(בכינוס השני של מורי א“י למען הקק”ל בכפר הנוער בן-שמן, כסלו תרפ"ט) 🔗
רבותי! לא הייתי מוכן לדבר היום. להיפך, התניתי תנאי, שאשב בשתיקה ביניכם ואשמע את המדובר ע"י אחרים, לדעת מה שנעשה על ידיכם במשך השנה שעברה ומה שאתם מתכוונים לעשות להבא, וללמוד מפיכם. הרי גם בכנוס העבר כבר נאמרו כמעט רוב הדברים שיש לומר על ענין זה, שהוא נושא הכנוס, ואין בפי חדשות.
שמעתי בשים לב להרצאות הקודמות ועדיין אני עומד בהתפלאותי על אוסישקין, איך הוא מוצא בענין ישן כ“קרן הקימת” כל פעם פנים חדשות, או אפילו בחזרו על ישנות הרי הן בפיו כחדשות, וגם הדברים נשמעים כל פעם באינטרס חדש, כשם שהוא אומרם בהתלהבות חדשה. ואולם מחוץ לדברים הכוללים האלה, כשאתה מגיע לפרשת המעשים ומחליף את הדינר של הרעיון לפרוטות של מעשים, כאן, במקום זה, אני מוצא את עיקר הקושי.
עוד בכנוס הקודם דברתי ע"ד האמנות הגדולה, להפוך רעיון למעשה, למצוא את הצנורות, איך להעביר את הרעיון, להביא אותו בחיים לתחום המעשה. זוהי האמנות הקשה ביותר והטעונה חכמה גדולה וגם “רוח הקודש”. ומתוך המעט הזה שנעשה בשנים האלה, בשנה ומחצה, אני רואה עד כמה באמת הדרך הזאת היא ארוכה וקשה. כאן יש נסיון לעשות את הקרן הקימת, או את הרעיון של גאולת הקרקע, לנקודת מוצא לחנוך העברי. אני חושב, כי בנסוח זה יש צמצום, צמצום מדעת או שלא מדעת. עם התרחבות העבודה תראו מיד, כי הנוסח הזה הוא מוגבל ביותר, ותצטרכו להרחיבו. והוא גם ניתן להתרחב. השם אינו מעכב. כך, למשל, היו רבים שקראו תגר על השם “ציונות” בשעתו, שהוא מצומצם ביותר ואינו מקיף וכולל את כל התוכן הנשגב שיש ברעיון התחיה והגאולה. ובכל זאת לא עכב השם הזה ולא האפיל על מלוא התוכן שיש ברעיון התחיה. סוף כל סוף השם איננו אלא סמל, קליפה חיצונית בלבד. אני חושב משום כך, כי גם השם של גאולת הקרקע, או של הקרן הקימת, צריך וגם ניתן להתרחב ולהכיל בתוכו המון רעיונות ותכנים, שלפי הפשט הפשוט אינם מתקפלים לכאורה בשם זה. השם צריך לההפך לסמל. ואמנם השם “גאולת האדמה”, – שזהו תפקידה של הקרן הקימת, – הוא באמת שם הכולל בתוכו תוכן רב.
אם נשים לב למה שנאמר כבר גם בכנוס הקודם, כי באמת כל היצירה הלאומית לכל סעיפיה צומחת מן האדמה, הכל בא מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה, ואין מקום לשום צמיחה וגדול של אומה בלי מקור ראשון של התחיה והגידול, – הרי באמת לא רק אפשר לעשות את האדמה לנקודת מוצא, – היא היא נקודת המוצא, ולא רק של החנוך, אלא של כל חיי האומה ושל כל יצירה.
האסון היותר גדול שלנו בגלות הוא זה, שאנחנו לא עמדנו על שום דבר של יצירה בתקופת צמיחתו הראשונה מן השורש, מן האדמה. לא היינו שותפים ל“מעשה בראשית” אלא ל“מעשה אחרית”. אנחנו הגענו תמיד לרגע של גמר המלאכה, ולאחר שכבר עברו על היצירות החבלים הראשונים, חבלי הלידה וחבלי הגידול, באנו אנחנו בתור משתתפים לגמר מלאכה. אתם יודעים את החידוד הידוע של שני שותפים חוטבי עצים, אחד יהודי ואחד גוי, שזה חוטב את העצים וזה קורא “הע”. אנחנו באנו אל ה“הע” תמיד. אנחנו לא ראינו ולא השתתפנו בתקופות הראשונות, הראשוניות, של כל דבר יצירה. בכל מקום ובכל ארץ הגענו בתור מסייעים או משתתפים אל האמצע, התחלנו מן האמצע או מן הסוף. והרי עיקר הזכות שמגיעה לאדם על יצירותיו ועל ההנאה מהן, היא רק זו שבאה כגמולו הטבעי בשכר החבלים הראשונים, שהם גם הקשים וגם המסוכנים ביותר. הקפיצה הראשונה, ההכרעה הראשונה, לגשת לעשות איזה דבר מתחלתו, זהו המומנט של הסכנה הגדולה והגבורה הגדולה. ואם כן היהודים שהם משתתפים בהנאה של יצירות בעולם בלי יסורי יצירתן הראשונים, הרי נהנים במדה ידועה מן הגזל. שהרי נהנים הם – במקום שמתירים להם – במדה שוה עם יתר בני האדם, בעוד שהם לא ידעו את יסורי היצירה הראשונים ולא הרגישו בהם.
