יש רגעים, שהאדם אינו יכול לשאת את עצמו. אז הוא שואל את עצמו: האם נשמתי כל כך גדולה, עד שאין גופי יכול לשאת אותה, או כי נשמתי כל כך קטנה, עד שהיא אינה יכולה לשאת את הגוף? בכל אופן, נשמה גדולה צריכה לשאת את עצמה ואת הגוף עמה. ואולי ישנם בעלי-נפש מאושרים כאלה, שאין בחייהם מקום לשאלה כזאת.
*
‘מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא’. אולם קודם נאמר: ‘ומות בהר אשר אתה עולה שמה’. אבל השאלה היא: אם אחרי ראיית הארץ המבוקשת אפשר לחיות מבלי לבוא שמה. היש חיים כאלה? – חיים יותר עמוקים מכל מה שראה בו האדם את מקור החיים? או היש גובה כזה, – גובה למעלה מן הדרך, אשר נגלה לאדם לעולמות היותר עליונים?
*
המידה של ביטול אחרים, של ביטול ‘הקטנים’, כפי שהם נקראים בפי ‘הגדולים’, אינה כלל מידה של גדלות, של אינדיבידואליות גדולה, של אישיות עליונה, כי אם ממש ההיפך. לפני אינדיבידואליות גדולה באמת אין גדול וקטן בטבע האין-סופי. החלוקה בין גדול וקטן היא חלקם של הקטנים, היא היא תעודת העניות שלהם, שהם נותנים או לוקחים לעצמם. מי שרואה את אחרים קטנים ממנו, הוא יכול להיות יותר גדול (כלומר יותר גדול מקטנים), יותר עליון, אבל בשום פנים ואופן לא גדול ולא עליון. הביטול בא בהכרח מתוך צמצום ה’אני' בגבול ידוע, אם צר או רחב, אבל לא מתוך התפשטות ה’אני' לאין סוף, לתוך כל מי שחי והווה.
*
ראית נפש מסתתרת בשפריר חביון של הבדידות העליונה, – והנה שפרירה עשוי שָפִיר, כי שִלְיָתָה נהפכה לה על פניה, והיא רואה את עצמה – ויש לה מעריצים החושבים אותה – חבויה ונסתרה!
*
האדם צריך להיות חדש, כל אדם – יחס חדש אל העולם, כאילו הוא האדם הראשון. המדעים, הדעות, המחשבות, יצירות הרוח – כאילו לא היו ולא נבראו. כל אדם – אדם חדש, עולם חדש, – או גם חיים חדשים. באין שמיים חדשים – אין ארץ חדשה, באין חיי עולם חדשים –אין חיי אדם חדשים. באין אלוהים – אין אדם בצלם אלוהים, אין חיים בצלם אלוהים: אין אדם בצלם אלוהים – כי אין חיים בצלם אלוהים. אדם-אלוהים הוא רק אליל, מעשה מוח האדם, כלומר לא אלוהים ולא אדם. ואולי כאן גנוזה תעודת ישראל, אולי זהו סוד תחיית ישראל, סוד האור הגנוז לעתיד לבוא. מהלך המדע החדש מתחיל משיטת הנסיון, משיטת האינדוקציה, מן הפרטים אל הכללים. ומהלך החיים החדשים אולי יתחיל מן הכלל אל הפרטים, יותר נכון, מן הכלל שאין בו פרטים, מן הכלל שאינו אלא אחד ושאין אדם משיגו אלא בחיים. ויש קול האומר: הנח להם לבני אדם! ילכו באשר ילכו, ייכשלו באשר ייכשלו: אולי אין באמת לבוא אל גן העדן העליון אלא בדרך הגיהינום?… ועם ישראל מה יהא עליו?… בקשת שֵכֶל נעלם, בקשת אלוהים – איזו גדלות לאין סוף, גדלות נוראה, עומק תהום, נפשיות בצלם אלוהים! ואולי אפשר לאמור, כי כאשר יֵדע האדם לבקש את אלוהים – מצוא ימצא. כי לא בהכרה, לא באי יכלתה של זו להשיג תליא מלתא, כי אם בנפש: באין עוד בנפש האדם די מרחב להיות מקומו של עולם, אין עוד בחיי האדם די עומק להיותם חיים בצלם אלוהים; אין עוד בנפש האדם אותו הרגש היחידי הכולל הכל, אותו הרגש הנעלם מכל הכרה ומכל הרגשה והמאיר את כל עולמה של ההכרה וההרגשה, המאיר את כל עולמו של האדם באור עליון; אין עוד אותו יחס האדם אל עצמו, שהוא בבחינת גילוי ‘השכל הנעלם’, בבחינת גילוי אלוהים. יראה, הערצה, כבוד, אהבה, אמונה, ומזה – קרבנות, תפילה, הודיה, תהילה, וכן להיפך: מורד, כפירה וכו' וכו' – מה לכל אלה ולאלוהים? איזו שייכות יש בין כל אלה ובין ‘השכל הנעלם’, איזה רגשות, איזה יחסים קטנים, דלים, אפסיים ביחס ל’השכל הנעלם‘, ביחס לאלוהים! בין האלוהים, ‘השכל הנעלם’, ובין האדם אין שום יחס. פה יוכל להיות רק יחס האדם אל עצמו: עלייה, גידול, עומק, קדושה, ‘קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלוהיכם!’ – הנה היחס היחידי. אולם אין עוד בנפש האדם מקום לקדושה העליונה. הקדושה העליונה אינה נזירות, פרישות וכדומה, כשם שאינה ההיפך. הקדושה העליונה היא יצירת חיים עליונים, חיים בצלם אלוהים, חיים בבחינת ‘שיתוף במעשה בראשית’. הקדושה העליונה היא אמת עליונה, אמת עמוקה, תהומית, נוראה. אין קטן וגדול, חשוב ולא חשוב לפני משפטה של האמת העליונה: אטום אחד וכל העולם, ביצת כינה ואדם עליון – חשיבות אחת! אין האדם מוצא את האמת העליונה לא משום שאינו משיגה, כי אם משום שאינו תופסה, משום שאינו מרגיש בה. האמת העליונה היא עצם בקשת האמת, עצם הרגשת החיוב המוחלט במציאות אמת מוחלטת והצורך המוחלט לשאוף אליה. אולם הרגשה זו, שישנה בעצם בנפש כל אדם, אינה אמת עליונה, אינה בכלל אמת, כל זמן שאינה מושלת יחידה, כל זמן שאין האמת המאור המבוקש היחידי בכל רחבי הנפש ומעמקיה ומסתריה, עד דלית אתר פנויה מניה לא בעליונים ולא בתחתונים. לפיכך, מי שהכרתו מחייבת, יכולה לחייב, אם מתוך רוחב מבטה, או מתוך עומק השגתה, מתוך בינה יתירה בחיים ובעולם, כי אין אמת מוחלטת, – הרי שהיא אינה יכולה לחייב כי יש אמת מוחלטת, כלומר שלגבי דידה אין אמת מוחלטת, אין אמת בכלל. האמת הרי היא עצם החיים ואינה יכולה להתקיים אלא בתנאי של שלמות מוחלטת ושל אחדות מוחלטת: טיפה אחת של שקר ממיתה אותה כולה; בעוד שהשקר יכול להתקיים, אפילו אם תטביעו בים של אמת. אם האדם חייב לשאוף למדרגתו העליונה, הרי זה לא בכדי להשיג חשיבות, כי אם משום שכך הוא תפקידו, כשם שתפקיד השמש לזרוח, להפיץ אור, להפרות חיים!
