או תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

 

כרך ב'    🔗

 

א'    🔗

 

יְמֵי הַנֹּעַר    🔗

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ

בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ. (קהלת י"א, ס')

ימי הנער! הימים אשר רב אדם ימצא חפץ במו, הימים אשר ימשכו אחריהם תקות טובות וזכרונות נעימים כקרני אור נגה מהם יצאו. הימים אשר להם יחכה בכליון עינים הילד, בשאתו סבל המורים אשר כל מגמתם אך לכלוא את הרוח שישאהו לרוץ לרקוד ולהשתשע כצפור דרור, ויכבידו עליו אכפם לשבת כל היום כלוא כצפור בכלוב ולהגות בספרים נשגבים ממנו, אז בעת אשר נפשו עליו תאבל מחמת המציק, יְשַׁוֶּה לנגד עיניו ימי הנער ורוח החפש והדרור אשר ילך לרגלם וישכח עמל ותלאה. עוד מעט יבואו ימים טובים מאלה, ימים אשר יחלצוני מן המצר לאור באור החיים לכל אות נפשי, קול מורה מכה בעברה לא אשמע עוד ואחרי עיני ילך לבי… זאת ישיב אל לבו וימצא תנחומות לנפשו.

ימי הנער! הימים אשר ישאירו זכרון טוב בקרב לב האדם עד זקנה ושיבה, ולא לעתים רחוקות ירנינו לב הזקן רפה הרגלים ומטי הידים, ההולך שחוח תחת סבל השנים הרבות והמקרים אשר עברו על ראשו ואשר בהביטו אחריו, יחרד ויבהל מראות, כי כחלום עובר עבור ימיו, רגשותיו ומאויי לבבו, ואחרי כל העמל הרב, אחרי כל היגון ומפח הנפש אשר שבע חדשים לבקרים בימי חיי הבלו, יעזוב עתה כל עמלו וקנינו בידי זרים ויתעתד לגל וגוש עפר, ובעת אשר הוא בעצלתים ילך, כי רגליו מעדו, יצעד יומו האחרון בצעדו און לעומתו… אכן מדי יעלו זכרונות ימי הנער על לבו, עת שתה לרויה מכוס החיים, יאירו פניו, שחוק קל יעבור בין פתחי פיו וגם יגון עד ארגיעה:"הן גם בטוב ראיתי בימי חיי-יאמר בלבו – ומה לי עוד?…

הנה עתה באתי גם אני לעורר רפאים מתהום נשיה. הנה קראתי לזכרונות ימי נעורי ויקומו ויתיצבו כמו חיים מול עיני לבי, אמנם היאירו פני? היעבור אף שחוק קל על שפתיי למראה הרפאים האלה? הה, לא זאת! הרפאים האלה גם בעודם בחיים כמת נחשבו… רק לשמע אזן שמעתי תהלות ימי העלומים ומבשרי לא חזיתי זאת – ימי נעורי כימי ילדותי כלו באפס תקוה טובה, והימים אשר לא אמצא חפץ במו נגשו ובאו מבלי אשר אזכור את הימים אשר מצאתי חפץ בהם… הן שבתי ועברתי ברגע קטן בהלך נפשי על כל הדרך אשר בה הלכתי תשע שנים, מיום מתה עלי אמי עד יום בואי בית הישיבה, ומה יתרון היה לי בכל העת הזאת?–

תשע שנים! כמה דמיונות וחזיונות, כמה תקות נעימות תציצנה כפרחי חן על תלמי לבב אנוש בימי עלומיו, בנשאו עיניו לחדור בערפלי העתיד! רוח דמיונו יכין לו מעשים לאין קץ ושמחות לאין ספורות לכל יום ויום מימים יוצרו, ועל ראשי עברו תשע שנים בלי מעשים, בלי שמחות, גם בלי תקות! תשע שנים עברו ולא השאירו בקרבי מאומה, ורק זכרונות…

אמנם מה תשארנה תשעים שנה אחריהן? – הלא אך זכרונות! ומה חיי כל האדם? – תקות וזכרונות! בעודנו עול ימים, בעוד אשר דמי הנער ישטפו במרוצתם כגלי נהר, ירוץ בחפזון אחרי התקות הנעימות אשר כצפרים עפות תעבורנה לפניו ותמשכנה לבו אחריהן בנעם אמרתן, אכן כאשר יבואו ימי זקנה ושיבה ולרגלם יבוא הקרח הנורא וישליך קרחו במשכיות לבבו וישיב שאון גלי העורקים לדממה, בכבדות יחל להתהלך בהלך נפשו והתקות תעופינה על פניו הלאה הלאה כעב קל, עדי תעלינה בתהו ואפס בל זכר למו, – אז יתעוררו הזכרונות מאצר העבר לקחת מקום התקות…

תשע שנים שני הילדות עם כל המקרים והפגעים אשר הביאו בכנפיהן חלפו עברו כחלום עובר; אך על אבדן אלה השנים באפס מעשה ומבלי מצוא הדרך הנכונה נקל להנחם, כי אך ימי ילדות המה, ומה תמצא יד ילד לעשות? אולם בזכרי כי תשע ועוד תשע שנים מימי הנער ברחו גם המה כצל ומאומה לא השגתי, ידוה לבי במאד מאד – הן עמלתי, כליתי כחי – הה, אך להבל! חקרתי דרשתי, חשבתי – אבל לשוא! גם השנים האלה לא השאירו אחריהן מאומה רק זכרונות! זכרונות אשר לא ירנינו לבי כמראה מוצאי בקר, רק יפרשו מעטה אפלה על העבר וישימו חשך סתרו ומבעד חשכת האפלה יֵרָאוּ הימים הראשונים כצלמי בלהות מרגיזי רוח ונפש!… הן אביט לאחור ואתבונן ומה אראה? – כי תועה הייתי! כי גמרתי אמר לעשות כה זאעש ההפך, כי קויתי ללכת בדרך סלולה ואתע בדרכים עקלקלות, ועוד מחזות נעימים רבים כאלה!

תעיתי במעשי כמו בתקותי ובמחשבותי כמו במשפטי; בימי ילדותי דמיתי, כי רק בי שלח הזמן חצי זעמו ורק דרכי נסתרה וארגז תחתי, ובימי הנער נפקחו עיני לראות, כי כמוני ככל האדם, כי בכל בן תמות יכלה בהבל ימיו ולא ישיג מאויי לבבו אשר אחריהם ירדוף, והדבר אשר יפחד ויסתר ממנו לבל יראה פניו, יביא המקרה בידו. אכן המחזה הזה לא השיב רוחי רק הוסיף יגון על מכאובי ואנוד לכל אלה אשר בצלם איש יתהלכו על פני האדמה ותאבל עלי נפשי. אמנם לא! לא על נפשי אבלה עוד נפשי, לא לא עלי נשבר עוד לבי בקרבי בעת אשר ראיתי – או דמיתי לראות – כי כל בני חלוף נתונים נתונים בידי רשע, בידי המקרה המושל האכזרי אשר ישחק ילעג בשאט נפש למחשבות בן אדמה וחפציו ומאויו, העריץ אשר מדי עברו ידכא תחת רגליו גוי ואדם יחד ואין כל חכמה עצה וגבורה להנצל מידיו!…

יגועשו עם ויקומו כאיש אחד בזרוע רמה לפרוק עולם הקשה מעל צוארם בקום עליהם איש זרע לשים דלתים ובריח לרוחם למען רדות בהם בפרך, להריק אצרותיהם למען מלא הית נפשו, להכניע גאון עוזם למען יירש כבוד עמים, להוריד בניהם לטבח למען כונן המלוכה בידי יוצאי חלציו – יתעוררו הנאנחים מתגרת ידי העריץ אשר ישחק לכל ישר וצדק, וברעם ורעש כהמות ים לגליו יהמו יתגעשו למוד לעושקיהם כח פעולתו אל חיקו, בחרפה ובוז יגרשוהו מעל פניהם, או יגירוהו על ידי חרב וגם ליתומיו לא יתנו חגיגה לבל יקומו לדכא ארץ ––– אמנם מי הוא אשר יתיצב בפני המושל העריץ הזה, בפני המקרה אשר ישנה פני תבל ואדם עליה כדק יטול? – לא אחד! כלנו עבדיו הננו ועל פיו נצא ונבא?… אך אחרי כן שבתי וראיתי, כי גם בזאת תעיתי, כי אחרי כל אלה ימצאו עוד מְאֻשָׁרִים רבים בתבל המכלים ימיהם בשלום ומנוחה, והמה אלה היודעים להלוך לרוח המושל הזה, אלה אשר לא ישימו לבם אל הבאות ונחם על מעשהים בימים עברו יסתר מעיניהם, ורק ישבעו בטוב אשר אנָה הזמן לידם. כראותי זאת הזשתוחחה עלי נפשי וכליותי יסרוני, מדוע לא הייתי גם אני כאחד מהם? למה בליתי אני כחי וימי בעמל ותלאה ללחום את המקרים ולהטותםלחפצי? מי יודע אם לא הייתי גם אני מאשר בארץ, לוא הבינותי כל אלה בראשית צאתי עלי חלד? לוא ידעתי כי אין טוב לאדם אך לשמוח בהרגע אשר לפניו מבלי הנחם על העבר ודאוג על העתיד ולבלי הלחם את גלי המקרים אשר יסערו להפיץ כל חפץ ומחשבה? אכן החכמה הזאת באה בלבי עתה בעמדי על עברי פי פחת ואשמע קול אלי מירכתי בור תחתיה: הרף! עד פה באת ולא תוסיף לעבור! עתה עת עלי אבד כלח והנעשה אין להשיב, עתה תועיל הדעת הזאת רק לְהַוָתִי, להראותני כי בידי היה טובי ואשלחנו מיד. הנה כי כן ימסוך האדם, אשר לא יביא לב חכמה בימי עלומיו, רעל בכוס החיים! –

לא למעני אעלה עתה זכרונותי המתים מקבריהם, לא למען ירנינו לבי, כי עצמות יבשות הנה, מרגיזות לב ומעכירות נפש, רק למען יראה כל קורא בם ויקח מוסר להטיב דרכו ולשמוח בחלקו יותר ממני. אמנם לי לא נותר מאומה מכל החיים ושאונם והמונם רק הדעת: כי תועה הייתי בדרכי החיים!

 

ב'    🔗

 

מַתָּן בְּסֵתֶר    🔗

בעיר שכולה, עירי אשר חמשה עשר אלף יושביה כמעט כלם מבני ישראל המה, היו חמש ישיבות נודעות לשם בארצנו, ושמה באתי גם אני. אחרי אשר השמעתי כי רוב יושבי העיר הזאת מבני ישראל המה, אחשוב למותר לי להגיד עוד, כי לא תאר ולא הדר לה וכי רפש וטיט היון המעלים צחנה ובאשה באף כל עובר בכל רחובותיה, כי כל קורא ישער זאת בנפשו. וגם אני ידעתי זאת מראש, אך לא פללתי לראות שם בית תפלה לנוצרים גדול ורחב ידים ובנוי לתלפיות, וחמשת מגדליו המצופים נחושת קלל יתנשאו בשיא חסן ופאר עד לעבים, לכן כראותי את הבית עמדתי ואתבונן בו רגעים אחדים, אך פתאם הרגשתי, כי ידי אדם אחזו בערפי מאחרי וקול עברה עלה באזני: הוי נער שובב! מדוע תשא מרום עינך להביט בהצלם! –

– מה עול פעלתי? – קראתי בתמהון בהביטי בפני האיש אשר הוכיחני על פני – מדוע אחזת בערפי ואני לא עשיתי לך רעה?! –

– מומר להכעיס! – קרא האיש בשצף קצף – העוד תעיז פנים לשאל “מה עול פעלתי?” הלא חָטָאת חַטָאת לא תוכל כפרה, בשומך עיניך הטמאות בהצלם תועבת נפש כל איש ישראל! – ובדברו הניף ידו ויחפוץ למרוט לחיי, אך אני מהרתי להמלט מידיו ואשים רגלי כאילות, עוד לא הרחקתי לרוץ ואתפש בכף נערים אחדים אשר רדפו אחרי, כי האיש הרים קול זעקה גדולה: תפשוהו! תפשוהו! ולקולו מהרו רבים מהעוברים בחוץ לרדוף אחרי, כי כגנב הייתי בעיניהם וכרגע סבוני הקיפו על יחד, אנשים ונשים נערים ונערות בקול המולה ומהומה, אלה שאלו לפשעי, ואלה השיבו כי גנבתי, ואלה קראו בקול: הוא בא לבית התפלה להמיר דתו! ותהי מהומה ומבוכה, והאיש אשר קם בי קרא בקול גדול: הובילוהו אל בית הקהל וישלחהו לעבוד עבודת הצבא ביד פשעו! – כשמעי הדברים האלה הרימותי קול זעקה ואמר להצדיק את נפשי, אך שומע לא היה לי מאת הנאספים אשר דברו כלם יחד ולא שמעו איש שפת רעהו. אולם כהרימי עוד הפעם קולי ואזעק זעקה גדולה, חרד לקראתי איש זקן ויגש אלי וישאלני פשר דבר. למראה הזקן נחתו כלם וישימו יד לפיהם, ואחרי אשר שבה הסערה לדממה, הגדתי את כל לבי ולא כסיתי פשעי, כי נשאתי עיני לראות את המגדלים הגבוהים מאד, אך נשבעתי בנפשי, כי לא במרד עשיתי זאת וכי לא ידעתי כי זאת תחשב לי לחטאה – כשמוע הזקן את דברי אשר יצאו מקירות לבי שם פניו אל האיש המקנא לה' ויאמר: עד מתי אויל! תהיה לפח ולמוקש לאנשים העוברים בטח? מה לך ולהנער, האם תשא אתה את עונו? – ובדברו אחז בידי ויוליכני אחריו ומאחרי שמעתי קול האיש קורא: לוא הייתי ראש הקהל יכי אז נתתיו לעבוד עבודת הצבא –

הזקן הביאני אל ביתו וימשכני חסד וישאלני לעירי ומחוז חפצי במאור פנים, אשר הביא אמץ בלבי, ואחרי אשר שמע מפי כי ללמוד בהישיבה באתי הנה אמר אלי: טוב הדבר בני ואני אתן לך שני ימים בשבוע ארוחה על שולחני –. אני הודיתי חסדו לו בלא לב ולב ואחפוץ לצאת החוצה, אך הוא אחז בידי ויאמר: שב והנפש מעט עד אשר יביאו אורחת הצהרים ואחרי הארוחה תלך לך כחפצך אל בית הישיבה –. אני התפלאתי מאד על חסד האיש הזה אשר לא ידעני ולא ראה פני מעודי ובכל זאת יגדיל חסדו אתי חנם, ואת אשר חשב לבי אותה הגדתי לו, והוא הוסיף לשאל מפי את הקורות אותי עד הנה ואני ספרתי לו כל הדברים אשר לא יראתי להעביר על דל שפתי. בעודנו משוחחים באה החדרה נערה קטנה כבת שתים עשרה שנה מראה כלבנה ותשם בי עיניה השחורות והמזהירות כמאורי אור באשון ליל ותאמר בבקול נעים: ברוך הבא – לא ידעתי נפשי מה היה לי, כי נבוכתי מאד כראותי פני הנערה, לשוני לחכי דבקה ואוריד לארץ עיני מבלתי יכולת להוציא הגה מפי. את הרגשות אשר התעוררו בקרבי לְמַרְאֶהָ, לא אוכל לתאר באמר ודברים, כי לא הרגשתי רגש ברור בעת ההיא, רק זאת אדע כי עשתונותי נבוכו ולא ידעתי את הנעשה בי. אחרי רגעים אחדים שמעתי קול הזקן קורא אלי ללכת אחריו לרחוץ בנקיון כפינו. מהרתי לקום לעשות מצותו ואתנודד כשכור בלכתי, ישבנו אל השלחן והנערה באה עוד הפעם ותבא את המאכל בקערה אשר גדלה כמעט כמה, ובכל זאת מאנה שמוע בקול המבשלת ותשא אותה בידיה אל השלחן ותשב למולי ותאכל בתאות נפש, אך בלחיי היו פתותי הלחם והבשר אשר נתתי אל פי כאבני חצץ ולא עצרתי כח לאכול. אני התפלאתי השתוממתי ולא ידעתי נפשי, מה זה היה לי? אך זאת ידעתי כי חם לבי בקרבי ואגלי זעה התגלגלו ממרום מצחי, ואף כי התאויתי בכל נפשי להביט בפני הנערה, בכל זאת לא נתנני לבבי להקים זממי, אך לאחרונה אמצתי שארית כחי לשאת עיני והנה קול הנערה קורא אלי: בחור, למה לא תאכל? הן תרעב כל היום אם לא תאכל – בשמעי את הקול באתי עוד הפעם במבוכה גדולה ואדום. הזקן לא דבר דבר בכל עת האכל ואחרי אשר קמנו ממושבנו אמר אלי: הנה נפשך נבהלה מאד מפחד האיש אשר קם ליסרך על לא חמס פעלת אך הֵרָגַע נא, מעתה לא תאונה אליך רעה, כי אני אהיה עליך סתרה, ועתה לך אל הישיבה ולעת ערב תשוב הנה לאכול ארוחת הערב. –

כחולם יצאתי מהבית ואחרי אשר שבה נפשי למנוחתה שאלתי עוד הפעם את נפשי: מה זה היה לי? מדוע לא יכולתי הבט בפני העלמה? הן יפה היא עד מאד ולבה טוב כלב מלאך אלהים ומדברה נאוה אף נעים מאד גם אדמה כי פניה לא מוזרים לי, איפו ראיתי פניה? האמנם ראיתיה כבר? אך לא, דמיוני יתעני ויען כי פניה נעימים מאד לכן אדמה כי כבר ראיתי אותה ובכל זאת אירא מפניה?! אך האם אירא ממנה? הלא בכל אות נפשי אויתי להביט בה רק עיני נסוגו אחור למרות חפצי, פליאה דעת ממני… כה עברו מחזשבות שונות על לבבי ולא שמתי לב על דרכי אשר אני הולך עליה, עדי התעוררתי לקול אשה זקנה אשר נתנה עלי בקולה: האם הֻכֵּיתָ בעורון ולא תראה את אשר לפניך? עוד מעט הפלתני ארצה! – נשאתי עיני ואבט בפני האשה, ולולא אמצתי שארית כחי למשול ברוחי, כי אז התפרץ שחוק אדיר מפתחי פי, כי מראה האשה הזאת היה מורא מאד: שפלת קומה ובריאת בשר, עיניה ירקרקות, חוטמה ארוך מאד ועליו אבעבועות גדולות ועל האבעבעות הגדולות אבעבעות קטנות מהן וכלן אדמות כדם, וגם על שפתיה ולחייה אבעבעות קטנות ומהן תצמחנה שערות צהובות, ועל עינה הימנית יבלת גדולה ואדומה כענב. כל בגדיה היו שחורים, רק את ראשה כסה רדיד משי לבן כשלג ועליו מטפחת אדומה, אך כל ההוד והדר אשר פזר לה הטבע על פניה למען שמח עין כל רואה בהם, כאפס נחשבו מול החן והנעם אשר יצק לתוך פיה פנימה – כי בפתחה פתחי פיה נראו שלש שנים ארוכות ושחורות כעורב ומביניהן יז קצף בדברה דבריה בקול כקול כלב הנלחץ בין הדלת והמזוזה, לוא ראיתיה בעיר אשדות, כי אז קראתי אחריה מלא, ולא חשבתי מפניה רק לוא שמעתי גדופים מפיה, אך בעיר הזאת גר הייתי והמקרה אשר קרני בבקר הביא מרך בלבי, לכן שמתי מעצור לרוחי ואמר בשפת חנף: סלחי נא לי אשה כבודה, לא בזדון לב עשיתי זאת – דברי השיבו כרגע אפה ממני ותשאלני לעיר מולדתי ואנה אשים פעמי, במאור פנים ושחוק על שפתיה אשר הפיצו בלהה וגֹאל נפש הרבה יתר מבראשונה בעת אשר אדמו מקצף.

– למען קחת לקח בהישיבה באתי הנה, אשה כבודה – עניתיה בשפת חלקות ובלבי אמרתי; האם כל בני העיר מְשֻׁגָעִים המה, או אני הֻכֵּיתִי בשגעון היום עד כי לא אדע עוד איך להתהלך בעיר הזאת? בבקר נשאתי מרום עיני ותחשב לי זאת לחטאה, ועתה הבטתי לארץ וגם זאת תחשב לעון לי, ואל הרעיון הזה החלו להתרועע עוד רעיונות ועשתונות, אך האשה גרשה אותם כרגע ברוח פיה, כי בשמעה מפי כי למען קחת לקח בהישיבה באתי הנה, קראה בשמחה: בוא אתי ואני אנהגך אל ישיבת מנחם. כי לא זו הדרך אשר תלך בה, בוא נא אתי בואה, כי ביתי נכח הישיבה ובלי ספק תבוא אל ביתי יום יום לאכול ארוחת הבקר, כי כל באי בית הישיבה יבואו אלי מדי יום ביומו לאכול ארחת הבקר – ובדברה אחזה בימיני ותוליכני אחריה. אני התפלאתי מאד בשמעי דבריה; בראשונה על טוב לבה כי תאמר להאכילני מפתה יום יום, ואחרי כן השתוממתי עוד יתר בשמעי, כי כל בני הישיבה יאכלו על שלחנה יום יום ארוחת הבקר. אין זאת כי אם עשירה היא במאד מאד – אמרתי בלבי – ואני דמיתי בראותי את בגדיה, כי את דלת העם תמנה. היא מהרה מאד ללכת ואני אחריה עד בואנו יחד אל רחוב צר מאד מְכֻסֶה ברפש ומי מדמנה צפים על העצים הארוכים אשר נתנו שמה, בלי ספק לפני שנים רבות, למען יעברו ההולכים לבית התפלה את הרחוב ברחבה, אך עתה הועילו רק להמעד רגלים.

– עוד מעט תראה את הישיבה – אמרה האשה אלי כבואנו אל הרחוב הזה – ישיבה כזאת אין בכל הארץ, מכל קצוי תבל יבואו הנה נערים לשמוע דבר ה‘. העיר שכולה–תעמוד על תלה עד בוא משיח צדקנו! – העיר שכולה היא עיר מלאה למודי ה’ ויראי אלהים כירושלים עיר הקדש. התראה שם את הבית הגבוה? הוא בית הישיבה! לך בשם ה'! – וככלותה לדבר הפנתה שכמה ללכת, אך כרגע שבה אלי ותאמר: בוא מחר לביתי לאכול ארוחת הבקר –– ואיה ביתך? – שאלתיה.

– בני הישיבה יובילוך אלי –

– אך איך אשאל לשמך ואני לא אדעהו?! –

– מי לא ידע את שם שרה האלמנה?! – קראה בתמהון ותלך לה.

בטרם באתי עוד אל בית הישיבה הרחק כמאה רגל. הגיע לאזני קול המולה גדולה, קולות מקולות שונים, קול הצאן הוא, קול צאן יעקב הצועקים בעד פתותי לחם.

באתי הביתה ראיתי שמעתי ונבהלתי; כמאה נערים וילדים עוטרים אל השלחנות הארוכים סביב סביב, אלה ישבו ואלה יעמדו על שתי רגליהם ואלה יעמדו על רגל אחת וינועו הנה והנה כנוד הקנה במים, וכלם יחד יצעקו קול גדול ולא יסף. קול המולה ושפה בלולה כזאת לא שמעתי עוד מעודי, לכן עמדתי תחתי ואבט הנה והנה כמשתאה. אצל השלחן למול הפתח עמד נער כבן שש עשרה שנה ויקרא בקול מר צורח כאשה מקוננת על בנה יחידה כי מת: אמר רבא אמר רבא, אָאָאָמַר ראָאָאָבא! – – נגשתי אליו ואבט בפניו, כי נכמרו נחומי עליו, אך הוא בראותו אותי מביט בפניו בחמלה, שחק בקול גדול ויאמר לרֵעוֹ: ראה זה חדש הוא! –

– חדש! חדש! התלחשו יתר הנערים איש באזני רעהו.

– המשגיח! – קרא פתאם נער אחד ופני כלם קבצו פארור כרגע ויוסיפו להרים קול לנצח בנגינות ולספוד מר בקולות מקולות שונים.

– דובר שקרים! דובר שקרים! – קרא נער אחר אחרי רגעים אחרים – איה איפו המשגיח? הוי מפיח כזבים! –

– מלבי הוצאתי מלים למען הפיל עליכם אימתה – ענה הנער הראשון כמנצח.

– הלא שאת המשגיח תבעת גם אותך ומדוע רם לבבך ותפל עלינו בלהות כמו לא תירא אתה מפניו –

– אני לא אירא מפניו… הנער לא כלה את דבריו, כי בלהות צלמות אפפוהו בשמעו פתאם מאחריו קול קורא בקצף: הוי בנים סוררים, אוכלי לחם העצבים! רק להג תרבו כל היום ואל הגמרא לא תשימו לב, זרע מרעים! – כדברים האלה קרא בקול עז איש זקן, גבה הקומה ובריא בשר, פאת ראשו וזקנו הארוכות כשלג הלבינו, אך פניו, אדומים כדם ומעיניו כידודי אש חמה התמלטו. פלצות אחזה את כל הנערים וגם אותי לבשה חרדה, כי פני האיש ומה גם הרצועה הארוכה אשר אחז בידו היו איומים מאד.

– מה לך פה? נער! – נתן עלי בקולו כראותו אותי. רגעים אחדים לא יכולתי לענות אותו דבר, כי נבהלתי מפניו, והוא בראותו כי שאתו תפול עלי, שמח בלבו לראות, כי נורא הוא על כל סביביו ויוסף לשאול אך לא בקול רגז כבראשונה: מה לך פה? –

– אני אובה להסתפח בבית הישיבה – עניתיו בקול דממה.

– מה תדבר? –

– אני אבקש להמנות בקהל תופשי התורה –

– לא אבין למליך – עננני וילך לו לשמחת לב כל הנערים.

– הוא חרש ולא ישמע אף דבר מכל הדברים אשר תדבר – אמר אלי נער אחד מהיושבים – אך אם תחפוץ להיות כמונו, בוא אתי ואני אראך את רבנו ראש הישיבה ואתו תדבר – הלכתי אתו והוא הציגני לפני ראש הישיבה, אשר ישב על הכסא של אליהו העומד על הבמה ולפניו עמדה אשה בוכיה. ראש הישיבה היה גם הוא איש בא בימים כבן ששים שנה קצר קומה ובריא בשר גם טוב תאר וזקנו הלבן והארוך היורד על פי מדותיו נתן לו הדרת שיבה, אך עיניו השחורות המבריקות מתחת הבבות הלבנות והארוכות העידו בו כי לא בבית הישיבה בלה ימיו, כי אם בא באנשים ויראה דרכי התבל די והותר. כראותו אותי, שם פניו אל הנער אשר הציגני לפניו ואשר נסוג אחור צעדים אחדים אחרי אשר הורה באצבעו עליו, כי הוא האיש אשר ימשול בבית ויושביו, וישאלהו: מי זה הנער? –

– הוא בא הנה – ענה הנער ביראה.

– פתי! – ענה ראש הישיבה – הלא אראה כי הוא בא הנה, אך מי הוא, ומדוע תובילהו אלי? –

– הוא גר, הוא מעיר נכריה והוא בא לשם הישיבה כי חפץ ללמוד פה, והוא בקש כי אראה לו את רבנו, חי נפשי כי הוא בקש זאת ממני – ענה הנער כמצטדק.

– עוד אחד?! – קרא ראש הישיבה מבלי פנות עוד אל דברי הנער וינע ראשו כמשתאה – חי נפשי, כי לא אדע איפוא נמצא מקום לאלה חדשים מקרוב יבואו, המעט ממנו אלה אשר כיום ימצאו, כי ינהרו עוד למאות מכל עבר ופנה? צר לנו המקום, לא נוכל לאסוף כעת חדשים בטרם נעביר את הישנים תחת השבט – כשמעי הדברים האלה נפל עלי לבי מאד ואמר לסגת אחור, אך הוא אמר אלי: חכה לי מעט ואדבר אותך אחרי אשר אכלה דברי את האשה הזאת – דבריו הפיחו רוח תקוה בלבי ואמר: עוד לא אבדה תוחלתי, גם זכרתי את העצה אשר יעצני רעי ואחשוב מחשבות, איך לקנות לבבו, והוא שם פניו אל האשה ויאמר: הלא תראי כי קצרה ידי מהושיעך ומה אעשה לך? –

– אבל חוסה נא אדוני ורבי – קראה האשה בקול קורע לב – חמול נא עלי, על אלמנה עזובה ואל תגרשהו מזה, כי בנפשי הדבר הזה –

– אמנם הגידי אַתּ מה אעשה לך? הן השמעתיך פעמים ושלש כי טפש כחלב לב בנך ולא יצלח להיות כאחד מתופשי התורה ולמה ישב פה ויבלה לריק עתו? הלמען לאכול לחם חסד חנם? חלילה לי מעשות כדבר הזה? –

– אבל מה אעשה לבני? – קראה האשה במר נפשה ותפרש כפיה – מה אעשה לו? הן אלמנה אני וקצרה ידי מתת לו לחם חקו. אנא רבי חמול נא עלי והניחהו תחתיו, ואל שרי יוסיף על ימיך מאה שנה על כי תרחם יתום –

– הן הגדתי לך והשמעתיך, כי הוא לא יבין עד מה בהתורה ומה יועיל לו אם ישב פה? הן הישיבה הוכנה רק למען תופשי התורה ולא למען אלה אשר לא ידעוה. הלא זאת תחשב לי לחטאה, אם אניחהו לשבת פה לבלות להבל עתו –

– אל אלהים! מה אעשה לבני, מה אעשה לבני? לוא היתה לאל ידי, כי אז שכור שכרתי לו מורה ללמדהו תורת ה', אך ידי קצרה מתת לו אף טרף לנפשו ומה אעשה? –

– תני אותו על יד בעל מלאכה וילמוד מלאכה אשר תחיה את בעליה וישבע מעמל נפשו –

– בני לבעל מלאכה?! – קראה האשה בקול מר נורא מאד כמו חץ מות בא בלבה – בני לבעל מלאכה! בני יחידי! בכל משפחתי לא ימצא אף אחד אשר מצא חית ידו ממלאכה ואת בני יחידי אתן ללמוד מלאכה?! אויה לי, ואבוי לנפשי, כי כזאת תשמענה אזני! לא לא! אבחר במות, ברעב, יקר בעוני המותה גם לבני יחידי מתת אותו ללמוד מלאכה! אוי לי ואוי לנפשי! – לקול צעקת האשה ויללתה חרד ממקומו נער אשר ישב עד הנה בצד הבמה ולפניו ספר פתוח ויבוא ויחזק בידי האשה ויאמר: מה לך אמי? מדוע תבכי? – הנער הזה היה כבן חמש עשרה שנה בריא בשר, ראשו מכוסה בשערות צהובות—אדומות כשערות החזיר אשר ירדו עד גבות עיניו הלבנות ותכסנה את מצחו הקטן כמצח הקוף, חוטמו עגול ורחב מאד, עיניו ירקרקות ומהן נשקפות אולת ורוע לב. האשה חבקה אותו בין זרועותיה באהבה ותאמר: הה, בני בני! רבי יאמר כי לא תשים לבך אל דברי הספר להגות בשום לב ועל כן יחפוץ לשלחך מזה –

– טוב הדבר, בשמחת לבב אצא מזה –

– ואנה תלך חסר דעה? האם תוכל לבוא אל הישיבה אחרת? –

– מה לי ולישיבה אחרת? אלך לי אל דודי אחי אבי שלום ישעיה הַחַיָט ואשב בביתו ואלמוד מלאכתו –

– איה איפו לך דוד? האם הֻכֵּיתָ בשגעון? דודך החיט! מי הוא דודך ומי הוא חיט? הלא בכל משפחתנו לא ימצא אף חיט אחד – קראה האשה ותקרוץ בעיניה אל בנה. אך הוא לא הבין אל מה ירזמו עיניה ויאמר: לא משגע אני, אני אלך אל דודי שלום ישעיה החיט. לוא חפצתי ללכת אל אחיך הסנדלר כי אז הייתי משגע, כי הוא איש רע ואכזרי, אך דודי שלום ישעיה איש טוב הוא ויזמר מה יפית בקול נעים ואליו אשא נפשי, כי קצה נפשי לשבת בבית הזה וכל הנערים ישחקו ילעיגו לי כי לא אבין בהגמרא, חיט אהיה ואלמוד גם אני לשיר כמהו מה יפית – האשה נבוכה מאד מדבריו ותאמר: הס כסיל, הבל תפצה פיך! אין לך לא דוד ולא גואל ומדע, לא חיט ולא סנדלר! מי קראך הנה? לך ושוב למקומך –

– לא לא! קרא הנער בקול עז – אל דוי שלום ישעיה אלך ואת דודי שמריה הסנדלר יבלע בכור מות, כי הוא יקרא בכל עת אחרי מלא ויאמר כי אבי גנב סוסים –

– לך ושוב למקומך, קראה האשה בקצף נורא.

– אל דודי שלום ישעיה אלך, כי להיות חַיָט אִוְתָה נפשי – אני לא עצרתי עוד כח להתאפק ואשחק בקול, גם ראש הישיבה שחק ובכל זאת הוכיחני על פני ויאמר: לא נכון הדבר אשר עתה עושה, הן האשה מרת נפש היא ואתה תזרה מלח על פצעי לבבה! –

– בן כסיל תוגת אמו – עניתי למען הראות להראש, כי לא צפון לבי מדעת דברי חכמים.

– אם תזכור דברי החכם, מדוע לא זכרת גם את אשר אמר כי אוטם שפתיו נבון? – ענני, ואל האשה אמר: אמנה לא אוכל לראות בצרת נפשך, כי אבין מכאובך ואדע מה אמלה לבתך אם אשלח את בנך מפה, אך כעת לא אוכל הרבות אתך עוד דברים, בואי בשעה הרביעית אחרי חצות היום לביתי ושם נדבר את דברינו.

האשה הלכה לה והוא שם פניו אלי וישאלני: מאיזה עיר אתה? –

– מעיר אשדות –

– מעיר אשדות? מעיר רחוקה כזאת תבוא הנה? הלא כסף רב דרוש לההולך בדרך רחוקה כזאת –

– יש בידי די כסף ובמחירו אובה לקנות חכמה –

– ואיפו למדת עד הנה? –

– בביתי –

– מה למדת? –

–בגמרא למדתי להבין אך מעט מזער, אמנם כתבי הקדש ערוכים ושמורים בלבי –

– ואבותיך איפוא הם? –

– בארץ תחתית – עניתי באנחה.

– הנך נער חכם ומבין דבר, זאת אראה וגם מצאת חן בעיני, אך מה אעשה לך, הן אם גם אאספך אל הישיבה, אבל ארוחתך מאין תבוא? אך אולי יש לך גואל ומודע בעיר הזאת? –

– אין איש –

– צר לי עליך, כי בלי גואל ומודע יעברו ימים רבים בטרם תמצא לחם חקך, הן תראה כי רבים עתה הנערים וקצרה ידי מהושיעך –

– יש בידי כסף אשר יספיק לי על ירח ימים וגם שני ימים בשבוע מצאתי בטרם בקשתי, כי איש נדיב אמר לתת לי ארוחה שני ימים בכל שבוע –

– מי הוא האיש? אני ספרתי לו כל המוצאות אותי בבקר והוא ענני: טוב הדבר מאד, יש לאל יד האיש הזה אף כי חסיד הוא, להשיג למענך ארוחה לכל שבעת ימי השבוע כי איש נכבד הוא –

– וגם אשה אחת הבטיחה לתת לי ארוחת הבקר יום יום –

– מי היא האשה – שאל בתמהון.

– שרה האלמנה תקרא בשמה –

– הגם אותה תכיר? כן הוא, היא אשה טובה ותתן ארוחת הבקר לכל בני הישיבה – ענני בשחוק. אף כי לפלא היה בעיני בראותי אותו שוחק בדברו, בכל זאת לא נועזתי לשאל פיו, מדוע ישחק, ואשאלהו, אם יאספני אל הישיבה? –

– בוא לביתי בשעה הרביעית אחרי חצות היום ושם נדבר את דברינו – ענני ויקם ממושבו.

בשעה הרביעית אחרי חצות היום ראיתי ונוכחתי, כי רעי צדק מאד בדברו, כי הכסף ענה את הכל; יורש העצר לגונב סוסים, הוא בן האשה אשר בכל משפחתה לא ימצא בעל מלאכה, רק חיט אחד וסנדלר אחד, לא גורש מהסתפח בנחלת ה‘, ואני נוספתי על הנמצאים, אף כי צר המקום, וגם ארוחה טובה נתנה לי ביום הראשון. אמנם חלילה לך, קורא דברי, לחשוב תועה על ראש הישיבה אשר תורת ה’ מפיו תצא כי כפיו נגאלו בשחד! גם חלילה לך להאמיון בשוא נתעה, כי יצאתי לחרף שם מורה לצדקה בעד שלשת שקלי הזהב אשר לקח מידי, חלילה לי מעשות כדבר הזה! הן כנפשך הקורא גם נפשי יודעת מאד, כי מורה דת ואמונה אשר תורת ה' בתוך מעיו ומלתה על לשונו ואשר ידע נאמנה כי השחר יעור עיני חכמים, לא יפשוט ידו לקחת מתן בסתר, וגם לא ארהיב בנפשי עז להשמיע דבר כזה קבל עם, כי כל אלה אשר ידעו את ראש הישיבה פנים אל פנים יקומו וישימו לאל מלתי, כי יתנו עדיהם כי עיניו כעיני הנשר למרחוק הביטו ואות נאמן הוא, כי השחר לא עור את עיניו ונקי כפים היה – רק זאת חפצתי להשמיעך, מה גדלו רחמי לב בני יעקב למקטנם ועד גדולם, מן היושב כסאות למשפט עד המושך בעגלה, כלם ישכילו להיטיב לאחיהם זרע ישרון, כלם יחמלו על אלמנה, ירחמו יתום ולא עוזר לו כרחם אב על בנו. ומי הוא העם בכל התבל כלה אשר יתחרה לעשות כמעשה העברים בני ארצי צדקה וחסד? הן אם יפגש איש מעם הארץ יתום פורש כפיו לעזרה, האם ישים אליו לבו? הלא יאטם אזניו משמוע קול תחנוניו או יענהו עזות: לך ומצא מנוח בבית היתומים ששם יְאֻסְפו כל בני עני! או יקשיח לבו עוד יותר ויאמר: לך עבוד ותמצא לחם! אך לא כן איש אשר מבני יהודה יצא, לו לב בשר, וכי יראה יתום אובד בלי לבוש ובטנו תחסר, יאספהו אל ביתו, יאכילהו מפתו ויכסה מערומיו, ועוד יתרה יעשה, כי לפעמים יקרא גם שמו עליו! כי יבין ברחמיו וברוב חסדיו, כי לא רק לחם ובגד יחסר ליתום, כי אם גם אב אשר באהבתו וחמלתו ינטלהו וינשאהו. לכן ימהר מבלי חשוב מחשבות רבות לאמר לו: אביך אני! ולא רק בביתו, במקום אין רואה ואין שומע לא יבוש לאמר לו: בני אתה! כי אם גם בתוך קהל ועדה ובמושב שרים אשר יבואו בעיר להרים תרומה לעבודת הצבא ששם הביאו לתת אותו למלך כפר נפשות בניו אשר על ברכיו נולדו, גם שם יאמר לו: בני אתה ועליך נפל הגורל לצאת לעבוד עבודה הצבא!… וצדקות בן יעקב עוד לא תמו כרגע, כי גם אחרי אשר יצא היתום בנו-מקוראו מביתו למען לא ישוב לנצח, עוד יפליא חסדיו עמו וישחד מכספו לקנות לו תפילין וסדר תפלה וצידה לדרך…

מי הוא האיש מכל העמים אשר יפקח עיניו על דרכי יתומה עזובה, או אלמנה צעירה, פן תשרך דרכיה? – לא אחד! המה אף אם יראו און, לא יתבוננו! אך לא כן איש יהודי, כי יראה אף שמץ מעון או חטאת ביתומה עזובה, יכמרו נחומיו עליה כרגע וימהר להשיבנה הדרך הטוב גם לא יחשוך-ברוב רחמיו – שבטו שבט מוסר ממנה לטוב לה כל הימים… או כי יתבונן אחד מבני עם סגולה באלמנה עגונה מאישה, כי שכחה עניה וצרותיה עד ארגיעה ותשא אל איש זר לה עיניה, או פתחה פיה לדבר אתו דבר, הלא פלצות תאחזהו פן תטה אשוריה מדרכי יושר ויבלע לכל העם בגללה לא ישקוט ולא יניח עדי ישיבנה הדרך הטוב וכאוהב נאמן ישחדה מוסר…

ומי יספר את רוב צדקותיהם וחסדיהם אשר יפליאו את התועים מני דרך, את צעירי הצאן אשר יתעו ללכת ארחות עקלקלות: להגות בספרי העמים ולשונותיהם וללבוש מלבוש נכרי וכהמה פשעים נוראים ואיומים מאד אשר ידיחו את האדם אל ירכתי בור, איך יעמלו בכל מאמצי כחם להשיבם מרדכי שאול, ואיך ישחרום מוסר חדשים לבקרים. הלא עין רואה כל אלה תעידם, כי כלם צדיקים, כלם חסידים.

