“המהפכה מופיעה בכל מקום שהמחשבה החפשית נגאלת מן האות המתה של הדוגמא, במקום שנֵניוס-החוקר מבטל את הסיסמאות הנושנות, במקום שרצון-האדם מגשים את עצמו בפעולה חפשית, ואנשי-האמת מתקוממים בפני כל תורה משעבדת, ומתאחדים, מתוך החלטה חפשית ובהתאם לנטיותיהם… על מנת לכבוש מחדש – בדרך של התאחדות ללא מנהיגים – את חלקם בחיים ולשם סיפוק צרכיהם המלא”.

(Elisée Reclus)

 

א    🔗

תנועת האנרכיזם באירופה, שבמערכותיה הראשונות עמד ונלחם פטר קרופוטקין, נשארה עד היום בבחינת תנועה אזוטירית. נושאיה הן – קבוצות קטנות, לפי ערך; השפעתה יוצאת מקבוצת-יחידים. התפתחותה נתונה בגבולות של חוגים מצומצמים, – קבועים ומכונסים. ועל כולה מתוח עדיין צעיף הדמדומים, המשרים אימת-סוד, – זה הצעיף המלפף את נעוריה של כל תנועה הרת-העתיד.

גם בעשרות השנים האחרונות של המאה התשע עשרה, כשהאנרכיזם החריד ממנוחתה כמעט את אירופה כולה, – וביתר עוז את איטליה וצרפת, אוסטריה ורוסיה, – לא ניתן לו עדיין, בהתאם לחוקים האורגניים של התפתחותו, לחדור עד מרכז המלחמה הסוציאלית. תנועה זו שהיתה אז מוכשרת אך ורק לפעולה מפוצצת ולהתפרצות של רצון חולני, עוד טרם היתה מוכנה להיות, לפי כל תנאי המציאות, לכח המדריך את המהפכה ושולט בה. כי לוּ עלתה לגדולה סוציאליות-החירות לפני נצחונה של סוציאליות-השלטון – היה זה ניגוד גמור להגיון הפנימי של המאורעות.

אולם מתוך תקופת-התהוות זו ואפיה הפנימי יש לבאר שני חזיונות כלליים, שהם ביחוד מציינים את מדרגת-התפתחות זו.

החזיון הראשון נוגע לתוכן התנועה בכללה. הסוציולוגיה הצעירה, שהתחילה להכניס בהדרגה גם את האנרכיזם לתוך חוג חקירותיה, מגלה במושג כולל זה, – גם אחרי שתסיח את דעתה משנויי הגונים הדקים, – צירוף של שתי דעות זרות ושתי שאיפות מתנגדות. הדבר המשותף לשתיהן, ושהוא גם גרם לצירופן, הוא – מושג החירות, המשמש כאבן היסוד לשתי שיטות ההשקפה. מחוץ למושג זה הן מחולקות, באמת, בכל: בעצם התוכן, שהן נותנות למושג; ביחס השונה לשאלת החברה, ובהבדל היסודי שבין מטרות השאיפה. רגילים להבדיל ביניהן בעזרת הכנויים: האנרכיזם האישי – והאנרכיזם הסוציאלי.

חזיון זה, שבו אנו דנים כעת, יש לו דבר דומה בתנועה הפוליטית מלפני שמונים שנה, בטרם חל הפרוד בין הדימוקרטיה של הפועלים והדימוקרטיה הבורגנית. הרדיקליות הפוליטית כללה אז בתוכה שתי דעות ושאיפות שהתנגדו זו לזו תכלית ניגוד פנימי: הדימוקרטים הליברלים והזרם הסוציאלי הצעיר. ידוע למדי באילו תנאים באה לכלל בטוי ההתפתחות העצמית של הזרם האחרון. גם בהתפתחות של האנרכיזם מסתמנת בבהירות בולטת עובדה זו. האנרכיזם האישי שבא בתור יורש חוקי של הליברליות הקיצונית נהדף אחורנית ויורד בסולם ערכו במדה זו, שסוציאליות-החירות רוכשת לעצמה, בקשר עם ההתפתחות של סוציאליות-השלטון, יעודים ומטרות מלחמה מוחשיים.

החזיון השני קשור בצורת-הגלוי, שהיא כה עצמית לתנועה זו.

הדרך של התנועה, – בניגוד לעצם תורתה – אינה נוצרת על ידי פעולת-המונים, וגם לא על-ידי פעולה מסודרת בכלל. המעשה והפעולה של יחידים מתוים אותה. ושוב אנו למדים מתולדות התנועה הסוציאלית הכללית, כי גם את החזיון הזה יש להבין מתוך השקפה היסטורית. גם את ההתפתחות של הסוציאליות הצעירה הניע היחיד: המעשה והפעולה, המחשבה והרצון של יחידים. סן-סימוֹן וּפוּריה, קאבֵּי ואוֹאן, בַּזַר ואנפוֹנטין – אלה היו אנשי-המופת של הסוציאליות: מחוללי-שיטות גדולים והוגי-דעות מצוינים, מנהיגים גאוניים ואנשי-המדע. ורק במדה זו, שהכתה נהפכת בהדרגה למפלגה והתנועה מקבלת דמות של הסתדרות חזקה ומוצקה – תופס את מקום היחידים המספר האנונימי: המון הבוחרים, רבוי החברים. במהות הפנימית של המנהיגות חל שנוי יסודי, וסופה נעוץ בפקידות.

גם האנרכיזם הנוכחי בשני זרמיו הראשיים נוצר על ידי יחידים גדולים כאלה. (ואין הכונה בזה שהיחידים מחוללים את התנועה; הכונה היא, שהתנועה הצעירה משתקפת בהם בעצם טהרה). הזרם האנרכיסטי הראשון משתלשל משטירנר ומוסט ועד טוקר ומקי. השני מתפתח – ביתר זוהר, רוממות וכוח-הפראה, – מפרודון דרך בקונין עד קרופוטקין ותלמידיו.

פטר קרופוטקין נשאר עד היום הזה האחרון בין גדולי החוקרים הסוציאליים, יוצרי השיטות ומחולליהן, שעבר את סף המאה העשרים והמשיך את יצירתו עד ימינו האחרונים. אין ספק, כי הוא עומד בשורה אחת אתם מבחינת עמקות המחשבה, בהירות האופקים ואמיצות הרוח. קרוב לודאי, שהוא עולה על כולם מצד פוריות המחשבה ותוקף ההשפעה על התנועה ועל הדור הצעיר. כל עצמיותו היא אחדות מפליאה של אש ריבולוציונית, חוש של תפיסת-עובדות מדעית, התערות בחיי-הוה, חדות הפעולה ואידיאליות של חוזה חזיונות. ואחדות זו תוקפת ומכניעה אותנו תמיד מחדש.

אולם, מצד אופן-מחשבתו וטפוסו המדעי, מתיחס קרופוטקין לחצי האחרון של המאה התשע עשרה, – לתקופת המדע המדויק, האמונה בקדמה המוחלטת, החקירות והתגליות החשובות בכל מקצועות הטבע, כבושי-הטכניקה הכבירים ושיטות הפילוסופיה החיובית. את אויר התקופה הזאת הוא נושם לתוכו בלי הרף, ורוחה מרחפת על כל אחת מיצירותיו. ומצד תכנן של השקפותיו הסוציולוגיות יש לציין, קודם כל, את ההשפעה החזקה והמתמדת של קונט וספנסר. השפעת החוקרים האלה – הישרה והבלתי ישרה – על גידולה הרוחני של רוסיה הצעירה באותן השנים, לא היתה רבה מאד.

ומה שהעולם הרוחני של קונט וספנסר משך אליו בתוקף מיוחד את קרופוטקין – נראה לנו כדבר מובן מעצמו ונובע מתוך הכרח פנימי: כי האיש הזה התאמץ מן הרגע הראשון יותר מאחרים למצוא את הסינתיזה בין ההכרה המדעית המדויקת ובין ההשקפה על חיי החברה. שאיפה זו, הנובעת באופן אורגני מנבכי אישיותו, מסמנת את קו-ההתפתחות של רוח קרופוטקין.

