יום ג', 1 בדצמבר, 1931    🔗

נורוק בא אלי לפני כמה ימים וקבע להבוקר פגישה עם מודי ועמו, לשם דיון במכתבנו מלפני שלושה חדשים בדבר תכנית העבודות הציבוריות לעונת-החורף. לולא פגישה זו לא הייתי קם ממיטתי. הלכתי לשם עם שרתוק, ובמשך שעה ביררנו סעיף-סעיף את תוכן מכתבנו. היה זה בירור חסר-אונים עד כדי טרגי-קומיות. מבחינה אדמיניסטרטיבית בלבד הרי המצב הוא כמעט נטול תקוה. על מכתבנו לא קיבלנו תשובה, לדברי מודי – מפני שעל רבים מסעיפיו אין לענות. סעיפים אחדים טעונים בירור עם מנהל העבודות הציבוריות (כאילו לא יכול להגיד לי זאת לפני שלושה חדשים!). סעיפים אחרים יש להביא לעיון לפני הועדה לעניני דרכים שליד מיניסטריון-המושבות או לפני איזה מוסד אחר, שמא תתגלה אפשרות לכללם בהצעת התקציב לשנה הבאה. סעיפים אחדים, כגון דרך באר-טוביה – אין ידיעות עליהם בכלל, על אף כל הצהרותיו של צ’נסלור וסעיפים אחרים, כגון דרך מסחה-יבנאל, העוברו למיניסטר-המושבות; עדיין לא נתקבלה תשובה, ואין גם לצפות לתשובה, כיון שאין מיניסטריון-המושבות יכול לאשר שום הצעה הכרוכה בהוצאות, ומיניסטריון-הכספים מעונין מאד להרויח זמן.

בעוד אנו משוחחים עם מודי ועם נורוק, נציץ יונג לתוך החדר ואשר שהוא רוצה לדבר אתי. כיון שהיה עסוק באותה שעה, החלטנו להיפגש באחד הימים הקרובים. מודי אמר לי כי יונג רוצה להעמידני על ההסתה המתנהלת בכמה מן העתונים העבריים; הכוונה ל“במערכה” ¹. שאלני אם אין בידי הסוכנות להשפיע על העורך. עניתי לו, כי העתון הוא חסר-חשיבות ואין לנו פיקוח עליו. התערבות מצדנו עלולה להביא אך תוצאה הפוכה. לבסוף נפרדנו מהם, אני ושרתוק, כשאנו תמהים במקצת.

בדרכי חזרה ראיתי צורך לסור למשרדו של מילס בעינן מיוחד. הוא עמד אז בשיחה עם וב, ובשעה שחיכיתי לו זמן-מה נזדמן לי להיפגש עם מר עארף-אלעארף, מי שהיה בשנת 1920 אחד מחשובי המסיתים הערבים, נתקבל אחר כך לשירות הממשלתי על ידי סיר הרברט סמואל, הועלה לאחר זמן למשרה חשובה בממשלת עבר-הירדן, ועתה הוא קצין-מחוז בבאר-שבע. נודע לי מפיו, כי זה עתה השלים כתבית ספר על מנהגי הבדוים בדרום, וכי הוא משתדל להוציא את הספר גם בתרגום אנגלי ועברי.

בשעת שיחתי עם מילס סיפרתי לו על שמועה שהגיעה אלי (היה זה בהחלט הישג של ה“אינטליג’נס” שלנו): לפי השמועה נתקבלה במשרד הממשלתי לעניני המפקד ידיעה סודית, שלפיה סיירו שלושה סוכנים משלנו בכפרים הערביים וניסו לשדל את תושביהם למסור במפרד מספרים מנופחים, כדי שהסוכנות היהודית תוכל אחר לערער על תוצאותיו, הדגשתי בתוקף שאין זה אלא שקר מוחלט, ושקר שקוף למדי, שכן הטעם הוא מופרך לאחר שהכריזה על תמיכתה במפקד, ודאי אין להניח שתשחק משחק כפול ממין זה. מילס אמר לי, שלא יחס מעולם חשיבות רבה לידיעה זו, אילמלי כן היה פונה לאינו במישרין. אגב, הסברתו נתנה בידי את המפתח להבנת כל המזימה, ועל ידי כך השגתי את מטרת ביקורי. מילס סיפר לי כי אחד הערבים המעורבים בדבר קרא לעצמו בשם מ. ט., וידוע שקודם לכן עבד בשירות הציונים. אכן, נראה שלפנינו מעשה-נקמה מצד “ידידי” המאוכזבים ט., ז. ושותפיהם. בהמשך שיחתנו שאלתי את מילס לתכניותיו האישיות לאחר גמר המפקד. אמר לי כי לאחר ארבע-עשרה שנות שירות בארץ-ישראל נדמה לו שהגיע השעתו להסתלק. נראה שהיחסים בינו לבין יונג אינם כתיקונם. שוחחנו על הקושי הנובע מן ההבדל שבתוצאות המפקד בין מספרי היהודים לפי לאומיותם לבין מספרי היהודים לפי דתם. נראה שכמה אנשים נמנעו מטעמי מצפונם מלהודיע על שייכותם לדת ישראל; הצהירו כי אמנם יהודים הם, אך הם בני בלי דת. מספרם ודאי אינו גדול, אך על כל פנים יעצתי למילס לדחות את פרסום תוצאות-המפקד לפי הדת, עד שהתוצאות לפי הלאומיות תשלמנה את התמונה.

לעת-צהרים טילפן אלי קלוריסקי והודיעני, כי ערבי אחד מן הקיצונים שבמחנה ומנאמני המופתי, חבר ב“אגודת המוסלמים הצעירים”, רוצה לבקר אצלי בביתי; קבעתי לו זמן לפגישה (במעמד שרתוק, כמובן). כשבא נתברר כי “מוסלמי צעיר זה” הוא אדם נכבד ובעל-צורה, בן חמישים בערך. פתח בדברי פיוס ואמר כי שיטות היהודים עד כאן היו לקויות בתכלית, מאחר שסמכנו בעבודתנו רק על אותם הערבים שביקשו כסף. הוא מציע גישה חדשה לגמרי. יש להתחיל בפעולה (שהוא מוכן לעמוד בראשה) בשתי מגמות אלה: ראשית – יש להוכיח לערבים כי האויב האמיתי הוא לא הציונות, אלא אנגליה; שנית – יש להילחם על אחוז גדול יותר של משרות ממשלתיות בשביל המוסלמים לגבי הנוצרים, שהרי על ידי כך היה נתקע טריז בין שני חלקי התנועה הערבית. היה עלי להיזהר מאד, כיון שלא ידעתי אם אדם זה נשלח אלינו על ידי המופתי כדי לתהות על קנקננו או שהוא ממשרתי הממשלה. סופו של הסיפור – שביקש כסף לניהול הפעולה! היה זה מאוס במקצת, והאדון נפרד ממני מתוך הרגשה בלתי-נעימה, וגם לא העלים זאת.

כל אחר-הצהרים ישבתי בביתי והכתבתי רשימות ליומן. סימה נסעה לתל-אביב, ליום הולדתה של אמי. לא נלויתי אליה, מחמת הצטננותי החזקה, והקדשתי את הערב לעיון בכל מיני תעודות ומסמכים שנערמו על שולחני.

 

יום ד', 2 בדצמבר, 1931    🔗

בבוקר צילצל מזכירו של יונג והזמינני לבוא בשעה אחת-עשרה. יונג עמד בתחילת דבריו על מכתבנו אליו בדבר ההסתה הדתית המתנהלת בעתונות הערבית. אמר כי שלח תשובה למכתבנו, אולם בינתים רצונו להצביע על העובדה, כי גם העתונות העברית מגלה סימנים של רוגז וריתחה. קרא לפני מאמר שנתפרסם באחד הגליונות האחרונים של “במערכה”. אמרתי לו שלא קראתי את המאמר ואני סבור כי מספר היהודים בארץ שקראו אותו מועט מאד; כן חזרתי לפניו על מה שאמרתי אתמול למודי. בתשובתו אמר, כי תפוצתו של העתון ידועה לממשלה; אולם סכנתה של ספרות מעין זו היא בכך שהיא מעוררת תגובות בעתונות הערבית, המעמידה פנים כי היא מתיחסת אליה ברצינות. את התגובות הללו חוזרת ומפרסמת מצדה העתונות העברית, וכך נפתח מסע בלתי-פוסק של הסתה הדדית. סיכמתי ואמרתי, כי על כל פנים, אם רוצה הממשלה לעשות משהו בענין זה, תעשה זאת במישרים.

הסיבותי אז את השיחה לענין הועידה המוסלמית העתידה. לפי הידיעות שפורסמו בעתונות, דרשה הממשלה ממארגני הועידה הבטחה, דיוניה לא יפגעו באינטרסים של אותן המעצמות שאתן קשורה בריטניה הגדולה בקשרי חוזים. העתונים יחסו צעד זה להתערבותם של הקונסולים הצרפתי והאיטלקי. העובדה המצערת ביותר שראיתי חובה לעצמי להזכירה היא, כי לדעת ממשלת ארץ-ישראל אין עניני חבר-הלאומים ראויים, כנראה, לאותה מידה של התחשבות בעניניה של איזו מעצמה זרה אחרת, וזה בארץ הנתונה תחת מנדט של חבר-הלאומים. וחבר הלאומים שלח ועדה לארץ, והועדה הגיעה למסקנה מסוימת בשאלת הכותל המערבי, ומסקנה זו אושרה על ידי ממשלת ה. מ. – והנה נותנים רשות לכנס ועדיה באותה עיר של הסכסוך, ועידה שאחת מטרתה: לעורר את המחלוקת מחדש.

המזכיר הראשי השיב על כך, כי לפי מיטב ידיעותיו תהא זו טעות להניח כי הדו"ח של חבר-הלאומים יתפוס מקום חשוב בדיוני הועידה. חשבתי, כי אם נכונים דבריו הרי סעיף המקומות הקדושים בסדר-היום של הועדה צופן בקרבו סכנות חמורות עוד יותר. כי הרי אז הכוונה לעורר לא בלבד את שאלת הכותל המערבי, כי אם גם, ואלי בעיקר, את עלילות מסגדי הר הבית. כיון שלתעמולת-שקר זו אין אף שמץ של יסוד במציאות, אפשר היה לקוות כי ממשלת ארץ-ישראל, למודת הנסיון משנת 1929, תפרסם הודעה פומבית שבה תכחיש את ההאשמות הללו. מר יונג השיב שהיה רוצה להיות בטוח כמוני כי “אין כל יסוד, משום צד יהודי, לטענות אלה”. מה שלא יגידו במוסדות היהודיים והציוניים, הרי אין ביכלתם למנוע יהודים בורשה או בניו-יורק מלהצהיר הצהרות מסוכנות; על כל פנים, המופתי ומצדדיו בטוחים כי המקומות הקדושים שלהם נתונים למסור הודעה מעין זו שאני דורש; אפילו המוסדות היהודיים נבצר מהם לפרסם הכחשה גמורה להאשמות הללו כל פעם שנדרשו לכך בעבר, והוא רוצה לדעת אם אני מוכן לפרסם הודעה מעין זו.

בתשובתי הסתמכתי על הצהרתו של הרב קוק בפני ועדת שאו ². הרגשתי כי במידה שמתכוונים כאן לתקוות הדתיות לחידוש בית-המקדש של ימי שלמה – הרי הללו דומות לפי מהותן לתקוות לבוא המשיח ולתחית המתים, והגשמתן של אלו היא על כל פנים בהחלט מחוץ לתחום פעולתם של בני תמותה. הוספתי, כי אם תדרוש הממשלה שנמסור הודעה, נשתדל למצוא צורה נאותה לכך, אלא שאין זו פוטרת את הממשלה מחובתה לסתור אף מצדה היא את השקרים הנפוצים ברחבי העולם המוסלמי; אין כל צורך בחקירה מיוחדת, מאחר שהודעה דומה כבר נמסרה על ידי מיניסטר המושבות (מר אמרי) בשנת 1928. מר יונג סיכום ואמר שהממשלה תראה מה יש לעשות.

הוספתי ואמרתי, כי אם לדון לפי השלב הנוכחי של ההכנות לועידה, הרי המצב, כפי שניתן לו להתפתח, הוא ממש כפי שחזיתיו מראש לפני חדשים וחצי, בשיחתנו הראשונה בענין זה. כל שאר הסעיפים ה“דקים” הוסרו מסדר-היום. שאלת הכליפות ירדה; עבדול מג’יד ³נעלם ואיננו; תכנית האוניברסיטה צומצמה עד כדי תכנית חינוך נטולת-ערך; לכל “המעצמות הידידותיות” ניתנה הגנה; מה שנשאר בסדר-היום – הרי הם הסעיפים שכוונתם הסתה ביהודים, ובהם חידוש המחלוקת בענין הכותל המערבי. הציבור היהודי מבליג, כשם שהבליג אחרי שנתפרסם הדו"ח של חבר-הלאומים, כי התבונה המדינית מחייבתו לכך. אך אל נא תסיק מכאן הממשלה, כי אין בלבנו מרירות על השתלשלות הדברים.

כאן הפסיקני מר יונג והעיר, כי אם כוונת דברי לומר שהממשלה הבריטית הסירה בכוונה את כל שאר הסעיפים מסדר-היום, כיון שנוח לה לעשות את היהודים שעיר לעזאזל בועידה, – הרי הוא מתנגד בתוקף לפירוש כזה של עמדתם. הוא שאלני אם יודע אני מהו סדר-היום של הועידה. כשמניתי את הסעיפים אחד אחד והדגשתי שמחוץ משאלת המקומות הקדושים אין כמעט סעיף אחד העשוי לעורר ענין בועידה, אמר: “נימוקיך סובבים כאילו במעגל. קודם כל אתה מבטל את כל שאר סעיפי סדר-היום, ואחר כך אתה קובע כי הסעיפים היחידים שנשארו הם אלה המכוונים כנגד היהודים”. עניתי שלא אמרתי כי הממשלה עשתה זאת בכוונה; הרי מר יונג הסביר לי פעם, כי אין זה מעניני לדעת מה הן כוונותיה של הממשלה בשאלה זו. איני רואה אלא את התוצאות, והללו הן ברורות בהחלט. בעולם המדיני, ממש כבעולם הפיסיקה, קיימים חוקי-כובד, ועל פי החוקים הללו ניתן לשער כי איבת הצירים תופנה בכל כבדה כנגד היהודים, כצד החלש ביותר. זוהי דרך ההתנגדות הקלה ביותר. בארץ-ישראל, כבעולם כולו, אנו היהודים, נתונים כאילו במשחק של קוביות; תוטל הקוביה באשר תוטל – תמיד תוטל נגדנו.

על כך השיב יונג, כי אם לא נתכוונתי להאשים את הממשלה הבריטית במעשי-מזימה, הרי לא היה מקום לשימוש במלה “מרירות”, שנשמעה בה בלי ספק האשמה מסוימת. עניתי, כי יונג מעולם לא מצא את עצמו, כנראה, בשורות החלשים. יש והחלש ירגיש בלבו מרירות אף אם אין לו יסוד מספיק לטוען טענה מסוימת כלפי מישהו, אלא כלפי הגורל.

מר יונג חיוה את דעתו כי הערכת המצב בדברי קודרת יותר מיד. אין זה ענינו למסור הודעות על דרכי הועדיה העתידה להתכנס, אבל הוא מניח כי זו לא תהיה מכוונת כל כך כנגד היהודים כפי שנדמה לי. מובטח לו כי חששותינו מוגזמים הם וכי עם העובדות תתבדינה נבואותינו.

כל השיחה היתה חדורת מתיחות. אני הבלטתי את מרירותי והוא גילה סימני רוגז. היו התנגשויות רבות, וגם שיא דרמטי לא חסר, אבל כשנפרדתי ממנו לא הרגשתי כל הקלה.

טילפנתי לקוסט במשרדי-הממשלה וביקשתי לקבוע לי ראיון בענין הועידה המוסלמית.