יקומו נא גם הרשעים הנותנים שם בן יעקב לשמצה וקלסה ויאמרו: היש בכל הארץ ובכל הגוים גוי אשר צדקה עשה כהגוי הגדול הזה? – וזאת ראיתי גם אני בעיני בבית ראש הישיבה אשר היה איש נכבד ונשוא פנים בעדתו כאיש אשר יתברכו בו רבים, ובכל זאת הפליא חסדיו וידבר אל האשה דברים רכים משמן ויבטיח להסיר חרפה מעליה, כי לא יתן את בנה ללכת למצוא חית ידו מעמל כפיו, כי אם בהישיבה ישב, ולי דבר אהבה וידידות ויאמר לשים עלי עינו כאב רחום על בנו. ואחרי כל החסדים האלה נער כפיו מקחת מידינו מאום, וגם כאשר הודינו חסדו לו ונאמר להקריב לו אשכר לאות אהבה – כי מי לא יריק את אוצרו בתאות נפש למען קנות לו אב נכבד כראש הישיבה? משך ידו וימאן לקחת מתנות, ורק אחרי אשר פצרנו בו הרבה מאד נעתר לנו ברוב חסדיו ויקח מידי שלשה שקלי זהב ומיד האשה חמשה שקל כסף. וגם זאת לא למענו לקח, רק כי זכר את נפשות ביתו ויזכור כי השבר אשר ימצא בעמלו לא יספיק לו לנהל את ביתו בלחם, ולמען אהובי נפשו אלה נעתר לנו, למרות חפצו, לקחת מידינו מנחת זכרון ברוח נדיבה וישלחנו באהבה וידידות. חסדי האיש הדגול מרבבה הזה עלו עתה על לבי ואמר אזכיר גם שמו לטוב בין יתר אנשי החסד אשר בשמם אקרא לבל אהיה כשוכח טובה – –

 

ג'    🔗

 

אֲרוּחַת נַעֲרֵי בְנֵי הַיְּשִׁיבָה    🔗

לא כדרך כל העמים אשר ישחדו מכספם לבנות בתי חכמה ובתי מלאכה למען הורות לבני הנעורים, אשר אין גואל ומושיע להם, או אשר יד הוריהם מטה, איך ישכילו למצוא ארחות חיים בחכמת לבם או בתבונת כפיהם, דרכי בני ישראל;כל העמים יכינו למען בני העניים המבקשים תורה, לחם ובגד וכל הנערים יחד יאכלו חלק כחלק בבוא עת הארוחה ובגדים אחדים ילבשו כלם ולא נכר איש לפני רעהו. אכן דרכי בני ישראל ומשפטיהם שונות מאד. בן יעקב נכון בכל עת להושיע גם ישיש בצדקתו בכל לבב, אמנם רק בעת אשר ישמע קול קורא לעזרה, רק אז יכמרו נחומיו על האמלל אשר בתחנונים יבקש לחם חסד ואז לא ירבה עוד מחשבות רבות אולי מרמה בפיו ובטנו לא תחסר, ורק למען מלא כסף אמתחתו יפרוש יד לעזרה, כי אם ופתח ידו לעשות צדקה וחסד. אך לא כן אם יקום איש ישר וחכם לב וישמיע נדבות למען בנות בתי מחסה לאביונים, בתי אֹסף לידועי חולי ושבעי ימים אשר אזלת ידם למצוא לחם חקם ויש את לבבו להשכיל לדל, אז אלה הרחמנים והגומלים חסד בכל עת אשר בצדקתם יתהללו, לא לבד יעמדו מנגד, כי אם גם ישימו מעקשים לרגליו ויקראו אחריו מלא כעל עובר תורות ומפיר מנהגי אבותיו, אשר הסכינו לעשות צדקות רבות בידיהם במקום רואים, ולא ישימו אל לבם כי צדקתם תחשב להם – לא לעתים רחוקות – לחטאה, כי בה יחזקו ידי נרפים לבל ישלחו במלאכה ידיהם, ויאמצו ידי אנשי חנף להחזיק בתרמית ולהתאמר לנגועים ומעונים למען יחמלו עליהם והעניים והאביונים אשר כלמה תכסה פניהם להשמיע בחוץ קולם יגועו מזלעפות רעב ואיש לא ישים לבו לְחֶמְלָה עליהם, וכי בצדקתם זאת יכבידו אכפם על האמללים אשר ההצלחה הסתירה פניה מהם, לשלח מפניהם רסן הבשת אשר רק בידה העז והכח לנהל את האדם בדרכי ישר לבל יעשה מדחה, ואך פרק איש עולה מעל צוארו ולא ידע בשת, לא יבצר ממנו מעשות כל תועבה ומזמה. וכדרכם את כל העניים כן דרכם גם את בני העניים אשר מהם תצא תורה. וכל איש אשר ראה בעיניו בני הישיבה ודרכיהם יעיד כרגע, כי צדקתי בדברי אלה, כי ככל האביונים כן גם נערי בני הישיבה אשר יאספו אספה להגות כל היום בתורת ה', כבוד בית ישראל ומשוש תפארתם, נערי בני הישיבה אשר אליהם עיני העדה נשואות, כי מהם תצא תורה לכל העם, כי מהם מורי דת ודין ויושבי כסאות למשפט יצאו. נערי בני הישיבה האלה לא ימצאו לחם חקם ושמלותם לעורם ככל האדם בכבוד, כי אם יצאו וישוטו בכל העיר מבית לבית למצוא טרף לנפשם, כי זה משפט הישיבה, כי יבוא אליה נער לבקש לקח אז נטל עליו לבקש לו לחם בתחלה, ואחת היא אם רב כח לבו להבין בתורה או השמן לבבו ולא ידע עד מה, עליו למצוא לו ימים! מבית לבית ילך וישאל בתחנונים: אולי תגדילו חסדכם את בן עני לתת לו ארוחה ליום אחד בשבוע? –

– אחד מבני הישיבה אוכל בביתנו – יענוהו וילך לו אל בית אחר. בבית השני יתנו לו לאכול לשבעה בפעם הזאת, אך מדי שבוע בשבוע לא יוכלו להבטיחהו וכה ילך מבית אל בית. ועל הרוב רק בתי העניים ישים פעמיו, כי העשירים יתנו לחם חק רק לאלה אשר הביאו מכתב מגיד תהלתם מידי ראש הישיבה או אחד מנהליה, עדי ימצא את אשר יבקש או עד אשר ילאה ולא יוסיף לבקש עוד, ויחכה עד אשר יעזוב אחד מבני הישיבה את מקומו, או ימיר את יום ארוחתו בטוב ממנו ואז יוביל אותו רעו לתת לו את מקומו במחיר אגורות אחדות אשר יבטיח לו. בדרך הזה יכינו להם הנערים טרף לנפשם, ודעת לנבון נקל, כי כל אלה עוד לא יבשו בשת והכלם לא ידעו לדבר שוא וכזב ולהצמיד חנף ולהכות איש את רעהו בלשון, בקנאו בו על כי ארוחתו טובה מארוחתו, וכן שם בן ישיבה נתן לחרפה ולקלסה בעיני כל רואיהם, וגם בעיני ראש הישיבה ומנהליה נבזים המה ושפלים, כי גם מהם לא נכחד, כי אך בתרמית וכזב ימצאו למו ארוחתם וכפעם בפעם יהיו כל בני הישיבה לבוז בהודע כי אחד מהנערים בסבבו על פתחי נדיבים לבקש לו ארוחה אכל בבית אחד בשר ובבית השני אכל אחרי כן חלב. וזאת יוכל הקורא לשער בנפשו מה רבה המהומה בהודע דבר כזה להמון העם, וימאנו תת עוד מלחמם לבן ישיבה. אך לא רבים המה המאשרים אשר אחרי כל העמל והבוז אשר ינחלו מרבה להכיל, ימצאו למו ארוחת תמיד בכל שבעת הימים, כי לאחד ימצאו אך ששה ולהשני חמשה וגם בארבעה או שלשה ימים בשבוע יחיו רבים, והנער אשר ארוחתו נתנה לו בכל ימי השבוע יתחשב למאשר בארץ ובו יקנאו רבים, וגם אני בין המאשרים נמניתי, כי ראש הישיבה היה לאב לי, ואם כי לא מפתו האכילני כאב את בנו, בכל זאת הגדיל חסדי עמדי כאשר אמר, כי דבר טוב עלי באזני אחדים ממיודעיו והמה נתנו לי ארוחתי איש איש ביומו מבלי אשר נטל עלי לבקש.

אמנם מה יעשו אלה האמללים אשר רק שלשה או ארבעה ימים נמצאו להם בהדרשם וראש הישיבה לא שם עליהם עין פקוחה כאב על בניו, מה יעשו המה בהימים אשר אין להם ימים? והאמנם יהיה כדבר הזה, כי ראש הישיבה אשר על שכמו נתנה המשרה להורות את תלמידיו דת ותורה, יבדיל את האחד וישים עליו עין פקוחה לתת לו את כל חפצו בעת אשר בטן האחרים תחסר? ואיך לא תפקחנה עיני המשגיחים ושומרי משמרת הבית לראות כי הראש יעות משפט? – כזה וכזה תשאל אתה הקורא אשר מעודך לא ראית דרכי הישיבה ולא תדע משפטיה, לכן חכה נא לי רגע ואני אתאר בשרד אמת את הישיבה ואציג את הנערים אשר בה יתגוררו כמו חיים לפניך ואשמיעך כל אשר תחפוץ לדעת, ואולי עוד יותר מאשר תחפוץ.

 

ד'    🔗

 

הַיְּשִׁיבָה    🔗

אהבת התורה ושנאת המלאכה אשר הכו שרשיהן עמוק עמוק על תלמי לבב היהודים בני ארצי, הולידו את הישיבות ברוב ערי מושבותיהם;הכבוד הגדול אשר אליו יקוה איש יהודי בתאות נפש ואשר יתן לו ידים וכח להלחם את העני והמחסור אשר ילווהו אל כל אשר ילך, מיום יובל בשמחה בתפים ובמחולות ואחריו רב אדם ימשך לשיש אתו משוש ביום שמחת לבו, עד אשר יובילוהו אל בית עולמו – הכבוד הגדול והאחד אשר יקח לבו ואשר יעודדהו כל עוד רוח חיים באפו ויתן לו מהלכים באנשים, הוא כבוד התורה. לא בכבוד אבות כבירי כח ושלוי עולם יתימר, לא אוצרות הזהב אשר אצרו אבותיו ינחוהו לפני גדולים, רק באבות יודעי תורה יתפאר, וכרבות כחו בתורה כן גדול ונכבד הנהו בעיני כל רואיו, וגם האיש אשר לבו צפון משכל ולא דעת לו בתורה גם הוא לא ירף מרדוף אחרי הכבוד הגדול הזה, כי ידע נאמנה כי ישיגנו אחרי אשר יחנך לבניו על דרכי התורה, ואם בן אין לו יקח לבנותיו אנשים יודעי תורה ובכבודם יתימר.

התורה רק התורה היא אבן הפנה לכל מחשבותיהם, תאותיהם ויצרי לבם, רק בה ימצאו כבוד ועז, מנוחה ונחמה;ולכן למאיש ועד אשה, למזקן ועד נער כלם ירדפו לבקש דבר ה'!

שים אל לבך אתה הקורא, מה חפץ לב נער עברי? האם ילך לבו אחרי עבודה ומלאכה הנותנות חיים לבעליהן, או ירום ונשא בהלך נפשו ללכת להקשיב לקח בבתי החכמה למען עשות שם כשם החכמים בארץ? או יבחר לו לצאת לקרב ומלחמה למען ינחל כבוד גבורים? – לא זאת! אך לגבר חילים בתורה ולהביא לבב חכמה בדת ודין כל חפץ נפשו, ואם גם תעלינה תקותיו אבר ותעבורנה חק, אז תושיבנה אותו, לא את מלכים לכסא, רק על כסא רב ומורה הוראה בישראל – כבוד גדול ומאד נעלה!!

מה הנה הרגשות אשר תמצאנה קן למו בבתי נפש נערה עבריה, ומה המה מאויי לבה? האם לבתי שמחה מקום יתאספו המון עליזים לצאת במחול משחקים ולהתהדר לפני בחורי חמד יוליכוה עשתונותיה? או תעדה עדי וגאון ותצא לשוח שלובת זרוע את בחירה אשר רצתה נפשה בו בהלך נפשה? או אולי אהבה וידידות להבחור אשר לקח לבבה בחן שפתיו יהגה לבה? – לא אחת מאלה! רגשות כאלה לא תעלינה על לב ולא תמצאנה מסלות בבתי נפש עלמה עבריה אש תשב בביתה ואבותיה עקבותיה ישמרו, ולא רק אבותיה כי אם גם כל יודעיה יביטו יתבוננו בכל מצעדי רגלה פן תעשה מדחה, כי רחמנים המה בני ישראל וכאב על בנו כן ירחם איש איש גם על בנים זרים וישים עיניו על כל דרכיהם. היעמוד לב עלמה לדבר את עלם זר או לשאת עיניה אליו אחרי אשר הוא עין פלילים, ואבותיה – ומה גם אחיה בני יעקב – לא יאבו סלוח לה? חלילה חלילה לבת ישראל לבוא בסוד עליזים או לצאת לשוח, או אף לדבר דבר את גבר, כי זמה היא! בבית תשב כצפור בכלוב עדי יבוא גואל לה! אך מה תעשה בשבתה בחדרה כל היום? האם תשלח בכשור ידיה או סדין תעשינה כפיה? – אך לא! בנות ישראל כבני ישראל לא תאהבנה מלאכה ועמל כפים! הן לא קצרה יד ה' מהושיע לאיש אשר בחר בו אף אם בעצלתים יחבק ידים, ואם ה' הסתיר פנים מאיש, אז מארתו רובצת בבית ולא יועיל לו אף אם כחמור יסבול על כתף ויעבוד עבודה כל היום ומדוע תעמול להבל?! לכן בחבוק ידים תשב ותחשב מחשבות! ומחשבותיה מה הנה? עוד מעט יבוא גואלי בחור מעם ברוב חכמתו ותורתו, הוא יקחני אחרי כבוד ויושיבני אתו לכסא, כס הרבנות, הוא יהיה רב ואני אשת-הרב אהיה, ואנחל כבוד עד בלי די בשבתי את רעותי בבית התפלה בעזרת הנשים! ובנים אלד ויהיו למורי הוראה ביעקב! דור יודע תורה ממעי יצא! –

מה תשאל נפש אֵם בישראל? האם לעדות גאון וגבה בשבתה במרכבה מרקדה? או למצוא חן בעיני זרים? או כי בניה יעשו להם שם בארץ כשם אחד הגדולים אשר על שדה קטל, או בבית מחוקקים או בכשרון המעשה, או כי בנותיה תדענה לתמוך פלך ולצפות הליכות הבית? – לא זאת! רק בנים יודעי דת ודין, חתנים תופשי תורה לבנותיה, זאת כל חפצה וזאת תבקש מאלהי ישעה. וגם בשבועותיה ונדריה עליה תשא רק את התורה על שפתיה – כה יתן לי ה' בן יודע תורה – כה אזכה לגדל את בני לתורה! כה יחנני אלהים בחתנים תופשי תורה – ישמע מפיה כל היום.

התורה רק התורה תמלא כל חדרי לב בן יעקב;למענה יעבוד עבודת עבד, בגללה יחיה ובעבורה ימות, ועל זאת לא יתפלא כל משכיל על דבר בזכרו כי היא האחת אשר לא הפרה את בריתה ואשר התהלכה אתו כאחות בצרה ותלוהו לכל ארצות נדודיו. בימים עברו, ימי חשך ואפלה, עת אשר חכמת ישראל היתה לנדה ותועיל לְהַוָתוֹ לעורר עליו חמת מקנאיו ומנדיו אשר ששו למצוא לו עון לשנוא, ודעתו היתה לו לראשית חטאת, כי כקוסם קסם וכורת ברית את מלך בלהות היה כל רופא וכל חכם בעיני הפראים ויגירוהו על ידי חרב נוקמת נקם ברית ואמונה, בעת אשר עשרו היה שמור לו לרעתו למשוך עליו עיני בני בליעל, חומדי בצע מעשקות השואפים למצוא הון אשר לא עמלו בו ויחמסו עליו מזמות לנבל שמו למען יכריתוהו מן הארץ ותמצא ידם חילו, בעת הזאת, עת צרה ליעקב, עת אשר צרים ןאויבים בנפש כתרוהו מסביב מבלי תת לו חנינה ובכל הארץ ובכל הגוים לא מצא מנחם ומרחם, גואל ומושיע – בעת הזאת היתה התורה נחמתו וישועתו, מחזקת בבריתו ומחזקת את לבבו לבל תרפינה ידיו ולבל יאמר נואש. היפלא איפוא אם יזכור לה את רוב חסדיה אתו בכל ארצות נדודיו בשנים עברו ואת חסדיה אתו גם היום בארצות אשר עוד לא הונח לו מאויביו הרבים והעצומים, אשר לא השיבו עוד את החרב הנוקמת אל תערה, וקסתם בימינם תוסיף להפליא מכותיו חדשים לבקרים?… זאת לא יפלא בעיני כל משכיל על דבר כאשר לא יפלא בעיני אף אני, אך על זאת יתפלאו אנשי לבב היודעים עת ומשפט למעשי בני איש וישאלו במנוד ראש ותמהון: האמנם יהי כדבר הזה, כי אלה האוהבים שערי ציון, המוקירים את התורה מכל חפץ והמתימרים בכבודה לא ישימו אל לבם לתת לה כבוד ולרומם קרן המחזיקים בבריתה? איך לא ידעו ולא יבינו, כי ימירו כבודה בקלון בתתם את נושאי דגלה לשמצה וקלסה? ואיכה לא תפקחנה עיניהם לראות, כי לא לצדקה תחשב להם נדבת לבם בפרשם מלחמם להנערים השוקדים על דלתות בתי הישיבות בבוז ושאט נפש? – אמנם אני לא אתמה ולא אתפלא גם על זאת, כי תכנתי רוח העם הזה ואראה כי רוב מעשיו תהו, לא רק בצדקותיו וחסדיו כי אם גם בכל דרכי חייו, במסחרו, בחנכו את בניו ובבנותו להם בית, – תהו ולא סדרים;תאות הכבוד תניע לבו לכל מפעל ומעשה כמו את לב כל האדם;אך מה הכבוד אשר ירדוף אחריו? לא לעשות מקנה וקנין את איש אמונים, כי אם את איש נכבד, לא לתת את בתו לאיש אשר לו כשרון להביא טרף לביתו רק לאיש אשר לו יחש אבות או תורה, לא לחנך את בנו בדרך החיים כי יהיה איש בריא בגויתו וברוחו, כי אם לעשותו חלש הגו ורפה רוח. וכן הרבו גם בחסדיו (אולי היו תלאותיו במעל הזה כי מסכו בקרבו רוח עועים לבל ידע את משפט עתו וחשבון מעשיו) כי מצות אנשים מלמדה המה, ומבלי פקוח עינים יאחז בדרכים אשר בהן דרכו ראשונים. אבותיו החזיקו בידי תופשי התורה לכן יעשה כן גם הוא, לא מחפץ לבו ומעלות רוחו רק מאשר כי כן עשו אבותיו ולבל יתראה כמסיג גבול עולם ובכל זאת יתברך בלבו – גם ישמיע זאת לא לעתים רחוקות בקהל – כי אין קצה לצדקותיו אשר יעשה את בני העניים בפרשו מלחמו להם אף אם לא בעין טובה וברוח רצון יתן חלקם. וגם ראשי העדה ומנהליה כרבם לא טובים המה מכל בני עדתם, כי גם המה רק אל הכבוד להקרא בשם ראש ומנהיג, או למען למצוא שכר פעולתם יעשו מעשיהם זר מעשיהם ולא לנהל את צאן מרעיתם על מבועי מים ומנוחות שאננות בדעת ומשפט… ובכן יתעו צעירי הצאן איש לעברו בלי מורה לצדק ומנהל בלב מתנה ויתהלכו באשר יתהלכו: בארחות עקלקלות, בדרכים לא סלולות ודרך אמת מהם נסתרה, וכאשר יגדלו ויבואו בשנים ויהיו גם המה למורי דרך, אז יַתְעוּ כאשר תעו, יַשְׁגוּ כאשר שגו המה בימי נדודם… אז יבחרו למו דרכים חדשים ויאבדו דרך עמם, כי יאנפו במוריהם ללא-צדק ולא-חכמה ויהפכו לאויבים להם… וכל עמל אנשי-הרוח אשר נדבם לבם להשכיל להטיב מצב אחיהם עלה עד הנה בתהו, כי המה באחת: מנהג אבותינו תורה היא! הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה! ומי ישיבם מדרכם? אמנם כן עניתי אף אני חלקי אחרי רואי כל אלה! הזהרו מבני עניים כאלה שמהם תצא תורה וידיה על ראשה! – –

 

ה'    🔗

 

בְּנֵי עֲנִיִים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תוֹרָה    🔗

כשובי מבית הראש שבתי אל הישיבה ואבקש לי ספר להגות בו אך לא מצאתי, כי הספרים הרבים הנמצאים שמה סגורים על מסגר בארונות ורק ראש הישיבה והמשגיח יקחו מהם ולהנערים לא ינתן ספר, כי אם מכספם יקנו להם ספריהם ויביאום אתם בבואם אל הישיבה, ואלה אשר קצרה ידם מקנות להם ספר ישלמו לרעיהם אגורות אחדות ויהגו אתם יחד. בעודני עושה הנה והנה לבקש לי ספר נגש אלי נער אחד ויאמר: הלא גמרא תבקש לך, הבה את שכרי ונהגה יחד –

אני לא הסכנתי להגות את איש בספר אחד ויש את נפשי לקחת לי ספר למעני – עניתיו כי יראתי להגות אתו יחד פן יראה כי קצרה בינתי מהבין בגמרא.

– פדרוני! איך לא תבוש בשת לבקש שכר ספרך? הלא לבך טפש כחלב ועליך לשחד מכספך להנער אשר ישפיל כבודו להגות אתך בספר אחד, כי אולי יגונב אליך דבר מה ותקח אזנך שמץ דעת – קרא נער רם-הקומה ודל-הבשר ועיניו מעופפות בחוריהן כעיני צפעוני בגשתו אלינו בגבה-רוח. פני הנער הדובר בי אדמו כדם כי נכלם מדבריו, ובכל זאת התאמץ ויקרא: גם לי לבב כמוך –

– לך לב כמוני? – קרא הנער אשר הכלימו בקצף וגאון – לך? הוי נבער מדעת! מדחציף כולי האי שמע מינה ממזר הוא –

– והקורא לחברו ממזר יורד עמו עד לחייו – נתן בקולו נער כבן שבע עשרה שנה אשר נגש לקול הקריאה וימרוט לחיי הנער המתקצף.

– מה לי ולך? – קרא הנער הַמֻכֶּה בחמה אך גם ביראה – האם שקר דברתי, כי פקדת עלי את עוני? –

– ואת מי תגיד מלים? – ענה הנער המתעבר על ריב לא לו – הלא כמוך כמוהו לב אחד לכם ולא נופל הוא ממך, ומדוע תחרפהו על לא דבר? –

– שקר הדבר! לבי ראה חכמה הרבה יתר גם ממך ולשוא תעמוד לימינו, כי כלם יגידו פה אחד כי רבה חכמתי אלף פעמים מחכמתו –

– שים מחסום לפיך פן אמלאהו בגללי צ… הבהמה! –

– לשוא תבטח בגבורת ימינך, כי אם תוסיף להראותני נחת ידך אקרא עליך חמס באזני המשגיח וייסרך על זדון לבך –

– להכות אותי בלשון תבקש? שמעו שמעו כל הנערים, המלשין הזה יאמר להכות אותי בלשון! –

– העזובי נודע מאז למלשין! אך אל תשת לבך אליו, כי אנחנו נסכל עצתו, כי נכזיבנו ואז יפקוד עליו המשגיח אפו על כי העז פניו לדבר שקרים באזניו – קראו נערים אחדים פה אחד.

– גם אתם תעזרו לרעה – קרא העזובי – הלא המניף ידו על רעהו נקרא רשע והוא הכני לחי ולי הצדקה לקרוא עליו חמס–

– ריבך ריב את רעך אך להמשגיח סוד אל תגל – ענה אחד מהנערים.

– אמנם הצדק אתו, כי מדוע הכלמת את הפדרוני והוא לא עשה לך רעה? –

– הלא אמת דברתי כי ערל-לב הוא ולא יבין עד מה וגם רבנו השמיע פעמים רבות כדברים האלה –

– לרבנו הצדקה לשפוט כהעולה על רוחו אך מי נתן לך הכח להכלים רעך? –

– אבל אני אקרא בלי חשך ואֹמר לכל, כי הוא נבער מדעת לבל נשא אנחנו את חרפתו, הן לחרפה וכלמה תחשב לנו להתחשב כרעיו וחבריו, כי כל איש אשר יראה אותו יאמר: אכן כל הנערים הנמצאים בישיבת מנחם נבערים מדעת המה כמוהו ויתן חרפה על כל הישיבה. המעט מכם לעג בני ישיבת יעקב אשר ילעיגו לנו בשאט נפש ויאמרו כי ישיבתנו חדר ולא ישיבה היא? הלא עלינו נמצוה להרחיק כל נבער מדעת מגבולנו למען לא נבוש בהם – כל הנערים החרישו ולא ענו דבר, כי העתיר עליהם דבריו והנער הנכלם נאנח וישוב אחור. נחומי נכמרו עליו לכן נגשתי אליו ואמר: הנני לשבת אתך יחד ומחיר ספרך אתן כאשר תשת עלי כי מצאת חן בעיני, גם למען הרעים את שונאך כי גאה וגאון נשאתי – הנער הביט בי בתודה ואהבה ויאמר: לא אקח מידך כל מאום אך אם תאבה להגות אתי יחד –

– אבל אני אשלם לך בכסף מלא כי גם חכמתי לא רבה היא ואין לי כל צדקה לקחת מידך מתנת חנם – הנער השתאה מאד לדברי ויאמר: בפעם הראשונה אשמע מפי נער כי יתן תודה כי לא רבה תבונתו, אבל כל אלה הנערים יתפארו ויתנשאו איש על רעהו לאמר אני גדול ממך ולא כפי שכלם יתהללו לכן אהבך כאח ונהיה חברים אם תחפוץ –

– בכל לבבי – עניתיו ונשב אל השלחן. הנער שם עיניו בספר אשר לפניו אך תחת הגות בו החל לדבר אתי בקול דממה וישאלני לשמי ולעירי ואני עניתיו כי מעיר אשדות הנני וכי שמי יוסף –

– גם שמי יוסף – ענני – אך מעתה לא תקרא עוד בשמך יוסף כי אם בשם האשדותי כאשר יכנו אותי בשם פדרוני מאשר כי מעיר פדרון הנני, כי לא בשמותם רק על שם עיר מולדתם יקראו פה הנערים –

– מדוע ישנאך הנער אשר הכלימך? – שאלתיו.

– מי? העזובי? הוא איש רע הלב ובליעל ככלב! בעת אשר יחסר לחמו – כי הוא לא ידע שבעה ככלב – יבוא אלי וידבר תחנונים עדי אעניק מפתי לו ועד ארגיעה ישכח טובה וימלא פני קלון, וכן יעשה לכל הנערים הקטנים ממני;אך עתה ירב כעסו עמדי על כי לא מלאתי חפצו להעניק לו מלחמי כאשר בקש מידי היום בבקר, כי בחרתי לתתו לנער אשר שלם לי בכסף מלא מחירו מתת אותו להכלב הזה חנם, ולכן ישמור עברתו לי וימצא עלי תנואות לבוא אתי בריב למען יכני לחי אך אני לא אשיב לחורפי דבר לכן יחרה אפו בי עוד הרבה יתר, אולם להכות אותי לא יזיד בטרם קראתי לריב –

– אמנם היעשה איש איש הישר בעיניו ואין מפגיע? ומדוע לא יתאוננו הנערים הַמֻכִּים רע באזני הראש או המשגיח ויפקוד על הַמַכִּים את עונם על עצמותם? –

– האם לא שמעת איך קראו כל הנערים מלא אחרי העזובי על כי הפיל פחדו על איש ריבו כי יכה אותו בלשון לפני המשגיח, כזאת לא יעשה פה, אך מדבריך ראה אראה כי בפעם הראשונה הצגת כפות רגליך בבית הישיבה, כי לולא זאת כי אז ידעת דרכיה ומשפטיה –

– אמת הדבר כי מעודי לא הייתי עוד בישיבה ואת אשר אחזה לי עתה, לא טוב עשיתי גם הפעם כי באתי הנה –

– מה זה תבענה שפתיך? – קרא הנער בתמהון – האם תנחם על כי באת הנה לשמוע בלמודים? האם הכבוד הגדול להמנות בין תופשי התורה כאל נחשב בעיניך? השמר לך ושמור פתחי פיך לבל תשמיע כזאת באזני יתר הנערים פן יבלע לך, כי תהיה לחרפה ולדראון לכלם –

– לא בלמודים געלה נפשי רק אירא פן אהיה גם אנכי מטרה לחצי-עַוָּל אשר ירדפוני חנם –

– האם תירא מפניהם? רב לך התל בי! –

– ואיך לא אירא מפניהם? הן עין בעין אראה, כי איש זֹע ימשול פה באין מכלים דבר וגם אתה תפחד ותשמע חרפתך ולא תשיב לחורפך דבר, ובמה נופל אתה ממני, או במה גדול כחי מכחך? –

– זאת תבין מלבך כי לא כגורלי גורלך ומדוע תתחפש כמו לא תבין עד מה? –

– חי נפשי כי לא אבין למליך, השמיעני דבר ברור למען אדע במה כחי גדול ולא אירא מפחד –

– זאת תדע אתה יותר ממני – ענה הנער בתלונה – ומדוע תתנקש בנפשי להוציא מפי דבר אשר אירא להעביר על דל שפתי פן ישמע המורה ויבלע לי? הטוב לך כי אגרש בחרפה מהישיבה? –

– חלילה לי מזאת – עניתיו ברגש כי החילותי להבין אל מה ירמזון מליו – אל תחשוב עלי דבר בליעל כזה כי כורה אני שוחה עליך, הן גם לאיש ריבי לא אטור ולא אעשה רעה ומה גם לאיש אשר לא נגע בי לרעה מעודו, אך האמינה לי, בנפשי נשבעתי, כי דרכי הישיבה נעלמו ממני ולכן הרביתי חקור עד הנה, גם לא אוכל האמין כי המורה יאטם אזנו גם אם אתה תקרא חמס באזניו על מציקיך –

– מי הגיד לך כי הוא לא יטה אזן לקול שאגתי? לוא התאוננתי רע באזניו ידעתי נאמנה כי בא במשפט את רודפי חנם, אך אני לא אעשה זאת –

– ומדוע לא תעשה זאת? –

– הלא כבר אמרתי לך כי כן לא יעשה פה, כי כל הנערים ירדפוני וישנאוני כי כמלשין אהיה בעיניהם, ומה גם כי אדע מראש כי גם עלי יפקוד אפו כי לא מתמיד אני וגם לא נתתי…

– מה זה מתמיד? – שאלתיו בראותי כי עצר פתאם במלים.

– הגם זאת לא תדע? הטרם תדע כי כל הנערים אשר ירבו הגות ביום ובלילה בשם מתמידים יקראו וכי המה נכבדים בעיני המורה וראשי העדה ואליהם ידאגו לתת להם ארוחה טובה בכבוד וכל דבריהם נשמעים? לוא הייתי מתמיד כי אז היה גם חלקי שמן ולא יראתי את איש, אך אני ככל הנערים הנני וכל הנערים אשר לא יקראו בשם מתמידים כאל נחשבו בעיני ראשי הישיבה ואף אם יגועו ברעב לא ישימו עליהם לב, והמורה ישנאם בתכלית שנאה. הה! לא כן היה לפני ארבע שנים בעת אשר רבי שמואל יצחקי היה המורה. הימים הראשונים היו טובים מאלה לבני הישיבה, כי רבי שמואל אהב את כל הנערים כאב את בניו וידאג להם, לא כן עתה –

– האם תמצא בבית הזה יותר מארבע שנים כי עוד זכור תזכור את המורה אשר היה לפנים בבית הזה? –

– לא כי רק שנה אחת אני פה, אך לשמע אזן שמעתי תהלת רבי שמואל יוצאה מפי כל הנערים אשר ידעוהו פנים אל פנים, ובעיני לא ראיתי את הימים הטובים האלה –

– ואיה רבי שמואל כעת? –

– הוא יושב בביתו ומעמל אשתו יראה ישבע, כי היא אשת חיל וטובת לב מאין כמוה –

– ומדוע הסירו אותו ממשמרתו? האם לא רבה חכמתו בתורה כחכמת המורה הזה? –

– חכמתו רבה אלף אלפים ורבו רבבות פעמים מחכמת המורה הזה וכל יודעיו אהבוהו מאד, ולא עלה על לב איש להסירו מפקודתו, אבל חוק יצא מטעם הממשלה כי ילמדו את נערי בני הישיבה דעת לשון וספר, ותהי עת צרה להישיבה כי באו ערלים אל מקום הקדש ללמד את הנערים שפת הנכרים, ואף כי ראשי העדה ומנהליה עמדו בפרץ לגדור בעד הרעה הזאת ויטו בשחד את לב שנים מהמורים לבל יבואו אל המקום הקדוש לטמאו בספרים טמאים ויתברכו בלבם כי שלום יהיה להבית וליושביו, אך שמחתם היתה עד ארגיעה כי המורה שלישי, אשר לחרפת עם ישראל ולבשׁת משפחתו מקרב בית ישראל יצא, הוא הכביד לבו משמוע בקול הראשים, כי טוב בעיניו להסיר את נערי בני הישיבה מאחרי הגמרא מקחת כפר נפשם, ולמרות רצון כל העדה ולמורת רוח המורים השנים בא כפעם בפעם אל הישיבה וישפוך עזוז אפו על המנהיגים ועל המורה על כי לא ישימו לב אל מצות המלך ויתנם כמורדים במלך. המנהלים והמורה חלו ורגזו מפניו ולא שנו אחרי דברו ויועצו לבחור עשרים מן הנערים ללמדם ספר ולשון העם. אך הנערים בכו ויתחננו לבלתי תת אותם בידי המשחית הזה ויבחרו לעזוב את הישיבה משמוע בקול מסית ומדיח. ודבר המסית עליהם חזקה: למדו לדעת לשון וספר ואם אין אסגור את הישיבה על מסגר וגם שני המורים אשר בתחלה לא שמו לבם לדבר הזה גם המה באו לחזק דברו, כי יראו מפניו פן יכם בלשון לפני שרי המלך. ומנהלי הישיבה היו כאובדי עצות ימים אחדים, עד אשר בארוח עצה בלבב אחד מהנערים הגדולים ויגידה להמורה ותישר בעיניו מאד. וזאת היא העצה היעוצה: כל הנערים יעמדו למבחן והיה הנער אשר יצלח להיות תופש תורה הוא יהיה נקי ולא ישמע שפה נכריה, והנער אשר צפון לבו משכל ינתן כל ידי המסית. עצתו ישרה כעצת איש אלהים גם בעיני המנהלים וכן עשו ותשב המנוחה אל הישיבה ימים אחדים, כי נערים רבים לקחו לקח בשפת הארץ, אף כי בושו גם חפרו מאד כי יתר הנערים הכלימום בכל עת ויקראו בשמם בשם “גוים” בכל זאת לא מרו את פי המנהלים מדאגה מדבר פן יגרשו מהסתפח בנחלת הישיבה. כה עברו ירחים אחדים עד אשר באו ימי הבחינות ויבוא שר גדול אשר הבין בגמרא ורבים אומרים כי הוא משומד, לראות בעיניו אם הצליחו המורים להביא דעת בלב הנערים ולא ישרו בעיניו, וישם פניו אל המורה רבי שמואל ויאמר בשאט נפש: הן תתפארו כי לכם לב חכמה וכי לכם חלק ה' בבינה שכם יתר על כל עמי הארצות ואיה חכמתכם? אין גם אחד מהנערים יודע עד מה! בושו והכלמו! – רבי שמואל הביט בפני השר ביראה וכאלם לא פתח פיו כי לא הבין עד מה, ומאין ידע איש טהר לב וירא אלהים כמוהו שפת הערלים? והשר הסב פניו אל המורה העברי אשר ממנו נפתחה הרעה ואשר האיץ תמיד בראשי העדה כי יתנו את הנערים ללמוד שפת הערלים ויאמר: מה תשיב אתה על תוכחתי, הן אתה תלחם בכל עת מלחמת אחיך ותתנם לאנשי-לב ואיה פיך? –

– כדברי כן הוא – ענה המסית – בדעתי החזקתי ולא ארפנה כי ליהודים לב להשכיל, אך אל אלה אל תשים לב, כי המה פליטי הישיבה, כי את הנערים אשר כח להם להבין בגמרא אותם לא יתנו ללמוד לשון וספר רק את הנבערים מדעת יתנו על ידינו ומה הוכח תוכיח מהם?

– מה זה תשמענה אזני! – קרא השר בחמת אפו – הנקלה בעיניהם מצות המלך? הכשחוק להם הפקודה אשר יצאה בדבר מלכות כי ילמדו את תופשי התורה שפת המדינה?! הוי ממרים! – הוסיף לקרוא בקול גדול בשומו פניו אל רבי שמואל – הכהתל באכר אשר תונו עשרת מונים ביום תהתלו במלך ופקודתו?! הגישו עצומותיכם ואדעה, ואם אין אני פי מלך אשמור ואשים חותם צר על דלתי הישיבה! – רבי שמואל נבעת מפניו וידום כי לא ידע דבר והשר התקצף והתגעש וירקע ברגליו ויקרא בקול גדול בחמתו: מדוע תחשה ולא תענני? הראש כלב אני כי אקרא בקול ואתה תחריש ותדום?!