*
האמת (כמו הטוב, היופי וכו') היא רק ייחוסית, אמת ביחס למי שהוא או למה שהוא, ערך תלוי במצב ידוע של מרכז העצבים (של קומפלקס C פי אבנריוס), וממילא אמת בעלת היקף פעוט וערך עובר. בכל זאת, יש מצבים במרכז העצבים, שיש להם תכונה יותר מקיפה ויותר כוללת – הם מצבים המכשירים את קיום המין. וממילא, גם האמת התלויה בהם, הנחוצה לקיום המין, היא בעלת היקף יותר רחב ובת-קיימא יותר. מכאן רק עוד צעד אחד אל ההנחה, כי יש אמת, הנחוצה לקיום כל העולם, המצווה ועומדת על פי כלל החיים, על פי כלל ההוויה, וזה סוד האמת המוחלטת, וזה סוד הציווי המוחלט. אולם היא תלויה לא במצבי העצבים, כי אם בכל החוָויה, בנקודה המרכזית של חיי האינדיבידואום, בנקודה ההנדסית של התייצרות החיים שבו. לעצם העניין אין, כמובן, צורך בקביעת מקום לאותה הנקודה, אבל לא נפסיד כלום גם אם נקבע לה מקום – ואפילו במרכז העצבים.
*
אילו נודע בהחלט דבר היות שֵכֶל נעלם, כי עתה, כמדומה לך, היו החיים והעולם מקבלים צביון אחר לגמרי, אור אחר, עומק אחר, מבלי שישתנה בהם שום דבר. לכאורה – איזה הבדל? אבל הנפש אינה שואלת, ההבדל חי בה. אבל הדעת הזאת אסורה. את הדבר הזה אין לדעת, כי אם לחיות. התעלומה הזאת היא עצם שכל החיים. על דבר השכל הנעלם העולמי, יש לה להכרה רק רמז שלילי – ודי לה ברמז זה, אם היא די עמוקה ודי נאמנה לעצמה, – רמז מתוך השלילה, מתוך אי יכלתה להקיף את כל ההוויה, את הכלל החי של מה שהיא משיגה פרטים פרטים ומחברתם יחד לכלל מופשט – את החיים שבכלל העולמי הזה. לפיכך אין לה ביטוי לכלל הזה אלא בשלילה: אין סוף. וזה סוד החיים של התפשטות. החוָויה חיה אותם, אבל להכרה הם נרמזים רק בבחינת נירוַונה.
*
בעניין חופש הרצון, יותר נכון הגברת הרצון, אפשר להסביר את הדבר כך: לא שהרצון גובר על הסיבות או משַנה את ההסתבּבוּת, אלא שהגברת הרצון, זאת אומרת הגברת כוח החיים, הגברת זרם החיים, ריבוי החיים של התפשטות, וממילא ריבוי היסודות של ההסתבּבוּת או ריבוי החוליות של הסיבות, וממילא ריבוי הסיבות לטובת הרצון.
*
כוח פיסי, כוח החיים (של צמצום), כוח ההכרה, כוח היצירה – הנה מדרגות זו למעלה מזו (מנקודת ראות של ההשגה ההכרתית). אלה הן, יש לחשוב, מדרגות של צמצום, של ריכוז החיים, של התפשטות. כל מדרגה שלמעלה מחברתה יש בה יותר חיים של התפשטות במובן הכמותי–האיכותי, ומרוכזים יותר.
*
האמנות – בכללה גם הספרות היפה – בתור מצָרפת את המידות, נולדה מתוך אלילות, מתוך ממשלת רשויות הרבה בעולם, והעיקר, בנפש האדם. במובן זה – במובן מצרפת מידות – היא עומדת בעיקר על הפירוד, על חוסר הקשר האמיץ שבין המחשבה, הרגש והמעשה. במקום ממשלת המונותיאיזם המוחלט, במקום שלטון האחדות המוחלטת בנפש האדם, אחדות המחשבה, הרגש והמעשה, – שם, כמדומני, עדיין צריך עיון גדול: מה היא האמנות? מה היא צריכה להיות? מה יחסה אל צירוף המידות וכו'? שם צריך קודם כל לדאוג לאי-האמצעיות של החיים, צריך קודם כל לדאוג, שהאדם יחיה בלי חציצה, שמחשבתו תתפרנס מתוך הטבע והחיים בלי אמצעי ותחיה לתוך רגשותיו ולתוך מעשיו עד סוף עמקם, וכן רגשותיו – לתוך מחשבתו ולתוך מעשיו, וכן מעשיו – לתוך רגשותיו ולתוך מחשבתו. בתור סמל להאמנות במובן זה יכולה לשמש המוסיקה עם אי-אמצעיותה המוחלטת.