באחת היתה לנו ישיבה קצרה של ההנהלה, בה נידונו הצעות עירית תל-אביב בדבר הסבך בעניני רשת-החינוך העברית.

אחר-הצהרים נתקיימה בביתי הפגישה בין נ. י. לבין אחדים מאנשי ההסתדרות. שוחחנו שוב על תכיותיו בנוגע להקמת “מפלגה שלישית” בקרב הערבים, שתהא מבוססת על יסודות (לא ברורים ביותר) של אגודות מקצועיות. נתגלעו, כמובן, חילוקי-דעות יסודיים בין שני הצדדים שהשתתפו בפגישה; מצד אחד נ. י., שכל רצונו הוא לרכז בידיו בזמן הקרוב ביותר כוח רב ככל האפשר ולהקים מיד את מנגנון המפלגה, בלי לבססו תחילה ביסוס איתן באגודות מקצועיות בנות קיימא; מצד שני – אנשינו אנו, המנוסים בהקמת אגודות מקצועיות בתנאים הארציראליים, המעונינים משום כך ביצירה הדרגתית של בסיס יציב לבנין העל-פוליטי. מטעם ההסתדרות השתתפו בן-צבי, דב הוז, וא. קצנסלון.

לא יכולתי לחכות לסוף הפגישה, כיון שהוזמנו לארוחת –ערב אצל משפחת רופין – והשיחה נמשכה גם לאחר שנפרדנו.

בבית רופין מצאתי את פרנץ', שפרד, הורוביץ, משפחת הכסטר ומשפחת קיצ’ינג. בשעת הסעודה שוחחתי רוב הזמן עם שפרד, כדי לעמוד מקרוב על טיבו. הוא גילה התענינות רבה בגורלם של האנשים הצעירים מיוצאי מאה שערים. אמר, כי לאדם מן החוץ קשה להאמין שבני הישוב הישן ואנשינו בישובים החקלאיים בנים הם לאומה אחת. בדרך כלל גילה בדבריו מידה גדולה יותר של הבנה ליסודות בעיתנו מכפי שניתן לקוות מאדם כמוהו, קצין השקאה שגישתו היא בעיקר מעשית וענינית.

לאחר הסעודה היתה לי ולהכסטר שיחה מענינת מאד עם קיצ’ינג על בעיותיה המדיניות של ארץ-ישראל. הוא שאל מה גרם לשיבוש היחסים בין האדמיניסטרציה הבריטית היהודים, ומדוע לא נוכל להפקיד את גורלנו בלא הסתייגות בידי ממשלת ה. מ.? הסכמנו עמו בכמה דברים, ונדמה לי כי נתרשם ממה ששמע. בסוף השיחה לא אמר אלא זאת: “בריטניה הגדולה היא מעצמת-המוסלמים הראשית בעולם, ואם תרצה או לא תרצה – עליה להתחשב ברגשות המוסלמים”.

 

יום ה', 3 בדצמבר, 1931    🔗

נערכה ישיבה קצרה של ההנהלה, שבה סקרנו את מצב בתי-הספר, לאחר שדחינו את הצעות עירית תל-אביב.

קלוריסקי בא להודיע לי כי ידידנו ממצרים חזר לארץ, ולפי סברתו לא יבואו אל הועידה בירושלים לא מנהיגי הופד ולא אחמד זכי פחה ⁴. ניפגש אתו מחר במשך היום.

אחר-כך נתכנסה ישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והנהלת הועד הלאומי, לשם הסדרת היחסים בינינו בשדה הפעולה המדינית. זה כמה זמן מורגשת אי-שביעות-רצון בקרב הנהלת הועד הלאומי. גם בן-צבי מלא טרוניות. הם מאוכזבים מן העובדה שגם עתה, לאחר שחבר הועד הלאומי נתמנה מנהל המחלקה המדינית, אין מתחשבים בהם במידה הראויה. על כן ניסו שוב להציע כל מיני הגדרות וסייגים, שאיני יכול להאמין בצד המעשי שבהן. בראשית הישיבה העלה בן-צבי כמה טענות; אלמליח ואוסטרובסקי מילאו אחריו. שאלה זו נידונה באחת הישיבות האחרונות של ההנהלה, ויכולתי על כן (לאחר שהשבתי על הטענות) להביא לפני המשתתפים את המסקנות שהגענו אליהן. מסקנות אלו אפשר לסכם כדלקמן:

אין הנהלת הסוכנות יכולה לותר, ויתור גמור או חלקי, על האחריות לאותן הפעולות שעליהן היא חייבת למסור דין-וחשבון למוסדות העליונים של התנועה – הקונגרס הציוני ומועצת-הסוכנות. הועד הלאומי, אף כי הנהו קודם כל גוף נבחר של יהודי ארץ-ישראל למילוי תפקידים סוציאליים ומוניציפליים מסוימים – מעונין במישרים בכמה ענינים שאפשר להגדירם כפוליטיים. בקשר לענינים הללו יש מקום לפעולה משותפת, ולא לאחריות משותפת. הענינים האלה הם, לפי הגדרת “אד הוק” – היחסים עם הערבים, עניני בטחון ועניני התחוקה בארץ. אשר לכל שאר הפעולות המדיניות, הרי יתכן במקרה זה או אחר סידור שלפיו ימסר ריכוז פעולה מסוימת בידי הנהלת הועד הלאומי. היתה התנגדות-מה לתכנית זו, אך לבסוף הוסכם כי שרתוק ואחד מחברי הנהלת הועד הלאומי ינסחו את ההסכם שלנו בכתב.

מיד לאחר הישיבה הלכתי הביתה, מפני שחיכיתי לרוטנברג לארוחת-הצהרים. הוא סיפר לי על ביקורו הקרוב של לורד רידינג ⁵בארץ-ישראל. על כך קראתי קודם לכן בעתונות. משערים כי יבוא בסוף החודש, ורוטנברג מיחס לביקור זה חשיבות רבה. שוחחנו גם על הנציב העליון החדש ועל הועידה המוסלמית. רוטנברג יפגש עם ה. מ. מחר.

נורוק צילצל וביקש ממני לבוא מיד, יחד עם ד"ר טון, למשרדי הממשלה לשם איזה בירור. אירע משהו בודי חורית, וביילי ⁶בא במיוחד לשם כך. קבענו את הפגישה לשעה שש.

אחר-הצהרים השתתפתי בקבלת-הפנים שנערכה לנציב העליון החדש במלון המלך דויד על ידי ראש עירית ירושלים. בנאומי ראגב ביי ווקופ לא נאמרו אלא המליצות השגורות והבלתי-מחייבות על יפי העיר, אספקת המים הלקויה ובדומה לכך. מענין היה לדעת על מה ידברו בקבלות הפנים הרשמיות הללו לאחר ששאלת אספקת המים תסודר אחת ולתמיד…

פכרי ביי ⁷הציג את הבאים לפני הוד מעלתו. הנאספים היו רובם אנגלים ויהודים; אחוז הערבים היה מועט ביחס, מאחר שלא בא שום איש מקבוצת החוסיינים.

התוצאות האחרונות של המפקד מוכיחות לחלוטין, כי בירושלים יש רוב יהודי, אף אם לא יובאו בחשבון בית-הכרם, קרית-משה, גבעת-שאול ותלפיות. ואף על פי כן שיוו לטקס אופי ערבי מובהק.

בשעת קבלת-הפנים ניגש אלי פרנץ' והודיעני, שגם הוא ישתתף בפגישה בשעה שש; נהיה אם כן חמישה: פרנץ', נורוק, ביילי, טון ואני.

ביילי פתח ומסר את העובדות: לאחר הגשמים נאלצו הערבים בחלק הצפוני של ודי חורית לעזוב את מקומות חנייתם שהוצפו מים והעתיקו את אהליהם, משפחותיהם וכל אשר להם חזרה לקרקעות היהודים. בינתים התחילה הקהק"ל בחרישת כל שטח-הקרקע הסמוך, שחלקים ממנו שימשו קודם, כנראה, גם שטחי-מרעה של הערבים. הערבים נוקטים את תכסיסי-ההפרעה הרגילים: הם משתטחים על הקרקע לפני הטרקטורים, באופן שכל רגע עלול לקרות איזה מאורע; ומאורע כזה – הודה ביילי – ינופח על ידי המעונינים בכך כדי בעיה מדינית ממדרגה ראשונה. פיצ’ג’רלד, סגן מפקח-המשטרה במחוז, יצא למקום-המעשה והפסיק זמנית את העבודה למשך כמה שעות.

שאלתי אותם מה הם דורשים מאתנו.

פרנץ' הציע שנדחה את החרישה עד ליום ג' הבא, כדי לאפשר לביילי לצאת לודי חורית ולנסות לסדר את הענין. לפני שנה הסכים עבד-אללה סמארה, אחד השכנים ומצדדיו הגדולים של המופתי, לתת כברת-אדמה משלו לממשלה, כדי שתמסרנה לערבים הללו להקמת אהליהם; אין ספק שאדם זה אשם במידה מה בסכסוך של עכשיו, כשם שהוא אשם גם בסכסוכים קודמים – הוא נהג להסית את הערבים שיכריזו על תביעותיהם, כדי שברגע המתאים יוכל לקנות מהם את זכויותיהם ולהציע את הקרקע ליהודים.

הייתי באמת מלא רוגז. אמרתי להם: או שיש חוק, או שאין חוק בארץ! ענין זה נדון משך ארבע שנים בבתי-הדין לסוגיהם. הוצא פסק-דין. אם הממשלה, עם כל נסיונה בשנה האחרונה, לא הספיקה לסדר את הענין במשך שנה אחת – כיצד תתאר לעצמה שתוכל לסדרו עתה, במשך ימים ספורים? הוספתי שבעלת הקרקע היא הקהק“ל, ורק היא רשאית להחליט. אולם בשעת דיבורי ראיתי לנגד עיני את שני הגורמים המכריעים בשעה זו: הנציב העליון החדש והועידה המוסלמית, העתידה להיפתח ביום א'. לא יתואר שיעור הסתכלות טוב יותר הן בשביל ווקופ והן בשביל אורחי המופתי מן המחזה של הערבים המשתטחים על הקרקע לפני הטרקטורים היהודיים.. על כן הוספתי כי אמנם, מוזר מאד שהסכסוכים בודי חורית פורצים תמיד ברגעים המתאימים ביותר, כמו, למשל, בשעת ביקורו של ד”ר שילס ⁸, או בימי ועדת שאו, אף על פי כן אני מוכן להביא את הצעת מר פרנץ' לפני הקהק"ל – בתנאי שלאחר המועד המוסכם יתנו לנו לחדש את החרישה בתנאים נורמליים.

נורוק עמד על הצורך לספק לאנשים הללו שטחי-מרעה, עד שהממשלה תמצא פתרון מתאים יותר למצבם; על כך השיב ד"ק טון, כי פקודת-החוק להגנת האריסים, שקיבלה תוקף זה מקרוב, מכבידה על סידור כגון זה. לדעת פרנץ' עלינו להודות כי המצב קשה לא רק בשבילנו אלא גם בשביל הממשלה, שהרי מעשי הערבים הללו הם בבחינת מרי אזרחי והתקוממות נגד פסק-הדין של בית-המשפט.

בערב נערכה ישיבה מיוחדת של הועד הלאומי, שבה מסרתי דין-וחשבון מפורט על השתלשלות הענינים בקשר לועדיה המוסלמית ועל פעולותינו השונות בפרשה זו. מסירת הדו"ח שלי נמשכה קרוב לשעתים, ואחריו באו כמה הערות ושאלות מצד חברים אחדים. לא היתה הצבעה, ובכלל היה הקול קול-נכאים – לפי המצב.

קפלן לן אצלי הליהל ושוחחנו עד אחרי חצות.

 

יום ו', 4 בדצמבר 1931    🔗

בבוקר בא קפלן אל המשרד, כדי לברר אתנו את ענין המשטרה בתל-אביב, שרתוק סיפר על ההתפתחות האחרונה. לפי ידיעות ממקור ראשון אין כל ספק, כי מיזוג הכוח המשטרתי התל-אביבבי עם משטרת הארץ יבוצע באחד באפריל. במקום לנסות להפיק מזה את מלוא התועלת האפשרית ולהתכונן לעתיד ברוח ריאליסטית – אין מגיעים כלל לדיון רציני על כך. הממשלה מחכה מתוך בטחון לשגיאה מצד עירית תל-אביב – כגון העלאת שאלות תיאורטיות של מעמד רשמי ושל פרסטיג’ה פוליטית – שאך תסייע לממשלה בביצוע תכניותיה. קו הפעולה התכליתי שהעיריה היתה צריכה לנקוט הוא – להילחם למען אוטונומיה מוניציפלית כנגד התערבות מופרזת מצד הממשלה, וכן לנצל את עובדת השתתפותה הכספית של העיריה בתקציב המשטרה, למען השיג תמורתה מידה של פיקוח עירוני ובטחונות בנוגע להרכב הכוח המקומי. ואולם העומדים בראש העיריה רוצים, כנראה, להימנע עד לגמר הבחירות העירוניות מכל פעולה בענין זה; המלחמה למען משטרת תל-אביב נראית להם כסיסמה מועילה במערכת הבחריות. נדמה כי הם שוכחים, שעד אז עלולה גורלה של משטרת תל-אביב להיחרץ בלי שתינתן לעיריה האפשרות להתערב בדבר.

בשעה עשר הלכנו, אני ושרתוק, לאוסישקין, בענין ודי חורית. חנקין וטון היו גם הם שם, ועמהם עוד כמה מאנשי הקהק"ל. לאחר ויכוח קצר הגענו בלי קושי רב לידי הסכם בינינו. נדמה לי, כי הועידה המוסלמית והנציב העליון החדש עשו רושם אפילו על אוסישקין. הוטל עלי להמשיך במשא-ומתן עם פרנץ' ולהודיע לו כי אנו מסכימים לדחות את החרישה, בתנאי שהממשלה תתחייב – ראשית, לשמור על רכושנו: הטרקטורים ושאר הכלים, שנשאירם במקומם; ושנית, לאפשר לנו לחדש את החרישה ביום ד' בבוקר, אם לא נגיע לסידור אחר בפגישתנו ביום ג'.

הלכתי מיד לפרנץ' וסיפרתי לו על החלטתנו. תשובתו היתה כי הואיל ואינו פקיד אדמיניסטרטיבי, אינו רשאי להתערב בדבר ועלינו להגיש את הצעותינו למזכירות. הוא נתבקש רק להשתתף בישיבה של אתמול, והיה מוכן לסייע בעצתו; לכך הוא מוכן גם עתה. אולם אם יבקשו עצה מפיו וישאלוהו לדעתו הפרטית, יגיד לשואלים כי הוא חסר, כנראה, בקיאות מספקת בתנאים הארצישראליים כדי להעריך כראוי את עמדת שלטונות-המחוז. או שיש ממשלה בארץ וכל אדם נתבע לכבד את זכויות זולתו, או שאינננה. סבור הוא, כי שלטונות-המחוז היו צריכים לחזות מראש משבר כזה ולמנעו; אולם מדיניות האדמיניסטרציה הארצישראלית, שהיא, לדעתו, מדיניות של היגררות אחרי המאורעות מנעה אותם מלנהוג כך. יתר על כן, אם הממשלה תסבול תקדימים כאלה, יש לחשוש כי בשעה ששלטונות הפיתוח יגשו לסדר את זכויותיהם של היושבים על קרקעות-לא-להם ושל האריסים על קרקעות הג’יפתליק, יתקלו במכשולים דומים.

תוך כדי שיחה קרא לפני פסוק מתוך הקטעים של יומן המשטרה בתול-כרם, שלפיו יוצא כי המשטרה אסרה אמנם עשרים וששה מערבי ודי חורית, אבל שיחררה אותם לאחר זמן קצר; בקשר לכך הודיע המשטרה לחנקין, כי אין היא מוכנה לתבוע את הערבים לדין ואין זה אלא ענינו הוא לפנות לבית-המשפט. רשמתי את הדבר בלבי והחלטתי לדרוש מהממשלה – נוסף על שאר שתי הדרישות – הסברה על הודעתה זו של המשטרה.

