(אגרות א-ה)

נחום סוקולוב

לאחר הקונגרס הציוני הי“ח (בפראג) שבחר מחדש את הנ”ס לנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יצא הנ“ס לבקורים מדיניים שונים בצ’כוסלובקיה (נפגש עם מסריק ומדינאים צ’כיים אחרים), באיטליה (נפגש עם מוסוליני; ביומן-הנ“ס משנת תרצ”ג רשומים פרטי הפגישות והשיחות הללו); ואחר כך הלך לפולניה, בה עשה חדשים אחדים לשם משא-ומתן מדיני ציוני-כללי ולשם תעמולה ציונית ושפור היחסים בתוך ההסתדרות הציונית שבפולניה. חמש האגרות הללו המסכמות את הסתכלותו ומאמציו של הנ”ס בפולניה – שולחו מוורשה אל מר ב. לוקר, שנמנה אז עם חברי ההנהלה הציונית בלונדון – הם רשמי הנ“ס מבקורו האחרון בארץ מולדתו, היא גם מקום גידולו הספרותי והמדיני, ומכאן חשיבותם הנוספת. האגרות הללו הטביעו רושם על קוראיהן ממחנות ציונים שונים, ועוד בחיי הנ”ס הציעו לו מכמה צדדים לפרסמן בדפוס.

 

א. גליציה המזרחית    🔗

עשייתי במזרחה של גליציה מאומצה ומפרכת היתה: מסעות וחניות, ישיבה של ארבעה-חמשה ימים בעיר, אסיפות ביום וכנוסים בלילות, נאומים בצבור ושיחות ביחידות, בקורים, פגישות-שיחות עם עתונאים, סעודת-צבור ונשפי ברכה וכיוצא באלה. הפגישה עם העתונאים, עם שליחי העתונות הפולנית והאוקריינית – ובראשם מי שהיה שגריר פולין בברוסל ה' שרוֹטא, – וההרצאות על כך בעתונים הגדולים אשר בלבוב, נהדרות היו; רב ערכן מבחינת עשיית הנפשות לרעיוננו. האספה העממית באולם הגדול ביותר בעיר בה נאמתי במשך שתי שעות ומחצה ובשלש לשונות, על הציונות ועל המפעל¹, כבירה היתה ועוררה התלהבות עצומה – – – ואף המתנגדוּת נטלה חלק במערכה אמנם כאילו כפאה שד, שכן כבולה היתה כביכול בהחלטות שנתקבלו על ידיה לפני כן, אבל לא העזה להתנגד בגלוי ובמפורש. עמדה זו קפואה, סרבנית ועקשנית, נובעת מתוך אסיפות קודמות, מתוך ריב ומחלוקת מפלגתיים, הטלת-גומלין של דופי ושטנה, שנמשכו שנים על שנים ושגשגו בימי פולמוס-הבחירות לקונגרס האחרון. ואלמלי היתה התנגדות זו התנגדות לשמה, לשם המפעל, התנגדות ענינית, לא הייתי מתקשה לעקרה ולהתגבר עליה. אולם לאמתו של דבר לא היתה אלא מלחמת הגנה של מנהיגים, שחשו במפעל מעשה שיש בו כדי להעלות, ביודעים ובלא יודעים את כבודה ואת גדולתה של ההסתדרות העובדים ולקפח את כבודם ומעמדם כביכול של שליחי המעמד הבינוני. ואין תקנה לכך אלא שני דברים: הזמן והצלחת המפעל. הטמטום המפלגתי במזרחה של אירופה מוציא ועוקר כל כח הוכחה והסברה הגיונית, מסבך את הפשוט ומערבבו, וכל האומר להשפיע בכוח ההוכחה תמים יקרא. הלהיטות אחרי כל שמע שוא, הפלפול, החריפות היתירה, מסכסכים ועוקרים כל הגיון וכל שקול דעת.

הרשמים שנצטברו אצלי אינן השערות פסיכולוגיות, הקלוטות מן האויר אלא הסתכלויות במישרין. הסבירו וחזרו והסבירו למתנגדים: מועמדי המעמד הבינוני יובאו בחשבון, כל שהם כשרים למטרה זו. והיה בכך כדי להניח את הגיון הפשוט, שלא נתפס למשפטים קדומים. אולם כאן הגיעה שעתו של הפלפול: ומי ישקול ויכריע בדבר אם הללו כשרים אם לאו. ואם הללו כשרים והיו שוים לכל דבר כזולתם, למי תנתן דעות הבכורה? ואם יתקבלו הללו, כלום יהיו מוכרחים להכנס לתוך המסגרת של הפועלים הסוציאליסטים או השותפניים, הקבועה ותחומה על ידי הרוב של הפועלים, או שמא יהיו זכאים גם לסדר את עניניהם בחינת מיעוט לפי רצונם ולא לפי רצון אחרים? ואם תשיב הן על השאלה האחרונה – ואני לא עלה על דעתי להשיב הן – באים ותובעים ממך לחתום התחיבות מפורשת על כך, ואם יפלוט פיך רמז לשלילה ונפתחו ארובות הפריזאולוגיה: “מעשה כפיה”, “הטלת מרותו של הרוב”, “שלטון יחיד”, “תאות השררה”, מונופולין“. הכל יודעים, הכל מנפחים, והעתונות שאין דבר נסתר ממנה, מביאה לך למחרתו של יום טלגרמות בברקי חזיז ורעם ובאותיות של קידוש לבנה ומאמרים ראשיים מתפלמסים, ממולצים ומתובלים במטעמי השוק ותבליניו. ומחשבת הבריות כאן בדבורים חותכים פסקניים, בהפרזות והגזמות, במלים לועזית שלא נתפסו אפילו למחצה ובדבורי-שגרה פולמוסיים-מדיניים. הכל מתגלגל בקריאת מלחמה, באזעקה, “באידיאולוגיה”. ומשהוזכרה קריאה כזאת ברבים, קריאה שיש בה לסייע סיוע לפי שעה לעניניה של מפלגה אחת בפולמוסה נגד כל שאר המפלגות, שוב אין כח שבהגיון ושבשיקול הדעת ובהכחשה שיעמוד בפניה. אין דבר – שרף ישרף היהודי! ה”מזרחי" למשל, פרסם קול קורא על עשייתי בלבוב, בו הוא אוסר על חבריו להשתתף בעבודת המפעל, שכן לא בא המפעל אלא “לחלל קדשי ישראל”. ודברי-תפלוּת אלה הודבקו על עמודי הרחובות בלבוב. חקרתי ודרשתי בדבר, רציתי לעמוד על מקורה של הטלת-חשד זו, והנה נודע הדבר שנתפשטה השמועה שהחלוצים ערכו כביכול סעודת צבור בפרהסיא ואכלו מאכלות אסורות באניה “פולוניה” ביום הכפורים, והדבר עורר כמובן סערת מחאה בחוגי ה“מזרחי”. אמנם לא היה זה טעם יחידי להתנגדות למפעל, אלא אחד הטעמים.

שמועה זו נתבררה ונתבדתה אחרי כן: לא כל הפועלים ערכו כרה ביום הכפורים, ואפילו לא פועל אחד, אלא צעירה אחת שחלתה קשה יומים לפני החג במחלת הים ונחלשה מאוד, והיה הכרח בדבר להתיר לה מקצת אוכל ובהשגחת הרב שנמצא באניה. השמועה הראשונה מרעישה ומפתיעה ומזעזעת היתה, ואילו הכחשתה או האמתתה נתפרסמה בלחש ובהנמכת הקול ובאותיות זעירות שבזעירות בפנה נדחת שבעתון. והענין מחוּור כל צרכו; צריכים היו הבריות למעשה זה ב“שודדים ובגזלנים” ובחילול קדושת יום הכפורים בידי הפועלים, ואילו הכחשתה של שמועה זו דרכה להזיק לתעמולה של המפלגה ולעניניה.

לצערנו, תכסיסים אלה של האנוכיות המפלגתית, נפוח מבהיל מכאן והשתקה מאיימת מכאן, פשו ופרחו בכל המערכה: התחרות, חכמנות יתירה, דעתנות יתירה ולהיטות זו אחרי ההיתול והאירוניה אכלו את כל הרציני, הפשוט והתקין, הטילו גסות בנאצל ובנשגב. הכל מתעטפים בטלית אחת, מופלגת בחדגוניותה; כולנו חכמים, ואפילו תינוק שבעריסה טעם זקנים ומפלגתיות לו; הכל חוזרים על “בדיחות הקונגרס” ודברי הליצנות, שהיו מהלכים בפרוזדוריו. הצעיר שבחבורת הנערים בעירה נדחת “בקי” בהוית המדיניות המנדטורית האנגלית ובשאלת הערבים יותר מהאכסקוטיבה הציונית והועד הפועל הציוני, והרי הוא מוכן ומזומן לדרוש תלי תלים של הלכות בענין זה כדרשת “בר מצוה”. מבול זה של דעתנות יתירה הביאה לעולם ישראל וחוזרת ומביאה עתונות-ה“אידיש”. העבריות הראשונה של תקופת ההשכלה ושל ראשית הציונות מקצת אצילות היתה בה, רמה מסוימת, מדה קבועה של שלטון עצמי וכבוש עצמי, היא חייבה הדרגה תרבותית מיוחדת. והנה גורם תרבותי זה כמעט שנעקר ויצא מן העולם. דימוקרטיות מזויפת עקרה כל זכר של עליונים ותחתונים ובינונים בתחרות, נכשה כל שיורי סמכות ואוטוריטה; ובמקום דעת צבור בעל אחריות, שלבו פתוח לעקרונים ולחובתם ולידיעתם, העמידה תוהו ובוהו ובלבול של ריבות-אינטרסים, עצבנות יתירה, להיטות אחרי המרעיש, היוצא מן הכלל, רדיפה אחרי מלחמתנות, אחרי מלחמתנות שבמודה. ואין תקנה ותרופה אמתית למסרת נגעים אלא השיבה אל התקין, קוממות שווי-המשקל הפנימי, נכושם של כל הספיחים שעלו בגן המפלגתיות. מצוה היא שתקום ציונות חדשה, בעלת מגמה וכונה אחדותית, במקום הפילוגים ופילוגי הפילוגים, ציונות שתהא שקויה ורוויה רוח לאומית במקום הרוח העממי העֵרברבי, ציונות עברית כולה ולא “אידישית שוקית” (האידיש היפה, האמתית אף היא נתגסתה כולה). אין ברצוני לאמר: אנשים חדשים, אף על פי שבבחינה זו לבי מלא דאגות קשות. הלוחם היחידי רב המרץ והטריבון העממי שאינו יודע ליאות הוא חברנו יצחק גרינבוים, ואם הוא יפרוש מכאן שוב איני יודע מי יוכל לבוא במקומו. אולם שאלת האישים אינה מעיקר עניני, אפשר שהמנהיגים הבודדים או מי שעתידם להיות מנהיגים, אנשים נאמנים הם, מלאים מסירות נפש והקרבה עצמית הם, אולם הרוח נתעה בדרך לא דרך. שנוי-כוונה-ועמדה פנימי כרוך בקושיים ומעצורים מרובים, הוא מחייב קרבנות עצומים, הרבה זמן ועבודת-הסברה-וחנוך רבה וקשה, שהייתי נדרש לה ברצון רב. מובן מאליו, שאין אני יכול להתמכר לה כולי, ואיני יכול אלא לעורר ולזרז. אולם מצוה ראשונה היא שנהיה רואים ומכירים יפה יפה את שרשה של המחלה. ואין הרע מֵחֶלקה של מפלגה זו או אחרת, אף על פי שהריביזיוניסטים שקודים היו על הטלת גסות והמוניות בציונות יתר על המפלגות האחרות, והם שטפחוה וסלסלוה. שורש הרע ומקורו בסטיה, בנליזה מן המשכילים אל האספסוף, מענותנות אצילה אל השחצנות, מלמוד בצניעות ובענוה אל שאון השוק.

תנועת הנוער, גורם מכריע, זרם מרענן ומחיה, בחינת משלים, ממלא, ממשיכה של התנועה הכללית, נמצאת עוקרת את עצמה כל שהיא, בולעת את התנועה כולה ודוחקת את הבוגרים ואת הבאים בימים, מאכזבת אותם ודוחה אותם לקרן זוית. הנלהב ביותר וחסידה הגדול ביותר של תנועת הנוער היהודית והציונית על כרחו יודה, שהנוער לבדו אין לו לא הנסיון ולא ההתמדה, לא השטה האחדותית ולא האמצעים הענקיים הדרושים למפעלנו הכללי והמדיני. גדול לאין שעור ערכה בחינת חלק, בחינת שאור, אולם עיסה שכולה שאור אינה עיסת-לחם. אין תנועה לאומית של ממש רשאית להצטמצם בתחומי גיל מסוים, עליה להקיף את כל הגילים ובמידה שקולה ומותאמת. השתתפות שקדנית של הנוער ברכה בה, אולם דיקטטורה והשתלטות של הנוער סכנה רבה גנוזה בה, שתהא טובעת בתנועה כולה חותם הרגע, המתחלף המשתנה, חותם הבוסר. כל זה אמור לא במפלגה אחת, אלא בכל המפלגות כולן. בפולמוס בחירות, למשל, ידו של הנוער על העליונה, והזקנים והאנשים הבינונים ידם על התחתונה, וביחוד כשמלחמת הבחירות כרוכה בהתרגשות יתירה ובאפשרות של התנגשויות בפועל. ונצחונו של הנוער בטוח. מבחינת תורת-המספרים – על גבי הניר – הרי נצחון כזה נהדר הוא, אולם בעצם משול הוא לנצחון של פירוּס. שכן מלבד ההתלהבות וחשק העבודה – חשובות הללו חשיבות רבה, אולם בדברים אלה בלבד אין הבנין נבנה – אין לנוער הזה מה לתרום. לכל היותר יש בידם של בני הנעורים לשמש את צרכי הקרן הקימת באיסוף פרוטות ובמפעל השקל; אשר לקרן היסוד ושאר מגביות גדולות שוב אין כוחו כח של עיקר, עם כל נכונותה לעמול וליטול חלק בעבודה. מצוה היא לדעת את תחומי יכלתה של תנועת הנוער בציונות כדי לקרבה אל התנועה הכללית ולא לתת לה לגדול ולפרוח על חשבון הכוחות האחרים, פריחה שאינה עשויה להביא ריוח לא לראשונים ולא לאחרונים. ברצוני שלא יגלו בדברי פנים שלא כהלכה. איני מתכוון בדברי להטיל אשמה על מי שהוא. איני סובר ואיני מאמין, שמי שהוא יעץ או המליץ על מגמה זו, על מפנה זה. כאלה דרכן לקום מאליהן, ולכשנבדוק יפה בדבר נראה, שמגמות אלה תולדות הן של כמה וכמה גורמים פנימיים וחיצוניים. איני מתכוון אלא כלפי הדרך, שאנו צריכים ללכת בה בהנהגתנו ובהדרכתנו. מכאן מתחייבים רמזים ובני רמזים מעשיים, כיצד להשפיע על הנוער השפעה של מתינות ואיך להביא לידי חלוקת עבודה מושכלת. רבים מידידי הישנים והותיקים קָבלו בפני מרה – לא נגד מפלגה זו או חברתה בימי הבחירות ולא נגד נצחון זה או חברו של אחת המפלגות, אלא נגד המתיחות והדריכות היתירה, נגד החריפות והמרירות של כל האוירה כולה, נגד התוקפנות של הכל נגד הכל, וכולן הטילו פחד וחששות בלב והביאו לידי פרישה מן העבודה ומן הבחירות. פרישה זו מאונס עוררה אצל אנשים אלה חימה והמתרמרות, שאין בם הסידור והארגון לכבשם ובכוח הדבור וההוכחה לעקרם. רשאים הבריות להתנחם נחמה של שגרה ולאמור בז’רגון הפוליטי הנדוש: “כך דרכו של מיעוט מנוצח – לקבול ולהתמרמר”. אולם הוא הוא מקור כל הטעויות, שאנו משתמשים בשמושי לשון ודרכי דבור זרים, שאינם הולמים כל עיקר למצבנו המיוחד במינו ובגדרו. אין אנו עדין “עם בארצו”, אנו תנועה של רשות, של מתנדבים, אנו מעשה-מרקחה נפשי דק מן הדק, וכל תפיסה גסה, תפיסת אגרוף אלומה, עשויה לפגוע במקום הלב. ממלכתנו – ממלכת הרוח, ממלכת הלב, הנפש, ובכוח אין כוחנו יפה; ואם באלימות אנו נוהגים, סופה של זו שתקום בנו את נקמתה, והרקמה הדקה והענוגה תקרע חוטים חוטים. אכן תמימות יתירה היא וגבורה מסולפת לחשוב: יפה היא הגסות, גדולה היא הפקודה הנמרצה וכו' וכו‘. לא עוד אמתי בכך אלא דון-קישוטיות, זו מביניות-חלוף, בת השעה והרגע, מהירות שבעצמנות יתירה, חוסר-סבלנות ובעצם – הרגשת החולשה. מצוה עלינו לשקוד על כך שיהיו הבריות מהלכים אל הקלפי באהבה ובכוונת הלב; הרי לאנשים האלה עלינו לפנות כעבור חודש או חדשים ולדרוש מהם שיקריבו קרבנות לטובת מפעלנו, שיוציאו את פרוסת הלחם מבין שִניהם (ובפולין הרי עובדה מרה של החיים) ויסייעו ויתמחו במפעלנו. כדי שישביחו הדברים בעתיד עלינו לפתוח מיד בעבודה מאומצת, כפולה ומכופלת של הטלת שלום ואחדות בלבבות. נצחן זה של השמאל הוא הוא דוקא המטיל חובה של עשיית שלום מתוך רחבות דעת ולב. ובעצם היא תכלית עשייתי בפולין. ברצוני לקים ולשמור על הכלל, על רוב תורמי קרן היסוד. מטרה וו מחייבת עבודת שנה שלמה, ואני איני יכול לעשות כאן אלא שבועות מעטים. אין אני יכול אלא להתקין ולהכשיר את העבודה ולסלול את הדרך בפני המגבית הבאה. ואין אתה עושה אותה לא בזיקוקין די נור ולא בהרעשות הלבבות לרגע, לא בהפגנות ותהלוכות המוניות ועצומות ובמעשי נפוח והלהבה רגעיים, ולא בעתונות הרדופה אחרי הישגי רגע, אחרי תעמולה שוקית. הדברים האלה נדלדלו כאן ושוים כשוי גרגרי היער הדלים מאד. רשמי לרגע כוחם דקה, ורוח מצויה תשאם ותפזרם. ולפיכך שקוד הייתי הפעם יתר שקידה להתרחק מכל תיאטריות ומן הדומה לה ולהעמיד את תכנית נסיעתי ככל האפשר שאראה לפעמים בחינת רואה ואינו נראה, לומד את הדברים מכל צדי צדדיהם, ולא מצדם הרשמי והביורוקרטי אלא רוח חדירה, על כל חיוניותם וראשוניותם. וכך נתחוור לי שהחורבן, שנגרם כאן בלי ספק על ידי הריביזיוניסטים, אינו חזיון פתולוגי בודד, ומסוגר בתוך עצמו, אלא תופעת לוואי ותולדה מחויבת של ההמון (ה"א חרוקה), של הפרחת שמועות שוא והפתעות, של הדיוט והמדנה יתירה (ברוח האמריקניות של מלה באנגלית) אלמלי לא הוכשרה הקרקע לכך, לא היה בא הריביזיוניסמוס לעולם. ואלמלי לא בא זה היו באות תנועות אחרות כמותו. מחויבות המציאות שלנו הן. האופיני שבקרקע זו, עליה גדלו הספיחים האלה, סימנו העיקרי של הלך נפש והלך ציוני זה כאן – לא רק חוסר כל “חוש המידה”, אלא בעמדה הדמיונית האפריוֹרית הנובעת מתוך צורך יהודי סובייקטיבי, המתנכרת למציאות האובייקטיבית הסותרת לתנאים האובייקטיביים. – – מכאן, מן הטעות העקרית הזאת מתחייבות המסקנות, שכל כשלון שלנו, שכל חולשה וכל פּקודה וגזירה מצד הממשלה המרכזית, בעלת המנדט, ושל הממשלה המקומית שבארץ ישראל יהיו נזקפים על חשבונה של המדיניות שלנו, וכל רתיעה ונסיגה במפעלנו שם מעוררות כאן הלכי-רוח ונפש, הדוחקים לידי מחאות סוערות ולידי הפגנות סואנות. רחב ועמוק התהום בין הפירוש למנדט שניתן כאן במשך שנים רבות והיה לכלל דוגמה ועיקר ובין הפירוש שניתן לו על ידי הממשלה. לא רק הריביזיוניסטים בלבד, אלא רבים מקרב שאר המפלגות נטולים בגרות מדינית, חסרים נסיון מדיני, נעדרים הבנה ותפיסה בטיב האנגלי, במהותה של המכונה המורכבת ובטיבה של השיטה האימפריאליסטית המנדטורית והבינלאומית. ושוב אין הללו מבינים, שאף אם נאמץ את כל מרצנו וכל כוח הוכחתנו להעמיד את פירושנו אנו ונשתדל להגשימו בחיים – לא נוכל לעקור את הפירוש השני, את המהלך האטי, המצמצם, הממעט את דמות מפעלנו, את המהלך הביוּרוֹקרטי המסורבל, הכבד, הזוחל. ואלמלי לא היתה צפויה סכנה של הרס וחורבן גמור לכל מפעלנו, שוב לא הייתי רואה תקנה אחרת למצב זה אלא למסור את כל העבודה המדינית לידי האחרים, שנואלו להאמין שיש להתגבר על הקשיים האיומים במאמר פה ולהביא תוך מעשה-מהפכה או מעשה הפיכה לידי מצב אידיאלי, כלומר שמר זב’ ² יצוה על לגיונותיו להשתער או מר גר' ³ יכפה על האנגלים ועל הערבים מדינה עברית בכח דבורו. הוא האמצעי הבדוק והמנוסה היחידי כדי להוציא מן הלב את האמונה הזאת הקלה שבקלות. ומכיון שניתוח כזה מסוכן, שוב לא נשתייר אלא כלי אחד של התקוממות והתקפה נגד ההתרברבות וההתעפלות הזאת, כנגד הנפוח והפרחת שמע שוא: דרך ההסבר. והריני נכון לטבוע מטבע למלאכת הסברה זו, ועליה הכתוב העברי העתיק: “זכור כי עפר אנחנו” ⁴. ימים רבים מדי נשאנו את ההפרזה היתירה על מידת ערכם של יחוסינו הרשמיים; פעמים לאין ספור מחיתי על גוזמאות אלה, ועוד לפני דור אחד ושנים הזהרתי וחזרתי והזהרתי מפני דברים אלה. אפשר והיה בה צידוק במקצת, שכן נבעה מתוך הרצון להטיל חיות ומעוף בעבודת התעמולה שלנו לצרכי מגביותינו, אולם תכסיסי שעה היו הללו, וסופם שיתנקמו בנו קשות. הריקלמה הפוליטית הביאה לידי הריביזיוניסמוס, והריביזיוניסמוס לא נצטמצם בחוגי המפלגה הריביזיוניסטית בלבד. איני מתכוון כלל לכווני החן, שחלק רב או מועט מחברי “המזרחי” ואפילו של הציונים הכלליים, עושים פעמים לריביזיוניסטים. ודאי גם מעשים אלה באמצע, אלא שזהו המשחק הרגיל של כוחות מתחרים, מתרוצצים, של מגמות וענינים ויצרים מתלכדים ומתפרדים, מתקרבים ומתפרדים. ושוב אין הרעה גדולה כל כך. אולם כל האומר לראות את הדברים מתוך אספקלריה זו ראייתו מוטעת ושטחית. המסוכן ביותר בריביזיוניסמוס – ההתכחשות המוחלטת לתנאים הממשיים, ההפרזה היתירה בכוחות עצמו, אמונת ההבל בכח הקסם של הפגנות תמיד, מיעוט דמותן של המגמות הסותרות והכוחות האויבים, וכן מעשה פולחן וסגידה זו למלה “קאמפף”, במקומה ושלא במקומה. מעין טירוף של “קאמפף”, תאות שגעון לפולמוס ולשלילה, עתונות שמדעת ומעיקר ומכוונה גזרה על הצניעות, נוהג שחצני, הרגל שהפך מידה, כלפי כל שלטון ומשרד ואף כלפי שלטונותינו אנו, טירור של מבוכת דעת ורוח זו הביא לידי כך שאנשים בעלי דעה אחרת אינם מעיזים להביע את דעתם, שכן סכנה צפויה להם להקרא בפי כל בשם פחדנים ופשרנים – אוירה זו היא הקרקע המצמיחה ומגדלת את הפלפול המפלגתי, את העקשנות והסרבנות הכתתית, וכאן מקורה של הפריזיאולוגיה התפלה, רבת הסתירות והקושיות של הריביזיוניסמוס.

הורתה ולידתה של אוירה זו לא היתה עשויה לבוא בהתפתחות ציונית כתקונה, שמדריכיה משכילים מובהקים על דבר אמת, ולא דברי הרחוב ועתונאים שעל הסנסציה השוקית פרנסתם. מצוה היתה להעסיק את ציוני פולין בעבודה תרבותית, כפי שנהוגה היתה זו לפנים: בעבודת הספרות והתרבות והחנוך. משהוציאו עבודה זו מחוץ לתחום ההתעסקות הציונית שוב לא נשתיירה אלא הסנסציה העתונאית ודבורה הקל, החופז של מדיניות היום, הפותח לכל קורא פתח אפשרות לקנות בנקל את החומר הזה ולשנן בו את המוח החריף, שבא לו לאדם בישראל בירושה. מתוך צירופי-רוח אלה צצות ועולות פרוגרמות ותכניות כביכול, צומחות ועולות אידיאולוגית. ובשעה שאינם יכולים לבוא לידי עמק השוה על בעיות ובנות בעיות אלה, אינם מתאמצים להתפשר, להטיל את העוקצין, שכן כל התפשרות והטלת שלום אסורה בחרם ובשמתא, שכן המלחמה והקיצוניות נעשו למודה. נמצאים מתפרדים ומתפזרים, מקימים מפלגות חדשות ותולין בהן צלצלי-שמע של דבורים חדשים או תכניות של נייר, שלעולם לא תבואנה לידי התגשמותן. ההתפלגות וההתגודדות היתה בפולין לסבך שאין מוצא ממנו. ההבדל בין “על המשמר” ובין “עת לבנות” מזכיר לנו את דבר המלחמה שבין המתנגדים והחסידים בענין “ברוך שאמר” ו“הודו”. וכבר מוצאים אנו כאן בני “עת לבנות” רדיקלים, כפי שהם נקראים כאן בז’רגון הפוליטי. – – אין לאמר, שחסרי השכלה הם הבריות כאן, אלא השכלתם מסולפת ומעוקמת, משול לכלי נגינה שאינו מכוּון ומקוּיל כהלכה. הכל עיפים וצמאים לחידוש שבחידושים, לקורטוב של חלתית, לפלפלא חריפתא. מעין אופיום כזה הוא הריביזיוניסם. אולם המחלה לא בתרופה זו אלא בעיפות, שחייבים על חפויה ועל עקירתה. אף “המזרחי” התחיל משיר חבורות חבורות מגופו. היו שניסו לשמוח לאיד המפלגה העוינת, אבל קטנות וצרות עין יש כאן. ובאמת, צר, מה צר לראות שאף בנין זה, שהיה מוצק וחסון בשעתו, בקיעים עלו בו. אם אין בני בריתנו יכולים לקבל על עצמם את מרותו של הרוב, משום שאינדיבידואליסטים הם ביותר, או משום שגדול אצלנו כוח הנתוח על כוח החבור והאיחוד, הרי אף אנו הולכים ומתקרבים אל משבר הדימוקרטיה הפרלמנטרית, שלקה בו מחצית העולם כולו, אלא ששונים אנו מהם: מהלך זה עובר עלינו בחפזון רב ומהירות עצומה.

כשאנו עוברים מהכללות אלה אל שאלותינו הפרטיות המיוחדות, הריני נוכח יותר ויותר, שמפלגת עבודה חזקה, מאוחדת, חרוצה וזריזה, עלולה באמת לשמש קוטב המנוחה והמוצקות בתוך הים הסוער שלנו. חושש אני שהתסיסה ב“מזרחי” (עשיית מנין מיוחד של “תורה ועבודה”) תביא לידי התפלגות וקרע. ואין לנו לסייע לכך על ידי ליבוב הנגודים והמריבות. כוונתי שעלינו לעשות ככל האפשר את רצונו של ה“מזרחי” בעניני דת, ולא מטעמי פוליטיקה בלבד אלא מטעמי ההגיון והיושר, וכמובן לא בצורה מוגזמת ומופרזת מטעמי תעמולה, אלא בדברים שבעיקר ובמציאות של ממש. ועל אחת כמה וכמה מצווים אנו על מדיניות נבונה כזו ביחס אל הציונים הכלליים, המנסים עכשיו בעוז ובמרץ להתאחד ככל האפשר בתוך מסגרת בין ארצית ובין מדינתית. נוכחתי רבות שבחוגים מרובים של הציונות הכללית נפוצה הדעה, שתאות ה“שררה” של הפועלים ללא גבול היא, שהמנגנון כולו של המשרדים הארץ ישראליים ואיסופי-הכספים נמצא כולו – אם לא להלכה, הרי למעשה – בידיהם ויש סכנה של מונופולין על כך, שהמעמד הבינוני הוא כולו עזוב ומוזנח. ההאשמות הראשונות הן בחינת הלך-רוח, אי אפשר להוכיח את מציאותן, וקשה לסתור אותן בראיות של ממש, בתעודות ומסמכים, – – והדיאלקטיקה המפלגתית, זו תערובת של “מאמע לשון” ומונחים מדעיים מסולפים, שצצה ועלתה כאן במדה ענקית ומאיימת, מסרסת ומסלפת. מלחמת הקיום הקשה ורבת המריבות שנלחמים העתונים המתחרים זה בזה מתגלגלת כאן באוירה זו בפולמוס סוער, מלא וגדוש בטויי גבורה וכוח, הגזמות וסילופים וסירוסים, הפרזות לתיאבון, וכל אחד עומד על שלו בעקשנות ונלחם על דבר אמת כביכול; וכל המרבה לחרף ולגדף ולהתחצף, ידו על העליונה, והשומעים או הקוראים נמשכים ונגררים אחריו. ולפיכך אין טעם לפולמוס זה, בין אם הוא בא להתגונן ובין אם מתכוון הוא להתקיף. אם נראה למתנגדי הפועלים, שטוב ומועיל להם להפיץ את האגדה על תאות-השררה ועל המונופולין של הפועלים, יגדילו ויפיחו את האגדה הזו ויאדירוה. ככל שתרבה להתפלמס ולהתגונן כנגדה, כן יתמידו ויתעקשו בה, וביחוד בשעה שהדברים אמורים בהלכי רוח ונפש כוללים, במושגים כוללים ומופשטים, נמצאנו חייבים להגדיר הגדרה מדויקת, היכן מסתיימים תחומיה של מדיניות ישרת לב ומצפון, המגנה על עצמה ועל עניניה וצרכיה ובצדק, והיכן פותחת מדיניות של התקפה והשתלטות. בדין היה לסדר מחקרים, משאלי עם וציבור, הסתכלויות בלתי מפלגתיים, בעלי אופי וטיב מדעי – לכל זה אין רמז. אין מתפלמסים אלא בדבורים סתומים וכוללים צחצוחי חרבות של לשון, התחרות של מלים, פלפול, העומד כולו על “פניות” ועל עשיית ריקלמה בשביל אנ"ש וקטורת אלילים שלנו והטלת גנאי ודופי באחרים, בבני תחרות.

ורק נקודה אחת של ממש מזדקרת ועולה מתוך תמונה זו של הלך רוח: המעמד הבינוני. אמנם אף נקודה זו הפכה סיסמא, דיבור שגור, אמנם אין מעמד זה תחום בתחומים קבועים ומוצקים ומתמידים לערך כגון מעמד זה אצל אומות העולם. אולם מצד שני כל האומר, שאין מעמד זה אלא פרי המצאת מוחין, או שאנו תורמים לכל הפחות תרומת מעשר מתשומת הלב שאנו מקדישים לשאר מעמדות, הרי הוא מפריז. אף קודם לכן לא עשינו כמעט כלום לטובת המעמד הבינוני, אבל לכל הפחות עסקנו בבעיה זו ודנו עליה, היינו מטילים על חברים מסוימים של ההנהלה הציונית לטפל בענינים אלה. ואילו הפעם לא נעשה כלום. וכל זה כשמן המשחה על גלגלי המתנגדות שלנו. אין הדברים אמורים בתגרני המעמד הבינוני בלבד (והמתכוונים להרשיע מכלילים ואומרים: “ספסרים”, “נלבקי” וכיוצא באלה הדבורים השגורים בפיות האנטישמיים הפולנים, וכשהדברים האלה יוצאים מפינו אנו תצילינה האזנים!), אלא חייבים אנו ליתן את דעתנו גם על בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים בצדם של החלוצים. ואם יש להם לציונים הכלליים תפקיד חיובי בישוב בארץ, הרי היא היא השקידה על עניניו וצרכיו של המעמד הבינוני. ואם מוצא אתה בתוך הלך הרוח הכללי גם דבר של ממש, דבר ריאלי הדוחף את הציונים הכלליים לתוך מערכותיה של האופוזיציה, – הרי היא מדיניות זו שלנו וכל היסח הדעת והאדישות כלפי המעמד הבינוני. חובה ומצוה עלינו לתקן איזו תקנה בדבר. ואין אני מדבר בשבחה של עבודה זו כדי לגרום קורת רוח למפלגה זו או אחרת, אלא משום שהדבר רצוי וישר מצד עצמו, ואגב יש בה גם כדי להתיש את כוחה של מתנגדות, שברשות זו ובנקודה זו אין טענותיה בלתי מוצדקות. המעמד הבינוני מישראל של פולין הקריב בעליה לפני האחרונה קרבנות עצומים לארץ. מיליונים של פונטים איבד מעמד זה בארץ, ואף האבידות ערך להן: הן משמשות זבל ודשן לזרע הבא. שכר למוד זה הוא לתועלת ולריוח לבאים אחריהם. אולם הם יצרו הרבה מפעלים חיוביים בארץ, בתעשיה ובמסחר. – – – ישנם פה אנשים שהכניסו בעסקים האלה (של “משק”) לא רק את כל מה שחסכו בחייהם אלא גם לוו סכומים גדולים וברבית גבוהה, ובלבד שיזכו להיות בעלי “נחלה” משלהם בארץ ישראל ועד היום הם נושאים בעול תשלום הקרן והרבית. כמה וכמה מהם מן האומללים האלה באו אלי בטענות ובתביעות קשות. הם דורשים ממנו בחזקה לתת לבניהם הצעירים רשיונות כניסה לארץ, וכך הם טוענים: “אנו קנינו את הקרקע בשביל בנינו, כשהיה לנו עוד קצת כסף, עתה זקנו והבנים גדלו, ואם אין בידכם להשיב לנו את אדמתנו תנו לנו לכלל הפחות עבודה לבנינו”. טענה אנושית תקיפה, אולם בעלת ערך מפוקפק לגבי המשרדים הארץ ישראליים, ששמורים להם שלושת אלפים סרטיפיקטים וכנגדם שלושים אלף בקשות.

לא הזכרתי את השערוריה הקשה הזאת – –, אלא בתורת דוגמא של טעויות ושגגות שערערו במשך שנים רצופות את כבודה של ההסתדרות הציונית ופוררו ופלגו את ההסתדרות גופה. מלבד השגגות שהזכרתי אותן למעלה ושנעשו על ידינו בעקיפין וסבכו את עקריה הפשוטים של הציונות ופוררו אותה למאות פרורים של תורות ובנות-תורות, הבנויות על קורי הדמיון. ונמצא שכל המרץ המחשבתי וכל כוח הוכוח והפולמוס העתונאי הוקדש למטרה זו, ושוב אין אחד מאתנו, שאינו בקי בכל הפילוגים ופילוגי הפילוגים הדקים מן הדקים, מוצא את ידיו ואת רגליו מכל הסבך הזה, הנדמה עליו כברית בראשית מלפני דור מבול. מלבד הגורמים המיוחדים האלה מוצא אתה כאן עוד גורם אחד, שנשתלט על כל המצב כולו – מלחמת הקיום שהלכה והחמירה והחריפה. מימי בקורי האחרון כאן, לפני שלש שנים, הלכה התרוששותו האיומה של המעמד הבינוני בישראל ונתקדמה בצעדי ענק. רובם של הבריות דעתם מרה ועכורה עליהם, מאוכזבים הם, עצביהם הרוסים ואכולים, נוטים לעצבות ומרה שחורה, כוח סבלנותם נדלדל, כשרון התלהבותם ירד ירידה עמוקה; הקהל – קהל של צופי הקינוֹ, שלבם פתוח רק לרשמים חזקים מזעזעים, ילדות נזרקה בו, משום שרב יסוד הנוער, ולא שהקהל נתרענן והצעיר, דימוקרקטיות נזרקה בו, בחיצוניות ובנימוסין ובנוהג, ולא בבחינת המוני עם מיוחדים ומאורגנים באמת לכלל אחדות-עם. מתוך אספקלריות אלה ניתנה היכולת להעריך את דרגת-ההתפתחות האחרונה בערכה, היינו סרטיפיקטי-ההון. מיום שבאתי לכאן, דבור זה רודף אחרי כל הימים: תשעים וחמשה אחוזים ממבקרי, משיחותי בטלפון, מחליפת המכתבים שלי, – עוסקים בנושא זה בלבד.