אולם לא רק התוכן היסודי של השקפותיו הסוציולוגיות משורש בתורה של מדעי-הטבע והפוזיטיביות: ביתר דבקות קשורה בת המיתודה של חקירותיו המקוריות. לפני חוקר זה, שעבר למדעי החברה משדה הגיאולוגיה, לא עמדה כלל שאלת המיתודה באותו המובן שזו היתה קיימת, למשל, בשביל מרכס ואנגלס, בנוגע לדיאלקטיקה של הֶגל. “המיתודה הדיאלקטית, – אלה הם דבריו של קרופוטקין באחד המקומות, – מופיעה לחוקרי הטבע של זמננו כדבר שעבר זמנו, כחזיון שהיה משורש פעם בחיי המדע ועתה בטל ונשכח מלבו. התגליות של המאה התשע-עשרה בשדה המיכניקה, הפיסיקה, הימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה והאנטרופולוגיה לא נעשו בעזרת המיתודה הדיאלקטית: הן באו בעקבות המיתודה של מדעי הטבע ההיסטורית-הגיונית. וכשנזכור כי האדם הוא חלק מחיי הטבע וחייו האישיים והצבוריים הם חזון מחזיונותיו, כחזיון גידול הפרחים ממש ובהתהוות החיים החברותיים בצבור הנמלים והדבורים, – נבין שאין כל יסוד לשנות את המיתודה של החקירה כשאנו עוברים מן הפרח אל האדם, ומכפר הביברים אל העיר של האדם”

שתי הנטיות הבולטות – הדוויניסטית והמרכסיסטית – שקרופוטקין נהפך להן אחר כך למתנגד אמיץ וחשוב, גדלו גם הן באטמוספירה שבה חונך קרופוטקין, והיחס שלהם לשאלות היסודיות של החברה דומה בכל להשקפתו של האנרכיסטן הרוסי. אמנם, עובדה זו במובנה המלא אינה מתאימה למרכס ולדרווין עצמם, שהשקפותיהם באו להם מתקופה קודמת, – אולם היא מתאימה בכל לאסכולה שלהם, שעלתה לגדולה, כידוע, בזמן קצר. קרופוטקין נשאר הוגה-הדעות היחידי של האנרכיזם שהיה יכול, מצד תכונתו המדעית, לעמוד בפני האסכולות האלה. השאר, – בקונין, ריקלו, גוסטב לנדואר, – ועל טולסטוי ודאי שאין לדבר, – היו כל כך שונים ממתנגדיהם בתכונתם היסודית, במהות הרוחנית של אישיותם, עד שנראה היה כאילו הם מדברים בלשונות שונות.

קרופוטקין היה היחיד שנפגש אתם בגבולות ממשלתם. לחם את מלחמתו בנשקם הם.

ויש לציין עוד חזיון אחד המבטא את הקשר שבין קרופוטקין ובין עולם-המחשבה של המאה התשע עשרה: כונתנו לאוניברסליות של האנרכיסטן הרוסי. בניגוד לאוניברסליות זו אחוזה תקופתנו בולמוס הספציאליות (מקצועיות שהיא, אולי, מחויבת המציאות): היא יוצרת גם בעולם המדע, – בהתאם ליסוד של חלוקת העבודה, שהוא אי-טבעי בעולם-המחשבה, – שברי בני אדם, שאינם מסוגלים לצאת מן הפנה הצרה של המקצוע, שאינם מחונכים בכח הסינתיזה הכבירה, במרץ-הצמצום ופעולת-הרכוז. המאה התשע-עשרה עוד הכירה אישים כוו. פון הומבולדט וגיטה הישיש, שהיו מזוינים בידענות רחבה, רבת גוונים וכוללת וברוח עמוקה ומקיפה. מצד אוניברסליות זו יש לצרף את קרופוטקין לעולם רוחני זה: הוא גיאולוג ויוצר שיטה של התהוות שלשלות ההרים הגבוהים והפלטו, – שיטה שקבלה זכות-אזרח בעלם המדע; הוא גיאוגרף ועורך נסיעות של חקירה לאסיה הצפונית והמזרחית; הוא היסטוריון ויוצר את ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית, שהיא מתארת, אמנם, את התמונה רק מצד אחד, אולם ביחד עם זה היא מזהירה וחודרת; הוא חוקר את השיטות הפוליטיות וצורות-השלטון השונות בהיסטוריה; הוא – אקונומיסטן ובוחן את תנאי הכלכלה החדשה ואת כיוון התפתחותה; בתור פילוסוף הוא לומד את חוקי המוסר; ועל כלם וביתר התלהבות נפשית, היא מתגלה כסוציולוג המנסה לחשוף את סוד החוקים של החיים החברותיים, ולהביא את רבוי החזיונות לאחדות אורגנית.

ברם, נדמה שהתקופות, המכשירות ופותחות את המהפכות החשובות בתולדות החברה, מסוגלות ביותר להוליד אישים אוניברסליים כאלה. אין מן הצורך להביא בתור דוגמא חותכת את התקופה שהכשירה את המהפכה הצרפתית: תקופה זו – תקופת ההשכלה, וולטיר, רוסו והולבך – תשמש סמל נצחי לשאיפה האוניברסלית. אולם גם רוסיה של עשרות השנים האחרונות תופיע פעם לעין ההיסטוריה בהארה זו. התקופה המכשירה את ההתפרצות הענקית שחלה בימינו מצטיינת בזה, שהרוח הריבולוציוני מרגיש את הצורך לקבוע על כל צעד ושעל את האמת שלו מול המסורת הנושנה, הנתונה תחת חסותו המלאכותית של השלטון. כאן עולה וצפה על גלי המרד, השוטפים בעוז, אותה המהפכה היסודית בכל ענפי ההכרה, – גם באמנות, בדת, במנהגים ובמוסר, – שבתור הנחה קודמת משמשת לה ההכרה האוניברסלית וההשקפה המקיפה של מנהיגיה. מתוך השקפה זו הנו רואים את שנות הששים-השמונים כתקופה יחידה במינה, ומצד זה יש להעריך אותם כגורם-משפיע על אישיות כקרופוטקין, שגדל ונתחנך על ברכיה.

אלה הם המעינות המרובים שמהם יונק הנחשול העז והאיתן, השוטף דרך יצירתו של קרופוטקין. אי לזאת, נראית לנו יצירה זו עצמה, בצורתה הכללית, כמזיגה מפליאה של המון רעיונות, ידיעות ונסיונות-חיים, והיא עלולה, אפילו בקויה הגסים להדהים את הרוח מצד רבוי גווניה. היא כוללת ומקיפה, בערך: שיטת-התהוות החברה במשך תולדות האנושיות, – שיטה הבנויה על יסוד של פילוסופיה היסטורית; תורת-התפתחות החברה בהווה, ותמונת חיי החברה בעתיד, – תמונה משוכללת ומפורטת זו, שעליה נלחם קרופוטקין בכל חום לבו. מכאן ברור שבמקום זה אין לנסות גם לתת מושג מקיף מהשקפותיו: כונתנו היא לציין אילו מן הפרובלימות החשובות ביותר.

 

ב    🔗

הכרת-החברה היסודית של קרופוטקין אינה נבדלת בקויה הכלליים בהרבה, ואולי גם במאום, מן ההכרה של הסוציאליסטים החדשים בכלל. כמוהם, רואה גם הוא את החברה כאחדות חיה, לאמר: כאורגניזמוס, כאישיות מקיפה וקבוצית בעלת כח-חיים עצמי ומחלט, הנתונה בתוך חוקי התפתחות מקוריים ופנימיים והיא מוכרחה לעבור את דרך ההתהוות, הפריחה וההתנוונות. קרופוטקין שוב אינו רואה את החברה כתולדה של השכל ואופן-תפיסתו, וגם לא כפרודוקט של “החוזה החברותי”, – כי אם כאחדות מקורית, שצמחה ועלתה מתוך-תוכה ושאת סדר-חוקיה העצמי יש להכיר בגבולות ממשלתה.

טבעי הוא הדבר, שנקודת-מוצא זו מחייבת את קרופוטקין לראות את הכלכלה כיסוד וכתנאי מכריע להתפתחות העמים. חוקי הכלכלה הלאומית הם בשבילו בבחינת הפיסיולוגיה החברותית, המדע על הזנת הגוף הצבורי. בכל מקום שהוא נוגע – מצד התיאוריה – בשאלות האלה, או במקום שהוא בוחן ומתאר פרקי-התהוות ומצבי-היסטוריה מוחשיים, יהא זה בעיר של ימי הבינים או בכפר הטונגוזים, במהפכה הצרפתית או בתקופת הפיאודליות, – הוא מפריש שימת-לב והתעמקות מיוחדת לחקירת צורות-הכלכלה ותנאיה, לתאור שאיפות התפתחותה ומוסדותיה.

