א.    🔗

כסאטורן הוליד בנים ויהיו לברות לשִניו כן מראה עינינו יוליד מחשבות וימיתן; כאשר בראותנו דבר חדש יתעורר רוחנו לחשוב מחשבות על אדותיו, כן כאשר נוסיף לראותו נסכון בו ולא נוסיף לשום אליו לבנו, אף אם חידה סתומה היא אשר לא מצאנו עוד פתרון לה. חידה בת ארבעת אלפים שנה הוא עם ישראל ובכל זאת יעמיקו החוקרים חקור הרבה יתר בעמודי מצרים החרשים והאלמים, אשר על עמדם יעמדו מבלי כל שנוי ותמורה בארבעת אלפי שני חייהם, מאשר יתבוננו אל החידה הזאת, אשר מדור לדור תשנה פניה ותפעל נפלאות בקרבה וסביבה, ואשר בלי ספק עוד תוסיף חיים ופעולה לדור דורים. החידה החיה הזאת מתהלכת בקרב כל העמים ואליה יביטו, אליה יתבוננו, כאל חיה גדולה נוראה, אשר האחד יחיל מפניה ויתקומם לגרשה מעל פניו או להשמידה כליל, והשני יקרב אליה ויעביר ידו על חלקת צוארה למען יכריענה לרגליו ויקחנה לעבד לו, ועד היום הזה תהיה החיה הנוראה הזאת לעבד אם ברצון או באונס, אך אין בהם מתבונן לפתור את החידה הסתומה הזאת, איש לא יעמיק חקור קרבה ולב עמוק לדעת מה היא, ומה נתן לה הכח להתהלך אלפי שנים בין החיים ולשאת מכאובים מידי אלה אשר פחדו ממנה, גם את הסבל אשר העמיסו עליה אלה אשר האירו פנים אליה למען אכול יגיעה. ראשית העם חידה סתומה היא, איך נפרד עם קטן מרבבות אלפי אנשים וייצר לו רוח חדש ותורה חדשה ודרכים חדשים, וכן כל ימי היותו ולא חדל מהיות כחידה סתומה בעלותו על וברדתו מטה. פתאום התרומם מאשפתות ויהי לעם חי וקים עושה מלחמות ומפיל חתיתו על כל סביביו, ובעצם תֻּמו בעוד רוח חיים בכל עצמותיו נִתַּק פתיל חיתו. ובמותו הוסיף לחיות ויחיה ימים רבים אף כי לא חיי כל עם חייו. חידה היו חייו אז ועד היום הזה לא חדלה החידה איכה יוסיף חיל ואֹמץ גם אחרי אשר יכרו עליו חַבָּרים ועליו יריעו אף יצריחו ותמיד יכריעוהו לבל ירים ראשו כעם בין העמים, למען יעמוד לעד לעולם אך כמפלצת, כאות לבני מרי, כזעום אלהים בכל העמים ובכל הארצות. ולא רק בפעל העמים אשר ימציאוהו הוא כחידה כי אם ברוחו ופעולתו וחייו בקרבו חידת עולם הוא ויהי לחידה. הן מי זה העם אשר הראה כחו העז מכל רעיון ומחשבה לחיות ולפעול על אף כל רודפיו והמציקים לו כעם הזה, ואם נתבונן להכח הנעלה הזה הן נשפוט כי חפצו להתחזק לעמוד בין החיים חזק מהררי עד, ובכל זאת אם נשים לב למעשיו ואם נטה אזן למדברותיו, נשתאה ונשתומם כי אך מֹרך ורפיון לב יצא מפיו, יתרפה ביום צרה, ובטרם יקום להתחזק כבר צר כחו, לבו יהגה אימה ויתבונן אל כל עבר פן יעלה אף במעשהו על ימינו או על שמאלו, יפתח פיו בפחד וישלח יד ברגזה ודאגה, ובנוחו תבהלהו שואת פתאום, ואחרי כל אלה יפתח פיו וישלח יד, גם ינוח לפעמים, ואם כי יזהר מאד לבל יעלה אף, בכל זאת אין שלום במגורו ושלוה רחוקה מאהלוֹ, ומי הוא חכם הלב אשר יפתור את החידה הסתומה הזאת או החידות הרבות האלה אשר יחד התלכדו ותהיינה לחידה אחת גדולה ונפלאה? אך אין פותר ואין מבקש פתרון כי כבר הסכינו במראה הזה ולא נפלא הוא עוד בעיני רואיו. גם העם הזה בנפשו הסכין לאידו ומכאובו נגדו תמיד עד כי גם הוא לא עוד יבקש חשבונות ולא ירבה מחשבות, כי אם יעשה מעשהו בכח החפץ למעשה הנטוע בקרבו מאז ויחיה בכח החיים אשר נֻפּח בו מראשית היותו ויתהלך ויתנודד כצל, עד מתי? עד אנה? אך לאלהים פתרונים כי המה בנפשם לא יבקשו למצוא אותם.

ובכל זאת תהיה החידה לחידה רק כל עוד לא נמצא פתרונה ואין חידה בלי פתרון, ואין לך דבר שעומד בפני החפץ העז לבא עד תכלית דבר, כי הוא כל יכול וגם עד תכלית חשך יחדור ויקרא כמו מעל ספר גלוי.

אחת החידות היותר סתומות בדרכי חיינו, אשר עליה יתעוררו כל אלה אשר לב חושב ומרגיש בקרבם, היא, כי מאז גלינו מארצנו וישפל רוחנו לא הוספנו עוד לעלות ולא עלתה עוד מחשבה על לב הגוי להתרומם ולנסות כחו, אולי יש תקוה לשוב ולבנות הריסותיו ולחדש נעוריו כמקדם. רבות נלחֹם נלחם העם מאז הלך בגולה וחללים לאלפים ולרבבות כעמיר מאחרי הקוצר נפלו לעיניו במלחמתו הנוראה, אך כל המלחמות האלה ערך לא להתגבר על אויביו ולשוב אל קדמותו, כי אם אך למען תהי לו שארית בארצות אשר הָגלה שמה, לבל תעלה עליו יד שונאיו להצמיתו ולמען תוָתר בידו ירושתו נחלת עולם לו, אשר הציל ביום ההפכה ואשר נשא אתו אל כל אשר הובילוהו רגליו, הלא היא תורתו, ומי יודע אם לא כבר הצליח חפצו בידו להציב לו יד בארץ, לוּ עלה פעם אחת החֵפץ על לבו לנסות כחו לעשות זאת, אך החפץ לא עלה ולא יעלה על לבו. ולא רק בשנות הרעה אשר אז העמים אכלו עמים ואיש את רעהו החלש בלע חיים ולא היתה לדל כל תקוה, כי אביר אחד רדה בחזקה על עמים וארצות וברוחו קבצם להפוך ארצות לא לו להשימן או לדכאן תחת רגליו, לא רק בעת ההיא נדכה רוחם עד לארץ, כי אם גם בעת אשר השמש האיר ליושבי ארצות רבות ועמים קטנים ושפלים רבים התעוררו לתחיה, עמים אשר כבר חדלו להקרא בשם עם ואשר היו למס עובד למושלים אכזרים גם נפזרו לארצות שונות, אף המה הרימו פתאם ראשיהם ויבקשו חלקם וגם נִתּן להם, ויצלחו פתאום למלוכה עמים נבזים ושפלים אשר שנים אחדות לפנים לא עלה זכרונם על לב, ובכן נראה כיום ממשלות רבות חדשות ועמים חדשים קמו כמו מקברי עולמים וכמו כחיים התיצבו בקהל כל העמים, ארצות יון, רומעניא, סערביא, מאנטענעגרא, בולגאריא בכתב עמים יכּתבו, ומי יודע כמה וכמה עוד יקומו ויסירו את ערמות העפר מעל גבם ויקראו בשמותם עם ועם יולד בארצו, וגם בעת הזאת עת תחית העמים לא יעלה על לב ישראל לפתוח פיו או גם לחשוב מחשבה: אולי בא יום גאולה גם לי, אולי יצליח בידי אף אני להתרומם לבל אוסיף היות שפל ונבזה ולצנינים בעיני כל העמים. והעמים אשר זה עתה שבו לחיים הן לא מרֻבּם מעם ישראל ולא בחכמתם כי רבה, אף לא ברוב הונם עשו והצליחו, הן מספר ישראל יגדל כמספר כל העמים האלה יחד, וגם בדעתו לא יפול מהם, ואם להון גם אז אמיץ הנהו, כי נראה כי לא אזלת יד עשיריו מפזר כסף כאפר בעד כל דבר אם אך לא בעד עמם הוא, ובכל זאת גם כל אלה אשר ראו עיניו לא הולידוּ בקרבו החֵפץ להיות אף הוא נכבד בעיני העמים, ותהי להפך כי פחד מות יפול עליו אם יזכיר אליו איש את הדבר הזה! אמת הדבר כי להעמים השפלים האלה נמצאו גואלים וקרובים בני אמונתם, כבירי כח אשר קמו לעזרתם, ואנחנו בצפיתנו נצפה הבל, כי לנו אין גואל ומושיע, ואמונתנו תרחיק כל אוהב ורע ממנו, אך בכל זאת החפץ להתרומם איה הוא? הן לא אך במלחמה ויד חזקה יציב לו איש יד בתבל, ויש ויש דרכים רבים אשר בהם ילכו ויגיעו למחוז חפצם, וגם בלעדי חנית וכידון תמצא יד לעשות גדולות ברוח וכשרון, ורב כח הכסף לעשות אף הוא נפלאות ככל כלי מלחמה מבלי שפך דם, לוּ אך חִיה החֵפץ את רוחנו לעשות זאת. הן נשכב בבשתנו ותכסנו כלמתנו בראותנו מעבּדי כל העמים ובשמענו מדברותיהם אשר ישאו לימים יבואו, איך יבקשו לחזק מוסרותם גם אלה אשר ממשלתם נכונה בידם ויחושו עתידות לימים יבֹאו, פן יגדל כח העם השכן הקרוב להם בימים יבאו מכחם, ולא יחדלו מבקש עצות ותחבולות לכונן הממשלה והגדולה גם בידי דור יבוא, ומה אנחנו עושים ומה היא שיחתנו? אך ההוה והנעשה יקח לבנו, נשיש כאשר ינוח לנו ונבכה כאשר ישדדו רבצנו. כילדים בלי בינה והשכל ישימו כל לבם אך אל אשר לפניהם, מבלי זכור ראשונות ומבלי שים לב להבאות. וכה נחיה ונבלה ימינו, אוי לחיים ואבוי לימים כאלה! ולא רק העם אשר מקֹצר רוח ומעבודה קשה לא יתרומם רוחו לבקש חשבון מעשיו כזאת יעשה וכן יחשוב, כי אם גם חכמי העם, מוריו, יורו התורה הנבזה הזאת, אשר לחרפה ומכשול תהי להעם כלו כיום הזה וגם להדורות הבאים אחרינו. אכן חידה סתומה היא, אך גם לה יש פתרון.

