כי כן. פעם אחת נתקל, במדרגות ביתו של דון הנריקץ, בדוארטי די פאס, כשהוא יוצא משם נרגז מאד. על שאלת פירס לסיבת רגזו, ענה הלה: “לדון הנריקץ אין לחלוטין כל כשרון לספּר מעשיות. כשאני מספר – הכל צוחקים, וכשהוא מספר – “מתרגזים”, והלך לו. אחר כך נודע לפירס שחברו בא אל דון הנריקץ לספר לו שהוא משתדל לפני המלך לבטל איזו גזירה רעה, שמזכיר-המלכות מיעץ לפרסם על האנוסים; דון הנריקץ כמעט גער בו בנזיפה: “איני מבין, אמר לו, מפני מה באת לספּר לי את זה? מה לי ול”נוצרים החדשים” האלה?"… פירס הצטער על הענין הזה. היה לו רגש כאלו עושים עוול לחברו, כאילו עושקים אותו על-ידי-זה שמכסים ממנו את סוד המרתף. פעם ניסה גם לקחת דברים עם דון הנריקץ על הצורך לקרב את דוארטי די פאס אל היהדוּת. אבל אך פתח פיו, הפסיקוהו דון הנריקץ והגברת שלו בקריאת-פּחד: “איזה שגעון! איזה רעיון מסוכן!..” ופירס לא הוסיף. אבל הנה קרה מקרה אחד שהשרה צל בנפשו לשנים רבות ועבר לא בלי רושם על היחס שבינו ובין חברו. פירס עלה פעם מהמרתף בבטחון שבחדר-הארונות אין זר. אבל מה גדולים היו תמהונו ומבוכתו כשיצא מהארון ומצא את דוארטי די פאס ניצב לפניו. מרוב מבוכה שתק ולא יכול להוציא מלה מפיו, רק הרגיש בחיוָרון שכיסה פניו. “מה אתה עושה כאן?” שאל לבסוף את די פאס. "בבית אין איש – ענה די פאס אף הוא מבולבל – עובר אני ככה מחדר אל חדר, ואין נפש חיה (היה אז זמן התפילה במרתף). אבל אתה יוצא מתוך ארון… דבר זה מה פּירושו? “סרתי אל החדר לתקן את בגדי, שבמקרה נשמטו ממנו כפתורים… שמעתי פסיעותיך והזדרזתי להיחבא בארון. בטוח הייתי שזו היא אחת הגברות, ואני… המבין אתה… התביישתי”, ותוך כדי דבריו מיהר למשכו הרחק מן החדר הזה, שבכל רגע היוּ יכולים לצאת מן הארון אנשי הבית… אבל פירס ראה בפני ידידו, שזה אינו מאמין אף למלה אחת מכל מה שסיפר לו. מה שהחרידו עוד יותר הוא שדי פאס לא הפציר, לא דרש ולא חקר. ושוב לא נשמעה ביניהם אף הברה אחת בנוגע לפגישה זו. ביניהם היה סוד, שכיסו עליו בצעיף השתיקה. כל אחד ידע בלבו כי אינו מרמה את חברו…

שנים עברוּ.

סוד חייו, סוד המערה והמרתף, השכינו על פני פירס עננה, שהיתה לחידה בעיני הבריות, שסכה בעדו ובעד העולם, וגדרה בעד דרך הנעורים… זכר המערה היה דולק בלב פירס כנר תמיד בהיכל עזוב, שיד גלמודה ונאמנה היתה בכל פעם מוסיפה לו שמן למען לא יכבה. זאת היתה יד פרדינאנד. ערב ערב היה נכנס אל חדר פירס, מתיצב בפתח, כעני מבקש נדבה, ושואל בקולו המשורבב והמקשקש מתוך חוסר-שינים:

– רצונך ללמוד תורה, בני?

והיו צונחים שניהם על הקרקע, כשהם מקפלים רגליהם תחתם, לפני מנורת-שמן קטנה ולומדים בכתבי-הקודש ובספרים עבריים אחרים. הספרים הקדושים הללוּ היוּ לפעמים קשים ובלתי-מובנים, לפעמים מוזרים, רחוקים ושונים ממה שהיה חי בתוכו וסביבו, אבל תמיד פלאיים ותמיד מרים, כמו חידת אבותיו וסוד מערת ילדותו… איזו אגדה איומת-זעם על אומה סכופה ומנודה מאלהיה, אל קנא ונוקם. ומרוסקת אברים היא קשורה אל אביה שבשמים בחבלי אהבה, דוויה ומיחלת לשוב לחזות באור פניו… כל זה עתיק, גם פרדינאנד הוא עתיק, וזכר אבותיו גם כן רחוק, רחוק… לפעמים נראה לו זכר ילדותו כמו חלום שהתגשם בחיים באופן מהופך, כמו רוב חלומותינו: דומה כי זה הוא, פירס, כפוף על פני פתחה של מערה חשכה, וממעמקיה נראים לו פנים חיורים וקול עמום מגיע אליו משם: יהודי!… יהודי!…

יהודי!…

הקול הזה ליוה אותו בחייו הגלמודים כהד פסיעות. סודו היה עמו גם כשהיה מסיח את דעתו ממנו, כשוּמַת-לידה זו על גוּפו של אדם, שנזכרים בה רגע, ורגע משנהו שוכחים אותה. ופעם אחת ביום חג, כשהשתפכו באויר קולות הפעמונים מעל מגדלי בתי-הכניסה וקראו לבני-אדם ללכת אל המסה, תקפה תשוקה עזה את כל ישותו של פּירס להפשיט מנשמתו את לבוש החולין ולהידבק עם בוראו, לנער מעליה את אבק העולם הזה ולטבלה בתוך הרגשת אין-הסוף של הנשׂגב העליון. ברטט של קדושה, אהבה ודבקוּת הלך אל המסה. והנה בתוך שפע האור של אלפי הנרות, מבּין הארגמן, התולע והזהב של בגדי-הכהוּנה, בעצם רינת החג וששון-ההבטחה של המזמרים והמנגנים, הבהיקו לו פתאום, מתוך המסגרת הנוצצת, האם הקדושה ובנה על זרועה… מיד נזכר בפניה החיורים של אותה האם שהיתה פעם כפוּפה על-פּי מערת ילדה היחיד… – ודעכה בו פתאום האש, ושכך בו הרטט.

מצא עצמו גלמוד ועזוב בתוך חלל ריק של אותו אין-סוף, שאליו כה כלתה נפשו…

ופרדינאנד היה מלמדו תורה, תורה…

יהוה והשילוש הקדוש – שניהם נלחמו זה בזה. וכברקים הנדלקים בשמי הלילה ומאירים לרגע פעם כאן ופעם שם מרחבי-ארץ שונים, כך היה כל אחד מהנלחמים בו יורה חזיזי-קולות בליל-נשמתו ומאיר לפניו מרחקים אחרים, אפקים אחרים; ודרך חייו נעשתה משובשה יותר. הוא היה יתום ועזוב יותר…

אפלולית בין-השמשות שעטפה את נפשו היתה דומה לאותה המבוכה ולאותה התהיה שבהן היו מתלבטות עוד נפשות רבות, קרועות כנפשו, בכל ארצות אירופה, שביקשוּ להם מפלט מפראנציסקוס הקדוש ומתומאס האקוויני אצל הומירוס והוראציוס, או שהלכו מיורשו של פטרוס השליח אל המטיף מוירטמברג… דיאוגו פירס לא רצה ללכת בשבי לא לרומי ולא לירושלים. לשום מקום. אבל – אל העולם כולו. בשבי? לא. זה לא. נכסף לאויר חפשי, טהור, חדש. גם מרומי גם מירושלים ביקשוּ לצוד אותו אל מחיצה צרה, כמו אל מלכודת. לכל אחד מאותם הצדדים היתה הטלית הקדושה שלו, שבה היו עוטפים אותו, כדי שלא יראה אור עולם, עוטפים עד לידי חניקה. נפשו כלתה לסלק את המחיצות, לקרוע את הטליתות הקדושות. לבו אמר לו כי אלה המרחקים, שקראו אליהם מרומי ומירושלים, הם בנפשו פנימה. לא מחוצה לו, אלא בה-בנפשו יצלצלו פעמונים ותישָמע רינה ותפילה… קוי אורו הצנוע של איזה נר-תמיד שעדיין לא נתגלה לו, ושיום אחד הוא עתיד להיגלות, יאירו בנפשו חשכת המערה של המעונים וזוהר-הרקיע של הקדושים…

שנים רבות היה מאמין שהדרך לאַחות את קרעי נשמתו החצוּיה, שהדרך אל המרחקים ואל החירוּת בנפשו פּנימה היא דרך השלטון על בני-אדם. אין אדם יכול למצוא את עצמו, את כל היופי והנשגב של מהותו אלא אם כן הוא בן-חורין. ואין אדם בן-חורין אלא אם כן הוא שולט. את הסוד הזה הבינו יפה ה“וירטוּאוזים” והקונדוטיורים באיטליה. את כל חום נעוריו, את כל כוחות רבו וכשרונותיו הקדיש למטרה זו, לכבוש לו דרך אל השלטון. קל-כנפים ושכור-מעוף לא הרגיש בקפיצת-הדרך שהיתה לו. אולם התפקח מכשרונו בו-ברגע שהגיע אל אחת התחנות החשוּבות והעליונות בדרך אל החירוּת והשלטון: בשעה שהועלה אל משרתו הכבוּדה בבית-המשפט העליון לערעורים והוזמן להיות מורה להוד רוממותה הנסיכה ג’וליה, אחות המלכה. פתאום עמד. לא זו הדרך… התבונן אל סביבו, התבונן אל העולם שהשתקף במראת-נפשו, וראה כי העוז והממשלה הזורחים לו בקצה הדרך אינם אלא מקסם-כזב. שם בארמונות השלטון ימצא אך את צל עצמו עטוף פורפירה, בשעת שעצמו, הוא גוּפו, יהיה אסור בנחושתים בחצר-האשפתות…

שוב עמד דיאוגו פירס גלמוד ועזוב בתוך החלל הריק של האין-סוף, שנבהל כל-כך ממנו פעם בבית-הכנסת…

אבל הזקן פרדינאנד עמד על המשמר. “כשבוא אל עולם-האמת – היה אומר – ואפגוש שם אבותיך הקדושים, לא אשפיל עיני מבושה. את פקודתם שמרה רוחי”. גם כשפירס היה חוזר אל ביתו בשעה מאוחרת מאד בלילה, היה רואה אור בחלונו: הזקן המתין לו, ללמדו פרק בתורה. ופירס לא היה מסרב לו אף פעם. גם בשעה שלבו לא הלך אחרי הספרים העברים, בשעה שחשק להתיחד עם הומֶרוס וּוירגיל, לשאול באוּרים-ותוּמים של היוָנים והרומאים העתיקים על חידת-הויתו, – גם אז לא היה מהין לסרב לזקן. באהבתו הרבה אליו קשה היה לו לצערו בסירובו.

לאט, צנועה ושאננה, כעמוד-השחר בעלותו, צצה ועלתה אהבתו אל תלמידתו הרוממה. בשעה שנודע לפירס שהוא אוהב, בה-בשעה ראה והנה על פניו ומסביבו יפעה המבשרת זריחתה של איזו חמה חדשה. התחיל מאמין כי הנה סוף-סוף הודלק לפניו אותו נר-תמיד שעליו התפלל שנים רבות. הדרך אל עצמו היא דרך האהבה. לא ימצא את נפשו צרופה ומזוקקה אלא אם כן תיבָּלע בתוך איזו נפש אחרת, נעלה ונערצה, תעבור ותותך בכוּר אהבה… רק מתוך אפר לבו השרוף, כמו חול זה, יצא ה“אני” שלו ביפעת-חירותו ובזוהר-בראשית…

שמחת-אשרו לקראת האמת החדשה הזאת, שהלכה הלוך ובקוע על אופק חייו, מילאה את כל ישותו ואפפתו. כמו ערפל-בוקר הגולש מן ההרים ובולע לאטו את הארץ וכל היקום. כלום לא ראה, כלום לא חדר אליו מן העולם החיצוני, מעבר לערפל זה… ואז בערב אחד, בבוא אליו פרדינאנד לשאלו אם רצונו ללמוד תורה, ענה לו פירס בפעם הראשונה בחייו:

– לא.

והפנה ממנו ראשו כדי שלא להיפגש במבטיו.

ומאז, מדי ערב בערב, בהתיצב הזקן בפתח חדרו ושאלתו הקצרה בפיו, היה בעיני פירס כצל מעולם אחר שבמתכוון בא לחלצו מתוך ערפל-הבוקר המתוק והרענן המלפפו, ולהחזירו אל חלומות הלילה… ומדי ערב בערב היה עונה לו:

– לא.

פרק ששי: “בדמיך חיי, בדמיך חיי…”    🔗

באותו ערב שבו הקריא לפני הנסיכה את האגדה בעשר הבתולות ובחתן, בשובו הביתה, ראה כבר מרחוק, דרך שבכת ענפי העצים, אור קטן מנצנץ וקורץ לו מחלון חדרו. אור קטן זה שׂימח אותו הפּעם ומשך את לבו, כעין פיוס וריפּוי לפצעיו… בלבו היתה דומיה. דומיה אחרי סער. הרבה בלבו נתלש, נעקר מן השורש, בלי תקוה לפרוח שוב. דומיה לא של ברכה ושלום, אלא של כניעה, כפיפות וקבלת-הדין… בדידות חדרו הצר הבטיחה לו הפעם שקט פנימי והסתכלוּת חפשית לתוך נפשו, – מה שחסר לו כל-כך באותו ערב…

טמון בתוך שיחים ואילני סרק שונים, על חוף הטאיו, עמד ביתו הבודד של גיאוגו פירס. זה היה בית קטן בעל שלושה חדרים. למטה היה מקבל את אורחיו שהיו מבקרים אותו לעתים רחוקות מאד. הידור יתר לא היה כאן, אף-על-פי שניכרוּ אילך ואילך סימני קישוט: מעל לאיצטבאות, לאורך הקירות, הבהיקו כלי נחושת קלל ממורטים ומצוחצחים, אגנים וטסים, כוסות זכוכית וצנצנות חרסינה בתבניות שונות ועתיקות מאד. אלה הם ירושת אבות, שרק פעם אחת בשנה בליל פסח, היו מורידים אותם ממקומותיהם, בשעה שהדלת היתה סגורה על מסגר ותריסי החלונות מוגפים יפה יפה… על אדני החלונות עמדו עציצי-פרחים שיד שמָשו, פרדינאנד הזקן, טיפלה בהם בחיבה יתרה, והם המתיקו קצת את הריקנות הקרה של מעון רווק זה. במדרגות היוּ עולים אל הקומה השניה, שהיה שם רק חדר אחד, חדר העבודה והשינה של בעל-הבית. זה היה חדר ארוך וצר, שחלונו היחידי, בתוך מגרעת עמוקה, פנה אל הטאיו. רהיטים כמעט לא היו בו. סביב הקירות התמתחו איצטבאות ועליהן – טורי ספרים ומגילות. המיטה היתה מוצעת על הקרקע, על גבי מרבד פרסי. גם עליה התגוללו, בין הכרים, ספרים. בפינה עמד עמוד מכתבה ועליה נר.

בזהירות דפק פירס בטבעת-הברזל שעל הדלת החיצונית את מספר הדפיקות המותנה בינו ובין השמש. נשמעו פסיעות כבדות ושיעול של זיקנה. אחר-כך – נשימות כבדות מאחרי הדלת, מתוך התאמצות להוציא מתוך טבעותיו את בריח-הברזל הכבד. הדלת נפתחה. לפניו עמד פרדינאנד הזקן בחלוקו הרחב והארוך עד לקרקע ובכיפתו הקטנה והלבנה על ראשו השׂב. בין אצבעות כף-ידו ההפוכה, כמו בתוך קערה קטנה, החזיק נר, כשהאהיל עליו בכפּו השניה מפּני הרוח. זקנו הלבן, ממראה פשתה, רעד על חזהו. לסתותיו ושפתיו רעדו אף הן, ולפיכך היה דומה למי שלועס בלי הפסק. עיניו האדומות וקצרות-הראי מיצמצו בלי הרף.

הזקן הלך לפניו להאיר לו את המדרגות. נכנס לחדר אדוניו, תחב את הנר בפמוטו והמתין. פירס התפשט לאט לאט את בגדיו; הסיר את השרשרת עם הצלב הגדול מעל חזהו וגם את חרבו ומסר כל זה לידי הזקן, וזה הגיש לו חלוק ארוך ממשי, דומה לחלוקו הוא, וזוּג סנדלי-בית מעור עזים. את הבגדים שקיבל מיד אדוניו קיפל בזהירות והורידם למטה, אל חדרו הסמוך לחדר-האורחים, לנקותם ולצחצחם למחרת בבוקר.

מתוך הרגל זרק פירס מבט אל הספרים המסודרים טורים טורים על גבי האיצטבאות. זו היתה לו השעה החמודה ביותר. השעה שבה התיחד עם ספריו-ידידיו. הערב הפנו לו הספרים את גביהם כאילמים. פּירס עבר לאורך הקיר, העביר מבטו מכרך אל כרך. אך זרים היו לו כולם הפעם. תמיד היה מבקש בהם נוחם והקלה בשעות הצער, ובשעות של מבוכה – עצה ואור לנתיבו. קשים וכהים הביטו אליו הפעם הגבים הצפופים האלה: היוכלו בגרגרי התבונה הפזורים בין הדפים, זעיר פה זעיר שם, לסתום את תהום הוָיתו של איש אחד? כלום יש בכוחם למלא את החלל הריק הפעור בו ומסביבו?..

החזיר פניו והנה פרדינאנד שוב עומד בפתח החדר ומנענע בדממה ראשו השׂב.

– מה לך?

– רצונך ללמוד תורה, בני?

דיאוגו נתן בו עיניו. פתאום התבונן כי פרדינאנד כפוף הוא יותר מכפי הרגיל. כל גופו העיר חמלה. תמה פירס על עצמו, שלא הרגיש כל הזמן בצערו של הזקן. כמעט התבייש. הזדרז והשיב:

– כן, כן, פרדינאנד! הבה נחדש ימינו הטובים…

הזקן לא הביע אף בתנועה כלשהי את התרגשותו הפּנימית. מבלי דבּר דבר ניגש אל המכתבה, נטל את הנר ואת הכרך הגדול in-folio של כתבי-הקודש וצנח על שרפרף על-יד דיאוגו. דיפדף ודיפדף זמן רב. קוצר-ראותו ורעידת-אצבעותיו הכבידו עליו מאד את הפיכת הדפים ומציאת המקום הדרוש. פירס ישב תפוש מחשבות וחיכה.

– שמע-נא, פרדינאנד חביבי! – אמר לו פתאום – אבקשך למצוא מקום בספר שידובר בו גם על אודותי.

כך ביקשה ממנו הערב גם הנסיכה ג’וליה.

הזקן נתן בו את עיניו קצרות-הראות כמי שמסתכל לאור הירח העולה בזה שמתקרב אליו, ואינו מכירו. בפניו היו מעין פּחד וחשש.

– על או-דו-תי-ך?

מיהר דיאוגו ותיקן דברי עצמו:

– רצוני לאמר על האדם. על האדם בכלל. הנביאים דיברוּ על ישראל, על ה' ותורתו; חכמינו דיברו שוב על ישראל, על ה' ותורתו. ואת האדם כאילו שכחו… חשבתי הרבה על גורל-חיי בעולם הזה. דומני שבלי גורל נולדתי, והוטל עלי לבקשו בעולם הזה. הולך אני בדרך אחת, והרי היא משתבשת; פונה אני אל דרך אחרת, והריהי ננעלת לפני… כך אני מתנודד כל ימי. דומה אני לאומה זו שממנה יצאתי. שמא יודע אתה בספר הזה מלה שתאיר לי את דרכי, לי לעצמי?

כרך הזקן את קצות זקנו בין אצבעותיו, כיסה בו מחצית פניו התחתונה, ונשקע לרגעים אחדים במחשבות. אחר-כך הרים ראשו אל דיאוגו ופיו הצוחק הראה חניכיִם מחוּסרות-שינים:

– ליהודי אין דרך לו לעצמו… גם קרן-אור טענה פעם אחת לפני החמה: “את הנך גבוהה ורחוקה, ועני גורל חיי לצחק ולהשתעשע על האדמה. אנא בטובך, הרפיני נא, ותני לי לחיות לעצמי”. החזירה לה החמה: “מוטב. המתיני קצת עד שאסתלק מאחרי עב קל זה, ההולך ובא לקראתי. ולכשאסתלק תוכלי להיפטר ממני ולהתקיים לעצמך”. כיון שהחמה הסתיה⁴ פּניה, מתה קרן-האור וכלא היתה. קרני-האור החדשות ששלחה החמה אחר-כך שוב לא באו אליה בטענות… ח ח… לא. אין קוי האור יכולים להיפרט מן החמה, הנחלים – ממקורם, ויהודי – מעם ישראל…

בקשר נעלם עם הדברים האלה ועם מחשבות נסתרות, פתח את ספר ירמיהו ואמר לדיאוגו:

– קרא!

ודיאוגו קרא:

"כֹּה אָמַר ה‘: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-ה’, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב; וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי, אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי! כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ, בֹּשְׁתִּי וְגַם-נִכְלַמְתִּי, כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד? עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחְמֶנּוּ נְאֻם ה' ".

דיאוגו הפסיק באמצע הקריאה. מלים פשוּטות אלו, רווּיות חום ואהבה לאין גבול, התנגנו על גבי נימין נעלמות בלבו. והוּא לא ידע מה.

– הנה! – קרא הזקן. באצבע רועדת תפף ותפף על השורות, כמנקר בהן, כאילו היה בדעתו לחפור ולחדור יותר ויותר עמוק בתוך הספר.

ומיד הוסיף:

– המלה שביקשת לשמוע על אודותיך ועל כל אדם, הנה… האהבה… האהבה שהבורא אוהב את עמו… השמש אוהבת את קרני-אורה והמעיָן – את נהרותיו… אהבה נדיבה, מאצילה, נותנת… שלא על מנת לקבל פּרס… אהבה זו צריכה לחזור אל מקורה.

פירס שתק, ראשו על חזהו.

– בוראנו – הוסיף הזקן – לימדנו לאהוב אותו ויצוריו, לאהוב מתוך צער ויסורים. "בדמַיך חיי, בדמַיך חיי " – זהו גורל-החיים שכל-כך איוית לדעת. ברית-דם כרת אלהינו עם אברהם אבינו ועם זרעו אחריו, לכפר בדמנו עווֹן הרבים… – מעשה אבות – סימן לבנים… מה אנו ומה חיינו אם לא עקידה, עקידת-יחיד… קרא, קרא נא, בני, את דברי הנביא…

בידים קדחתניות, רועד בכל גופו, דיפדף ודיפדף בספר, ואחר הגיש את המקום הפּתוּח לפני דיאוגו. וזה קרא שוב:

"אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַּחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו".

פירס נשתתק רגע. אחר-כך דובבו שפתיו חרישית:

– "אֶת עֲוֹן כֻּלָּנוּ… וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ "…

הה, מה רחוקים הם הימים שעיניו היו נכווֹת מרותחים של דמעות בשעה שהיה קורא בפרק העשרים ושלושה של לוקאס על רגעיו האחרונים של ישו על אדמתנוּ! אז בכה יחד עם בנות ירושלים אשר ליווהו אל הגולגולתא, וראה את נטפי הדם על גופו המעונה נהפכים ליהלומים ולאיזמרגדין הנותנים אורה ליושב חושך וצלמות. אז דימה כי אך דרך אחת ויחידה לאדם בה ימצא פדות וגאולה לנפשו הכמהה, והיא דרך המובילה אל עטרת-הקוצים, אל הצלוב בין שני אנשי-רשע… הה, כל זה כה רחוק, כה רחוק!.. הוא הדף בתנוּעת-יד קלה את הספר. רוגז פנימי מילא את כולו. שוב אותו ענין! שוב יחיד נצלב למען גאולת הרבים, שוב הצדיק האחד – כופר נפש הרבים הרשעים!.. דומה כי פרדינאנד והאב די סילוה, שניהם מחזיקים בשני קצות שלשלת אחת, וסוגרים עליו הטבעת בהיפגשם על נקוּדה אחת… אח! צריכים סוף-כל-סוף לקפוץ מתוך שלשלת זו ולהתיצב מחוּצה לה. אבל איך? איך?

– פרדינאנד!.. פרדינאנד הזקן והיקר שלי!.. – אמר בכאב – שוב דם… שוב ריח קטורת, מזבח ואוירו של מנזר! לשם מה נחוץ זה? למי נחוץ זה? מה בצע כי אקנה בדמי את פדות הרבים החוטאים? ודמי אני מי יגאל? ואם גזירה היא כי דם ישפך, הלא דין הוא שהרבים החוטאים יתנוּ את דמם בעד היחיד המעוּלה… –

ראה כי הזקן מתכונן להשיב לו דבר, קרא:

– לא, סבא! אפשר כי לא צדקתי. ודאי איני מבין כאן עיקרו של דבר… תסלח לי. בפעם אחרת… הפעם, רואה אני, שוב איני מסוגל לשמוע מפיך דברי-תורה. שום דבר אינו מסוגל לשמוע… איזו רוח רעה… אחכה עד שתעבור… זקוק אני לבדידות, סבא!..

נבוך הזקן והשתומם. חידה היתה לו התרגזוּתו של דיאוגו, “מלאך השלום” שלו. כולו, כולו היה לו חידה… עיניו הכהות של הזקן קמו מראות בנפש הצעיר. אם דיאוגו השתמט ממנו –השתמט מחייו החלק היותר קדוש ויקר: תעודתם, מטרתם… על פניו בכל-זאת היתה יצוקה שלוה. כסדין לבן הפרוש על פני מת היתה שלוה זו.

מתוך שיעול ואנחות זקנה, התרומם בכבדוּת ממקומו. עד שהגיע עד פתח החדר, עמד, החזיר אל דיאוגו את ראשו המתנועע כמטולטלת, שפתיו נעו בדממה כאילו לחשו מה בלי קול. ומיד מבלי לאמר כלום, פנה ויצא מהחדר שחוח ורועד.

דיאוגו כיבה את הנר. על משקוף החלון ועל טורי הספרים היבהבו ופיזזו בהרות-כסף. דיאוגו ישב על סף החלון. שעות רצוּפות ישב ולפת את ברכיו. הטאיוֹ נרדם מנודנד חרישית בחלומות-כסף, שמרטטים ומנצנצים עליו סודיים כל-כך, שם במקום שהמים והשמים מתמזגים ומתערבים יחד למזיגת תכלת ענוגה ואוירית. בשמים הרמים היה שקט ורז.

גם אל נפש פירס רעפה שלות תכלת זו. באזניו צלל קולו של פרדינאנד. דבריו יִשנו איזה כאב.

"לאהוב אהבת נדבה, שלא על מנת לקבל פּרס, כאהבת השמש את קוי-אורה… כלום אהבתו הוא אינה כאהבת אלהים ושמש? על כפים נשא אל נסיכתו את לבו המעלה קטורת קרבן. כאותן המתנות שהכהן מוצא בוקר בוקר לרגלי המזבח ושידים אמונות ועלומות-שם הניחון ברטט של קדושה ותפילה, - כן הניח בסתר את אהבתו הנעלמה לרגליה…

דוממות חלפו השעות. מעל לראשו נשמעה פתאום איושה דקה וחרישית כמַשק כנפים. כנפי רוח לא מעולם זה. התירא לשאת עיניו למרום…

עתה ברי לו שעוד אז, כשנכנס אל חדר הנסיכה וראה אותה שטוחה לפני האם הקדושה, ועוד קודם לכן, כאותו לילה, כשג’וליה עזבתו לבדו בגן, – עוד אז ידעה נפשו שלא דוארטי די פאס עומד על דרכו אליה, – אלא המשפּחה הקדושה…

אל מנחתו לא שעו וקול דמיו צועקים…

פרק שביעי: “שולחן אדוני מגוֹאל הוא…”    🔗

שלשה ימים ושלשה לילות התפללה הנסיכה ג’וליה לפני אם-הרחמים, אשר כנפיה פרוּשות על כל אשה קשת-רוּח, וחיקה – מקלט אנחות לכל מרת נפש; לפני האם הקדושה, אשר בבת-צחוק אמהית-אלהית הוציאה את בנה להורג… שלשה ימים ושלשה לילות התפלש לפניה גופה של הנסיכה, מתמוגג בדמעות-אלם ובתפילה-דומיה. בשעה שהבת מערה לפני האם את לבה הקרוע – נדמים גם הכתלים ונאלם גם האויר… אלהים לא רצה קרבנה. ומה שדרש ממנה האב די-סילוה בשמו היה למעלה מכוחותיה… מדוע נגזר עליה צלב כבד כזה, משא לעיפה? מדוּע תכתת רגליה בנתיבת-יסורים רבת-אימה זו, מבלי לעלות במשעול הקרבן? הנסיכה ג’וליה ביקשה מאת אם-אלהים-האשה פדות ורחמים. שלושה ימים ושלושה לילות…

ביום הרביעי הוברר לה פּתאום כי תפילתה לא מצאה נתיב אל השמים. המאדוֹנה הקדושה הקשיחה אליה הפּעם את לבה, הסבה ממנה את בת צחוקה, בת-צחוק הרחמים, המַרפּא והניחוּמים. עד הרגע אחרון התאבקוּ בה השמים והארץ, האמונה והדם, הנזירה והנסיכה. ביום הרביעי פסק הנדנוד של כפּות-המאזנים. אחת הכפות הכריעה. אך היא טרם ידעה זאת… רק נבוכה היתה, כי פתאום מצאה עצמה מנודה ונידחת בזעם אלהים, ובכל-זאת כאילו חדלו מכאוביה, כאילוּ שקטה הצרבת בלב… והיא לא ידעה שרגשי הכניעה, ההתפּלשוּת, ההשפלה-העצמית התחילוּ זה כבר מחוירים, מתקלשים בה… כזרמי דם חדשים בגוּף מבריא ומחלים שמבשרים חיים בריאים, כך התחילו תוססים בה בחשאי דמדוּמי רגשות חדשים, רגשי המרי, הסירוּר וזקיפת הגוּף…

באותו יום רביעי באוּ והודיעוּ לה כי הוד מלכוּתה באה לראותה. היחס בין שתי האחיות היה ממותח. הן לא אהבו זו את זו. המלכה היתה מלגלגת על הנסיכה ושונאת אותה בלבה. הנסיכה היתה מתנהגת עם אחותה במידת הסבלנוּת והסלחנוּת, כמצות הדת, אף-על-פּי שתמיד היתה פּגיעתה של זו האחרונה רעה ומכאיבה. הפּעם חיכתה הנסיכה לבוא אחותה במנוחה ובשויון-נפש גמוּר…

פּני המלכה הפיקוּ כובד-ראש, כנראה, מתוך יראת-הכבוד כלפי מצב-רוח אחותה. דיברה באמוּנה ובבטחון באלהים. היא רואה כי אחותה שרויה בצער גדול. דבר זה גורם עגמת-נפש לה ולהוד מלכוּתו. הוד מלכוּתו דואג מאד לבריאוּת הנסיכה ועל-פי בקשתו באה לשאול לשלום אחותה. הוּא גם הזמין בשבילה את הפּייטן הגדול גיל וינצנטה להציג בארמון את אחד מחזיונותיו היותר טובים, כדי להפיג קצת את צערה. הנסיכה תיטיב לעשות אם תגרום להוד מלכוּתו את קורת-הרוּח ותבוא אל החזיון שנערך מלכתחילה בשבילה. הוד מלכוּתו יעלב אם לא תשעֶה לחיבתו הרבה ותסרב לבוא. אבל, לתמהונה הגדול של המלכה, לא היה כלל צורך להפציר בה. קיבלה, בלי כל פּקפּוּק ודחיה, את הזמנת המלך.

בשעה הקבוּעה הופיעה הנסיכה אל החזיון. שלא כדרכה, עדתה הפעם את מבחר עֶדיה ועשתה את תסרקתה לפי הנוסח האיטלקי החדש. הכל תמהו לראות את פניה והנה הם שקוּפים-חיורים כאילו קמה ממחלה ממוּשכה. והתלבושת הכהה עוד הוסיפה על לובן עורה. המלך ניגש אליה ואמר כי הוּא שמח מאד על שהואילה לבוא אל ההצגה שנערכה על-פי דרישת הוד מלכוּתה. הנסיכה הרגישה מיד שהמלך והמלכה לא נדברוּ ביניהם, ואחד מהם משקר. לא הבינה לכוונה המסוּתרה מאחרי כל הענין הזה. אבל לא היה לה כוח ולא חשק לחטט ולחקור אחרי המזימה החדשה שאחותה רוקמת סביבה… ראשה היה סחרחר ונשימתה כבדה. היתה כמי שיוצא, אחרי ישיבה ממושכת בבית-כלא, אל אויר צח. מבטיה החרדים והמרפרפים תעוּ בין המוזמנים. מתוך מורא סתום בלב קיותה להיפגש כאן עם דון דיאוגו פירס. בלכתה לכאן לא חשבה על אודותיו כלל, כאילוּ שכחתו. הלכה לכאן מתוך צורך בלתי ברוּר אבל עז, כמעט גוּפני, כצורך שיש לצולל להוציא את פיו מעל למים… אבל כאן נזכרה פתאום בדון דיאוגו והרגישה כי הוא חסר באולם. תמהה מאד על שלא הוזמן, אף-על-פי שהונהג מאז להזמינו אל החגיגות והחזיונות בחצר… איננוּ – ומסביבה נהיתה ריקנוּת. האנשים היוּ פתאום כצללים. הדברים – מחוסרי טעם, מיוּתרים. לא הקשיבה ולא התבוננה אל סביבה. בפתיחת החזיון הופיע הפּייטן הזקן, גיל וינצנטה, בעצמו על הבמה ודיבר על תוכן החזיון. קולו היה יותר מדי חזק בשביל קהל המוּזמנים הקטן שנאסף מסביב לבמה (גם התרומם פעם בגויתו הקטנה על בהונות רגליו כאילוּ התכוון להרים בזה עוד יותר את קולו…), מפני ההרגל לדבר לפני קהל גדול או אולי מפני שנרגש ונפעם מאד לדבר לפני הוד מלכוּתם ולפני פמליתם הנעלה. הזקן הצחיק את הנסיכה, דבריו היו משעממים… לפני החזיון הציגה המלכה לפניה את המרקיז דוארטי די פאס. תחילה לא הבינה הנסיכה הצגה זו מהי, כי הלא הכירה את האיש מכבר. אבל מיד נזכרה ובירכה אותו בתארו החדש. והנה עתה אינה יודעת איך סוּדר הדבר כי ה“מַרקיז” די פאס נמצא יותר על ידה, ומדבר בלחש, כשידיו משחקות בלי הרף בכסיותיו ומנענען באויר. דבריו היו, כנראה, מצחיקים, כי פניו היו צוחקות, ועינו היחידה צחקה אף היא… נלאתה הנסיכה מדבריו הבלתי-פוסקים ומתנועות ידיו המרובות. שלא במתכוון, מתוך פּיזוּר-רוח, זרקה מבט אלכסוני כלפּי אדם זה: כל דמוּתו נראתה מגוכחה בכרס המונחת על ברכיו, בלחיים השמנות והרועדות ובסנטר הכפול, שקומתו התחתונה רעדה אף היא. חשוֹד חשדה בשׂערות המרקיז כי הן נכריות… פּתאום נתקל מבטה בעינו הסמויה, וכמו פטיש הלם במוחה זכר דברי האב די סילוה באותו ערב הוידוי: הנה הוא , הוא… לאיש כזה צוּותה לתת מקום על-ידה במיטה, כדי להציל את נשמתה!..

תפשה ראשה בשתי כפות ידיה הנשענות על ברכיה, כחוששת שמא תתפוצץ גולגלתה, כולה נעוה, נלפתת, מתכוצת ושחוּחה מחמת אימת גזר-דינה, שהתעוררה בה שוּב:

הה, אלהים!.. הה, מרים, אם אלהים הקדושה!.. הלאיש כזה הקדישוּה? התמיר את המנזר בחיק איש כזה? את זרועות רוח-הקודש בזרועות הללו?.. למה זעם-אלהים זה?.. הפצעים הקודמים שכבר הוגלדו וניטל כאבם החד, שוב נפתחו. אילמלא הקהל היתה נאנקת ומיבבת בקול. עדים הם לילות-נדוּדיה, כי ביקשה פדוּת מזרועות הרוח הטמאה שארבה לה, מפח טמן לה השׂטן; שָׂהֲדָה הוּא יצועה שקוּי-דמעותיה שרק לבן-האלהים השתוקקה להקריב את פרחי עלומיה, שעל רגליו זבות הדם, רק עליהן התאוותה לצקת את כל בשמי נשמתה… כל ימיה חתרה אל חוף הצדיקים עבדי-יה. אב-הרחמים! וכי המרקיז הזה היושב על-ידה הוא חוף משא-נפשה? החוף האחרון?..

עתה היא יודעת כי מלידה הוּקדשה לתופת; ביד אכזריה לא תדע רחם דחוּה מן השמים לאבדון. וּמה כוחה כי תיחל!.. אם בשאול כבר ארוּכים לה מוקדי-עולם למה זה תצלה את נפשה על להבה קטנה, כל עוד בחיים חיתה? אם נגזר עליה לילך לגיהינום, למה לא תבחר דרך יותר נוחה, יותר קלה ונעימה מדרך זו שעל יד המרקיז דוארטי די פאס?..

בשבתה כפוּפה וכבוּשת-ראש, הרגישה הנסיכה כי המועקה המדכאה חלפה כחלום קשה. הערפל, שלחץ על לבה, נמס. פתאום הוקל לה. אמנם עדיין היה לבה מהסס בסתר, ונוקפה על השמחה החשאית המתדפּקת עליו… השטן מרקד מסביבה. זרועותיו נטוּיות אליה. שר לה באזניה. מפלט אין… בלבה מתרחש מה. וכי זו היא ההחלטה? איוּמה ומרנינה, מבעיתה ומשכרת היא גם יחד…

הוסיפה לשבת שחוחה, פניה כבוּשים בכפות ידיה. ושפתיה דובבות בלי קול:

– אם-אלהים קדושה! רחמים!.. רחמים!..

אבל המלים נשרוּ מעל שפתיה כעלי סתיו מתים.

…מסביבה קם רעש. התחלחלה והרימה ראשה. החזיון נגמר. כנופיות עמדוּ ושוחחוּ. העיפה הנסיכה עין במרקיז. אבל כבר בלי התרגשוּת, בלי פחד. אפילו הצטערה על שלא הסבירה לו קודם פנים במידה הדרוּשה. התנצלה לפניו, כי חשה פתאום בראשה…

– אם הקומדיה הביאה עליה כאב ראש ועצבוּת, אוּלי היה צריך להזמין אצל דון וינצנטה איזו טרגדיה?..

הנסיכה צחקה כדי לפייסו.

המלך והמלכה דיברו עם הפּייטן וחָלקוּ לו מחמאות. מסביב להם, במרחק ידוּע, עמדוּ שרים ואצילים והקשיבוּ לדברי הוד מלכוּתם. פתאום הגיע לאזני המלכה צחוק אחותה. הצחוק הפתיעה הפתעה נעימה. ניגשה אליה בפנים מאירות ומפיקות רצון.

– מה דעתכם על המחזה?

– תשפוט נא הוד מלכוּתה על-פי מעלת-רוממות הנסיכה – השיב די פאס – בשעת המחזה היתה שרויה בעצבות וחשה בראשה, ומכיון שנגמר היתה עליה רוח חדשה. על כן אמרתי: אילולי בא החזיון אלא לשם סופו – דיינו…

– המרקיז הוא קשה במשפּטו על גדול משוררי ספרד ופורטוגל.

– הוד מלכוּתה טועה. דעתי היא כי דון וינצנטה הצליח. הלא עיקר כוונתו היתה להצחיק, וכי לא אחת היא לו מתי צוחק הקהל, אם בשעת המחזה או אחריו?

– לא, אדוני המרקיז אשם בצחוקי שפּרץ פּתאום. נראה שהוא יודע לגרש עצב אפילו מאלה שלבם אינו נתון לצחוק, – העירה הנסיכה.

דוארטי די פאס היה מאוּשר לשמע דברי הנסיכה. המלכה לא קיותה לשינוּי כזה ברוח אחותה, ויחסה אותו להשפּעת המרקיז. התברכה בלבה כי אלהים היה בעוזריה, וחפצה בידה מצליח…

פרק שמיני: האמונה והאהבה    🔗

אחרי שׂיחתו האחרונה עם הנסיכה הקיץ פּירס, ממחרת היום ההוא, משנת מַרמיטה עם ההרגשה שדבר-מה לא נעים מאד נפל בחייו. נזכר ביום אתמול, והוברר לו כי קרה לו אסון… דומה שכל תנועת ההויה עמדה פתאום, כמכונה שנתקלקלה. מה קרה? מפני מה יש לו רושם כאילו זה מכבר אמר לו לבו כי עתיד הוא לקבור את מי וכאילו נבואת-לב זו התקיימה כעת?.. לו גוּפא תמוּה הדבר. כלום היתה לו פּעם תקוה לאהבת-הנסיכה?.. הן לא את הנסיכה ביקש באהבה זו אלא את האושר לאהוב. לשמוע מתוך אהבתו את דופק-חייו, את רינת דמו, את מנגינת נשמתו, לחוש במחולן של כח נימי הויתו – רק את זה, רק את זה ביקש! תאניה זו שבלב על שום מה?.. עמד ותהה על עצמו: מאין נהי ישימון זה בלבו?..

את חדרו האיר בכל מאורות נשמתו; ערך את השוּלחן במבחר יינות רגשותיו: ממיטב פּרחי לבו, מן הריחניים ביותר, מן העדינים ביותר, קלע זרי-תפארה להענידם לראש האורחת, שקיוה לראותה מופיעה אליו אחת ויחידה כיחוד השמש בשמים… אוּלם המאורות כבוּ; עלי הפּרחים נשרו; היינות ריחם נמר – והיא לא-באה, לא באה…

בחדרו הצר מבהילה אותו אימת אין-סוף של החלל הריק שנפער מסביבו; ובחוץ – צר לו העולם עד למחנק, כמו בתוך כתלי בית-האסורים. הבריאה כולה קצה נפשה בקיוּם ללא-תכלית. הארץ משתעממת, עיפה להיות תלוּיה במקום שקבע אותה הבורא.

השמש על כל גלגליה ומזליה נקטוּ בפניה, מבלי דעת עד אימתי נגזר עליה לחזור סחור סחור ללא-מטרה וללא-טעם…

יום יום בשעה הקבועה היה דון פּירס מדייק לילך אל עבודתו בבית-המשפּט העליון לערעורים. וכמו תמיד, עוברים שם לפניו האסירים העלוּבים, יושבי חושך וצלמות, שלשעה הוּצאוּ מבורם. עתיקי-משמש, עיניהם ממצמצות מהאור המכאיב. כולם מתיצבים לפניו כמו גרים ונכרים בעולם הזה; מתוך עיניהם נשקף כבר העולם האחר… כמו תמיד, ראה גם הפעם, במאשימים ובנאשמים, בעונשים ובנענשים, את נשמת האדם בכל זוהמת החטא, בכל ניווּל האכזריות וכיעור הפּשע, שרק האדם לבדו, בכל יצורי תבל, מוּכשר להם; ראה את כל מעמקי הצער והיסוּרים, שרק הוּא, האדם לבדו, מסוּגל להם… כמו תמיד ראה ושמע את כל זה. אבל הפעם לא הסעיר מראה-עיניו את נפשו. הוּא בא הפּעם עם צערו וסערו הוא. בעדו סך עב-ענן של יגון, שהבדילו משאר הבריות. לבו היה כערער במדבר לבבות מוכי-שאיה, נשמתו היתה צנוּפה ומכונסה לתוכה בין נשמות צחיחות שמסביבו… עבד כמכונה, שמע מה ששמע, רשם מה שרשם, דיבר מה שדיבר, ויהי הוא הגר, בן עולם אחר, בין המדכאים והמדוּכאים, שצעקוּ, קראוּ, בכוּ והתחננוּ לפניו. רק צפיה אחת היתה לו: למהר ולגמור, ללכת מכוּלם, מכוּלם, לשוב אל חדרו ולהתיחד עם צערו.

יצא דון פירס פעם ממשרדו שהיה בקומה עליונה, וראה למטה בפרוזדור את ידידו דוארטי די פאס. לא הספיק לרדת מהמדרגות ודון די פאס הזדקר החוּצה.

ברחוב הצר והמלא אבק, שלפני בית-המשפט, עמדה כנוּפית אצילים ושרים, ושוחחוּ מתוך התרגשוּת עצומה. ביניהם היה גם דון דוארטי די פאס. מכיון שהופיע דון פירס בפתח בית-המשפּט, פּנוּ כולם אליו ושאלוּהוּ אם שמע על אודות האסון שקרה בסאנטארם. פני כולם היוּ נפחדים ונרגזים.

– מה זה קרה?

– בסאנטארם היתה רעידת-אדמה, שהחריבה את כל הסביבה. הרבה קרבנות אדם נקברוּ חיים תחת המפולת, מאין יכולת לחלצם.

– אין זה בכדי, אין זה בכדי… – נאנח וקרא ההגמון ממיניו, אדם גוץ, בעל חוטם אדום, עינים אדומות וכרס עגולה, בקולו הבכיני והדק כקול אשה.

– מה משמע “לא בכדי”?

– אין זה בכדי… זהוּאות מן השמים… מן השמים רצוּ בכך… אוי לנו אם לא נשים לב בעוד מועד לאצבע אלהים זו. יעמוד נא לנו בן-אלהים בעת צרה זו… אין זה בכדי כלל…

– לפני שבוּע ראוּ בשמים כוכב רץ במהירות נפלאה, ואחריו נגרר זנב א-רו-ך-ארוך… חיש קל עבר הכוכב ונעלם. אמרתי אז בלבי: סימן לא טוב! צריך למהר ולהודיע למלך… – סיפר בלחש ובפנים מפיקים רז ודאגה נסתרה, דון פינו, שר הכספים, שהיה ממלא גם תפקיד של מרגל חרש. פני האציל הזה היוּ משוּנים, כאילו הכהוּ מישהוּ בכוח מתחת לסנטרו מכּה אחת גדולה עד שהוּבלט הסנטר, הזדקף זקנו החד, הופשל חטמו, וכל החלק התחתון של פּניו נעשה פּחוּס כלפּי מעלה.

– ומפני מה שותק דון דוארטי די פאס? מה דעתו הוּא? – שאלוּ אחדים.

– הרי זה בגללו, בעוונותיהם הרבים של כופרים כמותו – התלוצץ אציל אחד שחשדו בו כי ספרי מינות נושרים מחיקו – חושד אני בו כי הוּא מאלה… מהחדשים, ישמרנוּ רוּח-הקודש… מהחדשים שאינם מאמינים אפילו שיש לכוכבים זנבות…

– אני מאמין, אני מאמין, רבותי הנערצים מאד! – קרא דון די פאס בכובד ראש עשוּי – סבוּר אני שאדמתנו כבר בלתה מזוקן, ובמקומות רבים, פעם פה ופעם שם, מתפקעת קליפתה, מתפורר הטיח, ורבונו של העולם אינו נותן כלל את דעתו לתקן את בדקיה. בחכמתו, שאין לה חקר, הוא סובר שאין לו צורך בתבל מטולאה… הרי זה ענין לחייטי האכרים בכפרים. ממתין הוּא, הרבון, עד שתתפורר לגמרי, ואז יחדש מעשה בראשית…

מהדברים האלה נדף ריח של כפירה. על כן העמידוּ השומעים פנים זעוּמים ושתקוּ. רק אחדים לא יכלוּ לעצור בת-צחוק כבוּשה.

באותה שעה התפּרצה מתוך אחת הסמטאות, ברעש ובחריקה מחרישת-אזנים, עגלת-אכרים רתוּמה לשני שורים גדולים. כמו ערפל הלך לפניה ענן אבק שסימא את עיני הבריות. האצילים מיהרוּ להליט את פּניהם באדרותיהם ובכתפיותיהם. ומיד התעשתו והתחילוּ גוערים באכר שהעיז להחרידם ממנוּחתם. בחרבותיהם ובאגרופיהם דרשוּ ממנוּ לחזור ולנסוע לדרכו סחור סחור. האכר בגילוּי-ראש, בקידות והשתחווּיות, ביקש רחמים מאדוני הארץ. להסב את העגלה צר המקום ברחוב זה, ולמשוך את העגלה אחורנית מן הנמנע מפני שהשורים הם עם לא-בינות וקשי-עורף, ובשום אופן לא יסכימו ללכת שלא כדרך הטבע, הראש מאחור והזנב לפנים… אז ציווּ אצילי העם לעמוד במקומו ולהמתין עד שתיגמר שיחתם. בינתים נזכר אחד מבני החבוּרה הרוממה בענין שיש לו בבית-המשפּט ושבגללו בא לכאן; נזכר גם השני בענין אחר שאץ אליו לפני שנתעכב כאן, ומיד נתפרדה כל החבילה. האכר עבר בשלום, בתוך ענני אבק, את הרחוב. משנטהר אחריו האויר, ראו דון פירס ודון די פאס את עצמם כשהם עומדים זה מול זה משני צדי הרחוב, איש איש לחוּץ בגבו אל כתלו של בית. דון די פאס רץ לקראת חברו בזרועות פשוטות כמתכוון לחבקו. פניו הרחבים והשמנים היוּ מאירים כפני הלבנה במלואה. פירס היה שקוּע במחשבות: צדקוּ דברי חברו. הזדקנה תבל, הזדקנה תבל… באה עת חדשה… ה, לוּ התפּוררה בבת אחת מבלי השאר שריד… ובמידה שתמהר, כן תיטיב לעשות… דון די פאס צעק אליו: אח, מה טוב שהכל הלכו ורק הם שניהם נשארו! מה טוב בכלל שנזדמנו יחל⁵ לכאן. אגב, זה זמן רב שביקש להיפגש בו ולא היתה כל הזדמנוּת. משום מה לא ראהו כל הימים? פּניו נפלו. חולה? עוד בשבתוֹ בפעם האחרונה אצלו בגן חשד בו, די פאס, כי חולה הוא. הסובל הוא? בגוּפו? ברוּחו?.. במקום להשיב על כל שאלותיו, שאלו פירס כמסיח לפי תומו, מתוך פּיזור-רוח, איזה ענין הביאהוּ אל בית-המשפּט.

די פאס כאילו התבלבל.

– אותי? – קרא בתמיהה – שוּם ענין…

– דומני שראיתיך יוצא משם.

– אה! רק דומה אתה… אה, כן, כן. רציתי לראותך. כן… לא… מה לי ולבית המשפט?..

פירס ראה את מבוכת ידידו ולא הבין לה. וידידו גם הוּא לא הבין בבירוּר מדוּע התבייש לאמור לו את האמת שהלך במתכוון ולא פעם, כדי להיפגש עמו…

התחיל דון דוארטי די פאס פתאום מפטפט בהתעוררוּת יתרה: פּירס מחוּיב לבוא אליו הערב. אל סעודת-רעים קטנה, לרגל… אבל זה יספּר לו אחר-כך, שם. אגב, בין האורחים יהיה גם אדם אחד מפוּרסם, שדיאוגו ישמח להכירו. שמו? לפי שעה לא יגלה את שמו. רצונו להפתיע הפתעה נעימה… הלא ידוּע שאדם מפוּרסם משול לשמש. תחילה מצפּים להופעתה; אחר-כך נהנים ומתחממים לאורה; לבסוף היא נעשית טרחנית ובני-אדם משתמטים ומסתתרים הימנה…

הצטחק דון פּירס שלא-מדעת ושאל:

– באיזה מעמד תהיה השמש שלך הערב?

– בתקוּפת שחרית…

– מפני מה אתה מקוּשט כל כך? – שאל פירס בתמיהה. די פאס היה אמנם מקוּשט שלא כדרך הרגיל. קצות כתפיתו היוּ מרוּכסים בשוהם יקר. הסלסלות, המשי והקטיפה היוּ עליו חדשים ומהוּדרים, אף החרב על ירכו היתה חדשה, שלא ראה אצלו קודם לכן. – דומה שאתה חוגג את יום הוּלדתך או יום חתוּנתך…

שוב בא די פאס במבוכה, שלא נעלמה מעיני פירס.

– כן, – אמר כדי להשתמט מתשוּבה על השאלה, – יום חתוּנתו של אדם דומה ליום היולדו מחדש ולפעמים גם ליום… שטן! כמעט שלא אמרתי שטות גדולה… יש שאדם מרגיש יום אחר יום כאילוּ הוּא חוגג את הולדתו. ומה דעתך, וכי אין זה מן הנמנע, רצוני לאמר… – הפסיק באמצע דיבוּרו יען כי הרגיש שפירס הוּא פזוּר-רוּח ואינו שומע לו כלל. אחז בזרועו ומשכה בכוח למטה עד שכמעט לא נקעה מקנה.

– מה רצונך, די פאס? – שאל די פירס ברוגז ובקול כחולה.

– רצוני שתבטיח לי כעת לבוא אלי הערב.

פירס כמעט שלא שמע היטב דברי חברו וענה כמכונה “כן” ובלבד שימהר להיפטר ממנוּ ולהישאר לבדו.

מכיון שהתרחק פסיעות אחדות, שכח פירס מיד את כל הפגישה והשיחה.

כל אותו היום, כמו בימים הקודמים, עמד לפני חלונו והתבונן אל הטאיו, אל זהרורי החמה הנמה עליו ונוזלת ומטפטפת אור טפּין טפּין… בלי תנועה עמד והביט למרחקו. כאילו ציפה לאיזו חזות שתיגלה לפניו מתוך מרחקי הערפילים הלבנים, שהטאיוֹ מתנדף שם כביכול ומתמזג עם השמים… פעמים היה שוכב בלי תנוּעה על יצועו, שתום עין ומצפה לאיזו חזוּת שתיגלה לפניו בקרב לבו פנימה… בשעות אלו היה פרדינאנד נזהר מהיכנס עמו בשיחה. פרדינאנד ידע כי נעימה היא השלוה והדממה בפנים בשעה שבחוּץ מתחוללת סערה, וכשסער מוטל בלב טובה דממת השקט מבחוץ… לבו הער של הזקן חש כי אדונו סובל. דומם היה נכנס אל החדר, מעמיד לפניו אוכל ומסתלק. וגם כשהיה מוצא כי האוכל הצטנן מבלי שנגע בו, לא היה מפציר. רק דומם היה מטלטל בראשו השב לפני חידת הצער שאין בידו פתרונים לה…

לעת ערב החליף דון פירס את בגדיו, החליף אפילוּ את הסלסלות שהיו קצת מעוכות על צוארו, ויצא. ירד מהמדרגות, ופתאום עמד. להיכן? שאל את עצמו. נזכר בדוארטי די פאס. הבין כי אליו הוליכוּהוּ רגליו שלא-מדעתו, מבלי שזכר את ההזמנה. פּיקפּק איזה זמן. רגע החליט לשוּב. אך הנה נזכר שידידו, בדברו אליו, היה שרוּי באיזו מבוכה, שלא ידע להסתירה. זכר זה דחף אותו בכוח טמיר ללכת.

השעה עוד היתה מוקדמת. פירס לא רצה להיות מן הזריזים המקדימים אל הנשף. נזכר בואסקו די לופץ, היושב בדרך אל ארמונו של דון דוארטי די פאס, והחליט לסוּר אליו לשעה קלה עד שיחשך.

ואסקו די לופץ היה חנוָני שעסק בסחר חוּץ-לארץ. היה מוכר לסוחרים מגרמניה ומאנגליה יין, תפוחי-זהב, שקדים, זיתים ובשמי אסיה ואפריקה, ומהם היה קונה דגן, צמר, פשתה, חלב ושער חזיר. אבל יותר מאשר בפרקמטיה שלו התענין בעניני נשמתו ודתו. לרגל מסחרו נסע פעמים אחדות לגרמניה ולאיטליה, והביא עמו מחוּץ-לארץ, מלבד סחורה, גם אי-אלה מושגים חדשים, אי אלה ספרים וכתבי-יד שהיוּ כמוּסים אצלו בסוד גמוּר. הם היוּ לו למקור שאלות וספקות שהטרידוּ את מנוּחת-נפשו. התחיל אצלו “הדבר” עוד לפני שלשים שנה. בשנת 1494 הזדמן לו לנסוע לויניציה, לרגל מסחרו. עד פלורנץ נסע בספינה, שם היה צריך לעשות שלשה ימים אצל אחד מלקוחותיו, ואחר לנסוע בסוּסים לויניציה. והנה מזמינו פעם אחת הסוחר, שאצלו התאכסן, ללכת עמו אל בית-הכניסה סן-מַרקוֹ לשמוע נאוּמו של נזיר אחד, האח גירולאמו סאואנארולא. שנים הסוחרים איחרוּ אז לבוא, בית-הכניסה כבר היה מלא, ונשארו עומדים מאחרי קהל שומעים גדול, לחוּצים אל הקיר. את פּני האח גירולאמו לא יכול ואסקו די לופץ לראות, רק בקושי רב הגיע אליו קול דק, צרוד קצת, אבל די חזק, מדרדר ומתגלגל מעל לראשי העם מתוך איזו מרחקי ערפל, מתוך אפלולית הקמרון הגבוה של בית-הכניסה. הרבה מדברי הנואם נאבדוּ בדרך אל אזני החנוָני, אך מלים בודדות, משפּטים מקוטעים ירדו עליו כברד אבני אש: “ממשפּחת בּורג’יא תיפּתח הרעה על כל הארץ… הפושע הגדול אשר על כסא פטרוס השליח… חנוף תחנף הארץ תחת יושביה, מרוב פשעיהם וזנוניהם. וינאפו את השיש ואת העץ ואת מכחול הציירים… במטאטא נטאטא את עצבי הכסף והזהב ואת עבודת האלילים של אלכסנדר”… צעיר היה אז די לופץ, והדברים אשר שמע אז מפי הנזיר המטיף בסן מארקו נטלו ממנו כל חפץ לחיות. לבו לא נתנו לנסוע לויניציה. שם פניו ישר לרומי אל קן-הרשעות, אל “בבל הטמאה”… בנפש מרה ופצוּעה שב אז מרומי הביתה. אמתחותיו היו ריקות, אבל עוד ריק מהן היה לבו. איש לא ידע את סוד הרוּח הרעה אשר היתה בו… אשתו היתה מכוערה ורעת-לב, אבל אשת-חיל, ואילמלא עינה הפּקוּחה על עסקי החנוּת, כי אז היה בא עד ככר לחם. לימים שלמים היה ואסקו די לופץ מזניח את עסקיו, כולו שקוע בנפשו כשהוא מחטט ומעדר בה בלי הפסק. גלמוד היה בספקותיו ובהרהוריו ולא היה איש אשר יוציאו ממבוכתו. היה דומה לטובע שאוחז בשערות ראשו כדי למשות את עצמו מן המים. משום כך היוּ פניו חיורים ועיניו עצובות… פירס אהב לסור אליו לפעמים ולשמוע את שאלותיו, ספקותיו שהיו מוּבּעים תמיד בחצי לחש וברטט של סוד, כיאוּת לנשמה שמנסה להתפּשט ערוּמה, מתוך בושה ויראה… תמיד באותו ענין: מה פּירוּש: “זה בשׂרי וזה דמי”⁶, האם בשׂר ודם ממש, או אוּלי רק סימן לדבר? ואיזה דבר? ומפני מה יש צורך במתווך בין אלהים ובין בניו? “בואו כולכם…” אמר הגואל, ולא קרא למי מתלמידיו שיתווכוּ בינו ובין העם. אדרבא, הדרך אליו היתה יותר פתוּחה מאשר אל תלמידיו… לפי דברי “הנאום על ההר” האמוּנה היא המפתח היחיד והנאמן לשערי גן-העדן, ומה שסותר את השקפת הכנסיה הקתולית-האפּוסטולית… פּעמים היו שיחותיו דומות למערכות-מלחמה. מצד אחד היוּ מאורי הכנסיה כמצביאים גדולים בלתי-נראים ששולחים לפניהם צבאות של פסוקים, מימרות, סברות והלכות פסוקות, ונגד צבא הגָליתים האלה היה יוצא רגשו הפּרטי של ואסקו די לופץ, רגשו הטהור, העמוֹק, האנושי והחם, בלי נשק כבד, מזוּין רק באיזה פסוּק מכתבי הקודש, כדויד הקטן עם האבן הקטנה בילקוּטו…

השאלות התיאולוגיות לא לקחוּ את לב פירס. פירס הזין את נפשו בדעות ההומאניות של העולם היוני והרומי. לופץ שתה מבארם של אבות הכנסיה. אבל ההתלבטותו של זה, צמאונו הגדול אל אלהים, כמיהתו אל האמת המוחלטת מצאוּ חן בעיני פירס. דוארטי די פאס האפיקורס וואסקו די לופץ המאמין – שניהם היוּ רחוקים ממנוּ במידה שוה, ושניהם במידה שוה, משכוּהוּ אליהם.

כשנכנס פּירס אל החנות הקטנה של לופץ, שעמדו בה בערבוביה נוראה שקי-קמח, כלי חרסינה, חביות יין, קני סוכר,כדי שמן וכיוצא באלה, ראה את בעל החנות עצמו עומד ומדיין עם אשה אחת על אודות שני נרות שעוה גדולים. האשה טענה שמחיר הנרות הוא גדול יותר משוים, והחנוני הבטיח שהוזיל לה יותר מהמידה. כנראה, נמשך הויכוּח הרבה זמן, כי פני לופץ הפיקוּ עייפוּת וקוצר-רוּח. אבל מכיון שראה את פירס נכנס אליו, מיד אורוּ פניו משמחה. הזדרז ומכר לאשה הטרדנית את הנרות במחיר הרצוּי לה, ובלבד להיפטר ממנה. ומיהר לקראת אורחו בזרועותיו הארוכות והדקות הפשוּטות אליו. ביקש פירס מקום לישב עליו, אבל החנוני זירזו להיכנס עמו אל החדר הסמוך. “לא פה… לא פה”… – דיבר כמי שחושש שמא אוירה של החנוּת תטמא את אורחו החשוּב. אף הוּא גוּפא הרגיש את עצמו כנכרי בין שקי הקמח וכדי היין שלו.

החדר הסמוּך שאליו נכנסו היה קטן ונקי. כסאות-עץ, שולחן-כתיבה, שתי-וערב גדול עם פסל הצלוּב עליו. בכל פינה ספרים.. החדר היה דומה יותר לחדר-עבודה של איזה נזיר מלוּמד מאשר לחדרו של תגר.

ככל אדם גלמוּד ומרוּכז בחיי-רוּח עזים, היה לוּפץ שמח תמיד לקראת פירס, להשיח לפניו את נטל רגשותיו ומחשבותיו. אך היה פירס עובר את מפתן חדרו, היה דון לופץ מתחיל שופך עליו קיתוני חדשות שהמציאוּ לו, כפעם בפעם, ידידיו הסוחרים אשר בחוּץ-לארץ ובמושבת הגרמנים בלישׂאבונה. הפּעם, משהושיב את פירס סמוּך אליו על כסא קטן קלוּע מקש והוּא גוּפא ישב ממוּלו בכוּרסה רחבה ומרופדה כרים, הקריב אליו את פּניו העצבניים ואמר מתוך כובד-ראש עשוּי ולעג כבוּש:

– היודע כבר אדוני שאין ארץ?.. סליחה, טעיתי! זאת אומרת הארץ ישנה, אבל אינה כבר מרכז העולם… היודע הוא זאת? הארץ מסתובבת!.. ח ח ח… ואנחנו, זאת אומרת, אדוני, אני, ואסקו די לופץ, חנותי עם חבילות הסחורה שלי, לישאבונה עם ארמנותיה ומנזריה, כולנו, כולנו מסתובבים, מסביב… נוּ, ינחש נא מסביב מה אנוּ מסתובבים, א? מסביב לשמש! בחיי, מסביב לשמש! ח ח… והשמש שמא הוּא סבוּר כי במרכז העולם היא? חלילה! יש עוד, עוד עולמות, שמשות וארצות מסתובבות… מה, וכי אינו מאמין? אף אני איני מאמין, אבל יש בכל-זאת אנשים המתהלכים ברחובות כמוני כמוהו, הידוּעים עוד לחכמים, והם – יצייר נא בנפשו – מאמינים! הם מאמינים בכל זה!..

– מנין לו לאדוני תורה זו? – שאל פירס מתוך סקרנות.

בין הסוחרים הגרמנים היושבים בלישׂאבונה יש אחד שדי לופץ התקשר עמו לא רק בקשרי מסחר כי אם גם ביחסי-ידידוּת. הסוחר הזה ממציא לו מפעם לפעם, יחד עם שקי סחורתו, גם חוברות שונות שנפוצות בארץ מולדתו לרוב, ושהוּא מקבלן עם כל ספינה…

– היום נתן לי הסוחר ספר אחד מלא חדשות ונצוּרות. לא רק בגרמניה, אלא גם במדינות אחרות יש אנשים כאלה… מן “החדשים”… מקילי-דעת ורפי-אמונה שנתפשו לדעות המוזרות… סבוּרים הם, האנשים האלה, כי הם יודעים הכל; מודדים את מידת גדלה שך החמה ושל קוטר הארץ; הם יספרו לך בודאוּת מפליאה איך הכוכבים מסתובבים. וכיוצא בזה. ח ח ח… יש סכלים או רמאים המספרים בבטחון ובפרטיות על נפלאות המתרחשות באיזו עיר רחוקה, שלא דרכה שם רגלם. וכל זה מפני שהם בטוּחים ששום אדם לא יוכל להעמידם על השקר… יצייר נא אדוני בנפשו: תומאס הקדוש מאקוינה לא הבין כלוּם, אריסטו… א-ר-י-סטו! אף הוא לא ידע כלום. זולת הם, הפּרחחים, הריקים, הם יודעים ומבינים הכל… ח ח ח…

פירס שתק. כל התרגשוּתו של די לופץ היתה עתה כל-כך רחוקה ממנו. ובכל זאת הרגיש כי שעות רצוּפות היה יושב בלי נוע ומקשיב לקול דבריו, מבלי להיכנס לתוכם.

ואסקו די לופץ המתין זמן-מה. בראותו את פּירס שותק, הוסיף:

– אני מבטיח לו, אדוני היקר, שמיום שהגיעה אלי הדעה הזאת, שאנו מסתובבים סביב השמש, חש אני שראשי אף הוּא מסתובב עלי… ובאמת, לאן אנוּ הולכים, דון פירס, א? אין מרכז… אין היקף… הרבה מרכזים עד לאין תכלית! ואלהים איהוּ? איה מקומו? שמא, חלילה, לא אל אחד, אלא הרבה. כל אחד בעולמו שלו?.. כלום לא נחזור סוף-סוף אל עבודת-האלילים של הקדמונים?

הלעג שחילחל בו קודם ועמד לפרוץ החוצה, נעלם; המבוכה והחששות, שהיו מרוחקים ומוּצנעים באיזו פינה בנפשו, צפוּ ועלו כעת וּמילאו את כוּלו. מתוך עיניו ההוזות הציצה כבר שאלת-הפּחד שפּירס הכירה אצלו מכבר.

– כן – השיב פירס, קצת בלי חשק – ישנן דעות כאלה. דומה להן מוצאים כבר אצל פיתגורס, אצל הורציוס ואחרים. אבל דומני שאינן עלוּלות כלל לפגום באמונתנו באל אחד. המסוּפר בספרים הקדושים אינו נוגע אל עולמנו אנוּ. מפני מה מן הנמנע לצייר לעצמנו כי אלהים ברא עולמות רבים עד לאין קץ?

פירס דיבר לאטו. מוּזר היה לו הדבר, כי שאלת בריאת העולם מעסיקה כל-כך את האדם. לדידו שאלת השאלות לגבי האדם היא זו שנוגעת בנפשו, בעצמותו, שאלת האדם גופא.

דבריו לא הניחוּ דעתו של ואסקו די לופץ. עוד הגדילו מבוכתו. מתוך פּיזוּר-רוח העיר:

– אבל דעה זו סותרת הרבה כתובים מתומאס הקדוש ומאריסטו…

פתאום נזכר וקפץ כנשוך נחש. הניח כפו על כתף פירס, כשעיניו מתיזות ניצוצות. בקול מנצח קרא:

– יסלח נא לי, דון פירס! אבל מה אנוּ מפטפטים כאן? הלא מקרא מפורש הוא בכתבי הקודש: שמש בגבעון דום וירח בעמק-אילון Movearis ne moveari כתוב, הוּא מבין עכשיו? – Mo-ve-a-ris אם כן… אם כן… מצוה זו למה באה? הרי ללמדנוּ כי החמה אינה דמה, שהיא הולכת. השמש הולכת – קרא בשמחה כמעט היסטרית, כאילו היתה השמש איזה שעון יקר שנתקלקל ופתאום נמצא הולך שוב.

רץ בחדר אילך ואילך. אחרי רגעים של שתיקה אמר מתוך חמלה של בוז ורחמי-נדיבות של מנצח:

–אך פרחחים הם החדשים, אך נבובי-לב הם… אוי לנפשם כי תלך לאבדון…

אך הנה הרגיש די לופץ בדון פירס שאינו משתתף כמעט בשיחה, שהוא יושב עצוּב וטרוּד בהרהוריו, נזכר בחובתו כלפי אורחו, ושאל בטון ירוד ויבש אם כי מתוך השתתפוּת:

– מה שלומו, אדוני היקר? אני רואה שפניו נפלוּ מאד מיום שראיתיו בפעם האחרונה… יסורי-גוף? יסורי-נפש?

בת-צחוק עגוּמה עברה על פני פירס.

– אדוני לופץ! – אמר – אם נכון הדבר שהאדם עולם קטן הוּא, נתאמתוּ עלי דברי אלה ה“פּרחחים ונבובי-הלב”… דומני שאין לי מרכז…

לופץ נעץ בו מבט שוהה ומלא רחמים ולא מיהר להשיב לו, כמהסס להביע את מחשבתו:

– אדוני היקר! – העיז לבסוף ואמר: – יפשפש בלבו, שמא התרחק קצת יותר מהראוּי מאלהינוּ.

– אדוני לופץ! – אמר פירס – אני מעריץ את בוראנוּ, את חסדו ותבונתו לאין חקר. לבו אינו מניח לי לחשוב שרבּון העולם יצר לו בריות שתערוגנה אליו לא מתוך מרכזן הפּנימי, אלא דחוּפות על-ידי כוח חיצוני, לו גם אלהי… סבורני, לא לשם זה נתן לברואיו נפש חיה וחָלק להם מכבודו. ברואים אלה לא יהיו ראויים לכבוד אלהי זה או לא יהיו בעלי-משקל פנימי, אם לא בקרב נפשם פנימה יהיה מרכז חייהם… אם יש טעם לחיי אדם על הארץ – יש טעם גם ליצירה כולה. אם האדם אינו אלא גולם מסתובב שתפקידו לעשות תנוּעות ידוּעות, לקיים מצוות ידועות, שאינן נובעות מעצם מהותו, אלא מרצון קונו, למה… רצוני לומר… כן… למה כל הענין הזה?

ואסקו די לופץ כיבד ואהב את דיאוגו פירס בגלל פשטותו, עניוותו, והעיקר בגלל המסתורין שעטפוּ בעב קל ודק את דבריו. משום זה הצטער מאד בשמעו את דבריו האחרונים. ידידו התיצב על דרך מסוּכנה המרחיקה מאלהים, ולא ידע במה לעצור בעדו, איך להשיבו אל דרך האמת! וכי הוּא גוּפא כבר אחז בה בכפו? וכי מצא כבר מנוּחה מהשאלות שהציקו לו כפוּריות אלו שעליהן מספרים הקדמונים? הנה דיאוגו פירס סובר שהצליח למצוא לו איזו אמת המספּקת לו פתרונים לכל השאלות, כמפתח של גנבים זה הפותח כל דלת. ואף-על-פי-כן הנה הוא, ואסקו די לופץ, נצמד יותר ויותר אל אלהים בדם נפשו השותת; ופירס – המרחק בינו ובין אלהים הולך, כמדומה, הלוך וגדול… שמא אין האמונה נקנית אלא ביסורים שבבקשת האמת ולא באמת עצמה, שאינה צריכה לה כלל… האמונה – לאלהים, והאמת – לבני-אדם… אבל איך יבאר את זה לידידו, איך יחזיר ללבו את האמוּנה שהסתלקה ממנו?..

קם, נטל את כורסתו הכבדה והקריבה עוד יותר אל פירס, באופן שכשישב בתוכה, חש פירס בפניו את נשימת-ידידו בדברו אליו בקול דואב:

– אדוני פירס! צר לי מאד לשמוע מפיו כדברים האלה. אל נא יסיר אל את חסדו ממנו בעוון שפתיו. למה לו לאדם “מרכז” זה בנפשו. מה יעשה במרכזו רם יִנתק מרבון-העולם? האדם הוא בחיר היצוּרים, לא מפני שהוּא יכול להתקיים בלעדי אלהים, אלא מפני שחונן בשכל ובבינה להכיר את חסדי ה'… נשען האדם על אלהיו, הריהו תחת חסוּתו של בן-אלהים המתפּלל בעדו. “בואו כל העמוּסים והעלוּבים”… הבאים לשתות ממקור חיים זה, – נטל משאם נהפך לאבק פורח, ועלבונם – לגאון תפארתם.

מה הם פגעי החיים, משׂאם וטרחם לעומת האושר לחסות בצל כנפי הגואל!.. מה אָנוּ ומה חיינו? אך טרפי פרח. יונקים הם מליח הגבעול, הרי הם מה שהם; נשרוּ מן הגבעול – הרי אינם ולא כלוּם! כולנו, הטרפים, הננו מהוים את גביע הזהב של פרח הבריאה, ואלהינוּ הוא הלב, המרכז… כן… רצוני לומר… אנחנו… רצוני לומר… מעין זה, מעין זה…

די לופץ הסתבך בדוגמתו. המשל הביא למסקנות אחרות ממה שהתכוון להביע בנמשל. התבלבל, ביקש לתקן ולא יכול, והשתתק מתוך מבוּכה. אבל בלבו לא פסקה המית ההרהוּרים על אודות – עלי-הפּרח, כהמית מיתרי עוּגב אחרי כלוֹת הנגינה. יוצא שאין הבורא למעלה ומחוצה לבריאה, אלא הוּא והעולם כרוּכים יחד. לכאורה, בעומק-לבו, אין לו כלוּם נגד רעיון כזה, בעומק-לבו תמיד הלך שבי אחרי הרעיון שהוּא טרף בין טרפי פרח נפלא אשר לבו הוּא אלהים… אבל מה יעשה ב“לוגוס”? היכי תמצא אלהים בלי הבריאה, לב בלי פרח? אם הפרח הוא גם הגבעול, גם העלים, גם הלב – הוה אומר שלא יצר אלהינו את התבל, ולא קדם ה“לוגוס” לבריאה? .. רגשו העמוק לוחש “לא!” וידיעתו מתנגדת למדוחי הרגש… אצל דון פירס הרגש הוּא אולי עם אלהים, רק שכלו אינו משלים עמו; ואצלו, אצל ואסקו די לופץ, הרגש הוא המסית והמדיח, הוּא הלוחש דברים מסוּכנים, למרות התמרמרות שכלו וידיעותיו… אח, הרגש, הרגש… כל באיו לא ישובו. אשרי האיש אשר כוח לו להשתיקו, אשר כוח לו להקשיב רק לקול המחשבה הברורה והצלוּלה בלבד… המחשבה? כלוּם יש בה לפחות בטחון? ..

די לופץ רץ בחדר אילך ואילך בפסיעות עצבניות מהירות, כשידיו מסולקות על גבו, ושותק. למרות עבודת החיטוּט שהתחילה ברגע זה נוקבת ורוצעת בנפשו, בערוּ על פניו שרידי ההתלהבוּת הפּנימית שהתלקחה בו קודם והאירה אותו באור לא שכיח. נתן בו פירס את עיניו, וחשב כי עתה הוּא יודע מדוּע יכול די לופץ להתקיים, עם הרהוּריו הבלתי פוסקים על אלהים, בין ילדיו המטונפים, החולים והבוכים, על-יד אשתו המכוערת, הרגזנית והמקללת תדיר, בתוך חנותו החשכה, הצרה והמזוהמה: הריהוּ עלה בין עלי גביע הזהב של פרח הבריאה…

שקע פּירס במחשבות. שילב את שתי כפּות ידיו על ידית חרבו התקוּעה בקרקע, תמך עליה את סנטרו ונקפא במצב זה.

מי יודע, חשב, שמא הדין עם אבות הכנסיה הקתולית לא רק לגבי תנועת גופי השמים, אלא אף לגבי תנוּעת נפשנו אנו. שמא אותה נקודת-המרכז שהוא מחפש זה כמה בנפשו, אינה כלל במציאוּת. הוא ביקש את הדרך אל עצמו, בשעה שדרך כזו עוד לא סלל איש, ו“עצמו” זה הוא אך מקסם כזב. “עצמו” זה הוא, הוא עצמו של די לופץ, של די פאס, די סילוה וכיוצא בבני-מינו. לכל אחד לבד אין כל חשיבות; חשוב רק הצד השוה שבהם. כולם טרפי פרח אחד, טרפים שוים. באופן כזה, שיטת-החיים של האנושות במאות הקודמות, ההולכת ונהרסת כעת לעיני כל, אינה טעות, אינה פרי עקשות-לב; היא נוסדה איפוא על הבנה עמוּקה בנפש האדם. משום שלכתחילה לא נברא האדם בתור יצור בעל משקל עצמי, אלא בתור פרט קטן לכלל אחד חשוב… מי יודע… אשרי האיש היודע לכרוע ולהשתחוות אל מעין חיים זה: ממימיו ישתה! ואוי לו לאיש העומד זקוּף ונשוא-ראש: בצמא יגוע וימוּת…

קו האור האחרון, שבער באחת השמשות העגולות והקטנטנות של החלון הגוֹתי, כבה. צללים דוממים מילאו את החדר ונחוּ בעצבוּת כבדה על לבו של פירס.

ואסקו די לופץ הדליק מנורת-פח קטנה והתחיל מדבר על האפיפיור אדריאנוס הששי, על מעשיו הרבים לטהר את הוָתיקן ואת רומי משיקוציהם של האפיפיורים שקדמו לו, של יוּליוּס השני ופולוס השלישי; סיפר על אינטריגות החשמנים, ששמע על אודותיהן מפי הגמון אחד הקונה יין מיקבו. די לופץ דיבר בתקוה כי הגיעו ימים טובים לקתוליות. באה עת לחֶננה ותועי-רוח יקחו בינה… פירס הכיר בידידו כעת מן השפה ולחוץ, וכי הוא טרוד באיזו מחשבה אחרת. אגב נזכר במשתה אצל די פאס. קם ונפרד מבעל-הבית.

הרהוריו הקודמים לא פסקו גם בדרך לכתו אל דון דוארטי די פאס. לכרוע על ברכים – מוטב! מקור-חיים – יהא כך! אבל מקומו של מקור-חיים אַיהו?ואסקו די לופץ ודוארטי די פאס, לכל אחד מהם יש מעינו שלו ושניהם מרוים את צמאונם לשמחה ולחיים. מי מהם תועה? אולי שניהם אינם תועים. אפשר מאד שלא האמת חשובה כאן, אלא האמונה. האמונה שיש לו לכל אחד מהם באמת שלו… והוא, פירס, יהיה תמיד אומלל, מפני שאין לו האמת שלו ולא האמונה שלו.

והנסיכה? ..

אמת ואמונה אין לו, אבל הלא אהבה יש לו!

אהבה? ח… מה נתנה לו אהבה זו? אושר? מנוחה. לפחות? ח…

כבר היה חושך בשעה שהגיע אל ארמונו של די פאס. כושי אחד ליוהו אל הגן, ששם, בין אבוקות דולקות, היו האורחים מסובים אל שולחנות ערוכים. המשתה כבר החל. המסובים היו כעשרים איש. חילוניים, הגמונים, חשמנים, נזירים… עוד מרחוק, דרך צללי האילנות, הגיעו לאזני פירס המולת הסועדים, צלצול הכוסות, נקישת הכפות והמזלגות בתוך הצלחות, רעש הפקקים הנחלצים. דמויות המסובים שהתנועעו מסביב לשולחן והשמיעו צוחות בקולות שונים, נראו לו מרחוק שחורות, – ולבו של פירס נרתע בקרבו. רגע התעורר בו החפץ לברוח. היה לו רושם כאילו משתה שודדי-יער שם… בלי חמדה ובלב מהסס התקרב בכל-זאת אל מקום המשתה, ועמד זמן-מה בצל מבלי שהרגישו בו. לאור הלפּידים הבהיקו הארגמן, רקמות הזהב ואבני היקר על אדרות-ההדר של הכהנים ובגדי השרד של החילוניים. נראה ששׂיחה אחת הלהיבה את כל המסובים. כולם שוחחו בבת אחת מתוך קריאות, תנופות-ידים, פישׂוּק אצבעות וגם תנועות אגרופים. מסביב רקדו צללי האנשים, משונים ואיומים… פתאום נפגש בו מבטו של די פאס. מיד קפץ זה ממקומו, בראש השולחן, רץ אליו בפנים מאירות, ומתוך שמחה נאמנה וחיבה המטיר עליו דברי תרעומות ונזיפות על שאיחר לבוא, חיבק את זרועו, משכוֹ אל השולחן והציגו לפני זקן אחד כבן ששים, גוץ, בעל פנים פעוטים וגוף כחוש, ומבט חי וחודר.

– הנה, פירס יקירי – קרא די פאס – יש לך הכבוד לעמוד לפני היוּבֶנאל שלנו, לפני נעים זמירות פורטוגליה וצבי תפארתה, לפני דון גיל וינצנטה בכבודו ובעצמו.

כששמע פירס את שמו של גאון משוררי פורטוגליה עבר בו רטט. מתוך יראת רוממות החוה קידה עד למתניו…

– וזהו ידידי דון דיאוגו פּירס – אמר בפנותו אל הזקן ובהניחו את כפו על כתף ידידו – זהו אחד מטובי בנינו, שהרחיב בלבו את גבולות ארצנו הקטנה עד לקצות תבל.

– הה, את זה אני משבח! – קרא הזקן בקול מתכת אמיץ וצלצול שלא הלם כלל את הגוף החלש הזה בשנות הששים שלו – משבח אני את זה יותר מאשר את המצמצמים את העולם כולו בגבולות ארצם הקטנה…

אדמומית קלה צצה בלחייו החיורות של פירס בשמעו את האדם הגדול אומר שבחו בפניו.

דון דוארטי די פאס הושיב את ידידו ממולו “באופן שיוכלו לראות איש את פני רעהו, אחרי שלא התראו זה זמן רב”. פירס שתק והביט אל השולחן הטעון מטעמים מובחרים, יינות ופירות יקרים באגנים וקלתות כסף וזהב מעשה ידי אמנים, אל הכּושים הלבושים אדומים והחוזרים אחרי הסועדים ושמספרם היה גדול יותר מדי, אל המסובים השטוחים על מרבדיהם כמו במשתאות הרומאים הקדמונים, ואל פני די פאס עצמו שהיו מזהירים ומפיקים אושר. די פאס היה גם קצת מגוחך. כי העמיד פנים של חשיבות יתרה ויהירות פנימית. משום מה היה מדמה את עצמו לאחד הקונדוטיורים הגדולים באיטליה. מסביב לגיל וינצנטה שוחחו על אודות הפּייטן Moraes. די פאס ביקש את אורחו החשוב להביע את דעתו על הספר Chronica de Palmerin de Inglaterra. שהיה לשיחה בפי אוהבי הספרות בחצר-המלך בפורטוגליה. וינצנטה ליגלג על חברו-לעט וביטל אותו בלעג מר. כל יצירה, אמר, צריכה, ראשית, לספר אמת, ושנית – לגרום לקורא עונג, גם כשהדברים המסופרים מעציבים הם, צריכים להעניג את הקורא. ב“כרוניקה” של מורס אין הקורא מוצא לא אמת ולא עונג, אלא שעמוּם בלבד… עיקר כל יצירה, – הוסיף בהטעמה מיוּחדה, וניכר היה כי הדבר נגע אל לבו, – עיקר כל יצירה הוּא העונג, העונג והעונג. בלעדיו אין יצירה טובה.

החשמן מאסטראמאדורה, שמן, עגלגל ואדמדם, שלגם גם מן היין והקשיב בדממה לדברי וינצנטה, נכנס לתוך דבריו:

– אני שמח מאד למצוא הסכם גמור בין דברי גדול משוררי פורטוגליה ובין דברי האלמות של הגדול בפילוסופי תבל.

הכל הבינו ש“הגדול בפילוסופי תבל” הוא אריסטו ולא אחר, אבל לא ידעו לאיזו מדבריו התכוון החשמן. זה הבין את מבוכתם, והוסיף:

– מה יפים הם הדברים האלה של הפילוסוף: "העונג נותן לפעולות האדם את שלמותן, ועושה שלמים את החיים עצמם, שכל היצורים מוקירים אותם בכל נפשם. צדקו איפוא בהוקירם את העונג משום שהוא נותן שלמוּת לחיים היקרים להם "!

– אה! – קרא גיל וינצנטה מבויש על שלא מצא מיד את המקום – הלא הדברים האלה של אריסטו ולקוחים מ“דברי המוסר לניקומאך”!

וכאשר השתתקו לרגע אחד, הגיעו לאזניהם דברי שיחה נלהבה מן העבר השני של השולחן. שם דיברו על אודות רעידת האדמה בסאנטארם.

– א-הה… “הנוצרים החדשים”… “הנוצרים החדשים” – נאנח סמוּך אצל פּירס ההגמון ממיניוּ. עיניו האדוּמות זלגו דמעות וחטמו היה אדום כמו מקור: הוא כבר חדל למנות את מספּר הכוסות שהריק לתוכו.

– מה עשו אלה? – שאל פירס בזהירות.

ההגמון הבכייני לא נתן לבו לשאלתו והוסיף להיאָנח ולחזור: “הנוצרים החדשים”… “הנוצרים החדשים”…

– הם היו יותר מדי מרובים בסאנטארם! – ביאר לו שׂר הכספים בלחש ובפנים מפיקים דאגה – הריהם כבר יותר מדי מרובים בכל המדינה!

– היום בסאנטארם ומחר בלישׂאבונה… לא נינצל מזה… גם על לישאבונה תעבור הכוס! – העיר, על דברי שר הכספים, האב די סילוה בעיניו הממצמצות כקורצות לאיזה סוד – “הנוצרים החדשים” מתהלכים ברחובות, מלגלגים לכל דבר שבקדושה, ואין מַכלים דבר. אה, אני מכיר רבים מאלה! ..

– יש ביניהם גם מכשפים… וכמה שדים מתחפּשים ביניהם! – קרא כומר צעיר בהצטלבו פּעמים אחדות.

זה היה אחד הנואמים המפורסמים בפורטוגליה וחביב על חצר המלך. פּניו היו צנומים, דלים, בלי הבעה כל שהיא, אבל יפים מאד. בעיניו הגדולות והפקוחות לרוחה היה תמיד קפוּא פחד גדול. עליו סיפרו כי הוא רואה דברים ששוּם בשר-ודם אינו יכול לראותם.

ראה הכומר הצעיר כי כולם הסבוּ אליו את עיניהם בצפּיה, המשיך:

– פּעם אחת, באמצע “העבודה”, אני מגביה את הגביע ואת לחם הקודש, ואומר: “זה בשרי וזה דמי”, פתאום אני רואה אחד מהם בין המתפּללים כמו שואף להידחק אל הדלת. עוזב אני את מקומי, מחזיק את הגביע ואת לחם הקודש ומתקרב אליו, והלז מתכווץ, מתפּתל, נלפת ונאנח ומתרחק יותר ויותר אל הדלת. פתאום הזדקר החוצה ונעלם. אבל הספקתי לראות קצה זנב מבצבץ מתחת למעילו ונעליו התלבטוּ על רגליו… הבינותי כי אין כפות רגלי אדם בנעליו… וכך הצלחתי לגרשו מבית-התפילה בלחם הקודש…

– והמלך מפני מה הוּא שותק? מפני מה שותק המלך? – קרא אציל אחד גבוה, דק בשר, נטוּי גרון, משופה-עצמות כשלד ארוך, יושב זקוף ובלי תנוּעה על כסאו, נשען בשתי ידיו על השולחן, כמתירא שמא תתפּזרנה עצמותיו. זה היה אחד ממפקדי הצבא הפורטוגלי, אשר השתתף יחד עם די פאס במלחמה באפריקה.

– מפני מה שותק המלך? – חזר אחריו האב די סילוה, ראש מנזר הירונומיטים בלם, אחי כהן-הוידוּי בחצר-המלך, קולו העב יצא מתוך עבי חורשות שערות סבוכות וצפופות, שכיסו את כל פניו עד לעינים. רק החוטם ביצבץ מתוכן כסלע קרח.

– אנוּ צריכים להודיע להוד מלכותו שאם לא יטהר את הארץ מן הטמאים האלה, נעשה אנחנו שפטים בהם! – קרא השלד הארוך הלבוש בגדי-צבא. ושתי כפות ידיו שעל גבי השוּלחן נקפצו לאגרופים.

– אנחנו… אנחנו נעשה בהם שפטים! – חזר אחריו קולו של האב די סילוה.

– חובתו של המרקיז די פאס היא… לעמוד בפרץ ולהזכיר למלך את חובתו, – העיר אחיו, כהן-הוידוי של המלך.

– המרקיז די פאס, שהוד מלכוּתו הטה אליו חסדו, מצוּוה ועומד לעמוד בפרץ! – קרא איזה נזיר שמן, שלא פסק מלעוס – רבותי! כל זמן שלא נשמיד זכר “הנוצרים החדשים” מעל אדמת ארצנו, לא נהיה בטוחים מרעד אדמה, מדבר ומחרב. כי חמת אלהינוּ שפוּכה עלינוּ…

– אח, אח, אח… נאנח על יד פירס ההגמון בעל העינים הדומעות.

– בכל מדינה קתולית יש מכבר אינקויזיציה קדושה שעינה פקוּחה על כופרים ומכשפים. נראה שמדינתנוּ הוצאה מכלל מדינות קתוליות – דיבר בלעג החשמן מאלימטיכו. זה כבר שהוּא משתדל לפני הממשלה על אודות יִסוּד אינקויזיציה בפורטוגליה, והשתדלותו לפי שעה לא הצליחה.

– אינקויזיציה… המ… כן… – נהם אל חטמו החשמן השמן והאדום מאטרמאדורה, מבלי שאפשר היה לדעת מה כונתו בנהימה זו.

– אינקויזיציה! אינקויזיציה! – קראוּ מכל עבר.

כזרם חשמל עברה מלה זו מפה אל פה.

בלבו של פּירס התחיל רגש של שיקוּץ לא ברור, אבל עז עד לידי בחילה. דומה כאילוּ כל האצילים החשוּבים, המפוארים והמקושטים הללוּ, עוטי ההוד והגאוה, התפּשטוּ ערוּמים מאדרות הארגמן, הקטיפה והסלסלות, ולעיניו נגלו גויות שעירות של חיות טרף מכוערות ומזוהמות… בשמעו את הקריאות והצעקות, בראותו את הפּנים הרועמים, העינים השולחות זיקים והאגרופים הקפוּצים – עברה צמרמורת על גבו. כאילוּ אליו התכוונו כוּלם. לא ידע איך יסתיר את סערת-נפשו, לא ידע לשים איזה מסוה על פניו, לא לדבר ולא לשתוק. נטל מן הקלת חופן שקדים והתחיל מסדר בהם על גב השולחן אותיות וציורים שונים. ובו בזמן חשש שמא זה מסוּכּן, שמא יעורר על ידי מנוחה עשויה זו חשד אצל המסובים. שלח מבט אל דוארטי די פאס ולא יכול לראות את פּניו, משום שהיו כפוּפים על גבי אבטיח, שהעסיקוֹ קצת יותר מדי: הוא, דוארטי, פלח אותו, חיטט בו, הוציא קרביו, קלפו ודומה שהיה שקוע בעבודה זו ולא שמע את כל המדוּבר מסביבו. פירס ראה רק את מצחו, שהיה אדום מאד… נתן פירס את עיניו בפייטן גיל וינצנטה. והרי זה ישב במנוחה. תמך ראשו בידו האחת על השוּלחן, ובשנית טבל פלח תפוּח-זהב בתוך יין ומצצו לרגעים. על פניו היתה שלוה רמה. קולות-הצעקה מסביב לשוּלחנות לא הגיעו אל אזניו…

היה לפירס חשק עז לקום ולילך. אבל יציאה זו עלולה להמיט עליו שואת השרים. ונשאר. הנה ראה את גיל וינצנטה נכפף אל דוארטי די פאס ולוחש לו מה באזניו. די פאס מניח מיד את אבטיחו, סוטר בכף ידו על השולחן וקורא:

– אורחי האצילים ורמי המעלה! אורחנו הנכבד מאד, אדוננו מורנו גיל וינצנטה רוצה לאמר לנו מלים אחדות!

– א, בבקשה!.. בבקשה!.. ס! טס!.. שקט!.. שקט!.. הבה ונשמע… סט… סט… שקט!.. תנו לשמוע!..

דון וינצנטה המתין בבת-צחוק דקה מאד, עד שהמסובים השקיטו זה את זה. לבסוף הושלך הס. מאיזו פינה בחשכה נשמע קלוח מים במזרקה. ענף בין העצים חרק ונפל. הזקן העביר מבטו הקורן על האנשים והתחיל בקול נמוך, שוה, ורק לפעמים רעד במקצת והתרומם. התרגשותו הורגשה על ידי כל השומעים:

– אדוני, רבי היחס ואצילי פורטוגליה! רואה אני שכולכם הנכם צעירים ממני. הרשוני נא לאמור שאני, הזקן בן הששים, איני מבין למה אתם, הצעירים, רוגשים כך. אמנם מגדר הטבע הוא שאין הזקנים מבינים לפעמים שיחות צעירים, אבל הלא גם מגדר הטבע הוא שצעירים לוקחים מפי זקנים תורת נסיונם. אלוהי הצדק והרחמים נתן לנו לנחלה שני עולמות: האחד הוא עולם האמת, השלום והמנוחה הקיימים לעד; השני הוא העולם הזה, היפוכו מן הראשון. שם אנו נהנים מזיו נצחי ושמחת עולם על ראשנו, כאן – אין אור בלי צללים, אין טוב בלי רע. הכל עובר, הכל חולף. שמחותינו, אָשרנו ותקווֹתינוּ הם עדי רגע. כי צבא לאנוש ולכל דבר עלי ארץ. אלהים ברוב חסדו יצר לנו את עולם הניגוּדים ותרמית-החוּשים למען נוסיף להכיר ולהעריץ את הודו ותפארתו של עולם האמת; נתן בנו שני יצרים מתנגדים, נטע בנו תאווֹת גדולות ויכולת קטנה ודלה, למען תגדל שמחתנו וירבו געגועינו על השלמוּת וההרמוניה שבעולם הנשמות. ראו נא ראה: האם בעקבות האביב הנחמד והמרנין אינם באים חרבוני קיץ? האם אחרי הפריחה אין כמישה, ואחרי גיל העלומים אין תוגת הזקנה? וכי רוחות גדולות לא עקרו אלונים חסונים? וכי לא נפלו כבר, במקומות רבים, מגדלות רמים, וכי ארמוני-תפארה והיכלי-חמד לא היו לעיי מפלה ביום רעש גדול?..

הפסיק את דבריו כדי להשיב רוח. היה נסער.