– סלח נא לו אדוני – ענה המסית – כי הוא לא יבין שפתך ולא ידע את אשר תדבר ואיך יענה אותך דבר?–

– ומדוע ישימו איש נבער מדעת לראש? אחת גברתי ולא אשנה או יסירו אותו ממשרתו ופקודתו יקח איש אחר, איש אשר ידע דַבֵּר, או ישלחו את הצאן והבקר האלה – בדברו הורה באצבעו על בני הנעורים, (כן הוא כן, המשומד קרא את כל בני הישיבה בשם צאן ובקר, כן הגיד בן ישיבה אחד אשר ידע שפת הערלים ואשר בלי ספק גם הוא עתה משומד) – וילכו איש לביתו – כה דבר השר ויצא בחרי אף.

ראשי העדה כשמעם כזאת נבהלו ופניהם נפלו מאד, כי אמרו קץ הישיבה בא, אך רבי שמואל הרגיע רוחם באמרו: אל תפחדו ואל תחתו אחי, כי ה' יהיה בעוזרנו וחפצנו בידינו יצליח, ועצתי אמונה לכם כי תקראו עצרה להועץ כדת מה לעשות וגם את המורה העברי תקראו אל האספה ותנו לו כבוד והוא יהיה בעוזריכם, כי אף על פי שחטא ישראל הוא ולא יעזבנו בעת צר – ראשי העדה שמעו בקולו וישלחו לקרוא עצרה וגם את המורה בתוכם ועל פי עצתו הסירו את רבי שמואל מהיות עוד ראש להישיבה וישימו אחר תחתיו, הוא המורה אשר יורנו כעת, כי הוא היה פקיד בבית הרצים בסוסים לקנות את הסוסים ולהביט בעין פקוחה על העבדים כי יעשו מלאכתם באמונה ולכן ידע לדבר כן בשפת הארץ ולפנים לקח גם הוא לקח בהישיבה הזאת, ובכן בא מאחרי הסוסים לרעות בעדרי צאן יעקב. אמנם כדרכו את הסוסים כן דרכו גם את הנערים, כסוסים נחשבו נערי בני הישיבה בעיניו, ורק שני הנערים המתמידים יחשבו בעיניו כתופשי תורה –

– אם להמתמידים ייטב מאד ותקנא בהם מדוע לא תהיה גם אתה כאחד מהם? –

– האנכי אהיה מתמיד? אני? – קרא בשחוק – לא אוכל ולא אובה לשבת כל היום ואשמורה בלילה להגות בגמרא כי לא הסכנתי באלה –

אולם שים לבך לכל הכבוד והרצון אשר יעטרוך המורה והמנהלים ולהארוחה הטובה הנכונה להנתן לך ולא תירא מפני איש אם תהיה מתמיד –

– ידעתי כי עמלי יהיה לשוא כי המה לא יאמינו בי כי יאמרו: אכן ערום יערים למען מצוא ארוחה טובה –

– אמנם כאשר יראו כי שבועות וירחים עברו ואתה עודך הוגה בשום לב אז יאמינו לך וישלם לך כפעלך–

– האם משגע אני כי ארבה עמל ויגיעת נפש להבל ירחים אחדים מבלי כל שכר לעמלי? לוא האמינו בי כרגע אזי נהפכתי היום לאיש אחר, אך ידעתי נאמנה כי המה לא יאמינו לי, לכן לא אובה ולא אחפוץ להיות מתמיד –

– אבל אני אובה ואחפוץ להמנות את המתמידים –

– אתה? ולמה לך כל העמל הזה? הלא ארוחה טובה נתונה לך לכל ימי השבוע ורבנו יקרבך באהבה ויהיה עליך סתרה ומה לך עוד? –

– אבל נפשי אותה להרבות לקח למען תרב חכמתי ואהיה גם אני רב או מורה ברבות הימים –

– האתה תהיה רב? – קרא בקול שחוק – האתה תצלח להורות דעת? הנקלה זאת בעיניך להיות רב, הלא רק אחד ממאה מהחכמים הגדולים ימצאו למו משמרת רב, ואיה איפו יקחו כל אלה אשר כביר כח לבם בתורה ערים לשבת בם בתור רב או מורה! התאמר בלבך כי כל אלה המתמידים יקוו להיות רבנים ומורים, או תשחק תלעיג לי? –

– ולמה ילמדו המה בתאות נפש אם לא יקוו למצוא משמרת רב? –

– המה ירבו הגות למען מצוא חן בעיני המורה והמנהלים ויתנו למו ארוחה טובה ולמען יקחם אחד מהעשירים אחר כבוד להתחתן בהם, כי המה כלם כבר באו בשנים ויתאוו ל… – הוא הוציא מפיו דבר נבלה אשר לא שמעתי כמוהו מיום עזבי את החזן. ואף כי לא בפעם הראשונה הקשבתי לקח טוב כזה, כי כבר שמעתי כאלה רבות מפי הנערים השובבים בעיר אשדות ומפי החזן ועוזריו, בכל זאת נעויתי משמוע כזאת בבית ה' מפי נער תופש תורה בהביטו בגמרא, כי הוא לא הסיר עיניו אף רגע מהגמרא בעת דברו אתי, ואביט בפניו בשממון ותמהון, אכן גם הוא הביט בפני כמשתאה ויאמר: מה זה תביט בי בתמהון? –

– האמת אגיד לך ולא אכחד, כי לא קויתי לשמוע דברי נבלה כאלה, אשר רק במערות פריצים ישמעו, פה בבית ה'. גם פליאה דעת ממני איפו שמעת אתה דברים כאלה? –

כאלה וכאלה תשמענה אזניך פה ולא תוסיף להתפלאות בי – ענני במנוחת לב – אך מה אוסיף לדבר אליך? שור נא הנה ואחרת תדבר – ובדברו הורה על הספר אשר לפניו – קרא נא את הכתוב בספר הזה ואז תראה ותדע מאין אדע את הדברים האלה – שמתי עיני בספר ואקרא: אמר להו רב חסדא לבנתיה… כורא בחדא ידא… ומרגניתא בחדא…

– אני לא בין פשר דבר – עניתיו.

– קרא נא דברי רש"י ותבין פשר דבר – עשיתי כדברו וחדשות לא פללתי ראו עיני ואומר: בעיני יפלא הדבר! – דברים כאלה ימצאו לאלפים ולרבבות בהגמרא – ענני כמנצח – ואם תחפוץ אראך את כלם –

– האם למדת כל הספרים האלה, כי תדע את כל דבריהם?

– לא זאת! רעי הראו לי את הדברים כאשר אראך אותם אני, כי כל נער יחפוש חפש מחופש בכל ספר, וכאשר ימצא דבר כזה יראהו לרעהו ובכן נודעים לנו כל הדברים. אמנם עתה לא תתפלא עוד בשמעך מפי דברים כאלה אחרי אשר גם חכמינו דברו בכמו אלה? – אני החרשתי כי לא מצאתי מענה לענות אותו על דברו והוא הוסיף לדבר: הוא אשר דברתי, לא למען השיג משרת הרבנות יהגו המתמידים בשום לב ומה לך לצאת בעקבותיהם? ראה דרכי וחכם, הן לי לא נתנה ארוחה טובה ורק חמשה ימים בשבוע מצאתי ובכל זאת לא נפתה לבי להיות מתמיד לחסר נפשי משֵׁנה –

– ומה תעשה בהימים אשר לא תנתן לך ארוחה? מאין יבוא לחמך? –

– הן לא מַתִּי עד הנה אף פעם אחת ברעב – ענה בשחוק – הָאֵם רחל, תחיה עד מאה ועשרים שנה, תדאג לנו כי היא תסובב על פתח נדיבים ותקבץ לחם וכסף מאת כל איש אשר ידבנו לבו ותתן לכל נער אשר יחסר לחמו לחם ושתים או שלש אגורות, וכארבע אגורות יותרו בידי מהימים אשר יתנו לי ארוחה, כי רק ארוחת הצהרים נאכל בית איש יומו ולארוחת הבקר והערב ינתן לנו פת לחם ואגורה או שתים איש איש כפי נדבת לבו, ואלה האגורות אקבץ על יד, ולפעמים כאשר אוכל לשבעה בצהרים לא ארעב בערב ואתן גם את לחמי בכסף, כו יעשו כל הנערים וגם אתה עשה כדבר הזה, אמור כי לא תחפוץ לבוא בלילה לאכול ארוחת הערב ויתנו לך אגורות כסף ותקנה לך מטעמים בבית שרה האלמנה כאשר תאוה נפשך –

– האם בכסף תמכור שרה האלמנה את מטעמיה לבני הישיבה? אבל היא אמרה לי כי תתן ארוחת הבקר לכל בני הישיבה והאמנתי כי תתן בלי כל מחיר –

– כדבריה כן הוא;היא תתן לכל הנערים אשר יביאו כספם או ערבון בידם –

– עתה אבינה למה שחק המורה באמרו לי “כן שרה האלמנה היא אשה טובה ותתן ארוחה לכל בני הישיבה” כי רק במחיר תתן ואני אמרתי בלבי כי היא אשה רבת צדקות וחסד –

– האם אשה אלמנה ועניה כמוה תרבה צדקות? ןאיה איפו תקח להשביע את כל בני הישיבה בלי כל מחיר? –

– אני לא ידעתי כי היא אשה עניה ולא בינותי בדבריה –

– התלך אתי בערב הזה לאכול בביתה ארוחת הערב? –

– לא כי אל האיש הנותן ארוחתי ביום הזה אלך –

– אבל מחר תבקש כי יתנו לך לחם וכסף ויחד נאכל בבית שרה האלמנה, האין זאת? –

– האם משגע אני כי אמיר את הארוחה הטובה בשתים או שלש אגורות? והאם תתן לי שרה האלמנה ארוחה טובה במחיר האגורות כהארוחה אשר אמצא שמה?

– אמנם הלא כה יעשו כל הנערים, כלם יקחו להם לחם ושתים או שלש אגורות –

– ומה יעשו את הכסף? –

– אלה אשר ימצאו חפץ בכסף יאכלו את הלחם לבדו ואת הכסף ישימו בכליהם למשמרת. ואלה אשר נבחר בעיניהם מאכל תאוה יתנו גם את הלחם בכסף ויקנו לביבות חמאה ודבש בבית שרה האלמנה, ובעיניך תראה איך יפרוץ פה מסחר הלחם בין הערבים ויעלה למעלה ראש –. בין כה וכה רד היום ועת תפלת המנחה הגיעה, אז עזבו הנערים אשר ישבו בעזרת האנשים את מקומם ויתאספו לעזרת הנשים, כי כל היום מלאו הנערים את שתי העזרות וגם את התא אשר בצד בית התפלה מפה לפה ורק בעת התפלה נקבצו ובאו כלם לעזרת הנשים ואז החל המסחור…

 

ו'    🔗

 

בֵּין הָעַרְבַּיִם    🔗

מחזה נפלא מאד ראתה עין האיש אשר בפעם הראשונה דרכה רגלו על סף עזרת הנשים בבית הישיבה; לבית אספת סוחרים נהפך הבית כרגע; הנערים אשר לחם או כסף להם שלחו במסחור ידיהם, ואלה אשר לא לחם ולא כסף להם שלחו בגנבה ידיהם, והיותר אשר גם במסחור וגם בגנבה געלה נפשם ישבו וישוחחו איש את רעהו ויספרו נוראות ונפלאות משודדים, ענקים ובני ענקים, ממכשפים ושדים, מלצים אשר ישאפו הלילה לעלות על פני תבל להוליך אנשים בתהו, ממתים אשר יעזבו משכנותיהם בקברות ויצאו לרפא חולים בעשבי שדה, או להרגיש נפשות כבדי-עון ובהמה דברי חכמה המשמחים לב ונפש שומעיהם. כמחזה הזה חזיתי גם אני בעת תפלת המנחה והערב; קולות מקולות שונים שמעה אזני: האחד קרא: מי האיש החפץ לחם? – ורעהו ענה בקול: למי לחם? למי לחם? –

–הא לך לחם! –

– אגורה וחצי במחירו תקח –

– לא כי רק שתי אגורות –

– לחמי נגנב! מי גנב את לחמי? –

– לחמי טוב מאד קנה אותו –

– אין בידי כסף –

– תן לי ערבון –

– את צרעתי אתן לך בערבון, רע עין! –

– הא לך שתי אגורות ולי הוא –

– סור לך, כי לי הלחם –

– אני עמדתי על המקח ראשונה. –

– הן כבר נתתי כסף ולי הוא –

– אתה גנבת את לחמי –

– שקר אתה דובר, לחמי הוא –

– שקרן גזלן חמסן אתה –

– יקחך אפל, כלב! –

– חכה לי מעט ואראך את שׁנֵי אם כלב אני – כאלה וכאלה נשמעו בעזרת הנשים וגם מכות ומהלומות לא דבר יקר היה שם, ולא אחד מהנערים זכר, כי העדה תתפלל רק סחרו מסחרם ויספרו ספוריהם בהשקט ובטחה עד אשר כלו העם להתפלל ואחרי כן שבו וישבו עוד הפעם איש איש על מקומו אל השלחנות הארוכים ורק נר אחד העלו על כל שלחן להאיר את האפלה. בראשונה פרצה מריבה ביניהם בדבר הנר, החד שלח ידו ויקרבהו אליו והשני התגבר ויגזול אותו מידו ויעמידהו בצד ספרו, עד אשר גמרו אמר למדוד את השלחן לכל רוח, ויסר האחד את אזורו מעל מתניו וימדדו הנה והנה ויעמידו את הנר בַּתָּוךְ ואז שקטה המלחמה ויפתחו כלם את פיהם ויפצחו רנה, ואת אשר עשו ביום עשו גם בלילה.

– אני מכרתי את לחמי בשתי אגורות – שָׁר האחד.

– ואני קניתי לי בעד אגורה אחת תפוח ובעד חצי אגורה לביבה – השמיע השני את קולו.

– יקח אפל את המשגיח כי לא יתן לנו נרות די להאיר את האפלה –

– יבלע אותו בכור שטן –

– מכות רבות ונאמנות תבואנה לחדרי בטנו –

– על חג הפסח אלך אל אבותי –

– שרה האלמנה נושה בי שלש אגורות – הדברים האלה יצאו מפי הנערים היושבים אתי יחד אל השלחן בעת אשר נעו כנוע הקנה במים וישירו בקול כמו תורת ה' תצא מפיהם לבעבור הונות את המשגיח אשר בשמעו את הקול ובראותו את תנועתם דמה בלבו כי המה יהגו בכל לבב, אך לאט לאט שכחו זמירתם ויחלו לדבר כדבר איש אל רעהו. הגד נא צבועאלי, האם לא באה עדנה העת כי יקח בכור מות את המשגיח מעל ראשינו – הלעולם יחיה? –

– אני אתפלל אל ה' כי ישלח לו מכות חדרי בטן ולא יעצור כח לבוא אל הישיבה ורוח לנו, אך חלילה לי מהתפלל אל מותו כי במותו יקח אחר פקודתו ומי יודע הטוב יהיה אם רע ממנו? לא כן כאשר יתהפך בציריו על משכבי אז תהיה לנו הרוחה –

– אמנם הלא תחטא בנפשך כי תקלל חרש – קרא אחד מהנערים ברגז.

– הביטו נא! התבוננו בהעזובי איך יתמם כאחד מהקדושים אשר בארץ, אות הוא כי שבע תועבות בלבו – ענה הצבועאלי.

– מה לך לבקש אות ומופת? הלא הוא יקשיב בקול המורה המסית וילמוד שפת הערלים בשום לב, והמעט ממך התועבה הזרת כי עוד תבקש תועבות גדולות מאלה? –

– אני לא העקשתי הישרה כי דינא דמלכותא דינא, אתם ילדי פשע תחטאו בנפשכם חטאה גדולה כי תקללו… הוא לא כלה את דברו כי המשגיח עמד מאחרי השלחן ויתבונן זמן כביר בהנערים ובראותו כי העזובי מדבר בקול גדול – והוא חרש לא שמע את דבריו – התנפל עליו ויאחזהו באזניו ויטלטלהו טלטלה בכל מאמצי כח בקראו בקול: מחבלים! בנים סוררים! הנני אליכם! ואת השני הכה באגרוף וימרוט את לחיי השלישי.

– המשגיח העתיר עתרת נשיקות להעזובי על לחמו מלחמתו – שר אחד מהנערים בהביטו בספר אשר לפניו. הנערים כשמעם את דבריו נתנו קול שחוק אדיר וגם הַמֻכִּים לא התאפקו וישחקו גם המה.

– העלי תלעיגו? האותי לא תראו?! – קרא המשגיח בקצף נורא ויפן כה וכה במבוכה, כי לא ידע במי יבחר לראשונה להראותו נחת ידו. עודנו משתאה ונער אחד קרא מאחריו בקול גדול: רבי יצחק, ר' יצחק! נרות! – כחובר חברים מחכם הצליח הנער להסיר חמת הצפעוני מהם, כי ברגע עזב מקומו וירץ בחפזון אל התא אשר שם מקומו ויפן כה וכה ובראותו כי אין איש ישב על מקומו ותלונה חרישית עברו בין פתחי פיו: בנים סוררים! בנים משחיתים! אדוש בשרכם, גנבים! עורכם מעל עצמותיכם אפשיט! – כה דבר לנפשו עדי אחזה תנומה בשמורות עיניו הארוכות והלבנות כצמר ויניח ראשו על כף ידו הנשענת על השלחן ויישן. אז שבו הנערים לדבר כבתחלה וגם רעי שב לדבר בי.

– הגד נא לי – אמרתי אליו – איך הצליח הנער לשכך חמת המשגיח עד ארגיעה? –

– אני אגיד לך פשר דבר; כל הנרות הנמצאים בבית הישיבה נתונים בידי המשגיח למשמרת מדאגה מדבר פן יגנבו השמשים והנערים דים, והוא רע עין ולא יתן לנו כי אם נר אחד קטן להאיר על שלחן גדול כאשר עיניך רואות ולאלה אשר יחפצו הגות בלא לב ולב ולא ימצא האור הזה להם, לכן יארבו כגנבים אל פתח תא המשגיח וכאשר יצא ליסר את הנערים יקחו למו נרות כאשר תאוה נפשם, אך אוי לו להנער אשר יפול בידו כי הוא ישבר כל עצמותיו, וגם עתה בשמעו את הקול: נרות! מהר לתפוש את הגנב ויעזוב אותנו –

– אמנם היתכנו דרכי הנער לכרות שוחה על רעהו למען הציל את נפשו? ואתה הלא אמרת במו פיך כי לא יעשה כן במקום הזה –

– הוי תמים לב! – ענני בשחוק – עוד יארכו הימים עדי תקנה לב חכמה ותהיה כאחד מאתנו, עוד לך ללמוד הרבה חכמה ומזמה עדי תבין לערמת בן – ישיבה! היאמר לבך כי הנער הכה את אחד מבני הישיבה בלשון? שגית מאד! לוא היתה כזאת, לוא גנב אחד ממנו נרות אז עמד בשני על המשמר ולא נתנו בידי המשגיח להתפש בכף, אמנם הוא ידע נאמנה כי הנער אשר גנב את הנרות כבר חלף הלך לו ויתבולל בין יתר הנערים, לכן סבב את המשגיח בכחש כמו את הגנב ראו עיניו ויקרא נרות! למען הרחיקו מעלינו, והמשגיח לא יבין לערמתנו וידמה בלבו כי נכונה בפי הנער אך לא הצליח לתפשו בכף – אך זאת היא עצה! – קראתי בשמחה גלויה כי ישר הדבר בעיני מאד – זאת היא עצה טובה ונכונה מאד, הנער הזה חכם לבב! –

ואת מי מאתנו אין כמו אלה? לכלנו לב כמוהו! התדמה כי כנערים אשר לא יצאו מפתח בית הוריהם נערי בני הישיבה? אם כה תחשוב תשגה מאד! נערי בני הישיבה יבינו ערמה, וגם להסכל בהם לב חכם הרבה יותר מהחכם בנערי בני העשירים, שים גם אתה לבך על דרכיהם וחכם –

– אנסה ללכת בעקבותיהם –

– השכחת כי כבר באה העת לך ללכת לארוחת הערב? –

– טוב עשית כי הזכרתי ואני כמעט שכחתי מאכול לחמי –

– אמנם לוא הבאת ארוחתך בידך כי אז היטבת עשו –

– מהיום הזה אעשה כדבריך – עניתיו ואצא. בשובי אל הישיבה מצאתי את רוב הנערים הוזים שוכבים ורוב הנרות כבו ורק אחדים מהנערים ישבו וישוחחו איש את רעהו, בקשתי את רעי ומצאתי שוכב על השלחן בעזרת הנשים ועודנו ער.

– מדוע לא תבחר לך גם אתה מקום לשכב ולנוח? – שאלני בגשתי אליו.

– אני אשכב באשר תשכב אתה –

– לא תוכל עשו כדבר הזה, כי פה יחזיק איש איש במקום אשר ישכב עליו תמיד ולא יחליף את מקומו, ופה בעזרת הנשים לא תמצא עוד מקום, לך ובקש לך מקום בעזרת האנשים באשר תמצא, אם תמצא שלחן – טוב, ואם אין תשכב על ספסל –. עשיתי כדברו ואבוא לעזרת האנשים ואראה שלחן גדול ואשכב עליו, אך כרגע אחז נער אחד בערפי ויטלטלני ויאמר: גש הלאה! המקום לי הוא וגם בכל השלחנות הנמצאים פה כבר אחזו נערים אשר קדמוך לבוא הנה, ואתה בקש לך מקום אחר – בלי חמדה ירדתי מעל השלחן ואשכב על ספסל, אך שנה נדדה מעיני כי לא הסכנתי לשכב על ספסל צר ובלי מצע, וגם חיות קטנות עם גדולות אשר מצאו קן להן בחורי הספסל עזבו קניהן ותצאנה לשחק בי בשחוק מכאיב בשר, אבל הועיל לא יכולתי ואשכב למעצבה עד אשר כבו כל הנרות ורק נר אחד נר תמיד נותר בכל הבית ושני נערים ישבו לפניו, המה המשמרים.

 

ז'    🔗

 

שִׁיחַת הַמְּשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא    🔗

כמראה שדה קטל בלילה אחרי יום מלחמה ותרועה כן היה מראה הישיבה בחצי הלילה; שאון הקולות העולה תמיד כל היום מפי הנערים המשוררים והבוכים ומפי המשגיח המכה בעברה נמוג וילך, ההמון הרב אשר לא ינוח רגע כיום תמים הוזה שוכב תחת מעטה תרדמה אשר יפרוש כנפיו על עני ועשיר, על בן ישיבה חכם הלב, כעל בן עשיר הנבער מדעת ורק דממה וקול ישמע לפעמים: נחרת האחד או גדופי השני אשר גם בחזיון לילה לא יתנו עשתונותיו דמי לו ויעוררוהו לקרוא לריב ומצה. אכן גם בעת הזאת, עת מנוחה לכל חי, עת כל עובד עבודתו יחליף כח, עת אשר גם נבהל להון, גם רע עין לא יחסר נפש מהטובה הזאת מהענג הנעים ענג השנה אשר בלי כל מחיר ימצא לדורשיו, גם בעת הזאת לא יפנו עובדי כרם התורה לה ערף, כאשר יהגו ביום בעת עמל לכל חי כן יהנו גם בלילה בעת מרגעה לכל היקום, כי שומרים הָפְקְדוּ בהישיבה; ארבעה נערים בכל לילה ישבו על המשמר, שנים מהם לא יתנו שנה לעיניהם ויאחרו שבת עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה ושנים ישכימו קום לשמור משמרתם מהשעה הראשונה עד אור הבקר, ועל כל נער אשר ימצא בהישיבה החובה להיות על המשמר לילה אחד בחדש, רק אלה אשר יאהבו לנום יפקידו אחרים תחתיהם בעד שתי אגורות והמה יתעלסו באהבים את – החיות הקטנות – הגדולות אשר גדלו ועצמו וימלאו כל השלחנות והספסלים משכב בני הישיבה אותם, אמנם לוא נפל הגורל עלי בלילה ההוא להיות על המשמר חי נפשי כי לא שכרתי אחר תחתי, ולא מאשר כי נפשי אותה להגות, או כי הכסף נחשב בעיני רק מאשר כי לא ששתי למצוא לי את הרעים הקטנים אשר שכבו אתי יחד על המצע הקצר, ובלי תפונה לא מצאתי גם אני חן בעיניהם, כי המה הניחו שני חמתם כי וירבו פצעי, ואף כי השנה אחזה בשמורות עיני ותדבקן אחת אל אחת בכל זאת היה לבי ער ואשמע כל הגה אשר יצא מפי השומרים, ואלה הדברים לקחה אזני.

– מהבילי, הראית את הנער החדש, האשדותי? –

– ראיתי, ומה חזית בו כי תשאלני אם ראיתי? האם יודע תורה הוא עד להפליא כי אשים לבי אליו? הלא הוא עם הארץ ובור, והחסר בורים אנחנו כי גם זה בה להרבות מספרם? הה! הימים הטובים בעת אשר בי שמואל היה המורה היו טובים מאלה, אז בחנו את הנער הבא אל הישיבה כבחון את הזהב ואם לא רבה חכמתו זרו אותו הלאה, ועתה הה! נפלה נפלה עטרת ישיבת מנחם, עוד יבוא יום ותהי לחרפה להמנות בין באי ביתה –

– מאין תדע כי הנער החדש עם הארץ הוא, הן לא דברת אתו אף שתים שלש מים? –

– הלא פיו ענה בו כי נבער מדעת הוא, הן גם אלה אשר יתהללו כי לחכמתם אין קצה על הרוב נבערים המה מדעת להבין דבר בגמרא לאשורו, ומה גם הנער אשר במו פיו יודה כי לא באה חכמה בלבו –

– ובכל זאת נתְּנָה לו ארוחה טובה מאד כמו לאחד מן המתמידים, מאושר חלקו בארץ! –

– מה זה תתפלא! הטרם תדע כי מתן בסתר כל יכול! הלא בכסף מלא שלם בראשית בואו בעד הימים הטובים אשר יתנו לו –

– לוא היה בידי כסף כי אז הייתי גם אני כמוהו –

– ולוא גם מטמוני מסתרם היו לי גם אז לא נתתי מאומה –

– אתה אוהב כסף אתה אך אני לא כן –

– ואתה זולל וסובא אתה ואני לא כן –

– האמת הדבר כי היו פה שני שדכנים לדבר בשמעון בן החברה! –

– אמת הדבר, וגם יהודה בן אחות הרב יעמוד במהרה תחת החפה –

– שש אנכי מאד כי שמעון הגדול ימצא מנוח לנפשו אחרי אשר יתגולל זה שמונה שנים בהישיבה, אך צר לי מאד כי גם זאת הצפרדע תמצא בית, שונא אני את הצפרדע המתנפחת הזאת, את יהודה, תכלית שנאה על סכלותו וגאון לבו ועוד זאת כי לב אבן ולא לב בן ישיבה לו –

– צדקת בדבריך גם אני כמוך אחשוב, את שמעון הגדול אֹהב אף כי גם הוא סכל הוא, אך לבו טוב מאד והוא יעמוד בכל עת בפרץ להשיב חמת המשגיח ממנו, לא כן הכלב השוטה יהודה הוא נובח בכל עת, יכה בלשון וידבר דברי הבל וידמה בלבו כי חכם כמוהו אין בכל הארץ, מי יתנני שדכן ונתתי לו את לילית לעזר כנגדו –

– הס – קרא השני פתאום בקול נורא מאד כמו צפעוני נגע בבשרו עד כי התחלחלתי ואפקח עיני ואבט בפניו אשר קמטו מפחד – הס כי לא להזכיר בלילה שם טמא בזה! ומה תעשה כי תשמע בקולן ותהל מעמקי שאול ותבוא הנה ותשים מחנק לצוארך? –

– אני לא אירא מפניה – ענה השני ברוח עז כגבור מלחמה – אני לא אירא מפניה! ומדוע אפחד ממנה? הן לי ציצית ופה הוא מקום קדוש ולא יבוא כל רוח טמא בו, לילית לילית, חצים בעיניך, אבוז לך! – התבונני בפני הנער המדבר ואראה כי כל עצמותיו רחפו ממגור בקראו בשם אם השדים ומלכת התפתה, אף כי התגבר ויסתיר פחדו למען התראות כאמיץ לב, ולולא טחו עיני רעהו מראות נכוחה כי אז ראה זאת גם הוא כמוני אך הוא לא ראה ולא התבונן, כי בלהות צלמות אפפוהו ויקרא בקול מר: שמע ישראל! – מורך לבו ורפיון רוחו היו כעצים לאש ולהגדיל אש התאוה בקרב לב רעהו להראות אמץ רוחו ויבט בבוז ושאט נפש בפניו ויאמר: הוי, מוג לב! הוי אשה! ממי תירא? ממי תפחד? הבט ימין ושמאל וראה התמצא פה לילית? מה החרדה הזאת? בוש והכלם, לך לא יאתה להקרא בשם בן ישיבה! –

– ראה אראה – ענה השני בקצף – כי נפשך אותה לכפור באלהי ישראל ולהיות אפיקורוס כגדעון, האם תעיז פנים לאמר כי אין שדים ואין מזיקים וכי לא ישאפו הלילה לעלות על פני תבל להרע ולהשחית? או גם תקשה ערפך לבלתי האמין כי המתים יבואו בלילה להתפלל בבית התפלה הגדול? –

– חלילה חלילה לי מזאת מכחש בשדים ומתים, אמנם פה במקום קדוש לא יציגו כף רגליהם ולכן לא אירא מפניהם –

– אבל אני מגיד לך כי גם למקום קדוש יבואו, ואת אשר שמעתי מפי דודי אותה אספר לך ושמעת ושרקת ותשים יד לפה ולא תעיז מצח לקרוא בשם טמאת השם בחצי הלילה –

– ספר ושמע מה בדא דודך מלבו, הן הוא נודע בעיר למפיח כזבים –

דֹם שקץ! – קרא הנער בחמה שפוכה – דודי לא יפיח כזבים רק אתה כזבן שקרן ואפיקורוס, הן את כל הדברים ספר באזני רָב-אדם וגם רבנו ראש הישיבה שמע הדברים והאמין בהם ואתה תאמר להתחכם הרבה יתר מן רבנו? גדעון אתה! ארחות הפריץ הזה למדת בארחך לחברה אתו, חכה נא ואני אשמיע מחר באזני כל בני הישיבה, כי לא תאמין בדברים אשר גם רבנו ראש הישיבה יאמין וידעו כלם כי אפיקורוס אתה –

– מי הגיד לך כי לא אאמין באשר רבינו יאמין? מי? –

– מי? פיך? זה עתה! –

– שקר אתה דובר! לוא ידעתי מראש כי גם רבנו שמע הדברים והאמין בהם, כי אז לא עלה על לגבי לכחש בם, אך אני לא ידעתי זאת ולא פעלתי עול –

– אם כן לא אגלה הדבר אך שמע דברי דודי וידעת כי לא מחכמה דברת עד הנה –

– ספר ואשמעה –

– לפני חמש עשרה שנים בעתות הבהלה היה דודי פרוש בבית המדרש הישן, ויקר מקרה כי כל הפרושים היו קרואים למשתה חתנים אשר היו אז לרוב בעיר וכמעט אין בית אשר לא היה בו שמחת חתונה, וַיִוָתֵר דודי לבדו הלילה, ויהי בחצי הלילה בשבתו לפני השלחן ובהגותו בשום לב אחזה פתאם תנומה בשמורות עיניו, אכן הוא התגבר לבלתי תת שנה לעיניו, כי עוד לא באה עת המנוחה ויאמר לנפשו: מי יתן לי אבק עלי מרורים ושאפתי וְרָוַח לי. הדבר יצא מפיו ולשון גדולה מאד אדומה כדם שלוחה אליו מהיציע השלישי מעזרת הנשים, אשר רק בימי מועד תבאנה הנשים שמה להתפלל וכל השנה היא סגורה על מסגר, ועל קצה הלשון אבק עלי מרורים. דודי בראותו זאת לא קמה בו רוח ויעצום עיניו ויקרא בקול גדול: שמע ישראל! ויברח וימלט על נפשו. ומני אז והלאה לא ישב עוד גלמוד בבית התפלה. והדבר הזה היה לדבת רבים וגם נכתב בפנקס (הוא ספר הזכרון להעדה, אשר בו יבוא זכרון כל מקרה ודבר זר) למען ידע דור אחרון את אשר קרה את דודי. ועתה ראה נא ראה כי גם למקום קדוש יבאו הלצים להתקלס בבני אדם, ומה הבטחון אשר בטחת במקום קדוש? –

– אך הלא הוא היה גלמוד ואנחנו רבים פה ומגורת שוא הוא –

– רבים הם אשר אתם מאשר אתנו, ולוא חפצתי לספר לך אף אחת מני אלף מכל אשר שמעתי בדבר הלצים, אשר ישנו פניהם מרגע לרגע ויתהלכו בשדות וביערות ילינו להתעות בתהו עוברי ארח, כי אז לא קמה בך עוד רוח –

– ספר ואשמעה! אני באמונתי החזקתי ולא ארפנה, כי למקום קדוש, מקום אשר תופשי תורה רבים ימצאו, שמה לא יבואו, וגם בגנים ויערות אזלת ידם מהרע לאיש אשר ציצית ותפילין לו –

– אם תחפוץ לשמוע הבה ואספר לך אך לא בי יהיה העון אם תדד שנה מעיניך כל הלילה עד אור הבקר מחזיונות לילה –

– ספר ספר וראית אֹמץ לבי –

– איש אחד היה בעיר מולדתי ושמו גרונם החיט או גרונם הטבח, כי האיש הזה מצא חית ידו לפנים ממלאכת החיטים ואחר כן עזב מלאכתו זאת וימצא טרף לביתו בטבחו טבח עגלים או כבשים ליום השבת לכל בני העיר, ועיר מולדתי לא עיר קטנה היא כי בשר שנים או שלשה עגלים ימכר בה בכל שבוע. ותהי מלאכתו לנסוע ביום הרביעי בכל שבוע אל הכפרים הקרובים אל העיר לקנות שמה מהאכרים העגלים הדרושים לו למען טבוח טבח. ויהי היום יום רביעי היה – בימי הספירה, אשר אז נתנה רשות יתרה למזיקים להזיק, קרה המקרה הזה – בקרונם ישב בעגלתו הרתומה לסוס אחד כפעם בפעם וישם פניו אל הכפר הרחוק כמהלך שש שעות מהעיר כי בקש לקנות שור פר בפעם הזאת, כי יום חתונת בן הגביר מעירנו היה ביום הששי בשלשת ימי הגבלה ועל כן צוה על הטבח להרבות הטבח. ויהי בדרך לפנות ערב פגע את אחד מהאכרים אשר מידו קנה עגלים בכל עת ויובילהו אל בית המשתה וישתו יחד לרויה ואחר כן נפרדו איש מעל אחיו, האכר שם פניו אל העיר וגרונם הלך לקראת הכפר. הלילה ההוא היה ליל אפל ועלטה, אך גרונם לא שם אליו לבו כי לא בפעם הראשונה הלך בדרך ההיא, ויהי עוד לא הרחיק ללכת מבית המשתה והנה קול כבש עולה באזניו, הוא ירד מעגלתו ומה פחד ורחב לבו בראותו כבש שחור אסור בחבלים ברגליו שוכב על הארץ. אלהי אבותי המציא לי מטמון – אמר בלבו וימהר וירם את הכבש וישכיבהו בעגלה ויהפוך את ידו לשוב הביתה, ומרוב שמחתו על המציאה אשר הקרה ה' לפניו בלי כל מחיר לא שם לבו על דרכו ולא זכר כי הנהו נוסע בחפזון זה שלש שעות ועודנו לא שב אל העיר, אך כעבור שמחתו באה דאגה בלבו כי אמר: תועה אני! ויחפוץ לרדת מהעגלה ולבקש את הדרך, ומה נבהל מאד בהביטו ארצה לראות את עגלתו טבועה בבוץ ואגם מים סביבה. בחזקה משך ברסן הסוס למען הוציא את העגלה למרחב, אך הסוס עמד על עמדו כמסמר נטוע ולא מש ממקומו, אז גמר בלבו לרדת מהעגלה ולהוריד גם את הכבש למען הקל ממשא העגלה ויקל להסוס להוציאה למרחב, אך הכבש שכב כאבן מעמסה על העגלה ולא עצר כח להניעו ממקומו. הטבח נבהל מאד ויקרא בדאגה וחרדה: אלי אלי מה זאת? – כהוציא הטבח את השם הקדוש מפיו התרומם הכבש ויעמוד על שתי רגלים כתפארת אדם וימחא כפיו ויצחק בקול מרגיז לב ויתעלם מעיניו ברגע. אז נפקחו עיני גרונם לראות כי לץ התקלס בו ויוליכו שולל. במפח נפש אמר לשוב הביתה כי ירא ללכת עוד הלאה, ובנשאו עיניו לראות את דרכו נגלה לו כי הנהו עומד לפני שער העיר, בשמחה דפק את סוסו למען ישוב כרגע הביתה. אך מה רבה מבוכתו בראותו כי שגה ברואה כי לא זאת העיר רק הכפר אשר אליו שם פניו. בתחלה אמר להפוך עגלתו ולשוב על עקביו כי דאגה שברה לבו להוסיף ללכת בדרך הזה, אך אחרי כן השיב אל לבו: הלא באתי עד הכפר בשלום אסורה אליו ואלין בו הלילה ומחר אקנה כאשר תשאל נפשי ואשוב העירה. אך לא כאשר דמה כן היה; כאשר הוסיף ללכת הלאה כן נסוג הכפר אחור, הוא הכה את הסוס בעברה למען ירחיב צעדיו, הסוס רץ בכל כחו והכפר יסוג אחור אחור. מבלי דעת מה לעשות הכה את הסוס בלי חמלה, ויהי בהתאמץ הסוס לשטוף במרוצתו נשבר גלגל אחד והעגלה נהפכה על צדה. במפח נפש ובלב מלא יגון ירד מהעגלה ויגשש באפלות סביבה להקימה, אך ידיו רעדו מאד וכל עצמותיו רחפו ולא עצר כח להקים את העגלה, אז נמלך עליו לבו ללכת ברגליו עד הכפר לקרוא לאיש עוזר, אולם בהתנשאו מעל הארץ לא ראה עוד לא עיר ולא כפר רק כאור נר מאיר מחשכת האפלה נראה מאחריו. כאיש אובד עצות עמד זמן כביר על מקומו עד אשר נועץ ללכת לקראת האור; הוא נשא רגליו אל מול פני האור והאור שנה את מקומו; רגע נראה מלפניו ועד ארגיעה הלך אחריו, וכהפנותו שכמו ללכת אחריו שב ללכת לפניו. כה תעה באשן ליל עד אשר קרא התרנגול ואז נפלה שנה על עיניו ויישן. ובבקר כאשר נעור משנתו ראה כי הנהו שוכב במי מדמנה עד צואר ובגדיו מגאלים ברפש וטיט, הסוס עודנו עומד רתום לעגלה ההפוכה ואגלי זיעה יטפו כמטרות עוז מבשרו, אז שב העירה ויספר את אשר קרהו. ומני אז לא יצא מהעיר בלתי אם לקח איש אתו ותפלין בידם, גם לא הוסיף לשתות לשכרה את האכר כי הבין כי מכשף הוא, ועתה הגד נא פלוסוף,מה תאמר להמקרה הזה? –

– הלא זאת היתה לו בדרך ואנחנו פה במקום קדוש ולא אחת מפני כל –

– גדעון אתה! אפיקורוס אתה! לך לך אל בתי הספר להנכרים כי פה לא יכירך מקומך –

– לא גדעון אני כי בשם יחזקאל אקרא – ענה הנער ויאריך לשון למולו.