במשרדו של פרנץ' הלכתי למזכירות ומסרתי לנורוק על החלטתנו ועל שלוש דרישותינו. הסכים והבטיח להעביר את הצעותינו ללא שהות למזכיר הראשי.

קלוריסקי ושרתוק באו לביתי בלוית ר. א., כדי לשמוע מפיו את הדו“ח שלו על מצרים. סיפורו היה מענין ופקחי מאד, אם כי חסר-סדר במקצת. בדרך כלל מגלה אדם זה, לדעתי, מידה גדולה של פקחות טבעית וטביעת עין, וזה על אף חוסר כל חינוך יסודי. כמה מהערותיו תשמשנה עדות לכך: הראשון שהתקשר עמו שמו חסוניין, והוא איש חצרו של המלך פואד. המופתי שוחח עם חסוניין זמן-מה ולפני-כן על האוניברסיטה המוסלמית וקבע עובדה, כי לא-יהודים אינם מתקבלים לאוניברסיטה העברית. והנה, לאדם זה מסר ר.א. דו”ח על האוניברסיטה העברית ובו הוקיע את שקריו של המופתי וקרא בשמותיהם של שנים ממשפחת החוסיינים הלומדים, או שלמדו, באוניברסיטה העברית. אחר-כך בא במגע עם אנשי הופד ושוחח עם נחאס פחה. כאן השתמש בנימוקים אחרים לגמרי. פתח ואמר כי הצהרת בלפור אינה אלא עדות לגודל ההשפעה היהודית במדיניות העולמית, ועל הופד להבין, כי אם בריטניה הגדולה נזקקה לאהדתם ולעזרתם של היהודים, על אחת כמה וכמה נזקקת להם מדינה צעירה כמצרים. ועל-כן טוב יעשו המצרים אם ישתדלו לרכוש את ידידות היהודים ברחבי-העולם. הוא הוסיף, כי היהודים נתונים לרדיפות בכל מקום, דוקא מפני שהם בני המזרח, והרי היא היא הסיבה שבגללה בזים אנשי אירופה גם למצרים ולערבים. הוא גם הוכיח לנחאס, כי ועידת המופתי אינה אלא תמרון פוליטי של הבריטים; על כן טוב יעשה הופד אם יוקיר רגליו מן הועידה, אם אין ברצונו לחזק את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון.

הוא נפגש גם עם מנהיגי הקונסטיטוציוניסטים הליברליים: מוחמד מחמוד ומוחמד עלי. אתם דיבר שוב בלשון אחרת. להם הסביר את תכניתו של שאוכת עלי בענין הכליפות; סיפר להם שהלה הסכים להסיר את הסעיף הזה מעל סדר היום של הועידה ולבטל את מועמדותו של עבדול מג’יד, לאחר שהצליח להשיא את בתו של עבדול מג’יד ליורש-העצר בהיידראבאד ⁹. באופן כזה מקווה שאוכת עלי לזכות בכליפות הודית, בהיידראבאד. כן שלח תזכירים לקונסול החג’אזי ולקונסול העיראקי במצרים. בתזכיר הראשון עמד על תכניתם של המופתי ואנגליה לכונן בארץ-ישראל מרכז מוסלמי שיתחרה במכה; בתזכיר השני הדגיש כי המפלגה הסורית, הנותנת את ידה לועידה המוסלמית, היא שתומכת בעלי ¹⁰במאמציו לרשת את כסא-המלוכה בסוריה.

בכל הנימוקים הללו – וזה כוחם! – היתה כל פעם מידה רבה של אמת, ויש להניח כי לא נשארו ללא השפעה על שומעיהם.

ביליתי את הערב בבית, מאחר שאמי ובתי הגדולה באו לירושלים לימי החנוכה.

בשעה מאוחרת צילצל אלי רוטנברג. קבענו פגישה לשעות הבוקר.

 

שבת, 5 בדצמבר, 1931    🔗

לפגישה עם רוטנברג באו גם חיים סלומון ובן-צבי. רוטנברג התראה עם הנציב העליון ושוחח עמו בין השאר על הועידה המוסלמית. לדעתו אין ווקופ מרוצה מכל הענין. רושם זה נתקבל אצלי גם ממכתבו של וייצמן. רוטנברג הציע על כן שהסוכנות היהודית תפנה עוד בשעה אחרונה זו להוד מעלתו – אולי בצירוף חתימותיהם של הועד הלאומי והרבנות הראשית; בפניתנו זו עלינו לחזור על האזהרות שהזהרנו את הממשלה, לעמוד על הסכנה שבליבוי ההסתה הדתית ולדרוש את סילוקו של סעיף הכותל המערבי מסדר-יומה של הועידה. בן-צבי העיר, כי במקרה שהסוכנות היהודית תסכים לשלוח אגרת כזאת, יצטרף הועד הלאומי לפעולה, כפי שהוסכם בישיבת הועד הלאומי זה מקרוב. תגובתי הראשונה להצעתו של רוטנברג היתה שלילית. הבאתי נימוקים אלה: אף אם ינקוט הנציב העליון צעד כזה ביום פתיחת הועידה, תהיה התוצאה הפוכה מזו שאנו מתכוונים לה, כי פניה כזו מצדנו בכתב לא תיעלם מעיני המופתי. הוא יבוא לפני צירי הועדיה, יספר להם על התערבות היהודים ברגע אחרון זה וינצל את הדבר, כיד ההסתה הטובה עליו, לשם גירוי היצרים. יתר על כן, אף אם יבטיח לממשלה הבטחה פורמלית שלא לנגוע בשאלת הכותל המערבי תשמש לו עצם ההתערבות שלנו נימוק חזק ומשכנע, ובשעת הדיונים יוכל לנגוע בו בקוים כלליים, אף בלי להזכיר במפורש את ענין הכותל המערבי. אף על פי כן הבטחתי לרוטנברג לעיין בהצעתו ולתת לו תשובה לאחר התיעצות עם שאר חברי ההנהלה.

טילפנתי להכסטר והחלטנו להיפגש לפנות-ערב כדי לעיין בדבר. בצהריים טילפן סנטור מתל-אביב. הוא תמך בדעתי.

אחר-הצהרים בא אלי צ., לשעבר מחברי קבוצת דגניה, החי עתה מטעמי-בריאות במצרים ומשמש שם כנציג “תנובה”. הוא משקיף מפוקח למדי לדברים שבפוליטיקה וגישתו היא גישת אדם בעל שכל ישר. סיפר לי הרבה פרטים מענינים, בעיקר בעניני החיים הפנימיים של הקהילה היהודית במצרים: המלחמה בין שני הרבנים; הריב בין המשפחות; המערכה בין שני העתונים “ל’אורור” ו“לה וי ז’יב”. והשפעת כל המריבות הללו על סיכויי פעולתנו במצרים. חיים נחום אפנדי כבש לו עמדה חזקה למדי בחצר המלך. בדרך כלל נוטה המלך אמון ליהודים ומעריך את כשרונותיהם.

קלוריסקי בא אלי וסיפר לי כמה פרטים על ההכנות לועידה, שתיפתח מחר. הצטערתי מאד שלא יכולתי להתקשר עם שרתוק ולהתיעץ אתו; אך הוא גר בבית-הכרם, וכל זמן שאין לו טלפון הריהו מנותק לגמרי בשבתות.

בערב בא הכסטר ושוחחנו על הצעתו של רוטנברג. בשעה מאוחרת טילפנתי לרוטנברג והודעתיו, כי לדעתי לא רצוי לשלוח את האגרת, כפי שהציע.

 

יום א', 6 בדצמבר, 1931    🔗

צ. בא אלי לשיחה שנקבעה מראש, ועמד על העזרה הדרושה לו כדי שיוכל להמשיך בפעולתו כסוכן למכירה תוצרת ארץ-ישראל במצרים. הן מבחינת הענינים של “תנובה” והן מבחינת תכניותיה של התאחדות בעלי-התעשיה אנו חייבים לתמוך ככל האפשר בסוכנות כזאת בקהיר. אולם כאן אנו נתקלים במצב התקציב שלנו.

מרטון, לשעבר סופר ה“טיימס” במצרים (משרה חשובה בעולם העתונות) ועתה סופר ה“דיילי טלגרף”, העושה כאן בעניני הועידה, בא לבקר אצלי. נראה כי יש לו קשרים טובים עם הנציגות הבריטית במצרים והוא בקי במה שמתרחש בארץ ההיא. נושא שיחתנו היה, כמובן, הועידה המוסלמית, שאין הוא מיחס לה, בדרך כלל, חשיבות יתרה. יתכן שאת ההסבר לכך יש לבקש בעמדת מצרים כלפי הועידה.

בצהרים היו לי שתי ישיבותהאחת עם הסתדרות-המורים, בה המשכנו בדיוננו בענין-המשכורות וארגון מערכת בתי-הספר לשנה הבאה, והשניה עם וייץ מן הקהק"ל, בשאלת תשלום המסים על ידי ישובינו החקלאיים.

שרתוק ביקר אצל ע. בבית-מלונו, מתוך מחשבה לקבוע פגישה בינינו לבין מספר גדול ככל האפשר של צירים ועתונאים מוסלמיים. יש בדעתנו לסדר סיור בכמה מישובינו, ביקור באוניברסיטה, ואולי גם הרצאה בערבית על ספרית גולדציהר. שרתוק קבע עם ע. פגישה נוספת בערב. בה ישמע מפיו על ישיבת הפתיחה של הועידה. היום גשום והרוח חזקה, ויש להניח, כי מזג-האויר יפגע במקצת בחגיגיות טקס-הפתיחה.

בערב– ישיבת ההנהלה בבית סנטור. במשך כל הזמן הגיעו ידיעות על פתיחת הועידה. ראשון בא ו., אחר-כך אחד מאותם שהיו בהר-הבית, ולבסוף – משה, לאחר שנפגש שנית עם ע.. מתברר כי אחר-הצהרים נערכה קבלת-פנים בבית ראודט אל-מערף ¹¹, שבה הציג המופתי את ראשי מצדדיו לפני צירי חוץ-לארץ. משם נסעו במרכבות (בגלל הגשם) אל המסגד, ושם נערכו תפילות-הערב הרגילות – אלא שפרשת אל-בורק ¹², שמקורה באחד מספרי הקודש שלהם ואינה נכללת בסדר-התפילות הרגיל, נקראה הפעם אף היא. לפי דו"ח אחד הציע הציר המצרי, עבדול חמיד סעיד, שבועת נאמנות למקומות הקדושים המוסלמים ולהגנתם, וכתגובה על כך קמה כל הועידה על רגליה. האיש משלנו, שהיה שם, לא ראה אמנם כל דבר מעין זה, אך הוא עמד בריחוק-מה מן הצירים. מאורע הערב היה התנגשות בין שני צירים ממצרים, האחד ופדי והאחד מאנשי צדקי, וניכר היה שהצירים תמכו בדרך כלל בדובר הופדי, עבדול רחמן עזאם ¹³וסוליימן פאוזי, האחד מאנשי צדקי – ספג גם מכות קבל עם ועדה. ו. נשבע כי כבר הודיעו על כך טלפונית לצדקי פחה וכי הלה ידרוש מן הקונסול המצרי למחות לפני ממשלת ארץ-ישראל.

בדרך מקרה נודע לשרתוק בשעת פגישתו השניה עם ע., כי זה משתדל להכשיר את הקרקע לביקורו הקרוב של הכדיב לשעבר, עבאס חילמי פחה, בסוריה, בארץ-ישראל ובעבר-הירדן. ידיעה זו מאשרת הן את הסברה כי ע. הוא מאנשי עבאס חילמי, והן את השמועה בדבר תכניותיו המסתוריות של הכדיב לשעבר להבטיח לעצמו שוב כסא-מלוכה במזרח התיכון.

נתתי הוראות לעתונות העברית להימנע ככל האפשר מלהבליט את הועידה הבלטה יתירה.

 

יום ב', 7 בדצמבר, 1931    🔗

שוב בא. צ. באותו ענין, לאחר ששוחח עם בבלי על תשלום הסכום המגיע ל“תנובה” לפי תקציב ההתישבות.

אחריו בא ד"ר קצנלסון, בענין היחידה לחקר המלריה.

ו. בא למסור דין-וחשבון על מהלך הועידה. הבוקר הגיע לשם מוחמד עלי פחה, לאחר שלפי השמועה נעשה עוד קודם לכן נסיון אחרון להניע את המופתי להעביר את הועידה למלצרים, ואולי נמנעים השנים, גם מוחמד עלי פחה ¹⁴וגם עבדול חמיד סעיד ¹⁵, כפי שמוסרים, מכל השתתפות פעילה.

רוטנברג בא אלי לפני שובו לחיפה. ביקש ממני להתמיד במגעי עמו ולקרוא אותו לירושלים, אם נראה צורך בכך.

פגישה עם גרנובסקי ווייץ, מן הקהק“ל, יחד עם בבלי, בענין תשלום המסים. אין, כנראה, הסכמה גמורה בין ההנהלה שלנו לבין הקהק”ל בדבר קיצוב התשלומים החלים על הסוכנות (לחשבון הישובים שלנו) ועל הקהק“ל (לחשבון אדמות שטרם יושבו). מצבה של הקהק”ל קשה הוא מבחינה פורמלית, מפני שלפי החוק אחראי בעל הקרקע למסים החלים על אריסיו, אולם אין זו אלא גישה פורמלית גרידא. למעשה נהגו עד כה לכלול את הסכומים הדרושים לתשלום מסים בתקציב הביסוס של ישובינו. באופן כזה אין כל ספק שאנו אחראים לחלק מן האחריות ויש רק לקבוע סדר-תשלומים מתאים, אולם בינתים אורבת לישובינו הסכנה של עיקול האינונטר החי ומכירתו – אם לא נגיע לאיזה הסכם עם קיטרוץ', המושל החדש של מחוז-הצפון, שהכניס נעימה חריפה במשא-ומתן בדבר תשלום המסים. הבעיה אינה קלה כלל וכלל, מאחר שהפיגורים שעל הקהק“ל בלבד לשלם מגיעים כמעט לסכום של 20,000 לא”י.

טילפנו אלי מן “הארץ” והודיעו כי זה עתה קיבלו כרוז מן הועידה המוסלמית. בכרוז נדפסו שתי התמונות המפורסמות מחודש אבגוסט ההוא, המאות קבוצת פועלים יהודיים העובדים במכבש המחצבה בעתלית ומחזיקים כביכול במכונת-יריה. כעבור כמה רגעים בא פרנקו, מזכירו העברי של ראגיב ביי, ובידו העתק מאותו כרוז; סיפר לי, שראגיב ביי וכל השאר קיבלוהו במעטפה סגורה שנשלחה ממשרד דואר במצרים. שלחתי את התמונה מיד למזכיר הראשי ובמכתב-הלואי הצבעתי על הסכנות הכרוכות בחידוש התעמולה הזאת, המכוונת הן כנגד היהודים והן כנגד השלטונות הבריטיים.

שרתוק התראה בצהרים עם ע. הכוונה היתה להפגישו בהזדמנות זו עם כמה עתונאים מצריים; אולם איש מהם לא בא, מאחר שהוזמנו לסעודת-צהרים מטעם הועידה.