– אני משבח את סופרנו המפואר – קרא החשמן מאסטרמאדורה – המזכיר לי תמיד בדעותיו היפות, שהוא יודע להביען בצורה כה יפה, את מאורי המין האנושי. אף הפעם התכּוון אדוננו גיל וינצנטה לדעת לוקרציוס האומר במקום אחד, ועל ענין דומה לזה, כדברים האלה: “התבל מתחדשת בכל יום, בני-תמותה מפקידים איש ביד רעהו לשעה קלה את החיים. גזעים אלה פרים ורבים, ואלה פוחתים והולכים: הפסקה קצרה מחליפה את הדורות, וכמו בשעת מרוצת המשחקים הקדושים, אָנו מוסרים מיד אל יד את אבוּקות החיים…”

גיל וינצנטה חייך ואמר:

– מה יפים הם הדברים האלה! הקדמונים היטיבו ממני לאמור… אם כן איפוא, אם כן איפוא… רעידת אדמה ואסונות מונחים בטבע עולמנו. למה תהיו, רבותי הנכבדים מאד, כתינוקות המכים את הכסא שבו נכשלו?.. לעצת ה' גדולים חקרי לב, ואתם גוזרים אומר כי על “הנוצרים החדשים” לשלם בעד הנזקים שגרם לכם ה'. מי זה אמר לכם כי עליהם יתעבר אלוהינו? האם עמדתם בסודו?

אחר רגע של שתיקה כללית התחיל מדבר במנוחה. על פּניו היתה בת-צחוק דקה, ובעיניו – נוגה-נפש. היה רגע ופירס דימה כי אמנם עמד האיש הזה בסוד-אלוה, ואינו מגלה לשומעיו אלא טפח ממה שהוא יודע.

– רבותי, – אמר – שנים תעבורנה, ואז יִוָדע לכם, ואולי רק לבניכם אחריכם, כי היה בימינו רעש אחר, גדול מזה של סאנטארם ונורא ממנו. רבותי! העולם כולו מתרועע ומתפורר, ואין אתם יודעים. אצבעות אלוהינו כוננו בריאה אחת ושלמה. במרכז עולמו נתן את ארצנו, במרכז ארצנו – את המין האנושי, ובמרכז המין האנושי – את האב הקדוש היושב על כסא פטרוס השליח. ועתה – מי ימצא חקר אלוה! – שפחה קמה על גברתה. מלכות הארץ דוחקה את רגלי מלכות שמים. גלו בנים מעל שולחן אביהם שבשמים, בגרמניה ובמקומות אחרים פורקים עולה של רומי המעטירה… אנחנו האמנו ומוסיפים להאמין שה' שם גבול לתבל, ושאנו נתוּנים בגבולות אלו, כמו… כמו… באיזה כלוב… ולכן הרגשנו עצמנו בטוּחים, היה לנו משען בעולם הזה… ועתה הרסו את הגבולות הללו, הרחיקום עד לאין סוף. עושים זאת אנשים חכמים בעיניהם, אבל באמת אנשים אכזרים, מקשיחי-לב, שדינם מיתה. הם רוֹצים לעשותנו אומללים, לשלול מאתנו נקודת-המשען שלנו. אח, מה איום ונורא לחיות ולהסתובב מנודים ומיותמים בתוך אין-הסוף!.. ואין לו לאדם משען עוד ואפס הבטחון בלתי אם בעצמו… הבאים, יפרד גוף האנוֹשוּת לחלקיו. לא ראש אחד ולא עטרה אחת לכל ברוּאי תבל, אלא איש וראשו, איש ועטרתו… ואז, שוט שוטף כי יעבור, בתים כי יתמוטטו, ערים כי תוכתנה שאיה, על ראש מי תחול קללתכם, נפש מי תשימו אָשָם ברעה אשר תבואכם?

דברי המשורר הגדול שנאמרו בניחותא ובקול מרגיע, הרמזים הבלתי מובנים והסודיוּת שבהם הטילו איזה שקט על האנשים.

עיני פירס היו כל הזמן נשואות אל הפייטן, הקשיב אל דבריו בצמאון של התפעלות… דימה כי לאדם הזה נגלו הרבה תעלוּמות, וכי אצלו ימצא פתרונים לשאלות המציקות לו. חשקה נפשו להתקרב אליו ולהתחמם לאורו. כפף את עצמו אל השולחן כלפי הזקן ובמורך-לב אמר:

– יסלח לי, רבי ומורי! דעתי היא… האדם הוא יצור כפיו של הבורא… כל איש ואיש… הוא גם נזר הבריאה… כל אחד ואחד חייב להחשיב את עצמו… כשהוא לעצמו… – תוך כדי דיבוּרו הרגיש שאינו יכול להביע את כל מחשבתו באופן ברור ומובן.

חשש שמא יהיה נלעג בעיני האדם הגדול.

אבל תחת ללעוג, הקריב אליו הלה את ראשו, ובכובד-ראש, שלא פילל אליו פירס, השיב:

– האדם כשהוא לעצמו מהוּ?

נטל חתיכת שעוה שנטפה על השולחן מאחד הנרות, מעך ולש אותה באצבעותיו הדקות ואמר:

– וכי תוכל שעוה זו להחשיב עצמה? כשהיא לעצמה מהי? אבל בתור חלק נר אחד שלם – היא חשוּבה מאד מאד!

שוב אותו הפזמון! האומנם דרך אחרת לאדם אין? אין? לכאורה הדבר הוא כל-כך ברור, ובכל זאת דוקא בענין זה הוכו בני-אדם בסַנורים ובטמטוּם-מוח.

– אבל במה? במה היא חשובה? וכי בזה שהיא משמשת חומר לשריפה? – שאל פירס כמתחנן ובמעין רוגז כמוּס.

– בזה אני מסכים לידידי פירס, – העיר די פאס, – אילו שאלו את פּיה של חתיכת-השעוה הזאת, ודאי שלא היתה מסכימה לתפקיד זה שניתן לה… ועוד ספק בידי אם הנר גופא היה מסכים להישׂרף לטובתנו, אילו נשאל על כך…

– על כגון זה אין שואלים, – קרא הפייטן, – אין הנר אדון לעצמו. היוצר יצרו על מנת שיבער ויאיר. אם להבתו היא גדולה ובהירה, הרי קונו שמח בו, והנר אף הוא צריך לשמוח לעשות רצון קונו, כי לשם זה בא לעולם… טיפת השעוה כשהיא לעצמה אין טעם לקיומה והריהי צריכה להצטער על קיוּם של בטלה. וכשהיא הולכת וכלה בתוך הנר, הריהי יודעת שהיא נותנת אור ואין חייה טפלים…

– ואם… – פתח די פאס, ומיד כאילו נזכר דבר-מה והנמיך את קולו, – ואם האדם הוא כטיפת שעוה ממרה שאינה רוצה להישׂרף בנר, ואינה מבקשת לקיומה טעם אחר זולת זה שהיא קיימת בפני עצמה?

עיני פירס נצמדו בעיני הפייטן במבטים לוהטים ובקוצר-רוח לשמוע את תשובתו.

במקום תשובה פּנה וינצנטה פּתאום אל החשמן מאסטראמאדורה ואמר:

– יחַוה נא מעלת קדושתו דעה בענין זה…

החשמן שהמתין כי יפנו אליו בשאלה זו, אמר:

– אף-על-פי-כן נרחם על טיפת-השעוה… רצוני לאמר על האדם התועה הזה ונצרפוֹ בעל-כרחו אל הפתילה הבוערת…

– או אל מדורת האוטו-די-פה? – שאל די פאס בקולו הנמוך.

החשמן והפייטן שתקו ולא השיבו דבר.

שוב עברה צמרמורת על גבו של פירס, כמו לפני שעה קלה. כבתה בקרבו איזו להבה שלפני רגע הדליקה וחיממה אותו. די פאס גזר בתשומת-לב מרובה צוּרות שונות מקליפות האבטיח. גיל וינצנטה לא פסק מלוש באצבעותיו העצבניות את טיפת השעוה שהיתה בידו. אחרי רגעים אחדים של שתיקה אמר פתאום:

– עצי השריפה, שאברהם עקד עליהם את יצחק בנו, האירו ומאירים את ירכתי תבל, בני-אדם לא חדלו ולא יחדלו מהתחמם לאור אִשם!

פירס דימה שהדברים האלה מגיעים אליו מתוך אותה המערה שממנה הוא שומע לפעמים גם את דברי פרדינאנד.

שאר המסובים לא הקשיבו כלל לשיחה שבקצה שולחן זה, שהתנהלה בשקט ועשתה מרחוק רושם כאילו הם מתלחשים. אחרי נאומו של המשורר הזקן והנערץ, הרגיש כל אחד את עצמו כנזוף ומבויש בגלל התרגשותו. עתה שוחחו שוב, אבל בלי ההתרגשות היתירה שלפני-כן, על הדת שירדה, על הכפירה שעלתה, על הרוח הזרה והמנהגים החדשים הנכנסים אל המדינה מעבר לפירניאים. דיבּרו בגעגוּעים על “המים הראשונים שהיו טובים מאלה”. הכומר שישב על-יד פירס לא יכול כבר להחזיק ישר את ראשו, ובמקום אנחות השמיע צפצוּף דק כילדה קטנה; האב די סילוה, ראש מנזר הירונומיטים, נהם כדוב מתוך חורשת השׂערות המכסות את פּניו. אצל שר-הכספים, סנטרו וזקנו כאילו נפחסו עוד יותר כלפי מעלה. מפקד הצבא ישב כמו קודם, זקוף ובלי תנועה, רק תפוּחי-עיניו התגלגלו הלוך ושוב, ומבטיו ריחפו על סביבותיו כמשגיח על פלוגה שתהיה בסדר. לאט לאט התחילו שוב מתלהבים, לאט לאט התרוממו הקולות, והתחילו שוב צועקים, מתוך דפיקות אגרופים בשולחן: חובה מוטלת על אצילי האומה, שומרי אמונה, ועל כוהניה ללכת אל המלך ולדרוש ממנו בכל תוקף להנהיג את האינקויזיציה הקדושה. כהן-הוידוּי של המלך, האב די סילוה, בכוונותיו הצפונות קרא פתאום אל דוארטי די פאס, באופן שקולו נשמע מקצה השולחן עד קצהו ובגוף שני, לשם יתר חגיגיות:

– אדוני המרקיז דוארטי די פאס! בעבור הצלחתך בשליחות הרימך הוד מלכותו במדרגה. אנחנו, כהני הכנסיה הקתולית ואצילי האומה, שולחים אותך אל המלך להביע את רצוננו העז שישתדל לפני מעלת קדושתו ברומי ליסד אצלנו את האינקויזיציה הקדושה. אם תצליח בשליחותך זו יותן לך יותר מהתואר שקיבלת. שום אדם בפורטוגליה לא יוכל הקדימך, בשכר זה, במעלות המוליכות אל כסא מלכנו ירום הודו…

אף אחד מן המסובים – חוץ אולי מדוארטי די פאס עצמו – לא הבין כלפי מה מכוּונים דברי האב די סילוה האחרונים. אבל כולם שתו כבר הרבה והיו נרגשים מאד. בבת-אחת רעמו כולם:

– הידד! הידד! מרקיז די פאס! הידד!..

ניכּר היה כי המרקיז די פאס נבוך מאד. נשך את שׂפתו ובכוח לחץ את כוס היין שבידו. ברוב עמל כבש את רצונו להשליך כוס זו בראש הכומר.

– מורי ורבותי! אבותי הקדושים! אשמח מאד – השיב – אם אוכל לשרת את אמנו הכנסיה הקדושה. אבל מדברי האב די סילוה לא הבינותי הרבה, אתם לא הבינותם הרבה, ואף הוא עצמו לא הבין מהם הרבה.

ומיד פנה אל פירס והתחיל מצטדק בפניו על שלא אמר לו קודם סיבת המשתה. אגב, אילמלא איחר לבוא, היה יודע לשם מה הזמין את קרואיו: הוד מלכותו היה כל-כך מרוצה משליחותו ברומי, עד שהכתירו, לאות תודה, בתואר מרקיז…

הרגיש פּירס ששׂפתיו חורוּ. לחץ בכוח את ידית חרבו ושאל במנוחה כביכול:

– אגב, הלא שמעתי זה מכבר, פעם אחת, פה בגנך את האב די סילוה מכנך בשם מרקיז…

– הפטפטן השיכור הזה… – רטן די פאס מבולבל.

קם פירס ממקומו. הידית החדה של חרבו נכנסה לתוך כפו כמעט עד זוב דם… פניו היו לבנים כסלסלות שמסביב לצוארו. בכל גופו הדק והארוך, מקדקדו עד כף רגלו, עבר זעזוע כל שהוא, שרק עינו של די פאס הבחינה בו.

– מה לך, דיאוגו? למה קמת? – שאל בדאגה.

פירס לא ענה. כסהרורי הביט מעל לראש ידידו. שפתיו דבבוּ: “המעלות הקרובות ביותר אל כסא המלך… הכּנסיה הקתולית בסכנה… דם ‘הנוצרים החדשים’…” לחש עוד אי אלו מלים, אבל בקול נמוך כזה, עד שאי-אפשר היה לשמען. נפנה ויצא.

דקים אחדים הלך בשׂדרה החשכה הלוך וחפּש מוצא. והנה שמע מאחריו קול פסיעות מהירות. די פאס רץ אחריו.

– האתה זה, פירס! עמוד! רצוני לאמור לך דבר-מה… אתה מצערני בלכתך ממני. מפני מה עזבת את השולחן? – נשם בכבדות. גופו השמן עיף מריצה; וגם היה נסער מאד.

– מה שהיה נחוץ לי לדעת, נודע לי כאן אצלך, ושוב אין לי ענין להשאר.

– מה נודע לך?

– ראשית נודע לי כי נהיית למרקיז, בשעה טובה; שנית נודע לי כי הכנסיה הקתולית הקדושה היא בסכנה גדולה וכי אולי אתה תיקָרא להגן עליה, ושלישית… והשלישית אולי עוד תיוָדע לך במקום אַחר ובזמן אחר…

– איך אינך מתבייש לשים לב לפטפוטי איזה נזיר שיכור!

– כשיכור מתחיל מגן על הדת, רוצה אתה או אינך רוצה, שׂים תשׂים אליו לב…

נפנה ללכת. אך די פאס עצר בעדו.

– ידידי! אַל נא ניפרד ככה… אימתי והיכן ניפגש שוב?

– זכור איפוא מה שאומר לך, אדוני המרקיז! אנחנו לא ניפגש שוב!

דוארטי די פאס התחיל משום מה צוחק פתאום. צחוק זה הדהים כל כך את פירס, עד שזה עמד והמתין.

– אל תדבר בבטחון כזה. יש מקרים בחיים, בלתי-צפויים ומשונים מאד… הנה, למשל, יש פתאום צורך לתקן את הבגדים שניתקו מהם הכפתורים. ח… שומעים צעדי איש וּמסתתרים בתוך ארון, ח… על-פי טעוּת, כמובן… ואז נפגשים…

רעדה עברה בכל גופו של פירס, עד לקצות אצבעותיו. מאשמני נפשו עלה וצף פתאום רגש משטמה. משטמה מעורבה בגועל-נפש. עלתה וגברה עד למכאוב, שטפה ומילאה את כולו עד למחנק. פסע פסיעה כלפי ידידו באגרוף קפוּץ, ובקול לא-אנושי קרא:

– דוארטי!

מרקיז די פאס כאילו נבהל מהרושם הבלתי-צפוּי שעשו דבריו. צחוקו כבה. פניו נעשו עלובים. ובקול כמתחנן אמר:

– פירס, מדוע?..

– אתה תלך ב“מעלות הקרובות ביותר אל כסא המלך”, ואני… אולי אלך במעלות הקרובות ביותר אל מדורת-האש…

שני דקים היתה דממה בגן. בין צללי העצים עמדו שני אנשים כשני גזעים מכושפים. המית הסועדים הגיעה מרחוק.

תפס די פאס פתאום בזרועו של פירס, משכו מתוך החשכה אל אור הירח, ומבלי להרפּות ממנו הביט עמוק אל תוך עיניו. אחר כך בקול נחנק:

– שמע… שמע.. אתה… אתם כולכם… שם… אצל דון הנריקץ… כולכם טועים… האמינה… אינכם יודעים כלום…

ראה פירס את פניו והרי הם חיורים-ירוקים. חש בזרועו רטט כף ידידו האוחזת עדיין בה. הוציא בחזקה זרועו ובקול נחנק:

“אַל תגע בי!..” צילצלו באזניו דברי דיאוגו פּירס.

צווחות השכורים הגיעו מרחוק.

פירס יצא מהגן והלך לאורך חוף הטאיו. החוף היה תלול. מכוסה סלעים ושיחים. דרך כבושה לא היתה שם, רק שבילים צרים התפתלו שם אילך ואילך. הלך כסהרורי, מבלי ראות לפניו כלום, מבלי הכר סביבו כלום. רגליו לבדן, בלי עזרת הכרתו, בחרו להן הדרך בין הסלעים. בא אל איזו פינה מרוּוחה, פנויה מצמחים. צנח על הקרקע, רצוץ ומדוכא; כאילו עבר ברגל כמה וכמה פרסאות. ממולו נח פס לבן ישר, כשביל כסף, על פני המים השחורים. הירח היה תלוי בשמים לבן ומבהיק כממורק.

ישב פירס על הקרקע וראשו בין ברכיו. שם בביתו של די פאס נשמט אֲפֵר מעל עיניו. הבין דברים שהיו לו קודם סתוּמים. הבין מבוכתו של דוארטי די פאס, שהרגיש בה פעמים אחדות. הבין דברים ידועים ורמזים ידועים בפי האב די סילוה וּבפי הנסיכה ג’וליה, שהיה קודם מתלבט על פירושם…

– אח! – קרא אל מישהו, בלתי-נראה, בקול – זהו חתנך שלכבודו רצית להכין שמן במנורתך! זהו! ח-ח-ח…

התחלחל: וכי זה היה צחוקו הוא? דומה שצחק. מפני מה צחק?..

לפירס לא היה כבר גועל-נפש, אף לא משטמה. היתה לו רק שנאה, שהלכה כפרץ נבעה הלוך והתפשט בכל חדרי לבו, חדור לכל תאי מהותו, עד אפס מקום. שנאה לדוארטי, שנאה לבני-אדם! לכל בני-אדם!.. זה היה רגש זר וחדש, שמעולם לא טעם טעמו. ככל אדם שקוע תמיד בהרהוריו ומכונס לתוך עצמו, לא אהב פירס חברת אנשים, ועתה היה אומלל במצאו בלבו שנאה אל האנשים. כאילו מעיני חיים נסתמו לפניו. ברגע זה דימה כי שוב לא יוכל לבוא בין האנשים שעמהם הוא חי ועובד ויוסיף לחיות ולעבוד. הוא צריך לנוד ולנוע! ירחיק נדוד אל ארצות רחוקות, יבקש אנשים חדשים, אחרים… אחרים? האנשים האחרים האלה למה לו הם? מה יתנו ומה יוסיפו לו? מי לידו יתקע כי ביניהם יסבול פחות? מי יבטיחוֹ כי אלה באמת אחרים הם ויותר טובים? אח!.. ולמה הוא להם?.. הבלים!

בלי נוע, כמו אבן, ישב, וראשו שקוע בין ברכיו. בדידוּתו הנוראה, בתוך המון רבבות היצורים החיים, בתוך מרחקי-האימה של העולם, ירדה עליו בכל כובד משאה והעיקה עליו עד דכא…

כאשר התרומם פירס ממקומו, היו פניו רטובים מדמעות. פתאום ראה מישהו עומד הרחק ממנו כשלוש-ארבע פסיעות. נבהל.

– מי אתה?

– מכרך מכבר. אני הנני אתה.

– אה! האדון מחוסר-הפנים?

– לא. דומני שמצאתים או מתחיל למצאם.

– כ-כה? פנים אלה מַהם?

– דומני שהחילות לשנוא…

– השנאה? אלה הם פני? אם כן איפוא מוטב להיות משולל כל פנים…

– השנאה אינה יפה, אמנם. אבל אינה פחות יפה מלא-כלום.

– ואהבתי?

– אתה לא אהבת!

– איך!

– מפני שלא האמנת!..

– לא האמנתי? מנין לך זה?

– מפני ששנאת!

– חידות לי דבריך.

– לא. זה ברור. אם אין אמונה – אין אהבה…

– אולי תעזבני הערב לנפשי? אני רצוץ ועיף…

– הלא פה ביתך.

פירס התבונן אל המקום ונדהם. עמד על סלע שלפני ביתו. איך זה בא לכאן, והוא בצאתו מגנו של די פאס הלא פנה, כמדומה לו, לעבר אחר! וכי אין כאן מעשי כישוּף? בן-לויתו נעלם. תמיד הוא נעלם כשפּירס צריך להיכנס אל ביתו. פּירס שמח על זה. הזקן פרדינאנד היה בודאי נפחד לראות יצור פלאי זה בלי פנים… אבל… איך זה… הבית הזה… משונה… אם אין אמונה – אין אהבה… [1]

אם אין אמונה – אין אהבה!..

פרק תשיעי: אינקויזיציה של נזירה    🔗

פרדינאנד פּתח לו את הדלת והודיע לו סמוּך לכניסתו אל הפרוזדור:

– דרשוך היום מחצר המלך.

– מחצר המלך? מי זה היה?

הזקן לא ענה מיד. הבריח את בריח הברזל על הדלת, אחר-כך האיר לפני אדונו את המדרגות אל חדר-עבודתו, והעמיד את הנר על עמוד-העבודה. פירס התחיל מתפשט את בגדיו ושכח מה שאמר לו הזקן בפרוזדור. פרדינאנד נטל ממנו את כליו ומילמל:

– היה זה שליח מיוחד… מ-יו-חד… מרצי המלך…

– על איזה שליח אתה סח?.. אה, כן! שליח מיוחד, אמרת? ומה ביקש?

– דרש שתבוא הערב. אמרתי שהלכת ואיני יודע להיכן, ואימתי תשוב. על זה השיב הרץ כי מחכים לך לא יאוחר ממחר בשעה תשע בערב.

– טוב. מחר בשעה הקבועה תזכיר לי, פרדינאנד! בזמן האחרון אין לי מנוחת-נפש. אני שוכח הרבה דברים… דומני שגם מחשבותי אינן מסודרות כהוגן… חוששני שמא אשתגע…

– אל תפתח פה לשטן, בני!

הנמיך קולו והוסיף:

– אתה סובל, בני?

מלים אלו נפלטו מפיו מחוּסר-השינים, עד שאוזן לא-רגילה כמעט לא יכלה להבחינן. פירס הבחין והבין. בכוח מיוחד התנגשו דברי-הלחש על לבו כגל ברכה חם על חוף אי שומם. לכאורה, לא נשאר לו מלטיפות אמו אף זכרון כל-שהוא. ובכל זאת דימה ששמע כבר פעם שאלה זו מפי אמו או אביו, והוא אז קטן, קטן… אה! גם כעת הוא קטן, חלש, עזוב… אה! אילו היו לו כעת אב ואם…

פירס שתק. עמד בעינים מושפלות, כמביט אל תוך לבו. פתאום הרגיש בדממה שמסביבו, הרים עפעפיו וראה את הזקן עומד ממולו, מביט אליו ושותק אף הוא.

אמר לו פירס:

– לפעמים דומני כי אלהים אמר לי: אביך ואמך היו נחוצים לי במרום, במעלות קדושים וטהורים. הנה שלחתי לך את פרדינאנד שימלא לך את מקום שניהם.

– נזכר פרדינאנד באשתו, בבניו, בבנותיו ובנכדיו, שהוגלו, נשחטו ונשרפו על קידוש-השם בספרד ובמקומות אחרים. אף לו לא נשאר במקום כולם אלא דיאוגו זה בלבד. זכרונות רבים עברו במוחו חיש-מהר, מתחת למסוה השלוָה הלבנה שעל פניו, מבלי שזיעזעוהו זעזוע כל-שהוא. שׂפתיו רק מילמלו:

– יש לנו אב אחד, בני… אבינו בשמים… אב הרחמים…

– צנח פירס על ארגז הספרים מצוּפה הפרוכת. ראשו שמוט על חזהו וידיו על ברכיו.

– למה קראוּך אל החצר? – שאל הזקן מתוך דאגה כמוּסה.

– אל החצר? מי קרא? אה! אותו רץ… אף אני איני יודע לשם מה נחוּץ אני שם..

שוב שאל הזקן בזהירות רבה, שחרדה כמוסה נשמעה מתוכה:

– וכי אין אתה חושד… באיזו מלשינות, חלילה?

– לא!.. אולם מי יודע – ענה במשיכת כתף.

ומיד הסיח שוב דעתו מכל הענין.

דומיה.

פירס ישב כמאובן, שקוע בעצמו, שחוח, בראש מורד.

הזקן עמד לפניו דומם. מצבת שיִשלבנה על גבי גל אפר…

התנודד פירס כניעוֹר משינה. דומה שזמן רב ישב על מקומו. הרים ראשו. תמה למצוא את פרדינאנד על ידו.

– למה שוב באת? ללמוד אתה רוצה? איני יכול… סלח לי… איני יכול…

– לא, בני! אני רוצה רק לברכך.

הניח הזקן את שתי כפות ידיו על ראשו, ושפתיו דובבו בלי קול:

–…יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פּניו אליך ויחונך…

אחר-כך אמר:

– לך לישון. אני אכבה את הנר.

היה כבר חושך ופירס שכב בעינים פקוחות על מצעו הפרוש על גבי הקרקע. פסיעות רכות, קלות וזהירות נשמעו פתאום בחדר. התחלחל:

– מי כאן?

– זה אני – ענה פרדינאנד בלחש – הבאתי לך דבר-מה… תשימו על צוארך… זוהי סגולה בדוקה נגד רוחות טמאות, הרהורים רעים ביום וחלומות רעים בלילה… קניתי מידי נזיר עני חוזר על הפתחים.

פירס ישב, שלח ידו בחשכה ליטול את הקמיע. אבל הזקן בעצמו עמד על ברכו האחת, נכפף אליו ותלה את הקמיע על צוארו. פּירס חש בחמימות גוּפו של פרדינאנד, שמע את נשימותיו הכבדות, חש על פניו מגע השערות של חזהו המגולה, ובאותו רגע הרגיש שוב, בפעם השניה את עצמו קטן וחלש, תחת חסותו של גדול וחזק…

– שמעתי היום דבר אחד… דבר מפליא מאד… מספרים שבא לכאן יהודי אחד, ציר שלוח אל מלכנו מעשרת השבטים… אומרים שבא מטעם מלכם, שהוא גדול ואדיר ויש לו הרבה חיילות. אומרים שהמלך קיבל את פניו בכבוד גדול…

– כן. אף אני שמעתי על זה…

הזקן קפץ ממקומו.

– אם כן… אם כן… הרי זה אמת? – קרא הזקן בהתרגשות רבה.

– אפשר שאמת הדבר, – ענה פירס במנוחה.

זמן רב ישב לפניו הזקן בחשכה. שפתיו מילמלו לרגעים:

– עשרת השבטים… אבל איך זה הצליח לעבור את הסמבטיון! אולי בזכות שליחות-מצוה… אומרים כי מלכם הוא גדול וחזק בגיבורים. יש לו כמה וכמה חיילות…

ממחרת היום ההוא, לפני השעה התשיעית בערב, הזדרז פירס, התגלח, החליף את בגדיו, הזה על עצמו מי בשמים ויצא ללכת אל המלך. בפרוזדור נפגש בפרדינאנד.

– אני מרוצה מאד שנזכרת מאליך ללכת, – אמר הזקן, – אולי יש צורך להטמין באיזה מקום את התורה ושאר ספרינו?

– מדוע?

– אולי… אַל אפתח פה לשׂטן… אוּלי הלשינו עלינו…

פירס השהה על הזקן מבט חודר ותמה. הבין זה פירוּשו של המבט ואמר:

– לא לי, לא לי אני דואג. מה אני ומה חיי! אבל אתה… עודך צעיר. נחוץ אתה לכולנו. כולנו הננו פה כצאן בלי רועה. הלא אני מקוה כי סוף-סוף תקום אתה ותרעה אותנו…

פירס עשה תנועה בידו ובכתפו, כמי שמפריח זבוב מטריד מאחרי ערפו, ואמר:

– אני רועה לעדת ישראל? אתה טועה, יקירי!.. ואשר לספרים, אולי תטמין את הספרים העברים…

– הלואי שלא יאונה לך כל רע. יהיה ה' בעוזריך. ודאי יעבור הכל בשלום… אל נא תשכח לשאול איזו פרטים…

– על אודות מה?

– על אודות אותו ציר…

– איזה ציר?

– איך זה שכחת, בני? איך זה שכחת? – תמה הזקן ונתן בפירס עינים מפיקות נזיפה – הלא דיברנו אמש, על הציר היהודי מעשרת השבטים…

– טוב! טוב! לכשיזדמן לידי, לא אשכח…

הלך אל הארמון טרוד במחשבותיו ופזור-רוח. בכל הדרך לא עלה אף פעם על דעתו לשאול את עצמו, לשם מה באה הזמנה בלתי-צפויה זו.

משנכנס אל גן הארמון, פנה בדרך המובילה ישר אל האגף, ששם רגיל היה המלך לקבל אורחיו ולעסוק בעניני הממשלה. פתאום נזדקר לקראתו, מאחרי אחד השיחים, כושי מעבדי המלך, ולחש לו:

– לא כאן, אדוני רב החסד! על אדוני רב החסד ללכת אחרי במשעול זה הפונה שמאלה…

– הלא הוזמנתי…

– יודע אני… ילך נא אדוני אחרי. צוּויתי להוליכו למקום אחר…

תמה פירס, אבל לא חקר ולא שאל. סוף-כל-סוף וכי לא אחת היא לו. הסתובב בעקבות הכושי במשעולים צדדיים ופתלתלים, שאף פעם לא דרכה שם רגלו. רק על פי סימנים ידועים שיעֵר שהם נמצאים מעברו האחורי של אחד האגפים הצדדיים. עברו מתחת לכתפו של איזה שער, נכנסו לאיזה פרוזדור לא מואר. פתח הכוּשי דלת לאיזו סוכה אפלה והזמין את דון פּירס להיכנס. רצה פּירס לשאול אל מלַוהו דבר, אך זה השתיקו ואסר עליו להוציא הברה קלה מפיו. פירס ציית. נכנס משתומם לתוך הסוכה. הכושי עזבו לבדו וסגר בעדו הדלת. ברגעים ההם נזכרה לפירס הליכתו בלילה, בפרוזדורים החשכים של המנזר, אל פרדינאנד; נזכרו לו אחר-כך מרתפי בית-המשפט העליון, מערות האינקויזיציה הספרדית… מי יודע מה רוצים לעשות בו הערב הזה! אבל נחלש ברוחו במידה כזו, עד שהשאלה הזאת כמעט לא העסיקתו.

לא עבר זמן מרובה ודלת הסוּכה נפתחה שוב. דמוּת אשה נראתה בפתח. בתנועת-יד ובלחש קראה לו לילך אחריה. מראה האשה הפליאו ביותר. לאורם של שמי הכוכבים, שזרחו דרך אשנב גבוה בפרוזדור, הכיר בפני בת-לויתו שהיא ליאונורה, אמתה של הנסיכה ג’וליה. התחיל לבו הולם. דומם טיפס ועלה אחריה במדרגות עקלקלות. האמה פתחה דלת, הכניסה אותו לחדר קטן ונעלמה מיד מאחורי הדלת שננעלה כמו מאליה. פירס עמד תחתיו מבלי זוז ממקומו והביט סביביו. על השולחן בער נר שעוה קטן והאיר אור קלוש סביביו.

באיזה מקום, סמוך אצלו, התלחשו, מבלי שראה איש. נשמעו צעדים. נשא פירס את עיניו: לפניו עמדה הנסיכה ג’וליה…

היתה לבושה כולה לבנים, וחיורה היתה כמו אז בשעה שחיבּקה את הצלב והוּא קרא לפניה מהברית החדשה על העלמות והחתן. ובכל זאת היתה אחרת. היתה איזו חרדה לא-מובנה בתנועותיה, ומבטיה כאילו ביקשו להיחבא מתחת לגבות המושפלות או להימלט לצדדין.

– דון פּירס! – אמרה וקולה רעד – הוא מתפּלא על שהביאוּהוּ לכאן. מצותי היתה זאת. רציתי להזהירוֹ בעוד מועד, כי הלשינו עליו לפני המלך… גזר-דינו כמעט כבר נחתך, לפני שחקרוהו. ידע נא כי חייו בסכנה. יברח! יברח! עוד יש סיפק בידו…

פירס עמד נדהם. דבריה לא עשו עליו רושם. כמעט לא שמעם. כל מהותו היתה מלאה רק מדמוּת אחת: הנסיכה!.. כה פתאום נגלתה לפניו!.. והוא לא פילל.

– למה הוא שותק? – שאלתו כשראתה אותו עומד קפוא בשתיקתו.

– הוד רוממותה – איני יודע במה אִכַּף לה…

איני ראוי לחסדה ולעינה הטובה עלי… הנני ממהר ללכת אל הוד מלכותו כדי שלא אאחר…

החוה לה קידה עמוקה, השרה עליה רגע קט מבט-תפילה, ופנה לצאת. הנסיכה עמדה, המתינה עד שהגיע אל הדלת. אחר-כך קראה לו:

– דון פירס! להיכן הוא ממהר ללכת?..

– הלא… אם אינני טועה… אל הוד מלכותו אני קרוא. יחקרו אותי שם, בודאי.

– וכי אינו חושב כלל לברוח, להימלט על נפשו?

נפנה אליה פירס. עוד הפעם לראותה! עוד הפעם האחרונה!..

עמדה נשענה בידה אל השולחן והביטה אליו. נר השעוה הקטן השרה אור דל רק על צדה, וקמטי המשי הלבן בצד הזה היו כספספיים-שקוּפים,הוא האיר גם תלתל אחד והיה כמו זהב נוזל ושקוף. כולה ארוגה מאור וצל…

– לברוח? – שאל פירס בשחוק-קל, עצוב, ונאנח – למה? חיי… עליהם אני חושב פחות מאשר על הכל…

– על מה הוא חושב איפוא?

דממה.

– אם אין לו מה להפסיד, אַל נא ימהר ללכת… יגש אלי, לכאן, לכאן… נשׂוחח קצת. גזר-דינו כמעט כבר נחתך, הלא אמרתי. יספּיק לשמעוֹ אחר-כך…

אלהים טובים! במה זכה לאושר כזה: לשוחח עמה, עם נסיכתו, ברגעי חייו האחרונים… היא, נסיכתו, תשמע את וידוּי המות שלו. עתה, סוף-סוף, יאמר לה הכל, את סוד כולו יגיד לה!..

ניגש. הזמינתו לשבת על הספּה. פּיקפּק, כי הנסיכה עמדה לפניו. בתנועת-אצבע פקדה עליו. ישב, והיא ניצבת עליו.

פתאום לפתע, בלי כל פתח-דבר, כשקוֹלה רועד ומבטיה מרפרפים ומדלגים כיונים נפחדות:

– מפני מה אינו שואל אותי על “מנורת השמן” שלי שהכינותי?

מכיון שאמרה את הדברים האלה, השתוממה לראות את פלצותו ואת הצער הגדול שהפיקו פניו.

לחץ את שתי כפּות ידיו אל חזהו ואמר:

– למה אשאל? נתתי למעלת רוממותה את ברכתי שביקשה ממני והסתלקתי.

– וכי היתה ברכתו נאמנה?

– מעלת רוממותה! אז, בערב ההוא, דימיתי שהיא מתכוננת להפליג אל תוך ערפל נורא, ובלבה אימת-מות… חשתי אז כאילו גם שמש עולמי הולכת ושוקעת באותו ערפל נורא… חרדתי לשלומה, חרדתי לשלומי. דומני כי שנינו סבלנו אז… ברכתיה… אם היתה ברכתי נאמנה? ה! עם כל מלה נטוֹף נטפה נשמתי, עד תמציתה נטפה…

דיבּוּרוֹ היה לאט לאט. כל מלה שיצאה מפיו עלתה לו בקושי רב. הנסיכה עמדה לפניו כולה מתוחה כמיתר, וכפות ידיה, מבלי משים, נלחצו אף הן אל חזה, כידי האיש הדובר אליה.

– אני מקוה – הוסיף אחר-כך בבת-צחוק נוגה – שהוד רוממותה לא מצאה “דלת החתן נעולה” כמו אותן “העלמות האויליות”…

פתאום כאילו גרזן סמוּי מן העין חלף רגליה. כרעה ונפלה לפניו כתמר גדוע. לחצה את פניה אל ברכיו ופרצה בבכי. מתוך יבבותיה נשמעו קריאות מקוטעות:

– דחוני… דחוני… דחוני… לא רצו בי… כנבלה השליכוני… ברגלים רמסוני…

זה היה כל-כך לפתע, עד שרגע אחד חשכו עיניו, ולבו כאילו חדל מדפוק. יכול רק למלמל בשפתים חיורות:

– אבל הוד רוממותה… אבל תקום נא… הוד רוממותה…

והיא המשיכה להתיפח וליבב:

– לא נסיכה… לא… עניה נודדת… מתדפקת על הדלתות, מושיטה יד לנדבות… רמוסה… מנודה… מרודה… הבאתי את כל חיי, ולא רצו בהם, ומה לי עוד?.. נדבה, נדבה אבקש כנזירה עניה, חוזרת על הפתחים…

תפשׂ פּירס את שתי ידיה החובקות את ברכיו וקרא:

– מלכה! מלכה!.. השומעת הוד רוממותה? מלכה!

מעומק לבו המגועש יצא קולו, כמבקש להשתיק את המית-נפשה וקריאותיה:

– אה, נסיכה! רבון העולם בגודל חכמתו אך למלוך יצרה, לשפוך ממשלתה על לבות בני-אדם… איכה נואלתי אני לחשוב כי השמש אספה נגהה! וכי יש בכוחה לכבות אִשהּ? גם כשלבי בכה בי על החושך הבא לשופני, ידוע ידעתי כי שמשי השוקעת בעולמי הולכת לחלוק מכבודה לעולם אחר… הה, השמש הנדיבה הנותנת חיים לכל חי!

הנסיכה לא שמעה כלל לדבריו. כורעת לפניו וכובשת פניה בברכיו, המשיכה לפרפר בכל גוּפה מבכי. כנראה זה מכבר חיכתה לרגע שבו תוכל לבכות ככה. מתוק היה לה הבכי ולא רצתה להפסיקו. והוא הרכין אליה את ראשו, נגע ברטט ולאט אל שערותיה, כמו אל אש-קודש, ודיבר בלחישה:

– תשמע נא, תשמע נא, מעלת נסיכותה! סוד אחר אגלה לה: פעמים אני רואה דבר אחד נפלא ששום בריה לא תוכל לראותו. פעמים אני רואה… השומעת היא, הוד רוממותה?.. אני רואה לוית-זוהר מסביב לראשה, כמו על התמונות הקדושות… אני מאמין בכל נשמתי שאם תאמר “יהי אור” ויהי.

דבריו נפלו על נשמתה כצלילי פעמוני פסחא מבשרי-ישועה.

הרימה ראשה. פניה היו מעונים ושטופי-דמע, אבל כבר מורגעים ומצטחקים…

תפשה כפות ידיו ונשקה להן. ידיו נרתעו, אבל היא החזיקה בהן והוסיפה לנשקן. בדממה נשקה.

– אה! אה! למה היא עושה זאת, הוד רוממותה?

– אחר-כך… אחר-כך אגיד… ואולי לא אגיד…

רגע נמלכה עם לבה. התאוששה. מתוך החלטת-העזה אמרה:

– אמרת לי סודך אתה. הבה ואומר לך סודי אני.

קמה על רגליה, ישבה על הספּה סמוּך אליו והתחילה מדברת במנוחה, כביכול, אבל בנשימה לוהטת:

– היודע אתה כי לא יכולתי ללכת אל המנזר. אתה חסמת לי הדרך. עמדת ביני וּבין רוּח-הקודש… אתה שכנת בלבי תמיד, אותך שויתי לנגדי תמיד… גם בהתיחדי עם אלהי בתפילותי, בוידוּיי, במסה… הרי זה היה למעלה מכוחותי. אלהים יודע כמה נלחמתי בך בקרבי. יכולת לי, היית חזק ממני, מאמונתי. כרוח טמאה שאפילו הצלב והמים הטהורים אינם מועילים נגדה… אחזת את נשמתי מבפנים, מתוכה, והיא לא יכלה להשתחרר… לא יכלה… בשמים התקנאו בך… עתה יודעת אני כי התקנאו בך… בגללך, רק בגללך דחוּני. המַדוֹנה הקדושה לא רצתה בי… אין לי כבר הצלה. נדונה אני לשׂריפת נצח באש הגיהנום. אלי! אלי! למה עזבתני?..

דיברה חרישית-חרישית,כאילו חששה שמא תישָמע תלונתה לאוזן זולתו. אחר-כך נשתתקה שקועה במחשבות.

ראשה היה מורד תחת כובד הרהוריה, כשהיא תומכת סנטרה בכפיה השלובות. פירס הרגיש במועקה הנוראה שנפשה תשתוחח תחתיה. ושתק גם הוא.

בתנועת ראש מהירה התעוררה ממחשבותיה.

– הנה הגדתי לו סודי גם אני… – אמרה בבת-צחוק עגוּמה, רק כדי להסיח דעתה מהרהוריה.

– פירס הביט, הקשיב ובנפשו תמה. כל מה שקרה לו בחדר הזה כאילו לא הדהימו כלל. אשרו הגדול, שבא עליו בחדר הזה כה פתאום לפתע, כאילו אינו חדש כלל. כאילו לא היתה שעה בחייו בלא אושר זה. תפש ידיה ואמר:

– חיי בזמן האחרון דומים לנדודי דאנטי אליגיירי בעולם הנשמות. אף אני ירדתי אל הגיהנום. אבל לא בתור צופה. בעצמי, בעצמי נצליתי… הנה לאחרונה עליתי למרום, אל ביאַטריסה שלי, לחזות בנועם פניה, לֵאור באור החיים… דומני שוב חלף צל על פני נסיכתי?.. מפּני מה? אַל תירא! אֵם-האלהים הקדושה לא תאנף על אהבה. הלא חיק אם-האלהים מלא אהבה על גדותיו. “מדורת אהבה מאירה כצהרים אַת לנו פה במרומים; ולבני תמותה שם למטה הנך מקור חיים של תקוה” – כך שר לבתולה הקדושה הפלורנטיני הפלאי בשירו האחרון של “הקומדיה האלהית”. היא אהבה ותקוה. קוי אליה, נסיכתי! לא דרך אחת מובילה אליה. צאי ובקשיה בנתיבות האהבה והחיים!

הפקידה ידיה בידיו ובראש מושפל הקשיבה לדבריו הלוהטים. אחר-כך דיברה מבלי להרים את ראשה:

– “בנתיבות החיים”… גם האב די סילוה אמר לי מעין זה… אבל אלהים רצה לדכאני עד עפר. מה כוחי כי אתפלש בעפר?… אלי! אלי! למה עזבתני?

ואחרי רגע של דממה כבדה:

– למה נשקתי ידיך, שאלתני. עשיתי זאת מפני שאמרתי בלבי: “אלהים! חפצת השפילני. ראה! אני הנסיכה שדם האראגונים וההאבּסבּורגים נוזל בי, אני אחות הקיסר, הנה אני נושקת ידי אדם פשוט! חשבה לי, אלהי, לצדקה!”… מה דעתו הוא, דון פּירס, היחשוב לי זאת לצדקה?

נפנתה אליו פתאום בכל גופה, כדי להביט ישר בפניו. השקיעה מבטה עמוק לתוך עיניו. הבטה זו נמשכה זמן-מה. פתאום שאלה:

– השמים אתה לי או שׂטן? הרוח הקודש אתה לי או רוח הטומאה המסיתה והמדיחה? אבל אחת היא לי כבר… דבּר! דבּר! אהבתי לשמוע קולך… היה זמן שיראתיו… דבּר! דבּר!

באותו רגע נשמעה דפיקה קלה מאחורי איזה פרגוד. אותו מקום שממנו הגיעו לפירס, סמוך לכניסתו, קולות מתלחשים. הנסיכה קפצה ממקומה.

אף פּירס קפץ ממקומו וּפניו כפני בר-מינן.

– מה לך? – שאלה הנסיכה נפחדה למראה חורונו.

– אללי לי… המלך… גזר-דינו… אלוה! – מילמל כולו מתחלחל.

פרצה הנסיכה בצחוק.

– ומה? אין כבר חשק למות?

מבולבל ונבהל עמד לפניה. אימת-מות על פניו. ופתאום ביאוש נורא:

– חיים! חיים אני חפץ! אלי, מה אעשה? אָנה אני בא? אָנה אברח?

ובקול תחנונים רווי-דמעות:

– הוד רוממותה! האם אין מפלט לי… לנו? האם אין מנוס? אה, גורלי!.. אה, מזלי!..

שוב צחקה הנסיכה.

– גזר-דינך? הנה גזר-דינך: כבלים אשׂים על ידיך, כבלים בלתי-נראים לעינים, אבל חזקים, אבל חזקים, חזקים… אסגור אותך פה, פה – הראתה על לבה – בבית כלא זה… אסיר ומושל גם יחד תהיה בכלאך זה…

לפירס היה כאילו כל הערב לא ידע מה שאירע לו, ובבת-אחת, לאור ברק-פתאום, הוברר לו ברגע זה כל גודל האושר שבא לו הערב…

– אה! נסיכתי… זוהי האינקויזיציה שממנה כה יראתי? ה…

רצה לכרוע ולנשק את קצות רגליה. אבל בו ברגע נשמעה שוב דפיקה מאחרי הפּרגוד.

– עלינו להיפּרד מיד ­– קראה הנסיכה עזבני נא הפּעם. אמתי תוציאך מן הארמון באופן שאיש לא יראך. אבל דע לך כי אחרינו יתחקו, את צעדינו ישמורו. בפגישותינו הבאות עלינו להיות זהירים, זהירים מאד. המתן בביתך מחר לשליח ממני. אבל ראה, שלא יהיה צורך לחכות לך שני ימים רצופים כמו הפּעם! שלום, ידיד לבי!.. ­ וכמעט דחפה בידיה דרך הדלת את הלוּם האושר שנצמד אל מקומו:

– נסיכתי!

– לא. לא “נסיכתי”. אני הנני נזירתך העניה והחוטאת.

– שלום לך, נזירתי העניה ו.. הקדושה!

– שלום, שלום, שׂטני! אסירי ומלכּי!

דפיקה שלישית הוציאה אותם איש מזרועות חברתו.

אחרי שנסגר מאחורי פירס שער הארמון, נזדקר פתאום למולו מתוך החשכה נזיר, כולו עטוף בגלימה ובברדס. ניכר שהנזיר ארב לו בחשכה. פירס נרתע לאחוריו. מיד התעשת והעמיד פנים כאילו אינו נותן דעתו עליו, והלך לדרכו הלאה. בלבו חשב כי זהו בודאי אחד מהמרגלים שהנסיכה דיברה עליהם לפני שעה קלה. הנזיר הלך אחריו במרחק של פסיעות אחדות מבלי להיפרד ממנו. שניהם עברו לאורך הרחוב. משנכנס פּירס לסימטה אחת צדדית ושוממה, שמע כי החיש הנזיר פסיעותיו והריהו מתקרב אליו. עמד פירס וחכה. הנזיר ניגש, הסיר מעל ראשו את הברדס שהאפיל על פניו, ומפּיו של פירס פרצה קריאה:

– פרדינאנד!

– החי אתה, דיאוגו שלי?

הזקן הסתובב כאן בסביבת הארמון וגם נכנס לתוך החצר, שמא יעלה בידו להציל מפי אנשי החצר דבר על אודות דיאוגו. היה נורא יאושו כשלא ידעו להגיד לו דבר. לאשרו הנה יצא הוא בעצמו לקראתו!..

פּירס, שהיה שכוּר-אושר, התנפּל על צואר הזקן וקרא:

– אני חי! אני חי! וחיה אחיה, פרדינאנד!

ובעברם פסיעות אחדות, לא התאפק וקרא שוב:

– אה, פרדינאנד! טוב, טוב לחיות!

הזקן לא חקר ולא שאל. אבל מתוך הכרת-טובה נזכר באותו נזיר מחזר על הפתחים שמכר לו את הקמיע אשר על צואר דיאוגו שלו…

 

חלק שני – 1525    🔗

פרק עשירי: קידושין של נזירה    🔗

רחוב-הכושים, מושבם של מלחים, חיילים, איטלקים, כושים, ערבים ויהודים, התפצל מרופש, בקצה הבירה, בין חומות גבוהות של בתים מרובי עליות ודיוטות. הַדיוטות הללו, שדמוּתן כדמוּת תבות וקִנים, לא היו בעלות תבנית אחת. במשך דורות היו הדיוטות עולות וצומחות, עולות ומתוספות זוֹ על גבי זוֹ, כאלמוגים בים. דומה שדריהן היו מתיראים להתפשט על-פני האדמה, וביקשו להם מפלט הרחק ממנה למעלה באויר… כשנטו צללי הערב, כשנדמו צחוק התינוקות הערומים, קולות השכּוֹרים ומריבות הנשים המזוהמות, היה רחוב זה דומה, מתוך חשכת שממונו, לרצוּעת חורבות, שׂרידי קריה הרוסה. פעמים בלילה היה הרחוב מתעורר מדממתו על-ידי קריאות וצעקות לעזרה. דרי הרחוב היו מקיצים, יורקים ומתהפכים על צידם השני, מבלי שנתנו את לבם לדעת את מי רצחו או שדדו באישון לילה. עם חשכה אי-אפשר היה לו לאדם לסכּן את עצמו ולילך לשם אלא אם כן הזדיין בפנס ובפגיון.

בשעה העשירית בלילה עבר ברחוב זה אדם בודד, עטוף בכתפיה, בברדס על ראשו וּמסוה על פניו – בידו היה פנס, שהחזיקוֹ מתחת לשולי הכתפיה, באופן שקו-אור קלוש היה מבצבּץ מתחתיה עד כדי להאיר לו את הדרך, אבל לא כדי להאיר את האיש. לפני רגעים אחדים היתה לו פגישה לא נעימה עם איזה בּר-נש שרצה לתקפו. הודות לזריזוּתו הצליח האיש במסוה להדוף בחרבו את תוקפו אחור. נפעם מאד, אחרי פגישה זוֹ, ניגש האיש אל פּשפּש-ברזל של אחד הבתים ודפק בו, אבל ביתר כוח מכפי הצורך.

אחרי דקים אחדים נשמעה חריקת המפתח במנעול, בלי שנשאל האיש לשמו. חיכוּ לו כאן בשעה זוֹ.

מכיון שהפּשפּש נסגר מאחוריו, הוציא האיש את הפּנס מתחת לכתפיה והאיר לעצמו את הדרך במדרגות-העץ שחרקוּ לכל פסיעה והתפּתלו דרך פּרוזדורים וּמבואות צרים ואפלים.

נכנס אל חדר קטן וצר. רהיטים כמעט לא היו בו. רק שני שרפרפים נמוכים, ספּה נמוּכה מאד, רחבה מאד ומרוּפדת עורות רבים שמזמינים להשתטח ולהתפּנק. על החלון היה וילון מאטון יקר, שדרך בו הסתנן אל החדר אור אדמדם כהה, וגם בצהרים שלטה כאן אפלוּלית רכה של בית-מקדש. שטיחים רבים היו פרוּשׂים על הקרקע ושטיחים על הכתלים. אלה הוּבאוּ לכאן בחשאי על-פי פקוּדת הנסיכה ג’וליה לא רק לנוֹי בלבד, אלא גם במחשבה תחילה כדי שלא יגיעו לכאן קולות מן החוּץ ושלא יגנבו קולות מכאן החוּצה… בפינת החדר עמדה מנורת-שמן על כּן נחושת גבוהה כקומת-אדם. זה היה כלוּב צר ונאה בשביל שני לבבות אוהבים בחשאי…

פירס פשט מעליו את כתפיתו, חלץ את כסיותיו, אך את המסוה לא הוריד מעל פניו. מתוך קוצר-רוח הסתובב אילך ואילך, ישב וקם חליפות. לרגעים היה מסלק במקצת את וילוֹן החלון ומביט החוּצה, מקשיב וּמתבונן בחשכה, כוּלו צפּיה.

הוּא יודע כי לרגל התנאים שבהם נמצאת הנסיכה, לרגל הזהירוּת היתרה שבּה היא מחוּיבת לדייק בשעה שהיא הולכת לכאן, הריהי מאחרת תמיד, אבל אף פעם לא קרה, מיום שהתחילו נפגשים כאן בחשאי, שתמנע מבוֹא. ידע זאת. ואף-על-פי-כן היה לבו גם הפּעם, כמו תמיד, מלא חרדה שמא תעוּכב ולא תבוא. כמו תמיד חיכה לה כמו לפתרון נהדר של חידה מציקה או כמו אל בשׂורת דבר-מה שיארע, דבר לא ידוע עדיין, אבל חשוּב מאד וחדש מאד… האשה הזאת היתה לו כמגילת-ספר שאינה נפתחה בּבת-אחת, אלא מתגוללת פרשה פרשה. וכשהיא נפתחת על פרשה אחת הריהי מתקפּלת ונגללת על הפּרשה הקודמת…

בכל פעם היה רואה את נשמתה חדשה לפניו, היה מוצא ברוחה איזה פתרון לחידה, ויחד עמו גם איזו חידה חדשה. כמו רוחה כך יפיה לא היה אחד קבוע ומסומן בקויו. היו לו יפיה כצבעי שקיעת החמה: בלתי-נתפסים, בלתי-מוּתחמים בקוים ומוּגדרים במלים; כמוה היה יפיה נראה לו תמיד כמו חדש, כמו אחר, שמעולם, כמדוּמה, עוד לא ראה דוּגמתו, וכמוה השרה גם הוא על נפשו עצבוּת ערגוֹן סתוּם, כוֹסף לאושר ולחיים שאינם דומים לאלה שישנם כאן… פירס היה סבור כי אלהים ברא את האשה בצלמו ובדמותו. כמו אלהים, בשעה שהיא שולטת על אדם היא אהוּבה עליו, בשעה שהוּא מבקשה היא רחוקה ממנוּ, ובשעה שהוא מאמין שהיא קרובה אליו הריהי מעוּלפת-סוד… ומענין הדבר, כי דוקא באותם הרגעים שהנסיכה היתה מכניעה את עצמה לפניו, משעבדת את עצמה לרצונו ונמסרת לרשוּתו, דוקא באותם הרגעים גדולים ביותר כוחה ושלטונה עליו… היא לא פסקה להתיחס אליו כמו תלמידה אל מורה הנערץ. אין לנסיכה תענוּג יותר גדול מזה כשהיא שטוּחה פּרקדן על עורות הספּה, ראשה מכוּנס בין זרועותיו וּמקשיבה לדבריו. היא, בצמאונה הרב לדעת, דורשת ממנוּ ביאוּרים לכמה דברים סתומים; מבקשת אותו תמיד לספּר עוּבדות מדברי ימי העמים, וביחוד מימי יון ורומי, אהוֹב אהבה תמיד לשמוע את אגדותיהם ואמוּנותיהם…

והיא עדיין לא באה!.. עדיין לא באה!.. – קרא אל נפשו באין סבלנוּת.

קם, ניגש שוּב אל החלון, לחץ את פּניו אל הזכוּכית, כשסכך בשתי כפות ידיו משני צדי פניו: בחוּץ היה חושך ושקט… התחיל רץ, מתוך התרגזוּת, אילך ואילך בפסיעות גסות. מיד הוכרח לעמוד כי חש סחרחורת-ראש.

– אכן צר מאד החדר הזה! – חשב בתמיהה גדולה. תמה על שלא הרגיש בקטנוּתו של החדר לא תמול ולא בכל הערבים הקודמים. אח! אתמול דימה כי הכתלים התרחבו עד לקצוי-תבל, כי שום דבר אינו חוצץ בינם ובין אין-הסוף של הבריאה…

אתמול ביקשה ממנוּ לספר לה[1] איזו אגדה יונית. פירס סיפּר לה על הפּאן בעל-הפּנים הלוהטים ורגלי העז. סיפּר על ניצחונו על אירוס עליו, על אהבתו לסיריניגה ורדיפתו אחריה; סיפּר איך סיריניגה בנוסה מפּני פּאן באה אל נהר, שלא יכלה לעברוֹ, נהפכה לקנה-סוּף. והרוח ניגנה בקנה-הסוּף נגינה ערבה מאד. חמד פּאן את הנגינה הזאת, גדע את קנה- הסוּף ועשה ממנוּ חליל המשמיע קול נפלא כשמחללים בו…

– אח! – קראה הנסיכה – על האגדה הזאת אפשר לדרוש כּמה וכמה דרשות יפות…

בכל סיפוּר וסיפוּר ביקשה למצוא איזה רעיון מופשט המגולם בו כמו נשמה בגוּף. האגדה היותר יפה היתה לוקחת את לבה בתור משל לנמשל פילוסופי או מוסרי.

– הרואָה אַת, יקירתי? – השיב פירס – הטבע אף-על-פּי שהוא הולך תמיד עקלקלות אל מטרותיו הרחוקות או הקרובות כמו פּאן ברגלי העז שלו – כי פּאן הוא סמל הטבע, – אוהב הוא אך את התום ואת השלימוּת כמו שסיריניגה היתה תמה ושלמה. ורק האהבה הזאת, השלטת בטבע כוּלו, מולידה את המוּסיקה האלהית, הנפלאה, שעל-אודותיה דיבר פּיתגורס… פּיתגורס דיבר רק על המנגינה השמימית של הגלגלים והכוכבים הנשמעת מתוך תנועתם ההרמונית והקצובה. ולי נדמה כי יש מנגינה על אדמתנו אנו שמתנגנה בין כל הגופים, בין החי, הצומח והדומם. זאת היא מנגינה אילמת, אבל עמוקה, כבירה,חיה; אולי זוהי מנגינה שאין אנו מוצאים מלים כדי לבארה, אף-על-פּי שאָנו מרגישים בה, ועל-כן קראנו לה בשם חיים?… הביטי נא! קוי-השמש יורדים על אילן. הצפּרים בין עפאיו מזמרות. בצלוֹ על העשׂב יושב זוּג נאהבים ומקשיב בנפש נפעמה לזמרתם. אַַל נא תחשבי כי במקרה הם יושבים כאן, במקרה שרים כאן הצפּרים והשמש מאירה, והאילן מלבלב. אה! לא! זוהי מנגינה שלמה שכּמה וכמה צלילים וקולות משתתפים וּמתמזגים בה. ואם אחד יחסר בה, אפשר שהמנגינה כוּלה תיפּגם. השמש, האילן, הצפּרים, העשׂב והמית הלבבות של האהוב והאהוּבה הם שיר אחד, או יותר נכון, חרוז אחד בין חרוזי השיר הכללי, העולמי! האהוב והאהובה סוברים כי הנעימה העיקרית היא זו שבלבם, והשאר תוספת-לואי לקשט ולפאר את נגינתם זוֹ שבלב. אבל מי יודע אם האילן או העשׂב או הצפּרים או השמש, אם לא כל אחד מאלה סובר שהוּא הוּא העיקר במנגינה, והשאר אינו אלא צלילי-לוי לה?.. כי האהבה היא[1] הרוח המחיה בגלגלי השמים בינם לבין עצמם, היא הגורמת לענני השמים להשקות את האדמה, לשמש – לחממה; ולאדמה ללדת ילדיה-צמחיה. אהבתנו, חביבתי, אינה אחרת מזו המחברת את גוּפות השמים, את השמים ואת אדמתנו, האהבה המנגנת על נימי הבריאה…

לחוּצה אליו, שקטה וּמרוּכזה, כתלמידה טובה, הקשיבה לדבריו.

– זה כל-כך טוב… זה כל-כך יפה מה שאמרת!… – לא התאַפּקה וקראה – אבל… – ולא גמרה.

– מה רצית לאמר?

לא מיהרה להשיב. כאילוּ בדקה היטב את מחשבותיה לפני שתאמרן.

אחרי דקים אחדים של שתיקה אמרה:

– איני יודעת אם כל הבריאה מרגישה באהבתה המקיימת אותה. ואם היא מרגישה הריהי בודאי מאוּשרה כמוני… אבל באהבת האדם, גם בשעת האושר, מסוּך איזה צער, איזה… איזה… אי-סיפוק… האם אין אתה מרגיש לפעמים מעין זה… כאילו חסר לך מה… א? מדוּע זה?

– כן, – ענה שקוּע במחשבתו, – אכן, יש גם איזה צער באהבה…

– מדוּע זה? מדוּע זה? – תבעה ממנוּ.

– אני סובר כי צערנו הוא חוּלשתנו. אילוּ היתה אהבתנו שלמה בתכלית השלימוּת, היתה שׂכלית, כאהבת המלאכים וגוּפות השמים, והיינו שׂמחים בהרמוניה שיש בינינו, אבל מכיוון שחלשים ולקוּיים הננוּ, הרי אהבתנו תלוּיה בלב, ברגש וּבתאוה. אין ההתאמה בין שתי הנפשות משׂמחת אותנו. לא ההרמוניה בין שני כלים אלא כלי אחד, לא שתי נפשות אלא נפש אחת – זהוּ מה שנחוּץ לנו! וזהוּ מן הנמנע.

– מן הנמנע? מדוּע? מדוע מן הנמנע?

היתה בשאלתה איזו התרגשוּת. דבר-מה רתח בה, החרידה ולא הביעה אותו בדברים.

– מפּני שאין הרמוניה אלא בין קולות נפרדים הנכספים להתלכּד…

הורידה ראשה ואמרה חרישית, בעצב, כמו אחרי תקוה נכזבה:

– ואני חשבתי אחרת…

שתקה. אבל בתוכה היתה איזו מלחמה.

פּתאום כאילוּ התגבּרה, הרימה ראשה, וּבבת-צחוק, אבל בתוקף מיוּחד, אמרה:

– לא! אני חושבת לא כך… לא כך… שתי נפשות נפרדות, נפרדות לגמרי, אינן יכולות לאהוב… אנחנו… נשמתי אני ונשמתך אתה… לא היינו אלא נשמה אחת, לפני כמה וכמה דורות… אולי לפני הרבה הרבה דורות… נשמה אחת היתה שם בעולם הנשמות… אולי גם היתה הנשמה הזאת בגוּף אחד… ודאי בגוּף יפה ונהדר, אבל בין רגשותיו, תאוותיו ויצריו, הרעים והטובים, הנאים והבלתי-נאים, לא היה שלום. סבל האיש יסוּרים. אוּלי חטא ברוב מבוּכתו… ומת האיש בלי שלום… נשארה הנשמה קרועה… שסוּעה לשתים. והנה האחת שוכנת בי, והשניה בך… על כן נפגשנו, על כן אהבנו… אהבתנו עשׂתה שלום בין שני קרעי הנשמה. אחרי מותנוּ שוּב נתאַחד לאחת… לא, דיאוגו, לא! איני מאמינה שיכול אתה לאהוב את מישהי אחרת. אהבתנו אינה מקרית… הלא אתה בעצמך אמרת, כי גם האילן שבצלוֹ אוהבים אינו במקרה… נשמה אחת, אך אחת הננו, דיאוגו!

מה יפה היתה באותם הרגעים, ידידתו! כמה שקט וכמה זוהר היה בדבריה וּבכל אישיותה! היא גוּפה היתה דומה לצליל מתוק מצלילי מנגינה שמימית…

פירס הזדעזע כוּלו לקול דפיקה קלה בפשפש[1] השער בחוּץ. קפץ ממקומו וּבטיסה אחת עמד לפני החלון והוציא את מחצית גוּפו החוּצה. למטה, על יד הפּשפּש, עמדה גברת אחת, כוּלה עטוּפה שחורים, בלוית שני שומרים במסוים על פניהם וּפנסים בידיהם. בעליצוּת, אבל בקול כבוּש, שאל:

– אַת?

מלמטה ענה לו קול אשה, גם כן כבוּש, בשאלה:

– אתה?

אחרי רגעים מספּר נכנסה הגברת לבדה אל החדר, נעלה מאחריה את הדלת במפתח, השמיטה מעליה בתנועה מהירה את אדרתה שעטפתה מכף רגלה עד קדקדה, ועמדה לפניו במסוה. בידיה היתה חרב קטנה בנדן נוצץ בקישוטי זהב ובידית-שן מהוּדרה.

– נסיכתי, המאירה! מה זה? – שאל האיש משתומם למראה החרב.

– לך היא, דיאוגו, מתנה קטנה. לכתחילה יעדתיה לאחר… לפני ימים רבים… אבל ההוּא לא היה ראוי לכך… ושמרתיה עמדי עד היום. לבי אמר לי שפּגוֹש אפגשנוּ, את הראוּי… הנה באת אתה… קָחֶהָ, שִׂימֶהָ עליך. כּך וכך… גם זה לך הוא…

הוציאה מבּין קיפולי לסוטתה המרוּבם שרשרת זהב דקה ועליה יָשפֵה גדול. שׂמה את השרשרת על צוארו וקראה:

– אח, מה טוב! הנה הנישׂוּאים שלנו… הקידוּשין שלנו. בלי חצוצרות, בלי צלצלי פעמוונים וּברכת האב די סילוה. אתה הנך כעת בעלי, נסיכי, ואני הנני שפחתך…

פירס התענג בהתפּעלוּת של ילד על הבּרק הצהוב והמלטף של הישפה. את החרב הוציא מנדנה, אחז בכפּו האחת בידית, ובשנית– בקצה החד והתבונן אל פיתוּחי האמנות שעל צלעה. השחה הנסיכה את ראשה והעבירה את ערפּה מתחת לחרב.

– הנה קידוּשין, - קראה – שׂמתי עולך על צוארי כמנוּצחת ונכנעת. הרי אני מסוּרה לך לעבדוּת-עולם…

תנוּעת-ראשה זוֹ נעשׂתה מהר מאד, והוּא לא הרגיש. בּעוֹדוֹ מחזיק בידיו שני קצות חרבוֹ, עמדה היא כלוּאה בין זרועותיו, לחוּצה בחרב אל חזהוּ. רצוּ לנשק זה לזוֹ, וּפתאום הרגישוּ שניהם בו-ברגע ששכחוּ להסיר את המַסוים מעל פּניהם, וּפרצוּ בצחוק. וּזמן רב צחקוּ.

– המשרת הזקן שלי – אמר – תלה על צוארי קמיע, “סגוּלה” נגד חלומות רעים בלילה. ועתה יהיה לי הישפה סגוּלה נגד הרהוּרים רעים ביום. לא אוּכל עוד להתריס על מזלי, כשאבן זוֹ תהיה נוצצת על חזי… איך אתאוֹנן על העולם אם אַת מתהלכת על אדמתנו…

– האם לא תסיר אף פּעם את הישפה מעל צוארך?

– האם אסיר פעם את השמש מעל השמים?

– הישָבע לי!

– במה?

– באם האלהים.

– אני נשבּע לך באם האלהים. ובמה עוד?

– מה אתה סח? הלא נשבעת באם-אלהים, ולמה עוד?

נשתתק. הוסיף להחזיק את הישפה לנגד עיניו, אבל שוב לא ראה נגהה. על פּניו חלפה עננה…

– הערב – אמרה לו – לא נוּכל לאחר לשבת. באתי רק ליתן לך זה, לקבּל ממך נשיקה אחת ולפרוח מכּאן.

– התלכי? לא. לא אתן לך ללכת! לא תוּכלי להיפּרד כל-כך מהר…

נראה שגם עליה קשתה הפּרידה. שידלתו בדברים:

– האמינה, מחמדי, זהוּ מן הנמנע. אצל הוד מלכוּתה חגיגה. אני מחוּיבה להיראות שם. הלא אתה מבין.

– ואני, הלא נצח שלם חיכיתי לך כאן… – אמר בעצב.

קשה היה לה לראות בצערו. וגם לא היה שוּם רצון ללכת מן החדר הזה.

– האמינה לי, - הצטדקה – לא היתה לי כל אפשרות להקדים לבוא. האב די סילוה ישב ודיבר ודיבר. ואני אך מחשבה אחת במוחי: “מה עושׂה שם מלכּי ואלוהי?” פּתאום התחלתי מתאוננת על כאב שינים כביכול. הזקן הצטער, נתן לי עצות אחדות לכאב-שינים והסתלק.

– אכן, אף אני נעכבתי קצת בדרך, וגם הייתי בסכנה להיעכב לזמן רב יותר…

– חידוֹת לי דבריך.

סיפר לה פּירס שמישהוּ רצה לדקרו, ושהוּא, פּירס, הצליח להכּות בנדן חרבוֹ על יד האיש, ולהשמיט סכינו מידו. הנסיכה נבהלה מאד לשמע הסיפוּר הזה. ליטפה בשתי ידיה את ראשו, נשקה בשׂערותיו ודובבה:

– אמיץ-הלב שלי! האביר שלי! מה הייתי עושה, אילוּ שללוּ ממני ראש יקר זה…

וצל כמו דוק עטה את פּניה.

– מה לנסיכתי? - שאל כשהציץ לתוך עיניה.

– העיכוּבים הארוּרים האלה! כל-כך קשה לי לקוּם כעת ולשוּב הארמוֹנה. הלא סוף-סוף יִגָלה גם מקלט-סתר זה שמצאנו אצל אם ליאונורה שלי. עין מרגלי אחותי פּקוּחה עלי…

– כשני צפרים נודדים הננו. לא כן? אם יפריחונו מכּאן, נעוף אל ענף אחר.

הנסיכה לא הרגישה בלטיפת-האושר שבּדבריו.

– כן, נודדים… – אמרה – הלנצח העיכוּבים, המניעות?.. הלנצח המחבואים?

– אנו כגנבים שגנבו אושר ואהבה.

– דיאוגו המתוק שלי! איך שוּנית בזמן האחרון? אתה מיוּשב-הדעת תמיד היית כילד קל-דעת, שאינו רוצה לראות את הנולד.

– אפשר מאד שכל המאוּשרים הם ילדים קלי-דעת…

– אין אנו בטוחים כי מחר לא יפרידו בינינו.

– אבל למה לנו לעכור רוּחנוּ בשעה קלה זוֹ שניתנה לנו לשמוח? לשמוח, לשמוח… ג’וליה! אחר-כך, כשאצא יחידי אל חשכת הרחוב, ואַת לא תהיי עמדי, הרי לא אוּכל לשמוח כּכה…

חבקה הנסיכה בידה את צוארו ולחצה ראשו אל חזה:

– ילדי! ילדי! אתה החכם שלי, אתה המלוּמד שלי, כבד-המחשבות שלי! סוף-סוף אין אתה אלא ילד מנודנד בעריסת-אהבה…

פּתאום הגיע לאזניהם קול חריקה מעבר למחיצת הקרשים שחצצה בין חדרם וּבין החדר הסמוּך, כאילו הזיזוּ שם כסא.

– מה זה? וכי הקשיב שם מישהו לדברינו? – שאל פּירס בלחש.

– הנסיכה נבהלה. כוּלה קשב. אך מעבר למחיצה שוּב לא נשמע כל קול. נרגעה.

– ליאונורה ואמה הבטיחו לי כי בחדר השני לא יהיה שום אדם בשעות פּגישותינו. אגב, לא ראיתי במסדרון שום דלת שתוביל אל החדר ההוּא. אפשר להיכנס לשם רק מתוך ביתה של הזקנה – ומיד שכחה את כל הענין וחזרה אל שׂיחתה הקודמת: - לא! אנו מחוּיבים לדאוג ליום מחר, לעשות איזה מעשה. איני רוצה להיות מוּכרחה לאהבך דוקא בערבים, ודוקא ברחוב מזוהם זה…

בשעה שדיברה, התיצב פירס ממוּלה והסתכּל בפניה. אֵל אלהים! כמה אינה דומה לזוֹ שישבה אמש על – ידו ודיבּרה עמו על האהבה הקוֹסמית, על נשמותיהם שפּעם היו אחת ושתשובנה פּעם להיות לאחת!.. האומנם שׂמה מסוה על פּניה? ומתי? אתמול? היום? האם בשעה שהיא מדבּרת כנזירה נמקה בעווֹנותיה? או בשעה שהיא לוהטת מתאוה ומחטא? הוא מביט עתה בפניה ודומה כי יש בהם משהוּ מלוּציפר, אלא שלא ידע בדיוּק אם זה בפיה הקפוּץ עם שׂפתה התחתונה הבולטת, שׂפת ההאבּסבּוּרגים, או אוּלי בברק עיניה שהפך אפור-כּהה…

רגע נמשך הדבר. מיד התעשת. “שטוּת!” קרא לעצמו. וּכדי להוכיח לעצמו כי מחשבת שטוּת היא שעלתה על דעתו, קרב אליה ונשק לה בעיניה.

לא הרגישה במבוּכתו, והמשיכה:

– אני רוצה לאהבך בארמוני ובכל מקום, לעין השמש! בין אנשים רבים, גלוּי לכּל! כל זמן שאין אָשרי בטוּח, אינו שלם, אין שׂמחתי שלמה… אהבתנו גוּפה אינה ברורה לי. חידה היא לי ונותנת פּחד בלבי.

– המתיני! המתיני! – קרא פתאום מתוך התרגשות לא מוּבנה לה – איך אמרת? “החידה נותנת פּחד… לאהוב גלוּי לעיני כל”?

נשך שׂפתוֹ, שיפשף מצחוֹ וניכּר כי מקשה הוּא לזכור מה.

– מה לך? – שאלה.

– דבריך האחרונים העלוּ על דעתי דברים ששמעתים פּעם ואיני זוכר מפּי מי. “במקום של אור וּבין אנשים רבים נקל לתעות”… ועוד: “הפּתרון הוא קץ החיים, החידה היא תחילתם”… איני יכול לזכור באיזה ספר קראתים, או מפּי איזה איש שמעתים… שמעי נא, אהוּבתי! אילת-השחר שלי! אַל נא נקרב את הפּתרון, אַל נא נדחק את הקץ. אני מתירא מזה…

– קץ? על איזה קץ אתה מדבר? – שאלה בחרדה.

קם. התחיל מתהלך בחדר הקטן, כשידיו מופשלות מאחוריו, וּמדבּר כמו אל עצמו:

– קשה לי לבאר מחשבתי, כדי שתביני אותה כראוּי. ואם לא תביני אותה כראוּי, חוששני שתביני ההיפך ממה שרציתי לאמור… שמעי נא, נסיכת-לבי! עד עתה היו חיי כחלום; עתה מרגיש אני כוחות חיים דופקים וקולחים בעורקי, עתה בשעה שאני חושב על פגישותינו, בשעה שאני מרגיש אצבעותיך בגוּפי, ריחך מסביבי, צחוקך באזני… לילה ויום אני מצפה לראותך ואלפי מעינות מפכּים ושוקקים בלבי, אלפי מיתרים מתמתחים ומנגנים בו… לא! איני רוצה להפסיד את הצפּיה לבואך. את הפחד שמא לא תבואי, את הגיל לשמוע פסיעותיך על המדרגות!.. “אושר שלם”! מה זה אושר שלם? מי יודע אם שם בארמון “לעין השמש, לעיני כל”, לא יהיה דבר אחר לגמרי, שונה ממה שאַת מקוה אליו, ואוּלי האושר השלם הוּא עמנוּ כאן, כאן… חביבתי, על פּני האושר צעיף ששוּליו נגררים אחריו בנתיבות לא-ידוּעים על-פּני אדמתנו ומוחקים את עקבותיו מעל-פּני עפר דרכו. אשרי האיש שפּעם בחייו אָחז רגע קט בשוּלי הצעיף ונשק את קצהוּ! ואוֹי לו לאיש שהחזיק בשתי ידיו בצעיף וקרעוֹ בעבור האושר דרכּוֹ הלאה… אומר לך את האמת: מתירא אני מפּני “האושר השלם”, שאליו אַת נושׂאת את נפשך… “לא יראני האדם וחי”… האֵלים מתקנאים במאוּשרים כאלה ונפרעים מהם…

דומם הקשיבה הנסיכה לדבריו, והיוּ פניה כפני תלמידה, שלוקחת תורה מפּי מורה. נעשתה יותר ויותר עצוּבה. לבסוף נאנחה ואמרה חרש-חרש:

– אין אתה אוהב אותי… אין אתה אוהב אותי…

– אני? איני אוהב?

– אתה אוהב יותר את עצמך, את אָשרך, את אהבתך, לא אותי, לא אותי…

– ה, אין אַת מאמינה לי!

– אני מאמינה, אבל… אהבתך אינה זו, שאליה קויתי. שנים הננוּ. שני אנשים וּשתי אהבות… אתה, לא אותי אתה אוהב, אלא מבּעד לנפשי אתה רואה ואוהב דבר אחר… לא-ידוּע ולא-מוּבן לי… מפּני מה אתה מלא שירה כל היום בצפּיתך לראותי, וּמפּני מה אני כל היום עגמה נפשי מגעגוּעים, נרגזת וקוצפת מקנאָה… אני מתקנאה באנשים שאתה מתראה עמהם בלעדי, בדברים שאתה עסוּק בהם, שאתה נותן להם את לבּך זולתי…

בקולה צללוּ דמעות. ביקשה להביע לו מה שלחץ על לבה מיום שהתחילו מתראים בחשאי, אך הרגישה שלא אמרה כל מה שהיה ברצונה, וזה עוד הגביר את סבלה. אבל מתוך תלוּנותיה הסוערות והבלתי-ברוּרות הרגיש את מַדויה, אותם מַדוי אשה אוהבת שלא בוּטאוּ ולא יבוּטאוּ עולמית, ורק בלב אוהב נשמעים הדיהם.

עמד לפניה על ברכיו, אחז את ידיה ודיבר:

– אהבתי! מאורי!.. אני אוהב את עצמי, מפּני שאני אוהב אותך… אַת מלאָה את כוּלי, עד אפס מקום פּנוּי ממך. כריח הקטוֹרת הממלא את המקדש מן הקצה אל הקצה. כי עולמי היה למקדש מיום שאַת שוכנת בו!.. אני אוהב את אָשרי! ואיך לא אהבנו ועינך פּקוּחה עלי. קוי-אורה הולכים לפני, נופלים לרגלי כצללי-אורות ודרכי מרובצה בספּירים, יהלומים ואבני אקדח… אני אוהב את אהבתי, מפּני שהיא דַלֵה דילַתני, הקימתני מעפר,.. שאלי את האב די סילוה ויגדך מה אנו וּמה חיינו: חרס נשבר… אה, האב די סילוה אינו יודע מה זאת אהבה! האהבה היא הסוד האַלכימי להפוך חרס נשבר לזהב… לא! ליותר מזה – לאדם! להפוך את התולעת לנשר! מיום שאהבתיך איני יכול ללכת שפל-רוח ושח-עינים, כיאוּת למאמין טוב. איני יכול, כי מלא אני אותך. אותך, אותך!..

עמד על ברכיו כוּלו מפרפּר. כּפּיו שהחזיקוּ את ידיה קדחוּ. התחיל מכסה את ידיה בנשיקות, כאילו זרה עליה גחלים לוהטות.

פּתאום משכה הנסיכה ידיה כנכוית, ובפחד לא-מוּבן לו קראה:

– אה!.. מה עוללת לי? מה עוללת לי?

– מה עשיתי? הלא אך נשקתי? – מילמל פירס נבוך וחרד מבלי דעת על מה.

– אך פּעם אחת בחיי כרעתי לפני איש. זה היית אתה. כרעתי לפניך ונשקתי ידיך, אז, באותו ערב, שם בעלית-הגג של ליאונורה… קוה קויתי לרצות בזה את אלהים החפץ דכאי… ועתה הנה גמלת לי… לפני אלהים לא תבוא התרפּסוּתי…

מעבר למחיצה נשמעה שוּב איזו תנוּעה קלה. הנסיכה לא הרגישה בדבר.

פירס לא רצה להפנות לבּה לזה. אגב, עתה לא איכפּת לו מה שנעשה מסביבו. ראה מבוכתה ודכדוּך-נפשה ושתק, נבוך מבלי לדעת להרגיעה. לא פסק מנשק ברכיה. מן המגע הבוער הזה עבר בכל גויתה רטט. בכל תא מתאי גופה נפתח מעין חתוּם של חשק ותאוה… רגע ישבה עצוּמת-עין כמתעלפת, מוּפקרה לנשיקותיו. פּתאום התחלחלה, וכנואשה לחשו שפתיה היוקדות:

– השׂטן שלי! עכרתני… קוּמה, קוּמה. שב כאן על-ידי, כאן, ככה. רצוני לחבּקך יפה, יפה, בכל כוחי, כדי שתחוש זאת זמן רב אחר כך ותזכור כמה צמאתי לך; כדי שלא תהיה לך מנוּחה כל הלילה וכל יום המחרת, כשם שלא תהיה גם לי מנוחה. אותך אהבתנו מרוממת ומטהרת, אותי היא מושכת אל תהום החטא… לא אשאר שם לבדי… עמך, עמך לאבדון! נשוֹק לי כאן… גם כאן… וכאן גם כן… כל הלילה וכל היום עד ניפּגש שוּב, תבערנה על שני שדי נשיקותיך… אבל די! אאחר לבוא אל הנשף…

– עוד רגע… עוד… מעט… – התחנן כגוֹוע.

– ילדי! ילדי הקטן והנורא! עד מחר… ציויתי לשני מלווי להמתין לי למטה בפנסיהם. הרי זה יכול להעיר חשד, אם יוסיפו לעמוד… שלום!

במהירוּת של קדחת תיקנה על עצמה את שׂמלותיה, התעטפה באדרת השחורה, הרימה את המסוה שהתגולל על הקרקע, והסתלקה מתוך החדר…

––––––––––

… איזה אור ממהר לבוא לקראתו, האור הולך וגדול. דבר-מה מלבּין משני עבריו, לבסוף הכיר דמוּת אדם זורחת עם שני כנפים, דומה לג’וליה… כן, כן! זוהי ג’וליה. אבל מנין לה כנפים? מהיכן היא באה? היא שטה בסירה קלה על פני המים… בתוך הסירה יושב הוא, פּירס. זה זמן רב, זה שנים רבות, הוא שט בסירה זו. לבסוף הגיעו אל החוף. ירד. משעוֹל מתפּתל. מעבר מזה צורים וסלעי מגור, ומעבר מזה מישור. פּרחים ועשׂבים נוצצים ברבבות נגוהות. זהב, כסף, ארגמן, שן, אינדיגו, זהרורי פלח איזמרגד. וישפה… הרבה, הרבה מנוגה הישפה… שפע ריחות התמזגו לקטורת מתוּקה שלא ידעה אנוש… שני מלאכים צעירים עם חרבות-אש באים ויורדים ממרום, כשארג שׂמלתם הירוק כירק עלה רענן, מתנפנף ברוח… באחד מהם הכיר את ג’וליה, והוא אינו תמה כלל על שהוא פוגשה כאן שוב בתור מלאך… שני המלאכים בחרבותיהם השלוּפות התיצבו משני צדי המדרגות: האחת משיש מאיר כמראה, השניה צהוּבה ומזהירה בזוהר ישפה עליז, והשלישית נוגה שָני לה המבהיק בחום וברוָיה כעין דם השותת מוֶרד. פירס נפל על פּניו וביקש מאת ג’וליה לפתוח לו את השער. ג’וליה צחקה לו באחת מבנות-צחוקה היותר טובות והשופעות שלום וברכה. דפקה בחרבה בשער, ופירס תמה בלבו על שחרב האש משמיעה קול דפיקה…

––––––––––

מבחוץ למטה נשמעה דפיקת הפּשפּש בהיסגרו. הקיץ פירס. האומנם נרדם? דומה כי נרדם לשעות רבות ורצוּפות ועיניו הלא היוּ פקוּחות. ותמה כשהגיעו לאזניו פסיעות ג’וליה ומלַויה בהתרחקם. אורות הפּנסים חלפו והסתובבוּ על פּני תקרת החדר האפל…

פרק אחד-עשר: קסמי האהבה    🔗

במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה היתה פורטוגליה עדיין נתוּנה בתוך אוירם של ימי-הבינים. אבל מעבר לפירינאים היו כבר רוחות מנשבות. בלי צער ומכאובים יתרים, היתה נפש הפּורטוגלי נודדת בין שתי רשוּיות: מוּשׂגי ימי-הבינים והרגשות ימי הריניסאנס. אמונה תפלה וכפירה, קנאות והפקרות, מוֹתרוֹת וּנזירוּת. נשי פורטוגליה היו פורפות חוּלצותיהן עד לצואר כדי שלא לגלות טפח מבשׂרן, אבל את הדרישות החוטאות ביותר לא היו מונעות ממנו…

גם נפשו של דון דיאוגו פירס היתה פוסחת על שתי סעיפים. בעתות המנוּחה כאילוּ מטוּשטש היה הגבוּל בין ירושת המנזר וּבין השפּעת פרדינאנד… אבל נשמתו היתה פּקוּחה וערה, עד למכאוב. היתה דומה למחט-פּלדה קפיצי מתוּח ודק. אך פגעו בה החיים פגיעה כל שהיא, אך כפה אותה איזה לחץ קל לצד אחד, מיד היתה מזדקפת ונרתעת לצד שכנגד, וּבינתים כוּלה מזדעזעת, כמחט קפיצי זה, וכאילו נחצית, תוך כדי זעזוע, לשתים, לשתי נפשות, נוצרית ויהוּדית, הרועדות, מרטטות, מתרוצצות ושואפות בו-בזמן להתלכד שוּב… התרוצצוּת תכופה זוֹ היתה מכאיבה ומדכּאה. על כן היו פניו זעוּמים ומרוּכזים ועל כן היו הבּריות מרננות אחריו כי גא ורע הנהו… דון פירס היה שבוּי היופי הקודר והמיסטי של הדת הקתולית. הפּעמונים היו משרים עליו קסמי מורא-הוד וחגיגיות-אלהית, אבל בו-בזמן היוּ מקיצים בנשמתו צלילים של פּעמונים אחרים שיד נסתרה היתה מושכת בהם… פּעם אחת השתתף דון פירס בתהלוכה דתית גדולה לכבוד “בּארבּארה הקדושה”. אדם רב נמשך אז. אלפי קולות שרוּ פסוּקים מתהלים, רבבות לפּידים ונרות בערו בעצם היום, ורוּחות קלות היו גונבות מהם ניצוצות ןקווצות עשן ונושאות אילך ואילך ומסלסלות בהם, צילצלו שרשראות-הכסף של המקטרות, שהכוהנים היוּ מנענעים בידיהם, והאויר היה בולע בצמאון את ריח הלבונה, שומרו יחד עם הדי הפּעמונים ששרוּ בגבהי-מרומים את בשורתם החגיגית… דמיונו של דון פירס התלהב כמו אחד הלפּידים שמסביבו, התלקח ותימר ועלה, כשפּודו של דוֹם גוֹתי, אל ערפילי מרום. פּתאום – איך זה קרה, הוּא גוּפו אינו יודע – התחילו הפּעמונים כוּלם, לרבבותיהם, פּועמים לא מעל מגדלי בתי-התפילה, אלא בתוך מוחו, עד לידי התפּוצצוּת הגוּלגולת; עשן הלפידים וריח הלבונה נכנסו דרך נחיריו ומילאוּהו לכל חלליו ונקבוביותיו, ואימה גדולה נפלה עליו. כי פתאום בא לו רגש ברוּר וּודאי כצהרים, כי כל התהלוּכה הזאת אינה אלא מעשה-כישוּף ואחיזת-עינים. זה אשמדאי וכת דיליה היושבים במחבואיהם ולועגים להם, הם שהדליקו את הנרות, הם המושכים בפעמונים. השד הטמא, הכלוּא בנשמת כל אדם ואדם, הוא שהתחכּם והתחפּש באיצטלה של נזיר וכומר ירא-אלהים; אלפי בני-אדם אשר מסביבו הוּכוּ בסנורים, מזמרים כביכול לאלהים ועושים שליחוּתו של אשמדאי. אך הוא, פּירס, על-פּי-נס נפקחוּ עיניו וכל חוּשיו, נסתלקוּ סנווריו, ועל-כן הוא רואה זנבות שדים מכשכּשים מתחת לכתנות-הסלסלה של הכהנים, הדי אַקונוסים ובגדי-התפארה של ההגמונים… לא צלילי פעמונים הם אלה, כי אם אנקת המעוּנים במרתפי האינקויזיציה הקדושה; לא זמירות בן-ישי הן אלה, כי אם יללות הנשׂרפים על קדוּשת-השם; לא ריח-הלבונה הוא זה, כי אם ריח צלי, בשׂר-אדם… וכל זה לא מחוּצה לו, אלא בתוכו, ממלא את כולו, ומתפּרץ דרך כל חלליו ונקבוביותיו, והריהו נחנק… פירס היה קרוב להתעלף. ידידיו שראו פּניו הלבנים כסיד, נבהלו ועזרו לו להשתמט מתוך ההמון הצפוּף וּלהסתלק באופן שלא הרגישו בדבר.

ומאז – לשֵמע פעמוני הכנסיה, היתה נשמתו מתכּווצת מפּחד טמיר וּבלתי-מחווָּר לעצמו…

דבר-מה דומה לרעידת-אדמה התרקם בנפשו בחשאי במשך שנים רבות. עמוק בתוכו, מתחת לשכבות חבוּיות, פּעלו במחשכים כוחות איתנים מתנגדים, וקליפת נשמתו העליונה רעדה, זעה, התפּלצה… אך הנה הרוּחות ההוּמאניות שנשבו עליו מעולם רחוק ועתיק, כסופות בשלהי החורף, בהימס הקרח ובהשתחרר האדמה מכבליה לחיי ברכה ופריה, באו לתקן את הפּרצים ולבנות ההריסות בנפשו… אכן, נפשו לא שבה לשלימוּתה, לא אוּחוּ הקרעים, אבל גם קדוּשת אלהים לא הָשבתה מפּניו.

אלהים נעשה לו יותר קרוב ויותר אנושי, מפּני שהאדם נעשה יותר אלהי…

דון פירס לא האמין באגדה על סבל ירושת החטא הקדמון. חטא אחר מעיק על האדם. הבורא שלח את האדם אל העולם הזה לחיות. זוהי חובה וזכוּת, זהו עול וסגוּלה גם יחד. האדם באיולתוֹ מעל בשליחוּתו זוֹ. הוא מצא את עצמו חייב למעט ולטשטש את דמוּתו. זוהי ירוּשת החטא היחידה העמוּסה על האדם והטעוּנה תיקוּן! חייב האדם שוּב להתרומם מ“בּשׂר-ודם” – ל“צלם אלהים”, מעבד-החיים – לשליח-מצוה של החיים…

דוֹן דיאוגו פירס ביקש לתקן את נשמתו ואת נשמת העולם, הכפוּשה בשפלות ויסורים, על-ידי האהבה.

חירוּת ושלטון, שלום והארמוניה של הנפש, הרגשת-ההוֹוה המשכּרת, – כל מה שהאנושות היתה שכּוּלה ועשוקה ממנוּ בדורות שקדמוּ, – הכל הוּחזר לדון פּירס פּתאום ובבת-אחת על-ידי שי-האהבה… דימה, כי האדם נושא בקרבו אותו כוח החיים הנסוּך גם בתאי כל הבריאה, המקיים והמניע את כל גוּפות השמים, הנותן אור וחום לשמש, צבע וריח לפרחים, צמיחה, פריה ורביה לאדמה, לצמח וּלבעל-החיים, כובד לאבן והשתפּכוּת למים… אך בני-אדם אוילים או מחוּסרי-מזל מבזבּזים את האוצר היקר הזה טיפות טיפות, שעוּרים שעוּרים, בהתעוררוּיות-נפש, התרגשוּיות ותאווֹת שונות, ארעיות וחולפות, קטנות וחלקיות, ועל כן אינם חיים את מלוֹא-חייהם המגיעים להם מעצם מהוּתם. אצל פירס כל ההתעוררוּיות, ההתרגשוּיות, התאווֹת והשאיפות התרכּזוּ בנקוּדת-שׂריפה אחת, – באהבתו. דומה כי יש לו הרגשת-הרטט של כל בתר מבּתרי גוּפו, מתוך המית-לבו שמע את המית החיים הטמירה שבמנגינת-היקוּם כוּלו… האהבה עשׂתּוּ לנבחר מכל בני-האדם, לשלם מכוּלם, לעליון מכוּלם… בין בני-אדם היה מתהלך כמו בין בעלי-מוּמים. הביט אליהם מגבוה וחמל עליהם. משוּם שאינם מרגישים מה שהוּא מרגיש, ואינם חיים מה שהוא חי. אבל רגש עמוּם היה לו כי אילמלא הנסיכה ג’וליה, אילמלא האהבה הזאת שבין שניהם לא היו הבריות יכולים להתקיים. הם, הוּא והנסיכה, אוצרים את כל החום החיוּני, כמו החמה במרומים, ומאצילים לכל חי מזיוָם ומאָשרם. אצל כל בעל-חי צריכה להיות איזו הרגשה מדוּמדמה כי יש בעולם נסיכה וּשמה ג’וליה, וכי יש בן-מזל בעולם וּשמו דון דיאוגו פירס, וכי שניהם אוהבים את האהבה הנאמנה, אהבת בראשית אשר פּקד היוצר על עולמו…

אור נזל מתוך לבו והשתפּך בתבל כוּלה. הנה רצים אנשים טרוּדים איש בעסקיו וּבעניניו הפּרטיים, הקטנים והגדולים. אבל איזה ערך היה לכל העסקים והענינים האלה, אילמלא אהבתו הוּא… ועל-כן ראה אמנם את שמחת אהבתו נסוּכה על פּניהם. שמחה זוֹ חפפה ורטטה גם על העדר שחזר עם שקיעת החמה, מן השׂדה, בתוך תימרות ענן אבק ורוד; גם בחזוּת הבתים, בצלצלי הפּעמונים, בצהלת הסוּס ובנעירת החמור, בטיסת העבים בשמים ובנצנוצי החמה על פני הטאיו, – בכל ריננה אהבתו… השמים וכל כוכבי-הלכת משתובבים שכורי-אהבה ויוצאים במחול-אושר ושמחת עולם מסביב לאדמתנו הצעירה, החדשה…

רק פרדינאנד לבדו התהלך כצל על-ידו, שקוּע, כדרכו, בהרהוּרי-מילאנכוֹליה עם מסוה השלוָה על פּניו. משוּנה היה לו לפירס הדבר שהזקן אינו יודע את סודו… ופעם אחת בשבתם שניהם בחדר-העבודה שלו על המרבד השטוח על גבי הקרקע וּבלמדם תורה, היה פירס פּזוּר-רוּח מאד. הזקן הרגיש בדבר ושאלוֹ אם אינו עייף.

– לא, – ענה פירס ונתן בו את עיניו התמהות כרוצה לזכור את כל מחשבותיו שחשב בכל השעה הזאת שלמדו.

ואחר רגע הוסיף:

– איני עייף. אבל אני מאוּשר בימים האלה… מאוּשר מאד… זה זמן רב חפצתי לספּר לך כי מאוּשר הנני…

הזקן הפנה אליו את מלוֹא פניו, כאילו מצא על ידו לתמהונו אדם זר שאָמר לו איזו מלה בשׂפה לועזית בלתי-ידוּעה לו:

– מאוּ-ש-ר?

– רואה אני כי אתה תמה.

הזקן הסב את פּניו ממנוּ ונהם לתןך זקנו:

– בינינוּ היוּ המאוּשרים מעטים מאד.

חבק הזקן את ברכיו ותלה עיניו בצלוֹ לפניו. פירס השתמש בזה שאין הזקן רואהו וקרא:

– אני אוהב, אוהבים אותי…

שוּב החזיר אליו הזקן את פּניו. בעורקיהם עבר רטט, זקנוֹ רעד. פּיו נעוָה מפּאת בת-צחוק לא-רגילה אבל טובה וחמה, משהי אבהית…

– בשעה טובה… בשעה טובה… הבּכירה או הצעירה?

ברגע הראשון לא הבין פירס את השאלה, אבל מיד נזכּר בבנות דון הנריקץ. התקשה מאד להשיב, המתין זמן-מה ואחר-כך אמר בקול נמוּך:

– לא זו ולא זו, אלא… הנסיכה ג’וליה… זו שלמדה מפּי רומית ואיטלקית…

אמר זאת, כנראה, בקול נמוך יותר מדי. הזקן הקריב אזנו ושאל:

– מי? מ-מי?

– הנסיכה ג’וליה, – כבר צעק פירס לתוך אזנו.

פּני הזקן שוּנוּ. בת-צחוקו הנעוָה כבתה ורטט שרירי פניו וּזקנוֹ קפא.

פּניו היוּ דומים באותם הרגעים לשדה שלג בצהרים כשעננה עוברת פּתאום על-פּני השמש…

חבק את ברכיו, וּמבלי הבּט אל פירס אמר בתנוּדת-ראש:

– לא. אין אתה אוהב אותה…

הפּעם היו פני פירס מפיקים תמהון.