נקודת המהפכה או אותה הריבולוציה, שהכריזה הציונות בישראל, זוהי, להרבות ביסורים ולמעט בהנאה, מפני שכל מה שאנחנו מתקרבים לתקופת היסורים עדיין ההנאה של היצירה היא מועטה. ההנאה באה בסוף, לאחר שהעץ מביא את הפרי. אנחנו קבלנו אל עצמנו להרבות את יסורי קיומנו ביצירתנו ולהרחיק מעט את ההנאה, ואולי גם לצמצם אותה. סוף סוף כל אדם הבא לא"י מן התרבויות העשירות והגדולות הוא ממעט בהנאה של תרבות ושל חיים, אבל תחת זה הוא נעשה שותף ליסורי היצירה. מובן מאליו, כי גם ביסורים אלה יש הנאה ועונג מיוחד. זהו עונג היצירה עצמה, זהו עונג היסורים. אבל אלה הם ממין אחר לגמרי.
והנה אם אנחנו אומרים לעשות את הרעיון של גאולת האדמה לנקודת מוצא, אני חושב, כי אל לנו לצמצמם את הנקודה הזאת בצורתה הרשמית. כלומר, התפקיד של הרעיון הזה איננו רק להרחיב את פעולת הקה“ק כדי לגאול עוד מעט קרקע, כדי לאסוף עוד מעט כסף. אם ככה נבין את זאת, לא נשיג הרבה. יתר על כן, אם אפילו נעלים על הכונה הזאת, נעלים מתוך קצת ערמומית קדושה ונאמר: חלילה, כוונתנו היא באמת לחנוך מלא ושלם, אלא שבכל זאת, בעקיפין, נרבה על ידי כך את הכנסות הקה”ק – אפילו ערמה כזאת גם כן לא תצליח וסכנתה מרובה מתועלתה.
רוצים אתם לעשות את רעיון הקה“ק לראש פנה בחנוך העברי ומכוננים לברוא מכונה בשביל כך. אמנם משתמשים אתם בצורות יפות, אתם אומרים לברוא ספרות, ולא חלילה ספרות של תעמולה אלא ספרות ממש, בכל זאת יש לפעמים שאנחנו שומעים מתחת לכל זה רק קול של גלגלי מכונה, הכונה האחרונה היא בכל זאת להשיג תוצאות חמריות בשביל הקה”ק. ואני אומר שהדרך הזאת היא מסוכנת. נקודת מוצא לחנוך אי-אפשר לעשות רעיון זמני, ואפילו רעיון קדוש כגאולת האדמה. אם כל האדמה תהיה כבר ברשותנו – הרי יכלה כחו של רעיון זה, והחנוך מה יהא עליו? יסוד לחנוך צריך להיות דבר נצחי. כמובן, החנוך עד היום גם בכל העולם לא מצא עוד את יסודו היחידי. עדיין הולכים ומחפשים אותו. יש אומרים: היסוד צריך להיות תועלת האומה, יש אומרים: תועלת האנושיות וכו'; אבל על כל פנים הכל מודים, שאי אפשר לבסס את החנוך על רעיון זמני. ה“ארץ”, האדמה בתור יסוד ושורש יצירה היא בלי ספק דבר נצחי. אבל קנית הארץ, גאולת הארץ במובן מצומצם, מחוץ לכל מסכת הרעיונות של התחיה הלאומית, קנית הארץ בתור יסוד יחידי לחנוך היא דבר מסוכן. ולפיכך הייתי רוצה, שהשם של גאולת הארץ, או “הקרן הקימת” – קראו לזה בכל שם שתרצו – ישאר רק שם בלבד, והתוכן שלו יהיה רעיון נצחי גדול; הייתי רוצה שאתם תרימו את השם הזה לגובה גדול, שיהיה ניתן להתפרש באלף פנים, כמו כל רעיון דתי, ממלכתי, אנושי או מוסרי, שיקיף את כל צדדי החיים העבריים.