*
העצם כשהוא לעצמו שבקרבנו מקבל אולי צורה של רצון, אבל איננו הרצון. הוא עצם החיים של התפשטות, אשר שאיפת זרמו מתוכנו אל ים חיי העולם הכלליים, מקבלת בתוך החיים של צמצום של גופנו הפרטי צורה של רצון.
*
סוף מעשה במחשבה תחילה – סוף מחשבה במעשה תחילה: זהו כל ההבדל. ואולי אין כאן לא ראש ולא סוף, אולי גם לגבי הזמן, – כמו לגבי המקום: מעלה-מטה, ימין-שמאל וכו' – אין ראש וסוף אלא ביחס, כלומר ביחס של פרט אחד הנמצא בזמן לפרט אחר או לפרטים אחרים הנמצאים בזמן, אבל במה שהוא נצחי, במה שנמצא בכל הזמנים או מחוץ לכל זמן, הרי אין מקום לראש וסוף. ואם בתוך הכוחות הנצחיים של הטבע ישנו כוח אחד שקוראים לו מחשבה, – על כרחך שהוא נצחי, שהוא ישנו תמיד, שהוא היה במה שההכרה רואה אותו בבחינת ראש, כשם שהוא ישנו במה שההכרה רואה אותו בבחינת סוף.
*
מבְטָאים ישנים, מבטאים מן המוכן, במקום הולדת רעיון חדש, מושג חדש, הם בבחינת מיילדת, ועל הרוב – בייחוד במקום שהנולד חדש לגמרי, חדש עד סוף שרשיו הנפשיים, במקום שיש מעין לידת רגש חדש, מעין פתיחת שער חדש או פילוש צד חדש בנפש האדם לחיי עולם, לספירת הנעלם, – על הרוב מיילדת גרועה מאוד, אם כי רחמניה מאוד או בעיקר מתוך היותה רחמניה מאוד. קשה לה למיילדת לראות בחבלי ההריון והלידה הקשים, והנה היא חשה לעזרה, ותופסת את הילד מאיזה צד, אבל אין ביכלתה לתפסו מכל הצדדים, ומתוך כך הוא יוצא על הרוב בריסוק אברים. אבל גם מבטא חדש, בייחוד מלה חדשה, אינו תמיד בבחינת מיילדת חכמה, ולעתים לא רחוקות הוא דומה למכונה מיילדת. זה הכלל: במקום שיש הריון ולידה, בייחוד לידה קשה, צריך להיות נזהר מאוד בבחירת מיילדת, והעיקר, צריך להיות מזוין בסבלנות, עד שהנולד יבורר כל צרכו.
*
כל תורתו של מאך והדומים לו עומדת על טעות אחת, הגיונית-קוסמית, אם נכון לאמור כן. מכיוון שצורת ההוויה שאנו משיגים תלויה רק בהכרתנו, בצורות ההכרה, בצורות ההשגה, היא תולה את כל ההוויה רק בהכרתנו, בהשגתנו, ומחליטה כי מחוץ להשגתנו אין כל מציאות. אולם השגת המציאות אינה עוד המציאות, אבל היא מעידה בהחלט כי ישנה מציאות, שאינה תלויה בהשגה ושיכולה אולי להיות מושגת בצורות שונות עד אין קץ. הן אפילו אנחנו, באותם חמשת החושים שישנם לנו, יכולים להשיג את המציאות באופנים שונים, בצורות שונות, מבלי שעצם המציאות תשתנה על ידי כך. אוזן מוסיקלית, למשל, משיגה לפעמים את כל המציאות, את כל ההוויה בטון אחד, וכן הלאה. זה יכול להביא אותנו לידי מסקנה ממש הפכית ממסקנתו של מאך: כי בטבע יכולה להיות השגת המציאות שאינה מושגת לנו בעצם המציאות, וכי בטבע ישנה תמיד ביחד עם המציאות גם השגת המציאות באיזה אופן שהוא או באופנים שונים; כי במקום ההנחה שאין מציאות מחוץ להשגת המציאות, יש מקום לגרוס, שאין מציאות בלי השגת המציאות, כלומר, כשם שהמציאות היא נצחית, כך גם השגת המציאות נצחית.