אז כאשר נאספו על עם ישראל כל העמים מסביב להשביתו מגוי, יען כי אחד היה בתוכם אשר לא הלך אחרי האלילים ודתי ארצו היו שונות מכל עם, אז אחרי אשר במלחמות תנופה נלחם ישראל זמן כביר ובכח וגבורה מאין כמוהם הכה כפעם בפעם אויביו אחור, אך לא לארך ימים מצאה ידו להשיב מלחמה שערה, כי אויביו רבו כילק ובביתו נמצאו בוגדים אשר זנו אל דרכי העמים ויבחרו באליליהם וירפו ידי אנשי המלחמה, אז ראו חוזיו, עיני העם, כי לא יארכו הימים וזרוע עזו תשָבר ולא תהי לו תקומה, ובפחדם פן ביום שבות זרים חילו ידכה גם רוחו ולא תהי אף שארית להגוי כלו, לכן אמרו לגדור בעד הרעה ולהציל את אשר היה בידם להציל, ואם את ארצם יבֹזו וישסו בתיהם ויהרסו משכן אלהיהם וישביתו את ישראל מגוי, הנה את תורתם חיי רוחם יצילו והיא אתם תלך בגולה והיא תהי להם למצודה חזקה להגן על רוחם עד יעבר זעם. כי על כן השכילו לחזק את לב העם באלהיו, ולמען אַמץ לבו יותר נשאו על העתיד מדברותיהם ויבשרו להם יום גאולה, אשר בו ישיב אלהים שבות עמו ובאותות ומופתים ומוראים גדולים ילחם להם באחרית הימים וישיבם אל נויהם, והתקוה הזאת היתה להם למקור חיים, אשר ממנו שתו דור דור וישובו ויחיו גם על אדמת אויביהם. מהתקוה הזאת בא להם רוח מלא כח וגבורה לשאת ולסבול וללחום בחרף נפשם בעד שארית הפליטה, התקוה הזאת היתה להם כארץ וממלכה וככל אשיות הלאום, כי כח מי יגדל לעשות נפלאות מכח התקוה? הן אך בחכה יחיה כל האדם ויעבוד וישא ויסבול עמל החיים. ובכחה הרימה רוח הגולים הנודדים בכל קצות הארץ, כי הסתירה מפניהם את ההוה ואך את העבר ואת העתיד העבירה לפניהם כמאורי אור להאיר להם את דרכם חשך. ובתקוה הזאת חשבו את נפשם כעם וכמו ממלכה להם, אשר רק בעת ההיא לֻקחה מהם, אבל עוד אחת מעט תשוב אליהם ויתענגו עליה שבעתים שלוּמים לימי אבלם. היטיבו את אשר דברו חוזי-יה אלה, אשר אהבת עמם היתה כאש יוקדת בעצמותם, כי ראו כי אזלת יד מהושיעם, ואם יוסיפו לערוך מלחמה תתם גם שאריתם בחרב וברעב, ועל כן חשו עתידות להעם לבל תמוט רגלו במוט עמודי ממשלתו. ואחרי כי הגבורים האמללים בעיניהם ראו כידם וחמת אויביהם שתו לרויה מבלי כל תקוה להתגבר עוד לכן לוּ עלה על לב החוזים לאמץ רוחם בתקוה כי גבורתם תעמוד להם לשוב ולבנות את אשר הרסו אויביהם, כי אז אך רוח מלחמה הפיחו בלב הגבורים להוסיף אמץ, ורפי הידים נואשו אז מכל תקוה; לא כן כאשר אמצו את רוחם בשם ה' ובנחמם את נפשם כי אך בעונותיהם ועונות אבותיהם נתנם אלהיהם בידי שוביהם וכאשר ישובו אליו כן ישוב אליהם ויחדש את בריתו אתם וישלם להם נחומים כימי אבלם, בדברים האלה מצאה יד החוזים להניח רוח כלם יחד, כגבורים כחלשים הקשיבו וישמעו להדברים והנחומים וינחמו. ובכן מצאה יד החוזים האלה לתת ניר לעמם, כי הצילו את הנותרים מנפול על מרומי שדה ובלב כל העם נתנוּ את רוח ה‘, רוח התקוה לימים יוצרו, אשר החיתה אותם למרות כל המצוקות והרעות אשר אפפום. אולם דבר אשר טוב הוא בעתו לא יעמוד טובו בו לדור ודור, ומה גם אם לא יקומו בדורות הבאים חכמי לב אשר יבינו לראשיתו ותכליתו ויעשו אף המה בלי משפט וחקר אך כדבר יולדו ולא כמעשהו לכל משפטיו. וכן היה גם בחזיון הגאולה; אם כי החזיון הזה היה בו די כח לתת חיים בלב הנואשים וכח ועז לסבול מכת אויב, אך ברבות הימים החל גם לרפות את רוח העם, כי על ידו הסכין לזאת אך למרום עיניו, ויחדל מחשוב כל מחשבה על אדותיו, כי אם חכה וקוה ליום הפלאות. דור הגבורים כבירי כח הלב מת והדור החדש לא זכר עוד את דבר גבורת אבותיו ורוחו הכביר ויחשב לו לצדקה לשבת יחיל דומם לתשועת ה’, ומוריו בדורות הבאים אשר לא עוד רוח חיים היה בקרבם ולא על פיו בקשו לנחות את העם, כי אם בדברי מוריהם אשר מתו אחזו בשתי ידים מבלי חקור אם השעה צריכה לכך או אין, המה הוסיפו לרפה רוח העם עוד יותר בהגדילם על דברי החוזים, ולא עוד כדברים נחומים השמיעו תקות הגאולה כי אם כחק וכמצוה, אשר עליה אין להוסיף ולא לגרוע ממנה מאומה; ובכן גדרו גדר ואסרו אסר לבל יעיז איש ישראל לחשב את הקץ ולבל תעלה מחשבה על לב אולי גם בדרך הטבע תמצא ידם לרפא מחץ מכתם ואלהים יופיע על עצתם, ויזהירו את העם מאד מחשוב מחשבות כאלה ויפליאו את הפלאות הפלא ופלא, עד כי טפש לאט לאט לב העם כחלב ויבא בו מֹרך ורפיון לב, כדרך האיש אשר יחדל מבקש מעשה ורק לעזרה עיניו נשואות, ובכן עברו דורות רבים ורוח ישראל הלך הלוך ושפל עד כי שפל מאד. התקוה נותרה לו גם אמצה כחה ביתר שאת ויתר עז, אך התקוה בלי כל חפץ למעשה, התקוה אך לתשועה בלי עצה ומזמה ותחבולה לפעול ולעבוד לתת לה ידים לצאת לאור, היא כחלום נעים ברב ענין אשר בהקיץ החולם יהי לו לענות נפש ומדיבת לב. התקוה הזאת אם כי אמצה לבו בעת צרתו ותשעשעהו לפעמים על ברכיה להניח רוחו הזועף, אך רק בחלום עשתה זאת, היינו עת אשר חדל מראות ושמוע ושפוט במישרים את אשר לפניו, עת שכח או לא בקש חשבון מצבו מקֹצר רוח ומצרה רבה, אולם אם רגע שב רוח חיים לפעמהו, אם הקיץ מתרדמתו הנוראה ויבט סביבו, אז נדכה רוחו מאד בתקותו זאת, כי ראה כי שנים על שנים ודורות על דורות יחלפו כחלום עובר וישועות לא נעשו, קץ הפלאות כֻּסה בערפל ולא נודע גבולו, בכל יום ויום יחכה לו שיבוא, גם שב בכל לבו אל האלהים אשר אבותיו בגדו בו ויתנם ביד פשעם אל שוביהם, ויבכה ויתחנן ובתפלה ובצום ובכל ענות נפש יבקש לכפר פניו ולהשיב מעליו אפו, וכל אלה ללא יועיל, כי ישועה רחוקה ממנו כבתחלה, וכדור הבוגד יתם אף הוא בגולה, אז כאשר עלו מחשבות כאלה על לבו לא מצא עוד בהתקוה די אוֹן לאמץ לבו בה, אז התגנב לפעמים רעיון אל לבו: מי יודע אם תחיינה עוד העצמות היבשות האלה? מי יודע אם לא בצפיתי אצפה הבל ותושיה רחוקה ממנו. – אמת הדבר כי רעיון כזה לא עלה על לב העם כלו, כי לוּ עלה כי אז כבר שִנה ארחו ואולי יצא לחפשי מבלי כל נס ופלא, כי עזב את דרך אבותיו וזכרונם בפעם אחת ויהי לבריאה חדשה ושם חדש קֹרא לו, אך בכל זאת התעורר הרעיון הזה בלב אחדים כפעם בפעם, וגם בלב רבים אם כי לא בקשו חשבון מחשבות לבם ואם כי לא שמו באלהים תִפלה לאמר כי לא הקים את דברו, כי אם הוסיפו לטפול עון על נפשם כי בעונותיהם סך דרכו מעבור תפלה לו, בכל זאת רפה כח התקוה הזאת מדור לדור, אחרי כי כל פֹעל ומעשה לא קם לעזרתה. לו התעוררו כפעם בפעם לנסות דבר בפֹעל למען הוציא התקוה לאור כי אז נתן החפץ והמעשה ההוא, אם גם לא הצליחו בו, חיים חדשים בהתקוה לקות לימים טובים מאלה, אשר חפצם יצליח בידם, אך אחרי כי כה לא היתה לכן רפה כח התקוה לאט לאט בלבות הנאנחים והנאנקים, ובעת אשר בעפר התפלשו ורוחם הסוער היה לפרץ ים דמעות ולבם הנשבר זעק אל ה‘: עד מתי לא תרחם, כמו חכו כי ברגע הזה יתעורר האלהים אשר זעם אותם, לקול הקריאה הנוראה ההיא וכשועתם יענם, גם אז התגנבה לפעמים מחשבה זרה אל הלב הנשבר ההוא: מי יודע אם יש שומע לי? – ומה גם בעת אשר היתה לו כמעט הרוחה מצרותיו ובדרך הטבע לא בנסים ונפלאות ראה תשועה קטנה, כי הונח לו מעט מאויביו מסביב, אז הלא כשל כח התקוה עוד יותר ויותר, כי השיב אל לבו לא בשמים היא תשועתי כי אם בארץ, ועל כן אם עלתה אז מחשבה על לב העם להושיע לנפשו אז רק אל המקום אשר בו ישב נשא עיניו, רק להציב לו יד במקום ההוא ולא להקים הריסותו ולהושיע לכל העם, כי הדבר הזה הן לא לו כי אם לה’, וכאשר יעלה רצון לפניו יעשה ובטרם יחיש ישועה חלילה לאיש להחישנה.