אתם יודעים, למשל, מה שעשו היהודים בהשם “תורה”. “תורה” לפי פשוטה אינה, לכאורה, אלא ידיעת הספר, תלמוד תורה, אבל לאיזה גובה – כמעט קוסמי – הרימו היהודים את רעיון ה“תורה”! הגויים, למשל, אף הם לומדים תורה, אבל לעולם אין בתוך המושג “תורה” של הגויים מה שהכניסו בו היהודים. הייתי רוצה, כי רעיון גאולת הארץ יעלה אף הוא לגובה גדול כזה, שיהיה מתפרש באלף פרושים, כמו שיש מ“ט פנים ושבעים פנים לתורה,ועוד זאת, בפדגוגיה ובחנוך הכונה – הטנדנציה – פוסלת, ועפ”י רוב היא משיגה את המטרה ההפוכה, וביחוד אם החניכים מרגישים בכונת המחנך להשפיע עליהם בכוון מסוים. אין משום כך להדגיש ולהטעים בחנוך את הנקודה הבודדת על חשבון יתר הנקודות.
אם נשתמש איפוא ברעיון גאולת הארץ, עלינו, ראשית כל, להרחיבו ולהעלותו הרחבה גדולה ועליה מרובה, והשנית שלא להשתמש בו בצורת “דוגמטית” יותר מדי. אין, כמובן, רע בדבר אם תוציאו ספרים מיוחדים או תמציאו אמצעים חנוכיים אחרים לשם הגברת הרעיון של גאולת הארץ אבל בעיני טוב יותר, אם החנוך הזה יבוא ממילא, שלא מדעת, כלומר, אם בשעה שאתם מלמדים חשבון תקחו את המספרים מן הקרן הקימת, תביאו שאלות ודוגמאות מן הסטאטיסטיקה של הקה“ק. וכן בשעה שמלמדים היסטוריה ויש צורך להביא דוגמאות למסירות נפש של כבושים, של מעשי גבורה, של רצון חזק ואופי שלם וכדומה, תביאו עד כמה שאפשר דוגמאות מן החיים שלנו בארץ-ישראל. אם תלמדו טבע, אז קודם כל תשדלו, שיכיר התלמיד את הטבע ע”י דוגמאות לקוחות מחיי א“י. וכן בכל פנות הלמוד, באופן שרעיון גאולת האדמה והקה”ק לא יהא עומד בודד ונתון כ“בריה בפני עצמה”. כל מה שתדגישו אותה יותר ותטעימו אותה יותר, תמעיטו את דמותה. אם מבדילים מתוך קומפלכס של רעיונות נקודה אחת ומדגישים ומטעימים אותה, יש לפעמים שמעוררים בלב ה“מושפע” גם הרצון להתנגדות באופן פסיכולוגי, כאמור. אבל אם מבליעים את הדבר בכל חלל אוירו של החנוך באופן שהוא יעמוד בו ויפעול ממילא, מן הבוקר עד הערב, בכל אטום, בכל נקודה ונקודה, הרי זה פועל לא רק מדעת, אלא גם שלא מדעת, והשפעה שלא מדעת ערכה יותר גדול.
אני אומר זאת מפני שהמורים עפי“ר נוטים לדוגמטיות, מהפכים כל רעיון ל”קטכיזם“, לפורמליות. לא כל מורה יכול להכין לו חומר ולתת את הדברים במלוא רוחבם ועמקם, ועפי”ר יש לו “סדור”, שמביאים לו מן המוכן והוא משתמש בסדור זה ומהפך את הכל לדבר פורמלי. יש סכנה גדולה בפורמליסטיקה כזאת של חנוך הילד מתוך רעיון אחד של הקה“ק. צריכים המורים להבין, שהקה”ק בתור בסיס לחנוך היא רק סמל ולא יותר. עיקר הכונה הוא לקשר את האומה עם המקור הראשון של כל יצירה. ילדינו צריכים לדעת, כי מי שאיננו יוצר מתוך האדמה את כל ערכיו הוא חצי איש, “לא נקרא אדם הראשון אדם עד שעבד אדמה” אמרו חכמינו. אם כן הייתי מיעץ לכם, רבותי, שלא תתחילו את החנוך של הקה“ק רק מתוך הספרות שנבראה לשמה. עליכם ללכת אל המקור הראשון, ובלי ספק תמצאו חומר כביר ורב מן התנ”ך עד ימינו, חומר מתאים לצרכיהם, אעפ“י שלא נכתב לכתחלה לשמו ולשמה של גאולת הארץ ושל הקה”ק, מפני שכל הספרות שלנו היא באמת “גאולת הארץ” במשמעה העליונה, המקיפה, מפני שגאולת הארץ כוללת הרבה מאד. את החומר הזה יש, כמובן, ללקט ולברור ולסדר מתחלה. נסיון אחד במקצוע זה נעשה כבר. כונתי ל“ספר הארץ”, ואולם אין זה לפי שעה אלא דוגמה קטנה, המלאכה בפנה זו עדין מרובה.