אולם שתי ההשקפות היסודיות, – על החברה בתור אחדות אורגנית, ועל הכלכלה בתור יסוד החיים, – לא קבלו לעולם אצל קרופוטקין את הצורה הדוגמתית, המלאכותית והמעושה, של מצדדי-האורגניות האדוקים ושל חסידי המטריאליות ההיסטורית. ההשקפות האלה משמשות לקרופוטקין יותר, הרבה יותר מהכרה תיאוריטית קפואה; זוהי הרגשה אלמנטרית של חזיונות החברה, – הרגשה חיה ושוטפת, המתחלפת בלי הרף ומאירה תמיד מחדש. אולם עם כל החשיבות שבעובדה זו, עדיין אין היא מספיקה בכדי להבליט כראוי את הבטוי המיוחד שקבלה ההשקפה החברותית אצל קרופוטקין, – בטוי זה שהוא כולו קנינו העצמי של האנרכיסטן הרוסי והסינתיזה של כל הירושות הרוחניות שלו.

מענינת העובדה, שדוקא תורת האנרכיזם עמדה תחת ההשפעה של המחשבה השכלית. בראש וראשונה יש לציין את רעיונותיו של רוסו, שראה את הטבע ואת החברה כשני קצוות של התפתחות; את משפט-החברה כפי שזה התהוה במהלך ההיסטוריה ואת המשפט הטבעי, – המשפט האנושי שנולד אתנו יחד והמשורש בנשמתנו, – כשני סדרי-משפט שונים; את המשטר הקיים ואת המשטר הדמיוני, – סדר-החיים הטבעי, שצמח מתוך קונסטרוקציה היסטורית ידועה, – כשני חוגי-חיים הסותרים זה את זה. המשטר הטבעי, שהדמיון מיחס אותו לימים שקדמו לציביליזציה ומפאר אותו בתכונות של טבעיות, חירות, שויון ואחוה, – נראה להשקפה זו כתקופת-הזהב, שעליה מספרות לנו האגדה והשירה; לעומת זה היא מגוללת על ההתפתחות הסוציאלית את כל האשמה בהריסת המשטר הטבעי על ידי מעשי אונס וכפיה.

מכאן נובעת ההערצה של התקופות הפרימיטיביות – בת-רוחו הנאמנה של רוסו – שהיא מצויה כל כך ביצירותיו של קרופוטקין.

אלה הם הרעיונות הנותנים – שלא בהכרה שלמה, אולם מתוך השפעה מתמדת – את הגוון המיוחד לשיטת-החברה של קרופוטקין.

כל הצלילים האלה מתמזגים למנגינת הזעם, שבו הוא מחריד, לעתים תכופות, את יסודות המשטר הקיים: “חי נפשי! אין מן הצורך להיות מהפכן בכדי לבוא לידי החלטה מכרעת: עוונותיה של החברה הנוכחית מסמאים את העין”. הערכה פנימית זו שבה הוא מעריך את החזיון החברותי, העומד מחוץ לכל הערכה, תהא מובנת לנו רק אם נביא בחשבון את הזווג המוזר של ההשקפה החברותית השכלית והאורגנית.

ובמקום שאתה מוצא חטאים, במקום שישנה אשמה – הרי שצריכה להיות גם כפרה ותשובה. וכאן באה התביעה האֶטית הגדולה והקנאות המוסרית המתפרצת כלהבת הר-געש ממעמקי ההכרה הצרופה, המסתתרת ויוקדת מתחת לכל מלה.

בהכרעה יתרה ובעוז מיוחד פועלת המזיגה הזו בהיקף האידיאה היסודית, המשמשת לקרופוטקין, כמו לכל אנרכיסטן אמתי, כמטרה המרכזית של האידיאל החברותי: האידיאה של החירות. מוזר הדבר: כמה תנועות ואסכולות, שיטות ומפלגות הציגו פעמים אין מספר ובצורות שונות את מושג-החירות במרכזן, ובכל זאת מה קטנה היתה מדת-הרצינות שבה עמלו להכניס לתוך מושג זה תוכן קבוע ומסוים. גם אצל קרופוטקין לא נמצא דבר שירשה לנו לחדור עד נבכי המושג הזה. בו בזמן שהוא בוחן באמנות רבה את צורות השלטון והשעבוד החברותי בעזרת הסוציולוגיה, – נהפך אצלו מושג החירות לתערובת משונה של מוסר ופילוסופיה. השעבוד והחופש נהפכים באופן כזה, לעצמים של מהות שונה, לשני שטחים שאינם נוגעים זה בזה.

רק שריד אחד ואחרון מן החירות הטבעית החנוקה מגלה קרופוטקין בין תל-השממה של החברה הקיימת: חיי ההמונים, האינסטינקטים של העם וסדרי-חייו. מתוך התלהבות והתמכרות מלאה חדר האציל הרוסי הזה לחיי העם, חקר, התבונן, הקיף אותם בכח התפיסה האינטואיטיבית, וגילה את כחות הנפש הצפונים במעמקיהם. בין פועלי שוויץ ואכרי רוסיה, בין מלחי הנהרות בהולנדיה ובמאסר בסיביריה, הוא מעלה מנבכי המחשבה וההרגשה של ההמונים את הכרת-החירות המקורית והמשורשת, – הכרה זו שלא נטשטשה עדיין למרות כל ההתפתחות החברותית. ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית, שנכתבה על ידו, היא נסיון אחד גדול להבין ולבאר את הפרוצס הנמרץ הזה מתוך צרכי ההמונים, הרגשותיהם, רצונם ותנועת כחותיהם. כשם שבן-הנסיכים עזב בתורת פרט את תפארת העושר, ירד אל הפרולטריון הרוסי והתאמץ לגלות את המעינות הסתומים של הכרת החירות והרוח הריבולוציוני, – כך יצא קרופוטקין ההיסטוריון לפרוורי סן-אנטואן, למחוז הקורדליי ולכפרי האכרים המורדים, והכיר כאן את החיים האמתיים של העם, הנותנים דחיפה למעשים הגדולים והבהירים. מה אמיץ תאור התנועה השוטפת של המוני העם הסוערים לפני היום המכריע של העשירי לאוגוסט 1792. כמה פעוטים בעינינו המנהיגים, כל היחידים הללו המפגרים, הפקפקנים, השוקלים כל דבר אלף פעם, – והם עצמם נסחפים בהיסח הדעת עם הזרם האיתני של כחות העם! כמה לועג הוא לשלטון-השוא של הראשים, לריקנות המקושטת והמפוארת הצולעת ונגררת אחרי שטף המאורעות והיא רואה את עצמה כמושלת במהפכה!

אולם דבר אחד צריך להיות ברור לנו: אף-על-פי שקרופוטקין רואה את ההמונים כמעין של כחות נצחיים, כבית-קבול מעורפל לאון-הגידול ולשפע המתמיד; אף-על-פי שהוא תולה את תקות הפעולה בהתפרצות הסער בקרב המוני-העם, – אין ההמון מופיע אף פעם בתורת כאוס, בתורת נחשול איתנים, המחריב את הכל, השוטף את המחיצות והחומות, שאין להציג גבול למרץ התפרצותו. הוא מופיע תמיד, – ולעין המחוננת בתפיסת החיים האורגניים הוא מוכרח להופיע בצורה כזו, – כעצם בעל דמות, הבנוי בתכנית עצמית, המורכב הרכבה פנימית מרבוי איברים, הממוזג ממשחק-גוונים שונים ומתנגדים. החברה החפשית, שההמון משמש לה תא יסודי, אינה בשבילו צבור מיכני, התחברות קפואה, סכום של פרטים המצטרפים זה לזה צרוף חיצוני. מול ההתפרדות ליחידים הוא מעמיד את השתוף של חיי עדה; מול ההמון הנוצר תחת לחץ הכפיה – את הפדרציה מתוך רצון חפשי. החברה החפשית תהא מורכבת מהמון עדות מאוחדות; הללו תולדנה כפרי הסבות המחייבות את התקשרותן. החיים החברותיים בצורתם היותר אמתית נהפכים – כמבטאו של ג. לנדואר – “לברית כל הבריתות”.