– אבל אפיקורוס אתה כמוהו, ראה אראה כי מעת אשר לקחת מפיו לקח בתנ"ך מני אז סרת מהדרך הטוב –

– שקר הדבר אני לא סרתי מהדרך הטוב רק אתם, וגם גדעון לא עשה עול מעת היותו פה לאיש מכס, ומה חטא מצאתם בו כי תתנו את שמו לגדופים? רק חכמתי היא חטאתו כי הוא יודע דעת בכתבי הקדש, ומה נעימים לי מדברותיו, וגם בהגמרא לו עשר ידות מכם ועל כן תקנאו בו ותתנוהו לשמצה וגדופים –

– לא זאת! לא זאת! רק מדוע יתרחק הוא מעלינו? מדוע לא יתערב בשמחתנו? הן כפראים אנחנו כלנו בעיניו! העל זאת לא נפקוד עליו את עונו? –

– האתם תפקדו עליו את עונו? האם יחת מכם? הלא אימתכם לא תבעתהו ואם תכעיסני אומר לך כי גם חרדת המורה והמשגיחים לא תפול עליו –

– הגד נא לי במה כחו גדול? –

– כחו גדול בכתבי הקדש ודי לו, ולולא היה הוא פה אתנו כי אז כבר גרשנו כלנו מהסתפח בבית הזה, השכחת את אשר דבר האדון מיללער בהיותו פה לראות תורת הבית ומנהגיו? –

– אני לא הייתי אז פה ולא שמעתי דברי הערל מיללער –

– אבל אני שמעתי ואשמיעך כי הערל ההוא יודע התורה עד להפליא, וכאשר שאל את רבנו: מה למדו הנערים מכתבי הקדש בא במבוכה גדולה כי לא ידע מה לענות, אז בא גדעון ויוציאו ממבוכתו בענותו על כל אשר שאל, והשר שמח מאד בדברו את גדעון ויוכיח את רבנו על פניו על כי לא ילמד את כל הנערים הבין בכתבי הקדש ויצוה במפגיע כי ישמרו את גדעון כבבת עינם, כי ידיו רב לו להביא חכמה בלב כל בני הישיבה, ואני שש מאד לשמוע דבריו, גם אשמע בקולו ואחל ללמוד שפת הארץ ואסתפח גם אני אל הנערים הלוקחים לקח מפי המורה אשר יבוא יום יום ללמד לשון וספר –

– איך לא תבוש בשת להשמיע דברים כאלה? האתה תלמד שפת הערלים? –

– ומדוע אבוש? –

– מאשר כי רק על הנערים אשר לא יבינו עד מה בגמרא יצוה רבנו ללמוד שפת הערלים, החפוץ תחפוץ גם אתה להתחשב בין הבערים בנערים? –

– איך אֶחָשֵׁב בין הנבערים מדעת אחרי אשר כבר נודע כי הנני אחד מן הנבחרים בהישיבה ? האם רבים המה הנערים אשר יבינו כמוני בגמרא? –

– אני אבין כמוך ועוד הרבה יתר ממך –

– שקר הדבר! אף החצי מאשר אדע אני לא תדע אתה –

– הנך נודע כבר לגבה עינים אך לא לחכם לב –

– אני חכם לב אני ואתה עם הארץ, נבער מדעת אתה! וכל בני הישיבה יעידו ויגידו כי לא תדע עד מה –

– אני אשאל מחר את פי רבנו למי יתן היתרה לי או לך? –

– שאל כאשר תאוה נפשך, אך אני יודע מראש כי אותי ירומם רבנו תחת לשונו ואותך ישפיל עד עפר –

– ואני יודע כי תהיה להפך –

עד הנה שמעתי דבריהם אך לאחרונה גברה יד השנה עלי, ולא מתק שפתי הנערים המדברים, גם לא נשיקות פי החיות הקטנות אשר הציבוני כמטרה לחצי לשונם עצרו עוד כח להעירני משנתי ואישן עד אור הבקר ואז הקיצותי לקול קורא בזעם, פקחתי עיני ואראה את דוב המשגיח הראשון מכה בעברה את אחד מהנערים ושנים יעמדו בבשת פנים ויורידו כנחל דמעה.

– צאו מזה! – קרא המשגיח בקול נורא – צאו זרע מרעים, משחיתי דרך, אני לא אתן לכם חנינה! – ראיתי את הנער אשר אתו הגיתי, או דברתי אתמול כל היום, עומד מרחוק, נגשתי אליו ואשאלהו; מדוע ישפוך המשגיח את עברות אפו על הנערים האלה? והוא ענני, כי המה היו המשמרים השניים אשר תחת הגות בתורה עשו כל דבר עול: בראשונה נתנו עפר ואבק עלי מרורים באף נערים ישנים ואחרי כן גלו ערות כל הנערים, והנער השלישי נלוה עמם להתעולל בהישגים וישפוך מים רבים תחת משכב ראובן הגבעוני למען יהיה לבוז בקומו ממשכבו… והוא ממשפחת המשגיח ועל כן יחרה אפו בם ויגרשם מזה – בין כה וכה נקבצו המתפללים להתפלל תפלת הבקר וראש העדה וראש הישיבה בתוכם.

– זה עשו! תבל עשו! קרא המשגיח בקול נורא באזני הנאספים – המשחיתים האלה יטמאו את הקדש! –

– גרשם מזה – ענה ראה העדה במנוחת לב. אך ראש הישיבה עמד בפרץ והשיב חמתו באמרו: אני אני איסר אותם בעד פשעם אך ישבו פה כי יש לי חפץ בהם – המשגיח נסוג אחור בלי חמדה ותלונה עברה בין פתחי פיו. אך לא העז פנים לדבר משפט את ראש הישיבה.

 

ח'    🔗

 

רֵעַ כְּאָח    🔗

בימים מעטים הסכנתי את הנערים בני הישיבה ואלמוד דרכיהם ואהיה כאחד מהם; בראשונה חפצתי להיות מן המתמידים כי קנאתי בהם, אך לא לארך ימים בערה התשוקה הזאת בקרב לבי, כי עוד ביום ההוא נלאיתי נשוא את הסבל אשר העמסתי על שכמי, כי זאת לא יבין האיש אשר לא נסה בזה מעודו, איך יכבד כמשא כבד לשבת כיום תמים ולהגות בדברים אשר לא יבין ולא ימצא בו נחת, וגם אני לא ידעתי זאת עדי נסיתי ואראה כי כבד ממני הדבר ואסיר מסבל שכמי, וכאשר יעשו כל הנערים, אשר רק שתים שלש שעות יהגו בשים לב מן השעה התשיעית בבקר עד חצי היום עת ישבו לשמוע תורה מפי המורה, ואחרי כן ידברו וישוחחו כל היום, כן עשיתי גם אני, כי איש כמוני אשר הסכין לשבת בין אבותיו ולהשתעשע על ברכיהם, ואשר לא פנק מנֹער כי יומו הדיחהו מעיר לעיר ומאץ אל ארץ אחרת, הוא יסכון על נקלה את דרכי כל האדם ובמקום הביאוהו רגליו שם ימצא בית ורעים –. הרעים אשר אתם התהלכתי עד הנה לא הביאו טוב טעם ודעת בלבבי להבדיל בין רֵעַ לָרֵעַ, לכן ששתי בחברת נערי בני הישיבה כעל אהבת אחים מבטן, כי האמנם נופלים היו נערי בני הישיבה מאורחת העניים הסובבים מעיר לעיר לבקש פתותי לחם ולגנוב מכל הבא בידם? או מהנערים השובבים בעיר אשדות אשר אתם התהלכתי כאחת ורע? או מן הבחורים הפריצים העוזרים על יד החזן הנבל אשר אתם יחד ישבתי בית? זאת לא זאת! על כן בקשתי ומצאתי לי בישיבה נערים רבים אוהבים ורעים, וגם אויבים ומקנאים מצאתי גם מבלי בקש, אכן גם לזאת לא שמתי עוד לבי.

בעיני אלה אשר מיום הולדם עד בואם באנשים לא דרכה כף רגלם מקיר עירם החוצה יפלא הדבר הזה וישאלו: איך ימצא איש עד מהרה מנוחה במקום אשר חדש מקרוב בא בו ולא ידעו תמול שלשום? ואיכה ימצא נער לא-איש נתיבותיו בעיר נכריה בין אנשים זרים לו? אמנם בעיני האיש אשר מימי חרפו היה נע ונד כמוני, ואשר בלי מורה ומנהל (או על פי מורים ומנהלים רבים חדשים לרגעים) בחר דרכו, בעיני איש כזה לא יפלא הדבר כי הוא יודע כמוני כי נער כזה יבין וידע להלוך לרוח העת והמקרים והרעים כאיש בא בשנים, ואך לו יאתה להקרא בשם חכם ואיש דעת, כי מה חכמת כל האדם ודעתו? האם הדעת אשר תבוא בלבו מרוב הגות בספרים? החכמה אשר יביאו מוריו בלבו? אך לא! החכמה והדעת הזאת היא לאיש כמקל תפארה להתפאר בו לעין רואים בעת אשר יצא לשוח מְלֻבָּש בבגדי כבוד, לא למשענת בעת תמעדנה הרגלים, כעדי תפארת אשר יוסיף לוית חן ויפי לאיש אשר מלא ביתו טוב והולך בצואר עתק ברחובות קריה, אל לא למחסה בקרה וזרם למחבק אשפתות. אבל לא כן הדעת אשר בנפשו יביא איש, היא תהיה לו למאירת עינים בדרכי התבל, היא תפקח עיניו באביב ימי עלומיו לדעת עת ומשפט לכל חפץ, וזה חלקי אף אני: קשה יומי היה לי למורה דרך והתלאות אשר עברו על ראשי הורוני להיות איש רעים להתרועע, ובכל מקום בואי מצאתי בית ומנוחה עדי הפך הזמן ידו עלי ויסעני כעץ ויסערני ממקומי, אך גם לזאת חרד עוד לבי, כי לא נתתי את נפשי להאמין כי בידי טובי וגם בעת שלום הכינותי גוי למלחמה ויום רע. זכרתי בכל עת ימים מקדם ואזכור כי לא לעולם מנוחה ועל כן הייתי כאזרח גם בארץ נכריה, התהלכתי כאת אחים מבטן את אנשים אשר לא ראיתי פניהם תמול שלשום, וכאורח נטה ללון חשבתי את נפשי גם במקום אשר כבר ישבתי בו ימים ושנים, כי לא האמנתי בימי שלום לארך ימים, וזאת היתה לי לישועה לחזק לבי ואמץ רוחי מול כל צרה ופגע אשר ששו לבוא כפעם בפעם לראות פני.

אכן זאת היתה דרכי עד בואי בית הישיבה, אולם כעבור ירחים אחדים מעת הצגתי כף רגלי על מפתן הישיבה נהפכתי לאיש אחר: המחשבות הרבות והרעות אשר התעוררו בקרבי לרגעים כמלאכי זעם לשלח רצחו בעצמי, הדאגות לימים יוצרו ומכשול לב על המעשים מימים עברו אשר התרועעו אתי ויגזלו מנוחתי, כלו כחלום עובר. בישיבה לא דאגתי אף לא התעצבתי אל לבי ואהי שמח, כי הנערים הרבים וההמולה הגדולה לא נתנוני לחשוב מחשבות וחלקי היה טוב מאד: אכלתי לשבעה, ישנתי וינוח לי, כי גם החיות הקטנות לא התגרו עוד בי מלחמה אחרי אשר הסכינו אתי, המורה אשר גם בתחלה הטה אלי חסד… הרבה להראות לי אותו אהבה אחרי אשר ראה כי לב נבון לי וישם מקומי בין הגדולים – לשתי מפלגות או שתי כתות נפלגו נערי בני הישיבה, על המפלגה האחת התחשבו הנערים הגדולים אשר הבינו בגמרא בטוב טעם והמפלגה הזאת נקראה בשם הכת הגדולה, ויתר הנערים היו למפלגה אחרת אשר פי בני הישיבה בשם הכת הקטנה יקבוה – המורה הראה לי את אות הכבוד הזה להרים אותי בתור נער מהכת הגדולה אחרי ירחים אחדים, ומה חסר לי עוד? בקרב הנערים אשר ביום הראשון התראו כלם בעיני כפראי מדבר איש אל אחיו לא יחמולו ויעותו דרכם מצאתי גם נערים ישרים ונדיבי רוח, ומה גם מעת אשר נודעתי לגדעון – הוא הרע אשר רעי דן קרא בשמו ויצוני להתרועע אתו – רק את המורה איבתי כקדם, ואף כי ראיתי כי לא רק הכסף יקח את לבבו, כי יטה חסד אמת להנערים אשר רבה חכמתם או יהגו בשים לב גם מבלי קחת מידם מאומה, בכל זאת ככל אנשי מרמה אשר בעד בצע כסף ימכרו אהבתם היה בעיני.

בעוד אשר הייתי נער אף כי התגלגלתי תחת שואה ואראה רק רע לפני ורוב האנשים אשר התהלכו אתי ואשר היה לי דבר אליהם היו אנשי מרמה ותוך ולא האמנתי באיש, כי כלם כסרו סוררים ובני בליעל היו בעיני ואנשים ישרים הששים לעשות צדק באמונה לא ראיתי עדנה, ולוא גם ראיתים לא ידעתי להוקיר אותם כחין ערכם, כי צדקת אנוש וחסדיו כאל נחשבו בעיני אחרי אשר ראיתי פעם אחת, או האמנתי כי אראה, כי הוא עשה דבר אשר לא כן, בכל זאת לא מצאו דרכי הנלוזים חן בעיני ואשנא תכלית שנאה את החנפים ורודפי בצע, כי יראתי מפניהם וכרודפי נפשי היו בעיני. וגם רעי דן אשר רֵעה לי הועיל להותי להביא מרך ואימה בחלבי ולנסוך עלי רוח איבה ומשטמה לכל בני האדם. ומי היו כל בני האדם בעיני? שמונה או עשר ערים ויושביהן כלם או רֻבָּם מבני ישראל. כמוהו ראיתי רק פושעים בישראל וברבות הימים החילותי לקצות בעמי לולא נפרדתי מעליו, כי דרכי כל העמים נעלמו אז מעיני ואחשוב כי רק אַחי משחיתי דרך המה… עתה אדע ואבין איך תעיתי בדרכי בבקשי מלאכי מרום באדמה, בתתי אשם נפש איש אשר נטה לפעמים מהדרך הטוב ואחשבהו כזר וְעַוְל, עתה בזכרי דרכי עמי בארצי יראו לעיני לא כראותי אז. ואף אמנם נמצאו בהם רשעים, מתקדשים, חנפים ובני עולה אשר בזו לעגו בסתר אהלם לכל צדק וישר ובצאתם שער אלי קרת נשאו מרום עיניהם כמו את אל אלים ימתיקו סוד, אנשים אשר מכרו בכסף אחיהם בני יעקב באכזריות רצח ואשר הביאו רעה על עמם בזדון לבם, ושערת בשרי תסמר גם עתה בזכרי מעשה רצח ועשׁק אשר ראיתי בעיני ואשר שמעתי באזני, אכן במה נחשבו אלה מול הישרים בלבותם? הלא אך כמר מדלי! ומה המה אלה החטאים מול הפשעים אשר ראיתי בני אדם לא מעמי עושים? עתה אחרי אשר ראיתי תורת האדם והתבל כלה, אחרי רואי כי רוב מעשי בני האדם ותחבלותיהם, רוב מזמותיהם ומפעליהם אך בכסף וכבוד יסודם, אחרי אשר נגלה לעיני כי הישרים אשר יגועו מעצר רעה ורעב בסתר אהלם כי ישר לבם לא יתנם לגעת בחיל זרים המה כאל נחשבו ולאיש אשר מלא ביתו בצע מעשקות לא יחשב לו עון אם אך בידו טובו ומרומים ישכון, יגזול יחמיס כהעולה על רוחו ואך אם כביר מצאה ידו יהיה לראש ולשר. גם מבית האסורים אשר נאסר שמה על מעלו וכחשו יצא איש ויתמם את תמימים עדי ישימו אמונתם בו ויהיה עליהם לראש ושר, ואך אחז ברסן הממשלה ושלח רסן מפניו, ימעל מעל, יעביר ברית ויפר שבועה, יהרוג נקיים, וישים שמות בארץ למען יצלח למלוכה – ויצלח למלוכה; גם ישים נזר מלכות בראשו וידכא גוי כלו תחת רגליו בגאון עריצים ואת רעיו מקדם לא יכיר, ישנה פניהם וישלחם אל אץ תחתית, או יגרשם מגו ויהיו נודדים בגוים מיראה פן יקומו לענות כחשו בפניו, וכל העם הרואים את כל אלה יכרעו ברך להדום רגליו ויקראו לפניו: אברך! והסופרים היודעים בינה לעתים ירוממו תחת לשונם דבר גבורותיו וחין ערכו, וגם כל העולם יחיל וירגז מפניו, ואיש לא יזכור את מעלו אשר מעל –

איש מלחמה אשר מימי נעוריו לבש חרב וחנית וישפוך דם רב על שדה קטל וגם ערך קרבות את רב אדם אשר שת בחלקות לאשת נעוריהם, וכאשר קמו לדבר אתו משפטים על כבודם אשר חלץ מהם הביא חרבו בלבם ויכריעם לטבח, והאיש הזה, אחרי אשר שתה לרויה מכוס החיים, אחרי אשר מנעמי התבל ותענוגות בשרים יצאו מאפו ויהיו לו לזרא, יסיר בלי מלחמה מעל מתניו וילבוש בגדי כהן לאל על בשרו ויצלח בדרכו עדי יהיה לכהן גדול מאחיו, גם ישים בראשו עטרת מלוכה וכהונה, וממרום כסאו ידבר משפטים וישפוך עזוז אפו על רודפי זמה ותענוגות בשר וידבר שקר ממרום ויכפר לרבבות אנשים על כל העונות והפשעים אשר עוו ואשר פשעו ואשר יחטאו ואשר יפשעו בעד בצע כסף, וכל העם ובתוכם גם מלכי ארץ, יחילו וירגזו מפניו כמו רוח אלהים גוססה בקרבו, ומעלליו בימים עברו לא יזכרו ולא יעלו על לב איש –

איש מבית שודדים אשר אבותיו, אחיו ומשפחתו היו מרצחי נפש אדם ובעד פשעם הגשו למות מות בליעל קבל עם על במת מטבח, יתכסה בבגד אחד הקדושים ויהיה ליועץ פלא להכהן הגדול וימשול ברבו רבבות בני אדם ואחרי דבריו לא ישנו, כי דבריו כדברי האורים בעיני הכהן ומלך אשר מפניו יחילו מלכי ארץ ורוזניהם ואיש לא יקום ולא יתעורר למלא פניהם קלון ולהדיחם משאתם, ולהם הכבוד והגדולה כי עשו והצליחו. אחרי רואי כל אלה והראתי לדעת, כי גם הבוגדים בעמי כצדיקים נחשבו וחטאותיהם כקורי עכביש וכקצף על פני מים מול עונות הזדונים האלה, כראותי זאת ידעתי ואבין כי הגדלתי בלבי על חטאי עמי, כי כהמה וכהמה ימצאו בבני איש בכל עם ועם. ומה גם כי רבים מהבוגדים בעמי אחרי בצעם ילך לבם רק למלא בטנם ולנהל את ביתם בלחם, וגם בהם נדיבי לב נמצאו, עתה אדע כי המורה גם הוא היה איש ישר הולך אם כי לא צדיק. אך אז בעוד אשר חשבתי כי מלא רוחב ארצי רחב התבל הנהו והערים אשר עברתי בהן היו כארצי לכל גבולותיה בעיני, אז היה המורה בעיני כאיש בליעל ולא נתנני לבי להשיב אהבה אל חיקו, וגם נבערתי ונכסלתי להשמיע מחשבות לבי באזני זרים והסבותי רעה גדולה לנפשי. אך את זאת אחשוך ליום אחר, ליום אשר אספר את צאתי מהישיבה בחרפה ובוז, ועתה אשוב לספר את אשר קרני ואשר ראיתי בימי היותי שם.

ביום המחרת בבקר אחרי התפלה ואחרי ארוחת הבקר בשעה השמינית ישבו כל הנערים ויהגו בגמרא וגם הנער אשר רֵעָה לי לא דבר עוד אתי כביום אתמול, רק הגה בשום לב כשתי שעות וגם אני עשיתי כמוהו, עד אשר ישבנו כלנו לפני המורה והוא החל להביננו בינה. אחד מהנערים שאל שאלה והמורה השיב לו תשובה וכראותי כי נתן הרשיון לשאול, שאלתי גם אני דבר והמורה הללני בפני ויאמר: מחכמה שאלת זאת! ויש לי בדברים רכים. כשעה אחת ישבנו אל השלחן לפניו ואחרי כן שבנו איש איש למקומו ונשב כשעה אחת לשוב ולהפוך בדברי המורה למען הבין השמועה אשר שמענו, ואחרי כן החל רעי עוד הפעם לדבר אתי כאתמול. אז שאלתי אותו: איפו הוא הנער גדעון? –

– מה חפץ לך בו? הלא הוא אפיקורוס והוא מהכת הגדולה ולא יתרועע את נער מהכת הקטנה – ענני.

– יש לי חפץ בו – עניתיו – ואבקשך כי תגיד לי מי הוא –

– טוב הדבר אחרי כלות שיעור הנערים הגדולים (בשם “שיעור” נקרא הלקח אשר לקחו מפי המורה) כי עתה הוא יושב ושומע השיעור –. אחרי אשר קמו נערי הכת הגדולה מלפני המורה בשעה הראשונה אחרי חצות היום הראני רעי את גדעון ויאמר אלי: זה הוא אשר תבקש –

– האתה גדעון? – שאלתיו.

– אני הוא, ומה תבקש ממני? –

– דבר לי אליך –

– עתה לא עת דברים ולא פה המקום לדבר, ואם דבר לך אלי נלכה יחד לארוחת הצהרים ובדרך תשמיעני את דבריך –. הלכנו יחד ובדרך הגדתי לו כי התהלכתי את נער אחד אשר בשם דן יקרא והוא הגיד לי כי לו אוהב ורע בהישיבה ושמו גדעון אשר ידע את כל הקורות אותו ומפיו אשמע את אשר אבקש לשמוע. כשמוע גדעון את שם דן שמח מאד וישאלני את הקורות אותו מיום עזבו את הישיבה ויבטיחני לתת את שאלתי ולהתהלך אתי כרע כאחד. ומני אז חדלתי מהגות את הנער הראשון, כי גדעון קראני אליו ויורני הבין בגמרא בשום שכל. אני ספרתי לו כל אשר שמעתי אודותיו מפי המשמרים בלילה והוא ענני: אני אדע כל אלה כי אל עקרבים אני יושב פה, כל הנערים ישמרו צלעי ויחשבו עלי רעה, אך אני לא אירא מהם והמונם ואם תקשיב בקולי ולא תשים לב לדברי הבוערים האלה ייטב לך באחריך, אל תהי מרי כהפראים האלה והקשב בקול המורה לשפת האץ אשר יבוא הנה יום יום ותצליח בדרכך, כי לא רק על הגמרא יחיה האדם עת נטל עליו למצוא חית ידו וגם מושבך פה יהיה איתן כי המנהלים יגורו לעשות רעה להנער הלומד שפת הארץ, פן ידרשו המורים שפת הארץ חשבון מעשיהם –

– טוב הדבר אני אעשה כדבריך, ונקל לי לעשות כדבר הזה כי כבר למדתי דבר וכתוב בשפת הארץ כאחד מיושבי הארץ –

– אם כה תעשה ייטב לך מאד כאשר תהיה לאיש –

– ומתי תספר לי קורות רעי דן, נפשי נכספה מאד לדעת אותן –

– עליך לדעת בראשונה את אשר לפניך, דע את הנערים אשר ימצאו אתך כיום ותדע איך להתהלך עמהם ואחרי כן תשמע גם קורות רעך –

אני אשמע בקולך לכל אשר תצוני –

– אם כה תעשה אשלים כל חפציך – מני אז היינו לרעים ונערי בני הישיבה קראו גם אחרי מלא ויתנוני לאפיקורוס. והנער אשר התרועע אתי ביום הראשון קצף מאד על אשר עזבתיו ויהי לראש שונאי, אבל אני לא רק כי לא שמתי לבי לזאת, כי אם גם גבה לבי כי שונאים יעטרוני וידם קצרה מעשות אתי נבלה. רגש מרנין לב הוא לאיש אשר נרדף ימים רבים וילמד לפחד מכל הקרוב אליו בכל זה כביר מצאה ידו חסן ועז לבלי פחוד כל היום מתגרת משנאיו, והרגש הזה כמעט יסית את האיש אשר בלבו מצא קן לו להתגרות באויביו ולהעלות אפם למען הראות להם כי תעצומות לו. ומי יודע אם לא נטל עלי לערוך בלילה ההוא קרב את נערים רבים, לולא הזהירני גדעון מבוא את איש בדברים לבל ימצאו תואנה לי לבא אתי בריב.

 

ט'    🔗

 

הַנְּעָרִים הַגְּדוֹלִים    🔗

בלילה קראני גדעון אליו אל התא אשר בצד בית התפלה, כי שם היה משכבו ויתן גם לי מקום למשכב בקרבתו ויחל לדבר אתי כדברם האלה: הלא אח אתה לדן ולכן גם אני כאח לי אחשבך ועלי לעזור לך ככל אשר תמצא ידי למצוא דעת אשר היא משגב עז לאדם לעתות בצרה –

– טוב הדבר – מהרתי לענות – הורני ואני אלמד, למדני בכל ספר אשר תחפוץ ואני אלמד בשום לב ואראך כי לא מואס דעת הנני –

– אל תדמה כי רק בספרים נמצא חכמה ומעל גליון כתוב אחל להראותך דרכי הדעת. דע כי ראשית דעת האדם היא לדעת את אשר לפניו, להבין ולהשכיל אל דרכי האנשים אשר יראה פניהם יום יום, ובלעדי זאת לא יצלח גבר בחלד, אף אם נגלו לפניו כל דברי הימים החולפים כספר כתוב בידי סופר מהיר, וידע האותיות לאחור כחוזה מחזה שדי כי חיינו – ההוה. העבר כמת אשר כבר נשכח מלב הוא, והעתיד כילד בירחי קדם בעודנו במעי אמו. מהעבר לא נראה מאומה, והעתיד מי יודע מה יקרה אותו אם יהיה לילד שעשועים להרנין לב הוריו, או נגוע ומשחת מאיש יהיה מראהו להביא שבר בעצמות אבותיו? לא כן ההוה, אותו נראה ובאורו נראה חיים…

– חי נפשי כי לא אבין למליך, הן מליצה חידות תדבר בי ונשגבה ממני –

– הן את רעי דן התהלכת ואזניך האם לא לקחו כהנה וכהנה מפיו? –

– אמת הדבר כי גם הוא דבר גבהה גבהה, אך לא תמיד הבינותי מליו כאר לא אבין עתה דבריך, אכן פליאה דעת ממני מדוע רק אתם תדברו במשל ומליצה, הן ראיתי אנשים למאות ולא שמעתי מפי איש כדברים האלה –

– עוד תמצא פתרון החידה אך לא עתה. כאשר נִוָדַע עוד איש אל אחיו תדע שרש דבר נמצא בנו ולא תתפלא עוד –

– לוא יהי כדבריך –

– אמנם עתה חפצתי להעיר אזנך כי לך לדעת מראש את האנשים אשר תראה יום יום והנני נכון לתאר לפניך דרכי אחדים מהנערים הגדולים ואתה תוסיף להתחקות על שרשי רגלם ותוסיף דעת –

– הלא במו פיך אמרת לי זה עתה כי עלינו לדעת את דרך האנשים אשר נתהלך אתם ומה יתן ומה יוסיף לי לדעת דרך הנערים הגדולים, הלא את הנערים הקטנים אתרועע? –

– מחכמה שאלת זאת, אך דע לך כי לא יארכו הימים ותתחשב גם אתה בין הגדולים –

– האמנם יהיה כדבר הזה? ובימים לא כבירים? נפשי מאנה האמין בדבר הזה –

– ומדוע תמאן האמין? האם לא תדע כי לב נבון לך ולב המורה טוב עליך, ומי יעצור בעדו אם יאמר להושיבך את הגדולים? האמין לי כי בעוד שנים או שלשה ירחים תהיה כאחד מאתנו, ולכן אל תשת עוד לב להנערים הקטנים, כי אם אל הגדולים שים לבך, ואני הנני נכון לפקוח עיניך על דרכיהם למען תדע אחרי כן איך להתהלך אתם: הגדול בנערים הוא שמעון הגדול והוא יקרא גדול לא מאשר כי הוא גדול בשנים מכל הנערים, כי יהודה בן אחות רבנו ושמואל המתמיד גדולים ממנו בשנים, אך הוא גבה הקומה מאד ועל כן יקרא בשם שמעון הגדול –

– לא אבין מדוע יקראו אלה הנערים בשמותם? הלא לפי דברת הנער אשר ישבתי אתו לא יקראו פה הנערים בשמותם, כי אם על שם עיר מולדתם יקראו –

– רק הנערים הקטנים יקראו על שם עיר מולדתם והגדולים בשמותם יקראו, ומה גם אלה אשר בעיר הזאת נולדו המה לא יקראו על שם עיר מולדתם, כי רבים המה הנערים מהעיר הזאת, ובמה יפלה איש מרעהו? וזה שמעון הגדול או כאשר יקרא בפי בני הישיבה שמעון “בן החברה”…

– בן החברה? האם חברה הרתה וילדה אותו? – שאלתי בשחוק.

– החברה גדלה אותו – ענני גדעון – בעיר הזאת תמצא חברת אנשים אשר תכליתה לעשות צדקה ליתומים עזובים, חברה אשר אין כמוה בכל הארץ. והנני לספר לפניך קצות דרכיה למען תבין חין ערכה: לפני מאה שנה חי פה בעיר הזאת איש גדל העצה ורב העלילה לזרוע צדקות בקרב בית ישראל, והוא ירה אבן פנה ליסד פה חברת אנשים לסוכך על היתומים אשר נשארו באין מורה ומנהל באין משען ומשענה לבל יהיו עדי אובד. ויכתוב על ספר חקים טובים ומשפטים ישרים, איך לנהל את צעירי הצאן בלחם ואיך להתהלך אתם ולהביא חכמה בלבם, ואחריו החרו החזיקו כל אלה אשר נגעה אהבת הצדקה בלבם ויקשרו קשר ויבואו בברית לעשות כדבריו ובימים לא כבירים עוש והצליחו לכונן חבורה גדולה ולהוציא את הדבר הגדול לפעולות ידים. ואלה המשפטים אשר שם לפניהם;כל איש אשר יאבה להמנות בקהל החבורה הזאת ישלם מדי חדש בחדשו או מדי שבוע בשבוע כפי נדבת לבו, המרבה יתן והממעיט לא ימעיט מן שקל לשנה, ויום אחד בשבוע יתן ארוחה לאחד מנערי החברה. ועתה יעלה מספר האנשים אשר באו בברית החבורה לשני אלפים איש והמה כמעין ישועה להיתומים העזובים, כי כל יתום אשר ימותו אבותיו או אם גם רק אביו מת וידי האלמנה קצרו מהושיע לו ילקח אל בית החברה מיום מלאת לו שתי שנים וינתן על ידי אומנת עד אשר ימלאו לו חמש שנים ואז יובאו אל בית הספר. בתי ספר רבים היו להחברה הזאת ובהם יבואו רק היתומים, ומנהלי הרחברה וראשיה ישימו עין פקוחה על הנערים לבל יסלפו דרכם ועל המורים כי יעשו מלאכתם באמונה. בבתי הספר האלה ישמעו בלמודים עד מלאת להם שלש עשה שנה ואז יִבָּחֲנוּ ואם נבונים המה ישלחום אל הישיבה להוסיף לקח ואם לא, ינתנו על ידי בעלי מלאכה ללמוד מלאכה אשר תחיה את בעליה, והחברה תשלם מכספה לבעל המלאכה עד אשר יהיה הנער לאמן במלאכתו ואחרי כן תקנה לו כלי מלאכה וכל הדרוש לבעל מלאכה ותתמוך בידו עד אשר תביאהו בברית את אשת נעורים ותעשה לו בית, ועליו החובה ללמד את בני החברה מלאכתו חנם אין כסף, גם לעזור להחברה כפי אשר תמצא ידו. ולהנערים אשר ישמעו בלמודים תנתן ערך מחיתם ובגדים עד אשר יקחו להם עזר כנגדם ואז תתן להם החברה משען כסף עד עשותם להם בית. נערים למאות מבני החברה היו כבר לאנשים ויש בהם עתה גם עשירים רבים. ועל כל החסדים אשר תעשה החברה את הנערים עוד יתרה תעשה, כי תסוכך עליהם באברתה לבל יפקד מהם נער ולא יתנו אף אחד מהם לעבוד עבודת הצבא, ורק שנים מהנערים נתנו לעבודת הצבר ביד פשעם, כי המה השחיתו את דרכם מאד מאד וירבו הרע ולא שמעו בקול המורים והמנהלים ועל כן באה עליהם הרעה. ולכן יקראו הנערים היתומים בשם בני החברה, ובצדק יקראו בשם הזה, כי לא רבים המה ההורים אשר ירבו להיטיב את בניהם כאשר תיטיב החברה לבניה, וזה שמעון גם הוא אחד מבניה הוא –

– פליאה דעת ממני, הלא לפי דבריך לצדקת החברה הזאת אין קץ ומדוע לא ספר לי דן אף אחד ממעשיה, הוא רק חמס ושוד קרא על כל האדם ומעשיהם הטובים הסתיר מנגד עיני.

– לא כראותו הוא אראה אני;הוא מרוב שיחו וכעסו ראה רק עמל ואון, וגם בכל דבר טוב וישר אשר ראה בבני האדם בקש בכל עת וימצא מרמה וחנף, צדקת אנוש היתה בעיניו למרמה למען נחול כבוד, ועל רוע לב האדם הגדיל ותהי בעיניו התבל כמעון תנים ומאורת צפעונים, ולא מאשר כי רע לבו ומבשרו יחזה כל בני איש, רק כי הצרות האיומות אשר עברו על ראשו מסכו בקרבו רוח עועים והנהו כמגשש באפלות ולא נגה לו לראות את הדברים כמו –

– גם אני מראשית כזאת חשבתי כי אין ברוחו נכונה, כי ראיתי אותו כמדבר תהפוכות ועושה מעשה זרים כמשתגע. אכן אחרי כן ראיתי כי הוא חכם לב רק צרות לבבו תתגברנה לרגעים, אך גם אז ימשול ברוחו ויקרא באמץ לב: לא אשתגע! אות הוא כי לא משגע הוא –

– האיש אשר יקרא במר נפשו “לא אשתגע” הוא יחוש בנפשו כי עמודי בינתו החלו להתמוטט – ענה גדעון ביגון – אמנם חלילה לי מדבר תועה אל רעי האהוב לנפשי מאד וחלילה לי לשים לו עלילות דברים כי משגע הוא, אכן חפצתי להבינך בינה: מדוע ירגז ויתקצף מדי דבר ויקלל ארץ ויושביה, כי תלאות נוראות עברו על נפשו ועל כן אין ברוחו נכונה ובכל אשר יראה ימצא מגרעות, וגם דרכי החברה הזאת אשר אין ערוך לצדקת מעשיה לא ישרו בעיניו על כי ראה אחד או שנים ממנהליה שואפים לכבוד ואחד או שנים מהמורים יכו את הנערים בלי חמלה ולא יעשו מלאכתם באמונה, ובכל זאת לא יוסרו מפקודתם מאשר כי ראשי החברה קרוביהם המה. אמנם העל זאת יפקוד עון על כל האנשים הישרים בלבותם הששים באמת ובתם לבב לעשות צדקה? הוא אשר דברתי, לא כראותו את בני האדם ארה אני, וגם אתה חדל לך מלכת בדרכו, כי רק תוגה ומכשול לב תקח לך והתבל בדרכה תלך, כי לא איש אחד יורה לה דרך ואת העקוב לא יעשה למישור, רק יגון וכעס ירבה לו מרבה להכיל –

– לא אכחד כי צדקו דבריך בעיני, וראה אראה כי רבה חכמת לבך אם גם לדן כביר כח לב –

– לבו ראה חכמה הרבה יתר ממני, אך חכמתו ודעתו היא שובבתו להביא שבר בעצמיו, לא כן דרכי, אני אחקור ואשפוט ואמצא את הכל יפה בעתו ואשמח בחלקי ולבבי לא ידע רע –

– אמנם הגד נא, איפו מצאתם אתם חכמה יותר מכל הנערים אשר כגילכם? הודיעני איזה מקום בינה ואבקשנה גם אני –

– לא רחוקה היא ממך ואני אראך כאשר הבטחתיך איפו תמצא, אכן עתה אשוב לדברי ואספרה לך את אשר החילותי – הוא שב ויערוך לפני דרכי נערים רבים ויחרוץ משפט על כל מעשיהם ואני השתוממתי לראות אחרי כן, איך שפט כשופט נאמן את הבחורים האלה ודרכיהם ותהלוכותיהם, ואחדים מהם אעלה גם אני לזכרון על ספר זכרונותי, כי אמנם לא הרעים בזכרונותי יהיו אלה אשר יעלו על לבי מהעת ההיא כאשר ישבתי באהלי התורה.