– – פורש אני מן הצבור, – וכל זה לא הועיל לי. הבריות מסתערים עלי, אורבים לי במבוא הראשי ובשער הבית, תופסים אותי בעגלה, מנסים לבוא אלי בכל כלי רכב, משתמשמים בכל תחבולות ההמלצה המתגלגלת בגרוטסקה, ובלבד להשפיע עלי, לכפות עלי את רצונם ובקשתם והשתדלותם; וסוף סוף מתברר דבר אחד, מטרה אחת: סרטיפיקט. דומה: יש ברשיון זה משום זכיה גדולה בגורל, או משום משרה קבועה לכל ימי חייו של היהודי, או משום סם-חינם. בחותם כזה, בהתלהבות של יאוש כזו כמהים לקמיע זו. אלמלי היו עורכים עכשיו משאל עם ביהדות פולין היה מעלה דבור אחד, תשובה רותחת אחת: סרטיפיקט. השאיפה – שאיפת איתנים, ואלמלי ניתנה למי שהוא היכולת לחלק סרטיפיקטים, ואפילו להבטיח בלבד, לא רק שהיה מתפרסם פרסום רב בין הבריות – דלה וקלושה היא מלה זו – אלא זוכה היה בנקל לקרני תהלה של משה רבנו חדש. וכנגד זה, אלמלי העיז מי שהוא להטיף למתינות, מובטח הוא שיהיה לדראון עולם כהמן הרשע בשעתו. אין כל הסברה יכולה לעמוד בפני שאיפת איתנים זו; שום ראיות, הוכחות מן השכל אין בידם להתגבר על הכרח זה של החיים. הלך הרוחות כאן – בהלה פנימית. למה הדבר דומה? לאדם האנוס לברוח מפני תבערה או מפני שטף המים, והנה באים ומוכיחים לו שאין תקוה לבריחה, או משום שאין מקום לו או משום שטובת הכלל מחייבת אותו שישב בדד וידום ויצפה. העצבנות היתירה גדולה והולכת על ידי כך, שהפעולים הבטלים כאן שאין להם תקוה כל שהיא לבוא לידי עבודה ושכרה מקבלים מכתבים מקרוביהם ומידידיהם שמן הרגע שעלו לארץ מצאו עבודה ושכר נאה. הכרת הנגוד הזה פועלת כלהבת שאחזה בקמה. לדמיון המשולהב של הרעב נצטרף כאן הדמיון האיום – – שהעתונות ודעת הקהל מרבה ומפיחה אותו, זה הדמיון המיוחד שתארתיו למעלה. אין הבריות יודעים גבול ואינם רוצים לדעתו. מתמרמרים הבריות על ההבדל שמבדילים בין העולים הליגליים והבלתי ליגליים ורוצים שההנהגה תצא במחאות חריפות ומלאות חימה. הבריות חונכו וגודלו באוירה ה“חפשית” של שנת 1905 עד פרוץ המלחמה העולמית, אוירה זו שעמדה בעיקר על הפגנות-זעם שהביאו כביכול לידי חירות. כל האידיאולוגיה כולה של הימים ההם, כל הדברנות וכל סגנון הדברים האלה מתכוונים כלפי מחאות ומרידות; וכל מערכת הדבורים, ההרגשות והרעיונות האלה נותנת ענין לנושא השונה בכולו, המתנגד מן הקצה אל הקצה אל הראשון: בריטניה האבירה, המנדט וארץ ישראל. הרי כל הדברים האלה וכל מושגים האלה אינם נאים כלל לעניננו, כשם שאין הדרכים הבריטיות, מנהגיהם ונמוסיהם הולמים למדיניות האירופאית-מזרחית, זו היא הטרגדיה של הגיאוגרפיה.

ציונות-של-סרטיפיקטים זו עשתה את עניננו לשיחת-השעה וענין-השעה. אולם אין אני רוצה לכבוש את הדבר בלבי ש“שאיפה קדחנית זו אל המזרח”, שאקטואליות יתירה זו שנתברכנו בה, שהעמדה זו על קלף אחד – מטילה מקצת חרדה בלבי. איני רואה בכך לתנועתנו משום התפתחות כסדרה וכהלכתה. מובן מאליו שהאכסקוטיבה שלנו מצווה לאזור את כל כוחותיה כדי להרחיב את תחומיה הצרים של העליה, אולם מהצד השני מצוּוים אנו גם לעכב ולהאיט ולבלום. לתכלית זו נחוצים לנו כאן אישים בעלי השפעה, תקיפים בדעתם, וכשיהיה הכרח בדבר גם אכזרים, העומדים למעלה מכל הרפיפות הזאת של הדימגוגיה. – – אנו עומדים בפני סכנת הגירה בלתי מבוקרת מפולין שאין השגחתנו עליה. רוצים אנו בעליה מוגברת, אבל בהשגחתנו החמורה עליה. המצוקה היהודית ההולכת וגדולה וחוסר כל מוצא אחר להגירה נלחמים בשיטת העליה המקובלת עד כאן. מצוה עלינו לחפש אמצעים ודרכים לקלת העוני והמצוקה בפולין ובחוץ לארץ, יחד עם הרחבתה של העליה האיכותית, שאם לא כן הרי אף האנשים החזקים ביותר, שבידיהם תהיה ההשגחה מצויה, לא יוכלו לעמוד: לעולם תהי המצוקה הגורם המכריע בדבר.

ולפיכך היתה לנו פולין יחד עם גרמניה של היטלר לפרובלימה טרגית של ההגשמה הציונית בשעה זו. מצוה עלינו להקדיש כל תשומת לבנו להגנתה של חזית זו, שכן ארץ זו היא בית הגנזים הגדול ביותר שלנו לחומר אנשי, לחלוצים, לבני מלאכה ולבני המעמד הבינוני, שטיבם, אָפים והלך רוחם מכריעים היו בבנין ביתנו הלאומי. בבחינה זו חשובה עלינו פולין מארצות הברית של אמריקה ואפילו עם מקורותיהן הכספיים אשר בכוח, ועל אחת כמה וכמה שהתקוות הכספיות הלכו והקלישו. חובה היא לעבוד כאן במרץ ובכוח לפני הבחירות, והדבר קרה והיה, אולם אין העבודה מספיקה. עצם העבודה צריכה להעשות מתחילת שנת הקונגרס עד סופה, בלי הפסקה ובלי ליאות. אין אני יכול להשאר כאן זמן רב, וכל זמן שהריני יושב כאן, הריני משתדל בכל כוחותי שלא לפעול ולהשפיע באופן דימונסטרטיבי אלא להגדיל ולהסביר את ההדרכה הציונית. חובה היא, שיבואו לכאן לפרקים תכופים מנהיגים ציונים בעלי שם, וככל האפשר חברי האכסקוטיבה, לא תועמלנים רותחים שזירוזם לשעה ופעולתם רגע, אלא הבקיאים בעניני המקום, וישתדלו באמת לעמוד על נפש היהדות הפולנית, לא כדי לעורר התלהבות לשעה אלא ליישר הידורים המרובים כאן, לעמוד בפרץ ההתגודדות וההתפלגות, להרבות במתינות נבונה ולחדש ולקומם את הציונות האמתית, שהשטיחה בשנים האחרונות והוטלה בה חמרנות יתירה, לקומם אותה ולהפיח בה רוח חיים ותרבות עברית. ורק אז “לא אבדה פולין”.

 

ב.    🔗

לעינינו הולך ומתרחש משהו בפולין, ההופך את כל מדיניותנו על פיה. הסוכנות היהודית שלנו, האחראית לדרכי מדיניותנו, אפשר וקבלה אי אלה ידיעות על כך ממקור שני או שלישי, ואפשר שקראה ידיעות קצרות ומקריות בעתונות. ממקור ראשון ובמישרים ובסמוך נודע לסוכנות על כך ראשונה על יָדי כנציגה, וכאן נודע מה מתרחש בעצם.

הריביזיוניסמוס התחיל כאן לעשות את המעשה שאמר לעשותו בארץ ישראל ולא הצליח בידו, משום התנגדותה של ממשלת המנדט: לכונן לגיון יהודי. לגיון זה שז’ב⁵ דרש את יסודו ולימים נוכח באי אפשרותו והמתחיל בדבר גופו נתעלם ממנו ימים רבים, לא רק צף כאן בחינת “תכנית”, הוא היא כאן עובדה של ממש, ועתיד הוא לקום גם ברומניה. מה הם התנאים שהכשירו ואפשרו את הצלחתה של התחלה זו בפולין? לפי דעתי לא היה הרעיון הזה בר יצירה מתחילתו, אלא נסיון הסתגלות שבהתבוללות למחצה, מעין גלגול של מדיניות “מה יפית” שהעלתה עובש וחלודה בלבוש מודרני. ראשית יש בכך משום נצול האופי והטיב הטרגי של בני הנעורים שלנו במדינה זו. אין אוהב את הנוער שלנו כאן בכל לבו כמוני, ואין מי שיחשיב את כשרונותיו ואת שאיפותיו האצילות כמותי. הרי עצם מעצמיו אני, הרי בשעתי למדתי עמו, נלחמתי וסבלתי עמו ולימים שקדתי ללמדו ולהדריכו. אולם כל מקום שהדברים אמורים בששאלות החיים החשובות ביותר, הרי כל השתתפות-לב רגשנית – מעוות לא יוכל לתקון. חובה היא לדעת, שמלבד תלמידי בתי המדרשות הגבוהים הנלחמים קשה על מצבם, כדי שיוכלו ללמוד את למודיהם כסדרם ומלבד פועלי בתי החרושת, שברובם מאורגנים הם ומצויים הם במחנות אחרים – הרי רוב רובם של בני הנוער שלנו הם יסוד כאוֹטי ללא מעמד וללא פרצוף מסוים. ענים של בני הנעורים הללו לא יתואר: רובם רעבים ללחם, פשוטו כמשמעו, כמעט כולם אינם מקבלים את מזונותיהם במדה הדרושה, מהם ללא קורת בית. חלק גדול מהם בעל חנוך ציוני הגון, אולם רבים מהם מוכנים ומזומנים להגר מכאן לכל ארבע כנפות הארץ, לכל מקום שיש אפשרות כל שהיא לכניסה. אין ספק שבני הנעורים האלה משכילים הם, עירנים, לבם פתוח, דעתם זריזה, בעלי הכשרה נפשית לעתונאות, שמתחילה היו טוחנים את טחנת הפלפול ועכשיו הם שטופים בחלקם בעבריות מודרנית שבמודרנית ורובם ממולחים בדיאלקטיקה “אידישית”, ללא השכלה והכשרה מקצועית, באין סבלנות ואין אפשרות חמרית להקדיש את כוחותיהם ללמודים סדורים; צעירים שפרשו זה כבר ממחשבה פשוטה וישרה, שמלאו את כרסם במונחים ושמושי לשון מדעיים, שנלקחו אגב קריאה חטופה מתוך חוברות קיקיוניות ונמצאים בונים שיטות מורכבות ומסובכות, בונים עולמות ומחריבים ולבותיהם קן לשאיפות גדולות ולחלומות עתיד נועזים, בני בין השמשות, ששמש האמונה התמימה שקעה עליהם והרומנטיות הציונית המאוחרת נתנדפה והלכה ובמקומן באו הנתוח ההרסני, הרפתקאות מכל המינים והסוגים, השתקעות במסתורין, נוחים לדיקדנס, תאבי חדש; מתנפלים בתאבון על כל סיסמא ובת סיסמא, שצלצול מהפכני לה; המשליכים בקנאות שאין כמותה ככלי אין חפץ בו את “הישן”, את המקובל ואת הרגיל, את השיטתיי, הקולטים וסופגים מתוך תאות רעב עצומה ומתוך תאבון היאוש כל קורי הדמיון, ותולים בו תקוות גאולה ותיקון העולם; בלתי מתמידים, קופצים מענין לענין, קדחנים. כזה הוא פרצופו של הנוער שלנו, נוער יהדות-פולין, העומד בין הגיטו ובין הבית הלאומי היהודי, או מוטב שנאמר: המרחף ביניהם, הנקלע בסערה פנימית ממזרח למערב, החולה האנוש הנבוך, האומלל. ואלמלי עלה בידינו להעביר חלקים מסוימים של הנוער הזה לארץ ישראל, להעמידו על הקרקע ולהכניס אותו בבתי הסדנאות של עבודה ויצירה, ואלמלי עלה בידיהם להשתנות מבפנים ולהשתחרר מהשכלתנות המופרזת ומן הפרובלמטיות היתירה – היינו מביאים להם גאולה שלמה. אולם כל אחד מן המועברים והמוסעים לארץ תשעים ותשעה כנגדו נשארים כאן. ותשעים ותשעה אלה משמשים חומר תוסס, רותח, מקציף, משתנה ומתחלף ככרום דלות.

ואל ההמון הזה מזנקים הריביזיוניסטים ומסתערים עליו, ואיני מתכוון אל הריביזיוניסמוס המגובש, שנתלבש בצורת תכנית קבועה, לריביזיוניסמוס זה התובע הרבה ומשתמש בבטויים נמרצים ביותר ודורש דרכי גבורה שאינן עשויות להתקבל על שכלנו ועל לבנו. עם ריביזיוניסמוס זה אפשר היה לדון ולחלוק עליו, אם כי בקושי רב. מתכוון אני כלפי עבודה זו במחתרת, שהתחיל בה הריביזיוניסמוס כאן והממלאה את לבי דאגה קשה, אני מתכוון כלפי ההרפקה הצבאית. כל כוחה וגבורתה של ההפרזה המיליטריסטית (העדויה ומקושטה בעדים של הקדושים והמעונים שלנו – זכרונות של ביתר וכיוצא באלה), כל אותו הרושם המקסים של בגדי השרד, כל התארים המצלצלים של גדודים ומפקדים, קסמי המוסיקה, הכוח המושך של תהלוכות פומביות, כל אותה מערכת-הסמלים של צבא ואנשי מלחמה, כל אותם המעשים והטקסים החיצוניים, הפועלים על החושים והמשתיקים את קול השכל הבודק והבורר, כל אותה שטה-מעשי-החקוי למערכת הצבאית של קשוט והדור ועליונים ותחתונים במעלה, כל הסדרה הזאת של מעשי-מימיקריה שבהתבוללות ניתנה לבני הנעורים מישראל, כדי להטיל מבוכה בלבותיהם על ידי מראה-עינים אפּי מזויף וסרק ולגלגל אותם בלגיון צבאי כביכול. אצל כל אומה ולשון הרי צד זה לכאורה אינו אלא טפל לחזיון היסטורי, עקריי למשהו המצוי ועומד בקשר ארגוני ומהותי עם מציאות של ממש, עם ארץ שהעם יושב בה, עם הגנת המולדת, עם האפשרות והיכולת של שדה מלחמה ומערכה. ואילו אצלנו הרי כל הדברים האלה הם הוֹקוּס פוֹקוּס". הרי לא יעלה על דעת איש, שביום מן הימים עלה נעלה ונלחם בלגיון זה בבריטניה, בעולם הערבי, באיסלם… בפלוני ובאלמוני. והוא הוא הדבר המושך המגרה מלים בלועזית. וכאן באה אמונת הפלאים המסייעת, כאן בא הפולחן האישי התפל והמכריע. אגדות מפתיעות ומופלאות ביותר נפוצות ברבים על גאון מצביאים ועל הכשרונות האסטרטגיים הנפוליאוניים של אדם שספק רב בדבר אם עמד פעם בימי חייו באש הקרב ואם הריח מימיו ריח של אבק שרפה. באה לעולם שבתי-צבאיות חדשה או מוטב שנאמר: פרנקיות חדשה (הצורה הפולנית המאוחרת של חזיון זה) על ידי הקונספירציה וסממניה, הלוקחים את לב הנעורים על-ידי מיסתורין מיליטריסטיים עם עליונים ותחתונים, ועליוני עליונים, ומשמעת, מתחילה בדמות האספרוט ולבושו (האספורט טופח בהצלחה רבה ובתחילתו על ידי הסתדרויות אחרות ואחראיות, וכדרך גוברין יהודאין וחנונים יהודים בגיטו גברה ההתחרות והכל מהפכים בחררה זו), ובסופה נתגלתה בדמות ההולכת ומתבהרת ומתבהרת יותר ויותר של צבא קוֹמי.

המיליטריזציה אינה מסתפקת בתהלוכות ובצעידות ובחצוצרות ודגלים וכיוצא באלה, מחזות ראוה ושעשועים מגוחכים של שגעון הגדולות של דון-קישוטיות בלבד, אלא חודר ותוקף גם את כל האירגון הפנימי כולו, העושה סחורה ופרסום שווקי וצעקני בשמו של טרומפולדור המסכן ובשמה של ביתר. הנה נשלחות והולכות פקודות, עתים גלויות ועתים סודיות, סודיות בהחלט, עתים בשם “ברית טרומפלדור” עתים בשם שלטון-ביתר, וכל פקודה כתובה ומועתקה כמה העתקים במכונת כתיבה ומספרה, ועל החתום “המפקד העליון של ביתר” בפריס וממשלת-ביתר (בברכת) תל-חי. וסגנונן של פקודות אלו על קיצורו ועל פסקנותו ועל גזירותיו היבשות מעלה על זכרוננו את סגנונו הידוע של ה“אונטראופיציר קרַטשקֶה” מחצר הקסרקטין הפרוסי אשר ב“סימפליציסימוס” הישן, אלא שכאן ניתנו הדברים עברית, ונמצאת לשוננו מתחללת. הנה גוזרים על “מצב של גיוס” ופקודות יפקדו שכל הצה"ר והביתר והמפקד העליון שלהם ימצאו בחזית של מלחמה מכרעת על שנויים חותכים בכל שיטת העליה לארץ ישראל, וכיוצא באלה רבות.

משחק ילדים, משחק-ילדים מסוכן, כסבורים אתם שהדברים אמורים כאן בבעלי שררה גדולים ומוסמכים וגינירלים מפקדים, הגוזרים גזירות והמציגים אולטימטומים לבעלי שררה גדולים שכמותם? חוסר זה של חוש הדיסטנץ, העדר זה של כוח וכשרון לקרוא את הדברים בשמם, כהויתם, כל הנטיה הזאת להפוך את הזבוב לפיל – מחלה היא, שלקו בה לצערנו כל העתונות שלנו וכל הדברנות הציבורית, הפומבית שלנו. אולם דברי הרהב וההתפארות של ה“מטות הראשיים”, ושל הממשלה כביכול, השוכנת כבוד בתל-חי, פורצים ועוברים כל גבול של ריקלמה בלתי מרוסנת ובלתי כבולה כגון זו של העתונות הצהובה מצהוב של אמריקה; מגעת היא לידי בטלנות זו של מלמד שטלגרף לאשתו ימים מועטים לפני חג הפסח: “אני בא למלוך”, ונתפס למלכות, שכן חשדו בו שטוען לכסא המלוכה הוא. – אין הבריות רוצים לראות את הדברים כהויתם האמיתית אלא מתוך אספקלריה עתונאית זו מגדילה, הלקוחה מאומות העולם הגדולות ומתנאי חיים ויכולת אחרים. אינם רוצים הבריות, ומבחינה סובייקטיבית צדקו ומה צדקו, שכן לפי האמת הענינים והמעשים ראויים היו שיהיו גדולים. אולם מה תועלת בכל הדברים האלה, והענינים קטנים הם מצד עצמם, והדבור הגדול “מלחמה” נאה הוא אצלנו כשם שנאה הוא תותח ענקים בכוורת של דבורים. מאות אחדות או מספר אלפים של צרטיפיקטים שהממשלה מעניקה לנו אינם ענין למלחמה: יכולנו לבקש יותר, יש בידינו להציע את נמוקינו וטעמינו אנו בעל פה או בכתב. ואם לא תרצה הממשלה להענותלנו – לא תיענה ולא תיענה. לא מלחמה, לא “קאמפף” כאן, אם אין בכך משום “שתדלנות” (שכן נסתאב עלינו דבור זה), הרי משום המלצה, למוד סניגוריה, בקשה, השתדלות, דרישה, משא ומתן, שקלא וטריא יש כאן, ולא משום מלחמה. ואם לא תרצה הממשלה האנגלית, הרי כל המכתבים שנכתוב לה, כל הטענות שנביא לפניה, כל הדבורים שנדבר באזניה וכל מכתבי הועדים שלנו באמריקה ושל הציונים בכל ארצות מגוריהם לא יועילו. אין לנו אמצעים אחרים, ואמצעים אחרים לא ימצאו לנו ואפילו אם נתכנס במאה כנוסים ונוועץ באלף מועצות. מצווה עלינו לשנן ולחזור ולשנן לקהל שלנו את המצב הזה ובדבורים פשוטים הנכנסים ללב, הן בעתונות והן בנאומים שלנו ברבים: אל יעשו בדברי שקר; עשינו כן ונפטרנו מכמה וכמה התרגשויות והתרגזויות ואכזבות. אולם מכיון שמלבד שכל ישר זה ומלבד מדיניות ממשית יחידה זו אנו רוכבים בדמיוננו גם במרכבה אחרת ואנו מכריזים וחוזרים ומכריזים, שעוד “נוועד ונוועץ” הרי מעוררים אנו שלא בכוונת מכוון תקוות ואמונה בלב הקהל, שיש עוד אמצעים חשאים, כמוסים מן הקהל, שיש בהם כדי לשנות את מהלך הענינים. וכאן באה בהכרח האכזבה. הריביזיוניסטים קופצים ועולים על מרכבה גבוהה יותר כדי להפיח וללבות את “טירוף הגדולות” שהיה לקנין הכלל, לחזק את האמונה בנסים, בגבורתנו וביכלתנו, לטפח ולסלסל את הדמיון, שהממשלה האנגלית רועדת כעלה נדף מפני כל צעקה ומפני כל מאמר הנכתב בלשון לועזית – כל הדעות המוטעות האלה, שהשרישו עמוק עמוק כאן על ידי עתונות מנפחת ומגזימה, על ידי פניות עצמיות – אף בה“מזרחי” ובחלקים גדולים של הציונות הכללית – והולידו וטפחו בארץ זו הלך דעות דמיוני והטלת אימה ואימתנות, שאין לעקרם אלא לאט לאט תוך מעשה-חנוך חדש של דעת הקהל – כל אלה המגמות המופרזות והמוגדשות המצוינות כאן (הן לטובה והן לרעה – הקצוות מתאחדים כידוע), המוצאות את בטויין לא רק בהרצאות הסנסציות של העתונים, השטופים להנאתם בכך, אלא גם בכל נאום ברבים ובכל וכוח צבורי, לא שוכללו וטופחו על ידי הריביזיוניסטים אלא עד לידי אבסורדוס גמור, כדי להביא לידי מעשי אלמות, הרפתקאות, מיליטריסמוס ולידי המצאות תפלות ומטורפות על מסירת המנדט לידים אחרות. כל שמאמינים בכוחו של “קאמפף” הרי – אם מלחמה הרי מלחמה לכל דבר. זו היא המסקנה ההכרחית ההגיונית של כל ההתרברבות וההתנשאות העצמית ושל כל מתן שם (שהיה למידה קשה ועריצה) סנסציוני לשיחה עם מיניסטר, ל“קונפרנציה”, ולכל דבור של בקורת והבעת מחאה של פרט מישראל או קהלה מישראל, או לכל שאלה בפרלמנט שמלבד “הנחת רוח” לרגע או לכל היותר לשעה שהיא גורמת לנו אינה יכולה לכפות על ממשלה שתרבה אפילו ברסטיפיקט אחד, – קוראים “סערמחאות” עצום.

“מחלת הגדלות” הזאת וטירוף-קרבות זה שאנו נתקלים בהם במזרחה של אירופה, אינם משמשים לגבי אנשים שקנו דעת והשכלה ותרבות אלא עכובים והפרעות בויכוח ובירור הענינים. אולם משחודרים דמיונות וטעויות ותעיות אלה לתוך האספסוף של בני הנעורים, הששים לקראת מעשי הרפתקנות, הרי הם מביאים לידי תהלוכות-מחאה ולידי ניפוץ שמשות בצירות האנגלית, כפי שאירע הדבר אתמול ואירע הדבר מאליו. ושוב אין ספק בדבר, ששערוריה זו היא תולדה ישרה של הידיעות מארץ ישראל שנתפרסמו בעתונים היהודים כאן ביום הששי שעבר. אין לאמר שהידיעות האלה בדויות מן הלב – וגם ידיעות כאלה תכופות הן בעתונות הזאת – ואף אין לאמר שמעשי השלטונות בארץ ישראל אין בהם כדי למרמר ולהרגיז או שהמוסדות שלנו אינם מצווים למחות – חובה עלינו למחות בכל החריפות וכל דרכי הכבוד, וחברי הפרלמנט מצוה עליהם לשאול שאלות שקולות ומחושבות כהלכה. אולם כל אותה הדרך של יט“א ⁶, הכמהה שלא מדעת לידיעות מרעישות על פרעות, וכל אופן ההרצאה של שליחי העתונאים המיוחדים בארץ ישראל, – העלובים האלה שנפשם יוצאת לסנסציות, שאינם יכולים להתחבב על בעליהם, על בעלי העתונים המעניקים להם על פי הרוב שכר זעום בעד עבודתם, אלא אם כן יביאו לקוראים ידיעות כאלה העשויות לעורר ולהרגיז את העצבים שנתקהו, שנתרפטו, – או זו הדרך, שעל ידיה החומר הבא מן הארץ מתקן והולך במערכות גופן, מתהדר והולך על ידי מתן שמות וכותרות מרעישים, מילודרמטיים, שתכופות אין הרצאת הדברים הבאה אחריהם מאמתת ומצדיקה אותם כלל וכלל, – אם כה ואם כה, כל הקשוט וההידור הזה של השמות בנוסח בשורות הפגעים של איוב ובסגנונה של מגלת “איכה” ובראש העמודים ובסיום המנופח “הגזירה על התירות”, “גבולות העליה הבלתי ליגלית” (והדברים מובאים בגרשיים ללמדך, שאין מושג זה מקובל עלינו כל עיקר) הנרדפת על ידי השלטונות, והגבור הסורי-הארצישראלי הנתפס על ידי “גדודי צבא מרובים” (קרוב לודאי שהעמידו חיילי ספר ערבים מועטים). וסוף פסוק מדהים זה של ה”פצצה" מסים בידיעה על התנהגות גסה ואכזרית שנהגו בנשים ובלידים, שנכלאו בבתי הכלא שבעכו ובבית לחם. והואיל ולא נקראו בשמות כל אותם הילדים והנשים שנכלאו כביכול (המודיעים הקבועים של העתונים ודאי לא היו נרתעים מלפרש את השם ולא היו חסים על קרוביהם של האנשים בפולין, כך משער אני אף על פי שאיני בטוח בדבר בהחלט), ברור שמאסרים אלה בהמון לא היו אלא פרי הדמיון בלבד, – מה תימה בדבר, ש“פצצה” זו שהותקנה במיוחד לכבוד הגליון על ערב שבת, משום שגליון זה נמכר פי שנים מגליון רגיל של אחד מימות החול, פעלה כזיק שפגע בחבית של אבק שריפה?

עד שאנו מלמדים בינינו לבין עצמנו חובה על יט“א ומסתפקים בכך, מוטב שנתעמק בגורמים הפסיכולוגיים שהביאו את מתן האינפורמציה הציוני לידי התנוונות של רדיפה אחרי סנסציה. מפקידה לפקידה אנו מתמרמרים על מוסד זה בלתי אחראי לאינפורמציה, שעתים מועיל הוא ועתים תכופות מזיק הוא מאוד; ובין מאורע למאורע אנו מסיחים ממנו את דעתנו והדברים בעינם עומדים. שמא משום שאין לנו כסף? אבל לצורך כזה שיהיו לנו האמצעים. הפרסומת ודרכי תעשיתה הן אחד הגורמים המכריעים בתנועתנו. אינפורמציה נכונה, אצילה, אוביקטיבית שאין בה ריקלמה, תציל אותנו מן התפיסות הדמיוניות של כמעט כל המפלגות שלנו ותפטור אותנו מן התעלולים הריביזיוניסטיים של נערים שלא בגרו, ואילו אינפורמציה רבת פניות ותככים עשויה להמיט עלינו סכנות רבות. חייבים אנו או לרכוש את היט”א או ליסד לנו יט“א אחרת, וכל קרבן לא יכבד עלינו בענין זה. חברינו בארץ ישראל חייבים להשגיח בכל מחיר שיהי השגחה מעולה על כל מערכת הידיעות של הארץ. בימים טרופים ומבוהלים כימינו מוטב היה לפי דעתי לפרסם מזמן לזמן – ותכופות ככל האפשר – אם מירושלים ואם מלונדון, הודעות הקובעות בצורה הוגנת שאין בה אבק של הגזמה והפרזה את הדברים כהויתם, ולהטעים ולהדגיש שהסוכנות היהודית שקודה תמיד ללא ליאות להסביר את השקפותיה לאדמיניסטרציה הבריטית ולהגן על דעתה. כל הסבור, שידיעה על שיחת פלוני או אלמוני עם הנציב העליון בירושלים או על פגישת אלמוני עם המניסטר או ראש המיניסטרים בלונדון עושה רושם יותר חזק – הרי הוא טועה טעות מסוכנת, שאין ידיעה כזו נותנת אלא פתחון פה לספקנות, לצרות עין מפלגתית ומפרנסת פרנסה חדשה את האמונות האישיות הטפלות ומגרה אותן לפולמסנות ולנצחנות, ואפשר ומזינה גם את האמונה התמימה, הישרה מטיבה, שאלמלי עשה את הדברים האלה אחר היה מצליח ביותר. אם הדברים מהלכים בטוב ובשורה אפשר לשאת ולסבול, אולם אם הדברים נהפכים על פיהם והמצב הולך ונעשה רע, כמו שהם לצערנו היום, הרי המרירות וההתמרמרות מעמיקה והולכת ממילא. כאן הגיעה שעתה של פעלתנות קלת דעת ומשקל: כל אגודה ציונית רוצה להראות ולהוכיח, שהיא עושה משהו, ובמעשה הגבורה שלה במלחמתה בבריטניה האדירה ובערבים היא עולה על כל שאר המפלגות, כלומר, היא משתמשת בדבורי גבורה חזקים וחריפים ביותר; והגיעה שעת ההתפארות וההתגדרות ששליחה היא, של המפלגה הזא, הוא לוחם גדול וגבור שרק בפיו ובלבו העיז לדרוש מאת מיניסטריון המושבות בלונדון מספר של עשרים וחמשת אלפים סרטיפיקטים; ומיד קופצת כנגדה מתוך קנאת גבורה מפלגה אחרת ומכריזה בעתון אידי על תביעה של חמשים אלף סרטיפיקטים, ואיזה עתונאי שוטה בא ומפרסם בעתון המעולה ביותר, ב”היינט“, (קטע זה נשלח לי מלונדון, קראתיו עוד קודם) דברי חירוף וגידוף כלפי הממשלה האנגלית; וודאי ימצא גבור-עט שני ב”מומנט" שיתקנא בזר התהלה והגבורה של הראשון ויכפיל וישליש את דברי הגנוי והחירוף.

ואם יבא מי שהוא ויאמר: אל לנו ליתן את דעתנו על העתונות, לא נצטער על הידיעות הכוזבות, על הפולמוס של התחרות מסחרית, – ואענה לו: זו לשונה של השטחיות. אמנם כן, אלמלא היינו כבר מדינה הייתי עובר אל סדר היום ולא הייתי נותן את דעתי על כך כל עיקר. כמה וכמה גורמים וכוחות עומדים לה למדינה לשמושה ולהשפעתה על הבריות. למדינה צבא משלה, ומסים משלה, וכיוצא באלה דברים, והרשות בידה להתעלם מן העתונות. ואילו אנו הרי כמעט אין לנו כלום, והרי אנו כתנועה של רשות והתנדבות סמוכים על שלחנה של העתונות בלבד. ואם העתונות תועה ומתעה, היסטרית, נקלעת ונסערת בין הקצוות של יתר-אופטימיות מכאן ויתר-פסימיות ומרה שחורה ודכאון מכאן, הרי שמטבע זו נטבעת מאליה בפרצופה של כל הציונות כולה. הרי זכורים אתם מה שכתבתי לכם על ההתרוצצות הזאת בין הקצוות באמריקה, בה ראיתי את שורש הרע ומקורו. אולם חובה עלי לאמור שהמצב בבחינה זו גרוע כאן בפולין מבאמריקה. ורצוני לדיק בדבר: לא משום שהעתונים כאן גרועים הם ביותר, אדרבה כאן אינם ריקים ונבובים וקלי דעת, ואפשר וקצת פחות “צוהב” דבק בהם מאשר בעתונים ההם; אולם באמריקה שבה שוקק זרם החיים בכוח רב, מועט יותר ערכה ומועטת יותר השפעתה של העתונות מאשר כאן, מקום שקצב החיים הצבוריים רפה יותר והזמן לקריאה מרובה יותר. מלבד זה מוצא אתה עוד הפרש בין אמריקה ובין פולין, שבאמריקה לא היתה קיימת לעולם ציונות אמתית, עקבית, עמוקה, ורק מזמן לזמן ובשעות כשרות ביחוד דרבנו וחישלו אותה לצורך המגביות, ואף תנועה עברית חזקה לא נתעוררה ולא נתקיימה באמריקה מעולם, ואילו בפולין קיימת היתה תנועה כזאת ויסודות וזרמים כאלה מצויים היו בה, ורק בשנים האחרונות נתנדפו והלכו על ידי ההמון, הפוליטיזציה וההקלשה, על ידי עקירת הרוחניי, השטחה וכו' וכו'.

בצדק יבאו אלי בשאלה: דינו בדיאגנוזה, דרכי הרפוי היכן? אי מוצא מן הבוץ הזה? והריני משיב על כך: נעשינו יותר מדי “רחוב”, מצוה עלינו לחזור אל הפנים, אל היהדות; השיבה אל היהדות כפי שקרא אותה הרצל, ואני אומר בפסוק עברי: “לך עמי בא בחדריך” ⁷. ומתכוון אני בכך: לשיבה אל הציונות התרבותית, אל העבריות, אל עבודת החנוך, אל משמעת מוסרית, לתורה ודרך ארץ. העלמם של כחות רוחניים בלתי נשקלים אלה וריכוז כל המחשבה הציונית בהלך הרוח החולף ומתחלף אשר בלונדון או אצל הממשלה בירושלים, ועל הכל לפי ההרצאות הבלתי שקולות והבלתי מדויקות אשר בעתונים, עשו על כרחם את הציונות לכדור-משחק בידי מפלגות וכתות המתאמנות במעשי פוליטיקה ולסלע מריבה של סרטיפיקטים. לעולם יהא דבר זה נקוט בידינו.

ציונות זו של סנסציה קצה בא באמריקה, ולא רחוק גם יום קצה בפולין. ציונות זו נדונה למות, משום שאינה מתפרנסת אלא מתוך הצלחת חמריות בלבד. ועלינו להיות מוכנים לכך, שיבואו ימי נסיגה ורתיעה. ציונות תרבותית יכולה לעמוד בפני כל פורעניות, אבל ציונות שהוטלה בה חמרנות, ציונות של סנסציה שמקור מזונותיה הוא הרגע לא תעמוד לעולם בנסיון של שעה קשה, ומכל שכן כשלא עמדו בפניה בכוח ובדעת ובעיקר. מה עלייתה של ציונות כזו בהצלחה (או בהצלחה מדומה) אף ירידתה בכשלון (או בכשלון מדומה). אכן אמתיים הם לעולם הם דברי חכמינו ז"ל: “כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה”⁸. יאמרו: נשתנו הזמנים. חלפו גזו ימי הרומנטיות, המלחמה החריבה את הכל ואת השאר אכלה התקופה שלאחר המלחמה העולמית, נדלדלו מבריות ונתרוששו, ההמון דחק את רגלי האריסטוקרטיה הרוחנית וכיוצא באלה. יודע אני את כל השירים האלה, והרבה מן האמת אצור בהם, אולם כל זה אינו מיישב ואינו עוקר את הרעה. חובה היא שישונה הכל, ומצוה עלינו להביא לידי תמורה ושנוי אלה, שאם לא כן, אם ימשכו הדברים ויתמידו כמו שהם, הרי אנו מתגלגלים במורד.

והריני עובר אל אחד הדברים המרובים, שמן הראוי הוא לעשותו לטובת העבודה המעשית שלנו פולין – הריני מתכוון כלפי יסוד עתון יומי חדש שישמש את צרכי הציונות שלנו. בשמחה רבה אני מברך את דבר יסודו של עתון פועלים חדש כאן⁹, הריני מטעים וחוזר ומטעים, שמצווים אנו לעשות כל מה ביכלתנו כדי לקיים עתון זה, אולם רק בתנאים הבאים להלן:

א) מצוה היא שיהא העתון יוצא לאור בעברית. אמנם מבינים את העברית פחות, אבל כנגד זה מחשיבים אותה יותר. אם אנו חושבים שאי ידיעת העברית היא עובדה שאינה בשנוי ובתמורה והרי אנו מקבלים על עצמנו גזר דין זה, הרי אנו מוותרים על לשוננו הלאומית, שכן ידיעתנו בעברית תהא הולכת ופוחתת. עתון טוב כופה את עצמו על הבריות שיהיו קוראים אותו. אותה קריאת-ההמונים ב“אידיש” היא שגלגלה עלינו תוהו ובוהו זה שאנו שרויים בו עכשיו, ועתון עברי וטוב עשוי להבהיר עלינו את העולם.

ב) הריני מדגיש עתון טוב – לא עתון יבש מפלגתי, כגון “הפורוורטס” הברליני לפני ההפיכה הנאצית בגרמניה, אלא עתון מענין, אקטואלי, רב פנים וצדדים, לא בלי הומור, בעל תכנית עשירה ורחבה, רב תכנים שונים, עם תמונות רבות מארץ ישראל, עם פיליטונים מבריקים, והמאמרים הראשיים כתובים בידי כל מנהיגינו. עתון כזה עדין לא היה לנו. בהצלחתו של עתון כזה אני בטוח.