– איך? אבל כן! אני אוהב אותה…

הזקן לא השיב דבר. רק נידנד בשלילה את ראשו השׂב. את פּניו לא ראה פירס.

נזכר פירס באותו אדם פּלאי המתגלה אליו לפעמים כשהוא הולך יחידי בלילה. אף הלה אמר לו פעם כדבר הזה. רגע העיף עין מתוך חשד על גבּוֹ של הזקן. אולי זהוּ ההוּא שיושב לפניו…

מעין טינה התחילה רוחשת בלבו כלפּי הגב הכּפוּף הזה. מפּני מה הוּא מנענע בראשו בודאיוּת כזוֹ ואינו אומר כלוּם? מה מבין זקן זה ברגשי לבּוֹ?

– אבל כן! – קרא פירס שוּב, והפּעם באבק רוגז – אני אוהב את הנסיכה ג’וליה, ואף היא אוהבת אותי… אהבה נאמנה… אחרת אין ולא תהיה…

ראה פירס את פרדינאנד מתרומם דוּמם ולאט-לאט מתוך אנחות-זקנה. קם ועמד לפניו. זקנוֹ הלבן רטט כמו קודם על חזהו, ואף עורקי פניו רעדוּ. אבל ארשת שׂפתיו היתה אחרת. כוּלו היה אחר. קומתו כאילו התמתחה וארכה יותר. דבר-מה חזק היה בעמדתו. ניכּר היה כי יש ברצונו לדבּר וכי הדיבוּר קשה לו ברגע זה. שלח אליו יד… צל גוּפו שנפל מאחריו היה ארוך ארוך, התמתח על גבי הקיר, כיסה את התקרה כשצל הזרוע נח על טוּרי הספרים וּמילא את החדר כוּלו.

– אתה, דיאוגו, אינך אוהב אותה, – אמר סוף-סוף בחזרוֹ על דבריו בתוקף של איזה בטחון פּנימי שהביא רעד טמיר בלב פירס – בן ישׂראל אינו יכול, אינו י-כ-ו-ל לאהוב בת-נכר. העמוניות והמואביות לא תבואנה בקהל ה'!

אה! אותה המערה!.. זהו קול מתוך אותה המערה!..

קפץ פירס על רגליו,מתוך הרגל ביקש לאחוז בידית חרבּוֹ, משום שהיה נרגז מאד. החרב לא היתה עליו. הוא, כמו הזקן, היה בחלוּקו הרחב והארוך. מנוּחה היתה נחוּצה לו ברגע זה. התהלך בחדר אילך ואילך.

התאמץ, הבליג ואמר במנוּחה גמוּרה, לכאורה:

– "בקהל ה' "… "בקהל ה' "… כל אחד מינה את עצמו על קהל זה. איך לדעת מי טועה?

אך מנוּחתו עזבתו מיד. קשה היה לו לשלוט על עצמו. רץ בחדר אילך ואילך ודיבר בקול נרגז:

– עיורים! עיורים!.. טחוּ העינים מראוֹת את הנקוּדה העיקרית, את גרעין הדברים… את הלוז שבחיים… “עם סגוּלה!..” “דת נבחרה”… למעלה מן העם וּמן הדת הביטו וראו את האדם!.. לא דת נבחרה – אלא אדם נבחר! לא עם סגוּלה – אלא איש סגוּלה!.. אלהים לא יצר עמים ודתות – אלה הם פרי הנחש אשר השיא את האדם. את האדם לבדו יצר אלהינוּ בצלמוֹ וּדמוּתוֹ. עמוניות, מואביות, פּורטוּגזיות, איטלקיות, פלאמאנדיות… אל אלהים! מה נלעגים הם השמות האלה, שרגילים לבטאָם בחשיבוּת כזוֹ, כאילוּ אמרוּ בזה משהוּ, כאילוּ נגעוּ השמות אל תוך תוכה של נשמת האדם, אל לשד חייה… השמות, המלים! לא מעט רעה הביאוּ לעולם. אף את שלום נפשי אני גזלוּ… אבל אלהים היה סוף-סוף בעזרי: מצאתי את שלומי… באותה הדרך תמצא האנוֹשוּת כוּלה את שלומה וחסדה – האהבה!.. הנה הממשוּת! הנה האמת! אלהים צוה עלי את הברכה, השמחה והאורה. המבין אתה, פרדינאנד? אחד אני כמו אלהים, שמח אני כמו אלהים, אוהב אני כמו אלהים! אלהים ברא את עולמו יום אחר יום, שעה אחר שעה, כי הויתוֹ הנצחית שפעה על גדותיה אהבה וחסד עד לאין גבוּל… וּמלבי אני נובעים יום יום, שעה שעה, אורה ואושר… אלהים מחדש בשבילי בכל יום מעשׂה-בראשית… "וירא אלהים כי טוב "… המבין אתה, פרדינאנד? לא. אין אתה מבין, אין אתה מבין… רק מי שאוהב כמוני יכול לחדור לתוך אין-הסוף של השׂמחה האלהית הקורנת בכל הבּריאה, לחבּק את אוקינוּס חסדו… לכם יש אך מספּר ידוּע של מצוות שאתם מחוּיבים לקיימן כדי לזכות את עצמכם בעיני הבורא, ולמצווֹת המוּטלות עלי אין מספר.יותר שתגדל אהבתי, יותר תגדל חובתי להיות ראוּי לה… שמע, פרדינאנד! אנסה לבאר לך, אוּלי תבין את זה… בכל אדם יש שתי נשמות, נשמת מלך ונשמת עבד. שתי הנשמות מתרוצצות, ואין שלום ביניהן. אצל זה הנשמה האחת מנצחת, ואצל זה – השניה. אלהים יצר את האשה זרה לנו ומלאה סוד, לאהבה ולעבדה. באהבה זו אנו עושים שלום בין שתי נשמותינו. כשאנו אוהבים את האשה אנו עובדים לה, אבל בה-בשעה איזו מלכוּת מתעוררת בנפשנו מתוך עבודה זוֹ…

ראה את הזקן עומד ונשען בגבּוֹ אל מזוּזת-הדלת כמו אדם זר, שאינו יודע מה יֵעָשה לו בבית זה, וּמה יעשה הוא בבית זה. עשה פירס בזרועו תנועה באויר מלמעלה למטה, כמי שמסלק את כל המטרידו, וקרא:

– אה! אין אתה מבין, אין אתה מבין…

וּפרדינאנד נעשה כל-כך קטן, כל-כך כפוּף ועלוּב, כאילו שמע נזיפה חמוּרה. אך הנה פרש ממזוּזת הדלת, הזדקף קצת ונתן בפירס מבט שוהה אך קשה וּכאילוּ קדד עד נקוּדת-התמצית שלו:

– זקן אני, דיאוגו, איני מבין כלוּם…

וּפתאום:

– השמוּר אתך הקמיע שנתתי לך?

– כן. הוא על צוארי.

– טוב. שמרהו איפוא. אם תבוא איזו שעה ותזדקק אליו, תמצאהו… יהיה ה' בעזרך!

נכפף עוד יותר מכפי שהיה קודם ויצא מן החדר.

פירס עמד תחתיו והקשיב אל פסיעותיו על המדרגות ואל שיעוּל הזקנה שלו. היה לו רצון לרוץ אחריו ולקרוא בכל כוחו:

– אתה טועה, זקן! אני אוהב! אני אוהב! אני אוהב…

אחרי השׂיחה הזאת ירד כעין מסך בין הצעיר והזקן. קצת מתוך צער אבידה שאינה חוזרת וקצת גם מתוך השתוממוּת, הרגישו שניהם, כי הם נתוּנים בשני עולמות, והשביל ביניהם משוּבש. על פירס העיקה בדידוּת אָשרוֹ כמו סבל. הצער מגיף את תריסי הנפש; השמחה מרימתם ופותחת חלונות לכל צד וּפינה. וצר אז מאד אם מסביב לחלונות הפּתוּחים – מדבּר שממה. געגוּעים כה עזים תקפוּ את פירס אל בני-אדם…

התחיל פירס מבקר לעתים תכוּפות את ידידו ואסקוֹ די-לופץ. בכל פּעם ופעם היה החנוָני פוגשו בזרועות פּתוּחות וּמתוך הבּטות חששניות וחשדניות לצדדין, כמורד וקושר, היה מזמינוֹ בקריצות-עין אל החדר הסמוּך עם החלון הגוֹתי ורהיטי העץ הקשים. תחילה היה פירס חומד לשבת בחנוּת, באיזו פינה בין חבילות הסחורה, להתבּונן אל הלָקוֹחוֹת, אל העבדים והשפחות הכּוּשיים, אל האכרים וּבעלי-המלאכה. מן הדיבורים, הקניות ועויות-הפּנים היה לומד לדעת את חיי הבית של האנשים, פּרנסתם וסבלם. העבדים הכּוּשים, כשהיו באים בשליחוּת אדוניהם, היו נכנסים בחשיבוּת מיוּחדה, איש לפי מידת גדוּלתו של אדוניו. לא היו מרבּים בשׂיחה והיו נפטרים מן החנוּת עמוּסי סלים מלאי מכּולת וסדקית. האכרים והאומנים היו נכנסים כמו בבושת-פּנים, עייפים ומפורכי-גוף.

קניתם היתה מועטה ושׂיחתם מרוּבה. זמן רב היו עומדים על המקח; נושאים-ונותנים על כל פרוּטה, מתרעמים ומתחננים. אבל עלוּב מכוּלם היה די לופץ בעצמו. בבגדיו המטוּנפים, בפניו העייפים ובזקנוֹ הבלתי-עשׂוּי זה מכבר, היה מקדם פני לקוחותיו אלה, כמי שמוּבא אל הגרדום ומוכן להילחם על נפשו בשארית כוחותיו. תחילה היה קשה עם לקוחותיו כארז ואוטם אזניו משמוֹע. לאט לאט הלך הארז ונעשׂה רך כקנה. פּניו מתחילים מפיקים רוגז וקוצר-רוּח, וסופו להתחנן לפני הקונה. לופץ היה תמיד מוַתר, אילמלא אשתו השמנה, המכוערה וההרה תמיד, עם יונק על זרועה, שהיתה מזדמנת אל החנוּת לעמוד בפרץ. זוֹ, בקול נזיפה חריפה גומרת ברגעים אחדים את המשׂא-ומתן… פירס לא היה יכול למנוע את עצמו מחשוב שהחנוָנית אם אינה הפּרח כוּלו, הרי גבעול חזק הנֶהָ, בשעה שבעלה אינו אלא “עלה, עלה בלבד בפרח חייהם”…

הישיבה בחנות העסיקה מאד את דוֹן פירס. מצא כי בפרטים הקטנים האלה העוברים שם לפניו, מפרפּר עולם גדול של המית-נפש ורגשות-אנוש. אבל הלקוחות היו תמהים מאד לראות שׂר גדול יושב על שׂק בצלים או על חבילת קני-סוּכר. ואף ללופץ לא היה הדבר נעים ביותר. לבסוף היו מוּכרחים לפרוש אל החדר הצדדי. שם היה די לופץ מריק לפני ידידו הנעלה את כל מה שהצטבּר בנפשו בשעות הבדידות ולילות-הנדוּדים. לפירס היה צורך להקשיב אל שׂיחתו של לופץ ואל סערת-נפשו, להסתכל בפניו המעוּנים וּבעיניו החולמות. באותן השעות היה לפירס הרגש כאילו שניהם מטים את אזנם אל סף ההוָיה ומאזינים לשאונה הכמוס, לקול פסיעותיה הרחוקות מאד והקרובות מאש המפעמות בתוך לבותיהם ממרחקים… פירס לא דיבר ולא היה יכול לדבּר עם לופץ על אהבתו. ואף-על-פי-כן כשהיה יוצא מחדרו, היה לו תמיד הרגש כי הוּקל לו מנטל אָשרוֹ. פירס תמה על זאת ולא ידע שבשעה שהתוַכח עם לופץ על אודות סוד העיבּוּר אצל הבּתוּלה הקדושה, על אודות סוד האחדוּת שבּשילוּש הקדוש – רק על אהבתו סיפר לו אז; כי בשעה שחיוה לו דעתו על הדם והבּשׂר של הגואל בתוך יין ולחם-הקודש, – רק את דכיי לבו השמיע… הוא דיבר על אהבתו, אבל במלים שהבריות רגילים להשתמש בהן למוּשׂגים אחרים. בחינת צירוּפי אותיות, שרק הוא לבדו ידע את הגימטריות שלהן…

פּעם אחת מצא את לופץ נסער מאד. באותו יום גמר לופץ לעיין בכל החוברות, ששלח לו ידידו ממושבת הסוחרים הגרמנים שבלישאבּוֹנה. אלה היו כתבי לוּתר: “שבי הכּנסיה על-ידי בבל”, ו“תשעים-וחמשת העיקרים” שלו, כתבי הוטן כמו Trias Ramana Vadiscus וכיוצא בהם. הכּתבים האלה הביאו אנדרלמוסיה במוחו. את כל אותן השאלות שגזלו שנתוֹ בלילות והטרידו מנוּחתו ביום, מצא בכתבים הללוּ. כל אותן השאלות, שידידו פירס היה מתיחס אליהן אז “בקלוּת ראש של אפּיקורוס”, או “בקוצר דעת של מחבּב עובדי-האלילים הקדמונים”, – צבאוּ עליו כחיילות אויבים ושאפו לעשות באמוּנתו פרץ על פּרץ. כי חומת אמוּנתו כבר פרוּצה הנה, זאת לא ידע… מה נפלא הדבר בעיניו כי באיזו עיר בגרמניה נמצא איזה נזיר פראנציסקני שהביע את יסוּרי-הנפש שלו, של לופץ החנוָני בלישאבּוֹנה, ובשׂפה כה ברוּרה, כה בולטת, כה נוראה וכה בלי-רחם… בחוברות אלה ראה לופץ את ראי נפשו ונרתע תחילה: ראה את עצמו, יחד עם אותו נזיר מוירטמברג, נגד האפיפיור, וכבר מנוּדה, מוּחרם יחד עמו, מהכנסיה האפּוסטולית-הקתולית. אבל הנה שוּב התחיל צולל באזניו קולו הצרוּד והעז של סאואנארולא, והתעוררוּ במוחו לתחיה זכרונות מימי שבתוֹ ברומי: אלוּ הקולות והמראות שליווהוּ במשך עשרות בשנים, ושלשוא התבּרך בלבו זמן ידוּע כי הצליח לשכחם לגמרי… כאילו אך תמול היה הדברֱ!.. פּירס, כשנכנס אליו באותו יום, נבהל: פּני ידידו היוּ נעוים מהתרגשוּת. זמן רב ישב פירס על ספסלו והמתין עד שלופץ יתחיל סוף-סוף לדבּר. לבסוף, בראותו שאין קץ לריצתוֹ מפּינה לפינה, הכריחו לשבת ולספּר מה שקרא.

– אדוני די לופץ! – אמר לו פירס מתוך חמלה רבה – במסחרו צריכה אשתו תמיד לתקן מה שהוא מקלקל. וּבדת רוצה הוא לתקן מה שעיותוּ דורות… אולי, באמת, יֶרף פּעם אחת משאלות אלוּ…

די לופץ ניענע בראשו לשלילה. בתוקף ענה:

– האמוּנה היא שורש קיוּמנוּ. בלעדיה – אפס…

פירס הציץ בו במבט איש המסתיר סוד.

– אני – הוסיף לופץ – הנני מה שהנני רק כל זמן שאני מאמין. אם איני מאמין באלהים – מה אני? אבק פּורח. ומה חיי? חלום רע, סיוּטים בלי קץ…

– האמונה… – ניסה פּירס לענות – כן, אני מבין… אבל על שוּם מה כל הויכוּח הזה?… הפּרטים האלה בעבודת אלהים ובהגדרת עיוּניות…

– יקירי! כל החיים אינם אלא צירופים של פרטים לאין-מספר. חוּץ מהם אין אנו תופשׂים כלוּם. המהוּת עצמה אינה בידינו. רוצה אתה לתפושׂ את הנשמה, ואיזה פרט במחשבה או ברגש עולה בידך; רוצה אתה לתפוש מהוּת מחשבתך ושוּב איזה פרט, ורק פּרט… הפּרטים הללוּ הם גוּף למהוּתם של הדברים, המהוּת עצמה היא נשמתם בלתי-הנראית, והוּא הדין בפרטי הדת שהם בחינת לבוּש חמרי, והנשמה היא האמוּנה. בלי הגוּף אין לנשמה אחיזה. וכי אין נפקותא אם מכוער הוא הגוּף וּבעל-מוּם או אם הוּא שלם ויפה?

– כך. אוּלי כך הוא, – הסכים פירס מאין לו רצון להתוַכח. וצחק, כמי שבטוח באמיתוֹ שלו הכּמוּסה מעיני הבריות.

– “חלום רע וסיוּטים לאין קץ”, חזר בלבו על דברי לופץ. אה, אילוּ ידע לופץ כמה ממשוּת יש לפעמים לחיים וכמה לפעמים רחוקים הם מהיוֹת “סיוּטים לאין קץ”, גם בלעדי שאלת האיבכאריסטיה שלו!..

פרק שנים-עשׂר: הנזירה, השטן וקרבנו    🔗

בלב עמוס הלך פירס אל רחוב-הכוּשים.

על אופק הקיץ שלו, הבטוּח כל-כך בזהבוֹ ובתנובתו, התחילו בזמן האחרון עולות ומתמתחות רצוּעות-אור חוַרוָרות שמבשׂרות סערה… ידידתו באה לפעמים קרובות שרוּיה בדאגה וּברוגז: אצל ארמונה התחילו מסתובבים מרגלים; מתוך דברי אחותה וּמתוך פּטפּוּטי האב די סילוה נשמעים לה לפעמים, כאילו נפלטים כלאחר-יד, רמזים וחצאי-רמזים על הליכות חשאיות למקומות נסתרים, במסוה על הפּנים. בחברה התחילו מזכּירים, לעתים יותר מדי קרובות, את שמו של פירס, גם כן כאילו בהיסח-הדעת, מבלי להעיף עין אליה, אבל בלשון מעליבה ונותנת מקום לחשדות… אף הוא, פירס, הרגיש שמרגלים מתחקים אחריו, אף-על-פּי שנזהר מספּר לה על זה. ההשגחה החשאית הזאת, מבּטיה המתמידים והאורבים של איזו עין רואָה-ואינה-נראית, מילאו לבו חרדה. הלך אל רחוב-הכּוּשים וּבלבו שאלות-דאָגה: היהיוּ גם היום פּניה עצוּבים? התביא לו שוּב איזוֹ ידיעה לא-נעימה, על איזו שיחה או פגישה מבעיתה? נזכרוּ לו דברים ששמע פעם מפּי הנסיכה. פירס אמר לה פעם כי אלהים יצר את האדם בתור יצוּר אוהב. מי שאינו יכול לאהוב הריהו בחינת אדם חולה. הנסיכה נאנחה על זה חרישית והשיבה:

– אף אני כאילוּ הייתי זמן רב חולה, והנה החילותי מבריאה, אבל בשיקוּיי-מרפּא מרים.

הצטחקה באותה בת-צחוק המיוּחדה רק לה, הפּנימית והמעוּלפה, שקשה לעמוד על יסודה, והוסיפה:

– ומה אתה סבוּר וכי אין שיקוּיי-המרפּא יותר מדי חריפים? וכי לא יזיקוּ לדם?..

הדברים הללוּ נתנוּ מקום לחשוב על ספיקות ולבטים נעלמים. שאלתה פּעמה אז על לבו, ורבבות הדים לא נשתתקוּ בו זמן רב אחר-כך. כאילוּ ריק היה הלב…

נזכרוּ לו כעת הדברים האלה, וחשב כי אין אהבתם פּשוּטה וּברוּרה, כמו ששיער לעצמו בתחילה. שניהם היו כל-כך שונים וּרחוקים, וּבו-בזמן הם שואפים להיות דומים וּקרובים. מנגינת שני עוגבים שונים השואפים להארמוניה אחת. היא, שאהבתה עקרה אותה מעולמה, צימצמה את כל קוי-נפשה על מה שהתהוה בתוכה. מלכה על איזו מדינה דמיונית של רגש וחלום ובקנאת-נשים שמרה על כסא מלכוּתה… והוא – קוי נפשו שאפוּ להתמתח, להקיף העולם כוּלו, והצטער על שהוּא מוּכרח להיכלא בתוך עצמו כמו נזיר בתאוֹ…

פירס הלך עטוף באדרת רחבה וּמסוה על פּניו. הצטדד ונדחק בתוך מבואות וסימטאות צדדיים כדי שלא יִוָדעוּ עקבותיו. בלכתוֹ עקלקלות, נזכר ביאגו לויתן שדי פאס כבר דיבר עמו פעם על אודותיו; נזכר בחפץ שהיה לו פעם לברוח מכאן לאיזו מדינת-ים רחוקה, למקום שאין מכירים אותו, וּלהתחיל שם חיים חדשים. התפּלא: איך זה עלה פתאום לפניו זכר זה? רעיון הבּריחה נולד אצלו אז בשעה של כשלון-הנפש, בשעה שהשׂנאה חפרה מסביבו להבדילוֹ מבני-אדם. אז… כן… אבל זה כבר נשכּח מלבו. מפּני מה שוּב עלה לפניו? לשם מה? שוּב לברוח?

לברוח? ומדוע לא? החלום מקסים גם כעת. הוא נמלט עם ידידתו על אניתו של יאגו לויתן אל איזה חוף רחוק וּבלתי-ידוּע. שניהם לבדם ואין איש אתם; שניהם לבדם בונים להם חיים חדשים אריח על גבּי לבנה, יום על גבּי יום, שנה על גבּי שנה… אבל בו-בזמן שחשב ככה, ישב בתוכו עוד מישהוּ שהניד ראשו לקסמי החלום הזה באי-אֵמוּן וּבשלילה, כשם שפרדינאנד רגיל לעשות בשעה שאינו מרוּצה מדברי פירס: לנסוע למרחקים? וכאן? כלוּם כאן אין מקום לאָשרוֹ של אדם? לברוֹח מבּני-אדם? וכי האנשים שבמקומות הרחוקים נבראו בצלם אחר מאשר בצלם אלהים? שמא אתה בורח מעצמך? שמא אתה הולך לבקש מאהבתך יותר מכפי שהיא יכולה ליתן לך? אבל מה שלא נתנה לך כאן לא תתן לך בשוּם מקום, בשוּם מקום… האהבה היא בתוככם ולא באיזה מקום…

פירס לא ידע כי ראשו נשמט מטה מטה אל חזהוּ וכי קמטים נמתחוּ על מצחוֹ.

הקיץ מהרהוריו הכּבדים אחרי שעלה כבר במדרגות הצרות והחורקות של דירת אם ליאונורה והתקרב אל הדלת. כי ברגע ההוא נזדקר מתוך החדר, שאליו התכּוון להיכּנס, בקפיצה אחת קלה ומהירה, כקפיצת חתוּל, בר-נש יחף, גוץ, בעל פּנים כחוּשים וּשחורים כפני כוּשי, ושזקן שחור כפחם הכתירם. בּר-נש זה חמק עבר על פּניו והסתתר מאחרי איזו דלת שניה במהירוּת כזוֹ, עד שבזכרונו של פירס הָטבעו רק עיני האיש השחורות והנוצצות. פירס נדהם. מה עשה בּר-נש זה בחדרם? פירס היה בטוח שטמנו להם כאן פּח, שהאיש הוּא מרגל, וכי הוא היושב שם מעבר למחיצה במארב. נזכר בהמולה ובחריקה החשוּדות שלפעמים הגיעוּ לאזניו מעבר למחיצה, בשעה שהיה יושב בחדר עם אהוּבתו… כן, ברוּר! יש כאן בגידה מצד הזקנה; הם נפלו בפח. נכנס אל החדר במורא ידוּע, הביט לצדדין. לא מצא בו כל שינוּי ורצה כבר לצאת וּלהמתין לידידתו בחוּץ, כדי להקדים וּלהזהירה על דבר המארב. פּתאום נפל מבטוֹ על איזה בגד משוּנה תלוּי בפינת החדר, שלא הרגיש בו קודם לכן. בקפיצה אחת עמד לפני הבגד, התבּונן ותמה. איזו אדרת רחבה דומה לאותה הגלימה הסינית שדוארטי די פאס היה מתעטף בה בימים השחונים. מבלי להסירה מעל הוָו תלה את קצהָ האחד על המסמר הסמוּך מזה, ואת קצהָ השני – על המסמר הסמוּך מזה, באופן שהשׂמלה היתה פרוּשׂה כוּלה על שני קירות הזוית. שׂמלה זוֹ לא היתה אלא ריבּוּע רחב מאד עשוּי מאריג כחול וכבד, בעל שני חוֹרים במקום שרווּלים; מסביב לשני החוֹרים-השרווּלים האלה וּמסביב לצוארון היתה רקמת זהב אמנוּתית נאָה ועשירה.

בעודו עומד וּמביט אל השׂמלה המשוּנה הזאת, נפתחה הדלת והנסיכה התפּרצה אל החדר בסערת-גיל. כניסתה היתה תמיד סוערת. אך פּירס עשה לה מרחוק סימנים לשתוק וקרץ לה לגשת אליו בלאט. לא הבינה, נבהלה, נשתתקה, ניגשה על בהונות רגליה ובמבטי-שאלה. לא אמר כלוּם, אך הצבּיע על האדרת המשוּנה. שניהם עמדוּ רגע לפניה והתבּוננוּ בתמיהה. הנסיכה משכה בכתפיה ולא הבינה פּשר הדבר: מי תלה אותה כאן. רמז פּירס בתנועת ראש כלפּי מחיצת-הקרשים ולחש:

– מסרו אותנו… אמה של ליאונורה בגדה בּנוּ…

וכשהנסיכה המשיכה להביט בתמיהה ובפחד, הוסיף בלחש:

– שם יושב מישהוּ זר…

– אה! – קראה הנסיכה בקול. הפשילה ראשה וּפרצה בצחוק: – הרי זה אותו יהוּדי, אותו ציר מאַסיה, שכחתי לגמרי…

פירס תמה נרגז על שהיא מדברת בקול על אדם היושב כאן, מעבר המחיצה, לשומע הכל. ראתה תמיהתו ופחדוֹ וצחקה עוד יותר.

– הנפחדת? ילדי!.. פעמים אתה נראה לי גדול וחכם ותקיף, ואני מתיראה אז מפּניך כילדה פּתיה, וּפעמים אתה הוא הילד הקטן והפּתי… הפּתי הקטן והחביב שלי!

לחצתו אל לבה וסילסלה בשערותיו בתנועה אמהית גוננת.

– אבל סוף-סוף מיהוּ זה היושב שם? – שאל עדיין בלחש.

– אותו בּר-נש משוּנה הוּא. הוּא בא מ… מ… איני יודעת מהיכן בא, אבל מרחוק, מרחוק. מעבר לים. הוא בן מלך, אחי-מלך… איני יודעת בדיוּק… אבל יהוּדי, שוה בנפשך! יהוּדי… וכי היית מאמין? המדינה שלו היא מדינת יהוּדים… יש מדינה כזו בעולם… אלה שם לא השתתפוּ, כנראה, ברצח המשיח, כי אלהים לא קיללם… האפיפיור בעצמו קיבּלו לראָיון. ועכשיו הוּא בא אל הוד מלכוּתו במכתב-מליצה מן האפיפיור. הוד מלכוּתו סובר לא לדחותו ולתת לו ראָיון. בחדר הוד מלכוּתו אינם פוסקים מהתלחש על אודותיו. יש לו איזו הצעות… איני יודעת בדיוּק… הוּא מתאַכסן כאן אצל אמה של ליאונורה… אבל אַל תחשוש. אינו מבין אפילו מלה אחת מדברינו. שׂפתו היא ערבית או עברית. אפילו רומית אינו יודע הדיפּלומט הזה, ח ח… אותו מלוה תמיד איזה מתוּרגמן. אילוּ ראיתוֹ! הוּא כל-כך מגוחך. צועק, מתרגז, משמיע הברות משוּנות וּבלתי-נעימות מגרונו, עושה תנוּעות בידיו… פּרא-אדם! עוד יזדמן לך בודאי לראותו ותצחק…

– ראיתי! – אמר פּירס פּזוּר-רוּח – הוּא יצא מן החדר הזה יחף.

– יחף? ח ח ח…

פירס היה פּזוּר-רוּח מפּני שנזכר בבקשתו הנמרצה של פרדינאנד לחקור על אודות הציר הזה. אילוּ היה יכול לקחת דברים עם

היהוּדי הזה וּלספּר אחר כך לזקן. כמה היה זה מאוּשר!

– על-כל-פּנים – אמר – זה מענין מאד…

– מה?

– צירה של מדינה יהוּדית שלוּח אל ראש הכּנסיה הקתוֹלית ואל מלך קתולי. וכי אין אַת מוצאת כי זה חדש וּמענין?

– אוּלי יש בדעתך לכבּדוֹ בביקוּרך? – שאלה בנעימה דקה של אירוֹניה.

– וכי מן הנמנע הוּא הדבר?

– ודאי! משגיחים עליו בשבע עינים. הממשלה חושדת בו שמא הוּא בא כאן בחשאי בדברים עם “הנוצרים החדשים”… מה יאמרו עליך אם יראוּך הולך אל הפּרא הזה?

– יאמרו כי איני עומד בנצרותי…

– איני רוצה, איני רוצה שיאמרו על ידיד-נפשי כי יהוּדי הנהוּ.

פירס השתמט במנוּחה מבּין זרועותיה, הביט לפניו כמו בלי מבּט, כחושב על דברים אחרים פחוּתי-ערך.

– אמרת עליו כי הוא פרא?

– כן.

ואחר רגע הוסיפה:

– ומה?

– כן. הוא בודאי נלעג באדרת כחוּלה זוֹ וּברגלים היחפות…

הנסיכה צחקה. אבל הוא שכח לצחוק. עיניו הוסיפו להסתכל לפניו בלי מבט.

את סוד יהדוּתו לא גילה פירס לאהוּבתו. לרעיון לבדו, כי סודו עלוּל להיגָלות לה, היתה צמרמורת עוברת בו. אבל סוד זה היה כצעיף דק שחצץ בינו וּבין ידידתו, שצינן את חום המגע הישר ביניהם והפיג את חריפות שכרונו של הרגש… סוד זה היה כפצע באהבתו. כשהיתה מחשבתו נתקלת בו בלי-משׂים, היתה ממהרת לדלוג עליו, כמי שמעביר את כּפּוֹ על פּני גוּפו הכואב ואצבעותיו פוסחות בזהירות על מקום הכּאב…

דבר-מה בפניה מוּתח, נקשָה ונקפּא, באָמרה בקול בלי צבע:

– בקשה לי אליך. רצוני שתיעשה.

בקשה שנשמעה כפקוּדה.

– כן, – השיב והמתין מתוך פּיזור-רוח.

– אף היום דיבּרוּ עליך שם בארמון. הלא יודע אתה כי בזמן האחרון אוהבים להזכּיר שמך בפנַי לצורך או שלא-לצורך. ואני חרשה הנני ואיני שומעת. אבל היום ליגלגוּ, השומע אתה? ליגלגוּ עליך! זאת לא יכולתי לנשׂוא.

– אם יש אנשים שניחא להם ללגלג, סימן שאין להם ענין חשוּב מזה. וּמה חייב אני לעשות במקרה זה?

– שלא ילגלגו.

– למשל?

– מספרים עליך שאתה מתרועע עם איזה חנוָני מטורף שסופג מלקות מאשתו. אומרים כי אתה הולך אליו יום יום. יושב שם בין שׂקי קמח וחביות זפת, ועוזר לו לפעמים לשקוֹל ולמדוד…

– הבריות, כדרכּם, מגזימים. לא אמת, למשל, שאני עוזר לידידי בחנוּתו וגם לא אמת שידידי זה הוּא מטוֹרף. אני אוהב ומכבד את האיש הזה אף-על-פי שהוא חנוָני…

– דיבר בקוֹר-רוּח. בלבו היה עצב כמוּס, כי הנסיכה נגעה שלא-מדעת באופן מכאיב בפצע-סודו והרגיש בצעיף הטמיר החוצץ ביניהם, כאילוּ הוּא מתנפנף חשאית…

הנסיכה לא נתנה לו לגמור דבריו. בתוקף מיוּחד קראה:

–איני רוצה שתתרוֹעע עם חנוָנים! אתה חייב להפסיק כל קשר עם “הידידים” האלה!..

– מפּני מה?

– כך רצוני!

– שמא יש לך, נסיכתי, עוד נימוּק מלבד זה?

– וכי זה אינו מספּיק?

– אה, כן!

עוד לא דיבּרו אף פּעם באופן כזה.

– אם יבדוּ עליך עלילות שקר אבוּז להם, אבל אם ילעיגוּ עליך…

לא גמרה. קפצה ממקומה והתמתחה בכל גוּפה ממוּלו. פּניה הלבנים וקטיפת-הארגמן של תלבּשתה הוּבלטו באיזה הוד מאוּים על גבּי רקיע התכלת של הגלימה הפּרוּשׂה מאחריה על שני קירות הזוית…

– חִצי לעגם פוגעים בי!.. אילמלי שיוית לנגדך את נכדת איזבּלה וּפרדינאנד ואחות הקיסר, לא מלאך לבך להתרועע עם חנוָנים…

פירס לא הכּירה.

יוֹנה מפרפּרת בתתה דוֹדיה לבחיר-לבה נהפּכה לנשר. בפניה ובמבטה היה משהוּ קר ונוצץ כפלדה. שלא-מדעת התרומם וקם גם הוּא.

– אם כן? – שאלה.

הביט אליה וראה נשימותיה הכּבדות וחזה המתרומם ויורד. ברגע זה ידע כי ידידו אבוּד לו… וּבכל-זאת שתק ולא ענה. רק שמע לכאֵב לבו: לופץ החביבי, לופץ הטוב שלי…

– אתה מהסס, דיאוגו! שׂא אלי את עיניך!

מלמטה למעלה וּבמתינוּת, כרוהה, שלח בה מבט. איוּמה ויפה היתה בפניה החיורים. בעיניה בערה אש זרה מטילה אימה כמוּסה. פּיה הקטן הפּעוּר כל-שהוּא היה חיור, כמו עלה שושן שדהה, ונשימות תכוּפות פּרצוּ ממנו. איזה כוח פּראי קדמון, השמוּר בגנזי נשמת כל בת-חוָה, הקיץ בה פּתאום. נדהם הביט אליה פירס, משוּם שלא ידע כי חיה קטנה, רכּה ועדינה זוֹ, מתפּללת לאהבה וללטיפות, נושׂאה בחוּבה אש קנאָה ושלטון כזו. פּקדה והפחידה בלי מלים, בלי איוּמים.

פירס הוסיף להביט כמוּקסם. מבט חדש היה זה. ידע כי נתוּן הוּא תחת שלטון כוח חזק ממנוּ. פּניו הלבּינוּ פּתאום. קולו נחנק. בקושי מילמל:

– אני מבטיח להוד רוממוּתה. יהי כרצונה.

פּני הנסיכה שוּנוּ כרגע. איזו מסכה נשמטה מעליהם. הנקשה והנקפּא התרכּך. צבע ורוד חי הציף את הלחיים. מן העינים התחיל זולף אור חם שהשתפּך בבת-צחוק כל כל הפּנים.

– כּ-כה אהבתיך! טוב! טוב מאד!…

זרועותיה לפתוּ צוארו וּמשכוּהוּ אל הספּה.

– אין אתה יודע, אין אתה יכול לדעת, כמה היטבת לעשות!…

עוד היה המוּם, עוד נמתח על נפשו צל שנגרר אחרי מה שהיה לפני רגע… הוא שתק. והיא פּיטפּטה מתך התפעלות כאילו חזרה אליה איזו אבדה:

– אה! אינך יודע מה היה יכול להתרחש אילמלא הסכמת… מלה אחת קטנה היתה חבוּיה תחת לשוני. מלה קטנה ונוראה. אילוּ נאמרה, היינוּ שנינוּ בוכים, גם אני גם אתה. אני אוּלי יותר… אה! אַל נא תביט אלי כּכה. אני אוהבת אותך יותר מאהבתך אתה אלי. אבל אין אני כדאית גם לאהבתך הקטנה הזאת. הנך טוב ממני! הנך כל-כך טוב, שקט, נוח ונבון. ואני… אין שקט בדמי, אין שקט בדמי. את הרעל הזה מסכה אמי האוּמללה בדמי…

– אמך?

– אמי השתגעה מפּני שאהבה יותר מדי…

– אה, כן… – השמיע בזהירוּת, כמעט בלחש בלתי-נשמע.

הרבּה התלחשוּ, וּמפּה לאוזן מסרוּ אגדות מוּזרות על הנסיכה יוֹהאנה אשת פיליפּ היפה, הארכידוכס מהאבּסבּוּרג, היושבת כלוּאָה במבצר טודיזילאס שעל הדוארו, שקוּעה בליל שגעונה. מקוּבל היה שלא לדבּר עליה. מעטה סוד עלף את הטרגדיה של לב-האשה הרך והעדין שהתפּוצץ תחת סבל האהבה הכּבד מנשׂוא… וּמה מוּזר היה כי הנסיכה הזכירה פּתאום את אמה לפניו. אה, מעולם לא אהבה אותו כמו ברגע זה!.. שניהם שתקוּ. צלה של אותה אסירה אוּמללה ממבצר טודיזילאס ישב ביניהם…

מפּני מה היתה הנסיכה יוֹהאנה, אֵם ג’וּליה, כה אוּמללה?

מפּני מה לא נפלה באהבתה מנת האושר? וכי אין האושר נובע מעצם רגש האהבה, כשם שריח-הניחוֹח נובע מגביע הפּרח? אה! כלוּם אין גם על קרקע כוס אָשרוֹ הוא שמרים קפוּאים, שלכל תנועה מצויה הם מתרוממים, דולחים את הנוזל היקר שבכוס, ומרירוּת עולה אל הפּה? כן, כן… אבל הטיפּות המרות הללוּ אף הן, כמו האהבה עצמה מתת-יה הן… כאב הקרבן המתוק! מפּני מה לא ביקשה ממנוּ לפני רגעים אחדים יותר! את ידידו הקריב, אבל אילוּ היה מקריב יותר מזה, היה יותר מאוּשר, משוּם שהיה יותר אוהבה.

תמכה את מצחה על אצבעות ידיה המשוּלבות כמי שסוכך על עיניו מפּני אור שמש. ונקפּאה במצב זה.

– מה לך? – ניסה לשאול.

לא השיבה.

ראה כי מחשבה אחת הרחיקה פּתאום את ידידתו ממנוּ כגל זה שמנתק סירה מהחוף…

– מה לך? – שאל שוּב.

הרימה פּניה. בת-צחוקה הפּנימית והמעולפה היתה עליהם, והיא כה עצוּבה:

– האגלה לך?

– בודאי.

– אבל זה סוד.

– סוד? סוד לך?

– וכי לך אין כל סוד?

גל דם צף אל מוחו. בדעה צלוּלה, בהכּרה ברוּרה החליט הפּעם לאמור לה סוף-כל-סוף, כדי להשתחרר בּבת-אחת מהצעיף הארוּר הזה החוצץ ביניהם: “חטאתי. היה לי סוד, ששמרתיו כל ימי, ועתה אגלה לך”. החליט בלי כל פּקפּוק. אבל שׂפתיו שרטטו כלשהוּ דובבוּ:

– לא. אין לי כל סוד.

רגע גם לא ידע מה שאמר; דומה שגם את קולו לא שמע. כל-כך זר היה לו ברגע זה מה שאמר. לבו דפק, רקותיו הלמוּ. מצחוֹ הלבן חָוַר מאד, ומיד אחר-כך נהפּך ורוד-כהה…

– אַל נא תתרגש כּכה – שידלתו, נפחָדה ממראה פניו – לא עלתה על דעתי לכסות ממך, רק המתן לי קצת, רק תן לי קצת מנוֹח…

זזה. התרחקה קצת, כאילוּ חפצה להימלך ביחידות עם לבה.

– ההולך אתה אל המיסה?

– כן.

– ובקביעוּת?

– כן…

– המתוַדה אתה לפני הכהן?

– כן…

– ואין אתה מכסה ממנוּדבר?

– לא, – ענה וּבו-ברגע התפּלל בלבו שתיגמר מצוּקת החקירה הזאת ושקר זה שלוֹ.

– ואני… – התחילה מדבּרת והפסיקה.

השחה אליו ראשה ולחשה באזנו, בדממה, מתוך המית-לב וּנשימה כבדה:

–ואני בוידוּיי משקרת… זה כבר כּכה… משקרת! איני יכולה לספּר לאב די סילוה את הכּל…

– ומה בכך? – נפלטה שאלה מפּיו במנוּחה גמוּרה, יותר כדי להרגיעה.

נרתעה כנשוכה. אפילו עיניה התרחבוּ מפּחד.

– איך!.. הנך כופר! אינך מאמין, דיאוגו!..

קפצה שוּב ממקומה. עמדה לפניו נסערה מאד.

– אתה שואל לסודי, – אמרה בקול מוּזר שפירס לא הכירוֹ – רצוני לגלות לך. זה שאָמרתי לך כעת אינו כלום כלפּי מה שאני רוצה לאמור. היודע אתה כי מפחדת אני ממך? לעתים קרובות מאד, כשהנני לבדי, נופלים עלי אימים כאלה, אימים כאלה… אומר לך הכל! אומר לך הכל!.. אני חושבת… ביחוד כשאין אתה עמדי, בלילות, כי אתה אינך כלל זה שנראה לי, זה שאני מחבּקת וּמנשקת… אתה הנך רוּח, רוּח רעה, שׂטן, שד… דבר-מה דומה לזה… מתחפּשׂ אתה להגותני מן המסילה הישרה, מאמוּנתי. אך לצוד נשמתי אתה מתכּוון… יש שאני רוצה לזכור את פּניך היטב, כשאינך לפני, ואיני יכולה. זוכרת אני את מבטך ואין אני זוכרת את עיניך; זוכרת אני היטב את בת-צחוקך, את קולך… אה, כשאני נזכרת בו בחשכת-לילה, הוא כל-כך מתוק לי, כל-כך שר בחשכה לנפשי!.. אבל את פּיך, את שׂפתיך איני זוכרת… איך הם, מה מראם, מה צבעם, איני יודעת. כוּלך מעוּרפל, כוּלך מטוּשטש, לא מוּצק וקבוּע, רק כקוי עשן… באותם הרגעים בטוחה אני כי אין אתה אלא רוח, לא בשר ודם, כי את נשמתי החוטאה אתה מבקש… אולם, כבר עשית את שלך: עקרתני מזרועות בחיר-לבי שבּשמים, גזלתני מיד בן-אלהים… בלילות יש שאני שומעת את צחוקך, צחוק-השׂטן שלך, על בחירי השמימי, שאליו חשבתי להינזר, וגם עלי אתה צוחק, על יונה פותה כמוני…

כּיסתה את פּניה בכפּיה החיורות. נאנחה חרישית:

– ישוּעתי רחוקה ממני… אין לי ישוּעה…

שוּב עמדה לפניו הנזירה החוטאת, והוּא חשב כי כבר השתחררה מבלהות הדת. זרועות נעלמות וחזקות נשלחו ממעמקי המנזר אל ידידתו ואינן מרפּות ממנה. ידידתו לא היתה אף פּעם ולא תהיה שלו. אצלו הסוד, אצלה המנזר. אה, הצעיף, הצעיף הארוּר!..

עדיין עמדה לפניו, ידיה על פּניה, מאוּבנה ביאוּשה, והוּא – בהכרת חוּלשתו הגמוּרה לקרוע וּלסלק את הקורים הדקים שנטווּ ביניהם כמחיצה…

– הה! אַל נא תפחדי כל-כך מהגיהנום. כאן מפרידים בינינו לעתים קרובות. שם, בגיהנום, לא ניפּרד. שם נהיה שנינו תמיד, תמיד יחד… גם אני, גם אני אסבול עמך יחד על המוקד… אף אם תהיי שם אלף פּעם מכוערת מתאיס, כפי שצייר אותה דנטי, לא אעזבך ולא אנטשך.

כך דיבר על לבה כדי להרגיעה, וגם ניסה לצחוק. בו-בזמן סלדה נפשו מדיבוּרו חסר-האמת ומצחוק כּזבוֹ.

הנסיכה הניעה ראשה בשלילה:

–לא. לא. בעולם הנשמות לא נהיה יחד. אַתה הנך כופר, כופר גמוּר. אתה צוחק בשעה שלבי אינו לצחוק. הגיהנום שלי כבר התחיל כאן, בעולם הזה. הגיהנום שלי… אתה אינך עמדי בשעה שאני מפרכּסת כוּלי קלוּיה באש. התפתה ערוּך לי כאן – הראתה על לבה – ראה! אם רצונך לדעת הכל, ראה!

בידים רועדות וקדחתניות התחילה מתירה את עניבותיה, רכסיה וכפתוריה. אחד אחד התחילו נשמטים וצונחים מסביבה חלקי תלבּשתה. סרטים, פּתילים, לוּלאות, תחרים, שׂמלות ולבנים התגבּבוּמסביב לגויתה הערוּמה, כקצף מבושׂם, מגוּון ומפעפע באיושה דקה.

פּירס הזדעזע: גויתה הבהיקה לפניו כגביע שן כתמתם, אבל מנוּמרה ברצוּעות אדוּמות וכחוּלות, דומה לעקבות נחשים שהתפּתלו מסביב לבשׂרה…

– מה זה? – שאל.

– אה! – קראה בקול שצחוק ודמעות צללוּ בו יחד – אלה הם החבלים והכּבלים שבהם כופתת אותי, לרצוני, ליאונורה לילה לילה… לילה לילה מתהפּכת אני בעינוּיי ומשוַעת לאלהים. אמש נשבעתי לבלי שוב לראותך…

ובהנמיכה את קולה:

– והיום שוּב אני כאן…

פירס נפל לפניה אַפּים ארצה. התחיל מנשק את רגליה ואת הקוים האדוּמים אשר עליהן. אחד אחד נשקם. התחיל מן הקו התחתון סמוּך לכף הרגל, הלוך והתרומם, הלוך ונשק, מבלי לדלוג אף על אחד. כאילו התכּון למחוק ולבער באש שׂפתיו עקבות יסוּריה…

והנסיכה עמדה כפסל שיש בלי זיע כל-שהוּא, כששתי כפּות ידיה משולבת על ראשה, פּיה קפוּץ ועיניה עצוּמות. שתי דמעות ניגרוּ מתחת לעפעפיהן המוּרדות… שׂפתיו המנשקות יש שהיוּ חשות בצמרמורת קלה שבקלה שהיתה חולפת לרגעים על פּני עורה. בהגיעוֹבפיו אל חזה נפקחוּ עיניה: הן זרחוּ בזוהר מיוּחד ומבטן הפיק צער. זרועותיה נשמטוּ מעל ראשה וכפּיה נחוּ על שׂערותיו. אחר-כך לחצוּ את ראשו אל שדיה.

גרונו התכּווץ. מפּיו פּרצה יבבה.

– איני ראוי… איני ראוי לאהבתך… ה, המלכה!.. הנזירה!.. הקדושה!..

דומם, דומם ליטפה אותו שקטה כביכול, אך חיורה כסיד.

ניצנץ פּתאום רעיון במוחו וקרא:

– חמדתי! התכסי והתפּללי עמדי… שנינו יחד נתפּלל…

לא מיהרה להשיב. דומם ובעצלתים החילה מתלבשת. לא לפני אלהי אברהם, יצחק ויעקב, לא לפני אלהי אבותיו המעוּנים רצה להתפּלל; לפני אלהיה היא השוכן בתוכה, לפני אֵם הרחמים, רבּת החסד והסליחה, לפני הבן מעוּטר הקוצים…

– לא, הכופר! – השיבה באיזו מנוּחה מתוך פּיזור-רוח – כאן איני יכולה, אסור לי להתפּלל… הנח!

– מחשבה אחת חיטטה, כנראה, כל הזמן במוחה. טילטלה פעם את ראשה כמפריחה זבוּב מטריד, וקראה:

– יודעת אני מה שממתין לי הערב. וּמה בכך!.. אם גם תהיה הרוּח הטמאה עצמה, השׂטן עצמו, – אהוֹב אהבך… מי יודע את מי אני מחבּקת… נוצרי? יהוּדי? או שד? אבל מתוק, כה מתוק ללחוץ אותך אל שדי כּכה, כּכה…

כתינוק מתרפּק ומתחטא התחילה מדברת אליו על אהבתם, חייהם ועתידם.

מעיניו לא נעלם פּיזוּר-רוּחה. לטיפותיה היו מפנקות, דקות וּשקטות, אבל רוּחה היתה רחוקה. מחשבה אחת הטרידה אותה ברגעים אלה.

דיבּרה ברוח של מעשיוּת פּכחית ובינת-חיים. להמשיך לחיות כמו שחיוּ עד עכשיו אי-אפשר. אחותה עוֹיֶנת אותה. סוף-סוף יעלה בידה להפרידם. הם צריכים לבקש תחבוּלות ולבחור בתכסיס מחוּשב למפרע. הנה פירס מחוּיב לשנות אופן חייו.

– לשנות? איך? למדיני נא… אני אעשה הכל!

ה, כן! הכל יעשה. מפּני מה אינה מבקשת ממנו לעלות על המוקד?…

לא. אין צורך באיזה מעשה רב מיוּחד. צריך פּשוּט להופיע לעתים יותר קרובות אל הנשפים ואל מועדי החצר. הוא צריך להתקרב אל נשי הפּמליה של המלכּה, אל האב די סילוה… הוּא התרחק יותר מדי מן העולם וקומם נגדו את כל החברה. למשל, היחס שלו אל עניני הדת… צריך הוא לשנותו, לפחות לעיני הבּריות… ישתמש בכל הזדמנוּת להביע רגשותיו הנאמנים הקתוליוּת ואמוּנתו הרבּה באלהים ובקדושים. רוח זו מנשבת כעת בחיים. מרבים כעת בשׂיחה על האינקויזיציה, מן הצורך שגם הוּא יאמר איזו מלה בענין זה פעם כאן ופעם שם…

פירס התנודד.

– מה לך? דומני כי רעדת? ראה, – אמרה בצחוק, – אין אני לבוּשה יותר ממך ואף-על-פּי-כן איני רועדת. אין זה אלא משוּם שאני מתחממת מתוכי… – ובשובה אל מחשבתה הקודמת המשיכה – תפליט איזו מלה פּה ושם כדי שיחשבוּך לאדוּק לא פחות מהמרקיז דוארטי די פאס. בזה אוּלי נקח נשקוֹמידיו.

– די פאס? נשקו?

אה, כן! הלא הוא, פירס, אינו יודע כלוּם מכּל התככים והמזימות שהתרקמו מסביבם על-ידי אחותה וכהן-הוידוּי שלה ודוארטי די-פאס, וגם אינו יודע את תולדות תואר המרקיז שלו… והנסיכה סיפּרה לו מה שנתגלה לה לאט לאט מדברי האומנת, שזו קיבלה מאומנת אחותה, כפי ששמעה מפּי המלכּה וגם שלא מפּיה אלא מאחורי הפּרגוד בשוחח זו האחרונה עם האב די סילוה… כל סיפוּר הדברים גרם לה גועל-נפש. אה! מה טוב היה אילוּ אפשר היה להם לשבת באחת מאחוזותיה בארץ-השפלה או בספרד, ולהתבודד שם באחד מארמונותיה. אוּלם, אהה! אין זה מן האפשרי! היא מתיראה מממשלת אחיה. אך תעבור גבוּל פּורטוּגליה, מיד תחדל מהיות בת-חוֹרין. אחיה רצה להשׂיאה למלך אנגליה, שברית-ידידוּתו היתה נחוּצה לתכניותיו המדיניות, והיא סירבה.

הנסיכה עצמה רגע עיניה ונאנחה חרישית. אלהים קילל את האדם לבלי יוּכל לחיות לעצמו וּבעד עצמו. והטיל עליו להעביד או לעבוד… נפשה עדיין מלאָה זוועות נישוּאיה הראשונים, נישוּאים מתוך אונס, שאכפו עליה גם-כן בגלל מטרות מדיניות, עם אחד המושלים האיטלקים, שלאשרה מת מיד אחר חתוּנתם. חצר הנסיך הזה היתה כמערת פּריצים או כחוֹר פּתנים. הכל צחקוּ לה אז ואמרו שאין בה דם מושלים, מפּני שנפחדה מהתככים ומרוכסי המדינה עד שויתרה על ירושת בעלה וּברחה מאיטליה. וכעת ביקשה מפלט מאחיה בחצר גיסה, המלך יוהאן ג'. אבל גם פה רודפים אותה תככים, וכולה רועדת מהמחשבה על רשת האינטריגות שרקמה אחותה מסביבה… אבל לא! פירס שגה בפנותו מקומו לאחרים… אם ישוּב אל חיי החברה ויעמוד לימינה, יֵקל לשניהם לעמוד על המשמר…

נפשו של פירס נאחזה בחישוּקי כפור. “המרקיז” די פאס!.. כל מה שניחש פּירס קודם באיזה חוּש לא-ברור עמד לפניו בכל מפלצתו המציאוּתית. איזו שפלוּת!.. איזו חרפּה!.. אה! טעוּת! הוא לא יפַנה מקומו לשוּם אדם. לא. מיום שטעם טעם אהבה, הוא יודע חשיבוּתו של מקום נוח וטוב לאור החמה. לא אהבה תהיה זאת, אם אפשר יהיה לסלקו הצדה… היא עוד תראה, עוד תדע מה זאת אהבת דיאוגו פירס! טוב איפוא. הוּא ילך. הוּא יבוא לכל מקום שנסיכתו תקרא לו, ידבּר כל מה שתשׂים בפיו… הכל… האהבה היא למעלה מכל מוּשׂג ומכל חשבון.

ואחר רגע:

לפני שעה קלה דיבּרה על אודות נסיעה לאיזה מקום. הלא גם הוּא בשעה שהלך לכאן, חשב על דבר נסיעה. טוב היה אילוּ נסעוּמכאן, מה“מַרקיז” די פאס, מהאב די סילוה, לאיזה מקום רחוק…

– להיכן?

– אחת היא. וּבלבד להתרחק. להודוּ, לאַפריקה…

– ילד, ילד פּתי! הרי זה אי-אפשר.

– מפּני מה? – שאל בצער כאילו האמין באפשרות הדבר.

–“ולהט החרב המתהפּכת לשמור את דרך עץ החיים”?.. הבין לרֵעה וקרא:

– יקירתי! אל פּחד! נתחפּש, נֵחבא. נעשה מעשינו בזהירוּת ובחשאי. לא יכירוּ בנוּ וּלא ימצאוּנוּ!

הוא תמה בעצמו על האמוּנה שהוּא מאמין באותם הדברים, שבלכתוֹ הנה נראוּ לו לנמנעים כל-כך.

עיני הנסיכה התרחבוּ, התלהטו, כאילוּ הראוּ לה איזה דבר בהיר וּמאיר מאד, ההולך וּמתקרב לקראתה:

– אבירי! אמיץ-הלב שלי!.. ראשי סחרחר מרעיונך זה… איני מבינה לפי שעה כלוּם, אם שגעון הוּא או נפלא בהגיונו. אבל… קשה לי כעת לחשוב על אודותיו. כנראה לא אנשׂא כבר לא למרקיז די פאס, לא לנסיך אחר, אף לא למלך אנגליה או צרפת. מלוכה איני מבקשת. מה לי וּמי לי פה! לבך היא מלוּכתי היותר עשירה, גדולה ונהדרה. מחוּץ לגבולות לבך אין לי כל ענין… אבל שכחת את ההשגחה המעוּלה על הספינות המפליגות להודוּ ולמקומות אחרים.

– גם את זה נסדר. אני מכיר רב-חובלים אחד שיסכים לקחתנו. זה יעלה לנוּ בכסף, כמובן. נתלבש בבגדי מלחים, והוּא יקחנוּ בתור עוזריו… איש לא יכּירנוּ…

זמן רב ישבוּ שניהם חבוּקים וחולמים בקול. הלהבה במנורת השמן דעכה. צללים אילמים מילאו את החדר. לגלימה הפּרוּשׂה בזוית החדר הזה היה מראה פּלאי פורש שולים…

…כתלי החדר התרחקו, התפּרדו. בחלל העולם יצוק זיו שמש. גלי האוקינוס הכחוּלים מתנדנדים ורצים עליזים, קלילים ונוצצים… שני הנאהבים והנעימים בבגדי ספּנים נעים ונדים בספינה. מקצה האופק הרחוק נוצץ ורומז להם בידידוּת חוף מזהיר בדשאיו הירוקים ובמגדליו הלבנים… מאיזו פינה מתנשׂא אל השמים מישהו פלאי וגדול, לבוש תכלת כים ומעוּטר פּז כשמש, פּורשׂ ארבות ידיו למרחקים, שוליו הכחוּלים מלאים העולם. “אֵתָיוּ!” והוא מברך אותם…

––––––––––

במסוות על פּניהם עמדו אצל הדלת לפני היפּרדם.

– תני לי עוד נשיקה, – התחנן לפניה, – האחרונה ליום הזה. אך נשיקה אחת ויפה עד כדי שאזכּרנה עד מחר בערב…

שוּב הסירוּ שניהם מסויהם מעל פּניהם. הנסיכה שלחה זרועותיה ללפות צוארו, פּתאום נמלכה וחזרה בה:

– לא. לא אוּכל. אסור…

– מפּני מה?

–לא רצוּי, יקירי, שתחשוב מחר בכלל על נשיקותי. מחר יום צום. מחר בחמש נלך אל בית-התפילה ס"ט מארקוֹ. שם נתפּלל. שנינוּ. תדליק נר לפני האיקונין של אֵם-אלהים. אף נרי ידלק שם… אתה תתפּלל בעד הצלת נשמתי, ואני אתפּלל בעדך… הלא שנינוּ הננוּ חַטאים גדולים. המסכּים אתה? כן תעשׂה?

פירס הבטיח.

תנוּעת-יד. נשיקה באויר. ונעלמה הנסיכה מאחורי הדלת.

פרק שלושה-עשר: “לך-לך מארצך וממולדתך”    🔗

דון דיאוגו פירס היה מזדמן לעתים קרובות עם הנסיכה בהיכל ס"ט מארקו, על-פּי הרוב, בשעות שהיה ריק מאדם. באפלוּלית בין-השמשות היה שטוּח רצוּפות על רצפת האבנים הקרות וּמתפּלל. שאַף להתמזג עם אהוּבתו לשם יחוּד-אהבה על-ידי הזדווגוּת נשמותיהם במסתורין של תפילה אחת…

עברוּ שבוּעות, חדשים.

שטף החיים גרף את פירס. לא החסיר אף נשף בחצר המלך או אצל מי משׂרי-המלוכה. ראו אותו בכל החגיגות, נשפי הריקוּדים ובכל הטיוּלים שנערכו על-ידי צעירי האצילים אל מחוּץ ללישאבונה. לגבירות היה חולק מחמאות בחן ובהצלחה; עם כהני הדת לקח דברים על עניני האמוּנה והמדינה. דבריו היוּ מתוּבלים בבשׂמי פילוסופיה ובקטורת קלה של אדיקוּת. אהב להביא אסמכתות מתומאס האקויני, מהירונימוס הקדוש, ועוד… למלכה היה מסַפּר סיפורי נובילות של בּוֹקאציוֹ, באנדילו ושל אחרים, ודוקא מן המפוּלפּלים ביותר בתאוה, ביחסי-אישוּת, בקנאָה ונקמת-רצח… בינתים היוּ מזדמנות שעות של פּטפּוּט ושׂיחה עם הנסיכה בתוך קהל, מבלי להסב עינים חושדות, היוּ נפגשים בבית-הכניסה או בחדר ליאונורה. שם היתה הנסיכה מפזרת לו תהילות ותשבחות על על הצלחתו הרבּה, על כשרון ההסתגלוּת וה“דיפּלוֹמַטיה” המצוּין אצלו…

בפניו חל בזמן האחרון שינוּי. אותם פּנים סגוּפים של נזיר לא היוּ לו עוד. נשמטה מהם מסכת הפרישוּת והקדוּשה. שׂשׂון החיים ריצד על מצחו והאיר את כוּלו. לחייו התעגלוּ ואדמוּמית קלה הנצה בהן…

בזמן האחרון, מיום שהתחיל שוּב מופיע במקומות ציבּוּריים וּבמועדי-עם, נמנע מהליכה ברגל כאחד-העם, כאילו אך עתה עמד על העוּבדה שהאבק והרפש, המרוּבים כל-כך ברחובות הבירה, אינם יפים לגרבּים של משי ולנעלים של קטיפה עם חבטי כסף… בכלל, דומה כאילו נפקחוּ עיניו. הרבה דברים נגלוּ לו, בו-בעצמו, באחרים, בעולם סביבו. הדברים החדשים השרוּ אור מיוּחד על פּניו, השתקפוּ מתוך עיניו. משוּם זה היה מבטן מפליא את כל מכיריו. החלום כּבה בעינים. רק להבות זעירות וחיות התלקחוּ והיבהבוּ בהן לרגעים. אך לא חיממוּ. מעין ניצוצי שׂטן נותני מורא בלב… תמהו הבריות. יש שדימו לראות בברק מבטו הקר לעג, ולא ידעו למה. יש שחשדו במזימה רעה וכמוּסה. הנשים אהבו קרבתו ולא האמינו לו. הגברים לא היו חפשים בחברתו, היו ככפותים, בלתי בטוּחים, והוּא – מעולם לא היה כל-כך בטוּח בין הבריות כמו בימים האלה…

אבל איש לא ידע על רגעים נוראים שהיוּ לפעמים עוברים על דון דיאוגו פירס בלילות, בבדידוּת חדר עבודתו, איש לא ידע שדון פירס היה מקיץ בלילה מתוך קריאות-פּחד וּכלימה ושעות רצוּפות היה יושב ולוטש עיניו בחשכה. כי בחשכה ולבדו היה רואה דברים שביום לעין השמש לא היה יכול לראותם… ואיש לא ידע את מצוּקות יאוּשו ואימתוֹ… והיוּ שעות שפּתאום היה פונה אל פרדינאנד הזקן, מבקשוֹ לקרוא לפניו מאחד הספרים הקדושים. הזקן היה בוחר לו מקומות ידוּעים בספרים ידועים, קורא לאט לאט ומתבּל את דבריו בדרשות ואגדות, ופירס שומע – ואינו שומע, מתנענע כתינוק בעריסה חמה ורכּה. ורגש היה לו כאילו כנפי-משי סמוּיות-מן-העין מוחות איזה אבק מעל נשמתו ועוטפת אותה ברחמים רבים…

ביום ראש-השנה רפ“ד חל חג נוצרי גדול. פירס הלך בבוקר אל בית הכניסה ס”ט-מארקו לתפילת המיסה. אחר התפילה נפגש עם דון פרץ, חברוֹ בבית-המשפּט. דון פּרץ שאלוֹ אם הוּא יודע מה משלומה של דונה איזבלה הנריקץ.

– וכי חולה היא? – שאל פירס בחרדה.

דון פרץ סיפר לו כי זה שבוּעים היא שוכבת על ערשׂ-דוָי. יום יום הוּא בא אמנם לשאול למצבה, אבל אף פּעם לא נתנו לו אבותיה להיראות אתה, כי חזקה עליהם מצות הרופא לשמרה מכל שׂיחה יתירה ולבלי להביאה לידי איזו תנועה שהיא. פּני הזקנים וּפני דונה אינגראציה נפלוּ מאד מדאגה לחיי דונה איזבלה.

– היום אהיה אצלם! – קרא פירס.

– אימתי?

– אחר הצהרים.

– אף אני אהיה שם. שלום!

פּתאום תקף את פירס רצון להתפּלל ביום ראש-השנה הזה שם במרתף, בתוך אותו הקהל, שזה זמן רב לא בא בו. בכדי שלא להיפּגש עם דון פרץ, לא עבר אל המרתף דרך הארון בבית דון הנריקץ, אלא ירד במדרגות שהיו חבוּיות באחד המרתפים שבחצר הסמוּכה אל הבית.

תפילה שחרית לא התפללוּ באותו יום. בבוקר הלכוּ כל האנוסים אל בתי-הכנסת הקתוליים להשתתף במיסה, משוּם שההשגחה על “הנוצרים החדשים” היתה בזמן ההוּא חמוּרה מאד. התגבּרוּת הקנאוּת הדתית בחצר-המלוּכה, נאוּמי הכּמרים בבתי-התפילה, שזה זמן לא נשמע כמוהם לרעל ולמשׂטמה, השמוּעות על האינקויזיציה שמתכּוננים להנהיג במדינה, – כל אלה דיכּאוּ את רוּח האנוסים והגדילוּ פּחדם.

בּבוֹא פּירס אל התפילה היה המרתף כבר מלא אנשים מפּה-אל-פּה. התפּללוּ הפּעם ביתר דביקוּת והתרגשוּת מתמיד. הרבה בכוּ והרבה שרוּ. אחרי הזמן הרב שלא דרכה רגלו תחת כיפת-המרתף הקודרה הזאת, מצא פירס במתפּללים שינוּיים שהתמיהוּ אותו וגם ציערוהו. פירס היה תמיד מכוּבד על כל באי המרתף. זכר אבותיו, שמתוּ על קידוּש-השם, מתח עליו חוּט של חן וחיבה. מלבד זה התהלכוּ בין האנוסים אגדות על כבודו וּגדוּלתו בחצר-המלך. כל אנוּס כאילוּ היה מכיר לו טובה על שלא שכח, למרות גדוּלתו, את עמו ואת אלהיו. לכל אנוס היה רגש, כאילו עמו באופן פּרטי עשה פירס חסד, וכי לו באופן פּרטי הראה אות לטובה… לפניו היוּ קמים, למוֹצא-שׂפתיו היו מיחלים; ממנוּ היוּ מחכים לחדשות בעניני מדינות ולידיעות מחצר-המלך, הנוגעות, באיזה אופן שהוא, ביהוּדים… פירס מעולם לא זחה עליו דעתו מהכבוד והחיבה שהיו חולקים לו. אדרבא, רצונו היה להיות בתוך עדת קדושים זו עלוּב בין עלוּבים, שפל בין שפלים. אבל הפּעם, לתמיהתו הרבה, לא הרגישו בו כלל. לא שׂמוּ אליו לב ולא פנוּ אליו בדברים, כאילו חלל ריק היה במקום שעמד. היחס הזה הכאיבוֹ עד למאד. במגרעת המרתף, שמשם הובילוּ מדרגות אל חדר-המשכּב והארונות של דון הנריקץ, מצא את שלוש הגבירות, דוֹנה פיליפּה וּשתי בנותיה, יושבות וסידורי-התפילה בידיהן. בראות פירס את דוֹנה איזבּלה לא הבין את דברי דוֹן פרץ על מחלתה הכבדה של זו. אבל לא העיז לגשת ולשאול לשלומן ולפשר הדבר. רק מרחוק בירכן לשלום. כמדוּמה לו, גם הן אינן מסבירות לו פנים, כאילו הן מפיקות תרעומות. על מה? אכן, אף הן שוּנוּ. הזדקנוּ. אפילוּ פני דונה אינגראציה מלאי-החיים ועליזי- המבט, טל הילדוּת כאילו נמחק מעליהם ואָדמם חָוַר. שוּב לא חייכה אליו מרחוק, לא ירתה אליו מבטים מאחרי כתף אמה ולא שלחה אליו קצה לשון חד מבין דפּי סידוּר-התפילה. עיניה היו מצוּמדות אל ספר התפילות ועל מצחה צל. דונה איזבּלה התפּללה הרבה. פּעמַים ושלוש גם הגישה את ממחטתה אל עיניה האדוּמות. מה זה עבר עליה? האומנם היתה חולה? ומה זה עבר על כוּלן במשך החדשים האלה?..

גם תפילת האנשים אחרת היא מכפי שהיתה קודם. היא דומה יותר לשועה, לזעקת כאב וּמורא. אז, באותם הימים, כשהיה בא הנה לעתים תכוּפות, אז, כמדוּמה לו, לא היה ככה. אז היו מרגישים במרתף יותר בטחון ויותר שמחת-חג. אוּלי אך דמיון שוא הוּא. אוּלילא חל השינוּי באנשים האלה אלא בו. די היה לו להתרחק מן המקום הזה, כדי שימצא כאן הדברים אחרים משראם קודם לכן. אבל האומנם כה רחק מן העדה הזאת במשך הזמן הזה? כן. קשה לו כעת לצייר לעצמו כי היה זמן והוּא עמד כאן, פּניו אל הקיר, כפוּף גב ועיניו זולגות דמעות…

אחרי התפילה לא מיהרוּ להתפּזר. עוד נשארה כנוּפיה אחת לשׂוחח על עניני-היום. קשה היתה להם הפּרידה מן המקום וגם זה מזה. שם למעלה, כיון שהם יוצאים לאויר העולם, איש תחת המסוה שלו, אינם מכירים איש את רעהו ואינם דורשים איש בשלום חברו. על כן יקרו להם הרגעים המוּעטים כאן לשבתם שבת אחים, גלוּיי פנים ולב. כוּלם התרכּזוּ מסביב לדון הנריקץ; ישבוּ או עמדו צפוּפים ושוחחוּ במנוּחה ובלחש. דון הנריקץ ישב נשען בגבו אל הקיר, כשזרועותיו משוּלבות על חזהוּ, ודומם שמע לדברים הנאמרים מסביבו, מבלי שהוציא מלה מפּיו. התאוננוּ על הימים הקשים הממשמשים ובאים. הלב ניבּא רעות. הידיעות על הלָך הרוּחות בחצר-המלך חדרוּ אל משכּנות האנוּסים מקוּטעות, לא-ברוּרות וגם סותרות. חוסר הוַדאוּת שבידיעות הללו גרם לו לדמיון הנפחד להתלהב עוד יותר. ומפּה לאוזן נמסרו אגדות ובדוּתות מוּגזמות על מחשבות המלך ביחס לאנוּסים, האחת מבעיתה יותר מחברתה.

שיירי נרות השעוָה גססוּ בפמוטי-הנחושת ואורם היהעגוּם. הצללים האילמים שנתלוּ מהכּיפּה הכּבדה והקודרה ירדוּ לאט-לאט, נעוּ בתוך הפּינות וצפנוּ סודות ובלהות. יש שיטעה אדם להאמין כי אלה הם יצוּרים חיים ושׂיח-לחשם הוּא שומע, וכנוּפית הצפוּפים אינם אלא צללים צללים… במגרעת המרתף ישבוּ שתי הבּנות. דוֹנה איזבּלה ישבה, כמו אביה, נשענה בגבּה אל הקיר, נשׂואת-ראש ומביטה נִכחה בתוך החשכה, כמו למרחקים. פּניה היו חיורים והבהיקוּ מתוך הצללים כמו כתם שלם לאור כוכבים.

לא נעה, כנרדמה. ידיה חבקוּ את דוֹנה אינגראציה, שכּבשה ראשה בחזה. פירס עמד בירכתי המרתף עטוּף בצל ובלתי-נראה. תמוה היה לו הדבר ששתי הבנות נשארוּ כאן, והאם לבדה עלתה למעלה: דון פרץ יושב שם בחדר האורחים… מפּני מה לא עלתה דוֹנה איזבלה לראותו, אחרי שבוּעיים של מחלה ממוּשכה? אוּלי כל השבוּעיים היא יושבת כאן בשעות ביקוּרי-פרץ? מפּני מה?.. צער רב היה נסוּך על שתי הבנות. פירס סבל מזה שאינו יכול לגשת אליהן, כמו שהיה רגיל לעשות. הרגיש את עצמו במרתף כמנודה. מבלי שידע סיבת הדבר…

יהודי אחד שהיה ידוּע בין האנוסים בשם “שם-טוב התיש” – על שוּם שהיה מחזר על הפּתחים עם שתי עזיו מאחריו וחולב ללקוּחותיו את חלבוֹ, או על שום קולו וזקנו שהיו דומים לשל תיש – סיפר בלשון נפחדה ומגוּמגמה ששמע מפּי שפחתה של גיסת אחד מגדולי השׂרים, “שאומרים עליו שהוּא יועץ המלך”, שיגרשוּ את כל “הנוצרים החדשים” החשוּדים במינוּת. שכנוֹ העיר, כי, לפי ששמע הוּא, לא ידוּנוּ את האנוּסים בגירוּש אלא בשׂריפה ואת כל רכוּשם יחרימוּ.

הכל נשׂאוּ עיניהם אל דון הנריקץ. מה דעת דון הנריקץ על זה? דון הנריקץ שתק. על פּניו החיורים לא רעד אף עורק קל.

– בעוד עשר שנים תבוא הגאוּלה – נשמע מפּינה אחת קולו של פרדינאנד בבטחון וּבודאוּת.

– אמש הייתי אצלו – אמר מישהוּ בקול חנוּק ומבוּיש – הוּא עלה שוּב אל ארמון המלך…

בכנוּפיה קמה תנוּעה לשמע המלים האלה. אפילוּ על פּני דוֹן הנריקץ ניכּרוּ סימני תשׂוּמת-לב: הכל הבינוּ שהדברים מכוּונים לר' דוד הראובני, המתאַכסן בבית אחותו של מי שאמרם, היא אמה של ליאונורה…

בּראוֹת האיש את המבּטים השלוּחים אליו הוסיף – שבעה ימים רצוּפים עברוּ עליו בצוֹם וּבתפילה. לא ראה פני איש. אפילוּ שמשוֹ החביב עליו, אותו מוּמר שהחזירוֹ למוּטב, לא יכול להתיצב לפניו. ואתמול, לפני הצהרים טבל את בּשׂרוֹ במים, אכל סעוּדה מפסקת ורכב על סוּסו הלבן אל החצר. “ערב ראש-השנה היום. הפּעם אדבּר עמהם קשות”, אמר אל מקורביו לפני לכתוֹ.

הדברים האלה נתקבּלוּ ברצון. עוד לא כבתה התקוה לישע וּפדוּת.

– היודעים אתם כי רצה המלך לאסור בשלשלאות-ברזל את מיקולא-יועצו על שהקניט את ר' דוד? אלא שקדם הצורר והתפּייס לפני ר' דוד ונשבע לו לחזור למוטב ולהיות מליץ טוב ליהוּדים… – סיפר אחד בקול של התעודדוּת.

– או! – קרא שכנו חוגג ומנצח – המלך מתירא מר' דוד. וכלום אין המלך יודע מיהו ר' דוד? האפיפיור כתב לו דברים ברוּרים… – הדברים נאמרוּ לאט לאט, כאילוּ הכּיר מי שאמרם בכל חשיבותם ושקלם מלה במלה.

– ההתענינוּת וההתעוררוּת גדלוּ מאד. מפּיות רבים פּרצוּ קריאות התפּעלוּת והברות של השתוממוּת. עוד טרם ידע איש מה כּתב האפיפיור למלך. אבל הכל האמינו כי נכבּדות דוּבר באיגרתוֹ.

כמי ששותה יין טוב ומשהה את הטיפּה המתוּקה על לשונו, או כמי שחס על המלה היקרה וחושש שמא תפסיד מחינה כיוָן שתיפּלט מן הפּה, – כך דיבר האיש. לאט לאט וּבלחש סוד. על-ידי כך התלהבוּ עוד יותר סקרנוּתם ודמיונם של השומעים.

והאיש סיפּר:

מפתח זהב יש לאפיפיור. ירוּשה הוא מישו הנוצרי ומתלמידיו, ועובר מאפיפיור לאפיפיור. מי שהמפתח בידוֹ הרי פתוּחים לפניו שערי שמים, וּמי שיאבד את המפתח בידיו או מי שבידיו יעלה המפתח חלוּדה, הרי זה סימן רע לו שבימיו תחרב מלכוּת רומי. ראה האפיפיור חלום והנה עלתה על המפתח חלוּדה. מיד קם ורץ אל מטמוניו שמתחת לאדמה, פּתח את קוּפסת הזהב והאיזמרגדין, שבּוֹ טמון אותו מפתח, והנה הוּא נוצץ וּמזהיר כזוהר הרקיע. ראה כי אך חלום הוּא, ועלה במנוּחה על מטתו, ושמר את הדבר בלבו. בלילה השני שוּב ראה אותו חלום. רץ בבהלה אל המערה ששם אוצר חמודותיו, פּתח את הקוּפסה, והנה המפתח מאיר כאור שבעת הימים, עלה על מטתו, אבל שנתוֹ נדדה. בלילה השלישי חלם שוּב אותו חלום. רץ האפיפיור מבוֹהל ודחוף אל המערה, פּתח את הקוּפסה, ראה – לא הועם זהב המפתח. הבין האפיפיור כי דבר הוּא. חלשה דעתו. קרא לפניו את כל חכמיו וזקניו, הגמוניו וחשמניו לפתור את חלומו. חשבוּ וחשבוּ חכמיו וזקניו ולא מצאוּ את פּתרון החלום. סחוּ לו לאפיפיור כי במדינה רחוקה ממדינות הצפון יושב איצטגנין זקן אחד אשר כל רז לא אניס לו. שגר האפיפיור רצים אל מדינת הצפון הרחוקה, להביא לפניו את האיצטגנין הזקן. בא האיצטגנין, עלה על המגדל הגבוה שבארמון האפיפיור, ראה בכוכבים, צפה במזלות ואמר כי עתידה מלכוּת רומי להיחָרב בידי אחד האפיפיורים שיעלה בקרוב על הכסא. ועוד ראה בחכמת האיצטגנינות שלו כי באותה שעה אנדרלמוסיה גדולה עתידה לבוא לעולם, כמו שכתוּב בספרינו הקדושים, וּמשיח בן דוד יבוא ויגאַל את ישראל. ועוד אָמר לו כי שליח יבוא אליו ממדבּריות רחוקים, שמדינת ישראל גדולה וחזקה שם, והאפיפיור חייב לנהוג בשליח זה כבוד גדול, כי שליח מצוה הוא מאת אלהים, והוּא יקבּץ נדחי ישראל… באותו יום נשקף האפיפיור בחלון וראה והנה ר' דוד רוכב על סוס לבן וזקני עדת היהודים ברומי עמו. חרד האפיפיור חרדה גדולה ורץ לקראתו בכבוד וּביראה גדולה…

– על כל הדברים האלה כתב האפיפיור באיגרתו למלכּנו, לא החסיר דבר, – סיים היהוּדי את סיפּוּרוֹ.

מן הפּינה נשמע שוּב קולו של פרדינאנד:

– בעוד עשר שנים תִבָּטל מלכוּת רומי, ומלך המשיח יבוא!.. דון יצחק אברבנאל מוכיח את זה מספרינו הקדושים…

– בעוד עשר שנים… בעוד עשר שנים… – לחשו מכל צד.

– עד אותו זמן נעלה כוּלנוּ על המוקד – גימגם ר' שם-טוב התיש.

לשמע הדברים נשתתקוּ כוּלם. היהוּדי הפּשוּט והתמים הזה הבּיע בקול את אשר העיק במסתרים על לבו של כל אחד מהם.

רק במגרעת נעוּ שני צללי הבנות, וקול לחש עמום נשמע משם.

אך הנה הפריד דון הנריקץ את זרועותיו שהיו משוּלבות על חזהוּ. פיסת-ידו נחה זמן-מה על מצחוֹ המקוּמר, צנחה לאטוֹ על פּניו, התחלקה וצללה בתוך הזקן העבות שירד עד למטה מחזהוּ, כנחשול של קצף. כשהפליגה פיסת-היד בנחשול זה וחצתה אותו לשנים, ניצנצוּ לרגע כפתורי-זהב עם משבּצות אבנים יקרות של כוּתנתוֹ הלבנה. עיניו חיפּשׂוּ רגע בין האנשים הניצבים עליו, עד שמצאו את ר' שם-טוב התיש ונצמדוּ אל פּניו במבט מתכת חד.

וּפתאום קרא אליו:

– אם כן, ר' שם-טוב, קום ולך!

החלבן העלוּב והנפחד, נפחד עוד יותר מהמבט הזה ומהדברים האלה של הדון הזקן. הלגרשוֹ הוּא אומר? על שוּם מה? מבוּלבּל וּמפוּקפּק עמד ושתק. שאר האנשים היוּ אף הם נבוכים. איש לא העיז לשאול פּשר דבריו. רק פרדינאנד הזקן חייך בפיו מחוּסר-השינים, וּמילמל:

– “לך לך מארצך וממוֹלדתך וּמבּית אביך”…

מיד הבינוּ מה רצה דון הנריקץ לאמור. אף ר' שם-טוב הבין. אך הוסיפוּ לשתוק. כל אחד שאל בנפשו אם לא אליו רמז דון הנריקץ. אך זה שמכבר מלחמה לו עם מצפּונו, לא הסתפּק ושאל:

– היש מקום שאין שׂורפים אותנו? להיכן נלך?

דון הנריקץ לא השיב. פרדינאנד גמר בתוך דממת-המרתף את הפּסוּק:

– “אֶל הארץ אשר אַראֶךָ”.

האיש אשר לא היה לו שלום עם מצפּונו, הוריד ראשו ונדם, כמבוּיש על ששכח את סוף הפּסוּק.

רק ר' שם-טוב התיש התגרד, השתעל בתוך כּפּוֹ, התחכּך קצת ולבסוף ערב את לבו ואמר כמתחנן:

– דון הנריקץ! חיינוּ תלוּיים לנוּ מנגד. אמת ונכון… אבל לקוּם וללכת… פּתאום… איך זה? לקוּם וללכת!.. את עזי הן לא אקח עמדי!..

חיוּך קל עבר על פּני דון הנריקץ. חיוּך על פּני דון הנריקץ!.. היה הדבר לפלא בעיני האנשים, עד שרבים חייכוּ עמו שלא-מדעת. דון הנריקץ אמר:

– ואם יבואוּ הם ויחרימוּ את עזיך? הלא שמעת?

– הלא שמעת… הלא שמעת… – הוכיחוּ לו מכל צד בלחש.

ר' שם-טוב הניד זמן-מה בראשו, טרוּד בהרהוּרים שלא לילה אחד הנידו שינה מעיניו. ולא ידעו האנשים מה שבלבו. פּתאום הרים את ראש-התיש שלו, הביט כלפּי דון הנריקץ מתוך ביישנות ומבוּכת-נפש מלמטה למעלה אלכסונית, כאילו כונן קרנים בלתי-נראות.

– מחילה, דון הנריקץ! – אמר – תלכנה לעזאזל עזי, כפּרה בעד כל ישראל. אבל אשתי… מה אעשה לאשתי ולבני? דון הנריקץ, הלא גם טף יש לי!

דון הנריקץ נאנח:

– אשה, בנים, טף… יבואו אל ביתך, יטמאו את אשתך וּבנותיך, ואת בניך יסגרו במנזר, אם לא ישׂרפוּ את כוּלם יחד עמך… אההה…

–א ה ה ה… – נאנחוּ יהוּדים חרישית מסביב.

כל אחד השקיע מבטיו בתוך צללי נפשו. והצללים מסביב התמתחוּ, התלכּדוּ.

שתי הבּנות במגרעת הקשיבוּ כל הזמן לשיחת הגברים. פּתאום הרימה דונה אינגראציה את ראשה, קמה, ניגשה אל קצה המגרעת ושם עמדה מבלי לרדת למטה אל המרתף. חיבקה בזרועה את אחד העמוּדים התומכים את התקרה ונשענה עליו בראשה, כדרכה בעמדה על-יד אביה ומתרפּקת עליו. פּתאום בקול ערב, אבל בלתי-מוּצק, זרקה לתוך דממת האויר מלים של מרי ושל תחינה גם יחד:

– ללכת מפה!.. איך? איך נלך? וכי נוּכל לקחת עמנו, לכל מקום, את פּורטוּגליה שלנוּ?..

ראשי השׂיבה התרוממוּ כוּלם בבת-אחת כלפּי הנערה הצעירה הזאת. נדהמוּ לשמוע אותה מתערבת בשׂיחת-זקנים. בידים עדינות ניגנו דבריה על לבּותיהם הזקנים, והתעוררוּ, כנפנוּף כנפי צפּרות נעורות, הדים-מכאובים מעולפי געגוּעים-טמירים…

פרדינאנד דפק במקלוֹ על אבני הרצפּה, ותחת הכּיפּה הקודרה, מתוך האַפלוּלית, פּעמוּ בנות-קול זועמות.

– פּורטוּגליה – קרא – טמאָה, טמאָה היא לנוּ! אדמתה רותה דם אבותינוּ, ועוד תרוה דמנוּ אָנוּ!..

– כאן הלא קברות קדושינו… – לחש מישהוּ מתוך חשכה בגעגוּעים.

– כשיתָקע בשופר, יעזבוּ הקדושים את קברותיהם וגלגוּלי מחילות יתגלגלו עד שיבואו לארץ הקדושה ושם יקוּמוּ לתחיה… – ענה פרדינאנד.

– קשה, קשה לעזוב את המתים היקרים, – נאנח אותו קול מתוך החשכה.

כוּלם נשתתקוּ. הדממה נאנחה חרישית.

פּתאום נשמע שוּב קולה של דונה אינגראציה, יותר אמיץ, וצליל-דמע צלל מתוכו:

– ואלה אשר בחיים, וכי נקל לעזבם? הם לא יתגלגלו אחריכם לא מתחת לאדמה ולא עליה… כאן, כאן ישארו…

דיאוגו, כבוּל בלהטי הצללים והדברים, דימה כי יבבה קטוּעה ויתומה נשמעה פּתאום בחלל האויר. דימה כי יבבה זוֹ יצאה מתוך המגרעת ששם ישבה דונה איזבּלה לבדה על כסאה, עצוּמת-עינים וּמוּפשלת-ראש כלפּי הקיר שמאחוריה.

דון הנריקץ התנשׂא וקם על רגליו. מתוך האפלוּלית ראוּ כוּלם כי פניו חורוּ מאד. רצה לצעוק, ולכן לא נשמע קולו אלא בקושי רב:

– אינגראציה!.. אינגראציה!.. פּורטוּגליה אינה שלנוּ… אבל אַת… הנך שלי, אינגראציה!..

פירס הרגיש, בתוך פּינתו החבוּיה, כי עוד רגע קט ויפרוץ בבכי מבלי דעת מה. הזדקר החוצה בפה קפוּץ…

כל הערב עמד שם במרתף בפינתו כשבוּי. האנשים האלה, שלא פנוּ אליו בדברים וגם לא ראוּהוּ, כאילוּ אסרוּהוּ בעבוֹתים… ועכשיו, כשעמד לבדו בחצר זוֹ הרחבה והריקה מאדם, תחת שמי-ערב עמוּקים וכה רזיים, כה רחוקים מאדמתנו, – עכשיו הוּברר לו כמה הוּא גלמוּד עם אהבתו, כמה ערירי ועזוּב הוּא בעולם עם אָשרוֹ הפּרטי… מדוּע פּנוּ שם האנשים אליו עורף? מדוּע היתה דונה אינגראציה כה מוּזרה, ודונה איזבּלה – כה חיורת? מה פּירוּש הדברים שדיבּרה הראשונה? מדוּע לא עלתה השניה למעלה לראות את ידידה? וּמה היבבה היתומה אשר קלטה שם אזנו? חידות!.. חידות!.. מעטה רז חפף שם על כולם, והוּא מחוּצה לו; הוא, פירס, עמד כמנודה וכמופרש לפני החידה הגדולה והשחורה שבמרתף. מה אהבתו, מה אָשרוֹ וכל חייו כלפּי יסוּרי איזה שם-טוב תיש, כלפּי אמוּנתו של איזה פרדינאנד?.. הלא דימה לחבּק זרועות ההוָיה, לשמוע מנגינת הבריאה כוּלה מתוך המית לבו! והנה הוא עומד כאן תלוּש, עלוּב, מחוּץ לעולם גדול של יסוּרים ואמוּנה…

שעה קלה עמד פירס לבדו בתוך החצר הריקה, עיניו תלוּיות בשמים ובלי כל רצון לעזוב את המקום. רצון אחד לא-ברוּר ואולי לא-ידוּע לו לעצמו היה חבוּי בנפשו: לא להיפרד מהקסמים שנחוּ שם כמו קורים פלאיים על נפשו, להאריך ולהמשיך עוד את הרגעים שחי שם במרתף…

פתאום, כאילו מישהו לחש לו באזנו:

ר' דוד…

באופן אבטומטי, בלי מחשבות תחילה, עקר את רגליו ופנה ללכת אל רחוב-הכושים.

לא הספיק פירס לפסוע פסיעות אחדות והנה ראה דבר מתמיה מאד: צלו הארוך שהיה מתוּח לפניו עד למרחוק, הצטמצם יותר ויותר עד לשיעור קומת-אדם. ואז נבדל מעל האדמה, קם ועמד באופן מאונך, והלך לפני פירס, כאחד האנשים. מה שעוד יותר מתמיה הוּא שפירס לא נתן כלל את דעתו לזה, אף-על-פי שראה את תהפוכת צלו, פתאום כאילו הרגיש בו וקרא:

– אה! הרי זה אתה… רצוני לומר, אני!.. זמן רב לא ראיתיך. גלה נא לי סוף-סוף את פרצוּפך!

– הריהוּ גלוּי לפניך.

– שוב בחרת לך לשון ערוּמים ודברי חידות. יודע אני כי אין אתה אלא צל. אבל ראות פרצופך חפצתי… אם בעל פרצוּף אתה.

– יותר ממה שאתה רואה לא אוכל הראותך.

– הלא אתה אינך אלא אני. וכי לא כך אמרת לי פעם?

– כך.

– וכי גם אני איני אלא צל כמותך?

– אתה – לא; פרצוּפך – כן.

– שוב חידות? מה אני ומה פרצוּפי?

– אתה הנך חלק אלוה ממעל… אתה נושא את אלהים בקרבך, ואין אתה יודע מזה דבר, אומלל!

– את הדברים האלה בדיוּק גנבת מאֶפּיקטט, ליצן! מוטב, ומפני מה אין לך פרצוף אלוהי?

– ופרצופו של איש כלוּם אינו הכי נהדר בבריאה?

ומפני מה פרצופי דומה לצל אשר לפני?

– אה! אילו חיפשת את עצמך שם בתוכך, שם במקום שאלוהים שוכן, היית רואה את פניך בצלם אלהים… אבל הלכת לבקש את עצמך מחוצה לך… מחוצה לך – אך צל; בתוכך – אלהים.

פירס התחלחל מכעס:

– אתה רומז, כמדומני, – קרא בקול נרגז – לאהבתי! דברי שטות, ליצן! אהבתי היא בתוכי ולא מחוצה לי…

–אתה כועס? על עצמך אתה כועס? סימן טוב לך… היום החילות להבין הרבה דברים. בפעם אחרת תבין עוד יותר. לבסוף תהיה נבון בתכלית הבינה. רק אל תפחד מן הפתרון, אל תפחד מן הקץ!.. ה ה ה!..

רגע דימה פירס כי שמע קול צחוק. הצחוק צלו הוא?.. הוא הביט סביביו כניעור מאיזה חלום. מסביבו היה שקט. עמד לפני ביתה של אם ליאונורה. מאחריו, במרומים, יהל ירח, וצל קטן, בתבנית אדם ננס ובעל גוּף נפתל ונלעג, רבץ לרגליו. פּירס ניסה לדרוך עליו ברגלו וצחק לעצמו: צל…

שהה זמן-מה, כמפקפק, לפני שדפק בשער הבית. כולו היה מכוסה זיעה. באזניו היה רעש כרעש הנשמע מתוך קונכיה. לבו דפק בחזקה. בידיו וברגליו – חולשה נוראה.

עמד מוטה-ראש עד ששבה אליו מנוחתו.

במקום לדפוק בפשפש, שדרך בו היה רגיל להיכנס בלילות ומסוה על פניו, פנה אל סימטה צדדית שמשם היו נכנסים אל הבית דרך שער-כבוד גדול. פירס דפק בשער זה. פתח לו יהוּדי גבוה, יחף, לבוש באיזו גלימה בלויה ומטונפה ובעל פנים חשוּדים מאד. ברוגז וחוצפה שאל לחפצו. כששמע מפי פירס את שמו ואת חפצו לראות את פני “האמבאסאדור היהוּדי”, מיד שונו פניו והפך כולו יראת-הרוממות. מיהר והכניסו אל חדר ההמתנה. החדר היה מלא אנשים. כולם יהוּדים ויהוּדיות מלישאבונה ומערים אחרות. פירס שמח על שלא מצא בהם אף אחד מן האנוּסים שמכירים אותו. ישבוּ על שרפרפים או הסבו על הקרקעושוחחוּ ביניהם במנוחה. כל תנועותיהם, לחשם וחזות-פניהם הפיקו יראת המקום והכרת קדושתו. כי רק בבית-התפילה יושבים ומדברים, כמו אלה כאן. כל קול הברה וכל המולה קלה, שהיוּ מגיעים מעבר לדלת הנעוּלה של החדר הסמוּך, היוּ עושים עליהם רושם ומכריחים להפסיק את השיחה ולהקשיב. הקיר, שחצץ בין חדר ההמתנה ובין החדר הפנימי, היה מחיצה דקה, ופירס שישב על ידה שמע מאחוריה איזו לחישה, תנוּעה, ריצת רגלים יחפות על פני רצפת-אבנים, קול פקוּדה והתרגזוּת. פתאום נשתתקוּ הקולות. נפתחה הדלת, בפתח ננעץ ראש ורמז לפירס להיכנס.

החדר שנכנס אליו פירס היה די גדול וּבלתי מואר ביותר. בפינה, סמוּך לדלת, עמד מגדל ועליו דלקו שני נרות שלא האירו אלא שטח קטן, אצל הדלת. והחדר ברובו היה שרוּי באפלוּלית. אפשר שלשם כך העמדוּ הנרות כאן, כדי שפני הנכנס יוארו מיד לעיני מי שישב כמעט חבוּי בצל, בעמקי החדר. שם, בפינה הרחוקה והחשכה, עמדה ספה קטנה, ולפניה על הקרקע שטיח קטן שכיסה רק שליש הרצפה, שנים-שלשה שרפרפים קטנים על-ידה, – אלה היו כמעט כל כלי החדר. שני אנשים חגורי-חרב, זקוּפי-קומה ומתוחי פנים עמדו כפסלים אילמים משני עברי הדלת. בתוך מגרעת החלון עמדו שני אנשים, אחד צעיר ואחד זקן, והתלחשוּ יחד מבלי ששמו לב למי שנכנס.

פירס, עם כניסתו, עמד רגע משתומם, מביט לצדדים ולא ידע אל מי לפנות.

– מתורגמן! – נשמע פתאום מעל הספה, שבפינת החדר, קול מצוה.

אחד משני האנשים שעמדו והתלחשו במגרעת החלון, הזקן שבהם, רץ לקראת פירס. אבל מן הספה קראוּ לו בעברית:

– לא אתה. הלא אמרתי לכם: עם שרים ידבר תמיד בן-ציון…

מיד חזר הזקן, ומתוך המגרעת יצא צעיר בעל פנים עדינים וביישניים, ניגש בצעדים רשלניים ובתנועות לא-שגוּרות אל פּירס והזמינו בפורטוגזית צחה לגשת אל הוד מעלתו הציר.

מעל הספה קם לקראתו יהוּדי, קטן-קומה ודל גוּף. בעל פּנים כחוּשים, שצבע להם כעין הקהוה, ומוכתרים זקן שחור כזפת, עם אף נשר, גיבן וחד, שפתים שמנות, תאוָוניות ומזוּוָגוֹת נאה בקו חן פתלתול. מבט עיניו היה לוהט וחד.

האיש הקטן הזמינו בתנוּעת-יד לשבת על אחד השרפרפים, והוּא בעצמו ישב על הספה, כולו מצומצם בתוכה, כשהוּא נשען במחצית גוּפו אל הקיר. בן-ציון שאל את האורח בפורטוגזית היפה שלו למטרת בואו. בו-בזמן הרגיש פירס על פניו במבטי ה“ציר” החדים. פירס התבלבל, כאילוּ לא היה מוּכן כלל לשאלה זו. רגע אחד נמשכה מבוכתו. מיד התעשת והערים:

שמעתי בחצר המלך, במסיבת שׂרים גדולים, על הציר היהודי ועל רוב גדולתו, באתי לראותו, להכירו.