ובכן נולד מבלי משים משפט חדש בלב העם להפריד בין התקוה להעתיד ובין המעשה בהוה ולחלק את התשועה לשתי תשועות: לתשועה בשעתה ותשועה לעתיד לבוא, ויגמרו אֹמר כי לתשועת כל העם, לתשועת עולמים, עליהם לחכות ולצפות מבלי כל פֹעל ומעשה, כי אסור הוא להם על פי חכמיהם ומוריהם, לא כן לתשועה בעתה, לתשועה במקום ובעת אשר הם שם, עליהם לא רק לצפות כי אם גם לשים לב לעשות כל אשר בכחם למען הנצל מכף רע, למען הסיר מעליהם תגרת רודפיהם, למען הציב להם יד בארץ אשר הם שם לבעבור יוכלו לחיות ככל האדם, ותוָתר אך התקוה להגאולה הנאמנה והפעולה להגאולה בשעתה; ואחרי כי מצב ישראל הרע ושנאת כל העמים לו הכבידו עליו אכפם לעמוד על נפשו בכל עת ובכל שעה לכן לקח החפץ למצוא תשועה בשעתה את כל לבו מאפס מקום לתקות הגאולה הנאמנה, ואחרי אשר התשועה בשעתה קרובה היא לכֹּל וכל לב ידרשנה, ואחרי כי כח הפעולה אשר יראו שכר לה חזק מכח התקוה אשר אך במחשבה יסודה, לכן לא לפלא הוא כי לאט לאט נגרשה תקות תשועת הגוי כלו מפני התשועה בשעתה והתקוה מפני המעשה. וזה הוא פתרון החידה למה ירד רוח ישראל פלאים לבלי בקש להתרומם ולחשוב מחשבות אך על העת והמקום אשר הוא שם, כי מוריו אסרוהו בעבותים לבל ירים את ידו לעשות דבר למען הכלל, רק לבכות ולהתפלש בעפר ולענות בצום נפשו צוו עליו אך חלילה לו מחשוב מחשבות לעשות דבר מה למען הגוי כלו. ובכן היתה תקות הגאולה, אשר בתחלה היתה כסם חיים להעם כלו, להחיות נפשו למרות כל פגעיו ומכאוביו הנוראים, אחרי כן לסם מות, להפיל עליו תרדמת מות לבל יתעורר ולבל יקיץ לתחיה, על ידי המורים אשר לא הבינו אל הרוח אשר דבר בהתקוה ההיא, ובהמצדות והגדרים אשר שות שתו עליה שמו קברה לבל תוסיף קום.

ב.    🔗

כה קם משפט חדש בלב העם וכה גמר אֹמר לשנות את דרכו ופעולתו וכה גם שִנה אותן, ואף כי לא נראה את היד אשר עשתה ולא שמענו את דברי השופטים אשר גמרו אֹמר לעשות כזאת, כי בקורות עם יצאו לאור מעשים רבים מבלי אשר נראה את העושים והמון מחשבות תוָלדנה מבלי אשר יוָדע מי הוא המוליד. בעם תוָלד מאלפי לבבות הוגי מחשבות מחשבה אחת ומרבבות ידי עמלים תצא פעולה אחת לאור. מולידי המחשבת לא ידעו מראש מה דמות יערכו לה, כי מהגיונים שונים וחפצים שונים ומרעיונות הפוכים תצא ברבות הימים מחשבה חדשה אשר לא תשוה אף לא אל אחד ממולידיה כי אם בריאה חדשה היא, כן גם הבאים אחריהם אשר יראו את המחשבה בתבניתה ילאו למצוא את מולידה, וכן גם בפעולוֹת העם אשר מאלפי פעולות שונות והפוכות יצא פֹעל חדש וראשיתו נעלמה מעין כל חוקר. אך הפעולה והמחשבה כאשר תודענה ונדע כי מקרב העם יצאו, אז תמצא יד החוקר לקורות העתים לחקור ולדרוש אחרי כל הסבות אשר הסבו את המחשבה או את הפעולה, איך החלו ואיך נשתלשלו ואיך שנו פניהן עדי לבשו את הצורה אשר בה נראה אותן כמו חיות לנגד עינינו.

והנה אם לרגלי תורת המורים אשר הרחיקו כל ישע בפֹעל מאת העם היתה כזאת כי התקוה נשארה אך במחשבה ואת המעשה הקדישו לתשועת יום יום, ועל ידי הדבר הזה נמוטו מעט מוסדות הגוי כלו, כי אם אמנם תקוה אחת היתה להם אך במעשיהם ובפעולתם הלא נפרדו, כי לא כהמעשה אשר עשו בני ישראל הגולים בארץ אחת נטל על אחיהם בגולים בארץ אחרת לעשות, אחרי כי לא כמצבם בארץ אחת היה מצבם בארץ אחרת ובכן רפה גם כח התקוה, הנה לרגלי הדבר הזה יצא משפט חדש לאור, משפט אשר הפיר כל משפטי העם הזה ואשר שִנה כל ארחותיו ויסר כליל את התקוה ויבער אחריה בשצף קצף ובחמה שפוכה.

מעת אשר הצליח בידי היהודים להציב להם יד בהוללאנד ואחרי אשר הצליח בידי המושיע לעמו מנשה בן ישראל להשיב את ישראל לבריטאניה, הארץ אשר הקיאה אותם ותבער אחריהם עד תֻּמם, וכאשר הצליחו בני ישראל בצרפת להתרומם משפל מצבם, וכל אלה הן יצאו מפעולתם ומעבודתם להיטיב להם במקום אשר ישבו בו, מי אז החלו גם יתר בני ישראל לקנא באחיהם המאושרים האלה ויתחרו לעשות כמוהם אולי תצלח גם בידם להיטיב לנפש במקומם. הקנאה הגבירה את החפץ בלבם כל כך עד כי שמו כל מעינם אך בו ואך הוא היה שיחם והגיונם כל היום, ובראותם כי אחיהם התרוממו יען כי לא הוסיפו לשים אך בהתקוה להגאל עוד בדרך נס ופלא כל מעוזם וישלחו ידם להושיע לנפשם כאשר יכלו, לכן עלה על לבם משפט מעוקל, כי התקוה היתה בעוכריהם לרפה את רוחם וידם מעשות תושיה, ובחפצם להושיע עתה לנפשם נטל עליהם להסיר כליל את התקוה הזאת מקרב לב העם למען יוסיפו אֹמץ בפעולתם להחיש תשועה להם במקום אשר הם שם. המושיעים הראשונים היו חרדים לדבר ה' ואהבת העם כלו לקח לבם, והתקוה להגאל לעת קץ היתה רוחם, אך מבלתי יכלת לעשות דבר מה להחיש את הגאולה הנאמנה ומיראתם ממצות מוריהם לעשות דבר מה בדרך הטבע, לכן הניחו את התקוה כמו שנחלו אותה מאבותיהם אך במחשבה, ואת כחם ועמלם הקדישו לעזרת עמם בעתם, והמה ידעו וחשו בנפשם כי בתקוה הזאת יסוד אחדות הגוי כלו, ואך בה יוסיף לחיות בחיי לאום ובלעדה פור יתפוררו כל עמודי הלאום וכאשר יפרדו בחפצי חייהם יושבי ארץ אחת מיושבי ארץ אחרת כן לא יתאחדו עוד לעולם, ואך תמוש התקוה מלבם כן ימושו אחריה לאחד אחד כל המוסרות אדר אחדו את העם, כי גם התורה תופר והשפה תמות ולא תחיה, כי בלעדי התקוה להגאל ולשוב ולהיות לעם אחד בימים יבואו מה חפץ עוד להם בדת אחת ובשפה אחת ובכל יתר הדרכים אשר בהן בחרו עד הנה כל בני ישראל בארצות פזוריהם? הן אם לא ישובו ויגָאלו מה להם תורה אחת ושפה אחת, הן איש לארצו ושפתו יפנו?! כי על כן לא שלחו יד בהתקוה הזאת, ותהי להפך כי מנשה בן ישראל הפועל הנאמן העובד בכל כחו להחיש ישע לעמו, הוא הרים את תקות הגאולה על נס ויורה אותה לדורו בכל לבו, וכן כל אלה אשר קמו כמושיעים לעמם היה לבם מלא בתקות הגאולה ובאחדות הלאום וכל אשר יקר היה לעם מאז היה יקר ללבם גם בעת אשר בקשו להיטיב בהוה, אך לא כאלה היו המושיעים אשר קמו אחרי כן, אשר ררק בקנאתם באחיהם בקשו לעשות כמעשיהם להיטיב מצבם. המה התבוננו אל העבר ויראו כי תקות הגאולה רפתה את ידי העם מעשות דבר במעשה ופֹעל, גם חזו כי אלה אשר יצאו לישע עמם בפֹעל שמו לבם אך אל ההוה ולא אל העתיד, לכן הוציאו משפט כי תקות הגאולה תהי למכשול בדרך העם ותרפה את ידיו מעשות תושיה, כי על כן גמרו אמר להרים את המכשול הזה מדרך העם ולהסיר את התקוה כליל ויתרחקו מהקצה אל הקצה מהמורים הראשונים, המורים הראשונים אסרו אסר וישביתו את העם מכל פעולה ומעשה לבל יחללו את כבוד התקוה והמה בקשו להשמיד את התקוה לבל תהי למכשול בדרך המעשה, והתורה החדשה הזאת נולדה בארץ אשכנז על ברכי השכלת ברלין.

בארץ אשכנז הארץ הקרובה להוללאנד וצרפת ראו אחינו את הצלחת אחיהם בארצות הקרובות האלה ויקנאו בהם ויאמרו לקום ולעשות כמוהם, אך רב הדרך מהחפץ עד הפעולה ועוד יותר מהפעולה עד התכלית. אחינו באשכנז בקשו להיות כאחיהם בצרפת והולאנד, אך בני אשכנז לא בקשו כבני צרפת והולאנד לתת להם את חפצם, ובצר להם בראותם כי עמלם יעלה בתהו ותקותם להושע הבל היא ותשועה רחוקה מהם למרות כל חפצם, אז נתבלבלה דעתם ולא ראו עוד נכוחות ויחליפו את הסבה במסובב ויוציאו משפטים מעוקלים אשר גם המה הולידו אחריהם משפטים מעוקלים כדמותם בצלמם. המה ראו כי לא יצליחו אם יבחרו בדרך אשר בה בחרו המושיעים אשר קמו לפניהם, כי לא יפעלו ישועות בקרב ארצם, ועל כן החליטו כי להם לבחר בדרך חדשה והיא להסיר את אחיהם פעם אחת מדרכיהם אשר בחרו בהם עד היום ולהדריכם בדרכי העמים, או אז יצלח בידם להיות כמוהם.