ג) והתנאי העקרי: חובה היא להחזיק מעמד שתי שנים במערכה. לאחר שתי שנים עשוי העתון להיות עסק טוב ומכניס. איני רואה אמצעי אחר כשר להנצל מן הפורעניות הקשות שהאספסוף והמריעים בשופרות האזעקה עשויים לגלגל עלינו. נפוץ-השמשות בצירות הבריטית בוורשה עשוי להעשות מחלה מדבקת. אפשר לשאת פעם שערוריה כזאת, פעמים, אולם אין לי שום ערבות מוסרית שהדברים האלה יחדלו. “מעשי גבורה” כאלה צדים את הנפש ושובים את הלב ובני הנעורים נדבקים בהם, ולצערנו נתפסים להם לא בני הנעורים בלבד. – – – הוא הדבר שכולם נרגשים ומזועזעים מן הידיעות המרעישות ושוב אינם כשרים הכשרה נפשית לשקול את הדברים מתוך עיון, אם יש בידי עלבונות – – כלפי צירי אנגליה להטיל פחד כל שהוא על הממשלה הבריטית ולכפות עליה שתהא מתקנת תקנות אחרות לעליה לארץ, ואפילו אם הידיעות הרעות והקשות ביותר מדויקות ונכונות ושקולות למציאות. אין הבריות האלה מעלים על דעתם, שאם מרגיזים אנו ציר מצירי אנגליה, הרי הללו קובלים על כך לאין ספק לפני מיניסטריון החוץ אשר בלונדון, ונמצא שהם מקרבים את הסכנה שנאבד ונקפח את מקצת החבה שעוד הוגים לנו בבריטניה ובחוגים הממשלתיים האנגלים ונמשוך עלינו חזית אנגלית-ערבית שוטנת לנו. עוד לאחר ההפגנה האנטי-בריטית הראשונה לאחר הפרעות הערביות האכזריות נעכרה רוחו של הצצבור האנגלי כאן – עוד אותם הימים תפסתי את יחסו לציונות כיחס שלישי, – עכשיו כשהדברים אמורים בעיקר ב“עליה בלתי ליגלית”, שאיש הממשלה האנגלי הקר והמיושב רואה אותו לא בהתלהבות של עתונאים אלא ראיה משפטית פורמליסטית, הריני בטוח שיהיה מלא חימה. חימה זו לא היתה איכפת לי כל עיקר, אולם כל מי שאינו שוטה ואינו בטלן שאין לו תקנה יבין שחימתו זו של ציר בריטניה אינה עשויה להשאר בלבו של הציר בלבד, אלא תפרוץ את חומתה ותלך ותשפיע ותזיק יותר מעזרה זו שאנו יכולים לקבל מידידינו הראשוניים או השניים במעלה אשר בלונדון. הוא הזמין אותי ל“פת-שחרית”, אולם מוכרח הייתי לצאת ללבוב לפיכך בקשתי את סליחתו ודחיתי את בקורי אליו עד שובי לכאן. בינתים יצא ללונדון לשבועים ומיד כשיחזור לכאן הריני מתכונן לבקרו. מאליכם תבינו, איך אהיה נבוך במעמדו של האיש הזה. עלה בלבי הרעיון לנסות בזהירות ולהשפיע על השגריר שיתיחס ביתר רחמים אל העליה לארץ ישראל מכאן, בשים לב אל המצוקה האיומה. והנה הקיץ הקץ על נסיון זה… אני מקוה שאפשר ועוד יעלה בידינו לכסות על השערוריה האחרונה ולמצוא לה אמתלה וצידוק, אולם חושש אני מפני שערוריות נוספות. השערוריות האלה קימות בכוח. הן מצויות ועומדות בחזית דעת הקהל המותעה, שנתפסה לקיצוניות ולתמימות כאחת – –. ומצד אחר סכנה אורבת לנו, סכנת כשלון מדיני מצד הממשלה הפולנית. עם כל סימני האהבה שאני מחשיב אותה מאוד, שהם ענינים דקים מן הדקים וטעונים יד רכה ועדינה והבנה נפשית עמוקה במדיניות הפולנית – הרי מסוכן הדבר מאוד להכניס את פולין בקשיים ביחסיה עם מעצמה אדירה כגון בריטניה הגדולה. לאחר השערוריה הראשונה אנוס היה מינסטר החוץ לשלוח מזכיר אל מנהל הענינים של הצירות הבריטית ולבקש סליחה; לאחר המקרה השני שלח פקיד גבוה… דברים כאלה מרגיזים ומטריחים ממשלה, שאמנם מעונינת היא מכמה בחינות ובמצבים מזומנים ומסוימים לסייע לנו ולטעון לזכותנו (בדמיוננו שנתרשם התרשמות חד צדדית ובת הרגע מדבר-חבה ממחמאה נאה, או מטובת הנאה של ממש בגוף, הרי אנו מפריזים ומגזימים במדה גדושה ביותר, ואילו עמדתה ויחסה האמתיים של הממשלה תבחן בעצם כאן ויחס כזה ומתמיד ונאה לצרכינו טעון עבודה מדינית ומאומצת כאן, שכן השמים אינם בהירים כאן כל הימים כלל וכלל), אבל שואפת היא קודם כל לחיות בשלום עם המעצמות האדירות ואפילו עם מעצמות קטנות, ולצערנו אף עם מעצמות “אויבות עולם”.

לצערנו כבר הגיעה השמועה גם ל“רחוב”, שהממשלה הפולנית דעתה טובה על הציונות ועניננו. ומה כל דבר הנקלט על ידי הרחוב דרכו להתגסות ולהסתלף עד לידי קריקטורה, ולהתנפח ולהסתרס, אף גרעין בן גרעין זה של אמת טבע בים הגדול של הפרזות והגזמות, והנטע הרך הזה, הטעון טפוח וטפול ביד רכה וענוגה במשך שנים מרובות, נמתח ונמשך ונצבט בידים גסות ובליבוי יצרים סוער על ידי הרחוב הריביזיוניסטי ונקלע לכאן ולכאן. מתכוון אני כלפי החברה או הליגה כביכול שמתכוננת כאן למסירת המנדט בידי פולין. חקרתי אחרי צירוף קומבינציה טרופה ומטורפת זו מיום שצפה לראשונה הידיעה על כל בעתוני ה“אידיש” ובעתונים היהודים-הפולנים כאן. לפי הידיעה הראשונה הזאת הופיע בעתון פולני רשמי היוצא בווילנה מאמר מאת פרופיסור פולני מפורסם על הצורך למסירת המנדט על ארץ ישראל לידי פולין. מיד השתדלתי לקבל על כך ידיעות מפורטות, והנה נתגלה שעתון רשמי ואפילו חצי רשמי בשם “סלובה” אינו קים במציאות כלל, אלא עתון זה עתון פרטי הוא, ולא פרופיסור מפורסם כתב את המאמר ההוא אלא עתונאי ושמו סטודניצקי. מערכת הידיעות של העתונות שלנו כאן איומה היא; לא תמצא בה כמעט אף ידיעה אחת מדויקת בלתי מפלגתית; הכל “מבושם ומרוקח” כאן, מצובע ומנופח. למחרתו של אותו יום הביאה העתונות את הידיעה, שהעלו לפני הממשלה בקשה לרשום את החברה הזאת ברשימת החברות המאושרות. רציתי לעמוד על שרשו של הדבר הזה ולברר את המזימה הזאת, והנה נודע לי שאמנם הוגשה בקשה כזאת בידי איזה פלוני אלמוני ויהודי הוא, בלתי נודע ברבים. כל אדם רשאי להגיש בקשה כזו וכמותה, ואם אין בידי התקנות משום פגיעה בחוקים המקובלים על המדינה הרי תאושר החברה. כעבור יומים חזר והעתק מאמרו של סטודניצקי ונתפרסם ב“נאש פשגלונד”¹⁰, מין כתבנות טפלה ומשמעממת חציה אנטישמית וחציה אנטיסוציאליסטית או אנטיקומוניסטית. ולאחר מכן באה יום יום ידיעה על “חברה” זו כביכול, ואף איש אינו יודע האיך ולמה והיכן תבוא לעולם חברת-סנדל זו. אולם לדרך ההפשטה-הפלפול, שנעשתה כאן לצורך להתעמלות היהודית הרוחנית, נוספה בעיה חדשה על רוב הבעיות המדומות: מנדט על ארץ ישראל לפולין – והתחילה פרשת “ויהי”. הבוקר נדפס ככר פיליטון מאת סטודניצקי זה, פיליטון מלא וגדוש בטלנות מדינית ודברים נבובים ודמיונות ילדותיים – נראו טלפיה של שיטה זו, מבשל הכיריים של העתונים. ובעצם אין מתפקידה של העתונות כאן, כמו בכל מקום, להודיע על הנעשה במערכותיה של הציונות והסתדרותה, אלא העתונים עצמם הם העושים כאן את הפוליטיקה ובסמיכות אל עסקיהם, עסקי מכירת העתון, ואל הסימפתיות האישיות שלהם (הסימפתיות של העסק) אל סופריהם ואל רגשות הטינה לסופרי העתונים האחרים, המתחרים בהם. תסבוכת משונה של אינטרסים, בריתות וצירופים וצירופי צירופים, בה אף הציונות היא ככדור משחק בידיהם בין שאר הענינים. הריביזיוניסמוס הקודם של הקונגרסים, בחינת איגוד מיוחד או בחינת לא איגוד מיוחד הוא כקליפת השום כנגד זה שהיה עכשיו פה, מבשל עתונים ואנטי-מבשל; המנהיגים – עתונאים מתחרים מדעת ומכוונה על פת לחם ועל קורטוב של כבוד, המתחרים זה בזה בערמה ובחריצות ובזריזות אלה, שנלחמו ונתחרו זה בזה כחנוונים בגיטו של ישראל עליו השלום, כשהיו פותחים על יד חנות מתפרנסת איך שהוא עשרים חנויות כמותה ומכלים אותה, וכל הצעה זולה עשרים הצעות מוזלות פי עשרים כנגדה, וסופה של התחרות איומה זו – כליון חרוץ של מקצוע זה, ובדומה בכך ברשות הרוחנית. כל “חברה” של בית כנסת ומדרש אחד או חברה גדולה לשם צורך מצרכי הצבור היתה מתפוררת מיד למאה מנינים, לחברות קטנות ומתפרטת – זו חולשה של התלכדות והצתמדות החקוי, זה העדר כל רעיון מקורי, עצמי, חידקי ההרס והחורבן.

וכך היה למשל שגעון הלגיון, ענין להתחרות של תנועת האספורט המועילה מאוד, וקריקטורה של תנועה זו, כשם שהזחלנות של “מה יפית” והקטרת קטורת למיליטריסמוס הפולני ועד לידי ההצעה המטורפה של הלגיון להגנה על הפרוזדור הפולני אינן אלא קריקטורה למדיניות הנבונה, לפי דעתי, לגבי פולין מבחינת הציונות, שפתחו בת בשנת 1925 והוכתרה על ידי הממשלה הפולנית בהכרזתה המפורסמת. בפוליטיקה המדה מכרעת. מדיניות של ידידות מצד פולין ולפולין היא בחינת צורך והכרח לנו, אולם התחנפות למגמות ונטיות מיליטריסטיות פולניות, הנסיון לנצל את המסורת הפולנית של הליגיונים בדור האחרון (ואף של שנות הארבעים של המאה האחרונה עם מיצקביץ ועוד ועוד) ולהתחבב על ידי כך – הרי הוא מעשה להטים פסול מבחינה מוסרית ומסוכן מבחינה מעשית, מעשה הלקוח מגנזי ההתבוללות, וזה יביא את התנועה ההיא בסופה לידי פשיטת רגל גמורה. הנסיון הישן חוזר ונשנה לעולם: בראשיתו עושה מעשה כזה של התידדות בכוח רושם מסוים על קלי הדעת, רושם של דבר מופלא, זר, אכסוטי, אולם סופה של מימיקריה כזו להיות למשא ולנטל כבד ומביאה לידי ריאקציה של שטנה. הצע – של תחרות כזה דוביי וערמומיי כאחד, שקוף כולו על כל כוונותיו היא התכנית המטורפת של “החברה למען המנדט לארץ ישראל לפולין”. שמעו הבריות שאנו שקודים על יסודו של “ועד למען ארץ ישראל” של אינם בני ברית, והנה הם מזדרזים לעלות עלינו בכך ולהאפיל על מפעלנו אנו עם יסודו של מוסד קיצוני יותר. וכך צצה ובאה לעולם “מסכת מנדט” על כל הסרק של מאמרים ראשיים, פיליטונים, דעת העתונים שכתבן אחד מביא את דברי חברו כתבן כמותו, ומחקים זה את זה כדוגמת העתונים הגדולים, עד ש“הבעיה” החדשה כביכול נאכלת ונצבטת ונדחקת בפני מסכת חדשה שענינה דומה לענינה של הראשונה. בינתים נפתחו שתי חנויות חדשות ובנות-חנויות מרובות, – לכל עתון הוצאה עממית המונית – וכל חנות נותנת את דעתה בעיקר לקשט ולעטר את חלון הראוה שלה בכתובות מחרידות-מזעזעות או מקסימות-מפליאות, הכל לפי סכויי ההפצה, שכן עסקי העתונים רעים מאוד וכידוע שרוי השטן ברעב – אף מאכל זבובים ינעם עליו כבשר שור הבר. שכן ההתרוששות וההתדלדלות של כל חלקי היהדות בפולין היא כל כך גדולה ומקיפה, לא רק הדינרים חסרים אלא חסרות גם הפרוטות הקטנות לפרנסת צרכי הכרח של היום, לפרנסת עוזרים מועטים ומשרד צנוע שבצנועים. במצב של מצוקה כזאת הרי האוירה של ירידה ושחיתות בשאלות כספים והתחרות ומלחמת הקיום שבין אדם לחברו ובין מפעל לחברו בחינת הכרח. ושוב אין אנו רשאים כלל וכלל לדון ולבחון את הדברים באמת מדידה והערכה ובחינה כסדרה וכתיקונה. הדברים הם שלא כתיקונם כל עיקר, מיוחדים הם בטיבם, יוצאים מכלל הרגיל והמקובל. ורק אם בחינה זו בידינו יכולים אנו לראות את הדברים כהויתם ולנהוג בהם כתיקונם.

והריני להביא לכם דוגמאות ממשיות אחדות.

מאמין אני, שהזמן גופו, ההרגעה, נוהג אמיץ מכובד שלנו, הגנה מאומצת וחרוצה בבית הנבחרים ובעתונות הגדולה, רבת ההשפעה, יעשו את זה. אולם מצד שני איני סבור שמחאות כאלה, כל שהן ערוכות במדה ובטקט, עשויות להזיק לנו, שכל דרכן של מחאות חוץ לעורר רוגז והתרגזות אצל מדינה חפשית ורבונית. איני סבור, שבעניננו אנו, יש בהן כדי להזיק משום שהדברים אמורים כאן לא בהתערבותה של מדינה אחת בעניניה הפנימיים של מדינה אחרת, אלא יהודי הארצות האחרות פונות אל הארץ בעלת המנדט, ואי אתה מגנה אותם על כך. אם תופסים את הדברים האלה בצניעות ובהשכל, אם אין אנו תולים בכך תקוות מופרזות מדי, הריני מסכים לכך. ונוסף לכל הטעמים האמורים: מבחינת המצב הפנימי המדיני שלנו אפשר שהגיעה שעתן של אלה בחינת ליכוד ואיחוד של דעת הקהל שלנו, בחינת תשובה להתקפות העצבניות והרשעיות של מתנגדינו, המונים אותנו באדישות ובפחדנות. אמנם איני חסיד נלהב למדיניות פנימית כזאת ואיני סבור שמפעולתנו זו נחשל כלי הגנה חשוב וטענה חזקה נגד מתנגדינו, אף על פי כן איני רוצה לכפור בדבר, שיש בכך משום ניצוץ בן ניצוץ של ריתוי ונתינת דעת צודקת למצבנו הפנימי. איני מתעלם כל עיקר מכן, שענין עלוב זה בפולין גונז בתוכו סכנות מרובות מפאת התנאים המיוחדים השוררים כאן, שתיארתים למעלה. מצוה וחובה עלינו שמפעל זה יעשה לשמו בלבד, כלומר, שקהלות ישראל בוורשה, קרקוי, לבובו, ווילנה ולובלין (מתכוון אני כלפי נשיאות הקהלה האמיתית בשעה זו) וכן הסתדרויות ציוניות גדולות ישלחו ישר את מחאותיהם השקולות והממוזגות ישר אל מינסטריון המושבות או אל הנציב העליון והעתקן של המחאות ישלח אלינו. אם כך ייעשה הדבר הרי המעשה, מעשה המחאה, יהיה שלם ורציני. אולם טעמי וחששי עמי, שיצמח מכל זה דבר שונה בכולו: הבריות לא יסתפקו בכתיבה אל השלטונות ובעלי השררה אלא ידחקו את עצמם בכתיבתם וחתימתם – ובעיקר בחתימתם, שכן יש בה משום פרסום מילתא וגברא – על עמודי העתונים, והנה יתקנאו בהם בני תחרותם ואף הללו יחפצו להתפרסם בעתונים, ואז תבוא בהכרח שעתה של הפרזה ושל העלאת השער של דיבורים חריפים וסגנון ממולח שבמחאות, ובמקום “מפעל של מחאה” נעלה קדחת-של-מחאה על כל ספיחיה וספיחי ספיחיה של עתונות סנסציות מתחרית על ריבויה והתערבותה של אמונת-תפל של ההמון בכוח הקסמים והפלאות של המיטינגים משנת 1906 – 1910 לפי דוגמת רוסיה, לכבוש מכאן את ארץ-ישראל, ונמצא שכל ההתלהבות הציונית תעלה, – בהכרח תעלה – בעשן זעם העם המתלקח כרגע ודועך כהרף עין ובשאר דברי סרק ותפל. ושוב נגלגל עלינו את המבוכה ואת האנדרלמוסיה. בבחינה זו נמצאנו עובדים ללא יודעים אבל בבטחה לטובת הריביזיוניסטים. הרי מובן באליו, שבאוירה כזו של חימה וזעם, חירוף וניאוץ, כפי שהיה רגיל בתנועת-מחאה שוקית ידם של רבי הצעקנים מאגרפים באגרופיהם, חורצי לשון ומתקיפים להנאתם על העליונה. ולפיכך היה עם דעתי להציע לפניכם, שתטלגרפו לפולין ותיעצו להצטמצם במחאות-בכתב ישרות ולא לפרסם אותן בעתונים ולא לכנס אספות והפגנות של צבור. אולם שעה זו שאני מעלה על הניר את דברי אלה, האבן כבר מתגלגלת והולכת במדרון, שכן ברגע זה קבלתי ידיעה טלגרפית שהועד המרכזי הועיד אספת מחאה ליום הראשון. חוששני שלא יהיה בידי להשקיט ולמתן במקצת את הרוחות. צעד זה הוא חלק מן השלם, מכל הדבר כולו. אי אתה מרפא אבר אחד תוך מעשה בידוד כל זמן שהגוף כולו לקוי במחלה. הגוף הציוני לוקה כאן בהתגברותה של פוליטיקה פנימית, בין-מפלגתית ובין כיתתית, הנלחמות זו בזו על פרסום ועל שלטון ברחוב. שוב לא איכפת להם כלל וכלל לנלחמים אם יש במעשיהם להועיל לעלייתנו ארץ ישראל או להזיק לה, נותנים את דעתם בעיקר לנצל את הלך הרוח שנתהוה ונוצר כאן, בצדק או שלא בצדק. היא היא ההתחרות הבין מפלגתית שפשתה כאן. מה הוא הכוח המניע בפוליטיקה זו? הלך הרוח של ההמונים. מאין נובע הלך-רוח זה? מתוך העתונים, ועל פי הרוב לא מתוך העובדות המתפרסמות בהם אלא מתוך אופן ההרצאה – – –. הועד המרכזי סבור שאם לא יזדרז לכנס מיטינג זה, הרי מתנגדיו “המזרחי”, הציונים הכלליים, “עת לבנות”, ולא כל שכן הריביזיוניסטים, – ירכשו את חבת ההמונים. כל כך מרבים להזכיר בשמו של השטן ששוב אין תימה בדבר כשהוא מתגלה באמת. רבים הם הדברים בפוליטיקה שממיתים אותם בשתיקה, ואילו הצעקה וההתרעה מגדילה את הסכנה הגנוזה בהם פי כמה וכמה. איני יודע מי היה מגלה-טמירין זה, שגלה את דברי הנציב העליון על דבר היחס המספרי של 1 – 3 כביכול שנקבע לעלייה היהודית לעולמי עולמים. אלמלא נתפרסמה ידיעה כזאת בעתון ערבי לא היה צורך להדרש לה, הרי שום אדם באירופה אינו קורא בעתונים-קיקיוניים אלה. אולם אם בא אחד משלנו ומפרסם ידיעה זאת בקולי קולות, הרי שגה משגה גדול. מצוה היא להוסיף עם הבאת ידיעה זו שהנציב העליון עם כל סמכותו וכוח שררתו אינו אלא מוציא לפועל, ואילו המנדט והבית הלאומי הם מכשירו של המשפט הציבורי הבין לאומי, ובהם אי אפשר להכניס בשום פנים את התנאים ואת הפירושים האלה. והואיל ולא יכלו להוסיף פירוש והערה אלה הרי מוטב היה אלמלאי השתיקו את הדברים האלה, שאינם לא חוק ולא פקודה שהוצאה כדין. פרסום ידיעה כזאת משמש עצם שמנה בשביל יט“א, בשביל ה”מומנט", בשביל הריביזיוניסטים ובשבילנו – ארס, ולא משום שאנשינו מקבלים על ידי כך חומר אלא משום שכל העתונות האירופאית פרסמה את הידיעה הזאת עם סילופים וסילופי סילופים ונפוח רב בחינת פירוש רשמי למנדט – ולא בכל מקום יש בידינו להעמיד את הדברים על אמתתם.

לפי דעתי המצב הוא רציני וחמור, ואם יתאמתו הדברים המתפרסמים יום יום על עמודי העתונים היודיים כאן על גירושין ושילוחי המונים של עולים בלתי-חוקיים מן הארץ, הרי אהיה מן הצועקים הראשונים, אף על פי שאני וגם האחרים, – – התנגדתי לעליה הבלתי-חוקית. חובה היא להבדיל בין לכתחילה ובדיעבד. אולם האם באמת נדונו המונים לשילוחין? היום הודיע טלגרפית כתב “המאָמענט” על גירושין של שלשים ושלש נפשות “שרובן גורשו על שום כניסתן לארץ בלי רשות כניסה”. הדברים האלה סתומים קצת, דומה עלי שכתב זה שסח שלשום על שלוחים בהמון נרתע קצת והתחיל מדבר על שלשים ושלשה מגורשים, שרובם בני עליה בלתי חוקית. כלום אין בין המגורשים בנ"א שנתגרשו על שום דברים אחרים? אני מקבל ידיעות מרובות מארץ ישראל; כאן היחסים הקבועים והמתמידים עם ארץ ישראל מרובים מאשר בלונדון; כמעט יום יום מבקר אותי מי שהוא בא משם, קורא אני גם את העתונים – שמלבד “דבר” רובם הם שטופים בסנסציות, מנפחים ומתחכמים כדוגמת העתונים כאן.

ואף אינו יודע את פירושה ואת משמעותה של קריאה זו לייסד ועדים חדשים בלונדון? מצוה היא שלא ידמו הבריות בנפשם, שועד חדש ימציא דבר ותרופה חדשה באמת. מקצת זכרון הרי חובה על כל אדם. בימיה של אכסקוטיבה אחרת עברה עלינו רעה גדולה מזו: לאחר פרעות ערביות כאלה בימיו של סמואל¹¹ ווינדהם¹² לא צמצמו את העליה אלא הפסיקו אותה לחלוטין, ולא את העליה הבלתי חוקית בלבד אלא גם את החוקית, ובאותם הימים הרי חי היה עוד בלפור. ומה אפשר היה לעשות בלונדון, ומה הוא מעשי הקסמים המצויים ברשותנו? מה טעם לאמונה תפלה זו? אותה שעה עמדו בנסיון-הגזירה, ואף עכשיו אין לנו תרופה אחרת אלא לעמוד ולהתגבר עליה. אם נבוא ונגולל שוב את שאלת העליה כולה, הרי אין זו אלא דרישה ישנה נושנה שהביאה אותנו אל ועדת שאו. ואין לך סכנה גדולה מזו, מועדה חדשה. כל ועדה חדשה עתידה לאשר את התנהגותו של הנציב העליון. שום ועדה אנגלית לא תסכים לכך, שתהא הרשות נתונה לשתי עליות, לעליה חוקית ולעליה בלתי חוקית. כלום אין דבר זה ברור לכולנו? כלום מן הצורך לכונן בשביל כך ועדים חדשים ולהעמיד רשויות חדשות?

ואף לא עמדתי על טיבה של סיסמא חדשה זו, שהוטלה על ידי הכַתָבים הארצישראליים לתוך העתונות המקומית בטלגרמות שלהם שעברו בכל יער העתונים: “יוצרים אנו חזית מאוחדת מז’בוטינסקי ועד בן גוריון¹³. איני יכול להאמין באמתתה של אמרה זו, דבור זה: יותר מדי ריח של מיטינג נודף ממנה, תפל הוא ביותר, יותר מדי סמני ה”היינט-מאמענט" בפניה – פרזיאולוגיה, שחן המקום וצבע המקום הצר עליה, המשסה של מלחמת הבחירות כאן, ואינה דין שתנתן בחינת סיסמא למדיניות ציונית עולמית בשעה רבת ערך וחשיבות כשעה זו שאנו עומדים בה.

יכולנו להבין חזית יהודית מאוחדת נאמר: מקלוד מונטיפיורי¹⁴ עד הרבי מגוֹר, או מרוטשילד עד (קרל) ראדק¹⁵ או טרוצקי¹⁶, אלמלי אפשרית היתה חזית כזאת. על כל פנים יש בכך משום דבור הראוי להתכבד בלב ולא דבור סרק בלבד, שכן היו לנו רגעי מצוקה כגון זה באמריקה, למשל, כשכפינו על מתנגדינו, – על פיליפסון¹⁷ ועל רוזנבלד¹⁸ בכח דעת הקהל להצטרף למחאותינו. כאן לפנינו משהו גדול ומרומם, גרנדיוזי, חזית לאומית. אבל מה פירושה וערכה של חזית מאוחדת במקרה שלפנינו, של חזית מז’בוטינסקי עד בן גוריון? הרי אין בכך אלא משום עשיית ריקלמה, מנופחת, תפלה לז’בוטינסקי שינצל אותה ולחברנו בן גוריון שאינו זקוק לה. כלום יחטוף את לבו של הנציב יותר אם ז’בוטינסקי יצטרף למוחים? ובן גוריון כלום לא מחה וחזר ומחה? כלום יש בצירוף חדש זה כח מושך גדול ומשפיע יותר על מינסטריון המושבות? כלום מוכן הוא ז’בוטינסקי, כלום יכול הוא להסכים לתכניתנו אנו? הרי הוא עושה את שלו, חסידיו הרי מנפצים את שמשות הצירות האנגלית, מיסדים חברה שמתפקידה להלחם במנדט האנגלי ולמסור אותו בידי פולין שאינה עולה על דעתה כלל לקבלו, שכן חסרים לכך כל התנאים וכל המקדמות – מה חזית אומרים ליצור יחד עמו? כלום יש בהכנסתו לועד שלנו משום נסיון להטיל את עוקצו? נסיון זה הרי נעשה לפני שנים, ונסיון זה הרי טעות היתה, פורעניות היתה, וטעות כזאת אינו דין שתחזור.

ועלי דוקא מוטל לאמר את הדברים האלה, עלי שאיני חסיד כלל למלחמה קנאית בז’בוטינסקי, שמבחינה אישיית אינו שנוא עלי כל כך, לא בתור איש ולא בתור ציוני – כלום אחרי הקונגרס האחרון עלינו לקפוץ את הקפיצה הקיצונית הזאת משום שאנו מצויים ועומדים במשבר העליה?

ואם המצב הוא באמת כל כך איום ונואש, כפי שמודיעים על כך שליחי העתונים, קל וחומר שעלינו לקים את קו פעולתנו אנו בהתמדה ובאחריות עד הסוף אין אנו רשאים לאבד את עשתונותינו בבהלה ובמהומה תפלה. אין אנו רשאים לשחק בדבורים כאלה: חזית מאוחדת מז’בוטינסקי עד בן גורין. שכן אנו מקנין על ידי כך תוקף וסמכות לא לז’בוטינסקי – איני חושש מפני זה – אלא גם לדרכיו ולטכסיסיו. האיך יכולים אנו להתכחש לדרכיו ומי יאמין לנו באמתתו של גנויינו זה שאנו מגנים דרכים אלה אם אנו מסובים אתו בחזיתאחת? כלום אין בכך משום סכנה גדולה יותר פי כמה וכמה מלבחור אותו אל האכסקוטיבה שלנו? באכסקוטיבה הרי תלוי היה בהצבעה ובמנין, ואילו בחזית אחת הרי יוכל להמשיך את מלחמתו כרצונו וכפי שקול דעתו. מלבד זה הרי הדבורים על “חזית מאוחדת” באים הם בכלל בחינת סיסמא לעתונאים ולא להסתדרויות. או שמא אין כל הדבר הזה אלא משום אחת ה“פצצות” ששליחי העתונים בארץ ישראל משליכים לנו כדי להטיל אבק בעיני קהל הקוראים, לגרות, לזעזע, להטעות? אם כן, הרי חובה ומצוה עלינו ועל הסתדרותנו לצאת מיד ובלי איחור ודיחוי במלחמה חריפה במעשי רמאות ותעתועים אלה.

תבינו מאליכם, כמה חשוב עלי הדבר, כמה נוגעת ללבי שאלה זו, שכותב אני הרצאה זו שעות מרובות לאחר חצות הלילה, כולי שבור ורצוץ מהאספות המרובות ומהבקורים העולים לעשרות, מקבלות הפנים הרשמיות והפרטיות. הרחבת הדברים ופירוטם, רבוים של המאמרים המוסגרים כביכול, באו מתוך כוונה תחילה. כך הם החיים כאן: כל מי שאינו עומד על שרשם של הגורמים וגורמי הגורמים האלה אלא מצטמצם בתיאור שבלוני של החיים המיוחדים כאן, על שאונם והמונם, הרי הוא מסתבך בסבך של טעויות קשות, שאין להן תקנה.

והריני מסכם: כלל נתקבל על הציונים כולם, שהציונות על כרחה, על כורח חוק ההתפתחות הכללית, אינה יכולה לעמוד על מעמדה שהיה לה בתחילת יצירתה אלא תלך ותתפלג ותתגוון. לא רק שחקרתי ודרשתי אחרי דיפרנציציה זו ועמדתי עליה, אלא גם ראיתי אותה ראית מישרין בהרבה ארצות. וכל מי שסבור שתם אני ולא אדע בהתפתחות, כי מתגעגע אני לאידיליה ולשאננות של הימים הראשונים, הרי הוא טועה טעות קשה. הריני “מתמצא” במצב החדש שבחדש ממש כמו ש“נתמצאתי” בתקופות הקודמות.

אולם כל מה שנתרחש ועלה בפולין היא לא דיפירנציאציה בלבד, אלא התרככות והסתבכות, לא התפתחות אלא התפתלות. מראה טבע שעשה עלי פעם רושם חזק עולה לפני: אילן-ענק בעל שרשים עמוקים, שענפיו גדלו, רחבו כבדו כל כך עד שנטו לארץ והתחילו יונקים את לשדם של השרשים. תמונה טרגית זו, אחת התמונות הטרגיות הנדירות אשר בטבע מחוץ לאדם, עולה לפני רוחי בשוותי לפני את הציונות בפולין. הציונות כאן היא רחבה, מזנקת ופורצת עָל פתיטת, ויחד עם זה מנופחת ונבוכה, נסתבכה כאן הציונות. ענפיה נוטלים משרשיה את לשדם ומיצם, עם שהם גופם נעשים והוים שרשים.

ההסתכויות מרובות הן מאוד. ואלה הם אבות הסתבכויותיה: א. ההסתבכות במדיניות הארצית; ב. ההסתבכות עם עתונות מתחרית¹⁹ (במקצת שתי הסתבכויות בצירוף אישי); ג. ההסתבכות במלחמת הקיום, שלבשה כאן צורת מלחמה על סרטיפיקטים וברשת שלמה של מפלגות וכוחות ו“חברות עסק” שנספחו לכאן; ד. ההסתבכות בבחירות ובמפלגות של הקהלות היהודית, במלחמה על הקצבות, מעמד בצבור, משרות ומנויים וכיוצא באלה.

את המצב שנתהווה עכשיו בתוך ההמולה הזאת אפשר לציין בדברים הבאים:

לסעיף א. המדיניות הארצית האופוזיוציונית הגיעה לידי שיאה בהנהגתו של חברנו י. גרינבוים. עם פרישתו חל והולך מפנה חדש שיהיה כנראה פחות אופוזיציוני, ואפשר שלא יהיה כלל אופוזיציוני כלפי הממשלה.

לסעיף ב. הסתבכות זו קימת ועומדת, אולם אם לא יחלש המשבר הכלכלי מוכרח יהיה להפסק חלק אחד מן העתונים כאן, וכנראה יהיה ה“מאמענט” בנופלים. עד הימים האחרונים היה ה“היינט” נאה ונוח לנו, אולם עם פטירתו של א. גולדברג ועם האפשרות שתמסר העריכה לידי ד“ר גוטליב, הרי יחסו של ה”היינט" בימים הבאים עטוף ערפל.

לסעיף ג. – – הואט כל מהלכה של מכונת הסרטיפיקטים והביאה לידי התפרקויות של מחאה, שלפי שעה עדין בודדות הן. ההשתלשלות העתידה תלויה בהתפתחות בארץ-ישראל – – –.

לסעיף ד. כל המבוכה והתסבוכת הזאת עם הקהלה הגיעה לפסגתה. נשיאות הקהלה קפחה כל שיור של סמכות על ידי חדירת של ה“אספסוף” ועל ידי צורות הוכוח ההמוניות. בשעה זו אין נשיאות הקהלה פועלת את פעולתה כל עיקר.

סופי-מסקנות למעשים מזורזים.

1. חובה לפרסם מיד בעתונינו ובעתונות הכללית ובכל החריפות, “שהתכנית למסירת המנדט על ארץ ישראל לפולין” היא – – קנוניה, שלא הממשלה הפולנית ולא הפרלמנט הפולני ולא הסינט הפולני ואף לא העתונות בעלת ההשפעה אין להם יד כל שהיא בענין זה. – – ההסתדרות הציונית, האכסקוטיבה, הועד הפועל, הקונגרס, או כל מוסד אחר בר סמך אין להם דבר להצעה זו. אלמלי נשאל על כך מוסד ציוני בר סמך ואלמלי נועצו עמו היה משיב על כך תשובה נצחת, שכל קומבינציה וצירוף כזה סותרת ומתנגדת לשכל הישר, לחוקי חבר העמים, פוגע ביחסים שבין אנגליה ופולין וכו' וכו', שכל המשא ומתן על זה בעתונים עלולות להטיל מבוכה בלב הצבור ולהביא נזק לציונות.

ואפשר והייתי מוסיף שתכנית חסרת שחר והרפתקנית זו עומדת בנגוד ובסתירה לרעיון אחר, לויאלי, אנושיי ואקטואלי, לרעיון ליסודו של “ועד למען ארץ ישראל”, לפי דוגמת הועדים הקיימים בלונדון, בפריס, בווין ובוושינגטון, שיסודם ובסיסם חבר הלאומים, שמודים ומכירים במנדט של אנגליה על ארץ ישראל ואינם שואפים אלא להתקרבות אינטלקטואלית לארץ ישראל.

זה עכשיו הביאו לפני את ה“דיילי אכספרס”²⁰ מן ה-21 בנובמבר, שבא בו מאמר סנסציוני מלא ארס בענין זה. המאמר מלא שקרים וסילופים ועשה רושם קשה על הצירות הבריטית כאן. ניכר שיד אותו ריביזיוניסט או חבורה של ריביזיוניסטים במאמר זה ובשקרים המובאים בו, כמאמרו של סטודניצקי ב“סלובה”, כבקשה זו לשלטונות לרשום את החברה. מחר יבאו העתונים רודפי הסנסציות ויביאו באותיות של קידוש לבנה דברי ה“דיילי אכספרס” ויסתייעו בו להגדיל ולהאדיר את המבוכה. חובה היא לעקור מיד מלאכה זו של אחיזת עינים.

מיספור?

1. לבסוף הריני להזכיר על הצורך לשלוח טלגרמה-חוזר אל הועדים הציונים בפולין על צורת-המחאה הרצויה – לגדור בפני התוהו ובוהו העלול לקום בצבור מסביב לתנועה זו בעתונות ובפירושיה ובגלוי סודותיה ובפולמוסיה על כל חזיונות הלואי המסוכנים שלה.

2. ואחרון אחרון עלי להוסיף שפלוני ו“ד”ר ראובן פלדשוה“, שה”דיילי אכספרס" מביא את שמו, אינו ידוע כאן. בחוגי הממשלה אמרו לי, ש“יהודי בלתי נודע” הגיש כביכול בקשה לרשום את החברה הנ"ל. איני יכול לאמור בבטחה אם אגף מאגפי הריביזיוניסמוס עומד מאחורי התנועה הזאת, או שמא יש כאן משום מעשה ספסרות לסרטיפיקטים והבטחות ומפרעות על חשבון המנדט הפולני. במצב קדחתני זה, שאינו יודע לכוון את הרוחות המדיניים, באוירה תמימה יותר ומפולפלת ביותר כאחת שאנו שרויים בה, במצוקת יאוש זו וביהירות שחצנות, שכל נער דלא חכים ודלא טפש מתימר לעלות לגדולה, הרי הכל אפשרי.

4…. הריני שמח מקרב לב לשמוע מכל עבר ואפילו מצדן של המפלגות המתנגדות לנו בכלל, שהרצאותי המרובות (דין וחשבון בעתונות בא רק מקצתן) סיעו לידי בירור והבהרת המצב, לגלוי התלהבות ציונית חדשה ולידי קירוב הלבבות בין המפלגות. זהו שכר מיוחד שלא בא בזכות נאומי: שכר לחיים ועבודה של ארבעים שנה במדינה זו אשר בעברי. לא בנקל אפשר ללמוד כיצד לדבר עם הפולנים, היאך לדבר אל לבם של יהודי פולין. השמוש בדרכים ובאופנים שונים וזרים, “מסעות הברק” על פני ערי פולין, הכנסת העתונות הצהובה לפי דוגמת אמריקה לפולין על ידי אנשים שאינם יודעים את “טעמי המקום” וטיבו – כל הדברים האלה הביאו שלא במתכוון כל כך הרבה רעה לציונות כאן, ששוב אין אדם יודע כיצד לתקן ולשפר את המצב. אולם איני מוליך את עצמי שולל. בקור של שנים שלשה שבועות אחת לארבעה שנים עשוי להבהיר במקצת את המצב, ולא לתקנו ולא לעקור את הרעה. אולם לכל הפחות מצוה עלינו לדעת את מצב הדברים כהויתם כדי לגדור בפני קלקלות וטעויות.

לפני חתימת הרצאתי עלי להוסיף עוד סעיפים מספר.