כל שעות אחרי-הצהרים הגיעו ידיעות מן הועידה. קלוריסקי בא וסיפר לי על השתדלותו לקבוע פגישה עם ריאד-אל-סולח, אחד הקיצוניים הסוריים, העתיד, כנראה, למלא תפקיד חשוב בהנהלת עניני הועידה. עוד נמשכים המאמצים להשלים בין שתי המפלגות היריבות של ערבי-ארץ-ישראל, אולם התקוה להצלחה מתרופפת והולכת משעה לשעה. מצד שני נראה שהושג ביניהן הסכם מסוים, שפירושו שביתת-נשק משונה: מפלגת נאששיבי תמנע, כנראה, במשך כל ימי הועידה מלהתקיף את חג' אמין והנוהים אחריו בלשונה הרגילה, הברורה והחד-משמעית למדי. תמורת זה יפורסם גילוי-דעת, חתום בידי שאוכת עלי ועבדול חמיד סעיד, שבו יוכרז כי ראשי האופוזיציה אינם אותם הנבזים, המינים, הבוגדים והמנוולים, כפי שהם מתוארים בדרך כלל בעתונות המופתי. אכן, מבחינת עניני האופוזיציה הרי זה דבר משונה ביותר. מצד אחד שולל סידור זה מהם את ההזדמנות להתקיף את יריבם ברגע שהתקפתם עשוי להכביד עליו ביותר. מצד שני לא יקחו אנשי האופוזיציה חלק בועידה כלל ויותרו באופן כזה על התועלת שהיו יכולים להפיק מהשתתפות פעילה בדיונית. ספק אם האופוזיציה תוכל להתמיד בקו זה במשך כל זמן הועידה, אלא אם כן תהא מוכנה להעמיד את עצמה בסכנה שיחדלו להתחשב בה בכלל. על כל פנים עובדה היא שהלחץ החזק שלחצו צירי חוץ-לארץ על שתי המפלגות הארצישראליות גם יחד, לא נודעה לו עד כה השפעה לרעת המופתי, שהפגין את עקשנותו הבלתי-פשרנית ואת עקיבותו העיורת.

גילוי-הדעת נתפרסם בינתים ב“מראת-אל-שרק”. אחד הקוים האפיניים שעליו הצביע ראגיב ביי היא העובדה, ששאוכת עלי מצרף לשמו בצד חתימתו את התואר “שומר המקומות הקדושים” – דבר הנחשב בדרך כלל כזכות-יחיד לכליף. זהו אות להתנגשות בעתיד בין שאוכת עלי והמופתי.

בערב הכתבתי עד 11.30 רשימות ליומן.

פתאום מצלצל הטלפון ומבשר את בואו של מבקר בשעה מאוחרת זו – הוא מר ט. ר., שבא בלוית קלוריסקי, כדי לספר לי על התחדדות הסכסוך בין חג' אמין ושאוכת עלי. נדמה לי כי אין עוד למנוע את התפוררותה של הועידה.

 

יום ג', 8 בדצמבר 1931    🔗

הקדשתי את מרבית היום לטיול עם מר וולטר רוג’רס, המבקר בארץ לימים מספר. הוא מנהל המוסד “קארנט וורלד אפיירס” (“עניני העולם השוטפים”), מיסודו של קריין. סיירנו בתל-אביב ובמושבות הסמוכות. מר רוג’רס היה כל הזמן נתון בידי מר אנטוניוס, שהוא איש האמונים של המוסד בארצות המזרח-התיכון. אף על פי שרוג’רס בא מצד בלתי-ידידותי וודאי היה נתון להשפעתו של אנטוניוס, החלטתי לנסות ולגלות לפניו את הצד שלנו, על ידי מפעלנו הממשי. בלוית גורדון יצאנו מירושלים לבית-ההבראה במוצא ומשום לרחובות ולתל-אביב. היה קצת קשה לטפל ברוג’רס, מפני שלא גילה כל ענין לראות משהו. אף בשבתו במכונית לא הביט אף פעם בעד החלון; היה שקוע כולו בשיחה והתנגד לכל הפרעה מן הצד. אשר לשיחה עצמה – אין ארץ-ישראל תופסת אלא מקום בלתי ניכור בעולם-המחשבה שלו. מובטח לו כי אנו הציונים (ואולי הרוסים בכלל) הננו בני-אדם מאושרים. מפני שיש לנו השקפה מגובשת ואידיאל קונסטרוקטיבי, ואילו שאר העולם שרוי במבוכה נטולת תקוה ותועה בדרכים לא-דרכים, מאין אנשים שינהיגוהו ורעיונות שידריכוהו. השעה המענינת ביותר משך היום היתה, כשמסר לי סקירה של פעולת מוסדו. ביסודה הונחו שתי השקפות עקרוניות: 1) המנהיגים הותיקים של העולם, שנהנו ממידה רבה של סמכות מוכרת – אישים מסוגו של וילסון, ללויד ג’ורג' וכו' – או שאינם עוד בחיים או שעבר זמנם ואבד עליהם כלח, ומנהיגים צעירים בעלי מעמד בינלאומי עדיין לא קמו. 2) אלה המטפלים בעניני העולם השוטפים הרי הם או עתונאים הרודפים אחרי מאורעות-היום, או פרופסורים באוניברסיטאות, המפגרים אחרי הזמן בחמש או בעשר שנים, או דיפלומטים שהדו“חות שלהם נקברים בתיקי מיניסטריוני-החוץ ושמן הנסיון שלהם אין דעת-הקהל מפיקה כל תועלת. כל הטיפוסים האלה – לא מהם יצאו המנהיגים החדשים. מנהיגים חדשים כאלה מקבלים הכשרה ותמיכה כספית לשם חקירה בלתי-תלויה ולומדים על ידי ה”מוסד לעניני העולם השוטפים"; המוסד תומך בששה או בשבעה אנשים צעירים שמנבאים להם גדולות באחת הארצות המסובכות מבחינה מדינית, כגון: במכסיקו ובמנדז’וריה, ומכשירם להיות מנהיגים בעתיד. מר ג’ורג' אנטוניוס, נראה שי לו הסגולות הדרשות למנהיג בעתיד, במידה שהדבר נוגע למזרח התיכון. אגב, מענין היה לשמוע כי על מועמדותו המליץ ראשון עתונאי אמריקאי ששמו (אם אינני טועה) צ’רלס מוריס, לשעבר – חבר לעבודה של ולטר ליפמן במערכת “די וורלד”. תהא זו טרגי-קומדיה, אם יתברר שהוא יהודי!

לפנות ערב חזרתי לירושלים. מצאתי בבית את צבי יהודה, שהחליט בכל זאת לצאת לאמריקה, כדי לארגן שם קבוצת בעלי-הון להשקעת כספים במטעי הדרים על ידי “יכין”. ביקש ממני מכתבי-המלצה. גם משה היה והוא סיפר לי על מהלך הדיונים בועידה במשך היום. היה זה כנראה יום שקט למדי, שבו דנו במסילת-הברזל החיג’אזית וכדומה.

בשעה מאוחרת בערב הלכתי העירה, כדי לשמוע חדשות.

בשעה 11.30 נערכה בביתו של אגרונסקי קבלת-פנים לאנשי “הבימה”, המשחקים בירושלים זה היום השני. שם פגשתי שוב את ע. מ., וו. בעוד שהם מוסיפים לדבר על התפוררות ומשברים נראה שהועידה נמשכת בינתים במסלולה הקבוע.

 

יום ד', 9 בדצמבר, 1931    🔗

היום יום-השנה לכיבוש ירושלים על ידי הכוחות הבריטיים. אין כל סימן לכך ברחובות, אין כל דגלים, ומה שמפליא ביותר – אין כל חגיגה רשמית.

לפני-הצהרים בא אלי רפאל כהן, ראש העדה הפרסית; הביא לפני את ההצעה, שחברים חשובים של העדה הפרסית שלנו בירושלים יערכו מסיבה לכבוד הציר הפרסי בועדיה המוסלמית. אדם זה, ציאה אל-דין טאבאט ביי, נחשב אחד האישים החשובים ביותר בועידה. בשעתו היה ראש-ממשלה בפרס, ואחר-כך – או שברח או שגורש מארצו. התפקיד שהוא ממלא עתה אינו מחוור כל-צרכו. הוא חי כמהגר פוליטי בג’נבה, ולפי ידיעה אחת הוא משמש משקיף, או אחד המשקיפים, בועידה מטעם מוסקבה. לפי ידיעות אחרות הוא קשור לבריטים. הוסכם בינינו לערוך כבוד הציר למקום מתאים קבלת-פנים פרטית בהחלט מטעם הפרסים.

ה“תמונה” גרמה להתרגשות-מה במשרדי הממשלה. המזכיר הכללי הטיל על המשטרה לעקוב אחרי מקורה ולחקור מי הפיץ אותה בועידה. בינתים נודע לי כי הפצת התמונה באולם-הועידה עצמו הופסקה על ידי חג' אמין. על כל פנים הצליח מרטין להשיג טופס ממנה, בתוך האולם או ליד הכניסה – אין הוא זוכר היכן.

ביקרתי ביקור-גומלין אצל הקונסול הכללי הצרפתי, הרוזן ד’אומל. לפני שהוכנסתי לחדרו נזדמן לי לשוחח עם מר קאמו, היועץ הפוליטי החדש של הקונסוליה. הקונסוליות הכלליות בירושלים הופכות לסוכניות דיפלומטיות ממשיות. קאמו שירת ברוסיה (בימי המהפכה), ואחר-כך בפרס ובמצרים. בשיחתי עם ד’אומל נגעתי שוב בענין הועידה, אך הוא השתמט מלהיכנס עמי בשיחה. בקונסוליה השגחתי גם בידידנו ע., המרגיש שם את עצמו, כנראה, יפה מאד.

לאחר שחזרתי למשרד השתתפתי בישיבת ההנהלה עם מתישבים מן השרון ועם אריאב, מזכיר התאחדות האכרים, בדבר הריאוגנזיציה של בתי-הספר במושבות. כמה שהדבר לא יראה מוזר, הרי התאחדות-האכרים היא הגוף המאורגן היחידי בישוב שהיה לו האומץ – ואולי הענין – להכריז בגלוי על תמיכה בתכניתנו לריאורגניזציה ולהעברת הסמכויות.

שוב הפרסים! מלאי התרגשות שוחחו עמי על תכנית המסיבה.

בן-צבי בא וסיפר לי שנפגש זה עתה עם המזכיר הראשי. הלה נגע בענין התמונה עם “מכונת היריה” ושאל את בן-צבי, אם מצויים, לדעתו, עוד טפסים מן התמונה, נוסף על הטופס ששלחי לו - כמו נתכוון

לרמוז בכך שהטופס שלי הוא היחידי ממין זה.

אחר הצהרים באו פתאום רחל ובן-צבי וסיפרו לי כי חצי לפני-כן ערכה פלוגת שוטרים חיפושים במשק הפועלות ליד רמת-רחל; הם מצאו מתחת לרצפות בחדר-השומר שלושה רובים ותחמושת ואסרו את השומר. זהו באמת עסק יפה – באמצע הועידה המוסלמית, ובמרחק פחות ממאה מטרים מבית הנציב העליון! הייתי רוצה לדעת מי מסר על כך למשטרה. יש סברה כי המשטרה ידעה על המחבוא מכבר וציוותה עתה לגלותו, כדי לתת בידי הבריטים משהו שיהא שקול כנגד ההשפעה המזיקה של התמונות.

בינתים טילפנתי לאגרונסקי ולעתונים העברים וביקשתי מהם לעכב ידיעה זו לפחות ימים אחדים.

 

יום ה', 10 בדצמבר, 1931    🔗

גנסין וצ’מרינסקי מ“הבימה” באו וסיפרו לי על המצב הכספי החמור מאד של תיאטרונם. הבטחתי להם – זו הפעם הראשונה בחיי – לעזור להם ככל שידי מגעת. הם מתכוונים לכנס ישיבה בתל-אביב. שבה יוחלט על פעולה מתואמת לשם הצלת “הבימה” ממשבר כספי. הבטחתי להשתתף בישיבה. תהיה זו באמת תעודת עניות לנו אם להקה כ“הבימה” תוכרח להתפרק עקב דלות וחובות.

רוטנברג הופיע שוב על הבמה. הוא הזמינני לשיחה דחופה לבית-מלונו. נושא עיקרי לשיחתנו שימשה ועידת האופזיציה הנאששיבית, העתידה להתכנס מחר. נראה שמפלגתו של ראגיב יי אינה יכולה להימנע מפעולה למשך כל ימי הועידה. אילו היתה שותקת וגם נעדרת מאולם-הועידה רק יום אחד נוסף, היתה מאבדת על ידי כך את כל חינה בעיני מוסלמי ארץ-ישראל. אמנם, ועידת המופתי חסרה אופי רפרזנטטיבי, היא אכולה ניגודים פנימיים ומשתקפים בה סכסוכי המפלגות שבכל אחת מן הארצות שמהן באו ציריה, ואף על פי כן מוסיפה הועידה להסב אליה את דעת הקהל המוסלמית בארץ-ישראל, והיא שמכתיבה לאופוזיציה את קו פעולתה. רוטנברג הוא בלתי-מאוזן להפליא – על אף כוחו הרב, שנראה לעתים עיור בדומה לכוח-הטבע הבלתי-מרוסן. האפשר לדרוש ממפל ניאגרה שיהא מאוזן, או היש לצפות לתבונה מהר-געש? לפני שבוע אמר לי ברורות, כי היא זה אסון אם מפלגת הנאששיבים תשתתף בועידה. מפני שלא יעצרו כוח לעמוד כנגד הלחץ מבפנים. היום הוא אומר לי כי היה זה אסון שהאופוזיציה נשארה מבחוץ וקראה עתה לועידה מיוחדת זו, שכן בועידתם הם נאלצים יהיו להפליג בהסתה אנטי-יהודית קיצונית יותר מן המופתי.

ישיבת ההנהלה בביתו של סנטור. קיבלנו החלטה בשאלת תשלום מפי החקלאות. הוחלט שעלי להתקשר עם מושל מחוז-הצפון כדי להניעו שיעכב את ההפקעות והמכירות בישובינו ולהסכים לדחיית התשלומים עד שתעובד תכנית כללית לסידור הענין. בעיני הרי זה מאמץ שוא וחסר-טעם בהחלט לגייס את מלוא יכלתנו הפוליטית כדי להשיג – במקרה הטוב ביותר – את דחיית התשלומים שאנו מודים באחריותנו עליהם.

בערב הלכתי ל“הבימה”. הציגו את “כרצונכם” לשקספיר. הנציב העליון ישב ממש לפנינו. בזמן ההפסקה ניתנה לי הזדמנות לשוחח עמו ולספר לו על תולדות “הבימה”. דיברתי על סטניסלבסקי ¹⁶, ווכטנגוב¹⁷ ועמדתי על גורלו המוזר של תיאטרון עברי תחת שלטון הסובייטים. ווקופ לא ידע ולא כלום על כל אלה, והוא גילה התענינות רבה. נראה שההצגה מצאה מאד חן בעיניו. אירע מקרה לא-נעים: כשנכנסו הנציב העליון ובני-לויתו לאולם לא נשארו עומדים בשעה שניגנו את “התקוה”, כפי שעשו בשעה שניגנו “אל מלך נצור”. קוסט נעדר, וכמובן לא הכין את הנציב העליון. הדבר עורר התרגשות-מה בקהל. פעם או פעמיים יסלחו לו, אך בפעם השלישית לא תימנע עוד העתונות מלהגיב על כך, והתוצאה תהיה – הרגשה מרה מכל הצדדים.

לאחר ההצגה הלכתי קפה “וינה” וישבתי שם עם נורוק וגורדון ועם אחדים משחקני “הבימה”.

 

יום ו', 11 בדצמבר, 1931    🔗

בבוקר נודע לי שקיטרוץ' נמצא בעיר. הוסכם שיבוא אלי, למשרדי.

ערכתי את ביקורי הראשון אצל פקיד-ההערכה המשפטי החדש, השופט זב. שוחחנו משך חצי שעה על דא ועל הא ולמדתי הרבה על השיגרה של בית-דין מחוזי בארץ ועל רגשותיו של שופט בריטי בשכם. בדרך כלל יצאתי ממנו ברושם חיובי מאד. הוא נגע בשיטת-העבודה ובהשתתפות מצדנו בחקירת תביעותיהם של הערבים הקרויים “מנושלים”, וגישתו נבדלה הבטל בולט מגישתו של פרנץ‘. נדמה לי כי בדרך כלל יש סיכוי שנוכל לעבוד יפה עם וב. הייתי נאלץ להיפרד בהקדם, כדי להספיק לשיחה עם קיטרוץ’.