*
אמפיריומוניזם (ובכלל כל השיטות המיוסדות רק על הנסיון, על הריאליות המוכרת) – הרבה אמת יש בו, לא קשה לאמור: הכל אמת פרט לנקודה אחת, אבל הנקודה הזאת היא הנקודה ההנדסית של כל ההשגה האנושית. והנקודה הזאת לא תושג בדרך זו לעולם. יותר מזה, בדרך זו לא תראה לעולם, כי חסרה כאן הנקודה העיקרית, היסודית. הכל יש כאן, כל ההוכחות שבעולם, כי כל ההכרה יש כאן, אין כאן רק המכיר הבלתי מוכר, אותו דבר- מה שמכיר ואינך משיג איך, אם כי הוא בך בעצמך, אם כי אתה חי אותו, אם כי הנך יודע את כל הסיבות הפיסיולוגיות והפסיכולוגיות, שהוא נולד מתוכם. מעגל קסמים. והאמפיריומוניזם עם כל הדומים לו אומר לצאת מתוך המעגל הזה בכוח ההכרה, וסוף מסקנותיו הוא, כי אין כאן שום מעגל קסמים, שהרי אין כלום פרט למה שמוכר. האם אין זה דומה לאותו הגיבור, ששקע עד צוואר ביחד עם סוסו שרכב עליו בביצה, ואמר להוציא את עצמו ואת סוסו מן הביצה, בהחזיקו בציצית ראשו הארוכה ובלחצו בחזקה את סוסו בין רגליו הארוכות…
הדבר אשר היה על דואג היהודי 🔗
(על הבניין – והוא חורבן, ועל החיים – והם רקבון)
בן אדם! פקח עיניך ופתח לבך! והיה כל אשר יכאיב עיניך כקוץ מכאיב וכסילון ממאיר ושמת עליו עיניך, וכל אשר ידאיב נפשך עד כלותה ושמת אותו אל לבך. ובא הכאב אל קרבך, והיה כאש בוערת בעצמותיך וכרעל בדמך, והיה הכאב גדול, והיה הכאב נורא. כי לגאול את הצער אתה שלוח, את הצער הגדול, אשר באו לו ‘גואלים’ ויחללוהו. והיה כראותך נגעים בבית ישראל, נגעים גדולים ואנושים, אל תיבהל, והחורבן אל יפיל עליך אימה, ולמראה הרקב הנורא אל תאמר נואש! אך ראה תראה זוהר – ואחזתך פלצות, אך שמוע תשמע שירה – ונפלו עליך בלהות צלמות! וידעת כי עמוק לאין מרפא הרקב, עד כי מזהיר הוא, וכי אין תקווה לחורבן האומר שירה… ואתה, בן אדם, אל תפנה אל בית ישראל ואל תדבר אליהם: הם לא יאבו לך ולא ישמעו לך. פנה אל העצים ואל האבנים, אל ההרים והסלעים, אל הימים והנהרות, אל הרוחות והזוועות, אל השמים ואל הארץ: המה ישמעו לך, והמה יבינו לך, כי ברוחם אתה חי ובלשונם אתה מדבר. ובאת אל ההרים, ועלית על ראשיהם והתבודדת ביניהם ובין הכפים והסלעים, והיית כאחד מהם. ונשאת בלבך את החורבן והשיממון אשר הם נושאים אותו ואין רואה ואין יודע ומבין, וידעת את הדממה אשר הם יודעים אותה, ומלאת רוח גבורה, גבורה אשר בדממה, היא גבורת הצער, אשר אין לו מלים. ופנית משם ובאת אל הים, ותרו אותו עיניך לארכו ולרחבו ולעמקו, וראית אותו בסערו, בהתגעשו, וראתה בו נפשך את אשר לא תראינה עיניך. וגם הוא ישפוך רוחו עליך, רוח הגבורה אשר בסער, היא הגבורה, אשר כל מלים לא יכלכלוה. ושבת משם ובאת אל בין בני האדם, וראית את מעשיהם, וראית את אשר הם עוללו לחורבן ולצער אשר בחורבן, לצער העם והארץ אשר חי בתוך החורבן. ופנית והלכת ראשונה אל הר בית אלוהים, אל המקום אשר שכנה שם בראשונה כל תקוות ישראל, וראית את אשר עוללו לנו זרים, וראית את רשעתם ואת ערלת לבבם - - -
(לא נגמר)
מצבה חיה1 🔗
(הרהורים על החיים למראה חלל המוות)
‘טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו’ – אבל אני שואל שאלת תם: מדוע זה? מדוע זה יתן החי אל לבו רק בבתי אבל? האם אין החיים תובעים, האם אין כל רגע מהחיים וכל תופעה שבחיים, תובעים ‘יתן אל לבו’? האם אין כל מה שהעין נתקלת בו, כל מה שהלב קולטו, כל מה שהמחשבה תופסתו בכל רגע בתוך עצם החיים, – האם אין בכוחו של כל זה להרעיד את נימי הלב יותר מהמוות? כל החיים בכל צורותיהם, בצורת האדם, החי, ואפילו הצמח, מלאים מכאובים, צער, נוראות לאין סוף ולאין תכלית, – האם אין כל זה צועק אלינו בכל רגע ורגע בקול יותר מרעיש ויותר עמוק מקול דממתו של המוות? ולא פה ולא ברגע זה נתחדשה לי השאלה הזאת, – היא נתחדשה לי, יותר נכון נתבהרה לי, קמה עמדה לפני בכל הכוח ובכל הבהירות של שאלת-חיים גדולה ועמוקה לאין סוף על עצם הקבר החדש, מתוך עצם האבל אשר ראיתי והרגשתי, – ועדיין היא עומדת בבהירותה ובסודיותה. ראיתי את האֵבל עד סוף עמקו. ראיתיו בצורות שונות. ראיתיו בצורת שתיקה כבדה ועמוקה, וראיתיו בצורת התפרצות פתאומית משונה עד לשגעון. ראיתיו, ונשאלתי מתוך תוכי: ריבונו של עולם, הן האנשים האלה כל כך קשורים זה בזה, מאוחדים בקשר משפחתי כל כך אמיץ וכל כך חי, – ומדוע זה אין הקשר הזה מראה את כוחו במלוא מידתו אלא בשעת אסון? מדוע זה בשעות אחרות יש אפשרות לזה או לאחר מן האנשים האלה, מבני המשפחה החיה הזאת, לחשוב על דבר פירוד, על דבר עזיבת המשפחה החיה הזאת? או מדוע זה או אחר מהם, המדוכא בשעה זו עד לשגעון, נפרד, עזב? רגש משפחתי, רגש של אחווה כל כך עמוק, – היודעים הם להעריך ערך חמדה גנוזה זו? כמה שפע חיים וכוח חיים, כמה פיוס עליון ואור עליון היה הרגש הזה צריך ויכול, כמדומה לך, להשפיע עליהם. הן מתוך הקריאות הקשות והמרות ‘יוסף’, מתוך הקולות המטורפים מבלי שם, ובייחוד מתוך השתיקה הכבדה והעמוקה, רואה אתה, כי במובן ידוע יוסף זה לא מת בשעה זו, כי הוא חי בתוך תוכם של בני משפחתו אלה, – ומדוע זה אין כל בני המשפחה האלה החיים עמנו, חיים בכוח כביר כזה בכל עת ובכל שעה בתוך תוכו של כל אחד מהם? היודעים הם על פי האבדה שאינה חוזרת את ערכו של מה שיש להם? הידעו את זה לפחות בעת שזֵכר המנוח יעלה לשרשו העליון, למדרגה של זכר מאיר ומפייס? אם ידעו את זה, אם לאור הזֵכר הזה יראו מה שיש להם, הרי זה יהיה מצבת הזכרון היותר נהדרה, הציון היותר יקר לנפש המנוח! אבל היודעים בני האדם בכלל להעריך מה שיש לו ערך אמיתי של חיים? היודעים את זה השואלים: מה נותנת הקבוצה?