החֵפץ לא ידע גבול ואם לא יצלח לבוא עד מטרתו במקום שהחל, יעזוב לאט לאט את מקומו ויבקש לו את המקום אשר בו ימצא את מטרתו, ואת תנועתו זאת לא יחוש וידמה כי במקום אשר עמדו רגליו עת החל לקלע אל המטרה שם עוד רגליו עומדות הכן, ויש אשר ינוע ויתנודד איש בחפצו להשיג את מטרתו עדי יגיע נגד המקום אשר עמד בו בתחלה ולא ידע כי המטרה היא עתה נגדו ולא לפניו, ובכל זאת ירוץ אליה, אף כי היא כעת למרות חפצו מלפנים. בני אשכנז בחפצם להושיע לעמם רצו אחרי המטרה להושיע לעמם אך לא השיגוה, ויהפכו פניהם ויורו חציהם אל המקום אשר עזבו אותו, היינו אל מעמד הגוי כלו, ומני אז דרכו קשתם כאויבים להשחית כל חלקה טובה בישראל. וכל אשר עמלו יותר להיטיב כן הרבו הרע, כי את התשועה בעתה לא השיגו ואת כל אשר היה בידם למורשה שברו ונפצו וישליכו ככלי אין חפץ בו. כאניה אשר משברי ים אפפוה ויבקשו לבלעה, והיושבים עליה ישליכו כל אשר עליה אל הים למען הקל ממשא האניה אולי תהיה הרוחה, גם את התרן והנס יקריבו להים הזועף, אך כל אלה לא יועילו כי עוד שואפם בנפש יבקש קרבן וגם את נפשם יבקש לספותה, והיה כאשר ינוח הים מזעפו לא ימצאו עוד מעמד בלב הים באין תרן ונס, כן עשו גם הם, את הכל השליכו אל גלי התהו, כל אשר החזיק את האניה לפרש נס אלפי שנים בין משברי גלים זדונים, והים לא נח מזעפו. וביום אשר ינוח הנה אין עוד מעמד להאניה וירדו תהומות ויאבדו באין נס ותרן להם. – ובכן הגיעו המושיעים באשכנז עד הקצה השני מאשר עמדו עליו המורים בימים הראשונים; אלה רוממו את התקוה בכל כחם וירפו את הידים ואלה אמצו את הידים וישפילו את הגאולה עד לעפר. וזה הוא פרי כל דעה, אף אם טובה ונאמנה היא, אם לא יבינוה מוריה כמו. אולם אך משפט שקר נוציא אם נאמר כי המושיעים בארץ אשכנז בהשכיחם את התקוה ובבערם אחריה ובהורותם תחתיה הלכה למעשה, כי באמת גם עשו כאשר הורו, שקר נאמר אם נשפוט כזאת, כי אמנם להמושיעים באשכנז לא יאות שם מושיעים, כי המה אך הורו הלכה למעשה ולא עשו מאומה. המורים הראשונים אשר בקשו להשבית את המעשה הרימו את התקוה על נס, בה הגו המה בנפשם, ועליה היו נכונים להקריב נפשם וחייהם וכן הורו לשומעי בקולם בלב נאמן; המושיעים אשר קמו בהולאנד ובריטאניא, החלו לעשות בפֹעל מבלי שלוח יד בהתקוה וכל עמלם היה להיטיב מצב עמם בפעל ומעשה, והמורים באשכנז אך להשחית את התקוה יצאו מבלי עשות מאומה כי לא נמצאו בהם אנשים אשר חרפו את נפשם בעד עמם, לא נראה בהם גם מורים אשר הורו לאחיהם כי יביאו קרבן בעד אחיהם למען היטיב את מצבם, כי אם זאת היתה כל חכמתם לקרקר את הקיר הנטוי ולהרוס עד היסוד את הגדר הדהויה. המה ראו כי על בית ישראל נאספו אויבים להרסו, ויקומו לא לעמוד בפני האויב לבל יבצע את אשר יזם לעשות, כי אם מהרו לבוא פנימה בכשיל וכילפות להרסו ממסד ועד הטפחות לבל יהי לצנינים בעיני האויבים ולא יוסיפו להתנפל עליו, אך זאת היא ארוכה נאמנה לכל חלי ומדוה כי ישקנו הרופא פעם אחת סם מות וסר כל מכאוב! כל עמל בני אשכנז היה מאז ועד היום להסיר אבן מעל אבן בבית ישראל, בידים עמלות הרסו ושברו את כל אשר מצאו, חק אחרי חק ומנהג אחרי מנהג וזכרון אחרי זכרון, גם במוסדות ואבני הפנה שלחו ידם להפכם משֹרש, וגם את כל המוסרות אשר אחדו את כל בית ישראל נתקו בחזקת היד, ואחרי כי למלאכה הזאת לא דרוש לא כח ידים אף לא חכמה כי רק ברוח פיהם מבלי כל מחשבה יכלו להוציא חפצם אל הפעל, לכן רבו כמו רבו המושיעים האלה. כל אשר פה לו לדבר דִבּר בדבר הזה כהעולה על רוחו ויחשוב לו זאת לחכמה, וכן ידברו זה כמאה שנה ועוד לא חדלו מִדבר. נשמע ונשוב ונשמע מפי כל מטיף את אשר כבר נשמע אלפי פעמים עד כי יהי לזרא ולגֹעל נפש, ובכל זאת לא יאמרו די! רק בעלי המעשה ימצאו יום יום דבר חדש מה לעשות, לא כן בעלי הדִבֵּר, להם לא ימצא דבר חדש לדבר בו אחרי אשר כבר הרסו הכל ברוח פיהם. כי על כן נראה אנשי המעלה מקרב בית ישראל בצרפת ובריטאניא יצאו גם היום לישע עמם מקרוב ומרחוק ויעשו ויצליחו להיות למושיעים, אנשים כמנטיפיורי, כרמיה ועוד רבים כמוהם, אשר בכל ימי חייהם דאגו לכלל ישראל וכל פעולתם היתה למען עמם, ובארץ אשכנז אין גם אחד אשר יעלה החפץ על לבו לפעול, כי גם אלה הפועלים אך דבר שפתיהם היא כל פעולתם, ואם יקרה מקרה כי יעשו דבר מה אז נדע מראש כי לא למען כלל ישראל יהיה הדבר ההוא, כי אם להעדה אשר בה יֵעשה הדבר, כי שם כלל ישראל להם למחתה, פן באמור כלל ישראל אז יחדשו המוסרות הישנות את פניהן ובית ישראל ישוב ויחיה מהערמות אשר המה בידם שמו קברו תחתיהן ומהדבר הזה יפחדו ויגורו הרבה יתר מכל אשר תבאנה עליהם.

ובגלל הדבר הזה היו דרכי בני ישראל שוממים מאד, כי בידי בעלי הדִבֵּר הצליח לנסוח רוח עועים גם על יתר אחיהם, כי נקל למצוא אזנים קשובות אם נטיף לבלי עשות מאומה מאשר אם נעורר לפֹעל ומעשה, ובכן יצא דבר מורי אשכנז עד למרחוק וימצא מסלות גם ביתר הארצות, אשר שם ישבו בני ישראל בטח, וכן גם בארצות אר עוד חכו בכליון עינים למצוא שם מנוחה ובטחה, ואף המה החרו החזיקו בדברי בני אשכנז לערער קיר בית ישראל עד היסוד למען קרב ישע, ורבים גם מאלה אשר עוד רחקה מהם ישועה הִשלוּ את נפשם במשאות שוא ומדוחים כי שלום שלום להם ולא ייראו רע, כי אם גם נשמע כפעם בפעם זעקת שבר מרומעניא וצרה ממאראקא ופרס, אך בכל אלה לא היה די לפקוח העינים העצומות אשר בחזקת היד סגרו אותן מורי אשכנז, כי אחרי אשר למדו לכזב לנפשם כי שלום על ישראל חשבו הצרה אשר באה על חלק ממנו רק כמקרה רע אשר עד מהרה יעבור ואיננו, ואין כל פחד.

אולם ברוח פה לבד לא נעצור בפרץ מים כבירים ורק בדבר שפתים לא נכבה תבערה אשר ללהב יצאה. אם לא יצליח בידנו לסכור פטר המים בראשיתו ואם לא נשקיע את האש כאשר יצאה אז יגברו חיל וישימו שמות, ואם נשלה את נפשנו בעת הרעה כי לא נראה רע, אז נהי למשסה לפתע פתאם. בעת אשר המורים באשכנז השלו אותנו במשאות שוא ומדוחים כי אם נהרוס ולא נבנה בבית ישראל אז תבא ישועתנו, בעת אשר השליכו לאחד אחד אל האשפות מכל אשר נמצא אתנו לפליטה וידמו כי בזאת יקלו מעֻלנו, בעצם העת ההיא לא חדלו שונאינו רֹגז ויוסיפו לחריש עלינו רעה כמקדם. אמת הדבר כי מעט קט השתוממו שונאינו על המראה הזה אשר ראו עיניהם: עברים יוצאים מן החורים ויֵראו ככל בני האדם, כי שנו פניהם ודרכיהם וכל אשר להם, ואף המה בידם תחת להלחם בעד ביתם וכל אשר נחלו מאבותיהם כאשר עשו תמיד, הנה אף המה יעזרו להרוס מוסדות בית ישראל, רגע השתוממו מנדינו למראה עיניהם וישבתו מריב, אך כאשר סר השממון והתמהון ויסכינו לראות את העברים בפנים חדשים אז שבו לשנאתם וקנאתם הישנה. הן עברים המה, אמרו אל לבם, אם כה או כה ידברו וילכו וילבשו ויאכלו ויתנהגו בחיים, עברים המה ולא אחינו, ומה לנו אם ארוכים או קצרים ילבשו, מה ממנו יהלוך אם יאכלו בשר טרפה או אין, הלא המה אשר לפנים היו, עם זר אשר בא אל ארצנו לאכול מפריה ולשבוע מטוֹבה ואך מאשר לנו להם כל העֹשר הזה, והם המה כיום האוכלים את חלקנו, אלה הזרים זרים היו וכן יהיו, כי לא באמונה ולא ביחש משפחה אחים הם לנו. כה שבו שונאי ישראל לחשוב אחרי אשר עבר התמהון וישובו לחדש מלחמתם כקדם. הן זאת היתה כל פעולת בני ישראל בארץ אשכנז כי הביאו קרבן לאחד אחד את אשר נשאר בידם פליטה מירושת אבותיהם וכל חפצם היה לא להותר בני ישראל אחים כמו שהיו, לא רק להציב להם יד בארץ כיהודים אשר דבר להם עם יתר אחיהם, כי אם כמתכחשים לעמם וצור מחצבתם, לבל יכירום מי המה ולא עליהם יהיה חרון אף העם, ועתה כאשר תמו הקרבנות ואין עוד בידי בני ישראל מה להביא, עתה שבו השונאים על דרכיהם הראשונים, רק כי שנו פני המלחמה, לפנים קלעו חציהם אל האמונה ויאמרו כי אמונת ישראל היא לצנינים בצדיהם, ועתה באין אמונה יצאו בחרב נוקמת על כי אין אלהים בקרב העם הזה. מאשכנז נפתחה הרעה ועד רוסיא הגיעה, שגם שם למדו אחינו אל דרך בני אשכנז, וגם שם החרו החזיקו לעשות ככל דברי המורים האלה וישלו את נפשם כי ישועתם לא תאחר.

אמת הדבר כי הבל וסכלות מאין כמוה היא לאמר, כי שונאי ישראל בארץ רוסיא למדו זאת משונאי ישראל באשכנז; את החכמה הנפלאה הזאת לצרור את ישראל ידעו שונאינו מיום דעתם קרוא אבי ואמי ובכל ימי חייהם ימצאו מורים נאמנים, אשר על לבם יכתבו את התורה הנאמנה הזאת ומן כהן ומורה ראש עד השולח בכיס רעהו ידו ידעוה בעל פה, ועוד בטרם החלו שונאי ישראל החדשים באשכנז לשפוך מררתם על עם ישראל כבר נמצאו ברוסיא רבים אשר לבם הורם את הדעת הזאת; באשכנז קמו כעת שונאים חדשים אחרי אשר כבר נמצאו גם אוהבים רבים להם בקרב בני הארץ, וברוסיא עוד לא היו אוהבים לישראל בכל הסופרים, כלם יחד שלחו חצי רעל בלב היהודים ואין גם אחד, אשר דבריו היו נשמעים, אשר הרים במרום קולו למען העם הזה, ובכן לא תלמידי שונאי ישראל באשכנז שונאי ישראל ברוסיא היו, כאשר גם רודפיהם ברומעניא לא אל עם אחר נשאו עיניהם בקומם לערוץ את בני ישראל מארצם. בכל ארץ ובכל ממלכה אם גם הכל יחסר בה ותשא עיניה אל ארצות אחרות כי תמלאנה את מחסורה, אך שונאי ישראל לא יחסרו לה, וגם ארץ עניה ודלה ושפלה תוכל לתת חלק משונאי היהודים אשר בקרבה לארצות אחרות מבלי אשר יחסרו גם לה אנשים צדיקים כאלה, ואם כן די לשונאי ישראל באשכנז כי יקחו חלקם בעד עמלם מבלי אשר יקחו גם חלק חבריהם ברוסיא, אבל סבת המשטמה בשתי הארצות האלה אחת היא, והיא: כי בני ישראל שכחו מי המה וישלו את נפשם בתקות שוא ויקראו שלום באין שלום ולא שמו לבם לגדור את גדרם כי אם הוסיפו לפרוץ בו פרצות.