בשיה זו דנו קודם כל על פיגורי המסים החקלאיים. הכסטר נכח. לאחר דיון ממושך הוסכם שההנהלה תמציא לקיטרוץ' דין-וחשבון מפורט (רק לשימושו הפרטי בלבד) על מצבם הכספי של כל אחד מישובינו שבמחוז-הצפון, כדי לאפשר לו לקבוע לעצמו דעה על יכלתם או אי-יכלתם של הישובים לשלם. נוסף על כך עלינו להגיש לו הצעות בדבר אופן תשלומי הפיגורים של אותם הישובים שאנו אחראים להם. תמורת זה התחייב לדחות כל פעולה של עיקול, שנערכו במקומות מסוימים, עד אשר יקבל את הדין-וחשבון שלנו ויחזירו בצירוף הערותיו.

אחר-הצהרים באו שרתוק ובן-צבי לביתי שוחחו עמי על תכניתם של התימנים לערוך קבלת-פנים לכבוד נציגו של האימאם יחיא, אדם בעל השפעה מרובה בארצו, הואיל והוא בן-אחיו, חתנו וגיסו של האימאם! התימנים כאן מקוים כי יחס נימוסי נאה לנציג האימאם עלול להביא לידי שיפור מצבם החמור של אחיהם בתימן, או שלפחות יוכלו לקוות כי המצב לא יורע עם ביקורו הקרוב של שאוכת עלי בתימן ומשיכתו של האימאם לתום הפאן-איסלמיות.

היום אחר-הצהרים יפתח כינוס האופוזיציה במלון המלך דוד. חבל שאחד מידידינו שהיה צריך להשתתף, חלה ולא יוכל לבוא, חסן צדקי, המועמד להיות מנהיג פועלים, פעיל מאד בועידה זו.

לפנות ערב טילפן אלי אקרונסקי ומסר לי סקירה קצרה על מהלך הועידה והחלטותיה, שהן מופת לגאוניות תכסיסית. מה, אגב, עשה המופתי? כדי למנוע את הצירים “שלו” מלהשתתף בהצגת הצד שכנגד, הזמין את כל הועידה המוסלמית לסעודת-צהרים חגיגית בפרדס שבין יפו ונס-ציונה והוליך את כל החבריא במכוניות מירושלים למקום הסעודה.

 

שבת, 12 בדצמבר, 1931    🔗

זמן קצר לאחר ארוחת-הצהרים באה אלי הגב' ון-וריזלנד וביקשה ממני ידיעות על הועידה המוסלמית. חומר זה היה דרוש לה, ראשית – בשביל הדין-וחשבון של בעלה לממשלת הולנד, ושנית – בשביל מאמריה היא ב“אלגמיין הנדלסבלאד”. מוזר מאד: חשבתי שהקונסול ההולנדי הכללי הוא שיביא אותנו במגע עם הצירים מיאוה, אולם הצירים הללו לא באו כלל למשרדו, והנה באה הגב' ון-וריזלנד ושואלת אותי לשמותיהם! עובדה מענינת היא כי בשעה שון-וריזלנד נתמנה קונסול הולנדי כללי, באה על כך תגובה בלתי-ידידותית מצד הודו המזרחית ההולנדית והיתה התערבות-מה מצד האג. למעשה מופיע בועידה רק ציר אחד מטעם יאוה, ואדם זה מוצאו ממצרים!

אחר-הצהרים הלכנו, סימה ואני, לאוסישקין. מסרתי לו דין-וחשבון קצר על השיחה שהיתה לי אתמול עם וב.

בחזרי הביתה מצאתי שם את שרתוק ובן-צבי. שוחחנו על המצב בועידה. ישיבת הערב תוקדש לדין-וחשבון הועדה לעניני המקומות הקדושים; המרצה יהיה מוחמד עלי פחה ממצרים. יש לשער כי הישיבה כולה לא תהיה אלא הצגת-הסתה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית. הסתה זו היא סוף סוף הדבר היחידי המאחד את כל הסיעות והקבוצות השונות בועידה. אשר לצירים מארץ-ישראל אולי גם מעבר-הירדן, המהוים את הרוב בועידה – הרי זהו עצם יסוד קיומם; וגם רגשותיהם וענינם של הצירים מארצות-חוץ אינם שוללים הסתה זו. יש סבורים כי ישיבה זו תשמש מעין תשובה מצד המופתי לועידת הנאששיבים מאתמול; יש סבורים כי המופתי נתכוון מלכתחילה לדחות את הישיבה האנטי-יהודית עד הסוף – שמא תתערב הממשלה לפני סיום הועידה ותפסיק אותה.

 

יום א', 13 בדצמבר, 1931    🔗

כל ישיבת הלילה בועידה הוקדשה לויכוח על דין-וחשבון הועדה לעניני המקומות הקדושים. היה זה ויכוח שופע איומים והתפרצויות. האינטרסים הבריטיים והצרפתיים מוגנים יפה. לא כן האינטרסים היהודיים! ערב הועידה לא נזדמן לי לשוח עם נציב העליון. עתה, לקראת סיום הועידה, אני מתכוון לשגר לו אגרת מפורטת ובה תיאור מפורט על המצב.

כל אחר-הצהרים נמשכה ישיבת ההנהלה.

בשובי הביתה מצאתי שם את ט. ר. ואת משה. נמסרו כמה פרטים על ישיבת אמש ועל התחדדות הניגודים בין המופתי ושאוכת עלי. המופתי לא הסכים למנות את שותפו ההודי לא כסגן יושב-ראש ולא כיושב-ראש לאחת הועדות החשובות, ואף לא למסור לו את הנהלת המגביות הכספיות בעתיד. יש להניח בודאות ששאוכת עלי יצא מן הועידה כולו תרעומת.

בשעה מאוחרת בערב באה מכוניתו של הנציב העליון והביאה לנו הזמנה למחר לארוחת-צהרים.

 

יום ב', 14 בדצמבר, 1931    🔗

מר קאמו, היועץ הפוליטי של הקונסוליה הצרפתית הכללית, ערך ביקור רשמי במשרדנו. שוחחנו חצי-שעה על דא ועל הא.

בסעודת-הצהרים בבית הממשלה היינו האורחים היחידים, ודבר זה נתן לי הזדמנות מצוינת להכיר את הנציב העליון מקרוב. בצאתנו מהצגת “הבימה” שוחחנו על תנאי החיים היהודיים ברוסיה הסוביטית, על רדיפות התנועה הציונית והלשון העברית. ווקופ שאל בדבר ההתישבות היהודית ברוסיה – נושא חביב על חוגי העתונאים האנגליים-יהודיים בימים אלה – וגילה ענין רב בשמעו כי ד"ר רופין ביקר בישובים היהודיים ברוסיה הסוביטית בשמנו והגיש לנו דין-וחשבון. דיברנו על ההבדל שבין ההומור היהודי והאנגלי, על התגלמותו של פלסטף ¹⁸מכאן ושל צ’רלי צ’פלין מכאן (אף כי צ’פלין מתימר להיות אנגלי טהור), ועל פירושו ההיסטורי של הבדל זה.

לאחר הסעודה ביררנו תכניות סיור בעמק. הנציב העליון מתכונן לטוס לטבריה או לעפולה – אם אפשר להשתמש בשדה-התעופה שם – ולבלות יום שלם בישובינו. בהזדמנות זו העליתי הצעה. אמרתי כי ודאי נוכרח לטפל בהתמדה בענינים דחופטם של חיי יום-יום לא נגיע לכלל דיון מפורט על יסודות הבעיה האצישראלית. הצעתי על כן שאשלח לנציב העליון שנים או שלושה מכתבים פרטיים, על המדיניות הארץ-ישראלית מבחינותיה הכלליות. ווקופ השיב, שעלי להביא בחשבון את לחץ העבודה העצום שבו הוא נתון בחדשים הראשונים להיותו בארץ, ועל כן אולי מן הראוי לדחות לזמן מה את השיחה או את חליפת-המכתבים בענינים אלה. אמרתי כי אסכים כמובן לותר, אולם אם לדבר בגלוי הרי עד שתזדמן לו שעה פנויה ממש תיקבע בינתים במוחו תמונה פחות או יותר מגובשת על המצב ואחר-כך קשה יהיה לשנותה או לתקנה. הוא קיבל את דעתי והציע שנשתמש בביקורנו בעמק לשם שיחה יסודית.

בשעה חמש בא אלינו ביזה ואשתו לתה. הוא היה קונסול רומני בלונדון ונשלח לארץ-ישראל לשם חקירת התנאים כאן. עשה בארץ חצי שנה ועתה הוא מכין את הדין-וחשבון שלו. נתעוררו בי ספיקות בדבר שליחותו ואיני יודע בבירור מה טיבו. מתוך השיחה בינינו הסקתי שהוא מקוה כאילו להתמנות קונסול רומני כללי בארץ; אולם גם דבר זה מוזר, ואפשר שהרושם שלי מוטעה הוא. בדרך כלל היתה גישתו ידידותית בתכלית, אף כי הביע דאגת-מה על חוסר-הענין הדתי בקרב הנוער היהודי בארץ. הוא עצמו נמנה עם הכנסיה האורתודוכסית. אין פירושו של דבר שהוא מקיים בקפדנות את כל מצוות הנצרות, אלא שהיה רואה בדת גורם חיוני בשביל ההמונים, בהבדל מן השכבות הגבוהות יותר.

 

יום ג', 15 בדצמבר, 1931    🔗

הבוקר סוף סוף ירדה עלינו הסערה של הפגנת המורים, שרגשה מכבר באופק ושהתפרצותה נתעכבה אך לזמן-מה, בגלל פתיחת הועידה המוסלמית. כ-150 מורים נכנסו קבוצות קבוצות קטנות למשרדינו וכבשו את החדרים אחד-אחד. הם ניסו לשדל את פקידינו להצטרף לשביתתם, שהכריזו עליה כאות מחאה על אי-תשלום שכרם. פקידינו השיבו כי לא יוכלו לעיין בהצעת המורים, כל זמן שלא יעזבו את המשרדים – עמדה נכונה ומתקבלת על הדעת. עלי לקבוע כי רוב המורים שהיו בחדרי – עשרים במספר – לא נעם להם הדבר כל עיקר. רק אחדים מהם, התוקפניים שבהם, עמדו שם ומילמלו נאומי “הסתה”. הודענו להם כי התקשרנו עם מפקח המשטרה וביקשנו לא לשלוח שוטרים – והם חפשים איפוא לפעול כאות נפשם. הוספנו, שלא נפתח במשא-ומתן ולא נעיין בשום הצעה משלהם כל זמן שלא יצאו מן המשרדים. ה“כיבוש” ארך כל שעות-הבוקר, עד שלאחר ויכוחים בינם לבין עצמם ניתנה פקודת-הנסיגה מפי אביעזר ילין, מפקד הכוחות.

היה זה בוקר מרגיז ומעציב. אמנם, כולנו נהגנו כאילו Business as usual. מכונות הכתיבה תיקתקו והניירות רישרשו, אך לאמיתו של דבר היו הענינים יגעים.

לאחר שפונה המשרד היתה לנו ישיבה עם באי-כוח המורים; סיפרנו להם על האמצעים שנקטנו כדי להבטיח את תשלום המשכורת.

הועידה המוסלמית מתקרבת לסיומה ותינעל הערב או מחר בערב. במשך היום יצא עבדול רחמן עזאם, הנציג הראשי של הופד, בנאום חריף נגד מדיניות האיטלקים בטריפולי. מוסרים שהקונסול האיטלקי הכללי טילגרף לממשלתו וביקש הוראות.

אחר-הצהרים נסעתי לתל-אביב לישיבה וחזרתי בשעה מאוחרת בלילה.

 

יום ד', 16 בדצמבר, 1931    🔗

הבוקר בשעה 10 נערכה סוף סוף הישיבה בין הממשלה ובין הקרן הקיימת בענין ודי חורית, שנועדה עוד ליום ג' של השבוע שעבר. הואיל וגרנובסקי עודנו חולה, בא אוסישקין מטעם הקרן הקיימת. מטעם הממשלה השתתפו פרנץ‘, שניהל את הישיבה, קיצ’ינג וביילי. הסוכנות השתתפה אף היא באופן רשמי. ראשית הדיון שפכה אור על עיקר גישתו של ביילי. שאלנוהו בדבר שטח האדמה להקמת אהליהם של הערבים, שצריך היה לחכור מאת עבדאללה סמארה, אחד משכנינו הערביים צפונית מודי חורית; ענה כי אמנם הצליח לסדר את החכירה, אולם הערבים מסרבים לעבור לשם, ואין לדרוש מהממשלה שתעביר אותם בכוח. הכחיש כי מספר הבדוים בודי חורית גדל מאז נתגלע הסכסוך, וטען טענה הפוכה: כי מספרם פחת בהרבה במרוצת השנה האחרונה. עם סיום חלקה הראשון של השיחה שאל אותנו היושב-ראש, מה הן ההצעות שלנו בנסיבות הקיימות. חשבתי כי אין לדרוש מאתנו הצעות כלשהן; לפי בקשת הממשלה הפסקנו לזמן מה את החרישה, והממשלה נתחייבה למצוא פתרון-בינים. כן הבטיחה הממשלה, ככל הידוע לי, לפנות את הקרקע מן הפולשים לאפשר לנו להמשיך בחרישה – אם לא יושג הסכם. עתה על הממשלה להציע קו פעולה. והנה כאן נתגלה פתאום מפנה מוחלט כזה בעמדתו של היושב-ראש, עד שממש נדהמתי. היה זה כאילו ניחתה על ראשי מהלומה, שממנה לא החלמתי כל היום. אותו פרנץ’ שבשעתו דיבר גבוהה-גבוהה על הצורך לחנך בני-אדם לכיבוד זכויות הזולת, פנה פתאום נגדנו. קודם כל הציע שנחכיר לממשלה שטח של 5000 דונם. לא ציין במפורש לאיזו תקופת זמן מבוקשת החכירה; תחילה דיבר על שנים אחדות, אולם אחר-כך הצטרף לדעתו של ביילי; הלה טען כי מן הרצוי להאריך את החכירה, עד שכל המקרים הכרוכים בודי חורית שהובאו לפני בתי-הדין יעברו את כל שלבי הבירור בבית-המשפט ובמועצת המלך ועד בכלל (דבר העלול להימשך 20 שנה, עד כמה שידוע לי). אוסישקין סירב תכלית סירוב והביא דוגמאות ממקרים קודמים, כגון זה של מעלול ליד נהלל, כשהממשלה ביקשה מאתנו הלחכיר שטח-אדמה לפולשים הערבים וכשנסתיים משך החוזה לא עשתה כלום לפינוי הקרקע. אז אמר פרנץ' קצרות, כי במקרה זה לא תהיה לממשלה כל ברירה אלא לבקש סמכויות מיוחדות לשם חקיקת חוק “אד הוק” לזכות הפקעה, או שהממשלה תתמוך בזכות בכורה לקניה, שלפיה יוכלו הערבים לרכוש אדמה בודי חורית על ידי שיפקידו סכום כסף שערכו כערך 5000 דונם. פרנץ' שאל איזו משתי הברירות עדיפה בעינינו. השבתי, כי הדבר דומה בעיני לשאלה ששואלים אדם שנידון למיתה: מה עדיף בעיניו, שיתלוהו או שימיתוהו ביריה? אין אנו סבורים כי עלינו לבור לנו ברירה. אוסישקין ענה כי מוטב שהקרע תופקע מידינו בכוח משניתן את הסכמתנו למעשה המנוגד לרעיונות היסודיים של חוק וסדר. ממשך כך היתה גם דעתי, אולם ראיתי שהגענו למבוי סתום וחששתי שאם ינתן למאורעות להתתפתח, יגיע הדבר לנציב העליון החדש ולמיניסטר-המושבות החדש ויעורר הדים מסוכנים ברחבי הגולה. ידעתי כי נוהג הממשלה אינו צודק ויש בו אפילו משום בגידה, אך כמו כן סבור הייתי שמוטל עלינו למנוע תקלה. לכן אמרתי כי מר אוסישקין, יושב-ראה הנהלת הקרן הקיימת, לא חיוה אלא את דעתו שלו, שהיא אמנם מוצדקת, לדעתי, לגבי העובדות, אבל ההחלטה הסופית היא בידי הנהלת הקרן הקיימת, ואותה נודיע לממשלה.