וגם פה המהפכה הצרפתית היא מדריכה את קרופוטקין בדרך האמת הגדולה של החיים. ואמנם כן: הן לא תמצא אף תקופה אחת במשך מאות השנים האחרונות, שבה תתרכז פעולת עם בזמן היותר קצר ובצורה היותר מגובשת, בהירה וחודרת כמו בשנות המהפכה הצרפתית, עד שנראה לך כאילו לפניך שדה ענקי לנסיונות סוציולוגיים. קרופוטקין מראה לנו כיצד כל מחוז של פריז מכניס את חלקו לתוך קופת הכלל, בתורת ברית הקיימת ברצון החפשי של היחידים; כיצד כל מחוז קשור כאבר אורגני בהמוני-העם של הבירה; כיצד כל כפר, כל אגודה וכל חבר של שכנים משמשים תאים בודדים למדינה; כיצד המרד וההתחדשות נובעים ממקור כל תא ומן ההצטרפות של הכחות האלה ושל כל הלהבות הללו נוצר אותו החזיון הנשגב המכונה בשם: “העם הצרפתי בזמן הריבולוציה”.

 

ג    🔗

מזוין בתכונה אישית זו, שבאה לו מתוך ההתהוות הנזכרת, נגש קרופוטקין לחקירת ההתפתחות ההיסטורית של החברה. וכשתמונות העבר מתמזגות ביצירתו בחזיונות העתיד, – אנו רואים את ההבדל שביניהן ובין יסוד-השלילה שעליו הן בנויות. או, כמבטאו של גונדולף: הן לא נובעות מתוך השלילה – הן מסתמנות לאורה של זו.

גם השלילה של קרופוטקין טבועה בחותם של עצמיותו המיוחדת. אין בה הפתוס, שפע המלים והשתתפות הנפש של פרוּדון; לא תמצא בה את הפראות ואת הקנאות של בקונין; אין היא יודעת את תורת-המוסר הצרופה והתובעת של טולסטוי; ואין בה מאש-הנבואה הגאה של לנדואר. פשוטה היא, מעשית, ברורה ובנויה על עובדות. היא מכוונת לשני צדדים. ראשית, היא פונה כלפי שומרי-הקיים מכל המינים והנטיות, בין שהם מופיעים כחוקרי הטבע או כמדריכי-המוסר, בין שהם באים כאנשי-הפוליטיקה או כחכמי-הכלכלה. אולם לא פחות מזה הוא נלחם בריבולוציונרים למראית-אין, המתימרים להיות ידידי-העם. –

הבקורת של קרופוטקין קולעת לנקודה שבה נפגשים שני הנגודים הרוחניים: הליברלים ותורת מרכס. כי קרופוטקין שולל, ראשית כל, את השלטון המוחלט של האנוכיות, את הערצת האינטרס הרואה את עצמו כגואל יחיד, – ובזה הוא נוגע בדוגמה היסודית של שיטת הליברלים ושל תורת הקומוניסטים. במרכז הבקורת של קרופוטקין עומדת תמיד המדינה. כיסוד בלתי אמצעי למדינה הוא רואה את המעמד.

התורה על מלחמת המעמדות החברותיים בתור גורם עיקרי להשתלשלות ההיסטורית, תורה זו שעברה כולה לרשות הסוציאל-דימוקרטיה, – נתקבלה על ידה, בלי שנויים יסודיים, מידי הרדיקלים הבורגניים; ביחוד, מידי הצרפתים מיניה, גיזו ואחרים.

הבורגנות המתעוררת העמידה ברום העולם את האינטרסים הקבוציים שלה. היה בזה מן הכוונה להצדיק בפני העולם את מלחמתה בזכויות האצילות: על יסוד האינטרסים הללו היא בונה את יעודה ההיסטורי; יתר על כן: כאילו תחת שפעת אור של רעיון גואל, היא קמה ועשתה את האינטרסים של הקבוץ לנושא ההתקדמות ההיסטורית. מלחמתו של קרופוטקין ערוכה נגד ההבנה ההיסטורית הזו, שעברה לתנועה הסוציאליסטית הצעירה מן “המניפסט הקומוניסטי”: “כל ההיסטוריה היא היסטוריה של מלחמת-מעמדות”.

אולם הוא אינו מסתפק בפולמוס שטחי, ויהא גם מזהיר ביותר: מבלי לפחד מפני עמל החוקר ועבודה מיגעת, הוא חותר עד נבכי המקורות שמהם שאבו מתנגדיו את האמת שלהם. התורה על מלחמת-המעמדות בכלל, ובצורתה המשוכללת והמבוגרת בפרט, היא, בעצם, מעיקרי הרעיונות של הדרוויניזם, שהעבירו אותו לחברת האדם. החוק של מלחמת-הקיום לשם גבולות ההתפתחות נעשה כאן לחוק של מלחמת הקבוצים החברותיים על חלקם בפרי הכלכלה והתרבות.

אתנו שמורה אחת השיחות שהיו בין גיטה ואקרמן בשנת 1827 על שני אפרוחי המלכוני, אשר זה עתה צמחו להם כנפים ושבני אדם מצאו אותם בקנו של “אדום-הצואר”. עובדה זו שהצפור חנכה את שני אסופי-החוץ יחד עם אפרוחיה הביאה את גיטה לידי התפעלות עצומה: “לו רק עלה בידינו להוכיח, – אמר הישיש, – כי מפעל זה של חנוך יצור זר משמש חוק כללי בחיי הטבע, כי אז היינו פותרים בזה כמה חידות”.

קרופוטקין מתאמץ להוכיח, כי זהו החוק הכללי הפועל בטבע. על יסוד של חומר מגוון ועשיר עד להפליא, המצורף מפרטים ומעובדות אין מספר, אשר נאספו על ידו במשך כמה שנים, הוא מראה ומדגיש שהעזרה ההדדית, הפועלת בעולם האדם ובעלי-החיים, היא הגורם, החזק והמתמיד ביותר להתקדמות היסטורית. מול מלחמת היחידים, הקבוצים והמינים הוא מעמיד את יסוד ההתחברות, את ההתאגדות לשם סיוע הדדי; מול הפניה החמרית של היחיד, הקבוצים והמינים – את הסולידריות של הכל, שהשפעתה לא פחותה מהשפעת האגואיזם.

בכדי להוכיח כי עולם בעלי-החיים יודע את רגש הסולידריות, אין קרופוטקין מסתפק בחקירת חברת הדבורים והנמלים בלבד; בכל מקום ומקום, בחיי כל המינים, הסוגים והמשפחות חפש ומצא כמה דוגמאות המבליטת את האינסטינקט החברותי, את העזרה ההדדית. הוא חקר מספר עצום של להקות בעלי-חיים, ביחוד את חבורות הציד והדיוג; אסף פרטים מפליאים על התאגדות הצפרים לשם דגירה ונדידה ועל משפחת הפילים ועדרי צבאי-הצפון. בהתלהבות מאין כמוה הוא מוסר את העובדה על קופים, שתבעו את גוית אחיהם שהומת, בעקשנות כזו, עד שעדי-הראיה החליטו שלא לנגוע לעולם בקופים. בחבה ובהתענינות יתרה הוא מתאר את החיים החברותיים של הכרסמנים, את חיי-השתפנות, את אסיפת המזון למחסנים כלליים.

באחד המקומות הוא מתאר את הכלבים שבערבות אמריקה: “רחבי הערבה מכוסים ערמות, ערמות של אדמה. על כל גבעה עומד כלב-הפרֵיריה ומשוחח בנביחות מקוטעות שיחה חיה את שכניו. כשרומזים לכלבים על ידי סימנים מיוחדים על התקרבות האדם, הם ממהרים להסתתר בחוריהם, ורק עם עבור הסכנה הם יוצאים משפחות-משפחות למשחקיהם. הזקנים שומרים על המחנה, הם עורכים טיולים זה אל זה, סוללים מסלות מחור לחור, וחיים ביניהם חיי אחדות ונחת”.

אפילו חיות-הטרף הולכות חבורות, עושות את מעשיהן ומתנפלות על טרפן בתור כוח קולקטיבי. מכאן הראיה, שלוּ גם עמדה חברת-האדם על מדרגה אחת עם חבורת הזאבים, – רמז למה שאומרים: אדם לאדם זאב, – היה בחברה זו פועם ומשפיע בחזקה אינסטינקט-הסולידריות הקדום, המקורי והיסודי. אולם השפעת האינסטינקט הזה על בני-האדם היא הרבה יותר חוקית, עמוקה ומקיפה, ממש במדה זו שחברת האדם עולה על חבורות הזאבים וכלבי-הערבה.