הרעה לא עוד רעה היא לאיש אשר ידע כי רעה תבא אליו ויכין נפשו לה, כמו לאיש היושב שקט שאנן על שמריו ופתאם יגֹרהו שוד בחמתו, ובזאת צדקו המורים הראשונים ביסרם לבלי הפיח לקץ בטרם בא מועד, כי הבטחון במקום שאין בטחון יביא משנה שברון וכן היה כי שבר גדול בא גם על אחינו ברוסיא ולקול זעקת השבר התעוררו רבים ויפקחו עיניהם כמו מתרדמה, כי את אשר לא פללו ראו, המה אמרו כי כבר כלה רֹגז ותם שטן מהארץ והנה לפתע פתאם בא השבר ויורם דבר מר לאמר: סכלים אתם ואין לב!

בבא השואה על היהודים ברוסיא, אשר המה כמעט מחצית ממספר כל בני ישראל, נאלצו להודות כי לא עוד רק חלק קטן ממספר היהודים עוד לא זכה לגדולה, ונגד המספר לא יוכל להתעקש גם קשה ערף. אמת הדבר כי ימצאו מורים צדיקים בקרבנו, אשר גם עתה יפצחו פה לדבר מוסר לעמם כי ייטיבו דרכיהם אחרי כי בא העון, ויורום ארחות הארץ אשר כל דורך בם ימצא חיים ויחפשו חפש מחֻפש עלילות אשר ישימו עליהם שונאיהם למען גלות למוסר את אזן הנרדפים ¹, אך בכל זאת ירבה מספר הרואים נכוחות אשר לא יחפשו עלילות ממספר אלה אשר ישלחו ידיהם בהמכה להרבות הפצע, ואלה אשר עיניהם תפקחנה לראות נכוחות המה בלי ספק גם יבקשו תחבולות להיטיב את אשר עותו, גם יעמיקו עצה איך לקדם פני הרעה בימים הבאים. ואמנם הדבר הזה הרעיש מאד את לבבות בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם ורבים התעוררו לצאת לעזרת האמללים, והאות הנאמן על זאת הוא כי מרבים העם להביא נדבה למען הושיע להנגזלים לבל ימותו ברעב. אולם העזרה הזאת לא עזרה היא להגוי כלו, וגם אם ישביעו את הרעב ימים אחדים עוד לא באה תשועה לו, ובזה לא יקדמו פני הרעה בימים יבאו, ולדבר הגדול הזה דרושה עצה ותחבולה וידים עוזרות במחשבה ולב מתנה.

ג.    🔗

ידים עוזרות במחשבה וכשרון דרושות לנו, לבל יכשלו העושים חסד בדבר שאינו מהוגן, ולבל יעלה עמם בתהו כי יעשו דבר אשר לא יביא תועלת. לעזור ליהודים ברוסיא קצרה כל יד, כי אם גם תעמוד הממשלה לימינם האם תוכל לשרש את השנאה מלב שונאיהם? האם תוכל לסכור פה כל מבקש תואנות ועלילות עליהם? ואם גם תתן להם הרשות לשבת גם בכל ערי רוסיא האם בזאת תוסר השנאה וינוח להם במקום אשריבאו שמה? האם תוכל להושיע לכל עני בישראל כי לא יהי למשא על יתר יושבי הארץ? הן העניים והאביונים בבני ישראל רבים מאד מאד, הרבה יתר מאשר בכל הארצות, ואחינו ביתר הארצות לא ידעו זאת, המה רואים את העשירים האחדים אשר יבאו לחוץ לארץ ולמעינות הרפואה מפזרים כסף, כי כה הסכינו באשר כי גם בביתם לא בחשבון ומשטר יחיו, כי אם כחוטפי אכל מן האויר, אשר אם נתח טוב יפול על פיהם יבלעוהו כרגע, וכי יכלה הציד ירעבו ללחם, ועל פי האחדים ישפטו את כל שלשת המילליאן נפש, ולא ידעו כי ביד עשירי עיר וויען לקנות את הון כל היהודים אשר ברוסיא עמם יחד, וגם ראטהשילד אחד יוכל לעשות כזאת ולא יחסר לו כסף. אנשים אשר רבוא רבבות להם אך אחדים המה בכל הארץ, וגם אלה אשר אך מילליאן אחד להם ידע כל איש מספר למו ויתרם עניים ואביונים, לא רק בשר יחסר להם, כי אם גם לחם לשֹׂבע יחסר לשני חלקים ממספר היהודים היושבים שם והם יהיו למשא על העשירים המעטים, אשר אמנם הענק יעניקו בנדבת ידם. עשירים היהודים ברוסיא ירבו מאד מאד להביא נדבה, וגם אלה אשר אך לחמם ימצאו הענק יעניקו וצדקת פזרון כזאת לא יוכלו היהודים באיירופא לשער בנפשם. העשיר בוויען יתן דבר מה להעדה ויצא ידי חובתו, כי אליו לא יקרב עני לבקש עזרה, גם לא יתנוהו לדרוך אף על סף הבית, והאיש אשר יֵחשב לעשיר ברוסיא יתן ולא יחשוך², אך מה יועילו כל אלה אם משפחות משפחות תבקשנה לחם, רק לחם, ואין?! –

בערים הגדולות רבים המה העניים והאביונים אשר יפשטו ידיהם לעזרה והעובר על פניהם לא ישים אליהם לבו, יקפוץ ידו מתת אף דבר מה באמרו כי הפושט יד לעזרה לא ידע עוד מחסור, וכי ימצא חלל ברחובות קריה והרופאים יחדרו אל קרבו ויראו ויגידו כי ברעב מת המת ההוא, אז יֵחם לב האיש אשר עוד לא נהפך לאבן ויחפוץ בכל לבו לתת כאשר תמצא ידו להשיבו לחיים, כי יחוש בנפשו כי גם הוא הסב במות המת, גם הוא אחד מיושבי העיר ההיא אשר קפצו ידם מהאביון ויתנוהו למות ברעב בראש חוצות, ובכל זאת ימהר ויניח רוחו לאמר: ידי לא שפכו את הדם הזה, כי לא ידעתי את מחסורו. אך איך ידע את מחסורו אם בעוד נשמה באפו לא יראה לבטנו הריקה וללבו אשר חלל בקרבו, וכאשר יראה זאת אז קצרה עוד כל יד מהושיע – את המשא הזה נִשא על בני ישראל בארץ רוסיא. עתה כאשר אלפים מהם נגזלו וַיַשִׁימו עליהם נויהם ויכריתו כל אֹכל מפיהם, עתה התעוררו רבים מאחיהם לקרוא נדבות, אבל האם רק עתה ורק בקום עליהם שונאיהם רבו כמו רבו בהם חללי רעב? האם לא ירבה מספר הגועים ברעב זה שנים רבות מאה פעמים ממספר אלה אשר כיום פתאם לפתע בא שברם? שני חלקי בני ישראל היושבים ברוסיא יגועו בזלעפות רעב זה כמה וכמה שנים. גם בטרם אשר נגעה בהם יד אויביהם דללו כל מעיני מחיתם וילכו וידלו משנה לשנה ומיום ליום. כמה ערים גדולות אשר היו לשם ולתפארת לפני שלשים או עשרים שנה בצדקת פזרונם ובכל דבר טוב, חרבו, ובניהן יצאו מהן לבקש להם פת לחם. איפה המה כעת עשירי עיר שקלאוו, עיר משוש לבני ישראל אשר הרבו צדקה וחסד לאלפים? כלם עלו בתהו וגם בתיהם שממו, וכמוה רבות הנה הערים אשר בהן ישבו בני ישראל לפני שלשים שנה ויתענגו על כל טובה ועתה כסדום היו. ויען מה? יען כי אז אף אם החקים אשר הבדילום מעם הארץ הכבידו אכפם עליהם לשבת כלואים יחד בעריהם ולהתפרנס אך זה מזה, בכל זאת הצליחו בכשרונם לערוב מערבם עד למרחוק ולהביא אליהם סחר עמים, וגם למעשה ידיהם היו תוצאות לארצות אחרות ויראו שכר לעמלם, כי אז עוד נחלקו המסחר והמרכלת לערים, ולא רק הערים הגדולות היו למקוה הסוחרים, ובאשר ישבו היהודים שם הצליחו לעשות את המקום לאוצר מקנה וקנין. אמת הדבר כי משלח ידם לא בכל עת היה אמונה עם חקי הארץ, יחד עם שופטיהם ושוטריהם עשו מעשים נגד חק ודת כאשר יעשו כל הסוחרים, ועוד זאת כי בדרך אחרת קצרה ידם מהושיע לנפשם במקומם, וליתר ערי הממלכה אשר בהן לא נִתּן הרשיון ליהודי לשבת, לא יכלו לשום פניהם, ואם על פי החקים היו כי אז כבר לא היתה להם תקומה, וגם יד השרים והשופטים תכון עמהם, כי המה לקחו חלקם בראש, לכן כאשר היתה בהם יד הממשלה ותיסרם שבע על מעשיהם, אז היתה מבוכתם. מסחר הסוחרים נשבת וידי בעלי המלאכה רפו ויחד כלם היו לברות לשני המחסור, או הלכו באשר הלכו. אולם לוּ היתה להם הרשות ללכת באשר ילכו כי אז שבו ובנו את הריסותם בערים אחרות בצדק וכשרון, אך נטל עליהם ללכת רק אל המקומות אשר גם שם היושבים אך יהודים המה וגם שם רבו האוכלים מהאֹכל, ועל כן רבתה המבוכה. כי על כן רואים אנחנו בעלי מסחר באין מסחר, בעלי מלאכה באין מלאכה, בעלי מלאכה טובים ובעלי כשרון ילאו למצוא אף לחם צר, כי למי יעבדו ולמי יש חפץ במלאכתם? ובשפל יד הסוחרים ובעלי המלאכה הנה גם שפל עוד יותר ויותר יד אלה אשר נסמכו עליהם. לכל סוחר יהודי בערים האלה היו עוזרים רבים, לא יען כי מצא חפץ בהם ומסחרו פרץ עד כי ידים רבות היו דרושות לעזרתו כי אם יען כי האחד הוא שארו הקרוב אליו והשני הוא עני בן טובים ואת השלישי ידע עוד בשעה שהשעה היתה משחקת לו, ועליו המצוה להחזיק בידו המָטה, ובכן החזיקו הסוחרים בידים מָטוֹת רבות, אשר גם הנה היו עזרה למשפחות רבות, וכן גם בעלי המלאכה עזרו לאחיהם בכל מאמצי כחם.