בן-ציון היה צריך למסור לאדונו בעברית את דברי האורח. כנראה לא שלט במידה מספּיקה בשׂפה העברית, כי מסר את דברי פירס בקיצור נמרץ, אם כי בלי סירוּסים. פּירס היה מרוצה מהקיצור הזה. לא נעים היה לו לדבּר אי-נכונה לפני מי שישב על הספּה. אבל על האיש הזה לא עשו הדברים כל רושם. כאילו לא תמה כלל ששׂרים באים לראותו ולהכּיר את גדלוֹ וחין ערכּוֹ. התחיל מספּר על מדינת היהוּדים במדבר חבור, כשלושים ריבּוֹא איש, כוּלם גיבּוֹרים, מלוּמדי מלחמה; סיפּר על גדוּלת אָחיו, יוסף המלך, על עצמו, שׂר המלחמה בממשלת אָחיו. דיבוּרו בעברית היה מהיר ושוטף, אם כי בשיבּוּשי לשון גסים.

בן-ציון דלק אחרי שטף דיבוּרו של אדונו וּבעמל הספּיק לתרגם את דבריו פּורטוגזית. אבל פּירס לא שׂם לב למתורגמן. מתוך איזה שכּרוֹן הקשיב לקולו ולמבטאוֹ המוּזר של ר' דוד הראוּבני, העשיר בהברות גרוֹניות וחיכּיות שצללוּ באזניו פּעם כתרוּעת-מלחמה ופעם כהדי-מסתורין של מדבּריות רחוקים… סיפּוּריו כשהם לעצמם לא לקחוּ אף הם את לבּוֹ. רשמי השמע והראות לקחוּהוּ שבי. לא יכול לגרוע עיניו מעיני הדוֹבר אליו. מתוך האפלוּלית ששלטה בפינה ההיא הבריקוּ עיני האיש כלהט חרב מתהפּכת לאור ירח… עיני ר' דוד היו נתוּנות בפני פירס, שופעות עליו רותחין של מבטים פּזיזים ומקדדים וּכאילוּ כורכות אותו ברצוּעות אש. פירס היה כנטוּל רצון, נתוּן לרצונו של האיש הזה, כוּלו ברשוּתן. ישב על שרפרפו בלי תנוּעה, ורק הסתכל בפנים אלה מלאי רחש ותנוּעה. דומה, אין הגוּף הדל הזה אלא תרמיל ללהבה המתלקחת בתוכו פנימה, ועל כן נודף חום כזה ממבטיו… חשב פירס בלבו: האיש הזה צם וּמתענה ימים ושבוּעות רצוּפים ואינו רואה פני אדם; בלילות הוא מתפּלל ובוכה. על מה הוא מתפּלל? מה הוא מדבּר עם אלהיו באותן שעות הרז וצקון-הלחש?.. נזכּר בסיפּוּר ששמע הערב על חלומו של האפיפיור. ברגע זה לא התמיה אותו החלום כלל. ברגע זה האמין כי האיש אשר לפניו לגדולות נשלח. הוּא מספּר לכל על מדינת חבור ומדבּר על כלי-תותח, אבל אין איש יודע את התעלוּמה הגדולה שבלבו. בלא-יודעים התרקמה אצל פירס ההרגשה כי הוא יושב לפני איש מאנשי הפּלאים, שעל אודותם קרא בספרים ושמע סיפּוּרי-מעשיות. בכוחם האלוהי הם פּורצים את קליפת החוּשים, הסַכּה בעדנו, וּמציצים אל רזי הבּריאה, מוצאים נתיבה אל מלאכי עליון, אל השמים ואל סוד תנוּעת כוכביהם ומזליהם… לפני כמאה שנה עוד היה חזיון האנשים האלה נפרץ. הבריות המבקשים בּינה ונוֹחם למַדוי לבּם היו מוצאים אותם במנזרים וּבפינות רחוקות וּבודדות. כעת, בימיו, כמעט פּסוּ מן העולם. התיתמה האנוֹשוּת.

במוחו של פירס עברה פתאום, כמו בּרק, מחשבה אחת, מחשבה מסוּכּנה. ידע בּבירוּר כי מסוּכּנה היא. אבל לא היו לו כוח או שהוּת לפקפּק. דחוּף על-ידי כוח נסתר וחזק מרצונו, אמר אל בן-ציון פורטוגזית:

– אמוֹר לאדונך כי דבר סתר לי אליו בקשתי להישאר עמו פה לבדנוּ… גם אתה, גם אלה העומדים שם ליד הדלת תצאו…

על ר' דוד לא עשתה בקשתו רושם גדול ביותר. תנוּעה קלה של תמיהה עברה בתחילה על פּניו. ולא יותר. דוּמם, בתנוּעת-יד ציוה לנוכחים להסתלק מן החדר. כיון שראה פירס שלא נשאר איש בחדר זוּלת שניהם, הלבּינוּ פּניו כמו מת, מצחוֹ כוּסה בזיעה קרה ולבו דפק כמו בפטיש.

הקריב את השרפרף אל הספּה ונכפף בגוּפו כלפּי ר' דוד; ר' דוד הזיז את עצמו והרכּין אף הוּא פּניו כלפּי פירס. כמתוַדה על חטא גדול, לחש פירס בנשימה כבדה בעברית:

– יהוּדי אני… יהוּדי חוטא… חוטא לאלוהי ישראל…

אחרי שהמלים הללו יצאוּ מפּיו היה רגע שפירס לא האמין כי נאמרו. שנים רבות העיק עליו הסוד. שנים רבות, עד לפני רגע לא עלה על דעתו כי יעבור פיו. והנה נקרע מעל סודו חותם השתיקה…

בו ברגע נפתחה הדלת בלי כל דפיקה וּבן-ציון פּרץ מבוֹהל אל החדר.

האנשים הסבוּ אליו את פּניהם משתוממים.

– המרקיז בא! – הודיע בן-ציון.

– שאל מה רצונו, – קרא ר' דוד נרגז.

– הוּא מבקש שוּב לא לדחות עזרתו…

– איזו עזרה? אין לי צורך בעזרת איש… ה' בעוזרי…

– וּבכל-זאת… אצל המלך… לדבּר…

– אה!.. פּני ר' דוד הפיקוּ רוגז וקוצר-רוּח, – אמוֹר לו כי יחכּה עוד שעה קלה.

כיון שנעלם בן-ציון מאחורי הדלת, הניח ר' דוד את כּפּוֹ על כתף פירס והשרה עליו אור עיניו המוּזר והחודר. פניו התקרבו אליו במידה שריפרפה נשימתו על מצח פירס:

– מה רצונך? מה אתה דורש ממני?

פירס צנח פּתאום משרפרפו, כרע לפני ר' דוד וּבכל חום נפשו הלוהטת, כמו בשעה שהיה בימי נערוּתו מתוַדה לפני הכומר שלו, דיבּר:

– יהוּדי חוטא אני… למדני נא… גלה לי רצון אלהים…

לכפּר על עווֹן חיי… אמוֹר נא לי מה המעשׂה אשר עלי לעשות… צוה ואקיים… נהגני ואלך אחריך… אחריך אלך…

ר' דוד הזדקף על מושבו, נשען בשתי ידיו על הספּה, הוריד ראשו ושקע במחשבות. עברוּ רגעים אחדים. אך הנה קם. הניח שוּב כּפּוֹ על כתף העלם הכּורע לפניו ואמר בקול מצוה:

– איני יודע כלוּם. קוּם ולך הביתה… לא אוּכל לעזרך. הנה בא אלי שׂר גדול, מרקיז, לעזור לי, גם כן איני רוצה. לא לעזור ולא להיעזר אני יכול. זוּלתי – אלהים. אך איש מלחמה אנכי. לא תלמיד-חכם, לא מקוּבל, לא נביא… רק איש-צבא! וּמי אני כי אלמדך? לך הביתה ושאל את נפשך, רק את נפשך. היא חכמה ממני, היא תלמדך…

סילון של צוננים נשפּך על להבת נשמתו. דחוּהוּ. כמעט בּבוּז. הרימוּ עליו רגל, מחמלה לא רמסוּהוּ…

ראה ר' דוד כי הצעיר עדיין כורע ברך וּמשפּיל ראשו, המתין ואחר כך קרא בקול יותר גבוה וּמצוה:

– קוּם ולך הביתה! לא באתי לכאן ללמד תורה או להחזיר את הבּריות למוּטב. איש-צבא אנכי וּמבקש כלי-מלחמה בעד אחי-המלך. מה שנחוּץ לך תמצא בעצמך. אלהים נחוּץ לך. הדרך אליו קצרה, קצרה מאד. אין צורך בעוזרים…

בעמל וּבחוסר כוח, כחוֹלה, התרומם פירס ועמד על רגליו. את ר' דוד לא ראה כבר על ידו. הוּא עמד במגרעת החלון וגבּוֹ אל החדר.

כתולעת נרמסת, נכנע ושפל, התחמק פירס מן החדר. וּמיהר לעבור כצל את חדר ההמתנה.

שם, בפינה על-יד הדלת, עמד איש, שבראותו את פירס מיהר לעטוף בשולי כתפיתו את כל פּניו, והשאיר רק סדק לעיניו. פירס הספּיק להתבּונן כי עין אחת סמוּיה לאיש.

“המרקיז”… – חלפה מחשבה במוחו וכוּלו הזדעזע.

פרק ארבעה-עשר: בשבי האהבה    🔗

רק לפעמים רחוקות מאד היה דון פירס מפנה את מחשבתו אל זכר אותו יום ראש-השנה ואל כל מה שעבר על נפשו. סוד יהדותו היה בחינת מחתרת מתחת לחומת-חייו שרצה לבנות על האהבה; ואותו יום ראש-השנה היה כפרץ נבעה בחומה עצמה. אחריו יכולים לבוא עוד פרצים ועוד. ולאחרונה? מה יהיה לאחרונה? המערה!.. אוּלי אף לא היא, אלא – חלל ריק. אותו חלל ריק שכבר נגלה לפניו פּעם וּשתים בחייו, ושמפּניו התירא כל-כך… פירס ידע כי החבל, שבּוֹ קשוּרה סירתו אל חוף, ניתק; כי סירתו נישׂאת ביד איזו רוּח, על פּני גלים, ללא-הגה. פירס ידע זאת, וּבכל-זאת עצם את עיניו, הוא יצא בדרך המובילה אל עצמו, והגלים נושאים אותו הרחק הרחק מעצמו… היחסים בינו וּבין פרדינאנד נתקלקלו במידה כזוֹ, עד שימים רצוּפים לא היוּ מדבּרים. שניהם סבלוּ מזה נוראות. ויום אחד – כך פּתאום היה הדבר! – קם הזקן ונסע לארץ-ישראל. עם לופץ ידידו פּסק להיפּגש. מביתו של דון הנריקץ התרחק ולא ידע עליו מטוב ועד רע. האדם היחידי, שהיה יכול להודיע לו דבר על אנשי הבית הזה, היה דון פרץ, וזה, משוּם סיבּה שנודעה לו רק לאחר ימים, השתמט ממנוּ ונמנע מבוא עמו בדברים.

וּרחוקות ממנוּ היוּ גם אותן השעות הבודדות והדוממות שהיה מבלה בחדרו על ספריו היקרים לו, כשרעיונות וחלומות היוּ טסים בדממה מסביב לראשו וּממלאים את אויר החדר כרוּחות טובות, ונשמעה מתוך הדממה רק איושת דפּי הספר בהיהפכם חרישית… מתק השעות האלו כמעט נשכח מלבּו. במקומן באו שעות של דכדוּך-נפש ושל געגוּעים סתוּמים וּמעיקים.

כאילוּ איזה מעשה פּשע שאין לו תקנה ולא כפּרה לוחץ על מצפּונו, כאילו עשק את מי, כאילוּ רצח את מי.

ביום יפה אחד מימי הסתיו הראשונים, אחר הצהרים, היוּ רחובות לישאבּונה המובילים במעלה ההר אל ארמון המלך הוֹמים מאדם רב. אצילים ורמי-יחשׂ וּגבירות, מפוארים וּמהוּדרים, היו נשוּאים באפריונים על כתף כוּשים או רוכבים על פּרדוֹת. גם דיאוגו פירס רכב ביניהם. הדוּר בלבוּשו, במצנפת הקטיפה עם מחרוזת-הפּנינים כזר מסביב לשוליה, בשרשרת הזהב עם הישפה על חזהו, החרב היפה עם ידית השן על ירכוֹ.

זקוּף וּבטוּח בעצמו, התנועע לאִטוֹ, על פּרדתו הלבנה והיהירה, עטוּפת שטיח תולע מצוּיץ בציציות כבדות המגיעות עד לארץ. בשוּלי האופק, ממוּלו, ירדה החמה מעבר לחומת הארמון הקודרה, וּכאילו לחצה עליה חומה זו בכל כבדה וסחטה ממנה את זהב-תמציתה ואת שארית-אורה, ועל-כן ניתזוּ ונזדקרוּ עד למרחוק צרור שפּוּדי זהבה. פּגעו בעיני פירס, וזה האהיל על עיניו בכפּו. וּמתוך כך היה מפזר על ימין ועל שמאל, לאצילים ולאצילות, בנות-צחוק, קידות והשתחוָיות בראשו וּבגוּפו. ואלה לא יכלוּ לבלי לתמוה לשינוּי שחל זה זמן בעלם הזה עם הלהבה הכּתוּבה על חזהוּ, שהציתה החמה בישפה. הוא עם פרדתו, שניהם, המוּפזים באור השקיעה, כאילוּ אמרו: “העולם הוא פרוזדור, שכדאי לשהות בו קצת יותר…”

מאחת הסימטאות הצדדיות והמפולשות, שנפתחה באלכסון מוּל פני פירס, יצא דון ואסקו די לופץ. רגע אחד נפגשוּ מבטיהם. פירס הספּיק לראות את פּניו ולא האמין למראה עיניו. פּניו נפלוּ, זקנוֹ דוּבלל וּבגדיו רופטו יותר מהרגיל. כוּלו היה ממועך. פני די לופץ הוארו בצחוק שמחה בראותו את ידידו על הפּרדה. רץ לקראתו כשהוּא מנופף אליו כובעו וּמנענע ראש בהשתחוָיות נמוּכות. פירס העמיד פנים כאילו אינו רואה אותו. זקף עוד יותר את גבּוֹ, הביט ישר לפניו, כשכפּו מאהילה על עיניו מפּני החמה וחוצצת בתוך כך בינן וּבין די לופץ. פּתאום הרגיש כי החנוָני רץ אחריו: דימה כי הוא קורא לו בשמו. מבּלי להסיר כפּו מעל עיניו, מבלי להסב ראשו, דפק בדרבנותיו בפרדתו. הפּרדה החישה צעדיה, לופץ החיש אף הוא את ריצתו.

–אדוני… אדוני דון פירס… מחילה… יעמוד, יעמוד… דון פירס…

פּירס חרש ואילם. זקוּף וחסון אינו מחזיר ראשו לאחוריו. פרדתו רצה בפסיעות קלות. לתמהונו הגדול הדבּיקוֹ לופץ, וּמתוך נשימות תכוּפות דיבּר, צעק, לחש כלפּי אחוריה של הפּרדה.

– אדוני פירס… אה, אינו שומע!.. ישמע נא, ישמע נא! דבר מענין מאד… חשוּב מאד… כתב-יד חשוּב מגרמניה… חדשות ונצורות… מאותם החדשים… הוא יודע… השׂערות תסמרנה… אדוני פירס… ישמע נא… אה, אינו שומע…

הפּרדה קירטעה פּתאום ברגליה האחוריות מחמת דקירת-דרבן בבטן, והתחילה דוהרת.

זמן רב אחר-כך חילחלה בנפש פירס הרגשה מעיקה, מעין בוּשה בפני עצמו, מעין בחילה מנפשו. יחד עם זה הטרידתו שאלת-דאָגה: “מה יאמרו הבריות למראה הזה? שמא, יגיע, חלילה, הדבר אל החצר?..”

בשער החצר, הצטרכוּ פירס וכל הרוכבים עמו להתעכב, מחמת האספסוּף שעמד שם צפוּף. כשנכנס פירס לתוך האספסוּף ראה את המראה המוּזר הזה. על סוּס לבן נהדר ישב ר' דוד הראוּבני, לבוּש באותה האיצטלה הכּחוּלה שראה פעם תלוּיה בפינת החדר אצל אמה של ליאונורה… מסביבו המון יהוּדים וּביניהם גם רבים מן “הנוצרים החדשים”. כוּלם התקוטטוּ עם השוערים שעמדוּ במבוֹא השער. “האַמבּאסאדוֹר” היהוּדי רצה דוקא להיכּנס. היהוּדים שליווּהוּ רצוּ להשתמש בהזדמנוּת זוֹולהיכּנס יחד עמו. השוערים טענוּ כי יש להם פּקוּדה שלא ליתן להיכּנס אל תפילת המיסה אלא למוּזמנים. ר' דוד הראוּבני כעס, התמרמר וצעק בקול עצבּני כמריע בכל הברותיו הגרוניות והחיכּיות. היהוּדים השתדלו והזדרזו לתרגם את דבריו לשוערים, כשהאחד נכנס לתוך דברי חברו; התקוטטוּ עמהם וליווּ את קריאותיהם בתנוּעות ידים. תנוּעות הזרועות עשוּ מרחוק רושם כאילו הם מכּים זה את זה. כשראוּ השוערים את האצילים ואת הכהנים הגדולים הולכים ומתקרבים בפרדותיהם ובאפריוניהם, התחילוּ מגרשים בכוח את האספסוּף וּמפזרים אותם במקלותיהם וּבחרבותיהם, שהורידוּם על שוֹק ועל ירך. התחילה מנוּסת בּהלה. כרגע התרוקנה הכּיכּר מסביב. היהוּדי הקטן והשחור נשאר לבדו על סוּסו הלבן. בעיניו המזרות זיקים וּבפניו הגאים והרועמים הביט אל מאחורי אלה שהתפּזרו בצעקות לכל עבר מתוך פּחד המכות… בין הפּרשים הפּורטוגזים התלחשו ושוחחוּ בצחוק על המראה הזה. כיון שראה פירס את ר' דוד, רצה ברגע הראשון לשוּב או להסב את החומה וּלהיכּנס דרך שער אחר. אבל חזר בו והמשיך דרכו הלאה. לא הפנה ראשו ימינה או שׂמאלה, הביט נכחוֹ ולא ראה את ר' דוד, בעברוֹ על פּניו. אבל התכווץ כולו על פרדתו, מטוען מבטי “הציר”…

לרגל איזה נצחון שנחלו צבאות פּורטוגליה בצפון אפריקה, ערך המלך מיסה בארמונו. ההיכל היה כבר מלא חשמנים, הגמונים, צירי מלכות, שׂרי-מלוּכה, אצילים ואצילות. פירס איחר קצת. ברגע כניסתו המתינו לכומר שהיה צריך לעלות על הדוכן ולנאום לפני המלך והמלכּה. פירס התמהמה קצת בפתח. מבטו ריפרף על פּני איצטלאות הארגמן של החשמן, האדרות השחורות והרדידים של הנזירים, צבעי השיראים של הגבירות והשׂרים. מבטו פלש בתוך הקהל הזה, כמבט רב-חובל זה הצופה למרחוק לפלס לאניתו נתיב ישר וּבטוּח אל מטרתו. כשראה בשוּרה הראשונה, סמוּך להוד מלכוּתם, את ראש הזהב של הנסיכה ג’וליה זורח בין הראשים השחורים, הלך לעבר אחר, להתיצב באחד המקומות המתאימים לתארו וּלמצבו בתור פּקיד גבוה. מקומו היה קרוב אל המלכּה. זוֹ הרגישה בו ושלחה אליו מבט אחד שוהה וּממלל: “ראיתיך, ידידי! – אמר המבט – שוּב לא תתחמק ממני”, ושוּב לא הביטה אליו, כאילו שכחתו. אֶל הקתדרה עלה כומר צעיר בצעדים עצבּניים לא-בטוּחים. הרי זה אותו כומר שהתפּאר פּעם בנשף אצל דוארטי די פאס כי גירש מבּית התפילה, בלחם הקודש, את השד שהתחפּשׂ בגוּף של “נוצרי חדש”. פירס צחק בלבו: “אלוהי! אָנה אלך מפּני הכומר הזה? איך אסתיר את השד שבקרבי אני?..”

במקרים חגיגיים היה הכומר הצעיר לא מטיף אלא נואם נאוּמים ברומית ובנוּסח ההוּמניסטים של המאָה הארבע-עשרה וראשית המאה החמש-עשרה, נוּסח שכּבודו היה עוד בפורטוּגליה חדש עמו. המלך ידע מעט מאד רומית, אך החשיב מאד את השולטים בשׂפה זו. מטעם זה הטה חסד מיוחד לדוֹן דיאוגו פּירס. הכהן הצעיר התרגש מאד, השתעל, שאַף לתוכו אויר, עד שבטנו נצטמקה, וּמיד יצאה נשימתו באנחה ממוּשכה מתוך קריאה: “קאיוּס יוּליוּס קיסר…” אלה היוּ המלים הראשונות בפתיחת הנאום, והתחילו נטוות ומשתלבות אַסמכתות באַסמכתות מציצרוֹ וּמסופרים עתיקים אחרים. הנואםקישט את הערבה הנוראה שבנאומו בפרחי אליגוֹריות מעולם האלילים והאלילות של היוָנים והרומיים, שהטריחם לרדת מעל האוֹלימפּוּס וּלהתעטף באיצטלאות של נזירים וּנזירות; את הישימון האָיום של דבריו החיה בצלילי שמות היסטוריים לאין מספּר. כהדים מעולם נאצל ורחוק פּעמוּ באזני הפּורטוגזים הנדהמים: “פּוּבּליוּס קוֹרנליוּס סקיפּיוֹ… אריסטוֹ הפריפאטטיקאי הנודע לתפארה בכל קצוי תבל… קאיוּס סמפרוניוּס גראקכוּס…” המלך ואורחיו לא הבינוּ כלוּם בדברי הנואם. אך הכל הקשיבוּ רב קשב מתוך יראַת-כבוד כלפּי נשמות האנשים הגדולים שעלו מקברותיהם וּכלפּי שׂפתם העמוּקה…

פירס התבּונן אל הקהל המקשיב בדמי-תפילה את פּיטוּמי ההבל של הכומר. מחמת חוסר תנוּעה, רוב קשב, אי-הבנה והשעמוּם, נעשו פּניהם כמו עציים ועפעפיהם – כבדים. פּירס חשב בלבו: איך זה לא עמד קודם על טמטוּמם! אף הוא, כאחד מהם, מקשיב כביכול בכובד-ראש, וּודאי גם פּניו אויליים כפניהם. משעה שהעמיד בכל מקום וּבכל עת פּנים אויליים התחבּב על הבּריות. אין דעת הבּריות נוחה ממי שרוצה לבוא בקהלם כמו שהוא בפרצופו שלו, בלי מסוה על פניו. חייב כל אדם להטמין את אמיתוֹ במקום שהוּא טומן כליו הנחוּצים לצרכיו הפּרטיים. לרשוּת הרבים אַל יצא עמה. רצונך לראות את היער, אַל תסתכּל אל כל אילן ואילן לחוּד; הוה מתרחק עד למקום שהאילנות מתמזגים לעיניך לחטיבה אחת. ואם תמצא לומר: הרי זוהי אך תרמית עינים? הרי אין לך אילן שאין לו גונוֹ, ואין לך דבר בעולם בלי פרצוּפו ואמיתוֹ שלוֹ? וּמה בכך? מה לנוּ ולאמיתו של דבר? אנחנו נוצרנוּ יחד עם תרמית חוּשינוּ, עם טעוּיותינוּ וכשלונותינו, קיבּלנוּם יחד עם החיים… אַל נא נקלקל את החיים בתיקוּני טעוּיותינו וּבבקשת אמיתוֹ של דבר… היה זמן, והוּא לא רחוק, שפירס היה מתוַכּח בהתלהבוּת כזוֹ עם דוארטי די פאס. נראה, שזה הבין את החיים יותר ממנוּ. אין שׂמחה מחוּץ לחיים, והחיים – אלה הם: תרמית החוּשים… פּס היער הנראה מרחוק…

הנה יושב שם ה“מרקיז” דוארטי די פאס על יד הנסיכה. על פּניו מסוה הרצינוּת וההקשבה. בעינו האחת, מלאתי מרמה וצפיה לאושר ולתענוגות הנעלמים שהנסיכה זימנה לו כביכול לעתיד לבוא, הוּא קורץ לשכנתו, בתשוּבה על מבטיה אליו השובים והמבטיחים… המרקיז מתבּרך בלבו כי סבב בכחש גם את הנסיכה, גם את המלכּה, גם את פירס ואת העולם כוּלו… הנה הוא,פּירס, עומד לא רחוק מהמלכה, וזו פוקדת אותו, מזמן לזמן, מבעד למניפה, במבטי-סתר פּזיזים, וכשמבטי שניהם נפגשים, הריהי ממהרת ומתקנת את פּאותיה הבודדות הנשמטות משׂערות ראשה, או את שפופרות התחרים מסביב לצוארה… אולם לא הוד מלכותה ולא מעלת המרקיז יודעים כי מרוּמים הם על ידי פירס ועל ידי הנסיכה…

כך צריך להיות. החיים בין הבריות נעשו על ידי כך יותר פשוּטים. והוּא יותר בטוּח ביניהם. דומה כאילוּ קליפה קשה וגסה נשרה מעל נפשו, ולכן הוּקל מעליו משׂא החיים החברתיים. קליפּה נשרה? שמא, להיפך, צמחה קליפה עכוּרה על נפשו שהיתה מקודם ערוּמה לעין כל? ואוּלי מחמת קליפה עכוּרה זוֹ שמכסה עליו נעשו היחסים בינו וּבין הבריות כל כך פּשוּטים? ושמא…

כן. לפירס היתה עוד השערה אחרת, בלתי-נעימה מאד. מזו היה פירס אוהב להסיח את הדעת, על זוֹ היה תמיד דולג במחשבותיו, והיא:

שמא לא נשרה שוּם קליפה ממנוּ ולא צמחה עליו שוּם קליפה. אלא שקליפתו הישנה התרוקנה מתוכה… שמא התנדפה נפשו ממנה. דבר-מה חי, בוער ותוסס הצטנן בקרבו, הצטמק ונמק… אך את נפשו שלו הוּא מרמה ולא זוֹ של אחרים…

השערה זוֹ היתה צפוּנה לו במעמקיו לרגעים הבודדים, שהיו מפּילים עליו מוראם, ושהיה בורח מהם.

“אגב, מה עשה אז דוארטי אצל ר' דוד?..” ניצנצה פתאום במוחו שאלה זוֹ הפּעם האלף.

הקיץ ממחשבותיו לקול המוּלה שקם בהיכל. הכומר גמר זה כבר את נאוּמו. המלך והמלכה התרוממוּכבר ממקומותיהם וירדו במעלות האפּריון שישבו בו ופנוּ לעבר הדלת המובילה אל החדרים הפּנימיים של הארמון. הקהל התפּלג. והוד מלכוּתם עברוּ בין שתי שוּרות ראשים כּפוּפים. הרגיש המלך, דרך עברוֹ, בפירס, התעכּב ושאלוֹ מה דעתו על הנאוּם.

–הוד מלכוּתו! שַבֵּחַ אני את הכומר הזה, שידיעותיו הרבות בקדמוניות לא רק לא פגעו באמוּנתו, אלא ששתיהן, הדעת והאמוּנה, הולכות אצלו שלוּבות-זרוע בשלום גמוּר. הרי זה מופת טוב ומאַלף…

– מאלף?

– כן, הוד מלכוּת! מופת טוב להשפּעתה המוּסרית של ממשלת הוד מלכוּתו וּמופת מאלף את הצעירים שלנוּ להעריץ את הוד מלכותו ולשאול תמיד להשפעתו.

המחמאה החצרונית הזאת הצליחה בידי פירס, שבמקום לדבּר על הנאוּם אשר לא שמע, סבב את הדברים להלל את המלך. המלך היה מרוּצה. הצטחק ואמר:

–אני שמח מאד שיש בין נתיני צעירים כמוך וּכמו האח מגוֹאל (שם הנואם) שהראה היום בנאוּמו את ידיעותיו הרבות…

פּירס השח ראשו מטה מטה לאות הכרת טובה. בלבו שמח כי דברי המלך נאמרו בפני אנשים רבים וכי גם ידידתו, שעמדה עם די פאס לא הרחק, שמעתם. במתכּוון לא הביט פירס אליה, אבל בטוּח היה כי הדברים הגיעוּ אליה, וכי היא תהיה הערב שׂבעת-רצון ממנוּ. דיה לה לשׂיחה קצרה זוֹ לבצר עמדתו במסיבת המלך וּלשמש לו תריס בפני מלשינים והולכי רכיל…

רצה המלך ללכת הלאה ונעכב שוּב על ידי המלכּה, שלקחה אף היא דברים עם דון פירס והזמינתו לבוא אליה הערב. יש לה אליו ענין חשוּב מאד. פירס הביע למלכּה תשוּאות-חן בעד הכבוד שהיא חולקת לו, וּפניו נהרוּ מאושר. אף זעזוּע כל-שהוּא בעורקי פניו לא הלשין את כל מוֹרת-רוּחו וכעסו שתססוּ בו באותם הרגעים… על כרחוֹ ועל חמתו הנסתרה עשתה אותו המלכה ליועץ-הסתרים שלה. מדי פעם בפעם נזדמנוּ לה אילו “ענינים חשוּבים” להיוָעץ עליהם עמו ביחידוּת. תמיד היתה במועצות אלוּ פותחת בדברים שבכוֹבד-ראש ובהמתקת סוד, ומסיימת בדברי ריגוּן ורינוּן, בסיפוּרי מעשיות ספוּגי ריח חדר-משכּב. דבריה היוּ קצתם רמזים מפתים וּמזמינים להעיז, וּקצתם – יראַת-שמים ויראַת-חטא; בחינת ימין דוחה וּשׂמאל מקרבת… פירס היה בוחר אף הוא בלשון רמזים וּבדברים הנשמעים לכאן ולכאן. היה בדבריו טפח של תמימוּת מגוּלה וטפחים של פּריצוּת מכוּסה. אכן, שׂיחות אלוּ היוּ מעייפות אותו מאד כמי שנלחם בדוּ-קרב או כמי שמהלך על גבּי חבל…

בערב אותו יום, בּבוֹאוֹ אל המלכּה, מצָאה, לתמהונו, לא לבדה, אלא בחברת האב די סילוה והאח מגואל. “הפּעם הענין באמת רציני”, חשב פירס בלבו. לבו התחיל דופק בחזקה. לא טובות ניבּא לו. “הבלים”… – ניסה להרגיע את עצמו – “אם האח מגואל לא ראה את השד שבּוֹ, בשעת המיסה, סימן שהשד שבּוֹ הוא זעיר יותר מדי, או שהוּא ערום יותר מדי”…

המלכה הושיבתו על ידה. מתוך כּוֹבד-ראש מיוּחד וּבקול בּכייני התחילה מדבּרת על הדת ההולכת וּפוחתת בעולם, על הידיעות המעציבות המגיעות מגרמניה, מארץ-השפלה וגם מאיטליה (פירס נזכר פתאום בדי לופץ, שרץ אחריו, וּבקריאותיו על חדשותיו המסמרות שׂערות…). בתי-תפילה נסגרים, מלגלגים על המיסה, שדים מתהלכים ברחובות ואפילוּ המים הקדושים אינם פועלים כבר עליהם. השׂטן מסית וּמדיח את ההמונים הגסים וּמקוממם נגד המושלים. עבד קם על אדונו ואיכּר על אציל. וּביחוּד מבהילות הידיעות המגיעות מגרמניה…

פירס משך בכתפיו, תלה עיניו בתקרה ונאנח, כאילו שמע זאת בפעם הראשונה ולא האמין למשמע אזניו:

– וּמפּני מה שותקים ברומי? והמלכים מפּני מה מחבּקים את ידיהם בעצלתים?

– אַל נא נדאַג למלכים! – קראה המלכה בלתי מרוּצה מקריאת פירס שפּגעה קצת בנימוס – הם יעשו את חובתם הם, ואנו חייבים לעשות חובתנו אנו.

– הוד מלכוּתה! הלא מדאגה לנו ולאמונתנו כאן, בפורטוּגליה היקרה שלנוּ, אני אומר את דברי. אם לא נקדם את פּני הרעה, הלא…

לא נתנוּ לו לגמור. פּני המלכּה אוֹרוּ. דברי פירס קלעו למטרה. שני הכמרים הניעו לו בראשיהם.

– דון פירס! – נכנסה המלכה לתוך דבריו – אני מאמינה שהוא יוּכל לעמוד בפרץ. כוּלנוּ זוכרים מה שהוד-מלכוּתו הואיל לאמור לו היום. להוד מלכוּתו יש אֵמוּן בו. אף אנו בטוּחים בו וּבכשרונותיו. יתחיל במצוה, אנו תמיד נעמוד לימינוֹ ונתמוך בו.

– ודאי! ודאי! – קרא האב מגואל.

האב די סילוה נהם בחטמוֹ נהימה, שכוָנתה היתה סתוּמה. שוב התחיל לבו של פּירס דופק.

– אני?

–ומי אחר? לא להתאונן לפניו על הכּפירה בגרמניה קראתיו. סימני נגע הכּפירה מבצבּצים גם אצלנוּ. הדאגה לאמוּנתנו הקדושה מטרידה כל הימים מנוחתי. תדיר הייתי מתפּללת לאדוננו אלוהינו ישו הנוצרי וּלרוּח-הקודש לשלוח לי איזו האָרה ממרומים, איזה גילוּי, איזה רמז, איזו הוראַת-אצבע על האיש שאותו נוּכל להעמיד בראש מגיני דתנו הקדושה. והנה היום באמצע נאוּמו של האח מגואל, כאילו מלאך דחה אותי לאמור: שׂאי עיניך והביטי לימינך! נשׂאתי עיני וראיתי אותו, דון פירס, כשהוא שקוע בשׂעיפים קדושים ועיניו בוערות באש-דת. הבינותי מיד כי עלי להודות לאדוננו אלוהינו ולרוּח-הקודש על שהראו לי את האיש אשר אני מבקשת… דון פירס! הוּא יציל את ארצנוּ מטוּמאַת הכּפירה!..

– אבל… אבל… הוד מלכוּתה!

– לא “אבל”, דון פירס! אין כאן שוּם “אבל”, – כמעט גערה בו המלכה – אני מכירה את ענותנוּתו, שהיא כמו צניעותו, תמיד לא במקומה.

ואחרי הפסקה קלה מתוך רוגז המשיכה:

–הוּא יודע רומית, בקי בספרי דת… בקיצוּר, האב די סילוה והאח מגואל יתנו לו את ברכתם למלחמת-מצוה זוֹ.

– בודאי! בודאי! עוד לפני בואו הבטחנו להוד מלכותה לעזור לאדוננו, – העירוּ הכהנים.

–הוד מלכוּתה! אשמח מאד אם אוּכל להקדיש כוחותי הדלים לעבודת מלכּי ואלוהי. אני מאוּשר מאד כי הוד מלכוּתם ואַתם, אבותי הנערצים, חננתם אותי באמונכם, שבודאי איני ראוי לו. אבל שׂאוּני נא אם אבקשכם לבאר לי את המעשה אשר עלי לעשות.

– כך ידבר בן-טוב וקתולי מצוּין! כך אהבתי! – קראה המלכּה – הצלחתי להשפּיע על הוד מלכוּתו לשלוח ציר אל האפיפיור כדי להשתדל לפניו בדבר רשיון להנהיג אצלנו אינקויזיציה קדושה. הוד מלכוּתו סובר למלא את ידי המרקיז דוארטי די פאס בתעוּדה חשוּבה זוֹ. אבל דעתנו היא כי אין המרקיז ראוּי לה במידה הדרוּשה. אגב – נכפפה אליו ולחשה לו בקול רם – את האמת לא אכחד: אין לנו אֵמוּן גמוּר באדם זה. הנה האב די סילוה, שהוא ידידו של המרקיז, אףהוּא מסכים עמדי…

האב די סילוה השתעל, השמיע נהימה בחטמוֹ ורצה להעיר מה. אבל המלכּה השתיקתו והמשיכה:

– כוּלנוּ הננוּ בדעה אחת כי הוּא, רק הוּא, דון פירס, האיש הרצוּי לשמים בשביל תעוּדה זוֹ.

– אני? דיאוגו פירס? – שאל נדהם כשזקף אצבעו מוּל חזהוּ, כאילוּ היתה לו עדיין תקוה שמא טעתה המלכה ולא אליו התכּוונה.

– הוּא! הוּא ולא אחר יסע במקום המרקיז לרומי – קראה המלכה בקול של פּקוּדה – הוּא יביא לנוּ מאת האפיפיור את הרשיון הנחוּץ…

בפקוּדתה היתה מורגשת אותה הגסוּת העריצה שציינה כל-כך גם את פרדינאנד אביה-זקנה וגם את בית ההאבּסבּוּרגים.

– בודאי! בודאי! – קרא האח מגואל.

– האם לא כן, האב? – שאלה המלכה.

– האב די סילוה ענה בעל כרחוֹ אָמן.

–דון פירס! למה הוּא שותק? שמא אין הוּא מרוּצה, אוּלי אין זה כבוד די גדול בשבילו?

פירס היה המוּם. צלילוּת תפיסתו הרגילה ושיווּי-המשקל הפּנימי שלו נסתלקוּ ממנוּ. נפל בפח שטמנוּ לו האנשים; מסביב לצוארו קשרו עניבה… דמוֹ צף אל מוחו…

– הוד מלכוּתה… אימלך עם לבי… תפקיד חשוּב כזה… ימים אחדים…

– מה? להימלך? להימלך? אם כדאי לו לטעון את הצלב שיעד לו אלוהינוּ, צלב קטן של זהב, עם תוספת פּרסים ותארי-כבוד, וכי על זה הוּא רוצה להימלך. והלא אמרתי לכם, רבותי, עוד לפני בואו, כי תינוק הוא, ונוסף לזה עוד תינוק שוטה. בעוד זמן מועט יחתמו המכתב אל האפיפיור, והוא – להימלך! אילוּ היה לי במקומו אדם יותר מחוּכם ממנוּ, הייתי כבר משלחת אותו מעל פּני. אבל די! אין לי פנאי לשמוע שטוּיות. עוד הערב עלי לדבּר עם הוד מלכוּתו שיחליף בו את המרקיז. הרי כף-ידי לנשיקה, והיה לו זה לאות הכרה בעד הסכמתו להצעתנו. יחד עמדי כל בניה הנאמנים של הכּנסיה הקתולית יאמרו לו תודה…

פירס נשק את כף יד המלכה בשׂפתים חיורות וקרות. בבת-צחוק אנוסה מילמל:

– איני יודע, באמת… במה זכיתי… אני נבוך…

הלב התכּוץ מכּאב ומעלבון.

וּכמי שאין לו כבר מה להפסיד, הוציא מאשפּתו את חיצוֹ האחרון:

– וביחוּד גדלה תמיהתי על האב די סילוה. האם גם הוּא מצא כי המרקיז דוארטי די פאס אינו מסוּגל לתעודה זוֹ?..

נראה כי גם המלכה גם האב די סילוה נפגעו מן החץ הזה. המלכּה הצליפה בפני פירס מבט חודר, כרוצה להיוָכח אם הוּא יודע מה שלא היה צריך לדעת, אבל מיד העמידה פנים כאילו לא שמעה כלל את שאלתו, נפנתה אל האח מגואל ולחשה לו מה. האב די סילוה מיצמץ עיניו קצרות-הראות, השתעל וּמילמל במבוּכה וכמעט בתרעומת כבוּשה:

– לא מצאתי כלל… אבל… הוד מלכוּתה…

בחיי פירס היו זמנים שהיה מרגיש שׂנאה או גועל נפש כלפּי בני-אדם. זאת היתה לו הפּעם הראשונה, הערב הזה, להרגיש אימת מות של מנוּצח על ידי בני-אדם. עמד כמנוּצח וכשבוּי בידי אותם האנשים שהיה מתהלך ביניהם כשליט וכמנצח. עתה היה לו הרגש כי בשעה שהלך בבטחה כזו בין הבּריות וחשב כי אך מרמה הוא אותם, באותה שעה לא היה אלא מרוּמה על-ידיהם. הם ישבוּ במארב. עתה קפצוּ מתוך המארב, תפשׂוּהוּ בצוארו וּפרקוּ את נשקוֹ מעליו…

כשיצאו מאת פני המלכה, נפרד פירס משני הכמרים ופנה בנתיב צר וּצדדי המוביל אל מאחורי הארמון, אל מקום מושבה של ליאונורה, אותו החדר הקטן אשר בקומה העליונה, שאליו הוּבא פעם בערב להתראות בחשאי עם הנסיכה. בכיסו היה מפתח אל חדרה. תמיד בצאתו בשעה מאוּחרת בלילה מאת המלכה, היתה הנסיכה ממתינה לו כאן או שהוּא היה ממתין לה. הפּעם הקדים לבוא וּמצא רק את ליאונורה. שלחה לקרוא את הנסיכה.

פירס ישב לבדו על הספּה והמתין. נפעם וּמדוּכא היה. ברי לו כי איזו גזירה נוראה שאין להעבירה נתלתה עליו. סוף-סוף, ג’וליה היא הנפש היחידה, בתוך האנוֹשוּת כוּלה, בתוך העולם כוּלו, הנפש החיה האחת והיחידה, העומדת לימינוֹ, שאליה יוּכל לבוא, לספּר, להתאונן, לחשוב לפניה בקול, לבקש עצה… פּירס זכר את דברי ימי אהבתו, את כניסתו בפעם הראשונה אל החדר הזה… עצם את עיניו וראה בבהירות מדוּיקה איך הדלת נפתחה וצעיר חיור, עגוּם-נפש, צמא-אמת וּפצוּע-אהבה נכנס לאִטוֹ אל החדר הזה. נסיכת-לבו עמדה לפניו כוּלה לבנה… הנסיכה מדבּרת אליו על גזירת המות המרחפת על ראשו, והוּא מקשיב לדבריה, גא ושוה-נפש אל החיים ואל המות… אחר-כך ראה פירס בעיניו העצוּמות את הצעיר הזה יושב על הספּה, אהוּבתו כורעת לרגליו, מחבּקת את ברכיו, כוּלה מתמוגגת בדמעות… והוּא מלא רטט קדוּשה של עכו"ם בהביאוֹ אלוהיו בידו, מאמין ששערי האושר הנצחי נפתחוּ לפניו, שדופק חיי עולם בלבו, ונשמת העולם בין זרועותיו…

אה, מה רחוק ממנוּ צעיר זה!..

הנסיכה נכסה כדרכה בקריאות שׂמחה וברעש תמיהה על שהקדים לבוא. ראתה פּניו ונבהלה:

– מה לך? מה קרה?

פירס לא ענה. לא נע. מבטו היה מעוּרפּל.

– דיאוגו, מה קרה?

– הייתי אצל הוד מלכוּתה…

– וּמה?

– החליטה כי עלי לנסוע לרומי במלאכות מאת הוד-מלכוּתו.

– האומנם? מפּני מה כה נפלוּ פניך?

– מפּני שהוד מלכוּתה החליטה, ואני לא החלטתי.

הנסיכה צחקה כשהביטה בפניו מתוך איזה ביטוּל-של-רחמים.

– כמה אינך מבין את החיים! – קראה – ואני התבּרכתי כבר בלבי כי פקחתי עיניך ועשׂיתיך לאיש אחר… אתה הנך עצוּב ואני רואה עין בעין כי המדוֹנה הקדושה כגודל חסדה ורחמיה חסה עלינו והתפּללה בעדנו לפני בנה אדוננוּ ואלוהינו… צחקתי מפּני שהבינותי לכל תחבוּלותיה של אחותי. הוד מלכוּתו רוצה, כנראה, לשלוח לרומי את המרקיז די פאס, ואחותי, המאמינה כי המרקיז הצליח להקסימני, אינה בטוחה בי וחוששת שמא אשוב ואתקרב אליך אם המרקיז יהיה רחוק ממני, ח-ח-ח…

פירס, למרות מצבו, לא יכול לבלי לחייך לערמה זוֹ, שידידתו תפשׂה כל כך מהר.

– אָכן, – העיר, – הוד מלכוּתה אמרה שאסע במקום די-פאס. אבל גם האח מגואל והאב די סילוה היוּ שם נוכחים.

– וּמה אמרוּ הם?

– האח חזר כל הערב“בודאי, בודאי”, והאב נהם בחטמוֹ ומיצמץ בעיניו.

– הרי זה מוּבן מאליו. בזמן האחרון נתנוּ מקום לקוות כי האב די סילוה יצליח בשליחוּת שהמרקיז מילא בה ידיו. יותר תהיה אתה רחוק מלישאבּונה, יותר יהיה הוּא קרוב למטרתו… הרואה אתה, חביבי, כמה צדקתי בחשבונותי. בדמי נוזל דם ההאבּסבּוּרגים המצטיינים בתחבּוּלות מסוּבכות בעניני המדינות ובקשרי משפּחה. שמע לעצתי וסע. אני רואה את הדרך המזהירה הנפתחת לפנינו בנסיעתך זוֹ. עליך לעלות מעלה-מעלה. אמוּנו של המלך הוּא המגן היותר טוב לאהבתנו. על-ידי כך אשתחרר גם מעיני-האהבה של המרקיז… סליחה! מעין-האהבה של המרקיז, בררר!..

פירס ישב כנדון למיתה, בראש מורד ובשפלוּת ידים.

– מפּני מה אתה שותק? ענה איזוֹ מלה!

– לא אסע לרומי… בשליחוּת זו…

פּקחה הנסיכה זוּג עינים מוּרחבות מרוב תמיהה:

– באיזו שליחוּת?

– להנהיג בזו הארץ את האינקויזיציה.

– תפקיד גדול וחשוב. איני מבינה מפּני מה אתה משתמט.

פירס שתק. הוריד ראשו, תמך מצחו בכפו באופן שאהוּבתו לא ראתה פניו.

היתה לו ההרגשה כי הגיע בערב הזה אל סימטה צרה וּסתוּמה, שאין ממנה מוצא, וּלהמשיך את דרכו הלאה, כמו קודם, לא יוּכל; או שישמור סודו ואז עליו לקוּם וללכת על מנת שלא לשוּב, או שיגלה! כעת, מיד, ברגע זה!… גורל אהבתו וגורל חייו יחָתך כעת. היה כמהלך על צוק וסלע: תהום מזה ותהום מזה… אם יצא הערב מכאן, כמו שהיה יוצא בערבים הקודמים, מבלי שיעבור סודו על דל שׂפתיו, הרי יתגלגל במדרון, אֶל שאוֹל תחתיה: רומי, האינקויזיציה…

צמרמוֹרת עברה על גבּוֹ. לא! הוּא יגלה! יגלה!… יגלה? ואז? ואז מה?..

כוּלו התכּווץ והצטמצם בנפשו: כל כך הבעיתה אותו מחשבה זו. כהרף-עין ראה בדמיונו את חייו כוּלם כמראה העיר סאנטארם אחרי רעידת-האדמה. דימה כי הוא שומע את הרעש בהרס עולמו… התחלחל לקול מפּץ נורא. נברשת-אלגביש אחת כבדה מאד נשמטה מהתקרה, נפלה ונשברה ברעש לרסיסים… פּקח את עיניו: בחדר לא היתה כל נברשת וכל מכיתת אלגביש… הנרדם? כמדוּמה לא. כמה זמן נמשך זה? בבהלה הציץ בפני הנסיכה. כנראה נמשך זה אך הרף עין, משוּם שהנסיכה עמדה לפניו כמו קודם במנוּחה וחיכתה לתשוּבתו…

– מפּני מה אתה שותק?

– הבטחתי!

– טוב מאד! טוב מאד! טוב מאד!

ראשו היה שמוּט עדיין על כף ידו. בקושי הגיעוּ דבריה אל אזנו:

– מה זה לך? מפּני מה אתה כך?

– לא אסע… – לחש בדממה.

– הרם ראשך! הראה לי פניך! – קראה בקול מצוה, שחשד ודאגה צללו מתוכו.

לבו של פירס דפק בחזקה. מחוּיב הוא להוציא מלה מפּיו. וּמה תהא מלה זו?.. הרים ראשו, כמצותה, אבל לא ידע את אשר ישׂים אלהים בפיו. פּניו היו חיורים, נעוים וּבלתי יפים. מעוּכים היו.

– אני… אני… לא… אוכל… לנסוע… לרומי… מפּני… מפּני… מפּני…

– מפּני?

בקול דממה דקה מאד, נשמע בקושי, לחש:

– אני אוהב אותך יותר… יותר מכפי כוחותי!

הנסיכה פּרצה בפניו ברעם של צחוק. תפשׂה בידיו את ראשו, הניעתו אילך ואילך, ושוּב פּרצה בצחוק.

עשתה אות הצלב על פּיה ואמרה עייפה מצחוק:

–סלח לי, אדוני אלוהי!.. מה הפחדתני, דיאוגו, לפני רגעים אחדים. אלהים יודע במה חשדתיך. שטוּת… אם כן אתה אוהב אותי? אמרת זאת בקול של קברן, כאילו התכוננת לקברני…

– אותי, את עצמי קברתי…

לא הבינה הנסיכה. הצליפה עליו מבט פּוחז כאילו נפחדה. חפצה להרגיע אותו וגם את עצמה.

– אַל תדאַג, יקירי! – אמרה – לא לזמן רב ניפּרד. תשוּב ואז תגדל שמחתנו פי-שבעה. נסדר את הדברים באופן שנוכל להריץ מפּקידה לפקידה אגרות זה לזה. אַל תדאַג. לא תעבור אצלי שעה שלא אחשוב עליך.

– אח! – קרא פּתאום מבלי ששמע את דבריה האחרונים – טוב כי נברח מכּאן!.. נסע להודוּ או למקום שתרצי, אבל נברח, נברח!..

אחר רגע הוסיף:

– עיפתי מהוד מלכוּתה אחותך!.. מהכּל…

קולו העצוּב והמתחנן נגע עד לבה. התחילה מלטפת ומגפּפת אותו, כשם שמלטפים ומגפּפים חולה אנוש כדי להמתיק יסוריו.

– מה לעשות, חביבי, אלה הם החיים… התזכור, היה זמן ואף אני התאוננתי כמוך עתה. לא רצית אז להבין לצערי, ועתה עלי לנחמך. כן. אלה הם החוֹחים שעלינוּ לקבל מיד החיים יחד עם השושנים.

והנסיכה התחילה טווה רקמת-חלומות מקסימה על הימים הטובים הבאים עליהם, על העתיד הגדול המחכה לו בשוּבו מרוֹמי מעוּטר הצלחה.

וּבגיפוּפיה ולטיפותיה, כמו בתנוּעות מכשפה צעירה, לא חדלה לרקוֹם סביבו את הערפל המתוק שהלך הלוֹך והתעבה, הלוֹך והָלֵט את נפשו.

פרק חמישה-עשר: שלשלאות-ברזל ושרביט-זהב    🔗

בצאת פירס מארמון המלך, קרא אל נפשו:

– “וּבכן – דיאוגו פּירס הוא האנקויזיטור!..”

בדממת הערב פּרץ צחוקו, כצחוק מטורף הדעת.

אסון נורא קרה לו בחייו. זאת היתה הנקוּדה האחרונה שאליה היה מוּכרח סוף-סוף להגיע ביום זה או אחר. ממישור שטוף זוהר-שמש יצא להעפיל לעלות אל ההרים. אך דרכו לא היתה נכונה; תחת לעלות, הלך הלוֹך וירוֹד, הלוֹך וירוֹד. ולא הרגיש כי הוא תועה בין רכסי-ההרים. הערב נפקחוּ עיניו וּפתאום נגלה לו כי רגליו הובילוהו לעמק צר ואפל.

– “וּבכן – דיאוגו פּירס הוּא אינקויזיטור!..”

איזה רגש של תעוּב וגועל-נפש כלפּי עצמו מילא את כוּלו; איזו כבדוּת בכל אבריו. כוּלו מלא אבן, אבן כבדה. כל פּסיעה וּפסיעה עולה לו ביגיעה רבה. אילוּ אפשר היה, היה משתטח על האדמה ושוכב לו, כאן, על-יד השער, ברשוּת הרבים, לילות וימים היה שוכב, ולא היה זז…

אחד השוערים הגיש לו את פּרדתו המהוּדרה והמקוּשטה. בעינים קמות הביט אל הקישוּטים שעליה, אל האוכף עם נקוּדות-הכסף, אל השטיח עם הציציות הארוּכות. מה מוּזר לו כל זה. דומה כי כל ההדר והתפארה אינם הולמים אותו כלל. כל-כך בּזוּי היה בעיני עצמו… באותה שעה יצא מחצר הארמון “הציר” היהוּדי, אחרי שׂיחה ממוּשכה עם הוד מלכוּתו, כשהוּא רוכב על סוּסו הלבן, בלוית משרתיו ומתורגמניו. פירס הכירו מרחוק, וּמיהר להסתתר מאחורי אחד העמוּדים. היהוּדים עברו על פּניו מבלי שהרגישוּ בו. מיד החזיר פירס את פּרדתו אל השוער לשמירה, והוּא הלך רגלי בעקבות ר' דוד. מפּני מה הלך אחריו? אינו יודע. אינו רוצה כלל להדבּיקוֹ. במרחק ידוּע ממנוּ, מסתתר בצללי הבתים, הוּא הולך אחריו, הולך לאִטוֹ, מבלי גרוֹע עיניו ממנוּ…

הלא זהוּ האיש שלפניו גילה את סודו, את הסוד הנורא ששמר מידידתו ושהיה למכשול חייו… והאיש הזה דחה אותו כמעט בבוּז. עכשיו הוּא יודע מפּני מה דחהוּ. בעיני רוּחו הפּולשות ראה האיש את נפתולי חייו… איך זה העיז לבוא ולהתיצב לפניו פּנים אל פּנים? עכשיו אינו מעיז להתקרב אליו, הטהור, הקדוש, המוּפלא… הוּא פוסע לאִטוֹ, במרחק ידוּע, אחרי סוּסו של ר' דוד ככפוּת בשלשלאות, כשבוּי, כפושע, כנדון למיתה… אך הנה נעלמו ר' דוד וּמלויו בחשכת חצר הבית. כשראה את עצמו יחידי ברחוב עם שׂנאתו אל עצמו, גדל פּחדוֹ…

שׂירך דרכּוֹ הלאה בלי מטרה ברחובות הריקים. המוּם וּמבוּלבּל כמו ממהלוּמה פּתאומית בראשו. אה! אחת אחת ניצלו בני-אדם את סגוּלות-נפשו, מבלי שראה וידע. ועכשיו כשנפשו ירדה מנכסיה, הוּסר האֲפֵר מעל עיניו ומצא את עצמו בפח:

– אינקויזיטור!..

מה קרה? איך נתעה? הביט לאחור אל כל חייו, השקיף על חלומותיו ועל שאיפותיו לשלום פּנימי, לשׂגשׂוּג נפשו, להתגלפוּתו המלאה של ה“אני” שלו, לתוכן חיים עשיר ועמוק, לאושר ולחרוּת… במקום תוכן עשיר מה הם חייו כעת? אך תרמיל ריק ונקוב כתרמילו המזוהם של המחזר על הפּתחים. היכן אָשרוֹ? באפשרות היחידה לבלי להסתכל בפרצוּף עצמו! היכן חרוּתו? באפשרוּת היחידה לירוק בפרצוּף עצמו!…

זמן רב הסתובב ברחובות עד שבא אל ביתו. לא דפק בטבעת-הברזל שבדלת, כדרכו מאָז. מיום שנסע פרדינאנד לא היה מי שיחכּה לו.

יחידי נכנס אל ביתו. עדיין לא התרגל אל היחידוּת הזאת. עם כניסתו היה עדיין מקוה לשמוע את פּסיעות הזקן ושיעוּלו. קולות אלוּ היו קשוּרים אל חיי ביתו, ומשפּסקוּ גבר בו רגש הבּדידוּת והעזוּבה, ועל כן מנע רגלו בזמן האחרון מביתו. וכשהיה בא, היה נזהר מהתהלך בחדרים ללא צורך. קול הפּסיעות על אבני הרצפּה, תחת הסיפוּן הגבוה, בחדרים הריקים, היה ממש מכאיבוֹ…

זה זמן רב לא פקד את חדר-עבודתו שבקומה העליונה. בימים האחרונים כשהוא שב אל ביתו, הוא נכנס ישר אל חדר-האורחים שלמטה. מיום שנסע פרדינאנד, התחיל מקבל פּה בחשאי את הנסיכה, ומאז שוּנוּ פני החדר. יריעות הבוץ והאטון שעל הכתלים השרוּ בחדר רוך וחום. כלי השן, ההָבְנֶה והזהב שעמדו כאן הרהיבו את העין. בפינה היתה תלוּיה האיקונין של אֵם-אלוהים עם נר-תמיד בוער לפניה. עמדה כאן מיטה נהדרה תחת אפּריון מיריעות ארגמן ורקמות משי. מימיו לא היה פּירס מפנק את גוּפו במצעות רכים, אבל במיטה זוֹ אהב לישון, משום שאחרי כל ביקוּר וּביקוּר של אהוּבתו, היו מתחת לשׂמיכה משוּמרים עדיין חום גוּפה וריחה. ואם הזדמן לו למצוא במקרה על הכּר שׂער זהב, לא היה קץ לשמחתו…

הלילה לא נכנס פירס אל חדר-האורחים. קשה היה לו זה. דבר-מה בלתי ברוּר עדיין רבץ לפתח החדר וחסם בעדו הדרך… עלה ישר במדרגות אל חדר-עבודתו. מתוך חשכת החדר הוּבלטוּ מטוּשטשים טוּרי הספרים על גבּי האיצטבה. ספרים פּתוּחים וגליונות החוירוּ כפני מתים אילך ואילך, על הקרקע ועל עמוּד-העבודה.

דומה, כאילו עם כניסתו הפסיקו הספרים שׂיחתם המחוּכמה הפּנימית, הנפשית. כידידים נעלבים, נשתתקוּ כוּלם בּבת-אחת, ולוּטי-צל הסתירו ממנוּ את פּניהם…

ניגש אל החלון. הטאיו רעד מתוך דממת תנומתו בקשקשי-כספו. נזכר בערב אחד, שגם אז עמד לפני החלון וגם אז הרעיף הירח אור עגוּם וחיור על המים. אז, בערב ההוּא, המה לבו מצפיה; אז התפּלל לבו לראות את חזונו מופיע לפניו מתוך זהרי-התכלת של המרחקים… עתה אין צפיה ואין תפילה בלב… אותו עלם צעיר, שראה הערב הזה יושב על ידו, שם בחדר ליאונורה, שוּב הופיע לפניו. פירס הרגיש קרבתו, ולא העיז, מנוּזף ונכלם, להסב אליו ראשו. עומד פּה העלם על ידו, עוטה חשכת-צל ומביט אל המים המכסיפים בעינים מפיקות יגון וגעגוּעים, המית אהבה ואמוּנה… שניהם עומדים זה בצד זה, אבל כאויבים אילמים; אין שלום ביניהם… פּירס היה יחידי וּמיוּתם בעולם כוּלו, במידה שלא הרגיש כמותה כל ימי חייו. אילוּ היה פרדינאנד עמו כאן!..

– אה! אילו היה פרדינאנד עמו כאן!

אילוּ היה יכול לקוות כי עוד מעט ולאזניו יגיע קול פסיעותיו הרכּות ונשימותיו הכבדות, כשהוּא עולה במדרגות; כי ישמע בהתיצב הזקן מאחריו, בפתח הדלת, נר בידו, וּממתין עד שפירס יחזיר אליו פנים… אילוּ… כי אז היה מתנפּל וּמנשק את כפּות רגליו, מתוַדה וּבוכה!.. לשוא! פרדינאנד איננוּ, ולא ישוּב עוד. שוּב אין כל תקוה לשמוע מפּיו דברי מוּסר או דברי אהבה וניחוּמים טובים…

מתוך התאַכזרוּת על עצמו, מתוך צמאון לכאב, העלה על לבו את פּרטי פרידתו מפרדינאנד. היה כמי שמחטט בפצע לא מוּגלד.

פּירס הזדרז באותה שעה לצאת מביתו. לפי חשבונו איחר כבר אל הראיון עם אהוּבתו. בעוד הוּא ממהר להצמיד את חרבּוֹ אל ירכו, והנה פרדינאנד קורא לו. זה מכּבר היו שניהם מונעים עצמם בכל שׂיחה.

פרדינאנד קרא לו כי יש לו ענין אליו:

– אין פנאי, – השיב פירס,– בפעם אחרת.

– לא, – אמר הזקן, – הפּעם האחרת היה לא תהיה.

מתוך חפּזון לא שׂם פירס לב לדבריו.

– אבל – אמר – אני טרוּד מאד. הלא אתה רואה. אין לי אפילוּ רגע אחד מיוּתר. נדחה את ענינך ליום מחר.

– מחר יהיה מאוּחר.

– מה לך איפוא, הגד!

– מחר – אמר הזקן במנוּחה – לא אהיה כאן. אני נוסע מכּאן מחר בבוקר כעלות השחר.

– נוסע? להיכן?

– לארץ-ישראל.

אף כי זכר את דברי הזקן במרתפו של דון הנריקץ באותו יום ראש-השנה, בכל זאת לא האמין פירס למשמע אזניו. אפילו לא התרגש כלל. רק שאל, למה זה פתאום? הזקן אף הוא שמר, לכאורה, את שלוָתוֹ הרגילה. במנוּחה ביאר לפירס, שאין החלטתו פתאומית כלל. הוּא עושה עתה מה שהיה צריך לעשות מכבר ושדחה, בעווֹנוֹתיו הרבים, משנה לשנה, עד שיותר אי-אפשר לדחות עוד.

– אבל האם חשבת על הדרך הרחוקה, על שנותיך?

– משוּם שחשבתי, משוּם שחשבתי! – קרא הזקן. משוּם שחשב שהדרך רחוקה וּמסוּכנה, וּמשוּם ששנותיו קרבוּ לקצן, אין הוּא יכול להמתין עוד, מחשש שמא תיקברנה עצמותיו באדמה טמאה זוֹ. בעוד זמן מוּעט, מי שלא היה סיפּק בידו לעבור לשם בחייו, יתגלגל גלגוּלי מחילות, בעוד זמן מוּעט… פירס הספּיק בינתים לרכוס את חבטי-הכסף של נעלי הקטיפה וליטול את כסיותיו בידו. ידע שהנסיכה מחכה לו, וּבכל-זאת נפלטה מפּיו, כמעט שלא מדעתו השאלה:

– ואני? אותי אתה עוזב?

ואז בפעם הראשונה עברה רעדה בפני הזקן. רטט זקנו הלבן על חזהוּ, ועיניו מיצמצוּ והביטו בו “כמי שאינו מכיר את חברוֹ בליל ירח”; בת-צחוק נפתלה החשׂיפה את חניכיו הערוּמים משינים…

– לא אני… אתה, אתה עזבתני…

הדברים פּגעו כחיצים בלבו של פירס. היה צריך לאמור דבר-מה לזקן, הדברים היו צריכים להיות ארוּכים, ושם המתינה לו הנסיכה…

התרגשות הזקן נעלמה שוּב מתחת למסכה הלבנה והקרה שלו.

– לא, – המשיך, – אני לא עזבתיך… הוצאתיך מהמערה, ששם אצל ביתנו, כמעט חצי-מת. השיבותי רוּחך, חיממתיך במיטתי, לימדתיך על ברכי “ברכות” ותפילות… העמדתי את חיי בסכנה, כדי לשמור את נשמתך מכל סכנה. סבוּר הייתי: אלהים נתן לי אורך-ימים בגללך, בזכוּת אבותיך הקדושים, מנוּחתם עדן. ימי היוּ שׂבעי-רוגז, אך נחמה אחת היתה לי: שמרתי על גחלת משפּחתכם האחרונה שלא תכבה… כי סבוּר הייתי: בּבוֹא יום פקוּדתי, אבוא לפני כסא-הכבוד ואומר כי אם אמנם עצמוּ עווֹנותי מספוֹר, הרי קיימתי נפש אחת מישראל; וה' יאיר לי אז פניו ויחנני, ויכין לי כסא בין עבדיו… סבוּר הייתי… אוי ואבוי לשׂיבתי… זקן שוטה אני. נרדם הייתי ולא שמרתי על הפּקדון. כּכלי מלא בוּשה אָבוא לפני אבותיך הקדושים, מנוּחתם עדן, והם יגרשוּני מעל פּניהם… זקן שוטה, שוטה… לתוּמתי האמנתי כי בנשמתך אני אוחז, נרדם הייתי באגרוף קפוּץ, הקיצותי והנה הוּא ריק. הפּקדון אָין! איננוּ!..

כשפירס נזכר כעת בדברי פרדינאנד, כל מלה ומלה ננעצת במוחו כשפוד מלוּבן באש. נפשו מתכּווצת מחרטה, מבוּשה ומתיעוּב, תיעוּב כלפּי עצמו… כי זוכר הוא היטב איך עמד אז לפני הזקן ממוּתח עצבים, מתוך קוצר-רוּח לרוּץ אל ידידתו, ואך מחשבה אחת היתה לו איך ישׂים קץ “ללהגוֹ הרב” של הזקן. מה עשה? התנפּל על צוארו, נשק לו וּביקש ממנוּ סליחה על העבר. אף הוּא מצטער. אבל מה שקרה היה חזק מרצונו. תודתו וּברכתו תלוינה אותו, את פרדינאנד, בדרכו הארוכה. פירס בדבּרוֹ כּכה לא עשה שקר. אבל הרגיש כי דבריו אינם נכנסים אל לב הזקן.

– הולך אני בלי חימה עליך, בני – העיר פרדינאנד ושוּב נחשׂפוּ חניכיו בבת-צחוק עגוּמה – ודאי, מה שבא, היה צריך לבוא. רבים שכלתי בחיי. באדמתן של כמה מדינות טמאות וּבכמה בתי-כלא נרקבוּ עצמות בני, בנותי, חתני, כלותי ונכדי. שכלתי גם אותך… מן השמים גזרוּ עלי… אוּלם אתה תשוּב. כשם שאני מאמין בתחית המתים, כך אני מאמין בתשוּבתך. לכל נשמה יש אדמת יניקה, בחינת-מולדת. לא נשמה כנשמתך תוּכל להתקיים תלוּשה ממקור היניקה שלה, ממולדתה, כביכול… אבל עיני לא תחזינה בשוּבך…

– מולדתי?.. מולדת נשמתי?.. היכן היא, פרדינאנד?

פרדינאנד לא הזדרז בתשוּבתו. כאילו לא היה בטוּח כי פירס יבין או יאמין לדבריו. וכשזה חזר שוּב על שאלתו, תפשׂוֹ הזקן דומם בשרווּליו, משכוֹ אל החלון וציוה עליו להוציא ראשו:

– הבּט ימינה, מעבר לתאנה… שם, שם… ימינה… מן התאנה וּקצת הלאה…

– המערה!.. המערה שם!..

–שם שרשי נשמתך! אולי עוד תתעה הרבה שנים, אבל שוֹב תשוּב אליה…

אלה היו המלים האחרונות שהפקיד פרדינאנד בתוך נשמתו. פּירס, בשמעוֹ אותן, עברה צמרמורת בגוּפו… מיד אחר כך שכחן. רעש החיים השתיקן. בין כּמה וכמה דברים אחרים, שבשעתם הולידוּ בו צמרמוֹרת ורעדה, מתו, לכאורה, גם המלים האלה… אבל רק טעוּת היתה גם זאת. לא מתוּ. רק נמוּ וחיכוּ ליום פּקוּדתן. עתה הקיצוּ וקמוּ לתחיה. עתה הן פועמות בו בכוח מסתורי, כמו קול מתוך קבר, מתחת לאבן מצבה…

קר ואילם היה מוּנח לפניו הטאיו מעוטף ערפל עמום. לא תופיע כבר לעיניו אותה חזוּת חמוּדה וּמאירה. מיום שבּאָה הנסיכה אל בין זרועותיו, נסתם כל חזון ממנוּ במרחקי-האופק, ברזי-הכסף של ערפילי-ליל. אין עוד כלום לפניו. גם מאחריו אין כלוּם. יעמוד כאן שעות, לילות וימים, אבל גם שמוֹע לא ישמע אותם הצעדים הרכּים ואותה נשימת-הזקנה, שתמיד היוּ מביאים אתם דברי בינה, מוּסר וניחוּמים…

בירכתי החדר מאחריו נשמע פתאום קול שפשוּף קל על הקרקע, חריקה חרישית פּרחה באויר. הזדעזע. נפנה לאחור – אין איש. עכברים היוּ טרוּדים בדפּי אחד הספרים… נבהל ונס מן החדר. להיכן? אל מי? לראות מישהוּ! לדבּר אל מישהוּ! לא, לא לדבּר, אך לשמוע קול איש בדבּרוֹ אליו, איש שלבו טוב וקרוב אליו כלב פרדינאנד, שלא יהיוּ בין לבּוֹת שניהם סוד וכחש, שיהיו ביניהם רק אמת וידידוּת, כשם שהיו בינו וּבין פרדינאנד, בינו ובין לופץ, בינו וּבין די פאס… אבל אלה אינם עוד. מיום שהתקפּל, כמו צב, בתוך אָשרוֹ ואהבתו, היה העולם מסביבו כמו מדבּר. פּסוּ החיים, וננעלוּ הלבבות. קללה היא לעמוד כערער במדבר עם שמחה גדולה בלב!.. ואיזו קללה לאיש לבלי לדעת כי מקולל הוא!..

הדליק נר ולא ידע לשם מה. עמד עם הנר במסדרון כמפקפּק מבלי דעת מה לעשות. נזכר בדבר-מה ונפנה אל החדר הקטן הסמוּך אל חדר האורחים. שם היה דר פרדינאנד. נכנס, כשם שנכנסים אל חדרוֹ של מת יקר…

סדר ונקיון בכל פּינה. על המצע שׂמיכה מוּחלקה וישרה. רק בכר נשתמרה גוּמה, כאילוּ אך אמש היה ראש הזקן מוּנח עליו. על הקיר היתה תלוּיה האיצטלה, שפּירס קנה לו פּעם מתנה, על הקרקע, לפני המטה, זוּג נעלים חדשות, גם כן מתנה ממנוּ. תמה פירס: איך זה הלך הזקן, לדרכו הרחוקה בלי כר, בלי שׂמיכה, בלי נעלים ושׂמלה? צבטה את לבו בוּשה בפני עצמו: כך שלח את הזקן שהיה לו לאב ולאֵם, שהקריב לו את כל חייו, כך נתן לו ללכת בעירוֹם וּבחוסר כל! טרוד בעניני-לבו – אוי, עניני לבו!.. – לא נתן את דעתו לדאוג לצרכי הזקן ולעטוף את שעות הפּרידה האחרונות בחום של אהבה וּברכה! הזֵכר הזה היה מחפּיר. נוסף כמשׂא כבד על הסבל הכופף את גבּוֹ ומכפּיש את נשמתו בעפר. עברה במוחו מחשבה שניחמה אותו קצת:

– הוּא לא היה לוקח ממני כלוּם… הוּא גם לא לקח כלוּם…

תועבה היתה לו להביא עמו אל הארץ הקדושה כל דבר הבּא ממני, המזכיר את הפּושע בישראל…

למראשותי המיטה מצא מגילות-קלף וספרי-קלף של כתבי-יד. בימים האחרונים לפני נסיעתו הגה בהם פרדינאנד יומם ולילה. בנטוֹת צללי ערבוֹ עמד הזקן תוהה על הדרך השוממה שמאחריו ועל התוהוֹ-לא-דרך שלפניו. בספרים ובכתבים ביקש אור לערב חייו… דיאוגו פירס התנפּל על הספרים האלה ובצמאון התחיל מדפדף בהם. ביקש בהם סימנים לרחשי-הנשמה ולתנוּעות-המחשבה האחרונים של מי שהלך לבלי שוב… אֶל ידוֹ באו ספרי דון יצחק אבּרבּנאל. הזדמנה לו לראשונה העתקת כתב-יד מהספר “משמיע ישוּעה”. פירס קרא במקום שמצא את הספר פּתוּח:

"ולפי שהיוּ ישראל אומרים בלבותם: אם נלך בגולה, כדי שנימלט מהקללות שיעד ה‘, נצא מכּלל דתו ונהיה כגֹוֹיים משפּחות הארצות אשר נלך שמה לשרת עץ ואבן ובזה נזכּה להצלחת העמים ההם ולא נהיה עם ה’ וצאן מרעיתו ולא ישפּוך עלינוּ חרון אַפּוֹ. על זה אמר: ‘והעולה על רוּחכם היה לא תהיה’… חי אני, נאם אדני יהוה, שלא יהיה ולא יקוּם כדבריכם, ‘אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוּיה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם’…אף על פי שהם יתערבוּ בגויים ויתחתנוּ בהם, אוציאם ואבדילם מהם… כי קיבּוּץ הגלוּיות יהיה כולל לכוּלם אשר יקָרא בשם יעקב וּבשם ישראל יכוּנה… והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפּטתי אתכם שם פּנים אל פּנים כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים'…והוּא שהקדוש-ברוּך-הוּא יוציא את ישראל ויקבּצם מן הארצות אשר נפוצוּ בם אם היהוּדים האמתיים ואם אותם שיצאו מכלל הדת. האומנם לא יבואו דרך ישרה מבלי עיכוּב אל אדמת ישראל, אבל יתהלכוּ מגוי אל גוי וּממַמלכה אל עם אחר, בארץ נכריה וּבגוי לא ישמע לשונו. ועל הטלטוּל הגדול הזה המתמיד ימים רבים קרא בלי ספק ‘מדבר העמים’… ובו יתבררו ויתלבּנו ויצרפו הרשעים. כי במדבר ההוּא יתמוּ ושם ימוּתוּ האנשים הפּושעים…וּכמו שבגאוּלת מצרים מתוּ במדבר כדרך המורדים והפּושעים שלא האמינוּ באלהים, כן לעתיד לבוא בקיבוּץ גלוּיות אמר: ‘וּברותי מכּם המורדים והפּושעים בי. מארץ מגוּריהם אוציא אותם ואֶל אַדמת ישראל לא יבואו’…

זמן רב עמד פּירס על הספר וקרא, וקרא.כלהבות ליחכו הדברים את נשמתו. תוך כדי קריאה דימה כי שומע הוא אותם, כשהם יוצאים מפי פרדינאנד אגב נשימות כבדות. גם את שיעול הזקנה שמע…

השעות עוברות. הדפּים נהפכים מאליהם במהירוּת.

פתאום נשמט הספר מידו. פירס הרים ראשו והנה החדר ריק. רק הוּא לבדו וצלוֹ הארוך והשטוּח לפניו על הקרקע. בא מורא מסתורי שמא ישמע קול מדבר אליו…

צנח על יצוּעו של פרדינאנד ולחץ ראשו בין שתי כפּות ידיו. במוחו רחשוּ והמוּ דברי הספר, מרים, לוהטים, רוויי צער ואמוּנה. “וברותי מכּם המורדים והפּושעים בי…” המורדים והפּושעים…המורדים והפּושעים…כן, זה הוא המורד, זה הוא הפּושע! הלא היה זמן והוּא האמין, כדברי אֶפּיקטט, כי מקדש-מעט הנהו, כי אלהים שוכן בתוכו. מה רחוק עתה ממנוּ חלום נהדר וגא זה! חלום? אוּלי אז לא היה זה חלום. החלומות באו אחר-כך… כשהוּא משקיף לאחוריו, דומה כאילוּ נשׂא אז על לבו לוּחות-ברית. פּרחוּ מהם האותיות, ונשארו אך אבנים כבדות ולוחצות…

רגש הבוּשה שבּער בו לפני זמן-מה נהפך והיה לרגש משׂטמה אל עצמו. רגש חריף וחי כרגש של שיקוּץ גוּפני. גוּף בזוּי זה העיק עליו כמו מטלית זרה, מזוהמה וצרה שדבקה בו וכפתה אותו…

במוחו הבריק פּתאום זכרון תמוּנת גוּפה של הנסיכה עם טבעות הדם והפּצעים על בשׂרה…

לקח את נרו, הלך אל חדר-הבישול, חיטט וחיפּשׂ הרבה זמן במזוה בין הכלים ושברי הכלים, עד שמצא חבל ושלשלת ברזל. שב אל חדרו של פרדינאנד, פּשט מעליו את בגדיו, הסיר גם את כותנתוֹ מעל בשרוֹ, והתחיל כורך עצמו בחבל וּבשלשלת. בּבת-צחוק של אכזריוּת התאמץ להדקם יפה יפה. במידה שגדל כאֵבוֹ גדלה בו איזו שמחה מרה… רק זרועותיו נשארו חפשיות. מפּני שלא יכול לכוף את ברכיו, נפל בכל כובד גוּפו על הקרקע עד שנשמע בחדר הד עמום. השתטח כחבילה ארוּכה על פּני האבנים הקרות. ובכיה עצוּמה פּרצה מגרונו. בכה מתוך גניחות, יבבות ואנקות בקול גדול. דמעותיו שטפוּ את פּניו, הרטיבו שׂפמוֹ וזקנו. גם בפיו הרגיש טעמו המלוּח.

– אלי! אלי! למה עזבתני? – צעק בקול – למה, למה לא תמלוך עלי ביד חזקה ובזרוע נטוּיה ובחימה שפוּכה?..

… בשעה שבּשׂרוֹ, נפוּח ובצק, ביצבץ בין רצוּעות השלשלת הכּרוּכה סביבו כעין חישוּקים כחוּלים, וכל דמו צף אל ראשו עד כדי פוצץ את כל תאָיו ונקבוּביותיו, – ראה מתוך עלטת מרחקי-רום עמוּקים בוקע ויורד אליו קו-אור כמו שרביט דק ומתוּח, יורד לאטוֹ ירוד והתקרב אליו… בשעה שהתפּלש בעפר והתפּתל בגוּפו הכפוּת, בשעה שבּכה והתפּלל לידו החזקה ולזרועו הנטוּיה של אלהים, – ראה והנה שרביט הזהב השלוּח אליו ביד נעלמה נוגע בו. מן המגע הזה נזלה והשתפּכה בכל גוּפו הדווי מתיקוּת של רוּח ממרום. באזניו נשמעו צלילים. כצלילי זמר בני אלים היו, מבשׂרי ישוּעה ומבטיחי גאוּלה…

פרק ששה-עשר: במדבר העמים    🔗

פירס בא אל בית המשפּט העליון ופניו חיורים ורזים. עיניו העמיקוּ בחוֹריהן וחוּגים כחוּלים מתחת להן. את מלאכתו עשה באמוּנה, אבל בלי חשק, כמו מכונה. השתקע בשתיקה. היה משיב, לאלה שהיוּ פונים אליו, מתוך פּיזוּר-רוּח, בדברים קצרים, אבל מחשבתו היתה רחוקה. הסתכּל אל העולם דרך צעיף. לרגעים היוּ פורצות מפּיו אנחות ואנקות חשאיות וכבוּשות. היה משנה את מקומו, יושב וקם חליפות. בשרו עליו כאב. עיניו היוּ נסגרות לרגעים מתוך כאב או מתוך עייפוּת. וּבו-בזמן לא הסתלקה מעל פּניו בת-צחוק חיורה ועגוּמה. והיה דומה, בעיניו העצוּמות, למצטחק מתוך שינה…

דון פרץ, שהיה משתמט תמיד מהיכּנס עם דון פירס בדברים, התחיל פּתאום חוזר אחריו ומחייך אליו חיוּך של הזמנה לשׂיחה. פּעם אחת, אחרי שהאוּלם נתרוקן מלבלרים ומהקהל, נשאר פירס לבדו לסדר גליונותיו ותעוּדותיו. דון פרץ, למרות הרגלוֹ להקדים ללכת, נשאר אף הוּא וזמן רב טיפל באדרתו, שהיה מכהן בה בתור פּקיד, כאילוּ קשה היה לו להפשיטה. פירס גמר עבודתו, פּשט אדרת-השופטים והתכונן לצאת, והנה נתקל בדון פרץ.

– אה! – קרא דון פרץ – טוב שגם אתה אֵחרת הפּעם לצאת. נוּכל לשׂוֹחח קצת. היודע אתה כי אני מתחתן בקרוב?

– אתה? עם מי?

– עם דונה איזבּלה.

פירס דימה כי לא היטיב לשמוע:

– סבורני שאין אתה מתכּוון לדונה איזבלה הנריקץ…

– ח ח… וכי יש דונה איזבּלה אחרת בלישאבּונה? לא, בפורטוגליה כולה לא תמצא שניה לה…

– ודון הנריקץ? כלוּם הסכים לנישוּאיכם?

דון פרץ הסתכל בפני חברו, ראה את השתוממוּתו וצחק במלוֹא פּיו צחוק מנצח. דון הנריקץ בודאי לא הסכים. החביא את בתו באיזה מרתף… עכשיו מצאו את המרתף. שם היו הנוצרים החדשים מתאספים לנאֵץ את אדוננוּ אלוהינוּ ישו הנוצרי… במרתף היו מחבּיאים את דונה איזבלה ואומרים לי כי חולה היא, ח ח… – גחן על אזנו של פּירס ולחש לו – דון הנריקץ רק התחפּשׂ לנוצרי. באמת היה כלב שביהוּדים… שם מצאו גם את… היודע הוּא את מי? אם יהיה חכם כשלמה המלך, לא ימצא… שם מצאו את הדיאוקונוס של מנזר הירונומיטים בלם…

– אנטוניו גומץ? – פּרצה שאלת פּחד מפּי פירס.

“לא יצא נקי מידיהם”… חשב פּירס בלב מכוּוץ. הרגיש כי כפות ידיו רועדות והסתירן בכיסי מכנסיו.

–ועוד מצאוּ שם… היתה להם שם איזו אגוּדה, אגוּדת אנטוניוס הקדוש… השׂערות תסמרנה!.. את כל רכושם החרימו… עכשיו אני משתדל לפני הוד מלכוּתו לתת לי חלק מהרכוּש הזה בזכוּת בתו הנאמנה…

– דונה אינגראציה, אומר אתה…

– דונה אינגראציה ברחה עם אביה. בתחילה נדברוּ האחיות להישאר שתיהן, אבל ברגע האחרון חזרה בה הקטנה. התעורר בה לב כלבה יהוּדיה. פּחדה מקללת אביה. גם את דונה איזבלה קילל האב. נביחת כלב…

נזכר פירס באותו יום ראש-השנה וּבאותה יבבה שפּרחה באויר המרתף מהמגרעת, ששם ישבה דונה איזבלה לבדה…

פּתאום קרא בהתרגשוּת רבה:

–לא! דונה איזבלה אינה קתולית נאמנה. בת מַמרה, בת בוגדת באבותיה אינה יכולה להיות נאמנה לאלוהים!..

אזני דון פרץ וּמצחו הסמיקוּ מכעס.

– שתוק, דון פירס! – קרא – אל תנבּל את פּיך! אבותיה של ידידתי היוּ כלבים יהוּדים, והיא קנתה מלכוּת שמים על ידי זה שעזבה אותם.

– דון הנריקץ היה יהוּדי ולא כלב. יהוּדי אבל אדם הגוּן וחשוּב, שבפורטוגליה אין רבים כמוהוּ.

– היודע אתה כי התחילו מחפּשׂים נוצרים חדשים שחשוּדים בכפירה וביהדוּת… – אמר דון פרץ במקום תשובה. – וּביחוּד אחרי מנוסת משפּחת דון הנריקץ ואחרי שגילוּ בביתו את המרתף עם מבואותיו הנסתרים, התחילו חושדים בכמה משׂרי המלכוּת ומתחקים אחריהם. יבוא יום ויקחוּם אחר כבוד אל המדוּרה…

– פירס לא חשב באותם הרגעים על אהבתה של דונה איזבלה, על חויותיה ולבטיה, שהיו בודאי עזים ומדאיבים, ועל מלחמת-נפשה שהיתה בודאי נואשה לא חשב. הוא חשב רק שעזבה את אבותיה ואת עמה… חשד בה שעוד תלשין עליו, אם כבר לא הלשינה. על כן מצא לטוב לו לשתוק.

והלך לו.

זמן רב הסתובב בסביבות לישאבונה רעב ועייף ובראש מורד.

"מדבר העמים… מדבר העמים… " דובבוּ שׂפתיו. המדבר מתרוקן יותר ויותר מסביבו. הכל נוסעים, הכל ממהרים לקדם את פני הרעה, להינצל על נפשם. רק הוא לבדו נשאר כאן, נדון לנדודי נצח, לבדידות-עולם. מטרה לחמת ה' ולחיצי זעמו… אמנם בליל שפלוּתו, כניעתו ויאוּשו ניצנץ לפניו שביב של תקוה עמוּמה ורחוקה… אבל עמוּמה ורחוקה היא יותר מדי ואין פותר. החושך גדול יותר מדי ואין נתיב. הלב הומה וסוער לרגעים לקראת פלא אשר טרם בא, וּכבר הוּא מאמין בו… אל מי יפנה? מאת מי יבקש עצה וסעד? פרדינאנד הלך ממנוּ; דון הנריקץ הלך אף הוא; את לופץ דחה, ור' דוד, זה היחידי שיכול להדליק לו אבוּקה במדבר חייו, ר' דוד דחה אותו… אל חיק מי ישׂא צערו? מן היום והלאה הוּא תלוּי בחסדה של מומרת-לדעת. בכל עת וּבכל שעה, היא או אהוּבה יכולים לגלות את סוד יהדוּתו, והאדם היחידי שנשאר לו בעולם יידה בו האבן הראשנה… אח, ג’וליה! ג’וליה!…

דקירה חזקה בחזהוּ הכריחה אותו לעמוד וידו על לבו. מתוך נטיתו לסיגוּפים התאכזר על עצמו, פּקח את עיניו לרוָחה והביט נוכחנית בעוּבדה שהיה רגיל לדלוג עליה בזהירוּת וּבעינים עצוּמות: אהבתו הבּנוּיה על כחש וּמרמה… את כל תוכן חייו הפּנימיים רצה לבנות על יסוד של כחש. היסוד התרועע, בנין אָשרו נהרס, והריהוּ עומד על עי מפּלתו. בין אם ילך אל המדורה, בין אם יבחר, כמו קין, בארץ נוד – דרכו היא דרך הקלון. “מדבר העמים” כבר החל…

רגעים היה לו חשק להתפלל אל אלהי אברהם, יצחק ויעקב, אל אלהי אבותיו הקדושים, ולא ערב בלבו. הלב אמנם סער וחיכּה לפלא שטרם בא, אבל אלהים השוכן בתוכו עלה מעליו כמו מעל היכל שחרב. רק קללתו רובצת עליו, כבדה כמו עננה. בכל רגע חיכּה לרעמיה כי ירעמו עליו, לרעמיה כי יכוּהוּ… ואגב, על מה יתפּלל? ומה יבקש? חסד ורחמים? בזכוּת מה?.. בעומק לבו ידע כי לא מחילה וסליחה על חטאו לאל, נחוצות לו, אלא על חטאו לעצמו. לא בחסד וברחמים ימצא איפוא מרגוע לנפשו, אלא בעברה ובזעם… אם הוא לא כיפּר לעצמו איך יכפר לו אל?..

פירס לא ידע כמה זמן הסתובב יחידי ברחובות, והשתומם לראות כי רגליו הובילוהו לפני ביתו של ואסקו די לופץ. מישהו פנימי, שלא מדעתו ונגד דעתו, החליט לעבור הפעם על פקודת הנסיכה ועל הבטחתו אליה, והביאו לכאן. התנועה הראשונה שהתעוררה בלבו, היתה לשוב. ובכל זאת נשאר עומד על מקומו כנמלך עם לבו. היכּנס? והנסיכה? הלא הבטיח לה!.. לא. לא יעבור על הבטחתו. לא!.. עוד הוא אומר “לא” ורגליו כבר עמדו בחנות…

לופץ עמד על יד דלפקו בחנותו ונשא-ונתן עם לקוחותיו, בשעה שפירס נכנס אליו. תחילה לא הרגיש בו. אך בין הלקוחות קמה איזו תנועה לרגל כניסתו של השׂר. הרים לופץ את עיניו וראה את אורחו עומד דומם ומבויש על יד הפתח. ברגע הראשון השתומם וכאילו נפחד. מיד אחר כך אורו פניו, התרגש, קרא לאשתו לבוא. עשה תנועות רבות בידיו. רץ לקראת פירס בזרועות פתוחות, אבל במקום לחבקו, הניחן רק על שתי כתפיו, נעץ עיניו בתוך עיני חברו זמן-מה ובקול משונה ורועד מילמל:

– דון פּירס!.. דון פּירס!..

רצה פירס לאמר לו איזה דבר, והלה משכו בשרווּלו אל החדר הסמוך ונעל את הדלת. רצה פירס להתחיל להצטדק לפניו, לבאר לו באיזה אופן שהוא את התנהגותו ולבקש ממנו סליחה, אבל לופץ לא הקשיב, לא נתן לו לדבר. הוא, הוא דיבר.

– חיכיתי לו – אמר – כל הזמן. ידעתי שיבוא אלי. לא ידעתי אימתי – אבל קוה קיויתי.

עדיין רעד כולו משמחה וקשה היה לו להירגע.

– סוף-כל-סוף הרי בא, הרי בא – חזר לעצמו – לא ידעתי אם אדוני יבוא בתור שונא, בתור שופט, או בתור ידיד… תחילה נבהלתי מאד, נבהלתי מאד. אך העפתי עיני אליו, מיד ראיתי כי לא שונא ולא שופט עומד שם…

– איך זה ידע כי אני צריך לבוא?

פני לופץ השתנו, נעשו רציניים-מוזרים כל-כך, הרים אצבעו כלפי התקרה ובלחש-בלחש:

–הוא אמר לי! הוא מדבר אלי בלילה. גם ביום, בשבתי לבדי כאן, עצום עינים, יש שאני שומע קולו. הוא אומר לי הכל…

– אלהים? – שאל פירס אף הוא בלחש.

לופץ הניע דומם את ראשו מלמטה למעלה.

נזכר בדבר-מה, מיהר אל שתי הדלתות שהיו לחדר ונעלן במפתח, אחר כך קם על שרפרף וסגר את החלון הגבוה. עמד רגע כקפוא באמצע החדר, האצבע נעוצה באויר והאזנים נטויות, כולו – קשב. ניגש אחר כך אל פירס, שישב על גבי שרפרף נמוך, הרכין ראשו אל אזנו ממש ולחש:

– האפיפיור הוא אנטיכריסט!

ראה כי פירס לא הזדעזע ולא קפץ ממקומו לשמע המלים האלו, חזר שוב:

– האפיפיור הוא אנטיכריסט!

פּירס שאל במנוחה מנין לו זה.

אז התחיל ואסקו די לופץ מוציא מאמתחותיו הנסתרות מגילות וחוברות. התחיל מדבר על עניני האמונה, על ספקותיו שהיו לודאיות, על הפרשיות הסתוּמות שנעשו לו מחוּורות. ברד, ברד של אסמכתאות מהאיואנגליון ומאבות הכנסיה הקדושים הסותרות את מציאותו ונחיצותו של מתווך בין אלהים ובין האדם. דיבר על תועבות “בבל החדשה”, אם-הטומאה… דיבר בזעם, באש-דת, בשטף-לשון. מחשבותיו נולדו אצלו בעצב; כל ימיו נאבק עם המסורה הקתולית, ומתוך חבלי-מלחמה הסיק את מסקנותיו. והדעות והמסקנות העיקו עליו בבדידותו. ומיהר לגול את המשא מעל לבו ולשתף בו גם את ידידו. פירס כמעט התחרט על שבא. השאלות מסביב לעיקרי הדת הקתולית הרגיזוהו עתה עד למאד.

– אבל למה כל זה? – שאל פירס פתאום.

נתן בו לופץ עינים מפיקות השתוממות, וכאילו חשד בו שמא הוא משטה בו:

– איך?

–למה היה צורך לכתחילה… לכתחילה. המבין הוא? לכתחילה לברוא את האדם עם היצר הרע שלו? המבין הוא? לכתחילה!.. למה ולמי נחוצים הבריות עם מלחמת-היצר שלהם? כל הסבל הזה למה הוא?

על פני לופץ הופיעה נהרה רבת חסד:

–נה!… למה? משום שאלהים הוא אלהי האהבה והרחמים, משום שאהבה רבה אהב את יצוריו, על כן נתן את היצר הרע בלב האדם. האדם חייב להתגבר עליו ועל-ידי כך יזכה לחיי נצח. רק החוטאים, רק המורדים בממשלת ה' ובחסדו, הם יהיו לשריפת אש הגיהנום!..

כשלופץ אמר את המלים האחרונות היה צער בפניו, כאילו ראה טובע ואין בידו להציל.

פירס נואש מאיש-קנאות זה. לא ממנו יקוה לאותה המלה שאליה כלתה נפשו. ראה את האיש הזה המשוריין באמונתו, הבטוח בטובו ובאהבתו של הבורא אליו, המאמין, והמאושר לבשר לכל אדם חסדו ואמיתו, והתחילה משום מה רוחשת בקרבו מעין תרעומת עליו, תרעומת בלתי ברורה ובלתי-מחוּורה לו לעצמו. הבטחון והאמונה האלה הרגיזוהו והולידו בו רגש לא טוב של מרי ומרדוּת. מפיו נפלטה שאלה שמיד התחרט עליה:

– חביבי, דון לופץ! במה אתה בטוח שכך הוא? רצוני לאמר, שיש אלהים אשר…

לא הביע את מחשבתו עד גמירא, כי ראה את הרושם שעשו דבריו על איש-שיחו. לופץ עמד כנציב-שיש, העינים לטושות כלפי הסיפין, עד שנראה רק הלובן שבהן, האגרופים הקפוצים מורמים כלפי הראש, ובקול רועד, דומה לבכיה, קרא:

– אל-ה-י-ם!.. א-לל-הי-י-ם!..

רגעי מספּר נמשך הקפּאון. אחר כך התחילו פּניו מסמיקים לאט לאט. לעיניו חזרה הבעת החיים והרגש. השמורות הורדו קצת, והמבט כתועה ביקש מה בחדר; נתקל בפירס ונח עליו זמן-מה… לופץ היה כשב מארץ רחוקה… נזכר ואמר אל פירס במנוד-ראש:

– אומלל! אומלל!.. אם הוא ישנו? א-ם י-ש-נ-ו!.. אומלל… דון פירס! אני שומע את קולו מדבר אלי, אני חש את רוחו הטהורה והקדושה מרחפת על מצחי… יש שאני חש באיזו להבה, אש ממש, שעברה על ראשי, אחזה בשערותי, אני ממשש: אף שערה אחת לא אוכלה. וידעתי כי הוא היה עלי… פעמים… בחנות, בעמדי בין לקוחותי, או בחדר זה… אני יושב לי על הכסא הזה, ראשי על חזי, ידי על בטני, עיני עצומות במנוחה-במנוחה, ומחכה עד ש… איך אומר לו זה? עד שאני נפרד מגופי… לא נפרד ממש… אלא שהגוף נעשה כל כך קל, רפה, קלוש… רצוני לומר, לא הגוף נעשה קל, אלא אני, אני! אני פוסק מחוש בגופי… בקיצור, כאילו אני נפרד ממנו… ואז… ואז… אח! אי-אפשר לי, בשום אופן אי-אפשר לי לספר לו מה שאני רואה אז…

עיני לופץ נמלאו אור לוהט מזכר חזיונות נפלאים, כמו חדר שהחמה שוקעת ממול חלונו.