ומכאן –השאלה הלאה: מה יודעים אנחנו מהמוות? מה יוכל להיות נורא בשבילנו, בשביל צורתו הפרטית של כל אחד מאיתנו, לאחר המוות, לאחר שהצורה הזו תעבור מן העולם? בעוד שהחיים, – אוי, כמה הם נוראים! כמה הם נוראים בכל צורותיהם, אבל בייחוד בצורתם העליונה, האנושית, היודעת לתבוע כל כך הרבה, אבל אינה יודעת לגבות כלום, ועוד להפך, יודעת להשתקע בחובות באותה המידה שגדולות תביעותיה, או פשוט, היורדת למטה מצורת כל חי, במידה שאור ההכרה הזורח מתוכה מתגבר ועולה! הנעלם שבמוות מטיל עלינו אימה, – אבל הנעלם הזה, הרגשת הנעלם, הרי הוא בעצם בחיים ולא במוות: החיים רואים במוות איזה מעבר, שאין להם תפיסה בו. אבל האם זה מעבר לאפס מוחלט? האם זה מטיל אימה? יותר קרוב לשער, כי כשם שהכוח, האנרגיה, אינו כלה ואינו פוסק אף רגע, כי אם פושט צורה ולובש צורה, עובר מנוסח אחד של כוח לנוסח אחר, כך גם החיים אינם כלים ואינם פוסקים, כי אם פושטים צורה ולובשים צורה, צורת חיים מיוחדת, שונה מכל צורות החיים הרגילות והידועות, אבל בשום פנים לא שלילת החיים. והעיקר – כלום מציאות הרצון והחיים בעולם תלויה ברצונו ובחייו של אדם זה או אחר או אפילו של כל המין האנושי? מתוך החיים לא תצא, בן אדם, לא בחייך ולא במיתתך! ה’על כרחך אתה חי' הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר נורא ממה שמשערים אפילו ההוגים היותר גדולים. אולם, מצד שני, הרעיון הנורא הזה גופו על דבר הקיום הנצחי של עצם החיים וההתחלפות הנצחית של צורות החיים, – הסתירה הפנימית הנוראה הזאת גופה הרי היא הנותנת לחיים באותה הצורה הפרטית, שכל אחד מאיתנו חי אותה, הארה עליונה וקנה-מידה עליון. פה מתבהר לנו בבהירות חיונית, כי החיים בצורתם הפרטית אינם דבר נפרד ונבדל לעצמו, כי אם מאוחדים בפנימיותם הנעלמה איחוד שלם עם עצם החיים העולמיים. מתבהר לנו, כי חיי כל אחד מאיתנו בצורתם הפרטית אינם אלא כעין טיפה בתוך ים החיים, שכל כוחה הימי הוא במה שהיא מאוחדת איחוד שלם עם יתר הטיפות, וכל כוחו של הים הוא במה שהוא מצורף ומאוחד מכל הטיפות הפרטיות. זאת אומרת, כי החיים בצורפת הפרטית, במה שהם מאוחדים עם החיים העולמיים, כאילו כוללים בתוכם בצמצום לאין סוף, מה שהחיים העולמיים כוללים בהתפשטות לאין סוף. או במלים אחרות, יותר ברורוח: ה’אני' הפרטי, במידה שהוא מרגיש או במידה שהוא חי בלי אמצעי, מלפני ההרגשה, את איחודו השלם עם כל ההוויה העולמית, כאילו כולל בתוכו בצמצום לאין סוף מה שה’אני' העולמי, אם נכון לאמור כן, כולל בתוכו בהתפשטות לאין סוף. שהרי על פי האמת אין בעולם הגדול – כלומר אין בשבילנו, בשביל כל אחד מאיתנו, זה אומר בשורה האחרונה – אין בכלל, לפי מושגנו על ‘יש’ ו’אין' – אלא מה שיש בעולמנו הקטן אנו – – –
(לא נגמר)
בדרך לפראג2 🔗
ידידי!