שמעון בן החברה היה בחור כבן תשע עשרה שנה גבה קומה ודל בשר, חוטמו ארוך ועגול, שניו העליונות גדולות מאד עד כי לא נתנו דלתות שפתיו להסגר וכאשר שחק – זאת עשה לרגעים – היו פניו נוראים מאד, שערות ראשו ושפמו צהובות, שערות הזקן החלו לצמוח זעיר שם על לחייו אך הוא פקד אותן לרגעים ככורם את כרמו ולא נתנן לצמוח, כי מרטן לאחת אחת למען הסיר חרפתו, כי הזקן חרפה הוא לאיש בטרם לקח אשה. הוא היה כסיל וטוב לב, חמל על הנערים הקטנים הַמֻכִּים ולא אחת ושתים השיב חמת המשגיח מהם ולא רדה בהם כאשר יעשו יתר הנערים הגדולים, ומעת היותו בהישיבה לא הרים ידו אף על אחד מהם ועל כן אהבוהו כלם, וגם גחזי המצורע אשר היה רע הלב ואיש מדנים גם הוא לא צרר אותו. וגם המורה והמנהלים אהבוהו כי הרבה להגות וגם כביר היה כח לבו בתורה. יהודה בן אחות המורה או יהודה בן החברה – כי גם הוא היה מבני החברה – כבן עשרים, היה קצר קומה מאד ולבו טפש כחלב אך הרבה הגות ומרוב הגיונו הצליח להביא מעט חכמה בלבו ולהקרא בשם מתמיד, לכן התגאה מאד, עקש שפתיו בדברו וירבה לדבר דברי הבל וידמה בלבו כי חכם כמוהו אין בכל הארץ. הוא היה אביר לב וישנא את כל הנערים תכלית שנאה וגם המה שנאוהו. שמואל דוד מעיר צלצח או המתמיד הגדול היה כבן עשרים ואחת שנים, שערות ראשו ושפמו שחורות משחור ולא כסיל-אדם היה, רק לא דבר את איש דבר כי כל היום ואשמורה בלילה הגה בלי מרגעה בקול גדול גם לב מבין בתורה היה לו, ועל כן חרצו כל בני הישיבה משפטם כי יֻקַח אחר כבוד בית איש עשיר לחתן. שלמה יעקב כבן עשרים שנה בחור כארזים יפה תאר וחכם לב בדרכי הארץ, אך הוא לא שעה אל דברי התורה כי לבו הלך אחרי מקנה וקנין וירבה לחקור ולדרוש מחיר כל סחורה וערכה. בני הישיבה כלם אהבוהו וגם הוא אהב אותם ובאור פניו ובדבריו הרנין לב כל הדוברים בו, וכלם גמרו אמר כי הוא יהיה לאיש סוחר בארץ. נח יצחק הקטן או “הבתולה” כאשר נקרא בפי בני הישיבה (אם על טוב תארו או מאשר כי התחפש פעם אחת ביום הפורים בבגדי עלמה ויבוא אל הישיבה ויתהולל בידי הנערים וכאשר נשמע הדבר להראש בקש לגרש, אך המורה עמד לימינו ויצילהו רק הוכיח אותו על פניו על כי חטא ועבר על מצות לא ילבש גבר שמלת אשה) היה קטן בשנים וקומה, כבן שבע עשרה שנה בעת הזאת, הוא אהב ללבוש בגדים כאחד מבני העשירים ועל כן מצא חן בעיני העשירים אשר נתנו לו ארוחתו ויהי כבן בית בבית הגביר שלמה כלבי, אשר נמנה בין עשירי העיר, ובני הישיבה התלחשו איש באזני רעהו, כי בת הגביר תאהבהו והוא האמין בדברי המתלחשים וילבש גאות כמדו, ואף כי בינתו לא רבה היתה בכל זאת בטח לבו כי ימצא לו בקרב הימים עזר כנגדו עם נדה הרבה. אמנם רק חצי תאות לבו באה לו, כי אחרי ימים מעטים לקחו שלמה הגביר לחתן לו ויתן לו את בתו לאשה אך למצוא נדה היתה תקותו לשוא, כי צרור חותנו נמצא נקוב והנושים לקחו את הבית וכל אשר בו, ובצר לחותנו צר גם לו ויחש מפלט אל ישיבה אחרת ולא נודע מקומו עד היום הזה. אלה היו ראשי בחורי הישיבה הנקובים בשמותם.

 

י'    🔗

 

הַמְּחַפְּשִׂים וְהַמְּצִילִים    🔗

ביום המחרת כאשר ישבתי לשמוע דברי המורה בתוך הנערים הקטנים היה הדבר עלי כמשא כבד, כי כמוהם כאל נחשבו בעיני אחרי אשר שמעתי מפי גדעון כי עוד מעט ירוממני המורה לשבת את הגדולים, ורוחי רחפה על גלי התקוה לימים יבואו עת אתחשב בין הגדולים, והנערים אשר עתה יושבים אתי כחברים יביטו יראו בי בקנאה ויאמרו: אכן חכם לב הוא זה האשדותי, אך לא! לא על שם עיר מולדתי אקרא אז, רק בשמי יוסף מאשדות. בעודני חושב מחשבות אחז הנער היושב לימיני בידי ויאמר אשדותי, מדוע לא תשית לב לדברי המורה? – קצף גדול קצפתי עליו בשמעי דבריו, כי כמו נשא עלי חרפה היה בעיני בקראו אותי על שם עיר מולדתי ואֹמר בגאון: מה לי ולך כי תשאלני? האם חברך אני? – הנער חפץ לענות אך המורה נתן בקול: הס! האם לדבר נאספתם הנה? כנשוא המורה את עיניו ראה והנה שני אנשים זרים עומדים בצד השלחן ועפעפיהם יבחנו את הנערים כמו יבקשו להכיר את אחד מהם.

– את מי תבקשו? – שאל המורה אותם.

את הנער שאול מעיר בצלת – ענו האנשים.

– מה לכם ולהנער? – הוסיף המורה לשאול בהביטו בם בעין בוחנת.

– מכתב הבאנו לו מאמו וגם מנחה שלחה לו בידינו –

– תנו הנה את המכתב ואקראהו – ענה המורה.

– אני הוא הנער אשר תבקשו – קרא נער אחד ויקם כרגע ממקומו.

– שב על מקומך – נתן עליו המורה בקול מושל. אך האנשים בשמעם את דבריו החזיקו בידי הנער ויאמרו: מהר ונלכה כי דודך מחכה עליך בבית המלון. הנער אך בקש לצאת אתם והמורה קפץ ממקומו ויחזיק בידי הנער ויקרא בחימה שפוכה: גשו הלאה בני בליעל! אני לא אתן נער מבני הישיבה לפול בידכם! – האנשים בקשו לקחת את הנער בחזקה והמורה נתן קול פחדים: גשו הלאה בעוד מתום בבשרכם, כי אם תקשו לבבכם לא תצאו מהבית הזה ברגליכם –

– אנחנו לא נירא מפניך כי הדת נתנה לקחת את הנער ובידינו מכתב פקודה מאת שר הפלך, ואם תעמוד בפנינו תשא עון –

– נעים גשו הנה! – נתן המורה קול גדול – האנשים האלה מחפשים המא ויאמרו לקחת את זה לעבודת הצבא. הצילו אותו, הכו אל תחמולו! – כל הנערים הקיפו כעדת דבורים את שני האנשים ותחל המלחמה, והמורה נעלם מהבית, ואף כי רבים היו הנערים והמחפשים היו רק שנים בכל זאת הושיעה להם ימינם לאחוז בהנער ולפתוח הדלת, ולולא חשו לעזרת הנער עוזרים חדשים, הלא הנה הנשים אשר גרו בסביבות הישיבה כי אז לקחוהו אתם, אבל הנשים מהרו להחיש עזרה להנער אחרי אשר הגיד להם המורה את הנעשה בהישיבה, ותפרוצנה כפרץ מים אל תוך הבית ושרה האלמנה בראשן ותתנפלנה בחמה שפוכה על האנשים;האחת אחזה בשערות ראשם והשנית בזקנם, אלה בידיהם ואלה ברגליהם ויכריעום תחתיהן. ואשה אחת הביאה סיר נפוח ותשפוך את המים על ראש אחד מהם. וברגעים אחדים הוציאו את שני האנשים המרגלים בשמלות כפגרים מתים החוצה.

מי אשר לא ראה חזות פני הנשים בערכן מלחמה, הוא לא ראה מחזה איום ונורא מעודו: פני הנשים אשר יפיקו בכל עת חמלה ומרך לב נהפכו לפני נמרים, לפני יענים ועוד נוראים מהם, ולא אדע את הדמות אשר אערוך להם. ועל דעתי הולידו פני נשים בקצפן את האמונה בשדים ומזיקים, כי האיש הראשון אשר ראה אותן מֵאֵן האמין כי נכון הדבר כי פני אדם יפיצו כזועה הזאת ויגזור אמר ויחליט כי ילידי שחת המה אשר עזבו ארץ מכורתם לעלות על פני תבל. וגם עלי הפילו פני הנשים אז בלהות צלמות עד כי אירא גם עתה מחמת אשה. חמת הנשים שככה לאט לאט ותחילנה להטיב את ראשן ובגדיהן אשר היו ללא סדרים בעת המלחמה, ושרה האלמנה הרימה ראשה בגאון כשר צבא השב מנצח מהמערכה ותאמר אל הנער: נצלת נצלת! ראו נא ראו – הוסיפה לדבר בשומה פניה אל כל הנערים – כי לא נִתֵּן אתכם בידי המחפשים אף כי קטונתם מכל החסד הזה – הנערים שמעו חרפתם מפיה ולא השיבו, כי תשועה גדולה עשתה היום ויסלחו לה לפשע שפתיה.

– ה' ישלם לכן כפעלכן הטוב – ענה שמעון הגדול – הלא אין קץ להטוב אשר עשיתן היום ולמצוה גדולה תחשב לכן –

– מצוה מצוה! – ענתה שרה האלמנה כמתאוננת – יש ויש לאל ידי לעשות מצות רבות מבלי אשר אקרע את בגדי ומבלי אשר אֻכה שוק על ירך –

– ועל כן נכיר לך טובה ובצר לך כאשר יבוא צר ואויב לקחת את בנך אז נעמוד גם אנחנו לעזרתו – הנשים נתנו קול שחוק ושרה האלמנה קראה בקצף: נשוך את לשונך, אויל! אל תפתח פה לשטן! – המורה שב הביתה ויודה בפיו להנשים על אמץ רוחן וישב אל השלחן. אך לא הוסיפו עוד ללמוד, רק ספרו איש לרעהו הנפלאות אשר ראו בעיניהם, ואיש איש התהלל בגבורת ישע ימינו אשר הראתה נפלאות במלחמה, ואיש איש אמר כי לולא הוא כי אז לא עלתה ידם על יד המחפשים אשר מאריות גברו, וגם יקטן הפרעושי אשר עמד בירכתי הבית כמת וכל עצמותיו רחפו ממגור בכל עת המלחמה, גם הוא חגר בעוז מתניו ויעשה נפלאות וגבורות אשר לא נשמעו כמוהן בכל הארץ ובכל הגוים מיום הוסדה ארץ – בשבתו את רעיו, והמה שחקו לעגו לו ונער אחד קרא: הגד נא בעל מלחמה, על כמה מאות חלל הרימות צור חרבך? –

– אני ראיתי כי הרג ברגעים אחדים כחמש מאות – ענה נער שני.

– חיות קטנות – ענה נער שלישי.

– בעל מלחמה! בעל מלחה! נתנו כלם קול שחוק ומני אז נקרא בשם יקטן בעל המלחמה.

– ומה עשית אתה גללון בעת המלחמה? – שאל נח יצחק את נער אחד בריא הבשר מאד אשר ישב ויבט בהמדברים ולא דבר דבר – כאשר אחזה לי, שמת ידך בצלחת ולא יצאת לעזרת רעך, היתכן דרכך? –

– אני צעקתי – ענה הנער בקול דק מאד. פני הנער אשר כֻּסוּ בחלבם ועיניו הקטנות אשר הפיצו אולת ועצלה העיד עליו כי לא לגדולות נוצר ואם כן לקח חלקו במלחמה כפי כחו וחכמתו. אך נח יצחק לא חדל מטפול עליו חטאת על כי לא עזר להלוחמים ויאמר: אתה צעקת? הכזה תהיה עזרתך לרעך בבוא עליו שואת פתאם כי תצעק ולא תַרְאֶה נחת זרעך? ומה תעשה כי יבואו מחפשים לתפשך בכף ואנחנו נעמוד מנגד? הגד נא מה תעשה אז?

– אני אצעק בקול גדול! – כל הנערים שחקו בקול ושלמה יעקב נגש אל נח יצחק וירזום בעינו ויאמר: הנח לו להאמלל הזה, הטוב לך כי תזרה מלחה על פצעיו? –

– למה תאמר כי אמלל הוא, האם יחסר לחמו, או מסחר בית אביו ילך ארחות עקלקלות? – הטרם תדע הרעה אשר מצאה אותו? –

– לא אדע מאומה – ענה נח יצחק וגללון הביט בהמדבר כאיש אשר יעור משנתו.

– אם כן לא שמעת עוד כי המחפשים באו בית אביו ויקחו את אמו לעבוד עבודת הצבא? – ענה שלמה יעקב בהשקט ובטחה, וגם שחוק קל נראה על שפתיו. כשמוע הנער האמלל את הרעה אשר מצאתהו נתן קול בוכים ויחפוץ לרוץ החוצה. אך שלמה יעקב עמד בפניו ויאמר: אנה תשים פעמיך, בער?! –

– אל אמי! –

– החפץ תחפוץ גם אתה להתפש בכף? –

– אל אמי אחפוץ ללכת! –

– אך אנחנו לא נתן אותך לצאת החוצה פן תפול בידי המחפשים – כל הנערים שחקו בלבם, אך לא הרימו קולם לבל יבין כי צחוק עשו לו והנער קרא בקול כנואש מתקוה: אבל מה אעשה? –

– הטרם תדע את אשר לך לעשות? קרע בגדיך ושב על הארץ – הנער עשה כאשר צוה;קרע שולי הבגד ממעל וישב על הארץ ויבך בכי תמרורים. כשמוע המורה קול בכי בעזרת הנשים בא שמה בלאט ויתיצב בצד הפתח ויתבונן רגעים מעטים בהנערים ואחרי כן קרא פתאם: מה זאת? – שלמה יעקב נבוך מאד אבל נח יצחק העז פניו ויאמר: שחוק עשינו לנו –

– העת שחוק היא העת הזאת? – שאל המורה באנחה – עת אשר יגזרו עלינו גזרות נוראות חדשות לרגעים? הטרם תדעו כי גזרה חדשה יצאה עלינו, גזרה אשר לא היתה עוד כמוה לרע.

– מה היא הגזרה? שאלו כל הנערים פה אחד בדאגה.

– אמצו לבבכם לשמוע כי נוראות בפי. הנה הפקודה יצאה מטעם המלך, כי כל בני הישיבה – את הדברים האלה אמר המורה בכבדות ופני הנערים נפלו מאד בשמעם כי עליה יצאה הפקודה – אשר לא יעזבו ביום הזה את הישיבה ויתהלכו באשר יתהלכו יותרו בה עד עולם ולא יקחו נשים ולא יעשו להם בית כל ימי חייהם כי כנזירי העמים יהיו לעד – הוא חכה מעט ויביט כה וכה ויתבונן בחזות פני הנערים ואחרי כן הוסיף לדבר: לכן באתי עתה לשמוע מה בפיכם? ענו אותי ואדע להשיב דבר, אם תבחרו להסתפח בבית הישיבה עד עולם, או תצאו מזה היום? אך לא כלכם יחד תתנו מענה כי אם איש איש לבדו. נח יצחק! מה בלבבך? –

– אני אצא היום –

– טוב הדבר, לך לך בשם ה' ואל תוסיף להפריע את כל הנערים ממלאכתם, אמנם בטרם תצא מזה תשמע מפי עוד דבר אשר יביא דעת בלבך לימים הבאים: אל תתחכם ואל תוסיף התל באיש פן יחכם איש יותר ממך ויוליכך שולל ותהיה לבוז. הן רבה חכמת לבך להתל בהנער גללון, ומדוע לא פקחת עיניך לראות כי התולים גם עמדי? – הנערים הביטו איש בפני רעהו בתמהון, כי אל האמינו למשמע אזנם ויהודה בן אחות המורה קרא בגאון: אני ידעתי זאת מראש! –

– מה ידעת מראש! –

– כי מלבך הוצאת מלים למען החרידנו –

– האני אוציא מלבי מלים למען החריד אתכם? האם חברכם אני? –

– הלא במו פיך אמרת זה עתה כי התולים עמך –

משיב דבר בטרם ישמע! לו חכית מעט כי אז אחרת מאשר חשב לבך שמעת מפי – פני הנערים נפלו עוד הפעם ושמעון הגדול שאל בדאגה: אם כן אמת הדבר כי הפקודה יצאה?

– אמת הדבר כי כל בני הישיבה אשר לא יעזבו ביום הזה את הבית יותרו בו עד עולם – אך אם יחפצו בדבר הזה –. לשמחת לב הנערים אין קץ בשמעם כי המורה התל בם ורק נח יצחק לא שמח כי היה לבוז, ובצאת המורה התהלל כל אחד ואחד כי ידע מראש רק נשא פני המורה ועל כן לא הגיד כי לא יאמין בדבריו. כל הדברים האלה וכל החזיון הזה מצאו חן בעיני מאד ואמר: עתה אנסה גם אני את כחי להתעות ולהוליך שולל, ואנחל גם אני כבוד, ובעת אשר רבים מהנערים יצאו ללכת אל ארוחת הצהרים נגשתי אל גללון ואמר: ואתה תותר פה? האין זאת? –

– הנה עת האכל הגיעה ואלך גם אני –

– האם תאמר לעזוב את הישיבה עד עולם? –

– לא כי אשוב אחרי הארוחה –

– האם לא שמעת כי המורה צוה על כל הנערים אשר יצאו מזה לבל ישובו עוד עד עולם? –

– אבל רעב אנכי –

– אם כן לך ואל תשוב פן מרה תהיה באחריתך –

– אבל ירא אנכי מחמת אבי פן יכני על כי לא אשוב להישיבה –

– הגד לו כי המורה צוה עליך במפגיע לבל תשוב הנה ולא יפקוד עליך אפו –

– טוב הדבר אני אעשה כדבריך – אחרי עבור כשלש או ארבע שעות פרץ עכבור איש מרים, הוא אבי גללון, אל הישיבה ברעם ורעש ואחריו משך בזרע כח את גללון בנו אשר התאמץ להמלט מידיו ובעודנו על הסף נתן קול נורא: מה זאת? מה נהיתה פה? הן לא היתה כזאת! חדשות נבראו פה! לא יאמינו כי יספר!! –

– מה הרעש הזה. – שאלהו המורה בגשתו אליו בהשקט ובטחה כדרכו – מה לך כי נזעקת? –

– העוד תשאלני: מה לך כי נזעקת? הן עשקתני, רצותני, מלאת פני קלון! ומדוע? מה עול מצאת בי;העשיתי לך רעה מעודי? הלא כל באי שער העיר יודעים כי רק על פי היתה שומה כי ישימו משרת מורה על שכמך, וזה הגמול אשר גמלתני? שמו שמים! כדבר הזה לא נשמע עוד בכל הארץ! –

– כי מפיך היתה שומה לתת משרת מורה על שכמי שמעתי רק מפיך, וגם כל באי שער העיר שמעו זאת רק מפיך. כי כן הגדת פעמים שלש, ולא עתה עת להוכח אם נכונה בפיך או אין, רק זאת אשאלך, הגד נא לי: מה עשיתי לך? הן לא אמצא בי עון אשר חטאתי לך, ומדוע תקרא בקול כמו בלעתי אותך ואת ביתך חיים –

– העוד תוסיף לשאל מה עשית לי? המעט ממך כי גרשת את בני מהסתפח בבית הישיבה, את בני! את בני יחידי אשר חכמת לבו בגמרא נעלה אלף אלפים ורבו רבבות פעמים מחכמת לב כל הנערים גם יחד, אותו גרשת מן הישיבה! למה? על מה? ומדוע? ועוד תשאלני מה עשיתי לך? הוי חרפה! הוי כלמה! –

– לוא ארחת לחברה את החסידים. כי אז אמרתי בבית משתה היית אתם והיין מסך בקרבך רוח עועים, אך עתה לא אבינה עד מה –

– עוד מעט ותתנני גם לשותה שכור ולאיש מְשֻׁגָע ממראה עיניו! עשה כאשר בלבבך, אכן דע כי גם ידי כביר מצאה לשלם לעושי רעה לי כרשעתם, וידוע תדע כי אני לא אשכח זאת עד עולם – וכהתימו דבריו אחז בידי גללון בנו אשר רבה חכמת לבו אלפי אלפים ורבו רבבות פעמים מחכמת לב כל הנערים ויאמר: בוא אתי בני, אני אמצא לך מקום באשר תמצא לקח, לא לי הֵרַע רק לנפשו –

– אמנם השיבה אל לבך כי משגה אתך – קרא המורה אחריו.

– משגה? האם תכחש ותאמר כי לא גרשת את בני מהישיבה? –

– מעודי לא דברתי כזאת ולא עלה על לבי, וגם לא אבין מאין בא אליך הרוח להאמין בדבר הזה? –

– לא אבינה למליך – קרא עכבור בתמהון אחרי הביטו רגעים אחדים כמשתאה בפני המורה.

– הלא דבר בור דברתי ולא אדע מדוע לא תבין? –

– ומה תאמר אתה? מה תשיב על דברי המורה? – קרא עכבור באחזו בערף בנו החכם ויטלטלהו טלהטלה – מדוע תחריש? אמור מלה! האם גרש אותך המורה מהישיבה כאשר אמרת לי בבית? –

– הוא אמר לי כי המורה צוה לבל אזיד לבוא אל הישיבה פן מרה תהי אחריתי, ועל כן יראתי לשוב פן יקצוף רבי עלי –

– מי הוא? – צעק עכבור בזעף ויחזק באזני בנו.

– הוא, האשדותי – ענה גללון בבכי.

הנערים בשמעם דבריו שחקו, אך לא עת שחוק היתה לעכבור, כי הוא התקצף עוד הרבה יתר מבראשונה ויקרא בקול גדול בחמתו: אם כן לא היה ולא נברא הדבר ורק נער משלח הוליכך שולל? איפו הוא הנער הבליעל הזה? הראני אותו ואראהו נחת ידי למען ידע כי אני אני הוא אביך! – ובדברו הביט כה וכה כמו בקש את הנער אשר הזיד להתל בבנו החכם מכל נערי בני הישיבה, ודעת לנבון נקל כי פלצות אחזתני בשמעי כזאת ואמר לנוס, אך דברי המורה הרגיעו רוחי כי הוא ענה: פה בישיבה לא אתן לאיש ליסר את אחד מהנערים. כי אני אדע מה לעשות וחלילה לך משלוח ידך להכות את נער מבנניהישיבה כי בזה תתן עלי חרפה –

– אמנם האחריש אתאפק ולא אפקוד אפי על הזד אאשר התל בי ובבני? אך לא! הגד נא לי בני, איפו הוא הבליעל! –

– מי הוא הבליעל? לא אדע את הבליעל – כל הנערים נתנו קול שחוק אדיר ורוח עכבור כנחל שוטף בקרבו ובקצפו מרט לחי בנו בקראו בחמה: יקחך אפל, אויל! הגד לי איזה מקום האשדותי אשר אמרת – הנער שלח אצבע למולי, והוא מהר כנמר ללטרף להתנפל עלי, אך המורה קם בפניו ויאמר בקול חזק: אם תעיז לגעת בהנער אגרש כרגע את בנך מהישיבה כי כל בני הישיבה בָנַי המה –

– אם בניך המה מדוע לא תעשה אתה בהם שפטים על סלפם דרכם? – קרא עכבור בשובו אחור בלי חמדה כי ירא להעלות עוד עליו חמת המורה.

– אני ולא אחר – ענה המורה – יהי לבך בטוח כי לא יעשה עוד כדבר הזה ואתה שוב לביתך ואל תפריענו ממלאכתנו –. כצאתו מהבית קראני המורה אליו ויוכיחני על פני כי דברתי בשמו דבר כזב ויעד בי כי אם אשוב לכסלה אז יפקוד עלי עוני ורק בפעם הראשונה נשא פני. אני שמעתי תוכחתו ולא השיבותי דבר עדי כלה דבריו ואשוב אל מקומי.

זה האיש עכבור היה אחד מאלה האנשים אש נולדו בסתר המדרגה וימי נעוריהם כלו בחרפה ויגון, ואחרי אשר תמצא ידם לעשות להם בית ושם ישתררו על כל רפה ידים חלש מהם למען התראות כאצילי עם. גם הוא התגולל בישיבות לפנים וגם בו התלו הנערים ויהי מטרה לחצי לעג כל היום עד אשר באה חכמת-מה בלבו להבין את אשר לפניו, להבדיל בין לצון לדבר אמת וילמד גם מרמת ערומים, ובערמתו לכד אשה אלמנה רכה בשנים ואשת חיל אשר הון עתק היה לה, כי שלחה במקנה וקנין ידיה, בדברו על לבה כי הוא התעתד להיות רב ומורה לצדקה באחת מהערים הגדולות וכי יש את נפשו לחלק אתה חלק כחלק מכל הכבוד הגדול אך אם תבחר בו, והיא האמינה בדברו ותשאף בתאות נפש אל הכבוד הגדול להקרא בשם אשת הרב ותתן ידה לו ויבואו בברית, ובכן כביר מצאה ידו לפתע פתאם בלי כל עמל ותלאה. ומני אז החל לבוא בית עשירי העיר, ואם כי דבריו לא היו נשמעים באזני העדה כי ידעו אותו להפכפך ומהיר חֵמָה, בכל זאת התרפסו לפניו אלה האמללים אשר אין עוזר להם בחשבם כי בידו להושיע להם בצרתם. ולגאות לבו אין קצה בראותו כי יכרעו ברך לפניו ויבקש להראות גם עצם ידו, ואחרי אשר במקום גדולים אין שומע לו לכן השפיל גאותו להראות נחת זרועו על בני ישיבת יעקב, עליהם שפך כאש חמתו מבלי פוצה פה, חדשים לרגעים בקש עליהם תנואות למען הראות כי זרועו מושלה לו, והנערים האמללים חלו ורגזו מפניו כי אין מושיע להם, אך את בנו החכם, אשר נתן לאשתו חלף הכבוד הגדול אשר אמר לה ולא הקים את דברו, בחר לשלח ליבת מנחם ותקותו היתה חזקה, כי אל יארכו הימים ויצלח לשבת על כסא רב באחת מהערים הגדולות, כי בנו זה אף כי לא ידע בין ימינו לשמאלו, בכל זאת הבין בגמרא כאחד המבינים, והדבר הזה היה לפלא בעיני רבים, וגם היום הוא לפלא כי כעת הוא רב באחת ערי ארצי ונודע שמו בשערים כי הוא מחמיר גדול ויתברכו בו רבים ותקות אביו לא נכזבה. בבנו זה התפאר בכל מקום בואו ויקחהו אתו בלכתו לדבר מצוה, כי ירא אלהים באמת היה האיש הזה, הוא התפלל מקרב לב ויהגה בתוה בלילה למען מצוא חן בעיני אלהים, וכל איש אשר ראה אותו בליל יום הכפורים בהשתפך נפשו ובהורידו כנחל דמעה בקראו מעל התפלה זכה ובהכותו באגרוף על חזהו בכל מאמצי כח באמרו על חטא ואת המכות אשר הכה בלבב שלם את הנשים החוטאות עת אשר הובאו לפני ראשי העדה – העיד בו כי ירא אלהים הוא מרבים. וגם עת רדף באף את אויביו ויטור שנאה לשונאיו גם בעת הזאת חשב בלבו להפיק רצון מאלהים. כי כל משנאיו כמשנאי אלהים היו בעיניו, ובכן לחם מלחמת מצוה למען קדש שם עליון, ודעת לנבון נקל, כי מעת אשר סבבתי אתבנו החכם בכחש, מני אז נחשבתי גם אני את אויבי ה' ועליו היתה המצוה לרדפני עד דכא וכן עשה.

 

י"א    🔗

 

קַנּוֹא וְנוֹקֵם    🔗

בבואי ביום המחרת בית האיש אשר אמר לתת ארוחתי ביום ההוא יצאה בעלת הבית לקראתי ותאמר: לא אוכל לתת ארוחתי לנער אשר לא יישר לכת – נעויתי משמוע דבריה, ולא על הארוחה היה לבי חרד רק כי אמרתי בלבי: אכן גם בעיר הזאת נודעו דרכי לפנים וכל תקותי למצוא לי פה מנוחה עלו בתהו, אין עוד מנוחה לנפשי כי פגע ואסון ילכו לפני וישימו כל מישור לעקוב, כה חשבתי בלבי רגעים מעטים אך אחרי כן ענני רוח מבינתי: אולי שגיתי ורק נסבה אחרת הֵסַבָּה את לבה אחורנית ממני, הבה אשאלה פשר דבר למען אדע, הלא אם נגלו מצפוני אז אין עוד כל תקוה בלתי אם לעזוב את העיר ביום הזה, ואם אין, מדוע אפחד ממגורת שוא? אשאל ויעבור עלי מה. אמצתי את לבי ואמר אליה בלשון רכה: אנא גברתי אל תקצפי עלי אם אעיז פנים לשאול את פיך: מה עול מצאת בי? – דברי לא החטיאו המטרה כי הצליחו להשיב אלי לב האשה כמעט, כי הביטה בי לא בפנים נזעמים כבראשונה ותאמר: אני לא מצאתי בך כל דבר עול, אך לא טובה השמועה אשר מעתי מעבירים עליך –

– אני לא מצא בנפשי עון אשר חטא – עניתיה ביגון.

– גם אני לא אמרתי כי חטאת, רק מפי איש נאמן וירא אלהים שמעתי, כי לא תשים לב להגות בגמרא ותלך לשוח ברחובות קריה, והטרם תדע כי רק להנערים אשר ירבו הגות נִתַּן לחמנו למען תחשב לנו נדבת לבנו לצדקה – דעת לנבון נקל כי דבריה היו כשמן ששון ללבי בראותי כי לשוא פחדתי ללא פחד, ולא שמתי עוד לבי להצדיק את נפשי ולהכזיב את המוציא עלי דבה ואמר לצאת, אך ברגע הזה נפתחה הדלת ובעל הבית בא הביתה ובראותו אותי שאלני במאור פנים: הלא רגע בואך הנה ואיך מהרת לאכול ארוחת הבקר? – אני נבוכותי מאד ולא ידעתי מה אשיבנו, וגם האשה באה במבוכה, אך האיש לא הכיר בנו עד מה ויוסף לדבר בשומו אל אשתו פניו: צלה רעותי, לאט לי להנער הזה, תני לו בכל עת ממיטב הארוחה כי המורה רוממהו תחת לשונו ויאמר לי כי בין מאה נערים לא ימצא נער חכם כמוהו. שמעי ואספר לך את אשר עשה אתמול להכסיל גללון בן עכבור – הוא ישב על הכסא ויספר לה ככל אשר עשיתי לגללון ואת הקצף אשר קצף עכבור עלי וישחקו יחד בקול גדול, ובהתימו את דבריו אמרה האשה: עתה אבינה שרש דבר, כי משנאתו אותו טפל עליו עכבור שקר ויאמר כי בבית הישיבה לא ישכנו רגליו! – ובדברה נגשה אלי ותאמר: אנא סלח לי על כי הכלמתיך באמרי פי חנם, אך דע לך כי תחת זאת אריב יריבך – האיש השתאה לדבריה ויאמר: מליצה חידות לי דבריך! מה עשית להנער כי תבקשי סליחה ממנו? – האשה ספרה לו ככל הדברים ותצדיק את נפשה באמרה כי הטתה אזן לדברי מלשין בסתר לדברי עכבור מאשר כי יתחשב כצדיק תמים בעיני כל, אך עתה תראה משוגתה כי האמינה בדברי מפיח כזבים. האיש התקצף מאד בשמעו דבריה ויאמר: ומה צדקו דברי החכמים אשר אמרו נשים דעתן קלות, ראי נא ראי כי נתת אמונה בדברי איש לא אמון בו ותמלאי קלון פני חף מפשע, אכן אני אמֹד איפת קלון אל חיק הנבל הזה קבל עם –

– אנא אישי – התחננה האשה בקולה – הרף מאף ואל תבוא בריב את האיש הזה, כי מדוע תקימנו לאויב לך? אני אכפרה פני הנער במנחה, כי אתפור לו שתי כתנות חדשות ויסלח לפשע שפתי ואל גמולות ישלם לעושי רע כרשעתם –

– אולי צדקת ממני רעיתי, הן את ידעת כי לא אוכל למרות את פיך אך השמרי לבל תשובי לכסלה –

– היה נא בטוח מאיר מחמד לבי, כי לא אוסיף לשמוע בקול מוציאי דבה. ואתה בני סלח נא לי ושב אתנו יחד – אני הודיתי חסד האנשים האלה להם בלא לב ולב, כי אם אמנם יקר החסד לנפש נענה בכל עת, אך איך יגדל חין ערכו עת כי יבא לפתע פתאם אחרי מפח נפש.

– היום תהיה ארוחתך פה ומחר וביום השלישי הנך קרוא אל אחותי ובכל שבוע תבוא הנה ביום החמישי ולאחותי ביום הששי והשביעי, ואם יחסר לך יום תבוא הנה ונשביע אותך בשמחה – אמר אלי אחרי אשר ישבנו אל השלחן.

– טוב הדבר כי הזכרתני אישי, ואני כמעט שכחתי להגיד לך כי גם באזני דבורה אחותך דבר עכבור עליו רעה ולכן תמהר לסכל עצתו –

– הוי ראש כלב! קרא עוד הפעם בעל הבית בקצף – לולא הבטחתיך לבלי אריב אתו כי אז מדתי לו פעולתו אל חיקו, אך מוצא שפתי קדוש לי, וברגע הזה אלך אחותי – אחרי הארוחה הודיתי עוד הפעם להאנשים הישרים האלה ואשוב אל הישיבה, ואספר לגדעון את אשר קרני והוא הרבה להלל את האנשים כי טובי לב המה עד להפליא ויספר לי כי זה האיש מאיר לקח גם הוא לפנים לקח בהישיבה הזאת, כי בן עניים היה והחברה אספה אותו אליה ואחותו היתה שפחה בבית איש עשיר ותחשק נפש הסוכן אשר על הבית בה ויקחה לו לאשה, ועתה הוא מאצילי העיר ונכבדיה, כי כביר מצאה ידו עשר ונכסים וגם לאחיה הטיב בעבורה, אף כי לא ישרה נפש מאיר בעיניו על כי הוא נוטה בסתר אהלו אחרי ספרי מדע והשכל, וזאת תחשב בעיני אבירם כחטאת מרי וכחש בה', ובכל זאת יכבדהו קבל עם ויעשה לו בית והון באהבתו לאחותו. וכטוב למאיר ייטב לכל מבקש עזר מידו, כי לבו כלב מלאך אלהים, וגם שפרה אשתו תעזור לו לעשות טוב כי גם בה נפש ברכה, ואם המה ישימו עיניהם על איש אז שלום לו מפחד – כדברים האלה שמעתי מפי גדעון ויגל לבי מאד כי מצאתי גואל ומושיע לי.

– וכל הטוב הזה מיד המורה לך – הוסיף גדעון לדבר – כי לולא דבר היום טוב עליך כי אז לא הכירך מאיר, ועליך לברך את המורה שבע ביום –

– אם כן עלי לברך את הכסף שבעים ושבע פעמים ביום, כי לולא הוא כי אז לא הכירני גם המורה –

– רוח דן דובר בך – ענה בעצבון – הוא נסך בך רוח משטמה לבני האדם לראות רק רע כל היום, אמנם שים אל לבך במה נחשב מעט הכסף מול הטובות אשר עשה עמך? היאמר לבך כי הטה אליך חסד כחסד הזה אף אם שקלת על כפו מאה פעמים כמכסת הכסף אשר נתת לולא מצאת חן בעיניו? ואלה צפנת בלבבך ורק את הכסף תזכור, עזוב דרכך זאת פן תנחם באחריתך והועל לא תוכל –

– צדקת בדבריך – עניתיו אף כי בלבי לא כן חשבתי, כי עון המורה היה גדול בעיני מנשוא, אך יראתי מהשמיע עוד כזאת על דל שפתי פן תקח אזנו שמץ מנהו ויבלע לי. המקרה הזה הורני כי עלי החובה להגות בשום לב כי ראיתי כי התורה תכסי עלי פשעי הראשונים ובלעדה נכון אני לצלע, וגם גדעון כרה לי אזן לשמוע בלמודים ויורני איזה מקום בינה כי אחרי אשר עבר יום בא תמיד אל התא ויוציא ממלתחתו ספרים מספרים שונים כתובים עברית ויורני להבין דבר. ספרי מליצה ושיר רבים קרא ויודע על פה ורבות הפעמים שמעתי מפיו את השירים “החמלה” “הדעת והמות” ורבים משירי תפארת ולישרים תהלה כמו יקרא אותם מעל ספר ובדברו נשאו רוח דמיונו ויהי לאיש אחר, אך השיר “יונה הומיה” היה על פיו תמיד, את השיר הזה שר בקול ערב בכל עת אשר שמח או התעצב אל לבו, ובירחים אחדים אצל מרוחו גם עלי ואמצא גם אני חפץ וענג בספרים ההם, ואז אמר לי: עתה תבין פשר דבר מדוע רק אני ודן נדבר גבוה עת יחם לבנו ובחמו תדעך נפשנו ממקומה ותאבר נץ מעלה מעלה אל מקום הדמיון הנעלה, רק לו יתר שאת עלי כי כביר מצאה ידו לכתוב כל העולה על רוחו בלשון למודים, גם יביע עשתונותיו במתק שפתים, לא כן אני מחשבותי תהימנה בקרבי ורוחי ירחף על פני חזיונות נעלים ובלשוני אין מלה להביע רגש לבבי, גם אזלת ידי מכתוב מעלות רוחי על ספר ואת אשר אדע דַבֵּר גם זאת למדתי ממנו, כי רבות רבות נדברנו יחד, ורוח פיו כזרם מים כבירים השוטפים במרוצתם ואך יפתח שפתיו יזלו דבריו הנשגבים ויציגו לפנינו רעיונות נעלים אשר רק בהמחשבה יסודם כמו חיים לעיניו – כמו בלבוש יתכסו ויהיו לנפש חיה, ואני רבות אחשוב ודברי מעטים, אך זאת לי לישועה, לבל יעברו מזמות לבי על דל שפתי, כי לבבי קבר להגיוני, לא כן הוא;שפתו מוקש נפשו לגלות מצפוני לבבו לאנשים אשר כל רוח דעת אין בקרבם ויקראו אחריו מלא כעל עובר תורות, ולא אחת שבע כעס ומכאובים על כי לא ידע לשים דלתים ובריח לפתחי פיו, הה! צרות רבות ורעות אפפוהו בעודנו באביב ימי חלדו ואחריתו מי יודע! –

– ומתי תספר לי את הקורות אותו כאשר הבטחת אותי? הן נפשי כלתה מאד לדעת דרכיו וקורותיו, אך חכיתי עד אשר יהיה לרצון לפניך להשמיעני אותם ומתי יהיה הבר הזה? –

– אני אתן לך ספר אשר עליו כתוב קורות ימי חייו, בידו כתב ויתנהו לי, אך חכה נא לי עוד מעט עד אשר אעתיק לי על ספר כל הדברים הכתובים בו ואז אתנהו לך, ואני אבקש את מאיר זרחי כי יתנני לכתוב בביתו לבל תשורני עין –

– מי הוא מאיר זרחי? –

– הוא האיש אשר בביתו תמצא ארוחתך ביום החמישי בכל שבוע והטרם תדע כי מאיר זרחי שמו? –

– לא ידעתי, כי שמעתי בכל עת מכנים אותו בשם מאיר איש צלה –

– הוא יקרא על שם אחותו כי היא נודעת בשערים על רוב צדקותיה ויראתה את אלהים, וגם פניה ישאו ולא יתנו שמו לשמצה, כי לולא זאת כי אז נחשב גם הוא לאפיקורוס על תמכו בידי דן בהיותו פה ובידי שנים שלשה רודפי דעת הנמצאים בעיר הזאת אשר ימצאו בביתו מעוז ומחסה, וגם אני אבוא אל ביתו לפעמים ונקרא יחד בספרי כמה –

– מאיר זרחי, השם הזה לא מוזר לי, זכור אזכור כי שמעתי השם הזה לפני שנים אחדות אך לא אזכור עוד איפו –

– ואם שמעת את השם הזה לפני שנים אחדות פעם אחת, איך תאמר לזכור עתה איפו שמעת? –

– אני אזכור כל אשר ראיתי ואשר שמעתי מיום מלאת לי ארבע שנים –

– מאושר חלקך כי חנן אותך היוצר באצר נחמד כזה ובידך לעשות גדולות בחכמה אם כה יגדל כח זכרונך–

– אך בכל זאת שכחתי איפו ומתי שמעתי את השם הזה, חכה נא לי ואשוב על הימים החולפים אולי אזכור עוד – חשבתי יזמתי זמן כביר, קראתי לכל המקרים ולכל האנשים אשר דבר היה לי עמהם ויתיצבו מול עיני לבי, אך את השם הזה לא יכולתי לזכור עוד.