פירס נאנח אנחה עמוקה. הורגש לב-נשבר בקולו באמרו:

– וממני הוא רחוק…

– אח! לא! הוא איננו רחוק משום מקום. משום דבר, משום בעל-חי. זה אתה, אתה הנך רחוק ממנו!.. – קרא לופץ בפנותו אליו פתאום בגוף שני, כאילו הרגיש פתאום כי עליון הוא עליו וכי חייב הוא להגיד ולהוכיח: – הפילוסופיות והחקירות מעבירות אתכם על דעתכם ומרחיקות ממקור החיים. הדרך אל אלהים היא באהבה! באהבה ובאמונה! קודם כל אהב והאמן! זה בזה תלוי. האמונה לבדה אינה מספיקה, והעיקר לא להיות עבד. עבד כפוּת. אתם, החדשים, שואפים לחירוּת, לאיזו חירוּת משוּנה; מתכוונים להשתחרר בעזרת הפילוסופיה ואינכם אלא כובלים את עצמכם יותר ויותר. לא כובלים, אלא נמקים, נובלים… כי איך אפשר להשתחרר ממנו, אם החירוּת והחיים בו, רק בו… הלא הוא גזענו ושרשנו, הוא גם אדמתנו ומקור חיותנו. העלה הוא ירוק ורועד משמחה כל-זמן שהוא אחוז בענף. ואז הוא גם חפשי, אז הוא מה שהנהו… תלשהו – ויבול! הצפּור היא חפשיה באויר, הוציאה מתוך אוירה – ותמות. הצפּור, האויר, השמש, העלה, העץ, – הכל, הכל מקור חיים אחד להם. בלי מקור זה אין תקוּמה, ואין חירוּת. להרגיש בחירוּתו יכול רק האדם, כי רק הוא לבדו יכול לאהוב… החירוּת כמו האהבה אינה נקנית אלא ביסורין. כן, כן, דון פּירס. ביסורים! השפכת טיפּת דם אחת למענו, כמו שהגואל עשה למעננו? הגואל הלך לצליבה מרוב אהבה לאביו ואל יצורי-בניו… דון פירס! קבּל על עצמך יסורים מאהבה, יסורים על קידוּש-שמו – ותיוָשע. דרך התשוּעה עוד פּתוּחה לפניך. עזוב את הבלי השעה. גאוָתך וגודל-לבבך! שׂים עצמך כעפר לדוש, שחה כרימה וכתולעה, וראית כי תגבה כנשר בגבהי-שחקים…

בשעה שלופץ דיבר, כוּלו רועד וּבוער, קרה לפירס דבר מוזר מאד. דימה כאילו מלבו הוא, פירס, הוציא לופץ את דבריו. פירס לא חשב עתה אחרת… מפּי מי שמע כבר פעם כי אם אין אמוּנה – אין אהבה, אם אין אהבה – אין אמוּנה? הלא זה הוא, פּירס, כמדוּמה לו, הביע פּעם את הרעיון הזה!.. הלא מעולם לא חדל מחשוב, כמדומה, כי אינו נפרד מאלהים, כיונק מגזעו, אשר עסיס אחד חי ויוצר שוטף בתאיהם… אכן נכשל בטעוּת. טעוּתו היתה כי במקום להעריץ את אלהים אשר בקרבו, העריץ את עצמו בתור אלהים. כסבוּר היה כי הוּא הוּא אלהים והוּא גם הקרבן לאלהים, כי אהבתו היא המזבח, הפּוּלחן… טעוּת זו היתה אסון חייו… הכיר בצורך גדול לעשות כעת איזה מעשה כדי להוכיח לו לעצמו כי התפּכּח מטעותו, והצורך הזה היה כל כך גדול! כעין תביעת כל מהוּתו. יתר מזה: מעין גזירה שנגזרה עליו משמים – והשעה הגיעה לקיימה. אין להחמיצה, ודוקא ברגע זה או לא לעולם…

פירס התעורר מהרהוּריו, כשראה את לופץ עומד לפניו והשתי-וערב בידו.

–נשוֹק את הצלב וקבּל על עצמך ללכת בעקבותיו… נשוֹק וּנדוֹר נדרך!..

לבו של פירס חדל מדפוֹק. דמו קפא בעורקיו. מיד אחר כך פּרץ נחשול דם אל ראשו, רקותיו הלמוּ, וּדפיקות לבו כדפיקות פּטיש. התאמץ לשמור על מנוּחתו החיצונית, באָמרוֹ:

– אני לא אנשק!

–?

– איני מאמין בישו הנוצרי!.. הוסיף באותה המנוחה החיצונית.

לופץ נרתע פּסיעה אחת לאחוריו, כשהוּא לוחץ בשתי ידיו את הצלב אל חזהוּ. בעינים מפיקות פּחד וּבשׂפתים חיורות, רועדות:

– אינך… אינך… מא-מין?..

פירס קם ממקומו. התיצב מוּל ידידו כוּלו זקוּף, מתוּח, בפנים חיורים מאד ועליהם נושר מעיניו אור נוגה. דבר-מה היה בברק עיניו שהפחיד את לופץ, ולא הבין על שוּם מה. עמד זה נדהם עם הצלב הלחוּץ אל חזהוּ.

בקול חנוּק וּבכבדוּת מחמת יבושת נוראָה בפיו, אמר פירס:

–אין אני נוצרי. אבל באלהים אני מאמין, באלהי אבותי אברהם, יצחק ויעקב.

– יהוּדי!? – פּרצה קריאת-פּחד מפּי לופץ.

– דון לופץ! לפניו עומד יהוּדי, וּשמו שלמה מולכו. דיאוגו פירס מת ואיננוּ! מת בעווֹנוֹ על שעשה שקר בנפשו. חי היהוּדי שלמה. בגואלך אין אני מאמין, אבל אוהב אני את אלהי ואוֹהב אותו עוד יותר, בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאודי…

פירס הושיט לו את ידו. לופץ לחץ ביתר כוח את הצלב אל חזהוּ, כאילוּ רצה מי לקחתו ממנוּ, נרתע עוד פּסיעה אחת לאחור וּבעיניו נקפא פּחד, רק שׂפתיו הלבנות דוֹבבו:

– יהוּדי…

רגע עמד ממוּלו פירס ביד מוּשטה. לופץ, עם הצלב על חזהוּ, עמד נלחץ אל הקיר ולא זז.

נפנה פירס ויצא דומם מן החדר.

כיון שיצא מבית ואסקו לופץ, היה לו לפירס חפץ עז לצחוק – כל כך טוב היה לו, כל כך היה שמח… בבת-אחת נגולה מוּעקה גדולה מעל לבו. ערפילי כישוף כבדים התפּזרו מעליו ואור זרח מסביבו. היה כחולה מסוּכן שהבריא. עכשיו הוּא מבין מדוּע גדלוּ כה מצוּקתו ויסוּריו עד שעשה את המעשה הזה. עדיין דואבת הנפש, עדיין לא הגלידוּ פּצעיה, אבל כבר מלטפת התקוה כי ניצל מאבדון, כי נקרע השׂטן… קרע את המסוה ששׂרף את פּניו. שב אל חיק אמו. אמו תכּירוֹ, תמשכוֹ אליה, תלחצוֹ אל חזה. באין מסוה על פּניו, יחוּש עליהם את הריח והחום של חזה אֵם…

אבל פּתאום הכּה דבר-מה על חזהוּ, דבר-מה קשה ומכאיב:

ג’וליה!..

פּתאום נתבּלבּלוּ ונבוֹכוּ כל מחשבותיו. פּתאום הרגיש בכל אימת הנסיון ששלח לו אלהים להתנסות בו. זהוּ כבשן האש של חנניה, מישאל ועזריה. אך לא קמה בו רוּח לקפוץ לתוכו. ידע אמנם כי גזר-דינו הוּא ללכת ממנה. ידע כי הלוֹך ילך… אין לחזור. הלב, אשר ידע את זה, בכה, התכּווץ וּביקש רחמים וחנינה מעצמו: אך עוד פּעם אחת, זו הפּעם האחרונה, להעיף עליה עין, לשתות מיין נשימתה, להריח ריח בשׂרה, לראות באור עיניה. אך זו הפּעם האחרונה, אך זו הפּעם האחרונה ולא יוסיף… אליה! הארמונה!.. – קרא בלבו, וּכאילוּ קיבּל הסכמה מאת מישהו. החיש פּסיעותיו. לבו אמר לו כי השעה הזאת היא האחרונה. אם לא עכשיו שוּב לא יראנה… עליו להזדרז. רגע כמעט רץ, אבל מיד התחיל ממַתן פּסיעוֹתיו. לרוץ לאָן? אליה? לשם מה? לשם מה ישוּב אל אותם הנתיבות שעליהם פּיזר את כל פּניניו ויהלומיו ושב מהם דל ועלוּב? הטוב יהיה אם יבקש לגרוע אפילו טיפּה אחת מכוס-היגוֹנים שבחר לו? לא זוהי דרך התשובה. צדק לופץ. את חירוּת נפשו ימצא רק בצער וביסורים…

פּסיעותיו נעשו יותר ויותר מתוּנות, כמכונה זוֹ, שהקיטור הולך ופוחת ממנה. בלבו כבר ידע כי אל ארמון הנסיכה לא יגיע; אף-על-פּי-כן המשיכוּ רגליו להיגרר הלאה בדרך אל הארמון. הלך הלאה הלאה בכבדוּת וּבלי חשק עוד וּבטחון. לבסוף הוּברר לו בודאוּת גמוּרה, כי לפניו חלל ריק, אין כל מטרה. על עיניו נמתח דוק-דמע. בעורקי פניו חלף רטט. באגרופו האחד לחץ בכוח את ידית חרבּוֹ, ואת אגרופו השני הכניס אל פּיו. שיניו ננעצו לתוך בשר כפּו. הרגיש כאב חד מהנשיכה הזאת, עמד ובתנוּעה פּתאומית ונמרצה נפנה וחזר… דוק הדמעות נמס. פּניו נעשו שלוים, קרים…

אסוּר לו להישאר בלישאבּונה אף שעה אחת יותר מהנחוּץ. מחר בבקר השכּם תפסענה רגליו מחוּץ לחומת העיר. עוד הערב ימהר ויסדר את כל עניניו הנחוּצים ויתכּונן לדרך. הפּעם פּסע פּסיעות מהירות אבל מאוששות, בטוּחות. כאילוּ כלוּם לא היה ולא קרה בחייו, וּכלוּם לא נקרע בתוך נפשו… הלך אל רחוב-הכּוּשים, התראה עם האנוסים ממכּריו במרתפו של דון הנריקץ. התלחש עמהם ארוּכות. אחר זמן-מה מילאו תגרנים וסרסוּרים מהאנוסים האלה, אחד אחד ובחשאי, כמתגנבים, את חדרי ביתו, מיששוּ כליו, אָמדוּ והעריכוּ כל כּלי וּכלי, שקלוּ וטרוּ, עמדו על המקח. כל זה נעשה כמעט בלי השתתפוּתו של פירס. החדרים היוּ מלאים צללי-בין-השמשות, והוּא התהלך בין האנשים האלה כמו צל. דיבר, שאל, ענה. אבל כמו סהרוּרי. בראשו וּבכל אבריו חש עייפוּת נוראה, כאילוּ עופרת היתה יצוּקה בהם. תמהוּ האנשים ושאלוּ בדאגה לסיבת חוּלשתו. השיב להם כי כל היום לא בא אוכל אל פּיו. והם העירוּ כי הדבר מוּבן להם מאליו: “לפני דרך כזוֹ וטרדות רבות כאלה אין הלב לאכילה”. ולא אמר להם כי זה ימים שהוּא יושב בתענית. לא אמר להם עוד משהו…

לבסוף נגמרו העסקים. שקלו על ידו איזה סכוּם כסף. היהוּדים בעצמם צררוּ לו את הכסף בחריט וציווּהוּ לתלותו על הצואר מתחת לכוּתוֹנת. אחד אחד הוציאוּ מן הבית את הרהיטים והכּלים. נתנו לפירס עצות שונות לדרך, נשמעו ברכות מכל פּה, בקשות להזכיר בתפילתו במקומות הקדושים שמות חולים וסובלים. נשיקות, דמעות. דמעות חשאיות, אילמות… לבסוף נסגרה הדלת אחרי היהוּדי האחרון.

פּתאום ראה פירס את עצמו לבדד, והבית ריק. השתומם מאד שכל מה שהיה פה לפני זמן מה אינו כלל חלום!.. בחדר-האורחים לא היתה המיטה, לא היו השטיחים, נעלמו כלי הזכוּכית והחרסינה על האיצטבה, נעלמו כמו שנעלמו הדורות והאנשים ששתו מהם יין ואכלו ממתקים בלילי פסח ובמשתאות-משפּחה… עיניו שוטטו אילך ואילך. ביקשו איזה סימן, איזה שׂריד-זכר ממנה – לא כלוּם! רץ למעלה, אל חדר עבודתו. אה, אף הספרים אינם, אף אותם לקחוּ! אם כן, נגמר? כבר? כל-כך מהר?.. פּתאום נלחץ בפניו ובכל גוּפו אל הקיר, כששתי זרועותיו פּשוּטות מעל ראשו ומתרפּקות על הקיר, כאילו התכּוון לטפּס עליו, ומפיו פרצה זעקה מרה ונוראה:

– אה-הו-ו-ו… אה-הו-ו-ו…

והדים עמוּמים ענו מכל פּינות הבית:

הו-ו-ו…

… לאט לאט התקרבו והתלכדו הצללים. בנפשו של פירס קם שקט ודממה. מתוך עולמו הוצא איזה ברמינן יקר. מעטה אבל דק ושקוף הליט את נשמתו. “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך”. באפלולית החדר הלבינו על פני הקרקע פיסות-נייר, מגילות וחוברות נשכחות. פירס דרך עליהן מאין חפץ להרימן. אלו שרידי חיים שהיו ואינם עוד. שרידי אדם שחי בחדר הזה ונפטר מן העולם… ניגש אל החלון, תלה עינו בטאיו. בלי געגועים וכאב. פה היה עומד חולם ונאנח איש אחד, דיאוגו פירס שמו. האיש הלך ואיננו… הסב עיניו מן הנהר. מבטיו שוטטו בין אילנות הגן הסמוך. פתאום זע בו רגש חם. האם חם לו על התאנה שבצלה היה אוהב לשבת ולקרוא? האם חם לו על אותו אור קטן שהיה מנצנץ לו מבעד לסבך ענפי התאנה, בלילה כשהיה חוזר אל ביתו? מפני מה פרפור חם זה בלב?.. נזכר במערה שבקרבת התאנה והזדעזע כולו. מערת-ילדותו,מערת-מולדתו!.. אליה, אליה תהמה נפשו כנעימת-עצב בלי מלים!.. אַיֶך, פרדינאנד?.. לבו נמשך אל המערה כמו אל חיק אם. לא יוכל ללכת לפני שיפרד ממנה, לפני שינשום הלילה האחרון בתוך אוירה ויתפלש בעפרה.

פירס הלך אל יצועו – הדבר היחידי שהשאירו לו. הוציא מתחתיו את החבל והשלשלת, ירד למטה והלך אל המערה. פי המערה היה סתום באבן. “באבן זו, חשב עתה מה שלא עלה על דעתו אף פּעם אחת, באבן זו נגעו אבא ואמא, זכרם לברכה, בשעה שגללוה על-פי המערה. אולי ישבו עליה ובכו לפני שהלכו לקראת רוצחיהם”… כרע וכיסה את האבן, הרטובה מטל-ליל, מנשיקות פיו. אחר כך ניסה לגולל אותה ולא יכול. האבן היתה כבדה והוא נחלש מאד מן הצומות והסיגופים. חייך בצחוק עגום: “ללופץ יש רגעים שגופו נעשה קל ונפרד ממנו. הנה גם גופי נעשה קל עלי, ובכל זאת לא נפרד מנשמתי. כל זמן שעצבות זו תעטוף את נשמתי, אדע כי גופי לא נפרד ממנה”… ביגיעה רבה ובמאמצי שארית כוחותיו הצליח סוף-כל-סוף להסיע את האבן עד כדי שיעור גוף אדם. בקושי נדחק ונכנס לתוך המערה. האויר היה בה מעובש וקשה מאד לנשימה. במוחו חלפה מחשבה על שרצים ורמשים השוכנים כאן. כרך את גופו בשלשלת ובחבל, כמו שהיה עושה בזמן האחרון, בחדרו, כרך בחזקה, והתנפל בכל גופו על הקרקע…

שכב על קרקע המערה כפות וכבול, בכה והתפלל:

"אלהי! חיים בקשתי ומות מצאתי, כי אבדתי דרך. ידעתי כי אתה שוכן בקרבי ויגבה לבי, ואוהב לא אותך, כי אם אותי, ואומר לראות אור זולתך… הנה שבתי אליך כחרס הנשבר, רימה ותולעה… אַל נא תדחני ברוב כעסך; ברוגז רחם תזכור. קחני נא אליך כאגל הטל אל חיק האוקינוס, כגרגר החול אל ראש עפרות תבל, וידעתי כי לא יחיד ויתום אני בעולמך!..

“אלהי! שפטני נא שפוט בידך הנטויה ובחמתך השפוכה, אבל כגודל חסדך אל נא תעזבני ורוח קדשך אַל תקח ממני. כי מי לי פה וּמה לי פה בלעדיך? אין לי אלא אתה, אתה, אתה…”

כל הלילה התפלל כך. לאחרונה ראה אור חורור חודר אל מערתו דרך הפתח. הבין כי הבוקר אור. החליט לקום ולעזוב את העיר טרם יראהו אדם. מבלי להסיר מעליו השלשלת, טיפס ויצא ברוב כוח מן המערה. נשק עוד פעם לאבן שבפתחה ואחז דרכו אל מחוץ לעיר. ערפל-שחרית כבד מאד רבץ על האדמה. עמוד השחר היה חיור. מרחוק, מעבר לעיר, הגיעו לאזניו קולות רעש של יריות תותחים ושל בליסטראות בנפלן. הדבר היה מתמיה, אבל לא היה פנאי ליתן את לבו לחקור אחרי סיבת היריות הללו. סחב הלאה את רגליו הכרוכות בשלשלת. גופו היה רסוק ורצוץ תחת סבל הברזל. בכל אבריו הרצוּצים הרגיש מדוים נוראים. הניע בכל-זאת רגליו הלאה, מבלי שראה בתוך עב-ערפל את הדרך. לרגעים נתקל בסלעים, בשיחים, בגבשושיות, נכשל, נפל וקם, בלבו היה שבע רצון מצער גופו וממכאוביו כי זוהי דרך התשובה… הערפל התבהר קצת. אור הבוקר הסתנן בו כמו חלב, ועיניו היטיבו לראות כפרסה לפניו. אבל התפלא כי לא הכיר את המקום שהלך בו, וכי לא נזדמן לו אף פעם בימי חייו לעבור כאן. מקום מוזר, אין בתים, אין שיח עץ או שדה. מדבר. מדבר שממה. “מדבר העמים”, חשב. רעש היריות אינו פוסק כל הזמן. מעל לראשו, בתוך הערפל, טסות יונים, סיעות סיעות. כולן אפורות. לרגעים נבדלת אחת ונופלת ארצה, הסתובב ונפול. ודאי שהרובים פוגעים בהן, ואולי אין הרובים קולעים לכתחילה אלא בהן? נזכר כי פעם אחת חלם חלום משונה ביונים… והוא הלך, הלך. דומה כי כל ימיו הוא סוחב ככה את רגליו הכואבות ללא-הרף. עייפות גופו היתה נוראה. ואף-על-פי-כן לא עלה על דעתו לשבת לנוח. ידע כי אסור לו לנוח כל עוד לא תם כוחו להניע רגליו. הוא צריך להזדרז לעבור את “מדבר העמים” הזה ולהגיע אל מחוז חפצו. אף-על-פי שלא ידע מחוז חפצו איהו… בינתים עלתה לו השמש. יותר ויותר התפזר הערפל. נראו שמים טהורים. המדבר השתרע מסביב. אבל איזה נהר זרם לא הרחק ממנו. מעבר הנהר לא פסקו היריות. כוחותיו אזלו יותר ויותר. לישוב אין כל סימן. אין שביל ואין נתיב. מאין יבוא עזרו? פתאום גדל תמהונו, ושמחתו גדלה עוד יותר כשראה כי אינו כאן יחידי. הרחק הרחק לפניו עומד ואינו עומד, הולך ואינו הולך זקן נכבד וזקנו ארוך מאד ומראהו חיור כשלג. דומה כאילו הוא מחכה לו עד שיקרב. ודומה הוא מאד לפרדינאנד. רגע חשב כי דמיונו משטה בו. אבל נוכח מיד, כי לא טעה. זה היה פרדינאנד. מה מעשהו כאן? וכי לא הלך כלל לארץ-ישראל? או שמא הלך וחזר? שמא טעה בדרך לארץ-ישראל ולשוב אל עם טמא לא רצה, ועדיין הוא נודד ב“מדבר העמים”? למרות השלשלת הכבדה ועייפותו הנוראה חשק לרוץ. אבל לא היה הדבר בכוחו. רצה לקרוא אליו מרחוק. אבל קולו לא יצא בשום אופן מגרונו, ומזה היה צער כל כך גדול בלב. רצה מאד כי הזקן יראהו כשהוא מהלך יחיד ומבקש דרך לצאת מן המדבר, וסלח לו על העבר. אבל הזקן לא עמד, והוסיף להתרחק ממנו. סוף-כל-סוף הגיע למקום ישוב. נראו אילנות וענפיהם נפרדים לכל רוח. מה טוב יהיה כשיזכה כבר להגיע לשם! ינוח מעט ויחליף כוח… על האילנות עמדו סיעות של יונים צחורות. אל-אלהים! כמה יונים, כמה יונים!.. ומה מזהירות הן כשהן מנפנפות בכנפיהן!… הבין כי אותן היונים הנראות אפורות בערפל המדבר, כשהן מגיעות לשם, אל האילנות, לאור-החמה, הריהן צחות כשלג. אבל עד שהן מגיעות כמה מהן נופלות מחיצי הרובים. התעוררה בלבו חמלה גדולה מאד על היונים הצחורות והיפות וחרד להן מאד. מרוב חמלתו וצערו לא ראה את פרדינאנד הקרב אליו. פרדינאנד לא הכירו, ופירס לא התודע אליו, אך אמר בלבו: “נראה ששוניתי מאד…” שאלו פירס כמה עליו עוד ללכת עד המקום ששם ינוח מעצבו ומעמלו. השיב לו פרדינאנד: “לעולם לא תבוא אל מקום מנוחה, כל זמן שלא תעמיד קיר וחומה מול חיצי האנשים להגן על היונים”. פּירס לא פיקפק אפילו רגע. ובשארית כוחותיו, יחד עם הזקן, מיהר להקים מחיצה מעפר וקרשים סמוך לנהר. ואנשי-המלחמה לא השיבו אחור ידיהם מהכות ביונים ולהמיתן; ובכדורי-האש ואבני הבליסטראות הרסו גם את המחיצה. בליסטרה אחת פּגעה בחזהו של פּירס ויצאה מאחוריו. התאמץ, התחזק כדי שלא יפול. לא עצר כוח ונפל ארצה. ובלבו חשב: “העופות יאכלו בשרי ולא יקברוני בין אחי”. פירס ידע כי מת. ובכל זאת גם אחרי מותו הוסיף לחשוב בדעה מיושבת. ראה כמה דברים נפלאים, ובלבו חשב: “אמת הוא מה שאמרו בחיי; אחרי המות רואה אדם דברים גדולים יותר מאשר בחייו”. פתאום הוא רואה אנשים רבים עומדים עליו – מאין באו אלה? – ומתאבלים עליו. אך הנה התפזרו כולם ופינו דרך בדחילו ורחימו לאשה אחת כולה זוהר-קדושה ונהורא מעליא. השתוחחה אליו האשה ונשקה לו בעיניו, בפיו, בפצע לבו, והתפללה לאלהים כי ירפּאהו ויחַיהו. תמהו האנשים המתאבלים, ואיש את חברו שאלו: “מיהי?” אבל פירס היה מת ולא יכול להגיד להם זאת. אך ידוע ידע כי אמו היא זאת, אמו הקדושה בפניה הלבנים. היא מתפללת, והנה איש מרחף באויר הלוך וקרוב אליו. פני האיש היו ידועים לו ולא זכר מיהו. בלבו הצטער על שלא זכר בחייו את רשמי פני אביו. אילמלא כך, היה אולי מכיר בו שזהו אביו, עליו השלום. רצה לשאלו ולא העיז אבל שמח בלבו על שמת, כי על כן ראה את פני אמו. שמע פירס את האיש שואל לעומדים עליו: “וכי לא ירד שום עוף על זה?”, והאנשים החזירו לו: “לא הנחנו לעופות שיגיעו עליו”. אחר כך שמע כי האיש משלח את האנשים הרחק מן המקום. ונשארו רק שניהם לבדם בשדה. והאיש נפל עליו, ויָשת פיו אל פיו, עיניו אל עיניו וכפיו אל כפיו. פירס הרגיש בכובד הגוף וקשה היה לו לנשום עד למחנק, וקשה היה לו לזוז. ובלב חשב: ודאי כך צריך להיות. ודאי רצונו להשיבני לחיים, וכמו שעשה אלישע לבן השונמית, כך הוא עושה לי. והנה הוא שומע את האיש לוחש באזניו: “ההבנת את מקרה היונים האלה מַהן? וגם הממיתים אותן מי הם?” ענה פירס ואמר: “אדוני! לא הבין עבדך את הדבר הזה עד עתה. אך נכמרו רחמי על היונים הללו וריחמתי עליהן והיה לבי כואב, אבל לא ידעתי מַהן…” אמר הזקן: “בחמלתך על היונים חמלת על עצמך, בתתך את נפשך בעדן, – את נפשך הצלת”, והעמיד את פירס על רגליו. אבל קשה היתה לו העמידה. ראשו היה סחרחר, פצעו היה פתוח וזב דם. וכאב לו הפצע כאילו היו דוקרים אותו שם במחטים לוהטים. והזקן אמר לו: “בדמיך חיה! והיה כאב לבך לחם חוקך…” באותו רגע גדל כאב דקירת המחט בלבו, במידה כזו עד שלא התאפק וטפח בכוח על הפצע…

פקח פירס את עיניו והנה הוא שוכב במערה, ובכפו שרץ שנעץ את שיניו בעור בשר חזהו המגולה…

מפתח המערה זרם עליו אור היום…

ירושלים, תרפ"ג.

 

ספר שני: האמונה – 1527    🔗

“ויטע ה' אלקים גן עדן מקדם” (גן במספר קטן עולה אדם עם תיבת הגן ) פירוש: הקדוש-ברוּך-הוּא נטע את האדם שנתן בו נשמה, כדי שיהנה ויתעדן מזיו השכינה שהוא קדמונו של עולם ברוּך-הוּא. משל למה הדבר דומה: לאדם שנוטע עץ באדמה ומתקן אותו מאד כדי שיתן פּריו בעתו וכל אשר יעשה יצליח. כך הקדוש-ברוּך הוּא נטע הנשמה בגוף האדם שהיא האדמה כדי שישיג וישכיל סודות עליונים.

שלמה מולכו. ספר המפואר.

דרשות מבראשית.

פרק ראשון: אות מאת ה'    🔗

כל הדרך התנדנד שלמה מולכו על גב חמורו במצב של נים-ולא-נים, מיושן על-ידי התנועה הבלתי פוסקת, החום הגדול והדממה מסביב. יחף היה. רק מכנסים בלוּיים היו עליו וכותוֹנתלא פרוּמה. הבוקר, לפני צאתו לדרך, לבש אותה לכבוד נסיעה זוֹ שאליה ציפה ועליה חלם זה ימים רבים, קץ נדודיו ומחוז- חפצו. עוד הבוקר היתה כוּתוֹנת זו קשה וקרה, וגרמה לבשרו תחושה נעימה של רעננוּת ונתנה בלבו רגש של התקדש-חג. אבל כל זה נשכח כבר מלב. עתה היתה הכוּתוֹנת רטובה מזיעה, דבוקה אל הבשר ומעוררת בו תיעוּב לגופו. על ראשו, מתחת למצנפתו, היתה פּרוּשׂה מטפּחתו האדומה ששימשה כעין תיתורת למצנפתו. בשוליה הגנה על עיניו ועל ערפו. מנהג זה במטפּחת למד מיהודיה וערביה של טבריה הקדושה. מדי פעם בפעם היה מסיר את המצנפת, מספג במטפּחת זיעת פּניו, וכיסה בה שוב את ראשו. על גבו של החמור משני צדדיו התנדנדו שתי חבילות קטנות: כל רכושו. מכיוָן שיצאו, בשעה השלישית בבוקר, מטבריה, התחיל הערבי המחַמר לפלח את דממת השחרית הטלולה בסלסוּלי קולו המשתפּכים מתוך הגות-לב מלאה נכאים. סלסוּלי נגינתו-תלונתו היו נפסקים באמצע על-ידי קריאה גרונית צורמת אוזן כלפּי חמורו שהיה ממַתן יותר מדי את פּסיעותיו או שהיה נוטה לצדדין. לבסוף, כשחמתו של הגליל התחילה שורפת את העולם באִשה, נעשו ההפסקות יותר תכוּפות, נדם קולו של הערבי, נשכח החמור. שלשתם נרדמו תוך כדי הליכה וחום היום: המחַמר, החמור והרוכב עליו. נרדמו בתרדמת העולם. רק מתוך הרגל או מתוך חלום היתה לפעמים פורצת מפּי הערבי קריאה יתומה: “נהעה!”… בהמתו­­ֹ לא נתנה אליה לב.

עלו בשביל צר מתפּתל בצלע ההר וזרוע חצץ. הגיעו למקום תלול ביותר. השביל היה מאונך ובחזקת סכנה. צריך היה לרדת מעל החמור. עמדו רגעים אחדים לשאוף רוח.

אחרי שעות אחדות של רכיבה, שמח מולכו לעמוד על הקרקע ולהניע רגליו. תלה את עיניו בשמים ובהרים. הרי כנען החשׂוּפים והצרוּבים, העצמון עטוף הדממה. מבעד לחלל, שנפתח בין ההרים בדמות קשת הפוכה, נגלה, כמו מבעד לקלעים שנתפּנוּ לצדדים, עמק-מרום בכל זיווֹ המגוון כשטיח הטוב בירקרק החרוץ, בכותם היָשְפֵה ובאודם הפִּטְדָה, העמק השוֹבה בלהטיו את העין המתרפּקת על המרחקים המתגוללים עד לאין-סוף ובוקעים את האופק הזורח והרועד בתכלתו השקופה. ההרים ניגשו אליו בשׂיאם ובמוראם; המרחקים נגעו בנשמתו, השרו עליו דממתם הנשׂגבה והוד-שמשם, ונשמתו נכנעה, נכנפה… שממון ודממה בארץ, שממון ודממה בשמים, מוראי-הוד, איומי-יגון. בשמים נמחק כל עב קל, כאילו מטאטא השמד עבר עליהם. לבנבנים-כחולים וקלוּיי-שמש היו. תכלתם הרווּיה והעמוקה דהתה זה כבר… על האדמה עלה לא רעד, זבוב לא פרח, צרצר לא שרק. זיקית גדולה אחת, גלמוּדה וּמאוּבקה, עמדה על אבן בלי נוֹע, כמתאמצת להעלות על זכרונה דבר-מה שנשכח ממנה פּתאום… דממת-מות לא היתה זאת, לא היה זה שממון בית-הקברות. דומה כי החיים הסתתרו כאן באיזה מחבא, כי הקולות נדמוּ רק לשעה קלה. אך יסב את עיניו – ופצחו ההרים רינה, ומלאו העמקים תרועה… עמד, הביט זמן רב נדהם. לפניו היתה חידה אחת גדולה וסתומה. פּתאום נפקחה בנפשו עין אחת, שכל הזמן היתה נרדמת בו. וראתה העין מה שלא יכול לראות קודם לכן. השמים ממעל כאילו אינם שמים אלא שמש, שמש שנמסה, השתפּכה וזורבה. נזוֹל נזלה השמש למטה והתגבּשה לאדמה, להרים, לעמקים, לשׂיחים ולסלעים… לפני רגע תמה על דממת-העולם ושממת-הקדומים. עתה אינו תמה. עינו זוֹ הפּנימית רואָה את האדמה והנה היא כולה רתת תנועה חבוּיה. השממה הומה מחיים נעלמים. צחיחי-הסלע, החרולים והקמשונים לבני-האבק, עצי הזית, הנוצצים כמרוחצים בנשוֹב בהם רוח, העצמון, הרי כנען, הבריאה כולה – אך קליפה דקה-מן-הדקה, עכוּרה וּמגוונה, של אור החמה הנקשה. נשמת-העולם מתחת לקליפה זו; מתחתה הומים ורועדים החיים והתנועה, כמו גלי-ים, רגעים הם עולים, רגעים הם יורדים. כגלי-ים הם גועשים בשירתם האילמת, מרעידים את חלל הבריאה ועולים על גדות אין-הסוף. וברוֹן נשמת-העולם יקום גם בו סער הדממה ועלו גם החיים הנעלמים שבתוכו על גדותם. נדמה, עוד רגע והקרום הדק יתפּקע, ומלא העולם נשמה וחיים כמים לים מכסים… דפיקות לבו תכפו. נשימתו קצרה. כל גופו העיק, לחץ, הפריע בעד שירת החיים הנסתרים שפּרצו מתוכו והשתוקקו להתמזג עם הנשמה הכללית. בגוּפו כולו חש כמו באצבע שכּרכוּ עליה רצוּעה הדוקה יפה יפה… והוּא ידע שרגש זה יש עתה גם לסלע, גם לשׂיח שעל-יד הדרך, גם להר, וגם לעמק…

היה לו כאֵב מועקה מחמת החידה. חידת עצמו, חידת-העולם. ידע כי אין הוא עצמו ואין העולם אלא קליפה. אבל מי יאמר לו, הנשמה שמתחת לקליפה זו מהי? הה! אילו מצא איזה סדק, איזו פירצה דקה בקליפה זו, שבה יוכל לחדור אל מה שחבוּי מתחתה, אל גרעין העולם והאדם, אל לוּז זה שבשדרת הבּריאה!.. ואז? הה, אז!.. הדרך אל אלוהיו אז גלוּיה, ברורה, ישרה… אז אין פּקפּוּקים, ספיקות, חיפוּשׂים. אז, כמו שפלת מרום הזורחת דרך פּתח ההרים, תיגָלה בכל יפעתה האמת המוחלטת, זו שנחוצה כל כך לאדם, לשלום נפשו ולבטחון חייו, שלאורה יוכל לראות את עצמו מה הנהו ומה הוא צריך להיות…

גבוה, גבוה, על מרום ההר, כאשכול ביצים ענקיות של עוף אגדי, הבהיקו בתי צפת בלבנת השלג שלהם. צפת הקדושה! היא רמה כל-כך, טהורה ולבנה כל-כך! היא טובלת בשמים ובשמש, רואה את השפלה כולה ואת המרחקים! ואולי לכן היא קורנת משמחת-עולם לדעת את האמת הקדושה, הצרופה, החפשית והטהורה מכל סיג ארצי… קדושיה יודעים לשבור את הקליפות, להכניע את הס"ם, לתקן את “הכלים השבורים” בבתי-היוצר של הבריאה.

המחַמר הלך עם חמורו בשביל הרועים. מתוך קוצר-רוח פּרש מולכו ממנוּ וטיפס בקו ישר למעלה. רעב היה, עייף מן החום וּמן הדרך. אבל את כל זה שכח לשעה, ובנפש נסערה החיש את צעדיו. כי בערה בו התאוָה למהר ולעלות, למהר ולדרוך על האדמה הקדושה, לנשום את אוירה, לבוא בקהל קדושיה. כעובר אָרחות ימים אץ לבוא אל החוף הקורץ אליו באורותיו המשׂמחים…

קץ לטלטולי גוּפו. קץ לנדודי נפשו…

במעלה ההר מצא על דרכו גדרות-אבן ומסוכות-צבר מסביב לכרמים, מקשות וגנות. צפת גוּפה נעלמה מעיניו. זמן רב הסתובב בשבילים הצרים בין הגדרות מבלי למצוא דרך. לבסוף יצא למרחב. לפניו התרומם צלע הר תלוּל וגבוה, עם שן סלע בולט למעלה, כשהוא נתלה באויר ומטיל למטה את צלוֹ עד למרחוק. אל צלע הר זה, בצל הסלע, נדבק, כמו פּטריה, בית קטן ולבן. על גבי גגו השטוח ומסביבו על הקרקע טיילוּ אילך ואילך יוֹנים ותרנגולות לעשרות. אל הבית הזה אפשר היה לטפּס אך בשבִיל צר זרוע חצץ וצרורות המכאיבים לרגלים בלתי רגילות. וכשהיו מקיפים את הבית משתי רוּחותיו, היו יוצאים אל מדרון המשתפע ויורד אל הדרך המובילה צפתה. במדרון לכל רחבו והיקפו צמחו קישוּאים, מלפפונים, דלועים, אבטיחים. הירק היה צפוף, שופע, רענן וחי. ניכרה כאן עבודה מתמידה ועקשנית, מתוך אהבה ומסירות. מתוך הירק התנשאו עצי זית ועצי תאנה. המגרש הזה לא היה גדוּר משום צד. הביט ההולך אל הדרך שנגלתה לפניו עד מרחק ידוע ואחר-כך אבדה בין הכרמים והגנות. נשא את עיניו למעלה, אבל את צפת, צפת הלבנה שזרחה לו שם למטה, לא ראה. לפני עיניו התמתחה למעלה חומת אבן גבוהה ואפוֹרה. בעמל רב טיפס ההולך, ברגליו היחפות, בשביל המוביל אל הבית הקטן, בקושי דרך בין היוֹנים הרבות, שלא נפחדו ולא נרתעו ממנוּ. לפני פתח הדלת נימנם כלב. כשראה הכלב את האורח, הרים ראשו, נהם רגע, משנהוּ, כמתכוון לזנק ולפרוץ בנביחת-אימה, וּמיד חזר בו, קלט בפיו מן האויר זבוּב פּורח, ושוּב התחיל מנמנם, כשהוא גומר את נהימתו מתוך חלום. שוּם אדם לא נראה על-יד הבית. צנח מולכו בצל התאנה הראשונה שהזדמנה לקראתו, ופניו מול הדרך, כאילו מתוך האדמה, צמחה לפניו אשה אחת, לא צעירה ולא זקנה, שחורת שערות שנשמטו אל ערפּה וגבּה קווּצות קווּצות מתחת לציפּה שלה – מטפּחת עם זר מטבעות-כסף על מצחה, – בעלת פּנים עגוּלים, חלקים טובים ומאירים. ניגשה כשהיא משלשלת שרווּליה, שהיו מופשלים, ודיברה מה בערבית. ראתה שאין הזר מבין, מיהרה ושאלה בהישפּאניולית:

– האדון בא ברגל?

ומתביישת כמו ילדה, סיפרה לו שהיא תולה כאן בקירוב מקום את כליה ליַבּש וראתהו הולך, אמרה בלבה: הנה אדם עייף! האדון בודאי צמא?.. מבלי חכּוֹת לתשובתו נעלמה בתוך פּתח הדלת.

עיניו נסגרו מחמת עייפות. חוּלשה מתוּקה השתפּכה מיד בכל גוּפו עד לקצות רגליו. מתוך חולשה נעשה קל יותר; כל-כך קל, כמעט נפרד מגוּפו. הוא בתוך צפת הקדושה. תמה הוא על עצמו שדימה כל ימיו לראות את צפת עיר כמו כל הערים. והיא אחרת, אחרת. בצפת אין יום ואין לילה, אין ערב, בוקר וצהרים. “והיה יום אחד… לא יום ולא לילה… והיה לעת ערב יהיה אור”. והאור נפלא. צפת כולה היא כוחל יורק ולובן, הבריות דומים לנטיעות, לאילנות. אינם עסוקים בשום דבר. הם רק מלבלבים, משׂגשׂגים. זוהי תפילתם ורינתם כל היום. אין קול דברים. רק שׂיחת דקלים. רק זמרת צפּרים בין עפאים…

פּקח עינו והתפּלא לראות את עצמו תחת תאנה, ולפניו אותה אשה בפניה המחייכים וספל חרס מלא מים בידיה.

– דומני שישנתי הרבה זמן, – קרא בקפצו ממקומו.

– לא, אדוני! אך נכנסתי הביתה לשאוב ספל מים, שבתי והריהו נרדם.

– החמור? ומחַמרי?

– איזה חמור? אדוני בא ברגל – אמרה האשה בּבת-צחוק כבוּשה: חשדה בו שעדיין לא נתפּכּח מחלומו.

הבין למחשבתה וצחק לטעוּתה. ביאר לה שעד לרגלי ההר רכב על חמור, ועל ההר פּרש והלך בדרך יותר קצרה. הרגיעתו האשה: לפי שעה לא ראתה שוּם חמור עובר, וכשיעבור יראנו מכאן. הזמינתו לסעוד את לבו. הודה וסירב. איך ינוח ויסעד את לבו לפני שיראה את צפת ולפני שידבּר אם ר' יוסף קארו שאליו נשׂא את נפשו? פּני האשה עוּננוּ. מעין אַכזבה, גם מעין עלבון, לא מוּבנים לו, הפיקוּ. מפּני מה הוּא ממאֵן? וכי לחם פּיגוּלים הוא לחמם? וכי איננוּ עייף? כלוּם אינו רעב? דיברה בחן ובתחנוּנים. לא הבין מפּני מה נוגע הדבר עד לבה. והוּא אמנם היה עייף מאד ורעב מאד. מיום אתמול לא בא אוכל אל פּיו. בבוקר השכּם לפני עלוֹת השחר, התפּלל הרבה; לבו רגש מאד. ושכח את הצידה לדרכו… התפּתה. פּני האשה אוֹרוּ משמחה. היה הדבר חידה בעיניו. הלך אחריה למקום שהראתה לו; תחת תאנה אחרת, שצלה היה מרובה יותר והקרקע מתחתה היה ישר יותר, עמדה מוכנה קערת נחושת רחבה ועליה, בתוך צלחות חרס קטנות, היו זיתים, תאנים, שמן, צלי וכד היין.

– תיכף יבוא גם בעלי, – אמרה האשה. ופרשה לה אל לבניה שתלתה לשם יבוּש על גבי חבל מתוּח בין שני אילנות.

לא עברה שעה קלה והאשה ניגשה שוּב בלוית אדם רחב-כתפים ורחב פּנים. פּניו כמעט לא נראו משום שהיו כולם מכוּסי-שׂער עד לחוטם. מתוך היער העבות הזה של השערות הציצו, כשתי זכריות המתוך אזוב פּרא, זוּג עינים קטנות כחוּלות, מאירות, טובות וצנוּעות. לפי מידת גוּפו וּמבנהוּ, היה האיש יכול לעשות רושם של “גס ומגוּשם” ביותר, אבל העינים הקטנות האלו הרעיפו רוך, טוב-לב וכמעט ביישנוּת ילדוּתית, ביישנוּת כמו זו של האשה, עד שהרושם הגוּפני טוֹשטש לגמרי, נתן לו האיש שלום בתנוּעה בלתי-שגירה.

נטלוּ את ידיהם וישבו לסעוד. כּכל בן-כפר החי כל ימיו בין צמחים וּבעלי-חיים, דיבר האיש מאט מאד. לעומת זאת היתה האשה מרבּה בשׂיחה, כאיל ביקשה בחברת האדם החדש פּיצוּי לכל ימי שתיקתה המרוּבים. ניכּר היה כי הבעל ואשתו שמחים מאד באורח וּשמחים לשמשוֹ בשעת הסעודה. עשו זאת בפשטות צנוּעה, מבלי להטריח וּמבלי לתת מקום לסירוּבים וּלהודיות. סיפרו לו כי הם מתפּרנסים מהירקות, הפּירות והביצים שלהם, את הנשאר הם מוכרים. סיפרו, מתוך עצבוּת והכנעה לגורל, כי כל חייהם הם הוכלים ערירים, בלי בנים, בלי שמחה במשפּחה, וּבלי עוזרים בעבודה. האשה עסוּקה בבית והבעל מטפּל בבעלי-החיים והצמחים. לפעמים יש צורך להוביל בחמורים יום תמים מים מן המעין שבעמק להשקאת הנטעים. עבודתם היא רבה וקשה, אבל האלהים ציוה את השלום והשלוָה בחייהם, בעד זה הם מודים ומשבחים לבורא. תוך כדי דיבוּרו הקשה, המגוּמגם והקטוע משליך האיש מדי פעם פרוּסות לחם ונתחי בשׂר אל פי הכלב שבא להשתתף בסעודה, או מפזר פרוּרי לחם לעופות שניגשו אף הם. האשה מדברת ואינה פוסקת למזוג בכוסו של האורח יין אדום חריף, שהיה נוזל בעורקיו כּאש. ראתה כי היין נעים לחכּו, ומצאה לנחוץ לספּר כי היין הזה הוא מן הענבים שדרכוּ היהוּדים ושנטלו ממנוּ מעשׂר. את האורח לא שאלוּ לא לשמו, לא מאין הוא בא ולאָן הוא הולך, כדרך בני-אדם שמטבעם אינם יכולים אלא לתת. האורח נמלא אור וחום בין האנשים האלה. נזכר באברהם אבינוּ. ודאי גם אורחיו היו כך מאוּשרים בשבתם בצל האשל! ואוּלי לאורחי אברהם אבינוּ היה פחות נעים, משוּם ששׂרה היתה נשארת באוהל ולא הסבירה להם פּנים יפות, טובות ועגוּלות כמו אשה זוֹ…

אבל במוחו של מולכו ניקרה כל הזמן שאלה אחת, שלא הסיח ממנה אף רגע אחד את דעתו. לא התאַפּק ושאַל:

– מפּני מה איני רואה את צפת? היכן צפת?

שניהם הראו לו באצבעותיהם על החומה האפוֹרה בראש ההר.

הנה ה“חאן” שבּנה להם הפּחה בדמשק.

– אבל מלמטה הלא ראיתי אך בתים לבנים, ושוּם חומה לא ראיתי.

– זה… – ענה האיש – הבתים הלבנים… אלה הם פּזוּרים כאן בשדה… מחוּץ ל“חאן”… הם רצו בחאן דוקא. שנים רבות רצוּ בחאן… זה… הפּחה בנה להם… זה…

הרגיש מולכו מתוך דיבוּרו של האכר איזו התנגדוּת אל אלה ששם מעבר לחומה, לא הבין מפּני מה האנשים הטובים האלה שנתנו לו כמו טעם-למפרע, כמו מוּשׂג-מקדים מקדושתם של אנשי צפת, – מפּני מה דיברוּ על אלה מתוך מוֹרת-רוּח כזו?

– ומפּני מה חשקוּ כל-כך בחאן?

– זה… מה' הם יראים… זה טוב, טוב מאד! אבל זה… גם מבני-אדם הם יראים… זה לא טוב! מאד, מאד לא טוב!… זה…

כאילו רוח צינה נשבה פּתאום על לבו של מולכו.

– ואדוני כלוּם אינו מתירא מפּני גנבים?

לא אמר כלום. כאילו התקשה בתשוּבה. אך הושיט זרועו בתנוּעה לא שגוּרה עשה בה סיבוּב אָפקי באויר.

הבין מולכו: שוּר! מסביב לנחלתי אין חומה ואין גדר.

האשה אמרה:

– אין צורך לגנוב בשעה שאפשר לקבל בהיתר. אלהים אינו חושׂך מאתנו וכיצד נוכל לחשׂוך מזוּלתנו? החומות והמנעולים רק מרבים גנבים, ישמרנו האל! – מצאה שזוהי שיחה בטלה והפסיקה.

נטלה מן הסל צבר אחד ושאלה:

– האקלוף לו?

פּלחה את הקליפה הירקרקת-כתומה, הפשילה את שולי הקליפה, באופן שהתוך הצהוב והעסיסי נחשׂף כולו. צחקה ואמרה:

– כך, אדוני! תחת קליפה עוקצת וּמכאיבה יש לפעמים לב-פּז, לב-צוּף. צריכים לדעת להבקיע אל התוך.

מולכו כמעט לא הקשיב לדבריה. עצוּב היה מחמת דברי בעלה. כאילו עכרוּ אור נשמתו שחיממו כל הדרך. שוּב לא היוּ לו שני האנשים האלה פּשוּטים וּמוּבנים כמו שחשב קודם. מי הם? מפּני מה שמחו כל כך לקראתו? ומה יש בלבם נגד קדושי צפת? חשב כי האכר הזה אינו אלא אחד מאלה הנפלאים והמשוּנים שראה כמותם רבים באיטליה ובתוּרכּיה, בדרכו לארץ-ישראל, איזה קנאי עיקש-לב שרעיון אחד וּמיוּחד רודה בו וּמרחיקוֹ מן הבריות. אף עיניו נראו לו עתה אחרות. בלי אותם הרוך והחום. ראתה האשה, כי האורח לא נתן לבו להערתה, חזרה על דבריה בקול רם יותר:

– כך, אדוני! תחת קליפה עוקצת ומכאיבה יש לפעמים לב-פּז, לב-צוף. צריכים לדעת להבקיע אל התוך… – וּפניה מאירים וטובים כמו קודם. אבל האורח רעד רעד קל מחמת רגש סתוּם לא נעים.

בו-ברגע נשמע מהדרך חמור נוער. מולכו קפץ ממקומו. שם למטה בדרך פסע לאטו חמורו טעוּן שתי חבילותיו. ואחריו דופק בו המחַמר. קראו לזה שיגש. בינתיים ישבו לברך ברכת-המזון. האיש והאשה שׂפתיהם היו אמנם נעות, אבל לאורח היה רושם כאילו אינם מברכים. שמר את הדבר בלבו.

בעזרת האשה, ששימשה לאורחה בתור מתורגמן, סילק מולכו למחַמר וקיבל ממנו שתי חבילותיו. פּינתה האשה את האילפס משיירי האכילה וּמסרה אותם לידי הערבי, והוסיפה עוד אבטיח גדול, חופן זיתים ופרוסת-לחם. נפטר הערבי והלך לו מתוך קידות והשתחויות, תנוּעת-יד כלפּי הלב והשמים, וּפיהו מלא תודות ותשבחות.

רחץ מולכו את ידיו ורגליו, והתחיל מכין את עצמו לדרך. הצטער מאד על שהסלסלות אינן מגוהצות ואינן נקיות, ועל שכוּתנתוֹ מקוּמטה. הסתפק בזה שהשכיב את הצוארון הרחב והלבן של כוּתנתוֹ על גבי מעיל הקטיפה שהוציא מחבילתו ושהיה קצת מבוֹלה ומקומט. הוציא גם זוּג גרבים של משי ונעלי קטיפה. מן החבילה השניה הוציא מצנפת-קטיפה שחורה עם מחרוזת-מרגליות לקצותיה, שרשרת-זהב עם אבן-ישפה וחרב עם ידית-שן מקוּשטה בפיתוּחי זהב וכסף. זמן רב מאד לא נגע בכלים אלה. ליום זה שמרם, ליום חַגו הגדול, חג כרתו ברית אהבה ואמוּנה בינו וּבין אלוהי אָמן. עתה, בנגעוֹ בהם, היה רעד באצבעותיו. קול העבר צעק אליו. ג’וליה!.. הלא הפּצעים הנושנים נגלדוּ זה כבר, מהיכן איפה כאֵב חד ולוהט זה? כאילו חרבּו עברה בחודה את כל ישותו מן הקצה אל הקצה… רצה לנשק את השׂרידים היקרים האלה לעברו המת, לנשק ולבכות. בכל כוח הבליג בפני האנשים האלה. אבל רק רבע קט נמשך הדבר. על עיניו רק נמתח קרום רטוב ודק. כאילו אך עתה, בפעם הראשונה, הרגיש בעקידת אהבתו הארצית, החמרית על מזבח אהבתו למקום… מתוך התרגשות מיוּחדה חבש את מצנפתו לראשו, הצמיד את חרבּו לירכוֹ, ענד לצוארו את שרשרתו: כּך חייב הוּא

להופיע בשערי צפת הקדושה, להתיצב לפני רבּוֹ הקדוש; כך הוא חייב לחוג חג בריתו עם אלהים, חג תיקון נשמתו ותחית רוּחו…

הדוּר בלבוּשו פּנה כּה וכה ולא ראה לתמהונו את הפּונדקאים שלו. בעל-הבית נעלם לגמרי, ואשתו נסתלקה הצדה, עסוּקה בלבניה. רק לפעמים זרקה אליו מבטים מפיקי פחד ואי-אמון. לא הבין לשינוּי המוּזר הזה. בירך אותה על חסדם וטובם. והיא – לשונה דבקה אל חכּה… אבל הוא היה כל כך נרגש עד שלא נתן את דעתו לזה. בפסיעה קלה ומאוששת, בלב הומה מרטט-תפילה הלך חגיגית במעלה ההר, הלוך והתקרב אל צפת.

שערי ה“חאן” – חומת בתים קטנים למושבות היהודים – היו פתוחים לרוָחה. נכנס. בא אל השוק. השוּק הכיל שנים-שלושה רחובות צרים ועקוּמים עשוּיים מדרגות-מדרגות, מעלות וּמורדות, בין שתי שוּרות בתים בעלי שתים-שלוש דיוטות. החנוּיות היו בדיוטה התחתונה, משני צדי הרחובות. כאן היו בתי תמחוי עם העשן וריחות הקיטור והתבשילין החריפים שפּרצו החוּצה דרך הדלתות הפּתוּחות ועם מי-השופכין וּקליפות הפּירות ופסולת המאכלים הנרקבים לפני המפתן, לשמחת החתולים והכלבים; כאן היו בתי האטליז עם צעקות הלקוחות והטבּחים מטונפי-הדם, עם עדת הזבוּבים הנעה באויר, בפתח החנוּת וּפנימה; כאן ישב היוצר על האבנים בין לקוחוֹתיו הנוקשים באצבעותיהם על דפני הקדרות; מחסני תבואה, שבּין השׂקים הפּתוּחים, בתוך ענני אבק, נעוּ צללי החנוָני והסוחרים; לפני דֶלפקיהם, בתוך האפלוּלית של חדרי העבודה, ישבו הסנדלרים כפוּפי-גב ועקוּמי-רגל, ונקשו במקבת; חייטים חיורים, קצרי-הראות, השחילו לאור השמש חוּט במחט; בחנויות הבּשׂמים והאריג ישבו חנוָנים על כסאותיהם בשלוָה של חשיבוּת יתירה ושתוּ קהוה. הנה יצאו מאחת החנוּיות הרחובה שני אנשים, אחד מוכר ואחד קונה, וּמגוללים בידיהם מגילת משי, האחד בצד זה של הרחוב והשני בצד זה, וּבודקים לאור השמש אם יש באריג חשש נקב. וּמתחת לחוּפת שיראין ארעית זו עוברים ושבים הבריות כשהם כופים ראשיהם. פּתאום מופיעה שיירת גמלים גאים; גבוהי-רגל ונטוּיי-גרון פוסעים הם פסיעה ישרה, מבלי לנטות ימינה או שמאלה, וּבעיניהם הנשואות למרחק לא כבה עדיין להט המדבר; על דבשותיהם מתנועעים שׂקים מלאים מסחר ארצות רחוקות, וּביניהם פוסעים בדוים מאוּבקים…

בתוך האנדרלמוסיה הרועשת הזאת, בסכנה להיפגע, להינגף וּלהיטנף על ידי מישהוּ או מה שהוא, עבר שלמה מולכו בבגדי קטיפתו וּבחרבו. מכל חור וּמכל פּינה הוּצאוּ ראשים, נשלחו מבטים מפיקי השתוממוּת, גם חשש ויראה. מלפניו ומאחריו נהרו פרחחים. כל אחד נטל על עצמו להראות לו את דירת הרב ר' יוסף קארו, והכל ליווהוּ. עברו דרך סימטאות, מבואות וחצרות מפולשים ואטומים, עקומים ומסוכנים. מתוך פּתחים וחלונות בּיצבּצוּ ראשי נשים. מכל צד נזרקו לפרחחים שאלות-סקרנוּת בערבית, בהישפּאניולית ובעברית. הנערים צעקו וחזרו לכל שואל:

– אל ר' יוסף קארו.

וּמולכו היה אומלל. החזון אשר נשׂא בלבו מאז החילוֹ לעלות אל ההר, נדעך פתאום. המציאוּת היתה עכוּרה ודוחה בכיעוּרה. דומה ליפהפיה שיצאה לפגוש בחתנה, במסוה מגוֹאל וּמכוער על פּניה, כדי לנסותו. ידוֹע ידע כי אך נסיון הוּא זה, ידוֹע ידע כי חזונו עוד ישוב וחיה; ידוֹע ידע כי יבוא יום ונפל המסוה הזה מעל פּני החיים וראם בכל יפעתם האצילה… ידוֹע ידע את כל זה, ואף-על-פי-כן התכּווץ הלב. ברוח נכאָה נכנס אל החצר הקטנה המרוצפת אבנים חלקות, וחומתה וקירות הבית שבתוכה מסוּידים בלוֹבן כחלחל נקי ועצוּב. יצאה לקראתו אשה כבת עשרים, בעלת פּנים עצבניים-חולניים, מפיקי מרירוּת. ראתה את מולכו בתוך עדת הפרחחים ונבהלה תחילה. מיד התאוששה והתנפּלה בצעקה היסטרית, בדברי גידוּפים ואיוּמים על הנערים, שנבהלו והתנדפו מן החצר כהרף-עין. כשנשאר מולכו לבדו בחצר, שאלתו הישפּאניוֹלית ועדיין ברוגזה:

– למי שואל אדוני?

– לכבוד הרב.

– עסוּק!

– דבר לי אליו…

– עסוּק!

– אבל הדבר הוא…

– אחר כך! אחר כך! הרב עוסק בתורה ואסור לבטלו ממשנתו.

פּניה התחילו כבר מתרעמים וּמפיקים קוצר-רוּח. נזכר מולכו בגערתה המשוּנה בנערים, נפחד, וּבקול מתחנן אמר: – בבקשה! תאמר נא לכבוד הרב: אורח אני מארץ רחוקה… מפּורטוּגליה…

– רבים כאן הבאים מפּורטוּגליה. – רטנה האשה, אבל מיד התרכּך קולה; אם מחמת מלבוּשו המשוּנה של האורח, או מחמת קולו המתחנן, התפּייסה האשה. מתוך נהימת-חוטם: “ביטוּל תורה… עבירה…” נכנסה אל הבית.

מיד חזרה ונבוכה שאלה בעברית:

– בן ישראל?

– כן! כן! בן-ישראל! שמי שלמה… שלמה מולכו… – ענה כמעט בשמחה.

ניגש סמוּך אל האשה ולחש לה:

– תאמר נא למעלת תורתו: אחד מאנוסי פורטוגליה… נמלט לכאן, לארץ-ישראל, לצפת…

שוּב נעלמה האשה, וכרגע חזרה ורמזה לו להיכנס.

החדר שהכניסוּהוּ לתוכו היה קטן, תקרתוֹ נמוּכה, רצפתוֹ – אבנים גדולות ומסוּתתות ומצוּפה במחצלאות-קש. רהיטים לא היוּ בו מלבד ארון-קודש עם פּרוֹכת המקוּשטת ברקמת מגן-דוד מחוּטי-זהב, אילו כסאות ושוּלחן גדול שעמד בפינה בין שני חלונות, אחד בקיר מזה ואחד בקיר מזה. על השולחן היו נערמים ספרים וּמגילות קלף. ספרים וּמגילות היו גם על הכסאות ועלהקרקע, החלון שמימין השולחן היה סגוּר ודרך בו זרם אל החדר נחל שמש שהציף את השולחן וּספריו, השתפּך על הקרקע בדמוּת פּס אור מרוּבע וארוך, והתיז ניצוצות-אש במגן-הדויד של הפּרוכת. כשנכנס, קם מאצל השולחן אדם זקן קטן-קומה, דל-גוּף, עטוּף בגלימת-משי מעוּכה. כוּלו קל, רזה, זריז, פּזיז, ואבריו – מלאי תנוּעה. גם עורקי פניו היו זעים. פּניו היו רזים, פּעוּטים ודמוּתם כעין משוּלש מוארך. המצח היה רחב יותר מכפי המידה וחרוּש כוּלו קמטים. משני צדדיו עוד בּיצבּצוּ שׂערות פּאוֹתיו הדקות מאד והמשורבטות, שעוד הוסיפו לרוחב החלק העליון של הפּנים. מתחת לעינים בלטוּ עצמות הלסתות עם העור הדק והנוצץ הממוּתח עליהן. מתחת ללסתות שוּפוּ הלחיים ונצטמקוּ, והיו כמעט בלי כל חתימת זקן. הפּה היה קטן ויפה. מן הסנטר הקטן ירד זקנקן שׂב, מדוּלדל, מחוּדד וּמסתלסל בקצהו, מחמת ההרגל שהיה לבעליו לכרוך אותו על אצבעותיו, תוך כדי עיון ומחשבה. בניגוד לגוּף ולפנים רבּי התנוּעה היה מבט העינים הטוב וההוזה נראה כקפוּא. עיני-הילד שלו הרעיפו איזו שלוָה מיוּחדה. שלוָה הנקנית על-ידי מחשבה מתמידה ועל-ידי התרוממוּת הנפש מעל תנוּעת-החיים.

הזקן הפסיק באמצע עבודתו. פסע לקראת האורח פסיעות מהירות בסנדלי-קש על רגליו היחפות. על נוצת האַוָז, שהיתה בין אצבעותיו, עוד התיבּשה הדיוֹ. נעץ את הנוֹצה לרחבה בפיו ונתן לאורח שלום בכפּו הפּעוטה והחמה. רגע אחד עמד ממוּלוֹ, מדד אותו במבט נבוך ותמֵה, ואחר הצמיד מבטו אל חרבו. מבט זה הביא במבוּכה את מולכו, ולא ידע מה יש בו מתמיה וּמה יש בחרבו, שזה אינו גורע את עיניו ממנה. הזקן בעמדוֹ ממוּלו היה קטן כל כך, והוּא, מולכו, גדול וגבוה, עד שזה התבּייש בפני הזקן, מפּאַת גודל קומתו, ולא ידע איך להצטמצם וּלהמעיט דמוּתו. רגעים אחדים שתקוּ שניהם.

– אדוני הוא עובר-אורח? בא לתוּר את צפת? – שאל הזקן בהתישבם אל השוּלחן.

– ה, לא! – קרא מולכו מבוּיש – הלא רצוני להשתקע כאן.

– לסחור? או…

– לא! לא!

– אה! ודאי בא כבודו לכאן מפּני שנפשו חשקה בתורה?

השאלה האחרונה, עוד יותר מהשאלות הקודמות הביאה את מולכו במבוּכה. לשם מה כיתת את רגליו לצפת? כאילו זו לו הפּעם הראשונה שהציע לעצמו שאלה זוֹ. תורה למד בלישאבונה, תורה למד בקונשטאנדינה, באיזמיר… איך יבאר לזקן את מטרת בואו לכאן? ימים רבים חלם על צפת. חפצוֹ וּמטרתוֹ היוּ לו כל הימים ברוּרים. ועתה – מה נפלא הדבר! – עתה מכיון שזכה להגיע אל מחוז חפצוֹ, אין בפיו מלה לבאר לשם מה בא לכאן…

התחיל מגמגם:

– באתי לכאן… אליכם… חפצתי להסתפּח בנחלת אלהים…

שוּב הצליף הרב מבט אל חרבו ואל השרשרת עם הישפה. אחר-כך העביר על פניו את מבט עיניו ההוזה, המסומר והקפוּא…

חשב מולכו כי אינו מבין והוסיף:

– כל הדר בארץ-ישראל כאילו יש לו אלוה ואני את קרבתו מבקש. לא ידעתי הדרך אלך בה. אני מאמין שכאן…

בתוך העינים השלוות של הזקן זע פתאום שביב חי נוצץ של צחוק; מסביב לעיניו התמתחו וזעו, כמו קוים, קמטים דקים וּקטנים. הוא אמר:

– דוד המלך עליו השלום התאונן: “אָנה אלך מרוּחך ואָנה מפּניך אברח? אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול – הנך!” ואדוני שואל אֵי הדרך שבּה ימצאנו כביכול…

ראה מולכו כי אמר איזו שטוּת גדולה והתבּלבּל מאד. המיך ראשו, השפּיל עיניו וגימגם: “כך,… בודאי זה כך”… והשתתק. אבל השתיקה נעשתה קשה עליו מרגע לרגע. בלבו כאילו התחילה זעה חרטה עמוּּמה על שהוּא כאן. אבל למה כאב ועוּנה כל הימים? למה כל אותם הלילות נדוּדי-השינה שעברו עליו? מפּני מה לא ידע לענות?..

כתשובה על המתרחש בלבו, שמע את הזקן מדבּר אליו, כאילו התכּוון להרגיעוֹ:

– הרי זה תמיד כּכה! תמיד כּכה!.. שהנשמה מדבּרת לשונה ברוּרה ותמה; הלבוּש הגוּפני שלה – הדיבוּר והקול – הוּא קליפה גסה וּכבדה… וכבדה… צריך להילחם בקליפות… כי “עתה מחול ימים כבד”… רצה לאמר, הדיבור… “על כן דברי לעו”…

מולכו נדהם. דומה כי הציץ הזקן במבטו הקופא לתוך לבו ממש. הרים ראשו וקרא מתוך התעוררוּת:

– כן, כן! צדק כבוד תורתו. מעין זה מרגיש גם אני. מעין קליפה על מחשבתי. הרבה ימים ולילות חשבתי. לא על מציאוּת הבּורא, חלילה, אלא על קרבתו, על קרבתו. רבי! מפּני מה הוא רחוק ממני? רצוני לעבדוֹ באמוּנה וּביראה. אבל תפילתי תפילה יתומה. כאילו חלל גדול חוצץ ביני וּבינו כביכול, ותפילתי אינה מגעת אליו. יודע אני שאין לו גוּף וּדמוּת הגוּף, ואף-על-פי-כן מצטער אני צער נורא מחמת שאיני יודע מה דמוּת אערכה לו. להשׂיגוֹ, לתפשׂוֹ צריך אני. בלי השׂגה בלי תפיסה זו כאילו אין תפיסה גם להתפילתי. איך יכול אני להתפּלל אל האויר הכחול של השמים? רגעים יש בי איזו התעוררוּת, איזו התלהבוּת. דומני, איזה אור שרוּי על מצחי. מתחיל אני בתפילה – והכל נעלם, מטוּשטש. כאילו הוא כביכול התחמק והסתתר שוּב, שוּב אני שופך שׂיחי לפני חללו של עולם… רבי! איזו מחיצה יש כאן… איזו מחיצה שחייב אני לשברה… רבי!

המלה האחרונה נשמעה בחדר הקטן כאנחת-שועה…

הרב שתק. רק לאט לאט התנועע פּנים לאחור גוּפו הדל, כמו תחת לחץ תנוּעת מחשבתו או נשימות האורח הכבדות. אצבעותיו הדקות לא פסקו מסלסל את קצה זקנקנו, כשעיניו נצמדות אל פּני האורח וּמרעיפות עליהם חסד ורחמים.

– איזו מחיצה! הה, בני! המחיצות רבות הן, וכוּלן ברשוּתו של הס“ם הן, רחמנא ליצלן. לא כל אדם מרגיש בהן. תבלוּל נותן הס”ם בעיני הבריות, הללו אינם יודעים; כסבורים הם כי פיקחים הם ורואים הכל, ובאמת אינם רואים כלוּם כי סומאים הם וּפתאים. מה “פּתי יאמין לכל דבר” אף הם רואים קליפות וּמאמינים כי הן עיקר. כך הם נופלים חלילה בידי הס“ם שוקעים במ”ט שערי טומאה, רחמנא ליצלן. אשריך, בני, כי זכית לראות במחיצה. מוּבטחני שתזכּה גם לשברה…

מולכו, כנהדף מאחור, עשה פּתאום במחצית גוּפו העליונה תנּועה כלפּי הזקן, וּבעינים בוערות ובלב דופק קרא:

–במה, רבי? במה?

המשיך הרב להתנועע לאִטו בגוּפו ולסובב באצבעותיו את קצה הזקן עד שעשהו חד כמסמר:

– בתורתנו הקדושה, – פּלט במנוחה מפּיו.

– א, תורתנו הקדושה… – חזר מולכו בקול נמוּך, כמעט בלחש וכמו בפני עצמו. אש עיניו כבתה. תורה! מה תתן לו התורה, אם מה שקדם לה, העיקר, חסר לו? יודע הוא: “עץ חיים היא למחזיקים בה”, אבל כשהקרקע הוא צחיח סלע, כשהשרשים צמאים ומבקשים יניקה – איך יוכל העץ לחיות ולתת חיים? בלב התגנב יאוש. אין הרב מבין את מצוקת נפשו. תורה! תורה למד הרבה בימי נדודיו הרבים ונפשו צמאה כמו שהיתה, וּבשרו אכול כמיהה למקור כמו קודם…

הרב שתק. התהלך בחדר אילך ואילך. סנדלי הקש שנאחזוּ ברצוּעות על אצבעותיו, סטרו לכל פסיעה בסוליה אל כף הרגל היחפה בהמולה קצובה. שוב ישב. נטל את זקנו בין אצבעות כּפּוֹ ורצה דוקא להכניסו אל פּיו, ועד שהיה מגיע אל הפּה היה משתמט מבין אצבעותיו. פתאום פּנה בכל גוּפו אל מולכו, ושוב כמו כדי לפייסו וּלהשקיט את רוּחו:

– טעוּת היא! אל נא יאמר כי תורה למד דַיוֹ וּמה בצע? רחבה היא מני ים ועמוּקה מני תהום!

מולכו התחלחל. “אַל נא יאמר…”! וכי אמר? וכי עברה מחשבתו את פּיו? רגע חשב כי הוא יושב לפני אשף זקן היודע מחשבות לב איש. מורא טמיר תקף אותו מפּני המבט הקפוּא של העינים הטובות והילדוּתיות… הזקן לא הרגיש במבוכתו והמשיך:

– עדיין הוא עומד בתלמודו במדרגה נמוכה מאד. עדיין האותיות מתות הן בעיניו, ואת נשמתן אינו רואה… אבל לאותיות הקדושות שבתורתנו יש ויש נשמה, כשם שיש נשמה לדומם ולחי. מקור אחד לנשמתנו אנו ולנשמת האותיות הקדושות. חקוּקות הן בכסא הכבוד. כל אות היא ניצוץ מהשכינה הקדושה, כל אות היא חלק אלוה ממעל. כשהתפּזרו ניצוצות השכינה בכל הספירות, קיבלו בעולם התחתון לבוּש, גוּף, כנשמת בשר ודם. אתה לומד תורה ורואה אותיות מתות. תזכה ותראה לא אותיות אלא – ניצוצות, ניצוצות מכסא הכבוד. והיתה לך התורה אספּקלריה מאירה מסוף העולם ועד סופו ואָז גדול יהיה הנצחון על הס“ם. אז ישמט התבלוּל מעל עיניך ותיבטלנה המחיצות שהקים בינך וּבין הקדוש-ברוּך-הוּא. הה! וכי יודע הוא, ר' שלמה, את כוחן של האותיות הקדושות? הכל תלוי בסוד צירוּפיהן. זכית, ועל-ידי הצירוּפים שעשית אתה בורא עולמות; לא זכית, ואתה מחזק וּמרבה הקליפות והמחיצות בעולם, וסמאל מתגבר, חלילה! ידוֹע תדע, בני, כי מלחמה לנו בס”ם ובקליפותיו… בכל מקום הן… בכל מקום הן… בכל מקום מלחמה…

כבר הרפּה מזקנוֹ. סילסל איזה זמן את סיבי נוצת-האוָז שהחזיק בין אצבעותיו, ואחר כך התחיל תולשן. השולחן וגלימתו כוּסוּ בסיבים לבנים… ביראַת-קדושה ושלא-מדעת שלח מולכו את ידו והסירם מעל ברכי הרב…

איזה אור, עמוּם עדיין, בקע ועלה במוחו. לאט לאט התחיל מתבּרר לפניו טעמו של תלמוּד-תורה. מלחמה בס“ם וּשבירת הקליפות… נזכר בחזון שנראה אליו שם במעלה ההר. לא חזון-שוא היה זה. עתה ברוּר לו הדבר. חזון זה היה לו עתה כבשׂוֹרת-זכוּת וּנבוּאת-נצחון. לבו דפק בו משמחה וּמבטחון לא יבוּטאוּ. הוּא לא טעה, הוּא לא אָבד דרך. השגחה עליונה ונסתרה הנחתו בדרך הנכונה. הביאתו לכאן, אל הקדוש הזה. מתוך ביישנוּת ועניווּת טבעית החשה ולא סיפר את חלום לבו שם על ההר ושכעת הוא ממלאו התרגשוּת-גיל… מלחמה… מלחמה בס”ם… וכי הוּא ירתע? ומה הם חייו בימים האחרונים אם לא פרשת מלחמה בלתי-פוסקת! עתה יודע הוא כי לא לחינם התהפּכה נפשו במכאוביה ולבו נצלה ביסוריו.

משוּנה הוּא הדבר, כי ישב לו כאן במנוּחה, שתק וחשב מחשבותיו, מתוך הרגשה סתוּמה כי אין כלל צורך לאמור מזה דבר לזקן היושב לפניו, כאילוּ זה קורא אותן דרך קליפת הקרקפתה. התבּייש מבטחונו שהתעורר במחבא נפשו, ואמר:

– רבי! זכוּת אבותי, זכרם לברכה, עמדה לי לבוא להתאַבּק בעפר רגליו.

וּבו ברגע הרגיש כי הרב אינו שומע מה שהוּא אומר לו. מבטוֹ ההוזה והמחנן של הרב נח על פּניו כקרן-אור בפינת חדר חשכה, כאילוּ הוּא מקשיב למה שלא אמר לו…

כעין בת-קול לצפוּני הרהוּריו, שמע מולכו את דברי הרב:

– המלחמה עם הסטרא-אחרא אינה נגמרת עולמית. ר' שלמה! אַל נא תשמח עולמית לשלום בנפשך. אי אפשר לדעת בבירוּר. שמא אין זה אלא שלום עם סמאל וכת-דיליה… היזהר!

– וּמה האות כי מעשי רצוּיים כמו מחשבותי, רבי?

באותה שעה התחיל פּס האור, שהתמתח מן החלון עד ארון-הקודש, מצטמצם ומחויר יותר ויותר. לבסוף כבה. אחרי זמן-מה התחיל דולף דרך החלון השני, מעבר ההרים אחוּזי-האש, אור ורוד רך וצנוּע.

מן החדר השני, שרק מסך דק חצץ בינו וּבין הראשון, הגיעו כל הזמן אל אזני מולכו קולות-לחש וּנהימת-זמר של אנשים אחדים, לומדי-תורה, כנראה. עתה רבוּ שם הקולות, התנוּעות.

– ממתינים לי בתפילה… תלמידי… – אמר ר' יוסף.

– אף אני אצטרף למנינכם.

ר' יוסףּ מדדוֹ במבטו וּכאילו בא במבוּכה. מולכו תמה ולא הבין סיבת מבוּכה זוֹ.

– לא, רחימאי! – אמר ר' יוסף כמצטדק – היום לא… היום לא… לפי שעה תלך… תחכה נא… אֶל מי אוּכל לשלחך? ה, הנה שאלה! הנה שאלה! אל מי מתלמידי אוּכל לשלחך? אֶל ר' משה קורדובירו? לא. זה כבר נכנס אל הטרקלין פּנימה, וּמחוּצה לו אינו רואה עוד כלוּם, כלוּם… המתן נא! אולי תלך אל ר' משה אַלשיך? הרי זה מתמיד גדול בלימודו… בקיאוּת גדולה… אינו מתאים לך… הוא קצר-רואי!.. אה! מצאתי! – קרא בשמחה – אל ר' שלמה אלקביץ תלך… אמנם רוחי אינה נוחה ממנוּ ביותר… איננו שקדן בלימוּדו. דרכו אינה דרכי… ואתה צריך ללמוד, ללמוד וללמוד… להתיש בקרבך כמה וכמה דברים על-ידי תושיה, זו תורה… ואף-על-פי-כן תלך אל ר' שלמה אלקביץ. אדם זה נכנס לטרקלין, אבל רואה גם חוּצה, הוּא רואה את הטרקלין מלגו וּמלבר, משוּם שיש לו עינים כלפּי חוּץ ועינים כלפּי פנים… כן! תלך אל ר' משה סידי… תאמר לו בשמי כי אני שלחתיך אליו, שאתה מחוּיב לשבת בביתו ולהיות סמוּך על שוּלחנו. שם גם תמצא את ר' שלמה אלקביץ. גם לו תאמר כי אמרתי כי אתה צריך להתחבּר אליו, וכי הוּא מחוּיב לקרבך… ואשר לשמך ולמדינה ממנה באת… אין צורך… אין צורך לפי שעה לספּר דבר…

למולכו היה רגש זר, מסתורי. דברי הרב היו מקצתם סתוּמים; לא מוּבנה היתה לשונו בגוּף שני שבּה התחיל פּתאום משתמש. וּמפּני מה יעלים את שמו? מי שהוּא נעלם לחש לו כי מן הערב מתחילים בשבילו חיים חדשים. קם ללכת. אור השקיעה נאצל מראשי ההרים על פּניו החיוורים, נדלק בעיניו ועשׂהוּ כנלהב באור פּנימי. אבן הישפה התיזה זיקים.

הזקן הביט אליו פּתאם הבטה משוּנה. הדרת-אצילים היתה באותו רגע חופפת על מולכו. קומתו הזקוּפה, בגדי הקטיפה והתחרים, הפּנינים והאבן היקרה הנוצצות עליו, עיניו הלוהטות: דומה לזה לא ראה בין יהודי צפת ואינו זוכר דוגמתו בין יהודי תוגרמה. גם כשפּנה מולכו ללכת ועד שהגיע אל הדלת, הביט אליו הזקן הבטת הנאה והשתוממוּת זו. פּתאום תפשׂ עצמו, שהוּא מזין עיניו מהיופי הגוּפני, וקרא לאורח המוּפלא הזה. מולכו נפנה אליו ומצא אותו עומד במקומו, כנזכר בדבר-מה, וּממלמל:

– האות? האות? באות אתה רוצה, ר' שלמה! האות הזה יבוא, מאליו יבוא. בשעה שמכל הריחות שבעולם תריח רק ריח הרקבון, בשעה שמכל הצבעים והמראות תבחר רק מראה הגויה אכוּלת רימה ותולעה, אז… תדע כי בא לך האות אשר ביקשת!

פּינת החדר, ששם עמד הזקן ודיבר, היתה כבר מלאה צל. משם נדמתה לו דמוּת הזקן קטנה, קטנה כל כך, כמעט כמו דמוּת ילד. מעבר לחלון הפּתוּח התלקח ראש ההר עד למחיצתו בלבהבות השקיעה; ממחציתו ולמטה היה נעוץ בצל-לילה שחור משחור. וההר כולו – כה שׂגיא וחסון, כה נורא-הוד…

פרק שני: אוירה של צפת    🔗

ר' משה סידי היה אחד מחשוּבי העדה הספרדית בצפת. שיירות שיירות של גמלים היו מביאות את שׂקי הקנמון והפּלפּל שלו מדמשק ומארם-צובא לצידון, וּמשם היוּ מעבירים אותם באניות לתוֹגַרמה ולאיטליה. ספינות היו יוצאות מחופי קונשטאנדינה ואלכּסנדריה של מצרים ונושאות את צמר-הגפן ואת קני-הסוּכר שלו אל צידון, וּמשם היו מעבירים אותם על דבּשת-גמלים לצפת ולארם-צובא. בדמשק טווּ וארגוּ את צמרוֹ; בצפת היו עשרות חייטים תופרים מאריגו בגדים ומגהצים וכובשים אותם בבית-החרושת שלו אשר מי-מגידו הניעו את גלגליו ברעש נשמע למרחוק… רוב ימיו היה ר' משה סידי עובר ארחות ימים ונותן במדבריות דרכו. רק חלק קטן מימות השנה היה שוהה בחוג משפּחתו בצפת. וּבימי שבתוֹ בצפת היה משתדל בעניני העדה “קהל בית יעקב”, שקוּפתה היתה תמיד ריקה, מפּני שנפש חבריה היתה סולדת מדרכי ההתחרות של העדה השניה “הקהל הגדול”. ר' משה סידי היה קובע עתים לתורה, והחזיק טובה לעצמו על שנמנה בין הלומדים בישיבת ר' יוסף קראו.

זמן רב הסתובב שלמה מולכו בסימטאות צרות ונפתלות; עבר דרך מבואות וחצרות צרים וחשכים, מסובכים ומגובבים זה בזה וזה על גבי זה; עבר בין נשים קולניות, בין תינוקות בוכים וצועקים; מכל סדק, מכל פּתח ואשנב שוּלחו בו עינים סקרניות לאלפים. עייף מאד מצא לבסוף את חצר ר' משה סידי. זו היתה חצר גדולה, מרוּוחת וּמוּבדלת משאר החצרות. מצד הכּניסה התרוממה חומת-אבנים לכל אורך החצר; משלוש רוּחותיה התמתחה בצוּרת ח' רצוּעת בנינים בני שתי דיוטות. מלמטה – מזווֹת ומחסנים שבהם היתה אצוּרה ושמוּרה סחורתו של ר' משה; למעלה – דירות לבני המשפּחה ולבני-תורה חשוּבים שהיוּ יושבים אצלו בקביעוּת והיוּ סמוּכים על שוּלחנו. וגם בית-תפילה קטן היה שם. כל בניני הדירות היוּ מאוּחדים באכסדראות-עמודים שהתמתחוּ לכל אורך שלוש הרוּחות. החצר היתה מרוצפת אבני גזית ופליאה את מולכו בנקיון ובשקט ששׂררוּ כאן. ארבעה-חמישה עצים עתיקים הטילוּ את רקמת-צלליהם על אבני-הגזית שהיו כבר מוּפזות זעיר שם בקוי השמש האחרונים.

אֶל מוּל כל דלת הפונה אל האכסדרה התרוממוּ מדרגות במקומות שונים. מולכו פּיקפּק תחילה ולא ידע באילו מדרגות לעלות. הגיעו אליו, מאחת הדירות שלמעלה, קולות והחליט לפנות לשם. דפק בדלת תחילה מתוך היסוס ואחר כך בחזקה. דפיקתו לא נשמעה. מן החדר פּנימה הגיע אליו קול אשה מדבר בכעס וּבתוכחות; קול שני של אשה או של נער בכה. לבסוף פתח. אשה צעירה, בפנים שטוּפי-דמע, ראתוּ וּמיהרה להתחמק מן החדר. נשארוּ בחדר עלם צעיר כבן עשרים ושתים ואשה זקנה. פּני העלם היוּ חיורים וּמחוּסרי כל הבעה, כנדהמים, וּפני הזקנה היוּ נרגזים וּמפיקים חימה. הצעיר עמד כמסוּמר אל מקומו ולא זז, כאילו לא ראה את הזר שנכנס. הזקנה, מכיון שראתה את התלבושת של הזר המשוּנה ובלתי-רגילה בצפת, שוּנוּ פניה הנזעמים והתכּסוּ במסוה של סבר-פנים-יפות.

– מה רצון אדוני? – שאלה הישפּאניולית.

– רצוני לראות את ר' משה סידי.

– איננוּ. הערב ישוּב מדרכוֹ.

– שמא הגברת היא בעלת-הבית?

– כן דיברת, אדוני!

– ר' יוסף קארו שלחני אליכם. אמר שאשב בביתכם.

– ברוּך הבא! – השיבה האשה בקול שוה, לא בתמיהה ולא באי-רצון. עדיין מבוּלבּלה, כנראה, מהשׂיחה שקדמה לכניסתו, לא ידעה מה לדבר ומה לעשות. נזכרה כרגע והזמינה את האורח אל החדר השני להמתין עד בואו של ר' משה.

החדר השני היה, כנראה מזוּמן לאורחים. היה מרוּוח ומכוּבד יותר. כאן היה פּרושׂ על הקרקע שטיח גדול. לאורך הקירות עמדוּ ספּות מרוּפדות כרים. מבעד לזכוּכית דלתות הארונות, שהיו עשוּיים כעין כוכים גדולים בתוך הקיר, הבריקו המון כלי כסף וזהב. מולכו במצאוֹ את עצמו לבדו בחדר, עמד להתפּלל וּפניו אל הקיר.

מן הרגע שעבר את מפתן הבית הזה, חזק בו הרגש כי על מפתן חיים חדשים עבר. החיים החדשים לוּטים בסוד; הסוד מחריד. כאילו ניתק בתוך ספינה מחוף מולדתו. הנפש נסערה מחמת רגש מורכב ולא-ברור; גם מעין צער, גם מעין פּחד, גם מעין תקוה. מהי החידה המחכה לו מעבר למסך הערפל שלפניו?

דומה, מעולם לא התפּלל בלב שבוּר ובנפש מפרפּרת כמו הפּעם.

אחרי התפילה, כשהחזיר פּניו מהקיר, היו עיניו מעורפּלות עדיין וּרטוּבות. פּתאום ראה זקנה עומדת על יד הפּתח, צמוּדה כצל אל המזוּזה. התחלחל. בן רגע הבריק במוחו רעיון על המות המחכה לו שם בפתח, בדמוּת זקנה. והוּא הלא התפּלל לחיים, לחיים החדשים!.. ימים רבים אחר כך היה מהרהר על הפּחד שתקפו באותו רגע ועל דמות המות שחלפה לפניו…

הערפל התפּזר מיד מעל עיניו. ראה ביד הזקנה סל ענבים: יסעד נא את לבו. בסעודת-הערב יחכוּ לבעל הבית. ישבה במרחק ידוּע ממנוּ, כשראשה המתנועע נשען על כף ידה ושתקה. אך שפתיה נעו בדממה כלוחשת לעצמה. עור פּניה הצהוב והצמוק היה כוּלו חרוש קמטים לאורך ולרוחב. דומה לשלד. המבט הפּזיז ורב-התנועה של העינים וקווצת השערות הלבנות שבּיצבּצה בתמימוּת של לאחר-יאוּש מתחת למטפּחת, נתנוּ חיים לפנים אלה. מולכו חשב: כמה גירוּשים וטלטוּלים בארצות נכריות שׂבעה היהוּדיה בימי חלדה הרבים! כמה סערות חיים וסוּפות של צרות וּגזירות התחוללוּ על ראשה, עד שלבסוף התמוטט, התחיל רועד ואינו יכול עוד לשוב אל מנוחתו!

עברה במרוּצה את החדר, מדלת אל דלת, אותה אשה צעירה, שקודם ראה אותה בוכה. זאת היתה אשה גבוהה מבינונית, זקוּפה, דקה וּגמישה כגבעול רענן. כל תנוּעותיה היוּ רכות, מתוּנות מרוּשלות וּמפוּנקות-ילדוּתיות. תפנוק וילדוּת היו גם בפניה הקטנים והעגוּלים. הם היו כפני ילדה שציערוּה מאד ושכחו לפייסה… הזקנה ליותה אותה במבט-צער ובאנחה. רמזה כלפי הפּתח שבו נעלמה האשה הצעירה ואמרה:

– כלתי, שולטנה שמה… נאָה וחסוּדה. מַתת אלהים ממש!… אותו אברך שראה בחדר הסמוּך הוא בני, גמליאל. אף הוא – בן פורת יוסף… זרע בירך ה'… אבל…

לא גמרה. אנחה ממושכה מתוך הבלגה על כאב. ובמבט צנוע ונכנע כלפּי התקרה:

– אלהים צדיק ומשפּטו אמת…

מן החדר השני נשמעה המולת אנשים.

– הוא! – קראה – הוּא בא!

פּניה הפיקוּ מיד מעין פּחד, מעין יראַת-הערצה וגם מעין שמחה. בחינת שפחה שחיכתה זמן רב לאדונה. מיהרה והסתלקה מן החדר בפזיזוּת בלתי-מתאימה לזקנוּתה.

הבית, שהיה שקוֹע בתרדמה, הקיץ פּתאום. רעש. תנועה. אנשים יצאוּ, באוּ. דיברו הישפּאניולית, צעקו ערבית. על כל הקולות שלט קול עבה, גוער ונותן פּקוּדוֹת, קול דומה לדרדוּר אבנים במורד. בחוּץ נערו חמורים, צעקו מחַמרים. אחרי שעה נדמוּ פתאום כל הקולות. שוּב שקע הבית בתרדמתו. הזקנה דיבּרה שם, בלי קץ, כמתאוננת, כמתוַכחת, מוכיחה ונוזפת. דירדר שוּב אותו קול עבה. וקול צעיר התחנן: “אבא… אבא…” ולבסוף נשתתקו גם הקולות האלה. אחרי שעה קלה נזכרו במולכו והזמינוּהוּ אל החדר הסמוּך.

לפניו עמד ר' משה סידי, איש כבן ששים ואוּלי יותר, ואוּלי פּחות. היה מאותם הבריות שאין לשנים שליטה על גוּפם וחותמן מטוּשטש על פּניהם. בכל גוּפו ותנוּעותיו היה חוֹסן-אלוֹנים. בפניו החוּמים-הכּהים כעין הקנמון, עם שׂפתי-התאוָה המלאות ועם זקן הפּחם הקטן המכתירם, היה דבר-מה קשה וחָשֵך. מהסיעותיו היה תמיד מביא עמו משהוּ מזלעפות-המדבר ומסוּפות הים. מבטו היה שקט ומפוּזר, משהוּ מדממת המרחקים ועצבונם לן בו. בחברתו לא היו מפליגים בדברים ולא היו מרבים בתנוּעות הגוּף… בשעה שמולכו נכנס אל החדר לא הרגיש בו ר' משה. היה עסוּק בחלוּקת המתנות למשרתים, למשרתות ולבני המשפחה: כל אלה עמדו בעיגול צפוּפים ודחוּקים מסביבו וּמחכּים דוּמם איש לתורו. והוּא, כחנוָני רוכל המוציא לראוָה את סחורתו מתוך שׂקו כדי להרהיב עיני לקוחותיו, היה כופף את עצמו לרגעים אל השק שעמד לפניו מחטט ומהפך בו איזה זמן, עד שהיה מוציא איזו מטפּחת-משי, איזה סינר רקוּם צבעים בהירים, איזה סרט או איזו שרשרת נוצצת. היה מתחיל בצעירים ובפחוּתים, בגדולים ובחשוּבים כילה. אחרי שפּטר את המשרתים והמשרתות, התינוקות וּבני-המשפּחה הרחוקים, עמד, העביר מבטיו על פּני גמליאל, הזקנה וכלתו, כמתכוון לבדוק עוד פּעם אם לא טעה בחשבון, וכשראה את שלשלתם פּה על-ידו, הוציא חגורת קטיפה, רחבה, ארוכה ומרוּבת ציציות והושיטה לגמליאל דומם וּמן הצד, מתוך הבטה ממושכה ומפיקה תוכחת-זעם, כאומר: “הרי שלך לפניך, אף-על-פי שאין אתה ראוי לזה!” דלג על כלתו ונתן, גם כן דומם, לאשתו הזקנה שביס שחור מוּקף זר פּרחים קטנים ואדוּמים עשוּיים ממשי. כל אחד, מדי קבּלוֹ את מתנתו, היה פורש הצדה, וכל הנוכחים, שחיכו לו מתןך סקרנוּת, היו מתנפּלים אליו, מתבוננים אל התשוּרה ומביעים את התפּעלוּתם בלחש. גם השביס של הזקנה עם הפּרחים האדוּמים עשה רושם עז ועבר מיד אל יד; עוד לא ראו כמותו בצפת, ואי אפשר היה לדעת באיזו ארץ וּמדינה, ואילוּ בני-אדם חובשים ראשיהם שביסים כאלה… נשארה האחרונה היחידה, שולטנה, הכלה הצעירה. בפניה החיורים והעצוּבים ניכּרת היתה הבוּשה על החשיבוּת שיִחסו לה על-ידי זה שהשאירוה לאחרונה, אפילו לאחרי הזקנה. התבישה בפני האנשים שהיוּ בבית ועוד יותר בפני הזקנה. “וזאת לך, יונתי!” אמר ר' משה, בהוציאוֹ את החבילה האחרונה מן השׂק. פּתאום קמה דממה בכנוּפית האנשים, דממת-צפּיה. ר' משה הוציא מתחילה מחרוזת-אלמוגים, וּבידיו שׂם את המחרוזת על צוארה. אחר כך פּרשׂ מטפּחת גדולה, רבת-ציציות ומרוּקמת פּרחים אדוּמים, ירוקים, צהוּבים וכחוּלים, מריבי-עין. את המטפּחת קיפל הזקן למשולש וּבעצמו הניחה על גבּה של שולטנה ועטף בה כתפיה. שלושת הקצוות, האחד מאחור והשנים מלפנים, עם הציציות הצפוּפות והארוּכות, ירדו עד לקרקע. פּני שולטנה הלבנים הִוְרידו בתחילה ואחר כך הסמיקוּ. פּרחי המטפּחת עוד הוסיפו גוון של חיים וצבע לפניה. עמדה בלי תנועה, דומה למלכה בקומת-התמר שלה, שכאילוּ זקפה עוד יותר, ונבוכה מזיו-יפיה הפּתאומי או מאותות החיבּה היתירה שהראוּ לה. מפּי כל הנוכחים פּרצה קריאת “אה!..” של התפּעלוּת. כשנפטרו כל הנאספים מתוך ברכות וּתשוּאות-חן, ושולטנה המבוּישה מיהרה אל חדרה להסיר מעליה את תשוּרות-החן וגמליאל הסתתר בצל עם אבנט-המשי, מבלי דעת מה לעשות בו, הרגיש ר' משה במולכו.

מיד לאחר נתינת השלום, אמר ר' משה:

– אדוני בא מאת החסיד? – קולו היה תקיף וּמצוה.

מולכו ענה בחיוב.

– וּמה אמר החסיד?

– הוּא אמר כי אני חייב לשבת בביתו של אדוני ולהיות סמוּך על שולחנו.

– בודאי, בודאי! ועוד?

– גם אל ר' שלמה אלקביץ שלחני.

– היכן ר' שלמה אלקביץ? – פּנה פּתאום בעל-הבית אל אשתו בהרגישו כי זה שהזכירו את שמו איננוּ.

– הלך ועוד טרם שב.

– ר' שלמה – ביאר בעל-הבית לאורחו בקולו המדרדר והקשה – אוהב להתבודד בשדה, בין ההרים. שם הוא עוסק בהתבּוננוּת, בצירוּפים ובתיקוּני-נשמות…

מולכו הרגיש מתוך דבריו בכל גודל ההערצה שבעל-הבית רוחש לר' שלמה אלקביץ.

– מה עוד? – שאל בעת-הבית.

– לא כלום.

– ומה שם אדוני?

מולכו נבוך. כמעט התחנן:

– אַל נא ישראַל, אדוני.

השתומם ר' משה:

מפּני מה?

– לא אוּכל, לפי שעה… חזקה עלי מצות הר… החסיד.

לא הפציר ר' משה. אחרי מצות החסיד אין מהרהרים. אבל האורח המוּזר על חרבו, עם האבן היקרה על חזהו ועם שמו הנעלם, היה פלאי…

בני-הבית והאורח ישבוּ על גבי מחצלת, שהיתה כאן פּרוּשׂה על הקרקע, כשרגליהם מקוּפלות מתחתם, מסביב לאילפס של נחושת עגול וגדול, טעוּן פירות, תבשילים ויין. הכלה לא ישבה ביניהם. היא אכלה לחוּד. אכלו בדממה. רק נשמעה נקישת הסכּין או הכף בנחושת הפּח. אין מסיחים בסעוּדה. בעל-הבית לא סיפר דבר מהדרך ואיש לא פנה אליו בשאלה. הכל היוּ עסוּקים באכילה. מנורת שמן קטנה היתה תלוּיה בירכתי-החדר והפיצה אור דל על המסוּבים, וצלליהם המשוּנים רקדוּ מסביבם. פּעמים היתה נפתחת דלת ואשת גמליאל היתה נכנסת, כשהיא מביאה קערות מלאות, ומפנה מעל הפּח את הקערות הריקות. דומם היתה נכנסת ויוצאת בפניה המורמים והמבהיקים בתוך אפלוּלית החדר בלבנם. היתה צעירה מאד; כשידיה היו נושאות את הטִרְיָן הטעון כלים, ברוֹך וּבפינוּק שבתנוּעותיה, היתה דומה כאילו נשאה לפניה תרומה את יגונה האילם…

הזקנים היו מקדמים ומלוים אותה במבטים דוממים רווּיי אהבה וחמלה. גמליאל היה משפּיל את עיניו, מתכּווץ ומצטמצם כוּלו בכל פּעם כשאשתו היתה ניגשת אליו. מולכו הסתכל בפניו: צבע זית היה להם, וּכמו לפני אביו, זוּג שׂפתי-תאוָה מלאות, אבל, בניגוּד לפני אביו, כחוּשים-חולנים היוּ. עיניו היוּ שקוּעות בתוך חוֹריהן והבריקו במבט חולני, ממוּתח ולא חפשי. נראה כאילו איזה צער נסתר או איזו מחלה נסתרה אכלוּהוּ מתוכו. אצבעותיו רעדוּ וּבכל תנוּעותיו היתה חוּלשה משוּנה. הזקנה היתה נאנחת בדוּמיה, וּפני האב היוּ שלוִים, אך תקיפים-זעוּמים כצחיח-סלע. עליהם רקד צל. כל שעת הסעוּדה שתק. אך בכל פּעם כשהיתה כלתו מתקרבת אליו, להגיש לו אוכל, היה נשען בגבּו אל הקיר שמאחוריו ושולח אליה מלמטה למעלה מבטים כלפּידים בלילה…

הסעוּדה הגיעה לידי גמר. הזקן נשען בגבּו אל הקיר, עצם את עיניו והתחיל משנן בקולו הגרוני והמדרדר פּרק במשניות. גמליאל חזר אחריו. פּתאום הפסיק הזקן את משנתו ונתן עיניו בבנוֹ.