פרנץ' שאל אם אנו מוכנים להתחייב שלא להמשיך בחרישה עד שתתקבל ההחלטה. אוסישקין השיב בשלילה ואמר שהיינו מסכימים להפסיק את החרישה עד ליישוב הסכסוך, אילו נתחייבה הממשלה לפנות את הקרקע; עתה דומה שהממשלה מבקשת לעצמה הפוגה כדי לגרש את בעל-הקרקע החוקי.

כל הישיבה היתה מדכאה ואומללה כל כך, שקשה לתארה.

בדרכנו חזרה קבענו ישיבה למחר בבוקר, לבירור המצב. כן החלטנו לכנס ככל המוקדם את הנהלת הקרן הקיימת.

במשרדי השתתפתי בישיבת ההנהלה עם המורים, שבה נידונו הסידורים הסופיים לתשלום המשכורת.

אחר-הצהרים נתכנסה לישיבה הועדה המיעצת שלנו לעניני הקרקעות. סיפרתי על שיחתי עם וב בדבר בדיקת התביעות. הועדה ראתה בשיטת-העבודה שהציע פקיד-ההערכה המשפטי צעד גדול קדימה. עליאש הציע כמה הצעות נוספות; ביחוד הציע לדאוג לכך שכל אותה העדות הנוספת שתיגבה אגב חקירותיו של וב במקומות, תגיע שוב לידינו; החלטנו להעלות את השאלה בשיחתנו הבאה עם וב. הוסכם כי הורוביץ, יו"ר הועדה, ילוה אלי. על יסוד עיון ראשון באותם התיקים המועטים שכבר נמסרו לידינו, הגיע ויץ לכלל מסקנה, כי שטח האדמה שהבדוים של ודי חורית היו מעבדים בעבר לפי הודעותיהם בשאלונים עולה על כלל שטחו של ודי חורית; והלא עובדה ידועה היא כל השטח שעובד למעשה לא הגיע מעולם ליותר מן החלק החמישי של הקרקעות. הוסכם כי ועדת-משנה שתטפל בתיקים תרכז ותרשום את אי-הדיוקים והסתירות הללו. מינינו ועדת-משנה זו; היא מורכבת מהורוביץ, עליאש, חנקין, ווייץ. אחר-כך סיפרתי בקיצור על ענין ודי חורית, שניקר כל אותה שעה במוחי. עליאש והורוביץ היו סבורים שניהם כי עלינו לשאוף להסדר של שלום. ביקשתי מאת וייץ לטלפן לודי חורית ולמסור להם הוראה כי החרישה לא תחודש עד לקבלת הוראות נוספות.

בה בשעה שאני השתתפתי בישיבה זו, השתתף שרתוק בקבלת-הפנים שערכה העדה הפרסית למר טבאת ביי, הציר “שלהם” בועידה המוסלמית. בניגוד לרצונו המפורש הוצג שרתוק לפניו כאדם מטהראן… ובאופן כזה הועמד במצב טפשי מאד: היה עליו לגלות ענין והבנה בשעה שטבאת ביי נשא נאום רב-כשרון בפרסית, אולם שרתוק, כפי שהוא מספר, הבין את תמצית הנאום – בגלל ריבוי המלים הערביות ששלב הנואם בדבריו; אומרים שזהו סימן-ההיכר של פרסי משכיל. טבאת ביי הביע את הרעיונות הקוסמופוליטיים הרגילים בנוגע ליהודים, ביעצו להם לותר על הציונות ולהשתדל לראות עת עצמם בכל מקום כבביתם הם. שרתוק לבש עוז וניסה לדבר תורכית ואחר-כך אנגלית. לבסוף שוחחו צרפתית, לשון שבה שולט טבאת ביי שליטה גמורה. נתברר שעוד קודם לכן לידע משהו על עניני הציונות; לדבירו עקב אחרי הציונות בהיותו בג’נבה. דעתו היא כי המנהיגים הציונים חטאו בעבר על ידי שסיגלו לעצמם נוסחאות מדיניות מערביות בדברם על תנועתם נעוצה במערב הרי מקום התגשמותה הוא במזרח, ועל כן היו חייבים להסתגל לדרכי המחשבה והביטוי המזרחיים; הדיפולומטיה שלהם מרבה ברגש ומקפחת את השכל הקר. כששאל אותו שרתוק אם אמנם השכל הקר הוא ששלט בועידה המוסלמית, הודה טבאת כי אכן, רק הרגשות פועלות בועידה, אך אין זו אלא אשמתם של היהודים שמשפטים קדומים כאלה זכו להשפעה. שרתוק הסביר לו מהי השקפתנו שלנו על כל הבעיה, והביע את צערו על שאדם משכיל כמוהו יעזוב את ארץ-ישראל בלי שראה אותה אלא בראי העקום של התעמולה האנטי-יהודית. טבאת ביי לימד סניגוריה על הועידה וציין כי החלטותיה טובות מן הנאומים שקדמו להן. הוא עורר את מאזיניו לשים לב לעובדה כי העולם בדרך כלל צועד במהירות לקראת סוציאליזם או קומוניזם ומתרחק מקנאות לאומנית. הציונות היא העומדת כמכשול בדרך ההתקרבות היהודית-ערבית וכו' וכו'. שרתוק יצא מתוך הכרה כי אין פה מה לעשות… אולם נתרשם הרבה מאישיותו של טבאת ביי. זהו אדם גוץ וחלוש, אך הדור בהליכותיו וכולו אומר עדינות טבעית, אצילות אמיתית ונימוסי חן. היהודים הפרסים שלנו שוחחו עמו לפי מיטב יכלתם, כשהם מגלים עתים יותר ועתים פחות טקט וחכמה. אדם צעיר אחד עשה רושם רב; דיבר מתוך התרגשות ובפרסית טובה, אלא שהכינו אותו יפה לפני-כן.

ארוחת-ערב סעדנו אצל משפחת טיכו. היו שם רופין, נורד, ד“ר קלייברג ¹⁹ונשיהם ועוד כמה אנישם. בעשר טילפן אלי המזכיר הראשי, לאחר שגילה את מקום הימצאי, והודיע לי כי תוכן הדיונים של ישיבת-הבוקר עם פרנץ' הובא לפני הנציב העליון והלה החליט: א) לבקש הרשאה מיוחדת לחוקק חוק “אד הוק” להפקעת זכות החכירה; ב) לתת הוראות למשטרה למנוע את חידוש החרישה; ג) להציע לקהק”ל פיצויים מיוחדים בסך 200 אחוז מן ההפסד הממשי שתפסיד מחמת הפסקת החריש.

עניתי בנוגע להחלטה א‘, כי אני מופתע ביותר לחפזון הבלתי-רגיל שבו נהגו בהבאת הענין לפני הנציב והעברתו ללונדון, לאחר שהודענו במפורש כי ההחלטה הסופית מסורה בידי הנהלת הקהק"ל. אשר להחלטה ב’ – ציינתי שכבר נתתי הוראות שלא לחדש לפי שעה החרישה.

 

יום ה', 17 בדצמבר, 1931    🔗

הבוקר פירסמה הממשלה הודעה על הועידה המוסלמית, שבה התנצלה רשמית לפני ממשלת איטליה על הצהרתו המצערת של עבדול רחמן עזאם והודיעה על גירושו מארץ-ישראל. מאחר שהועדה ננעלה אמש בשעה מאוחרת אין ערך מיוחד לפקודת-הגירוש, אולם יש ויש ערך לכך שהממשלה לא ראתה כל צורך לגנות אף במלה אחת את ההכרזות האנטי-יהודיות התוקפניות שנשמעו בועידה ואת ההחלטות שנתקבלו על ידיה ברוח זו. הודעת הממשלה נוגעת רק במלים סתמיות בהצהרות שיש בהן כדי לסכן את שלום הארץ. דבר זה מוכיח ברורות לאן הגענו.

הלכתי לקהק“ל כדי להשתתף בישיבה על סכסוך ודי חורית. ישיבת ההנהלה של הקהק”ל נקבעה ליום ב'. עלינו להחליט עתה על תכסיסינו עד לישיבת ההנהלה. מלבדי ומלבד אוסישקין השתתפו סנטור, הכסטר, חנקין, שרתוק, טון ואחרים. הצעתי שאפגש ללא שהות עם הנציב העליון ועם המזכיר הראשי ואנהג כמתווך, מעין “שליח שלום”, הרוצה למנוע אמצעים קיצוניים; בשיחות אלה יהיה עלי להציע תכנית לסידור של שלום. בנמקי את עמדתי הדגשתי כי תגובת העם היהודי בגולה לשימוש באמצעי ההפקעה כנגד הקהק"ל עלולה להכביד על התקדמות מפעלנו. יתר על כן – מן ההכרח שהדבר יסבך את הנציב העליון החדש בסבך של סכסוכים, העלולים ברוב הימים להרחיקו מאתנו לגמרי. ועדו זאת: בעיני הציבור הבריטי, או במקרה שהשאלה תתעורר בבית-הנבחרים, לא תהיה עמדתנו, לדעתי, חזקה – אף על פי שמבחינת החוק אין מקום לשתי דעות על המצב. הממשלה תוכל לטעון שקיומן של ששים משפחות הוטל על כף-המאזנים וכי היהודים התנגדו לכל פשרה בנקטם עמדה סרבנית מוחלטת.

בדרך כלל סמכו כל הנוכחים את ידם על תכנית הפעולה שלי – בתוכם גם אוסישקין – דבר המעיד על עומק דכאונו ומבוכתו. ציינתי בקוים כלליים תכנית לסידור הענין, שבאה בינתים לידי ביטוי בחליפת-המכתבים שבינינו ובין הממשלה.

ערכנו סעודת-ערב לכבוד משפחות נורד, נובומיסקי ורצ’קובסקי. נורד מסר תיאור מענין מאד על דרכי עבודתו של מיניסטריון-החוץ הגרמני, שבו עבד זמן רב במחלקה לעניני פירוק הזין.

לאחר הסעודה ניגשנו לבית רופין, שם הרצה הפרופיסור ב. הרצאה על מסעו סביב העולם. היה זה יומן של נוסע מנקודת-הראות של כנים ופשפשים. " Arabla felix " הפכה בתיאורו לכברת-אדמה שוממה, שבה לא מצא אפילו פשפש אחד ממין מיוחד!..

 

יום ו', 18 בדצמבר, 1931    🔗

בבוקר בא וייץ והביא לי כמה תזכירים על ודי חורית ועל פרשת מעלול, בצירוף כל הפרטים והמפות הדרושים לי בשביל שיחותי עם הנציב העליון ועם יונג.

אחר-כך נפגשתי עם שניהם. משתי השיחות נערכו פרוטוקולים מדויקים.

אחר-הצהרים נסענו, שרתוק, בן-צבי, קצנלסון ואני, לתל-אביב, כדי להשתתף בישיבת מרכז-המפלגה, שודאי תימשך כל יום-השבת.

מיד לאחר בואי לתל-אביב נפגשתי עם ועדת “הבימה”. הועלו התכניות הרגילות: קריאה לציבור, מגבית בחוג מצומצם, הגרלה; לבסוף נמסר הדבר לועדת-משנה. כדי לסייע בקידום עניני “הבימה” הבטחתי לתת את חתימתי לכל תכנית שיוסכם עליה.

 

יום א', 20 בדצמבר,    🔗

 

1931    🔗

קפלנסקי בא לשוחח עמי על סידור מתאים לתשלום שכרם של מורי התכניון, מאחר שמינויו נתאשר עתה. הוא מתכוון לצאת בקרוב לחו"ל, לאסוף כספים.

את כל שעות-הבוקר הקדשתי לניסוח מכתבי אל הממשלה ובו הצעותי לישוב סכסוך ודי חורית.

באה אלי משלחת מטעם “המכביה”. שוחחנו על הסידורים לכינוס ישיבה של כל המוסדות והאירגונים הלאומיים, שבה יקבע מעשה-ההכנות. הם מחכים לבואו הקרוב של אחד מחברי המרכז העולמי, שתפקידו יהיה לסיים את המשא-ומתן עם השלטונות ולקבוע סופית את הרכב הועדה המכינה.

את כל שעות אחר-הצהרים הקדשתי לישיבת ההנהלה.

בערב באו אלי נציגיהם של שלושת גושי העמק – עמק-הירדן, העמק המרכזי והעמק המערבי; ביררנו את שאלות הבטחון.

בשעה מאוחרת בערב בא אלי הורוביץ ושאל למצב הענינים בפרשת ודי חורית.

 

יום ב', 21 בדצמבר, 1931    🔗

טילפנו מחדרה והודיעו לי כי שנים-עשר אוהלים ערביים חדשים, מהם השייכים לערב-אל-תורכמן ומהם לקבוצות אחרות של ערבים בסביבה הוקמו על קרקעותינו בודי חורית. העברתי מיד את הידיעה לממשלה; הצבעתי על הסכנה הכרוכה בכך שנותנים לענינים להתפתח ותבעתי הרחקת הפולשים.

ד"ר לוריא ²⁰ בא אלי וציין את העובדה שהשיעורים למשפט מטעם הממשלה אינם מכירים בתעודות הבגרות של בתי-הספר התיכוניים שלנו. התוצאה היא משונה: כיון שאוניברסיטאות חוץ-לארץ מכירות בתעודותינו, חייבים גומרי בתי-הספר שלנו לצאת לשנה לאיזו אוניברסיטה בחוץ-לארץ כדי להתקבל בשובם כתלמידי אוניברסיטה בשיעורים למשפט מטעם הממשלה!

בצהרים נפגשתי עם הנציב העליון ועם יונג בענין ודי חורית. מצב הדברים נתחור למדי. הנציב העליון – אין הדבר נעים לו כלל וכלל, אך מצד שני סבור הוא כי לא יכול לבטל את דעת יועציו בשאלה כה מסובכת, כל זמן שלא יעמוד מקרוב על המצב בארץ. אולם רצונו לותר לנו ככל האפשר. היועצים, או לפחות חלק מהם, מנצלים את המאורע, כדי להכניס את הנציב העליון למסתרי הנוהג האדמיניסטרטיבי בארץ. לפני שנפרדתי מן הנציב השתמשתי בשעת-הכושר ונגעתי בהודעת הממשלה על הועידה המוסלמית; אמרתי כי אני חוכך בדעתי, אם לא כדאי להמליץ לפני יהודי ארץ-ישראל, שירכשו לעצמם את הנתינות האיטלקית! אז יהנו מהגנה יעילה. הוא צחק, אך לא אמר דבר. כשחזרתי על מלים אלה בסיום שיחתי עם יונג, שאלני בן-שיחי אם אמנם מתמרמר אני על שהממשלה לא הגיבה בהודעתה אפילו במלה אחת על ההתפרצויות האנטי-יהודיות בועידה המוסלמית. עניתי שההתמרמרות היא טבעית בהחלט, מאחר שמצד אחד לא נאמרה אלא הערה צדדית אחת נגד ממשלה אדירה של ארץ רחוקה,ואולם מצד שני התנהלה הסתה בלתי פוסקת בציבור של קרוב ל-200,000 איש החיים באותה ארץ שבה נתכנסה הועידה. אל יתפלא שהיהודים אינם רואים את עצמם מוגנים. יונג השיב: “אולם אתם הרי כן מוגנים!” אמרתי: “אמנם כן, מאז אבגוסט 1929”. הוספתי כי אין כוונתי להגנה גופנית שאותה נוכל להבטיח לנו בעצמנו בשעת הצורך, כי אם להגנה על כל מעמדנו ומפעלנו בארץ זו.