נקיף במבטנו את כדור הארץ ונמצא בחיי כל המין האנושי, בלי הבדל מקום, מחזות, מפעלים, סימנים ודוגמאות חיות, המספרים לנו על העזרה ההדדית: בכפרי הפפואסים כמו בין שבטי הטונגוזים. יתר על כן: דוקא פה – הנה רעיונו האמתי של רוסו! – בתוך החיים הפרימיטיביים, ששמרו על תום-נעוריהם מפני רקבון הציביליזציה, יש למצוא את הסולידריות הטהורה. ידיעה יתרה – ידיעה מתוך הנסיון – ידע קרופוטקין את אסיה הצפונית והמזרחית לכל עמיה ושבטיה, והוא מגלה את יסוד הסולידריות באלפי צורות קיומם: בחייהם הכלכליים ובסדרי-משפטם, בחוקת קהילותיהם ובתורת-המוסר. כדברי שילר: “הכל יונק אחדות ושתוף-החיים מחיק הטבע”.

נקיף במבטנו את כל תקופות ההיסטוריה ונמצא את האחדות הזאת בכל מקום שנוצרה פעם מציאות היסטורית. מכל התקופות האלה מצטיינים ימי הבינים, המופיעים לנו לאור הרעיון המרכזי של קרופוטקין, כחזיון מפתיע, חדש, מקסים ויוצר. תקופה זו לכל סימניה המובהקים משמשת דוגמא מפליאה לאמת של קרופוטקין. המאה התשע-עשרה, בת התבונה והמטריאליזם השטחי, – תקופה זו המתחכמת יותר מדי ומדברת בשם החכמה העליונה, – רואה בימי הבינים, למן הגדול ועד קטן, תקופה של מחשכים ופראות, עבדות ועם-הארצות, ואת השבלונה הזו היא מעניקה לחנוך של הדורות הבאים. קרופוטקין מצדו מתאמץ להאיר, לכל הפחות, את הצד השני של תקופה זו: את חיי העדה בימי הבינים, את הקומונה בימי התחיה האיטלקית, ואת הריפובליקה העירונית בגרמניה, אשר בין חומותיה פרחו, באופן בלתי-מצוי, חירות, שויון חברותי וכל צורות העזרה ההדדית. קרופוטקין מרים על נס, מתוך התלהבות ושפע של געגועים, את החברה הזו, שהיתה מחוננת עדיין ביחסים חיים וישרים; את האורגניזמוס של החיים החברותיים בצורות הגילדות, חבורות המשפט השתפני והחירות האישית; את המסורת החיה ואת האמנות המשורשת בהמוני העם העובד.

אולם אפילו בזמננו ובחברתנו אנו, בעולם הרכושנות האירופית הצפיה לכליה, מגלה קרופוטקין את שרידיה וגרעיניה של העזרה ההדדית: שרידים מימי קדם, כמו ה“מיר” (קהילה) הרוסי, – מוסד זה שקרופוטקין היה מיחס לו, כיתר חבריו הרוסיים, חשיבות סוציאלית מרובה, – וגרעינים מתהוים המסמנים כבר את החברה הקומוניסטית של העתיד, החל ביסוד הקומוניסטי שבהארת הרחובות, הספקת המים וגמור בתנועה החזקה והמתגברת של הקואופרציה, ובכל מוסדות האחדות הפרוליטרית.

כל חזיון מן החזיונות החברותיים האלה חוזר ומעיד על תוקף האמת, אשר בשמה דוגל ועליה נלחם קרופוטקין: אפשר להראות על תקופות חברותיות וצורות-חיים שבהן אין אנו מוצאים את המלחמה הסוציאלית ואת התנגשות המעמדות כגרעין של תסיסה ויסוד ההתקדמות; אולם, לעומת זה, לא נמצא אף תקופה אחת, אף צורה חברותית אחת, לא נמצא בכלל חברה כזו, שבה לא תתגשם, באיזו פנה שהיא ובאיזה גלוי שהוא, הסולידריות והעזרה ההדדית.

כאן תעלה השאלה: מה הם גורמי ההתפתחות ההיסטורית אשר הביאו, בכל זאת, לידי כך, שהסולידריות נסוגה בפני האגואיזם, תאות-הנצול ואהבת-הבצע; שהעמים של זמננו נתפרדו לשני מחנות, לשני מעמדות, אשר אחד מהם מתאמץ לשמור על הקיים והשני שואף לחירות, עד שהמצב הגיע לידי כך שלא נשארה לאנושיות אלא דרך הריבולוציה הגמורה, שתבוא ותניח ביסוד החברה את העזרה ההדדית, לאמר: את הסוציאליות?

קרופוטקין נותן את התשובה הידועה בפי כל הסוציאליסטים: הקנין הפרטי – הוא האשם היחידי, הוא הגורר אחריו את תקופת הקפיטליזם, את הנצול והשעבוד, את שנאת המעמדות, את המהפכה. אולם עם כל שנאתו העזה לקנין הפרטי, שהוא עורך בו מלחמה קנאית ורואה בהשמדתו המוחלטת את התקוה היחידה של בנין החברה הקומוניסטית החפשית, – הוא עוד מרבה לשנוא את שורש הרע, הוא עוד מרבה להלחם ביסוד של הקנין הפרטי: בכח האגרוף הגוזל את החירות, בשלטון האדם באדם. הוא נלחם בכח האגרוף, בין שהוא מופיע בלי מסוה ובלי התנגדות מאיזה צד שהוא – דוגמת ימי הפרשים החמסנים והברונים שודדי-הדרכים; בין שהוא מתחפש באדרת-כבוד של חוק אשר תעודתו להרבות שלום בעולם; בין שהוא בא בבגדי מלכות של מנהל הארץ ומאיים בפגיון לכל המתקוממים נגדו; בין שהוא מתגלה בהדר גדלותו, בצורה התקיפה והמסוכנת ביותר, המהוללת כל כך בפי הריאקציה ­– בצורת המדינה.

שלטון האדם באדם – זהו הגורם שנתן דחיפה להתפתחות הקנין הפרטי ולהתהוות החברה הנוכחית. בפשטות ובכח פלסטי מתאר לנו קרופוטקין את ראשית הפרוצס הזה הנעוצה בתקופה הפיאודלית, – תקופה זו שבה התחילו נוצרים הנכסים הגדולים של זמננו. “ברון פיאודלי כובש לעצמו עמק טוב ופורה. אולם כל זמן שהעמק אינו מיושב, אין הוא בשביל הברון בחזקת נכסים… עליו לחפש אחרי אכרים… בכל מקום יש למצוא המונים-המונים של עניים: הללו הגיעו עד פי תהום תחת לחץ מלחמות, מגפות ובצורת; אין להם לא סוס ולא מחרשה, כי הברזל יקר מאד בימי הבינים, ועוד יקר ממנו הוא סוס-העבודה. כל האביונים האלה שואפים לתנאי חיים נוחים. ביום בהיר אחד הם רואים בכביש, אשר על גבול הקרקע של הברון, בד ועליו שלט. השלט מודיע במלים המובנות לכל, כי כל מי שמסכים להתישב על אדמת הברון יקבל גם קרקע וגם כלי-עבודה מבלי שיצטרך לשלם מס-הקרקע במשך כמה שנים… המסכנים מציפים את אדמת הפיאודל. בונים כבישים, מיבשים בצות, יוצרים מושבות. אולם כעבור תשע שנים יטיל עליהם הברון דמי-חכירה, בעוד חמש שנים עליהם יהיה לתרום למפרע את תרומת הקרקע, בעוד זמן מה יכפיל את המס, וכה בלי סוף. ולאט לאט ובעזרת החוקים שנקבעו על ידי הוד מעלתו הברון, הולכת דלות האכרים ונהפכת למקור העושר של האציל, – ולא של האציל בלבד, כי אם של גדודים-גדודים מלוי-ברבית הקובעים את ישיבתם בכפרים”.