מפתח דברי תוכלו לראות, כי האצטלא אינה הולמת אותי. חשבתי להתנהג בנימוס, כיאות לציר שלוח מארץ ישראל, או לחבר במשלחת של הפרולטריון (בלי ה"א הידיעה: של פרולטריון) בארץ ישראל, ולהתחיל, למשל: ‘גבירות ואדונים’! או לפחות ‘חברות וחברים’! אבל הנימוס וגם הנימוס הפרולטרי בכלל זה, הרי הוא מין גלידה קרה ומתוקה, ואני, כידוע לכם, קצת יותר מדי חם ולא מתוק כלל. והנה קרה לי מה שקרה לאותו בחור, שהיתה לו בכיס מעילו חמאה קרה כרוכה בנייר והוא שכח ועמד על יד תנור חם… ה’גבירות והאדונים' ביחד עם ‘החברות והחברים’, לא עליכם, נמסו, ובאין ברירה הוצאתי מנרתיקו את ה’ידיד' היהודי הישן והפשוט. …
ובכן: ידידי! לכתוב יש, כמובן, הרבה, והכל על דברים העומדים… אבל סליחה! על פי האמת אינני יודע, איפה הם עומדים. חשבתי, כמובן, לכתוב: ‘העומדים ברום העולם’. אבל שם ברום, יש כל כך הרבה עולמות, ספירות, היכלות, – ועתה בוא ובקש שם את הדברים, שאתה רוצה לדבר עליהם! ועוד דבר אגלה לכם בלחישה: מסופקני, אם יתנוני להיכנס שמה. הן משיצאתי קצת לאירופה, אף כי שמה לא באתי עוד, אני כבר רואה וראיתי, כמובן, גם קודם, כי האדם מתחיל מן המחלקה השניה. – ואני הרי הנני ברייה מהמחלקה השלישית או הרביעית: האם לא יתנהגו עמי שם, כמו שמתנהגים עם בריות כאלה, למשל, במסילת הברזל, באניות, בבתי המכס, בבתי ‘הגדולים’, שהן מוכרחות לבוא שמה וכו' וכו‘? ובכן, אני מוכרח, לפחות לפי שעה, להסיח דעתי מהדברים העומדים ברום עולם. אתם, שולחי הנכבדים, בוודאי תתרעמו על זה ותהרהרו בלבבכם: מה שה עשינו! את מי שלחנו! את מי שאינו יודע להתנהג בנימוס, לעמוד במקום גדולים, לדבר בעיתו על דברים העומדים ברום עולם! אבל, מילא! בהדבר נעשה כבר, ובעל כרחכם תענו אמן. וכי מה יעשה אדם, כשדורכים לו על רגלו במקום הכואב לו ביותר ואומרים לו: סליחה! הכאב הרי כבר עושה את שלו, וכי יש בידי אדם זה ברירה שלא לסלוח? על כרחו, אם איננו טיפש, הוא עונה: אין דבר! ובכן, נדבר לפי שעה על דברים, שאינם עומדים ברום עולם, על דברים שגם בריות מהמחלקה השלישית והרביעית יודעות איפה הם עומדים. כדאי לפעמים לאדם, ואפילו ל’ציר’ או ל’חבר במשלחת‘, לדבר כבן תמותה פשוט, לשוחח שיחה קלה ואפילו להתבדח קצת. יודעים אתם, מי גילה לי רז זה, מי הביאני לידי בדיחות דעת כזאת? בצאתי מיפו הרי הייתי רחוק מבדיחות דעת, וכמעט שרציתי להסתלק מכל העניין של הנסיעה, לוּ מצאתי דרך ל’נסיגה אחורנית בכבוד’. אבל בדרך מלוד לקנטרה עמדתי רוב הדרך, ומפורט-סעיד (סרנו ללון לפורט-סעיד) לאלכסנדריה עמדתי כל הדרך על המפסעה של הקרון. שם נפגשתי פנים אל פנים עם ידידתי הישנה, עם זאת הבריאה הזקנה-צעירה, שקוראים לה מרת טבע, עמה אני מרגיש את עצמי תמיד טוב, בין בשעה שהיא עצובה ומרת רוח, בין בשעה שהיא סוערת, בין בשעה שרוחה טובה עליה והיא צוחקת. והפעם, בדרך מפורט-סעיד לאלכסנדריה, ביום בהיר אחרי ליל גשם, היה לבה טוב עליה מאוד. והיא צחקה ככל אשר היא יודעת לצחוק ותביא גם אותי לידי צחוק.
ואתם, ידידי, אל תחכו, כי אני אבוא לצייר לכם את פני ידידתי קו לקו, נקודה לנקודה, – גם זה עסק בשבילי! לא אבוא בעקיפין ולא אומר, למשל, כי בכדי לצייר דרושה פרספקטיבה ידועה, והיא, ידידתי זאת, יותר מדי קרובה לי. אומר פשוט את האמת הפשוטה: אינני יכול, אין לי הכשרון לכך, היא לא רק קרובה לי, כי אם פשוט בלי טענות ומענות, נכנסת לתוך נפשי ועושה שם כאדם בתוך שלו. אנחנו שנינו אז בבחינת נפש אחת, – ועתה צא וצייר את נפשך! כי גם אני ברגעים כאלה כאילו נכנס לתוך נפשה, חושב ומרגיש, ככל אשר היא חושבת ומרגישה. ואל תחשבו, כי יש פה גדולות, עמוקות, עליית נשמה וכדומה. הכל – רק לא זה. יש אולי מחשבה, הרגשה, יש כאב, יש גם קורת רוח, יש גם בדיחה וצחוק, ואם תרצו גם קצת השתובבות ילדותית, לכאורה, לא לפי גיל שנינו, – רק לא כובד ראש וגם לא קלות ראש. והעיקר – אין אומר ואין דברים. הנה לדוגמה, מעין שיחה בין שנינו, אם לתרגמה ללשון האומר והדברים. אני הייתי בדרך כלל רק השואל והיא –המשיבה והמבארת. אני אוהב מאוד לשמוע את דיבורה – אם יש לקרוא לזה דיבור – כשם שאני אוהב להסתכל בפניה. – האמת אגיד לך, גברת (טעם השם ‘גברת’ בפי הלא ידוע לכם), אני לא חשבתי לראותך כך פה, במצרים. מימי ילדותי ונעורי מימי החומש, האגדה והמדרש היתה מצרים בעיני סמל העבדות, האלילות והטומאה. מי מאתנו, בני ישראל, אינו זוכר מימי ילדותו את ‘מ"ט שערי הטומאה’, שהיה עמנו שקוע שם? ומי בדורנו לא שמע על דבר האירופיות