א. אספות-מחאה. מתוך המודעות בעתונים האידים כאן אתם יכולים להווכח כמה חשובה היא הזהרתי שהזהרתי בפני אספות-המחאה הרעשניות והצעקניות. כל התשבוצת הזאת של מפלגות, כתות, חבורות על מנהיגיהם השוררת כאן שוב נגלתה עלתה למעלה, ומכאן חיזוקה והתמדתה של ההתפתחות וההתפלגות האיומה הזאת. ככל שמתגלית והולכת ומתפרסמת ההתפלצות זו כן יקשה מעשה הרכבה והתרכזות של המפולגים. כל מי שאינו רואה ומבין שכל אספות-פומביות אלה מוכרחות לפי טיבן להשפיע במישרין או בעקיפין על הרחוב ולהתגלגל בהפגנות אנטי-בריטיות (במקום אנטי הממשלה הבריטית) ולא עמד כל עיקר על טיבה של הפסיכולוגיה של ההמון. בדרכי ההכוונה הצבורית כאן מוצא אתה משום ההתפתחות הריביזיוניסטית.

ב. על אותו איש, שהגיש בקשה למסירת המנדט לפולין, קבלתי ידיעות שונות. – – –.

ג. קבלתי ידיעות שה“מזרחי” ממשיך בהתנגדותו אל קרנותינו הישנות והמכובדות. בלוביטש “פוצצו” אספה ציונית, בערים אחרות נפוצו והלכו בהתלהבות מחודשת שמועות מפתיעות ומרעישות על חילול קדשי ישראל, להפריע את מהלך המגביות. פה בוורשה אין חברי ה“מזרחי” של ועדי קרן היסוד נוטלים חלק בעבודה. ה' לוין-אפשטיין²¹ נוטל חלק בעבודה בצנעא ובמסתרים, מעשה אנוס. – – –

ד. הריני שמח באמת על בואו של ל. יפה²² ואף להסכמתה של הגברת ארליי²³ להשתתף בנסיעה זו. אף אני אמרתי בשנה העברה להזמין את הגברת ארליי לבקר בחברתי את אמריקה והריני מצטער עד כאן, שנערמו אז קשיים בדרכי שקפחו את מחשבותי. בקורה באמריקה ודאי שהיה לו ערך חשוב, בקורה בפולין רצוי עלי מאוד מאוד. אולם נדמה עלי, שבקור זה הוא סנסציוני מדי. רגש הכבוד שאני רוחש בלבי לגברת ארליי הוא רב מאוד, ולל. יפה אני רוחש את רחשי הידידות אשר בלב אדם. בטוח אני שישכיל להסיר את הזרות שבדבר להביא את המגבית העתידה לידי הצלחה. הרי כל עבודתי בתעמולה כאן, על כל אספות העם העצומות ועל כל הרצאותי, לא בא אלא להכשיר את הלבבות למגבית זו – זריעה זרעתי לקציר זה של המגבית. יהי רצון שהקציר יעלה יפה, שיקצרו ברנה מה שזרעתי בזיעת אפי, פשוטו כמשמעו. – –.

 

ג.    🔗

1. עתונות. אני על דעתי עומד שעתון הפועלים בוורשה צריך להיות עתון עברי ורק עברי, למרות ההשגות והפירכות שהשיגו על כך והיו ידועות לי יפה מקודם, שכן ברורות הן ומובנות לכל. בבחינה זו, כשהדברים אמורים בלשוננו הלאומית, הריני חושב כל וויתור לפשרנות שבחולשה. חובה עלינו להיות שוב את העברית בחיי הצבור, שכן יש בידינו על ידי כך להרים קצת את רמת הצבור ולגדור בפני ההתגסות ובפני ההמוניות. אף מבחינה מדינית פנימית עלול הדבר לעשות רושם מסוים, שהסתדרות העובדים דוקא, שבארץ ישראל היא עומדת בראש הנלחמים על שלמותה של הלשון העברית, נלחמת גם בארץ זו, בחלק זה של הגולה הקרוב ביותר לארץ ישראל, על קיומה ושמירתה של הלשון העברית, עם כל העכובים והמעצורים הממשיים העומדים בדרכה. שבתקופתו הראשונה של העתון העברי קוראיו יהיו מועטים – מובן מאליו. אולם חובה היא לתפוס שאלה זו על כל עמקותה ואז יתברר לנו שאם ישאירו את הדברים כמו שהם שוב לא יהיה כעבור שנים מועטות ולא יתקיים אף צבור עברי קטן שיקרא עברית – –. ב“אידיש” אין עתון חדש כאן עלול לעשות רושם, שכן מרובים כאן עתונים באידיש לאין מספר. כלום יודעים אתם כמה עתונים ב“אידיש” מתקיימים כאן? בערי השדה? אתם אינכם אלא מכירים את “הלויתנים” שבהם, את ה“היינט” וה“מאמענט”. ואין אתם יודעים ומכירים את עשרות עתוני הצהרים ואחר הצהרים והערב, כל אחד שהסנסציה שבו עולה על זו של חברו. בשאון-שוק רב זה שבעתונים ועתונונים לא ישמע קול צפצופו של עתון אחד, אבל עתון עברי ארצי-ישראלי ימצא הד בתוך הלבבות. ראשית משום שעתון זה יכנס מסביבו, עם כל היותו עתון הפועלים בעל מגמה מסוימת, את כל הציונים הקוראים עברית; ושנית, משום שלא יראו בו כדרך שרואים בכל עתון באידיש, בן תחרות מסוכן. כל הראיות שמביאים מן הנסיונות שנסו כאן להעמיד עתון עברי ולא נתקיימו בידי המתחילים בדבר, אינן ראיות. הנסיון האחרון למשל, שנעשה בכספו של ה' שליט²⁴ מברלין, היה בחינת נפל וסנדל מתחילתו. מר שליט מסר את כל הדבר בידי ה“היינט”, שבטח בכשרונו ובגאונותו של העתון הזה. וכך היה העתון לתוספת ל“היינט” וזה התעמר בו עד מות. והנסיונות הקודמים נעשו בלי כסף ובלי שם, לא מפלגה מיוחדת עמדה להם ולא ההסתדרות הציונית כולה הגנה עליהם וטפחה ורבתה אותם, הללו היו עתונים פרטיים, שכוונתם רצויה היתה, אולם נעשו בלי כוח-יזמה ובלי כשרון עתונאי מובהק. אני מאמין שעתון עברי טוב וביחוד כשיודע הדבר ויתפרסם שמאחריו עומדת האכסקוטיבה שלנו, שלא הפתעות והגזמות והרעשות עם כותרות ענקיות יבאו בו, אלא הרצאה כנה, אמתית, של הדברים כהויתם; עתון שאינו חייב להודיע על מעשי פרעות, שערוריה והתרגשות בארץ ישראל כדי לזעזע את הקוראים, שלא יפלו לתוך זרועות התנומה, אלא עתון הכופה לקריאה משום שנאה הוא, יפה בעריכתו, ישוה לנו כבוד בעצם הויתו (והוא החשוב ביותר שאנו כהסתדרות ציונית יכולים לעשות לטובת התרבות העברית בגולה). כל שאר הדברים טפלים הם ופגומים, רק שמות ותארים להם, שמאחוריהם פוערת את פיה הבלימה; עתון יומי הגון – כוח של ממש, כלי השכלה וחנוך לבוגרים.

כשעומדים אנו במסכת תעמולה עלינו להבחין יפה בין שתי בחינות: בחינת ההצלחה מיד ובחינת התועלת המתמידה. כל אסוננו בכך, ששקדנו תמיד לקים את תפקידנו ויעודנו מבחינה ראשונה בלבד. אין מכוונתי להאשים את מי שהוא ולא להטיל את האשמה על ראשנו, שאם אני עושה כן הייתי צריך ויכול להאשים גם את עצמי, שכן עם כל התנגדותי שהתנגדתי לדרך זו כמה וכמה פעמים הרי שותף אני לדרך ולבחינה זו. מצווים היינו על כך, אנוסים היינו לכך: חרב דמוקלס של הצרכים הכספיים היתה תלויה תמיד על ראשנו. בידוע ש“דוחק השעה” דרכו להזיק ולקלקל עד היסוד. אולם סופו של דבר שיתנקם קשה ואפילו בעניני כספים גופם. עלינו לכוון את תפקדינו ויעודנו – איני רוצה להיות כל כך פרוש ומרוחק מן העולם שאומַר – מתוך בחינת הנצח – מתוך ראית הנולד וחזון הבאות ולא להעמיד את התעמולה שלנו על שכר שיבוא מיד ולא לדרוש את הכתוב “אני נותן על מנת שתתן אתה” כפשוטו. כאן לפנינו דוגמה מובהקת להבדלי שטה ודרך: אין אנו מחולקים בדעותינו כל עיקר מבחינת העובדות והמעשים. לצרכי תעמולה לשעה, לרגע, אין ספק שיפה היא האידיש מן העברית; ולפיכך אף הסנסציה, קול התרועה, יפים ומקובלים יותר על הבריות וגם יש בהם יותר כדי להכניס לפי שעה מאשר הלמוד וההסברה. אולם כל קלקלתו של מצב זה הוא שאנו מסרנו את עצמנו לרשותו ולמרותו של קו ההתנגדות הפחותה ביותר. ודאי שאיני חסיד וקנאי מופלג לעקרים ולדוגמאות בדברים טפלים ומה בכך, ואיני מבין ללבם של ה“לוחמים” כביכול, שלפי דברי היינה המפורסמים הם נלחמים ונהרגים על קידוש שמו של הקפיטן רובינסון. אולם כשהדברים אמורים בנכסים היקרים ביותר של האומה, בלשונה הלאומית, כאן פוסקת בשבילי הותרנות והפשרנות. ולפיכך אני אומר שמצוה עלינו להשתמש בכל הלשונות שבעולם ולא לנהוג קנאות לשונית, אולם כשהדברים אמורים ברפוי המצב, כמו, למשל, אצלנו וכל מקום שתפקידנו יהיה להתערב בדבר ולכוון את המצב ואת הרוחות כלפי תחיתה והתחדשותה של ההסתדרות הציונית, וביחוד כשנהיה מצווים גם לתמוך תמיכה כספית בענין, שם אין אנו רשאים להיות עבדים קצרי ראות של מציאות הרגע, אלא אדרבה מצוה עלינו לבחור בדרך הקשה ולשמור על עקרינו ואמונתנו ללשוננו הלאומית. וכבר אמר שפרינצק²⁵ בימי בקורו בוורשה, שעומדים להעמיד בראש מערכת ה“ווארט” כוח עתונאי חשוב וחרוץ. אולם מבחינה זו אין מן הראוי שהלשון העברית תשמש עכוב לדבר, אדרבה עורך עברי אפשר שימצא בנקל יותר בין החוגים הבאים בחשבון מאשר עורך אידי.

מיספור?

1. ההפגנות בתל-אביב. טיב הכותרות המשסות בעתונות שלנו גופה כאן ובאמריקה, זריקת האבנים בחלונות בית-הצירות כאן וההתכתשויות וההתנגשויות בחוצות תל-אביב מקורם אחד הוא בכל מקום: השקר. במשך חודש ימים עסקו בזריזות יתירה בהפצת ידיעות אזעקה, בהלהבות מרובה דברו וכתבו על כך שהנציב העליון הצהיר והכריז שלעולם לא ירשו רוב עברי בארץ; ספרו על שילוחים בהמון כעל דבר שהיה וקרה, ובסמיכות לכך העלו גם את מפלצת המועצה המחוקקת וכיוצא באלה. כעבור חודש ימים עמדו אותם עתונים עצמם והכחישו את “המעשה בשבעה גזלנים” – –. אולם שוב אין תקנה לכך. הרוחות שהעלו אותם מן השאול, אינם רוצים לחזור לשם. הבריות באים לידי כעס וחימה כשנוטלים מהם את הנושא החביב עליהם, את כלי התעמולה שלהם, ומנפצים אותו כדרך השטוף בסמים משכרים, המסתער על כל מי שבא ליטול ממנו את הסמים האלה. הוא הלך-רוח החולני אשר להמונות-עם. ההמונות מחבבים את המזעזע ומרגיז, את כל מה שריח מרד, פרעות, רדיפות ומלחמה ברדיפות ופרעות נודף ממנו. כל מי שעמד לפצות את פיו ולהביע מלה שקטה ונבונה נגד דונ-קישוטיות זו, הרי הוא עצלן, פחדן, בוגד ומועֵל; וכל המרחיב את פיו “גבור” ולא חת יקרא. לפסיכולוגיה זו נסתגל הריביזיוניסמוס והרי הוא מנצל היסטריה זו במדה רבה. לעתים רחוקות תמצא כאן התלהבות חיובית לעבודה מתמדת, שיטתית, לעבודת בנין משעממת; כנגד זה אתה מוצא כאן לרוב ענין לויכוחים אין קץ, לפולמוסים אין סוף, למלחמת כתות ומפלגות. ואכן טבעי הוא הדבר, שהלך רוח עיקרי זה סופו להתגלגל בהכאות ובהתנגשויות. לאחר התקפת-שקרים זו שהתנהלה במשך חודש ימים, שוב איני תמה כל עיקר שנערי בוסר אשר בתל אביב יצאו בהפגנות; תמה הייתי אלמלי לא פשטו הללו בהפגנות רחוב. וכבר היה הדבר במשך שנים למנהג ולאפנה של חובה בפי העתונאים הציוניים והנואמים הציוניים לחרף ולנאץ ממשלות בכלל וממשלת אנגליה בפרט, ולפיכך פתוחים אזני האנשים ולבותיהם לכך שמועות זועה ואימים; כנגד זה אזניהם סתומות לכל הכחשה והעמדת דברים על אמתתם, ולא עוד אלא מתיחסים אליהם באי רצון. שוב אין הדברים כשהם לעצמם ובהויתם עיקר אלא יחסם האישי, הסובייקטיבי של הבריות. יתר חבה זו הנודעת לבקורת השלילית, ההרסנית, לרטון של רואי שחורות, היתה מימים להעויה מהפכנית מזויפת של ליברליסמוס מתחכם ומתפלפל אשר לבורגנות הזעירה ולז’יסטה גלותית חביבה. כל חכמתנו עמדה על מחלוקת וריב ומשפט עם הצאר וסרדיוטיו ופקידיו ועם ביסמרק. רשאים היינו לקוות שבציונות נהיה יותר חיוביים ויותר קונסטרוקטיביים, אולם לא כן היה הדבר. האובייקט נשתנה והיה לאחר, אולם השיטה בעינה עמדה ועומדת: שיטה זו הולמת לבריטניה האדירה, למנדט ולבית הלאומי כאגרוף מפורזל לעין. חושש אני שאם תמשך יתר-עצבנות זו שלנו, על כל הפרזותיה וגוזמאותיה, ניצור שוב הרפתקה של הכותל המערבי, שסופה בפרעות. אכן תמימות היא ליעץ להם לבית"רים שלנו: צעקו ילדים, אבל בנמוס ובדרך ארץ. אין כוח שידריך וילמד המון מלא זעם וחימה, לאחר שגירו והסיתו אותו במשך שנים על-ידי קריאות-אזעקה בלתי פוסקות.

שמעתי כאן בריות סחים זה לזה: “צדקו שובבים אלה. אם האכסקוטיבה שותקת, הרי חובה היא על הרחוב לדבר את דברו”, “אלמלי הייתי צעיר הייתי מצטרף אל המפגינים”, וכיוצא באלה דיבורים. ובני אדם שדבורים כאלה בפיהם אינם רביזיוניסטים, “בעלי בתים” מובהקים הם על כל מדותיהם, מאנשי ה“מזרחי” החרדים, ואפשר שציונים כלליים היו הללו – שוב איני יודע בני איזו כתה או קבוצה הם הללו. אל נרמה את עצמנו – כזה הוא הלך הרוח. זו היא דרך מחשבתם של בריות, שנגמלו זה משנים מעבודה תרבותית, שעיפו ממגביות וממתן כספים, שגלגלו והפכו את כל ציונותם בצירופים ובהשערות של פוליטיקה – ומובן מאליו של פוליטיקה יהודית אופוזיציונית – (שכן לפי התרופה הבדוקה חייב כל יהודי הנלחם לאימנציפציה להיות תמיד באופוזיציה, תכופות תוך מלחמה על זכויותיו, אולם מתוך הרגל ושגרה נגד השררה בכלל, ותהי שררה זו מה שתהי). כך היא האוריינטציה וההכוונה של דעת הצבור. כל שהולם, נאה, מתאים לאוריינטציה זו, כל שמועה, כל חשד, – נופל על קרקע ברוכה ופוריה. כל נער בעירה יהודית קטנטונת שבקטנטונת יודע יפה כמה זקוקה לנו אנגליה בדרכה להודו, בשביל תעלת סואץ, בשביל הצי, שאין אנגליה יכולה להתקים בלי חיפה – הוא יודע את זה יפה יפה, יותר משיודע את זה מיניסטר אנגלי שלא עמד על התועלת שבדבר, שאין לו שום מושג משיטת השדיולים; הרי “גוי” הוא הלה ולא חכם ולא למדן. כל נער ששנה ולמד מפי ר' איטשעלא²⁶ ב“היינט” יכול לחבר מסכת שלמה במדיניות האנגלית, ויש בידו להוכיח שאנחנו האדרנו והעשרנו את אנגליה, ורק שלומיאלים אלה היושבים באכסקוטיבה וה“נועדים” לרוב עם המיניסטרים אינם אומרים את זה לאותם מיניסטרים, והם שנותנים שיפגעו בהם ביהודים – מיטיבי אנגליה – בארץ ישראל, שמושיבים אותם באניות כדי להסיעם מן הארץ. בזה מאמינים ובטוחים הבינונים שבציונים כאן. כל בני הנעורים שלנו, בין אם ביתרים יכונו ובין אם “נוער” סתם יקראו – כולם שטופים בטירוף פוליטי זה. לפיכך לא די בכך, שאנו מתרגזים לאחר מעשה, בדיעבד. חובה עלינו לגדור בפני מהומות והפגנות אלה לכתחילה; ואין דרך אחרת לכך אלא הרס וקרקור של הדמות הדמיונית על גדולתנו ועל גבורתנו, של האהבים שאנו מתנים עם וזירי אנגליה, על הטובות שהענקו והננו מעניקים לאנגליה וכו' וכו' – בקצור: חובה עלינו לעשות תעמולה לציונות בריאה במקום לטפח את מראות-הדמיון החולניים, שלצערנו נשאנו וסבלנו אותם שנים מרובות. קשים הדברים לאמירה, אבל חובה היא לאמרם, ולו פעם, ולו בינינו לבין עצמנו ובכל החריפות: אין אנו זכאים להטיל אשמה באחרים, אין אנו רשאים לתמוה. אל נא נעשה כמעשה אותו מלך פרסי, שצוה להלקות בשוטים את גלי הים הגועשים והקופצים.

המאמר ב“העולם” הוא חזק וקולע אל המטרה²⁷. אולם – ידידי מר קליינמן²⁸, אף מצפוננו אנו אינו נקי וחף. אף אנו ערבבנו את קולנו במקהלה זו של הפרזות והגזמות. אף סופרינו אנו מארץ ישראל מגלגלים כל זבוב בפיל. רואים במשקפת מגדלת כל ברנש, כל “מזומן” המסב לישיבה, כל רעיון המנצנץ בלבו של מי שהוא, כל שמועה מן השמועות שמרקחים ומבשלים אותה לצורך הרגע והנאתו, כל מאורע קל שבקלים שההיסח יפה לו. זו מגמה ופניה עלובה לנפח כל דבר – וכלפי האופוזיציה בכלל – ולעורר ולהסיח את הלבבות בפרט. כשהייתי לפני שנה בארץ ונפגשתי פנים אל פנים עם הדברים עצמם, – דברים קטנים, פעוטים וחולפים – וכנגדם קראתי את הידיעות והתאורים הרחבים, המקיפים, המחשבות המנקרות, המחטטות על הדברים האלה במכתבי הכתבים – נבהלתי ממש מפני המרחק הרב אשר בין המציאות של ממש ובין דרך התיאורים והסברם. כל רסיס של רעיון מתגלגל באידיאולוגיה שלמה, כל דאגה מדאגות היום הופכת בעיה עולמית, וכל התרחשות יום יום היה תהיה בפי המרצים היסטוריה; יחד עם זה מרעישים עולמות על כל מאורע קל כעל פרשת ענויים, מרטירולוגיה, כעל מהפכה עולמית. אין השאלה אלא שאלת כתבי-העתונים, אין היא תלויה בדברים עצמם אלא בכשרונם ובהכשרתם של הכתבים גופם. העתון חייב ומוכרח להביא מכתבים מארץ-ישראל, והמערכת מעמידה סופר שעליו להביא את החומר לכך. עתונאי משכיל, משקיף חרוץ וזריז לעולם לא יהיה חסר החומר הדרוש לכך בארץ ישראל. הרי ירושלים משמשת מעין לא אכזב לתיאור טיפוסים, נמוסים, מנהגים, חגיגות צבור ומשפחה, חנוך וצורות תרבות של בני ישראל מכל ארצות העולם. מה מאושר היה כל אחד מאתנו, סופרי ישראל, לדור בירושלים ולנצל שפע זה ללא גבול של נושאים וענינים, לתאר ולחרוט בחרט אנוש את כל המערכה הזאת של טיפוסים.

לפנים היה לי לעתוני סופר בירושלים ושמו יעקב גולדמאן²⁹. והימים לפני מתן הציונות, בימי תוגרמה, ועדיין לא היה מנדט בעולם ולא פוליטיקה ציונית, אבל כבר קיימת היתה “פוליטיקה” יהודית: רבים היו ומתנצחים תמיד, מפלגות לא היו עדין קיימות במספר רב, אבל מלחמה סוערת תמיד היתה קיימת בין מוסדות-קבצנות, מלחמה לחיים ולמות. כל שגולדמן היה מתאר – הכחשה של פינס³⁰ כנגדו, וכל מה שהודיע פינס – הכחשה של ה“חבצלת” לפרומקין³¹ כנגדו. הימים ימי תחלתה של חבת ציון, ימי המחאות נגד ההתישבות של רוטשילד ומחאות נגד המחאות; כל שערוריונת הוכרזה כמלחמה והכחשה כנגדה והכחשה להכחשה. והימים ימי מאירסון³² המנוח, כשהוטל עליו לתקן את פגעי ההתישבות הרוטשילדית, האיך באו ותיארו אותו כראש בריונים, ואחרי כן חזרו והכחישו במאוחר. היה זה תוהו ובוהו עד לידי יאוש. אותם ימים כתב אחד העם את מאמריו: “אמת מארץ ישראל”, – והיה בדבריו משום מחאה נגד מגפת השקרים והכוונה והנטיה לנפוח. ומכיון שלא יכולתי לבוא עם הסופר שלי מירושלים לידי עמק השוה בעניני פוליטיקה, הטלתי עליו לשלוח לי במקום החדשות תיאורי חיים, למשל, מחיי הספרדים, האיך הם מחנכים את ילדיהם ב“מדרשות”, האיך הם מלמדים את התלמוד לבניהם; לתאר את חיי הבוכרים, את משלח ידם, לשונם, מנהגיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, וחיי היהודים הפרסיים, מסורתם ומנהגיהם, שירי עם שלהם, אמרות החכמה וכיוצא באלה. וכך עלה בידי להפוך את הקורספונדנט המתפלמס תמיד, המרטן והנרגן והחד-צדדי, למחבר מלמד-להועיל, המחבר מחקרים מענינים ומאלפים ומתאר תיאורים נאים, שעבודותיו המצוינות ניתנו על ידי אפילו במאסף העבה שלי, ב“האסיף”.

אמנם אין למדים גזירה שוה במצבים אלה. אולם מוצא אתה שהרבה מן הישן נשתמר אצלנו. כוח-המדמה וההפרזה והגוזמה, חוסר דיוק, ההתחרות וההתפלגות וההתכתות, הטמטום הכתתי והכתרה זו בשם הגדולים לכל מקרה ננס, יתרה של ריקלמה אישית וגילוי ופרסום ברבים, דברים שאפילו לצנועים אין מגלים, אותו סגנון ואותה הרצאה שופעים הפלגות שבמופלג, אותה זריזות לגלגל ולעבות ולאשר את ה“יש מלחשים” ו“יש אומרים” וכל השערה בת רגע שלא זרח עליה אור הבקורת, בעובדה של ממש, מתוך חרדה שמא יקדימו מי שהוא מן הכותבים המתחרים – כל אלה גדלו ועבו פי עשרה מיום שאחד העם קרא לצבור את קריאתו “אמת מארץ ישראל”. עם יחס אַפּריורי והתכוונות אַפּריורית כאלה לא יימנע הדבר, שאם יארע באמת משהו באמת לא נעים ומרעיש ומרגיז, יבוא אותו משחק הדמיון וזו תאות הסנציה ויתפרצו בעוז ויולידו ויעוררו רחשים ורגשים וזעזועים, שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם ולעקור אותם לא על ידי הכחשות מאוחרות ולא על ידי אזהרות והתראות, היוצאות ממוסדות ומאישים בני סמך. אמנם בארץ ישראל אי אפשר שהדברים והמצב יעשו כל כך רעים, סמוכים ובטוחים אנו ב“אוירא דארץ ישראל”; הרעיון הלאומי חזק הוא מדי ולא יפגע בו תוהו ובוהו זה להחלישו ולרפותו: “המאור שבה יחזירה למוטב”. הלשון הלאומית גופה, אף שבחוגים אחרים כבר הגיעה לתחומי היידיש שבגיטו והאלפא-ביתא המקודשת המסורתית התחילה להתבולל באלפא-ביתא הרומאית, מעלה את הדברים לימי רמה אחרת. אולם הורעו הדברים למדי גם בארץ ישראל, ומחובתנו הגדולה להלחם בצרה זו ובפגע רע זה של סנסציה עד חרמה גם שם. הצורה הנכונה והנאה למלחמה זו היא לא הפולמוסית השלילית אלא החיובית הבונה, התרבותית. מתכוון אני לכך, שהכתבות תצמצם את ההרהורים הפוליטיים שלה ואת הפולמסנות המגרה ותרחיב את ידיעותיה על החיים ועל העבודה, עליה לתאר את טבע ארץ ישראל, לעורר ולהמשיך את חבתם של בני ישראל לארץ; מצוה עליה לתאר את העבודה בשדה ובגן, בבתי-המלאכה, בסדנאות ובבתי החרושת, בבית הספר, עבודת יום יום, התפתחותה וגידולה, ולא בספרות יבשות ובדינים וחשבונות כלכליים, עמוסים מונחים מתורת הכלכלה המדינית המיגעים ומשעממים, אלא בתיאורים חיים, מפרפרים מקרטעים, הנובעים מתוך ראיה והסתכלות במישרין בחיים ובמניעיהם ובגורמיהם – – הטיליגרמות רבות המלים והמאמרים הראשיים רבי הידיעות על ההתנגשויות עם המשטרה ברחובות ת"א אינם מעלים אלא חשיבות יתירה לטפלות ומלבים ומלהיבים את חמומי המוח ורודפי רעות תאות הכבוד שבין הצעירים לערוך שערוריות חדשות כדי לזכות בגבורת ההרס והחרבן ובדברי שבח וברכה מפי מורם ורבם. “יגדיל רעש ויאדיר” זה אופייני הוא לטירוף ההגזמה וההפרזה בדברים הנוגעים בבשרנו ולמיעוט דמותם של הדברים הנוגעים לאחרים – –.

אשר לעתונות הפרטית, שצרכיה העתונאיים והמסחריים הם לה לקו ולמשקולת, אין אנו יכולים אלא להשתדל ולהשפיע עליה – ואיני יודע אם הדבר יעלה בידינו, שכן אם “למסחר הרי כמסחר” לכל דבר. מחשבתו של בן גוריון להעמיד סוכנות טלגרפית משלנו ראויה לתשומת לב, אולם מפעל זה הרי דורש – ולכל הפחות בתחילתו – סכומים הגונים שאין בידינו בשעה זו להשיגם. אפשר ויימצא לנו בעל הון מקרב פליטי גרמניה; – – וכנגד זה בידינו הוא הדבר לשנות של “העולם” ולכוונו כלפי המטרות, שהתויתי אותן למעלה: אינפורמציה נאה, זהירה, נקיה ומנופה, נתינת דעת מזורזת על כל הסילופים והסירוסים אשר בעתונים האידיים בפולין ובאמריקה והכחשתם בדברים קצרים וחותכים ולא במדור “בעתונים” ובלי דברי פולמוס וברחבות לב פיליטוניסטית. חובה היא להעמיד מזמן לזמן את הסופר מן הארץ על טיב הידיעות שעליו להודיע ולעבדן. – – איני אומר לא הן ולא לאו אם לפרסם את נאומי האחרונים. וודאי כמאה נאומים נאמתי בימים האחרונים; היו ימים שנאמתי בהם פעמים ושלש פעמים בצבור, ובעצם אין הללו נאומים כל עיקר אלא הרצאות, או מוטב שאומר, פרשיות שלמות על הציונות וכמובן כפי ראייתי אני בציונות, והעתונות לא הביאה מהם אלא מקצת מן המקצת. אולם לאחר ש“העולם” הבטיח לפרסם את נאומי הגדול בבית מועצת העיר בוורשה (וכנראה לפי ה“היינט” שלא פרסם אפילו את החלק העשירי של הנאום) היה עליו להביא תרומת “מעשר” זו כפי שהודיעו על כך, או שלא היו צריכים להודיע כל עיקר. על התקפותיהם כביכול של הריביזיוניסטים על הגברת אהרליי ועלי בכדורי שלג, לא נודע לי אלא מפי לונדון. לא היו דברים מעולם, לא דובים ולא יער. אין הבריות יודעים כמה גדול כוחם של הריפורטרים כאן לשקר ולכזב. לאחר ביקורי אצל נשיא הריפובליקה בפולין³³ עמד ה“מאמענט” והתיר לעצמו לפרסם דין וחשבון על כך ובאותיות ענקיות של קידוש לבנה, ובראש העתון וברוחב כל העמוד, שמהלכות “שמועות” שהזמנתי את הנשיא אל “הועד למען ארץישראל”. למחרת היום הוכחתי את העתון על אמצאה זו. הוא בקש סליחה והתחיל להסביר לי, שבלשון העתונות באידיש המלה “שמועה” נרדפת לשקר כלומר: “יש אומרים” ואין המערכת ערבה ואחראית על כך כל עיקר.!מלים בלועזית רק דבר אחד של אמת כאן. אמנם אמרתי באחד מנאומי, בו התרסתי כלפי החוצפה ושגעון הגדלות ובקרתים קשות וחריפות: נהיה נא צנועים, “זכור כי עפר אנחנו” (נזכר אני שנשתמשתי כבר פעם בדינים וחשבונות שלי על פולין בדבור זה גופו ובסמיכות לאותו ענין עצמו). מה עשו צעירים ריביזיוניסטים אחדים? – עמדו ועקרו דבור זה מצירופו לשאר הדברים, הוציאו אותו מידי פשוטו שם, סרסוהו וסלפוהו, רשמו אותו על פסות ניר דקות וזעירות כגודל כרטיס-הטראם והעיפו אותן באחת האספות, וצירפו לכך כמה וכמה דברי גידוף כלפי האכסקוטיבה – חירפתי כביכול את מערכות ישראל ונאצתי את הכבוד הלאומי שלנו. ובורים אלה כנראה אינם יודעים אפילו, שאברהם אבי האומה הביע את הדבור: ואנכי עפר ואפר³⁴. ואם תורה לא למדו, הרי חייבים הם לדעת את הסידור ואת תפלת “אבינו מלכנו” בה נאמר אותו פסוק. אולם מי יבוא ויריב עם נערים שובבים, חוצפנים ובוערים. ואולם לא היה איש שנתן את דעתו אף לרגע קל על דברי שטות אלה. העלבון, שאמרו להעליב אותי, לא פגע בי כל עיקר, אולם בורות ועם-ארצות זו במרכז זה של תרבות עברית לפנים מבהילה ומפחידה.

לא העליתי לפניכם את פרטי שתי השערוריות האלה (ומי יודע כמה תתגלינה עוד?) אלא ראשית כדי שידעו במרכז שלנו את המתרחש כאן, ולא יהיו חברינו מופתעים ומובהלים אם יגיעו אליהם עוד ידיעות על התפתחות הענינים העתידה לבוא, – – והשנית, אין אתם יכולים לעמוד על טיב משפטי על המצב כאן אלא אם כן צירפתם לרשמי האישיים נסיונות מן החיים גופם, כפי שהם מתגוללים ונעשים. לא אספות העם הגדולות ולא ההרצאות שאני עורך יום יום, ושעליהן מפרסמים משהו העתונים היוצאים כאן, אלא הסתכלויותי הישרות בחיים, כדרך שהרציתי עליהן למעלה, הן הן מכניסות דאגה מכניסות דאגה וחרדה בלבי, והן שחזקו ואמתו בלבי את המחשבה, שהדברים כאן טעונים שנוי וחילוף, ויובנו הדברים כהויתם: לא נתכוונתי לומר שברגע אחד עלולה להתפרץ כאן קטסטרופה, אפשר להמשיך ולהתלכלך ולהטליא טלאי על גבי טלאי, לטוח טיח כאן, לשפץ שפוץ שם, – – להתאמץ התאמצות יתירה ולסתום את פיות המקטרגים והתובעים סרטיפיקטים, אולם המצב לא ישתנה על ידי כך. כדי לשנות את המצב מעיקרו חובה עלינו לעקור לאט לאט את הציונות של – אספסוף – סרטיפיקטים – טירוף הגדלות – ריקלמה ולנטוע כאן שוב ציונות של תרבות – חנוך – עבודה. ודאי שאני מתפלל בלבי שיהיה בכחי לחלק סרטיפיקטים פי מאה מאשר עכשיו, והאספסוף היהודי הרי בעצם קרוב ללבי, אולם אין הציונות יכולה לעמוד רק על בסיס חמרני ועל סנסציות יום יום, על קלות דעת ועל התרגשויות רגע רגע. באוירה כזו על כרחה שתהיה הציונות למה שהיתה: ציונות של רחוב, צעקנית, רעשנית, שטחית, רפרפנית, עצבנית; – מצוה וחובה לשנות אוירה זו מיסודה.

מיספור?

1. מצב של הכרח. אומרים לי ידידי וחברי: “מצב זה ההכרח הולידו, לחץ המצוקה של ההמונים, חוסר התקוה, הדחף והשאיפה אל המזרח של בני הנעורים הנלחמים על עתידם – הם שהביאו אותו לעולם”. צדקו חברי בדבריהם. ואמנם אי אתה עוקר הכרח ולחץ זה ומעבירו מן העולם. אני עצמי שבתי וראיתי בימי ישיבתי כאן משהו מכל זה והריני מבין יפה, כמה קשה לאנשים משלנו לחיות כאן תחת לחץ זה. “הדבר הוא למעלה מכוחותי” – יכול כל אחד משלנו לאמור. אין זו שאלת “מי חייב” היום. כעת המצב הוא בבחינת “אונס משמים”. לאחר חמש עשרה שנים של הטפָשת העם והכסלתו על ידי עתונות דימגוגית המגישה לעם רק כל מה שנעים לחכו, אי-אפשר ליטול בבת אחת את כל אשליותיו של ההמון ולגזלן. – –

חובה עלינו להיות כנים וגלויי לב ולהודות, שמצב ההכרח שאנו שרויים בו אינו נובע כולו מן העוני, אלא גם מתוך מגמות ונטיות טועות ותפלות, שימים רבים סבלנו ונשאנו אותן ובמקצתן עדיין אנו נושאים וסובלים אותן. בין הנטיות והמגמות האלה אני מונה את דמיון השוא הנפוץ בקרב המון בית ישראל שאפשר – – להטיף למשטרה האנגלית הומניות וגם להטיל בה יראה ולרככה על ידי צעקות-זועה. – – ויותר משחייב במצב רוח זה ההמון הרי חייבים אנו בכך, אנו המנהיגים האחראיים.

אמנם עומדים אנו בשעה זו בריב ובמשפט עם “הג’נדרם האנגלי” בענין קיצוץ העליה והתיירות, ובטוחים אנו שצדקנו במשפטנו. אולם טירוף-דעת הוא לכנות בשביל כך את הג’נדרם האנגלי אויב רומאי, רוצח ומחריב את ארץ ישראל ולקרוא אותו בשם מחריב את מדינת היהודים ועם ישראל כביכול. טירוף דעת איום זה עלול – לכשיודע ברבים – לגרום לנו תקלות ונזקים יותר מכל דברי השקר והבדות של משנאינו. זכותנו היא ואף חובתנו לבקר בקרת קשה ואף חריפה פקודה זו או חברתה של השלטונות האנגליים. ארץ ישראל אינה הארץ היחידה בה השלטונות האנגלים שוגים שגיאות הרות-פורעניות ואסונות, שוגים הם אף ברשויות אחרות. יערכו עמים אחרים מהפכות ומלחמות, בהם ינצחו או יוכרעו וינוצחו – על הרוב ינוצחו – אנו אין מלחמתנו אלא בפה, בטעמים, ו“הג’נדרם האנגלי” יביא טעמים וראיות אחרים כנגדנו, ובטוח יהיה בצדקתם כדרך שאנו בטוחים בצדקת טעמינו אנו, ואפשר גם כן שיכניס את טעמינו אנו לתוך לבו. אולם כל מי שיבוא ויעיז להסיק מריב זה שבינינו ובין אנגליה את המסקנה שאנגליה אויב עולם לישראל, ויאמר להכניס את הדברים התפלים האלה ללבות המוני בית ישראל באספות ובכנוסים – הרי לא לבד שהוא קובע את נפש האמת ההיסטורית אלא גם נוהג כפיית-טובה איומה כלפי עם, כלפי מדינה, שנהגו בנו בעין יותר יפה מאשר כמעט כל עמי העולם: מדינה ועם, שידידותם בימים אלה של גזירות ורדיפות ושנאת ישראל חשובה לנו כל כך.

ודאי תבינו מאליכם, שאין הדברים אמורים בנואם זה או חברו. כל חבתי וכבודי לנואם זה מוכשר ונלהב. מה שתפס את לבי – השתקפותה של מגמה מסוימת הגונזת לפי דעתי סכנה לנו, ומצוה עלינו להלחם בה. וכבר אמרתי לכם למעלה: עלול הייתי לקום ממקומי ולצעוק בקול גדול את הדברים שהשמעתי כאן. עם כל הפרסום שנקנה לי כאן, ודאי היו דנים בי דין לינטש מוסרי. לא שהייתי חסר העוז המוסרי לכך, אולם חייב הייתי לחשוש לגרום הפסד ורעה לציונות ולקרן הקימת לישראל. הוא הוא מצב ההכרח. הוא קם ונהיה מתוך אותה נטיה שבנו לזלזל בחזיונות אלה ושכמותם של מבוכתנו הרוחנית, לפטור אותם בבת צחוק קלה ולעבור לסדר היום, עד שטמטום זה שהוליד אותם יתגדל ויתחסן ושוב לא יהיה בידינו להלחם בו ולהכריעו.