עברו מאות שנים. ובמשך מאות השנים האלה הלך שלטון-הכח והחליף צורות למאות ולאלפים, אולם מהותו נשארת אחת ויסודית: הוא מחניק את החירות, גוזל את הרצון, מנצח על השעבוד החברותי ותומך בקנין הפרטי ובעניניו האגואיסטיים. ולבסוף נולד על פסגת ההתפתחות, מעוטר בקרני אורה של חסד אלהים, הבטוי העליון של שלטון המעמד והנשק הענקי של השעבוד החברותי: המדינה הצנטרליסטית של ימינו.

לקרופוטקין היתה הזדמנות להפגש במשך ימי חייו פנים אל פנים עם המכונה הענקית הזו של הונאת העם ושעבוד ההמונים, והוא הכיר את כל סודותיה המתרחשים מאחורי הפרגוד. בתור בן למשפחת נסיכים ראה את זיוף המוסר והמשפט, העומד תחת חסות הקדוש וברכת הכנסיה הרשמית; בתור אופיציר של צבאות ה“צאר” הכיר את המוסדות השומרים על הקיום, שהיה להם ערך מיוחד במדינת רוסיה: – את המשטרה ואת הצבא; בתור אנרכיסטן למד לדעת מקרוב ברוסיה ובצרפת את האירגונים שנועדו לשמור על הסדר של המדינה: את בתי-הכלא והמבצרים; ועל כולם – הכיר, בתוך פקיד גבוה בפלכי סיביריה, את המדינה בחיי יום יום, את הפרזיטיות של הפקידות ואת המכונה הענקית של הביורוקרטיה, העושה את מלאכתה בעד בצע ושוחד. מתוך כל המקורות האלה שאב קרופוטקין את שנאתו הקנאית למדינה ולשלטונה המשעבד.

קרופוטקין אינו רואה כל תקוה לשחרור מעול הקפיטליזם כל זמן שתתקיים המדינה. “אנחנו מכריזים בפירוש, – אומר הוא במקום אחד, – הפועל לא ישיג את החירות עד שיקום ויחריב את השקר שבצנטרליזציה, את הזיוף שבהמון הפקידים הממונים על ידי המדינה לשמור על החוק והסדר, – חוק שחוקק על ידי העשירים לשם נצול הדלים, וסדר שפירושו: הטלת עול העשירים על דלת העם. – שחרור העבודה לא יקום ולא יהי טרם שנשלח לעזאזל את כל הזיופים, השקרים ומעשי-התרמית האלה”.

וכיון שהוברר לו שיחד עם נצול האדם על ידי האדם מוכרח לבוא הקץ גם לשלטון האדם באדם, שבנפול הזכות המיוחדת של הרכוש צריך לנפול גם המונופולין של הכח, – הרי הוא מבחין במבטו הבהיר את הסכנה החדשה, המתיצבת בין החופש ובין האדם העובד. שנים רבות לפני נצחון הבולשביות, – שאת “מדינתה הפרולטרית” הספיק קרופוטקין לראות בעיניו ממש, – גלה האנרכיסטן הרוסי את הזיוף הפנימי שבמדינה הפרולטרית בכלל, והכריז על שנאתו הנצחית לכל הריבולוציונרים למראית עין, המתאמצים להפוך את עבודת-הגאולה של הסוציאליות למין רכושנות מדינית גדולה וחדשה. בין חרבותיה של המדינה הקפיטליסטית הוא מוצא את גידולי העבדות החדשה. הנה הולך ונוצר מעמד חדש, הבא לשלוט ומנסה לרכז בידו את כח-השלטון של הדורות. במקום הצבא הלבן יבוא – האדום, במקום הפקיד הלבן – הפקיד האדום, במקום השלטון הלבן – השלטון האדום, וכקרבן המדינה החדשה יפול עוד הפעם העם, אשר בשמו דוגלים להקות הקומיסרים. ורק הכרה אחת לקרופוטקין – הכרה המוצקה כצור: הסוציאליות תהיה סוציאליות-החירות, סוציאליות אנטי-מדינית, סוציאליות אנרכית, – או שהרעיון הסוציאליסטי לא יצא לפועל לעולם.

במעגל מושלם זה נתונה השלילה של קרופוטקין. היא שוללת את האדנות ואת העריצות בכל מקום שהם; ספרו, שלדעתי הוא המזהיר ביותר בין חבוריו הקטנים – “על התפקיד ההיסטורי של המדינה” – מוכיח את זאת בתכלית השלמות. הוא שולל את השלטון המקיף של האינטרסים החמריים ואת ההיגימוניה של מלחמת-המעמדות; שיטת “העזרה ההדדית” – זהו המרכז וראש-הפסגה של כל יצירת קרופוטקין.

על הרקע השחור של השלילה מופיע לפניו מפעל-השחרור של הסוציאליות האנרכית – רק בתור תולדה של פעולת-עם יוצרת ורק מתוך התהוות אורגנית וחפשית: לא בכח צו והכרח הבאים מלמעלה, כי אם בתוקף הדחיפה הנובעת ממעמקים, דוגמת העץ אשר גזעו, עליו וצמרתו עולים וצומחים מן השורש. –

 

ד    🔗

“צורה חדשה של חברה, – אמר פעם קרופוטקין בספרו “נאומי המורד” – צומחת בקרב עמי-הציביליזציה, והיא עתידה לבוא במקום החברה הנושנה. זה יהיה צבור בני אדם שוים שלא יהיו צריכים למכור, תחת לחץ ההכרח, את השרירים ואת עבודת-המח לאלה, העומדים, במקרה, להשתמש בעמל אחרים; להיפך: תנתן האפשרות לכל לשמש בידיעות ובכשרונות את התוצרת, בתוך אורגניסמוס חברותי כזה, שידע לצרף את כל צורות-הפעולה לסכום עליון של טובת כל בני החברה, ועם זה יפריש כר נרחב וחפשי להתפתחות האיניציאטיבה האישית”.

ואת ניצני העתיד הזה מבחין קרופוטקין בתוך החברה, הכלכלה והחנוך של זמננו. יכולת זו של תפיסה מקיפה את המתהווה ואת שלל החזיונות, חודרת עד הגרעינים הכמוסים של ההתפתחות וסוללת נתיבי הכרה חדשים.

בעת שתורת-הכלכלה הקלסית חולמת בהתפעלות עצומה על ההתקדמות של רכוז התעשיה ומנבאה באש-התלהבות להגשמת החזון של חסידי המסחר החפשי; בעת שהסוציאל-דימוקרטיה המרכסיסטית, הנתונה תחת ההיפנוזה של ההתקדמות הטכנית ותגבורת הרכושנות, עומדת ומכניסה בתמימות גמורה את החלום ואת הנבואה האלה לתוך שיטתה הסוציאליסטית, – רואה קרופוטקין את ההתהוות של צורת-חיים הפוכה ומתנגדת. אחת אחת באות המדינות לידי כך שהן מספיקות את צרכי-התעשיה על ידי תוצרת עצמית. בו בזמן שבורגנים כמרכסיסטים נשארים כפותים לכבלי הדוגמות הנושנות, הולכת הדיצנטליזציה של החרושת, המסתעפת בכל רחבי המדינות, ונעישת יותר ויותר מציאות ממשית. אולם לא במובן זה בלבד רואה קרופוטקין את התורה של הרכוז הקפיטליסטי כשיטה שאינה קולעת לאמת. גם בנוגע לכל יחידה הפועלת במשק של התעשיה אין תורה זו בעיניו אלא סכימטיזם בלתי-מובן. מצב התעשיה הפעוטה והמלאכה ברוסיה, בצרפת ואפילו באנגליה ובגרמניה, מעיד על זה שההיסטוריה צועדת במסלול אחר לגמרי. צורות-המשק האלה שומרות בכל מקום על קיומן; יתר על כן: הן גם הולכות וגדלות, אם גם בהדרגה, כצורות של עבודה אורגנית. בצד ההתפתחות הזו אנו רואים את החקלאות ההולכת בדרך של אינטנסיביות מתמדת. נצחונותיה עתידים לכלכל גם פי כמה מן המספר הנוכחי של תושבי כדור הארץ. השמוש במכונה, החודרת יותר ויותר לעולם החקלאות, מגדיל את היבול פי מאה, ונותן את האפשרות לגשר את התהום שנפתח על ידי הקפיטליזם בין העיר והכפר, בין החקלאות ועבודת-החרושת.