המזויפה, על דבר הזוהמה והטומאה שבערי מצרים הגדולות? בכלל ציירתי לי את מצרים בצורת רצעות אדמה צרה, לוהטת משמש, מחוסרת מרחב, מחניקה את הרוח ושוללת כל אפשרות של מעוף. והנה אני רואה אותך, לתמהוני, משתרעת פה ברחבה, מגלה לפַני מרחבים, שאין עיני רואות להם קץ, לבושה שמלת בד וירק, מקושטה בחורשות ועצים בודדים, מפוזרים ביד רחבה, כאילו ביד צייר מובהק. ובני אדם פה ושם שוקדים להוסיף לך לווית חן בעבודתם ובעמלם. וההוד וההדר ורוח הטהרה, כמעט הייתי אומר: רוח הקדושה השפוכה על פני כולך, –לא פיללתי! ומה הצחוק על פניך, בשעה שבקמטי שמלתך נעוצים פה ושם כפרים של בתי חמר עלובים, משכן העבודה הכשרה והעניות המנוולת והאכזרית; ועל שולי שמלתך – ערים פורחות מתוך העניות הזאת? – צוחקת אני לכם, בני אדם, ילדים אתם בעיני, ילדים המכים את האבן, שהם נתקלו בה, בכל כוח ידיהם, עד שפוך דם. כואב הלב לראות מעשה כזה, אבל הרי הוא גם מצחיק, ואם אינך שטחי ביותר, הרי הוא מצחיק במידה שכואב. אכלתם מעץ הדעת טוב ורע, אבל גם הטוב גם הרע שלכם הם ילדותיים. יש בהם מטעם העץ שאכלתם, אבל טעם חיים אין בהם, חיי בובה חייכם, אליהם אתם נושאים את נפשכם ועליהם אתם נותנים את נפשכם, וחיים ממש אין להם חשיבות בעיניכם. ראה, הנה הרכבת, שאתה נוסע בה, מלאה בני אדם. ביניהם רבים בעלי דעה, בני דור הדעה שלכם, –ומה הוא הטוב בעיניכם? טוב לנסוע במחלקה הראשונה, לטעם טעם המושב והמשכב הרך והנוח, ההרחבה והאור שבקרון; לטעום טעם אותות הכבוד, שבני אדם ידועים מראים להם, ואותות הקנאה על פני בני אדם אחרים;לראות את עצמם כאילו הם באמת בני עלייה, ראויים באמת לכל הכבוד הזה ולכל הקנאה הזאת;להרגיש טעם לפגם כל שהוא במה שאחיהם, בני אדם כמותם, דחוקים וצפופים בקרונות כדגים מלוחים בחבית, וכדומה, מבלי להרגיש צורך כל שהוא בטעם אחר, במרחב אחר, באור אחר, מבלי להבין הבנה כל שהיא, כי לא כוחם ולא מוחם ולא נפשם, כי רק פרזיטיותם עשתה להם את כל הכבוד הזה. והנה אתה, ברייה מהמחלקה השלישית או הרביעית, עומד לך מחוץ לכל מחלקה ואין לך עסק אלא עם ברייה מהמחלקה הרביעית כמוך, שהרי גם אני ברייה מהמחלקה הרביעית כמוך ועוד יותר ממך. שהרי אני יש לי עסק תמיד עם כל מיני בריות עלובות, ואפילו עם כל מיני שקצים ורמשים, וכולם שווים בעיני, וגם אני בכלל זה. ועתה הגידה, הגידה לעצמך: מי טועם יותר טעם בנסיעה, לא רק טעם יותר יפה, כי אם גם יותר עמוק, מי חי יותר את הנסיעה, את כל המרחב והאור, את כל העולם והחיים, שהרכבת עוברת בהם: אם הם בני המחלקה הראשונה או אתה? או הנה לך דוגמה אחרת, דוגמה מספירה, שרוב בני האדם רואים בה את הספירה העליונה של החיים שהם מבקשים. הן אני הייתי פה תמיד כך, כמו שאתה רואני היום, כמו שמעידים עלי הדברים, הנאמנים עליך בוודאי: ‘כגן ה’ בארץ מצרים‘, האם ידעו בני האדם מקדם, אלה שראו את עצמם כאילו הם עליונים שאין עליונים מהם, הפרעה"ים, שבנו את פיתום ואת רעמסס וכו’ וכו‘. – האם ידעו לטעום מפרי עץ החיים אשר בגן העדן הזה? הידעו לחיות את חיי העדן הזה לכל רחבם ועמקם? הם ידעו להפוך את גן העדן הזה לגיהינום לכל יתר בני האדם, ולעצמם הכינו גן עדן עליון, בצורת ערמת אבן, בצורת פירמידה, אשר עבדו בה עבודת פרך כל ימי חייהם מאות, אלפי בני אדם, ומי יודע למנות את מספר הנפשות, שאבדו בעבודה זו! ואני כמובן, צחקתי עוד אז על משובתם הילדותית והאכזרית כאחת, על קטנותם המתגדלת ועל טפשותם המתחכמת. והיום? היום צוחקים עליהם גם אלה שהנם לא פחות מהם ילדים שובבים ואכזרים, קטנים מתרברבים, טפשים מתחכמים, רק בצורה חדשה, שהם רואים בה את החכמה העליונה, וכו’. רואים הם החדשים האלה, כי גן העדן העליון של הראשונים, אינו אלא ערמת אבן, שאני, לפי שעה, עד עת קץ איני הורסת אותה כליל: יראו הרואים את קטנותם ואת טפשותם של בני עליון כביכול. רואים הם החדשים, כי העליונים הראשונים מונחים היום בבתי מוזיאום בארצות רחוקות לראווָה לכל מי שרוצה לראותם. כל חכמתם, גבורתם, גדולתם – הבל. אבל אינם רואים, אינם רוצים ואינם יכולים לראות, כי הם החדשים אינם עולים עליהם אף במשהו, וכי ממש מעשי הראשונים בידיהם. גם הם בונים להם גן עדן עליון בצורת ערמת אבן למתים חנוטים, שהם מעבידים בה בפרך בני אדם ומאבידים נפשות לא כמספר מאות ואלפים, כי אם כמספר מיליונים ועשרות או גם מאות מיליונים. את זה יכלו הכל לראות בימי המלחמה, ומי שעיניו פקוחות יכול היה לראות את זה תמיד, בכל עת ובכל שעה. – כללו של דבר: טיפשים אתם כולכם, בני