לכל העם הרב הזה היו רק שני דרכים נאמנים למחיתם והמה המסחר והמלאכה ובאמת שניהם רק דרך אחד היו, כי גם בעלי המלאכה רק בבעלי המסחר מצאו עוזרים ותומכים להם ובנפול המסחר נפלה גם המלאכה עמו, ויתר העם רעו על ידיהם, והתורה היתה אף היא כמקור נאמן להחיות אלפים. כי אז עת אשר כל בני ישראל למדו את התורה וכל סוחר חשב זאת לו לחובה ולמצוה להחזיק בידי לומדיה, רבו כמו רבו אלה אשר בצל התורה חסיו וימצאו להם. מלבד הרבנים והדינים והשוחטים וכל משמשי הקהלה אשר רב מספרם בכל עיר ועיר נמצאו עוד בכל הארץ כמאה אלפים ראשי ישיבה ומשגיחים ומלמדים בבתי הישיבות ותלמוד תורה וחדרים ובבתי העשירים, וכחמשים אלף פרושים ובני ישיבה, אשר המה היו אחרי כן לרבנים וראשי ישיבה ומלמדים ³, ואם נחשב אותם יחד את נשותיהם ובניהם אז יעלה מספר כל אלה אשר התורה היתה מקור מחיתם לחצי מילליאן או להחלק הששי ממספר כל היהודים בארץ ההיא. וכל אלה נשענו על הסוחרים ובעלי המלאכה, וכה התפרנסו זה מזה כל עוד אשר שלום היה להם בעריהם ויעשו ויצליחו במסחרם ופועל כפיהם. אולם העתים נשתנו ורוב הסוחרים ירדו מטה מטה, כי נחה עליהם יד הממשלה ותפריעם מעבוד עבודתם כמקדם, כי חקים חדשים שִנו את דרכי המסחר, וגם כל דרכי המסחר בכלל שֻנו לרגלי החדשות אשר נעשו בשלשים השנים האחרונות, על ידי מסלות הברזל וחרשת המעשה, ולולא ננעלו לפני הסוחרים היהודים ערי הממלכה הרבות, כי אז הלכו אל אשר נשאם רוחם וישנו את פני מסחרם לפי מצב העת והמקום, אך הדרכים נשתנו וגם הערים שנו פניהן לרגלי הדרכים, ויש עיר אשר היתה לפנים מקוה הסוחרים שפלה עתה מאד כי לא דרך שם תעבור מסלת הברזל וערים אחרות קטנות ושפלות הרימו ראשן והיהודים עוד על מקומם ישבו, לכן ירדו מטה מטה ולא יכלו קום, וברדת הסוחרים נשברה גם זרוע בעלי המלאכה ועמם יחד נפלו גם בעלי התורה, נפלו לבלי יוסיפו קום. והנה אם ירדו הסוחרים בכל זאת לא ירדו כלם, כי אחדים בקשו וימצאו להם מקום אחר לשבת בו, וגם מבעלי המלאכה נמצאו, אם כי לא רבים, כי לא נקל הדבר מטעמים רבים, אשר עזבו את עריהם וימצאו להם ביתר ערי הממלכה, כי להם המשפט, ויכינו שם ביתם, ורק בעיר אשר עזבו נשארה שַמה אחרי כי פנו לה ערף האחדים אשר היו בעזרת העיר כלה, אך בעלי התורה נשברו כלם, כי המה אנה יפנו וילכו? המה לא יוכלו ללכת אחרי הסוחרים ובעלי המלאכה כי אסור להם לבא אל הערים ההנה והנם נאלצים לשבת תחתיהם עד אשר יגועו לאחד אחד ברעב. ואף עוד זאת כי גם יד היהודים היתה בתופשי התורה להֻמם ולאבדם. במשך שלשים שנה האלה, שנות תקוה לישראל, שנות עמל ועבודה להרבות השכלה בישראל, כי קוו כי היא תהיה למלאך הגואל את ישראל מכל רע, במשך העת הזאת עלו מושיעים בהר ישראל ויקראו בקול גדול בלי חשך: אתיו הנה והחזיקו ידיכם בהשכלה ושב ורפא לכם, כי היא מקור חיים ובאורה תראו אור, כבוד אדם בימינה ובשמאלה עשר וכבוד. ברחו מבתי הישיבה ומהחדרים צאו והיו כעתודים לפני צאן קדשים, ותנהלו אותם על נאות דשא ומבועי מים. אתם תהיו כלכם לרופאים, יודעי דין ושופטים ושוטרים וכל טוב הארץ לא יבּצר מכם, אם אך אלינו תאוֹתו ותמולו ערלת לבבם כמונו – כקריאה הזאת קראו נביאי ההשכלה, והקול חדר עד להחדרים אשר שכנו בערפל ויחרדו המלמדים כי חשו כי כסאם ימוט תחתם ויפלו ולא יקומו, ויחפזו גם עניי הצאן ויטו אזנם להקשיב כי יום גאולה בא ויתם חדר ויחדל מלמד וגם הספרים אתם יכליון, ולא ישמעו עוד קול נוגש. ועל בתי הישיבות הרעים הקול ההוא נפלאות ויבהלו ויפחדו ראשיהם כי ראו כי קרב קץ התורה ועמה אף קצם לבא, כי כל בני ישראל יהיו למודי בתי מדרש החכמות ועפרות זהב נכונו להם, ומי זה ירכין עוד ראשו ויהיה לתולעת יעקב בבתי התורה? והבחורים אף המה שמעו כן תמהו, כי יש יום אשר יעלם מעלה מעלה, הן מבן ישיבה המפלפל בפלפול וסברה לא יבצר מזמה להיות עד מהרה לחכם בחכמים ומורה למורים, הלא כל חכמות העמים אפס הנה לעמת שיטה אחת בתלמוד, ואלה אשר נהירין להם שבילי דשיטת הש"ס הלא על רגל אחת ילמדו כל החכמות והלשונות ומשכורתם תהיה שלמה, ומה להם לבלות עוד ימיהם בבתי הישיבה ולאכול לחם העצבים ולשמוע קול נוגש כל היום: לכו לסבלותיכם?! ואחרי אשר אבות ההשכלה ראו ראשית להם כי לקחו חלקם בראש ואחרי אשר עשרה הראשונים אשר ברחו מבית הישיבה מצאו מחסה ועֹז בחיק ההשכלה וגם הצליח בידם להציב להם יד בחיים, חרדו אחריהם כל יתר אחיהם ממסגרותם ורוח ההשכלה הנחתם והתקוה האירה לפניהם הדרך. ולא אך בדבר שפתים לבד יצאו חוזי ההשכלה לפעלם, כי אם גם בפֹעל כפים. המה יצאו לא רק לדבר לנשברי לב ולהראותם הדרך, כי אם גם להגיד ליעקב בדברים קשים כגידים את פשעו ולחרות בספרים את חטאתו ויבקשו מאת הממשלה כי תופיע על עצתם להפוך לכל העם רוח השכלה ביד חזקה ובזרוע נטויה: לסגור את החדרים על מסגר ולשום חותם צר על הישיבות לבל יוסיפו בוא בהן הבחורים אשר התעתדו מהיום ההוא והלאה להיות כלם חכמים כלם נבונים כלם יודעים כל החכמות והלשונות, אף להניף מטה זעם על הרבנים ולהורידם מכסאותם ולהושיב תחתיהם אנשים אשר בחכמות מלאו כרסם, המה באחת נטו ידם לעקור את הכל ביד חזקה ובזרוע נטויה, להפוך כל דרכי חיי בני ישראל משֹרש כמו כבר סללו מסלות חדשות וייסדו דרכים חדשים אשר בהם ילכו בטח ולא יכשלו. ולא רק את בעלי התורה לא נקו כי אם גם על הסוחרים שפכו עזוז אפם, כי גם המה לא ישרו בעיניהם, ומה להם לבני ישראל לסחר בסחורה או לבקש מלאכה או לעסוק בתורה אם ביד כלם להיות חכמים והחכמה תחיה את כלם ביד נדיבה וכבוד. ועל פי עצתם הוסיפו מסים על המסים אשר כבר שלמו בני ישראל, מסים גדולים וכבדים מנשוא, מס ההשכלה, כי ממנו לקחו להשכיל את כל העם. ותחת המסים האלה כרעו נפלו ערים ערים וקהלות קהלות, ועוד יד חוזי ההשכלה נטויה לעשות נוראות לא קוו להם בני ישראל מעת היותם. ובכן הצליח בידם לסכור מעינות רבים ממעינות החיים לבני ישראל, הכבידו עֻלם על המלמדים לקנות להם רשות בכסף מלא, מהישיבות הרימו מס ומהרבנים לקחו כפר ועל כל העדה שמו מסים נוראים, אשר הורידו עד עפר משפחות משפחות ומוצא חדש למחיה עוד לא נמצא.