– גמליאל!

גמליאל רעד קצת והביט בפחד אל פּני אביו.

– על מה אתה רוצה לגרש את שולטנה? – שאל האב, כממשיך איזו שׂיחה שנפסקה באמצע.

שתיקה.

– וכי ניחא לך כי המזבח יוריד דמעות בגללך, גמליאל?

– אבא! אדוני אבי!.. יודע, יודע אני… – התחנן גמליאל. נראה כי קשה עליו הדיבור.

– שמא יש בדעתך לקחת אחרת במקומה?

גמליאל מניד ראש בשלילה ושותק.

– שמא היא שׂנוּאָה עליך?

– ה, לא, אבא! לא… – קרא הבן בהתרגשות, – כיצד יכולת לתת אפילו מקום להשערה זוֹ?

– פּרישוּת זו­ אינה מן הדין. אילוּ לפחות היית עוסק בתורה וּבחסידוּת…

גמליאל שתק.

גבּות עיניו של הזקן הומכו, הצטפפו, התנפּחו. אגרופו הקפוץ נקש פעם בפרקי האצבנות על שולי הנחושת: הכפּות והקערות רעדו וקפצו מאימה.

גמ-לי-א-א-ל! – קרא. קולו הפחיד במקצת גם את מולכו – גט לא תתן לה! שולטנה תישאר אשתך כמו שהיתה. השמעת?

ראשה של הזקנה רעד והתנודד, רעד והתנודד, כאילו היה אחוז אל הגוּף רק בקפיץ דק אחד… גמליאל הרים ראשו והביט אל אביו. עיני העלם הפיקוּ צער, פּחד והכנעה של כלב מורדף, אין מנוֹס…

– איני יכול, אבא! אדרבה, תישאר כאן… לא איכפת לי… צר לי עליה, צר לי מאד… אבל יחד עמה איני יכול… בכפיפה אחת… אני אלך…

– מ-מה? תלך?

התחיל הזקן חותך וקוצב הברה הברה:

– במצוַת כיבוּד אב אני גוזר עליך…

לא נתן לו הבן לגמור. רעד עבר בכל גוּפו. שלח כלפּי אביו פיסת-ידו כעוצר בעד מכּה.

– אבא! אל נא… אל נא… – קרא והתחנן – אל נא תכריחני… איני יכול אחרת… הבינה נא, איני יכול… אם לא אגרשנה ימצאני עווֹׁן… יהיה רע, רע הרבה יותר… מזלי! מזלי!.. אדוני אבי! אסור לי לדבּר, אבל אַלנא תביאני לידי חטא… אוי לי! אוי למזלי!.. אסוּר לי לדבּר… אבל אני מחוּיב לגרשה… מתירא אני מפּני חטא גדול…

– חטא?

דומם ניענע הבן בראשו לחיוב. כיסה את פּניו בכפּו ושקע בדממה.

התנהגוּתו המוּזרה של בנו עם אשתו נתנה מקום לחשדות נסתרים, בלתי-מוּבעים וּמחרידים. דבריו האחרונים הפחידוּ את הזקן. סוד נורא של חטא ריחף באוירו של הבית והסתתר בצלליו. לפתח רבץ אחד משליחי הס"ם והמתין לשעת כושר. נדם הזקן. בחדר השׂתררה דממה מעיקה…

באותו רגע נכנסה אשת גמליאל וּבידיה אגן וכד מים בתוכו, ואלונטית על זרועה. באה לשמש את המסוּבים בנטילת “מים-אחרונים”. נכנסה, וּמיד נתקל מבטה בבעלה. ראתו יושב וּפניו כבוּשים בכף-ידו, הבינה מה, נבהלה משוּם מה, וּמפּיה פּרצה צעקה חנוּקה. האגן וכד המים נשמטוּ מידיה ונפלוּ ארצה ברעש. ברחה מן החדר. ראה זאת הזקן ונשאר יושב במנוחה על מקומו ואף עורק אחד לא זע בפניו. הזקנה מיהרה לקוּם, להרים את הכלים, לנגב בסמרטוּט את המים שנשפּכו, ואחר כך הגישה בעצמה מים מתוך שתיקה גמוּרה. רק ראשה רעד ושׂפתיה לחשו. איש לא שמע את לחשה. ואוּלי גם היא לא שמעה. אלהים, זוּלת לבה הפּצוּע, ידע צקון-לחשה האילם…

במוחו של מולכו היתה נעוצה המחשבה על ר' שלמה אלקביץ. בקוצר-רוּח ציפה לפגישה הראשונה. מי הוא? מה הוא? איך הוא? אבל מחשבה זו נדחתה סוף-סוף על ידי מראה הנגעים של משפּחה זו, שאך טפח ממנה נגלה לפניו. רוּחוֹ נעכרה. כוֹבד-מה לחץ על לבו. יסוּרים כמוּסים, אך עמוּקים וממאירים, חשד בחיי המשפחה הזאת. ראה אשה צעירה בוכה, ראה אהבה ורחמי-אבות עליה מצד חמיה וחמותה. אבל מן הרגע הראשון היתה חמלתו על העלם הזה שלא דיבר, לא התאונן, לא הצטדק. צדה העלם את נפש מולכו בדומית סבלוֹ ובאֵלם צערוֹ… מי מילל כי גם בצפת הקדושה יש עינים זולגות דמעות ויש לבבות פּצוּעים!..

הסעודה כבר נגמרה. כבר סילקוּ את הצלחות עם שיירי האוכל ששייר כל אחד לפי מידת דרך-ארץ. כבר בירכוּ ברכת-המזון והמסוּבים טרם קמוּ ממקומותיהם. ר' משה סידי ישב נשען בגבּו אל הקיר. פּניו קצת מוּפשלים כלפּי מעלה, ועיניו, כמדוּמה, היוּ עצוּמות. השמן הלך וכבה במנורה, וּפניו השחורים היו מעוּלפים בצל כבד. הנפלה עליו תנוּמה קלה מעייפוּת הדרך? או אוּלי נסחף בזרם הרהוּרים ושכח לקום? לפניו לא יקדים איש לזוּז ממקומו. ישבוּ והמתינוּ.

ור' משה סידי לא נם. בלבו היתה עצבת גדולה. הפּעם שב אל ביתו בהחלטה שגמלה בבדידוּת דרכו הארוּכה: להשתמש בכל אמצעי כפיה כדי להכריח את בנו לחיות עם שולטנה ולהקים זרע. נחוּץ לו נכד מגמליאל, כדי ששולטנה תיקשר אל הבית. ואחר כך יעשה גמליאל כררצונו. ירצה – ישאר; לא ירצה – ילך לו. מוּטב שילך… לא אהב הזקן את יוצא חלציו זה, גמליאל היה מפוּנק, חלש, חולני, שתקן, עצוּב תמיד. הולך בטל ושונא את המלאכה. לא בן כזה יאהב הזקן. “כאֵם כבן”, היה חושב במשׂטמה מסוּתרה… כי גם את אשתו לא אהב אפילו יום אחד מימי נישוּאיהם. והנה התחיל, סמוּך לשובו הביתה, מדבּר עם גמליאל, וּמיד הרגיש כי לא יוּכל לעמוד על דעתו. זו לו הפּעם הראשונה בחייו שהוּא מוַתר… וּמה מוּזר הדבר! בשאלה חשוּבה כזוֹ לא יכול לעמוד בפני רצון זולתו. ורצונו של מי? של גרוגרת מצוּצה זו!.. דבר-מה הפחידו בדברי גמליאל והטיל מורך בלבו. כעת ברוּר לו כי הענין נגמר, כי הוא המנוּצח…

זמן רב לא פקח ר' משה במתכוון ת עיניו, כדי שלא לראות לפניו את בנו. במידה כזו שׂטם אותו ברגע זה. הוא יודע כי התנגדוּתו לא תעמוד לו. שולטנה תלך, שולטנה מאור עיניו… הזיק היחידי המחמם את לבו של הזקן… ואם פּעם יכבּה הזיק הזה גם חושך גם קור יאפפוּהוּ. שולטנה! בערים רחוקות וּבדרכים שוממות הוא חושב אך על אודותיה. אם היא תלך – על מי יחלום בזלעפות המדבר וּבסוּפות הים? קשה, קשה יהיה לזקן להתנדנד על דבשת גמלים או להיטלטל על גלי ים, ולבו ריק ושומם, בלי גחלת קטנה, מאירה וּמחממת… את מי ימצא בביתו אחרי עמל דרך ארוּכה? את הזקנה ואת הבן הזה…

הניד ראש מחמת רגש של תיעוּב וּפקח עיניו. ראה מסביבו את האנשים יושבים ושותקים. התבייש כאילו יכלוּ אלה לדעת צפוני מחשבותיו. התחיל מספּר רשמיו מקונשטנדינה, שזה עתה חזר משם, כאילו אלה היו מחשבותיו לפני רגע… סיפר על איזה ר' פרץ נע-ונד, שהיה ידוע, כנראה, גם למסוּבים, שדרש שם בקהילות וניבא כי בעוד שמונה שנים תבוא הגאוּלה; כי תהיינה מלחמות גדולות וקשות, מלחמות גוֹג וּמגוֹג… בקהילות ישראל קראו לצום ולתשוּבה. רבים מתכּוננים לעלות בעוד מועד לארץ הקדושה, כדי להיפטר מגלגוּל-מחילות.

– היבוא ר' פּרץ נע-ונד גם לארץ-ישראל? – שאל גמליאל.

הצליף עליו הזקן מבט ולא ענה.

חזרה גם הזקנה על שאלתו.

אומרים כי יבוא… היה בסלוניקי, היה באיזמיר… יבוא גם לכאן… בכל מקום בּוֹאוֹ נעשים נסים גדולים. נראים אותות בשמים, הכל מאמינים, כי נבוּאתו תתקיים. זהוּ שליח ה'.

גמליאל ששתק כל הזמן, שקוּע בעניני לבו, התעורר לשמע הדברים האלה. דמיונו התלהב, והתחיל מדבר בהתרגשוּת כי טוב למוּת בימים האלה. אפילו הרשעים הגמוּרים לא יהיה להם סיפּק לעבור דרך שבעת מדורי גיהנום. בשעת תחית-המתים לא יַפלוּ בין צדיק ורשע. הכל יקוּמוּ. החטאים והפּשעים ימָחוּ כעב…

הזקן נעץ בו את מבט-הבוּז שלו. פּיקפּק אם כדאי להשיב לו על שטוּת זו שאמר. לא התאַפּק והעיר:

– שיננא! יוצא מדבריך כי אין הדבר כדאי לעסוק במצווֹת וּבמעשים טובים. וכי לשם כך היה שולח ה' את ר' פּרץ נע-ונד לבשׂר הגאוּלה? הוּא קורא לתשוּבה, והעולם ישקע במ"ט שערי טוּמאה…

או כך או כך! – קרא גמליאל בהתרגשוּתו הקודמת – אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכּוּלו חייב. ואני… – כאן הנמיך קולו כמבוּיש – ואני סבוּרני, כי דורו של משיח יהיה כוּלו חייב. אף צדיקים ישקעו בחטאים…

שתוק! – גער בו פּתאום ר' משה וּפניו התעוותוּ והיוּ כפני איש ששתה סם רפוּאה מר. וּמיד התרומם מעל המחצלת.

כשקמוּ כל המסוּבים, באמירת “רשוּת” ממקומותיהם, נפתחה הדלת, וּבדממה ולאִטוֹ, כמתגנב, נכנס איש אחד בעל קומה יותר מבינונית, כפוּף ראש במקצת, לבוּש איצטלה שחורה ארוכה עד לקרקע. שתי כפּות ידיו היו משוּלבות לפניו כמי שמתחמם מפּני הקור. פּני האיש היו בהירים, בהירים מאד, מוּכתרים זקן צהוב המתפּלג על חזהו לשתי קרני פז מסוּלסלות. לאטוֹ נכנס, לאטוֹ צעד לפניו. סמוּך לכניסתו נתן שלום לבעל-הבית. “עליך שלום, רבּי וּמורי”. החזיר לו ר' משה. אחר-כך נתן שלום למולכו. “הנה זה הוא!” חשב מולכו ברטט, בזכרוֹ את דברי החסיד (הערב הבין שכך צריך לקרוא לר' יוסף קארו) על ר' שלמה אלקביץ כי עינים לו כלפּי פנים וּכלפּי חוּץ. מבט עיני האיש הזה דומה לפלג זך בצהרים של קיץ. עיניו היו כחוּלות כמו פלג זה, שקטות וחולמות כמוהו, ועם אש לוהטת בתוכן, כמו שמש הצהרים…

רגעים אחדים עמד מולכו בצל ואיש לא הרגיש בו. אך ראה את ר' שלמה אלקביץ רגע אחד לבדו, מיהר וניגש אליו ולחש לו באופן שאיש לא שמע את דבריו:

– החסיד שלחני אל כבוד תורתו.

– לשם מה?

– החסיד פּקד עלי לאמור: “לך אל ר' שלמה אלקביץ ואמוֹר לו כי אתה צריך להתחבּר אליו וכי הוּא חייב לקרבך”.

ר' שלמה אלקביץ נתן בו את עיניו החולמות והתמהות. העביר מבטו אל החרב, על אבן הישפה, על המצנפת ועל המעיל הקצר, וּבת צחוק מאירה אך בלתי מוּבנה זורבה על פניו הבהירים.

– טוב, – אמר.

ואחרי דקות מספּר:

מה שם כבודו?

– החסיד אסר עלי לגלות את שמי… לפי שעה…

– טוב – אמר שוּב ר' שלמה אלקביץ בבת-צחוקו החרסית.

ר' שלמה ישב לסעוד. גמליאל ניגש אל מוכלו והזמינו ללכת עמו לראות את החדר שהקצו לו. גמליאל הלך לפניו וּבידו נר, והכניסוֹ לחדר קטן ונקי עם מגרעת חלון צרה ועמוּקה. למראה החלון הזה חש מולכו צביטות-געגוּעים בלבו. כל-כך דומה היה לחלון חדרו בלישאבונה!

מה רואים ביום דרך חלון זה? – שאל מולכו בעצבוּת, מפּני שבנפשו הבהיק הטאין…

– את העצמון.

מקצה החדר אל קצהו לארכו עבר מסך בד שירד ממחצית הקיר ולמטה.

אנחנו שכנים הננו, – אמר גמליאל בבת-צחוק שהיתה כל-כך מוּזרה על פּניו, – שם מעבר למסך עומדת מיטתי.

הם עלו אל הגג לשאוף רוּח. כגלי-ים מוארים באור חוַרוַר-ירקרק, התגלגלו לפניהם גגות צפות: זה על יד זה, זה למטה וזה למעלה מזה. אפשר היה לעבור על פּני הגגות האלה, דרך קפיצות כשיעוּר פסיעה אחת, את צפת כוּלה מקצה אל קצה.

היה ליל גליל נפלא ועדין, המסעיר את הנפש כַחידת-פּלא. במרום נפערה תהום הפוּכה. כוכבים נראים-ואינם-נראים נצצוּ ורעדוּ, כטובלים בתהום-ליל זוֹ, צוללים ועולים, צוללים ועולים. חרמש צעיר ורך עושה להטים. כמו דרך נפה ירעיף אור כספסף-ירקרק על פּני כל. אין אתה רואה את העולם, אלא מקצת מחלומו; ותעלוּמתו מעמיקה מחשיכה… הממשוּת נמוגה, מרפרפת… ליל גליל מתוק ונשׂגב… אתה מפקיר נשמתך בזרועות התוּגה של האין-סוף החובקת אותה ונושׂאת אותה, בין חלומות לא-ברוּרים, אל מה שמעבר לכאן. שבוּיה היא הנשמה ברשת תעלוּמות, וּכמו סירה בלי משוט היא נישׂאת ומרחפת על פּני התהום. הלב נעצב, הלב גווע. המתיראה נשמתך לטבוע באין-סוף? העורגת היא אל הקרקע, אל החוף, אל הצוּרות המוּצקות של הממשוּת?…

שני האנשים הצעירים צנחו בדוּמיה על הגג. הם שתקוּמפּני שנפשותיהם היו נלחצות בצבת התוּגה. על יד גמליאל הרגיש הולכו גם את עצמו בצער. ולא ידע צער זה על שום מה.

מתוך החשכה נבדלה והתבלטה יותר ויותר דמוּת אדם שהלכה והתקרבה אליהם.

– ערב טוב, ר' גמליאל! מי כאן? האורח שלכם? שמעתי, שמעתי… שלום עליכם, ר' אורח! – דיבר האדם בעברית שכמעט לא היתה מובנה למולכו בגלל מבטאוֹ האשכנזי המוּזר. מבלי לחכות להזמנה ישב על ידם.

היטב חרה למולכו על שבא זה להפריע מנוּחתם ולא דיבר דבר. גמליאל, כנראה, לא שת לבו אליו.

– מה טוב, מה טוב! ברוך ה'… – קרא הלה בלחש אל עצמו.

התקרב האיש אל מולכו ואמר:

– טוב עשה אדוני שבא לכאן. אוירא דצפת!.. כל יהודי חייב למות כאן. כאן טוב למות. הכל צריכים לבוא לכאן. הכל צריכים לבוא לכאן… אוירא דצפת…

מוּזר מאד היה למולכו לשמוע את האיש מדבּר על האויר הטוב ועל המות כאחד.

– וכי כל כך טוב למות באויר טוב? – שאל מולכו לא בלי גיחוּך קל.

– כאן טוב למות.

– מפּני מה?

– כל הנפטר כאן בצפת, נפשו שטה במהרה ופורחה למערת-המכפּלה. מיד היא עוברת מגן העדן התחתון אל גן העדן העליון.

– וכי רק בצפת כך?

– בעבוּר שהיא במקום גבוה ואוירה זך מכל שאר ערי ארץ-ישראל…

רוּח קלה נשבה מאיזה מקום ונגעה במצחו של מולכו כמו בקצה נוצה והניעה קצת את שערות זקנו. דברי האיש היו בשעה זו מענינים, אבל בלתי-זרים כלל, הלילה כולו הוּבן פּתאום למולכו. עתה הוא יודע, כמדוּמה לו, מפּני מה גדול רז העולם בלילה זה וּמפּני מה כה נסערה נפשו. עתה דומה כאילו סיעות-סיעות של נשמות נישׂאות ומרחפות באויר בדרך אל מערת-המכפּלה… נשמות נפגשות בנשמות… אלוּ יורדות לגן העדן התחתון ואלו עולות לגן העדן העליון… דומה, אזניו שומעות איזו אִּושה דקה-מן-הדקה, רחש נשמות…

ולאיש היתה השתיקה, כנראה, קשה מאד. והוא הוסיף לדבּר:

– בכל לילה, בכל לילה אני בא לכאן… אני דר הרחק מכאן, מחוּץ לחאן, מחוּץ לשוּק…

– ובכל לילה הוא מטריח את עצמו לכאן? – שאל מולכו מתוך פּיזוּר-רוּח, בלי כל רצון לקבל תשוּבה.

אבל על היהוּדי עשתה השאלה הזאת משוּם מה רושם מיוּחד ומשוּם מה מצא לנחוּץ להצטדק וּלהתנצל.

– וּמפּני מה לא אטריח את עצמי? אדרבא, אדרבא. מפני מה לא? כבר הטרחתי את עצמי בחיי הרבה יותר מזה… אני ממֶהרין המדינה… מאיר מינשטראל שמי… הרבה הרבה הייתי נע ונד עד שזכיתי, בעזרת ה', לבוא לכאן…

מולכו התחיל מתענין באדם זה. “הנה, חשב בלבו, עוד יהוּדי נודד ומחפּשׂ אלהים כמוני”…

– לשם מה בא לכאן? – שאל מולכו.

– כל ימי כלתה נפשי לעמוד על סודות התורה ורזי חכמת-הנסתר. פּרשתי מכל תענוּגות העולם הזה. ישבתי בצום ובבכי והתפּללתי לפני הקדוש-ברוּך-הוּא יותר מארבע שנים כי יגלה עיני ואביט נפלאות תורתו ואבין כל סודותיה. לבסוף לא יכולתי עוד לשקוט במכוני, פּטרתי את זוּגתי בגט-פיטורין, עזבתי אצלה את ילדתי בת ה' שנים וכל הבגדים והמיטלטלים. לקחתי רק את הטלית, התפילין וסידוּרי ויצאתי לדרך. עברתי קהילות יעקב ברוסיה, בפולין, בביהם ובאשכנז. בכל מקום סייעוּ בידי, ברוּך השם, ונתנוּ לי צידה לדרך. כאשר באתי בעזרת ה' לכאן, עוד היוּ בכיסי ג' טאליר וחצי. תיכף קניתי בעד טאליר וחצי את ספר הזוהר וּשני הטאליר נשארו לי מחיה עד השנה שעברה.

– ועתה?

עשה האיש תחילה תנוּעת יאוּש בידו, וּמיד נזכר, התחרט ותיקן עצמו:

– ברוּך ה‘! ברוּך ה!.. בעד דירה איני משלם. אני לן בשומירה בשדה. אגב אני משגיח על ירקות. בשׂכר זה אני מקבל פּעם מלפפון, פּעם דלעת, פּעם הא, פּעם דא… ברוּך ה’, פרנסה יש! אלא…

– ותורת הנסתר?

נאנח מאיר מינשטראל אנחה עמוּקה:

– אי! עדיין לא, עדיין לא… עדיין אני בחוּץ…

ונשתתק שרוּי במחשבות עצב.

– חזרתי – התחיל שוּב אחרי רגע בקול עגום – חזרתי על כל חכמי צפת וּבקשתי מהם שיכניסוּני לזוֹ החכמה תאוַת נפשי או שישאילו לי, לפחות, את ספריהם לעיין בהם בעצמי… ואף אחד, א-ף א-חד לא היה שיעמידני על שערי האורה, רק לפעמים מגלה לי מישהוּ, מרוב רחמיו עלי, טפח וּמכסה טפחַים. הריני כמציץ מן החרכּים… תשוּקתי גדלה מזה עוד יותר. בקיצור, אין נחת…

דברי מינשטראל נגעוּ עד לבו של מולכו. יחס המקוּבלים אליו הניח אבן גם על לבו: שניהם בודדים, ואוּלי גם לו מחכה כאן גורל כגורלו של יהודי זה.

– על שוּם מה מעלימים ממנוּ את תורתם?

– אין מקבלים אל חברת “סוּכת שלום” רק את מי שהוא נאמן רוּח וּמוּחזק בכשרוּת… חברה כזוֹ יש להם כאן, למקוּבלים… אותי אין מכירים כאן. כאשר יהיו לי הספרים, אז…

– אילו ספרים?

מינשטראל התקרב אליו עוד יותר, וּכמי שנושא בתוכו יומם ולילה חלום-סתר יקר ושמח להזדמנוּת לשתף את מישהוּ בחלום זה, התחיל מדבר בהתעוררוּת וּבקוֹל של חשיבות יתירה:

– אני מתכוון לספרי הקבלה מאוצרו של ר' מנשה סרוג. כאן הוא יושב, בבית הסמוך, ר' מנשה סרוג זה. לו יש ספרים וכתבים בחכמת הנסתר מסוּלאים מפּז… אם יהיו לי הספרים האלה יסכימו גם לקבלני אל חברת “סוּכת שלום”… ר' מנשה סרוג רוצה להשיא את בתו האלמנה, וּמבטיח את ספריו בתור נדוניה… כבר שלחתי אליו אנשים נאמנים. עדיין לא קיבלתי תשוּבה. שלחתי לאמור לו בפירוּש כי איני רוצה בכסף ובמיטלטלים. אני מוחל על כל הקנינים האלה, זולת הספרים שבהם אני רוצה. כשיגמר הענין בכי טוב, בעזרת השם יתברך, אז…

באותו רגע יצא אל הגג ר' שלמה אלקביץ. הלילה נח על פּניו הבהירים כמסוה כהה. באיצטלתו השחורה והארוכה ובפסיעותיו הבלתי-נשמעות נע כמו גוּש לילה. הכל הרגישו בו בבת אחת. מאיר מינשטראל הפסיק משפּטו באמצע, השתתק, התכּווץ והתרחק הצדה, כמבקש מסתר, כדי שלא ירגישוּ בו.

אלקביץ ניגש אל הקבוּצה, ישב על אבן אצל מולכו, באופן שמולכו ישב לרגליו על הקרקע.

שתקוּ.

אחר שעה קלה פּתח ר' שלמה אלקביץ ואמר:

– מה שלומך, ר' גמליאל?

וּמולכו התפּלא על קול האיש, המלטף והאטום, כמעוטף בצמר-גפן.

גמליאל התנודד לשמע השאלה. במקום תשוּבה אמר:

– אבא התאונן עלי בודאי…

– אתה מחוּיב ללכת מחר, בלי נדר, אל החסיד ולספּר לו הכל…

– לשם מה?

– תשאַל את פּיו אם מוּתר לך להיות פּרוש מאשתך, אם מוּתר לך ליתן לה גט…

– אה! וכי יש איסוּר לגרש?

– החסיד יאמר לך את הדין.

– הדין… כן… הדין…

והשתתק.

אחרי דקים אחדים, כנזכר בדבר-מה, אמר:

– אבא אינו רוצה בגט, הוּא רוצה בדין… והעיקר בדין, ח-ח…

היה מעגים ומשהוּ מדכּא בצחוקו זה. שוּב לא דיבר. מולכו סבל בגלל הצעיר הזה, משוּם שירד לצערו מבלי שידע טעמו. היה מרוצה כשר' שלמה לא חזר שוב אל השׂיחה הזאת.

בקולו האטום והסודי התחיל פּתאום אלקביץ מספר:

– הייתי מהלך בשדה, בין הקברים. החמה שקעה. והנה ראיתי בשולי הרקיע את שלהבת התפתה ולפּידי הגיהנום. איום היה. עגמת-נפש אין לשער היתה לי על אלה שנצלים שם. הרחק-הרחק על אחד הקברים ראיתי אש. מעין גחלת. נשמטה בודאי מאותם הלפּידים: הנה נשמה שרופה מתענית שם. הסתכלתי, והרי שוב גחלת בוערת על מצבה שניה, ושוּב על שלישית… רצתי לשם. שמא אוּכל ליתן תיקוּן למי מהן. כחצי-שעה רצתי. באתי אל קבר אחד, והנה נעלמה האש, וּבמקומה נחש שנס להסתתר בין הסלעים; רצתי אל קבר שני, שלישי… בכל מקום נעלמו הלהבות. אפילו ברקיע השמים ירד וילון וכיסה על דליקת הגיהנום. ושוב לא ראיתי כלום. נראה שהיום היה דינם של הרשעים שחטאו בחייהם חטא הנחש, שהיו מסיתים לדבר עבירה, וכנראה מן השמים עיכבוּ בידי ולא הסכימו שאתקן לפחות נשמה אחת…

– כבודו רגיל להתהלך בין הקברים? – אמר מולכו.

– ההתבּודדוּת בין הקברים יפה היא לנשמה, – השיב אלקביץ, – על ידה מגיע האדם למדרגת התבוננוּת גבוהה, וּמידה קדושה מאד נקנית לו על-ידה. בין הקברים מתבונן המתבּוֹדד – אם זכה לכך – אֶל הצער היותר גדול שיש בעולם התחתון וּמתעורר במידת הרחמים היותר גדולים…

– צער? רחמים בין הקברים?

– וכי יש צער יותר גדול מצערה של נשמה ערטילאית תועה בעולם הגשמי? נשמה בין גוּפות!.. כשאַתה רואה נשמה כזו­ אי איתה יכול לבלי להתמלא רחמים עליה… קר לה וּבוּשה לה. וצערה יותר גדול מצערו של אדם שגוֹרש לרשוּת הרבים בלי כסוּת לבשׂרו. והריהי נדחקת, הנשמה, ומבקשת לה גוּף גוּף להתלבש בו… אה, מרוּבים הם הגלגוּלים, רחנא ליצלן! היא מסתתרת, הנשמה הערוּמה, באיזו חוּרבה, באיזה באר-מים, באיזו ארוּבת-כירה, בתוך הרמץ בין הקדרות, בפינה, בין שבטי המטאטא… וּמצפה לשעת גאוּלתה, רצוני לומר, לשעה שמי-שהוּא יכּשל באיזו עבירה, מיד נפתח לה פתח והיא נדחקת לגוּפו של זה, ודוחה נשמתו הראשונה… נשמה שאין לה אחיזת גוּף בעולם הזה צערה גדול, גדול עד מאד…

פתאום שמע מולכו, סמוּך אצלו, צחוק מחונק, ונבהל. זה היה צחוקו של גמליאל, שמולכו הסיח כמעט דעתו ממנוּ.

– מה? – שאלוֹ מולכו.

– וכי אין באמת צער יותר גדול מזה? – השיב גמליאל.

אלקביץ המשיך, ואי אפשר היה לדעת אם שמע דברי גמליאל או לא:

– ממש כצערו של גוּף חי בעולם הנשמות.

– איך זה? – תמה מולכו.

– בעולם האמת אין עונש יותר חמוּר לרשעים נענשה של הנשמה הלבוּשה גוּף כביכול עם כל תאווֹתיו ותשוּקותיו של גוּף. המבינים אתם? גוּף כזה בעולם שכוּלו רוח, שכוּלו נשמות… הה! – נאנח – אַל נא… אַל נא נתן דעתנו על הצער הזה! גדול הוא מנשוֹא…

שוּב שמע מולכו מעין לחש בפי גמליאל. החזיר אליו פניו. גמליאל תמך ראשו בשתי כפּות ידיו. הפּנים והידים היו בחשכת הלילה כעטוּפי בד לבן. חרש חרש לחש גמליאל בפני עצמו:

– יש עוד… יותר גדול, יותר גדול…

בנפש מולכו היתה מוּעקה. רצה מאד שר' שלמה אלקביץ לא ירגיש בלחץ הזה, ושאל מתוך הזיה:

– והתפּשטות הגשמיּוּת? התפּשטוּת הגשמיוּת של אותם הצדיקים הגדולים?

– זהו ענין אחר! כשהנשמה יוצאת לזמן-מה מגלוּתה, מעמק הבכא, וחוזרת אל ארצה אל מולדתה… אל מקורה הראשון… אך לשעה קלה, אך לרגע קט… שיש בו אחד מששים של נצח-נצחים ועולמי-עולמים…

המלים האחדות על “הרגע הקט” נאמרו באופן שמולכו הבין כי הוא, ר' שלמה אלקביץ, יודע את טעמו של אחד-מששים זה. כחולם חזר מולכו אחריו: “מעמק הבּכא… אל מקורה הראשון…” אֵל אלהים אדירים! לשוּב אל המקור! וכי יש בכוחו של ילוּד-אשה להכיל אושר-אלים זה? הפסקה קלה זו בין חיי-אדמות לחיי-אדמות. רגע-קט זה בין חיי-גוּף לחיי-גוּף, כשהנשמה שבה להתרפּק על אמה-יולדתה, לטבול במים הטהורים והקדושים של מקורה הראשון, שבחיי שביה על אדמות נשכח זכרונו ממנה!.. קשה ומר בודאי לנשמה לשוּב אל בית-החומר; צורבים ונמרצים הם בודאי הגעגוּעים והכּיסוּפים אל חיק האֵם… אך רגע אחד, ואחריו מה קל בודאי לבוּז לתענוּגות-הגוּף, וּלהתגבר על היצר-הרע!

ר' שלמה אלקביץ נדם פתאום באמצע דבריו. על הגג השני, הסמוּך להם, התנועעה בדממה, דמוּת לבנה, כדמוּת אשה. אלקביץ קפץ פּתאום ממקומו ועמד. פּניו הבהירים הבהיקוּ ביותר, כאילו הוּדלק בתוכו פּנימה פּנס. עמד בלי תנוּעה וּמבטו מכוּון כלפּי אותה הדמוּת כקשת דרוּכה. אלקביץ זז, נע, לאִטו, בראש נטוּי, כוּלו מתוּח. באותו כיווּן וּבו-ברגע זזה גם הדמוּת הלבנה. אלקביץ הרים את שתי זרועותיו למעלה כמתפּלל לשמים. על הגג הסמוּך הוּרמוּ גם-כן שתי זרועות כלפּי מעלה. מוּפלא וּמאוּים קצת היה לו למולכו המראה הזה. מי כאן השפּיע? מי כאן הוּשפּע?.. וכי היה כאן בכלל איזה קשר?

הדמות התרחקה יותר ויותר ונבלעה בתוך החשכה. אלקבץ פסע אחריה והתרחק אף הוּא עד לקצה הגג. שם עמד בצל מתוּח וקפוּא בתוך הלילה…

פּתאום נשמעה, מהמקום ששם עמד אלקביץ, נהימה דקה חשאית, נהימת בכיה בלתי-פוסקת, כרעד נימת כינור. התפּוצצה, התפּוררה הנהימה ונשתתקה מתוך אנחה כנימה זוֹ שהתפּקעה… כרגע שוּב התעוררה, וּביתר-עוז; גברה הנהימה, אספה כוחותיה והיתה לזמרה חרישית… זמרה רווּית-יגון וכליון-נפש… מולכו ישב כמוּקסם. שברורי הקול, סלסוליו, התרפּקוּתו ואנחותיו, עליתו וגסיסתו התגבּשוּ בדמוּת איזו נפש טמירה וחיה. דומה, איזו נפש כלוּאה ואסוּרת כנפים מתלבּטת בחשכה ונכספת לאור ולדרור. הנה הכנפים משיקות שם. זאת הנפש שהתפּרצה מתרוממת שכורת נצחון… פּתאום נפל הקול, נפוֹל והתגלגל לעמקי שאוֹל: הנפש כוחותיה עזבוּה, והריהי נופלת ממרום מעופה לתוך חשכת-כּלאה. ועתה מתלבּטת היא בסתר-המדרגה, מתבוססת בדמיה… מישהוּ חנון ורחום משדלה, מפייסה ומרחמה… משפּטים מקוּטעים, מלים בודדות מגיעות אל אזניו:

למה ולמה, נפש נדהמה,

תלבשי שממה על תבל אדמה?

––––––––

חרדי כיוֹנה, עניה, אביונה,

זכרי בכל עת מנוּחה עליונה!

––––––––

שכחי יגונך, נפש הומיה,

למה תפחדי ממצוקי נשיה?

הזמרה נפסקה באמצע. צלוֹ של אלקביץ התחמק, התרחק ונעלם. אבל השיר בכל זאת לא נפסק. הפּעם שר אותו הלילה. בלי מלים שר, אותו

הערגון, אותם הרחמים ואותו המיאוּן להינחם… הרי זה נשמע מבין הכוכבים, נדף מהעצמון ונישׂא על כנפי רוּחות קלילות… סיעות הנשמות הטסות פורחות אל מערת-המכפּלה ואל גן-העדן העליון נושאות אף הן אתן משהוּ מן התוּגה הדקה. בעולם כוּלו, למטה ולמעלה, בגשמים וּברוּחות, אין מפלט מהתוּגה הזאת, בגלל הקרעים, הניגוּדים והפּגימות המרוּבים בעולם, בגלל הגעגוּעים אל השלימוּת המוּחלטת ואל המנוּחה הגמוּרה, “המנוחה העליונה”, שאינן באפשרות לא כאן ולא שם…

גמליאל השמיע יבבה עצוּרה. מולכו לא פנה אליו… גם על עיניו גוּפו נמתח דוק רטוב. נפשו היתה צדוּיה במכמרת סודות שחוּטיה הלכוּ ונארגו סביב סביב לה…

מאיר מינשטראל התחיל זע בפינתו. הלך הלוֹך והתקרב אל מולכו כמתגנב, ולחש:

– תמיד הוּא שר כּכה בלילות… ר' גמליאל יודע… תענוּג לשמוע! לא בכדי הוּא שר. מי יודע כּמה עולמות וכמה נשמות תוּקנו וכמה פגימות התמלאו ברגעים האלה… מה אָנוּ יודעים וּמה אָנוּ מבינים, עיורים אָנוּ ואין אָנוּ רואים מה שאנשים אלה רואים. ואין אנו שומעים מה שהם שומעים… ואיך הוּא מדבּר! הלא שמע כבודו? שוּם מקוּבל אינו מדבּר ברחמים כאלה. אוהב אני לשבת כאן בפינה וּלהקשיב. וכשאתה מקשיב לדבריו אתה מתחיל מרחם על עצמך… עלוּב וּמסכּן אתה בעיני עצמך במידה שלא עלה על דעתך קודם לכן…

וּבהתקרבוֹ עוד יותר אל מולכו, לחש לו:

– הראה כבודו? שם… שם על הגג השני? הראה?..

– ומה? – שאל מולכו כמעט בחרדה לשמוע פשר הדמוּת הלבנה, מינשטראל לחש:

– שם יושב ר' מנשה סרוג עם בתו האַלמנה… אַלמנהצעירה… כשהענין יגמר, אם ירצה השם, בכי-טוב, יהיו לי כל ספריו, ואז, אני מקוה, אם ירצה השם, לדעת מקצת מהרמזים והנסתרות…

חרה לו למולכו הפּעם על האיש הזה. לא ענה לו.

פּנה מינשטראל אל גמליאל:

– ומה דעתו הוא, ר' גמליאל? היקבלוּני ב“סוכת שלום”?

גמליאל ענה כמעט ברוגז:

– יחדל ר' מאיר, משטוּיותיו, במחילה!

– מה שטוּיות?

– הכל! הספרים… האשה…

נבהל ר' מאיר מינשטראל:

– מה? איך?

– כך… סוד אחד פּחות, סוד אחד יותר. את כל הסודות לא ידע. רבים הם מני ים! סוד הסודות עמוק מני ים!.. אשה… יקח אשה!.. כאילוּ יש ברשוּתנוּ ליתן, ליקח, לשמור… אי, ר' מאיר!.. אשה הוּא רוצה לקחת! וּמה הבטחון? אין אתה בטוּח בעולם הזה ורוצה אתה להיות בטוּח בעולם הבא? אין אתה בטוּח בעצמך ורוצה אתה להיות בטוּח באשתך? אי, ר' מאיר!..

ר' מאיר היה נבהל וּמבוּלבּל לשמוע דברי גמליאל; לא ידע מה לחשוב וּמה להשיב על דבריו. וּמרוב מבוּכה התחיל ממלמל משוּם מה:

– אוירא דצפת… אוירא דצפת… ברוך ה'…

גמליאל וּמולכו קמוּ וּפרשוּ אל חדרם. ר' מאיר נשאר לבדו עם חלומו.

פרק שלישי: המשנה מדבּרת    🔗

יום-יום מבקר שלמה מולכו את ישיבת ר' יוסף קארו. אוּלם הישיבה היה צר וארוך, בעל כיפּה גבוהה וחלונות צרים וּגבוהים שאור קלוש ודל היה מסתנן דרך שמשותיהם המאובקות. כנוּפיות כנוּפיות, בנות שמונה ועשרה אנשים, היו יושבים על-גבּי מחצלאות-קש, רגליהם מקוּפלות תחתם, מסביב לספר אחד או בלי ספר כלל, מתנועעים ולומדים על-פּה וּבקול. אילך ואילך פּרשו יחידים לקרן-זוית, וקצרי-ראות הדבּיקוּ את חטמם אל איזה ספר פתוּח, והנייר השרה על פּניהם את גונוֹ הכחלחל-בהיר. שעות רצוּפות יושבים אלה הבודדים מבלי הניע ראש וּמבלי השמיע קול. כזבוּב נרדם על גבּי קיר. פּעמים שני חברים באַחוָה ובריעוּת, בשלום וּבמנוּחה, שטים יחד בים התלמוּד ועוזרים זה לזה להיאָבק עם גלי המצולה… חלל האויר רועד מקולה של תורה. תלמידי החכמים מתנגחים וּמנצחים זה את זה כהלכה. התרבּוּשים מוּפשלים, המצחים מגוּלים וּמבהיקים, העינים מזרות זיקים, השרווּלים הרחבים מוּפשלים עד לפרקי הזרוע והידים עושות באויר מחוגים נמרצים ותנוּעות סיבוּביות וחלזוניות. המלחמה נטוּשה על כל החזית… שוָרים מתנגחים, פּרות מפּילות עוּבּרים, חביות נשברות, יין נשפּך… כל אלה אינם אלא ענני האבק ותימרות העשן המכסים את פני שדה-המערכה… סוף-סוף אין כל הענינים האלה לקוּחים מעולם השקר, כל השקלות-והטריות והויכוּחים הכּרוּכים בענינים האלה מתרחשים אלא על גבּי הקליפה. לא הם העיקר. החיים גופם של העולם-הזה הבל וּשאלותיהם אף הן הבל. העיקר הוּא המלחמה עצמה, מלחמתה של תורה. הנפש השׂכלית, זוֹ שניתנה לו לאדם כדי להתרומם על בהמיוּתוֹ ולזכותו לחיי נצח, הנפש השׂכלית הזאת יוצאת חמוּשה לשדה הקרב ועליה כל שלטי הגבּורים. “ששים גבּורים סביב לה מגבּוֹרי ישראל”, כוּלם בעלי תריסים, כוּלם עוקרים הרים וטוחנים אותם… עפות סברות הגיוניות, מבריקות כברקים, חדוֹת כחיצים. מפליאים החריפים בהגיונם, שבּידם האֲמוּנה הוּא כחרב פלדה לטוּשה, מרוּטה וּגמישה; מוּזרקות מרחוק בעין חדה פּרכות ואבעיות כרמחים הקולעים אל השׂערה. אלה קלי-הרגלים וּפזיזי-התנוּעה דולגים מעמדה לעמדה ואין יד מתנגד משׂיגתם. עקשנים וכבדי-התנוּעה הם הבּקיאים. אלה אינם מזניחים על נקלה את עמדתם, וּממקומם הם זורקים על ראשי אויביהם אַסמכתות וראַיות כאבני בליסטראות כבדות השמוּרות אתם במחסן זכרונם… נלחמים הם בחרף-נפש. יודעים הם כי גם “מן השמים נלחמים” להם. גם בישיבה של מעלה מעוּנינים בתוצאות המחלוקת. ולא יתפלאוּ אם ברגע של משבר והכרעה מערכות הטבע תשודדנה וּבת-קול תצא ותכריז הדין עם מי, והקדוש-ברוּך-הוּא ישׂחק ויאמר: “ניצחוּני בני! ניצחוּני בני!”… מה שׂרי אוּמוֹת העולם אינם נותנים את לבם אל חלקת השדה אשר עליה הם נלחמים, כי בדעתם הארצות והמדינות הרחוקות שתעלינה להם בזכוּתו של נצחון, אף תלמידי חכמים אלה בישיבת ר' יוסף קארו יודעים שבזכוּת מלחמתה של תורה מזוּמן להם חלקם בעולם שכוּלו טוב…

אחרי ההלכה פּותחים את ה“זוהר” הקדוש וספרי הקבּלה וּמוּסר אחדים. תאוַת הניצוח השתככה, קולות המלחמה השתתקוּ. זוהי שעת רצון ושלום. בני-פלוגתא וּבעלי-דבבא נותנים זה לזה יד לשלום…

לאט לאט מתרומם לפניהם איזה מסך, ועולמות נפלאים עד לאין קץ מתגלים לעינים, עולמות הגלגלים, המזלות והספירות, מתגלים הטרקלינים שיצר הבורא בפלטרין שלו בשביל נשמות הצדיקים שישבו בהם עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. זהו פלטרין אלגביש, צלוּל ושקוּף. בעולם התחתון הכּעוּר יש רמזים וסודות, יש נסים ופליאות; בעולם האמת יש אך אמת, אמת אחת לכל, אמת בתכלית, ברורה וּשקוּפה כאלגביש. אין מחיצוֹת וּקליפות, אין כל תאוָה להשיג. אין כל תשוּקה לפרוץ ולגלות. הכל יש, הכל גלוּי וידוּע. לא באו תלמידי-חכמים אלה לפרוזדור שלמטה אלא על מנת להתקין את עצמם, על-ידי מצוות וּמעשים טובים, אל טרקלין זה שלמעלה. לכל אחד מהם מזוּמן כאן מקומו “להנחיל אוהבי יש”. חייב אדם להישמר לנפשו לבל יאַבּד, חלילה, בידיו את זכוּתו על מקומו ועל חלקו…

ואותו עולם של תגרי-לוּד, של שור שנגח, של המבעיר והמבעה, עם כל ראש עסקיו ועניניו? הה! מה רחוק, מה רחוק הנהו!..

רחוק הוא גם מולכו. עדיין הוא תועה יחידי בשבילים ובמשעולים, הדרך האחת והיחידה המוליכה על הטרקלין נעלמת ממנו. היו רגעים של טעוּיות ושל אכזבות מרות. היו רגעים שמשהוּ היה מרוממו ומנשׂאוֹ הרחק וגבוה כמו גל. שמח אז בלבו: הנה, הנה נקוּת-חפצוֹ קרובה לבוא! מיד היה בא גל שני וּמחזירוֹ למקומו הקודם וּמנפץ את התרוממוּת-רוּחו ושמחתו אל האדמה השוממה שעליה עמדוּ רגליו. בשעה שאלה, אשר עמהם יחד היה מתנועע על דף גמרא אחד, פּניהם פּני להבים, כאילו התרוממוּ ברוּחם מעל החיים, משוּם שראוּ בספר יותר ממה שכּתוב בו, שמעוּ מתוך דברי החכמים יותר ממה שאמרו אלה, שמעו רזים מאחורי הפּרגוד, – באותה שעה הוּא, מולכו, התלבּט באבק דרכים, בחולין של הלכה… היה מדמה את עצמו אל תרנגול שיצא עם חסידה לדרך, החסידה העלתה פּתאום אבר ודאתה לשחקים…

עוד נפש אחת היתה כאן שנשארה בחוּץ, נפש צעירה וּמרה. אשתו של ר' יוסף קארו. פעמים כשמולכו היה קם באמצע הלימוּד ופורש החוּצה, היה רואה אשה עלוּבה זוֹ יושבת במסדרון הקטן, מאחורי הדלת של אוּלם-הישיבה מחזיקה בפלך ומקשיבה…

מולכו, אחרי שניתק את קשריו עם הנסיכה ג’וליה, היה בלבו נטוּע רגש של התנגדוּת אל כל אשה. דימה שאין בלבוֹ אלא משׂטמה אל הנשים. הנשים לא נבראו אלא לנסות את הגברים, להמשיך את חטא חוָה… בכל אשה ראה את דמוּתה של לילית. באמת, לא היה לו כלפּי האשה משׂטמה בלבד, אלא יותר מזה, והוּא לא ידע: מתירא היה מפּניה… מתוך אמוּנה של בן ימי-הבּינים, היה מתירא מפּני איזו רוח וטוּמאָה השוכנת באשה, רוּח טוּמאָה זו הופיעה לו פעם בדמוּת ג’וּליה, ושעל-פּי נס ניצל ממכמרתה… בצפת נסתלקה ממנוּ יראה זוֹ. בת-ישראל בצפת לא היתה בחינת לילית שפּורשׂת מצוּדתה לגבר… ואשה זוֹ, אשת רבּו, שבפגישתו הראשונה עמה, הפחידתהו בצעקנוּתה וברגזנותה, מעוררת בו עתה אך חסד ורחמים. גם בשעה שישב לפני תלמודו, בעצם התלהבוּתו, יש שהיתה מנסרת מחשבה במוחו על אודות זו העומדת מאחורי הדלת וּמקשיבה. מהי מקשיבה? אך כחושה וּכעיורת עומדת היא שם מבלי הבין בקולות וּמבלי ראוֹת במראות שנדלו לעיני תלמידי-החכמים. וּבכל-זאת שעות רצוּפות אינה זזה ממקומה… את טל נעוּריה, את תום לבה, הביאה אליו הגדול ממה בהרבה שנים. למה הרכיבה את ניצניה אל גזע זקן זה? וכי אמרה להזינם מלשדו החרֵב? רצתה רק בקוי-אור אחדים שיאצלו גם עליה מאלוּמות-האורה הרבות שנפש החסיד היתה שולחת. עוד רצתה: קצת אהבה. לשעשע את נפשה אך רגע מצער בגן-העדן התחתון הזה שיש לה לאשה חלק בו. וכי לא היתה ראוּיה לכך? הלא הגביע שנשׂאה מנחה לבחיר-לבה הקדוש, בידים כה מרטטות, היה מלא על גדותיו ברכת נעוריה – ומדוּע לא ישעוּ אל מנחתה?.. היא הלכה אחרי בחירה-אדונה עד פלטרין האלגביש שלו. הוא, החסיד הקדוש, נכנס ושוּב לא יצא אליה. היא נשארה עומדת בחוּץ. יומם ולילה, יומם ולילה עומדת היא על סף הטרקלין, גביע-הנעוּרים רועד בידיה החלשות, אומרות מתנותיה נשפּכים ארצה ללא-משׂוֹשׂ וללא-תקוה, ועיניה רואות וכלות… גם באותם הרגעים הבודדים והקצרים, שהחסיד יקרב אליה קרבת-בּשׂר, אינו עושה זאת אלא כמו מתוך הכרח, כאנוּס. פעמים היה מגע גוּפה הצעיר והלוהט של אשתו מחולל בו פלא כמגע משענת הנביא בפני המת; היה מעורר לחיים את גוּפו הזקן והסגוּף וּמצית בו אש. ממחתרות נעלמות של הנפש היו עולים אז היצרים המנוּדים, בכוחות הסטרא-אחרא מתחתית האבדון; כאריה מסובכו, בפראיות איתנים, היתה מתעוררת אהבת-בּשׂרים בצמא-שגעון, כרוצה לגבות במשך רגעים אחדים חוב ישן נושן, שפּרעונו נדחה שנים על שנים… אבל כרגע, וּפתאום לפתע, תכבה האש הזרה, ידמו יצוּרי-הגוּף והיו כבלוֹיי-סחבות. יאוּבנוּ הפּנים, יקפא המבט, וכוּלו כמאזין… כאילו קולות באים אליו מרחוק והשמעים רק לו; ובזרועות האשה הצעירה שוּב גוּף בלה מזוֹקן, ונפשו זה לה… נורא ואָיום היה אז לאשה. מדוע זה? מה הוּא מקשיב בדממת הלילה? מתוך פּחד רועץ וכובש חשבה כי כוח נעלם עוֹין לה, עומד כצר לה וּבתוך זרועותיה עושה את בעלה זר ורחוק לה… זר ורחוק הוּא גם בשבתוֹ לבדו בחדרו הקטן, בפינתו בין שני החלונות, שקוּע כוּלו בתלי תלין ספריו וּמגילותיו, וּמן החלון הסמוּך זורם עליו אלכסונית נחשול אור רב, שאלפי רבבות נקוּדות מפזזות, מרחפות ומתרחצות בו… משעה מוּקדמת לפני עלות השחר עד אשמורה מאוּחרת אינה פוסקת בדממת-החדר חריקה אחת דקה וּפזיזה, חריקת הנוצה על גבּי הנייר. שנים על שנים חורקת הנוצה, גלי הנייר הולכים ומתגבּבים, הולכים ומתרבּים, והוּא, החסיד, בה-במידה הולך הלוך וקטן, הלוך ודל. דומה שגוּפו הולך וּמתנדף, עוד מעט והיה למחשבה גרידא, למחשבה ערטילאית, שתוסיף ככה, גם בלעדי הגוּף, ימים על שנים להשמיע קולה בחריקת-נוצה זוֹ… עוד מעט והיה גוּפו לאחת הנקוּדות הנוצצות האלה שבעמוּד האור, וריחף וּפיזז אף הוּא בתוך נחשול האור…

כשהיה מולכו מסתכל מרחוק בחסיד, בשעה שהיה זה יושב בפינתו שקוּע בעבודתו, היה לפעמים שואל את עצמו: האומנם הוּא חש בכל הבריאָה ריח של רקבון? האומנם אינו רואה אלא גויות ארוּלות רימה? לא! הזקן הקדוש לא חש כל ריח ולא ראה כל גויה.

העולם הגוּפני, המוּחשי כמדוּמה, לא היה כבר קיים בשבילו. בהיסח הדעת עבר את העולם הזה; בהיסח הדעת היה נוגע בו. והוּא, מולכו, עוד טרם בא לו האות שנתן לו החסיד. החסיד כבר חד, והוּא, מולכו, טרם החל לחוּש בריח זה! למרות כל התאמצוּיותיו לצייר לעצמו את גוּפו אכוּל רימה, נפרד על-ידי רקבון וּמעלה סרחון, – דמו דופק בעורקיו, לפעמים ביתר עוז, זעזוּעים נסתרים עוברים, לפעמים בכל גוּפו כקילוּחי-אש, ומפרפּרת בו הנפש והומה לדברים שהם מאת השׂטן… בדרך אל האני האמיתי שלו, הרוּחני, הטהור, אל חיי נשמה, נתקל מולכו במכשול נורא, והוא גוּפו, ואיך, איך התחיל בו את המלחמה? הוּא שואף אל האני הרוּחני שלו, והאני הגוּפני שלו מתנגד לזה. והוא הוא, הוּא עצמוֹ, מולכו, אַיהוּ? – האם בשאיפתו או בהתנגדוּתו אליה?.. הוּא שסוע לשניהם, פוסח על שניהם, מנוּדנד מטוּלטל בכף קלע בין שאיפתו אל עצמוֹ ובין עצמו המרחיקו ממטרתו זוֹ.. פעמים הוּא אוּמלל ומדוּכא על שלא כבש את עצמו זה המתנגד לשאיפותיו… פעמים היה מתבייש להופיע לפני החסיד ועוד טרם עלה לאַפּו ריח הרקבון…

פּעם ישב החסיד במסיבת תלמידיו. דעתו היתה זחוּחה עליו, כי באותו יום גמר פּרק גדול חשוב ב“בית-יוסף”, שעמל וטרח בו יותר משלושה חדשים. מרוּצה מאד מעבודתו, היה מבדח את דעת ידידיו בשיחת חוּלין ובמלי דבדיחוּתא. זחה גם דעת הרעים, ואחד מהם נתן קולו בשיר-תּשבּחה שחוּבר על-ידי הפּייטן ר' ישראל נג’ארה. ניסוּ אחרים והחרוּ החזיקוּ בו בקולותיהם… פּתאום השתוממוּ לראות את פּני החסיד והנה שוּנוּ. התאַבּנוּ כמו מאיזו יראַת-פתאום וּמהתרגשוּת עצוּמה, עינו קמוּ, מבטן נקפּא, כוּלו מתוּח, כמאזין לקול לחש מה, הפּה פּעוּר קצת… ניכּר כי אין החסיד שומע ואין הוא רואה את אשר מסביבו. הי לכוּלם רושם כאילו רוּחו נסתלקה מגוּפו. התלמידים נדהמוּ ונשתתקוּ. על שלמה מולכו נפלה אימה סתוּמה. איזה כוח כביר, סמוּי-מן-העין, חצץ בין החסיד וּבין כל החבוּרה. קם פתאום ר' שלמה אלקביץ על רגליו וציוה להסתלק מן החדר. פּרשו כולם דוממים. רק הוּא לבדו נשאר עם החסיד וסגר אחריהם את הדלת…

מולכו יצא אל השדה, ישב על אחד הסלעים שקוע ברוב מחשבותיו. הבּדידוּת כאילוּ אָרבה לו במסתרים, וכאן מצאתו, ובאָה עליו כחתף. לא העיקה עליו, רק הביאתו במבוּכה שממנה התירא. להיכן הוא הולך? בלישאבּונה חזר בו מדרגו שבחר לו אז, מפּני שהיתה צרה, לא בטוּחה והעיקר לא-ברוּרה ונעדרת שמחת-האמת; ויצא ללכת בדרך המובילה אל אלהים, מפּני שהיא יותר ברורה וּודאית ומפּני שהיא קרובה קרובה ללב הצמא, לחיי-אמת. והנה הוא עומד נבוך ושואל: היכן הוא הולך? החיים אינם ברוּרים כלל וכלל, ודרכו אינה קצרה כּלל וכלל. איזו רשת מסוּבכה של סודות ותעלוּמות עד אין חקר פּרוּשׂה על כל פסיעה ופסיעה ומכסה את עין העולם. וצריך אדם להתיר בעמל רב עניבה אחר עניבה כדי לפרוץ לו דרך אֶל אֵל מסתתר, והדרך היא ארוּכה וּמלאָה חתחתים. היעצור כוח? האם לא יכּשל באמצע הדרך?..

יד קלה נגעה בכתפו. התנודד. קפץ ממקומו. קריאַת “אה!” של שמחה פּרצה מפּיו שלא-מדעתו. לפניו עמד ר' שלמה אלקביץ. מולכו, עם כל פגישה וּפגישה אהב את אלקביץ יותר ויותר. בחברתו הרגיש כאילו יצא מחדר חשוך וטחוב להתחמם לאור החמה. דומה כי בחברת אלקביץ נעשה אדם יותר מתוּקן, יותר חנון ונוח לבריות… פעמים יפגש בו אלקביץ, יציץ בו במבט-עין סתמי ויעבור לו, מבלי שיאמר לו כלוּם. אבל שעות רבות אחר כך אינו פוסק מולכו מהרהר על הבטה זו, כמו על מאורע רב ענין…

– טוב שמצאתיו כאן, – אמר לו אלקביץ, – המחשבות כאן מזקקות, מטהרות…

לא התאַפּק מולכו ושׂאַל:

– ר' שלמה! מה פּירוש הדבר? רצוני לאמור, שם… החסיד…

תמיד היה דיבוּרוֹ של מולכו אל אלקביץ בנחת וּבמתינוּת, בהכנעה וביראַת-הכבוד. הפּעם היה קולו נמרץ: שאלתו צללה כעין תביעה. כאילוּ החליט לגוֹל בבת אחת את האבן מעל לבו. אלקביץ הרגיש ברוגז-בנפשו. הניח שוּב את כפּוֹ על כתפו כדי להרגיעוֹ, הזמינו לשבת על מקומו; אף הוא ישב על ידו ואמר:

– מה הוּא שואל?

– מה שהיה שם, בבית החסיד, מתמיה אותי וּמרגיזני…

אלקביץ גחן ולחש:

– היא היתה אצלו…

מבלי השיב על שאלתו הוסיף אלקביץ בלחש:

– המתינה עד שיצאתם ואז התחילה מדברת…

– מי? מי? – שאל מולכו אַף הוּא בלחש שלא-מדעת.

אלקביץ לא ענה מיד. ידיו היוּ מקוּפלות על חזהוּ ועיניו נתוּנות בקצות נעליו. אחרי זמן-מה של הרהוּר אמר:

– המשנה… אנו, בעווֹנוֹתינו הרבים, לא זכינוּ שתופיע גם אלינו. לי היתה רק הזכוּת לשמוע את קולה הקדוש… אף החסיד גוּפו לא אמר לי כלוּם. הוּא רק אמר שזו היא, המשנה…

– המשנה?.. שמע את קולה?.. איני מבין, ר' שלמ, איני מבין…

ור' שלמה אלקביץ התקרב אליו עוד יותר והתחיל מספּר

בקולו הכבוּש והמנומך, כעטוף בצמר-גפן.

התחיל הענין הזה עוד בסלוניקי, לפני כשנה. הדבר היה בליל שבוּעות. לילה תמים ישבוּ החסיד ותלמידיו המוּבהקים וקראו בלי הפסק בפרשיות התורה, בהפטרות, בספר התהלים וּבמשנה, למדו “באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאוּמן כי יסוּפר”.

והנה פתאום נשמע מפּי החסיד קול נעים וחזק, שאינו דומה לקולו של ילוּד-אשה, עד כי נפלוּ המסוּבים על פניהם מרוב פּחד ולא קמה בהם רוּח להרים עיניהם ולהביט בפני רבּם. הקול יצא מפּי החסיד, ואף-על-פּי-כן לא היה זה קולו. הרי זה היה מעין קול מזמר ומנגן בכמה וכמה חלילים וּכלי-זמר נפלאים. אחרי זמן-מה, כשאָזנם התרגלה, הבחינה גם דברים: "ידידַי המהדרים-מן-המהדרים! ידידַי אהוּבַי! שלום לכם! אשריכם בעולם הזה ואשריכם בולם הבא, אשר שׂמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה. זה כמה שנים אני חובקת אַשפּתות, ועתה החזרתם עטרה לישנה. התחזקוּ, ידידי! התאמצוּ, אהוּבי! אַל תיראוּ מחרפּת אנוש וּמגידוּפם אַל תיחַתו, כי אתם המעוּלים מכנסת ישראל, כי אתם מבני-עליה. אַתם מתדבקים בי והכבוד חופף על ראשיכם, וחוּט של חסד משוך עליכם, ואילמלי ניתנה רשוּת לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזה. דעוּ כי אתם, בני העליה, זכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פּיכם עלה לפני הקדוש-ברוך-הוּא ובקע כמה רקיעים וכמה אוירים עד שעלה. ומלאכים שתקוּ, וּשרפים דממוּ והחיות עמדוּ, וכל צבא מעלה והקדוש-ברוּך-הוּא שומעים את קולכם. אתם דבקתם בדויד, והוּא שׂמח בכם. לכן חזקוּ ואמצוּ ואַל תפסיקו הקשר. החזיקוּ את עצמכם לגדולים כי אַתם בני היכלא דמלכּא, וזכיתם להיכנס לפרוזדור. השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפּרוזדור, כי אשר יצא מפּתח שער הפּרוזדור דמוֹ בראשט. לכן עמדו, ידידי, על רגליכם ואמרוּ בקול רם: “ברוּך שם כבוד מתכוּתו לעולם ועד!”… עמדוּ התלמידים על רגליהם, ובפחד וּברעדה קראו: “ברוּך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד!”…

אלקביץ דיבר בלחש, בקול שוה וּמתוּן. לפרקים היו זכרונותיו תוקפים אותו, ואז התרגש וקולו רעד. נראה שמוראו של אותו לילה היה עוד חדש עמו. התרגשוּתו וחרדתו של המספּר עברה גם על מולכו.

– והיום מה דיברה אליו? – שאל מולכו.

– הטיפה לו מוּמר על שהתיר לו קצת קלוּת-ראש וּשׂחוק… בכל לילה היא באה אליו, מלמדתו תורה, מיסרתו כמו אֵם, באהבה וּברחמים, מזהירתו על כל עבירה, אפילוּ על הקלה שבקלות, ושומרתו מכל חטא… שמעתי את הקול. קצרה לשון בשר-ודם לתאר את נוֹעם מתיקוּתו… יש בה שמינית שבשמינית משירת מלאכי-השרת שהיא כוּלה דממה…

– כן. שירת דממה. עצם השיר הלא אינו הקול, כשם שעצם האדם אינו הגוּף. נשמתו של השיר, עצמוּתו היא המתיקוּת. בעולם הנשמות אין השיר זקוּק כלל להגשמה שבקול. יותר שהאדם קרוב למקום, יותר הוא מבחין את התפּשטוּת הגשמיוּת של השיר, את תמציתו, וזהו סוד “קול דממה דקה”. גם אליפז התימני שהגיע למדרגה גבוהה מאד של התפּשטוּת והגשמיוּת “בִּשׂעפּים ומחזיונות לילה”, אף הוא אמר “דממה – וָקול אשמע”. יותר שהאדם רחוק ממדרגת הנבוּאה, הרי נשמת השיר, רצוני לאמור מתיקוּתו, מתלבשת בגוּף, והריהוּ שומע לא קול הדממה, אלא קול ממש, ממש…

הפסיק, נאנח והוסיף מתוך איזה צער:

– אפילו במדרגת הקול הגשמי לא כל בשר-ודם זוכה לבחינת “קול אלהים דוֹבר בי”… החסיד זכה!

לא הרים אף פּעם את ראשוֹ בדבּרו, לא הרים את עיניו מקצות נעליו.

רגעים אחדים היה שקוּע בהרהוּרים, ואחר כך סיים את הרהוּריו בקול:

– אני, בעוונוֹתי הרבים, לא זכיתי לכך…

ואיזו עצבוּת של קנאה צללה מתוך דבריו.

מולכו הסתכּל בו מתוך השתתפוּת בצערו ואמר:

– וּמה ידבּר אדם כמוני?

אלקביץ הרים ראשו ונעץ בו מבטו. על פּניו הופיעה נהרה של בת-צחוק טובה של גדול כלפּי צעיר ורחים. כמדוּמה, התחרט או התבייש על שצפשוּהוּ בהרהוּרים שלבו לפומיה לא גלי…

– מה ידבּר? מה ידבּר? – חזר על דברי מולכו – ישמע נא מה שאוֹמר לו. באותו לילה למדתי הרבה מדברי המשנה. “אתם בני עליה”… “החזיקו את עצמכם לגדולים”… יש בזה סוד גדול. כל אדם הוּא בבחינת בן עליה… כל אדם… בכוח לפחות… חייב אדם להחזיק עצמו כגדול, בן היכלא שלמלכא לא יתן לקליפות שתשלוטנה עליו. אדרבא, יחזיק את עצמו לבן-עליה ויעלה. שערי הפּרוזדור פּתוּחים לפניו תמיד. לצאת אסור; להיכנס – אין לך שעה שאינה כשרה לכך…

מוזרים היוּ למולכו דברי אלקביץ. כלוּם לא היה מחזיק את עצמו לבן-עליה, לבריה נושׂאה בתוכה נשמת-אלהים?.. אוּלם בתוכו את זוהמת הנחש, ושחובת כל ילוּד-אשה להזדכּך ממנה, להילחם וּלהתגבּר על עצמו, לטהר את עצמוֹ מכל הזוּהמות והקליפות שדבקוּ בו?.. יש כאן איזו סתירה, לבו של מולכו נטה לדברי אלקביץ; נעים היה לו לחשוב כי יש מדברי חברוֹ הגדול רמז-אזהרה לחייו וּלבנין עתידו… שוּב שרתה עליו רוּח של אמוּנה וּבטחון, שלפני שעה קלה, בשבתוֹ לבדו, כמעט הסתלקה ממנוּ… לא לשוא בא לכאן!.. לכאורה, לא חדל מהחזיק את עצמו “בן-היכל”, גם בעתוֹת ההשפּלה-העצמית, גם ברגעי נפילתו לנוּקבא תהוֹמא של ידיעת אפסוּתו וחדלוֹנוֹ.

עליה צריכה ירידה. ירד תהומה כדי לעלות משם ומעלה. אבל תמיד להעפיל תמיד לעלות.

מפי מולכו פּרץ צחוק קל.

– מה הצחוק? – שאל אלקביץ.

– ניצוץ נבוּאי בחסיד.

– מנין לו זה?

– כשבאתי אליו בפעם הראשונה, אמר לי כי אלך אל כבוד תורתו ואתחבר אליו. ועתה אני מרגיש… מרגיש את כבוד תורתו כל כך קרוב… דומה כי נשמותינו ברדתן אל העולם התחתון, נפגשו בדרך, וּכבר אז היו זמן רב עפות שתינן בצוותא חדא וּמשוחחות, כשם שאָנוּ משוחחים כעת…

פּני אלקביץ הבּהירים הבהירו עוד יותר, מפּאַת בת-צחוק שכוּלה אור. הניח את כפּו על כתף מולכו והשהה אותה עליה זמן מה. בחסד וּבכובד-ראש אמר לו:

– נפשו זקוּקה למנוּחה…

אחרי השיחה הזאת לא יכול מולכו להירדם כל הלילה. לא יכול להסיח את דעתו מהסיפוּר על המשנה ודברי אלקביץ על אדות בני העליה. מה שהציק לו כל הלילה הוא שלא הבין כעת, מפּני מה שמח כל-כך לדברי ידידו. לא נשאר בתוכו אףסימן כל-שהוּא מאותן השמחה וההרגעה שהשרו עליו דברי אלקביץ. “בני עליה!”… אבל הלא אי אפשר להתעלות ולהישאר בו-בזמן קשוּר אל העולם הזה… לגוּף האדם אין כנפים. רוצה אדם להתקרב אל אלוהיו, ישתחרר מכבלי הגוּף, זהמו, ישַוה לנגד עיניו את הרימה האוכלתו, יזכור את “הטיפה הסרוּחה”… מולכו הכיר שדרך אחרת אין, שזוהי היחידה המביאה לקדושה. ואף-על-פי-כן אין, בו כוח להתיצב עליה. תביעות בּשרוֹ חזקות. אין לו סייעתא דשמיא. אין כוח לחדור וּלהגיע אל אותה הנקוּדה השוכנת לפני–ולפנים של כל אדם, ושעליה עומד כל עולמו של החסיד… התהפך מצד אל צד וחזר לעצמו פעמים אין ספוּרות מתוך יאוּש חוסר­-אמוּן בעצמו:

– אבדתי!.. אבדתי!..

ממחרת היום ההוּא, בשוב מולכו אל הישיבה, בהחלטה חזקה לנסות את כל כוחותיו במלחימתו עם הס"ם ועם עצמו, וּבשפע של כוחות וּתשוּקה לתורה, נתקל במסדרון באשתו של יוסף קארו, וחשב:

"ה, העלובה! לא איש כחסיד יאהב ילוּדת–אשה, קרוּצה מחוֹמר… לא יוּכל לאהבה מפּני שכבר התגבּר על כל היצרים וכבש גם את אהבתו לחיי העולם הזה בכלל, שאינם, כידוּע, אלא “גשר רעוע: ראשו אחוּז בחבלי העדר… תכליתו לראות באור מתמיד…” זו שנפש החסיד חשקה בה היא כוּלה רוּח, חקוּקה בכסא הכבוד… שוא ידפוק לב האשה במיטתה השוממה, שוא תמסה ערשׂה בדמעתה על אלוּפה ומרים-ראשה כי בושש הוא לבוא! אינה יודעת, העלוּבה, כי נתן כבר את דודי-נפשו לבחירת-לבו השמימית, למשנה… אינה יודעת כי זו לילה לילה תפקדנוּ, סתך עליו בכנפיה, תגפפנוּברחמי-אם וּבקנאת-אהבה תשחר למוּסר אזנו על כל רגע שהסיר לבו ממנה. “ה' עמך – תדבּר אליו רכּות – רק אם תדבּק בי ולא תפריד את מחשתך מיראתי ותורתי אפילוּ רגע, תיזהר מליהנות בשעת האכילה ובשעת המשגל. והיזהר ממחשבות שמכניסים בלבך יצר הרע והנחש, כי הנם רודפים אחריך. ודי במה שעבר! מהיום והלאה היזהר בתכלית ויַחֵד משבתותיך אלי ליראתי לתורתי!”…

פרק רביעי: עכן    🔗

ועברו ימים.

על שלמה מלכו התחילה שוֹרה, מפקידה לפקידה, איזו רוּח רעה, בלתי מובנת לו גוּפא. נפשו היתה עגוּמה ולא ידע על מה. חסר לו דבר-מה. כאילוּ קיוה ותקוָתו לא באה, כאילוּ הבטיחוּ לו דבר ולא קיימוּ את ההבטרחה. בישיבה, בין תלמידי-חכמים, הי כל כך מדוּכא, שפל וּפחות-ערך, עד לידי מראוב. תושבי צפת היוּ מתחיחסים אליו בכבוד, כמעט בהערצה, ולא ידע מפּני מהוּא גלמוּד ונכרי ביניהם. שלמה מולכו אהב את אלקביץ אהבת=-נפש. נפשו נמשכה אל השלוָה המרחפת מסביב לאישיוּתו ואל הסודיוּת העוטפת אותה. בחברת החסיד היה מולכו מתכּווץ מחרדת-נפש, מהכּרת כל אפסוּתו, כל חוּלשתו וחוסר-יכלתוֹ… ר' שלמה אלקביץ, להיפך, השפעתו היתה מרגעת, מעודדת וּמרוממת את רוּחו… אלקביץ היה מסביר אליו פּנים, כאח גדול בשנים, ומקרבהוּ, אבל עד למרחק ידוּע. נפשוֹ של אלקביץ היתה כהיכל מלא צללי-רז קדושים. על סף היכל זה עוד לא זרה מולכו לדרוך…

בצפת היו מכבדים את מולכו. עילוּם שמו, חיצוניוּתו היפה, הזקוּפה והגאה, בגדי השׂרים הפּורטוּגליים אשר עליו, – כל אלה העטוּהוּ מעטה פלאים. הבריות ארגוּ מסביב לאישיוּתו אגדות והוא לא ידע. רק הרגיש שיחס הבריות אליו הוּא משוּנה, שיש ביחס זה הערצה נפרזה, גם מעין יראה, ולא הבין על שוּם מה כל זה. אות היחס גם בביתו של משה סידי. בכל פּעם, כשהיה נכנס אל החדר הכללי, מיד היוּ מפסיקים את השׂיחה או שהיוּ מנמכים את הקול, וּמפנים לו מקום. ר' משה גוּפו היה זריז לשמשוֹ ונהנה מאד כשמולכו היה פונה אליו בדבר של מה-בכך. יש שבמסיבת אורחים מוּזמנים היה מתלקח ויכוּח על עניני משפּחה או על עניני העדה, וכוּלם, חוּץ ממולכו, היוּ עסוּקים בשׂיחה; אבל מכיון שהיוּ מרגישים כי לולכו פצה פה וכי יש בדעתו להיכנס בשׂיחה, מיד היו משתקים זה את זה, והכל ציפוּ למוצא שׂפתיו של “האדון” (כך קראוּ לו שלא בפניו משוּם שלא ידעו שמוֹ), ואז כמה מבוּיש היה מולכו להביע, מתוך דממת-ציפּיה כללית זו, את חפצוֹ בספל מים או במעט מלח… קרה מקרה וּמולכו נכנס אל חדרוֹ בשעה רגילה בבוקר וּמצא את אשת גמליאל עוסקת במיטתו, מתקנת את היצוּע, מסדרת את המרבד וּמחליפה את הסדינים. רטט מוּזר עבר בכל גוּפו הנזור של מולכו. פּרוּש, זה זמן רב, בגוּפו ובמחשבתו, מאשה וּמלטיפה, עלה פּתאום אודם אל לחייו למראה האשה הצעירה המטפּלת ביצוּעו. כאילוּ התבייש וגם התירא מדפיקת-לב וּמפניו המסמיקים. ניגש אל האשה ואמר שאין לו צורך בטרחתה, שהוּא בעצמו יסדר ויציע מיטתו. נתנה בו האשה עיניה בתמיהה וגם באבק עלבון וּפרשה דומם מן החדר. אחרי שעות אחדות, כשכל הענין כבר נשכח מלבו, הזדמן בחצר עם הזקנה, אשת ר' משה סידי, וזו ניגשה אליו וּכמתחטאת שאלתו מפּני מה בעט בשירוּתה של כלתה; שמא, חלילה, הקניטתו במה? מולכו לא הבין כלפי מה מכוּונים הדברים. וזו ביארה לו שהצעירה חשבה לעצמה זכוּת לשמשוֹ, ושאין האדון צריך לסרב לה אם אינו רוצה בעלבונה. מולכו לא יכול להתאפּק מצחוֹק.

הדברים היוּ לו כל כך זרים ומתמיהים. לא היה מבינם אילוּלא נזכר בשיחה אחת חטוּפה ששמע בחשאי בין זולטנה ּוּבין אחת השכנות. השכנות עמדו על הדזוזטרה על-יד הדלת הפּתוּחה ושׂוֹחחוּ מבלי-דעת שהוּא עומד בבית. סמוּך לפתח הדלת. שולטנה דיברה מה על אודות “האדון שלנוּ”, השכנה השיבה מתוך רחמים: “המסכּן! בבין אביו הסכּין לחיים אחרים מאשר אצלנוּ בצפת. מה יש לו כאן, בעווֹנוֹתינוּ הרבים?” “הוא בא לכאן לשם תורתנוּ הקדושה”, השיבה שולטנה. “כן – אמרה השניה – מי יתן והיתה לי העשירית מחלקו בעולם-הבא”, וּמיד בלחישה: “אמרי נא לי, צפּורי, את האמת. הלא אתם יודעים את האמת: נכון הוּא כי הוּא בן מלך מ… מ… איני יודעת מאיזו מדינה… מאיטליה או מספרד?” ושולטנה: "כלוּם אנוּ יודעים? אפשר בן מלך ואפשר לא… אפשר המלך עצמו… שמא בא ללמוד דת ישראל כדי לגייר אחר-כך את כל אנשי מדינתו… הבריות אומרים… ” מולכו מיהר לעזוב מקומו כדי שלא תרגשנה בו הנשים. שׂיחת נשים זוֹ העירה בו צחוק. לא שיער עד היכן דמיונם של בני צפת מגיע. השתדל לבטל את השׂיחות המוּפלאות על-ידי התנהגוּתו הפּשוּטה ועל-ידי תערבוּתו עם הבריות. אבל יותר שביקש להתקרב אליהם, יותר גדל המרחק בינו וביניהם. פּלאי היה ביניהם, כפלאי העריצוּהוּ, אוּלי במקצת התיראוּ מפּניו, אבל קרב לא קירבוּהוּ…

פּעם אחת, כשבדידוּתו העיקה עליו ביותר, נכנס אל חדר-עבודתו של ר' יוסף קארו. לעתים קרובות היה בא אליו לעזור לו בעבודתו על חיבוּרו הגדול “בית יוסף”: היה מסדר לו את גליונותיו, מעתיק לנקי את הטיוטות, בודק ומשוה את ציוּני המקומות שהמחבר היה מביא מספרים. מולכו עסק בעבודה זוֹׁ מתול חריצוּת וּמסירוּת, חשבה לעצמו לזכוּת ולכבוד. אלא שהיה מצטער על שהחסיד הכריחוֹ לקבל ממהוּ מזמן לזמן פּרוּטות אחדות “שׂכר בטלה”… הפּעם ישב לו במקומו הקבוּע, הפך בספרים, מישש בכתבים לא עשה שוּם דבר. החסיד הרים פעמים אחדות את עיניו מעל עבודתו ושלח אליו מפּינתו מבטים קודרים, מבלי שמולכו הרגיש בהם. מראה הצעיר לא נתן לזקן להתרכּז. התחיל מתנועע על פסרו, מורט וּמודט את זקנוֹ הקטן, לבסוף נשען בגבּוֹ אל דופן כסאו והשרה על מוולכו את מבטוּ הקפוּא והחודר. מולכו חש בנפשו איזו אי-מנוּחה לא-ברוּרה. הרים ראשו, כדורש לסיבת אי-מנוחתו, ומבטו נפגש במבט החסיד. אז שאלוֹ זה:

– מה אתה רואה שם, ר' שלמה?

שאלוֹ בעברית. תמיד כשהיה פותח בשׂיחה, תוך כד עבודתו, היה מתחיל בעברית.

– לא כלום. אני מעיין עד פעם במה שהעתקתי אתמול.

– לא. לא. כוַנתי שם, שם… – הראה על הלב – מה אתה רואה שם?

שׂחק מולכו לעצמו על שלא הבין לכוַנת רבוף והשיב:

– לא כלוּפ, רבּי, לא כלוּם!

– ואַף-על-פּי-כן?

– לא יותר ממה שאני רואה בתורה… – וּכדי שלא יראו דבריו כיוהרה, חלילה, מיהר והוסיף: – לפי שעה אך אותיות מתות, אך אותיות מתות…

ור' שלמה אלקביץ? המקורבים הנכם?

– זהןּ אדפ קדןש ויקר, אני אוהבו. אני מכיר טובה לרבּי על ששלחני אליו. אבל… מה יעשה לי ר' שלמה אם דעתי היע עניה ואין נכונה ברוּחי.

ר' יוסף קארו קם ממקומו, התהלך אילך ואילך בפסיעותיו הקלות, וּבסוליות-הקש הסוטרות, לכל פסיעה, על תפוּח עקבוֹ. אחר כך נטל כסא, ניגש אל מולכו וישב סמוּך אצלו, ממוּלו, פּנים-אל-פּנים. אף פּעם לא עשה החסיד כך, לא התקרב אליו במידה כזו. מולכו התבונן שלא במתכּוון אל עור-התרנגולת של בשׂר צוארו המקוּמט והצנוּם, ואֶל המוך המבצבּץ אילך ואילך מתוך קרעי החזיה החמה שלו. ברגע זה היה החסיד בעיניו שקן פּשוּט וטוב, חלש בגוּפו וּבמידה ידוּעה גם עלוּב. כל מורא של קדוּשה לא ניתן הפּעם בלבו של מולכו. פתח הזקן ואמר:

–אתה שרוּי בעצבוּת, רחימאי!.. אני רואה זאת זה ימים רבים… אין בכך כּלוּם… עצבוּת זוֹ טובה היא, אין בכך כלוּם! “אדם כי ימוּת באוהל…” הרי צערך ועגמת-נפשך הם בחינת מיתה באוהל… מצטער אתה ואי אתה יודע על שוּם מה… על שוּם שאתה ממית אדם באוהל!.. כל יום, כל שעה של תלמוּד תורה היא לידידך בחינת-עקידה, אתה עוקד את נשמתך הקודמת ומקריבה לעולה… על שוּם הא את מצטער ר' שלמה!

סילסל את קצה זקנו, ועיניו הרעיפו כל כך הרבה טובה ואהבה, עד שצפוּ ועלוּ דמעות אל עיני מולכו, וּפניו הסמיקוּ מחמת הדברים האלה שנאמרוּ לו.

– אבל רבי, עדיין לא הוּסר התַבלוּל מעל עיני! עדיין לא ראיתי אף ניצוץ אחד… וּמי יודע אם אזכּה…

– לא תראה ניצוץ אלוהי באותיות כל זמן שלא יתלהב ניצוץ בנשמתך. כי נשמת כל ישראל שרשה בתורה. נשמתך שבוּיה עדיין בגוּף, כאש זוֹ שהיא שבוּיה וּכמוּסה בגחלת העמוּמה. צריך להפיח בגחלת כדי לגאול את האש, כדי שתצא מתלהבת ומתפּשטת בכמה מיני גוָנים… והתורה עצמה דומה לגחלת זוֹ. אין לך עדיין די כוח להפיח בה..

– ואיך אמצא את הכוח? איך אמצא את הכוח?… חלש אני, רבי!

– אמרתי לך, חייב אתה לגאול את נשמתך… “וּמבּשׂרי אחזה אלוה”, רצוני לאמור, רק כשתתפּשט מבּשׂרך תחזה אלוה…

נזכר וקפץ ממקומו. התהלך בחדר אילך ואילך שתים-שלוש פעמים וישיב שוּב בפינתו הרחוקה בין שני החלונות, והתחיל מפשפּש בגליונותיו. מיד התחילה נוצתו משמיעה שוּב את שריקתה הקלה והפּזיזה. כאילוּ שכח לגמרי את מציאוּתו של מולכו.

מולכו ישב על מקומו בלי תנועה, כששתי ידיו פּשוּטות על ברכיו, שקוּע בהרהוּרים.

פּתאם הרים החסיד את עיניו מעל הנייר וקרא:

– באיזו לשון מדבּר אליך ר' שלמה אלקביץ?

– בהישפּאניוֹלית, – השיב מולכו תמה על השאלה.

– חוּץ משבּתוֹת?

– כן. בשבּתוֹת אָנוּ משׂיחים בלשון הקודש.

– עוד תזכּה כי גם בימות-החול ידבּר עמך בלשון הקודש…

הנוצה התחילה רצה על פּני הנייר, ושוּב לא פנה אליו החסיד בדברים. מולכו התחמק בלאט מן החדר.

זמן רב הירהר מולכו בדברי החסיד האחרונים, עד שנודע לו כי חברי “סוּכת שלום” התקינוּ לדבּר ביניהם בלשון הקודש גם בימי חול, ומזה הבין לעתידות שניבּא לו החסיד.

אבל המוּעקה לא הרפתה ממנוּ. מולכו הרגיש כי בחייו מתרחש וּבא אותו דבר שהיה לו משנים ושמאד מאד הפחידוֹ. מסביבו וּבתוכו התחיל שוּב נפתח כלל ריק… בכל פּעם כשהיתה באה אליו שעת משבּר, הרגיש בכלל זה. לכאורה היה משכּים לקוּם, לקול קריאתו-שירתו של ר' אברהם הלוי, לערוך “חצות”, להתפּלל עם ותיקין וללמוד פּרק ב“זוהר”; היה שוקד על התורה, בנגלה וּבנסתר, כּכל תלמידי ישיבת ר' יוסף קראו, ואוּלי גם ביתר התמדה. החסיד וכל מקורביו היוּ מרוּצים ממנוּ. ואף-על-פּי-כן היה לו איזה מפּח-נפש, שאת סיבתו לא ידע. וזה שהרגיזוֹ ביותר. מה הוּא רוצה וּמה הוּא חסר? למה קיוה ולא בא? מי הבטיח לו ולא עמד בהבטחתו? מפּני מה הוּא מרגיש את עצמו מרוּמה?.. התחיל מתרחק מן הבריות ולבסוף מונע רגליו אפילו מן הישיבה. ימים רצוּפים היה מהלך בשדות, מטייל בין הכרמים, מטפּס על סלעים ויושב לפוּש בפתחי מערות עזוּבות, והיה מהרהר על החיים שאף הם דומים-למערה, זה נכנס וזה יוצא ואין יודע מהיכן להיכן. לעתים קרובות היה יורד לואדי-וטחין (נחל-הטחנות). כאן בתוך עבי השָיחים המרוּבים והריחנים, בתוך ההרדוף, המנץ ניצנים כפרחי הורד, בתוך ההדס הרך והעדין והדפנה הירוקה עולמית וחריפת-הריח, בתוך הבדידוּת הזאת לא היה בודד כמו בין הבריות. כאן תרמוּ פלגים לאין מספּר בעליצוּת כוח-איתנים חפשי וּבחדוַת-עוז, וכוּלם שרוּ באלפי קולות כבדי רעש, שהיוּ מישנים בו את יגון-לבו הכמוּס המוצץ… לעתים היה מטפּס ועולה גם על העצמון המתנשׂא בזעם-גאוָתו וּבעצב-שממוּנוֹ מעל להרי עבר-הירדן מערבה. אהב לטפּס לא בדרך הכבוּשה אלא במשעולי-העזים הצרים. היה מפרך את גוּפו על-ידי העייפוּת, מכתת את רגליו וּפוצע את בשרו בצרורות וּבקוצי-שׂיחים. כאב הפּצעים והעייפוּת היוּ מעלים ארוּכה לפצעי-נפשו, היו מרגיעים את חרדתה. פּעמים היה מולכו יורד לתוך לוֹע הר-השׂריפה הכּבוּי וּמחריד אלפי היוֹנים המקננות שם. היוֹנים היו ממלאות את האויר במַשק כנפיהן המולת-מסתורין. בתמימוּת-פּרא היו צונחות היוֹנים על כתפיו, על ראשו, על זרועותיו. אֵמוּן זה היה נוגע עד לבו וּממלאוֹ שמחת-ילדים. שמחה מיוּחדת היתה לו כשהיה מאכילן מכפּו את פּתותי הלחם שהיה מביא להן מביתו, וכשהיה חש על עור כפּו את קרקוּרי מקוריהן העזים, הפּראיים המכאיבים… חביב היה עליו כאב הנקירות הללו. דומה כי בכאב נעים זה כרת ברית את החיים כוּלם, לא רק את היצורים החביבים הללוּ. פּעם אחת שמע את ר' משה קורדובירו משׂוֹחח עם החסיד ואומר לו כי אין היונים האלה אלא נשמות מגוּלגלות, נשמות צדיקים או רשעים, ילדים תמימים או אנשי מלחמות. והחסיד ניענע לו בראשו לאות הסכמה. מולכו דחה את הרעיון הזה, נעים היה לו לחשוב כי אלוּ הם בעלי-חיים פּשוּטים, תמימים, פּראים בנשמותיהם הם, שנפח הבורא באפּם, ולא שאוּלות מאחרים… מתוך התפּעלוּת וקנאה נזכר בפראנציסקוס הקדוש שהיה מטיף ליוֹנים, ואֵלוּ האזינוּ לאמרי-פיו. אח, אילו ידע גם הוא את שׂיחת היוֹנים אלה!…

פּעם החשיך עליו היום בשבתוֹ על ראש העצמון. היה עייף מאד מִנדוּדי יום תמים, ונחלש מרעב, כי מאמש לא בא אוכל אל פּיו. שכב פּרקדן כששתי כפּות ידיו מרוּפדות למאשותיו ונרדם. בלילה הקיץ מחמת קור ורטיבות. נשׂא עיניו למרום והתפּלא. מעולם לא ראה את השמים עמוּקים כל-כך. שעות הביט את הכוכבים הרועדים בקויהם, המפרפּרים וּממצמצים בעפעפי-הזהב ולוחשים ורוחשים בדממה. דממה זוֹ של כוכבים בשעות השחרית הראשונות!.. כמה צדק ר' שלמה אלקביץ! עכשיו מבין הוּא, כמדוּמה לו, שירה זוֹ של דממה מהי… כמדוּמה לו, גם הוּא חש מקצת-מן-המקצת, מעין הדים רחוקים, של שירת-דממה… דומה כי בהתאמה לשירת-הכוכבים רץ ורוקד גם דמו בעורקיו, בהתאמה להדיה האילמים דופק גם לבו וּקצוּבה בו נשימתו… ברגע זה לא ידע עוד למה כל ימיו שאַף לריק וסבל להבל. כי מהוּ נדנוּד אחד של כנף-פּרפּר בים הנצח! חיי האדם, על סבלותיו ולבטיו, צוללים בתוך הרמונית-נצחים זוֹ ונבלעים בתוכה, כחלק הנפרד ששב אל השלם, מבלי שיחרידו אף כמלוֹא-דק את שלום ההויה הכללית. הנה בשעה זו משתפּכת ברחובות צפת קריאתו של ר' אברהם הלוי בניגוּן כה עצוּב, כה מתחנן וכה תובע ונדגשׂ: “אחי בני ישראל! הטרם תדעו כי גבוּרתנוּ, השכינה, היא בגלוּת בכלל עווֹנוֹתינוּ?.. קוּמוּ, אחים! בּוֹאוּ, ידידים! עוּרוּ, בנים קדושים ברוּכי אלהים! הבה נתפּלל לה' אלהים היושב על כסא רחמים!..” השכינה בגלות… מה משוּנה הדבר! המלים הללוּ שהיו תמיד כה מוּבנות, נתרוקנוּ פּתאום מתככנן. השכינה בגלוּת? מהיכן? להיכן? וכי לא מלוֹא כל הארץ כבודה? וכי אין השכינה שם בין הכוכבים, פּה על העצמון, בין צללי הסלעים, שם בין יוֹני לוֹע הר-השׂריפה? האם אינה נישׂאת על כנפי העטלף הפּולח כחץ את אויר הלילה למטרות נעלמות? האם אינה זורמת עם פלגי המים הגולשים מן ההרים וּפוצחת רינה מעמקי נחל-הטחנות?.. על מה הבּכיה, על מה התפילה, וכי יש חטאים תחת שמים אלה המספּרים כבוד אל? מי איום-הרע וגם מי אמיץ-האוֹנים שיאבה ושיוּכל להפריע השלום והמנוחה בעולם הזה? וכי הוא מעלה מהשמים הכחולים או מה מהם? קליפה!… ברגע זה הרהיב עוד בנפשו לחשוב כי חילוּל השם הוא לאמר על תבל זוֹ כי אך קליפּה היא, כאילוּ דמיונו של אדם יכול לצייר לעצמו תוכן יותר נשׂגב, יותר מרהיב-לב מ“קליפה” זוֹ… על מה העצב ועל מה הרוּח הנעכרה, אם האדם הוּא עניבה אחת קטנה בתוך אריגה זו של קליפת-התפארה? וכי לא די לו בזה? הנה הוּא שוכב פּרקדן וּמביט אל תוך תהום-התכלת; יש לו הרגשה כי עוד מעט וינתק ממקומו, עוד מעט ויפּוֹל למטה התהומה… אבל הוּא יודע כי מוּדבּקים אליה ההרים הנישׂאים, הימים הרחבים לאין קץ, ויערות-העד; ויחד עמם ועם רבבות העולמות הסובבים את הארץ וזורחים מרחוק, מתרחץ אף הוּא, שלמה מולכו, באין-סוף הכחול הזה. אינו מצטער כּלל וּכלל על שהוּא אך קטן ודל, נקוּדת-אבק בתוך קו-שמש, מה בכך? בתוך אוקינוס זה של האין-סוף אין קטן וגדול. הוא שוטף ומוחק את ההבדלים והיחסים האלה, כשם שהוּא ממזג וּמבטל בתוכו את האני עם פּרצופו, עם אלפי קויו היוצאים וּמתפּשטים ממנוּ, גם צערו, יצרוֹ, חלומותיו מאוייו. היש אני מיוּחד וּפרצוּף מיוּחד לכוכב? הוּא מאיר לו ודי! ברגע זה האמין מולכו – אוּלי מבלי שידע זאת הוּא גוּפו – כי הוּא, מולכו, כמו כל יצוּר חי, לא נולד וגם לא ימוּת. נצחי הוא כשם שנצחית היא ההויה, נולדו רק פרצוּפו והאני שלו. לפני אלפי דוות היו לו פרצוּף אחר ואני אחר אם בגוּף אחד או מפוררים וּמפורדים בין כמה וכמה גוּפות שונים; אחרי אלפי דורות היה לו שוּב פרצוּף אחר ו“אני” אחר בגוּף אחד או בכמה וכמה גוּפים שונים. אבל עיקר הדבר הוּא אחר לגמרי: קיים הוּא בתוך עולם, עם העולם לא ילך מן העולם. וּמי יודע! אוּלי כשישוּב גוּפו אל העפר, משהוּ ממנוּ יבריק וינוצץ מתוך התכלת העמוּקה לאיזו עין גלמוּדה שתביט בכליון-נפש למרחקים.

לבו היה מלא על כל גדותיו אור וחום. רגשותיו המוּ ורחשוּ בתוכו כמו בוֹרים בצהרי-קיץ. אחרי תהיות ותעיות נגלו לו סוף-סוף החיים כעין שׂדרת-אלוֹנים ארוּכה מאד, ישרה מאד ושטוּפת-חמה. אילוּ הזדמן לו בשעה זו ר' שלמה אלקביץ, היה מולכו שמח מאד. היה מאוּשר לספּר לידידו זה כל מה שנעשׂה עתה בלבו. מאמין הוא משוּם מה כי אלקביץ היה מבין לו. את החסיד לא זכר ברגעים האלה…

השמים הבהירו. חצי-הלבנה החויר ונעשה דק ושקוּף, הכוכבים התרוממוּ ועלוּ מעלה מעלה עד שנעשו יותר ויותר קטנים. וילון הלילה התחיל מתקפּל מתרומם לאטוֹ. בכל הבריאה עבר רטט. בשיפוּלי הרקיע נתגלתה אצבע ורודה ונמתחה לכל ארכה… בדרום התלבט והתעגל התבוֹר כשד בתוּלה צעירה, אבל עדיין מעולף בצעיף לילה… מזרחה התחילוּ מבצבּצים מתוך הערפל שׂרטוטי גוּפים נרדמים של ג’בּלת-על-ערוס וג’בּל-זבוד; מעבר מהם נחבא הר צפת; רק מבעד לפחתת אחת, בין ההרים, נקפאה בתרדמתה, על חלומותיה השחורים, המצודה אשר על הר צפת, כגוּש שנשתייר מן הלילה ושכח עדיין לחמוק ולעבור. מתחת לצעיף כחלחל-אורירי התחילו נושמים ורועדים שדי ההרים של מזרח הירדן… הוילון התרומם יותר ויותר מעל אפּריון בוקר, לפני צאת השמש מחוּפתו, ונחשׂפוּ אך קצות מערוּמיו הורוּדים והאדוּמים-כהים כעין הרימון. התבור ניהר והתעטף מתוך צניעוּת בצמר-גפן לבן, אך מעבר למצוּדת צפת כבר התלקחה אש נסתרה… מולכו קפץ על רגליו, הביט אל סביבותיו וברגע הראשון הפיקוּ עיניו תמהון. אל שפתיו צפו ועלו חרוזים מ“הקוֹמדיה האלוהית”:

Ed ecco qual sul presso del mattino.