– רב לך לחפש עתה, כי בעת אשר נרב לחפש אז לא נמצא וכאשר נחדול ולא נשים עוד לב לדבר הזה, אז יעלה פתאם לפתע על לבנו –

– צדקת בדבריך –

– האם לא שאל אותך מאיר אם תבין עברית ואם תתרועע אתי.

– לא, הוא לא שאלני עד הנה כי רק לעתים רחוקות אראה פניו. אך זאת אדע כי הוא יאהבני –

– אהבתו אליך תגדל עוד הרבה יתר בהודע לו כי שואף לחכמה אתה וכאשר אראה פניו אגיד לו זאת –

– עשה כאשר עם לבבך –

– גם אדבר עליך את איש זקן אחד אשר אין קץ לחכמתו, ואף כי אין לאל יד האיש הזה להיטיב עמך כי נקלה הוא בעיני כל יודעיו, בכל זאת איעצך לבוא לביתו לשמוע חכמתו כפעם בפעם רק השמר לך לבל יראך איש עת תבוא לביתו כי לחרפה תהיה לך –

– ומי הוא האיש? –

– הוא אחי הזקן אשר הצילך ביום הראשון בבואך הנה מיד רודפך ואשר בביתו תמצא ארוחתך ביום השני–

– לפלא בעיני כי לא ראיתיו בביתו עד הנה וגם לא שמעתי כי לו אח בעיר הזאת, אף כי ידעתי כל מוצאי הבית ומובאיו וכל קרוביהם ובני משפחתם, כי הנערה בת בתו ספרה לי כל אלה –

– הוא לא יביא אל ביתם והמה לא ישאו את שמו על שפתם, כי כנגע הוא להמשפחה כלה המתימרת בכבוד אבותיה אשר היו צדיקי עולם – והזקן גם הוא חסיד ויקדיש את הקדוש בצבועאל, ולא כאלה דרכי אחיו כי חלק לבו מהם ובהבליהם געלה נפשו על כן לא ירומם בעיניהם ולא יכירוהו –

– אמנם הלא תודה כי ישרה נפש הזקן בו ולא רבים כמוהו ישישו לעשות טוב לכל דורש עזרה, וגם על הנערה בת בתו אצל מרוחו הנדיבה, כי לבה כלב מלאך אלהים ותדע לעשות צדקה וחסד ואף כי רכה היא עודנה בשנים ובמאור פניה תשמח כל רואיה, ומה יקרו לי נדבות פיה עת תפתח שפתיה בחן ונעם, מה אמר לך, דבריה ירנינו לבי כשיח שרפי מעלה! –

– גם אתה כמוני! גם אתה החילות לדבר גבהה – קרא גדעון בשחוק – ראה נא כי הקימותי את דברי להורותך אי זה מקום בינה ואחריתך ישגה מאד –

– ורב תודות אשיב לך על חסדך זה, אמנם הגד נא אם לא צדקתי בדברי, כי הזקן הוא איש רב צדקות ואוהב את כל האדם? –

– כדבריך כן הוא, כי ישרים דרכי הזקן, נדיב לב הוא ועל נדיבות יקום –

– ואיך יקשיח לבו מאחיו ולא יכירהו, הלא אם לזרים יאיר פניו ויקרבם בימין צדקו, איך לא יגדיל חסד את אחיו עצמו ובשרו? אות הוא כי נעו מעגלות אחיו –

– הלא אמרתי לך כי רחקו דרכי האחד מדרכי השני כרחוק מזרח מן המערב, ואף כי שניהם אנשים ישרים וטהרי רוח המה, בכל זאת לא יוכלו שבת יחדיו, אחרי כי דרכי האחד דרכי מות המה בעיני השני, וזאת תעזור לרעה להפריד ביניהם, כי אחים המה ויאהבו בלבם איש את אחיהו ועל כן יבקשו בכל עת להשיב איש את אחיו מדרכיו הנלוזים בעיניו, ולפנים עת אשר ראו איש פני אחיו יום יום היתה ראשית דבריהם מדון ותוכחה, החסיד שם אשם נפש האפיקורוס כי יכחש בה' ויעבור תורות, והאפיקורוס חשב להחסיד אמונתו הטפלה לחטאת ויתנהו לעובד אלילים, וכה רחב הפרץ ביניהם עד כי גמרו יחד אמר להפרד איש מעל אחיו למען הסיר כעס מלבם, וזה הדבר כי לא שמעת שמו בבית הזקן, אך אתה בקש נתיבות ביתו למען תשמע חכמה מפיו –

– הלא לפי דבריך אזלת ידו מהושיע לי בעת צר, ולמה לי כל התלאה הזאת לבקש נתיבות בית איש נבזה בעיני כל ולפחד לרגעים פן יכירני איש ונתפשתי כעושי עולה? –

– לו היתה לאל יד האיש הזה להושיע לך בנדבת ידו כי אז בקשת לבוא אל ביתו, אך כאשר קצרה ידו מהושיעך בנדבת יד רק בנדבת פיו באמרי חכמה תשאל: מה יושיעני זה? אם כה תיקר החכמה בעיניך מדוע בקשת ממני לדעת איזה מקומה? ולמה לך להתרועע אתי, האם משען כסף תקח ממני? לך ובקש לך רעים אשר יש לאל ידם לקשר מעדנות אהבתם ברתוקות כסף וזהב –

– אנא סלח לפשע שפתי, הסכלתי אך לא אוסיף עוד לדבר דברי רוח כמו אלה והנני נכון לעשות ככל אשר תצוני –

– האדונך אני כי אצוה עליך במפגיע? אני אך רע ויועץ הנני לאיש אשר ישים אמרי בלבו. אם לעצתי תקשיב – טוב. ואם אין, גם אז לא אקצוף עליך רק לא אוסיף שַׁחֵת דברי חנם.

– הנה אשמע לכל מוצא שפתיך ובעצתך תנחני, ועתה הן תעשה שלום לי ותעבור על און שפתי? –

– הן אמרתי לך כי חלילה לי מקצוף עליך גם אם תאטם אזנך משמוע בקול דברי, ומה גם אחרי אשר תודה ותעזוב דרך מרי, הלא אך זאת חפצתי ומה עוד מידך אבקש? האם למעני הלא אך לטובתך יעצתיך לבקש נתיבות האיש החכם הזה, אשר מפיו בקשנו תורה אני ודן, וגם אותך יאלף דעת אם תטה אזן קשבת לדבריו אשר כנביא אלהים בדעת ידבר –

 

י"ב    🔗

 

פְּרִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל    🔗

מיום הולדי עד בואי בית הישיבה לא ראיתי מנוחה כמנוחה אשר שבעתי בירחים הראשונים בהישיבה. אכלתי ושתיתי לרויה, לבשתי בגדים טהורים, גם כבוד היה לי, וכבר החילותי לרדוף אחריו. ביום אשר הרים אותי המורה לשבת את הנערים הגדולים בהכת הגדולה דמיתי כי מושל הנני בשמים וארץ ואין מי ישוה לי, גם הדעת בשפת הארץ ושפת עבר היתה לי לשעשועים, כי בלבי אמרתי: אף כי פגול המה הדברים האלה בעיני בני הישיבה, בכל זאת אני אדע אותם והם לא ידעום וגם בדעת התורה לא נופל אני מהם. ומני אז החילותי הגות בכל לב למען תרב חכמתי ותגדל תהלתי, ובלעדי זאת לא חשבתי דבר, לא הבטתי עוד לאחרי גם לא דאגתי על הבאות, רק רעיון אחד עלה לפעמים על לבי: לקחת נקם מעכבור איש ריבי, ומדעתי כי קצרה ידי מגעת בו לכן חשבתי מחשבות לעשות דבר בליעל לבנו החכם לגללון, אך דברי המורה אשר יסרני זכרתי בכל עת ונבהלתי וחדלתי מעשות לו מאומה. גם עוד מחשבה אחת עלתה לפעמים על לבי, אך המחשבה הזאת היתה כצל עובר, בין רגע באה ובין רגע עברה ולא הפריעה מנוחת לבי. המחשבה הזאת נולדה בלבי ביום בואי לעיר שכולה בהביטי בפני הילדה אשר עינים שחורות לה ומדברה נאוה, היא בת בת הזקן, ובכל עת אשר ראיתי פניה, התעוררה המחשבה בלבי וכאשר עזבתיה עזבה גם היא אותי. ואם כי לא הביאתני עוד במבוכה כביום הראשון, לא השפלתי עיני בפגשן מבט עיניה, ופתותי הלחם לא היו עוד כאבני חצץ בלועי, גם לבבי לא חם עוד כמו אז, רק כחם צח עברה על נפשי וענג נעים היה לי לשמוע ניב שפתיה בעת אכלי ומאור פניה הפך לי את המאכלים למעדני מלך, בכל זאת אמר לי לבי דבר מה אשר לא הבינותי ויהי לפלא בעיני, כי עד הנה שמעתי שפת לבי ואבין לה, ואתה למליצה חידות היו לי דבריו. הן הוא יִתַּר לפעמים ממומו, דמי עורקיו ירוצו בחפזון, ומה כל החרדה הזאת? מה יבקש? חשבתי למצוא פשר דבר ולא מצאתי, אך המחשבות האלה עלו על לבי רק ביום אחד בשבוע בראותי פניה ורק על רגעים מעטים בעת אשר שבתי מבית הזקן לבית הישיבה ואך הצגתי כף רגלי על המפתן עזבוני, כמו פחד המשגיח נפל אליהן, או יראו מהמון הנערים הקוראים בקול גדול, או אולי שאת התורה בעתה אתהן, אך יהי כה או כה, הֵנָה עזבוני ומנוחת לבי שבה לקדמותה. רגש האהבה יה עוד כמו זר ללבבי אף כי רגשות אחרות אשר תתהלכנה תמיד שלובי זרוע את רגש האהבה, או אחריו תלכנה כבר ידעתי… וגם לא עלה על לבי כי הזקן יתחתן בי, בבן עני ובן בלי שם, ועל כן היו מחשבות לבי כדברי הספר החתום בעיני ולא ידעתי עד מה, רק כי עיני הנערה שחורות מאד וכי פניה יפים מאד וניבה נעים מאד ואתענג לראות ולשמוע, לא כאלה היו מחשבותי בשבתי ביום השבת בבית צלה אחות מאיר, שם חשבתי מחשבות אחרות ואבין להן, שם ערכתי לנגד עיני את הענג הנעים אשר ישבע הנער כאשר יהיה לחתן. העת המאשרת, מעת אשר יכתבו התנאים עד אשר יובל בשמחה לשים את הטבעת על ידי בחירת לבו, היא הנערה אשר הוכיח השדכן לו, העת הזאת היא הטובה מכל עתות החיים לבן ארצי, אז יעדה עדי עדיים אשר שלחה הכלה לבחירת רצתה נפש הוריה בו, וכל רואיו יכבדוהו ויכנוהו בשם הנכבד “חתן” והוא יתהלך בגאון ועשתונותיו ירחפו על פני ים אֹשר וגלי תקוה טובות, הגיוני לבו ירומו ירומו על על וישאו ראשיהם בשיא חסן ורחב לבבו בשומו נגד עיניו כי שבת קול משגיח, המון הנערים וריבות שפתם לא ישמע עוד רק ישב בעלית קיר קטנה ולימינו רעיתו יעלת חן תשיחהו ותנשקהו מנשיקות פיה, וכמלאכי מרום לא ידעו דאגה ועמל היום, כי שלחן ערוך לפניהם במאכל תאוה בבית הוריהם, גם בגדי חפש ילבשו “בגדי חתונה”, ושבתם, צאתם, שכבם וקימם בידם נתנו, כי רק הגות אהבה וידידות היא מלאכתם… ומאשר כי האשר הזה רק בהדמיון יסודו, דמיון נער אשר לא ידע מה התבל דורשת ממנו ומה החיים? ואך יצא מעולם הדמיון לעולם האמת, אחרי אשר יערו ירחים אחדים מיום שם את הטבעת על יד הרעיה וישמע תלונה חרישית תצא מפי ההורים אשר נפשם יביאו לחמם וקצרה ידם מנהל בלחם את אלה אשר כבר באו בשנים, כי די והותר להם למצא לחם לפי הטף, עליו למצוא לנפשו ולרעיתו לחם חוקם. פני הבגדים ישנו מיום ליום והמנעלים גם המה יפצחו פה ויאמרו: כבר באה עת מנוחה לנו, ועוד מעט יגמל גם זרע האהבה ויוצא פרי, מלאך קטן יבוא לשבת בין שני השרפים וישמיע קול ויודיע לכל כי דור חדש בא, אז… אך מה אשמיע מה יהיה אז? הלא כל איש ואיש ראה, או מבשרו חזה את התענוגים הנעימים אשר יפלו אז בחבלו: חבל נערים קטנים ללמדם ספר בחדר צר ומלא צחנה, או בית מסחר בלי סחורה, או עוד הפעם בית הישיבה בעיר אחרת, וכהמה בתי ענג ושמחה… ומאשר כי האֹשר הזה רק בהדמיון יסודו, לכן יגבר חילים ויפרוץ חק וגבול, כי מי יעצור בעדו? מחשבות אשר כאלה הרה והגה גם לבי בשבתי בבית דבורה ובראותי את פני חנה היתומה בת אחותה, כי אזני הקשיבו מאחרי קול מלחשים לאמר: מאיר יקרב באהבה את הנער יוסף כי יחפוץ לתת לו את בת אחותו לאשה. והדבר הזה ישר בעיני מאד, ל מאשר כי חשקה נפשי בהנערה אשר לא תאר לה ולא הדר ללבושיה, ועיניה הדולפות בכל עת לא לקחו לבבי רק כי התאויתי להיות – חתן, ועל כן היו המחשבות האלה לי לשעשועים, ומה גם אחרי אשר נודע לי כי עכבור יבקש קרבת הבית, כי ראה את חנה טובה לבנו, מני אז היה הרעיון הזה מבחר הגיוני בשומי אל לבי את הנקמה אשר אקום מאויבי זה מנה אחת אפים. ועל כן עשיתי כל אשר היה בכחי לעשות למען למצוא חן בעיני דבורה ומאיר, וחכיתי בכליון עינים ליום שוב אבירם איש דבורה ממסעיו הביתה, כי ידעתי כי רק ממנו משפטי יצא, והיום הזה בא אחרי ירחים אחדים.

אבירם שב הביתה אחרי עזב אותו כשנה תמימה ללכת לרגלי מסחרו אשר הגדיל מיום ליום, גיל וששון מלאו את הבית בבואו, כי הצליח מאד בשנה הזאת ויביא אתו כסף רב ומתנות לדבורה רעיתו ולאמה הזקנה אשר ישבה בביתו ולמאיר אחיה ורעיתו, ותהי השמחה בבית כשמחת יום מועד. ובשמחתם התערבו גם זרים כי הרבו נדבות לעניים ואלמנות ותרב הברכה. וביום השבת עשו משתה והקדישו קרואים לשיש אתם משוש. אחרי התפלה נקבצו ובאו הנאספים אל המשתה עם רב לראות את פני הבא מן הדרך ולקבל פניו ולראות את הפרי אשר הביא אתו, כי פרי ארץ ישראל הביא אתו. אחר אכלם מעדנים ואחרי שתותם לרויה, קם עכבור מתוך הקרואים – כי גם הוא ואשתו ובנו היו בתוך הקרואים ויאמר: אים איפוא הפירות מארצנו הקדושה אשר הבאת אתך? הוציאה אותם אלינו ונשימה עינינו עליהם – כל הנאספים נתנו לדבריו צדק וגם נפשי אותה לראות את הפרי, אך בראותי כי אבירם לקח זית אחד גדול בידו ויראה להקרואים שחקתי בלבי, כי כבר ראיתי ואכלתי זיתים מלוחים בעיר אשדות ששם יובאו פרי ארץ הנגב באניות ים השחור ולא דבר יקר הוא שם לראות זיתים תאנים ורמונים, אך בעיני בני שכולה היה הפרי כדבר פלא ויביטו בו בתאות נפש.

– אישי היקר, יאירך ימים, יביא בכל עת אתו בשובו ממסעיו דברים יקרים, גם את הנזמים האלה הביא לי למנחה – קראה דבורה בעליצות לב, ובדברה הניעה בראשה למען ינועו הנזמים אשר באזניה וְיֵרָאֵה ברק האבנים הטובות לעין רואה. אבירם הביט בעיני אהבה באשת חיקו ויאמר: הנזמים האלה לא יקרים המה ולוא קניתי למענך נזמים כאשר יאתה לך, כי אז הוספתי על המחיר כהנה וכהנה, אמנם ה' לא הקרה לפני נזמים כמו אלה, ואת תדעי כי אוהב אני לקנות כלי חפץ בחצי המחיר, לכן אל תקצפי עלי כי לא רביתי עתה במחיר המתנות אשר הבאתי לך, כי עוד אתן הַמְעֻוָת בעזרת ה' ואז תהיינה הנזמים האלה למנחה לחנה ביום שֶׁיְדַֻּבר בה. עכבור העריך נא את הנזמים – הוסיף אבירם לדבר בשומו אל עכבור פניו – כמה יעלה מחירם בעיניך? – שמחה גלויה נראתה על פני עכבור בשמעו דבריו ובראותו כי כידוע ערך אבנים יקרות היה בעיני אבירם, ובלי ספק חשב גם זאת בלבו: הלא אלה הנזמים יפלו לחבל לאשת בני, ויעבור ידו על חלקת מצחו ועל זקנו ויאמר: להעריך את ערכם כבד הדבר מאד מאד, כי כאשר תקנה לך אתה דבר יקר אז תקנה אותו במחיר מצער או בחצי מחירו כאשר אמרת, כי תדע עת לכל חפץ, ובכל זאת אדמה להעריך אותם בערכם אם אמר כי חמש מאות שקלים נתת מחירם – ובכלותו דבריו נשא עיניו אל אבירם לשמוע מפיו כי צדק במשפטו, אך תוחלתו נכזבה כי אבירם נתן קול שחוק גדול ויאמר: חמש מאות שקלים! האני אקנה לרעיתי מנחה במחיר חמש מאות שקלים? שחוק תעשה לי היום! את אשר אחזה לי הסכנת להעריך ערך אבני חפץ בבית ירחמיאל הגבאי, אמנם דע לך כי אשתי לא תשים נזמים במחיר חמש מאות שקלים באזניה –

– סלח נא לי, כי אני לא ראיתי מיום הולדי נזמים כמו אלה. השמיענו נא אתה כמה רבית במחירם? אבל אני אחשוב למשפט כי לא הרבה יתר נתת כפרם! –

– שלשת אלפים שקל הלא הרבה יתר מחמש מאות שקלים – האין זאת עכבור?! –

– שלשת אלפים שקל! שלשת אלפים שקל – קרא עכבור ורבים מהיושבים בתמהון. פני עכבור לא נפלו בשמעו כי לא ידע להעריך חין ערך האבנים, כי בלי ספק אמר בלבו: אם כן הלא תרב מתנות כלתי שש פעמים יותר מאשר חשבתי.

– וגם אלה לא ישרו בעיני כי אוסיף עליהם כהנה וכהנה ואקנה לרעיתי נזמים אשר כמוהם לא ראו בני שכולה ולא שמעו שמעם מיום הוסדה העיר עד היום הזה –

– תהלה לאל! מעט כסף ימצא בידינו ואבירם אישי יודע לעשות מקנה וקנין – קראה בעלת הבית בעליצת נפש ובנשאה מרום עיניה.

– הביטו נא התבוננו בשפחה הזאת איך תתהלל ברוב עשרה, מדוע לא עשתה כזאת לפני עשר שנים? – קראה אחת מהשכנות אשר באה יום ליום לבקר בבית דבורה ולדרוש בשלומה, באזני אישה בקול דממה.

– שימי יד לפה – ענה אישה בזעם – השכחת כי לחמנו מאבירם נמצא? –

– ומדוע לא עשית אתה חיל כמוהו, הלא אבי נתן לך נדה ובידי השפחה הזאת לא נמצא מאומה? –

– כאשר נשוב הביתה תמצאי מענה מפי – ענה האיש וישוך את שפתו העליונה ויסב פניו ממנה.

– איפוא יגדלו הזיתים? – שאל אחד מהיושבים את אבירם.

– המה יגדלו בארץ ישראל אשר על כן יקראו בשם פרי ארץ ישראל – ענה אבירם בגאון ויביט כה וכה כמו חפץ להשמיע: ראו נא ראו כי לא רק ידי כביר מצאה, כי אם גם כח לבי כביר הוא כי מאד נבונותי.

– בארץ ישראל! בארץ ישראל! – קראו רבים בתמהון אף כי כבר שמעו פעמים רבות כי בארץ ישראל יגדלו הזיתים.

– האם לא קראתם מימיכם בספר התורה “ארץ זית שמן”? – שאל עכבור כאיש מלא רוח דעת ורעיתו הביטה בו באהבה כי חשבה בלבה כי מסתרי התורה השמיע בקהל.

– איך תקרא בשם הפרי הזה? – שאל מאיר את עכבור בלצון.

– מה זה תשאלני דבר אשר נער ידעהו? מי לא ידע כי בשם זית יקרא? –

– אמנם בהתורה כתוב זית ואולי פרי אחר הוא? –

– זֵית, זֵית אחת היא, אין לנו עסק בדקדוק, אנחנו את ה' אלהינו נירא ולא נשים לב לדברי נפתלים אשר יאמרו כי גם בתורת ה' ימצא דקדוק –

– לא עת ריב העת הזאת – קרא בעל הבית – דבורה רעיתי! תני להם מרפי ארץ ישראל ויאכלו וידעו כי קרואים היו לבית אבירם – דבורה הלכה ותביא זיתים ותתן לכל איש זית אחד והמה בלעוהו בעודו בכפם.

– לא ינעם לחכי כי מר ומלוח הוא – קרא אחד בהוציאו בלעו מפיו.

– מרגל! – נתן עליו עכבור בקולו – האם להוציא דבה על פרי ארץ ישראל באת הנה? איך העזת מצח לדבר סרה על פרי ארץ ישראל? לוא הייתי אני אדון הבית תחת אבירם, כי אז גרשתיך בחרפה מהבית ושמתי מקומך אחרי הדלת והמזוזה –

– הנח לו – ענה בעל הבית אף הוא חלקו כאיש אשר במקום גדולתו שם גם ענות לבו – הנח לו, הוא לא אכל את הפרי הזה מעודו ועל כן לא ינעם אל חכו, אך לוא הסכין בו כמוני אז ידע כי אין כפרי הזה בכל האץ –

– אתה תצדיקנו ולא אני – קרא עכבור – הן אנחנו כלנו לא אכלנו זיתים מעודנו וגם אבותינו ואבות אבותינו לא ראום בעיניהם רק שמעם שמענו בקראנו מעל תורת ה': ארץ זית שמן, ובכל זאת ינעמו אל חכנו כי מארץ ישראל הובאו – בעל הבית לא מצא מענה אך האיש אשר היה כמרגל בעיני עכבו לא נכלם מדבריו ויאמר: לשוא תטפול עלי חטאת ותתנני כמרגל למען הצטדק ולבעבור התראות כאיש אשר בעיניו ייקר זכרון ארץ ישראל מאד, אולי ערב טעם הפרי אל חכך על כן אכלתו בתאות נפש, ולולא זאת הוצאת גם אתה אותו מפיך כמוני –

– שקר הדבר! טעם הפרי לא ערב לחכי רק זכרון ארץ ישראל יקר בעיני מאד –

– אם כן תתן גם אתה תודה כי טעם הפרי לא יערב לחיך! – קרא האיש בשחוק. עכבור נבוך כרגע אך אחרי כן קרא: ובכל זאת אכלתיו בתאות נפש לכבוד ארצנו הקדושה! –

– חכו לי מעט ואני אנסה כרגע אם אמת בפי עכבור. כי רק למען כבוד ארץ ישראל יביא אל פיו גם אשר לא יאכל – קרא מאיר וישם פניו אל הזקנה אשר ישבה לימינו ויאמר: אמי תני לו מעט מעפר ארץ ישראל אשר בידך ונראה אם יבלעהו בעודו בכפו – הזקנה מאהבתה לבנה לא מרתה את פיו, אף כי רע בעיניה מאד לתת לאיש חלק מהעפר אשר יגן בעד המת לבל יהיה לברות לשני תולעה, ותתן על כף עכבור מעט עפר והוא לא אחר כרגע ויתנהו על פיו ויאכלהו. כלם השתאו לראות צדקת עכבור ואהבתו הנפלאה לארץ הקדושה ויקדישוהו בלבם, ומאיר שאלהו בלצון: הינעם העפר הזה אל חכך?–

– כמעדני מלך – ענה עכבור בגאון.

– התדע להבדיל בין עפר ארץ ישראל לעפר חול? – פני עכבור אדמו כדם בשמעו הדברים האלה, כי על לבו עבר הרעיון אולי התל בו מאיר וישם לפניו עפר חול תחת עפר הקדושה, ולולא בנו החכם כי אז התגלע הריב בינו ובין מאיר, אך הבן החכם לא נתנו לבוא בריב כי אחז בידו ויאמר: תן גם לי אבי! – כל היושבים שחקו בקול גדול, כי חכמת הנער הזה היתה נודעת בכל העיר, אך עכבור הביט בפני היושבים בגאון ויאמר: ולמה זה תחשקו? הטרם תדעו כי ברא כרעיה דאבוה? חנוך לנער על פי דרכו, תקותי בה' כי בני לא יסור מדרכי התורה והמצות אשר אורהו – והבן הוסיף להראות חכמת לבו ומתק שפתיו ויקרא בקול: תן גם לי אבי, הן אתה אכלת לבדך את האגוז השחור וגם את הדבר אשר נתנה לך הזקנה ולי לא נתת מאומה! – עכבור לחץ בחזקה רגל בנו למען ישים מחסום למו פיו, אך הוא לא הבין לערמת אביו ויקרא בקול גדול: כלב! כלב תחת השלחן! הכלב לחץ את רגלי! פני עכבור אדמו כדם ויאמר: שגית בני, אני לחצתי את רגלך במקרה –

האם דברי סכלות דברתי כי לחצת את רגלי? הלא אמרת לי כי רק כאשר אדבר דברים נבערים אז לחץ רגלי למען אחדול מדבר – פני עכבור היו לפני להבים ולא יסף לדבר עוד דבר. כל היושבים הוסיפו לשחק בקול גדול ואני נגשתי בלאט אל בן עכבור אשר ישב לקצה השלחן ואמר אליו בקול דממה: החפוץ תחפוץ בהאגוזים השחורים? –

– אחפוץ –

– בוא אתי ואני אתן לך לאכול לשבעה – הוא יצא אחרי ויקח מידי את אשר שאל וַיָשָׁב וַיֵשֶׁב בצד אביו ויקח אחד מהאגוזים השחורים ויתן על פיו ויאמר; ראה נא אבי ראה כי אגוזים שחורים רבים ימצאו בידי ואם תחפוץ אתן גם לך – קול שחוק אדיר התפרץ מפתחי פי כל האספה בראותם את האגוזים-השחורים בידי בן-עכבור, ועכבור קרא בחימה שפוכה: מי נתן לך גללי העזים? השלך ארצה! מי נתן לך? הגד? – הבן החכם הביט בפני אביו בתמהון ויקרא: טעם ארץ ישראל, טעם ארץ ישראל, ויוסף לאכול מבלי פנות אל דבריו, עד אשר לקחם בחזקה מידיו ויוסף לקרוא בעזוז אפו: מי נתנם לך! הגד כרגע!

– האשדותי נתנם לי? – עוד מלה בפי הבן החכם והאב התנשא ממקומו ככלב עז נפש ויאמר להתנפל עלי אך מאיר עמד בפניו ויסתירני בסתר כנפיו ויהללני בפני כל הקהל כי חכמתי מאד וכלם נתנו לדבריו צדק ויוסיפו לשחוק גם אחרי אשר עזב עכבור ובנו ואשתו את הבית בחמה.

לשמחת לבי לא היה קץ וגבול בראותי כי כחכם לב הייתי בעיני כל הקהל ובשמעי תהלתי בפני האנשים אשר בידם לרוממני על ולקרוא בשמי בשם “חתן” ואהי שמח כל היום ואחשק מקירות לבי בספרי את הדברים לחברי. אך שמחתי זאת לא ארכה וגם בטרם ראיתי אחריתה, בטרם שערתי בנפשי את השנאה האיומה אשר הצתי בקרב לב עכבור באו תוגה ומפח נפש לרשת מקום השמחה, כי כשמוע גדעון את אשר עשיתי ספק כפיו ויקרא בדאגה: אהה! מה עשית? הלא הבאת רעה גדולה על נפשך בהקימך את זה האיש את עכבור לאויב לך, הלא הוא לא ישקוט ולא ינוח עדי יקום נקמתו ממך מנה אחת אפים, זכור כי גר אתה פה, נער בלי עוזר ומגן והוא איש עשיר ונכבד בעיני רב אדם. לא טוב עשית! – בראשונה מאנתי לתת תודה כי צדק בדבריו ואמר: מה יעשה לי? הלא המורה מגן לי ומאיר יושיעני וגם אבירם יעמוד לימיני, ומדוע אפחד ממנו? –

– לוא גם כדבריך כן היה כי כל אלה יבואו באש ובמים למענך גם אז לא צדקת בעשותך זאת למען בקש אחרי כן עזרה מאיש, שים אל לב כי בעבור השחוק אשר עשית להקרואים עליך לבקש עת עזרת שלשה אנשים. אמנם ידוע תדע כי שגית מאד בבטחך בעזרת שלשת האנשים, כי ידי המורה לא תעשינה תושיה ורק פה בבית הישיבה יש לאל ידו להצילך אך לא בכל מקום אשר יבוא שמה עכבור, וגם מאיר יגן עליך בעת אשר הוא עומד על יד ימינך, ותקותך למצוא עזרה באבירם תקות שוא היא, כי הוא יכבד את עכבור בלבו הרבה יתר ממאיר אשר רק בעבור אחותו יטה אליו חסד, כי יראת אלהים תמיד על פני אבירם ורק את אלה אשר כיראי אלהים בעיניו אותם יכבד ואתה נבאשת בו על כי לא נשאת פני ירא אלהים כעכבור והוא יראה פניך בפעם הראשונה. ולבי יאמר לי כי לא תוסיף ראות פניו ומידך זאת לך – דבריו דקרו כמדקרות חרב באזני ואחפוץ לריב עמו על כי יבשר לי יום עברות, אך לא ערב לבי לעשות כזאת, כי לאט לאט החילותי להבין כי צדק מאד במשפטו ואשאלהו ביגון: ומה אעשה עתה? עוץ עצה במה לכפר משוגתי? –

– רק עצה אחת יש לאל ידי ליעצך והיא כי תלך אל עכבור ותתרפס לפניו, ואני אדע את האיש ואדע נאמנה כי יסלח לך על חטאתך, ואמנה חטאת לו כי נשאת עליו חרפה בקהל –

– לא אף ידעתי כי ברגע הזה יבואו מלאכי זעמו ויביאו צור חרבם בלבי, לוא גם העמידני על גחלים לא נתנני לבי ללכת להתרפס לפני הנבל הזה! – קראתי ברוח עז.

– מדוע תכנהו בשם נבל? זאת לא אבין! הלא אתה הרעות לו והוא לא עשה לך רעה, ואין לך כל צדקה לכנותו בשם נבל אף אחרי אשר יקום נקמתו ממך, אכן זה דרך מהירי חמה וקשי עורף לסלף דרך ולזעף על הפוקד עליהם את עונם! לא ידידי! לא צדקת, עצתי היתה עצת אוהב ורע, אם תשמע ואם תחדל, אך דע לך כי אם יְשֻׁלַם לך כפעלך מידך זאת לך –

אם צדקתי או רשעתי, אן נבל או צדיק הוא עכבור לא אוסיף על זאת לְהִוָכֵּחַ ואולי צדקת, אך דבר דברתי ולא אשוב ממנו, כי אף אם עד ירכתי בור אגוס ואין תומך בידי גם אז לא אתרפס וארהב איש! – הדברים האלה קראתי בקול עז למען השקיט את המית לבבי, גדעון הביט בי רגעים אחדים ויאמר: כל איש אדון לנפשו וגם אתה אדונך ועבדך אתה ואין מי יצוה עליך, רק עצה בקשת מפי ואותה הגדתי לך, יען אשר חשבתי למשפט כי מעתה תבקש להטיב דרכך גם בטרם אשחרך מוסר, אמנם חלילה לי מִצַוֹת עליך, ואם לא תאבה שמוע לעצתי עשה כלבבך –

כשתי שעות ישבתי משמים על מקומי אחרי אשר עזבני גדעון ולא ידעתי נפשי את המחשבות אשר חשבתי אז, כי לא חשבתי מאומה רק כְּמֻכֶּה בתמהון הבטתי נכחי על כפות המנעול מבלי אשר ידעתי מה חזיתי. אחרי אשר כלו העם להתפלל תפלת הערב ויצאו החוצה לקדש הלבנה החילותי לשיח עצות בנפשי, אם ללכת לבית אבירם לאכול ארוחת הערב, או לחדול, כי יראתי מאד פן יבואו דברי גדעון ושמע שמה דבר מר כי לא יוסיפו תת מלחמם לי, אך בעודני חושב מחשבות ראיתי כי הנני עומד לפני בית אבירם כי הלכתי ובאתי עד הבית מבלי אשר שמתי לבי על דרכי ומבלי אשר ידעתי כי הולך אני, בראותי את הבית נבהלתי כי כחולם הייתי בעיני, זמן כביר עמדתי על מקומי ואירא לבוא הביתה.

– מדוע תעמוד בחוץ? בחור! – הכרתי כרגע את קול המבשלת אשר בבית אבירם, אשה זקנה ומרת לב, כי שני בניה לֻקְחוּ ממנה וַיִגָלוּ לעבוד עבודת הצבא והיא לא קראה אותי בשמי רק בשם בחור כאשר יכנו את כל בני הישיבה, ולקולה התעוררתי ואבוא אחריה הביתה, שמה לא מצאתי איש מלבד הָרַכָּב אשר שכב על הארץ וקול נחרו אימה, ורק נר אחד האיר את החדר הגדול ועל כן היתה אפלה בכל קצותיו. המבשלת הציגה לפני המאכלים: לחם ודגים וחמאה, אך אני לא נגעתי בהם. אחרי קומו ממושבי לשוב הבית נגשה אלי המבשלת ברוח נכאה ותאמר: בשורה לא טובה בפי – נפשי יצאה בשמעי דבריה, אך התחזקתי ואשאל: ומה היא הבשורה? –

– בעל הבית צוה עלי להגיד לך כי לא תוסיף לבוא הנה, כי אמר: אין את נפשי לתת את לחמי ללצים –

– טוב הדבר, הגידי לאדונך כי אין חפץ לי בו ובלחמו – עניתי בגאון למען כסות על פצעי לבבי. האשה הניעה אחרי ראש בצאתי ולא ענתה דבר. הנה באו דברי גדעון כאשר דבר, אכן הרעה אך החלה ועוד תוסיף לדכאני תחת רגליה – כה דברתי אל נפשי כמו חפצתי לענות אותה וליסרה על משוגתה. בפעם הזאת לא טפלתי חטאת על המקרה רק עלי זעף לבי, כי ידעתי כי בי האשם. בלב מלא יגון שבתי אל הישיבה ואבקש להסתר מפני גדעון מיראה פן יוסיף ליסרני, כי אף אם יסרוני כליותי מוסר אכזרי בכל זאת מאנתי שמוע מוסר כלמתי מפי זר. אך לא כאשר חשבתי כן היה, כי אך ראני גדעון נגש אלי וידבר אתי רכות וינחמני כאמרי פיו באמרו: הלא כזה וכזה יקרנו בימי חיינו ואם נשים לב לכל דבר כקטן כגדול הלא אז יהיו כל ימינו אך יגון ואנחה ומעינות דמעותינו לא יסכרו. לא טוב הדבר אשר אתה עושה, חזק ואמץ לבך וקח תורה מהמקרה הזה לבל תשוב לכסלה –

– מאין נודע לך מה קרני? – שאלתי בתמהון – האם לקח אזנך מפי מאיר כי דלתי בית אבירם סגרו בעדי מבוא? –

– אני לא שמעתי זאת מפי איש, אבל לבבי ידע זאת מראש, אכן הנחם על האבדה הזאת, כי לא רבה היא ובקרב ימים תמצא בית אחר פתוח לפניך, רק את התורה אשר יצאה לך ממקרי היום הזה נצור בלבבך – הוא הוסיף לדבר על לבני ולנחמני אך כל עמלו נשאר מעל, כי לא על הארוחה הייתי דואג, רק על כל חזיונותי ותקותי להיות “חתן” בקרב ימים היה לבי דוי. הן באבירם שמתי כל מבטחי ואחכה בכליון עינים ליום בואו ואחרי אשר בא היה כפשע ביני ובין מאויי לבי, ועתה שחַתִּי רגע את הצלחתי ואשלח טובי מיד – כה הגיתי במר רוחי, והדמיון זה העבד הבוגד אשר ביום שמחה יעזור להרבות השמחה ובעת צרה יגדיל השבר שבעתים גם הוא נלוה לפוקת נפשי להגדיל שברי בהעבירו לפני ברגע אחד כל האשר והששון אשר היו נכונים לבוא לי, לולא נבאשתי בבית אבירם. ומאנתי הנחם על האשר אשר שלחתי מיד ואשכב למעצבה כל הלילה ושנה נדדה מעיני.

ביום המחרת בבקר כאשר עברתי על פני המורה הביט בפני ויאמר: מה זה היה לך יוסף כי נפלו כה פניך? –

– עתה יחסרו לי שני ימים בשבוע – עניתיו – כי אבירם לא יוסיף עוד להעניק מלחמו לי –

– איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו – ענה המורה בפנים נזעמים – אני נתתי לך ארוחה טובה בבית אנשים ישרים ואתה באולתך תשבר עץ לחמך, ומה אעשה לך? אני אמרתי כי נבונות ותדע להלוך נגד רוח האנשים ואתה תבחר להתהולל ולהפיל אור פני אנשים זקנים ממך לימים. המעט ממך כי הבאתני במבוכה בפעם הראשונה ועליך נשאתי חרפה מפי עכבור? המעט ממך המוסר אשר הטפתי לך אז כי תטיב דרכך מן הוא והלאה, כי עוד הוספת אולת על אולת בפני רבים? תיסרך אולתך, אך דע כי מידך זאת לך – ככלותו לדבר הביט בי כי קוה לשמוע מענה מפי, אך אני הורדתי לארץ ראשי ואדום.

– אמנם עתה תבין כי הסכלת עשו, ובשת פניך תכסך ולא תמצא מענה, אכן הגד הלארך ימים תזכור את המוסר הזה, או עד ארגיעה יסוף מזכרך? – אני החרשתי ולא עניתי מאומה.

– אבל דבר, הן לא חכם אני כשלמה כי אדבר על עץ ואבן אשר לא יפתח פיו, היתכן הדבר הזה? אני אדבר ואשאל ואתה תחריש ותדום ולא תענני עד מה? –

– הנעשה אין להשיב – עניתי בקול דממה.

– אמנם התתן תודה כי הסכלת עשו? – דבריו ירדו כחצים שנונים ללבבי וכמשא כבר כבד ממני הדבר להודות במו פי כי הסכלתי, אף כי בלבי כבר נתתי תודה ואחריש עוד הפעם רגעים אחדים, אך אחרי כן אמצתי רוחי ואמר: אמנה שגיתי! –

– ראה וזכור כי בפעם הזאת אעביר על חטאתך, אך צפון הדברים בלבך, כי על שני חטאים נשאתי לך ולא אוסיף, והנני ללכת היום אל אבירם להשיב את לבו אליך – המורה הביט שנית בפני, ובלי ספק דמה בלבו, כי אשמח על הבשורה הזאת ויקוה לקחת מפי תודה, אולם אני החרשתי ולא עניתיו דבר, כי כרצח בעצמותי היה לי לשוב על עקב בשתי ולאכול לחם האנשים אשר מאסו בי.

– אני אשיב לך את האבדה, אך שמע בקולי לכל אשר אצוך – הוסיף המורה לדבר – התשמע בקולי? –

– אעשה ככל אשר יצוני רבי – עניתי בקול דממה.

– אם כן לך ובוא כרגע אל בית עכבור ובקש את פניו כי יסלח לך על אשר הכלמתו אתמול ואני אדע נאמנה כי יסלח לך –. עד הנה ירדו דבריו אל לבי כנטפי רעל אשר ימיתו לאט לאט את הבשר ויביאו מבוכה בנפש ורוח; אך דבריו האחרונים הרעימו כרעם בגלגל באזני ויעוררוני מתרדמת מבוכתי. אמץ לבי ועוז רוחי אשר עזבוני כמעט קט שבו אלי בשמעי דבריו האחרונים ואקרא ברוח עז: אף אם אגוע ברעב ובלי מחסה אחבק אשפתות לא אתרפס וארהב איש! – המורה הביט בפני בתמהון ויאמר בפנים נזעמים: הגד נא לי אם בן רוזני ארץ אתה, כי כה ייקר כבודך בעיניך, מדוע באת הנה? הטרם תדע כי רק לעניים אשר יחסר לחמם ואשר יחפצו להגות בתורה רק להם הישיבה בית מקלט ולא לבני רוזנים אשר יבקשו להתהולל ולהתלוצץ. – ככלותו דבריו הסב שכמו ברגז וילך לו, ואני אמרתי בקול דממה: מתן בסתר יכפה אף, בעת אשר לקחת הכסף מידי הייתי כבן רוזנים בעיניך ושני שקלי זהב חדשים ירוממוני שנית לרוזן – הוא הביט פתאם לאחריו בדברי את דברי ולא ידעתי אם שמע את דברי, או מבלי משים עשה זאת ועל כן מת לבי ויהי לאבן, כי אמרתי עתה יהפך גם הוא לאכזר לי ואין עוד מושיע –

כל היום ההוא ישבתי אל השלחן ולא הסירותי עיני אף רגע מהגמרא, כי בקשתי להסיר דאגה מלבי בחזקת היד. בראשונה שוטטו עשתונותי לכל רוח ולא שמעתי את הדברים אשר הוצאתי מפי, אך כאשר הרביתי הגות כן עזבוני מחשבות יגון, כי כבר החלותי להבין דבר חכמים ואמצא במו נחת.

לעת ערב נגש המורה עוד הפעם אלי ויאמר: אכן צדקת בדבריך באמרך: הנעשה אין להשיב, כי ידעת בנפשך, כי שנית ושלשת באולתך וקצרה יד איש מהושיע לך עוד – השתוממתי לשמוע כזאת מפיו ואמר בלבי, בלי ספק טפל שונא על עוני ויחפא עלי דברי און אשר לא פעלתי, לכן אכזיבנו כרגע.

– ומה עשיתי עוד? – שאלתיו – הלא את אשר עשיתי לא כחדתי תחת לשוני, ולמה יאמר רבי כי שניתי ושלשתי באולתי? –

– הנה זאת השמעתני כי מעשי התעתועים אשר הסכלת עשו ביום כאל נחשבו בעיניך ועל כן חגרת בעוז מתניך להוסיף אולת בלילה להגיד להמבשלת, כי אין חפץ לך באבירם ולחמו? זה הוא הגמול אשר גמלתו בעד לחמו אשר אכלת כשנה תמימה! והמבשלת ספרה הדברים באזני אדוניה, ועתה אין עוד כל תקוה להשיב לבו אליך. אני נסיתי לדבר על לבו, כי לא ידעתי מדבריך האחרונים מאומה, ואשא עליך חרפה גם בפעם הזאת. לכן הנני מגיד לך עוד הפעם, כי אם תחזיק בדרכך ותקשה ערפך גם בימים הבאים ידוע תדע כי אעלים עיני ממך ולא אוסיף לזרוע דברי על צחיח סלע –

– לא על צחיח סלע תזרע זרעך, כי תמצא שכר אמת לפעולתך ומחר תבוא על שכרך – אמרתי בלבי, אך פתאום נבהלתי ממחשבתי זאת, כי רוח מבינתי ענני: מדוע תשים אשם נפש האיש הזה? אתה העקשת הישרה, אתה חטאת בנפשך אתה נכשלת באמרי פיך והוא יבקש להושיעך בצר וישא עליך חרפה ועוד תשים בו תפלה?! הוא הצדיק ועלי להיטיב דרכי ולשים עיני על כל מצעדי רגלי לבל אתעה עוד… אך מה זה היה לי, כי נהפכתי לאיש אחר? הן לא זאת היתה דרכי בימים החולפים, הלא אהבתי את הזקן אשר לקחני לבן לו ואת… את מי אהבתי עוד? לא אהבתי את איש, וגם את הזקן לא אהבתי בלב שלם – בפעם הראשונה נודע לי כי לא אהבתי עוד מקרב לב את איש ואתחלחל מאד. הלא כפרא ביער אתהלך בין בני האדם ולא אוהב את איש, הן כל בני האדם יאהבו, אלה את הוריהם ואלה יכירו טובה למטיביהם ויאהבום בלבם ואני לא אוהב ולא אכיר טובה… אולם את מי אהב אם אין לי הורים? ואיך אכיר טובה אם אין… אך האם לא הטיב איש עמדי? המעט ממני את כל אשר עשה מאיר לי? והאם לא הרבה המורה עשות עמדי טובות, ומדוע לא אהב אותם מקרב לב? אמנם הלא גם אני אהב – קראתי פתאם בקול. וכרגע נבוכו עשתונותי ולא ידעתי נפשי מה חשבתי עד הנה. ואת מי אֹהב? את דן אֹהב – עניתי לנפשי אחרי אשר סרה מבוכתי – את דן? הלא הוא הסב בנפשי, כי לא אהב איש, הוא סך עלי רוח משטמה ויעצם עיני מראות נכוחה ולולא הוא אהבתי את המורה ואת… לולא הוא? – קראתי פתאם בקצף בקול רם כמו אדבר משפטים את איש אשר העז פנים לדבר סרה באזני על רעי – לולא הוא? האם גם הוא עשה לך רעה? הן לולא הוא התהלכת עתה את משוררים פריצים, את נערים שובבים או את חבר גנבים! הוא הוציאך למרחב, והוא הביא חכמה בלבך וגם עליו יזעף לבך! עתה ראה כי לבך רע ויצר מחשבותיו רק רע, תטפול עון ופשע על מטיביך הטובים ממך ולא תשים נגד פניך את כל הרעות אשר עשית, המורה, החזן, בעל השם, אבירם ועכבור כלם רעים וחטאים וגם דן פושע וְעַוָּל הנהו ורק אתה לבדך הצדיק! הה, דרכי יורדות מות! איטיב דרכי! אך איך איטיב עתה דרכי והנעשה אין להשיב? אבירם ישנאני, עכבור ירדף את נפשי, המורה הסיר פניו ממני, ומה יועיל לי אם איטיב דרכי? האם יאמינו בי? הלא חתום בצרור פשעי! אולם מדוע אין להשיב? אלך אל אבירם ואתרפס לפניו – אבל הוא לא יתנני ראות פניו. אלך אל עכבור – אך אולי יגרשני בחרפה, ומה אעשה? אין טוב לי בלתי אם להרחיק נדוד, אלך אל עיר אחרת, הלא טוב לי עתה מאז. בראשית בואי אל הישיבה, לא ידעתי עוד בתורה עד מה ולא ידעתי דרכי בני הישיבה ועתה אדע כל אלה וימשכוני חסד בכל מקום בואי – אבקש לי ישיבה אחרת בעיר אחרת –– אמנם האעזוב את רעי את גדעון אשר פקח עיני ואשר יתהלך אתי במשרים? האעזוב את האנשים הישרים אשר יעניקו מפתם לי יום יום? האעזוב את הזקן ובת בתו? ומדוע? מאשר כי אבירם חדל מתת מלחמו לי! יקח אותו ואת לחמו… אך לא! לא אקללנו! יהיה לו אשר לו ואני אמצא לי בית אחר, הלא מאיר אמר לי כי ישביעני בשמחה עת בטני תחסר וגם הזקן לא ימנע מתת לי ארוחה בהודע לו כי יחסר לחמי… אבל מי יודע אם לא שלח עכבור לשון אפעה גם שם ויבאיש ריחי?… כל עצמותי רחפו בחשבי, כי אולי נבאשתי גם בהזקן ובת בתו… המחשבות האלה כהנה וכהנה עברו על לבי אשר לא אזכור עוד כי כצודה דגים במצולה יעלה רק את אשר יגרה במכמרתו, הלא המה הדגים הגדולים והקטנים ימלטו חיש ואינם, כן הכותב מחשבותיו על הגליון יבוא רק את אשר העלה בחרמו הוא הזכרון, והיותר יעלה בתהו ויאבד. וגם אני אזכור אך מעט מכל אשר הרה והנה לבי בלילה ההוא, אך זאת אזכור כי זמן רב מאד חשבתי מחשבות עד אשר שכבתי למעצבה ואישן בלי מנוחה. האיש אשר באהבתו הרבה לחפש ודרור הושם בכלא וברזל באה נפשו ויפחד לשאת שם חפש על שפתיו; הרעב אשר יראה לחם ויפחד פן מרורת פתנים בקרבו; התועה בדרך באישון ליל ובשרו סמר מפחד וקרח ויפחד לבוא אל הבית הנשקף למולו ביער פן ימצאו בו מרצחים סתר להם, הוא יחוש בנפשו את אשר הרגשתי אני בלילה הזה עת אחזה השנה בעפעפי. השנה אשר אליה יחכה בכליון עינים הֶעָיֵף מעמל היום היא היתה לי לפחד וזועה, כי יראתי מאד מחזיוני ליל אשר תביא בכנפיה ואשר יענו את נפשי בכל עת אשר דאגה שברה לבי ביום הרבה יתר מן הדאגה והצרה הבאה עלי. אמנם בתקות האיש כן גם חדו כְּרֻבָּם כן באפס יסודם, גם אני פחדתי ללא-פחד; חזיונות נוראים לא בעתוני רק הפחד אשר פחדתי מהם גזל מנוחתי והקיצותי לרגעים עד אשר אתא בקר ויביא פדות לנפשי הנדהמה.

 

י"ג    🔗

 

טַעַם זְקֵנִים    🔗

אך לשוא יעמלו המלחים להחזיק כן תרן אניתם, לפרוש נס ולחתור השיב היבשה עת תבוא סופה מן החדר ותכה בים גלים ותשימהו כמרקחה, כי היא מדי עברה תשחק תלעיג לבן אדם וגבורתו ותחבולותיו; ולהבל ירבו ידברו האוהבים דברי תנחומים לאיש עת יטבע בים דאגה ועשתנות יגון יסערו כגלי עברה להפיצו, כי לא יצלחו להשקיט נפש סערה בטרם בא מועד. רק אחת היא אשר עוז בידה להשביח גלי היגון והיא–העת, היא לבדה אשר מסבות תתהפך לרגעים בתחבולותיה, אשר תוליד בנים ותכין קברם ומעפר אחר תצמיח, היא רק היא תכאיב ותחבש, ולכן לא לנצח שמחה וגם דאגה לא לעולם עומדת. הוד האביב והדרו יסוג אחור בבהלה מפחד חרבוני קיץ והחורף האכזר מלך בלהות וזועה יסוף ואיננו בטרם יֵרָאוּ פני מלאך השלום, פני האביב הנותן נשמה וחיים לכל היקום. כאביב כחורף כשמחה כתוגה יחד כסופה יעברו, העת תביאם בכנפיה והיא תשנה פניהם ותשלחם. אך רגע יתהלך בן חלוף בגני עדנים בהלך נפשו וישיש בדי שמחה וכרגע יראה אחריתה – תוגה, וגם היא כמוץ תסער ואין זכרון לה בהמר העת. זאת חזיתי מבשרי בימי עלומי בעת אשר הגיוני לבי לא ידעו עדנה מרגוע, כי רצו עפו ואיש רעהו דחק ויסערהו ממקומו, ולרוחי היה חליפות לרגעים – חליפות פעולות החיים אשר לא ישבתו רגע מעבודתם בימי הנוער – אל לבני הנעורים על שבר רעבם ואידו, כי שברם ואידם כעב קל יעברו עת נשף בם רוח ששון, ורוח ששונם הלא יחליף כח חדשים לרגעים בהגלות לפניהם רגש או תענוג חדש אשר לא ידעו אותו… נודו לשבעי ימים, אשר כבר שתו מצו כוס מנעמי החיים ועליהם אבד כלח עם שאונו והמונו, עת שואה תבוא עליהם, כי המה יכרעו יפלו תחתיה. אכן גם להם לא תצליחו לרפא מכאובם וגם להם רק מאת העת תקוה נשקפה – כי תקחם אל גבולם…

כל דברי רעי גדעון אשר אמר לנחמני בלילה ובבקר למחרתו היו כקצף על פני מים ולא הביאו תנחומים לנפשי, ואני אמרתי גדול שברי כים ואצלול בו כעופרת, כי בפעם הראשונה הגה לבי חזיונות אחדים ותקוה אחת זמן כביר, ולא כההולכים לפניהם היו אלה; עד הנה היו חזיונותי כחזיוני ליל אשר יעשו להם כנפים לאור בקר וישובו אל תהו הרת כל החזיונות ועתה לקחו את כל לבי ימים רבים. התקוה למצוא בית ומנוחת תמיד מלאה כל חדרי לבי, כי אני אשר כבר שבעתי נדודים מרבה להכיל, כצפור נודדת אשר לא מצאה קן לה, בעת אשר כל הנערים אשר בגילי לא ידעו אם ימצא בית אחר מבלעדי בית אבותם ואם תמצא עיר אחרת מבלעדי עיר מולדתם. אני ידעתי עוד באביב ימי עלומי ערוך את ערך בית ובני משפחה, וכאשר נעלה היה בעיני למצוא בית ומחסה לבל אירא עוד מפגע רע אשר יבוא פתאם ויקרא באזני: נודד: הרחק נדוד, לא לך מרגעה! וכאשר שמעתי קול מאחרי כי קרובה ישועתי לבוא החזקתי בהרעיון הזה ולא הרפיתיו ויהי לי לששון ביום ובלילה. ואחרי אשר דמיתי כי אניתי הסוערת באה עד החוף ולא יארכו הימים ואראה את חזיונותי יוצאים לפעולות אדם לכן אבלה עלי נפשי בראותי כי פתאם לפתע בא רעם וברק וישופני וישליכני אחור אל מצולה, ומשנה שברון הָשְׁבַּרְתִּי באמר אלי נפשי: הן הרעם הזה מידך היה לך! אתה פוררת בידיך מגדלי אשרך כשבר נבל יוצרים! – אמנם אף כי כליותי יסרוני והנחם שלח לשון אפעה בבתי נפשי וגם נתתי אל לבי להטיב דרכי ולהשכיל פי לימים הבאים לבל אביא עלי עוד הפעם אסון, בכל זאת רחקה כל תקוה ממני למצוא עוד מנוחה וישע, כי ידעתי בנפשי כי כל אלה לא יועילו לי ועוד אשוב לכסלה. כשני לבבות היו בקרבי ומחשבות שונות אשה מרעותה מצאו בכל עת קן להן בכליותי ותשמיענה קולן גם יחד לשבט ולחסד: בעת אשר מחשבה אחת יסרתני במוסר אכזרי באמרה: אתה הסבות בנפשך! השמיעה האחרת קולה: חף אתה מפשע וכל עושי לך רעה יאשמו. בעת אשר מחשבה אחת נתנה לאלהים תפלה: אין שופט ואין פוקד עון כי איש איש הישר בעיניו יעשה באין מפגיע, התפללה השניה אל אל מושיע: ברוק ברק אלהים והכריע אויבי תחתי – וגם בפעם הזאת התלקחה מלחמה בְּחֻבִּי: רעיון אחד שם אשם נפשי על אשר הכלמתי פני עכבור, על אשר ארשיע את אוהבי בעת אשר ארשע אני, והשני קם למולו ויקרא: אך מדוע יפקוד אבירם עליך אפו ולו לא עשית רעה? ואם גם עול פעלת מדוע לא יסרך כאב את בנו כי אם שחת רחמיו ויגרשך מהבית בחרפה?! הן לוא עשה בנו או אחד מבני משפחתו את הדבר הזה הלא הללהו גם הוא על חכמת לבו ואותך הדף בעברה! ומדוע? יען וביען כי ילד מסכן אתה! העני, העני רק הוא בעוכריך! לוא היה לך רב או אח כי אז נשאוך על כפים ויתפארו בחכמתך כי מאד נבונות ועתה אחרי כי בן עני הנך תחשב לך חכמתך לחטאת! – כה דברו הגיוני לבי דבריהם יחד ויגזרו לבי לגזרים ולא נתנוני לשיח עצות ישרות בנפשי ועל כן נפוגותי ואשב משמים בכל עת התפלה ולא האמנתי כי אמצא עוד נחומים לי. אכן לא כאשר דמיתי כן היה, רגעי יגוני לא ארכו, ועוד ביום ההוא כעבור שעה אחת, בבואי אל בית הזקן לארוחת הבקר ובהביטי בפני העלמה אשר האירה פניה אלי נסו כל רגשות היגון ממשכיות לבי כמנוסת צללי ליל עת אתא בקר.

הנערה ישבה למולי ותשיחני ותספר לי בשמחה כי בקרב ימים תבוא אמה ותחרה בשמחה את פניה.

– היש לך אם? – שאלתי בתמהון, כי חשבתיה עד אז ליתומה באין אב ואם.

– יש לי אב ואם, אך אבי חולה הוא ועל כן לקחני אבי אמי אל ביתו כי אהבהו כנפשי וגם הוא יאהבני מאד –

– ומי לא יאהב נפש טהורה כמוך? – אמרתי בלבי, אבל לשוני לא הרהיבה עז להשמיע כזאת.

– בעוד ירח ימים יהיה יום שמחה בביתנו, כי הוא יום הֻלֶדֶת אותי ואז אהיה “בר מצוה” – הוסיפה לדבר בשחוק. אני התפלאתי מאד בשמעי כי שנותיה שלש עשרה ואני דמיתי כי רק אחת עשרה לה ואשאל: האם שלש עשרה שנה ימי חייך? –

– הלא אמרתי לך כי אהיה ** בר מצוה** ואתה הלא מתופשי התורה אתה ותדע כי כמלאת שלש עשרה לאיש אז יהיה בר מצוה – ענתה בשחוק נעים. כל דאגה ויגון נסו מלבי אשר לפי שעה היה מטרה לחצי זעמם ועניתיה גם אני בשחוק: זאת לא נכחדה ממני כל במלאת שלש עשרה לנער יהיה בר מצוה. אך לא שמעתי מעודי כי נערה תהי בר מצוה אף במלאת לה שבעים שנה –

– נערה בת שבעים שנה; – קראה בקול שחוק גדול וברגע ההוא בא הזקן הביתה ובראותו אותה שוחקת שחק גם הוא מבלי אשר ידע למה ועל מה, והיא מהרה ותפול על צוארו ותאחזהו בזקנו ותנשקהו מנשיקות פיה בכח עד כי צללו שפתיה והזקן אצל גם הוא עתרת נשיקות לה ויושיבנה לימינו וישאל אותה: למה זה צחקת בתי? –

– ומדוע צחקת אתה בבואך הביתה אם לא ידעת למה זה צחקתי? – השיבה הנערה ותניע בראשה בחן.

– הוי שובבה! – קרא הזקן בשחוק – הכזה יהיה מענה אשר תבחרי לענות לאביך? זכרי ואל תשכחי את אשר עשית לי היום ולא עלי יהיה הקצף אם לא אקנה לך תשורה יקרה ליום הלדת אותך –

– אמנם אתה הלא תבוא הנה לשיש ביום שמחתי? –

– לא אבין את דבריך הלא פה בביתנו יהיה המשתה ומדוע תשאליני אם אבוא? –

– אם כן אין חפץ לי עוד במנחה ותשורה אחרי כי פניך יאירו אלי ביום שמחתי – ענתה הנערה בלב תמים. הזקן חבק אותה בעליצות נפש ויאמר: מה נעמת לי מקור שעשועי! אבל הגידי נא לי למה זה צחקת? –

– הבחור אמר כי נערה לא תהי בר מצוה אף במלאת לה שבעים שנה – קראה עוד הפעם בקול שחוק גדול – הראית אבי נערה בת שבעים שנה? –

– הבחור צדק בדבריו כי נערה לא תהי בר מצוה רק בת מצוה –

– טוב הדבר אהיה בת מצוה אך יבוא הבחור הנה לשמוח בשמחתנו אף כי לא אהיה בר מצוה רק בת מצוה, האין זאת? –

– הלא שמחתך היא ואת אשר תבחרי בו הוא יהיה קרוא –

– התקרא את עכבור הנה? –

– מדוע תשאליני כזאת? –

– כי תכלית שנאה שנאתיו וכאשר אראה פניו תערב שמחתי –. כאשר מת לבי בקרבי בשמעי שם עכבור נשא על דל שפתיה, כן שב ויחי בראותי כי זעום נפשי הוא גם שנוא לבה.

– ומדוע תשנאי את האיש הזה והוא לא עשה לך רעה מעודו? –

– כי הוא איש רע הלב ויבקש לעשות רעה –

– מי הגיד לך זאת? – שאל הזקן בתמהון ויביט בפני כי חשב כי אני דברתי סרה על עכבור באזניה – האם ראית מעשיו הרעים כי תתני אותו לאיש בליעל? –

– לפתות אנשים לעשות רעה האין זאת רעה? והוא הלא חפץ להסיתך כי תמשוך ידך מתת להבחור לחם חקו, ואיך תשאלני אם ראיתי מעשיו הרעים, הלא בעיני ראיתי ובאזני שמעתי כל אלה? – ענתה הנערה בבטחה כאיש לוחם מלחמת צדק וישר. הזקן נבוך בשמעו מענה פיה, כי בלי ספק קוה לשמוע כזאת מפיה וגם לא ידע להשיב על תוכחתה ויחשוב רגעים מעטים, אך באין דרך לצאת אחז בדרך כל ההורים אשר לא ידעו ענות על שאלת בניהם: מהירי חמה יגערו בהם או יגיפו שבט מוסר עליהם, ואלה אשר חימה אין להם יבקשו לסכסך דבריהם בשאלות חדשות, וכן עשה גם הזקן, כאשר לא מצא מענה להשיב על דבריה שאל אותה: מדוע תעשי את רעה ותחטאי בשפתיך? –

– אני! – קראה הנערה ופניה אדמו כתולע מבשת – אני אעשה רעה? למי? הגד נא כרגע למי עשיתי רעה ואבקש כי יסלח לפשע שפתי –

– ללכת רכיל האין זאת רעה? – ענה הזקן במנוחה בהביטו בפניה – הלא תלכי רכיל ותגלי סוד אחר בהשמיעך דברי עכבור באזני הבחור –

אמנם הלא בקול גדול קרא עכבור וישפוך עזוז אפו באזני אנשים רבים, והאם סוד הוא הדבר אשר ידבר איש בקול גדול?

– את עודך ילדה קטנה ולא תביני להוציא משפט בין טוב ובין רע, אך אני אומר לך כי לא כן עשית –

– אם עול פעלתי לא אוסיף – ענתה הנערה בדברים היוצאים מקירות לבה – אני לא ידעתי כי זאת תחשב לי לחטאת, אך בהודע לי אבקש את פני עכבור כי ישא לפשע שפתי –

– אל תעשי כזאת – קרא הזקן.

– מדוע? – הלא במו פיך הגדת לי פעמים רבות, כי אם יחטא איש לאיש לא יאבה ה' סלוח לו בלתי אם יתרפס וירהב רעהו עדי יסלח לו – הזקן בא עוד הפעם במבוכה ואחרי אשר החריש זמן מה ענה: מאד תעלוזנה כליותי בתי, לראות תם לבך ובור רוחך, החזיקי בדרכך זה גם בימים הבאים ותמצאי חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, אולם דעי לך כי אין חֻקַת משפט לתם וישר, כי גם המה לא ישוו בכל עת, והדבר אשר יחשב היום לחסר יתחשב מחר לחטאת, כי העת המקום והמצב ירימו וישפילו מפעלינו, שערי בנפשך אם תראי איש רעב וערום בלי לבוש בלילה ורחמיך יכמרו עליו ותתני לו מתנת כסף, התדמי כי נדבת לבך תחשב לצדקה? – לא! הכסף לא יחם את בשר העני ולא ימלא בטנו בלילה עת אזלת ידו ממצוא חפצו במחיר, ומי יודע אם לא ימות ברעב וקרח עד אור בקר. אך הדבר הזה לא ישוה אל הדבר אשר נדבר בו עתה. הטי למשל הזה אזנך, הגידי נא מה תעשי בבוא אליך איש ויבקש ממך כי תתני לו סכין? התתני לו כרגע מבלי שאל את פיו, מה חפץ לו בו? –

– בלי ספק יחפוץ לפרוס לחם אחשוב ואתן לו –

– ואם יעלו מחשבות על לבך פן מרצח הוא האיש ויקח מידך את הסכין להביאהו בלב רודפו? –

– אז לא אמלא שאלתו אף אם ירצחני נפש –

– עתה התבוננתי בדרי. אני שאלתיך “ואם יעלו מחשבות” – אך מה תעשי אם המחשבות לא תעלינה על לבך והאיש הזה יהיה מרצח? –

– ואיך אוכל להזהר משגיאה כזאת? –

– זאת תעשי ותנצלי מכל רעה, פלסי מעגל רגליך בטרם תתיצבי עליו, בחני מעשיך בטרם עשית ולא תשגי. זכרי בכל עת כי הטובה תהפך לרעה אם תעשי אותה בלי דעת –

– אך מדוע לא אבקש סליחה מעכבור אחרי כי חטאתי לו? ומה היא הרעה אשר תצמח מזה לאיש? –

– לוא היה עכבור איש ישר אז יעצתיך גם אני לבקש סליחה ממנו, כי אמרתי את תעשי הצדק והישר והוא יראה ויקח מוסר ויבקש גם הוא סליחה מהבחור, אך בידי האיש הזה יהיו דבריך לחצים שנונים לכלות כל חמתו בהבחור, ולא אשנה אם אחשוב למשפט כי עתה, בראותו כי דבריו לא עשו פרי והוא יחשוב בלבבו כי הבחור לא ידע מדבריו עד מה, יש תקוה כי ישוב אל לבו וישיב מעליו אפו, אך בהודע לו כי הבחור יודע כי רדף אותו באף ועמלו היה להבל אז ירב כעסו עמו למען הראותו כי זרועו מושלה לו –

– אם כן אחדל מדבר עוד עם עכבור למטוב ועד רע, ואשמרה מעתה פי ולשוני –.

השמחה הגדולה אשר מלאה לפני רגע כל חדרי לבי חלפה ועברה בראותי כי המה ידברו דבריהם יחד כמו רק המה בבית מבלי שים לב כי גם אני הייתי אתם. כמת נחשבתי בעיניהם – אמרתי בלבי – המה ידברו, ישאלו וישיבו דבר מבלי אשר ישימו אלי לבם, כן דברו העניים בבית מקלטם לשבט ולחסד בהזקן אשר מת בעוד אשר היה לפניהם, כי המתים לא ידעו מאומה וכן ידברו עתה בי. אמנם כן הוא, גם אני מת הנני כי עני כמת נחשב. לוא הייתי בן עשירים אז חי חי הייתי וישאלו בעצתי וייחלו למצוא שפתי. אך מי ישים לבו אל בן עני? הה! אלה המה שלוי עולם וזה שרכם! המה לא ידעו נפש האביון. הן גם לי לבב כמוהם, גם דמי לבבי ירתחו כסיר נפוח עת אשמע חרפתי, ובעיניהם הנני כמת ועוד נופל ממנו כי המת לא יבקש אכל לנפשו ולא ישא חרפה על פת לחם אשר יעניקו לו ברחמים רבים… אני אמרתי בני עליון אתם, מלאכי מרום אשר לא ידעו עשות רע, אכן גם אתם ככל העשירים; פת לחם אשר תותירו משבעכם תתנו ובמחירו תקחו כבודנו, רגשות נפשנו וכל יקר בלבבנו… כלכם אבירי לב, רק האחד יכה בשוט לשון זעם והשני ימחץ בשפת חלקות… וגם את נפש טהורה, גם את תבקשי להראות כי רם ערכך מערכי פן אשכח רגע גורלי המר… אמנם היא תנקה משפע כי היא נערה קטנה ולא תדע את רוח בני האדם. ועליה לענות לאביה על שאלותיו, וגם תלחם את מלחמתי ותפקוד אפה על איש חרמי, אך הוא לא ינקה, עליו לדעת כי אם גם איש חי הנני כמוהו! לא טוב הוא מאבירם וגם הוא השליכני כנצר נתעב מהבית לוא נבאשתי בו… כה הגיתי מדי דברם ומרגע לרגע חם לבי בקרבי וקצף ויגון ומשטמה התלקחו בחבי עד כי עלו מחשבות על לבי להגיד להם מעלות רוחי ויעבור עלי מה, ואולי הקימותי מזמותי לולא שם הזקן כרגע קץ להם באמרי פיו, כי אחרי אשר כלה דבריו את הנערה שם פניו אלי ויאמר בדברים נעימים בדרכו: אני שמעתי כי אבירם חדל מתת מלחמו לך, האמת הדבר? –

– כדבריך כן הוא – עניתי באנחה.

– אל תעצב כי אני אהיה מגן לך וביתי פתוח לפניך בכל עת אשר תבוא הנה – בראשונה נאלמתי דומיה ולא עניתי דבר. כי כליותי יסרוני ולא העזתי מצח להרים עיני אל האיש טהר הלב הזה אשר טפלתי עליו חטאת שקר בלבי, אך אחרי כן אמצתי את לבי ואקרא: ומה אשיב לך בכל חסדיך אשר תרבה עשות עמדי? חסדיך גדלו במאד מאד וקצרה ידי משלם לך גם בלשוני אין מלה להביע רגשות תודתי אשר…

– אין חפץ לי בתודה, והחסד לא גדול הוא כאשר תגדיל עלי במו פיך, כי מה עשיתי? אני אמרתי לתת לחם לאיש אשר בטנו תחסר? ידעתי כי גם אתה עשית כמוני לוא מצאה ידך לעשות, על כן חדל לך מהשיב תודות לי, גם אל תאנח כי לא יחסר לחמך –

– בי אדוני – קראתי ברגש – חסדך עלי גדול במאד מאד, ומדוע תמנעני מהכיר טובה? הן הדבר הזה כרקב בעצמי ועל זה אני נאנח על כי נשיתי טובת אבירם ואדבר דברים אשר לא כן, כי לא על הארוחה אשר חדל אבירם מתת לי תאבל עלי נפשי כאשר תדמה, רק על כי שלמתי תחת טובה רעה –

– ומה זה עשית לאבירם. או מה דברת אשר לא כן? –

– אני נבערתי ונכסלתי להגיד להמבשלת אשר אמרה לי בשמו, כי לא יחפוץ לתת לחמו ללצים “הגידי לאדוניך כי אין חפץ לי בו ובלחמו”. אך עתה אנחם מאד על כי נתתי בקצפי את פי לחטוא אל מטיבי ובנפשי אשבע כי לא אשוב לכסלה – הדברים האלה יצאו מקרב לבי אף כי לא הכני לבי על המעשה אשר עשיתי לאבירם, רק כי כליותי יסרוני על אשר חשבתי רעה על הזקן ואחפוץ להודות במו פי כי חטאתי, ומבלתי יכולת להוציא שם הזקן מפי נשאתי שם אבירם על שפתי ואחשוב בלבי את הזקן. כשחוק נראה על שפתיו מדי דברי וככלותו ענה ואמר: הלא תדע כי מודה ועוז יְרֻחָם ואחרי כי תנחם ותשוב ממעשיך לא יקרך עון –

– ומה יקרו לי נדבות פיך, המה ירהיבוני ויתנו אמץ בלבי! – קראתי ברגש ובלבי אמרתי: הוא לא יבוא במשפט עמי כהמורה רק ינחמני באמרי רצון, ובזה יכרה לי אזן לשמוע במוסר הרבה יתר מכל המוכיחים בדברי מוסרם, דבריו אצפון בלבי ולא ימושו מזכרוני עד עולם. הה! מדוע לא יצאתי לאור באור החיים על ברכי איש כזה? ולמה נולדתי בסתר המדרגה? לוא הייתי בן עשירים כי אז יכולתי גם אני להשיב אהבה אל חיקו, כי נפלתי עתה על צוארו ואחבקהו ואקרא לו: אבי אתה! ולא בזו לי, אך עתה רחוקה ממני תאות לבי, כי איך אעיז פנים, אני בן בלי שם להראות אותו אהבה לאיש נכבד ונשוא פנים כמוהו? – הה! העֹני העֹני! הוא ימוגגנו תושיה! הוא יערב כל שמחתנו ולא יתננו אף השיב אהבה אל חיק מאהבינו! – הרעיון הזה היה כאש יוקדת בעצמותי וינשני את השמחה אשר נתנה הבשורה הטובה בלבי.

מדוע נפלו פניך? – שאל הזקן בראותו כי פני זועפים.

– בשומי אל לבי כי אזלת ידי משלם לך אף אחת מני אלף מכל הטובות אשר עשית עמדי – הוא הביט בי באהבה ויאמר: אל יפול לבך על הדבר הזה, כי לא בכל עת תמצא ידינו לשלם טובה תחת טובה בפעל ידים, וגם מחשבות טובות כמעשים טובים תחשבנה, ואני אמצא די שלומים ברגשותיך אשר יהגה לי רוחך, אכן גם אני לא מלאך אלהים אני כאשר תחשוב – הוסיף לדבר במאור פנים – כי גם אני אבוא על שכרי ולא לחם חסד אתן לך כי אם מפרי מעלליך תאכל – בתמהון הבטתי בפניו ואשאל: ומה תמצא ידי לשלם לך? –

– תשמע ותבין – ענה בנחת – עתה תראה ותדע, כי קצרה יד איש מהרע לרעהו, כי השוכן שמים יספור מעגלי איש ויכונן מצעדיו; האדם יאמר להרע ואלהים יחשוב לטובה, וגם עכבור אשר דמה בלבו להרע לך גם הוא עשה עמך אות לטובה. אני גמרתי כבר אמר ללמד את הילדה דעת שפת הארץ, אך לא מצאתי איש ישר לפני, ואני לא ידעתי עד הנה, כי רב כחך בשפת הארץ ועתה נודע לי זאת מפי עכבור, אשר חשב לך דעתך זאת לחטאה ואשמח על הדבר במאד מאד כי אמרתי: אתה תורה את הילדה קרא וכתוב ושכרך נכון לפני ואיש לא ידע בדבר הזה. הלא תראה כי יש לי חפץ בך ומעמל כפיך אשביעך –

אסיר אל בור עת יפתחו לפניו שערי בית הכלא, חולה נוטה למות כי ישוב ויחי לא ישמח בלבו כאשר שמחתי אני לקראת הבשורה הזאת אשר הפכה אבלי לששון, לששון אין קץ וברגע אחד – להאסיר והחולה תשיב העת רק את אשר גזלה מהם, ולי שלמה שמחות שבעתים באבלי. רק שני ימים חסרו לי ועתה לא לבד כי לא יחסר עוד לחמי, כי אם גם לא אירא עוד מחץ שפת אויב ולא אתרפס וארהב איש ובשת פני לא תכסני בשבתי אל השלחן, כי מעמל כפי אשבע, ועל כל אלה אחדה בשמחה את פני הילדה, אשר גרשה כל עצב, יגון, פגע, מכשול-לב ומוסר כליות הלאה הלאה מקרב לבי כהמעונן יזרה ילדי שחת ברוח פיו. השמחה מלאה כל חדרי לבי עד אפס מקום למחשבות, כי שמחה גדולה כצרה נוראה ישביחו רגע המון מורשי הלב, ולא חשבתי לאחת אחת את כל הטובות אשר הביא לי הרגע הזה. לא הגיתי תודה להזקן היוצר שמחתי, גם לא שויתי לנגד עיני את הנקמה הגדולה אשר אקום מעכבור איש מַצוּתי בהודע לו כי עשה אתי תחת רעה טובה, אף כי כל אלה הרגשות היו בלבבי, כי הייתי כהלום יין ויתבוללו בלבי יחד רגשות תודה, שמחה ונקמה. הזקן התבונן כי לא דבר דבר, כי בלי תפונה לא אבה לערב שמחתי. אמנם כאשר שבה המנוחה ללבי החלו המחשבות להפרד לאט לאט אשה מרעותה ואכיר מראיהן ואשמח לראות בדמיוני על פני עכבור קצף ומפח נפש, ששתי בשומי נגד עיני את החכמה הרבה אשר אביא בלבב הילדה – בעלות השם הילדה על לשבי שבעה נפשי ענג אין קץ – בימים מעטים והזקן יראה ושש לבו ויקרא בעליצות לב: אכן חכם לב הוא יוסף ומכיר טובה למטיביו. אך כל אלה כאין נחשבו בעיני מול השמחה הגדולה כי אראה את פני הילדה יום יום…

– אבל תקותך להיות חתן בקרב ימים נשארה מעל – קרא פתאם קול גדול באזני, כל עצמותי רחפו כי דמיתי בתחלה כי קול עכבור שמעתי, הבטתי ימין ושמאל ובקשתי את הדובר הדברים באזני ולא מצאתיו, ובראותי כי רק הזקן והילדה בבית ואין זר אתנו קראני פחד נורא, כי אמרתי: אין זאת כי אם מלאכי שאול קמו לצחק בי ועוד מעט וקראתי בקול: שמע ישראל! – כה חזקה עלי יד הפחד.

– ומתי יהיה הדבר הזה? – שאלה הנערה את הזקן. הקול הזה השיב לי ברגע אחד את המנוחה ואשחק בלבי לפחדי ואשא עיני אל הזקן לשמוע דבר מה יענה. הוא החריש מעט ואחרי כן ענה: בראשונה אקנה לך ספרים ואדבר את ראש הישיבה ואבקשהו כי יתנהו לעזוב את הישיבה שעה אחת בכל יום –.