מאה מבני הישיבה יצאו ממנה למען מצוא דרך תבונה ותשעים ותשעה אבדו דרך במצור ומצוק ואחד מהם זכה להיות רופא, אך גם מהאחדים האלה היו ברבות הימים רופאים רבים ויודעי דין רבים ויודעי חרשת המעשה ומדידת הארץ ובנין מכונות, אך פתאם ראו כי ההשכלה כבר בידם היא אך הלחם עוד מהם והלאה, אולם בעוד אשר אלה מקללים את יומם על כי נפתו לשמוע בקול חוזי ההשכלה, הנה לאלפים המה אשר נעורו ממקום חשך וירוצו בשמחה למקום האור, ובכן שדדו רֵבץ אלפים ורבבות מבני הנעורים ואל מקום מנוחות לא הובילום. לאלפים המה כיום בני הנעורים התועים בארץ רוסיא ומבקשים להם דרך חיים אך לשוא כי לא ימצאו. לאלפים המה אשר בשמחה רבה בחרו בכל עבודה ומלאכה לוּ אך נִתנו להם, אך מי יתנן להם? דם הצאן האובדות האלה יזעק מכל עבר ופנה אף כי לא נגעה בהם יד אויביהם כי אם יד אחיהם היתה בהם, יזעק אך אין שומע, כי מי ישמע להם? בארצם גדל העֹני והמחסור עד כי קצרה כל יד מהושיעם, ואיך יושיעום? יעשו אותם לבעלי מלאכה? אבל הן רב מספר אלה שכבר למדו מלאכה ויגועו ברעב כי אין מלאכה. יעזרו בידיהם כי ילמדו חכמה? אבל הלא מספר אלה שכבר למדו וחכמתם לא תחַים רב מספור, ומה יועיל להם אם ירבו על מספר אלה שישוטטו בכל הארץ לבקש משרה וכהונה לפת לחם? – ואם לאחיהם בארצות אחרות ישימו פניהם, אז טוב טוב להם כי יגועו ברעב תחתם מאשר יעשו כזאת, כי לכל אלה הצאן האובדות אשר יעזבו את ארץ רוסיא נכונו ימי חשך, ימים רעים ומרים מאלה אשר ראו בארצם, כי שם בחוץ לא ילינו ופת לחם ימצאו, ובהארצות האחרות אין כל תקוה אחרת בלתי אם לשוב ברגלם אל ארצם או למות ברעב בחוץ לארץ, כי אין כל עזרה אף במעט להם, ואף אם ירבה איש כחול מלים בעבורם לא ישיג ישועה להם אף בשקל אחד. ולא רק לאלה אשר יבאו הנה ללמוד חכמה אין עזרה מוצאת, לוּ רק היתה כזאת כי אז אמרנו צדקו אחינו פה כי יקפצו ידיהם מעזרה, הן לא יחסרו פה רופאים ומלומדים בכל החכמות ומספרם רב מאשר יש חפץ במו, ולמה זה יעזרו עוד בידי גרים באים ממרחק כי יוסיפו על החכמים לגזול פתם מפיהם? ועוד זאת כי לא לכל הבאים הנה לב חכם לקנות חכמה. כל אלה אשר יבאו הנה ידמו בנפשם כי דבר קל הוא לקנות חכמה, ואם אך יעזרו להם ויתמכו בידיהם אז עד מהרה ישיגו תאר דאקטאר וחכם, אשר באמת לא כן הוא, כי אף אחד ממאה מהבאים לא יכשר להיות דאקטאר וחכם, ורק יען כי לא הסכין בימי חייו ללמודדבר מה במשטר וסדר ידמה כי החכמה תבא כמים אל קרבו בלי כל עמל, כי על כן לוּ אך מאלה הרחיקו ישע כי אז צדקו, אך אין עזרה ותשועה רחוקה אף מאלה אשר יבקשו למצוא עבודה ועמל להחיות את נפשם הרעבה, ולעזור לאלה הלא החובה והמצוה היתה על כל איש ישראל לעשות זאת, לו עוד בני ישראל היו ולו היו הגרים האלה כאחים להם. אך הגרים הן בני רוסיא המה, ומה להם לבני ויען או ברלין לעזור להם? לוּ אחים היו כי אז חמלו כאחים על האמללים הגועים לעיניהם, ולו בני ישראל היו, לוּ היה עוד זיק אמונה ודת בלבם, כי אז קנאו לאמונתם קנאה נאמנה ויבקשו להציל את האובדים והנדחים לבל ידח מהם נדח. איך יתעוררו אחינו ויתקעו ויריעו בקנאה גדולה אחינו באיירופא, כמאמינים כאלה אשר לא בדרכי אמונה יבחרו, כאשר ינועו מעגלוֹת אחד הנדחים ויעשה מדחה ויתן יד להשליחים מבריטאניא, אז תשמע דבר: כן דרך הפולנים, כן דרך הרוסים, אסור לרחם עליהם! ראו גם ראו את הצדיקים האלה איך יקנאו לאמונתם קנאה גדולה בשבתם על סיר הבשר ובטנם כסיר נפוח מיין וממגד שמים, ואיך ידעו לנאץ שם הבוגדים באמונתם! אבל נבקש חשבון מי ומי המה הבוגדים באמונתם, אם אלה אשר בעצמותיהם שֻלח רזון, אשר נעו מעיר לעיר ומארץ לארץ כי הרעב הכביד עליהם אכפו ויבקשו לחם ולא מצאו, מלון לילה ואין והשוטרים הסובבים בעיר מצאו אותם בחוץ ויסגרום על מסגר בין פושעים וגנבים, כי גם מחסור לעון יֵחשב, וכה נעו ונדו ועורם צפד על עצמותם ולבם חלל בקרבם, וכה יתמו לגוע לאט לאט לא בפעם אחת, ומלחמה נוראה תאכל בקרבם כאש צרבת ואחיהם יענו להם בעת שועם אליהם: הוָתרו בארצכם ואכלו מפרי כפיכם! אבל איפה היא ארצם ופרי כפיהם איה הוא כי יאכלוהו? מי המה הבוגדים אם אלה אשר יפנו על ימין ואין עוזר כי יפנו על שמאל וימצאו מושיעים, או אלה אשר הקשיחוּ לבם מאחיהם האובדים האלה ולא נחלו על שברם בעת אשר דמם זעק אליהם מקרב לבם? וכמה המה אשר יעשו מדחה? הן אף לא אחד מעשרה הגועים בענים, ויתרם יגועו ורִמה תכסה עליהם ועל אמונתם וצעקתם! – לא מראות אשר יחזה רוחי אעביר פה לפני הקוראים, כי אם אשר חזו ואשר תחזינה עיני בבֹקר בבֹקר וכל אשר אך יחפוץ לראות יוכל לראות מחזות דמע ודם כאלה כחפצו ועוד יותר מחפצו, ובכל זאת עוד לא התעורר עד הנה אף אחד לקרוא בשער דבר מה לעזרת אלפי האובדים והנדחים האלה, ואם יקרא האם ימצא שומע לו?! כי על כן אין תקוה ליותר ממחצית בני ישראל בארץ רוסיא העניים והאביונים להושע, כי אחיהם בארצות אחרות לא יראו לבטנם הריקה וללבם אשר חלל בקרבם, רק אז כאשר יהיו כלם חללי רעב, אז יכמרו עליהם נחומי אחינו המאושרים ויקראו: ידינו לא שפכו את הדם הזה כי לא ידענו את מכאובם! אך ידוע תדעו כי ידי כלכם, אשר בידכם להושיע ולא תעשו מאומה, ידי כלכם ישפכו את הדם הזה וחמסם על ראשכם ירד. בפתגם שקר כי לא עם אנחנו נתקתם כל מוסרות הלאום ועתה לא ירגז לבכם באכול העֹני חצי בשרכם, אתם על כספכם תחיו ולא תחושו לעזרת אחיכם המטים למות ברעב, לכן גם עליכם תעבר כוס וגם אתם תחושו את אשר יחושו שני מילליאן נפש מאחינו ואז תנחמו ותכו כף אל כף ותראו כי מידכם באה זאת לכם ונקוטותם בפניכם ותשועה תרחק מכם, כי דם החללים האלה ירדפכם! –

לא כנביא מפליא לעשות בדברו אף לא כמטיף בתוכחה וקללה דברתי דברי אלה, כי אם כרואה את המעשים וחושב את תולדותיהם. שלשים שנה לפנים שלום היה לבני ישראל ברוסיא כי שלום היה בקרבם, כי איש את רעהו עזרו בכל לב, וגם העמים לא חשכו מהם כבוד כי ראו את שלותם, ולרגלי מטיפי ההשכלה אשר הכו פרצים בבית ישראל וישאו חרפה על קרוביהם בגלוי ובסתר היתה יד הזמן בהם ויורידם לאט לאט, ואחרי אשר ירדו מטה מטה הנה עתה היתה מבוכתם, כי שונאיהם מצאו ידים ואמץ לב לקום עליהם. ואחרי כי דל העם מאד לכן פצחו שונאיהם פה לאמר כי המה שולחים בעולתה ידיהם. ומה תדמו יהיה גורל כל אלה העניים והאביונים אשר אין כל תקוה להם להושע? הן לא בשנה אחת יתמו לגוע, כי אם יחיו ויתהלכו כצל על הארץ ובין כה וכה ישיבו נפשם כאשר תמצא ידם, וכל אשר תמצא ידם יֵחשב להם כגזל וחמס, ומה תהי אחרית אלה? המה יהיו למשא על יתר אחיהם בארצם, המה יהיו לצנינים בעיני עם הארץ אם יתנו להם לבוא בגבולם, המה ימלטו גם אל ארצות אחרות ויהיו למשא ולמזכיר עון לאחיהם היושבים בארצות ההנה ולמטה לחצי חרפה וקלסה לשונאי היהודים, ובכל מקום שיהיו ואשר יבאו יהיו לצור מכשול ואבן נגף, כי באין כסף כמתים נחשבו, וכל איש יבקש לקבר את המתים ולא לתתם להתגולל בחוצות, וברבות הימים יהיו העניים האלה אשר הרעב הכביד עליהם אכפו לעזוב מקומם לראשית קללה לאחיהם אשר קפצו ידיהם מהם, וינחמו מרוע לבם אחרי כן כאשר כבר יעבור המועד.

ד.    🔗

הצרות אשר אפפו את בני ישראל בימים האחרונים הנה כלן יחד רק מכה אחת מאלפי המכות אשר בהן הֻכּו בני ישראל עד הנה, רק מכה אחת היתה לטריה וזוב דמה נראה לעין, בעת אשר יתר המכות תאכלנה חצי בשרם ועין האמלל תראה זאת מבשרו ולא זר. ואל הדבר הזה עלינו לשום לב בכל דברינו ומעשינו; כי לו באמת רק במספר חמשים או גם מאה אלף נפש נגעה הרעה כי אז לא ברב עמל מצאו מזור ותרופה להם, אך שני מילליאן נפש מטים למות מעני ומחֹסר כל ואם יבקשו עצות רק להושיע לאלה אשר נגעה בהם יד אויביהם ומיתרם יעלימו עין, אז לא יעשו מאומה, כי רק אם את כלם יושיעו אז תהי התשועה שלמה ואם אין יעלה עמלם בתהו, כי בעוד אשר זה קם יפלו תחתיו שבעה.

אולם רוב המטכסים עצה בדבר הזה כן בארץ רוסיא עצמה וכן ביתר הארצות לא ישימו לבם לדבר העיקרי הזה. בארץ רוסיא ישיבו נפשותיהם בהתקוה הטובה כי עוד מעט יפתחו לפניהם שערי כל הארץ ויוכלו לצאת ולבא כחפצם ואז תהיה להם הרוחה. והנה אם אמנם טוב ויפה יהיה הדבר הזה, נאה להממלכה והארץ כי תסירנה חק מעיק כזה מעל דרך שלשת מילליאן תושביה המשלמים מס בכסף וגם בדמי בניהם, ותתן להם לשבת בהארץ אשר בעבורה יקריבו כל קרבן, אך העזרה אשר יקוו מהחק הזה לכל האמללים, המבלים ימיהם בחסר וכפן, הבל היא. לו היתה כזאת שלשים שנה לפנים, כי אז כבר היתה הרוחה לכל העם. שלשים שנה לפנים, אז עת אשר בני ישראל עוד לא רֻששוובידם היה להביא איש צרור כספו אל המקום אשר בא שמה לעשות מקנה וקנין ובלי ספק היו כאורחים נכבדים בעיני יושבי הארץ; אז עת אשר לא נטל עליהם לצאת מבֹהלים ודחופים ממקומם לבקש להם מקום אחר, כי אם לאט לאט יצאו לאחד אחד ויתפרדו בכל הארץ איש איש לפי חפצו ובמקום אשר יבחר לרוח מסחרו או מלאכתו, ובמשך העת הזאת הציבו להם בלי כל ספק יד בכל הארץ; אז עת אשר ההשכלה אך החלה להשמיע קולה והיה האיש אשר שמע בקולה מצא לו כרגע גם מקום לרעות על ידה ולא היתה אך כמעוררת את הישנים לקום ממטתם ובפקחם עיניהם ראו כי ערומים ויחפים המה ולא יוכלו לצאת מהמטה אשר עלו שמה ⁴; אז בטרם אשר החלו המכַתּבים לראות אך און ביעקב ולשפוך עליו מרורות כל היום, ודי היה לעם הארץ לשמוע כי הממלכה נתנה להם רשות כי אז לא נמצא פוצה פה ומצפצף נגד הדבר הזה; אז כאשר דרכי המסחר והמלאכה שוים היו בכל הארץ, וכאשר יצאו היהודים ממקומם מצאה ידם להוסיף לאחוז בדרכי מסחרם או מלאכתם כאשר עשו במקומם – אז אך לא עתה! עתה אם גם יצא המשפט הזה אור, אשר באמת עוד ספק גדול בדבר, כי הממלכה תבקש לשמוע דעת שרי הארץ ובעלי הקרקעות, ואנחנו נדע כי לב רֻבּם לא טוב עלינו, לא יועיל עוד להמון העניים לרוממם עד מהרה משפל מצבם. כי עתה ירבה מספר אלה אשר ימהרו לבא בפעם אחת אל הערים אשר תפתחנה לפניהם, והמספר הרב יהיה כרגע לצנינים בעיני עם הארץ; עתה יבאו שמה עניים ואביונים, אשר קצרה ידם מעשות מקנה וקנין בכבוד ויאמר עם הארץ כי אך לאכול יגיעו באו שמה; עתה כבר פרחה השנאה בראש על תלמי לבב עם הארץ על ידי שונאי ישראל אשר הרבו להבאיש ריחם, וכבר שמעו את אשר עשו להם שכניהם במקום אשר ישבו בו ויתיצבו נגדם כשונאים בראשית בואם שמה; עתה גם דרכי המסחר והמלאכה שונות הנה בפנים ארץ רוסיא מיתר הארצות אשר בהן ישבו בני ישראל, והבאים שמה ילאו למצוא דרך כבושה לפניהם, כי לא הסכינו באלה. למסחר דרוש עתה כסף רב והוא יחסר לאלה אשר יבקשו מפלט למו שמה, והמלאכה מאין תמצא להם? בני רוסיא בעלי מלאכה המה, המה לא כהפולנים או הרומענים אשר בקרבם מעטים מאד בעלי המלאכה והיהודים אשר ישבו בקרבם יוכלו למצוא חית ידם במלאכתם, הרוסים בעצמם ישלחו בכל מלאכה ידיהם, ולפועליהם ישלמו שכר קטן מאד רק לחם לאכול ולא יותר, כי על כן תמצא יד בעלי המלאכה למכור את מלאכתם בזול ובכל זאת ישתכרו הרבה, ומה יעשו בעלי המלאכה מבני ישראל שמה? איפה ימצאו מקום אשר בו מעטים המה בעלי המלאכה – וחיתה נפשם במלאכתם? נתבונן נא לגורל בעלי המלאכה היהודים כיום בערי מאסקוי, טווער וכמוהן, כי ברע הוא מאד, המה לא יוכלו להתחרות את בני עם הארץ, אוף עוד זאת כי עם הארץ יבכר את בן עם הארץ לבקש מלאכתו, והיהודי ימצא קונה למלאכתו רק כאשר יוזיל הרבה מהמחיר, ואם יעשה כזאת, לא לבד כי לא ימצא לחם לשֹׂבע בעמלו, כי אם גם יעלה עליו אף בעלי המלאכה מבני הארץ ויאמרו כי היהודים ישחיתו את המחיר ויכריתו אכל מפיהם, ועל ידי זאת תרב השנאה והקנאה מיום ליום. עתה גם יד אלה אשר למדו חכמה תקצר ממצוא לחם בחכמתם מעם הארץ, הביטו והתבוננו מאד במאסקוי ויתר הערים אם יקָרא רופא יהודי אל בית איש מעם הארץ לשאול בעצתו? הרופאים היהודים שם יתפרנסו אך מאחיהם ובדוחק, ואם עתה הוא כן ואף כי אם ירבה מספר הבאים שמה, כי אז לא תהי להם כל תקומה. הוא אשר אמרתי: ביד החק הזה היה די כח לקדם פני הרעה, לוּ נִתּן לפני שלשים שנה, אך לא לרפא מחץ ישראל לעת כזאת, כי המכשולים רבים המה מאד, אשר ברבות הימים היו לקיר מבדיל ולא באפס יד יקרקרו אותו ועלו העם איש נגדו באהבה. כי על כן אם גם טובה רבה תהיה בהחק הזה אם יצא לאור, אך אם נחכה ממנו תשועה לכל האמללים אז נקוה להבל, ואם התקוה הזאת חבל היא ואין בה מועיל, אז יגדל השבר גם לרגלי התקוה הזאת, כי נבלה עתנו בתקוה כוזבה ולא נעשה את אשר עלינו לעשות.