ואני רוצה עוד לצעוד צעד אחד. אם רעיון “גאולת הארץ” הוא סמל, כי עתה צריך הסמל להתרומם עוד דיוטה אחת. התלמידים שלנו צריכים לדעת, כי כשם שיש קרקע חמרי, שממנו נובעת כל יצירה חמרית, כך יש גם קרקע רוחני, שממנה נובעת כל יצירה רוחנית, ועליהם לדעת, כי בלי מגע עם הקרקע ההוא, ובלי חרישתו וזריעתו, אין מקום לגידול רוחני אמתי. וכאן אני צריך לפרש, אם אין הדברים מובנים מאליהם: דוקא רעיון התקשרות אל המקור הראשון, מקור כל יצירה, אל האדמה, אל הקרקע, מחייב אותנו למצוא גם את הקרקע הרוחני ולגאול גם אותו. אין גאולה אחת בלי גאולה שניה. אם לא תקיפו את החניך שלנו לא רק בקרקע תחת רגליו, אלא גם באויר, אם לא תטעו בלבו את הצורך לגאול גם את האויר הלאומי עד רום שמים, – לפי הנוסח המקובל בכתיבת שטר מכירה על הקרקע: “מתהום ארעא עד רום רקיע”, – ולעם שלנו הרי יש אויר גדול מאד, שהוא מקיף אותו, הוא אויר היצירה שלנו של כל הדורות – אם לא תעשו כן, לא יצאתם ידי חובת חנוך שלם.
טוב הוא רעיון “גאולת האדמה” בתור יסוד לחנוך, טובים הם האמצעים המוליכים לכך, אבל צריכים להבין את הדבר הזה באופן רחב מאד, צריכים להפוך גם את הקה"ק לסמל עליון של מקור ראשון, גם בחומר וגם ברוח. צריכים לעשות את החנוך של גאולת הארץ באופן שלא יהיה מורגש, שלא תהיה (עמ' קמ – מלה מחוקה ) לכל הפחות בשביל החניך הכונה להשפיע עליו השפעה פוליטית רק לטובת מוסד ידוע. וכל זה צריך להעשות בקונטקט, בחבור עם החנוך המלא והשלם של כל כחות נפשו וגופו של החניך ובקשר עם הקומפלכס של יתר הרעיונות הלאומיים שלנו בתחלתם ועד סופם. צריך לברוא רעיון של גאולת אדמה כזה, שיהיה מתפרש על-פי “פרדס” על-פי פשט, רמז, דרש וסוד, שלא יהיה רק פשט בלבד, כמו שגם התורה אף היא נדרשת על-פי “פרדס”. סוף דבר, לא רעיון מצומצם באותיותיו, אלא רעיון “סמל”. רק באופן כזה תצליחו, מפני שהילדים מרגישים בחוש, איפה מתחילה הפוליטיקה – אפילו הפוליטיקה הגדולה, אלא שיש עמה כונה להשפיע עליו – ואיפה יש חנוך עליון, כונה לעשות אותו לאיש שלם, לאיש בעל כחות מפותחים.
השמרו מן הצמצום! לכו בדרך זאת, אבל בצורה רחבה. צריכים לסמל את הרעיון הזה ולפצל אותו ורק אז תמצאו גם את הדרכים האמתיות וגם את צורות המעשים, שעליכם לעשות, מפני שהסמל בכר משמש מקור גם ליצירה וגם לפעולות מעשים רבים המתאימים לו. אבל רעיון מצומצם הוא מוגבל מאד ושיטת המעשים שלו ג"כ מוגבלת מאד, וסוף כל סוף תגיעו אל קיר אטום. דרך המעשים היא דרך אמתית ונכונה, בתעמולות וברעיונות טובים בלבד לא תעשו כלום. אבל המעשים יונקים מן הרעיון, ורעיון מצומצם – אין בו כדי יניקה והשפעה לזמן רב. עליכם להבין את רעיון גאולת הארץ כסמל נשגב ונעלה לחנוך שלם ומלא של הילד העברי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות