פורסם ב“דבר”, 1973

ביאליק בעל-אגדה היה בשני מובנים: (א) שבשותפות מבורכת עם י. ח. רבניצקי ליקט ואסף ובירר וסידר ופירש אגדות מן המרחבים של תלמוד ומדרשים לקומם את ספר האגדה – נכס עברי אדיר ונהדר. מקור חוכמה ועונג לנו ולדורות הבאים אחרינו; (ב) שבעצמו ומלשון אל לשון – חיבר אגדות יצוקות במטבעות-רוחו.

על יסודי הוראתו במסה “הלכה ואגדה” מיצווה עלינו לבחון מה הלכות מקופלות ברחם אגדות-ביאליק. מגמת פני כאן היא להסיק הלכות-למעשה בשאלות התובעות תשובות ביום הזה ובמדינה הזאת.

נישואי-תערובת והזהות היהודית של ולדותיהם    🔗

גם עיון-הדיוט בספרות התלמודית ובספרות-המחקר אודותיה יש בו כדי ללמד כי למעשה היו חז"ל רפורמאטורים גדולים, המחדשים אורחות דין והתנהגות לפי צורכי דור ודור. היאחזותם במקראות היתה רק אמצעי שלא לנתק את רציפות-הקשר עם מסורת-קדומים. כיתות בישראל שנתבצרו בשמירת התורה כפשוטה, ללא מדרש וללא חידוש, הלכו הלוך והתנוון.

מתוך גישה אבולוציונית אל ספרות חז“ל מתבררות לפנינו כמה תמוהות. ניטול, למשל, את ההלכה הפוסקת כי בנישואין מעורבים של צד גויי וצד יהודי, היהדות של הילדים קיימת רק אם האם היתה יהודית; אם האב היה יהודי אין זה מועיל לילדים ולא כלום - הם הם נחשבים כנוכרים. הלכה זו על מה מסתמכת? על אזהרת התורה שלא להתחתן בעמי-כנען (דברים ז: ג, ד): “ולא תתחתן בם; בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקך לבנך. כי יסיר (הנכרי) את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים…” פירש רש”י בעקבות חז“ל (קידושין סה): “כי יסיר את בנך, אשר תלד לו בתך (דהיינו, הנכד) מאחרי. למדנו שבן-בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, אלא בן-בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי אלא כי יסיר את בנך, וגו'. והנה, לפי פשוטו של מקרא אפשר להסיק כי דווקא הבעל הנוכרי מסוכן ביותר ליהדותם של ילדי-התערובת. וכי נתעלם מחז”ל כי התורה בדברה בלשון סתמית, נוקטת לשון-זכר? לפי ההגיון המובא ברש”י על-פי חז“ל, אפשר לגרוס כי בת פטורה מכיבוד אב ואם, שהרי כתוב “כבד את אביך וגו'” ולא “כבדי את אביך וגו'”!… אלא, בתקופה של ריבוי נשים ועבודת אלילים, היו הילדים כרוכים אחר האם יותר מאשר אחר האב. ונשים בדרך-כלל דבקות במנהגי דת-הוריהם יותר מגברים. (נזכור את גניבת התרפים בידי רחל). על כן קבעו חז”ל כי יהדותם של ילדי-תערובת הולכת אחר האם ולא אחר האב. והישענותם על לשון-הכתוב היא אסמכתא בעלמא – הם לא מצאו פסוק טוב מזה להיתלות בו.

נשאלת השאלה: מורי-ההלכה שבכל דור ודור מייחסים לעצמם סמכות כבירה לפסוק דינים כפי בינתם, סמכות זו יסודתה במדרש למה שכתוב בתורה (דברים יז: י, יא): “ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך (השופטים בדורות יבואו)… על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”. פירש רש"י: “ימין ושמאל (סנהדרין כט) – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל.” איך-זה לאחר החרם על ריבוי-נשים ולאחר שהיצר הרע לעבודה זרה כבר נשחט אצל היהודים, עדיין נמנעים גדולי-התורה מלבטל את האפלייה ההיא נגד האב היהודי בנישואי-תערובת, שלא ניתן לו להנחיל יהדותו לצאצאיו, בעוד שלאם היהודית בנישואין כאלה ניתנת הזכות הזאת?

את התשובה לשאלה זו מצאתי לא בספרי-פוסקים ולא בשאלות ותשובות של רבנים כי-אם בשורות-מיספר ש“בעיר ההרגה” לביאליק. אני מצטט:

עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.

וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,

תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים

בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,

נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,

וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –

שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,

וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –

וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –

וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן

שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –

וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים

וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:

“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –

וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

ודאי, יסר-המשורר בעקרבי-אש כאלה את קורבנות-הפוגרום על שלא קמו להילחם על נפשם ועל תוּמת בנותיהם, כלותיהם, ונשיהם היה גורם עז להתארגנות הגנה עצמית בקרב יהודי תחום-המושב, ולגבורות “השומר”, “ההגנה” וצה"ל במולדת. אבל לענייננו. נשים לב למלים “והכוהנים שבתוכם וגו'”.

בכאן סוד חשיבת הייחוס היהודי של צאצאי זוגות מעורבים דווקא אחרי האם היהודייה ולא אחרי האב היהודי. סתם יהודים מניצולי הפרעות ידעו כי “אונס רחמנא פטריה” ולא שאלו שאלות על נשים שנטמאו שלא באשמתן. אבל הכוהנים שבהם ידעו כי התורה מחמירה ביותר לגבי כוהנים בדיני-אישות. על כן נזקקו להוראת-רב.

חמלו גדולי-התורה על האמהות הכשרות אשר נאנסו, על המשפחה היהודית שחלילה-לה שתתפורר; ועל סמך ההלכה הקובעת את יהדותו של ולד לפי האם, נבלעו כמה ילידי-אונס בתוך משפחות יהודיות, וברבות הימים חזקה שקמו מצאצאיהם של הללו כמה אדירי-תורה ובעלי-צדקה גדולים. מה טעם השתמר הדין, המגדיר זהותם הדתית של ילידי-תערובת לפי האם, עד לדורותינו אנו. ולד שאמו יהודית, יהודי הוא.

טעם ביולוגי מעולם לא היה לאותה אפליה בזכות האם היהודייה ונגד האב היהודי בעניין הורשת יהדות לצאצאיהם של נישואי-תערובת. לפי תנאי-החיים בארצנו היום, נופלים גם טעמים חינוכיים וגם טעמים אנושיים (כשמירת שלמות-המשפחה אחרי פרעות) להמשך תחולת הדין ההוא. הגיעה עת שמוסדות-חוק ומוסדות הלכה במדינתנו, יחד יכריזו על ביטול גזירת האפליה לרעת האב.

מה היא דעת ביאליק על נישואי-תערובת? זאת אנו למדים מעלילת האגדה שלו, רבת האמצאות והפלאים. זו “אגדת שלושה וארבעה”, נוסח ב'.

הנה מקצת דברי המלך שלמה אל מלך-ארם, אשר בעצם משתה-הכלולות של בתו קציעה עם העלם העברי נתניה בן מלכישוע, רגז וקצף שהנישואין לא היו לפי רוחו והם נכפו עליו בגזירת מאורעות דרוכי יד אלוהית נעלמה, מעבר לדרך הטבע:

“מלך ארם! האמנם כל ימי השלום הרבים המבדילים בינינו ובין אבותינו עוד לא הפיגו את המשטמה העזה אשר התנחלה לך מבית אבותיך מדור דור?… אבותינו צררו איש את אחיו ואינם. גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אתם – הנשמור אנחנו, בניהם אחריהם, את עברתם נצח? וראה גם ראה: הנה צהלת רעים ומשוש דודים המיון מסביב לך ומעיינות-ששון יזרמו בשאון עלו כנחל איתן? – היעמוד לבך בפניהם? התתפאר לשים מעצור להם? אכן קשה כשאול שנאה, חמתה חמת-פתנים אכזרייה, ואולם האהבה עזה וחזקה ממנה ויכול תוכל גם לה… האם לא נאוה אילת ארם לצבי בהררי-ישראל? או אולי תמצא ידך להפריד את אשר הצמיד אלוהים? רב לך, מלך ארם. נטוש משטמה ועזוב חמת-נקם. בהצהל האהבה קולה – תיאלם האיבה דום! אַל נקום ונטור מעתה ואַל ריב ומדון. הראשונות לא תיזכרנה עוד!… לא בשפוך דם ובהכרת נפש יגאל אלהים, כי אם בהקם זרע ובהרבית חיים על פני האדמה, זרע וחיים חדשים וטובים מן הראשונים…”

אהדה לממזרים    🔗

לא הצפין המשורר אהדתו לממזרים. בדברו ב“הלכה ואגדה” על “תורת פה ולב” שסופה מתגבשת בחוקים כתובים, הוא אומר: “ושבין אדם לחברו - יסודם ברגשות הצדק והרחמים שבלב האומה. רגשות שהיו להם אנשי-הסגולה לפה. ואולם גם משנכתבו עדיין לא נתאבנו. מפני שתורת הפה והלב לא בטלה באמת אף רגע אחד, ואווירה החי והמתנועע היה שף ומפעפע כל שעה בכתב להחיותו, להרחיבו או לצמצמו, ופעמים גם לבטלו, לשעה או לדורות… לא רק “משה כתב ויחזקאל ביטל” (בעניין פקודת עוון אבות על בנים; ע' יחזקאל יח) אלא גם איזה “דניאל חייטא” לא חש מלפגוע פגיעה עזה מאוד בלאו המיר שבתורה ומלצפות בלב לביטולו לעתיד לבוא.”

הסתכלו במילה איזה ובנתינת השם דניאל חייטא במרכאות. נראות הן כדרך-זילזול מצד הכותב. ואולם כוונת ביאליק היתה דווקא לרומם את כבוד מימרתו של אותו חיים, שאף-על-פי שלא היה ממפורסמי חכמי-התלמוד, בכל זאת נרשמו דבריו לדורות בגלל ערכם המוסרי. והמשורר, מתוך אהדה רבה לחמלה הגלומה באימרת החכם הצנוע הזה, מביא אותה באריכות בהערת-שוליים, לאמור:

“מפני החריפות המיוחדת שבדבריו אביאם פה במלואם; הדברים כתובים במדרש רבה ויקרא ל”ב ושנויים בקהלת רבה בפסוק ‘ושבתי אני ואראה את כל העשוקים’ – דניאל חייטא פתר האי קרא בממזרים: ‘והנה דמעת העשוקים’ – אבותם של אלו עוברי עבירה ועלובים הללו מה איכפת להם? אביו של זה בא על הערווה והולידו וזה מה חטא?? ‘ומיד עושקיהם כח’ – מיד מנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתם. ‘ואין להם מנחם’ – אמר הקדוש-ברוך-הוא: עלי לנחמם לפי שבעולם הזה הם פסולים, אבל לעתיד לבוא אמר זכריה: ‘ראיתי והנה מנורה זהב כולה’.

“לעתיד לבוא” – ואין העתיד לבוא כאן ועמנו כיום? האם ננציח במדינתנו עוול של דורות-עבר?

“פרו ורבו” הוא הצוו הראשון של הטבע לכל חי וצומח. היא גם הברכה הראשונה לכל הנפש החיה יעוף-הכנף והאדם ואשתו בפרשת-בראשית, ונחזרת היא בפרשת נח בתוספת “ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ”.

באה מדינתנו ואומרת לזוג נפשות נאהבות, עלם ועלמה, הכמהים לקידושין והקמת משפחה: “הרבנים אומרים כי ספק-ממזרים אתם. חכו שנה, חכו שנתיים, שמא יימצא לכם היתר”. ואם לא יימצא היתר? הזכות הניתנת לכל – –¹ יעודם לפרות ולרבות בהגיעם לפרקם. על זכות זו מערערים לגבי נפשות צעיר וצעירה מבני-ישראל, בגלל איזו תסבוכת טכנית בעבר של אבא ואמא של זה או של זו. הכלימה והאכזריות שבדבר!

ארצות הברית בעת היווסדה פירסמה הצהרת-עצמאות. בה נאמר: “כל בני-האדם נולדו שווים”. מובן שהכוונה כאן היא שוויון לגבי החוק, שוייון בזכות על חיים תקינים, ולא שוייון בקומת הגוף או בכשרון. לא קיימה ארה"ב את התחייבותה זאת. כי היא הניחה עבדות-הכושים בדרום. מכאן צמחה מלחמת-אחים איומה, ועד היום היא רדופת בעיות וצרות בשל עבירה קדומה זו, שלא קיימה הצהרתה בראשית-ייסודה.

בהכרזה על הקמת מדינתנו, הצהרנו חגיגית נגדה-נא כל האומות, כי המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי-ישראל, ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…”

חופש דת? כן. לקאתולים, פרוטסטאנטים, ארמנים, יוונים-אורתודוקסים, דרוזים, באהאיים ועוד. כן, לכל גוני הכיתות הפוליטיות-דתיות במחננו מאגודת ישראל ועד העובד הדתי. אבל לא ליהודים רפורמיים נוסח ארה"ב להתפלל על פי דרכם, כל המשפחה יחד אצל הכותל (מפחד שערוריה, מעשה-ידי בריונים דתיים); לא לרבנים רפורמיים ושמרניים לערוך טקסי נישואין לפי מנהגיהם.

ובשאלת-הממזרים מבקשת המדינה חסוּת תחת כנף-איצטלתו של רב אחד זריז וחריף, שהוא ימציא פתרונות לכל מקרה ומקרה לחוד. כוונת הרב גורן רצויה; שיטתו איננה רצויה. עקיפת ההלכה, או הערמה נגדה על יסוד אמתלה פורמאלית יפה לגבי היתרי-עיסקא ומעשי-חיסה על ממון-ישראל כגון רשות ליטול ריבית מבן-ישראל על-אף איסור התורה על כך ועל-אף קללות נמרצות לראש מלווי-בריבית המצויות במדרשים. מתוך תירוץ שאין זה אלא פיצוי להפסד שסובל המלווה, שכן אילו היה סכום-ההלוואות בידו היה עושה בו מיסחר ומרוויח… וכגון מכירת-חמץ לגוי לימי הפסח. אבל אין עקיפה והערמה יפות לגבי דיני-נפשות ודברים שבעיקרון. ומה דין קשה יותר ממניעת רשות מבן-ישראל ובת-ישראל להקים בית-משפחה בעמם ובארצם? וכבר אמרתי לעיל כי אותו “לעתיד לבוא” שחזה דניאל חייטא הוא כאן והיום.

בין שאר זכויות אדם חובה על המדינה לחוק חוקה המבטלת את מושג-הממזרות לחלוטין. ולא תהיה נפש מישראל נאלצת לרדת לחוץ-לארץ כדי להקים משפחה, ולהתאונן: “כי גרשוני היום מהסתפח בגחלת ד' לאמר, לך עבוד אלהים אחרים”.

נישואי אגור בן-יקה    🔗

האם יש מוצא אחר למנועי חיתון? ב“אגדת שלושה וארבעה”, נוסח א', לחיים נחמן ביאליק, רואה שלמה המלך בכוכבים כי בת-חמודות שלו, תחת אשר תתחתן עם אחד מגדולי-ארץ עתידה היא בפרק-זמן מסויים להינשא לבחור מדלת-העם. ביקש שלמה להפר את גזירת הכוכבים וכלא את בתו במגדל גבוה על אי בודד עד תעבור שעת הגזירה, וסריסים זקנים שומרים עליה ומשרתים אותה.

נער עני בן-טובים אשר נפשו שאפה לדעת חוכמה, נדד במדינה ללקוט ידיעות והשכל. בלילה קר אחד, והוא בשדה, נכנס אל בין צלעות שלד-שור לבקש מחסה כלשהו. ירד נשיר אדיר מן השמיים והרים את השלד ברצותו לנקר שארית-רקב אשר אולי היא דבוקה בצלעות-הבהמה; וישא את השלד, הנער ישן בתוכו, אל גג המגדל הבודד אשר שם היתה בת-המלך מטיילת להשיב את נפשה.

קיצורו של דבר: אהבה תמה התפתחה בין הנער העני ובין בת-שלמה, לשון ביאליק:

"ובת-המלך ראתה את חכמת הנער המסכן ואת שכלו הטוב ואת בור-לבו ותאהבהו בכל לבבה ובכל נפשה. ויהי היום ותאמר אליו: – הטובה אני בעיניך לקחת אותי לאשה?

ויאמר הנער: למה תשאלי? עבד אני לרחוץ את רגליך.

אז הגידה לו הנערה מה עזה אהבתה לו, כי טוב ויקר הוא לה מכל בני המלכים אשר בארץ, וכי מאלהים היתה זאת להביאו הנה על כנפי נשר, וכי מאז ראתהו דבקה נפשה אחריו, וכי בלעדיו אין חייה חיים; ועוד דברים רבים דיברה הנערה אליו בתום –לבה. והוא גם הוא השיב לה דברי אהבה שבעים ושבעה, ויכרתו שניהם ברית אהבה לעולם. ויקם הנער ויקז דם מידו ויכתוב בדמו את דברי הברית בספר כתוב וחתום, ויארשנה לו כמשפט ויאמר: עד ה' ועדים מלאכים מיכאל וגבריאל.

“אחרי-כן פרש את כנפיו עליה וירוו החיים ויתעלסו באהבים כל הלילה. והסריסים לא ידעו מכל הדברים האלה קטנה וגדולה, כי אין כמוהם אנשים ישרים ונאמנים. וישימו לילות כימים וישקדו על משמרתם במאוד-מאוד”.

יתר האגדה זיל קרא.

הנה, מורה לנו ביאליק אורח-נישואין לנשמות תמימות אשר אהבת-אמת ביניהן, וקברניטי המדינה מתוך חישובים פוליטיים שלהם, מפקירים אותן לחסד-קנאים ועינויי-חקר בידי מלשינים. לאותו אורח נישואין ייקרא נישואי אגור בן-יקה. כי באגדת-ביאליק זה שם הנער. והוא אשר אמרי-חוכמה שלו נספחו אחרי-כן על ספר משלי שלמה בן-דוד, מלך ישראל.

שופטי ישראל, המכירים בזכויות “ידועה בציבור”, נאמנים הם עלינו שיכירו גם בזכויותיהם של זוגות המקודשים בנישואי אגור בן-יקה. ואפילו יהיה “ספר הברית” של זוג כזה כתוב לא בדם מוקז כי-אם בדיו אדומה.