אם לקוצר-ראות כזה חכמת-המדינה ופוליטיקה יקרא, הרי עלי להודות שלא גונב אלי אף רמז בן רמז מחכמה זו ומפוליטיקה זו. סבור אני שכל חכם מדינה מצוה שיהיה בו ניצוץ מן ההיסטוריון, וחכמת המדינה אינם בעצם אלא ראיית הנולד ולא צילום ותצלום רגעי; חכמת המדינה היא קודם כל פסיכולוגיה מעמיקה וחודרת.

מיספור?

1. בענין שקידתי על יסוּדם של “ועדים למען א”י". הריני מודה לך, ידידי מר לוקר, על תשומת הלב שאתה תורם לשקידתי כאן בענין זה, ומכיון שאני מחשיב מאוד את הערותיך, שנאמרו הן בשמך והן בשמם של אחדים מחברי המכובדים עלי, הריני נוטל לעצמי רשות לברר לך בבהירות שאין אחריה בהירות את דעתי אני, שנקנתה לי מתוך הנסיון ומתוך חקר המצב, ומקווה אני שתתקבל גם על דעתך ללא משפט קדום, לאחר שתשקול ותברר יפה יפה את רשמי הרגע והשפעתם.

א) חייב אני להקדים דברים אחדים, ובטוח אני שאין לפקפק בהם כל עיקר בנוגע לענין הנדון. כל ענין סידורה וארגונה של האהדה הבלתי יהודית לעניני ארץ ישראל וכל התעוררותה ולידתה של אהדה זו הוא לפי כל טיבו עבודה ארגונית מחוץ לתחומי ההסתדרות שלנו. כל טעמם ותוכם וזכות קיומם של “ועדים אלה למען ארץ ישראל” מקופל בעצמאותם; הטלת עליהם את חוקתנו ותקנותינו, העמסת עליהם את זכות האשור והסרוב, ההסכמה והדחיה של ההסתדרות הציונית או של הסוכנות היהודית – את נפשם וטעמם של אלה קבעת. מסתבר מאליו שמי שהוא מאתנו מצווה לשקוד על מפעל חשוב זה לציונות, אולם שקידה זו אינה טעונה ויכוחים והחלטות עוברים לעשייתה. הקמתו של ועד כזה על יסודות שנתקבלו לפי החלטת האכסקוטיבה או הועד הפועל הציוני או לפי הוראות שניתנו על ידי אחד המוסדות הקרואים למעלה – בחינת סתירה מניה וביה. כל ערכה וחשיבותה של תנועה זו למען ארץ ישראל בטיבה העצמאי, בלידתה מאליה, במישרין. לפי דעתי מוטב שיתפרקו ויתפרדו “ועדים אלה למען ארץ ישראל” משיהיו כפותים למרותם של מוסדותינו, או שאני למשל (או מי שהוא אחר, ממיסדי ה“ועדים למען ארץ ישראל”) אהיה חייב ליתן דין וחשבון לפני ועד או ועדה על כך, מפני מה השפעתי על רדזיביל³⁵ בוורשה או על הסינטור קינג³⁶ בוושינגטון וקרבתי אותו לדעת הציונות, שכן לפי דעת אותו שואל (ואין הדבר תלוי במצבם האובייקטיבי של הדברים אלא ביחסה של מפלגת השואל אלי ולמעשי) הרי האלוף רדזיביל כוונות ומגמות אולטראמונטאניות עמו והסינטור קינג כוונות מוֹרמוֹניות בלבו. יודעים אנו יפה, מה כוחה של זהירותנו וחשאיותנו. חובה לדון בשאלה זו כולה בכל חומר העקרים ועל שאלת שקידתנו ומאמצינו לקבל הכרזות וגלויי דעת לטובת הציונות מאת מדינות וממלכות בכלל. מעולם לא דנו ולא החליטו לכתחילה בקונגרס מן הקונגרסים, בישיבה של הועד הפועל, או אפילו בועדה מדינית שהיא, היכן מתי ואיך להשתדל בפני מדינה זו או חברתה – ולא משום שסעיף מיוחד לתכלית זו נקבע ונחוק על ידינו, אלא משום שזה כבר עמדו על כך והסכימו ביניהם, שבדרך זו אי אפשר להשיג כל הצהרה והכרזה, ושלעולם לא הושגה אף הצהרה אחת לטובת הציונות בדרך זו.

ב) ולפיכך אני נוטל גם לעצמי רשות מוסרית זו של יזמה אישית ושל חירות ההכרעה, שנטלו חברינו וידידינו עם הייסוד שיסדו הם בשעתם “ועדים למען ארץ ישראל” ולא היו כפופים מעולם בבחירתם החפשית ובדרכי עבודתם ופעולתם להשגחה או לבקורת כלשהי של מפלגה מסויימת או של סיעה או יחיד איזה שהם. חופש-פעולה זה ברשות ההכרזות וגלויי הדעת של ממשלות ומדינות וברשות זו של ייסוד “ועדים למען ארץ ישראל” לא היה נראה לי ומקובל עלי עד כאן כזכות מיולדת אלא כחובה, ומעולם לא פסקתי לפעול בדרך זו בארצות רבות שבעולם. איני יכול להניח בשום פנים שבדעתכם להעמיד עלי, בחינת חוק יוצא מן הכלל, המכוון כנגדי בפרט או בחינת הבעת אי אמון כלפי ביחוד, מעין השגחה שלא הותקנה ולא הוצעה לא כלפי מי שקדם לי בנשיאות ולא כלפי במקרים דומים לאלה של שקידה בייסודם של “ועדים למען ארץ ישראל” בארצות שונות. רעיון כזה רעיון נֵפל היה, ולא הייתי סבור שיעלה אפילו על דעתם של מתנגדים מדיניים, והרי אנו לא מתנגדים זה לזה הננו אלא חברים וידידים. הרי זה מיעוט שבמיעוט של אמון שחייבים לנשיא תנועה או לחבר אכסקוטיבה, שסומכים עליו שעה שהוא שקוד על טובתו של מעמדה החיצוני של התנועה מחוץ למסגרתה של המכונה ההסתדרותית, כלומר שהוא שקוד על דבר שאינו מחייב אותנו בפנים כלל וכלל, שאינו נתון ענין לשאלות של תקציב, שאינו מטיל עלינו שום בעיות אדמיניסטרטיביות, אלא מכוונתו ליצור אהדה, חבה וידידות למפעלנו, מפעל הציונות בכלל; – שיסמכו עליו, כי יעשה את העבודה הזאת מתוך נאמנות לציונות, ועל אחת כמה וכמה שעבודה זו וכמותה אינה יכולה ואינה צריכה להעשות בשותפות ועל יסוד החלטות, ציונים וויכוחים והוראות פנימיים.

ג) ולפיכך איני יכול אלא להניח, שהרעיון על יחס מיוחד במינו ויוצא מן הכלל לא צף ועלה נגדי, אלא שחידוש זה נתחדש כנגד פולין ומשום שהדברים אמורים הפעם בפולין. כנראה חושדים אתם בי שכל שעה שהדברים אמורים בפולין הריני בעל פניה מפלגתית ויש לי נטיה מיוחדת לה. אמנם כן. אולם נטייתי לפולין מצטמצמת רק בכך שרוצה אני שיתיחסו לפולין כלכל מדינה אחרת. לכל ציוני יש נקודה חמה בלב, כלפי מולדתו, מכורתו וארץ תרבותו. כל אדם משכיל ברב ובמעט שישב שנים רבות בארץ, חקר את מנהגיה ואת הליכותיה, את תושביה, ודאי שיש בלבו יותר ענין ויותר הבנה לארץ זו מאשר לכל בן ארץ אחרת, שארץ זו זרה לו ורחוקה, ורק מפי העתונים ומפי השמועה הוא מכיר אותה, או ששמר זכרונות קלושים מן הארץ הזאת. אולם לכל אחת מאתנו קרובה יותר דעת גזענו והכרתו והציונות יקרה לנו יותר מכל דבר שבעולם. כל ימי נלחמתי באנטישמיות ובהתבוללות בפולין ומאמין אני ששום איש לא יאשימני בכך שוויתרתי על הציונות בגלל שעת הנאה מצד ממשלה או עם שהוא. לפי דעתי משגה קשה נשגה אם הציונות לא תתיחס ולא תנהג באוריינטציה שלה באותו אמון ובלי כל משפט קדום אל המדינה הפולנית, כדרך שהיא מתיחסת אל כל מדינה אחרת ונוהגת בה. ודבר זה יהיה נקוט בידינו, שכן סמוך אני ובטוח באמת שבנקודה זו אין דעותינו מחולקות כלל וכלל.

ד) אם כך הוא הדבר, הרי אני שואל אותכם: מה זכות מוסרית לנו בעמדנו בענין ציוני בתחומי המדינה הפולנית לנהוג בה מנהג יוצא מן הכלל ולחשוד בה אפריורי? ואין הדבר בגדר סוד כלל: טעם זה שמו בריסק. בריסק – שמה של עיר בה כלואה חבורה של צירים אופוזיציוניים מבית המחוקקים – תערובת של לאומונים פולנים, אנטישמיים, ממפלגת האכרים ופ.פ.ס. (מפלגת הסוציאליסטים הפולנים), שנאשמו בהכנות למרד בריפובליקה הפולנית ונתבעו לדין, ונאסרו ונדונו על ידי בית-הדין. אומרים שהנאסרים, וביניהם הסוציאליסטן ליברמן, הוכו ועונו בימי מאסרם. בינתיים נתקיימו בחירות חדשות, ומפלגת הממשלה קבלה רוב עצום. המתנגדות טוענת שתוצאת הבחירות האלה כרוכה בלחץ בלתי קונסטיטוציוני של הממשלה על הבוחרים, וכנגדה טוענת הממשלה: להד“ם. שאלת בריסק ממשיכה לשמש סלע המחלוקת בין הממשלה ובין המתנגדות. דעתה של הממשלה ודעת בית הדין היא, שאותה חבורה נתכוונה בכל ההכנות הדרושות להפלתה של הממשלה תוך מעשה הפיכה מדינית – פשע שבמדינות רבות עונשים עליו עונש מות ובמדינות אחרות מאסר עולם. ואם יתאמתו הדברים כנראה, שעינו כמה מן הצירים האמורים והתעללו בהם (מן הסוציאליסטים: ליברמן), הרי מובן מאליו שמבחינת המוסר מעשים כאלה ראויים לגינוי, ואף גונו על ידי הנ.ד. (“נרודובה דימוקרטיה”) ועל ידי מפלגת האכרים, וכן בפי אנשי הפ.פ.ס. (הערה דרך אגב: הפרזה יתירה היא לראות בכל הענין הזה משום מריבה ומלחמה בין הממשלה ובין פ.פ.ס.). בחוץ לארץ עשה ענין בריסק רושם קשה במשך זמן מסוים בחוגי הסוציאליסטים, מתוך אהדה לפ.פ.ס. במדינה גופה הרי מקרה זה הולך לאט לאט ומשתכח מן הלבבות. הממשלה שצמצמה בהרבה את תחומי שררתו של הפרלמנטריסמוס, יש לה רוב גדול וחזק. נלחמים בה בממשלה בעיקר החלק הלאומני-השוביניסטי-האנטישמי של הנ.ד. על שום יחסה השלילי לאנטישמיות התוקפנית ולפרעות וכיוצא באלה (ואף אם אין בידי הממשלה לגדור תמיד בפני התפרצותן של פרעות הרי היא מטילה עונשין עליהן, והיא נוהגת בקפידה יותר גדולה בפורעים מאשר הממשלות שקדמו לה, בהן נטלו חלק גם חברי פ.פ.ס. או שהיו מצויות ועומדות ביחסים טובים עם אלה). ולפיכך קשה הוא מעמדה של הממשלה בפני היסוד השמרני-הלאומי ובפני הצעירים שרובם, כמו ברומניה, הם אנטישמים, נלחמים ל”נמורוס קלוזוס“, כמעט היטלראים, ושנאה בינה לבין מפלגת פ.פ.ס. על שום שמושלה האמתי של מדינת פולין בשעה זו, המרשל פילסודסקי, בחינת מי שהיה פ.פ.ס., הוא, כמו מקדונלד באנגליה, מהלך בדרכים חדשות שלפי דעת חברי פ.פ.ס. שמרניות וריאקציוניות הן ואילו לדעתו של פילסודסקי ולדעת הרוב המכריע אשר עמו – הדרכים הכשרות היחידות והנכונות הן. מבחינה חיובית וריאלית-מדינית הרי מעמדה של הממשלה הפולנית בשעה זו מוצק ובטוח יותר מאשר בכמה מדינות אחרות. מרשל פילסודסקי, בעצם יוצרה החדש של פולין, נערץ על ידי הצבא, הבורגנות, על ידי חלק מן האצילים, ומי שהיו ליגיונרים, ואין כל ספק בדבר שממשלה זו אינה עלולה ליפול אלא על ידי מהפכה שתוכתר בהצלחה. למהפכה כזו אין התנאים כשרים כלל וכלל, הם אינם; לכל היותר עשויה זו לפרוץ עם פטירתו של פילסודסקי, אף על פי שגם במקרה כזה מפלגת הממשלה היא כל כך דבוקה וחסונה, מאוחדת ומלוכדת על ידי אישים רבי השפעה ועל ידי חבורות-חבורות מאורגנות ורבות כוח, ששוב לא יהיה בידי מי שהוא להכשילה ולהפילה. ואם יגיע הדבר ביום מן הימים לידי נצחון אויביה של הממשלה הרי אין אף אחוז אחד של תקוה שהנצחון יהיה נצחונה של פ.פ.ס., אלא כל מאת האחוזים של תקוה נתונות לשלטון הנ.ד., שאפשר ויגרור אחריו מעין היטלריסמוס פולני ועל כל פנים יגרור אחריו נחשול ומגמה אנטישמיים. המפלגה הסוציאליסטית פחתה באופן מבהיל במספרה והשפעתה דללה והיתה לאפס לרגל המשבר האידיאולוגי באינטרנציונל השני. מקצת מן ההמונות נספחו אל הקומוניסמוס. מפלגת פ.פ.ס. יש בה יותר מדימוקרטיה מאשר מסוציאליסמוס, האות הראשונה של ראשי-תבות שלה בפולנית מציינת את אפיה הלאומי; בבחינה מסוימת היא דומה לסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית לפני מהפכת היטלר, בלי אותו עושר באנשים, באמצעים ובמסורת מופלגה אשר לסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ופחות קוסמופּוליטית, ועֵדוּת לכך האות הראשונה של שמה. ככל מפלגה אף היא בראשיתה רומנטית-אוטופית היתה, נוסדה ברעיונה כמעט על ידי יהודים (סטניסלב מנדלסון)³⁷ ונתמכה בידי יהודים, ולימים במשך ההתפתחות הריאלית-המדינית היתה ככל מפלגה אחרת “מתונה” לגבי היהודים. המנהיגים מבני ישראל שבמפלגה, הדיאמנטים, הפֶּרלים, הפּרַגרֶים, הליברמנים (האחרון שבהם פחות) השפיעו השפעה רבה – ולא כמו ה”ייבסקציה" האנטי-יהודית – על הנהלת המפלגה ברוחה של ההתבוללות. ולמרות המחלוקות התכופות עם “הבונד”, הרי עמדה המפלגה ביתר קרבה ל“בונד” מאשר ללאומיות יהודית שהיא.

ה) בטוח אני, שגוללתי לפניכם תמונה אובייקטיבית של המצב המדיני, הכללי, השורר במדינה זו, לא הפרזתי דבר ולא העלמתי מכם דבר. לא הייתי כותב לכם על נושא כללי זה והייתי מצטמצם בתחום עניננו בלבד, אולם מכיון שאתה הרסת את התחום ונגעת בבעית השתתפותה של פ.פ.ס. (מטעמים פנימיים מדיניים וביחוד מטעמי בריסק, ואי אפשר לשער שטעמים אחרים היו בדבר) ב“ועד למען ארץ ישראל”, שוב אנוס הייתי ומצווה להסביר לך וביתר פרטות את המצב, את מהלך הרוחות, את הסיכויים והתקוות שלנו – בלי משפט קדום, על יסוד למוד ועיון וחקר במישרין והסתכלות עצמית. אם יראה לך דבר מן הדברים סתום במקצת בהרצאתי, הריני מוכן ומזומן להסביר לך בפרטות את הדברים. ואמנם יכול הייתי לכתוב כרך שלם על כך, ולא בלתי מענין כל עיקר. עם כל מידת הענותנות שבי הריני מאמין, שלא רק שאני מבין במקצת בעניני פולין, אלא גם שאני מרגיש את עצמי חפשי מכל פניה מפלגתית, מכל נטית הלב, מכל תשובה להגרר אחרי האופנה השלטת ולהסחף בדברי פולמסנות. מלים בלועזית.

ו) לא נתכוונתי אלא לצין בכל הבהירות הדרושה, שכל הדברים האלה אינם רשאים להעביר אותנו על דרכינו בעבודתנו המדינית-הציונית עם עמים זרים וממשלות זרות. ואם נתן את דעתנו על דברים כאלה וכיוצא בהם, שוב לא נוכל לעשות את עבודת חוץ שלנו לא רק בפולין אלא בכל ארץ שהיא. לעולם לא היה הרצל יכול להשתדל לקנות את לבו של עבדול חמיד³⁸, שהרי עבדול חמיד זה עריץ היה, רב-טבחים לארמנים וכפי שכינהו גלדסטון³⁹ “לא יזכר ולא יפקד”. הוא לא יכול היה לבקש, בעזרתו של הֶכְלֶר⁴⁰, שהיה מיסיונר בכולו – אם לא באופן אקטיבי –, למצוא דרכים אל ההרצוג הגדול מבאדן, שלא מחשבות נוצריות מילאו את לבו כולו; לא היה יכול לחפש דרכים לנבוכדנצר הרומנטי של אותם ימים, ווילהלם השני⁴¹, שבלי ספק אנטישמי היה, ולהשתדל לחבב על זה את הרעיון הציוני. וכלום צריך אני להוסיף שלא היה צריך ללכת אל פלֶהוֶוה⁴², למארגן הפרעות, מארגן הטבח ביהודים ובסוציאליסטים, כדי להטות את לבו לטובת הציונות.

כל הדברים האלה אינם בחינת מקרה – שיטה ועקרון הם. ועקרון זה ניתן להנסח בזו הלשון: אנו הציונים אין אנו צריכים לשקוד אלא על כך, שעניננו אנו שעליו אנו נלחמים יהיה ענין צודק, ענין מוסרי וטהור. בעניננו זה עלינו לעמוד לפני בעלי-השררה והכוח, ושוב אין לנו ליתן את דעתנו על כך אם כוחות אלה כשהם לעצמם נאים ומתאימים לאידיאל שלנו אם לאו. שכן רק בתנאי זה אפשרות עבודה מדינית חיצונית. שאם אין אתה אומר כן, הרי מצוה עלינו קודם כל לתקן עולם בלתי מושלם זה ורק אחרי כן לשאת ולתת עם עולם זה מתוקן על עניננו. בשביל כל ציוני בעל מחשבה הרי היא היא נקודת המחלוקת בהשקפות עולם שביננו ובין ההתבוללות. ההתבוללות פירושה תעודה עולמית ישראלית, פירושה תקון העולם; הציונות – התרכזות עצמית מסביב למלחמת שחרורנו – עם היסח דעת מצדקותיהם ופשעיהם של אחרים, או מוטב שנאמר: שלא יעבירו אלה אותנו על פעולותינו המדיניות שעלינו לעשותן, אף על פי שבתור אנשים ובשאר מגמותינו יש לנו אהבות משלנו ושנאות משלנו, הכל לפי השקפותינו ונטיותינו. לציונות זו נאמן הייתי בדרכי הצנועה, בעבודתי הבין לאומית הציונית-המדינית רבת השנים. כולם אתם רוצים – הריני שואל גלויות וישרות – לעבור עכשיו על עקרון זה ולהעמיד עכשיו עקרון חדש? – מצוה היא להיות עקבי ובמחשבה מדינית לרדת עד סוף טעמו של רעיון, שלפיו נקבל על עצמנו יחד עם העבודה המדינית החיצונית גם תפקידו של “בוחן מחשבות ולבבות”, בחינת משגיחים מוסריים על הממשלות, העמים והמפלגות, שאנו עומדים עמהם בזיקה וביחס. שכן אם אתם נוהגים כך ביחס אל פולין, הרי חייבים אתם לנהוג כך בדיוק בנוגע וביחס אל כל השאר.

ז) ואם תבואו ותאמרו: הרצל הוא בן התקופה הראשונה של הציונות, ואילו אנו חיים בדור אחר, בתקופה שלאחר מתן הכרזת בלפור. אמנם דעה זו אינה דעתי אני. אני איני תוחם תחומים אלה, כשהדברים אמורים בעקרים ציוניים. לי הרצל הוא מנהיגי של היום וגם לימים רבים אחרי היום הזה. ואפשר שזקנתי מלהיות תלמיד ומקשיב לתלמוד-תורה על פוליטיקה ציונית, והרצלאי אני יותר מדאי שאוכל לשנות מדרכי. אולם נניח ששכחנו את מדיניותו של הרצל ואין אנו מצטמצמים אלא בתקופה האחרונה – הריני שואל אתכם, היכן ואימתי קבלנו על עמנו תפקיד זה של “בוחן כליות” שאתם אומרים לנהוג ביחס לפולין, ביחסים שבינינו לבין עמים אחרים, למדינות אחרות בזמן החדש? ברצוני לקרוא בשם אחד: מוסוליני. בריסק ומטיאוטי⁴³, קורה זו שבין העינים וקיסם זה שבין השינים, אוטרקיה גמורה מכאן ונסיון קלוש לצמצם את סמכותו של הסיים מכאן, השמדה גמורה אכזרית ללא רתוי של הסוציאליסמוס מכאן, וזלזול, עכירה לפי שעה, התנהגות – נאמר: ראויה לגנוי קשה – רעה באנשים בחינת עונש ונקם על מעשה הכנה למרידה במלכות. מה רב וענקי הוא ההבדל – ולטובתה של פולין – בין המשטר הפולני של עכשיו לבין איטליה של מוסוליני היום! ולא נדבר כלל על מצב היהודים בשתי המדינות, שבאחת המצב המדיני לפחות, השביח ביחס למשטר הקודם (ואין לדון על הדברים האלה אלא ביחס ובערך), ואילו באיטליה היהודים נדחקים והולכים ממצבם המעודף, ומלחמתנו, מלחמת המגן בפני ההיטלריסמוס, נעשית קשה עלינו יותר ויותר, בגלל הפוליטיקה ההססנית וההפכפכת של הפשיסמוס. והריני שואל: היכן תמצא טעם לפוליטיקה זו של צנזורה (מבחינה עקרונית הריני פוסל אותה, ואיני שואל אלא מטעמי הגיון בלבד) – באיטליה או בפולין? ואף על פי כן הרי העסקנו את נ.נ.⁴⁴ במשך שנים בענין זה, – – – והד“ר ווייצמן וחברנו ד”ר יעקובסון⁴⁵ ואני הצעיר שקדנו על כך וקבלנו רשות מאת מוסוליני לייסד “ועד למען ארץ ישראל” ברומא, ולימים נתקבלה כידוע פקודתו של מוסוליני לוועד זה “לישון לפי שעה”. מדוע לא עלה אותה שעה על דעת איש מאתנו לדרוש מאת מוסוליני ולהעמיד בתור תנאי לייסודו של “הועד לארץ ישראל” שנשתף בו כחברים, למשל, את סיניור ניטי⁴⁶ ואנטיפשיסטים אחרים? בעבודה מדינית בריאה והגיונית אין מקום “להנהלת פנקסים” כפולה: כל שהוא נאה ויאה לאחד, בדין שיהא נאה ויאה לגבי השני. – – ושוב יכולני לשאול, מדוע לא העמידו שום תנאים באוסטריה כשכוננו שם ועד למען ארץ ישראל? מדוע לא העמדנו תנאי קודם לייסוד, שסוציאלדימוקרטים מתנגדים לממשלה ישתתפו בו, ולא – נחכה עד שיבוא…

אולם די בנתינת טעמים. כנראה לא הכרת יפה שאלה טכסיסית חשובה זו ולא שקלת יפה את הדברים, אלא הבעת במהירות יתירה את דעתך שהדאיגה אותי מאוד ועוררה את רגש הצדק שבלבי נגדה, ולפיכך חשוב ויכוח עקרוני זה. מיחס אני חשיבות רבה לכך שהאכסקוטיבה תעורר מזמן לזמן שאלות עקרוניות מסוימות ותשקוד ותעמול על פתרונן, כדי שלא נעשה את הפוליטיקה שלנו בלי עקרים ומעשה אבטומטוס, פעם כך ופעם כך – לא פעם בעד מוסוליני ופעם נגד פילסודסקי וכיוצא באלה, אלא תמיד ועם כל איש, עם כל העולם כמו שהוא, לטובת ארץ ישראל.

אין לך דבר בלתי נעים עלי כבולשביות. אולם כשקראתי בעתונים על נסיעתו של ליטבינוב⁴⁷ למוסיליני, אמרתי בלבי: יהודי ביאליסטוקאי זה הוא מדינאי, הוא קנה ולמד משהו ממדיניות אמתית.

ח) הצהרת הממשלה הפולנית, שקבלתי לפני שמונה שנים מאת המיניסטריון של ברטל⁴⁸ ובעזרתו של מיניסטר החוץ, הגרף סקשינסקי⁴⁹, שמשה צעד חשוב לקראת יחסים טובים בין ההסתדרות הציונית ובין השלטון הפולני. הכּתּבות המדינית שלנו כמעט שדנה את המעשה הזה בשתיקה גמורה, אם מתוך חוסר דעת ואם מתוך פניה מיוחדת, או שהזכירה אותו דרך אגב וכאילו כפאה שד, בפחות הדגשה ופחות פרסום מאשר על איזו “שיחה שלאחר צהרים” בלונדון, שבלונדון גופה אין איש שם אליה לב וכאן בוורשה נדמית כהלכה למשה מסיני. סבור אני שהערכה כזו אינה מעידה על חוסר דעת אלא על פניה. רוח אישית קטנונית מהלכת בתוכנו, והיא הגורמת לכך, שאם העין טובה לאדם אזי משבחים ומפארים את מעשיו עד השמים, וכנגד זה אם העין צרה במי שהוא הרי מתעלמים ממעשיו, ואפילו אם גדולים הם, או שממעטים את דמותם. וכך עושים בחורים צעירים אחדים היסטוריה בסוכנות טיליגרפית ובמערכות עתונים אחדות, כאשר יעלה על רוחם, לשבט או לחסד, לפעמים הכל לפי הנאת עצמם וטובתם. לאחר מכן הדבר נעשה “דעת הקהל”, ולפעמים גם לדעתנו אנו, אם השעה דחוקה לנו או כשאנו שרויים בעצלות המחשבה ואין אנו מוכשרים להתאמץ התאמצות שהיא ולהעמיק יפה, אם אין בדבר זה משום נגוד לדעתנו אנו. אין אני צריך להסביר לך, כמה רחוקה ממני תאות הפרסום וכמה אדיש אני להתחרות זו, לערמומית קנאתנית העושה במסתרים מעשיה. ובעצם לא רק אדיש אני אלא גם מתנגד מובהק לעבודת גבורים זו ילדותית, לטיליגרמות ארוכות אלה, המשתרעות על טורים שלמים (הכזב הראשון הוא, שאין הטיליגרמה טיליגרמה כל עיקר, אלא קטע מתוך עתון ישן שבישן) בדבר פלוני אלמוני שחזר על דבר בנלי, שהשמענו אותו זה מאה פעמים ואחת, או שפלוני נועד עם ווֹקוֹפּ⁵⁰. אתה יודע יפה את דעתי על ידיעות כאלה וכיוצא בהן, שעם כל כוונתם הטובה, הרי ריח של ריקלמה נודף מהן ת“ק פרסה על ת”ק פרסה ומולידות דעת קהל יהוריתית וגנדרנית. ואף על פי כן מוכרח אני להודות, שמאורעות ועובדות מסוימים עשויים להטעות את דעת הקהל על ידי פרסום שפל ופחות, שגם הקהל בעל הכוונות הרצויות עלול לטעות. כן, למשל, לא הייתי שקוד לפרסם בעולם שהשגתה של אותה הצהרה היתה כרוכה בעבודה סיזיפית, מענה ומפרכת, ובהתאבקות קשה ועקשנית עם המתנגדים. צריך היה להרעיש יום יום את העתונות במערכת-ידיעות שלמה ולהשמיע קולות תרועה: "פלוני בא לפולין על מנת לקבל אותה הצהרה וכו' וכו'; למחרתו של אותו יום: “פלוני לא יבוא לפולין”. לאחר כך – “פלוני הודיע בשיחה עם שליחי העתונים, שיבוא בכל זאת”, ולבסוף – “הוא בא”. נתקימה פגישה בינו ובין ראש המיניסטרים, הוא נועד לשיחה עם השח הפרסי, וקיסר סין קרא אותו בשם “גאון ממדרגה ראשונה” – ואז – הצהרה.

כל זה לא נערך ולא תוקן. והרושם היה בדרך כלל, שאת ההצהרה לקחתי כדרך ש“לוקחים” טופס למשלוח טיליגרמה בדואר. ומכיון שנדמה לבריות שכל כך קל לקחת אותה, לפיכך אין לה ערך בעיני ההמון, שכן דרכה של הפסיכולוגיה ההמונית בכך. כמעט שהיה לקהל הרושם שפולין כמונחת בקופסא היא. על הממשלה להיות אכזרית ואיומה, אינה נוחה להתרצות, ואז יהיה ערך לכל ויתור, לכל הודעה, עליה להיות מוסולינית – כי אז היו חוגגים כל דבור שבנמוס ובאדיבות כחג נצחון של הדיפלומטיה שלנו. והואיל וממשלה זו היא הוגנת למדי, הרי סבורים הבריות שאפשר לרכוב עליה, וכשהיא נענית לנו הרי הדבר מתקבל כמובן וכמסתבר מאליו, והשאלה התלמודית “מאי קא משמע לן?” חוזרת ונשאלת. מלתא זוטרתא אבל אופיינית מאוד העסיקה אותי לפני הקונגרס האחרון: שאלת מסי-הפספורטים של צירי הקונגרס. גובה המס שנקבע על ידי הפקודות החדשות עלה עד כדי לירות רבות לאיש והיה נוטל כמעט מאת רוב הצירים את היכולת לנסוע אל הקונגרס. ולפיכך נתבקשתי לפנות אל אחד המיניסטרים הפולנים, שעשה בימים ההם בלונדון, כחבר הועידה הכלכלית הבין-לאומית, והייתי אנוס באמת להתפרך ולהתענות זמן רב עד שעלה בידי להשיג דבר פטורי המס הזה. הממשלה הפולנית לא נענתה לשום בקשה אחרת בענין זה, ואפילו לנשי השליחים לועדיה הכלכלית הבין-לאומית בלונדון לא וויתרה מס זה אלא בחלקו ואפילו לציילנים היוצאים לרומא לא וויתרה מקצת מן המס הזה ולא נענתה לבקשת הנונציוס. ולנו הציונים ניתנה, לפי בקשתי, הקלה שהיא. אין הממשלה הפולנית מצפה להכרת טובה על כך, ואף לא אני. אולם כל אותה הדרך שבה קבלו טובת הנאה חיובית חמרנית זו אופיינית היא: אף לא דבור טוב אחד, שום רמז להכרת טובה. אולם בטוח אני לפי נסיונותי הרבים באנגליה ובצרפת, בשוויץ ובאיטליה, שמשרד המסים באחת המדינות האלה לא היה מוותר אפילו על פרוטה אחת ממסי הפספורטים משום שאנו נוסעים לקונגרס הציוני. ואלמלי דנה בנו אחת המדינות ההן דין יוצא מן הכלל בבחינה זו הרי מה רב היה השאון ביער-העתונים שלנו, היאך היו תוקעים בחצוצרות על טובת-הנאה זו. ואילו כאן אמרו הבריות דבור סרקסטי: “מה הן הגדולות שבדבר? על הממשלה היה לשלם לנו את הוצאות הדרך, הרי היא מכניסה די והותר על ידינו”. איני דורש וטוען כל עיקר, שהיהודים ירפו מהתנגדותם לממשלה, ולא כל שכן שאיני סבור שעלי להצדיק אותה כולה כשהדברים אמורים בזכויותיהם של ישראל, או בענין כללי, משותף, זכאי. שנוא ובזוי עלי כל מין עבדות, אולם פסול ובזוי על כל יחס לא-אציל, פסולה עלי כל ראיה במדינה ההיא מעין גיטו שבתוך שאר המדינות. פולין היא לא רק מדינה אלא גם מדינה גדולה ומתחזקת ומתגברת, ועלינו להתחשב בה במדיניותנו הציונית בזהירות ובהבנה עמוקה. ורק בדרך זו יהיה בידינו להלחם בהצלחה בסכנותיהם של ההתבוללות והרביזיוניסמוס הקיצוני, ולקנות את לב הקהל לעניננו. ולפיכך אין לנו לדרוש מאת מפלגת הממשלה, שתשב בגיננו אל שולחן אחד עם הפ.פ.ס. בשעה שהיא אינה רוצה לעשות את זה בעניניה היא ואפילו לא ביסודה של האקדמיה החדשה. אם צדקה הממשלה הפולנית בבחינה זו אם לאו – לא עלי הציוני להכריע בכך; עניני הוא – לרכוש ולקנות ידידים לשאיפתנו בכל מקום ובכל שעה שתזדמן אפשרות לכך ובלי להמתין עד שמשטר פלוני וחוקה אלמונית יהפכו על פיהם.

מענין הדבר לראות, היאך משתערים הרביזיוניסטים על פולין האומללה, היאך זוללי פולין מאתמול, זרים בהחלט לפולין, שאינם יודעים אף דבר וחצי דבר על ארץ ומדינה זו ואינם מרגישים כלום לגבי ארץ זו, הולכים לרגל לוורשה, כאל מֶיכה, כדי לפרוש כאן את רשתם. אם נעמוד ונסתכל במהלך זה בידים חבוקות ואָבדה לנו פולין, בין אם ננצח פעם בבחירות ובין אם ננוצח. אולם אם נעשה כאן מעשה ציוני עצמאי ואם נסתייע בכל על ידי ועד חרוץ למען ארץ ישראל והצלנו את המצב.

ט) הספקות בנוגע להצהרת הממשלה הפולנית. לפני שמונה שנים ודאי היו מתעוררים ספקות אחרים בלבי, היינו חשש הניגודים בין הפוליטיקה היהודית הארצית ובין ההתקרבות של המדינה הפולנית והציונית זו לזו. הפוליטיקה הארצית אופוזיציונית היא ואפשר שעליה לעמוד במתנגדות ובכל המסבות והתנאים. אין ברצוני להדרש כאן בפרטות לשאלה זו ואיני רוצה לדון כאן ברביזיוניסמוס, וביחוד כשהדברים אמורים במצב של לפני שמונה שנים, כשהסכויים ליצירתו של גוש חזק של המיעוטים הלאומיים בפולין והיהודים בכלל עדיין קיים היה ועומד, כשאפשר היה למצוא בקרב חוגי הממשלה יסודות אנטישמיים יותר מהיום, כשהמדיניות של מתנגדות היתה כמעט בחינת חובה על הכל – אותה שעה נדמה היה גם עלי שגנוז במעמקים גרעין של ניגודים וסתירות. דוקא באותם הימים כשבאתי לוורשה מארץ ישראל בהזמנתה של ממשלת פולין – –, נתלקחה דוקא המלחמה בין חברנו גרינבוים ובין חבורת הצירים-לסיים הציוניים של גליציה לרגל נטייתה של חבורה זו למצוא דרך פשרה שהיא עם הממשלה של אותם הימים במצבם הפנימי של יהודי פולין. בתור מנהיג לאומי ציוני בין-ארצי לא רציתי להכניס את ראשי בשאלות מדיניות פנימיות-ארציות והייתי שקוד על שמירתה של הציונות העולמית על טהרתה, טהרת עקרונותיה ותכסיסיה, ולהתרחק מכל פרובלמה מקומית-מדינית ארצית. לא בקשתי מאת הממשלה הפולנית אלא הצהרת אהדה לציונות, והסברתי וחזרתי והסברתי בכל שעת כושר לממשלה שבדבר זה לא תוותר יהדות פולין לא על האמנסיפציה שלה ולא על זכויותיו של המיעוט היהודי. הרי אתה יודע את השקפתי, שהבעתי אותה בבהירות רבה ויתירה בקונגרס האחרון: אין יכולת לבנין ארץ ישראל בלי יהדות שוה בזכויותיה, בלי אמנסיפציה. אמרתי את הדברים האלה גלויות וישרות לממשלה הפולנית, וכדי שלא לנהוג מנהגי דיפלומטיה חשאית עמדתי והכרזתי על כך חגיגית מפורשת ותכופות באספות-צבור גדולות, במעמדה של הממשלה הפולנית ובנוכחותה של העתונות.

י) בשבועון פולני ציוני קראתי לפני זמן קצר סדר של מאמרים, בו המחבר מניח את ההנחה שחייבים לנהוג בפולין אחרת, משום שהכל נשתנה כאן והיה לאחר. מחבר זה, בעל שפע של מונחים ועני גדול בידיעת הנושא של המאמר, מכריז בבטחה המצויה במדה מרובה כל כך ובחזקה גדולה רקאצל בורים, שהסתירה ההיא קיימת רק בפולין בלבד. לא ראה אותו איש ולא עלה על דעתו בכלל, שעל סתירה זו כבר עמדה הצהרת בלפור ונפתרה שם בחיוב. בעצם סתירה זו קיימת בכוח בכל מקום אלא שאינה נראית לעיני המודיעים בעתונות, למסתכלים השטחיים הרואים רק לרגע. אני גופי נתקלתי לפני שבע שנים בשאלה זו ובצורה חיה וחריפה בימי ישיבתי ועשייתי באפריקה הדרומית. אותה שעה הטלתי על עצמי אותו תפקיד עצמו שהיה מוטל עלי עכשיו בפולין, לקבל מידי הממשלה המאוחדת הכרזה-הסכמה, כלומר, גלוי דעת רשמי של אהדה לבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, כדי שנוכל לפנות בשעת הצורך לציר הממשלה המאוחדת בחבר הלאומים בבקשת עזרה ותמיכה. ומה בפולין עשיתי את המעשה הזה בלי ריקלמה והכרזה אף בדרום אפריקה כך, והקשיים שעמדו בדרכי שם לא יתוארו בחרט אנוש. ועבודתי הוכתרה בהצלחה שם כמו בפולין. אולם גם שם קיים היה ניגוד בין חיבה לציונות ובין שאלת היהודים המקומית, היינו בשאלת החוקים הדרקוניים באמת נגד הגירת “הליטאים” כביכול, ששימשו שם נרדף למהגרים יהודיים בכלל. האנטישמיות הרשמית והבלתי רשמית של דרום-אפרקיה ריכזה את עצמה עוד מימים בשאלת ההתנגדות למדיניות ההגירה. אותו סמוטס⁵¹ עצמו, שנטה כל כך חיבה לציונות ומוכן היה לשמשה ולסייע בידה, נלחם למדיניות של אנטי-הגירה באותו כוח ובאותו מרץ שנלחמו לה באי-כוחה של הממשלה ושליחיהן ודבּריהן של שאר המפלגות. והיאך נצא מתוך הסבך והמבוכה הזאת? ואף שאלה קשה זו נפתרה על ידי. וכללו של הרצל בידי, היינו תוך מעשה מחיצה בין הרשויות, שאין לערבב את הציונות ולהכניסה במלחמת המפלגות הכללית בין הקונסרבטיסמוס, הליברליסמוס, הרדיקליסמוס, הסוציאליסמוס וכיוצא באלה – ולא לערבב אותה אפילו בשאלות הומניות כלליות או בשאלת היהודים המקומית-הארצית, אלא ראוי הוא שידונו בה לפי צרכיה העצמיים ולפי עניניה היא, שילחמו לה בדרך עצמאות ובהיסח-דעת גמור מכל שאר השאלות והבעיות. מכאן, שעלינו לבקש ולמצוא דרכים וקשרים עם דרום-אפריקה הנחוצים לנו לשם ארץ ישראל ומפעלה, ויחד עם זה זכאים וחייבים הציונים בדרום-אפריקה, כאנשים וכאזרחים, להלחם באנטישמיות בכל מקום שימצאו זכר ורמז לכך ואפילו אם ימצאו אותם בקרב חסידי הציונות המעולים שבין אומות העולם.

מודה אני שהבעיה הזאת בפולין מסובכת היא ומפותלת היא פי מאה מאשר בדרום-אפריקה על קומץ יהודיה. אולם עיקר ודרך פתרונה של שאלה זו אינו אלא אחד: ציונות טהורה, מוחלטת, עצמאית, בלי נתינת דעת וזיקה אַפְּרִיוֹרית על דברים שהנם חשובים מאד כשהם לעצמם, אבל אינם מגופה של העשיה הציונית ומגופו של הרוח הציוני. ועוד תנאי של חובה: שוב בדיקה בציציותיהם של ידידינו מקרב הנוצרים, שום פסיכואנליזה של הרגשותיהם ודעותיהם, שום בדיקה ובחינה פקפקנית של כליות ולב; לבוחן לבבות ביום דין – מי יעמוד לפניך בדין. והריני להביא לכם משל, עד היכן יכולות להביאנו דרכי תוהו אלה של בחינת לבבות, חיטוטים וחיפוש חטאים. הרי בין ידידינו הגדול שבחבורה הוא בלי ספק בלפור. כלום סבורים אתם, שאין למצוא כתמים בשמש זו, אם אך נעבור לרשות אחרת? אם ככה אתם סבורים אינכם אלא טועים. ימים מועטים לאחר הצהרת בלפור אמר לי י.ל. גרינברג ז"ל⁵²: “אל נא תשכח, שבלפור טען בשעתו לזכותה של “הגבלת ההגירה”, שנבעה מטעמים אנטישמייים”. דברים אלה הרגיזו והסעירו אותי כל כך, שבמשך שלש שנים לא דברתי עם גרינברג – והרי ידיד ותיק היה לי האיש. בשנת 1925 הייתי בפעם הראשונה באירלנד, מקום נתקבלתי על ידי נשיא המדינה של אותם הימים: קוֹסגרייוו. כשסחתי לו על הצהרת בלפור אמר לי: “הרעיון נאה הוא, אולם הריני מיעץ לך לא לדבר כאן באירלנד על ה' בלפור, שפעל כאן כהרצוג אלבא בשעתו”⁵³. הן הן התוצאות המתחייבות בהכרח מהרכבה זו סופיסטית, שמרכיבים את הציונות בדברים אחרים. אם שם גדול כבלפור אינו יכול לעמוד בפני נתוח חטטני-רשעי כזה – מה יעשו דגי הרקק במחנה הנוצרים, הנוטים חבה למפעלנו. אם נהיה נוהגים לפי שיטה זו ומכניסים את חובבי הציונות לתוך אביק חימי ויעלו לפנינו יסודות מיסודות שונים: כאן – מיסיון נוצרי, שם אנטיקומוניסמוס; פה שנאה לאנגליה ושם תעמולה פטריוטית לטובת ממשלתם, חבה ליציאת היהודים והגירתם וכו' וכו'.

דרך זו פסולה היא ואין להשתמש בה: הרס בה ומביאה היא לידי היקשים ומסקנות מטעים וכוזבים. מקצת אמונה במצפונו של אדם חובה היא על כל מי שבא בזיקה אל עולם חוץ. או שהבריות מקבלים על עצמם פרישות והתבודדות, ללא כל מגע עם עולם חוץ. אם כן לא נפנה אל העולם, עולם חוץ במחאות, לא נערוך בקשות לחבר הלאומים ולעמים ולממשלות, ולא נלחם להסברת עניננו לדעת הקהל בארץ זו או חברתה. כל פסימיות עקרונית שיטתית בדין שתפסול את כל הפעולות והמעשים, השאיפות והיחסים. אולם אין בידינו ללכת בשתי הדרכים כאחת. בחשדנות בלבד אין אתה עושה פוליטיקה, ואפילו לא פוליטיקה גרועה.

יא) הריני מודה, שבכל זאת היו לי פקפוקים וחששות קלים בענין הסתירה שבין הפוליטיקה הארצית ובין ההכרזה הציונית של הממשלה, בשל רבוי החומר של הריב עם הממשלה. אמנם ראיתי מחובתי הציונית להשיג את ההכרזה ולבצר את עמדתי בנוגע לשאלות הפנימיות על ידי הבטחות והכרזות מצדי, אבל חרדה קלה תקפתני וחשש שמא יתחייבו מכאן קשיים מטיב מעשי. והנה עברו שמונה שנים, תקופה ארוכה ורבת-מאורעות לגבי פולין, ומה נתארע בפולין במשך הזמן הזה? אף פעם לא הֵצֵרה ההכרזה הפרו-ציונית של הממשלה את חירותה של מלחמת היהדות על משפטה וזכויותיה ולא החלישה אותה. מלחמה זו נסתייעה או נתעכבה על ידי גורמים אחרים. הושגו תוצאות טובות או רעות, הציונות באשר היא ציונות לא נתערבה מעולם ברשות זו. הציונות נצטמצמה בכך, שהשתדלה לקבל מזמן לזמן טובת הנאה זו או חברתה מידי הממשלה הפולנית, והיסוד לכך שימשה – כפי שהעיר ואישר לי לפני זמן קצר המיניסטר לעניני חוץ⁵⁴ – הצהרת סקשינסקי. ואילו בשאלת היהודים בפנים פולין גופה לא נגעה מדיניות זו אף נגיעה קלה.

יב) ההכרעה לטובת הועד למען ארץ ישראל. לפי הנסיון שנקנה לי במשך שמונה השנים האחרונות נגשתי הפעם לייסודו של ה“ועד למען ארץ ישראל” במנוחה גמורה ובבטחון מוחלט. ראשית, משום שהנסיון הורה אותנו שהמדיניות הארצית על כל מגמותיה ומפלגותיה יכולה להשאר מחוץ לתחום הזיקות והיחסים שבינינו, בחינת הסתדרות עולמית, ובין הממשלה הפולנית. שנית, שעושים אנו הפעם דבר שדוגמתו כבר נעשה במדינות אחרות. ושלישית, היחסים הארצי-ישראליים-פולניים התפתחו בשנים האחרונות התפתחות עצומה שאין אתה מוצא כמותה בשום ארץ שבעולם. הנחתני הפעם בדרכי האמונה העמוקה, שההכרזה הרשמית הציונית של ממשלת פולין הקיימת כבר שמונה שנים עשויה להיעשות פעלתנית ביותר ורבת פירות ביותר על ידי ועד רב השפעה, שהממשלה הפולנית תסייע לנו יתר על מה שסייעה עד כאן. האינטואיציה המדינית שלי וידיעתי את טיב העם והארץ לחשו לי, שאין תנועתנו על גידולה ההמוני ועל טיבה הרעשני הצבורי, על הפגנותיה המתמידות ועל הסכומים העצומים שנדרשים ונתבעים בני ישראל של מדינה מדולדלת ומרוששת זו, עשויה להתקים זמן רב בלי שתהיה לה אחיזה בדעת-הקהל הפולנית, עם כל הסבלנות שנוטה לה הממשלה או עם כל רשלנותה בענין זה. והיה במעשה זה משום ראיית הסכנה הנולדת ומשום עשיית סייג לה, עם שנזדרזנו לארגן את גילויי החבה לרעיוננו ולהבטיח את תנועתנו לבאות. בטוח אני שעשוי מפעלנו להקנות לנו בשעת-מבוכה-וקרעים זו קצת כבוד וסמכות – ואיני רוצה כלל להעלים את הדבר, שחרחוריהם ותכניתם של הריביזיוניסטים עם היסודות המיליטריסטיים-הריאקציוניים-השוביניסטיים להשתמש לרעה בבני הנעורים מישראל של פולין ולעשותם בשר תותחים או מפירי שביתה או מפציצי אספות, הטילו עלי חובה כפולה ומזורזת להקים מגע וזיקה תקינים עם בעלי היכולת וההשפעה שבין החוגים הפולנים שלא מבני ישראל, ושוב ראיתי בעבודה זו איומה בקשייה, שקבלתי על עצמי מלבד מאת המיטינגים, הוועדות והכינוסים, את התפקיד החשוב ביותר בחודש זה.

יג) בשאלת הרכבו של הועד למען ארץ ישראל. בשאלה זו דנתי כמה פעמים עם חברנו מר י. גרינבוים ובאנו לכלל דעה אחת, שאין מן הראוי שועד זה יהיה “מעור אחד” של מפלגת הממשלה, אלא שיכלול ככל האפשר גם אישים בעלי השפעה, העומדים מחוץ למפלגת הממשלה – העיקר בגלל השנאה שקמה אחרי מעשה בריסק. הנחה מוקדמה זו אפשר ליישב בדוחק גדול, ואיני רוצה יותר לאבד עליה דברים רבים. ואם רוצים לגלגל אותה ולעשותה שאלה סוציאליסטית, הרי טועים טעות קשה. צרות עין יש בדבר, ובלתי צודקת דעה זו הרוצה לעשות עול שנעשה בבית האסורים – עול שאין לו ענין לא ליהדות ולא לסוציאליסמוס, – לקו למדיניותנו הציונית. לא בגלל הנחה זו אלא בגלל הענין עצמו חשבתי, שמן הראוי לכונן ועד שישתתפו בו אישים בני מפלגות שונות. כל האומר: פולין זקוקה לנו ורודפת אחרנו וחושבת רק על הציונות, הרי הוא משלה את עצמו. הרי הפרזה של כוח הדמיון היא לאמור, שפולין נוטה חיבה לציונות מתוך כוונותיה הקולוניאליות. צריך לתבוע ולחזור ולתבוע מפולין ובמרץ רב, שתתן את דעתה באמת ובמעשה על הציונות שלנו. אכן הפרזה יתירה היא סברת הבריות, שפולין רוצה לקבל מקום בועדת המנדטים; צריך לזרזה, לדרבנה ולשוב ולזרזה, שתשאף להכניס בא כוחה לועדה זו. פולין ככל מדינה אחרת שוקלת את כל “הבעד והנגד”, חושבת ומונה את כל התוצאות הכרוכות בכך למדיניות החיצונית והפנימית שלה, מביאה בחשבון את האנטישמיות, את הקומוניסמוס ואפילו את היטלר (מתחשבת מאוד מאוד בו) ואת הוטיקאן ואת – ודאי תשתוממו על כך – “העולם הערבי”. דבר אחרון זה לא היה חדש לי בכולו, שכן עוקב אני מימים אחר העתונות האופוזיציונית (האנטישמית), כגון “גזיטה וורשבסקה” ו“א.ב.צ.” וכיוצא באלה, ועוד קודם גיליתי בה את הנטיה לפרסם ברבים את האמרות הזולות המקובלות ביותר על שעבודם ונצולם של “הערבים האומללים” על ידי “אילי הכסף” של היהודים (נוֹבטשינסקי, המעלה בכל שעה כשרה ובלתי כשרה את הדברים ש“אילי הכסף” היהודיים באמריקה יש להם ארבעים אחוזים מדעותיה וקולותיה של הסוכנות היהודית). אולם ראיתי בכך מעין אחיזת עינים, שאינה ראויה לתשומת לב רצינית. היהודים והציונות היו למערכת מלחמה ואימונים יחידה, שעתונות זו נאחזה בה במלחמתה בממשלה. החזרות התמידיות בענין זה הטילו שעמום, ולפיכך שמחו להיאָחז באכסוטיות של הערבים כדי לגוון ולהחיות במקצת את הענין. עוד קודם לכן שמעתי בצירויות הפולניות בפריס ובלונדון ובשיחות פרטיות כמה קולות ובנות-קולות שלא שמתי להם לב בשעתם, על חשיבותה של נתינת דעת לערבים ולאיסלם שלא מצאו חן בעיני. אולם – אמרתי אל לבי – הצירויות בבירות הגדולות הן כל כך קרובות קרבה פנימית זו לזו, שכמה וכמה אמרות-סיסמאות מהלכות ועוברות מצירות לצירות ותכופות יוצאות הן מפי צירות אויבת לנו כביכול. שכן “איבה” זו אין טיבה בעולם הדיפומטי באמת כפי שהיא מצטיירת במוחותיהם של בני ישראל, השטופים בקריאת העתונות: היום אויב ומחר אוהב ולפעמים האיבה והחבה משמשות בערבוביה. ואין לך רשות כרשות זו של הדיפלומטיה, שהיחסיות שוררת בה בכוח רב כזה.

עם כל אדישותי ועם כל ה-מלים בלועזית – (אל תתפלא לשום דבר) שהיה לי בחינת עיקר, תמהתי תמיהה רבה לשמוע כאן מפי אישיות נכבדה, הקרובה לועדת הסינאט לעניני חוץ אותה סיסמא פרוֹ-ערבית עם תבלין של הומניות, הגנה על אומללים ופילנטרופיה סוציאליסטית כביכול בנוסח לורד פספילד⁵⁵. על כל ראיותי והוכחותי מן הסטטיסטיקה וההיסטוריה, מן העובדות הכלכליות המעידות על התועלת שעבודתנו מביאה לערבים, השיב האיש בבטחה ובהחלטיות סוברנית, שרק הערבים בלבד כשרים לדון בדבר. מתוך התלהבות רבה שבויכוח פלטתי מפי: “יכולני להבין את התענינותה של אנגליה, של צרפת, של הולנדיה בערב ובאיסלם, אולם מה ענין להם לפולנים ולערבים? מה לכם ולהֶקוּבָּא? מוטב שתתנו את דעתכם על היהודים, שגרים במחיצתכם זה כאלף שנים ולא על המושלמים, שאין אתם יודעים ומכירים אותם (מלבד קומץ הטטרים שנתבוללו בכולם ביניכם) ואין הם נוגעים לכם”. על זה השיב והשיג איש שיחי: “טועה אתה, אדוני, מעונינים אנו בכך, מעונינים אנו בעם הערבי ובעצמאותו, ולא יעברו ימים מועטים ונבוא בקשר עם העם הזה”. ובהמשך הדברים המחה על עיראק ועל הבקור שבקר פעם פייסל בפולין. מכאן נשתרבבה ונתלקחה שיחה ארוכה, שבה הרציתי לפני אדון זה פרשה שלמה ומאלפת מזכרונותי על האיסלם, ערב הגדולה, פייסל וערביי ארץ ישראל. נפגשנו עוד פעמים אחדות, הזמנתי אותו כמה פעמים ל“פת שחרית”, היינו “ידידים אמיצים”, אולם ערכה של ידידות זו פחות משוה פרוטה בעיני. אני שונא את ההתפארות בענינים כאלה והייתי זהיר מאוד מאוד שלא יפגעו בי הריפורטרים של העתונים ולא יפרסמו את הדבר ברבים (הכל לפי צרכיהם הם: לעשות לי ריקלמה ופרסום או למנוע ממני את הטוב הזה, הכל לפי צרכיהם ועניניהם הכספיים, הכתתיים, הכנופיתיים-ההתחרותיים), ולא הזכרתי את זה אלא בקשר ובסמיכות אל המצב כולו, כדי שתדעו שאף כאן שקודים אויבינו להפיץ את ההתנגדות לציונות ואת החיבה לערבים מתוך טעמי רחמנות כביכול. לימים נתגלה ונודע הדבר, שפייסל חילק כאן בימי שהותו אורדנים לרבי המשרה בפולין, ששליחו של זה שנשאר בוורשה בקש לשלוח לו מבגדד עוד חבילה שלמה של אורדנים לפאר בהם את דשי בגדיהם של עוד כמה מרבי המשרה, וביניהם גם את איש שיחי הנ“ל שנהפך לידידי כביכול. אחרי כן שוחחנו גם בנקודה זו, וידידי הבטיח לי שאורדן מוחמד לא העביר אותו על דעתו, שהוא מוכן ומזומן לקבל גם את האורדן של “מגן דוד” או תעודה של הרשמה בספר הזהב, שאין בידי להשיגה, שכן היא עולה בסך אלף זהובים. וכך נתקררה דעתו בשאלת דיקרוציות זו. לאחר ששתה שתי כוסות קוניאק, נתישב הענין בדרך שלום. המענין ביותר באינטרמצו פולני-ערבי כולו, היא הידיעה שנודעה לי בספירות פולניות עליונות מזו, שדמיונותיו של ידידי זה על השפעת עיראק קלוטים כולם מן האויר, ואילו השפעתם של אחדים מן השגרירים (הכוונה היא לשגריר האנגלי והצרפתי), “שלא נתכוונו, כמובן, נגד הציונות אלא כלפי נתינת דעת גם על ההשקפות הלאומיות הערביות, לא באה לידי גילוי במשא ומתן דיפלומטי אלא בשיחות בלתי רשמיות ובלתי מחייבות, בשיחות פרטיות ובפליטת פה דרך אגב, שנאמרו במקרה בפי מזכיר זה או חברו ולעתים רחוקות מאוד בפי השגריר עצמו, ועם אבק של אירוניה בדברים וכו'”. בדרך כלל איני מאמין בדברי רכילות, שהעובדות מסתלפות בהן כרגיל, והמסקנות והיציאות מוטעות וכוזבות. אולם בהשפעה זו שעמדנו עליה אני מאמין, שכן סיר וויליאמס⁵⁶ שח לי אותם דברים עצמם: חייבים לשמוע גם את דעת הערבים כשם ששומעים את היהודים: מלים בלועזית, הנציב העליון האומלל – תעודה קשה הוטלה עליו להיות נטרד ונצרם מאת היהודים והערבים כאחד, וסיים את דבריו בבטויים נמרצים אלה: “הנני מוקיע כדיבה שפלה את הרמז, שהממשלה האנגלית רימתה, כביכול, את היהודים או את הערבים…” “מחובתכם להכחיש את ההודעות הכוזבות שמפיצים בענין השימוש בחיילים בעת המהומות ביפו” – ושאר דברים כיוצא באלה. על הרוב מעדיף סיר וויליאמס את השתיקה הקפדנית בענינים אלה. באנגלית הייתי גורס: הוא נזהר מלהיכנס בפרטי הדברים, ובלשונו של פרויד – התַּתְיֶדַע עצמו מתרחק מן האי-נעים”. איני מוצא לכל אותו היחס של האנגלים כלפי ההתפתחות האחרונה בציונות הגדרה מדוייקת מזו של דחיית “האי-נעים”.

איני מדבר כאן על החסידים הנלהבים והמתנגדים החריפים. הראשונים נואמים נאומים, אף לא סרטיפיקט נוסף, אף לא דונם אחד מקרקעות הממשלה, אלא נאומים בלבד שמשפיעים כאן על הקהל שלנו שכרון כוהל ואחרי כן באה ההתפכחות הקשה. והמתנגדים החריפים אף הם נואמים נאומים, כגון אלה שננאמו לפני ימים מועטים בלונדון, המרגישים והמרגיזים אותנו. סיר וויליאמס איננו לא מן הראשונים ולא מן האחרונים. אין ענין זה שלנו מענינו ומרשותו, הוא בא כוח נאמן ומנומס של הוד מלכותו, הוא גאה ואָציל ונדיב מדי לדבר על השערוריות של ניפוץ שמשות, כדיפלומט הוא מעמיד פנים שוחקות במשחק הרע, אולם הענין כולו בלתי נעים לו. לפי דעתי יעדיף הוא (ואני מתכוון לא לפרט אלא לבני סוגו בכלל) את השתיקה בענינים אלה “עדינים” במעמדם של אישי הממשלה הפולנית. אולם התנועה הציונית כאן היא כל כך צעקנית, סערנית ורעשנית, שהשתיקה עליה בשיחת-חברותה כמעט מן הנמנעות היא, ואפילו לא בשיחות חולין בסלונים. הנה איחר הציר לבוא לשעה הקבועה אל חברו למשחק. מה אירע? תהלוכה של “ביתרים” שאינה רוצה להסתפק ברחובות שרובם יהודים אלא – הרי גבורים הם – נדחקת גם לרחובות הנוצרים על בתי יראתם כדי לבשר לעם הפולני את בשורתה ולהכריז על קיומה. והנה שגריר הוד מלכותה של בריטניה לא יכול לעבור את הרחוב. והנה פעם שניה: הגיעה שעת פתיחת העבודה בצירות, והמזכיר אינו, איננו, וסוף סוף הוא בא. מה קרה? – הצטופפות גדולה של המונים, כמעט שהגיעו הדברים לידי קרבות בחוצות – ציונים בוחרים לקונגרס. דברים כאלה על כרחם שנעשים חומר לשיחה כללית, חובה היא להצטדק ולבקש סליחה, והנה נפלט מפי מי שהוא מלה של גנוי. ואם יארע חלילה לריפורטר, המצווה לפרנס את ביתו ממספר השורות שהוא מביא יום יום לעתון, שיקלוט דבור כזה וכמותו, וקמו רעש ומבוכה, והדברים יגיעו עד לידי רגימת אבנים. ואז ישאלני מר וויליאמס – האח תמימות קדושה זו – מה הוא בעצם “ביתר” זה? ומה הרביזיוניסמוס? והריני מוכרח להתפתל, משום שאיני יכול להשיב על שאלה זו לבן נכר כהלכה, חריפות וברורות, גלויות, בשלילה גמורה – שכן הדברים אמורים ביהודים ובציונים תועים ומותעים.

יד) כזה הוא המצב. ועל כל אלה המפלגות, הפרקציות, ההסתדרויות העולמיות (בימים האחרונים נטלו לעצמם שם זה של ההסתדרות הציונית כל הסתדרויות בני-הנוער וכל “ענף” שבתנועה) – מעין “שיטה מקובצת” של יסודות, הנלחמים זה בזה בהתלהבות וברתיחה ולפעמים ברתחנות בלתי יהודית כל עיקר. והואיל ועלינו לחיות כאן בתחומיה של מדינה מסוימת, אחד בתורת מיעוט ואחד בתורת רוב, והואיל ואין לנו לא משטרה משלנו ולא בתי דין משלנו, הרי בהכרח ש“מלחמות”-פנים אלה מתגוללות ברבים בדמות משפטים וריבות. הטובים באומות העולם והרשעים שבהם דעתם מיטרפת עליהם ממבוכה זו. היאך יכולים בני נכר למצוא את ידיהם ואת רגליהם במבוך זה, אם אני איני יכול למצוא את עצמי בו? מיניסטר הפנים, ה' פְּיֶרָצקי, אמר לי, שהזמין אצל מזכיריו כרטיס-תיקים מיוחד למפלגות והכתות המיוחדות שבישראל ונשתמש זמן רב בו, והנה מוסד זה נתגלו בו כמה חסרים, וכדי לעמוד על טיב החלוקות והפילוגים צריך לחבר מלון מיוחד לכך. גם כאן אפשר להשתמש בדבור "בלתי נעים. אני מרגיש בקלות זו, מרגיש אני את החולניות שבהתפתחות שלא כדרכה זו, ללא הנהגה והדרכה כל שהיא מצדם של אישים בעלי חוש דק, שיש בהם מקצת מדעת האדם, מדעת העולם, ומן המרץ הדרוש לכך, הזנחה גמורה, חוסר כל קנה מדה ודרך הערכה, והרי כל זה עתיד לההרס ולהחרב כבנין-קלפים. היו ימים שהדת, שהקהל הלכו לפני העם והדריכו אותו. גורמים אלה נדחקו והלכו מן החיים. ואז באה השאיפה של האמנסיפציה והנחתה את העם, באה ההתבוללות והדריכה, אמנם בדרכים לא דרכים, אבל הדריכה אותו. ואילו עכשיו אין הנהגה לישראל. שרוי אני בדאגה וחרדה לגורל יהדות פולין, זו היהדות שלי, החביבה עלי; כל ההתבדלות וההתגודדות הזאת שאין למצוא כדוגמתה, איננה אותה ההתבדלות העברית התרבותית האצילה ששאפתי וכמהתי לה, דימוס זה אינו אותה הדימוקרטיה האמתית, “מלחמה זו של הכל בכל” אינה מלחמת דעות והשקפות. אלמלי היה הדבר בידי, הייתי מעלה את יהודי פולין כמו שהם, על הליכתם ושיחם ושיגם, לארץ ישראל; משום שאני חושב את התוהו ובוהו השורר כאן לבלתי אפשרי. אולם הרי זו אשליה, חזון-תעתועים. ולפיכך חייבת הציונות כאן לעמוד בראש ולהדריך ולהנחות.

טו) אף מבחינה זו יש בידי מגע אידיאלי עם דעת הקהל הפולנית לתקו ולשפר. ולפיכך הריני נאבק כאן קשות וחזקות על ייסודו של ועד פולני למען ארץ ישראל. ואף ברגע זה הרשות בידי לאמור, שמעשה זה בטוח ואיתן הוא. עלי לעבוד עוד כשבועים עד שיהיה כולו מוכן ומותקן. אבל אני כמעט בטוח, שקום יקום. אמנם אין ועד זה יכול לשמש תרופה כוללת בדוקה ומנוסה לתקנתה ולהבראתה של יהדות פולין. במכתבי האחרון הראיתי על סגולות ואמצעים אחרים לגמרי, על מכשירי תרבות. אולם המעשה החדש עשוי לשמש כלי שרת כביר בשביל מדיניות פוריה וגדול ערכו של ועד זה בפולין מערכם של כל שאר הועדים מסוג זה במדינות אחרות, משום שעליו לשמש במדינה של הפעתלנות הציונית הגדולה ביותר, בארץ שהתנועה הציונית שבה היא תנועה המונית לכל דבר. לועד הזה לא יהיה דבר עם שאלת היהודים המקומית הארצית. ועד זה אַפוליטי הוא בכולו ואין לו שום ענין במפעלים מסחריים, עסקי אניות ותפוזים. תפקידו היחיד והמיוחד – התקרבות הומנית-אינטלקטואלית, ספרותית-מדעית, היסטורית, אמנותית בין פולין ובין ארץ ישראל היהודית המתהוית. מפסגה עליונה הרי אפשר הדבר, שהשפעתו המוסרית של ועד זה חשובה והרת תוצאות נכבדות תהיה, באם נשתמש בו רק לעתים מזומנות שבמזומנות. ערכתי רשימה נהדרת של אישים מוזמנים לועד זה. איני יודע מי האיש שנזדרז זריזות יתירה והודיע אתכם שהרשימה מכילה רק באי כוחה של מפלגת הממשלה עם תוספת של כמה פרופיסורים בלתי מפלגתיים. שקר הדבר, שיחת-בטלנות זו היא תחילתה של סבוטג’ה. אפשר וגורלו של המלך פּוֹפיֶל מזומן לי, שלפי האגדה הפולנית נאכל על ידי העכברים. ריפורטרים, פולמסנים, רטטנים, ורואי-שחורות סתם יבואו אלי בטענות ובהשגות על פלוני ואלמוני ופלמוני. לבי טהור הוא. צירפתי וכוננתי כאן “ועד למען ארץ ישראל” מעולה, את המשובח ביותר שאפשר היה לקיימו במסבות המקום והשעה; על דבר צירוף חברי פ.פ.ס. לועד אי-אפשר לדבר כלל בשעה זו. ידידי הותיק דשינסקי⁵⁷, ייכנס אל הועד כעבור זמן מסוים, וטוּגוּט⁵⁸ חולה קשה כעת. השנאה שקמה בגלל בריסק אין לה דבר אל הסוציאליסמוס, ולא כל שכן שאין לה דבר ולציונות. משל למה הדבר דומה? כאילו מסרבים היינו לקבל בשנת 1917 את הצהרת בלפור משום שבאותם הימים התעוללו שלא כחוק בבתי הכלא האנגלים במנהיגי הקווקרים על שום רדיפת-השלום שלהם. “ועד למען ארץ ישראל” בהשתתפות פ.פ.ס. או בלעדיהם אין בו לא משום אמירת הן ולא משום אמירת לאו למעשי ההתעמרות בבריסק. כל צירוף רעיונות ממין זה – פרשה סתומה לי. במקרה – בשל זכרונות משפחה⁵⁹ – הריני מחשיב החשבה מרובה את פ.פ.ס., אולם אין זו נוגעת לכאן. ואף טועה אתה טעות קשה אם סבור אתה שפ.פ.ס. היו מוכנים ומזומנים להצטרף לועד. דשינסקי נוטה במקצת חיבה לעניננו, טוגוט סבור כדעת פספילד. אלמלי לא קרה מעשה בריסק אפשר וליברמן היה מצטרף, אולם מסופקני מאוד, אם היה גורם לנו שמחה רבה בהשתתפותו. יהודי מתבולל מסוכן הוא מאוד בחבורה כזאת. לפיכך וויתרתי על שמעון אשכנזי⁶⁰ ועל שמעון רונדשטיין⁶¹, אף על פי ששניהם מלומדים מפורסמים הם: היה בהם כדי להזיק. לפרופיסור דיקשטיין⁶² הסכמתי, משום שהוא חזר בו מדעותיו בענין ארץ ישראל.

איני יכול לעמוד כאן בפרטות על טיבם ואיכותם של החברים, חברי הועד. לפי שעה יכולני לאמור דבר אחד: חבר האישים אינו מפלגתי ולא פרופיסורים בלתי מפלגתיים סתם, הם האנשים המעולים והמשכילים ביותר במדינה. ריפורטר מזורז ומרודף יטבע בכל האנשים האלה מטבעות מפלגתיות מסוימות. הרי ראשו מלא שמות משמות שונים וקטעי עתונים ומאמרים, ידיעת האנשים אין לו, ודעת הדברים לאמתתם ובמישרין לא ניתנה לו. לא כן היתה דרכי ושיטתי. כמעט עם כל האנשים האלה שוחחתי רבות ותכופות, נתווכחתי עמהם, החלפתי מכתבים, קראתי ככל האפשר את מאמריהם. ורק לאחר שעשיתי כן הכרעתי בלבי תוך מעשה חירות אם נאים הללו לצרכינו אם לאו. ועד זה לא נתכונן לפי סכימה מסוימת, מוכנית, לפי חשבון אריטמטי-מפלגתי, כדרך שבוחרים אצלנו ועדות: כך וכך משמאל וכו'. הרי השמוש בדרך כזו עם ייסודו של “ועד למען ארץ ישראל” הוא מעשה שאין לו שחר. כלום תקנו תקנה מפלגתית עם ייסודו של הועד בוושינגטון ובפריס? בחרנו באנשים חשובים ובעלי ערך. וכך עשיתי בפולין. לדחות את הדבר איני יכול. להכניס שליחי פ.פ.ס. בכח – אף זה איני יכול. ואף איני סבור, שדורשים ממני ברצינות ובאמת דבר זה ולאחר שחקרו ודרשו בו מכל צדי צדדיו.

 

ד.    🔗

א. נשיאות הועד למען ארץ ישראל. מתוך מכתבו של אחד המזכירים המקריים שלי מיום אתמול נודע לך, שמן הרצוי הוא שישלחו טלגרמות של ברכה לחגיגת-חנוכתו של הועד הפולני למען ארץ-ישראל מועדים קרובים באמריקה ובאנגליה על שמו של הנסיך לבית לובומירסקי, סינאט וורשה. איני מטיל ספק בדבר שנעשו המעשים הדרושים לכך. והנה יש ברצוני להסביר לך את שאלת הנשיאות, כדי שתעמוד על היחסים הפרו-ארץ-ישראליים בפולין.

הנסיך זדז’יסלאב לבית לובומירסקי (נולד ב-1859), נין ונכד לאחת המשפחות האצילות העתיקות ביותר, קנה לו שם גדול מאוד בימי הכיבוש הפולני, כשנבחר בתור עוצר פולין, ולפי דעתן המוסכמת של כל המפלגות כיהן במשימה זו עליונה וכבירת-אחריות בהדרת-חשיבות מרובה ובטקט מופלא שאין כמותו. ואף על פי שהמשלה הראתה לו פנים מסבירות, גדול היה כבודו וגדולה היתה סמכותו בארץ וכל המפלגות כיבדו והחשיבו אותו. הן אבותיו והן הוא עצמו נטו תמיד חסד ליהודים. הוא רואה ידידות זו ליהודים בחינת מורשת אבות לבית לובומירסקי – אומרים, שהוא מתנגד מימים למלחמה הכלכלית ביהודים. והוא גם הטעים דבר זה בשיחתו אתי יחד עם הגינוי שגינה את האנטישמיות בכלל. הוא שרוי בעולם הרומנטיות של קתולי דבק באמונתו, ללא קנאות יתירה וללא צרות עין ולב. הוא מזהה את דעתו עם דעת ההכרזה של סקשינסקי ולבו פתוח במיוחד להתפתחות הלאומית העברית על אדמת ארץ ישראל. זה שנים הוא משמש בכהונת נשיא הועדה לעניני חוץ של הסינאט הפולני, ומחולק הוא עם הממשלה הפולנית של ימינו בהתנגדותו המוחלטת למשטר-היטלר ולאשכנז של היטלר. במדיניות הבינלאומית הרי הוא נוטה כולו למעצמות ה“אנטנטה” ומתנגד מובהק למדיניות הריביזיוניסטית (מתכוון אני כלפי המגמות הריביזיוניסטיות הגרמניות-איטלקיות נגד חוזה ורסייל, סן ז’רמין וטריאנון). לאחר פילסודסקי הרי הוא האיש המפורסם ביותר בחוגים הפרלמנטריים והמדיניים בפולין. כרובם של ה“גרנד סיניורים” הפולניים אף הוא הוגה חבה רבה לתרבות הצרפתית (כולו סן ז’רמין), אולם רוחש הוא כבוד רב גם לאנגליה. הוא אינו יודע אנגלית, תמיד הוא מכוון אותי כלפי רעיתו “היודעת יפה אנגלית והשוקדת עכשיו בהתמדה על ספרי “תולדות הציונות” הכתוב אנגלית”. הנסיכה היא נצר לבית בראניצקי. רוצה אתה לעמוד במקצת על יחסיה הטובים של משפחה זו ליהודים, מוטב שתפנה אל המחלקה המזרחית ב“בריטיש מוזיאום”, ותעיין בקטלוג של צדנר, רשימת הספרים לפי האלף-בית, בו תמצא את תרגום הספר העברי “שערי תשובה” לשפה הצרפתית ותקרא את ההקדמה המופלאה, בה מסופר על ידידות מורשה של משפחת הנסיכה, היא משפחת בראניצקי, ליהודים. משער אני שגם קורטוב של דם יהודי נתערב במשפחה זו. אולם מוטב שנשאיר ענין זה של בדיקת-היחוסים הגזעית לאנשי שלומו של היטלר.

ואף על פי כן רחוק ממני הרעיון לערוב לכך, שאין הנסיך זדז’יסלאב לבית לובומירסקי נגוע “במקצת שבמקצת שבאנטישמיות”. סבור אני ש“מקצת מן המקצת” זו פגעה בכולם, במי באחד מששים ובמי באחד ממאה וששים, אולם בטוח אני שאָציל שמרני זה, אָציל כהלכה, לקוי פחות באבק-פניה כלפי ישראל ונתברך ביתר הומניות וביתר הגינות לישראל ולתנועה הלאומית הישראלית מאשר הפ.פ.ס. – היאך מיעטה מפלגה זו את דמותו של המרכסיסמוס האמתי, המקורי, והיאך שיטחה אותו ומהלה אותו במים, מעלה בו וסחרה ומכרה אותו תכופות – אין אני רואה עצמי בר סמך לדון ברשות זו. מוטב היה לשאול על כך את הס.ד.⁶³ הטהורים ואת הקומוניסטים המתונים. אף ה“בונד” כשאינו שרוי במקצת במצב של התפשרות לשעה עם הפ.פ.ס., כל שהוא מרגיש את עצמו בן חורין במקצת בדעתו ובהכרעתו, וכל שרגעי אור יהיו שרויים במחיצתו, יספר לכם על אלפי מקרים – ואמנם סיפר “הבונד” לא פעם אלא כמה וכמה פעמים – בהם נתרחקה פ.פ.ס. התרחקות גמורה מעקרי הסוציאליסמוס. אולם לא עלה על דעתי מעולם להכניס את ראשי בעבי מחלוקת זו – ואולי ריב משפחתי. בסמיכות אל שאלת הצטרפותה המשוערת של פ.פ.ס. ל“ועד למען ארץ-ישראל” איני נותן את דעתי אלא על כך (והדבר הזה מעניין אותי מאוד מאוד), מה היה יחסה של מפלגה זו בימי שלטונה ותקפה היא אלינו, אל ישראל, היאך נענתה היא לתלונותינו ותרעומותינו על הפגיעות, הקיפוחים, העלבונות וההגבלות, שפגעו בנו, שקיפחו, העליבו, הגבילו אותנו; ואם במדיניות הפרלמנטרית שלה הונחתה על ידי הרעיון, לתת את המוסר הסוציאליסטי הנעלה בדבר שויונם של בני אדם וחירותם ענין גם לנו, ואם אמרה לקיים את מצות הסוציאליסמוס על הגנת החלש, על הכרת זכויות האדם וזכויות העמים, גם בנו. האם נהגה פ.פ.ס. בפולין כדרך שנהגה בשעתה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בימיו של קרל ליבקנכט⁶⁴, או לכל הפחות כדרך שנהגה הדימוקרטיה הליבראלית-הקדאית ברוסיה בימי הדומה בזמנם של מיליוקוב ורודיטשב, וגינתה בלי הרף את מנהגי הממשלה ביהודים והתריעה וחזרה והתריעה על מעשי הפגיעה והקיפוח בזכויותיהם של ישראל? כלום השמיעה אף דיבור אחד – מלבד שאלת הזכויות בתחומי הארץ והמדינה גופם – לטובתה של התנועה הציונית או לפחות לטובתה של החלוציות, שהיא בעצם תנועת עבודה ועובדים?

דומני, שיש לנו הרשות והחובה לשאול הפעם שאלה זו, בשעה שאנו עומדים בייסודו של ה“ועד למען ארץ ישראל” בפולין, בשעה שמיעצים לנו לרדוף אחרי הפ.פ.ס. או להתחנן ולבקש חסד לפניה, שתשלח את מי שהוא מאנשיה אל חבורת הועד הזה, ולא זו אף זו – סבורים להעמיד את שאלת השתתפותה של מפלגה זו בועד בחינת תנאי בני גד ובני ראובן, – ולוותר על הרעיון של ייסוד ה“ועד למען ארץ ישראל”, כל אימת שלא נתקיימה השתתפותה של זו בייסודו וכל אימת שלא קבלנו את ברכתה של “כנסיה זו אשר לה בלבד החסד והישועה”.

והריני חוזר ושב אל השאלות שהוצגו למעלה, ואומר: כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא על התפתחות המדיניות של הממשלה, על התפתחותו של הפרלמנטריסמוס, של מתן החוקים הנוגעים ביהודים, מתן החוקים על זכויות המועטים, על התמיכות לבתי ספר עבריים וכו' וכו', יודע שדרכה של הפ.פ.ס. והנהגתה בכל הדברים האלה היתה בדרך כלל אדישות, לא מעלה ולא מורידה, ולפעמים אף שלילית ביסודה. היו מאות מקרים של השתוות והשלמה בין פ.פ.ס. ובין הנ.ד., הגוש של כיֶנא-פיאסט⁶⁵, כלומר עם כל היסודות השמרניים-החשוכים, כל אימת שהיה צורך בכך לשם קיום שררתה ותקפה של פ.פ.ס. מה עשתה מפלגה זו על דעת עצמה כשהיו גוזזים את זקניהם של יהודים בחוצות וורשה? כלום מחתה אפילו מחאה אחת נגד ניבול שם ישראל וכבודו ברבים? תמיד היתה מתעטפת באצטלא של שתיקה, באצטלא של צניעות, פינקה קצת את היהודים המעטים שהיו במחיצתה כשהיתה זקוקה להם, אולם נזהרה מכל זהירות לבלי להיראות בעיני ההמונות כאוהבת ישראל, מתוך חשש שמא תקפח במקצת את פרסומה וכבודה בעיניהם:

Ich bitte Dich, mein liebes Kind,

Gruess mich nicht unter den Linden,

Wenn wir einmal zu Hause sind,

Wird sich schon alles finden.

במכתבי-הרצאתי הקודם הזכרתי את דשינסקי, בחינת אחד הטובים שביניהם. זה שנים רבות אני מצוי ועומד בקשרי ידידות עמו ופעמים אין ספור שחתי לו על הציונות, וביחוד על העבודה ועל העובדים בארץ ישראל. והריני יכול, לצערי, להעיד שלא שמעתי מעולם אף דבור אחד נלבב מפיו, כגון אלה ששמענו מפיו של ונדרוולדה⁶⁶ או של ברנטינג⁶⁷ למשל. לפני שמונה שנים ביקרתיו בסיים, והוא משמש עדיין בכהונת נשיא הסיים. אותה שעה הראה לי, בחינת מכניס אורח, יתר ידידות ואמר: “כן, הדבר הוא פרי דמיון נאה”. הזמנתיו אל האספה הצבורית הגדולה. הבטיח לבוא, אולם ברגע האחרון ביקש סליחה ולא בא. ראש המיניסטרים, המיניסטר לעניני חוץ, נשיא הסינאט (שימאנסקי) ועוד כמה וכמה מבני העליה, השררות הגדולות, כולם באו; ואילו דשינסקי, תלמידם של יהודים, ידיד היהודים, התועמלן הסוציאליסטי הותיק, שהוא “כמעט” נשוי בת ישראל, לא בא בכל זאת, ואפשר דוקא משום כך. הוא התבייש לבוא. והריהו אפשר הטוב שביניהם; ראשי המדברים במפלגה החברים היהודים היו. לפני שנים אחדות נזדמנתי בחבורה אחת עם דיאמנט, בביתה של ידידה ותיקה, בבית אלמנתו של הד“ר קַרְפֶּלֶס⁶⁸ בברלין. האשה בת-ורשה התחנכה במצוות התנגדות לציונות, אולם מימי לא הייתי שרוי במעמדו של אדם שיתנפל בחירופים ובגידופים כל כך קשים על הציונות כד”ר דיאמנם זה, יהודי מלמברג, מי שהיה יהודי לאומי בתחילתו. מלחמת-דברים חריפה מאוד נתלקחה בינינו על העובדים היהודים בארץ ישראל. “מפני מה אין הבחורים האלה הולכים לבין נושאי-החול על הויסלה, כאן ימצאו עבודה די והותר עם תיקונו וויסותו של ערוּץ הנחל, יראו כאן את כוח ידם ועבודתם” – צעק בקול רם ציר פ.פ.ס. מישראל. “משום שהם רוצים אל הירדן” – השיבותי לו. ודיאמנט בשצף קצף: “אם כן זרים הם, ואין לנו ולהם ולא כלום”. גברת הבית עם כל חבתה היא אל הויסלה נבוכה מאוד, ועמלה לשים קץ לריב הדברים שבינינו. – כן נפגשתי (בקיסינגן) בציר פראגר מפ.ס.ס. (אחד הבריסקאים), מתבולל-מומר טפוסי, שהיה נוהג ללעוג ליהודים ולציונות; דומה עלי שמוצאו מקרקא. – הנדיב והאציל ביותר שביניהם, שעמדו ביהדותם, הוא שלמה פוזנר, נצר ממשפחה יהודית עתיקה בוורשה, שגר שנים רבות בפריס, והיה יוצא ונכנס בביתי, בשנותיו האחרונות חזר לוורשה והיה לחבר הסינאט הפולני. ידידנו המשותף ד“ר חווקין ז”ל, אף הוא ציוני ותיק מראשוני חובבי ציון, היה מסייע על ידי בהטפת מוסר לפוזנר, שיתן את לבו – הרי יהודי הוא – גם לעניני ארץ ישראל; והוא, פוזנר, היה תמיד משיב, שאין הוא מודה אלא בפולין בלבד, מקום גרו אבותיו ואבות אבותיו, ואבי אבותיו, הוא ר' שלמה שעל שמו נקרא פוזנר זה, בנה יסד מושבה חקלאית יהודית בפולין. במשך השנים הבאות בפרשת חייו המדיניים כאן ראו בו חברינו אחד הטובים והחביבים ביותר של מפלגה זו לגבי עניננו. ולפיכך פנו אליו בשאלה פרלמנטרית מסויימת כשהדברים אמורים היו באחד הצרכים החיוניים שלנו, ובקשו את סיועו ועזרתו המדיניים. לאחר שיחה ארוכה נכרע לטעמינו ההגיוניים, הודה שהצדק אתנו, “אולם – הוסיף ואמר – כפות אני ועומד למשמעת המפלגה שלי”. והוא היה המעולה שב“עשר המכות”. כל השאר היו למטה מכל בקורת. רבים היו הללו עם ה“בונד”, על שום שזה לא היה פטריוטי כל צרכו לפי דעתם, אולם כורתים בריתות-בחירות ומפרסמים כרוזי בחירות משותפים כל שעה שצריכים היו ורוצים היו לפגוע בציונות ואפילו באגפה השמאלי, באגף העובדים, ולהטיל בה דופי וגנאי. עתונה של פ.פ.ס. “רובוטניק” (“העובד”) נקט בימי מאורעות תרפ“ט פוליטיקה צבועית בעלת פניות. מצד אחד מתחרה היה ב”פולקסציינטונג" הבונדאי בהפרזות שאין להן גבול על מידת הפרעות ותיאר את השתלשלות הדברים, כאילו כל האוכלוסיה הערבית הכריזה מלחמת-שמד על הישוב היהודי כולו ואף מקיימת למעשה הכרזה זו, והעתון רחמיו נכמרו כביכול על היהודים האומללים ושפך דמעות-תנים עליהם; ומצד השני מרמז היה העתון רמזים דקים, שהרצון הלאומי-העממי של הערבים לעולם לא יתן ליהודים לכונן ישוב יהודי בארץ, וכן שכל המפעל הציוני כולו בארץ ישראל אינו אלא רעות-רוח דתית, רעיון תפל של הבורגנות היהודית הזעירה, שלא יקום ולא יהיה. בכוונה ובהתמדה שיטתית העלים העתון את העובדה הבלתי-נעימה והבלתי-נוחה לו, שנושאו העיקרי של המפעל הציוני בארץ ישראל הוא הפועל היהודי וחסידו של הרעיון הסוציאליסטי; וכשאי אפשר היה עוד להסתיר את הדבר ולדון את האמת הזאת בשתיקה גמורה, עמד העתון והעטה מעטה ערפל על הענין ודחה אותו בערמה לקרן זוית. ודבר זה נעשה בשעה שבעתונים השמרניים (“קורייר וורשבסקי”) ואפילו בעתון שונא-ישראל של הנ.ד. (גזַטֶא וורשבסקא") נדפסו מאמרים נלהבים (ולפעמים של סופרים מיוחדים) על ערכו התרבותי הרב של המפעל היהודי בארץ ישראל.

אלה הם מועמדים שלך לועד למען ארץ ישראל בפולין. תסלח לי אם אספר לך בדיחה קלה ששמעתיה פעם בפריס. פעם בימי העבודה בתעלת סואץ הופיע ובא לפני לֶסֶפס איש צרפתי, שהיה מוכן ומזומן לפי דבריו להשקיע סכום כסף מסוים “באותן מניות החברה למסלת הברזל אשר באי של שוודיה”. לספס הסביר לו, שתכניתו “לא מסלת ברזל וסואץ לא אי הוא, ולא בשוודיה הוא נמצא”. “אין בכך כלום – נענה ואמר האיש – איני מתכוון אלא להרביץ מכה באנגליה, ובעצם לא איכפת לי היכן”. אתה בונה את בנינך על אות אחת של ראשי-התיבות פ.פ.ס., כלומר על האות האחרונה של צירוף זה, הסוציאליסמוס, שנתנדף והלך וקיפח את ערכו וענינו. כאן הנגינה חלה על האות הראשונה (פולנית), וכל מקום שהדברים אמורים ביהדות או בציונות הרי מפלגה זו היא “יותר קתולית מן האפיפיור”, כלומר פולנית-לאומית היא יותר מן הלאומיים עצמם. חייבים לדעת יפה את המצבים המיוחדים במינם כאן, חייבים לדעת ידיעה עמוקה בטיבם של האנשים ולא להסתפק בידיעה שטחית ולהוציא משפט כעין משפטו של ז’ורנליסטן בינוני או של זקן ורגיל המוחזק בדעות של שגרה לפי השמות והמונחים המפלגתיים בלבד. אלמלי היתה פ.פ.ס. מפלגה סוציאליסטית אמתית, מסקנית בדעותיה ובמעשיה, אלמלי היתה זו בעבר או בהוה נוטה ידידות ליהודים ולציונות ולו בצורה מתונה בלבד, ואלמלי היה ענין בריסק ענין של סוציאליסמוס, הרי נכונה היתה במילואה השגתך שהשגת בענין זה, והריני מבקש אותך להאמין לי שהייתי מחזיק לך טובה מרובה על כך, שכיוונת את דעתי ואת תשומת לבי כלפי דבר שנעלם ממני משום מה. “טבע הוא באדם שיהיה טועה ונטעה”. אולם בענין הנדון הריני מאמין באמונה שלמה, שהרשות בידי לאמור לך, שהפעם היית אתה הטועה. שכן פ.פ.ס. היא באמת לא אותו סוציאליסמוס, שאנו נוהגים בו כבוד; לפי טבעה אין היא נוטה כל עיקר להכנס לועד למען ארץ ישראל, ועלינו מצוה היא לשקול יפה יפה בדבר, שמא יש בהשתתפותה של זו, על נטיות ההתבוללות שלה, כדי להזיק לנו, וענין “בריסק” אין לו דבר לא לסוציאליסמוס ולא לקפיטליסמוס. עובדה זו, שחברי פ.פ.ס. מעורבים באותו ענין, אינה נובעת מהסוציאליסמוס שלהם אלא מן החשש המוצדק או הבלתי-מוצדק שהם קשרו יחד עם חבריהם בני מפלגות אחרות קשר על שלטונות המדינה. חברים של מפלגות אחרות, וביניהם מנהיג האכרים המצוין וויטוס, הקתולי החרד והשמרני-העממי, אחד המדינאים הפעילים בפולין, ולא עוד אלא שהיה גם פעם ראש המיניסטרים במדינה, – אף הוא נאסר ביחד עם כל השאר ובחשד זה גופו ואף הוא נמנה עם אותה חבורה של נאסרים בבריסק שנתעללו בהם. כנראה, שכל הענין הזה נודע לך מתוך הידיעות החדצדדיות של העתונים, ודן אתה במאורע בריסק מתוך בחינה אחרת לגמרי, היינו מתוך בחינה סוציאליסטית. אתה משתעשע ברעיון-רוח שפ.ס.ס. מפלגה סוציאליסטית היא, ועל שום נאמנותה לסוציאליסמוס באו עליה הרדיפות וההתעללויות. לצערנו, המקדמות האלה כמעט שמוטעות הן, וכמקדמות כך יציאותיהן ותולדותיהן של אלה: אף אלה מוטעות וכוזבות הן.

אין אתה עומד על “מאורע בריסק” אלא אם כן אתה עומד על צירופו למהפכה הפולנית של מאי שנת 1926. במהפכה זו נחתם נצחונה של מפלגת פילסודסקי. מפלגה זו תפסה את הנהגת הממשלה וצמצמה צמצום רב את הפרלמנטריסמוס הפולני. יכול אדם לראות במגמה זו השוררת עכשיו בפולין משום נסיון לעשות פשרה בין הפרלמנטריסמוס מכאן ובין הדיקטטורה מכאן – או מעין פשיסמוס מחודש עם מוסדות-נציגות מדיניים. אין מעניננו אנו להכניס את ראשנו בעבי שאלה זו. בתור אנשים או בתור אזרחים – אלמלי אזרחי פולין היינו – הרשות בידינו להסכים או להתנגד לצמצום כוחו של הפרלמנטריסמוס. אני, למשל, בתור אדם מתנגד לצמצום זה, שכן איני מאמין שיש בתחבולה זו כדי להביא ישועה ומרפא למשבר האנושיות וליסוריה. ויש אנשים אחרים, וביניהם אנשי תרבות גאוניים ורבי השפעה, שדעתם מתנגדת לדעתי, והם סבורים ששעתו של הפרלמנטריסמוס כולו עברה, שמוסד זה נתיישן ורעיונו אבד עליו כלח, והם תולים את תקות הישועה והמרפא במוסדות החדשים, הסובייטיים או הפשיסטיים וכיוצא באלה החדשים. שאלה זו היא לא שאלת פולין בלבד, קיימת היא בעת ובעונה אחת בארצות שונות וחותם הזמן, זמן המעבר שלנו, טבוע בה. כל האומר להידרש לפתרונה של שאלה זו מבחינה הציונית וראייתה משול בעיני לסטודנט היהודי-הרוסי – סח לי דבר זה מכס נורדוי עצמו – ששאל פעם את נורדוי, מה יחסה של הציונות לרעש האדמה במרטיניק? כשהשיב לו נורדוי: “אין לה לציונות שום יחס לכך”, נתרתח הלה וצעק: “תנועה זו אינה תנועה כל עיקר, שכן כל תנועה אמתית חייבת שיהיה לה יחס לכל דבר המתרחש בעולם”. כן, הציונות נדרשת לשאלה זו של הפלרמנטריסמוס כל שהיא מתקינה את עצמה לפי הכללים המקובלים על הדימוקרטיה הפרלמנטרית, אולם אין איש שואל בעצתה של הציונות בשאלות המוסדות והתקנות המדיניים של עמים אחרים, ואין היא חייבת לשמש בחינת מיסיונר ועושה נפשות לפרלמנטריסמוס בעולם.

מיום שממשלת פילסודסקי נחלה נצחון מכריע קמה בסיים הפולני התנגדות נלהבת וחריפה, בה נטלו חלק מפלגות שונות ושיירי מפלגות: מפלגת הנ.ד. (נארודובה דימוקרציה) הלאומית האנטישמית, המתאמרת להיות מגינה של החירות הדימוקרטית, ומובן מאליו שאינה מתכוונת אלא להכשיל ולהפיל את הממשלה של היום, לתפוס את השררה, על מנת להשתרר אחרי כן ברוחה היא על המדינה; מפלגת-האכרים הטוענת שהיא הרוב במדינה, הואיל והאכרים הם רוב מנין בארץ; פ.פ.ס. הרואה בפילסודסקי (הגזירה שוה למצב באנגליה מתבקשת מאליה אצל כל המתבונן בה!) בוגד ומועל, והרי היא מזדווגת ומתחברת עם הנ.ד. צורך מלחמה ללא רחם בממשלה של היום, וכיוצא באלה מפלגות. מלחמה זו לא נצטמצמה בתחומי הסיים בלבד, אלא הלכה ונתרחבה וגדלה והיתה לתעמולה עממית גלויה ונסתרת, והממשלה בוטחה ומאמינה בכך שהתקשרות זו מתכוונת ומתכוננת למרד מזוין ומחובתה שלה, של הממשלה, מחובת ההגנה העצמית, לדכא כל נסיון מעין זה בכוח ובאלימות. ברור הדבר, שכל ממשלה, בין אם היא שמרנית ובין אם היא פרוגרסיבית, בין אם היא קפיטליסטית ובין אם היא סוציאליסטית או קומוניסטית, אוחזת באמצעים כאלה כל שעה שהיא רואה את עצמה ואת קיומה שרויים בסכנה כזו. וכן מסתבר מאליו, שכל מפלגה שזממה מזימת-קשר נגד המדינה ונגד הממשלה ונכשלה במזימתה זו, לא תודה מעולם שזממה באמת כך. אם באמת בטוחה הממשלה, כפי שהיא מכריזה על כך בבטחה ובודאות, שהמרידה נתכוננה והלכה, או שהתעמולה היתה כל כך חריפה ומשסה ורוחות המתנגדים היו כל כך נרגזות שאפשר היה לחשוש להתפרצותו של מרד ומן ההכרח היה להזדרז ולגדור בפניו על ידי מעשים פרופילקטיים (בחינת הקדמת רפואה למכה)? – מי יכול להכריע בדבר. והנה הכריע בית הדין לטובתה ולזכותה של הממשלה. משנודעה הכרעה זו התחילו צפים ועולים חשדים והאשמות נגד בית-הדין שהכרעתו באה בלחץ הממשלה, והממשלה נענתה לכך בהכחשות חריפות, שחזרו ונישנו כמה פעמים. מי יכול להכריע בדבר זה? בינתים אירע מעשה בריסק, וענינו של זה אומרים שנתעללו בחבורת אנשים שנאשמו בחטא של הכנת מרד ונתפסו ונאסרו בכלא בריסק. המעונים הגישו את עצומותיהם לבית המשפט וזה דחה את טענותיהם וקובלנותיהם. לצערנו, מלאים הם בתי הכלא לאסירים פוליטיים עוונות כרימון בכל מקום. אין ארץ בעולם, שגורלם של נאשמים בתכנית למרד ולהתקוממות במדינה, נאה ושאנן הוא. מתוך אספקלריה אנושית הריני מיצר בצערו של ליברמן ואפילו בצערו של וויטוס, אולם חסר טעם ותפל הוא לעשות מאורע כזה קו ומידה להערכתה של ממשלה או של עם. ה' ליברמן לא היה לא מעונה סוציאליסטי ולא מעונה יהודי, דיינו בקדושים ומעונים שלנו, ושוב אין אנו צריכים להכניס דבר זר לנו כמעשה בריסק לתוך “ספר הדמעות” שלנו, ואין אנו רשאים לכוון את עבודתנו הציונית לפיו. אלמלי עשינו כך היינו מסתבכים בפלפול בלתי-הגיוני והיינו נאחזים בתקדים מסוכן לנו.

אכן הרביתי לדבר במקרה אין-שחר זה, אולם ברצוני היה לברר את הדבר כהלכתו, שכן אין הדברים אמורים במקרה שלפנינו בלבד, אלא בדברים שהם בחינת עקרונים, אם צדקנו בהתיחסותנו כלפי פולין אם לאו. הדברים אמורים בעבודת-חוץ הציונית, שמצוה עלינו לעשותה בכל מקום ובכל שעה לפי כללי הצדק שלנו ולפי צרכינו אנו, שהובנו ונתפסו על ידינו כהלכה. ולבסוף עלי להביא עוד דוגמה. במשך בקורי הרבים במדינת מַסַצ’וזֶטִס אשר בצפונה של אמריקה שקוד הייתי ומתמיד בעבודה ציונית מדינית ועמדתי ביחסים קרובים עם מי שהיה מושלה הכללי של מדינה זו, עם ה' פוללר, שהכריז הכרזה לטובת הציונות, ועוד בשנה שעברה נתקבלתי שוב בכבוד ובחגיגיות בבית המחוקקים ובבית הסינאט של אותה מדינה. מדינה זו, מסצ’וזטס, אף סייעה אותנו ואת מפעלנו על ידי פניותיה הטלגרפיות בימי המשא והמתן בסן-רמו. מדוע לא עלה אותם הימים על דעת איש מאתנו להתרחק ממדינה זו וממושל כללי זה לרגל פסק הדין והוצאתו לפועל של שני האיטלקים סקוֹ וּוַנְצֶטִי?⁶⁹ הרי לעומת מעשה זה שנעשה לאיטלקים באמריקה, המכות והחבלות שנעשו באסירי בריסק הם כלטיפות חבה. הרי שם מעשה בית-דין קטלני היה, שזעזע את כל מוסדות העולם כולו. היאך רשאים היינו לעבור בקלות ובשתיקה על הענין ההוא ולהרעיש עולמות על דבר של מה בכך זה של בריסק? – – – – יחס כזה אינו אלא צביעות.

ב. על המצב. בניגוד לרוסיה הצאריסטית של לפנים ובניגוד לגרמניה של היטלר של היום הרי שנאת ישראל בפולין גאה ועולה לא מלמעלה למטה אלא מלמטה למעלה, כלומר לא מן הממשלה אל העם אלא להפך, מן העם אל הממשלה. חובה היא להניח שמקצת ממשפט קדום או ממורת רוח או, נאמר, מיתר שובע ביהודים מצויה בכל חבורה של נכרים, בכל עם ובכל ממשלה ובכל מקום, אולם אצל ממשלה זו של פולין היום הרי מנה זו ודאי הומֶאופטית היא. מפלגת הממשלה הפולנית אינה בחינת השקפת-עולם, ואף אינה אידיאולוגיה; לכאורה ליברלית היא, ויחד עם זה קתולית חסודה ויראה, ובראשה עומד פולני אירופאי אציל, רודף שלום, נפש ממשלה זו היא רומנטיקן מהפכני צבאי, איש-סתרים-ואלימות גאוני, וכל המפלגה היא מדינית-פנימית כולה, פוסלת היא ודוחה את הלאומנות, את המסתורין של העממות, את כל קורי הדמיון על הגזע ומעריצה בעיקר וביחוד את המדינה ואת הצבא. חסר לה לגמרי לממשלה הקרקע, ממנו יונקת האנטישמיות, המתבטאת כולה בפולחן המוצא, הגזע, בחלומות ובהזיות של ייחוד לאומי פולני. באופן שיטתי דוחקת היא את ההרגשות ואת היסודות האלה ומעלה במקומם את דבר ההערצה של שעות הגבורה בחיי פולין ובתולדותיה – את האיפוס של הלגיונות הפולנים וכיוצא באלה מאורעות. עמדתה הנפשית-המדינית מזכירה את עמדתה של צרפת אשר לנפוליון כלפי צרפת של תקופת לואי הארבעה עשר: לא להשקיע את עצמו בשכרון המסורות העתיקות בלבד אלא ליצור גם מסורות חדשות. מוצא אתה כאן משום התהדרות בגבורה וכוח, משום נימה אישית, משום גבורה של פחותים שעלו, משום פטריוטיסמוס מדיני בלתי-רגשני, גס, שכלתני. בשאלות המדיניות הפנימית הרי הסעיף הממשי ביותר של ממשלה זו: יתר מידון, הטלת מרותה של המדינה על כל רשויות החיים, מגמה, שנתפסו לה עוד ביתר זריזות הממשלות שקדמו לה – מגמה שעולה בד בבד עם שאיפותיה של פ.פ.ס., אף על פי שהיא נובעת ממקורות אחרים לגמרי. במדיניות החיצונית ניכרת כאן נטיה לבטחון הגבולות, התנגדות לפציפיסמוס בחינת סכנה לשלמות הטיריטוריאלית של המדינה – מגמה העולה בד בבד עם המדיניות הלאומונית, אף על פי שמניעיה וגורמיה גנוזים במקום אחר.

הנ.ד. מרגישה באינסטיקט בריא את הניגוד הזה. מפלגת הממשלה מתיחסת לקתוליות בכבוד רב וברתוי מלא, אולם הנ.ד. רוצה בהזיות ובשכרון, בדמדומים, בהתלהבות של דבורים רמים ונשאים, בהשתקעות, למשל, בפולחן אם-ישו שהוכרזה כפטרונית ומגינה על פולין. הנ.ד. היא לירית בכולה, ואילו מפלגת הממשלה אפית בכולה. הנ.ד. מעריצה ומאליהה את העבר, מפלגת הממשלה כולה מסורה לעתיד. בשביל הנ.ד. הלאומיות הפולנית, הפולנית במאה אחוז, ללא כתב ורבב, הוא העיקר, הוא הגורם השליט היחיד במדינה, הסימן המובהק היחידי, הצביון היחידי של העיר ושל הכפר; זוהי לאומיות פולנית כנוסה כולה בתוך עצמה ושלמה בתוך עצמה, שנתייחדה ייחוד טיב ופרצוף, ודוחה מתוכה כל הזר, כגון צרפת זו של בארֵי או כגון אמריקה של “קו קלוקס קלן”, ובשריון הקתוליות-הרומאית. ומפלגת הממשלה, שגם היא לאומית היא, ורק בפי מתנגדיה ודברי הפולמוס שלהם היא קרויה אנטילאומית, העמידה במרכז ההרגשה של העם את רעיון המדינה, את המדינה בחינת אידיאל, את קיומה ושמירתה של המדינה בחינת עיקר העיקרים של דאגתה ושקידתה; מכאן היחס אל הצבא בחינת תריס ומגן למדינה, מכאן המיליטריסמוס החזק, שאינו מתכוון בתוקפנותו כלפי חוץ; מכאן מורת הרוח מן ההתאגדויות הפרלמנטריות המפלגתיות-המדיניות, על רגישותן וסיבוכיהן, כשנדמה והנה הן גודרות בפני מטרותיו של קיום המדינה וגידולה.

מצוה לעמוד על טיבן של המגמות הכלליות האלה כדי שיסתברו לנו היחסים הנובעים מכאן ליהדות ולשאלת היהודים כאן. מדינאי השעה, מסתכלי הרגע לא עמדו על הצירופים העמוקים האלה ולפיכך אין להם מושג ברור כלל וכלל, אם ואיך ומדוע נשתנה לטובה יחס הממשלה הפולנית אל שאלת היהודים. חובה היא להבין, שאין כאן משום שינוי-חזית-והערכה מקרי כלפי היהודים, אלא ששינוי זה נובע מתוך תכנית מסוימת, המתכוונת כלפי כל עניני המדינה כולם. הנ.ד. מוכרחה להיות אנטישמית, ממש כשם שמפלגת הממשלה אינה יכולה להיות אנטישמית. שלא מדעת ושלא מכוונת מכוון ידן של שתי מגמות סותרות ומוציאות זו את זו באמצע: מגמה לאומונית, צרת עין ולב מכאן ומגמה מדינאית גלוית לב, מקיפה מכאן. המגמה הראשונה תומכת את יתדותיה בפרלמנטריות, ואילו השניה נסמכת בעיקר על מפלגת הממשלה. יש לי הרושם, שאם תצא עכשיו מפלגת הממשלה ותפנה את מקומה לפרלמנטריסמוס ה“חפשי”, כלומר אם לא יבלמו את העתונות הפרועה, הקוראת לשיסוי, לשנאה, ואת התעמולה האנטישמית-הלאומונית על ידי פקודות וגזירות אדמיניסטרטיביות, וירשו בחירות חפשיות באמת, אזי תבוא התוצאה ההכרחית שאין לגדור בפניה: תהיה נ.ד. גדולה מאד, קומץ של פ.פ.ס., מפלגת אכרים מוגדלת, מועט של מיעוטי העמים שבמדינה ומיעוט של מפלגת הממשלה. ובנוסח אחר: יוצא, שבוא יבוא משטר אנטישמי. ורואי שחורות בטוחים, שבמקרה כזה הרי משטר היטלראי קרוב הוא. הללו מביאים ראיה, שעתונה של הנ.ד., היא “גזיטה וורשבסקה”, מטיף בזמן האחרון ובשקידה מרובה לעקירתם והרחקתם של היהודים ממקצועות הרפואה, המשפט ושאר המקצועות החפשים, ולתכלית זו של ליבוי הרגשות הקנאה והתחרות הרי הוא מפרסם והולך רשימות של שמות הרופאים היהודים, עורכי-הדין היהודים וכיוצא באלה; וכל זה לא בא אלא לשמש מעשה הכנה כביכול לאותו “טיהור”, שיתחיל מיד עם שינוי המערכה, עם מעבר השלטון לידים אחרות. אמנם כשאני לעצמי סבור אני, שחששות אלה מוגזמים הם; אולם אין ספק בדבר, שרבים לומדים כאן ממעשי היטלר ודרכיו. שכן בידוע גדולה שנאת ישראל של כל מפלגה ולא כל שכן של הנ.ד. מכל שאר שנאות שהן שונאות, ואפילו השנאה אל הגרמנים, אל אויבי-עולם אלה של הפולנים. שונאי ישראל אפילו כשהם שונאים זה את זה, רבים ומתנצחים ביניהם, כגון אלה של ימינו כאן, עתידים סוף סוף להטיל שלום ביניהם ועל חשבוננו אנו. אמנם איני רואה כל כך שחורות כדרך רואי השחורות הותיקים שבתוכנו ואיני סבור, שהדברים יגיעו כאן לידי קיצוניות “שיטתית” ויסודית עמלקית בכולה, כדרך שהגיעו בגרמניה של היטלר המרושעת והמנוולת, שאין למצוא ולראות בה אף ניצוץ אחד של מוסר אנושי; אולם ממשל אנטי-יהודי בנוסח דמובסקי⁷⁰ נדמה אף לי לצערי כבטוח, באם ינצח באמת פרלמנטריסמוס פולני חפשי.

הטרגיות של מצב ישראל במזרחה של אירופה גנוזה בנגוד שנתגלע במשך השנים האחרונות בין צרכי הקיום היהודי וטובתו של ישראל ובין – – צרכי עצמאותו של הרצון העממי⁷¹. עוד לפני ימים רבים ניבא הלב דבר בואה של טרגיות זו, אולם מעולם לא הרגישו אותה בממש, כאילו אפשר למששה בידים, כמו בימינו אלה. והדברים מורגשים לא בפולין בלבד אלא גם בעוד ארץ אחת, שהישוב היהודי גדול בה לערך, ברומניה. אף ברומניה אין האנטישמיות אנטישמיות מגבוה, שהממשלה מטפחת אותה בידים ומגדלת את הנחש הארסי של האנטישמיות בחיקה, אלא תרבות-חידקים של הנוער הלאומי, ודעת הקהל וההמונות הרחבים מסייעים בידה, ואפילו בניגוד אל הממשלה. העם הרומני עצמו מוכן ומזומן להשתער על הצבור היהודי לרצחו נפש, מוכן ומזומן לגרש את המתלמדים היהודים מבתי המדרשות העליונים, אלמלי היתה ידו של העם תקיפה ובת חורין. פרלמנטריסמוס בן חורין בכולו לא די שלא יעמוד לנו ולזכויותינו אלא יחתור וימוטט את כל אשיות קיומנו. שוחחתי בשעתו על שאלת היהודים ברומניה עם ראש המיניסטרים של רומניה, עם דוּקא, מכרי משנים רבות, שנרצח לפני זמן קצר. קבלתי לפניו על רשלנות והתעלמות זו שנוהגת הממשלה בתנועה האנטישמית, דרשתי ממנו התערבות נמרצה של הממשלה בדבר. והוא נענה ואמר לי, שלפי דעתו המצב קשה ביותר בגלל הפופולריות שניתנה לשנאת ישראל בעם, ואף על פי כן הבטיח לי, שהממשלה תפתח במעשים נמרצים בשאלה זו. והנה פתח באמת במעשים נמרצים בשאלה זו, ביטל את האגודות האנטישמיות ופירקן, ושילם בעד זה בחייו. ואם אין אנו מבינים את הדבר הזה, שוב אין אנו יכולים לעמוד על טיבו של הזמן וסימניו.

נאחזנו ונתעקשנו במשהו שהיה נאה במקומו ובשעתו, בשעת המהפכה ברוסיה ובמשך התפתחותה של זו. אולם הרי חיים אנו עכשיו בזמן אחר ושרויים אנו במצבים אחרים. האמן האמנו באמונה שלמה, שיש בידי המעבר מן האבטוקרטיה (שלטון היחיד) לפלרמנטריסמוס כדי לפתור בעיתנו, האמנו שרק הממשלות משסות בנו, ואילו המונות העם יגינו ויחוסו עלינו. במהלך-מחשבה זה מקור כל חכמתנו הפוליטית, מקור כל הפרזיאולוגיה שלנו, כל ה“תורה” של ה“אינטליגנציה” הרוסית שלנו, כל עתונינו, כל שיחותינו המדיניות, מקורם של כל “שירת הזקנים וצפצוף הילדים”. הממשלה – אסורה, ידידי הממשלה – המאה השחורה, פורעים, סוכני-חרש, פרובוקטורים, בלשים; ואילו הנלחמים בממשלה – גבורים, בני-אלים, קדושים, מעונים; אטישמיות – מעשה-ידיה של המשטרה החשאית הסרה למשמעתם של מיניסטרים המסתתרים מאחוריה, ואילו מליוני ה“קַצַפִים” – העם הסובל, חף מפשע ומהרהורי פשע ושותף לנו, שותף ליסורים ולעוני, אחים לצרה, שיפתחו לפנינו זרועות אחים לקבלנו, באם תנתן להם זכות הבחירה הכללית, ללא סייג וללא צמצום, – ובכן: הבה נחרף ונגדף, נמחה, נמרוד – והרי שכל המדבר בעזות ובחריפות נגד הממשלה, השלטונות, האבטוריטה, הוא הוא איש-העם האמתי, שכן חוצפה עולה גבורה, ועתון שכחו וחילו לחרפות מקובל הוא, חביב הוא, שכן “בלתי תלוי” הוא ובן חורין הוא. תחי ה“סְווֹבּוֹדא” (החירות).