ועל כולם, הנה כבר צומח ומבשיל בימינו אנו, חנוך חדש, הסולל דרך לחברת-העבודה של העתיד, המציג לו למטרה: לאחד את עמל הכפים ועבודת-הרוח, להתגבר על חלוקת-העבודה – ילידת-קפיטליזם זו הממיתה את הנשמה, – לקשר מחדש את האדם ברוח יצירתו, להעמיק בו את הבנת המציאות האורגנית, ולפתח בו את ההסתכלות הפלסטית בכל העצמים.

כך עוברת לפנינו שורה ארוכה של פרובלימות חברותיות-כלכליות, היסטוריות-תרבותיות, פדגוגיות-צבוריות, שכל אחת מהן זקוקה לתאור מפורט; כך נמטר עלינו שפע רב של רעיונות, שכל אחד מהם ראוי להתעמקות מיוחדת וחודרת.

מובן מעצמו שלא נגרע מכל העושר הרב הזה אף קוצו של יוד אם נאמר גלוי שהרבה מרעיונות קרופוטקין נצרכים בהכרח למלויים, שכלול ועבוד.

כאן מופיע אולי לפנינו באחד מגלוייו הרבים החוק הטבעי של ההבדל בין דור לדור: טבעי הוא הדבר שאנו, – בני הדור הצעיר, הקרובים, לפי מהותנו הרוחנית והכרתנו המדעית, לסוציאליזם האנרכיסטי והמחונכים, ביחד עם זה, על ברכי הסוציולוגיה והכלכלה החדשה, – דורשים מאת קרופוטקין בכמה פרטים – וביחוד בשאלות הכלכלה והטכניקה החברותית – יותר דיקנות, יותר ברור חודר ותאור מדויק.

אל לנו להסתפק בעובדות סטטיסטיות המאשרות את קיום היחידות הקטנות בעולם החרושת, ולהקיש מכאן על קיום צורות העבודה האורגנית היום ועל התפתחותן בעתיד, כל זמן שלא חקרנו באופן מקיף את ההנחות הכלכליות שלהן: את המצב הפנימי, את היכולת הכלכלית ואת הפּרספּקטיבה לעתיד. וחקירה כזאת סופה להביאנו לידי מסקנה, כי מלאכת-היד באירופה – גם במקומות שהיא מוסיפה להתקיים, – חיה בחלקיה הרבים חיים למראית עין, בעוד שמבפנים היא נהרסה כליל, או הולכת למות במהירות רבה, ואם גם תשאיר אחריה שרידים, לא תוכל להשתמר אלא באילו מקצועות ובתנאים ידועים.

גם אין לנו רשות להשלות את עצמנו בהבטחה גרידה, שכחות התוצרת עלו בכל מקצועות החיים למדרגה כזאת, עד שיביאו, בלי כל ספק ובלי קושי, לאידיאל הנכסף של “חיי הרוחה בשביל הכל”; וכי הטכניקה התרוממה לדרגה כזאת עד ששעות-עבודה אחדות תהיינה מספיקות ליצירת התוצרת הדרושה. כל ההכללות האלה זקוקות לחשבונות מעובדים, לחקירות מדויקות, חודרות וברורות – כפי שנסו לעשות בעשרות השנים בלוט-אטלנטיקוס ופופר-לינקיאוס ביחס לתוצרת בחברה הסוציאליסטית. אולם גם ספריהם של אלו מוכיחים לנו מה מרובים הלקויים במקצוע זה על כל צעד ושעל.

מלבד זאת מפליא אותנו קרופוטקין מצד נטיתו להכללה מהירה ובלתי מבוססת. אמנם, מותר לו לפיסיקאי לחשב את חוקי השטח המשופע מבלי להביא בחשבון את החכוכים בשטח שמתחתיו. אולם עליו לדעת כי החכוכים האלה קיימים, וכי הם פועלים ומשפיעים על תוצאות החשבון. על אחת כמה וכמה שלא נמנע משגיאות ענקיות אם נעלים עין מן החכוכים אשר בכלכלה החברותית, – זו הרשת המסובכת והמורכבת של יחסים, קשרים, התחיבויות, סבובים וזרמים. אם אחד האכרים השיג באיזה מקום, בתנאים נוחים ויוצאים מן הכלל, תוצאות טובות ובלתי שכיחות בקולטורה של חטה נטועה, מחממות וגידול צמחים תחת זכוכית, – הרי שאין להוציא מכאן, בעזרת הכפל הפשוט, הכללה המקיפה את החברה כולה, – דבר השכיח כל כך בספרו של קרופוטקין: “שדות, בתי-חרושת ובתי-מלאכה”.

ועוד עובדה הדומה לקודמת: אפשר להאמין אמונה שלמה ומוצקה בכשרון-ההמונים המארגן, היוצר ובונה, אולם עם כל זה אנו משתוממים לראות את הצורה הקלה, שלא לאמר הגרציוזית, אשר קבל אצל קרופוטקין המעבר הריבולוציוני אל האנרכיה השתפנית. הסוציולוג המצוין, אדם שכתב את ההיסטוריה היחידה במינה של המהפכה הצרפתית, על כל הערבוביה של הכוחות המתנגשים במהלך הסתירה והבנין, מציין לנו, לדעתי, את המהפכה הסוציאלית המתקרבת ובאה בדמות קלושה, חורת ומחוסרת-דם, אם גם מענינת בפרטים ידועים.

עם כל הצדק אשר בהנחתו היסודית, כי המטרה הראשונה והעיקרית של המהפכה אינו הענין של יצירת “ממשלה ריבולוציונית”, כי אם הספקת שלשת הצרכים האלמנטריים לעם: כלכלה, דירה והלבשה; עם כל זה שהוא מתאמץ למראית עין להביא בחשבון את כל המעצורים העומדים בדרך המובילה “לחיי-הרוחה לכל” ול“כבוש הלחם” – עם כל זה נראה לנו תאור האכספרופריאציה כדבר הרחוק מרחק רב מן המציאות. זוהי מהפכה בלי חכוכים. ההמון הריבולוציוני מקבל על עצמו בדחיפת הכח והסדר העצמי את כלכלת המרכזים: הוא מארגן את חלוקת צרכי-האוכל והבגדים, הוא מעמיד ברשותו את סדור הדירות המוכנות, הוא מטיל על עצמו את סדור הסטטיסטיקה של כל התוצרת וההספקה. “אמנם תהיה אז מקצת מן הערבוביה, אולם יש להתאמץ שהערבוביה הזאת לא תעבור ללא הועיל ונחוץ להביא אותה למדת האפס. ודבר זה הוא בגדר האפשרות: את זה נדגיש בלי הרף ובלי עיפות”.

אנו יודעים כמה מן הקושי יש בתאור ריאליסטי של מהפכת-העתיד, ובכל זאת נראה לנו כי תמונת המרד בהירה יותר מדי, גם מצד הלך-הרוח הכללי וגם מצד שפעת הגונים, וכמעט שאין אנו פוגשים לא מכשול פנימי ולא הסתבכות חיצונית.

אמנם, נראה לנו כי אחדים מן החסרונות האמורים הכרחיים הם ביצירה כיצירת קרופוטקין, המקיפה חומר ענקי כזה והמזוינת בידיעות עצומות כאלה. אם נדון על יצירה זו כעל עצם גדול מקיף ומסוגר נראה, שלמרות כל חסרונותיה, היא עשירה מאד בהערות פוריות, ברעיונות מפתיעים ומבריקים, המגלים תחומים בלתי-צפויים ובלתי-מוארים, בין בשעות שהם דנים בשיטת השכר בין בשעות שהם עוסקים במוסר ובשאלות ההסכמה החפשית. עין לה ליצירה זו החודרת לתוך מסתרי החיים, המגלה את הרוח הגדול של המתהווה בכל פרט נקלה, בחזיון-החיים היותר פעוט ויום-יומי, כעין: פנס הרחוב, גלוית הדואר וסירת-ההצלה. בפני האור הרוחני הבהיר שביצירה זו נופל המסוה המזויף של כל עצם מורכב ומפשט, והוא מתגלה מחדש בפשטותו המקורית והטבעית. כמטרת המהפכה היא רואה לא את עשרות הסיסמות המופשטות, לא את “המדינה הפרולטרית”, אבל גם לא את התחדשות האדם, כי אם את הדבר הפשוט והחשוב ביותר: “חיי הרוחה בעד הכל, מזון, דירה, מרחב, אור, הלבשה, חום ואויר חפשי של חוסר דאגה חמרית”. באחת: צריך לכבוש את הדברים היותר אלמנטריים ועליונים; לא נשאר לנו אלא ליצור תנאים כדי שיוכל לעלות ולפרוח כל זה שבו טמון כח הצמיחה והגדול.

היצירה של קרופוטקין נשואה על כנפי הדמיון היוצר, המגלה בניצני הים את העץ הפורח של מחר, את היער העבות של המתהוה; המנסה לצייר את תמונת החברה של העתיד בשלל החזיונות, אשר אין לשער ואין לראות אותם מראש.

חברה זו היא – החברה החדשה והחפשית של “חיי הרוחה בעד הכל”; חברה ללא שלטון, חברה של אנרכיה קומוניסטית. את חזון העולם הבא אין קרופוטקין נותן לנו בהימנוני-תהלה יוקדים, כי אם במלים היותר עממיות ובתמונות היותר פשוטות. יסוד החברה אינו יותר הכח, דיקטטורה של המעוט או הרבים, ההכרח החיצוני בין שהוא מופיע בצורה של שטר-קנין ומקל השוטר, בין שהוא בא בתור פקודה צבאית וצווי של ממשלה; היא בנויה על ההסכמה מתוך רצון חפשי, על ההתחברות ללא-שלטון, על כח החיים אשר הטרמינולוגיה האנרכיסטית מציינת אותו בשם Libre Entente (“ברית חפשית”).

המחשבה של דורנו נתונה כולה במעגל-קדם של רעיון השלטון. לפיכך, לא רק שאי אפשר לה לצייר לעצמה את החברה החפשית הזו, כי אם גם יקשה מאתה לצעוד לקראתה בעקבות החוקרים האנרכיחסטיים, כאיש ההולך לקראת מציאות אפשרית.

ההיפנוזה של השלטון, המשמעת והסדר הפומבי חדרה לרהטי-דמינו בתוקף כזה שאין אנחנו מסוגלים יותר להבין מה גדול התפקיד אשר ההסכמה החפשית ממלאה אפילו בחברתנו, – חברת השעבוד ושלטון-הכח, – כשם שאין אנו משיגים כיצד עם שלם חי בלי משטרה השומרת על הסדר, כמו שחיו לפני ארבעים שנה ארבע מאות מיליונים הסינים. אולם קרופוטקין מאמין באפשרות זו, והוא גם מראה לנו את דרכי התגשמותה. הוא מוכיח לנו את האפשרות של החברה החדשה, כי הוא עצמו נוכח באמת שלו.

אולם בעוד שבחברתנו אנו כפותה ההתאגדות החפשית לעול השלטון ולאפוטרופסותו, ואין לה יכולת של גדול ופריחה באויר המחניק של המדינה, – הנה אחרת יהיה בחברת-העתיד: בה תשמש “הברית החפשית” יסוד עקרי ליצירת הקבוצים. לא תחת לחץ ההכרח, כי אם בכח המדריך והמנהל של האינטרסים והשאיפות האידיאליות, יצטרפו היחידים לקבוצות או לאגודות. היחידה של הקבוצים האלה תהיה הקומונה, אשר היחידים יחפצו בה ויכשירו את עצמם לסדר בתוכה את החיים ואת המשק.

מאות שנים של התפתחות קפיטליסטית, הגוררת אחריה מצב של תהו ובהו בחברה ובכלכלה, בתוצרת ובהספקה הביאו לידי כך, שהכרת-הדור צריכה עתה לכמה פירושים, אשר יסבירו את מטרת ההתאחדות החדשה: לעשות את הקומונה החפשית אורגניסמוס כלכלי טבעי, קואופרציה כלכלית רבת-איברים המספיקה את תרכיה, את כל צרכיה, בכוחות ובחמרים משותפים על יסוד של שתוף הקנין והשמוש. בקומונה החפשית יתחד התוכן האמתי של התוצרת, שניטלה מאתה בחברה הקפיטליסטית הפונקציה הטבעית שלה על ידי זה שהיא חדלה להיות מכוונת לצורך המוחשי והממשי של האדם העובד, אלא נתקשרה לעניני-הרוחים של בעלי ההון, שראו בה מקור להתעשרות. בגבולות הקומונה יתאימו את התוצרת, בין זו המספיקה צרכי-חיים עיקריים והכרחיים, בין זו שיוצרת נכסי מותרות, להספקת הדרישות הממשיות והצרכים החיים של העובד, מבלי להאריך את זמן העבודה. אחוד החרושת והחקלאות יכול להביא את מרץ העבודה לידי אינטנסיביות כזו ולהגדיל את תוצאות היצירה במדה כזאת, עד ששעות עבודה מועטות, – חושבני, כחמש שעות לפי חשבונו של קרופוטקין, – ישיגו את המטרה העיקרית ויבטיחו לכל עובד, לפי מדת צרכיו, את חלקו “בחיי ההרוחה של הכל”.

“לכל אחד לפי צרכיו?” – זאת הסיסמה אשר על פיה מחלקים את הנכסים בחברת האנרכיה הקומוניסטית. “לכל אחד לפי כשרונות!” – מה אמר הסוציאליזם הישן. וכי יעלה על דעתך להטיל על מי שהוא את האחריות בעד מדת כשרונותיו ולהצדיק בזה את חלקו המצומצם? – "לכל אחד כמדת פעולותיו!” – פסקה אחרי כן הסוציאל-דימוקרטיה. אולם, – וזהו אחד הרעיונות החביבים על קרופוטקין ועליו הוא מתעכב לעתים תכופות ובפרוטרוט, – כיצד למצוא את אמת-המדה לפעולת כל אחד ואחד, אם פעולה זו באה מתוך התאמצות של כל כחות העובד? ומי הוא אשר יעיז להתפאר בפעולתו העצמית בתוך חברה שכל כלי וכל מפעל נעשים בה כתוצאת ההתאמצות המאוחדת של דורות-ממציאים, מגלים ועובדים? מי הוא אשר ירים על נס את מהות עבודתו בתוך קואופרציה ענקית היוצרת את כל נכסיה על יסוד של שתוף כל הכחות? וכשיבוא פעם שחרור החברה מעול הנצול והשלטון, והקומונה האנרכית תדע להשתמש בצורות-עבודה כאלה, – ועתיד זה אינו, לדעת קרופוטקין, חלום ואוטופיה כי אם מציאות ממשית, – אזי יקבל כל אחד את חלקו בעושר של הכלל, כמדת צרכיו ולפי מצבו הפרטי.

הקומונה היחידה תצטרף לשניה, או לקבוצת הקומונות רק במדה שתראה בזה הכרח חיוני לקיומה. בתוך ברית חפשית תסדרנה הקומונות מתוך שתוף כחות את עניניהן המשותפים. מתוך מזיגה הרמונית זו תוצר חברת-העתיד הנכספה, שקרופוטקין יודע לתאר אותה בשלל פרטים מענינים ובשפעת צבעים.

החברה של העתיד, האומה בתור פידירציה גדולה של קבוצות קומוניסטיות חפשיות, – כזאת היא המטרה האחרונה הרומזת לנו ככוכב מדריך ומזהיר מתוך מלחמת קרופוטקין ויצירתו.

יצירה זו לא תהא לה לעולם בשביל איזו תנועה שהיא אותה החשיבות המחוקקת, המציינת, לדוגמה, את יצירת מרכס ואנגלס ביחס לסוציאל-דימוקרטיה. בשביל זה יש בה פחות מדי ממדת ה“רבנות”, מן הדוגמטיקה: היא אינה באה בפרטנזיה לקבוע אמת הכרחית בשביל הכל. אולם כשתבוא התקופה המכרעת והמלחמה בעד החירות תתפרץ בקרב העמים, עתידה המלה האמיצה של קרופוטקין להפרות, ביודעים ובלא יודעים, את המחשבה של הלוחמים, ולשמש דחיפה לקראת המחשבה החדשה. ובימי הקרב, כשהמגינים על הקיים, – ובימים ההם יפול, אולי, תפקיד זה בגורל המועצה של המדינה הפרולטרית או ראש המשטרה הפרולטרית, – יתאמצו להחניק בפקודות-גירושים, בתי-כלא, מצב של מצור וצנזורה על העתונות את גרעין החופש שאינו מת לעולם, ישאבו הריבולוציונרים של מחרתים מתוך אוצר הרעיונות של קרופוטקין, כל זמן שיקום בהם רוח – כח, עצה, דחיפה, רצון ורוח קדושה של החיים.