אדם, ילדים שובבים, שלא כדאי אפילו ולא נכון ללמדכם בינה יתירה, שלא לפי כוח השגתכם, או לענשכם עונש גדול, שלא לפי כוח נפשיותכם. בדרך צחוק אלמדכם בינה ואייסרכם בשבט, כמו שמדריכים ומייסרים ילדים קטנים, עד אשר תגדלו ותהיו לאנשים יודעי טוב ורע, יודעים לחיות חיי עולם. – נו, חביבתי! בזה כבר הגדשת את הסאה, זה כבר יותר מדי, אין לך, כנראה, שום הבנה, שום מושג בבני עליון של דורנו או של דורותינו החדשים. הם, בחכמתם העליונה ובנפשיותם התהומית, הרי מצאו וגם נמנו וגמרו כי אַת, במחילה מכבודך, טיפשה מאין כמוך. אמנם יפה אַת מאוד, יפה במידה שאין כדוגמתך, אבל גם פתיה במידה שאין כדוגמתך, פשוט אין לך אף משהו שֵכֶל, משהו הבנה. טבע עיוור, בריאה עיוורת הם קוראים לך. הם הרי חקרו וחוקרים אותך עד תכלית. גילו ומגלים את כל בניינך ואת כל חוקת חייך, ועושים בך ומכריחים אותך לעשות כל מה שהם רוצים, כל מה שהם מצַווים לך בחכמתם. ואיך תיוָואלי להזות, כי את תלמדינו בינה, תדריכינו, תורינו לדעת לחיות חיי עולם! ומה זה אומר: חיי עולם? איזה פטפוט ילדותי! – הוא אשר אמרתי: טיפשים אתם כולכם, כל בני אדם, וגם אתה בכלל זה, מאמין אתה יותר לאחרים, למה שמחייבים מוחות יבשים ונפשות תלושות מכל קרקע, מגודלות במשתלה ביתית של חיי עיר, שמוחך מושפע מהם, מאשר לעצמך, למה שאתה חי אותו בכל ישותך, אשר גם מוחך יחייבוֹ, במידה שישתחרר מהשפעתם של אחרים. עיוורת אני, אין לי כל שכל, כל הכרה, ובעלי השכל, בעלי ההכרה עושים בי כל מה שהם רוצים, – ומאין להם שכלם, הכרתם? האמנם הם בשכלם בראו אותי? עושה אני בהם, בשכלם ובנפשם כאדם העושה בתוך שלו, רוקדים הם על פי החוטים הנעלמים, שאני מושכת אותם בהם, ככל אשר אני מושכת, ממש כבובות בבית חזיון של בובות, – ואני היא העיוורת, והם הפיקחים, המכירים, החכמים! היש לך טיפשות גדולה מזו? וטיפשותם זו איננה נותנת להם לחשוב אף רגע: אולי יש איזה שכל אחר, שכל ממין אחר, מבחינה אחרת בהחלט, ששכלם המצומצם אינו תופסו, אינו משיגו, שכל נעלם מכל רעיון, ולפיכך הוא לגבי דידהו, לגבי הכרתם המצומצמת, כאילו אינו? – חכי, חכי! אבל בעצם הרי היא אחת: אם הכרתי אינה משיגה ולא תשיג לעולם את השכל הנעלם ההוא, הרי הוא בשבילי באמת איננו, – ומה לי אם אומר: שכל נעלם או: טבע עיוור, רצון עיוור, תנועה עיוורת וכדומה? – אני לא אומר לך: הכר, דע, – אני אומר לך: חיה! כל הצרה היא לא במה שאכלתם מפרי עץ הדעת, כי אם במה שלא אכלתם מפרי עץ החיים, לא במה שלמדתם לדעת, כי אם במה שלא למדתם לחיות. החיים יְתֵרים על הדעת, על ההכרה ומפרנסים את ההכרה באורם הנעלם, כל עוד לא נפסק הקשר ביניהם, אבל במציאות הגלויה אין חיים בלי אורה הגלוי של ההכרה. החיים אינם שלטון השכל בלבד ולא שלטון הרגש בלבד, לא זה לחוד וזה לחוד אף לא חיבורם של שני אלה. החיים הם שניים שהם אחד: החיים הם יצירה. אם חפץ חיים אתה, חיה כך במציאות, כמו שהאמן היוצר חי ביצירתו. לא בחשבון מוחי יבש ולא בעיוורון רגשי, כי אם בנשפיות חיה עד התהום ומוארה באור ההכרה העליונה. הנה ראיתיך בצאתך מיפו ומלוד ואתה סר וזועף כילד שנכוֹנוּ לו שבטים. מה שאתם קוראים בלשונכם ספקות, ייסורים וכו' מעיקים על נפשך, כמו שאתם רגילים לאמור, בכוח נורא, כאילו הרים נפלו עליך. גיחכתי לך במקצת, גיחוך כל שהוא, כדי שלא להעליבך, ולו אמרתי לך דבר, לא היית מבין. ועתה ראה, הנה אני אומרת לך: בספקותיך ובייסוריך חיה! – – – כך בקירוב היתה השיחה בינינו. מובן, כי מסרתי רק מקצת דמקצת, וגם טעם השיחה נפגם הרבה, ראשית, על ידי עצם הביטוי במלים, ושנית, את רוב הדברים כתבתי כבר באנייה. והים קורא לי בחזקה להתראות עמו ולשמוע מה שהוא מדבר. בינתים הוטב מצב רוחי, וגם המחשבה נטתה לצד אחר, עתה בעיני העיקר לא הוועידה ולא האיחוד, כי אם הצורך לראות בעיני ולחיות בנשפי את כל מה שנוגע לנו, את כל מה שעבודתנו בארץ תלויה בו. הדבר הזה, יש הרגשה, יתן לי יותר ממה ששיערתי מראש. מצד זה יש שאני מהרהר גם לנסוע לפולין וכו'. מובן, כי על נסיעה כזאת אין לדבר הרבה עד בואנו פראגה. עד ראותנו איך יפול דבר שם. אחרי הדרך החיה הזאת, היתה אלכסנדריה, ברחובותיה ובמקומות שהיינו מוכרחים לבוא שמה, כעין עיתון הומוריסטי חי, עם קריקטורות חיות. מעניין היה לקרוא, מעניין היה, אולי, להביא קטעים אחדים, אבל די. בפעם הזאת אגמור במלים, שהובעו למעלה, שטעמן וכוחן לפי עומק החיים ותוקף הרצון: בספקותיכם ובייסוריכם חיו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.