Per gli grossi vapor Marte rosseggia.

Giù nel ponente sovra 'l suol marino,

(Purg. Il, 13)

(הנה, כאילוּ מוּפתע מן הבוקר הופיע מארס, דרך ערפל גדול, על-פּני הים, זורח באור חכלילי).

אבל כרגע תקפה אותו חוּלשה נוראה שהשתפכה בכל יצוּרי גוּפו. פתאום הרגיש את עצמו רצוץ בגופו, ראשו נעשה כבד כאילוּ נמלא עופרת. רגליו רעדוּ. ממצב-נפשו בלילה ל נשתייר שיוּר כלשהוּ. כאילוּ התנדף ונמס עם ענני הבוקר כחלום-כיזוּף, כרוּח-טוּמאָה, יחד עם שאר השדים והרוּחות הרעות, המתפּזרים וּמסתתרים לאור היום.

מתנודד כשיכּוֹר ועם כאב בכל עצמותיו התחיל יורד מן ההר, ועל לבו שבה ללחוץ אותה האבן הכּבדה שעמה בא אתמול אל העצמון. לשוּב? קשה לשוּב!.. בצפת כבר גמרוּ את פּרקי התהלים שלאחרי התפילה. הוּא, כמנוּדה, נודד כאן. מה זה מגרש אותו מהסחפת בנחלת אותם המאוּשרים אשר שם בבתיהם הלבנים שמתחת למצוּדה? שפתיו דובבוּ, כתנוּעת-מכונה, בלי הכּרה וּבלי כל קשר עם מצב-רוּחו, את חרוזו של דאנטי:

Ed ecco qual sul presso del Mattino…

תפשׂ מולכו את עצמו כשהוּא חוזר על המלים הללוּ מבּלי לחשוב אותן, והוּפתע פּתאום, כשם שהוּפתע דאנטי למראה מלאך אלהים המוביל ממרחק את הנשמות אל התופת. כיצד נזכר פּתאום בחרוּזי ה“קומדיה”?.. אה, עוד כי בתוכו אותו האיש אשר חשבוֹ למת! כל הרהוּריו של יום אתמול לא היוּהרהוּריו שך שלמה מולכו, אלא של דיאוגו פירס, תלמידם של ההוּמניסטים… עמד מולכו, ונדהם הניח כפּו על מצחו. למה לא חשב על זה קודם לכן? כמו אותו הקול שהירונימוס הקדוש שמע מדבר אליו בחלום-הלילה: “אניך נוצרי, תלמידו של ציצרוֹן הנך!” כך דיבר קול זעום אל נפשו: “שוא חשבת את עצמך יהודי. עדייין אתה עובד עבודה זרה!..” כל הלילה שחלף היה שקוּע בהרהוּרי עבודה-זרה… עכו“ם! כ”מופתע מן הבוקר“, הופיעה פּתאום גם לפניו להבה אדוּמה שהאירה לו בבת-אחת את כל מזרח חייו החדשים בצפת; “עכו”ם! עדיין אני עכו”ם!…" – קרא אל עצמו, וכמו בהימוס ערפל בוקר, ראה פתאום את כל נגעי לבו, את כל קרעי נפשו המפרפּרים במכעובים ובמבוכה באופן שלא ראם עד עכשיו. פּתאום הבין מדוּע זה במידה שהתרגל יותר אל תושבי צפת, התבונן אליהם והכירם, בה-במידה הרגיש את עצמו יותר ויותר גלמוּד בתוכם…

בימות השבוּע היתה צפת ככוורת דבורים, אך בלי פילוג מעמדות. הכל עמלוּ וטרחוּ כאן בחיי-שעה וּבחיי-עולם במידה שוה. רבנים ותופשׂי-תורה עסקוּ בפרקמטיה, תפרוּ בגדים, שאבוּ מים חטבוּ עצים; חייטים, סנדלרים ושאר אוּמנים וגם תגרים עסקוּ בתורה וּבתפילה. לא היתה בצפת יד שלא עבדה. חרשוּ וקצרוּ בשדות, דרכוּ ביקבים, צרפוּ זהב וכסף, חרשוּ בברזל וּבנחושת, עסקוּ בשוּלחניות וּבמסחר. ואחרי כל זה, לא היה אדם בתבל שיבזה את החיים יותר מהם, שיבין יותר מהם את הבל החיים ואת אפסוּת האדם. בצפת היוּ מאריכים בתפילה, מקצרים בפלפּוּלי דאוריתא וּמרבים לעסוק ב“תורת האמת”. אפילו תינוק-של-בית-רבן בצפת ידע כי אין חיי העולם הזה אלא הזדמנוּת טובה לעבוד את הבורא כדי לזכות לחיי העולם הבא. הכל ידעו בצפת כי אין בעולמנוּ אלא קליפות הדברים הנפסדים. עם הבריות מעורבים גם שדים, רוּחות ונשמות, ואלה עם אלה באים במגע ובמשׂא. סמאל אמנם שועבד לבורא ופחד שמו עליו. אבל שליטתו על הבריות רבה היא, ועל כן הוא פורשׂ את רשתו לרגלי האדם ושמח לצודו… היהודי בצפת, כל כמה שנשמר לנפשו, וכל כמה שחינכוּהוּ מילדוּתו להיזהר מן “החיצונים” ומשלטון הטוּמאה, וּלהשתמש בקמיעות, סגוּלות, לחשים ותרוּפות, – היו חייו בכל-זאת מלאי פחדים וחששות. פחד מאלהים ופחד סמאל – מי מהם עדיף אי אפשר היה לדעת. על כל פנים מן העריסה עד הקבר, על כל פּסיעה וּפסיעה, היה פחד בלתי פוסק מלוה את האדם.

מוֹלכוֹ הבין מפּני מה אין נשמתו יכולה להתמזג עם נשמת צפת, כאילו קורצה מחומר אחר. מולכו היה בבחינת כהן שנתעה וּבא אל בין קברות מתים. כי נטמא בבית-החיים של ההוּמניוּת, בין קברות היוָנים והרומאים. בצפת בזוּ את החיים והתייראוּ מפּני המתים. מסביבו התהלכוּ הבריות כחולמים, המציאוּת הסתתרה מבעד לאגדה. מולכו חיפּשׂ את האגדה המסתתרת מעבר למציאוּת. היה כאותו גוּף גשבי החי בעולם הגשמיות, שעליו דיבר פּעם אלקביץ, ועל-כן התענה כל-כך בבדידוּתו… איך היה יכול להיות אחרת! רצה להיכנס אל בית-המקדש ושכח לנער את עפר החוּץ. הדת אינה יכולה להתפּשר עם שוּם כוח זוּלתה. מולכו אהב את היצירה ואת יוצרה אהבה אחת. אבל הדת אומרת: או היוצר או היצירה; בין אלהים וּבין עולמו אין שלום. בני צפת הבינו זאת. והוּא לא הבין. חשב כי הצליח להתגבר על אויבו הפּנימי, על עובד-האלילים שבתוכו – וטעה! העכו"ם והיהוּדי שניהם חים בנפשו זה על יד זה, וּמתרוצצים. אח, צדק החסיד! אין אדם יכול למצוא את הדרך אל אלהים אלא אם כן שיבר את אויבו היותר עז של אלהים, את האדם שבּוֹ…

התחיל יורד מן ההר בצעדים יותר מהירים ומאוששים. גוּפו הי מפוֹרך, כוחותיו מותשים, אבל רוּחו הזדקפה בו. כאב ראשו וכאב אבריו הרצוּצים לא פסק, אבל שוּב לא ביקש לשככוֹ ולרפותו. מתוק היה כאב זה וטוב לנפשו הנהלאה… בית ר' משה סידי היוּ שורּיים בדאגה מחמת העדרוֹ. מכיון שנכנס אל החצר שמע מרחוק את קולה של שולטנה קורא לני הבית: “האדון הולך! הנה הוּא בא!” יצאו לקראתו בקריאות של שמחה: “ברוך הבא! וכי לא קרה לו, חלילה, שוּם אסון?” אך הם ראוּ את דמוּתו הכפוּשה והדוויה, את דומיתו הקצוּפה, מיד השתתקו ונעשוּ אף הם עצוּבים ודוממים.

קרא מולכו לגמליאל הצדה ולחש לו מה. גמליאל, באהבת-ידיד וּבמסירוּת-עבד, מיהר ויצא, ואחרי שעה קלה הבי אל חדרו של מולכו חבילת בגדים קטנה. מולכו התפּשט מבגדיו הפּורטוּגליים והתלבש מכף רגלו ועד קדקדו בתלבושת צפתית: לבש מעיל משי מגוון בקוים ירוּקים וּשחורים, חגוּר באזור לבן; על כתפיו אדרת שחורה, רחבת-שוּלים וארוּכה עד לקרקע; על ראשו תרבוּש עטוּף במטפחת שחורה רחבה; על רגליו גרבים לבנים וסנדלים קלים. גמליאל היה נוכח בחדר בשעה שמולכו החליף את מלבוּשיו, הסתכל בו כל הזמן מתוך תמיהה ויראַת-הכבוד. לבסוף לא התאַפּק ואמר:

– סבורני שצריך להחליף. הבגדים אינם כפי מידתו.

הציץ מולכו בפח-הנחושת הרקוּע והממוֹרט, שהיה תלוּי על הקיר, ולמרות מצב-נפש הזעום, פּרץ שלא-במתכּוון בצחוק: כל-כך מצחיק היה בעיני עצמו. המעיל והאדרת היו תפוּרים, כנראה, כפי מידת ענק, משוּם שלמרות גובה קומתו של מולכו, היו יותר מדי ארוּכים; שוּליהם נסרחוּ על-פּני הקרקע, ידיו היוּ סוּתרות עמוק בתוך השרווּלים. וצריך היה להפשילם, כד להוציא מתוכם את האצבעות. התרבוש ירד על ראשו וכיסה את אזניו.

– כן, – אמר – הבגדים אינם כפי מידתי.

– צריך להחליפם.

– מפּני מה?

– הלא יצחקוּ לו!

אה! בשעה שהחליט להפשיט מעל עצמו ולעקור מתוכו את עכו"ומיותו, בשעה שהיה מאוּשר לתת את “גווֹ למכּים ולחייו מוֹרטים” וּבלבד לכפּר על עווֹן ירוּשת העבר שהוא נושא בתוכו, – וכי בשעה זו יפחד מן המלעיגים?..

רושם בלתי צפוּי עשה השינוּי בתלבושת מולכו על בני-הבית. כשראתה אותו שולטנה פּניה הסמיקו. חשדה במולכו כי חמד לו לצון, מה שלא יאֶה לו כלל. וכשראתה כי אין זה מעשה לצון כלל, נדהמה וּפניה הפיקוּ צער. הזקנה הביטה אליו במנוד-ראש (בעיניה ההכבוּיות קרא זאת), ואמרה לו כמעט בכעס:

– יפשוט, אדוני, את הסמרטוטים האלה! למה זה?

ושולטנה העיזה להוסיף:

בגדיו הוא יותר נאים.

מדוע? – שאל מולכו – הלא הכל בצפת לובשים ככה?

– בצפת… אנחנו בצפת הננוּ אחרים, והוּא אחר הנהו…

לתמהונו הגדול ראה מולכו כי פנה כבודו בעיני הבריות. התרעמו עליו ולא יכלו לסלוח לו על שהיה פתאום כאחד מהם…

רק אחד שמח לראותו לבוּש כתלמידי-החכמים בצפת. והוּא ר' יוסף קארו. תחילה כנכנס מולכו אל חדר-עבודתו וקרב אל מקומו הקבוּע ששם היה עובד, לא הכּירו החסיד, אבל מיד אחר-כך קפץ מכסאו ורץ לקראתו בשמחה:

אה, ר' שלמה! ר' שלמה! אשריך ומה טוב חלקך!.. הנה עתה ברי לי כי המשנה תשמח בך ותאשרך… כך, ר' שלמה, היית צריך להתחיל… כל הסימנים החיצוניים של נוֹי ויוהרא הם מהשׂטן, הם יאים לעכו"ם. יפיפותו של יפת אינה הולמת את ישראל. לישראל יאה נוֹי אחר, רוחני… ברך שפלה, רוּח נמוּכה, – אלה הם סימניו החיצוניים… יאה עניוּתא לישראל… כך, כך… המשנה תשמח כך בני!

זו היתה הפּעם הראשונה שר' יוסף קארו דיבר עמו על המשנה, כמו על איזה יצור רוחני.

– עתה ר' שלמה רחימאי, מוּתר לך גם לגלות את שמך…

– מפּני מה, רבי, דוקא עתה? – שאל מולכו ככמעט בצער. דוקא עתה היה לו צורך עז להיעלם, להטשטש, להיות בן בלי שם ובלי צוּרה…

– חושש הייתי ללזוּת שׂפתיים. שמו של אדם, יקירי, הוּא בחינת תריס… כך דרכם של הבריות, שאם יודעים הם שמוֹ של אדם הרי יש להם מעין שליטה עליו… דריסת-רגל לתוך חייו… אינם יודעים את שמו, הרי הוּא מוּפלא להם, ואין לבם של הבריות גס בו… התריס מוגף… כך דרכם של הבריות בני!

וכשראה הזקן בפני מולכו כאילו אין זה מבין או שאינו מסכים לדבריו, הוסיף:

– לא רציתי שתגלה שמך, משוּם “לפני עיור לא תתן מכשול”, כי מי יודע לכמה עבירות היית גורם להם… כי המלבוּש ושאר הדברים שהבאת עמך משם, מן העכו"ם… הבריות לא היו סולחים לך אותם… ועכשיו, שביערת הרע מקרבך… סוף כבודך לבוא…

– הה, אילו ביערתי את כל הרע בקרבי… – דוֹבבוּ שׂפתי מולכו בעצבוּת, וחשב על ליל אמש ועל הרהוּרי-לבו שם על העצמון.

– האם שם אין עוד שלום? – שאל הרבי ורמז ללב.

נזכר מולכו בדברים שאמר לו החסיד, בבואו אל זה הפּעם הראשונה, על אודות שלום-הנפש, וּבבת-צחוק עצוּבה:

– א, שם… שם צריך למות מישהוּ… כל זמן שלא אריח משם ריח רקבון של מת לא אדע, כמדוּמני, שלום בנפשי…

החסיד הבין. חייך. סילסל מתוך זחיחוּת-דעת את קצה זקנו ואמר:

– בני רחימאי! אם תיכשל בעווֹנוֹ של עכן בן כרמי, עשה לעצמך את הדין שעש לו יהושע…

בחדרו של מולכו על הקיר היתה תלוּיה החרב וּמסביב ידיתה, כעין מסגרת – שרשרת הזהב עם אבן הישפה. בשבת היה רגיל להסירן מן הקיר ולהתקשט בהן. אחר שיחתו האחרונה עם החסיד, ואחרי המלים האחדות ששמע ממנו על עכן שצללוּ באזניו כתוכחה, חזר לביתו וקרא אליו את גמליאל, שהיה קשוּר אליו באהבת-ילד:

– ר' גמליאל! – אמר לו – יסיר מעל הקיר את זה… את הדברים הללוּ…

גמליאל נטל את החרב והשרשרת, עמד והמתין, מבלי דעת מה לעשות בהן.

– טוֹל את החבילה הזאת – והראה לו על בגדיו שפּשט בבוקר ועל מצנפתו – אלו הן מרגליות טובות, המחרוזת הזאת, ילך וימכור את זה…

– למכור? – בתמיהה.

–כן. למכור. את הכסף יקח לו.

גדלה עוד יותר תמיהתו של גמליאל:

– אבל, אדוני…

– אַל יקרא לי ככה, שמי שלמה מולכו.

עיני גמליאל נפקחו לרווחה במבט דומם.

– אבל ר' שלמה! אין לי כל צורך בכסף… איני מבין מה זה…

– יתן את הכסף לצדקה…

– אדוני… רצוני לאמר, ר' שלמה… למכור חפצים יקרים כאלה…

– ימכור! אני מבקשו!

– בצפת לא ידע שום אדם את שויָם. ימתין עד שאבא יסע לתוגרמה, שם…

– ר' גמליאל! ישמע נא ר' גמליאל! רצוני שהחפצים הללו יהיוּ רחוקים ממני, להוציאם לגמרי מרשותי. הייתי עכן ושמרתי על החרם. חסל! תם עכן!.. ימכרם, יטמינם, יתנם במתנה… אל נר יהיו כאן, ר' גמליאל!..

גמליאל ראה שאין לסרב. דומם נטל את החפצים, צררם לצרור אחד ויצא את החדר. מולכו עמד חיור וליוה את גמליאל במבטו, עד שנעלם זה מאחורי הדלת, ביקש מולעו, על-פּי הרגלו, לתפוש בידית החדה של חרבו, ומכיון שלא מצאה, קפץ אגרופו, הכניסו אל פיו ונשך בו בשיניו… עתה ידע כי אמנם נשא בלבו “מן החרם”: עתה ידע כמה אהב עדיין את הנסיכה ג’וליה…

נשמתו התעוותה והתפּתלה. אבל באותה השעה הבריקו עיניו הנשואות שמימה ושפתיו החיורות לחשו:

– אלהים!.. אלהי!..

פרק חמישי: הסנה    🔗

מולכו הרבה לצום ולסגף את עצמו. מתענה היה בסיגופים גם בלישאבונה. אבל אז כאילו ביקש בסיגוּפיו להוכיח למישהו, שלא רצה להאמין לו, כי בנשמתו נעשה משבר וכי הוא חוזר בתשוּבה. עתה היה לו הכרח, היה לו צורך נפשי, ביטוי חיצוני וטבעי זה למה שמתהווה בתוכו. היה מתרחק מן הבריות ומתבודד בהרים משום שהיה לו צרוך לקבץ את כל כוחות נפשו, מפינותיה היותר נידחות, ולרכזם על נקוּדה אחת. אבל לתמהונו הגדול ראה כי בהזניחו את דרך חיי-השעה ובפנותו ללכת בדרך המובילה אל אלהים ואל חיי-העולם, הריהו חוזר, שלא-מדעתו, אל אותה הנקודה שממנה יצא. הוא חזר אל עצמו… כי גם עתה, מתוך שעשה את הדת ליסוד חייו, האם אינו מחשל את עצמותו וּמוסיף און ל“אני " שלו? האם אינו משתדל להוציא את כל סגולות נפשו מאפלה לאור גדול, לכנס את כוחותיה של הנפש ולצמצמם על נקודת-אור מרכזית, ממש כמו שהיה זה מטרת חייו בשעה שכל העולם לא היה אלא היכל אהבה, וה”אני" שלו עמד במקדש, תחת אלהים? כן. מרכז ההויה נשאר מה שהיה. שונה רק כיווּנם של כוחות-הנפש. האהבה היתה שולחת את קויה כלפּי חוּץ, והדת מפנה אותם כלפי פנים. תוך כדי עבודת-הבורא מוצא האדם יותר על נקלה את עצמו, הוא מחשׂיף ומבליט יותר את ישותו, מאשר מתוך אהבתו. אין האהבה אפשרית ביחידות; לה נחוצה עוד נפש אחת או נפשות רבות; לדת אין צורך בזולתו; סגי לה בנשמתו הפּרטית של המאמין, בהתבוננותו הפנימית, בהתכנסותו לתוך עצמו… ומשום כך אהב את ההתבודדות.

פעם אחת, עם שעת ערבית, חזר יחידי לביתו. שקט השקיעה היה מסביב. פּתאום חש כאילו מישהו, כעין צל, הולך אחריו במרחק-מה, אף-על-פי שקול צעדים לא שמע. נפחד ולא החזיר פניו.

“האומנם שוב הוא?” שאל בדאגה וחשב על אותו טמיר שהיה מלווהו לפעמים בלילות ובשעה שלא-יום-ולא-לילה ומחריד את נשמתו בדבריו הסתומים וברמזיו המציקים. תמיד היה פלמוני זה מופיע לעתות בצרה, בשעה שהיה פוסק בנפשו הבטחון ושיווי-המשקל. אם הלז הופיע כאן, בשעה זו, הרי זה סימן רע לו… אבל טעה. האיש הפוסע אחריו ניגש סמוך אליו: זה היה ר' שלמה אלקביץ. מולכו שמח שמחה גדולה. בכל פעם היה מרגיש, בקרבתו של האיש הזה, כי איזה אור רועף ממנו סביב סביב, וכי גם בקרבו הוא הולך הלוך ואור… הלכו שניהם ושתקו. מולכו שותק זה מכבר. נפשו התבצרה בתוך שתיקה זו כמו בתוך חומה. גם לשניהם היתה רצוּיה שתיקה זו. לעתים קרובות היו מבלים יחד שעות רצוּפות מבלי הוציא מלה מן הפּה וּמבלי יכולת להיפרד זה מזה… הפּעם הפסיק אלקביץ הראשון את שתיקתם:

– אתמול שאלני החסיד על אודותיך, ר' שלמה!

זה כמה שבוּעות לא היה מולכו אצלו.

– מה שאל?

– שאלני דרך הלצה: ר' שלמה על שלומו של ר' שלמה מאי קא סביר?"

– ומה השיב לו?

– השיבותי: “אבן שְלמֹה שְלֵמָה וצדק”. על זה נאנח החסיד: “ותורתו מה תהא עליה?”

– אללי לי – קרא מולכו לשמע הדברים האלה – אמת! אמת! תורתי מונחת בקרן זוית…

אלקביץ נגע בו בזרועו בחיבּה רבה:

– עין חשש, ר' שלמה! אין חשש! תורתו יצאה מקרן-זוית שלה… הריהו מתקרב אל תורת האמת. וכי כלום האותיות הן העיקר? ניצוצות השכינה שבצירופיהן הם העיקר. ואותם הניצוצות, ניצוצות השכינה, אתה מוצא גם כאן, גם כאן. אבן זו, לטאה זו, רוח נושבת זו – תיבות שלמות הן בתורת האמת של הקדוש-ברוך-הוא… א, כמה שיטין וכמה פשיות סתומות בתורה זו למי שעיניו טחו ואין לו כוח ההתבוננוּת! זהו רמז “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”. יתן נא, ר' שלמה את עינו באילן זה… באילן זה שם מימינו…

מולכו הביט אל המקום שהצביע עליו אלקביץ. כמעט בכל יום היה מולכו עובר, אגב טיוליו, במקום זה, היה רואה אותו אילן ולא נתן את לבו אליו. הרי זה היה אילן סרק עלוב במראהו, עקום-גזע, כפוף-גוף, חרוך-שמש ומכוסה כולו באבק סיד לבנבן-אפור. ברגע זה לא הכירו מולכו. דומה שביום היה מתחפש באיזה לבוש חיצוני עלוב, כמו בבלויי-סחבות, ורק בשעת השקיעה חלץ מעליו את לבושו המעורר רחמים, ונגלה בכל זיוו. גזעו ממחציתו ולמטה, עטופה בצל, הבהיק וניצנץ באו כספסף סודי; ממחציתו ולמעלה טבל כולו בזוהר תולע, וענפיו היוּ כלשונות-אש וכלהבות דקות וּמתפלות בנפתולי-חן…

– הרואה הוא, ר' שלמה, את האילן הזה – הוסיף אלקביץ – ממנו למדתי סוד גדול בתורה, סוד הדברים: “והנה הסנה בוער בּאש והסנה איננו אֻכּל…”

דומם הקשיב מולכו לדברי המקובל, וּכאילו קשׂקשׂת נשרה מעל עיניו ההוזות, ובמקום אילנות ראה מלאכי אלהים בלהבות-אש…

הם לא עברו דרך רחובה של העיר, כי אם עלו אל ביתו של ר' משה סידי, כדרכם תמיד, במדרגות אבן נסתרות שהיו חצוּבות בתוך חומת ה“חאן”. ר' שלמה אלקביץ הוסיף לדבר את דבריו הנפלאים. עיני מולכו הביטו נוכחנית מבלי ראות כלוּם, כי נפשו מלאה את הדברים ואיזה אור מתוק…

פתאום נשבר ונפסק קולו של אלקביץ באמצע. אחז המקובל בזרוע מולכו כחושש שמא יפול. הסתכל בו מולכו: פניו היו חיורים מאד, ועיניו הנדלקות בהתלהבוּת פנימית היוּ נשׂואות כלפי הגג של ר' מנשה סרוג. שם עמדה דמות אשה צעירה, שמתוך אפלולית בין השמשות לא יכול לראות את פּניה. היתה כולה לבנה. החמה השוקעת זירזפה עליה זיו ורוד-אדמדם ולתוך שערותיה הזליפה אש, והיתה האשה לאחת מלהבות השקיעה שנפלה משמים ארצה…

רצה מולכו ללכת ולהיכנס הביתה, אך אלקביץ עמד כמכושף ולא נתן גם לו לזוּז ממקומו. לא הרפה את זרועו של מולכו כמתירא וכמבקש משען ועזר… כף ידו השניה לחצה על חזהו. על שפתיו הרועדות היבהבה בת-צחוק חולנית-עגומה. בלחש טמיר דובב המתחנן:

– וגם רישא דקרא, ר' שלמה! וגם רישא דקרא, ר' שלמה!

שפתי מולכו גם הן דובבוּ בלחש:

– “וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה…”

– די, ר' שלמה, די! – הפסיקו אלקסיץ בכאב – הבה ניכּנס…

כל הלילה הירהר מולכו באותה אשה שנראתה בחשכת ערבים כחזיון-חלום.

מי היא?

בשעה שבדיוטותיה העליונות של נשמתך פתח מולכו חלונות לאור ולאויר של ההומניוּת, בחשכת מרתפיה עדיין שרדוּ הרבה שרידים מימי הבינים. פּעמים עולה מי מהם מן המרתף למעלה אל הדיוות העליונות ומשׂתרר שם. אחד השׂרידים האלה הוא האמונה כי האשה היא אם כל חטאת. בעוון האשה גורש אדם מגן-העדן. גורש, אבל טומאת זוהמתה נשא אתו והורישה לדורות. לילית רודפת את האדם ומושכתו בלהטיה לנוקבא דתהומא. כוונתה של לילית היא להרבות “שברי כלים” בעולם ולדחוק את רגלי השכינה… לא נבראה לילית אלא בשביל שילחם האדם בכישופיה, בשביל שיצורף ויזוכך על-ידי מלחמה זו…

מולכו החזיק טובה לעצמו כי סוף-סוף השתחרר משלטונה של לילית… והנה דמוּת זו רקומת אור וצל בדמדומי-ערב!..

מי היא? מי היא?

מפּני מה אינו יכול להירדם, והריהי ניצבת עליו גם בסגרו את עיניו? גוּפו בער מתשוקה סתומה שנתנה מורא בלבו. מה כאן ר' שלמה אלקביץ? מה מוזר היה בערב הזה, ומה מוזר ומתמיה היה גם באותו ערב ראשון על הגג, וגם בלילות אחרים, שבהם היו מזדמנים לשם… ר' שלמה המקובל הקדוש – האומנם נפל ברשתה של לילית?.. חידה זו עוד הגדילה את ההתרגשות הסתומה שתססה בקרבו שהלכה הלוך והתגבר… בגופו התנער מה שמן החובה להחניקו או לברוח ממנו… פּתאום התרומם ממשכבו, ישב, הביט זמן-מה בחשכה וקפץ. ערום בלי לבוש הזדקר החוצה.

השעה היתה מאוחרת. ר' אברהם הלוי לא יצא עדיין לעורר ישנים לעבודת-הבורא. העולם, על שמיו ועל אדמתו, ישן שנה חזקה ללא-ירח ללא-כוכבים. ערפל כבד עטף את הכל… צמרמורת עברה בכל גוּפו. קור. בדידוּת. הקור והבדידות של התוהו-והבוהו הקדמון… מאחד החלונות באגף הצדדי של הבית, הבנוּי על גבי חומת ה“חאן”, פּרץ פּתאום אור. האור בקע בערפל כרצועה ארוכה בהירה-אפורה שהתמתחה אלכסונית, הלוך-והתרחב אל תוך העולם הדומם והאפל. לרגעים נשמעה מתוך אותו החלון גם איזו שירה, שירה-ולא-שירה, בכיה-ולא בכיה, התיפּחוּת של תינוק וסלסוּלי-קול שימשוּ בה בערבוּביה. רצוּעת-אור אפורה זו שלא קרעה את מסך הלילה אלא נרקמה בתוכו רכות; נעימה משונה זו שלא העירה את הדממה, אלא נבעה מתוכה כארשת תלונתה או כאנחת תחינתה, – יסודות התוהו-והבוהו היו. בלעדיהם לא היו אשמני-קדמוּת ולא דממת-בראשית…

מולכו ידע כי אותו אגף שימש בית-תפילה לחברת המקוּבלים “סוּכת שלום”.

תקפו יצר הרע של סקרנות. טיפס ועלה על מעקה הגג הגבוה יותר ממחצית קומת קדם, טיפס למעלה אל קיר האגף, כשהוא נאחז בשקערורותיו ובליטותיו, עד שראשו הגיע אל החלון. החזיק בכרכובו והסתכל בחדר. זה היה חדר קטן מלא אור מעשׂרות אחדות של נרות שבערוּ בו על הקירות סביב סביב, על עמוד-התפילה, על השולחן וגם על הקרקע. בין הנרות הרבים האלה עמד ר' שלמה אלקביץ, לבוש כולו לבנים ועטוף בטלית ותפילין. זרועותיו פּשוּטות לפניו, וכפּות-ידיו משולהבות, כמפרך את האצבעות. כוּלו רועד, מתחלחל וּמכרכר כרכוּרים משוּנים, כשכל אבריו מזדעזעים, כהזדעזעוּת קצה מיתר מתוּח בהינתקוֹ… מפּיו יוצאת, מתוך סלסולים ושברים, מתוך התיפּחוּת ויבבה של כאב, אימה והתפעלות, איזו הברה אחת וממושכת עד צאת הנשימה. מכיון שנשימתו גוועת, רוחו שבה אליו, מיד מתחילה יוצאת הברה אחרת בקולות-נעימה אחרים ובסלסוליפ אלרחפ וגם היא נמתחת בלי כל הפסקה שהיא, עד כלות הנשימה… מולכו לא תפשׂ את ההברות האלה ולא הבין צירופיהן. אף פּני ר' שלמה, הבהירים, השלוים תמיד, עם מבטם העמוק והמאיר, – מולכו לא הכיאם: הם היו מעוותי אימה, כל עורקיהם רטטו ועשו עוָיות משונות. משני קצות פּיו זרמו למטה על גבי זקנו שני קילוחים של קצף לבן. שערות ראשו עמדו מסומרות וכל מראהו – לא אנושי… רגע אחד רצה מולכו לצעוק צעקה גדולה מפּחד, מצער וגם מחמלה על האיש הזה. אבל עיני אלקביץ המופשלות באישוניהן כלפי מעלה הפיקו התפעלות לא-ארצית.

“צירוּפים… הוּא עושה צירוּפים…”, חשב מולכו ברטט של קדושה.

ראה הפעם את סוד הקדושה עצמה, ערומה מכל סמל, בלי כל פרוכת… פחד מתורין נפל עליו. אצבעותיו הרפו מכרכוב החלון. נפל בכל מלוא קומתו על הגג.

כפירור שחור, כרגב מרגבי הלילה, שכב בלי נוע. סוד האין-סוף של ההויה כיסה עליו בערפל לילו…

פרק ששי: לילית    🔗

קומתו של מולכו נכפפה תחת לחץ התעניות והסיגוּפים, פּניו נרזו ונעשו שקוּפים, זקנו ארך והטיל צל שחור על כל גוּפו. צללי להבות שחורות נפלו על פניו מעיניו שגדלו ועמקוּ יותר והיוּ מפליאות את הבריות. פעם נפל מבטו במקרה על פח-הנחושת שהיה תלוי על הקיר, תמה על עצמו: “עוד מעט אהיה כמו החסיד”, חשב מתוך סיפוק-נפש מיוחד, ומיד סלד מהנאת-יוהרא זו. הסיר מעל הקיר את הפּח ושוּב לא תלה אותו… פרש מהבריות, היה ממעט בדיבור, כאילו כל מלה שהיה מוציא מפּיו עלתה לו בקושי רב. גם הבריות הרגישוּ שבשעה שהוּא מתהלך עמהם כאילו איזה צעיף סמוּי-מן-העין עוטפו. לא היוּ מהרהרים אחריו, אלא שהיו מתמלאים תמיהה ופליאה כלפי הסוד שהסתתר מאחורי צעיף זה… רוב ימיו, ופעמים גם לילותיו, היו עוברים מחוץ לעיר, בשדה, בהרים, בין הסעלים ובתוך המערות. ומה נפלא הדבר! דוקא בעולם הדומם הזה או בקרבת בעלי-החיים הגיש בנשמתו זעזועי גאוּלה וישע. בני האדם עשו עליו רושם כבנים אובדים שגלו מעל שולחן אביהם. הוא, מולכו, חזר אל בית-אבא, אמנם דווי וסכוף, אבל חזר, חזר… פעמים היה לו רגש מוּזר ונעים כאילו שב אל זרועות פרדינאנד הזקן… אותם הרהורים שהירהר פעם על ראש העצמון שהפחידוהו בעכו"מיותם, שבו אליו חזוקקים ומצורפים בכור מדוי-אמונתו. ואז נגלתה לו ההויה כמדורה גדולה, נגלה לו העולם כסנה בוער אשר לא יאוכל… היו לו רגעים, רגעים בודדים ונפלאים, חייו וכל אישיוּתו היו לו כרשף-אש מגביה עוף מתוך מדורת ההויה הכללית, בוער ומבריק רגע קט וכבה ונעלם שוב בתוך אפלת האין. רגעי הבעירה וההברקה היו קצרים וחולפים, ויחד עם זה חובקים זרועות נצח. ובשובו, אחר כל רגע כזה, אל חשכת ההליה החמרית, אל אפסות קיוּמו הגופני, היה תמיד זכר אותו רגע ממלאו חרדת-קודש וכיסוף-נפש עז, כמו אל פגישת אהבים…

מולכו חי כמו פרפר בתוך גלמו. איש לא ידע את רגעי התפּעלוּתו והתפּשטות גשמיותו. איש לא ידע את כמיהתו וכליון-נפשו הבוערים. פעמים היה נכנס אל החסיד, עוזר לו בסידור גליונות ה“בית יוסף” שלו ובהעתקתם. אבל כבר חדל מהין את קדושתה וגדלה של עבודת החסיד על חיבורו. זו העבודה שהיה זמן והוא ראה אותה כתבנית מבצר-ענקים נהדר בנוי בחכמת-חרשים, לשמור בו על הנשמה היהודית מן הרוחות המזיקות, מן האויבים האורבים לה. בחוץ… עתה חושב מולכו כי העבודה לשמור ולהגן אינה מספיקה; לא לזאת זקוקה הנשמה ביותר. היא מצפה לפדות לגאולה, היא נכספת להתנשא אל המקורה… מטעם זה ננהה מולכו יותר אל ר' שלמה אלקביץ. שיחותיו השלוות והערבות של זה היוּ כשיחות נשמות. אחרי כל פגישה עמו היה לו רגש כאילו טבל במקוה של אור.

והיה בצפת איש אחד שהתקשר אל מולכו בלב ונפש, והוּא גמליאל. התקשר אליו כמו כלב נודד ומרוּד, בלי דברים וּבלי תביעות כל-שהן. בכל פּעם שמולכו היה מסרב לקבל ממנו איזה שרוּת שיש בו משוּם פּחיתוּת-כבוד, היה זה מצטער צער גדול כאילו קיבל נזיפה… ראה מולכו כי גמליאל סובל וגלמוד הנהו מאד, וכי יש לו צורך לדבוק במישהו; לא פעם היה מולכו נוזף בעצמו על שאינו מקרבו ואינו גומל לו חסד-של-ידידוּת, אבל רק לרגעים היה מולכו נותן את דעתו עליו. כל ימיו היה שקוּע בנפשו ובעניני-רוחו.

פעם אחת ראה פתאום כי פני גמליאל רעים הם מאד. עצמותיו שוּפוּ, פניו הפכו כעין אפר ועיניו בוערות באש-מחלה. קודם לכן לא הרגיש כלל בזה.

– מפני מה הוא מסתכל בי כך? – שאל גמליאל מבויש.

השיב מולכו גם הוא מבויש קצת:

– ר' גמליאל, הרי הוא הולך ונמס כנר.

עיני גמליאל נלהבו, מפיו פרצה קריאה:

– זאת היא!.. היא מוצצת… מוצצת… דמי ולשדי!

– מי? מי “היא”?

נתבלבל גמליאל, וכמתחרט על המלים שפּרצו מפּיו שלא במתכּוון, השיב בקול שפל:

– רוח רעה אחת יש… רוּחות רעות… הן רודפות אותי. ביחוּד כשאני לבדי. כשכבודו עמדי איני חושש לה… להן… מחמת קדושתו אינן מעיזות להתקרב. אבל…

מולכו התביש לשמע המלים האחרונות, ממש כמו בשעה שראה בפעם האחרונה את בבואתו בפח-הנחושת…

מיהר והפסיק את השיחה…

אבל בפעם אחרת, כשנכנס מולכו אל חדרו בבוקר השכם, בשובו אחרי ליל נדודים בסיבות מירון, מצא את גמליאל במיטתו כבר-מינן, במצב של אפיסת-כוחות, בעינים סגוּרוֹת ומחצה, בשפתים חיורות, וכולו מכוּסה זיעה.

– מה לו, ר' גמליאל? וכי הוא חולה?

– הלילה לא לן כאן כבודו, – מילמל גמליאל במעין תרעומת, במקום תשובה.

– כן. הלילה לא לנתי כאן, – אמר מולכו.

– אה, מפני מה לא לן הלילה בחדרי?

– ומה בכך? – שאל מולכו נבוך.

לגמליאל היה קשה הדיבור. הראה באצבעו על הקרקע. מולכו הביט וראה כי קרקע החדר מסביב למיטה היה מכוסה שכבת אפר.

– למה האפר הזה, ר' גמליאל?

– יסתכל נא יפה, ר' שלמה!

– אפר… איני רואה כלום זולת אפר…

– ועקבות רגלי תרנגולת אינו רואה? יסתכל נא יפה חפה… – קרא בהצביעו על סימני קוים באפר, כעקבות רגלי תרנגולת.

אמנם… כאילוּ… כך,,, – מילמל מולכו.

תחילה לא הבין מולכו כלום. פּתאום ניצנצה במוחו מחשבה כי רגלי השד הן כרגלי תרנבולת, ונבהל. נזכר בדברי גמליאל על הרוּח הרעה או על הרוּחות הרודפות אותו, עמד על יד מיטתו נדהם ושתק.

– אני לא פיזרתי את האפר כאן. זאת עשו אבא ואמא שלא בידיעתי… חשבו בדבר, כנראה רצו להיוכח… אבל אני… אני… אני… ידעתי זאת מכבר. כבודו הלך ועל כן השתמשוּ הם בהזדמנות זו ונכנסו אלי… אחח… איזה לילה! איזה לילה! כל הלילה היו כאן, כל הלילה… נלחמתי, נלחמתי… ונשארתי בלי כוח…

מולכו עמד מבלי נוע בשפלות ידים והוסי. לשתוק. אימת סתר שללה ממנו כוח הדיבור. צמרמורת חלפה בגוּפו וזיעה עלתה על מצחו.

נשמעו פסיעות. התחלחל גמליאל.

– אבא ואמא… הם באים לראות… אנא, אנא, ר' שלמה! יטשטש את הסימנים על האפר, כדי שהזקנים לא יכירו… אין צורך, אין צורך שיכירו…

לפני שהספיק מולכו לעשות תנועה, מיהר גמליאל והוציא מתחת לשמיכה רגל נוראה בלָבנה והתחיל מדשדש בה אילך ואילך על פני הקרקע.

שבוּעות אחדים הסתובב ר' משה סידי בכפרים שבסביבות צפת וטבריה, לרגל עסקיו, ויום אחד לעת ערב חזר אל ביתו. אילפס הנחושת עם המאכלים השונים עמד מוּכן על הקרקע. בני הבית התכנסו, אחד אחד, לפי הגודל והחשיבות, ניגשו אל בעל הבית ונתנו לו שלום. עמדוּ מסביבו והמתינוּ עד שישב לסעוּדה. אך ר' משה התמהמה לגשת אל האכילה, והביט מתוך אי-מנוחה אל הדלת. לבסוף לא התאפק ופלט מפיו: "היכן שולטנה? מפני מה איני רואה אותה? הרגישו פתאום כולם כי שולטנה חסרה, התחילו צועקים: “היכן זולטנה? היכן שולטנה?” רצו אל המטבח להביאה אל חמיה. וזולטנה דוקא באותה שעה היתה עסוקה בעבודה שהרחיקהתה מן הבית. מוּזר הדבר, דוקא באותה שעה נזכרה בשמלת השבת אשר אצל החייט. מדוע עכשיו? אבל לשוא שיגרו שליחים לקרוא לה. לא מצאוה גם שם. היכן נעלמה שולטנה?.. אך סוף-סוף נכנסה, כשהיא מנגבת כפּות ידיה בסינר, ובירכה בשלום את חמיה, מבוּישה ונפחדה. ר' משה, כיון שראה אותה, פני-הישימון הקודרים שלו כאילו כוסו בטל אורות. “לא חשבת כלל לבוא לראות את חמיך – שחק לקראתה – ואני, יונתי, חשבתי על כלתי, ח-ח…” והוציא מאמתחת חיקו חרוּזי זגוגיות-צבעונים. כמו תמיד, העניד בעצמו את המחרוזת לצוארה, כשאצבעותיו נוגעות בעורו ושוהות מסביב לו שהיה יתירה, וכשעיני-הגחלת שלו חורכות כותה במבטיהן… כל אחד מן האנשים בבית חשב בלבו כי רק הוּא לבדו הרגיש בתנוּעות האצבעות ובמבטים הללו… “מה דעתכם על המתנה הזאת?” שאח בפנותו אל הנוכחים. הכל שתקו. רבים הסבו עיניהם כדי שלא להיפגש במבטיו. “מקנאים בך”, רטן בצחוק אל שולטנה. זו עמדה אדומה ונבוכה. המחרוזת החניקה לה. עשתה תנועה באצבעותיה כרוצה להסירה. פני הזקן החשיכו ושתי גבות עיניו הצטפפו.

– וכי רוצה את להסיר את זה? מפּני מה? לא יאה לך?

נתבלבלה הצעירה.

– אשים את המחרוזת בפעם אחרת… בימי חג…

– לא. כל הערב הזה תשׂאי את המחרוזת! – פקד הזקן. כל שעת הסעודה לא שם איש לב לגמליאל, ואיש לא ראה כי לא טעם כלום, וכי פניו עטוּפים צל-זעם.

אחר הסעודה, כשעלוּ מולכו וגמליאל אל הגג, אמר השני אל הראשון:

– הראה, ר' מולכו?

– מה?

– המחרוזת… אבא… איך העניד לצוארה…

– ומה בכך?

– ומפני מה אין הוא רוצה שאתן לה גט?

הבין מולכו למחשבות גמליאל, והרגיש כי הוא עומד לפני איזה סוד נורא, וכמעט בדפיקת-לב שאל:

– ומה ענין שמיטה אצל הר סיני?

גמליאל הביט רגע לצדדין, ובקול כמתחנן לפני מי ונאנח מכאב,קרא:

– גילוּי-עריות אין כאן… לא! אין כאן גילוי-עריות… אבל… אבל… “לא תחמוד”…

מולכו כוּלו נזדעזע. דברי גמליאל היוּ נוראים. נזכר בעוּבדה אחת שהיה לה עד-ראיה ושבשעתה לא עשתה עליו רושם. ר' משה עמד באוּרוה הפּתוּחה וחבש את חמורו. פּתאום ראה את שולטנה הולכת מהבאר וכד מים גדול על ראשה. מיד נזדקר החוצה, הביט בעיני זעם אל המשרתים והנערים שהיו טרודים איש במלאכתו, ניגש דומם אל שולטנה מאחוריה, לקח את הכד מעל ראשה, מבלי לגרוע אף טיפּה אחת ממנו, והעמידו על כתפו, והפעם נשפכו המים על בגדיו, ומבלי הוציא מלה מפיו הביא את כד-המים במעלות אל ביתו. נתביישו עוד יותר המשרתים שבחצר…

בכל זאת ניסה מולכו לדחותו:

– אסור, ר' גמליאל, לדבר כך. כיבוּד-אב!..

גמליאל שתק ולא הצטדק. רק נכפף והתכווץ במקומו. שניהם שתקוּ. שניהם חשבוּ על סוד אחד נורא.

אבל הענינים האלה היו משתכחים מיד מלבו של מולכו. היו כעין הבּטוֹת מרפרפות ופזיזות אל העולם החיצוני. מיד אחריהן היה משתקע שוב בתוך ההסתכלוּת המתמידה בנפש!…

חיי בני-ביתו של ר' משה סידי, שתחילה היו לוקחים לבו, חדלו מהעסיקו, כמו חיי העולם הזה בכלל. תקיפותו הזעוּמה ושתיקתו הקצוּפה של בעל-הבית, סבלם הטמיר של גמליאל ושולטנה, אנחות הזקנה, – מולכו לא ראה ולא שמע כל זה מכבר. היה כמסתכל בלילה מבחוץ אל בית, שבתוכו עובר מישהו ממקום אל מקום ומנורה בידו: זה אחר זה מוארים החלונות, וזה אחר זה שוקעים הם שוב בחשכה… כל רושם מן העולם שהיה נדלק בו לרגע יש שהיה מתמיהו כעין גילוּי-מה, ומיד אחר-כך היה כבה ונשכח מלב…

כך התמיהה אותו פּעם משפּחת סידי וגילתה לו פּנים אשר לא שיערם קודם. באקראי, כמו דרך צעיף, קלטו אזניו דברים שנאמרו בנוכחוּתו, והדברים הפתיאוּהוּ כברק.

אנשי בית ר' משה סידי היו כבדי-ראש ומרי-נפש. רוחו הקצופה של בעל-הבית היתה נסוכה גם עליהם. בבית הזה לא שרו וצחוק לא נשמע בו. היו כאן זעומי מוסר, קפדנים במצוות ובמידות, דייקנים במנהגים. לא דנו שום אדם לכף חובה ונזהרו מלשון-הרע. איש אחד היה אמנם בצפת, סעוד שמו, שהיא מטרה לחצי-לעגם ופעמים גם לצי-זעמם של הבריות, ואף של בני-בית ר' משה סידי. עם-הארץ היה סעוד זה. חזיון יחיד במינו בצפת. וכטוב לב האנשים בשעת חגיגה או במסיבת רעים, היו מבדחים את דעתם בסיפוּרים על אודות בּערוּתו וחמריוּתו הגסה של סעוד זה. סעוד היה לפעמים גם עובר איזו עבירה או דש באיזה מנהג. וכשהיוּ תופשים אותו בכך, לא היו עוד מתלוצצים, אלא מדברים בזעם וּבחרון-זעף על מעשיו. פּעם סיפר מישהו בבית סיד כי תפשו את סעוד כשהוא תולש עשׂבים ויקות ביום השבת. וכששאלוהו על מה הוא עושה ככה, השיב כי נפרדה שלו חלתה פתאום, הריהו מכין לה משחת-רפואה, משום פיקוח-נפש…

– יחד עם העשׂבים תלש גם את חלקו בעולם-הבא, – רטנה הזקנה ברוגזה, וראשה התנועע כמו מהשתוממות.

– למה הוא עושה כך? – שאלה שולטנה מתוך צער על אדם שמאבד בידיו את עולמו.

– אין לו, כמדומה, מה להפסיד. מה שהיה לו, הפסיד זה מכבר.

– כלום אינו מתיא כלל ממלאך-הדומה? הגיהנום גם כן אינו אחד ושוה לכל נפש…

– אה! שם… שם יהיו תולשים את שערותיו, ממש כמו שתלש בחייו את העשבים, – העיר אחד השכנים שהיה באותו מעמד.

– לא, – השיבה אשת ר' משה סידי – סבורני שתחילה יצלו את גופו על גחלים לוחשות, ואחר כך יניחוהו על גבי מיטה מוצעת מצנון וגזר, כשהם עומדים ושרשיהם למעלה…

– מה עקר סעוד ביום השבת? – פתאום ר' משה, שהקשיב כל הזמן לשיחה – צנון או גזר?

– עשבים וגם גזר.

– אח, גזר? – השיב במנוחה ובודאיות גמורה – אם כן ילהיבו באש מין גזר גדול מאד, שעוקץ שרשו יהיה חד וארוך מאד, ועל העוקץ הזה יכריחוהו לשבת… מידה כנגד מידה, ככתוב בספרים…

– אי! – קראה שולטנה לשמע הדברים האלה וכולה התכווצה מכאב – חדלו! חדלו! איני יכולה לשמוע…

אבל המסובים נגררו בשטף השיחה הזאת מתוך תאוה מיוחדה.

– מאין יודעים אתם את המשפט המחכה לסעוד בעולם האמת? – שאל מולכו, שכל הזמן שב ושתק.

– כך… אנו אך משערים כך… הרי לא ימלט מענשו של בית-דין? אה, מה דעתו, ר' שלמה?

מולכו לא השיב דבר, אבל השיחה הזאת עשתה עליו רושם. מהיכן לאנשים האלה, המאמינים והצדיקים, רוע-לב כזה? הם אוהבים את אלהים ודבקים בו, יחד עם זה הם שמחים לאידו של סעוד בבא, וּבסיפוּק-נפש מיוּחד הם רואים למפרע את נקמת אלהים מן התועה הזה. אלהים ויסורים – היכי תמצא? השיחה הזאת נתנה דחיפה לחלחולית של הרהורים מטרידים. חשב על צרוּת-העין כביכול שיש באמונה. איך זה לא הרגיש עד עכשיו כי באמונתו יש רק הוא ואלהים, וזולתם אין? באמונתו שכח את האדם, את בן מינו ההולך על-ידו ומשתתף עמו בהבלי העולם הזה!.. איך זה שכח את האדם?.. הוא שכח אותו משוּם שחשב רק על עצמו. כמיהתו אל אלהים היתה שאלת קיומו, ואת פּתרון השאלה מצא בזיקוק נשמתו ובצירופה מסיגי העולם הזה. ועכשיו, בפעם הראשונה שאל את עצמו: שמא טיפול בלתי-פוסק זה בעצמו ובעניני נשמתו אינו אלא אחד מאמצעי הסיטרא-אחרא להטות את האדם מן הדרך המובילה אל אלהים?..

מתמיה הדבר שבני-אדם מקשרים יחד את שני המוּשׂגים האלה: אלהים ושמחה, אלהים וצער! מוזר לו גם-כן כעת הרעיון על-דבר שכר ועונש. עונש? וכי יש לנשמה צער יותר גדול מזה שהיא יורדת לשבת חושך וצלמות בגוּפה העכוּר?.. שכר? וכי יש לנשמה שכר יותר גדול מזה שהיא חוזרת אל חיק השכינה? הוא יודע כי הקדמונים דיברו על שכר ועונש; על שכר ועונש מדבר גם החסיד, גם ר' שלמה אלקביץ וכל תלמידי החכמים בצפת ובכל מקום; אבל אלהים שבלבו של מולכו לא הניח מקום לשכר ועונש. מי טעה? הם או הוא? יש שכר ועונש – עליו להרוס את כל עולמו רשר בנה במַדוים גדולים, בשעות של מצוקה ושריפת-נשמה; לקבור תחת המפּולת את כל פליאות-נשמתו, את כל התפּעלוּיותיה וחרדותיה הקדושות; אין שכר ועונש – עליו לפרוש מהחסיד ומעדת המאמינים וללכת באשר ילך…

בלתי מפורשות לעצמו, אבל מחרידות ונוגשות תססו בקרבו המחשבות הללו; כוּלן הצטנפוּ לפקעת אחת מסוּכסכה. שן מילאוּ את כולו כקיטור כבד מחוסר-צבע והמקשה את הנשימה… שעות רצוּפות ישב צנוף מכווץ על מקום אחד, ראשו שמוּט על חזהוּ ושתי זרועותיו פּשוּטות לפניו על ברכיו, באפס כוח להתיר את סבך הפקעת הזאת…

לפפנות ערב ישב מולכו בחדרו, כשנפתחה הדלת וגמליאל נכנס. העיף בו מולכו עין והכיר בו מיד כי על פניו הרעוצים והדואבים שרה זוהר של מרגוע פנימי.

– הוא הסכים, – קרא קמליאל סמוך לכניסתו – סוף-כל-סוף… – ובת-צחוק קלה הסבירה את פניו המצומקים.

אבל מיד ראה כי מולכו מביט אליו מבלי להבין למה הוא מתכוון, הוסיף:

– אבי הסכים סוף-סוף שאתן גט לזוטלטנה… אחר השבת יבוא, אם ירצה-השם, קץ לכל יסורי…

בת-צחוקו לא הסתלקה מעל פניו, אבל היה נרגש מאד.

– רואה אני, ר' גמליאל! – אמר מולכו – כי מרוצה הוא מאד בהסכמת אביו.

– מרוצה? האמנם… אני מרוצה?.. מסתבר הדבר כי יותר טוב גט מאשר כך, כמו שהוא כעת… שולטנה לא תוסיף להתענות, תהיה פנויה, תילקח לאיש… תלד בנים… היא רוצה מאד בילדים… אבל… ר' שלמה! אין אוכל להיות מרוצה? כלום היא שנואה עלי? יאמין לי, ר' שלמה! היא מלכה… מלכה, ר' שלמה! צנוּעה… חסודה… כשרה… יונה, יונה תמה, ר' שלמה!.. אח! אילמלא הייתי ירא מדיני שם הייתי בועט בחיי… למה לי החיים אם… עשה תנוּעת-יד באויר ולא גמר.

– מדוע אינו יכול לראות חיים עם אשתו ככל יהודי כשר, ר' גמליאל? – שאל מולכו.

זאת היא הפעם הראשונה, מיום שהכירו, שמולכו הרשה לעצמו לשאול אותו על חידת חייו.

גמליאל צחק בצחוק משונה, כאילו הצחוק הכאיב את עצמו.

– ח… “ככל יהודי כשר”! זהו אסוני שאין אני ככל יהודי כשר. אני טמא, ר' שלמה, כל ימי אני יהודי טמא, ר' שלמה!

– טמא?

– כל-זמן שלא אפטר ממנה… מהלזו, מן השניה… לא אוכל לקרב אל שום בת-ישראל כשרה…

יותר ויותר נעשו דבריו סתומים. מעל פניו נגוזה אותה בת-צחוק של מרגוע ונַעווּ.

– איני מבין, ר' גמליאל! על איזו שניה הוּא סח?

– ר' שלמה! – פתח גמליאל. אך פתאום התחרט והפסיק. פניו חָורוּ. הפיקו התרגשוּת ובהלה. עמד, באמצע החדר, כבול-עץ, בשעה שבקרבו התחוללה מלחמה עזה. רץ אל הדלת ורצה לנעול אותה, שכח כי זה מכבר נעלם ממנה המנעול (לא ידע כי הוריו הסירוהו בלא-יודעים…). עמד רגע כפוף, מטה אזנו אל הדלת ומקשיב. אחר כך מיהר אל מולכו על בהונות רגליו, התקרב אליו ודיבר בלחש ובנשימה כבדה:

– ר' שלמה!.. זה כבר רציתי לדבר עמו, לספר לו… קשה לי מאד… הלא יהודי קדוש הנהו, וממנו אין צורך להסתיר. אדרבא, שמא… שמא ימצא לי איזה “תיקוּן”, או מעין זה…

ושוב הפסיק. התרגש ממה שהתכונן לספר. ממלחמתו הפּנימית, ממאמצו הנפשי עלה סומק קל אל לחייו; בשני חוריהן העמוקים דלקו עיניו כשביבים. גופו רעד, רעד…

התרגשוּתו עברה גם אל מולכו. נפעם ולא ידע מה. שתק וחיכה.

גמליאל אסף את כוחות נפשו ואמר:

– ר' שלמה! אשתי השניה אינה בשׂר-ודם…

– מה-מה?.. מי?

– לילית!

– לי…

– כן, כן! זאת היא! לילה-לילה היתה רגילה להיכנס אלי… אחרי שכבודו בא לגוּר לכאן אין לה שליטה, והריהי קוראה לי החוּצה, אל ההרים, לשכב עמה…

– עם רוּח?

– אה, ר' שלמה! וּמה בכך אם רוּח?.. אין בפי מלה באר לו מקצת-מן-המקצת של זיוה הטמא! אני מקללה, אני נושא על חזי “מזוּזה”, קמיע, עשיתי “תחבולות” ו“סגולות” בדוּקות, ככתוּב בספרים הקדושים, ואף-על-פּי-כן… היא חזקה מכל זה, רחמנא-ליצלן… אך מגיע אל חטמי ריחה הטמא… ריח יש לה, כעין ריח בית-השחי שבּוֹ היא מכשפת אותי. אך בא הריח אל חטמי, ונגמר! אין כל תחבולה ועל קמיע או מזוּזה… כפוּת אני כבר בידיה! אה, ר' שלמה!.. אין איש רואה כשהיא באה וּמתישבת על-ידי ערוּמה וּמלפפת צוארי… כדי שאחוש בריח הזיעה של בית-השחי שלה… אח, עוֹצם אני את עיני ורואה אותה; אני כובש פּני בספר קדוש, אני טומן ראשי בכר – ורואה אותה! אני סותם חטמי, עד לידי חנק – וריחה חודר בכל זאת אלי… אין איש יודע, ר' שלמה, כמה אני נלחם! אף על פי שיודע אני כי מלחמתי לשוא היא, כי אין לי עוד שליטה על יצרי…

– ואתה?.. – שאל מולכו מבלי להעיז להביע את כל מחשבתו.

גמליאל הבין וניענע לו בראשו חיוּבית.

כאילו החליט, כיון שהתחיל מספּר, לספּר הכל, הסב פּניו, כדי להשתמט ממבטי מולכו, שלא נסתלקו ממנו אף רגע, אמר:

– את תענוגי חיבוּקיה תפנוקיה הטמאים אין לשער… אצל בשר-ודם! אבל אחר-כך… לאחר האשמוּרה, כשהיא פורחת להרי החושך… אין לשער את גודל אסוני… כשאני רואה את זרעי שפוּך עלי ועל הקרקע, וגוּפי כפגר מסוֹאב, מתבוסס בזיעה וּבזרע, באין כוח להניע אבר, כמה אני מתעב אותו, את גוּפי זה! כמה אני משוקץ ונבזה בעיני עצמי! באותם הרגעים דומה כי האדמה סולדת מתחתי, כי הרמשׂים וכל בעלי-החי נפשם נקעה ממני וּבתיעוּב מסתלקים מקרבתי, והשמים אף הם רצונם לירות בי – ונמנעים מעשות כך מחמת שהם יודעים את דיני הקשה והנורא לאחר מותי… רק בני-אדם, רק הם לבדם אינם יודעים… אבל לפעמים נדמה לי שהם אך מעלימים ממני כי יודעים הם הכל, והריני מתבייש מפני כל פרחח.

– האם זה כבר… כך? – שאל מולכו בלחש.

– התחיל הדבר בליל חתוּנתי. כל אותו היום צמתי. בלילה, אחרי הקידושין, שבנו כולנו לסעוּדה. והנה שמעתי קוראים לי… מעשה-שטן… יצאתי. הקול הלך מצד הדיר. הדיר היה סגוּר ודרך סדק ביצבץ אור. השתוממתי. התגנבתי בסתר אל חדר המשרתים. כולם היו טרוּדים בחתוּנתי ולא הרגישו בי. לקחתי המפתחות וחזרתי. נכנסתי אל הדיר, והנה: במקום דיר – אוּלם מקוּשט יפה… מעשה שׂטן… אוּלם מקוּשט יפה, באוּלם במיטה מוּצעת, וּבתוך המיטה אשה ערוּמה ויפה. נבהלתי. והאשה קרצה לי, שׂחקה לי, קראה לי… הבינותי כי מעשה לצים כאן. אילוּלי ידעתי אז להתגבר על יצרי, כי אז…

אח, אז… בקיצוּר, נכשלתי… חזרתי אל הסעוּדה טמא, טמא… סבוּר הייתי כי שהיתי עם השׁדה הרבה זמן, כמעט כל הלילה, והתביישתי מפּני האורחים, מפּני אשתי ואבותי… לתמהוני אמרו לי כי הייתי נעדר מן הבית אך דקים אחדים, עד שכמעט לא נתנו דעתם לזה שיצאתי ונכנסתי… ומאז… הלא הוּא יודע כבר!..

הוריד ראשו על שתי כפּות ידיו ונאנח מרה:

– מפּני מה, מפּני מה באו עלי כל היסוּרים הללו? החיים נמאסו עלי ואת המות אני ירא!

החדר נמלא פתאום אפלוּלית בין-השמשות. היה חם. אל חטמוֹ של מולכו הגיע ריח-לא-נעים וּמכבּיד על הנשימה. כאילוּ מתוך דברי גמליאל נדף הריח… יחד עם אנחות נפש נענה שעיפה למות, המוּ בדבריו של גמליאל גם געגוּעים טמירים וטמאים, גם חשק מסוּכן. איזה קיטור לפף את רוחו של מולכו. בתא גוּפו הסגוּף והמעוּנה הקיץ דבר-מה שנרדם במם זמן רב, הקיצו אילו שיירי מציות שהתנדפה והיתה לחלום, זע איזה זכר דומה לכויה, איזה רטט דומה לזכר, איזה זעזוּע של מאוָי אסור, של חטא נסתר… ממעמקם צעק אליו קול חנוּק, כמו מתוך בור עמוק ואפל: “ג’וליה!..” הריח המיוּחד הולך וממלא את החדר עד אפס אויר לנשימה. דומה לריח בית-שחיה של לילית… כשם שנפלה עליו פעם אימת הקדושה בשעה שראה את ר' שלמה אלקביץ עושה צירוּפים, כך נפלה עליו אימת הטוּמאה, הטומאה עצמה. גמליאל עבר ירד לנוקבא דתהומה רבא. מולכו לא היה בטוּח שלא יִגָרר אף הוּא אחריו…

הדלת נפתחה לאטה מבלי שהרגישו בדבר, ושולטנה נכנסה. ראתה את שני הגברים יושנים כפוּפים זה מול זה, נרתעה מיד והתיצבה בפתח. היתה כמפקפּקת. לא העיזה להיכנס. אבל רצתה מאד לבכות בקול וקשה היה לה להתאַפּק; פּרצוּ מפּיה אך יבבות מקוּטעות ודקות. שני גברים נבהלו, הרימוּ ראשיהם. בקושי הבחינוּ צל אדם בפתח הדלת. היבבות החנוּקות עשוּ על שניהם רושם של שדה בוכה… גמליאל התחלחל וקפץ ממקומו בקריאות: “מי זאת? מי זאת?..” מולכו קם ברגלים רועדות ניגש והכיר את שולטנה הבוכה. אמר ל בלחש ובכאב כמי שמיצר בצערה:

– אח, שולטנה! היא בוכה?

לא ענתה לו. עמדה נשענה בכתפה אל מזוּזת הפּתח והמשיכה ליבב כשהיא מכסה בסינר את פניה.

מולכו לא זז ממנה. על ידה וּמסביבה היה האויר טהור וקל לנשימה.

– שולטנה… – דובבו עוד פעם שפתיו.

– אנה אלך? אנה אפנה? – השמיעה לבסוף מתחת כפּות ידיה.

אז קם גמליאל ועשה אליה צעדים אחדים:

– אין לנוּ מזל, שולטנה! – אמר – כך נגזר מהשמים… אין את מחוּיבת לסבול בעבוּרי… תקבלי גט ותינשׂאי לאדם מוצלח ממני, ליהוּדי כשר, תראי עמו חיים, יהיו לך ילדים… אָל תבכי, אַל תצטערי שולטנה! זהוּ רצון הבורא…

שולטנה הזדעזעה כאילו נגעוּ בפצעה הפּתוּח:

– רצון הבורא? זה רק רצונך אתה! למי אינשׂא? איני רוצה להינשׂא לשוּם אדם אחר. רוצה אני בילד ממך, רק ממך, גמליאל! מפּני מה איני ראוּיה לך? וכי איני טובה? וכי איני יודעת כל מלאכה וכי אני בעלת-מום? מפּני מה אתם דוחים אותי? אנה אלך? לא קרוב ולא גואל. אחזור על הפּתחים כעניה…

נפנתה אליו בגבּה, הגישה שולי סינרה אל עיניה ובכתה לתוך הסינר בקול, כילדה זו שנשבר צעצועה היקר.

מוּזר וּמחריד-שמהוּ היה הדבר בעיני מולכו: יהוּדיה כשרה וּתמימה נלחמת ומתחרה עם לילית בגלל הצעיר המסכן הזה…

גמליאל היה אוּמלל לא פחות משולטנה. התחנן:

– שולטנה! לא מפּני ש… אדרבא… אני אינ ראוי לך, האמיני לי, איני ראוּי לך! אלוהים ייסרני אם אטמאך במגע, אותך, הטהוריה והצנועה! אל דאגה! את תהיי פנוּיה ותוכלי להישאר בביתנו כמה שתרצי… אני, אני אלך, נע-ונד אהיה בנכר… אבא ואמא יאהבוּף כפליים, כבן וכבת יחד תהיי להם… רק אַל בכוֹת!

שולטנה הוסיפה לעמוד גבּה אליו ובכתה.

– השומעת אַת, שולטנה…

פּתאום הרימה ראשה, החזירה אליהם פּניה הנפוּחים הנעוים מבכי, שדרך צעיף צללי בין השמשות דמוּ לפנים מכוּסי פצעים וחבוּרות… בקול כבר יבש, כמעט שקט:

אני לא אשאר כאן אף רגע! אף רגע!.. אוהבים אותי כאן יותר מדי… קשה לי הדבר. אני אלך אחריך… נלך שנינו למקום שאין מכירים אותנו… אלהים לא יעזבנו, גמליאל! לא נרעב ללחם… למה ניפרד? נחיה כּכל היהוּדים, גם ילדים יהיו לנו ונהיה מאוּשרים, בעזרת השם… אילוּ היית רוצה, הלא זה כבר היה יכול להיות תנוּ ילד, שהיה רץ אל התלמוּד-תורה וחוּמש בידו… וכי לא כך הוא, ר' שלמה?

מולכו הרגיש כי לא יהוּדיה צנוּעה וּפצוּעה עומדת לפניו, התובעת בתמימוֹת של קדושה את עלבון האם, אלא אשה צעירה ונחמדה, צמאת אהבה, שלילית עשקה אותה: דבריה הולידו בו הדים מגרים, הטילו זיקים בדמו…

מה יכול לאמור להם? לה, לבת-ישראל הטהורה והאוהבת, ולו, השבוּי בידי כוחות טמאים? מה יכול לאמור להם בשעה שלא ידע איך יכריע את המלחמה שהתלקחה עמוּמו בתוכו. אותה מלחמה בין לילית ושולטנה היתה בנפשו גופו: בבשׂרו פּירפּר איזה אסיר שצעק למרד וּלהתקוממוּת, הנזיר שבּוֹ ביקש להדק ביתא עוז את הכּבלים על האסיר הזה… מי מהם ניצח, לא ידע; לא ידע מצד מי נשמעה בלבו כעין תרוּעת נצחון:

"אף-על-פּי שנאמר: ‘לא לתוֹהוּ בראה, לשבת צרה’, אין בכל הויכוּח הזה בין שולטנה וּבין גמליאל אלא מזוהמת הנחש, מפּיתוּיי המשגל… "

וּבקרירוּת מכוונה:

– אין אני יכול לתת את דעתי על כל הענין הזה…

כה אמר הנזיר.

אחרי השׂיחה הזאת לא יכול להרדם כל הלילה. עשה גם הפעם מה שהיה נוהג לעשות בלילות נדוּדי-שינה: עשה חשבון-הנפש במעשיו הרהוּריו במשך היום שעבר. והשינה לא באה. עלה על לבו זכר גמליאל, שולטנה, לילית, ג’וליה… ורעדה עברה בכל גוּפו, מהתרגשות עזה שלא ידעה כמותה. כך אתה עובר לתומך ברחוב שקט, והנה מאחת הסימטאות המפוּלשות, כמו ממארב, מסתערת עליך כחתף סוּפת זעם… החרדה הנסתרה שהיתה בנפשו בשעה ששׂוחח עם גמליאל ניבאה לו סערה, אבל לא ידע כי בוֹׁא תבוא הלילה. כל טיפת דם שזרמה בעורקיו התחילה פּתאום צועקת לאל זועם, קובלת מרה על עריצות איזה אני מסתתר… מולכו חבק בשתי ידיו את כרוֹ, כבש בו פּניו, נאנח וטען לפני רבונו-של-עולם:

" אלוהי! הנשמה שנפחת בי מתענה בכלוב שבראת לה. למה, למה הכלוּב הזה עם כל חמוּדותיו הטמאות, עם כל תאווֹתיו האסוּרות? למה, למה האשה, בת-תופת זוֹ החוסמת את הדרך אליך, אלוהי?.. היצר-הרע אשר בלבי הלא מידך הוא לי, – מי ביקשוׁ ממך? קצר כוח סבלי להילחם בו. שלחת לי נסיון וכוח לא נתת לי לעמוד בו… אלוהי! ‘לא טוב היוֹת האדם לבדו’, אמרת, ושלחת לו עזר כנגדו, אבל בעקבות העזר כרכת את הנחש… הה, אלהים, יצור חלש יצרת להתעלל בו! מה? כשל כוחי! סבלי זה למה הוּא לך? מה חטאתי וּמה זיכויי לפניך… אלהים? למה שלחת לנו את בת-התופת, את קן-החטאים למשכנו שאולה? כשל כוחי! אנא, אלהים! היה לעזרי! אַל תתנני לנפול…"

ואלהים לא היה בעזרו. לפני עלותו על יצוּעו התפּלל: “מימיני מיכאל, משׂמאלי גבריאל, מלפנַי אוריאל, ועל ראשי שכינת-אל”. והנה כל המלאכים הטובים האלה, יחד עם שכינת-אל, פּרחוּ להם ועזבוּהוּ לאנחות. וכיתות כיתות של מלאכי לילית הקיפוּהוּ; כל החטאים וכל היצרים שכבש כל ימיו, התכנסוּ מסביבו בצחוק לעג נורא, בצחוק למשבּתו; התפּרצו עליו כחיות דורסות שניתקוּ כבליהן… ובתוך אנדרלמוסיה זו, כאילו הותרה הרצועה מעל זכרונות רבים שהיוּ כפוּתים כל הזמן במחשכי-הנפש. עתה עלוּ כוּלם. זכר את הנסיכה ג’וליה, את להט אהבתה, את אש לטיפותיה, כמו חי ניצב לפניו גוּפה במערוּמיו הנהדרים והמלאים זיו, נזכרו לו רגעים וּמצבים מלהיבי תאוָה… כל אלה נזכרו לו בבהירות כה חיה, עד שחש בגוּפו ששים מתענוּגי-בשׂרים שהיו לו פעם, ונזהר שלא להניד אבר, שמא תפוג המציאוּת המדוּמה… לבסוף התחמקה הנסיכה ג’וליה מזרועותיו ושולטנה תפשׂה מקומה, שולטנה המתביישת, הצנועה, מַעין-חתוּם זה של חום ותאות-בתוּלה… נפחדת ולוהטת מחידת בשׂרו… כסירה בלי משוט על-פּני גלים זידונים נשארה נפשו המוּפקרה על פּני דמיונות-תאותו, האחד נלהב וטמא מחברו… ידע כי כל זה הוא רואה במראה שמראים לו לצי הסיטרא-אחרא, אבל לא ביקש להסב ממנה את עיניו, כשם שעשה לפח-הנחושת, שהראה לו זה פני נזיר… בתשוּקת שכּרון מיוּחדה השקיע את עצמו בתוך טומאה זוׁ שראה במראת לילית…

ממחרת בבוקר קם מולכו רצוּץ ומדוכא. לא רק שנאה אל בשׂרו היתה לו; כוּלו היה מלא רגש של תיעוּב וגועל-נפש, וגם של בושה. רגש זה היה חדש לו וקשה מנשוא. הנטיה הראשונה, שהתעוררה בו, היתה לשׂאת אל החסיד את משׂא-לבו. הלך סהרוּרי, בראש מורד, בעינים מָשפּלוֹת. לא העיז להסתכל בפני איש. נבזה בעיני עצמו, לא העיז להרים מצח. בא אל החסיד ונשאר עומד על-יד הדלת. זמן רב עמד כצל וכרוהה לזוז ולהניד יד.

החסיד הרגיש בו מתוך פּינתו, הניח את נוצתו וניגש אליו:

– ומה, ר' שלמה, הקשה המלחמה?

מולכו הרים ראשו. ראה הזקן פּניו ונפחד:

– אתה חולה, ר' שלמה!

– רבי! איני יכול… איני יכול יותר,,, נמאסו עלי החיים…

– החיים? אל תפתח פּה לשׂטן, שוטה! אסוּר, אסוּר לדבּר ככה. כלום שלך הם החיים, כלום ברשותך הם? וכי שאלו פיך אם רוצה אתה או אינך רוצה?

– אבל, רבי! לא החיים, לא זה… אל הגוּף, רבי! הבּשׂר-ודם, רבי!.. נמאס לי לשׂאת את הסבל הזה… מה אני? בלי בוּשה וּכלימה… בוּשה וּכלימה.

– מה אתה סח, ר' שלמה? וכי אינו ראוּי גוּפך זה לסלסלו, לפנקוֹ, לטפּל בו?..

מולכו הזדעזע לשמע הדברים האלה, כאילו נדון ברותחים. סתם באצבעותיו את אזניו כדי שלא לשמוע את דברי רבו. חשש שמא יזכור-זועה של ליל אמש. בכאב-כעס קרא:

אי! רבי, רבי! מה הוא סח? אי, לא! בשרי זה נבזה ונמאס הוא… בשׂר מסריח… מטיפּה סרוּחה… הלואי שימהר וישוּב לרימה וּלתולעה…

וּפרץ בבכי:

– קשה לי, רבי!.. כלוּ כל כוחותי, רבי!

שלח הרבי את ידו על ראשו של מולכו, אבל הראש היה גבוה ממנו יותר מדי ולא הגיעה ידו אלא אל כתפו. ויחליק וילטף את כתפו ואת שרווּל זרועו. חרישית ליטף אותה, בשעה שמולכו בכה. כשנדמה יבבתו אמר הזקן בקול נפעם:

– ברוּך השם! ברוּך השם. בני רחימאי! הזוכר אתה כי ביקשת ממני אות למעשיך וחייך שהם רצוּיים לבורא… הנה שלח לך האלוהים את האות… כוחותיך לא כלוּ, בני! הם אך מתחילים כעת לעלות. ברוך השם! הנה מתחילה כבר עלית הכוחות…

מולכו נדהם. פסע פסיעה אחת לאחור, הרים ראשו, הביט זמן-מה דומם אל פּני הזקן, ואחר כך, בקושי גדול יכול רק להביע:

ה-א-ו-ת?.. זה?..

פרק שביעי: בעולם האמת    🔗

מולכו מסר את עצמו ביתר התלהבות לסיגופים ולהמתת-הבּשׂר. בתאות-נקם של אויב ובאכזריוּת-חמה המעבירה על הדעת עינה את גוּפו. חשק העינוּיים גבר אצלו במידה שהלכה וּבשלה בו ההכרה כי הסיגוּפים הללוּ יחלישוּ את בשרו, אבל לא ימיתוּ את גרעין החטא. כי גרעין-החטא טמוּן בו ממש באותו מקום ששם חבוּי גם מקור חיוּניוּתו, וכל זמן שלא יבש הוא לא יסוף גם הגרעין… במלחמה זו עם הבשר החוטא אין כל הגנה ואין כל בטחון לאדם. האדם הוא עזוּב לנפשו על-ידי אלהים. הרי זה מעין גזר-דין, אכזרי ונורא בתעלוּמת-נימוּקיו, שנחתך על האדם מששת ימי-בראשית: “לא ידון רוּחי באדם בשגם הוּא בשׂר”… וּמאָז חייב אדם לאחוז בציצית ראשו גוּפו ולמשות את עצמו מן המצודה; מאז חייב אדם להילחם בו-בעצמו על אחריוּתו עצמוֹ: לקוּם או לנפּול… הכרת היתמוּת והעזובה של האדם והאחריות הגדולה שהוּטלה עליו, עוד הוסיפוּ להלהיב אכזריוּתו על אויבו זה הטמוּן בגוּפו, שהראה לו כבר פעם את שיניו, לאמור: “חי וקיים הנני”…

רק עשרים וארבע שעות בשבוּע היה נותן מנוח לבשׂרו ולרוּחו: מערב שבת עד מוצאי-שבת. בשבת יקרא דרור ומנוּחה לנשמות הרשעים המזדכּכות באִשוׁ של גיהנום, שובתים ונופשים בוֹ מלאכי-החבלה הממוּנים על שבעה מדורי הגיהנום. ביום זה המכוּבד מכל הימים היה מולכו מתיר לעצמו תפנוּקי גוּף ונפש. היה הולך להתפּלל למקום ששם עובר לפני התיבה איזה חזן מנעים זמירות; היה סועד יותר מסעוּדה מספּקת, אוכל להנאתו בשר ושותה יין; היה מאריך קצת בשינה, מעיין בספרים קדושים המושכים את הלב, כמו ספרי מוּסר ואגדה. יש שהיה שוהה גם בחברת שכנים שהיו מתכנסים בבית ר' משה סידי לברך על פּירות וּממתקים ולספּר על עניני הקהילה, עניני העולם, על מלכים ומדינות…

פּעם אחת דיברו במשך שבוּע תמים על פּזמון חדש שתיקן הפּייטן הצעיר ר' ישראל נג’ארה לכבוד שבת, ושבשבת הבאה, בשעת תפילת מוּסף, ישירוֹ הפּייטן בעצמו בבית-התפילה של “הקהל הגדול”. הכל התענינוּ בפיוּט הזה. הכל דיברוּ והתוכּחוּ על-אודותיו. שוּם אדם לא ידע ממנוּ אף תיבה אחת, וכל אחד מסר ממנוּ נוּסח אחר, על-פּי שמוּעה או על-פּי השערה. אבל הכל הסכימו עי עוד לא בא כבוֹשׂם הזה בסידוּר התפילות במחזור הפּיוּטים. ביום הששי נכנס אליו ר' שלמה אלקביץ, לפני לכתוֹ את הטבילה, ואמר לו כמתבייש קצת:

– באתי לדבר עמו, ר' שלמה, על אודות תפילת יום מחר.

נתן בו מולכו את עיניו בשאלה:

– אחר הטבילה לא אוּכל כבר ליתן את דעתי לזה… – ביאר לו אלקביץ – על כן באתי כעת לשאלוֹ להיכן ילך להתפּלל?

– עדיין איני יודע. וּמה סלקא דעתיה?

ר' שלמה אלקביץ חייך קצת כתינוק שמכיר בשטוּתו.

– כלוּם אין לבו הולך כלל אחר תפילתו של ר' ישראל נג’ארה. הוא בעצמו יעבור מחר לפני התיבה.

– מולכו הודה כי הסיח לגמרי את דעתו מכל הענין. ר' שלמה אלקביץ התרגש וקרא:

– הא כיצד? כיצד? את ר' ישראל נג’ארה חייבים לשמוע. יש, יש תמיד מה לשמוע… – וכמי שמתבייש ביצרוֹ, שקשה לו להתגבר עליו, מיהר והבליע: – לך, יקשיב בכוונה, יתפּוש בזכרונו חלק מה, ואחר ימסור לי. בעלי הזכרון החלש או ההרגשה הלקוּיה רגילים לסרס ולפגום כשהם מוסרים תפילה בכלי שני. בכבודו אני בוטח שלא יסרס…

ואחר רגעים אחדים שוּב בבת-צחוק מתחטאת:

– יסלח לי אלהים את עווֹן יצרי. קשה לי להמתין עד שיביאו לי בכתב. מתאוה אני מאד לדעת מה הפּיוּט הזה. וקשה לי לכבוש את יצרי. אין סבלנוּת…

– וּמפּני מה לא ילך גם כבודו אל התפילה?

– אני איני יכול, איני יכול – אמר בצער – הלא הוא יודע כי דעת אנשי שלומנו אינה נוחה מר' ישראל נג’ארה. חוששני שמא יצטער החסיד אם ידע כי הלכתי לשמוע. חוששני לצערו בזה…

– כן, – אמר מולכו – שמעתי כי מרננים אחריו…

– כן, כפי שמספּרים, ר' ישראל נג’ארה הוא שטוּף יותר מדי בהנאות העולם הזה; אומרים, כי הוּא שקוּע יותר מדי בענינים חמריים. לי, כשאני לעצמי, קשה לי להאמין שיש בכל הלעז אפילוּ מקצת מן האמת…

– כי הוּא מכיר אותו, ר' שלמה? – שאל מולכו.

– לא. איני מכירוֹ. אבל פּזמוניו הם קדושים. יש בהם אש-דת…

ואחר חשבוֹ זמן-מה הוסיף אלקביץ:

– לדידי, ר' שלמה, לחינם מתרעמים עליו. אין זה חשוּב כלל.

עיני מולכו נפקחוּ לרוָחה מרוב תמיהה:

– לא חשוּב? כיצד?.. אדם שהוא פרוץ בתענוּגות העולם הזה…

– רצוני לאמור כלפּי הפּיוּטים, ההבין? על שתיתוֹ לשכרה ועל שירי-החשק שלו בודאי יבוא במשפּט. בודאי וּבודאי מוּכנים לו כמה וכמה פולסין דנוּרא, אבל לא זהו העיקר… העיקר, ר' שלמה, הוּא כי יש בנשמתו הניצוץ… הניצוץ… קליפתו טמאה; כל הקליפות טמאות הן… את פּיוּטיו הוא מתקן לא בכוח הקליפה, אלא בניצוץ העילאי שבנשמתו… נשמה יש לו שמעלה זיקין דנורא… אף אני תיקנתי פּעם אחת פּזמון לכבוד שבת… אתה תשמע אות פּעם. אנשי שלומנוּ מקבלים בו את השבת. רק פּעם אחת התלהב בי ניצוץ כזה, רק פּעם אחת… אצל ר' ישראל נג’ארה הנשמה היא תמיד יקוד אש. אני כשאני רוצה לשיר, אני מרגיש שהעיקר אינו מוּשר, העיקר נשאר בפנים… הנשמה שרה אותו ואין העולם החיצוני קולט ממנוּ אלא מלים בבחינת גלמים. כשר' ישראל שר הרי נשמתו מתערטלת מכל קליפותיה, אתה רואה אותה כביכול בשלהבתה, כל מלה היא זיק-אש. אה, ר' ישראל נג’ארה…

ושוּב בקול מפציר וּבבת-צחוק של התחטאות הוסיף:

– ילך נא, ילך נא, ר' שלמה, מחר לשמוע אותו! כדאי הדבר. אבל יזכור נא משהוּ כדי למסור גם לי…

דברי אלקביץ: “אתה תשמע אותו, אנשי שלומנוּ מקבלים בו את השבת” צללוּ באזניו כהבטחה, עוררוּ בו תקוה. לא רצה לעמוד על זה, לחזור ולשאול. אבל לבו פּירפּר בשמחה. רצה לגמול לחברו ולעשות רצונו.

– ר' שלמה, – קרא מולכו – הוּא גירה בי את היצר הרע. אחרי דבריו תקצר גם בי רוּחי לחכות עד יום מחר.

וכשר' שלמה אלקביץ נשק כבר את המזוּזה לצאת, קרא לו מולכו:

– ר' שלמה! אוּלי גם עלי יתרעם החסיד?

– עליו לא יתרעם. החסיד מוחל לו הרבה דברים, שלזוּלתו לא ימחול. אני הנני יין קופא משוּמר, והוּא – יין תוסס. על כן הוא עדיף ממני בעיני החסיד…

באותו יום שבת נסגרו כל האכסדראות שהיו רגילים להתפּלל בהן ב“מנינים”, נתרוקנוּ כמה וכמה בתי-תפילה גדולים. הכל נהרוּ אל בית-התפילה של “הקהל הגדול”. בית-התפילה הזה זכה הפּעם לקהל שכמותו אין כתליו רואים אלא בשמחת בית-השוֹאבה, בשמחת-תורה או בחג של חתוּנה ושל סיוּם תורה. עמדוּ צפוּפים בין הספסלים, ישבוּ על ספּי החלונות, נדחקוּ בין עמוּדי הארון וּבמת שליח-הציבור; רבים מן המאחרים נטלוּ אפילוּ היתר לעצמם (אמנם אלה היו גסי-הרוּח ביותר) להידחק בעזרת הנשים… והותיקים והחרדים הקיצונים התרעמוּ על כל הענין הזה: מחמת הדוחק והצפיפות יצאה תקלה, התפילה יצאה מבוּלבּלה, ורבים ענוּ “אָמן יתומה”. כל המַעינים וכל הדעה היו נתוּנים לפייטן. חיכוּ לו בקוצר-רוּח. אמרו שהוּא ישיר את מזמורו לפני תפילת “אהבה רבּה אהבתנוּ”; רבים הוכיחוּ כי הוּא מתכּוון לעלות אל הבמה לפני הצוצאת ספר-התורה. לבסוף, כאשר לא שמעוּהוּ לפני “אהבה רבּה”, לא לפני הוצאַת-התורה, וגם בתפילת-מוסף לא ראוּהוּ עובר לפני התיבה, התחילוּ רבים מתיאשים, שמא כל הענין אינו אלא בדוּתא.

החום היה גדול מאד. וילאות הבּד הלבן על גבּי החלונות הפּתוחים לא זעוּ זיע כל-שהוּא וּפרשוּ באוירו של בית-התפילה יריעת צל דקה-מן-הדקה. אבל דרך כל סדק וכל נקב חדרוּ מן החוּץ קוי-השמש, וּמכל דבר שפּגעוּ בו, מחיות-הקודש וּכרוּבי-הזהב של הארון, מרקמת אותיות-הכסף וּמפּניני מגן-דוד של הפּרוכת, משושנתות העמוּדים המוּפזות ומעטרות הטליתים, – מכל דבר ניתזו כידוני-אש מכאיבי עינים שקרעו לקרעים את יריעת האפלוּלית השקופה שעטתה את האולם. המתפללים הזיעוּ והשיבוּ רוח בקצות טליתותיהם. אילך ואילך נשמע בכי תינוק. אשה הרה התעלפה, ובצעקות וּבדחיפות פּינוּ דרך להוציאה החוּצה. רבים שנאחזו במקומותיהם עוד בבוקר השכם, שעות אחדות לפני התפילה, התחילו פורשים אחד אחד אל הפּרוזדור ואל האכסדראות הצדדיות. הגיעו אל תפילת “עלינו לשבּח”. פּתאום בא עיכוּב בתפילה. הקהל התחיל אמנם בתפילה, אבל מיד הרגיש כי כצאן בלי רועה הנהוּ. רבין השתדלוּ לעצור בעד תפילת הקהל, שהקדים לחזן, על-ידי סטירות כף בסידוּרים. החזן התמהמה. קממה איזו מבוּכה, איזו תנוּעה קלה. גל האנשים שהלך והתפּזר מסביב לבית-התפילה, עייף-צפּיה, חזר, עלה והציף את האוּלם… קמה איזו מהוּמה, דחיפות, פּינוּ למישהוּ דרך אל עמוּד-החזן שעמד פּנוּי. התרוממוּ אנשים כל בהונות רגליהם, מתחוּ צואריהם. הנה הוּא! הנה הוּא!..

בריוח הצר שהתהוה בין שתי שוּרות האנשים שנדחקוּ והצטדדו, עבר ר' ישראל נג’ארה בצעדי-אוֹן וכמעט מתוך ביטוּל-של-יהירוּת. רחב כתפים, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, נטוּי-ראש, הלך כמו בלי חשק יתר, אלא מתוך רצון לחנן את מישהוּ. ניגש אל העמוּד, הפשיל ראשו והתחיל שולח את סלסוּלי קולו אל כרוּבי האש, ועוד למעלה, למעלה… הקול הסתלסל, התגלגל והתפּתל כמפלס נתיב בערפילי טוהר, אל שוכן בערבות… לבסוף פּרצה אנחה אחת ממושכה ונשמעו מלים, החרוּז הראשון… הקהל נדהם. כל פּנים הפיקו תמהון. הביטוּ זה אל זה בתמיהה ובשאלה. פּני רבים רעמוּ, אילך ואילך גם התפּרץ צחוק לא-כבוּש; אצל רבים התרוממוּ הידים לסטור על הסידוּר למנוע בעד שליח הציבוא חילוּל ה': מה קרה? קרה דבר נורא. החזן במקום תפילתו התחיל מזמר בניגוּן ידוּע זמר הישפּאניולי של חשק ותאוָה, השגורּר בפי יושבי קרנות. עוד מעט היתה מתפּרצת בקהל המתפּללים שערוּריה גדולה. אבל הנה נדם הקול. הנפחד הפּייטן מעוותו והתעשת? אחרי דקי-מספּר של דוּמיה התחילוּ שוּב זורמות שלוליות-הפּז של סלסוּלי-קולו, ושוב התפּרצוּ באנחה אותן המלים, אבל יותר לאט, יותר מוּטעמות. אותן מלים? איזו טעוּת! אלוּ היו מלים עבריות, מלים קדושות, רותחות וּמפעפעות מאהבה וכוסף-נפש לבורא עולם… אבל מתוך צירופי-הנעימה הראשונים צללוּ אותן המלים העבריות ממש כמו הישפּאניולית! נהם התפּעלוּת והערצה עבר בכל קהל המתפּללים מן הקצה אל הקצה. מן הנמנע היה לבלי שלוח איש אל חברו מבטי אישוּר והתפּעלוּת ללהטי המשורר..

מולכו הרגיש כי הוּא כוּלו נתוּן ברשוּתו של המשורר. נשמתו התמתחה כמו נימה, רעדה עם רעידת-הקול, והתפּתלה עם כל נפלוּליו. זה היה טנוֹר בריא וחזק שסיפר לנפי מישהוּ לא-נראה את סיפוּר יגונו ואהבתו. נלחם והתפּרץ בהכירוֹ את כוחו וזכוּתו, אבל טרם יגיע לפסגת גבהוֹ, הוּא מתחטא, בוכה, קובל וּמתחנן קלוּי געגוּעים אין קץ… נפלו לתוך נפש מולכו הקסוּמה דברים חרוּזים, כנפוֹל טיפּות הגשם הראשון לתוך אדמה צחיחה. ספג את המלים הראשונות בצמאון ובחיל; אחריהן באו עוד ועוד. והנה משהו חד ולוהט, כמו אֵת או מחרשה, חודר לתוך נשמתו, פּולחה, משדדה ומהפּכה… איך לא הרגיש בדבר! הלא ר' ישראל נג’ארה שר כל הזמן על אודותיו הוא, מולכו: על אודות שלהבת געגוּעיו אל אלהים, על בדידוּתו בין החיים ועל אפסותו בין המתים, תלונותיו על אלהים המסתיר פּניו ממנוּ ותחינותיו להאיר לו נתיב אליו, אל אלוהיו, אל אביו ואל מלכו… בשעה ששמע מולכו את חרוּזי נג’ארה הלוהטים דימה כי העולם לא הבין, זוּלת הרגעים האלה, את כל תוּגת חייו, וכי מעולם לא היה יכול למצוא לתוּגה זוֹ מלים כה פּשוּטות, כה יפות ויחד עם זה כה חודרות ונוקבות…

נגמרה השירה. ר' ישראל נג’ארה הסתלק מן העמוּד ונבלע בתוך הקהל הצפוּף, בהליכתו היהירה והמבטלת, כשהוּא מספג את זיעת מצחו. עבר הקסם, אבל הדים פּעמוּ עדיין בלב…

“עלינוּ לשבּח לאדוֹן הכּל לתת גדוּלה ליוֹצר בּראשית, שלא עשׂנוּ כּגוֹיי הארצוֹת ולא שָמנוּ כּמשפּחוֹת האדמה, שלא שׂם חלקנוּ כּהם וגוֹרלנוּ כּכל המוֹנם”…

הקהל התפּלל יחד עם החזן שעלה אחרי נג’ארה על הדוכן. מיד הרגיש מולכו כאילוּ נקרע דבר-מה בכאב רב, לא ידע אם בלבו הוּא או בתוך תפילת הרבים. חוּלין נכנסו אל בית-התפילה בין המתפּללים. הקשר בין הלב וּבין דברי השׂפתים נפסק. הלב התפּלל את תפילתו הוא החשאית, ללא אומר ודברים…

"עלינוּ לשבּח לאדון הכּל…”

השׂפתים שיבחו, הלב קבל והתרעם על אדון הכּל שעשה את האדם חדל-אונים כרימה – ואת העולם נתן בלבו; שנתן בלבו תאוות גדולות – וכוח לא נתן לו להילחם בהן; שהבעיר בלבו את הצמאון לאלהים – ובכבלים קשרו אל האדמה…

כחולם שב מולכו אל ביתו. ר' משה סידי לא הלך להתפּלל “בקהל הגדול”, מפּני שהוא עמד בראש קהל “בית יעקב”, וּבין שתי העדות לא תמיד היה יחס של שלום. מלבד זה, אישיוּתו של ר' ישרל נג’ארה היתה חשוּדה בעיניו. דעתו לא היתה נוחה מזה שמולכו וּבני-הבית הלכוּ אל “הקהל הגדול” להתפּלל, אבל משום כבודו של מולכו לא אמר כלוּם, אלא היה חוכך ומתרעם על דברים של מה-בכך. כדי שלא להרעים את הזקן נזהרו מדבּר על רשמי התפילה, אף-על-פּי שהלב היה מלא ממנה; זימרו זמירות של שבת, אבל בלי התעוררוּת. אותה נעימה של מזמור-האהבה ההישפּאניולי התנגנה מאליה תוך כדי המית-שׂפתים…

אחרי שנת הצהרים התכּנסוּ אורחים בחדר-הכבוד שהיוּ שם ספּות ושטיחים, לפצח בטנים ממוּלחים, לשתות מי-דבש וּלברך על פּירות. דיברו על מאורע היום: על ר' ישראל נג’ארה ופיוטו. התרעמו מאד על שהפּייטן השתמש לשם תפילה קדושה לא רק בלחן של שיר חול מיוּסד על תאות-המין, אלא עוד הכניס אל תפילתו צלצוּלי-מלים משיר תאוה זה… אלקביץ היה במסיבה זו ולא התשתתף בשיחה, מפּני שביום השבת היה בכלל ממעט בדיבוּר. הדברים שנאמרוּ בגנותו של הפּייטן נגעוּ בלבו ביותר, לא התאפק ואמר במנוּחתו הרגילה, אותה המנוחה היפה, שהיתה מעלה על לב השומע לדיבוּרו גם בימי החול, את המחשבה כי נשתייר בתוכו משהוּ מנשמת שבת:

– רבותי! אַל תשגיחוּ בקליפה, אין היא יכולה לפסול את נשמתו של הפּיוּט. יש נשמות טהורות וקדושות בגוּפים מכוערים ונבזים. הכוָנה הטהורה מטהרת את הצוּרה, ככתוּב: האדם יראה לעינים" וכו'.

הדברים נאמרו בעברית. בשבת קודש השתמש אלקביץ רק בלשון הקודש. זקן אחד לא שמע היטב, וּשכנו צעק לו לתוך אזניו הכבדות בהישפּאניולית את דברי אלקביץ.