אכן עינים להם לבריות ולא יראו, שכל מידה פרועה זו של המחשבה והדבור, שכל טירור זה נגד התרבות וכל חוסר ההבחנה והבקורת, שבשעתם תפסו מקום במהפכה הרוסית לא היו בעצם המהפכה הרוסית עצמה (שכן היא גופה, המהפכה, כבירה היתה ורבת הוד ותפארת) אלא חקוי שבקריקטורה, התגסותה והתקופיותה של זו, והמהפכה עצמה יכולה היתה להתקיים גם בלעדיהם, בלעדי הרצים לפני מרכבתה ולאחריה; אולם עכשיו, לאחר המהפכה ומחוץ לתחומיה של רוסיה, הרי כל הנטיה הזאת, הבלתי יהודית ביסודה ובמוצאה, שמצבים אחרים הולידוה והשפעות אחרות עיצבוה, ושעה מסוימת וסביבה מסוימת טיפחוה ורוממוה, – פסולה ביסודה. והנה כל הפסול הזה שעבר זמנו הועתק והוסק עכשיו לפולין, שלא במקומו, ובמקום רוסיה צמח ועלה בכוח הדמיון החולני של שכורי ה“סוובּוֹדא” (החירות), הנערים והזקנים המתילדים, דחליל אחר, מפלצת אחרת, “אנגליה”, ועוד שעיר לעזאזל אחד ניתן להם לנערים האלה – ה“אכסקוטיבה”, “הממשלה היהודית”, והרי סתם ממשלה – עריצות שנינו, ובכן – הבוז לעריצות. וז’בּו⁷² אף כל מיני טעמים ונימוקים עמו מן המוכן, פסיכולוגיים-עממיים ואפילו מוסריים. לכאורה הדברים כתובים “אידיש”, אבל כדרך “גוי הסח יהודית”, ולאמתו של דבר הרי זו רוסית מופלגה, רוסית של מיטינגים, של מיטינגים בנוסח שנת 1906, שדומה עליך והנה אתה בסוֹליַנוֹי גוֹרוֹדוֹק של פטרסבורג, מקום נשמעו נאומי ברק ורעם אלה נגד הממשלה, הביורוקרטיה, המשטרה, סוכני-החרש והפרובוקרטורים. קראו נא את מאמרו הגדול של ז’בו בעתון “מאמענט” מיום ששי האחרון, היאך הוא מדבר משפטים עם מתנגדיו, כדרך שמדברים לתלמידי בית-ספר שסרחו; היאך הוא מפאר ומאדיר את ההתכתשויות בתל אביב; היאך הוא דן לחובה את גינויו של מעשה הרפתקה ומסרסהו ודורשהו, תוך עקמומיות פלפולית, כמין התערבות ופגיעה במצפונו של אדם ובדברים שבלב; היאך הוא מעמיד מתוך תמימות של בטלנות פנים של יודע דעת הליכות העולם הגדול; והיאך הוא מתאמץ להטפיש את הקוראים בהמון ראיות ובדרכי ההוכחה המפורסמות, שההפגנות בתל אביב הן בחינת מעשה רב, והראיה, שהסוכנויות הטלגרפיות הכבירות והעצומות, האואס ורויטר, הודיעו על כך טלגרפית. אכן חייבים להתגבר על גועל הנפש, שמתעורר בנו עם קריאתם של דברי הבל אלה, ולהשיב על דבריו בפרטות ובתקיפות. שכן ארס זה של סופיסטיקה ופלפלנות אנרכיסטית המגלגלת בלא בושה את הלבן בשחור ואת השחור בלבן, הריהו חודר ללבות בני הנעורים והמונות העם, כדרך שריקלמה אמריקאית, צעקנית ורעשנית, קונה את הלבבות על ידי חזרה שיטתית יום יום שעה שעה. וכל זה אינו אלא הקצף והשמרים – ולא היסוד, הגרעין העיקרי – של אותה תקופה ברוסיה, כשזעם-עם אמתי, יוצא ונובע ממעמקים, קם כנחשול ובסערה כנגד הכל. כל זה ניתן, בחילוף מקום וזמן ורוח, למצבי חיים שאף הם גונזים בעיות, בעיות קשות, אולם המערכה אחרת היא, הגורמים אחרים הם, והאוירה החדשה שונה בכולה מהאוירה ההיא, ומצב העולם נשתנה בכולו, ויחסי השררה נשתנו ונתחלפו, וקמו מושגים חדשים ועלתה למעלה פסיכולוגיה חדשה. אם כל זה איננו בגדר התבוללות שוב איני יודע, מה ראוי להיקרא התבוללות. זה בלבול גמור של דרכים, של מקומות וזמנים. וכל זה מטיל את ארסו ומבלבל את המוחות ומכניס מבוכה בלבבות ולא רק של אלה הקוראים לעצמם ריביזיוניסטים אלא גם של האחרים. הדברים פועלים את פעולתם בוורשה, ומיד הֵדָם נשמע בתל אביב, ואף משפיעים הם על אספותיו של ה“מזרחי”, ודבר זה קרוי בפי הבריות: “מדיניות פנימית”. קשה לו לאדם למצוא את עצמו בתוך תוהו ובוהו זו. רק לפני ימים מועטים נשתתפתי כאן בועידה שנתית גדולה של ה“מזרחי”. אני, מחבר “למרנן ורבנן”⁷³ ומתנגד ותיק ולוחם תרבותי ברבנים, נוהג יראת-כבוד רבה לגבי הרבנים הטובים, היראים, בעלי הזקנים הארוכים, ואני נכון לשאת ולסבול הרבה, מפני שכוונתם טובה ומחשבתם רצויה. אולם כמעט שלא יכולתי לכבוש את עצבי כשעלה על הבמה אחד הנואמים, ובנאום חגיגי הכריז שאף המפלגה שלו “אופוזיציונית” היא, משום שבכלל אין אנו צריכים לדיקלרציות של ממשלות, ובכן הלאה ה“דעקלאראציעס”. אנו, אנו, אנחנו, כלומר הרבנים והילדים שמילאו את היציע ואת העליה והרעישו לכבודו של הנואם: “מי היא אנגליה”? “מה כוחם של הערביים”? “וחבר הלאומים מהו”? “אנו, אנו, אנחנו”! מה גדולה המבוכה, ומה רב בלבול המוחין. – – “אופוזיציה” כנגד מי, כנגד מה, בשביל מה? “אופוזיציה” וכל זה בשמה של “עת לבנות”⁷⁴, חלק מן הציונים הכלליים. כלום אין בכך משום מעשי ילדות אם סבורים אנו לבוא לידי הסכם עם קבוצה זו או חברתה ונואמיה של זו יהיו משננים להמון דברים כאלה? כל ההסכמים שאנו עושים בחשאי, בחדרי חדרים, ערכם כאין וכאפס. אין ערך אלא לדברים שנאמרים בצבור, ברבים, שנעשים מטבעות לקהל, ושהעתונות מפיצה אותם בין הבריות.

ג. תפקידה של הסוכנות. – רביזיוניסטים או בלתי רביזיוניסטים, “מזרחיים” או בלתי “מזרחיים” – אין הדברים אמורים בפירמה מפלגתית זו או חברתה, בשלט מפלגתי זה או משנהו. הדברים אמורים בתשעים אחוזים של בני הנעורים, שהם עכשיו ראשי המדברים בכל המפלגות, לאחר שהבאים בימים אנוסים היו לפרוש ולהידחק לקרן זוית מפני השתלטותה של הצורה הבריונית התוקפנית בחיי החברה. ונוער זה התלוש מסביבתו ומיהודי שאר הארצות, שגדל באוירה של גיטו חדש, וחונך והושפע על ידי עתונות רודפת סנסציה, אין לו שום מושג בהיר וברור על המציאות האמיתית שבני ישראל שרויים בה בעולם. הצידה הרוחנית היחידה שלהם, הבאה מזכרונותיהם מתוך החוברות הקיקיוניות המפלגתיות ומתוך אותו סוג מסוים של עתונות, היא: אותו סוג מיוחד ודרך מיוחדת של וכחנות, מחאות, חירופים, איומים, זעם היסטרי נגד כל מי שאין דעתו כדעתם, ששכלו מיושב קצת, וכל אותה סדרה של ניאוץ והטלת דופי ופגם בכל מי שאינו משלהם והכתרתו כבוגד, מלשין, פרובוקטור, בלש. (ודאי קראת בעתונים, היאך הורידו בן לילה את שלטי המשרד הארץ ישראלי ותלו במקומם שלטים חדשים וכתובת עליהם, בשלש לשונות: “משרד סוכני-החרש האגלים” – כזה הוא הרוח של אספסוף הפרחחים), ותהלוכות-רחוב והתגרות במשטרה – כל אלה חזיונות לואי, תוספת גיטואית של ערב המהפכה הרוסית… כל אלה מביאים בהכרח, הכרח גורלי, לפרעות 1907 וכו', ודרך ארוכה מכאן מביאה לידי הבולשביות של שנת 1920. כל ההוקוס-פוקוס הרעיוני והלשוני הזה הוא ניגוד וסתירה גמורים לרוח ישראל, לדת ישראל ולמנהגי ישראל. לכל זה אין שרשים לא במסורת היהודית, לא ב“השכלה” ולא בציונות. אין אתה מוצא בכל זה אלא משום הסתגלות לדרגה מסוימת של המאבק הרוסי הפנימי, שנצטרף אליו הגיטו היהודי רב הסבל והמרירות, וכמנהגו מאז עלה הרבה בהתלהבותו על רבותיו הזרים. יסוד זה נכרי, זר בכולו לחיי ישראל, חזיון זה של מימיקרי, שלפי טיבו עליו להיות חזיון עובר, חדר לתוך חוגינו הפנימיים ביותר, והרי הוא מעמיד פנים כאילו הורתו ולידתו בקדושת היהדות, כאילו תנועת התחיה כביכול מתכוונת לחדש את המרידה, את השרירות, את ההפקרות, את החוצפה, את הנְהִיָה אחרי המהפכה, מהפכת תמיד, בחינת חזון לאומי לעמנו.

בהזנחתנו או בפחדנותנו בא לנו כל זה; כל העבודה הזרה הזאת לישראל, פרי זה של התבוללות, לא רק שעמדו ונשתמרו בתוכנו אלא גם נשתלטו עלינו, והרי הם מאיימים ומשתוללים ששוב אין מאתנו שיעיז לדבר או לכתוב כנגדם. כל נואם ערמומי, כל מי שקבל כתב הרשאה ויפוי כוח מאת קבוצה או חבורה שהיא, השקוד וחרד כל ימיו על שמירתה של הרשאה זו, רואה את עצמו חייב ועומד לשאת נאום אופוזיציוני ולשקוד על כך, שהנאום יתפרסם ברבים, למען ידע העם שעוז לו לאדם להלחם על דעתו, שאם לא כן יזרקו אותו לבין הגרוטאות. וכך מתגאה כל עתונון קטן שבקטנים, שעומד הוא כביכול ברשות עצמו, ולו שאין בו דעת והשכלה, ולו שידיעותיו לקויות ופגומות, ולו שאפשר לקנותו בכל מחיר שיציעו, אבל הוא “בלתי תלוי”, כלומר אופוזיציוני, בן חורין הוא לחרפות וגדופים. ולזה אומץ-לב ייקרא, וזה משפיע על ההמון שנקנה לו מושג כזה על עוז הנפש והגבורה. מתנגדות זו העשויה בידים עלולה לשמש נושא לקומדיה בידי יוצר אמן. פלוני שולף את חרב-העץ מנרתיקו כשהוא רכוב על סוסון, שהסָרָג עשה אותו ביד אמן מעור עגלים. כזהו סוף המלחמה – סוסון מבדח. עוסק הוא ב“אופוזיציה” משום שהוא סבור, שאין לנו בכלל לבוא בדברים עם ממשלות. ואביר אחר קופץ ונכנס בסערה כבעל “אופוזיציה” גם הוא – מצב הריביזיוניסטים: משני עברי הירדן ותנועת הפטיציה. ושני גבורי מלחמה אלה אינם מרגישים, שהם עושים “אופוזיציה” זה לזה, שכן בטלן ראשון אינו רוצה לבוא בדברים כלל ועיקר עם ממשלות, ואילו השני נפשו חשקה דוקא לדבר עם מלכים ושרים. מחשבות שניהם – מחשבת קריקטורה.

כל אותה האופנה כולה של “אופוזיציה” וכל השררה הזאת של סוג ידוע של “רחוב” – ובטעות קוראים לכך: הרחוב היהודי – מוסקובית היא במקורה, מלפני מתן הבולשביות, ונאה היא לימינו ולמצבינו כחלוק של תלמיד חכם לבור מדאורייתא…

לא חלו ולא הרגישו הבריות שמצב זה של שנות השמונים והתשעים למאה שעברה נשתנה בעקרו וביסודו… נלחמים בנו עכשיו לא שושלות מלכים, ולא חבורות מועטות של אנשי שררה, אלא עמים שלמים, המוני צעירים מסודרים ומאורגנים, כמעט כל המדינות כולן של אירופה התיכונית. בגרמניה לא נמצא אף אדם אחד שנלחם לטובתנו; העם העצום ביותר של אירופה, גרמניה, עומד כולו מאורגן נגדנו. ממשלת פולין של ימינו שוב אינה מקור האנטישמיות כמו הממשלות שקדמו לה. – – העם נגוע יותר במכת האנטישמיות מאשר הממשלה. אמנם אין הממשלה עומדת על צדיקים בלבד; ממשלה זו פולנית היא, קתולית היא; אולם כאן, בפולין, הממשלה מעמידה בסכנה את כבודה ומקפחת הרבה מחבת העם אליה בגלל יחסה אל היהודים. איני מתכוון לאמור, שנחדל מריב את ריבנו עם הממשלה הזאת, כשהדברים אמורים בצרכי ישראל ובענייניו. ריב נריב עמה, בעניניות רבה, ביתרה של כשרון, כדרך שנלחמו לפנים היהודים בגרמניה ונאבקו עם השררה. רואה אני את שויון זכויותיהם של בני ישראל, את האמנסיפציה, בחינת צורך הכרחי לקיומה וביצועה של הציונות. קדושה היא לי המלחמה בתוך כתלי בתי המחוקקים על משפטו ועל שויונו של ישראל בעמים.

אין אני מתכוון כלפי ההגנה על זכויותיהם ומשפטם של ישראל, אלא כלפי כל ההכוונה הפסיכולוגית הזאת שאינה אלא שלילית, הרסנית, מקעקעת כל בירת הסמכות, מחריבה. כל מה שהיה בשעתו בחינת תולדה של התפתחות והשתלשלות מסוימת, היה עכשיו הרגל שהפך טבע. ושקר מוסכם זה הוא שליט על המוחות ועל הלבבות. צורך פנימי להם לבריות לשנוא (שנאת חנם, שלפי דברי חז"ל הביאה כביכול לידי חורבן הבית⁷⁵ – דבור עמוק), כל חילוק-דעות קל, שבכל ארץ ועם אחר עשוי להתיישב בן רגע וכלאחר יד נהפך אצלנו למפל-שלג ענקי. פעם שמעתי על תרופה אחת ושמה כמדומני, היוסֶגַנין, שמביאה עמה תופעת-לואי בלתי נעימה, שכל הטועם ממנה רואה את הדברים בשיעור-קומה מוגדל (מֶגַלופּסיה). כנראה לגמו כאן הבריות לגימה גסה מן הסם הזה. אולם דרכם של אלה לראות “גדולות” מהלכת רק בכיוון אחד: כל שהוא מעלה ומגדיל את מומיהם ואת פשעיהם של האחרים, שדעתם שונה מדעתם הם. נרגנות, חשדנות, אי-אמון, חטטנות, צרוּת-עין, מוציאות את האגודים הגדולים מן העולם, שכן מרובים בהם באגודים האלה אישים בולטים ומתבלטים ביותר, על יצריהם, עקשנותם, דעותיהם הקדומות, ולפעמים גם תיאבונים קשים, המתנקשים ומתנצחים זה בזה; האיגודים הגדולים מתפרקים ומתפלגים ומתפצלים לבני איגודים, ואף הללו גורל הראשונים פוגע בהם, ושוב מתפרדים וחוזרים חלילה. תאות ההתנצחות מזדווגת לצורך השנאה, וזיווג שתיהם מביא לידי עשיית-אופּוזיציה בשמו של עיקר ולשמו נגד כל סמכות משלנו והן משל אחרים, לידי עשיית אופוזיציה זה לזה, ושוב אין הבריות יודעים בעצם, נגד מי ומה. בשנת 1906 ידעתי יפה, נגד מי מתכוון הלך רוח זה: מכוון היה כלפי הממשלה הרוסית של אותם הימים. והיום? – שוב איני יודע בעצם נגד מי. היום דומה והוא מתכוון כלפי יצור הדמיון ו“אנגליה” שמו. מחר יבוא יצור אחר במקומו. אולם שורש הרע גנוז לא בנשוא אלא בנושא. זו תכונה חולנית של הנושא, כשמרצו וכוחו אינם מתכוונים ומתפתחים כלפי החיוב, כלפי הצורה האמתית, אלא מתכוונים כלפי השלילה, ההרס והכליה. פשתה מחלה זו בבני הנעורים – ונגררו הללו אחרי קו ההתנגדות הפחותה ביותר, ממעטים הם בתלמוד תורה ומרבים להתפלפל בדברי פוליטיקה, ממעטים להתרכז ומרבים להתרגש; מרבים הם לחטט ולפשפש, לבם כמה וצמא לדבר שאין לו דמות ואין לו שם, ובעצם – אין הדבר אלא חזון-מדוחים. על דרכי הרפוי של מחלה זו עמדתי כבר למעלה. – – – –

 

ה.    🔗

א. הקונגרס היהודי. מתוך חליפת המכתבים עם ליפסקי⁷⁶ נודע לי ששוב נשאלה שאלה זו. והריני להעיד על כך שדעתי על הענין החשוב הזה הובעה בסדרה של מאמרים שנתפרסמו ב“העולם” וקל מאד למצוא את הגליונות. אף היום אני עומד בדעתי זו, ואגן עליה בכל יכלתי בכל ועד שהוא. אפשר ומן המועיל הוא לסכם את הדברים שנאמרו במאמרים ההם ולשלחם לאמריקה ולשאר הארצות. דומה עלי, שהתשובה בלשון פסקנית – הן הן לאו לאו – יש בה הרבה מן השגרה ומן הביורוקרטיזם.

ב. ה“משלחות היהודיות” – איני יודע, אם והיכן ואימתי דנו המשלחות היהודיות כולן יחד בשאלת הקונגרס היהודי העולמי ואם החליטו על כך החלטה מסוימת. – – וביחוד רואה אני צורך בדבר, שתתפרסם דעתי ברבים בכל הבהירות הנחוצה. או שמא נדחה שאלה זו עד לישיבה הסמוכה של הועד הפועל? אמנם איני מצפה לכך, שהוויכוחים בענין זה יעלו לנו גילויים ורעיונות חדשים, אולם אפשר ומן הראוי לעשות כן מטעמי משמעת פנימיים-הסתדרותיים; אלא שאיני יודע, אם עשויה היא ישיבת הועד הפועל להתקיים לפני צאתי לדרום אפריקה.

ג. “פטיציוניסמוס”. עד כאן נמנעתי מלהכריע לא לחיוב ולא לשלילה בשאלה זו, אף על פי ששוחחתי על הרעיון הזה פה ושם ומתחתי עליו בקורת מהולה בקורטוב של הומור. אולם להיפטר ולהשתמט מן הענין הזה, לא נוכל. קראתי את השאלה שנשאלה ביוגוסלביה, ואני מניח שעתידים אתם לקבל עוד שאלות רבות כאלה. כל הערמה שבמעשה-להטים זה ענינה בכך, שאין אדם יכול להלחם במפעל כה תמים למראית-עין. מטעמי-עיקר הריני מתנגד גמור לענין, אלא שמצוה היא למצוא את הצורה הדרושה לכך. דעתי היא, שישולח חוזר מטעם המחלקה-להסתדרות שלנו, ובו ייאָמר שאין במשלוח פטיציות לממשלה האנגלית ולחבר הלאומים משום דבר חדש, שהרי אנו משלחים וחוזרים ומשלחים בקשות כאלה, שהמוסד היהודי המוכר והמאושר על ידי חבר הלאומים – היא הסוכנות היהודית, שכל הבקשות צריכות להישלח רק דרך הצנור הזה, שהאמונה בכוחן אל פטיציות כאלה על כרחה שתביא לידי אכזבה קשה ומפח נפש, שמוטב להשתמש במרץ הלאומי הנחוץ לשם ענין זה שימוש אחר מועיל ופורה יותר, שהערבים אף הם עלולים לבוא בפטיציות, ואפשר ויגדילו הם את מספר המגישים פטיציות כאלה על מספרנו אנו וכו' וכו‘. חוזר כזה בלבד לא יספיק, אלא צריך להסמיך לו סדרה שלמה של מאמרים פולמוסיים, מלאים שאר רוח והומור, ולפרסם אותם בכל העתונים בארץ ובחוץ לארץ. שמעתי שז’בוטינסקי מטריח את השגרירות הפולנית בפריס בהזיותיו הפטיציוניות (ובפתויי-מליטריסמוס, שיש בהם כוח מושך מסוים, אם לא רציני ביותר, הרי על כל פנים מבדח ומשעשע). בטוח אני שה’ מילשטיין⁷⁷ לא יתן להטעות את עצמו, אולם לשם זהירות יתירה נתעכבתי כאן, שכן בעוד ימים אחדים יתכנס כאן מושבה של נשיאות הועד למען ארץ ישראל, והללו ישאלו אותי על טיבו של ענין הפטיציות.

ד. ההפגנה הערבית. העתונות כאן מרעישה בכל יום עולמות על “ההפגנות הערביות”; הנה הן נאסרות והנה מתירין אותן, ושוב נאסרות ושוב מותרות. הקדחת אינה פוסקת, העצבנות נמתחת והולכת. והתוצאות: התחרפותה והתמררותה של מלחמת-המפלגות, שיחות ושמועות בטלות, התרגזויות ואשלות תמימות, שדיה נשיבת פה כדי לעקור כל זה מן העולם, בשעה שסיבותיהם של כל הדברים האלה קיימות ועומדות; ואפילו ב“העולם” אינם נלחמים בהגזמות ובהפרזות, כדרך שהצעתי אני, אלא אדרבא חוזרים ושופתים קדירה זו עצמה ממש ובאותם תבלים. והנה היום נתבשרנו, שהותרו ההפגנות הערביות בחוצות. אם הדבר כך הוא, הרי באמת שערוריה היא. בנקודה זו מצוה שתרוכז כל העבודה המדינית, כל השיחות וכל חליפות המכתבים שבין הסוכנות היהודית ובין השלטונות. כל השאר – ואף אם כונתו רצויה מאוד – אין בו מועיל. אם יצא ההיתר על התעמולה הערבית, הרי שמתחשבים בה, הרי שמוכרחים להתחשב בה. וכאן יסוד ושורש הדבר. בשום ארץ בעולם אינם מבינים את ה“ליברליסמוס האדמיניסטרטיבי” הזה, ליברליסמוס מוכני, צבוע, ליברליסמוס של שגרה נושנה, המתיר לערוך בארץ הכפופה למרותו של מנדט תהלוכות והפגנות נגד המנדט, תהלוכות שסופן פרעות ומפלצות אימים נגד ההגירה היהודית. אלמלי היו מתירים בדנציג, למשל, תהלוכות-הפגנה על דגליהן ועל כתבותיהן המשסות נגד חסותו של חבר-הלאומים, שוב לא היה יכול הקומיסר העליון של דנציג להשאר שם אף יום אחד; אלמלי היו מתירים בוינה בשעתה, כשקומיסר עליון היה שליט בה, הפגנה כזו, – לא היה יכול להשאר בה אפילו יום אחד. לא התירו הפגנות כאלה נגד חוקת המנדטים בארצות של תרבות מופלגה, והנה מתירין אותן לאוכלוסין מזרחיים, עצבניים, שאינם כפופים לציות ולמרות, לאוכלוסין שיש בהם תערובת גדולה של בדוים ושבטים פראיים למחצה, מתירין אותן במקום שלפני זמן קל נסתיימו אלה בהריגות ובשחיטות; וכל זה בא משום שתהלוכות כאלה מיותרות לאוכלוסיה הממושמעת, קרת המזג, השקטה של לונדון. כלום לא הגיע כאן חוסר-הדעת לידי שיאו? כלום תמוה הוא הדבר, שנותנים בזה פתחון פה למתנגדים לאמור, שבכוונה נותנים להם לערבים לעמוד כנגדנו? כאן, במקור הרע, בסבלנות זו, שאינה נתפסת בשום פנים במחשבתנו, שנוהגים בה כלפי ההפגנות האנטי מנדטוריות, האנטי יהודיות, עלינו להיאָבק ולהלחם בתזכירינו ובשיחותינו בעל פה עם השלטונות, ולא בתולדותיו ההכרחיות של הרע הזה העשויות להתגלגל עלינו בדמות גזירות על העליה היהודית. לכך אנו צריכים לכוון את כל מרצנו ולא לאחר שכבר עבר זמנו של הדבר, כשהוא כבר עשוי, כשהגזירות כבר נגזרו, ושוב אין ממשלה המכבדת את עצמה יכולה לחזור בה מדבריה ומפקודותיה ואפילו אם נשלח רבבות מחאות, ואפילו אם הועד הפועל שלנו יתכנס יום יום. במשחק זה ששיחקו האנגלים באש הלאומונות הערבית איבדה האדמיניסטרציה האנגלית את מצרים; במשך שנים נתנה והתירה להם למצרים לערוך הפגנות ותהלוכות עד שאחרה את השעה לקומם את הסמכות ואת המרות שנתרופפו, וכך עתידים הדברים להתגלגל גם בארץ ישראל אם האדמיניסטרציה לא תתעורר לאסור איסור גמור ללא רחם הפגנות פומביות נגד אב-החוק של הארץ: המנדט והבית הלאומי היהודי; כדרך שהממשלה הצרפתית אוסרת את תהלוכותיהם של המלוכנים נגד צורת המדינה הריפובליקנית, כשם שהבולשיביקים אוסרים תהלוכותיהם של מנשיביקים נגד שלטון הבולשיביסמוס, או הציכו-סלובקים אוסרים את האירידנטה הגרמנית, או הפולנים אוסרים תהלוכות כאלה של האוקריינים בארצה; כדרך שכל ממשלה בעולם, בין אם היא ימנית בין אם שמאלית היא, אוסרת לערוך הפגנות שיטתיות ומתמידות נגד חוקת המדינה וצורתה, לעורר שטנה ברבים נגד אשיותיה של המדינה. כלום לא הובטח הבית הלאומי על ידי משפט-העמים, כלום אין המנדט מגופו של חוק המדינה? זוהי כל השאלה כולה. אם יאסרו תעמולה זו סופה שתכלה ותמות, והעליה תמשיך בשקט ובמנוחה את דרכה. אולם אם תימשך תעמולה זו, ואם חיזוק ינתן לה על ידי הסבלנות, הרי כל ה“שיחות” וכל הסתייעות במכתב מקדונלד לא יועילו. לסומא מלידה אין תקנה במשקפים. אין זה אלא וויכוח-עולם בין שתי מעצמות בלתי שוות בכוחן. – – ואם הממשלה כבר הבטיחה להסדיר את ההגירה לא לפי עיקרים מדיניים אלא לפי צרכיה הכלכליים של הארץ (כוח הקליטה הכלכלית), הרי תתחשב בדעתה ובראייתה בכלכלה ולא בדעתנו ובראייתנו אנו. שערי הראיות וההוכחות ברשויות המדיניות והכלכלה פתוחים לעולם לכל העברים: מקומות עבודה ואבטלה, חוסר עובדים זמני עשוי להתקבל כחזיון מתמיד ועשוי להידחות כחזיון ארעי שאין בו ממש; יכול אתה למנות את מספר המובטלים מקרב הערבים לחוד ומקרב היהודים לחוד, ויכול אתה לערבב אותם בקדרה אחת – על ידי צירוף ערמומי כזה יכול חוסר עובדים להתגלגל על נקלה בחוסר עבודה. הכל תלוי ברצון הטוב או ברצונם הרע של שליטים אותה שעה. אין הנוסחה בלבד מספיקה כל עיקר. היכן בית-דין שיפרש סתומות, שיתרץ איבעיות אלה, וביחוד בימינו, כשהפוליטיקה מסתייעת בעיקר בשאלות הכלכלה?

ה. התיירות. בשבוע שעבר הפיצה הסוכנות הטלגרפית היהודית (יט"א) טלגרמה ברבים, כאילו האכסקוטיבה הכריזה שעד היום לא שולח מן הארץ יהודי שבא לארץ ישראל בתעודת-תיירים. ידיעה זו הטילה מבוכה לא רק בלבות הקוראים אלא אפילו בלבי אני. אם כן לא היה בכל השאון הזה על גירוש ושילוחים בהמון של תיירים מארץ ישראל או על גירושם של תיירים יחידים אלא ערמה ושקר של העתונות הרודפת סנסציה? עם כל חוסר האמון שבלבי ועם כל ספקנותי הרבה שאני תולה בעתונות זו לא עלה בלבי כלל וכלל, שכל הטלגרמות האלה, ההכרזות וההצהרות אינן אלא “מעשה מלאכה”? אם כן הוא הדבר – מדוע סבלנו את הדבר, שכל תנועת המחאה (זו תנועת המחאה, שהפטיציוניסמוס בונה עליו במקצת את בנינו) עוררה התרגשות והתרגזות זו כולה, שהפרידה בין המפלגות, שהגדילה את מלחמת הכתות, הגבירה את הפולמוס הצבורי, הפרתה את האגדות והבדיות, הרחיבה את התוהו ובוהו והשפיעה השפעה איומה, מכלה, על מגבית קרן היסוד? מדוע לא נצטמצמנו באמת בלבד, אם באמת לא שולח עד כאן מן הארץ אף יהודי אחד שבא לארץ ישראל בתעודת תיירים בלבד?

ו. ידיעות אזעקה. זו דרך-הטירוף של העתונות הארצישראלית, זו דלות תכנה, זה חוסר כוח המצאה ודמיון וחדגוניתם של החיים, המשתדלים למלא את החסר על ידי דישה מרובה וחזרה לאין מספר על כל “יש אומרים” ו“יש מלחשים”, ועבודת שטן זו של העתונות בגולה, הרדופה תמיד אחרי סנסציות, המשתדלת להפיץ יום יום ידיעות מרגיזות ומחרידות, כדי להמשיך תמיד התרגשות והתרגזות על קהל הקוראים – כל זה נמשך והולך. אם אין לה לסוכנות הטלגרפית היהודית שום דברים שבדמיון להודיע עליהם הרי היא שולחת את ידה אל העתונים, מטלגרפת כל מיני השערות, שיחות בטלות, פטפוטים, שמועות שלא בוקרו ולא אומתו. עמדה והעתיקה מן ה“ניר איסט” דברי הבל, וכדי לעשות רושם הרי היא מצרפת כל פעם “ניר איסט – עתון חצי רשמי”, והרי באנגליה אין לא עתונים רשמיים ולא “רשמיים למחצה”, שכן אין הממשלה תומכת תמיכה כספית בשום עתון, ואין לה לממשלה “קרן-חשאית” לשם כך, אלא שהעתונים שקודים, כשעולה הרצון לפניהם, לסייע בידי הממשלה או להלחם בה. וכל ריפורטר עלול לשוחח עם פקיד זה או חברו של אחד המיניסטריונים ולהודיע מפיו דבר או לא להודיע כלום, וידיעה זו אינה מחייבת ואין בכך כלל ועיקר משום רצון להשפיע באמת על הממשלה ולכוון את דרכיה. מווה להסביר פעם את כל הדברים האלה, משום שהבריות מקבלים כאן את דבר רשמיותו של ה“ניר איסט” כמטבע עוברת לסוחר ובונים מגדלים פורחים באויר על סמך דברי עתונאי פרטי, יחיד. והנה באים העתונונים הערביים-הארצישראלים על שמועותיהם המרובות, הנפוצות בעולם לטובת התעמולה הערבית, והעתונים שלנו, שקוראיהם מרובים על קוראי העתונים הערביים פי מאה, מקנים להם פרסום רב, אם מתוך יצר הסנסציה בלבד, ואם כדי להרבות את מספר קוני העתון, והשמועות האלה הרי פוגעות בעניננו. למשל, ידיעה זו של עתון היום, שפרסמה יט“א מפי עתון ערבי עלוב על התפטרותו כביכול של הנציב העליון “משום שאינו מסכים למדיניות האנגלית” – רמז לאנטי-ציוניותה של מפלגה זו או אחרת. למה לנו לפרסם את האינטריגות של “ג’מעיה אל ערביה” ואת “כדורי הנסיון” שלו? מלבד זה הביאה יט”א היום ידיעה-טיליגרמה על גמר ההכנות לחוקת העיריות; ידיעה זו חשובה היא ואין להקשות קושיות על פרסומה, אולם אין הכתּב מסתפק ומצטמצם בתפקידו, תפקיד מודיע, אלא מוסיף מתוך נטיתו להרעיש ולהזעיק ומתוך מגמתו האופוזיציונית נופך משלו, שיש בכך משום צעד ראשון הגורר אחריו את הצעד השני, היינו דבר המועצה המחוקקת. אכן אפשרי הוא לצערנו הדבר, אולם אפשר גם שהנציב העליון חזר בו מדעתו; אפשרי הוא גם הדבר, שהערבים לא יסכימו לכך; ובכן מה רשות בידי ריפורטר המודיע על עובדה לנבא על עובדה אחרת? אולם הוא לא נתכוון אלא לזעזע ולהחריד את הלבבות. אינם נותנים פשוט לקהל לנוח אפילו יום אחד, מרעילים את רוחו יום יום בכל מיני המצאות, הפרזות ותפלויות, ואין איש שיעמוד כנגד הרעה הזאת; ושוב באים ותמהים, שההסתדרות מתפוררת והולכת מחרדה ומזעזוע, מעצבנות ומפולמסנות. אין אתה מיישב כל זה על ידי עשיית שלום עם ראשי המדברים בקבוצה זו או חברתה, שכן אנשים אלה נטולי השפעה הם – הרחוב נשתלט בגסות ובעריצות ורחוב זה השואב את ידיעותיו מבאר אכזב, עצבני הוא, מלא מרירות, ללא קורטוב של הגיון, ללא קורטוב של דעת-העולם, ללא חוש כל שהוא לדיסטנץ; כל יום וזעמו, כל יום והתרגזותו.

ז. “מזרחי”. מתחילה לא רציתי להזמין את אישי ה“מזרחי” הזמנה במישרין. לפי מנהג המקום חייבים היו הם תחילה להקביל את פני. הכל באו והקבילו את פני: כיהודי כנוצרי, כעני כעשיר; פרסומי בפולין הרי אינו יודע גבול. אולם הם לא באו. וכך נצנצה בלב ידידי המחשבה, שמוטב שאהיה אני מזמין אותם. מה מעשה שלא אעשנו כדי לשפות שלום ואחדות ביננו? ובכן הזמנתי אותם, ושלשה הם: הרב ניסנבוים, הרב רובינשטיין והרב ברוד. ניסנבוים חבר ותיק וציוני טוב, ענה לי שהוא חולה, אבל הוא ביקש משני חבריו להיענות להזמנתי, ולבוא לוורשה, האחוד מווילנה והשני מטומשוב. ואמנם באו כבר ימים אחדים וביקרוני (הרשימה שבאה ב“העולם” חסרת “חן” היתה, לא אני הלכתי לקנוֹסה אלא קנוסה באה אלי). ויכוחים ארוכים, נלהבים מייגעים ומפרכים, טעמים ונמוקים, “מעשיות בשבעה גזלנים”. הרב רובינשטיין עלה ורכב על הסוס האדיר של הפוליטיקה הסוציאלית. לפי דבריו הרי המפלגה הסוציאליסטית בישראל בחינת מיעוט דלא מנכר. אמנם מייחס הוא ערך שהוא ל“בונד”, ערך שלילי, הורס, אולם ה“בונד” מתנגד לציונות. כל היהודים אשר בסביבתו הם חנוונים ובעלי מלאכה, כולם בורגנים הם כביכול; אפשר שיש חסידים לסוציאליסמוס להלכה, אולם אין נלהבים לסוציאליסמוס למעשה, למדיניות, ומכל שכן שאין סוציאליסטים במחנה הציונים. סוציאליסמוס וציונות הם לפי דעתו שני הפכים שאינם מתאחים, וחסידי קרל מרכס אינם רשאים להיות מנהיגי התנועה הלאומית ודבריה, לכל היותר אפשר לצרף אותם בתור מסייעים ומשמשים. לפי דעתו הבחירות לקונגרס הם מעשה-קומדיה, משום שהללו משמשים אספקלריה עכורה למציאות האמתית. קמתי ואמרתי לו, שמוכן הייתי ומזומן לדון עם חרדים ועם רבנים בישראל בשאלות הדת, וסירבתי סירוב מעיקר להתווכח עמהם בבעיות הסוציאליסמוס והקפיטליסמוס. הרב ברוד עמד והסכים לדברי, ושוב התחלנו דנים ומתווכחים בעניני הדת. שני הרבנים פתחו אותה שעה בספורי-מאורעות מזעזעים ומסמרים את השער, כידוע, ואני כופר באמתתם של אלה הספורים. כל וויכוח מעין זה הוא לפי טיבו סבך שאין מוצא הימנו כל אימת שאין עדויות מוסמכות על מעשים שהיו ממש, שאירעו במקום פלוני ובשעה אלמונית, אולם מודה אני בעיקר השבת והכשרות בכל המוסדות הלאומיים הציבוריים שלנו, המתכלכלים בכספי העם, וכך עמדתי והכרזתי שהנני מוכן ומזומן לעמוד על דרישות אלה בישיבת הועד הפועל; ואמנם אקיים מצוה וחובה זו, שכן היראים והחרדים צודקים לפי דעתי ברשות זו, ואף אם נסיח את דעתנו מכן, אם אירעו המעשים הנוראים, שעליהם מספרים הבריות, ואם לא אירעו. דומה היה שהוויכוח מתקרב והולך לידי סיומו הטוב, שיש בו כדי לשפות שלום. אולם כשדרשתי מהם לחתום על ראשי פרקים של הסכם, של פשרה, ולו לפשרה לפי שעה, שעשויה לשמש יסוד למשא ומתן נוסף, עמדו ואמרו: שחייבים הם תחילה למסור דין וחשבון לפני שולחיהם ומשיעשו כך יודיעו אותי, היכן ואימתי ימשיכו אתי את המשא ומתן.

וזו היתה תוצאת הועידה-הפגישה הראשונה. תוצאה טובה מזו אי אפשר היה להשיג לאחר ועידה ראשונה ויחידה. – – – בינתיים נתכנסה ועידת “המזרחי”. ראיתי לחובה לפני לקבל את הזמנת הועידה לבוא ולהשתתף בה, שהובאה לפני על ידי משלחת שנשלחה במיוחד לכך, ובאתי אל הועידה. כפי שידוע לכם, נאמתי בועידה הזאת נאום גדול של ברכה וקראתי ל“מזרחי” דברי שלום ואחדות. בדרך כלל נתקבל נאומי בהתלהבות, אולם, כנראה, היתה אחר כך ידה של “הפוליטיקה” על העליונה. – – אני נוטה יותר לדעה שנשתלבו כאן, במתנגדות זו, שלשה גורמים: א. הירידה שחלה בהכנסת הקרנות שלנו. – – ב. התקוה לביסוסן של קרנות משלהם. משולחי “המזרחי” מקוים לאסוף כספים בכוחותיהם הם – תקות חיים ומעשה, ש“חן-המקום” של המזרחי בארץ-ישראל שורה עליה. וחבר “מזרחי” מובהק וחשוב שבלודז אמר לי: “רוצים אנו להיות הבעלים של עסק הקבצנות שלנו”. ג. התקוה לפרסום. אם לאופוזיציה – הרי אופוזיציה לכל דבר; פטיציות, מחאות, כמות אלה של הריביזיוניסטים. לאופוזיציה לויאלית כמות זו של הפרלמנט האנגלי, שיש עמה חבה ומסירות למוסדות הממשלה, חסרים לנו הכיבוש העצמי, המשמעת. הפרסום, כלומר הרחוב, הוא שנוטל את הלב, מכאן הלך-הרוח למרד, לשלילה, למלחמה, להאבקות.

הרבנים עוד לא באו אלי, אבל אפשר ועוד יבואו. זמן רב לא אעשה כאן. אם לא הביאה עשייתי כאן לידי איחוד כל המפלגות, הרי סופה של זו, – לאחר שתצורף אליה פעולתן של התכניות השונות שהצעתי – להביא לידי אחדות זו הנכספת.