אחר-הצהרים נערכה הישיבה של הנהלת הקהק“ל. מסרתי בפרוטרוט על השתלשלות הענינים בפרשת ודי חורית ועל הצעות התיווך שהגשתי בהסכמת אוסישקין. בדרך כלל נטו חברי ההנהלה, ובתכום גם חנקין, לסידור של שלום. כולם כאחד נרתעו מפני אפשרות ההפקעה ורשמה בחוץ-לארץ. לאחר שאוסישקין הסביר את הדעה הכללית, נקט עמדה משונה במקצת: בעצם – אמר – הוא מתנגד לסידור של שלום, ומוטב היה אילו הפקיעו את הקרקע בכוח, אלא שהוא נמנע מלהילחם לעמדתו בהנהלה, מאחר שהוא יודע כי המחלקה המדינית של הסוכנות מימלא היתה שמה לאל כל החלטה מעין זו מטעם הקהק”ל. עמדה “נוחה” באמת!

לאחר ישיבה זו נסעתי לתל-אביב, כדי להיפגש עם אנשי העיריה בענין המשטרה התל-אביבית. נכחו רק דיזנגוף ושושני ²¹. האדון רוקח, הממונה על עניני המשטרה בתל-אביב, לא מצא לנחוץ להשתתף. הוא מסרב לשתף פעולה עם המחלקה המדינית של הסוכנות – מאז נמסרה לידי מפלגת פועלי ארץ-ישראל. בדרך כלל ניסו אנשי תל-אביב בכל יכלתם לפעול עד כה בעניני המשטרה על דעת עצמם בלבד, ואף כי הצעתי להם מדי פעם בפעם קו משותף, איני מצטער כלל על שקיבלו על עצמם את נטל המשא-ומתן הזה. אני על כל פנים החלטתי לא לעשות כלום, אלא אם כן יעשה הדבר על יסוד של מדיניות מוסכמת בין הסוכנות והעיריה. בישיבה נתברר שהם מתחילים להבין עד כמה דחוף הענין, לאחר שהתעלמו משך שבועות מאזהרתנו.

 

יום ג', 22 בדצמבר, 1931    🔗

שוחחתי עם וייץ ועם גרנובסקי על פרטי הסידור בודי חורית.

ב. ר. הופיע שוב על הבימה; הביא עמו ידיעות סודיות ומסתוריות במקצת, אך חמורות למדי. לגמרי בדרך מקרה נודע לו על תכניות ומזימות עם גמר הועידה המוסלמית; הם חושבים על מהומות אנטי-יהודיות שתפרוצנה באביב בעת ובעונה אחת בארצות מוסלמיות שונות, וגם בארץ. הוא סיפר לנו כי ביום ו' הבא תתכנס ברבת-אמון ישיבה שבה תעובדנה התכניות לפרטיהן. לפי סברתו משתלבות תכניות אלו בתכנית כללית יותר של שיתוף-פעולה בין עבאס חילמי, הכדיב לשעבר, המסייר עתה בסוריה ובמצרים, לבין עבדאללה מעבר-הירדן, שעדיין לא ויתר על תכניתו להכללת ארץ-ישראל באמירות שלו.

בשעה ששתוק שוחח עם ר., הייתי אני בבית סנטור, במסיבת-תה, שבה נכח גם פארל, ממחלקת החינוך הממשלתית.

כשבא אלי שרתוק בערב כדי לספר לי על שיחתנו, נקלענו לתוך ויכוח ציוני מעמיק ומקיף – לאו דוקא על המטרות הסופיות, כי אם על האמצעים הסופיים להשגת כל מטרות שהן. היתה זו הזדמנות נדירה מאד לשנינו לחרוג מעניני השיגרה היומית.

אחר-כך, כשחזרנו לעניני חול, שוחחנו על התכניות לקראת ביקורו הקרוב של לורד רידינג. ההכנות הן בידי פיוטר מויסייביץ ²²באופן כזה אין יודע איך יתפתחו הדברים.

 

יום ד', 23 בדצמבר, 1931    🔗

את כל שעות-הבוקר הקדשתי לניסוח תשובתי לאגרת-הממשלה על הצעותי הנוגעות לודי חורית.

אחר-הצהרים נפגשתי עם סנטור ושוחחתי עמו על תקציב המחלקה המדינית – כאילו היה על מה לשוחח!

בערב סעדנו בבית ויטלס ²³, בחברת יוליוס סימון ומשפחת של – ר. אני כולי מתוח בשאלת המטרה הסופית וכל הערב סובבה השיחה על ציר זה: לנוכח מספרי-המפקד האחרונים – כיצד יתכן להגשים את הציונות?

 

יום ה', 24 בדצמבר, 1931    🔗

בבוקר היה לי ראיון שנקבע מראש עם הנציב העליון. בטוח היה כי רצוני לשוחח עמו בפרשת ודי חורית. אני הכינותי עוד קודם לכן סדר-יום לשיחה, ובו כמה עניני-שעה חשובים: מדיניות הפיתוח, עבודות ציבוריות, תכנית הריאורגניזציה של ועדת או’דונל וכו'. אולם בבואי לנציב החלטתי באופן ספונטני לותר על כל סדר-היום שלי ופתחתי תחת זה בשיחה כללית ורצינית על מצבנו. סבורני כי לא שגיתי ולא ביטלתי את זמני לריק.

השיחה שלנו נמשכה כשעה. הנציב העליון פתח ואמר שקיבל את הצעותי בדבר הסכסוך בודי חורית; שאלתיו להחלטת הממשלה. השיב שהמזכיר הראשי מכין עכשיו מכתב תשובה. סבור הוא כי יש יסוד להבנה בינינו. לשאלה נוספת מצדי השיב, כי אין הממשלה יכולה לסלק מן הקרקע חמישים משפחות, בכללן נשים וטף, כי סילוקם יגרום למהומות בארץ. שאלתיו אם אמנם בטוח הוא כי הדבר יגרום למהומות. בנובמבר 1930 סולקו אנשים אה מלה מן הקרקע – הנתעוררו אז מהומות? מה היה עושה אילו היו מאה יהודים עושים כך ומסרבים לעבור עם נשיהם וטפם? על כך ענה הנציב שהוא בטוח בצדקת דברי, ואילו הפסיקו היהודים לשתף פעולה יכולים היו להעמיד את הממשלה במצב קשה מאד. הוא אמר ליועץ המשפטי כי עליו לדעת שהיהודים עלולים להעמידם במצב בלתי נעים ביותר.

אמרתי שאחכה למכתבו של יונג. אבל מה ערכם של בירורים בעניני שיגרה כבמקרה ודי חורית, מינויו או אי-מינויו של יועץ יהודי, טענות של הזנחה מצד הממשלה בדבר הועידה המוסלמית – כל עוד אין הסכם יסודי על הבעיה הארצישראלית בהיקפה הרחב? במקרה ודי חורית נוכחתי לדעת כי הנציב העליון – ברצותו להיות הוגן ולעשות את המעשה הנכון כלפינו וכלפי הערבים – כבר נתון ללחץ השיגרה האדמיניסטרטיבית. לחץ זה יביא אתו, משך חודשים אחדים, לראיה כזו של המצב בארץ, שאחר כך אי-אפשר יהיה לשנותה עוד אפיו בפרטיה הבודדים. חייב הוא לדעת כי המצב בין האדמיניסטרציה הבריטית לבין יהדות העולם בכלל והישוב הארצישראלי בפרט מחמיר והולך. לפני שתים-עשרה שנה היו היהודים בכל העולם דבקים בנאמנותם לבריטניה הגדולה. אנו עם מפוזר בין ולדיווסטוק וסן-פרנציסקו, בין שטוקהולם וקייפטון. בפיזורנו חולשתנו, כי על ידי כך חסרים אנו את המשקל הראוי לעם בן ששה-עשר מיליונים וההולם את כשרונותינו. אולם בפיזורנו גם כוחנו, ובכל מקום שבו נמצאים יהודים היה קיים תא של אמונת-אומן בצדק של בריטניה ובהגינותה. מקור עצום זה של נאמנות מתבזבז והולך. הוד מעלתו רשאי לומר: מה ערך לדבר, לגבי הקיסרות הבריטית, אם אין עוד ליהודים אותה מידת האמון בבריטניה הגדולה שהיתה להם קודם לכן? כאן הפסיקני הנציב העליון ואמר: רב, רב הוא הערך!

המשכתי: הוד מעלתו יכול לומר כי בריטניה גדולה ועצומה היא מאד, אולם אבן מאסו הבונים עדיין עלולה להיות ראש-פינה. קיבלתי זה עתה מכתב מד“ר ויצמן, המתאר את החורף הקשה העובר על בריטניה הגדולה. האנשים נאבקים כשגבם אל הקיר ומשתדלים להתגבר ולנצח במלחמה הכלכלית כמו שניצחו בשדה-הקרב. ד”ר ויצמן חושב כיצד לסייע בידם, ואפשר שיוכל לסייע. אולם ד“ר ויצמן חייב היה ללכת. חייב היה לפרוע את השטר של אמונתו הבלתי מעורערת במדיניות של זיקה ללא סייג. אמרתי להוד מעלתו בהזדמנות קודמת שאני מוסיף ללכת בעקבותיו של ד”ר ויצמן – עד כמה שבדובר בקוים הכלליים של מדיניותנו. יתר על כן, יתכן לומר שאני הנני הנסיון האחרון של הציונות בקו מדיני מסוים זה. אבל אילו נקראתי ברגע זה למסור דין-וחשבון לפני הקונגרס הציוני, על יסוד נסיוני בחמישה חדשים אלה – חייב הייתי לומר: “הפסדתי במשחק!” החל מענינים גדולים, כועידה המוסלמית, ועד לפרטי-פרטים של אדמיניסטרציה – כמעט בכל דבר נתקלתי ביחס שלילי. כמעט שאיני רואה קרן אור. רוצה אני להבטיח להוד מעלתו שאם זוהי הרגשתי אני – הרי המרירות בלבו של האדם הפשוט גדולה פי כמה!

כאן אמר הנציב העליון, כי יודע על מאמצי במגמה זו, והא כתב למשרד-המושבות שמצא בי אך סעד ואהדה.

המשכתי: הגענו לנקודת-קפאון ואיני מיחס חשיבות לבירור מקרים בודדים כל זמן שלא מצאנו דרך למוצא ולהתגברות על נקודת-קפאון הנוכחית. הוד מעלתו יכול לשאול: מה יהיה אם לא נצליח לעבד תכנית-פעולה משותפת? מודה אני שאיני יודע. איני יודע לאן תפנה היהדות הארצישראלית אם תנטוש המדיניות הציונית את האורינטציה הבריטית. איני יודע לאן יפנה הנוער העברי, שדבק ברעיון הקונסטרוקטיבי הגדול של הציונות מאז הופעתה על הבמה. איני יודע מה היתה דמות העולם לולא הופיעה הציונות על הבמה וריכזה רבים, רבים מן הנוער העברי בכל חלקי העולם סביב הרעיון הקונסטרוקטיבי של בנין הבית הלאומי העברי. כל זה נתון עתה בסכנה, ואיני רואה כל תקוה במצב הנוכחי של היחסים בין היהודים ובין האדמיניסטרציה. אל לנו לשכוח שזהו מעגל קסמים. אכזבה מצד אחד גוררת אחריה אכזבה מצד שני. ובמידה שניתן למצב זה להימשך, יהא קשה יותר להתיר את הסבך.

הנציב העליון הפסיקני ואמר כי הוא מאוכזב מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי. כמעט יש בהם כדי לדכא.

אמרתי כי רצוני להעיר כאן הערה אישית: כשכתב לי ד"ר ויצמן שלא אהיה נמהר אחרי בוא הוד מעלתו ואבין כי בחודשים הראשונים יהא קשה לו להתקדם במהירות, הייתי מוכן, באופן אישי, להושיט להוד מעלתו כל סעד ואהדה. אולם כשאני מוסר לעצמי דין-וחשבון על המצב, איני יכול להעלים עין מן העובדות. רוצה אני לבקש להקדיש כמה שעות לבירור הנקודות היסודיות של הבעיה הארצישראלית: מהם רצים היהודים בארץ-ישראל? מה הם הקשיים הפסיכולוגיים, המדיניים והאדמיניסטרטיביים שיצרו את הזרות בין האדמיניסטרציה הארצישראלית והיהודים?

הנציב השיב כי הוא רוצה מאד לעשות כן. כידוע לי אמר לאנשינו בלונדון ולמזכיר-המושבות שהוא מתיחס בכבוד רב לתקוותינו ולשאיפותינו וכי בא לארץ-ישראל כדי לסייע בהגשמתן. אלם אקח לדוגמא את ענין ודי חורית: היוכל לפעול בניגוד לדעת יועציו? היוכל לצוות על המשטרה לסלק אנשים אלה מעל הקרקע? היועץ המשפטי אמר לו כי היהודים אינם מעונינים בסכסוכים ובהתנגשויות מעין אלה. היהודים רוצים לפתור בעיה זו בדרך שלום. עניתי: כל זה נכון. אנו, יהודי ארץ-ישראל, רודפים שלום לא רק מטעמים הומניטריים, אלא מתוך מגמה מדינית, כי הענין שלנו מחייב קו של שלום, אולם הממשלה יודעת זאת ומספסרת בחשבון זה; דוקא משום שאנו שוקלים את הענינים שיקול רחב יותר, בוטחת הממשלה וסומכת על ידיעתה שלא נעמוד על שלנו.

כאן אמר הנציב העליון, שלא אחשוב כי עשה מה שעשה משום שהאמין כי יוכל להטיל עלינו פשרה ביד חזקה. להיפך, ראה היכן הצדק, אולם מן ההכרח היה למצוא פשרה.

הן זהו, אמרתי, חלק מן השיגרה המקובלת שעליה דיברתי! הממשלה מאמינה שהיהודים יצטרכו סוף-סוף לוותר! כאן הוספתי ואמרתי, שאילו עלו אנשינו על הקרקע היו נחבשים בסופו של דבר בבית-הסוהר; וזה משום שהממשלה יודעת שהיהודים מהווים את חלק האוכלוסיה השומר יותר על החוק והממושמע יותר, ולכן קל יות רלהטיל מרות עליהם מאשר על האחרים.

הנציב העליון אמר: אף על פי כן, תוך עשרים ושלושה חדשים ודאי יימצא פתרון כלשהו.

כתשובה עוררתי את שאלת ישובם של ערבים אלה. יש לנו מנהל פיתוח. היינו טוענים תמיד כי ענין הערבים המנושלים אינו אלא אגדה, סיפור-בדים. לפי המספרים שבידי השופט המעריך מותר לומר שלכל היותר יגיעו הללו לשיעור שקבענו אנחנו מראש. אבל נניח כי היה היו 5000 ועד 1000 ערבים מנושלים. אם מנהל-הפיתוח אינו מסוגל לסדר ששים או שמונים משפחות במשך עשרים ושלושה חדשים – מה התרומה שיתרום לפתרון בעית הערבים המנושלים?! אין בדעתי למתוח בקורת על פעולותיו של מר פרנץ', אולם הבעיה היא בעיה!

הנציב העליון אמר: "אני יכול לומר לך בסוד כי הופתעתי לשמוע ממנהל-הפיתוח שלא יוכל לערוב ליישוב הביעה של ודי חורית במשך עשרים ושלושה חדשים ²⁴. איני יודע הרבה על מר פרנץ', אולם אפשר שכזאת היא שיטת-עבודתו?.

סיימתי ואמרתי כי אני מקווה לבירור יסודי בהזדמנות קרובה ואני מאחל להוד מעלתו חג-מולד שמח.

הנציב העליון אמר: רבים הדברים שיש לעיין בהם. איני רוצה שתתיאש, ורצוני שתדע כי יש אדם האוהד את כוונותיך הנעלות.

הפגישה נמשכה כשעה.

ערב חג-המולד! שלחתי את שני כרכי האבטוביוגרפיה של שמריהו לוין לבית-הממשלה, מתנה להוד מעלתו.

אחר-הצהרים נערכה ישיבה של ההנהלה.