– אה, כן, כן! – הסכים הזקן. בקול נמוּך, בדיבוּר זורם לאטוֹ כשלוּלית דקה שבמישור ההולכת לאטה ומימיה אינם פוסקים משוּם שמוצאם ממעינות נעלמים ורחוקים, התחיל מספּר:

– נשמות קדושות מתלבשות דוקא בצוּרות גסות וגם טמאות. בערב שבת יצאה בתו של הלישאבוני לקנות אבטיח, נזדמן לה אבטיח גדול וטוב, שלא היוּ כמותו לגודל וּליופי, ודוקא אצל סעוד. קנתה את האבטיח, חזרה לביתה, פתחתו – וּמה מצאה בתוכו? ארנק!.. בתוך הארנק שלושה טולארים… שלושה טולארים… סבוּר היה הלישאבוני שמא יש כאן ממכר טעוּת, שמא רגיל אותו עם-הארץ להטמין מעותיו באבטיח, שבטעות הוציאו למכירה. הזדרזה בתו להחזיר לו את הארנק, אבל סעוד כבר נעלם מן השוק. רצה אליו אל ביתו, אל מחוּץ לעיר, מסרה לא הארנק, והלה מסלק ידיו ממנוּ. מימי לא היה לי ארנק כזה", טען סעוד. “אבל הרי אתה מכרת לי את האבטיח?” טענה הלישאבונית. והלה: “לא היו דברים מעולם! הייתי היום חולה ולא יצאתי מפּתח ביתי”… עכשיו, וכי יכולים אתם, רבותי להבין מפּני מה בחר אליהו הנביא להתגלות דוקא בדמוּתו של סעוד?..

– אמת! אמת! – סייע שני לדברי הזקן מתוך התלהבוּת – בצפת רגיל אליהוּ להתגלות דוקא בצוּרת סעוד. בכל מקו הוּא מוצא איזו בריה דומה לסעוד להתחפּש בה. לפני כחודש ימים חלה ר' זכריה אלמושניני במיחוּש קשה ושכב ימים אחדים במיטה. כל אותם הימים לא היה בבית כזית לחם. רצו השכנים להכניס מי קצת תבשיל חם, מי פת לחם… יהוֹדי הם היוּדים… ר' זכריה סירב. הדיר עצמו הנאה משל אחרים. אם גזר הבורא, היה אומר, עלי ועל אמי הזקנה יסורים, ודאי עלוּ לי בעווֹנוֹתי הרבים, ודינו דין אמת. ואי אתם רשאים להתערב בענין שביני וּבין הקדוש ברוּך הוּא". יום אחד, בשעת ערבית, עם חשכה, התנמנם החולה ואמו הזקנה עמדה להתפּלל. והנה בשעת תפילת שמונה-עשרה ראתה בחלון את סעוד יוצא מחצר ביתם. כמעט התבלבלה בתפילתה: מה לסעוד בביתה? שמא גנב מה? מכיון שגמרה בפילתה, הקיץ ר' זכריה ואמר: "אמא! חלמתי כי אליהוּ הנביא היה בכאן”. “חלמא טבא חזית”. החזירה הזקנה, “ואני בעווֹנוֹתי הרבים ראיתי בשעת התפילה את סעוד יוצא מן החצר. חוששתני שמא לקח מה”. יצאה האשה וּמצאה על יד דלת ביתה כד חלב, חלת לחם, חמאה וירקות!..

כפקעת שלג מתגלגלת שמוסיפה והולכת הלכו והתוַספו סיפּורי-המעשיות. כל אחד נזכר במקרים שונים שבהם היה אליהו הנביא מתגלה לאלמנות, לחולים ולתינוקות יתומים, בצוּרת עם-הארץ, וּמשאיר להם מעות ודברי אוכל, ביחוד פּירות וירקות…

ר' שלמה אלקביץ שתק. רק לרגעים תולה עיניו במולכו שהקשיב רב קשב לסיפוּרים האלה. כשנגשו פּעם מבטיהם רמז לו אלקביץ ללכת אחריו, ושניהם פרשו אל הפּרוזדור.

– וּמה? איך? שם בבי-התפילה? – שאל אלקביץ בלחישה.

– לעילא מכּל תוּשבּחתא!

– וכי היה זה פיוּט לכבוד שבת. או…

שאלה זוֹ הביאה את מולכו במבוכה. בשעה שר' ישראל נג’ארה שר, כמעט שהסיח מולכו את דעתו מכוָנת הפּייטן, ונתוּן כוּלו לקסמי הפּיוט והזמרה כאילוּ חשב על אותה השעה רק על עצמו; עתה הודה בלבו שעשה משגה וּמיהר להשיב מתוך התפּעלוּת:

– אילולי היתה כנסת ישראל כוּלה מתפּללת וּמתחננת כמותו על הגאוּלה, כי אז אוּלי מכבר באוּ ימות המשיח. תפילה כזוֹ… תפילה כזוֹ… מן הנמנע שלא תעשה רושם בשמים ושלא תכריע את כף המאזנים כלפּי מידת הרחמים… הרי זה היה פיוּט, הרי זה היה שיא… אין לשער, ר' שלמה…

יאמר נא לי איזה בית, איזה חרוּז…

מולכו נתבּלבּל וּפרץ בצחוק. מיד כבש פּיו בכפּו: יהוּדי צפת לא ימלאוּ צחוק פּיהם…

– איני זוכר, ר' שלמה, איני זוכר כלוּם – אמר כנאשם – רצוני לאמור, אני זוכר הכל… אבל למסור בפי איני יכול… איך אמר לי כבודו ביום הששי? “העיקר הוא בפנים… הנשמה שרה”… אצלי כל הפּיוּט נשאר בפנים, שמתי שרה אותו. אבל למסור במלים לא אוּכל, ר' שלמה…

תוך כדי דיבוּרו נזכר בהרגשת הקרע שהיתה בלבו בשעה שהקהל התחיל מתפּלל “עלינו לשבּח”. ואך ברגע זה, אגב שׂיחה, הוּברר לו יותר טעמה של אותה הרגשה. קרא במעין עצבוּת:

– אח! איך שר התאונן על מרירוּת גלוּתנו, על דלוּתנוּ בגוֹיים, איך קבל על הרועה שעזב עדרוֹ, על הידיד ששכח את שאהבה נפשו, יוֹנתו תמתתו!.. ממש לבי נהפך בקרבי מכאב. ואחר-כך… אחר-כך… כשהתחיל הקהל אומר “עלינוּ לשבּח” הרגשתי כי דבר-מה נקרע בלבי… הרגשתי כי לא כך צריכים להתפּלל… עלינוּ לא לשבּח, אלא לקבוֹל, לצעוק מרה…

– עפר לפיך, ר' שלמה! – גער בו אלקביץ – אסור לדבּר דברים כאלה! וכי סלק על דעתו כי אין עלינוּ, חלילה, לשבּח לאדון הכל על שלא עשׂנוּ כגוֹיי הארצות?.. ר' שלמה? ר' שלמה! יחזור בשתשובה, כי דבריו אלה יש בהם משום הטחת דברים כלפי המקום. תפילה יפה זו של “עלינו לשבּח” אנשי כנסת-הגדולה תיקנוּה…

– אני מודה וּמתוַדה כי שטוּת גדולה נפלטה מפּי. “עלינוּ לשבּח” היא תפילה יפה וּקדושה… ואַף-על-פּי-כן, תפילת ר' ישראל נג’ארה… איך אומר לו? רחמנא לבּא בּעי…

– איני יודע מה היה לו היום, ר' שלמה! אַל נא יפתח פּה לשטן! הקטרוּג על כנסת ישראיל הוּא בלאו הכי גדוֹל…

ונרגז מיהר לפרוש ממנוּ.

כל השבוּע שעבר, ביחוּד יום אתמול וּבוקר היום קדח ר' שלמה אלקביץ מקוצר-רוּח לשמוע דבר-מה מן הפּיוּט החדש הזה. תקוָתו היתה על מולכו. והנה נכזבה תקוָתו. ועליו להמתין מי יודע כמה זמן עד שיתגלגל אליו הפּיוּט בכתב-יד. על זה התרגז, וּקצת יותר מדי. מיד נזכר בקדוּשת השבת, הבליג ושוּב הסביר פּניו כשחזר אל המסיבה.

דלת הבית הפּונה אל הפּרוזדור נשארה פּתוּחה. באופק-השמים, שהיה פנוּי וּמגוּלה כלפּי הפּרוזדור, שקעה החמה. רצוּעת אור רחבה כפתח הבית נמתחה דרך הפּרוזדור, ששם עמד מולכו לבדו שקוּע במחשבות, אל החדר פּנימה. התרבוּשים האדוּמים וזקני-הכסף היו שרוּיים באורה של החמה וקורנים מזיוָה של שבת המקרובה לפנות… ישבוּ בנחת, אכלו שקדים וקטניות קלוּיות ודיברו על ר' פּרץ נע-ונד, אותו איש הפּלאים הלבוּש אדרת-שׂער וחגורת-עור, העובר מעיר לעיר וּמעדת-ישראל אל חברתה, וּמתנבּא על תחילת ה“קץ” הקרוב לבוא, והקורא לתשוּבה… בכל מקום בואו מתרחשים נסים, בני-אדם עוזבים את מלאכותיהם, מזניחים את עסקיהם ונותנים את לבם לתשוּבה, גוזרים צומות וּּמרבים בתפילה ובצדקה… מה שהפליא ביותר את הבּריות הוּא מהירוּת תנוּעתו של ר' פּרץ נע-ונד זה. בזמן קצר מאד שמעוּ על אודות התגלוּתו במדינות שונות וּרחוקות: באיטליה, בגרמניה, בתוגרמה… כשבא יהודי מארץ-ישראל לקושטינדא הוּא שומע כי ר' פּרץ היה בירושלים; בירושלים שומעים את דבר התגלוּתו ברומא או ברגנסבורג… שקטה שקטה זרמה השיחה, אבל בלבבות היתה כבוּשה סערה מחמת הימים הגדולים הממשמשים לבוא. על המראות הנהדרים שימות המשיח עתידים לפתוח לפניהם כמסוּפר בספרים הקדושים בפרטיוּת רבה כזו. בעיני זקנים אחדים נינצו דמעות, שהחמה השוקעת הפכה אותן לשהמים ורוּדים… מענין לענין התחילו מדברים על גן-העדן, על חיי-הנשמות בעולם הבא וכדומה, סיפוּרים שחיוּ במשך דורות בפי העם או שהיו לקוּחים מכתבי-יד עתיקים, שרקמו לתוכם, אוּלי בלא-יודעים, גם ציוּרי דמיונם הם.

– קודם יציאַת השמתו של הצדיק – דיבר הזקן החרש בעל הקול הזורם לאִטוֹ – מקדימות כיתות של מלאכים ובאים לקראת נשמתו בעודו בחייו, מסבּבין מיטתו, מביאים עמהם בשׂמים וריחות של גן-עדם והוּא זוכה לראותם, נותן להם שלום, והם משיבים לו שלום. אומרים לו: “צדיקא חביבא! ברא קדישא לקדוש-ברוּך-הוּא! אַל ירע לבבך בשביל פּרידתך מן העולם הזה שהוּא שוא ושקר. העולם הבא בגן-העדן הוּא יום שכּוּלוֹ טוב, ואין בו סכנה לנפש ואין בו משוּם חטא. הכן לך הדרך הטובה והמאירה!… באנו להודיעך כי בעוד שעה קלה תצא מאפלה לאורה ותזכה לעמוד לפני כסא הכבוד יתברך ולומר שירה לפני השם יתברך!..”

– ובמדרש הנעלם איתא – הוסיף שכנו המחליק את זקנוֹ הלבן מתוך הנאה מיוּחדה, הנאה נפשית שהיתה נסוּכה על פּניו משוּם שהיה אוהב לספּר מדרשים נעלמים, והבריות היו אוהבים לשמוע אותם מפּיו: – אמר ר' יהוּדה: שבעה פּתחים לנשמות הצדיקים להיכנס לגן העדן עד מקום מעלותם. בפתח הראשון נכנסת לנשמה אל מערת-המכפּלה שהיא סמוּכה לגן-עדן ואדם הראשון שומר עליו. זכתה הנשמה, מרכיז עליה אדם הראשון ואומר: פּנו מקום לחסיד! שלום, שלום בואך!" יוצאת הנשמה מפּתח ראשון ונכנסת לפתח שני אל שערי גן-עדן, ושם הכּרוּבים ולהט החרב המתהפּכת. אם זכתה לצאת גם משם בשלום, נותנים לה פּתקא, סימן לרשוּת כניסה לגן-העדן. באה לגן-העדם יש שם עמוּד אחד של ענן ונוגה המעורבים זה בזה ןעשם סביבו. ועמוד זה נעוץ מירוּשלים של מטה לשער ירושלים של מעלה, ואם די לה לנשמה לקבל שׂכרה במדור זה ולא לעלות יותר, אז היא מתעדנת שמה מהטוב שמשפּיעים עליה מלמעלה. זכתה לעלות יותר, אזי עולה היא באותו העמוּד עד שמגעת ונכנסת בפתח השלישי ושמוֹ זבוּל, וּפותחים לה והיא נכנסת באותו שער וּמיכאל השׂר הגדול שהוא כהן לאֵל עליון מקריב הנשמה הזו לקרבן… ואומר לפניו: “ריבונו-של-עולם! אשרי בניך, בי אהוּביך אברהם, יצחק ויעקב, ואשרי הנשמה שהיא זוה לזה”. ואחר כך מעלין הנשמה לשער השביעי והוּא נקרא ערבות, ששם גנזי החיים, וּמיד נעשית שם הנשמה למלאך-שרת…

– ובמה תזכה נשמה לעלות לגולה זו? הרבות הן נשמות כאלה? – שאל גמליאל חרישית, במוֹרך-לב, שבור-לב ושפל-רוח, איש מהמסובין לא נתן לבו ללחש-דברוֹ של גמליאל ולא ענוּ לו.

צעיר אחד בעל פּאות שחורות ועינים קטנות והוזות על-גבי פנים עדינים מחוּסרי-דם, מלמד דרדקי בתלמוּד-תורה, התחיל מספּר ברול ממושך, מהסס וכמעט מיַשן, כשם שמספּרים סיפּור-מעשיה לדרדקי:

– וכשהנשמה עולה מעלה והיא קרובה כבר לכסא הכבוד, אומר הקדוש-ברוּך-הוּא ליעקב אבינו עליו השלום: “בני חביבי, אתה שסבלת יסוּרים של גידוּל בנים! הנה זה הצדיק, פּלוני בן פלוני, בא לעלמא הדין והוּא מהודר וּמפואר בכמה קישוּטים וּבכמה הידוּרים של תורה וּמצוות וּמעשים טובים, ויאה לך לצאת לקראתו, לקבלו בשמחה וליתן לו שלום. אני בכבודי ובעצמי אלך עמך לקבל פנים מאירות ומסבירות בתורה וּביראה”. וּמי ראה אלו ּ יוצאים ולא יצא לקראתו? ואז מתאספים כמה כיתות של מלאכים. כל כּת וכת יוצאת אל שער אחד, ששם עוברת נשמת הצדיק, וכוּלם פּותחים את פּיהם ואומרים: “שלום! שלום אתה ושלום לתורתך! אשריך ואשרי יולדתך!” ובכל יום מכריזים בכל הרקיעים שלא יתעסקוּ בשוּם לימוּד אלא בתורה שחידש זה הצדיק בחייו, וּמקריאים לפניו כל חידוּשיו, כמו שקוראים הכּתוּבּה לפני החתן והכּלה תחת החוּפה. כל ראשי בני-הישיבה-של-מעלה נוטלים הני חידוּשים וּמודיעים לשאר כיתות וחבוּרות של צדיקים, מזכירים שמו של הצדיק. ואחר כך מביאים את אביו ואמו ומעטרים להם כמה עטרות…

מהסיפוּרים על גן העדן עברוּ אל הסיפוּרים על הגיהנום. יהוּדי אחד שכל הזמן שתק והיה עסוק באכילת שקדים ותאנים, ושכנראה לא לקחו את לבו סיפוּרי-האור על חיי-הנפש בעולם שכּוּלו טוב, התעורר מיד, כיוָן שמישהוּ הזכיר את הגיהנום. סילק הצדה את צלחת השקדים עם ערימת הזגים והקליפות, והתחיל מספּר בודאוּת גמוּרה וּבפרטיוּת מפליאה על הגיהנום, כאילוּ נהירים היוּ לו כל שביליו וּמדורותיו. המסוּבים הקשיבוּ בחרדת-נפש מקפּיאה כמכוּשפים על-ידי אשף רע:

– מצאתי במסכת גיהנום בכתיבת-יד, מה שאני רוצה לספּר לכם. אמר רק יהושע בן לוי: פּעם אחת הייתי מהלך בדרך וּמצאתי אליהוּ הנביא, זכוּר לטוב. אמר לי: “רצונך שאעמידך על שער הגיהנום?” אמרתי לו: “הן”. הראני בני-אדם שתלוּיים בחטמיהם וּבני-אדם שתלוּיים בידיהם, וּבני-אדם שתלוּיים בלשונותיהם, והראני נשים שתלוּיות בדדיהן, והראני בני-אדם שמאכילים אותם מבּשׂרם, וּבני-אדם שמאכילים אותם גחלי-רתמים, וּבני-אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים אותם…” ועוד כתוּב במסכת גיהנום: כל שנים-עשׂר חודש נעשים הרשעים אפר והרוּח מפזרתם תחת רגלי הצדיקים, והם מצדיקים עליהם את הדין, ואומרים: “יפה גזרת אלינו, יפה דנתנו! לך ה' הצדקה ולנוּ בוֹשת-הפּנים”.

והסיפוּרים הולכים וּמתגלגלים וּמשתלשלים זה מתוך זה כנחשי-ארס, האחד איום וקודר מחברוֹׁ. הכל הקשיבו בנשימה עצוּרה, מכוּנסים בעצמם, ולא הרגישוּ בגמליאל שקם מלחלחל וחיור ממקומו. יצא אל הפּרוזדור המפולש שהיה כוּלו בוער באשה של השקיעה.

מולכו עמד כל הזמן בפתח הפּרוזדור ועיניו תלוּיות באופק המשולהב. התנודד בשמעוֹ כי מישהוּ נמצא עומד מאחרי גבּוֹ. החזיר ראשו, והנה גמליאל, מתמתח בכל גוּפו וֹּבשתי זרועותיו כלפּי מעלה, בפניו – אימת מות, שפתיו הנובלות דובבות באנחה:

– וַי לי!.. וַי לי!..

פרק שמיני: גלגולי נשמות    🔗

צפת היתה כמרקחה. עזבוּ את הדלפּקים, סגרו את הספרים וּמיהרוּ אל סימטת הרצענים שבקצה העיר במבוֹא “חאן-הפּחה”. התגודדוּ מסביב לבית האלמנה הצעירה מזל ג’יניו. הסימטה היתה צרה ולא יכלה להכיל את כל האספסוף; על כן הציפו גם את הסימטאות הסמוּכות. פּני הכל הפיקוּ פּחד ורצון להסתיר סוד, לא לרעוש ולא להסב עליהם את תשוּמת-לבם היתירה של הערבים וּביחוּד של פּקידי הממשלה. כל השיחות התרכזוּ סביב מה שנעשה בביתה של האלמנה הצעירה. הפּחד, שלן בעיני הבריות ושלא ניתנה לו ארשת-שׂפתים, לא היה פּחד-סכנה, אלא אימה נעלמה מפּני הכּמוּס והבלתי-מוּבן לו לאדם גוּפא. בתוך כתלי בית מזל ג’יניו התרחש דבר-מה מוּזר מאד. נשמה וגוּף יצאוּ מגדרם והתנגשו כשני כוחות מתנגדים, שלא כדרך הרגיל, וזה מה שהטיל אימה על הבריות; לתוך גוּפה של אותה אשה צעירה נכנס “גלגוּל”… טובי המקוּבלים התכנסו לגרשוֹ מתוך הגוּף. היה שם ר' משה קורדובירו בעל העינים הצופות מעבר לפרגוֹד ההוַיה; היה שם ר' אברהם הלחמי בעל השׂערות המגוּדלות והקודר בנדר שתיקתו; היו שם ר' שלמה אלקביץ הבהיר והחולם ועוד אנשים קדושים וּטהורים, גיבּוֹרים כאריות במלחמתם עם סמאל וכת דיליה… מזל ג’יניו היתה אשה צעירה, יפה וחסוּדה. אבל מיום שנכנס בה הגלגוּל שוּנוּ פניה באופן נורא. כאילוּ נזדקנו. חטמה התמתח והתחדד, סנטרה הובלט. וכל פּניה נהפכוּ לפני גבר. קולה היה כקול זקן שנשרו שיניו, אף-על-פּי שבשני טורי שיניה לא היתה שכולה. מיום שנכנס בה הגלגוּל נעשתה פּרוּצה בשחוק, בניבוּל-פּה וּבדברי ליצנוּת שהנפש סולדת מהם. אגב: שרה פּרקי תפילה כחזן רגיל וּמנוּסה…

הבית היה מלא עשן וריח גפרית, שהמקוּבלים היו שולחים אל אַפּה של מזל ג’יניו. מזל שכבה במיטה כבוּל-עץ מבלי הניע אבר. לא הסבה ראשה מפּני העשן והגפרית, כאילוּ לא חשה בהם כלל. קמוּ ר' שמואל בואיני ור' אברהם ארואיטי להשביע את השבעותיהם בחיל וּברעדה. לשמע ההשבעות התחיל גוּפה של מזל מתכּווץ ומצטמצם כמו מכאב וכמבקש להשתמט מדבר עוקץ וּבוער. לבסוף התחילו פורצים מפי מזל קולות יבבה וּצריחה משוּנים, בלי כל תנוּעת שׂפתים ולשון. אחדים מן הנוכחים נבהלו מן הקולות האלה, שהיו דומים יותר לקולות חיה דורסת. ר' שמואל בואיני ור' אברהם ארואיטי קפצוּאל מיטת מזל כמתכּוֹננים להתנפּל עליה ונרתעו מיד לאחוריהם. קפצוּ שוּב, ושוּב נרתעוּ. את התנוּעות האלה עשוּ שניהם בּבת-אחת וּבקצב במשך רבע שעה, בתחילה לאט לאט, ואחר כך יותר ויותר במהירוּת וּבפזיזוּת. לבסוף, תוך כדי ריקוּד משוּנה זה של קפיצות וּרתיעות, התחילו צועקים בנזיפה ובכעס גדול:

– רשע! תדבּר בלשון ברוּרה ותאמר לנוּ מי אתה?

לאט לאט התחילוּ היבבות והצריחות, שיצאוּמפּי מזל, משתנות וּמתחלפות לקול אדם, ולבסוף נשמעו מפּיה המלים:

– אני ר' יוסף החזן.

– מהיכן אתה?

– חזן הייתי לעדת ישראל בטריפּולי.

– על איזה חטא אתה מתגלגל בגלגוּלים?

– על חטאים רבים. לא כדאי לפרטם.

– נתֵּן לך תיקוּן. אמוֹר לנוּ איזה חטא מחטאיך.

– דברתי כנגד תורת משה. רדפתי זנוּנים.

– רצונך שנעשה איזה תיקוּן לנשמתך?

– שוּם תיקוּן לא יועיל לי.

– רצונך שיאמר בנך “קדיש” וילמד תורה לעלית נשמתך?

– אין לי כל תקנה.

אחד הנוכחים לחש באזני חברו כי “צפּור טמא זה בודאי לא בא לקבר ישראל”. הגלגוּל שמע את הלחש הזה וקרא:

– לא נכון. נקברתי בקבר ישראל, כדין, אבל באותו לילה הוצאתי…

– צא מן האשה הזאת!

– לא אצא!

– מדוּע בחרת דוקא בה…

– הייתי בתוך אֵפר הכירה שלה ביום הששי, בשעה שמזל עמדה להכין תבשילה ליום השבת, וּבאותה שעה עלוּ על לבה הרהוּרי תאוה על תלמיד-החכם הצעיר הסועד אצלה בימי השבתות. השתמשתי בשעת-כּוֹשר זוֹ ונכנסתי לתוכה.

– רשע! חוסה על האשה העלוּבה, שכבר נענשה על-ידך דיָה בעד הרהורי-חטא, וצא ממנה…

– לא אצא! שלושים ושלוש שנים אני נע-ונד מהר להר ומגבעה לגבעה. בשוּם מקום אין לי מנוּחה… נכנסתי לאשה אחת וגירשוּני מתוכה. שׂמוּ עליה קמיעות ולא יכולתי לחזור וּלהיכנס; הייתי משוטט מעיר לעיר וּמבקש להיכנס בבתי-כנסיות, אוּלי אמצא שם מנוּחה. ולא הניחוּני להיכנס… נשמות החכמים הנפטרים היוּ דורסות אותי וקוראות: “צא מכּאן, רשע!..” להיכן אלך? להיכן איסתר? הלא נשמה אנכי, נשמה חיה, וכי טוב לה לנשמה להתפּלש בעפר ואֵפר, לשכּון במטאטא או באבן? אם אין ברשוּתכם להביא עלי מיתה, לא אסכים לחיות במדבריות…

שוּב התחילוּ שני המקוּבלים לקפוץ כלפּי מזל וּלהירתע ביתר מהירוּת, ביתר התלהבוּת. תוך כדי תנוּעות אלוּ איימוּ על הגלגוּל ב“חרם-כּל-בּו”, הגדילו להעלות עשן באַפּה של מזל, השבּיעוּ בשמות שיצא הגלגוּל דרך הצפּורן הגדולה של אחת מרגליה.

מיד התחילה מזל מרימה רגליה וּמורידתן, זוֹ אחר זוֹ, במהירוּת גדולה, נשמטה שׂמיכתה, כוּתנתה הארוּכה נשמטה אף היא מעל רגליה, נגלוּ שוקיה והיא הוסיפה לנענע רגליה מעלה וּמטה. כיסוּ אותה בשׂמיכה והיא לא הרגישה. היא שכבה, כמו קודם, כנטוּלת חוּשים וּמשוללת הכּרה, רק רגליה, מעורטלות-השוקיים, התרוממוּ וירדוּ, התרוממוּ וירדוּ זוֹ אחר זוֹ.

מולכו, שעמד בפינת החדר נלחץ אל הקיר, היה נסער מאד. האימה הנסתרה, שהיתה יצוּקה על פּני הנאספים, מראה פני האשה האוּמללה, תנוּעותיהם המשוּנות של ר' שמוּאל בואיני ור' אברהם ארואיטי, תנוּעות רגלי האשה מחוּסרת-החיים, וכל זה בתוך עתר ענן גפרית ועשן, – השפּיעו עליו באופן מדכּא. עוד רגע והיה מתעלף, אלמלא מיהר והזדקר החוּצה. המראה שראה בבית היה איום ויחד עם זה גם מכוֹער, מדכּא ודוחה. לא כך, לא כך צייר לעצמו את היחס בין הגוּף והרוּח. מיהוּ החזק במלחמה זו. הגוּף? הנשמה? או השבעת המקוּבלים?.. פּעמים אחדות הסתכל שם בפני ר' שלמה אלקביץ. מוזרים וּמתמיהים היו. מאורם וסברם לקוּ. לבשוּ קדרוּת. מולכו ראה כי האיש סובל בלבו נוראות. על מה ועל מי הוּא מצטער כאן? האם על מזל ג’יניו שהיתה טרף ליסוּרי נשמה נכריה? או על הנשמה הנכריה הזאת גוּפא הנודדת בעולם התחתון, מבלי למצוא אחיזת-גוּף בעולם הזה? או אולי כאב לבו על נשמת האדם בכלל, נשמת “בן העליה”, “בן-ההיכל”, שכּך עלתה לה?..

בפסיעות מהירות עבר מולכו על פּני האספסוּף העומד שקוּע בדממת אימה וצפּיה, וּפניו אל השדות ואל הכרמים.

נשענים אל קרן אחת הגדרות, במבוא העיר, עמדו אנשים אחדים ושׂוֹחחוּ. מולכו עבר לדרכו מבלי שׂים לב. אחרי שהתרחק מהם פסיעות אחדות, שמע קול צחוק אדיר פורץ מאחריו. בצפת אין רגילים לצחוק כזה. בלי משׂים הסב ראשו. לתמהונו ראה את ישראל נג’ארה והנה זה הוא שצחק, ופרש מאותה כנופית האנשים. מולכו לא קיוה להיפגש עם הפּייטן, וגם לא פילל לראותו צוחק ככה. נג’ארה, שהלך אחריו, ראה מבטו התמה על⁷ מולכו.

– אדוני אינו מכיר אותי? – שאל נג’ארה. תרבוּשו היה מוּפשל קצת על ראשו, גם-כן לא כנהוּג בין יהוּדי צפת, שהיו משלשלים את תרבוּשיהם עד לעינים, מחמת מוראם של שמים. היתה בתנוּעות ר' ישראל נג’ארה ובהילוּכו מעין זחיחות-הדעת מתוך הפקרוּת.

– אה, כן! – השיב מולכו תמה וּמתרגש קצת – שמעתי את מזמורו ביום השבת שעבר.

– וּמה דעתו עליו?

– מזמור נפלא. אני שמח להזדמן עמו כאן… אבל…

– בודאי הוּא תמֵה על צחוקי. אלה שם – ורמז בתנוּעת ראשו כלפּי כנוּפית האנשים שנשארו מאחריו – אלה שם הצחיקוּני. וכי נתן אדוני דעתו על זאת? הגלגוּלים רגילים להיכנס דוקא בתוך גוּפות של נשים… שאלתים על כך, והם אמרו שהגלגוּל הוּא רוּח טוּמאה, ונוח לה יותר גוּף אשה מגוּף גבר המחוּיב במצוות. ואגב, נשמה זו חטאה הרבה בחייה, והריהי מוסיפה לחטוא במותה. אם כן, אמרתי, יש לנשמה בחיי האדם יותר בינה מאשר במותו. הישיבה בתוך גוּפה של אשה אינה נוחה מהישיבה בבית-הכבוד. אילוּ היה הגלגוּל חכם, כמו בעל-החטא בחייו, כי אז היה חומד את הנשים מבחוּץ ולא מבפנים. חחח!.. והאנשים הזהירו בי שבגלל ניבוּל-פּה יכול הגלגוּל להיכנס גם לתוכי, אף-על-פּי שאינני אשה, חחח…

מולכו שתק. בלבו הצטער על שר' ישראל מפטפּט בקלוּת-ראש, שלא ראה בה חכמה יתירה. לא כך, לא בצוּרה כזו דימה לראות את הפּייטן שידע להסעיר את נפשו באותו יום שבת… ר' משה סידי צדק, אם כן, בתרעומותיו עליו. אם הזג הוּא טמא, גם חרצנוֹ מוּקצה מחמת מיאוּס.

– ודאי שגם אדוני מתירא מפּני גלגוּלים, – אמר ר' ישראל.

– כן דיבר, אדוני! – השיב מולכו – הייתי שם, בביתה של מזל… לא הייתי רוצה כלל וּכלל שגוּפי ישמש אכסניה לאורח כזה…

– כוּלכם פּחדנים הנכם… כוּלכם מפחדים מכל דבר…

– ואדוני?

– אני? איני מפחד מפּני שוּם דבר… משוּם דבר! אבל לא – מיהר ותיקן לעצמו – זולת אלהים, כמוּבן. זוּלת אלהים… ואפשר לא… אפשר שגם מאלהים איני מתירא…

– מה? מה סח אדוני?

– מה שאזני כבודו שומעות. למה אתירא מפּניו אם אני אוהבו? אני יודע כי הוּא כביכול הכל יכול, כי הוּא רבוני ואבי שבשמים. אבל איך אתירא מפּניו, אם הכל גלוּי וידוּע לפניו ואין נסתר ממנוּ – איך ולמה אתירא? חפץ אני ללכת בדרכיו, לשמור מצווֹתיו, לקיים תורתו… וּמשוּם כך אני נלחם עם תאווֹתי הרבות… אוי, רבות, רבות הן!.. אני נלחם עם יצרי הרע… נלחם הרבה, מתגבר הרבה, זה כל מה שאני עושה… ואידך – כרצונו יתברך. בידו נפקיד כולנוּ רוּחנוּ. וכי לא צדקתי?

מולכו הוסיף לשתוק. דברי נג’ארה פּגעו בו, העליבוּהוּ מצד מה, ולא יכול לברר לעצמו במה ואיך.

ר' ישראל כאילו נמלך עם לבו והוסיף:

– אדוני שותק? חוששני שמא לא כן דיברתי. קצת, אך קצת שיקרתי. האומנם אני מתגבר תמיד על יצרי? תמיד? לא. האמת היא שלא תמיד אני יכול ולא תמיד יש לי החשק להתגבר עליו. מה לעשות? יצר כזה נתן לי הבורא. כלוּם ביקשתיו ממנו? להילחם! אבל חלש אני למלחמה. וכי כלוּם רצון אין לי? כן. אין לי רצון, למה אכחיש? אין לי! אילוּ נתנו לי אלהים, לא היה חסר לי. הוה אומר כי אלהים הִשַני רצון להילחם ביצרי. וכי לא כך הוא? אגב, מי יודע הנכונה?

– כבודו הוא ספקן גדול. אלהים אינו אוהב את הספקנים. הספק גוּפו הוא כבר חטא.

– מנין לו זה? אילו היה שונא את הספקנים, היה מגלה לנוּ את האמת, האמת האחת, היחידה… א? לא כך הוא?

– האמת אינה כלל חשוּבה. לאדם נחוּצה אמוּנה חזקה… – העיר מולכו מתוך מוֹרת-רוּח.

– אמונה? ואלה שם… כלוּם הם מאמינים? רק מאמינים? מאמין רק מי שאינו יודע… היודע יודע ואינו מאמין. הם שם משׂימים אותי לאפּיקורס. רצוּ לבלי ליתן לי לעבור לפני התיבה. האמת היא שהם מחוּסרי אמוּנה… הרי הם יודעים הכל, הכל! יודעים מה רוצה הבורא – וּמה אינו רוצה; יודעים מה הוּא עושה בכל שעות היום… יודעים הכל! אינם מאמינים… הם יודעים…

בקרב מולכו התעורר משום מה הרצון לאמור לבן-לויתו דבר-מה לא נעים:

– אחת היא – קרא – וּבלבד שאינם מטיחים דברים ואינם מתרחקים מהבורא.

ר' ישראל נרתע, כאילו נשכוֹ נחש:

– להתרחק מהבורא? כיצד? אָנוּ דבקים באלוהינו חיים כוּלנוּ היום… אפילו דבקים קצת יותר מדי…

מולכו צחק:

– אי אפשר להיות דבק באלהים “יותר מדי”.

ר' ישראל נג’ארה לא מיהר להשיב. עברוּ על פּני אילן. הפייטן עשה, כמו נער צעיר, קפיצה קלה כלפּי מעלה, וקטף קצה ענף דק. ניפנף בו באויר ואמר תפוּשׂ-מחשבות:

– רע מאד להתרחק מהבורא. אבל פּי-כמה רע להתקרב אל הבורא עד כדי להתרחק מברואיו…

גחן אל מולכו, שהיה בראשו נמוּך ממנוּ ולחש לו, אף-על-פּי שאיש לא היה עמהם בשדה:

– בדרך כלל רגילים כאן הבריות להתעלם מחבריהם, משום שהם קשוּרים יותר מדי למקום. וזה לא טוב, לא טוב… לא טוב… הראית פּחדם של הבריות? הכל מפחדים! מפחדים שמא ינזקו מרוחין בישין, שמא יכּנס בהם הגלגוּל, שמא יכּשלו שלא-מדעת בעבירה, שמא יקפּחוּ באיזה אופן שהוּא את חלקם בעולם הבא… בקיצוּר, מפחדים… זהוּ עונש מן השמים. אני איני מפחד. אני אומר פּשוּט אל רבונו של עולם: שׂא נא לחטאות חיי, אבי שבשמים! אין לי פנאי לחשוב על מעשיך ולעסוק בך יותר מדי… אין לי פנאי משוּם שבריותיך דורשות טיפוּל ותשוּמת-לב מצדי. וגם בית-החומר שלי טעון תיקון וטיפול, וחיי הבלי קצרים… וכי לא כך הוּא?

הם הגיעו אל פרשת דרכים: שביל אחד נטה ימינה, אל קבוּצת בתים בודדים של דלת העם, פּועלים וּשכירי-יום, וּשביל אחד ירד למטה אל “ואדי אטוחין”. ר' ישראל נג’ארה הפסיק את דבריו, נפרד מבן-לויתו וּפנה ימינה. מולכו נשאר לבדו. תפוּשׂ הרהוּרים, ירד למטה, לא בשביל הכבוּש אלא בין סלעים ושׂיחים. חשב אודות הפּייטן שחלף זה עתה על דרכו כצל מוּזר. כעין אותו גלגוּל של נשמה חוטאת, שמלוה את האדם בדרכו, ושעל אודותיו דיבר לו אתמול החסיד… נזכר ביום אתמול ועמד מלכת, כי הזכר הזה הממהוּ.

אתמול ישב בישיבת החסיד ושמע שיעוּר היום. ראשו כאב מאד וקשה היה לו להתרכּז. שמע דברי ר' יוסף קארו ולא הבין מהם אף חצי מלה. לא היה לו כל כוח נפשי להתאמץ להבין, ואפילו להצטער על שאינו מבין. פּתאום עבר צל על פניו והכהה את עיניו. שיפשפן בשתי כפּות ידיו ולא ראה את האותיות. הרים ראשו, והנה ממוּלו, נשענה אל הקיר, בין שני החלונות הגבוהים, עמדה דמוּת-איש לבוּשה כתפית-קטיפה, מצנפת-קטיפה על ראשה עם מחרוזת מרגליות סביב לשוליה, גרבים של משי על רגליה וחרב נהדרה עם ידית-שן צמוּדה לירך. וּפני הדמוּת נראים-ואינם-נראים, מודעים-ואינם-מודעים, כפני איש הבא אלינו ממרחק עם חשכה… למולכו היה רגש לא ברוּר כי זהוּ הפלאי שהיה מופיע לפעמים לפניו בלילות, ומדבר אליו דברים פלאיים. חרדה סתוּמה מילאה את מולכו. הסב את עיניו לצדדין. אבל גם תמוּנת האיש הסתובבה אילך ואילך, באופן שלא יכול מולכו להסב מבטיו ממנה.

– שוּב הופעת? – לא התאפק ושאל – מפּני מה לא ראיתיך זה זמן רב?

באותם הרגעים לא עלה על דעת מולכו שתלמידי הישיבה שומעים אותו מדבּר.

האיש לא ענה.

– אתה שותק? מפני מה אתה שותק?

שתיקה.

– אם כן מה רצונך? למה באת?

שתיקה.

קפץ מולכו נרגז ממקומו. רץ אל הצל. הצל רץ לפניו. יצא אל הפּרוזדור. גם שם דיבר, התרגז והתחנן לפני הפלאי, והלז שׂם שתיקתו סתר לו. אך פּניו עטוּפי-הצל כאילו ליגלגוּ, ליגלגוּ…

אשת החסיד ישבה זמן-מה בפרוזדור לחוּצה בפינה, כוּלה מאוּבּנה מפּחד. לבסוף, כשהפּחד גבר עליה, התפּרצה החוּצה בזעקת-אימה… הפּלאי כאילוּ נפחד מזעקה זוֹ ונעלם. מולכו חזר אל הישיבה חיור וּמכוּסה זיעה. עם כניסתו היה בישיבה שקט מוּזר. כל העינים היוּ נשוּאות אליו… אבל ר' יוסף קארו המשיך את שיעוּרו והכריח, בקולו וּבתנוּעותיו, את תלמידיו להפנות שוּב את לבּותיהם לתורה.

בשעה מאוּחרת, כשכל הלומדים התפּזרו כבר, נשאר מולכו יושב מַשמים על מקומו. נכנס השמש והזמינוֹ אל החסיד. כסהרורי קם מולכו ונכנס אל החדר הסמוּך. ראשו של החסיד, כמו תמיד, ביצבץ מתוך גל של ספרים וכתבים, בפינתו בין שני החלונות. על פּי רמיזתו ניגש מולכו אל השולחן, ישב והמתין עד שיגמור החסיד את הענין שלפניו. מתוך בטלה הסתכל מולכו בפני רבו וראה את מצחו הגדול מתקמט לקמטים רבים ודקים, דימה לראות על המצח את צללי תנוּעת המחשבות שמאחרי המצח בפנים. ותמה מולכו על שאינו רואה על פּני הזקן הזה זיו האיקונין, אותו נוגה עליון של קדושה וּמחשבה טהורה, שתמיד היוּ שרוּיים עליהם. מפּני מה זה? האומנם נסתלקה ממנו השכינה, או אוּלי לקתה ראִיתוֹ?

הרים ר' יוסף קארו את ראשו מעל הנייר, שיפשף כפּות ידיו אגב נדנוּד גוּפו פּנים ואחור ועבר בעיניו על מה שכתב.. פּתאום סילק את הניירות הצדה, התחיל מורט וּמסלסל את קצה זקנו, כשעיניו נתוּנות כבר בפני מולכו במבטן הקפוּא והחודר, כשני שפּודי-ברזל.

זמן-מה שתקוּ שניהם. מולכו חיכה למוצא שׂפתיו. השתיקה הזאת קשתה עליו.

– ומה, ר' שלמה? – שאל פתאום.

מולכו הסתכל ברבו ולא אמר לו כלום.

– היה לך אורח היום? – הזקן נעץ בו מבט פולש וּבוחן.

– כן, – אמר מולכו בפשטוּת וּבלי תמיהה – איני יודע מפּני מה בא אלי שוּב.

– כלוּם אתה תוהה שוּב?

– איני יודע, חשבתי פעם כי ישרה דרכי. אבל איני תוהה, רבי!

– לא? אינך תוהה כלל? בּרי לך? – שאל הזקן משתומם. מתוך דבריו נשמע גם אבק-דאגה.

– ברי לי. ברי לי גם-כן כי אין השכינה מלוותני בדרכי.

– מנין לך זאת?

– אין השכינה שורה מתוך עצבוּת. ואני עצוּב אנכי מאד.

הזקן שתק כשאצבעותיו היוּ טרוּדות בזקנו.

– הבטלה, רבי, מביאה לידי שעמוּם. ואני הולך בטל.

– הא כיצד? ותלמוּדך?

– לבטלת הגוּף אני מתכּוון. רצוני להתחיל לעסוק באיזו מלאכה.

והתורה מה תהא עליה? תהא מונחת בקרן-זוית.

מולכו דימה לשמוע מתוך שאלת החסיד מעין קובלנה וגם מעין תחנון. נעימת קול הזקן היתה כל-כך עגוּמה.

– “אהב את המלאכה ושׂנא את הרבנוּת” – השיב מולכו.

– אבל לא את תלמוּד-התורה… דאגת פרנסה אין לך, למה זה אתה…

העיף מולכו עיניו בחסיד והתפּלא: קודם לכן לא הרגיש כלל כמה צער וכמה דאגה בהבטת הזקן עליו. התבייש, השפיל עיניו ובלבו התחרט על מה שאמר לפני רגע.

– המלאכה, הבטלה, ועוד… רוּח מי מדברת מתוך גרונך, ר' שלמה?

– רבי, אמרתי שטות, ואני מתחרט…

דברי מולכו האחרונים לא עשו שום רושם על החסיד; גם לא שמעם. שקוע במחשבותיו שאל:

– מי היה אצלך קודם, בישיבה?

– הלז? איני יודע. זה כבר לא ראיתיו… פעמים היה נגלה אלי בלישאבונה… בימים שהייתי עדיין עכו"ם… היה נגלה ומדבר אלי דברים משונים… אחר כך, אחר שחזרתי בתשובה נעלם… חשבתי שנעלם לגמרי… והנה היום, בפעם הראשונה אחרי הפסקה רבה, שוב בא…

– מהנ!.. הדיבר לך היום מה?

– היום לא. שתק.

– שתק?

– כן. רק ליגלג. דומני שליגלג…

– אתה אומר, ליגלג? מהנ! ומה פניו?

– פּניו? אח, כן, פּניו… את פּניו לא ראיתי! לא ראיתים אף פעם…

– הרי ליגלג! ואיך זה בלי פנים?

– פּניו לא היו ברורים, אך צחוקם היה ברור. משונה… לבוּש היה, כמדוּמני, בבגדי… בבגדים שהייתי רגיל ללבשם, בלישאבונה… אף כולו, דומני, היה אני… אני מלבר… משוּנה מאד… כך נדמה לי…

ר' יוסף קארו הזיז מאחריו ברעש את כסאו. קם. עמד רגעים אחדים בלי תנוּעה, אבל מולכו ראה כי כולו רועד. רועד רעד סמוּי-מן-העין. יצא מעבר לשולחן, סבבו וניגש אל מולכו. הניח כפו על כתפו של זה והביט אליו בצער, בדאגה ובפחד. בפחדו הרגיש מולכו מתוך רעידת האצבעות המוּנחות על כתפו…

– ר' שלמה! ר' שלמה! בני רחימאי! – קרא כמעט בבכי – אתה בסכנה רבה הנך… ישמרך האל – היתה שעה אחת ואני האמנתי כי הגעת למדרגה של חסידות גבוהה, גבוהה מאד… והנה אני רואה כי טובע אתה, טובע בנוקבא דתהומא… הס"ם אוחז בך, יקירי! הוא כבר אחז בך… חיל ורעדה שם במרומים! מתיראים שם מחמת שבירת הכלים, אם, חלילה, לא תינצל… רע, ר' שלמה, רע מאוד! צריך לבקש עצות, לחבּל תחבוּלות… מהרה, מהרה! כל עוד לא הספּיקה זוהמת-הנחש להתפּשט ולטמא את נשמתך… הילָחם, ר' שלמה, הילָחם!

– רבי! רבי! כל ימי אני נלחם. אני נלחם בנפשי ולא אדע שלוָה.

– לא השתמשת בכל כוחות הנפש. אתה נגרר אחרי פיתוּיי גוּפך… גוּפך, בני, התגבר על נשמתך!

– יתן לי איזה תיקוּן, רבי!

– תעניות!

– אני יושב כבר בתעניות, רבי!

– סיגוּפי הגוּף!

– רבי! אני מסתגף…

– לשכב על הקרקע בלי מצע…

– הה, רבי! יש שאני ישן בחבלים על גוּפי, ואבן – למראשותי…

– להרבות בתפילה ובתחנוּנים לפני הבורא!

– כן, כן! תמיד תמיד אני מתפּלל; אני אך מתפּלל, מן הבוקר עד הערב…

– ותלמוּד תורה! את התורה הזנחת…

מולכו נאנח, השפּיל עיניו ושתק.

“ותלמוּד תורה כנגד כוּלם”, בני! הזכר אתה מה שאמרתי לך פּעם על הסוד שב“אדם כי ימוּת באוהל”? ה, אני, הזקן הנואל, שמחתי אז שמחה רבה שאתה ממית באהלה של תורה את העכו"ם שבּך… מה נואלתי! מה נואלתי! לא ראיתי מראש כי המת הזה עוד יתנקם בך… גלגוּלו – של אותו אדם, שהמַתּ באהלה של תורה, בא אליך היום. דרכּן של נשמות חוטאות, אחרי שנפתח להן סדק לתוך עולמו של אדם, אך דריסת-רגל קטנה כמלוא אצבע, הרי הן חוזרות ובאות, חוזרות ובאות, מטרידות את האדם בלי הפסק, עד שהן מתדבקות בו, בלא שירגיש בזה… ודע עוד: גלגוּלה של נשמה חוטאת, שמלווה את האדם בדרכו, יותר מסוּכנה היא מהגלגוּל היושב בתוך האדם. מבפנים עוד יש תקנה לו, עוד אפשר לעקרו על-ידי לחשים והשבעות. מבחוץ – שוּם לחש ושוּם השבעה אינם שולטים בו… הישמר לך, בני! הישמר על נפשך! חזק ונורא הוא האויב מכוחו של בשר-ודם, אם אין תורתנו הקדושה תריס לו. שלמה, שלמה בני! מתירא אני שמא פתחת לו שער; איכה תגרשנו מחומותיך!

הזקן היה נסער ונפעם עד לאין שיעוּר. רץ בחדר אילך ואילך, כשהוא מהדק יפה יפה את אבנטו מסביב למתניו ורגע אחר כך מתירהו שוּב, תולש שערות זקנו וּמושך בכתפיו כאובד-עצות. פתאום יעמוד, יתיצב שוּב מוּל תלמידו ויביט אליו ברחמים רבים… מולכו בכה חרישית. אף הוּא לא ידע איכה יגרש את אויבו מחומותיו. רמוּס ושפוּת לעפר-מות היה…

ועתה, כשהוּא מהלך יחידי בין הסלעים ללא דרך, נזכר מולכו בכל השיחה הזאת, ושאל את עצמו אם אין ר' ישראל נג’ארה, שליוה אותו לפני שעה קלה בדרך, אם אינו אותו גלגוּל הנשמה החוטאת, המסוּכן כל-כך לאדם… שירתו-תפילתו ביום השבת היתה כל כך יוקדת אהבה לרבּון העולם, היתה רווּיה מדמעות ואנחות של לב מאמין – איכה יצאו מפּיו דברי ספק שיש בהם משוּם כפירה. כפירה? לא, שטוּת! בדברי ר' ישראל נג’ארה מלאי הספקנוּת לא היתה כפירה. אדרבא, אמוּנה חזקה היתה מפעמת בדבריו. אילוּלא היה נג’ארה מאמין באלהים, לא היה מדב מה שדיבר. אלא שאמוּנתו שונה היא לגמרי מאמונת ר' יוסף קארו. אחרת היא… מולכו ידע את זה ולא רצה להודות לעצמו. וזה שהרגיזו ודיכּא את רוחו. לא רצה להודות לעצמו כי עוד אתמול, בשעה שישב לפני החסיד, התוַדה וּביקש תיקוּן וּבכה לפניו, עוד באותה שעה שכנה באיזו פּינה שבנפשו מחשבה מעין זו: אלהים יצר את האדם עם יצרוֹ הרע, כדי שיזכה, על-ידי מלחמתו עם זה, לחיי העולם הבא. וכי זוהי מטרת כל היצירה? לשם מה ועל שום מה מלחמה זו ביצר, בתאווֹת? אם למלחמה – למה יצר את האדם חלש ועלוּב כל-כך? למה צער הנצחון ויאוּש התבוּסה במלחמה זו?.. כן, כן! אמונתו של ר' ישראל נג’ארה היא אחרת לגמרי מזו של ר' יוסף קארו. ואין הוא יודע איזוהי עדיפה. משום שאינו יכול להעלים עין מזה שאמוּנת ר' ישראל היא אמונה עם עבירות… אבל רגש היה לו כי היא יותר אנושית, יותר חומלת על ילוּד-אשה. “לא אני ביקשתי את יצרי מאת אלהים… אלהים הִשַׂני רצון להילחם. אילמלא נתן, לא היה חסר לי…” – נזכרו לו דברי נג’ארה. מה נוראות ומסוּכנות הן המלים הללו, וּמה טובות הן!…

מרוב שׂעיפיו לא ראה מולכו כי רגליו התיצבו על סלע חלק ומשוּפע. נפל והתחלק למטה באיזה מורד תלוּל. אך שולי איצטלתו נאחזו בסבך-סירים והספּיק להיאָחז בסירים אלה גם בידיו, ולהינצל על-ידי כך מאסון. אך לקוּם לא היה יכול, כי גוּפו כאב עליו מנפילה זו. שכב ונאנח רגע. פּתאום הרים עיניו וראה מרחוק דמוּת-איש. “שוּב הוּא?” שאַל את נפשו, הפעם מתוך סקרנוּת ותקוה לשמוע מפּי הלז איזו מילה פותרת וגואלת. אף-על-פּי שדברי הפּלאי לא היו אף פּעם ברורים, ותמיד היוּ מטילים סערה בנפש… האיש הלך הלוֹך והתקרב אליו. זה לא היה הוא. זה היה גמליאל. הפּגישה הזאת הפליאה עוד יותר את מולכו. מה הוּא עושה כאן? גמליאל התקרב אליו בזהירות רבה ובבת-צחוק קלה וּביישנית. לפני שניגש אליו, אמר:

– כבודו אינו נזהר. במקומות הללוּ דרוּשה זהירוּת יתירה.

– אני כאן בפעם הראשונה.

– המקומות הללוּ יפים להתבודד בהם, ר' שלמה!

מולכו השתטח ונאנח מכאב.

– על מה הוּא נאנח, ר' שלמה? וכי נפילתו גרמה לו כאב?

מולכו עשה באויר תנוּעת-יד מתוך יאוש:

– כואב הגוּף, כואבת הנשמה, ר' גמליאל! – היה לו למולכו הפּעם חשק עז להתאונן לפני מי.

– הגם נשמתו כואבת? הא כיצד? – שאל גמליאל מתוך הערצה וגם מתוך דאגה.

מולכו הרגיש ברוֹך המיוּחד שבדברי גמליאל אליו, והיה לו הדבר כסם מרפּא לפצע.

– כן, ר' גמליאל! – אמר – נשמתי כואבת משום שאני חי חיים של עבירה…

– ר' שלמה, מה הוא סח? מה משמע הוא “חי חיים של עבירה”?

ראה מולכו את הרושם שעשוּ דבריו על גמליאל, הבין כי הגזים קצת וכדי לבטלוֹ קרא בצחוק קל:

– אה, במטוּתא! לא זה… חיי הם חיים של בטלה, שיש בהם הרבה מן החטא. כתוב “בעצבון תאכלנה”, וכתוּב עוד "בזיעת אַפּיך תאכל לחם ", וּמפני מה אינה חלה עלי קללת אלהים? במה זכיתי להוציא את עצמי מכלל האוכלים בעצבון ובזיעת-אַפּים?

– הלא כבודו עוסק בתורת הנסתר, כבודו הוּא חסיד מתבודד… כבודו הוא… כבודו… – גימגם גמליאל משתומם.

– “כבודי” – קרא מולכו – אינו כבודי אלא בשתי וחרפתי. כלוּם החסידוּת והפּרישוּת הן בגדר קללה? ואני הלא התכּוַנתי לקללת-בראשית, ההבין? הכתוּב לא הוציא מקוּבלים ולומדי תורה. ואני הוצאתי את עצמי מכלל הכּתוּב…

גמליאל חייך קצת ואמר:

– אילו שמע מאיר מינשטראל את הדברים האלה…

– א, אותו יהודי ממהרין? וּמה, הנשׂא כבר את בת ר' מנשה סרוג עם הכּתבים?.. זה זמן רב לא ראיתיו בא אל גג ביתכם לשאוף אויר בערבים…

– אינו מתפּעל עוד מאוירה דצפת: השידוּך התקלקל… אומרים כי יד ר' שלמה אלקביץ באמצע…

– מה ענין ר' שלמה אלקביץ לכאן?

– מסתמא יש לו ענין לכאן… – ענה גמליאל בבת-צחוק סתוּמה.

דברי גמליאל הביאוהו במבוּכה. נזכר באותו ערב כששבו, הוא ואלקביץ, מן השדה וראו את בת ר' מנשה סרוג על הגג… ר' שלמה אלקביץ… החסיד, הקדוש… האומנם, הוא?..

במתכוון הפסיק את חוּט מחשבותיו ושב אל ענין שיחתם הקודמת:

– “אדם לעמל יוּלד”, פסוק מפורש, ר' גמליאל! ומהוּ עמלי אני?

– עמלו הוּא עמל התורה…

מולכו היה עיף ורצוּץ; לא היה לו כל רצון להיכנס עם גמליאל בויכוּח, ושאל לו:

– להיכן הוא הולך, ר' גמליאל?

במקום להשיב על שאלתו, אמר גמליאל:

– אם יש ברצונו אראה לו כאן מקום יפה… ילך עמדי, אבל יפשיל את שולי איצטלתו, מחמת הקוצים והשׂיחים המרוּבים כאן.

– האם הוא בא לכאן לעתים קרובות? – שאל מולכו וקם ממקומו.

– יחזיק בזרועי, יחזיק יפה. פּה מורד. מי שאינו רגיל, עלוּל להינזק במקומות האלה…

המקום היה מבהיל בשממון פּראיוּתו וּבמורא-הוד מראהו. סביב סביב הזדקרוּ ועלו צוקי סלעים שחורים ואיוּמים כבעלי-חי דוממים, שמפּילים צללים קודרים עד למרחוק. מולכו הרגיש את עצמו כרמשׂ דק בין סלעי מגור אלה, שחרשו עליו רעה לרסק את אבריו באחת הפּינות החשכות, והקרקע ביניהם הלך הלוך וירוד בשיפוּע תלוּל. נזכר מולכו במכשפות וּבשדים השוכנים במקומות שוממים וּבודדים אלה…

– אבל לשם מה הוּא בא לכאן? – שאל שוּב מולכו משתומם.

– אני מבקש את כבודו להישאר כאן – אמר גמליאל – ולבל יוסיף ללכת אחרי… פּה מתחילה תהום. אינו רגיל במקומות האלה ונפוֹל יפּוֹל. אני רגיל כאן. וגם יש לי שמירה…

פתאום הבריק במוחו של מולכו זכר הדברים ששמע פּעם מפּי גמליאל על יחסי-הטוּמאה שבינו וּבין לילית. מיד הבין הכל… זוָעה תקפתו מן האיש הזה. נשמת החסיד והפרוּש שבּוֹסלדה ממנוּ. תקע רגליו ולא הוסיף ללכת.

– היכן שולטנה? – שאל פּתאום.

בימים האחרונים לא התבונן כלל אל מה שנעשה מסביבו בבית סידי.

– למה הוא שואלני על אודותיה?

– אני מבין לשם מה הוא פורש למקומות הארוּרים האלה…

– לשולטנה נתתי גט זה כבר… היא בטבריה, משרתת אצל קרוב עשיר…

אל אחד השׂיחים ראה מולכו קשוּרה מטפּחת לבנה שהתנופפה באויר. גמליאל עזב את מולכו, ניגש אל השיח הזה וקרא מרחוק:

– מוטב שלא יגש לכאן ולא יביט למטה… מחמת סכנה שמא יפּול התהומה…

הרכּין את עצמו, החזיק בשתי כפּות ידיו בשׂיח, ירד לאטוֹ למטה כמו אל תוך בור ונעלם מעיני מולכו.

מולכו נשאר לבדר עם עצב גדול בלבו. צר היה לו על שולטנה כהצר על אחות ורעה. זכר איך בכתה שולטנה בפניו והתחננה לפני בעלה בפשטוּת ותמימוּת לבל יגרשנה ולנסות מחדש את מזלם; זכר איך פּנתה גם אליו כמבקשת עזרה. והוּא שתק. לא הגיעה אליו אנקת החיים, מפּני שהיה יותר מדי שקוּע בעניני לבו ובהתבוננוּתו הדתית… מפּני מה התרגש כל-כך בשעה ששמע את הבריות משׂוחחים על היסוּרים המזוּמנים לסעוּד בעולם הבא? כלוּם הוּא גוּפא טוב מאותם התמימים? הנה נשחטה לעיניו יוֹנת אֵלם, נהרסו לעיניו חיים צעירים. הוּא עמד על הדם! עמד על דם שני הצעירים!.. אף מלה חמה אחת לא מצא אז לנחם בה את שולטנה ולגהות מזור ללבה המחוּץ, אף מלה מעודדת אחת, מוכיחה מאַלפת ומיעצת לגמליאל, העלם הטוב, החנוּן והאוּמלל הזה… מידו, מיד עצמו יבקש מולכו את דם החיים האלה שנשברו כשבר נבל יוצרים…

לא רק כאב שבמוּסר-כליות היה לו, אלא גם יראה. התירא מעצמו, מגורל מהוּתו המסוּלף והעיקש. דימה אז, כי באותם הרגעים ממש, באותו מקום ממש תכלה אליו הרעה: או שתגיח עליו מאיזו פּינת סתרים איזו רוּח טוּמאה, תאחז בציצית ראשו ותסחבהו, סחוֹב והשלך התהומה, כשׂעיר לעזאזל; או כי ימוש איזה צוק ממקומו, יתמוטט איזה הר ויקברהו חיים. ואולי גם זה לא, אלא דבר-מה אחר יבוא, איום הרבה יותר ממה שדמיונו יכול לצייר לו…

המטפּחת הלבנה, שקשר גמליאל אל השׂיח, בודאי לשם סימן, כדי לכוון במקום פּראי וּמסוּכן זה את מקום ירידתו ועליתו, המטפּחת הלבנה הזאת התנפנפה ברוּח כאילוּ הניפה יד, כאילו קרצה ורמזה למישהו היושב במארב… לבו דפק מיראה סתוּמה. מיהר לעזוב את המקום, כמי שמבקש להימלט על נפשו. טיפּס ועלה, טיפּס ועלה, כשהוּא נאחז בידיו בחלקי-אבנים וּבשׂיחי-קוצים. ידיו היוּ פצוּעות וזבות דם. פּניו מלוכלכים באבק וּבזיעה. אבריו רעדו מעייפוּת. בגדיו היו קרועים ומטונפים, והוּא הוסיף לטפּס, להיכשל, להעפיל ולעלות מעלה, מעלה…

בערב אותו יום ניגש אלו ר' שלמה אלקביץ ואמר לו בעברית, אף-על-פּי שזה היה אור ליום ששי, כי חברת המקוּבלים “סוּכת- שלום” רוצה לצרפו למנין מחר בערב בתפילת קבלת שבת. ההזמנה הזו, שבימים אחרים היתה יכולה לשמחוֹ עד לאין גבוּל, כי חשב לו את זאת לזכוּת גדולה – חלפה דרך נפשו כצל. לא שמח כלל. חשב רק על שולטנה ועל גמליאל.

– אנחנו מתפּללים במקום אחד קבוּע, בין ההרים. לבדו לא ימצא את הדרך. מחר אבוא לקחתו, – אמר לו אלקביץ.

מולכו ניענע לו בראשו לאות הסכמה, ובה בשעה חזר בלבו על דברי ר' ישראל נג’ארה.

"כולנו דבקים באלוהינו חיים, קצת יותר מדי…

אח, כן! יותר מדי…

פרק תשיעי: “לכה דודי, לקראת כלה”    🔗

המחשבה הראשונה שעלתה על דעתו של מולכו למחרת היום ההוא בבוקר היה זכר פגישתו עם ר' ישראל נג’ארה. הצטער על שלא התקרב אתמול אל האדם הזה קירבה יתירה, על שלא שאל לפחות למקום דירתו. נזכר במקום ששם נפרדו זה מזה, והחליט ללכת אל אותם הבתים הדלים בצלע ההר, אשר שמה פּנה הפּייטן אתמול אחרי שנפרד ממנו: שמא הזדמן לו שוב. יצא אל מחוּץ לעיר. בדרך תמה על עצמו, איך נזכר בנג’ארה ולא זכר כלל את דברי החסיד. האומנם נתן כבר ידו לסיטרא אחרא והריהו הולך שבוּי אחריה? הרבה סיפורים שמע בצפת על להטי הס“ם כדי להדיח את הבריות מן הדרך. מי יודע אם אין הליכתו זו מסוּכנת, אם אינו מוסר את עצמו ברשוּתם של ה”חיצוניים"?.. ואף-על-פי-כן המשיך ללכת. בהגיעו אל פּרשת-דרכים, נטה ימינה לשביל המתפּתל בין מקשות וּכרמים, הביט לצדדים, כמחפש את הפּייטן, כאילו חיכה לו זה כאן באיזה מקום.

יצא אל מגרש קטן, מכוּסה קש וזבל, כם בור-מים באמצעיתו ושוקת על ידו. סמוּך למגרש למטה התמתחה דרך לבנת-אבק, שממנה היו עולים לכאן שיירות הגמלים, החמורים והפּרדים, לשתות מן השוקת. המגרש היה הפעם ריק. רק על-גבּי השוקת ישב איש כשהוּא מנדנד רגליו התלוּיות באויר. מרחוק כיר בו מולכו שהוּא הפּייטן וניגש אליו. ר' ישראל היה משׂחק בענף זית שהיה טובלו ומשכשך בו במים שנשתיירו בשוקת. גם הוא הכיר במולכו כשזה ניגש אליו והסביר אליו פּניו הצוחקות. רושם נעים עשו על מולכו הפּנים האלה המאירות במנוחה שלוָ וּבחוסר-דאגה של ילדוּת. אין אף סימן כלשהוּ לאותו כובד-הראש וּלאותה הקדרוּת שכל יהוּדי צפת היו מצוּינים בהם.

– התגולל כאן בזבל ענף זית זה, מרופש וּמטונף. והנה רחצתיו במים, – אמר ר' ישראל כשמולכו ישב ממוּלוֹ על גבּי אבן, – יראה נא מה יפה היא… אוהב אני את עצי הזית. כאילוּ הם מכוּבדים וחשוּבים, דומים לזקנים המיוּחסים ועשירים. כשהרוח מנשבת בהם, הרי עליהם נוצצים גם בשרב קיץ כמרוחצים ודשנים…

הוציא את הענף מתוך המים והרימו למעלה וּבעונג מיוּחד התבונן אל הטיפות המבריקות שנשרו ממנוּ ושנתלוּ בקצות העלים. זכר נשכח, כהד שירה רחוקה, עבר פּתאום דרך נפש מולכו: נזכר פּתאום במזרקת דוארטי די פאס; היה אוהב לשאוב ממנה מלוא החופן מים וּלהתבונן אל נטפי הבדולח הנוטפים מן האצבעות; נזכר בשיחותיו עם ידידו על אלהים, על האדם ובספרים היפים שהיה קורא בקול וּמתוַכח כל אודותם עם די פאס… מעטה דק של תוּגה עטף אותו…

– יפה, לא? – שאל ישראל וּבעצמו נהנה כמו תינוק מן הענף הנוצץ לעין השמש.

– עולמו של הבורא… – אמר מולכו – עולמו של הבורא כולו יפה. על כן אין לך טיפת מים זעירה שלא תהיה יפה אף היא…

– כמו בשיר. כשהשיר הוּא כוּלו יפה, הרי כל תיבה שבּוֹ יפה וחביבה עלינוּ. אלוהינוּ הוּא כביכול פּייטן גדול. הבּריאה אינה אלא מזמור שיר גדול על-פי משקל וקצב נפלאים.

– כשכבודו מתקן איזה פיוט, הריהוּ משתמש באיזה לחן חיצוני ומחבּר מלים כפי הלחן…

ר' ישראל לא נתן לו לגמור וקרא בהתעוררוּת:

– ומה בכך? ומה בכך? מה יש כאן להתרעם עלי? אף פּיוט שלי הוּא בחינת יצירת-בראשית, בזעיר-אנפין. וּמה עוֹשה הקדוש-ברוּך-הוּא? כמה לחנים וכמה נעימות נשמעים להם לבריות מטיפת מים אחת, מצב של אחד או מצפצוּפו צפּור קטנה אחת!.. אין אוֹמר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום וּבקצה תבל מליהם"…

לכל בעל-חי הקול, הקו והמלה שלו… אינם מתבלבלים ואינם נכנסים ברשוּתו של חברו. כל אחד בשלו, לכל בריה העינים והאזנים שלה, פּרק השירה והלחן שלה… אבל כל הקוים והמלים, כל הלחנים אינם סוף-סוף אלא מזמור-שיר אחד ויחיד שנברא על-ידי פּייטן אחד…

דקים אחדים שתק, ואחר כך הוסיף בשלוַת הזיה:

– אבל מי יודע איזהוּ הלחן האמיתי? מי ישמע את הלחן האמיתי?

מולכו שמח לשמע הדברים האחרונים האלה. בלבו הקיצוּ הדים נרדמים, בהתעוררוּת קרא:

– אמת! אמת, ר' ישראל! מי יודע איזהו הלחן האמיתי!.. כך… תמיד אני רגיל לשאול את עצמי מה דמוּת אערוך לאלהים. רצוני לאמור… רצוני לאמור… פּשוּט… מי הוא אלוהים? ימים רבים היה בעיני אך חנון ורחום, אך טוב ומיטיב לבריותיו. באתי לצפת ודימיתי כי חדלתי מאהבוֹ. מוראו נפל עלי. ראיתי מסביבי אך יראה. התיראתי מפּני אויבי נשמתי המבקשים לספותה, מפּני הענשים והאיוּמים המחכים לי אחר מותי… אבל זה לא נמשך זמן רב. לבסוף גם יראה, כמדוּמני, פסקה. ראיתי כוחו וגבוּרתו בכל הבריאה, הרגשתי מעין… מעין… איך אוֹמר לו זה… אהוֹב לא אהבתיו אמנם, ואף-על-פי-כן לא היה זה רגש אחר זולת אהבה… אבל אהבה ממין אחר… לא אהבת הלב אלא אהבת השׂכל…

לפני שגמר לדבּר, הרגיש מולכו כי ר' ישראל אינו מקשיב לו עוד. עיני הפּייטן היוּ תלוּיות בבית קטן ודל, שעמד לבדו בצע ההר. משם יצאה אשה צעירה ועד על ראשה. הלכה והתקרבה אל הבאר. נג’ארה שלא גרע על הזמן את עינו ממנה, קפץ מעל השוקת וּמיהר לגשת גם הוא אל הבאר. נטל מיד האשה את כדה, שילשלוֹ בחבל והוציאו אחר כך בתנועות חזקות, גמישות וּמהירות. העמידה האשה את הכד על פּי הבאר, נשענה עליו בשתי ידיה, הביטה בפני נג’ארה ושוחחו שניהם כמכרים מכּבר.

מולכו נשאר על מקומו וּמרחוק התבּונן אל האשה הזאת. היתה לבוּשה בשמלת-בּד רחבה וארוּכה כעין כוּתוֹנת ואחוּזה באבנט, כדרך הערביות והיהוּדיות העניות. רגליה, בלי גרבּים, היו נעוּלות בנעלי עץ, וזרועותיה חשׂוּפות. על ראשה היתה מטפּחת שקצותיה ירדוּ מאחרי אזניה הגלוּיות גנדרנית, נתקשרוּ על גבּחתה. את פּניה לא ראה מולכו כי הפנתה אליו רק מקצת מן הפּרוֹפיל שלה. ואף-על-פי-כן רותק אליה מבֹּטוֹ.

למַראיה זע בלבו משהוּ לא ברוּר. איזו חמימוּת לפפתו ולא ידע מה. ניגש, עמד במרחק קצת ומקשיב. הקשיב לקולה. הענין היה לו זר, אבל הקול, הקול… היכן שמע את הקול הזה? האשה הרגישה על גבּה את מבטי הזר והחזירה אליו פּניה. מבטיהם נפגשו. דק-דקים עברוּ. שניהם בחנוּ זה את זו במבטיהם. פּתאום עבר רעד בגוּפות שניהם. פּני מולכו חורוּכסיד. גם פּני האשה הצעירה חורוּ תחילה, אחר כך הסמיקוּ והיו ארגמן.

– דוּנה אינִגראציה?

– דוֹן דיאוגו פירס!

– אין אני פירס. זה כבר! שמי היהוּדי הוא שלמה מולכו, – אמר והושיט לה ידו.

בכפּו רעדה כף יד קטנה, אבל מוקשה ומיוּבלת.

– איך שונה דון… דון…

– מולכו…

– אח! מה מאד שונה, דון מולכו! – קראה דונה אינגראציה במדדה אותו במבטיה. כל כך מוּזר היה לה לראות את השׂר הפורטוגאלי בלבוּש הצפתי-הערבי. בעיניה נדלקוּ רגע שביבי צחוק – שרידים קלוּשים ועלוּבים מצחוקה העליז והליצני של ימי נעוּריה הראשונים.

– כן… – אמר בלחש.

מולכו לא הרגיש בשביבים האלה. נסער היה מאד.

לא יכול להירגע וּלהשלים עם מה שראה לפניו. הזאת היא דונה אינגראציה הנריקץ, זו הרעננה, השמנה, העליזה, המרהיבה עין ביפי פריחתה והמשׂמחת לב בצחוקה הרוה והצלול? כן, זאת היא! וּבכל-זאת – לא היא… איך הזדקנה? לא עוד נערה-ילדה, אלא אשה, צעירה אמנם, אבל הגוּף רזה, כפוּף קצת. הפּנים כחוּשים ועייפים, קמטים על המצח, מסביב לעינים ולפה. שושנה נובלת!… לבו התכּווץ מכאב חריף. דונה אינגראציה הבינה למבטו. פניה נעשו עצוּבים-עלוּבים ומעוררי רחמים בשעה שאמרה חרישית, מבקשת סליחה:

– אף אני שוניתי לא מעט… אך שנתיים ימים…

– כן, אך שנתיים… – מילמל מולכו.

שנתיים! המלה דיכּאה את שניהם בכובד של אין-סוף איום. שניהם הביעוּ במלה זוֹ את הדרך הארוּכה והנוראה של טלטוּלים וּפגעים, הרפּתקאות וזעזוּעי-נפש, שהבדילו בין דונה אינגראציה המזהירה מלישׂאבּונה וּבין האשה העניה היחפה הזאת, עם כד המים שלה על הבור; דון דיאוגו פּירס וּבין היהוּדי הזה מגודל הזקן וכפוּף הגב, המלוּבש איצטלה ארוכה משוּנה…

–ומה שלום אביה? מה שלום אמה? – שאל מולכו. את שם אחותה נזהר מהזיכר, אף-על-פי שחשק מאד לדעת מה היה לה.

– אמי מתה לפני כשנה.

– ברוּך דיין אמת.

דונה אינגראציה נאנחה בדממה והשתקעה רגע בזכרונות עצוּבים. בתנוּעת-רא שמיהרה לסלק את זכרונותיה המרים ואמרה מתוך כובד-ראש:

– אבי חי, ברוּך השם; הוא חולה, כמעט שאינו יורד מעל מטתו.

– היכן אתם דרים? – שאל מולכו.

– שם – הראתה לו באצבעה על הבית הקטן שעמד לו בודד בצלע ההר.

– כן. – ארמונכם בלישׂאבּונה היה שונה מן הבית הזה!

וּכאילוּ בצאתכם מלישׂאבונה, הלא ידעתם להיכן אתם הולכים וּמה מחכּה לכם כאן.

– שתי נפשות מביתנו ידעוּ את זאת, וּשתים לא ידעו.

–?

– להיכן אנו הולכים ומה מחכה לנו כאן ידע אבא וידעה גם איזבלה… אמא, עליה השלום, ואנכי לא ידענו מזה כלוּם.

מולכו הצליף מבט בוחן. דימה לשמוע מתוך קולה תרעומת וחרטה על שהלכה אחרי אביה. אבל פּניה הפיקוּ שקט דומה לקְהוּת-הכנעה, למנוּחת-השלמה…

דון פירס… סליחה! דון מולכו רוצה בודאי ללכת להראות את אבי. ימתין נא קצת בחוּץ, אלכה ואקדים להודיעהו. הפגישה הפּתאומית עלוּלה להשפּיע עליו לרעה…

שני הגברים עזרוּ לה להרים את כד המים על כתפה. דונה אינגראציה השמיעה אנקה חרישית תחת כובד המשׂא, אבל מיד התמתחה כוּלה, וזקוּפת גב, כמעט בגאוָה ובחן, כשהיא אוחזת ביד האחת בכד וביד השניה תומכת מתניה, הלכה וּפסעה פסיעה מדוּדה, עקב בצד אגודל, לקראת ביתה. שני הגברים ליווּהָ במבטיהם עד שנעלמה מאחורי הדלת.

– נשמה קדושה, – אמר עליה ר' ישראל נג’ארה בהתרגשות.

מולכו, אף-על-פי שהיה נסער מאד, תמה על המלים האלה.

– קדושה?

– הרי כבודו, כפי שאני רואה, מכירה מכבר.

– כן, אני מכירה בתור נערה צחקנית, ליצנית, קנטרנית. אכן, הרבה שונתה מאז. אבל… קדושה?

– כן, כן, קדושה! – קרא נג’ארה בהתרגשוּת – נשמה קדושה לה!

וכשראה כי מולכו מושך בכתפיו, הוסיף:

– אילוּ ידע את חייה כאן, כמו שאני יודעם… כל יום, כל שעה – “עקידה” ממש!.. עקידת יחיד! או יותר נכון: עקידת יחידה… עם כל דלותם היא גם גאָה מאד. הנה מיהרה לשוּב הביתה לפניו, כדי שיהיה לה סיפוּק לכבּד את הבית לפני שיכּנס… ואוּלי תוריד ביחידוּת וּבחפּזון דמעה אחת. בפני הבריות לא תעשה כזאת אף פּעם…

התבּונן מולכו אל ר' ישראל כשז מדבּר על דונה אינגראציה ברגש כזה, ונתחבּב עליו מאד.

אחרי שעה קלה יצאה אליהם דונה אינגראציה מרחוק ניפה להם יד לבוא. הספּיקה בינתיים להחליף שמלתה הקודמת בשמלת בד יותר נקיה עם איזו רקמה על חזה ועם חגורה אדומה קשורה גנדרנית על מתניה; סנדלני-בית קטנים היו לרגליה היחפות במקום נעלי-העץ, שׂערותיה היו קלוּעות בחפּזון, כדרך שהיתה רגילה לצמם אותן בלישאבונה, וּבלי מטפחת עליהן, שלא כמנהג הצפתיות. מולכו ונג’ארה נכנסו אחריה למסרון חָשך. עיני מולכו, הבלתי-רגילות אל החושך, לא ראו בהן כלוּם, ור' ישראל ידע, כנראה, כל מוצאיו וּמבואיו של הבית; הוא פּרש מהם ונכנס לחדר צדדי. דונה אינגראציה הכניסה את מולכו לחדר שני. זה היה חדר גדול מאד, אבל בלי תקרה מתחת לגג, ובלי רצפה תחת הרגלים. במקום רצפה היה קרקע טיט כפוש מלא גבשוּשיות וגומות. למרות האור הרב שהיה בחוץ, שלטה בחדר אפלוּלית מחמת האשנבים הקטנים שקמצוּ האור בבית. נראה שלכתחילה לא שימש הבית לדירת בני אדם אלא לדיר או לאיזה מחסן. מתוך החשכה שבירכתי החדר, ממוּל הכניסה, האיר לעיני מולכו דבר-מה לבן-בהיר. דונה אינגראציה הקריבתו אל הפּינה. במיטה, נשען בגבו אל הקיר, ישב דון הנדריקץ. היה כבר זקן מאד. הרבה יותר זקן מאשר בשנתים הימים שלא ראה אותו. זקנו שהיה מתחדד ויורד עד למטה מחזהו, גדל יותר, עד שכיסה כמעט את מחצית גוּפו, ולבן מאד. גם גבּות עיניו הצפופות והעבותות הלבּינוּ. כוּלו הבהיק בלבנו, בשערות הכסף הנוצצות והדקות כמשי, שמצוּיות רק אצל זקנים מוּפלגים. שהסתכל בו מולכו היטב ראה כי מחצית פּניו השמאלית היא כמרופטה וכאילו מפּל בשׂר תלויּי למטה, הלשון גם היא קצת משוּרבבה לצד שמאל. בקושי נתן לו הזקן שלום בידו הנפוּחה, הקרירה והכּחולה. זמן רב לא דיבר הזקן. רק התבונן רל האורח, וראשו השׂב התנועע קצת מרוֹב התרגשוּת. ראתה הבת את מבטי אביה ואמרה אליו בבת-צחוק:

– כלוֹם אין דון פירס משוּנה בבגדיו אלה?

– את שוטה… כל ימיך שוטה! – קרא הנריקץ ברוגז. קולו היה צרוד ואטום. למולכו היה קשה להבין את דיבורו הלקוּי של הזקן מוּכּה-השיתּוּק – אַת… הנך משוּנה… הוּא לא! היה משוּנה.. שם… עכשיו… לא!

– האם זה כבר הוּא שוכב חולה, דון הנריקץ? – שאל מולכו בלב נשבר.

דון הנריקץ לא היה מרוּצה בשאלה זו. ואַף-על-פי-כן התחיל מספּר, בלי חשק, מחייו. משוּם מה התבייש בפני מולכו, כאילו ראהו זה כתקלתו. כמבקש להצדיק את עצמו או את אחרים, ענה, שלא מענין השאלה, כי אילו באה מחלתו בלישאבונה, אפשר כי גם שם היה יורד מנכסיו, וכמה הם מבּני ישראל שהמלכוּת החרימה את רכוּשם והשליכה אותם בבתי-כלא!.. כמה עצמות קדושות מאחינוּ בני ישראל נרקות בבתי-הכלא… סוף-כל-סוף צפת אינה בית-כלא… יאה עניותא לישראל… מה בכך… אגב, שם כבר היוּ פעמים שהיה מרגיש משהוּ… מעין כאבים בזרועו השׂאלית… אינו מתאונן כלל וּכלל… בא לארץ ישראל בסכוּם כסף קטן, עסק במסחר. אך לא ידע שׂפת עם הארץ, לא ידע תנאי הארץ, והפסיד את כל כספּו. וּמה שם… ודאי נגזר עליו לסבול מחסור… טוב מחסור כאן מאשר שם… ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבוֹרך… דונה פיליפּה שבקה חיים לכל חי מפּני הצינה או מפּני החום… היה לה גם זה וגם זה; פּעם בערה כאש וּפעם רעדה מקור. מיום שנסתלקה, נסתלקוּ גם כוחות גוּפו ממנו. זמן-מה היה שמש בבית-התפילה של “קהל גדול”. פּעם אחת כיבד את הבית לכבוד שבת, והמטאטא נשמט מידו, ומאז… ומה בכך… יהוּדים קדושים כאן. אין הוּא נעזב, ברוּך השם!

דון הנריקץ סיפר במלים קצוּבות, במשפּטים קצוּצים, גם מחמת קשי הדיבוּר גם מחמת חוסר רצון לדבּר על עצמו, ושמח לעבור לענין אחר.

– טוב מאד… טוב מאד כי באת!.. – הלא רואה את, אינגראציה, תמיד הייתי אומר לאַנטוניוֹ כי בן-חיל יהיה! הרגשתי כבר שם… טוב מאד! נשמות אבותיך הקדושים תשׂמחנה עליך בגן-עדן – אותי לא קיבלה הארץ הקדושה בסבר פּנים יפות, על חטא שחטאתי… יותא מדי התמהמהתי שם… עד עת זקנה, בכלות כוחי… ה' אמת ודינו אמת… אבל אתה… יפה!

נטל את שתי כפּות ידיו של מולכו בכפּו הימנית הבּריאה עדיין ולטפן והחליקן זמן רב דומם, ועיניו הביטוּ אליו בחיבּה רבּה. מתקפו הקשה ומזעמו הדומם של השנים הקודמות לא נשאר שריד.

מולכו לא יכול לדבר. לבו צבה מצרבת עלבּון בגלל העוול הנורא שעולל הגורל לזקן הזה. הסב עיניו לבלי להיפּגש במבטיו. הרגיש בושה בפניו, משוּם שבלבו לא הצדיק עליו בשום אופן את הדין. גרונו התכּווץ מזרם דמעות עצוּרות…

– אימתי יצאת משם? – שאל דון הנריקץ אחרי איזה זמן,

– מיחד אחריכם, לפני שנתיים. נדדתי הרבה באיטליה, בתוגרמה.

– וּמה? בארצות אלו…

– כמו בכל מקום, דון הנריקץ, גלוּת…

– מי בא עמך?

– לבדי באתי, דון הנריקץ!

– לבדך? – שאל הזקן בכעס בלתי נסתר – מבלי עלם! להרקב באדמה טמאה… ניחא להם… לבדו בא!

– ומה יכולתי לעשות? – הצטדק מולכו.

הזקן לא ענה לו, רק הראה בחצי גוּפו הבלתי-משוּתק סימני קוצר-רוּח. מיהרה אליו דונה אינגראציה לתקן לו את הכּר שנשמט מאחרי גבּו.

הניחי לי! – קרא בכעס – לכי מכאן!

הבת הניחה את הכּר, וּבמקום ללכת נשארה עומדת למראשותיו.

– לשתות! אני צמא… עומדת לה… – נהם הזקן שלא נרגע עדיין.

במנוחה וּמבלי להתרגש הלכה הצעירה אל המקום ששם עמד הכּד, שאבה ספל מים והגישה לאביה, בידה האחת תמכה ראשו ובשניה הגישה אל פיו את הספל. הזקן שתה בקושי, כמו תינוק, נשפּכו המים על חזהוּ. דחה ידה בכעס.

– את כל המים שפ…פכת עלי… ללכת מפּה!.. ממררת לי החיים…

דומם הסתלקה דונה אינגראציה הצדה.

– מפּני מה באת לבדך? – פּתח שוּב הזקן – מפּני מה נשארו שם?

לא הבין מולכו היטב מה תובע הזקן ממנוּ.

– לא כל יהוּדי הוא חזק לב כמותו, דון הנריקץ!

– עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו… אה… לב ולא ירגישו… אתה צעיר… בלי משפחה… אסוּר היה לך לבוא לכאן לבדך… מפּני מה לא יבואוּ לישב בכאן… מה יחסר להם כאן… ארץ זבת חלב וּדבש… איש תחת גפנו ותחת תאנתו…

מה מוּזר וּמכאיב היה לשמוע את הדברים האלה מפּי הזקן! רגע חשב מולכו כי אין דבריו אלה אלא לצון על עצמו…

– וּמה יכולתי אני לעשות דון הנריקץ?

– להקהיל קהילות… לאמור להם… עטלפים!.. חפרפרות!.. איך לא תבושו? ארצנוּ הקדושה ישנה בעולם… לא נסתלקה מן העולם יחד עם לוּחוֹת הברית…

– אבל, הלא דון ההנריקץ יודע כי יש סכנה בדבר… בעד מעשה כזה עולם לגרדום.

– על חייך אתה חס? חייך… למה באת לכאן? חייך חשוּבים לך… ולמי עוד הם חשוּבים?.. מה עשית כדי שיהיו חשוּבים לך… ו למי עוד הם חשוּבים?.. מה עשית כדי שיהיו חשוּבים לזולתך?.. מבלי עולם… מחוּסרי… מחוסרי…

ולא גמר, עשה בראשו תנוּעות של כאב או של חוסר-סבלנוּת. דונה אינגראציה, שעמדה בירכתי החדר עסוּקה בשטיפת קדרה, הרגישה ממקומה, מתוך עירנוּת מיוּחדת, בתנוּעות אביה, הזדרזה וניגשה אליו, תיקנה לו שוּב את כּריו למראשותיו והיטיבה לכסוֹתוֹ. הזקן שתק, עייף משׂיחתו ומהתרגשוּתו­ֹ, ולא נזף בה. עפעפי עיניו ירדו. דונה אינגראציה נטלה סנדליה בידיה כדי שלא לרעוש בפסיעותיה, ורמזה למולכו לצאת.

כשיצאו החוּצה, היה מולכו צריך לעצום לרגע אחד את עיניו מחמת אור היום שהכאיבן. דונה אינגראציה ניגשה אל חלון אחד צדדי וקראה:

– דון נג’ארה! דון נג’ארה!

וּמיד ביארה למולכו כי “דון נג’ארה” יושב בחדר הזה סמוּך לפרוזדור שלהם. ר' ישראל נג’ארה מיהר להופיע לקריאתה. דונה אינגראציה דיברה עמו על דא ועל הא, על דברים של מה בכך. מולכו עמד במרחק-מה מהם, נשען בכתפו אל מקוף הדלת, שקוּע בהרהוּרים מעיקים על מהפּכת בית הנריקץ, ועל תהפוּכות החיים בכלל… דונה אינגראציה קראה אליו:

– דון מולכו! מה הוא חושב שם לבדו?

מולכו נאנח בלי-משים ובקול רועד רוה-דמעות:

– אח! דון הנריקץ… דון הנריקץ…

וּמיהר להפנות ראשו וּלנגב את הדמעות שעלוּ אל עיניו.

– הוּא בוכה, דון מולכו? לא צריך… לא צריך… אני מבקשתו. אם אחרים יבכו, מה אעשה אנכי?

הסב חיש את פּניו אל הנערה וכמעט בצעקה:

– אבל ד-ו-ן ה-נ-ר-י-ק-ץ!..

מתוך קריאה זוֹ נשמעו צער, עלבון, השתוממוּת ומחאה. דונה אינקראציה עמדה מוּשפּלת-ראש ושתקה.

ר' ישראל שלא הרגיש, כנראה, כל מה שהשקיע מולכו בצעקת-כאב זו, אמר כמתרעם:

– סוף-סוף דון הנריקץ הוא בא בשנים, אבל… דונה אינגראציה… צעירה היא עדיין. “כיבוּד אב” הוּא אמנן מן התורה, אבל “למען תחיוּ” כתוּב ולא…

לא נעים היה לדונה אניגראציה לשמוע את דבריו של ר' ישראל. מחשבותיו עליה היוּ לה, כנראה, ידוּעות. כדי להפסיק פּנתה אל מולכו:

– כן, כן, דון מולכו! מי מילל לנוּ לפני שנתיים כי ניפּגש כאן?

– וכי כך ניפּגש?…

ישבוּ שלשתם בצל הקיר על אבנים שהיו מסוּדרות שם כעין איצטבה.

– הזוכר הוּא, דון מולכו, את בית-כרמנוּ ואת טיולינוּ שם? היה לנוּ אז שח, א? ואת זמירותיה של איזבלה שלנוּ, הזוכר הוּא?

– ודאי! “אלבוליראס, אלבוליראס!..”

קרא מולכו את המלים הראשונות מן השיר שהיה כל-כך חביב על דונה איזבלה ועל כל החברה.

אכן, הוא זוכר עדיין – קראה דונה אינגראציה מתוך תעוררוּ, ואל פניה עלה סומק – “אלבוליראס, אלבוראס! טאן ג’ינט-י-ל!..”

התחילה מזמרת דרך חטמה וחרישית את הזמר הישן. יחד עם נעימה זו זימרה בתוך נפשה את זכרונות העבר והמתוּקים-מכאיבים, את תוּגת ההוָיה הנסתרה…

ואת דון פּרץ הזוכר הוא? – שאלה פתאום.

– אני זוכר אותו ואת דון יוהאן קסטרו, שדון הנריקץ היה משׂחק עמו באישקוק…

– בין דון פרץ וּבין דון קסטרו לא היה שלום. גם דון קסטרו אהב את אחותי.

– ואולי עוד יותר מאשר אהבה דון פרץ.

– מפּני מה הוא חושב כך?

– שוּם אהבה בעולם לא תשוה לאהבת יהוּדי אנוס אל יהוּדיה אנוּסה!

דונה אינגראציה נאנחה חרישית ולא ענתה דבר. רק אחרי רגעי-דומיה אחדים שאלה:

– הראה אדוני את אחותי לפני נסיעתו?

– לא. את דון פּרץ ראיתי.

– הדיבר עמו על אודותינו? מה דיבר?

– חירף וגידף את כולכם. מלבד דונה איזבלה, כמובן.

הנערה קיותה, כנראה, לשמוע את זאת, ואף-על-פי-כן עשוּ עליה דברי מולכו רושם מדכּא.

– מפּני מה ברחנו מלישאבּונה? כמו פושעים ברחנו?

מולכו השתומם. לסבול במידה כזו ובאופן כזה מבלי לדעת על שום מה! שלא במתכוון נפלטה מפּיו הקריאה:

בת דון הנריקץ! האומנם לא אמרו לה עדיין מפּני מה עזבתם את לישאבּונה?

– ודאי שאמרו. אבא היה אומר לי: פּרטוגליה והעולם כוּלו בית-כלא הוּא לנוּ… זוּלת צפת… הלא שמע מפּיו… זוהי דעתו, חחח…

לבו של מולכו ספג מרירוּת-רעל מצחוק קטן זה.

– את בית-כּלאוֹ נושא האדם עמו לכל מקום שהוּא הולך – העיר פתאום נג’ארה, שישב כל הזמן על-ידם ושתק.

הצליפה עליו דונה אינגראציה מבט מהיא וּבלתי-מרוּצה:

– מה כּוַנתו בזה, דון נג’ארה?

– רצוני היה לאמור רק זה: בכדי לסבול אין צורך בכוחות יתירים. גבורה נחוּצה כדי להשמיט את הסבל, לבקש קצת שמחה בחיים…

דונה אינגראציה ירדה, כנראה, לסוף כוָנתו, והשרתה עליו מבט מפיק תוכחה אילמת:

– כולנו, דון נג’ארה, חיים כפי יכלתנו הדלה וכפי הבנתנו המצוּמצמת…

ומיד פנתה אל מולכו:

– מי יוּכל לאמור בבירוּר לשם מה הוּא סובל? אין אנוּ יודעים את זה, כשם שאין אנוּ יודעים עוד כמה וכמה דברים… ופני מה אנו אוהבים? אילו היתה איזבלה אוהבת לא את דון פרץ אלא את דון קסטרו, אולי היו אז כל חיינו אחרים… מי יודע! אוּלי אז היתה נלוית עם בעלה אלינו, אמא לא היתה מתה מצער, אבא לא היה חולה, ואני הייתי לבדי, כה לבדי… על איזבלה אין לי חימה…

התחילה מקשיבה. דרך אשנבי הבית התוחים מעל ראשיהם, נשמעה מבפנים תריקת-מיטה. דונה אניגראציה קפצה ממקומה. גם מולכו ונג’ארה קמוּ מעל האבנים.

– אבקשה אותו, דון מולכו, אַל נא ישכחנו ויבקרנו לפּעמים קרובות. אנא! פּעמים אין אני מאמינה בזכרונותי. דומה כי כל מה שאני סוכרת היה חלום… יבוא נא, אדוני! עמו יחד נזכור מה שהיה… הלא הוא היחידי כאן שראה כל מה שהיה… עלי למהר להיכנס. אבא יתרגז אם לא ימצאני על-ידו, כל-כך התקשר אלי…

הפנתה אליהם גבּה, אבל מיד החזירה שוּב פּניה, מפּני שנזכרה פּתאום בדברי ר' ישראל נג’ארה, או לא הסיחה כל הזמן דעתה מהם ואמרה:

– אדוני טועה! גם בסבל יש מקצת מן הטוב… בשעה שאָנוּ מקבלים את הצער ברצון… אחרי שאָנוּ יודעים כי דרך אחרת אין… מפני מה עזב אבא הכל, לקחָנו טילטלָנו לכאן? ודאי דרך אחרת לא היתה לפניו… גם לי אין דרך אחרת… וּבכלל… ובכלל… – וכאן בפעם הראשונה נשמע צליל דמעות מתוך קולה – על אבא אין להתרעם. לאבא הכל מחוּל, הכל מכופר, אה, דון נג’ארה, אילוּידע, כמו דון מולכו, מה היה דון הנריקץ!

ונעלמה בפתח הדלת באמצע המשפט.

מולכו, תפוּש מחשבות, דובב יותר אל עצמו:

– איך שוּנתה הנערה, אלהים אדירים!

– קדושה!

– בת דון הנריקץ!

ואחר רגע של מחשבה:

– כן, בבית-החושך הזה מרחפת קדושה…

השבּת הקדושה קרבה לבוא בפסיעות חשאיות. עדיין היא רחוקה, עדיין היא מאחרי ההרים, אבל רוּחות קלילות וּפזיזות כבר הביאו ממרחק גנובתי בשׂמיה. ברטט-גיל כמוס מחכה לה כל נפש חיה. עוד זמן מועט תופיע מאירה בצניעות זיו של קדושה… העבודה רותחת. מלאכת האדם מתגברת, מזדרזת, הרגלים והידים נעשות יותר פּזיזות. אין מדבּרים אל צועקים, אין הולכים אלא רצים. החול גוסס, ולפני יציאת נשמתו הוא אוסף שארית כוחותיו, מגבר חיילים, כשלהבת נר זה לפני גויעתה… עוד מעט ותפּח רוח החול, עוד מעט. העולם מצפּה. ממרומים, מפּמליה-של-מעלה, ירדו מטה, אל הרקיע התחתון, כנפי מלאכים בדמוּת עבים קטנים וקלים. כברבוּרים הוזים על פּני ים נרדם, נשקפים הם, צחורים וטהורים, על פּני הרקיע, עומדים על משמרתם, צופים ומחכים בלי זיע, בלי ניע… על צלעות ההרים עמדו דמוּיות צללים גדולים משוּני-צוּרה, כגון סיעות של נודדים מופלאים הולכות ממדינות רחוקות ומארצות לא-ידוּעות, וּבדרכן סרו לכאן, לקבל את השבת בצפת. פּשטו ומילאו את כל העמקים. אחדים מהם, מקוצר- סבלנוּת, עלוּ והשתטחוּ על ראשי ההרים, כמו העבים בשמים, לראות אם היא באה, היא קרובה…

סוף-סוף הנה באה! הנה באה! אותן כנפי המלאכים שצפוּ מלמעלה, נעלמוּ פתאום. צללוּ תהו