להושיע להאמללים האלה באמת ובצדקה אין עצה ואין תחבולה ואין דרך אחרת בלתי אם להוציא מחצית ממספר היושבים ברוסיא ואז ייטב גם להעוזבים את הארץ גם להנותרים בה, ואך מתעקש וחסר לב יקום נגד העצה הזאת, כי כל תשובות המתנגדים לעצה הזאת הבל הנה יחד. ראשית דברי המתנגדים היא כי זאת היא עצת שונאי ישראל. יהי כן! אך מה ממנו יהלוך מבטן מי יצאו הדברים אם אך טובים ונכוחים המה? האם בעבור זאת נתעקש ולא נעשה הטוב רק יען כי מפי שונא יצא הדבר, אשר דמה לרעתנו? שונאינו חשבו רעתנו ואנחנו נהפוך הרעה לטובה אם בחשבון ודעת נעשה מעשינו. אל נתעקש ואל נראה את קשי ערפנו בעת אשר חיינו תלוים לנו מנגד, כי בנפש העם כלו הוא: ידברוּ שונאינו כהעולה על רוחם ואנחנו נעשה את אשר לנו לעשות! ויש מהמתנגדים אשר יחשבו זאת לחכמה באמרם: הן ממלכת רוסיא לא תגרש אותנו ולמה נעזוב את הארץ? אך זאת היא חכמה! לו גרשה אותנו הממלכה כי אז הן לא הרבינו לדבר בדבר הזה, כי אז עזבו הגולים את הארץ מבלי הרבות דברים, אך מהולל שם ה' כי ממלכת רוסיא לא תגרש את היהודים ולהפך כי תבקש עצות להיטיב את מצבם, אך אחרי כי כן הוא לכן נוכל לבקש עצות לעשות את הדבר בדעת וחשבון וגם הממשלה תופיע על עצתנו. ולוּ אך הרדיפות שהיו לנו כי אז אמרנו, אחרי שהממשלה תבקש לעזרנו כי אז שלום יהיה לנו, אך לא רק הרדיפות שהיו כיום היו בעוכרינו כי אם החקים המבדילים שהיו עד כה, ועל ידיהם גבר העני והמחסור עד למעלה ראש, ומה תעשה הממשלה עתה לנו? בידה להרים מכשול מדרך החקים, אך הן לא תתן לכלם נחלת שדה וכרם וכסף למען היטיב מצבנו, ואם כן נטל עלינו לסמוך בידי הנופלים האלה ולדאוג לבאות לבל ירבה כושל בעמנו על ידי הנופלים האלה, והדבר הזה היו לא יהיה בלתי אם ימציאו לחם למחצית הנופלים במקום אחר, למען יוכלו אלה אשר גם החקים הטובים לא יוכלו להיטיב להם במקומם למצוא מעמד במקום אחר, ורק אז יוכלו אלה אשר יותרו בארץ ליהנות מהחקים הטובים.

אחינו בארץ רוסיא, שימו לבכם לדבר הזה ותושעו תשועת עולמים! והיה כי תאמרו מה בידנו לעשות הן קצרה ידנו מהושיע? אף אנחנו נשיב לכם: לא קצרה ידכם מעשות תושיה אם אך תחפצו. בטרם כל גמרו אֹמר כי את הדבר הזה תבקשו ואז תעתירו אל הממשלה כי תתן לכם רשות ליסד חברה אשר תשים לבה ועינה על הדבר הזה, לאסוף כסף מידי כל מתנדב בחפץ לבו, והיא תשלח דבריה בכל הארץ לעורר לב כל בני ישראל לראות כי מהדבר הזה פתח תקוה לכל בני ישראל בארצכם, ואז כאשר תקומו אתם לעשות, יתעוררו גם אחינו בכל הארצות לעזרתכם. אם ישמעו אחינו הנדיבים בכל הארצות כי זה הוא חפצכם והממשלה נאותה לכם אז ירבו המביאים נדבה ולא יחשו עדי יצא הדבר לפֹעל עד מהרה. הן גם כעת רבים המה העוזבים את הארץ ורבים מהם יחפצו לעשות זאת, אך בדבר הזה לא יושיעו לא לנפשם ולא לאחיהם, כי אלה היוצאים בלי מחשבה תחלה אנה המה באים ינועו וינודו אל כל רוח ומי יודע אם ימצאו מנוחה להם? והנותרים יקועו תחתם; לא כן אם במשטר וסדר תעשו זאת אז ימצאו היוצאים הראשונים מקום מנוחה להם ויתרם ינהרו אחריהם מחפץ לבם כי יראו כי יש תקוה לחיים.

הן גם באמרנו כי למחצית בני ישראל היושבים בארץ רוסיא דרושה עזרה נדע מראש כי תקצר כל יד מהושיע לכלם בפעם אחת, אך אם במשטר וסדר נכון יֵעשה הדבר ואם תמצא ידנו להושיב חמשים אלף נפש בארץ אחת ולתת להם מחיה, אז יושעו כלם על יד על יד, כי בשבת אלה יחד יפנו מסלה להבאים אחריהם וברבות הימים תמצא יד כלם למצוא לחמם לנפשם.

והנה אך למותר היה לדבר עוד ולהראות כי הארץ אשר תסכון לדבר הזה היא רק ארץ ישראל ולא ארץ אחרת, כאשר כבר דברתי על זה בהמאמר הראשון, לולא נמצאו בנו מתעקשים אשר מחֹסר דעת או מרוע לב ירבו להניא את לב העם מאחרי התשועה הנאמנה, התשועה האחת הזאת, כי על כן נטל עלינו לדבר יותר ויותר בדבר הזה ולהראות כי אך בו מקור חיים וישע, וכל הקמים נגדו על צוררי ישראל יחשבו, אשר כל שיחם והגיונם אך להשבית זכרו מן הארץ ויהיה כלא היה, ובהמאמר השלישי עוד אשוב ואדבר בפרט על דבר ארץ ישראל. ולעת עתה נעיר את אזן אלה החפצים בישועת עמם כי ימהרו להחל במלאכה, כי יעזבו דרך אבותינו אשר חטאו ואינם ואנחנו נסבול עונותיהם, לבל יסבלו גם בנינו את עונותינו אנו. אבותינו הראשונים חטאו באסרם אסר לבל נשלח ידנו להושיע לנפשנו להרים מצבנו ובכן רִפּו ידינו מעשות תושיה, ואבותינו האחרונים הרבו חטא על פשע, כי הסירו כלל את התקוה וינתקו את מוסרות אגודתנו וירפו את כחנו מאד מאד, לכן עלינו עתה בצר לנו בראותנו את המכות הנאמנות האלה לשוב מדרכם ולפעול ישועות בקרבנו, ואם כי לא נתאזר עֹז לכבוש את ארץ אבותינו ביד חזקה, אך גם חלילה לנו להסיר לבנו מאחריה בעת אשר אך בה נוכל למצוא מחסה ועֹז לרבבות הגועים ברעב, רק כמקור מחיה לאלה האובדים והנדחים תהיה לנו, ובידינו למצוא את המקור הנאמן הזה אם אך לא נמאס בו. ועת היא עת כי נסיר מעל עינינו את האפֵר אשר שמו עליהן מורים מתעים ונחזה נכוחות. אל נפנה להבלי השוא אשר ידברו באזנינו למען התעות אותנו מהדרך האחד אשר אך הוא דרך חיים, פן מרה תהי אחריתנו. התעוררו התעוררו עתה כי שעת הכֹּשר היא, ואם תחשו לעת כזאת אז יקרכם עון נורא מאד, אם לא תקומו יחד בלב נאמן לעשות בעוד עת אז תאחרו המועד ואחיכם ביתר הארצות אשר עד נפשם לא נגעה הרעה ישכחו אתכם, והיה כאשר ישלחו אליכם את הנדבות אשר אספו, ואשר לא תספקנה כלן יחד אף לשבוע אחד להמציא לחם לשׂבע לכל הרעבים בארצכם, יחשבו בלבם כי כבר עשו את אשר נטל עליהם, ולא יעלה עוד זכרונם על לבם וענייכם יגועו לעיניכם וגם אתם עמם תספו באין עוזר וסומך.