עם גמר הישיבה נסעתי לתל-אביב והרציתי שם בסעיף המפלגה על מצבנו המדיני. אולם-המועדון שבו הרציתי היה מלא וגדוש כל כך, שהיה לי קשה להיכנס. מצב הרוח היה טוב ונעים ­ – סוף סוף הרי זה הסניף שאליו השתייכתי במשך שנים רבות – והכל היה כשורה.

 

יום ו', 25 בדצמבר, 1931    🔗

שרתוק ואני ביקרנו אצל הכדיב לשעבר במלון המלך דויד. הביקור נקבע עם עזאם ביי ²⁵, המופיע בחגיגיות-מה כעוזרו של עבאס חילמי. עבאס חילמי – אדם מפורסם למדי, ששימש גם נושא לאחד מספרי הלורד קרומר – נראה כתעשיין יהודי-גרמני מצליח, כמעין “יועץ-מסחרי” (“קומר-ציונראט”); גוץ, שמן, קרח ומרכיב משקפים גדולים. אך הוא פיקח מאד. מן השיחה נערך פרוטוקול מיוחד, שלקה אמנם בהשמטה חשובה אחת. בדברו על השפעתו האפשרית של הסכסוך הארצישראלי על היחסים היהודיים-המוסלמיים בכלל, אמר בטון חמור למדי: לעולם לא תוכל לדעת; יש והלחץ פועל במקום אחד וההתפרצות באה במקום אחר. מיד עלתה בזכרוננו אזהרתו של ב. ר.

נסעתי לדגניה, כדי להיפגש שם עם הלורד והליידי רידינג, שבדרכם ממפעל רוטנברג למגדל עמדו לבקר בקבוצה זו. הם הגיעו אך בשעה מאוחרת, היה כבר חושך ולא הספיקו כמעט לראות ולא כלום. בחדר-האוכל של דגניה א' נערכה תערוכה נאה של פירות, ירקות ותוצרת-חלב של המקום. השולחנות היו ערוכים לארוחה קלה. מסרתי לרידינג את ברכת הסוכנות היהודית. ברץ דיבר על תולדות דגניה, על לבטיהם והישגיהם של בני המקום. רידינג השיב.

בערב, לאחר שמשפחת רידינג ורוטנברג נסעו למגדל, היה לנו כינוס של כל ישובי עמק-הירדן – שתי הדגניות, בית-זרע, כנרת והשומר הצעיר ²⁶. אני דיברתי על המצב המדיני בכללו, ומשה – על הועידה המוסלמית.

 

יום א', 27 בדצמבר, 1931    🔗

אליהו אפשטין בא לביקור קצר מבירות ושוחחנו על סקירותיו מסוריה ועל פעולתו בעתיד. שאלנוהו לטיב הרושם שהשאירה הועידה המוסלמית, אבל הוא אמר לנו שהסורים עסוקים עתה יותר מדי בצרותיהם הפנימיות ואינם נותנים דעתם למה שנעשה מעבר לגבול.

סיר ג’ורג' לואיס בא ובידו מכתב המלצה מאת ליידי ארליי ²⁷. זהו ברונט צעיר מאד ממשפחת עורכי-דין מפורסמת. בדרכו להודו סר לארץ לימים אחדים. הוא איחר להיפגש אתי – מחר בבוקר ימשיך בדרכו – וכך לא יכולתי אלא לצאת עמו מחר בבוקר לסיור קצר בתל-אביב, כשארד לקבל את פני רידינג. אם סיר ג’ורג' הצעיר יהודי הוא, הרי טמיעתו מושלמת היא בתכלית.

כל אחר-הצהרים – ישיבת ההנהלה.

בשעה מאוחרת בערב טילפן אלי הקונסול הצ’כי ממלון המלך דויד והודיע לי, כי באטא, מלך הנעלים המפורסם, בא לארץ והיה רוצה לראותני במשך הערב, הואיל והשכם בוקר ימשיך דרכו לעיראק באוירונו הפרטי. היתה זו פגישה משונה. כשנכנסתי לחדר קטן קמו על רגליהם מר באטא, מזכיריו ועוזריו השונים, שדמו לאחת הכנופיות האמריקאיות המתוארות כרגיל בסרטי הקולנוע. רושם הזה עוד גבר בגלל הצלקת הגדולה המשתרעת על מצחו של ראש-הקבוצה. כשחזרו כולם לעסקיהם השונים, נתברר שאחד המזכירים העוסקים בפיענוח מברקים, השני במפות גיאוגרפיות, האחד רשם את השיחות והאחר – כנראה המזכיר הכללי – השתתף בשיחה. שני המנהלים (היהודים) של החנויות הארצישראליות ישבו אחוזי פחד, אך דומה שאומץ-לבם גדול בנוכחותי. השיחה היתה מענינת ביותר. השאלה הראשונה: מה יכולים אנו למכור לאנשי באטא? אין הם מתכוונים רק להביא סחורות לארץ-ישראל, אלא גם לקבל תמורתן מתוצרתו. כל אשר אמרתי בדבר תפוחי-זהב, אשכוליות, בננות, סבון, שמן וכו' נרשם כדת וכדין. השאלה השניה: מדוע מתנגדים למכירת סחורות “באטא” בארץ? ההסברה: “תוצרת-הארץ” – בלוית הצעה שיפתח בית-חרושת בעבודה עברית בארץ-ישראל. השאלה השלישית: לשם פתיחת בית-חרושת יש להרחיב תחילה במידה ניכרת את כושר הקליטה של השוק הארצישראלי. יצור כל הנעלים הדרושות כרגע לארץ לא יעסיק בית-חרושת רגיל של “באטא” אלא שבוע או שבועים בשנה. הרחבת השוק תבוא רק אם ינתן לאנשים לקנות נעלים במחירים הזולים ביותר – ובהיקף שלא היה כמותו. כשהתחיל “באטא” ליצר ערדלי-גומי בצ’כוסלובקיה, נמכר הזוג כרגיל ב-185 כתרים, עכשיו הם מוכרים אותם במחיר זה או למטה ממנו בכמויות שלא חלמו עליהן לפני כן. על ידי מחירים זולים יכולים בני-אדם לקנות להם זוגות-נעלים אחדים. איכר צ’כי יוכל עתה, תחת הזוג האחד של נעלים כבדות. לקנות לו חמישה-ששה זוגות לעבודות החקלאיות השונות ולימי מועד וחג.

 

יום ב', 28 בדצמבר, 1931    🔗

יום רידינג בתל-אביב

בבוקר נסעתי לקחת את סיר ג’ורג' לואיס. בדרך נסיתי “להכניס” בו כמה שניתן להכניס באיש צעיר העוזב את הארץ ברכבת של שעה 11. התעכבנו בקרית-ענבים, עברנו דרך הגן של בית-ההבראה “ארזה”. תל-אביב היתה נפלאה. שמים כחולים ושמש זורחת וכל העיר ברטט התרגשות וציפיה לביקור הלורד רידינג. מגזוזטרת בית-העיריה יכול סיר ג’ורג' לחטוף מבט על רחוב ביאליק המקושט ולראות את הצופים ואת אנשי “מכבי” על דגליהם עוברים בסך.

המון רב סתם את כל המבואות אל העיריה ומילא את הכיכר הקטנה שבחזיתה. משהגיעו המכוניות רבתה ההתלהבות. אחר-כך – קבלת-הפנים הרשמית, שבה הוענקה ללורד רידינג אזרחות-הכבוד של העיר. זו היתה פתיחה מוצלחת ביותר. ניכר היה ברידינ שהוא נרגש ונלהב. אף ליידי רידינג המתונה אמרה לי: “לעתים רחוקות יקרני שלא אוכל לבטא את אשר בלבי. היום קרני כדבר הזה”.

אחר-הצהרים – תה במלון “פלטין” לכבוד האורחים. כאן מאר רידינג את דבריו הברורים הראשונים, שלא כבקבלת-הפנים הרשמית שבה אמר רק מלים סתמיות אחדות. בנאומו היו כמה נקודות חזקות מאד. באמרו כי אכן, אין הוא רוצה לנגוע בנושאים פוליטיים. אך אל נא יחשבו האנשים כי אין לו עינים לראות ואזנים לשמוע – היה זה ביטוי ריטורי עז ומרעיד. הנעימה שחזרה ונשנתה בדבריו היתה קריאה להישען על כוחות עצמנו, לגלות רוח בלתי-תלויה והתמדה אמיצה – תכונות שהופגנו לעיניו בתל-אביב.

בערב נערכה סעודה לחוג אנשים מצומצם בדירת הגב' פרסיץ שבבית “אמנות” החדש והנאה ביותר. ליד השולחן התנהלה השיחה המקובלת. אחר הארוחה ניתנה הזדמנות נוחה יותר לכמה מחברי ההנהלה לדבר עם רידינג על הופעות-יסוד אחדות במצב הנוכחי בארץ – אדמיניסטרציה, קרקע, עליה, הסתירה שבין הפרלמנט והפקידות וכדומה.

בשעה מאוחרת בלילה חזרנו, סימה ואני, לירושלים, והגענו אליה ב-2.30 לפנות בוקר.

 

יום ג', 29 בדצמבר, 1931    🔗

כל הבוקר עסקתי בניסוח מכתבי, נכון או יותר לומר – התזכיר הדיפלומטי של הסוכנות היהודית – אל הנציב העליון, שבא לסכם – מנקודת מבטנו – את התפתחות הענינים בועידה המוסלמית ואת תוצאותיה.

הלורד רידינג בא בצהרים לירושלים ומתארח בבית הנציב העליון. הערב תהיה סעודה רבתי בבית הממשלה. עבדאללה, המבקר עכשיו בירושלים, יבוא גם הוא, ושמעתי שגם עבאס חילמי יבוא. רבות השמועות המרחפות באויר על שיחות פוליטיות חשובות המתנהלות בהזדמנות זו. רוב השמועות נראות לי כנטולות יסוד. על כל פנים אין שירות-הידיעות שלנו מספיק כדי שאוכל לדעת מה מתרחש באמת.

אחר-הצהרים, לשעת התה, באו לביתי מר בישופ, יועץ הצירות האוסטרית בקושטא, ואשתו. הם מסיירים להנאתם בארצות ים-התיכון המזרחי. התענינתי במיוחד לדעת אם יש בחייה הפנימיים של הרפובליקה התורכית ביטוי כלשהו לעובדה, שתורכיה קשורה עכשיו באופן מוחלט ברוסיה, מבחינה פוליטית. מר בישופ הכחיש זאת בתוקף רב. לפי סברתו מוסיפים קצינים גרמנים אף עתה למלא תפקיד נכבד יותר בארגון הצבא התורכי מאשר הרוסים.

 

יום ד', 30 בדצמבר, 1931    🔗

בבוקר הלכתי להתראות עם רוטנברג, שהוא מעין קצין-קשר בביקורו של רידינג, כדי לקבוע אתו את הסדרים בשעת ביקורו בירושלים. הכל מבולבלים בתכלית. הוא אמר לי כי שתי שעות תוקדשנה פעמיים לכל המוסדות היהודים; לנציגים, לקבלות הפנים, לשיחות ולמפלגות בכלל. אחר כך נתברר כי בתוך זמן קצוב זה קבע שלושת רבעי שעה בשביל ראגב ביי וחסן חלד פחה ²⁸, שאף אותם כלל ברוחב-לבו בין הנציגים היהודים! כתוצאה מכך נתגלו תקלות בלי סוף, ולחינם. כשסיכמנו לבסוף בינינו שהיום אחר-הצהרים תיערך במשרדי הקרן-הקיימת פגישה משותפת של כל המוסדות היהודיים – היינו הסוכנות היהודית, הקהק"ל, קרן-היסוד, הועד הלאומי וועדת העיר – התקשינו למצוא את הצורה מתאימה. הפתרון שנמצא הוא שהסוכנות תופיע כמארחת, אף על פי שהאסיפה – שתימשך כארבעים דקה – תיערך בבנין הקרן הקיימת לישראל.

האסיפה היתה מוצלחת למדי. בדבריו של רידינג הורגשה שוב התרגשות של אמת. נדמה לי שדבריו היו כנים באמרו כי לא האמין שבגילו זה עוד יתרגש מאיזו סיבה שהיא. התחילו עולים בזכרונו פסוקים עבריים, שאולי לא שמעם מאז ילדותו, ביחוד – “לשנה הבאה בירושלים”.

בערב הוזמנו, סימה ואני, לסעוד בבית הנציב. לערב זה – בניגוד גמור לערב הקודם – היה אופי יהודי ברור. מלבד הנציב, הרידינגים ומלבדנו נכחו הד"ר וגב' מגנס, הא' והגב' נובומייסקי והא' נורוק. ישבתי ליד רידינג ודיברנו משך רגעים אחדים על אסיפת הנבחרים של יהודי ארץ-ישראל, על שיטות של בחירות וגזירה שוה בין שיטת הבחירות האזוריות שבאנגליה לבין שיטת הייצוג היחסית. אחרי זמן מה עבר לשטח אחר לגמרי ודיבר כל שאר הזמן על ציד נמרים בהודו. אחר הארוחה דיברתי רוב הזמן עם הגב' רידינג, שהפתיעה אותי שוב באפין המעמיק של השאלות ששאלה: מה יהיה יחסו של הדור השלישי בתל-אביב לעבודה גופנית? כיצד נמנע את הזרימה מן המושבות אל הערים? הכל נשאל ברוח לא אדישה, או עוינת, כל עיקר.

 

יום ה', 31 בדצמבר, 1931    🔗

כל הבוקר סובב המשרד כגלגל בעסקו בהכנות למסיבת תה פתאומית שתיערך עוד היום אחר הצהרים על ידי הסוכנות היהודית במלון “המלך דויד” לכבוד הלורד והליידי רידינג. היה צורך להמזין כ-80 איש על ידי הטלפון. כל העצבים נמתחו עד שהוסכם מי ומי יהיו שמונים האנשים שיוזמנו. מחר יהיה גרוע עוד יותר, לכשישמע קולם של המקופחים הרבים.

הלכתי אל השופט וב, כדי להמשיך את הבירור על אופן הטיפול בתביעות הערבים “המנושלים”. הרושם שקיבלתי ממנו בביקורי זה לא היה רע מזה שקיבלתי בביקורי הראשון.

עבאס חילמי בא למשרדנו, בלוית עזמי ביי, להחזיר ביקור. גם הכסטר וסנטור השתתפו בשיחה. “דואר היום” של הבוקר פירסם היום את ה“פצצה” בדבר המזימה בין עבאס חילמי ועבדאללה, ברמזו שעבאס חילמי הוא המועמד לכסא חג’אז במקרה שיחול שינוי במשטר המדינה הסעודית. עבאס חילמי גיחך וביטל כל אפשרות למחשבה זו. אמר בצדק, כי ישיבה על כסא-המלכות במקום הכליף הואהבי תהיה מגוחכת למדי.

מסיבת-התה אחר-הצהרים היתה מוצלחת למדי. נכחו כשמונים נכבדים יהודים, בכללם שני הרבנים הראשיים, מר אוסישקין, ד“ר רופין, ההנהלה שלנו, הועד הלאומי וכו' וכו'. רבים מהם הוצגו לפני רידינג ושוחחו עמו רגעים מעטים. נראה ששגיתי שגיאה קשה בדברי פעמים אנגלית, בלי לומר דבר בעברית. באמת היתה זו שגיאה מצדי, אף כי נעשתה מתוך שידעתי כי זמנו של רידינג מוגבל וכל האנשים משתוקקים להתיצב לפניו. על כל פנים עיוו העתונאים את פניהם, אוסישקין רתח ואיש לאומי כד”ר דוכן שלח לי פתקה, לאמור – שיתקשה להמשיך במלחמתו לעברית במחלקת-הקרקעות בשעה שדובר הסוכנות לא דיבר עברית בהזדמנות חגיגית כזאת.

 

ערב ראש השנה של אומות העולם    🔗

ישבתי בשקט ועסקתי בקריאת ניירותי, והנה צילצלו הפעמונים לכבוד השנה החדשה. ראיתי בכך סימן טוב.