– ברגע הראשון כאשר השמיעני את הבשורה הייתי כְּמֻכֶּה בתמהון מרוב שמחתי ושכחתי כי לא בידי עתותי כי אם בידי המורה. ואף כי ידעתי את דרך המורה כי במישרים יתהלך אתי ויתן בכל עת את שאלתי, וגם שמתי הכסף מבטחי, כי אמרתי השקלים פתחו לפני דלתות הישיבה לבוא והמה יפתחו לפני דלתיה לצאת יום יום, בכל זאת באה יראה בלבי פן לא יתן המורה שאלת הזקן. ומה יהיה אז? הה! עבד הנני, לא בידי טובי, לא אצא חפשי בלתי אם אדוני יתנני לצאת ובידו לכונן ולהסיר הצלחתי ברוח פיו, ומה אעשה אם יהיה לקיר מבדיל ביני ובין הצלחתי? –

– ומה תעשה אם לא יתנהו המורה לבוא הנה? – שאלה הנערה את הזקן כמו קראה מעל לוח לבי את הרשום בו.

– אני אחשוב למשפט כי הוא לא יקום לשטן לו, אך אם לא יאבה שמוע בקולי אז אשים עצות בנפשי ונראה איך יפול דבר – ענה אותה וישים אלי פניו ויאמר: היום לא תראה עוד את פני. כי לא אבוא הביתה כל היום ומחר בוא הנה ותשמע מה ענני המורה –. קמתי לצאת החוצה ובהציגי רגלי על המפתן קרא עוד הפעם קול גדול כקול איש באזני: המורה לא יתנך לצאת! – בכל מאמצי כח אחזתי בכפות המנעול לבל אפול ארצה, כי קרסולי מעדו מפחד ורעדה. כשוב רוחי אלי מהרתי לשוב אל הישיבה ולספר לגדעון את אשר קרני ואת אשר השמיעני הזקן, ומה נבהלתי בראותי כי גם גדעון, אשר היה בעיני כיודע כל נעלם, לא ידע ענות אותי דבר בדבר הקול אשר שמעו אזני! – דרך האיש הזה היה נעלה מאד, הוא לא התבושש להודות כרגע כאשר לא הבין דבר לאשורו כי הדבר הזה נעלם מעיניו ולא ידעהו, ואותו אחד מאלף מהיודעים דעת מצאתי אשר לא בקש להתראות כיודע הכל, ובשמעו מפי על דבר הקול ענה ויאמר: מעודי לא שמעתי וגם בספרים לא מצאתי כדבר הזה ולא אדע להגיד לך שרש דבר נמצא בך, אבל אדמה כי יד הדמיון עליך חזקה והוא עשה זאת לך כי הוליך את חושיך שולל, הן זאת ראיתי כבר כי הדמיון ימשול בך וידובב שפתיך בעת אשר תשב בבית, או כאשר תתהלך בחוץ לבדך, אך אל תשים לבך לדבר הזה כי אין כל פחד –

– אך איך אמשול ברוחי בשמעי פתאם קול גדול אשר יהלום על אזני כהולם פעם וכל תמונה לא ראה? הלא בשרי יסמר מפחד בטרם אשיב אל לבי לחזק רוחי –

– שלום לך אל תירא! אמץ רוחך בטרם תשמע את הקול ואז לא תיראנו –

– ומה יאמר לבך, הימלא המורה משאלות לבי? –

– כמעט שכחתי להגיד לך, כי המורה חולה הוא ולא יבוא היום הנה –

– טוב מאד הדבר – קראתי בשמחה – עתה אוכל לצאת ולבוא באין מפריע –

– שגית מאד – ענני בעצבון – כי אם יחלה המורה ולא יבוא הנה ימים אחדים, אז יקח אחר פקודתו בימים ההם וידעתי נאמנה – כי דוב המשגיח ימלא מקומו ואז נכונו בידינו ימי חשך, כי רע הלב הוא האיש הזה מאין כמהו, ולא יוכל כלכל את כל בני הישיבה, אך אלה אשר ילמדו שפת הארץ המה כזבובי מות בעיניו, כי כעוזבי אמונת אבותיהם יחשבם בלבו –

– אבל אני לא אשאל את פיו ואעשה כאשר בלבבי כי מי שמהו לאדון לי? בקול המורה אשמע, אך לא אטה שכמי לסבול עול אדונים רבים –

– לא תוכל עשות כדבר הזה. כי בעת אשר יקח את פקודת המורה בידו לעשות כהעולה על רוחו, ואם לא תאבה שמוע בקולו יגרשך בחרפה מן הישיבה, ואז תהי לדראון לכל בני העיר. וגם בעיני הזקן לא תמצא חן אחרי אשר כנער משלח תהיה בעיניו.

– אני אדע נאמנה כי לב הזקן טוב עלי והוא יהיה עלי סתרה בכל עת – עניתיו בבטחה.

– הלא גם באבירם שמת מבטחך ומה הבטחון אשר בטחת בו?

– איך תשא את שם שניהם על שפתיך גם יחד? הלא תחטא בשפתיך בדמותך מלאך אלהים לבכור שטן! – קראתי ברגז ואשכח כרגע, כי זה לא כביר חשב גם לבי כזאת.

– שני האנשים האלה בני אדם המה – ענה בנחת – האחד לא מלאך אלהים הוא כאשר השני לא בכור שטן הנהו, ואם כי לא אכחד כי רם ערך הזקן על ערך אבירם בחכמה ובכבוד אבות, ואולי גם בנדבת רוחו, אמנם גם לאבירם לב ישר ורוח נכון וירבה עשות טובות, ולולא נבאשת בו שבעת גם אתה רצון ממנו, וכאשר תעשה דבר אשר לא כדת בבית הזקן יגרשך גם הוא –

– שגית מאד, לוא שמעת את אשר ענני בשמעו מפי את אשר עשיתי לאבירם, כי אז אחרת דברת, אז אמרת גם אתה כמוני כי לבו כלב מלאך אלהים –

ומה ענה אותך? השמיעני נא –

– הוא לא הוכיחני על פני רק דבר נחומים לנפשי באמרי רצון –

– לוא עשית לו רעה ולא הוכיחך ויעטרך רצון אז נתתי גם אני לדבריך צדק כי לב מלאך אלהים לו, אך כאשר עשית דבר אשר לא כן לאבירם, והוא יכפר חטאתך ברחמים רבים, לא אדע עוד אם לבו טוב הוא כאשר אמרת –

– יהי כדבריך, אני לא אחפוץ לֱהִוָכֵּחַ אתך על דבר אבירם והזקן, אמנם אני לא אחכה עד אשר אגרש מזה, כי אם אעזוב את הבית הזה ואשים משכני היום או מחר באחד מבתי התפלה, הן כבר מצאתי חכמה ורב כח לבי להגות בגמרא גם בלי עזרת מורה, ואגיד זאת מראש להזקן ולא יקרני עון –

– חלילה לך מחשוב מחשבות כאלה – קרא בדאגה – הסר העשתונות האלה מלבך פן תנחם באחריתך! הכעת תאמר לעזוב את הישיבה? עת אשר השליט המושל האדם באדם לרע לו ויעשה אותנו בני הנעורים כרמש לא מושל בו. כל זד ובליעל יגורנו בחרמו וימכור אותנו בחמשים שקל באין מפגיע, ורק הישיבה תסוך עלינו ותצילנו מידי עריצים, ממוקשי האכזרים הסוחרים בנפש אחיהם כבדגי הים. האם לא ראו עיניך את האמללים המובלים יום יום להמכר בבצע כסף? הטוב טוב אתה מן האמללים האלה לולא נקרא שם הישיבה עליך? מפני שם בן ישיבה יחתו גם המרעים האלה אשר לא ייראו את ה' ולא יחתו מיום פקודה. וכעת תאמר לעזוב את סכת השלום החופפת עלינו ולנוע בין חיתו טרף באין עוזר ומגן? ראה נא ראה כי מחשבותיך יצעידוך לבאר צרה ויגון, אשר לא תוסיף צאת ממנה! – אימה חשכה נפלה עלי בשמעי דבריו כי בעיני ראיתי את המעשים הנוראים אשר נעשו יום יום, אך לא שמתי לבי אליהם כל עוד אשר לא נגעו בעצמי ובשרי, אך עתה נפקחו עיני לראות, כי לא טוב אני מכל האמללים וכי התהום פותח פיו לבלע גם אותי חיים אם אמרי אעזבה את הישיבה.

– צדקת בדבריך, צדקת מאד – קראתי במר נפשי – לא את בני אדם נתהלך רק חיתו טרף עוטרים עלינו מסביב, אצא מהישיבה – אפול בידי אכזרים, אשאר פה – אתענה תחת ידי עריץ אשר יגזול הצלחתי ממני מרוע לב. כאבי נעכר ואין עוזר, כי ארץ נתנה בידי רשעים! –

– אמנם מדוע תפחד ותאנח עתה? מי יודע מה ילך יום, אולי ידבר הזקן היום את המורה והוא יתן לו את שאלתו ואז אין לאל יד המשגיח להרע לך, ואולי יקום המורה מחליו ויבוא מחר הנה ולשוא תפחד פחד? חכה עד אשר תדע דבר ברור ואל תוסיף לדאבה חנם – בעודני יושב ושומע אמריו חשכו עיני, לבי סחרחר, עורקי הראש בצד האזן השמאלית הלמו כהלם פעם ואהי כאיש עברו יין.

– מה זה היה לך, כי תביט בי בעינים מזרות זועה – קרא גדעון בבהלה. אני לא עניתיו אף כי את דבריו אלה שמעתי עוד. כחי סר מעלי, רוח בינתי עזבני ואצנח מעל הספסל ולא ידעתי מה היה לי, רק כי על עפעפי צלמות, התבל ואדם עליה כוסו במעטה עלטה, ערפל, חשך ואפלה…

 

י"ד    🔗

 

בַּמַּחֲזֶה    🔗

כל הנרות אשר בבית יעלו אורם עד הַסֵּפּוּן וישלחו קויהם האדומים כדם אל כל עברי הבית, נהרי נחלי דם ישטפו במרוצתם בכל פנה. רעש גלגלים עולה באזני, משאון לרכבם פקחתי עיני לחדור בים האדום והנה מרכבה רתומה לששה זבובים תעבור כעב קל על הקיר ממסד ועד הטפחות ובבואה אל מרום קצה תשוב אחור כרגע כמו יד נעלמה נגעה בה ותמשכנה אחור בחזקת היד ועד ארגיעה תשוב על עקבותיה – אנה פניה מועדות? שאל קול גדול.

– זאת היא דרך ירושלים! – הרעים קול אחר לעומתו, וכמו משתי קצות הארץ באו הקולות ויגעו בשתי אזני ויחרידו את מורשיהן כצלצל פעמונים גדולים.

על חבל דק כשערה אשר שתי קצותיו קשורות בירכתי התבל בפאת צפון ונגד בטבעות השלובות בחוג השמים הנני רוכב בין השמים ובין הארץ. רגלי כבדו כמשא כבר כי שני כדורי ברזל גדולים וכבדים מאד קשורים אליהן, ואל הכדורים קשורים חבלים דקים אשר קצותם בידי שני אנשים נוראי המראה העומדים על אדמת עפר מתחת בשתי קצות הארץ ויריבו בחזקה בקול נורא המרגיז ארץ, זה יאמר: לי הוא: והשני יקרא בקול: לא כי בידי נתן! ואיש איש ימשכני בחבלו אליו וכאשר יגבר האחד חילים ארוץ כחץ למטרה אל ירכתי צפון, וכאשר תעלה יד השני על ידו אעוף במעוף עין אל קץ הנגב… אבכה אתחנן ואין שומע…

– כאשר תכבה הנר אשר על השלחן אז יסוף רוחך ותגוע – קרא איש זקן באזני. מהרתי ואקום ואעלה נראות בכל המנורות ואשכב על מקומי. הנני שוחה בים אש, פרשתי ידי לשחות ואשחה עד אשר לא היה בי עוד כח לשחות ואצלול מצולה. שם ראיתי דג גדול ולו ארבע קרנים ושמונה עשרה כנפים והולך על שתי רגלים כתפארת אדם וסביבות שניו אימה, הוא פתח את פיו ויקרא: אבל תקותך להיות חתן עלתה בתוהו –

חתן חתן אני! קראתי בכל עוז וקול נשמע מקרקע היום: גדעון החתן! –

גדעון? – לא ידעתי עד הנה כי גדעון שמי. שמעו שמעו כי גדעון שמי! – ואת בת תפת מה לך פה? – קראתי פתאם בקול נורא בראותי את פני לילית הדלים והאיומים הולכת ולוטשת עיניה המזרות שועה לי. סורי ממני, לילית איומה! אני לא אשמע בקולך! סורי ממני! – ובראותי כי היא שולחה יד לאחוז במתני הרימותי ידי ואך אותה מכה רבה ותחשך הארץ ויחשך התהום ויחשכו השמים ולא ראיתי עוד כל תמונה…

– כאשר פקחתי עיני הבטתי כה וכה כמשתאה כי לא ידעתי איפו הייתי. אני שכבתי על ערש ברזל בחדר גדול אשר בו עמדו מטות רבות ועליהן שכבו אנשים וילדים, לפני שלחן ועליו צלוחית וצנצנת ובהם דמי מרפא. הניעותי גויתי ותפול מעל ראשי מטפחת לבנה המלאה שלג. משערותי נטפו רסיסי מים, ובצדי הרגשתי כאב כמו מסמרות דקרו בבשרי. הסירותי כתנתי, כי רק כתנת ומכנסים כסו את בשרי ואראה אבעבועות רבות קטנות ואדמות כדם על צדי השמאלי ואחשוב כי בחלום חזיון לילה אראה כל זאת ועצמתי עיני, ואחרי כן פקחתי עוד הפעם ואקרא בקול: איפו אנכי? – לקולי מהר גדעון מהחדר השני ויבוא אלי.

מה זה היה לי? – שאלתיו – איפו אנכי? ומי המה אלה האנשים? ומה הנה המכות האלה אשר הֻכֵּיתי על צדי? הלא אתמול הייתי בהישיבה, מי הביאני הנה? ומי הכני? ומדוע יטפו רסיסי מים משערות ראשי? –

– שובה למנוחתך – ענני גדעון בהשפילו קולו – שובה למנוחתך ואל תרעיש מורשי לבבך ואל תדאג כי עתה תשובה לראות באור החיים –

– אני אשוב לראות באור החיים? האם מת אני ובירכתי שאול משכני? מי המה אלה האנשים? האם גם המה מתים המה ופה היא התפתה? –

– חדל לך מדבר כאלה – ענה גדעון בעצבת – הלא תראה כי עודך בחיים וכלנו חיים אנחנו על האדמה ומדוע תדבר כאלה? האם לא תכירני? –

– מי הגיד לך כי לא אכירך? – שאלתי בתמהון – אני אכירך ואדע את אשר אדבר, אך מדוע אמרת כי אשוב לראות באור החיים; האם מת אני? –

– חי חי אתה, אך הנך חולה ולכן שים מחסום לפיך ושכב במנוחה לבל יְבֻלַע לך –

– מי הגיד לך כי חולה אני? – קראתי בשחוק – עוד מעט אראך כי בריא אולם הנני – ובדברי התחזקתי לקום ממשכבי, אך כחי עזבני ואפול אחור.

– אמנם חולה אני, ואני לא ידעתי – קראתי משכבר לב – אולם הלא אתמול עוד בריא אולם הייתי –

– הנך חולה שוכב על ערש דוי זה עשרים ושלשה ימים ועתה פקחת עיניך בפעם הראשונה מאז נפלת למשכב כי מחלה עזה עברה עליך –

– עשרים ושלשה ימים? – קראתי ואעביר ידי על מצחי כמו חפצתי לעורר את כח זכרוני – עשרים ושלשה ימים? שחוק תעשה לי! הלא אתמול הייתי בהישיבה. אך מה זאת? – קראתי בשממון – מי הכה אותך על המצח מכה אכזריה כזאת? מה זה היה לך? מה זה היה לי? האם בחלום תדבר בי? –

– לא בחלום רק בהקיץ אדבר בך והמכה הזאת הֻכֵּיתִי ממאהבי –

– מי הוא זה האוהב אשר יכה בעברה? יקח בכור מות את אוהב כזה! –

– אנא אל תקללהו כי הוא גם אוהבך הוא –

– אוהבי? שקר הדבר! לא אוהבי הוא וגם אלה לא אוהבי אתה – קראתי בכל עז כי החילותי לירוא מפניו ולקולי מהרו שני אנשים ויחזיקו בי בכל מאמצי כח ויתנו שלג על קדקדי. בראשונה נלחמתי אתם אך אחרי כן נפלה תרדמה על עיני ואישן. הקיצותי ואראה נער מבני הישיבה שוכב למולי על המטה וקול כחלילים יוצא מגרונו ופניו וידיו וכל גויתו ירוקים כעשב שדה. התבוננתי בפניו ופתאם נפתחו שני נחיריו בשתי ארובות ויזלו שני פלגי דם על המטה ואחרי עבור רגעים אחדים נסכרו הארבות. הקול נחבא בגרונו, פיו נפתח, עיניו נעצמו וישכב כבול עץ.

– הוא מת! – אמרתי בלבי – אך לא יראתי מפניו גם לא דאגתי ולא חשבתי איך בא הנה ומה קרה לו, לא הסירותי עיני ממנו ואביט בו לאור הנר הקטן אשר עמד על השלחן הקטן העומד בין שתי המטות. זמן כביר הבטתי בו עד אשר בא גדעון ויגש אלי וישאלני: השלום לך? –

– שלום בעצמי. אך הגד נא מי הוא הנער המת אשר למולי? – גדעון הביט בפני בעינים מפיצות דאגה ויניע בראשו.

– למה תניע בראשך? – שאלתיו.

– כי תדבר זרות –

– לא אבין למליך, הבט בפני הנער, האם לא מת הוא? – הוא הסב פניו ויבט בהנער רגעים אחדים ויאמר: אכן צדקת הוא מת! –

– מי הוא הנער? –

– האם לא תכירוהו? –

– איך אכירהו אם פניו מגאלים בדם? –

– הוא העזובי, אשר הוכה במחלת הירקון מכאב לב כי אחיו נפל בידי הסוחרים בנפשות אדם וימכר לעבוד עבודת הצבא –

– האם לא חדלו עוד המרעים משלוח בחמס ידיהם, וגם דברי המטיפים בשער לא ישיבום מדרכי און? –

– המה יעמיקו ישחתו דרכם מיום ליום, כי לא פחד אנוש ולא יראת אלוה עליהם –

– ובכל זאת לא יתחשבו אלה האנשים כמכחשים בה' ועוברי תורות ולא יגורשו מנו?! –

– דור תהפוכות הוא! כזאת לא היתה עוד ביעקב –

– אמנם הגד לי איפו אנכי? –

– האם לא תראה כי בבית החולים אתה? –

– אזכור כי דברתי אלך דבר מה בבית הזה, אך לא אדע עד מה. כמה ימים הנני פה? –

– זה יותר מירח ימים –

– יותר מירח ימים?! – ומה היא מחלתי הן לא אחוש בנפשי כל מכאוב –

– קדחת נוראה עברה על נפשך –

– פליאה דעת ממני מדוע לא אזכור מאומה: מתי ואיך נחליתי? –

– אל תרבה לבקש עתה זכרונות ימים עברו פן תתעצב אל לבך וְשׁחַתָּ לך כי עודך חולה –

– עתה אחוש כי עזבני כחי, גם רעב אנכי –. שמחה גלויה נראתה על פני גדעון בשמעו מפי כי אבקש אוכל וירץ בחפזון אל החדר השני ויקרא בקול: רבי אברהם! יוסף יבקש אכל, אות הוא לטובה –

– אזבל הכיני מרק בשר להבחור – נשמע קול איש.

– הנני לעשות מצותך כרגע – ענה קול כקול אשה – ברגע הזה? האין זאת? עתה בלילה אלך להכין מרק! שחוק תעשה לי! האם בן רוזנים הוא כי נמלא משאלות פיו ברגע אחד? הוי כסיל! עודך מחזיק באולתך, או הֻכֵּיתָ בשגעון כהבחור! האתה תהיה מנהל בבית החולים? עבד אתה! –

– אך הלא הרופא צוה לתת לו כרגע את אשר יבקש ולמענו שלח רבי משה בן-צבי תרנגולת לידך – ענה גדעון.

– מי אתה? ומה לך פה – קראה האשה בקצף – האם משגיח אתה על הבית, כי תבקש ממני חשבונות? מה עז מצחך! בן ישיבה בא הנה לבקש חשבונות! אם רעה הוא הלא אות הוא כי שב לאיתנו ויאכל לחם, ואם חולה הוא לא תחסר בטנו, תן לו לחם אם תחפוץ! גדעון שב בפנים נזעמים אלי ויאמר: חכה נא כרגע ואני אביא לך מאכל כאשר תאוה נפשך –. אני חפצתי לשאל את פיו, את מי בא בריב, מי היא האשה ומי הוא הבחור המשוגע, אך הוא לא שעה לדברי ויצא החוצה ואחרי רגעים אחדים שב ויביא בידו מרק עם בשר תרנגולת, ואני אכלתי בתאות נפש וברגע נפלה שנה על עיני ואישן.

 

ט"ו    🔗

 

אִישׁ הַרוּחַ    🔗

ביום השני כאשר בא הרופא ויבקרני אמר כי המחלה סרה מעלי ובעוד ימים אחדים אשוב לאיתני. לשמחת לב גדעון לא היה קצה בשמעו כזאת וישב אתי כמעט כל היום ההוא. אני שאלתי אותו עוד הפעם מה קרה אותי כי לא זכרתי עד מה והוא ספר לי כדברים האלה: ביום אשר שבת מבית הזקן הציתה הקדחת אש בדמי עורקיך ותהיה כמשוגע;עיניך ראו זרות, לשונך דברה תהפוכות ותעשה מעשים זרים. בלילה בעת אשר כל בני הישיבה נמו שנתם העלית נרות רבות וקראת פעמים רבות: לילית לילית! וכאשר חפצתי להשכיבך על משכבך הכיתני לחי בקראך בקול: לילית, סורי ממני! וזאת היא המכה אשר ראית על מצחי. כל הנערים דמו כי הֻכֵּיתָ בשגעון וייראו מפניך והרופא אשר בא ביום השני לראותך אמר כי מחלת הקדחת היא ולא מחלת שגעון, אך לא האמין כי תקום מחליך זה –. בשמעי דבריו זכרתי לאט לאט את המחזות אשר ראו עיני בלילה ההוא ואת דברי הזקן ואתעצב אל לבי מאד על כי נחליתי ולא יכולתי עוד לבוא אל ביתו ללמד את הילדה ואשאלהו אם לקחה אזנו דבר מה אודות הזקן והנערה.

– הזקן בא הנה שתי פעמים לדרוש בשלומך – ענני – והוא הגיד לי כי הנערה הלכה את אמה, אשר באה הנה לשיש ביום הלדת אותה, לראות את פני אביה אשר לא ראתה זה כשנה תמימה אך היא תשוב הנה בעוד ירח ימים –

– ומה שלום המורה? האם שב לאיתנו? – דאגה נוראה כענן כבד כסתה את פניו בשמעו את שאלתי ויחריש ולא ענני דבר.

– האם מת המורה? – שאלתיו בראותי כי לא יענני.

–הוא חי – ענני בכבדות אך…

– אך מה היה לו? מדוע לא תענני דברים נכוחים? –

– אני אירא מאד להשמיע דבר רע פן תתקצף וִיבֻלַע לך, כי עודך חולה ולא אחפוץ להפריע מנוחת לבך –

– יפול לבך עלי, כי שבתי לאיתני ואוכל לשמוע את דבריך –

– ובכל זאת חכה לי ימים אחדים –

– הלא בזה תפריע את מנוחתי הרבה יתר, כי לבבי יעמיק מחשבות למצוא פשר דבר וטוב טוב לך להשמיעני ואדע –

– הבה ואשמיעך, אך אמץ רוחך לבל תתקצף, דע כי אני לא אסתפח עוד בהישיבה –

אתה עזבת את הישיבה? – קראתי בתמהון – ואותי חשכת מחשוב מחשבות כאלה;ומה זה היה לך, הלא תאהב ותכבד את המורה? –

– אני לא עזבתי את הישיבה רק גורשצי ממנה –

– אתה גורשת מהישיבה?! – שאלתי ואפקח עיני ופתחתי את פי כמו שמעתי דבר אשר לא יאמינו כי יְסֻפָּר– ומי ערב לבו לעשות כדבר הזה, ומה עול פעלת? –

– הסכת ושמע במנוחה ואספר לך כמו. המורה חלה את חליו כאשר ידעת ואז בא דוב המשגיח וימלא מקומו ותהי עת צרה לכלנו, הן הוא ישנא בלבו את כל הנערים תכלית שנאה, ומה גם אותי, כי האיש הזה יאמין אמונה אמן כי אין חלק ונחלה באלהי ישראל לאיש אשר ילמוד שפה זרה כאשר השמעתיך כבר בטרם חלית, ובכל עת הייתי לשכים בעיניו אך נפלא ממנו עד כה לעשות לי רעה, כי המורה היה עלי סתרה. אולם אחרי אשר לקח את רסן הממשלה בידו בקש עלי תנואות למצוא לי עון אשר חטא, וזאת ידעתי על כן גמרתי אמר לבלתי קחת תורה מפיו, כאשר עשו רבים מהנערים הגדולים בצדק, כי לב האיש הזה צפון משכל ולא ידע אף החצי מאשר נדע אנהנו, וגם ראשי העדה ידעו זאת ועל כן לא האיצו בנו להקשיב לקחו, אך בקרבו בערה הנקמה כאש תפתה על כי הכלמנו אותו ולוא היה לאל ידו, כי אז הכה אותנו כלנו חרם פעם אחת, ואנחנו ידענו זאת ונהגה בשום לב וכל עמלו היה לריק. ביום החמישי לחלותך אחרתי שבת בבית החולים, כי הזקן היה פה ונדבר יחדיו ובשובי אל הישיבה נגש אלי ויתן עלי בקול פחדים: הגד בליעל! איכה תעיז מצח להתהלך לשוח ולעזוב את הישיבה כיום תמים? הלמען זאת ינתן לך ערך מחיתך למען תשאף רוח ותתהלך ברחובות מבלי שאול את פי איש? השמיעני כרגע, איפו היית? לבי יאמר לי כי את בחורים פריצים התהלכת ותעקש דרכיך… איפו היית? –

אני החרשתי, שמעתי חרפתי ולא עניתיו דבר, כי לא חפצתי לתת לו ידים להרבות כעשו עמדי, והוא הוסיף לקרוא בקול זעם: הן תחריש ותדום, אות הוא כי נחמסו עקביך, נגלה עונך בקהל, ואתה אמרת בלבבך: אין רואני, אך עתה תדע כי משגיח אני ואפקוד עליך את עונך –

– עוני לא נגלה בקהל כי לא חטאתי ולא העקשתי דרכי כי הלכתי בדרך טוב ועשיתי הצדק והישר – עניתי במנוחה.

– עתה עשית הצדק והישר!! – קרא בקול שחוק – האתה תתיצב על דרך טוב? את מי תגיד מלים? אתה האפיקורוס, המכחש באלהי ישראל, אתה תעשה הטוב! מה עז מצחך להשמיע דברים כאלה באזני! אך לא בער אנכי מאיש ואבין אנה יובילוך רגליך ולשוא תתכחש בי פניך יעידו בך זדון לבך –

– אם יעידו פני בי או אין, זאת לא אדע, אך מעשי יעידו בי כי עשיתי הצדק והיושר – עניתיו עוד הפעם במנוחה. מנוחתי היתה כשמן לאש להגדיל מדורת עברתו ויתקצף וירקע ברגליו כמשתגע מרוב קצפו ויקרא בעזוז אפו: השמיעני כרגע איפו היית? ואם אין – – –

– בבית החולים הייתי לבקר את יוסף האשדותי החולה – דברי הביאוהו במבוכה כי ראה כי עתה אין לו כל תקוה לפקוד עלי אפו ויחריש רגעים מעטים, אחרי כן התעורר ויקרא: ואיך ערך לבך לעזוב את הישיבה מבלי שאול את פי? –

– אני שאלתי את פי ראש העדה והמורה והמה נתנו לי הרשיון לצאת בכל עת אשר אחפוץ מבלי שאול את פי איש – הוא נשך שפתו בקצף עד שפך דם ויקרא: אבל בעת הזאת אני הנני המורה ועליך לשאל את פי!–

– ראש העדה אמר לי לבל אשאל את פי איש – עניתיו שנית.

– אני לא אוסיף דבר עם עצב נבזה כמוך, אך אשאל את פי הראש אם נכונה בפיך? לא אאמין לדבריך כי מאת ראש העדה היתה שומה כי תצא ותבוא כאשר עם לבבך – וככלותו דבריו הלך חו בחרי אף, ואני ישבתי על מקומי ואקח לי את ספר ישעיהו עם התרגום האשכנזי כאשר אעשה בכל יום לפנות ערב. פתחתי את הספר ואקרא: קרא בגרון אל תחשוך… ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב – דברי החוזה מחזה שדי נתנו בי רוח חדש ורגשות נעלות ואשכח רגע את מצבי ומקומי, רוחי הציקתני עד מאד כמו בקש לפרוץ לו דרך ובאין איש אתי אשר יכלתי להביע רגשותי באזניו לקחתי גליון ועט עופרת ואכתוב עליו הדברים האלה – בדברו הוציא גליון מחיקו ויקרא בו כדברים האלה: דבריך אלהים אשר דברת בחזון לנביאך חיים ונאמנים לעולם! כעיניך אשר תראינה מראש מקדמי ארץ עד תכלית אור עם חושך, כן דבריך ישמיעו משפט גוי ואדם יחד מדורות עולמים עד דור אחרון. אך בם נמצא צדקות ועוז, אך המה יקראו לשבוים דרור! דרור וחפש ישמיעו, יְפַתְּחוּ מוסרות התבל וחרצבות בני איש, ישרים יראום – ואורם ישמח, רשעים – וְהֻמְכוּ וימלו כראש שבלת! כמעשיך – הררי עד ותהום רבה, כן מדברותיך עד יקומו! רוחך יְחַיֵינוּ בעת צרה, עת נלכד בחכי אויב ומתנקם, כי ירוממונו על ונשחק להתבל ופגעיה, חזיונותיך ישאונו על כפים מעל לאדמות אשר תַּצְמַחְנָה עמל ואון, יעודדו רוחנו לבל נאמר נואש מעקת צרים בהראותם לנו דורות קדם ונראה כי גם המה לבני אדם רשעתם וצדקתם, גם אז הכתיר הרשע את הצדיק וישם לו ארבו, גם אז פרשו זדונים רשתם על יד מעגל המתהלך את אלהים והוא לא עזב את חסידיו. בני איש יסיגו גבול, יגזלו מחלק הישרים ויהי למלא בטנם ואלהים יפתח לצדיקיו שערי שמים, רוחו יפיח בהם וישביע נפשם צחצחות אשר תקצר יד עַוָל לחמוס מהם! וגם עתה שערי השמים פתוחים לאיש אשר בני האדם גדרו דרכיו ועווּ נתיבותיו. גם אני אתהלך בקרב צרה, אגור מכעס אויב, רגלי תתע עלי אורח על מעקשים וחתחתים, עיני תחדור בערפלי העתיד לבחר דרך – וחשך ישופה, אכן מדי תשוב ותביט לאחור, לדורות ראשונים אשר כמו חיים יתיצבו לפניה – ואור שבעת הימים יאיר לה. אראה דבריך ומרחוק אור נראה לי, רחוק רחוק האור! רחוק מכל מקום וגבול, רחוק מכל קץ ותכלית, רחוק מעיני אך קרוב בכליותי – ברגע אחד אדא אעוף ואקרב אליו, על כנפי סרעפי ארומם אנשא ואבוא אל גבולו, במקום יפיץ קוי נגהו ומנגה נגדו ינוסו חושך ואפלה, במקום אין מות, חושך חושך וצרה, רק חיים אור וחפש, במקום אין חליפות וצבא ואין מקרה ותמורה… על אדמת עפר יזחלו הרמשים ההולכים על שתי רגלים ויראו וַיַרְאוּ עמל, ישבעו וישביעו צרה, יחלפו ימיר ילחמו יצורו יקרבו ירחיקו, ישנו פניהם, ימירו לבושיהם יסבבו ואת נפש רעיהם בכחש ויאמרו מצאני חכמה ויתנו לבם כלב אלהים. הה! המה ישימו מסוה על פועל פָּעַל יה ומעשה ידיו אשר יצר למען אחד באחד ידֻבְּקוּ, כי תאות נפש אלה הרמשים לְהִפָּרֵד. אכן שם במעון הרוחות אין מלחמה ואיבה, אין חלוף ותמורה, במרחבי מרום לא יֵצַר המקום, ושם אחזה חזות הכל, חזות אחת אראה – היוצר ויצוריו! אז אדע כי לא חלק נפרד רק יוצר ויצור הנני גם אני, כרסיס מים בים, כאש גחלת בלהבת שלהבת כן הנני בבריאה כלה, ואז אדע ואבין מה רב אשרכם אתם בני עליון עת תתנשאו במכרבת אש וסוסי אש השמימה ולא תוסיפו לראות את פני האדמה אשר יגון כחציר יכסה פניה ואשר תפצה פיה לבלוע דמעות עשוקים ודם חללים כרסיסי טל, וגם נפשי תמלא גיל, כי דבריכם חוזי מחזה שדי יקחו גם אותנו, תולעים, אל גבולכם, ומדי אדבר בדבריכם תבוא שמחת עולם בלבי, אז אדע ואחיש כי גם בי אוה הרוח לשבת, כי אבין אל פעולותיכם ואבין ארככם…

– אני לא אכירך עוד כי בפעם הראשונה אשמע מפיך כדברים האלה – קראתי משתומם אחרי התבוננתי זמן כביר בפניו אשר היו לפני להבים בדברו וגם אחרי אשר כלה את דבריו הפיצו עיניו אור יקרות כפני הרקיע אחרי כי בא השמש וַיַרְאוּ כי רוחו ירחף עוד על תהום עשתונות נעלים. ואך לאט לאט התעורר כמו מתרדמה ויביט בי במאור פנים ושחוק קל עבר על שפתיו ויאמר כמדבר לנפשי: כה הגה אז רוחי וכרגע שכחתי תבל ומלואה, אך לא לעולם אושר! –

– אבל מה זה היה לך כי נהפכת פתאם לאיש אחר? – שאלתיו שנית בראותי כי לא שעה אל שאלתי הראשונה.

– גם אני לא ידעתי עד הנה את כחי, הן עוד תזכור כי התאוננתי על אשר לא כרוח דן רוחי וידי תקצר מהוציא הגיוני לבי החוצה, אמנם עתה הראיתי לדעת כי שאר רוח לי, כי רק עתה החלותי לבוא עד תכלית דברי החוזים –

– בעיני לא יפלא הדבר הן תרבה הגות יומם ולילה ועל כן תרבה חכמה –

– לא אחי, לא זאת אשר תמצא לנו מרוב הגיון תקרא חכמה רק דעת, והחכמה תנתן לנו ממרומים ביום נצא מרחם לאור באור החיים, אני ראיתי רבים אשר הגו כל ימי חייהם, יומם ולילה ויתברכו בלבבם לאמר: מצאנו חכמה וגם בעיני רואיהם כחכמים נחשבו והמה לא ידעו איזה מקומה, כי רק את אשר ראו בעיניהם ואשר קראו מעל ספרים ידעו וקצר כח לבם לברוא חדשות, להצמיח מחשבות חדשות נעלות, רק איש הרוח יראה קצות דרכי החכמה, ואלה אשר לא עליהם ינוח הרוח לא יראו אוה כאשר לא יבינו ערך בחיריה, המה יעריצו יקדישו וירוממו תחת לשונם חין ערך החכמה והחכמים וערך הנערץ והנקדש והמרומם נעלם מעיניהם. אכרים, עבדי מושלים, לא יבינו רוב גדולת המלך, כי כמוהו ככל האדונים בעיניהם, המה יכופו כאגמון ראשם לפני כל גדול מהם, ואדוניהם וגם עבדי אדוניהם ימשלו על אדם רב וידעו בנפשם כי גבוהים המה גם על שרים רבים, ובכל זאת כעבדים יחשבו בעיני אשר עוז בידם לצות עליהם במפגיע כמלכים ורוזני ארץ בעיניהם, אך לא כן השרים הגדולים אשר המלך, המה יבינו גדלו. כן היא הדעת את ערך החכמה ויודעיה, בעיני האיש אשר לא רוח לו יחשב כל הוגה ומדבר בדברי חכמה כחכם לב ולא ניכר איש המעלה לפני האיש אשר ידע אך קרוא ספר. אך האיש אשר שאר רוח לו ויתנשא גם הוא – ואם גם לעתים רחוקות – על כנפיו, הוא יבין אל פעולות איש הרוח בדמותו פעולות ידיו הקטנות אל פעולותיו הגדולות, רוחו אשר לא יתרומם אל רוחו הנעלה ויראה כי אף אם רם הוא על רב אדם אך שפל הוא נגד האדם הגדול, ואז ידע ערכו וערך החכמה. ועל כן לא נבוא עד תכלית היוצר יען כי אין לאל ידינו לבוא עד תכלית יצוריו ולעשות במתכונתם, ולכן נעריצהו נקדישהו איש איש כרוח מבינתו ולא נדעהו, רק השרידים אנשי הרוח אשר מבטן אמם קרא אותם קורא הדורות לקרוא בשמו ויברא להם ניב שפתים ומסתרי משטרי העולם נתן בלבם למען אשר ימצאו את מעשהו מראש ועד סוף, רק המה יתנשאו על כנפי יה לראות קצות דרכיו ושמץ מפעלי ידיו ובדמותם דמות יערכו ליוצרם הַשָׂם משטרם וחקות עולם להם. אכן גם אלה בחירי-יה החוזים חזות הכל איש מרעהו יפרדו, ולא כראות האחד יחזה רעהו, כי בכח לבם חילים יגברו אלה על אלה, ורבות כח לבם כן גבהו מחשבותיהם וכן יתנשאו ועיניהם למרחוק תצפינה, ועל כן לא בשפה אחת ודברים אחדים יביעו כבוד אלהים;רוח האחד ישתומם בתוכו בראותו כח משרתיו עושי רצונו, והוא, לפי משל חכמי התלמוד, כבן כפר אשר יראה את מלך בגאון הדרו אשר יתפלא על רוב התכונה;על הסוסים האבירים הרתומים להמרכבה המצופה זהב על מעמד העבדים והדר לבושיהם ויקרא: מה גדול כבוד המלך אשר כל אלה לו! והשני יראה כבן עיר הבירה אשר הסכין לראות עושר וכבוד, הוא לא אל העוטרים את המלך ישים לבו רק אותו ביפיו תחזינה עיניו וישמיענו מה רב כחו להחיות ההמון הרב, כי כל אלה כאפס נחשבו אם יסיר פניו מהם. רק רוחו יקבצם, כחו יעמידם, בידיו יעשו, בעיניו יראו ובפיו ידברו, וכיצוריו הנה הנם. הוא והמה גם יחד אחד המה, אחד גדול בלי תכלית, אחד אשר הוא הכל והכל אשר רחד הוא!…

– נשגבים ממני דבריך –

– גם אני ידעתי כי לא תבין עתה את את כל דברי ובכל זאת אשמיעך כזאת, כי דברי חכמה יכו שרשיהם על תלמי לבב השומע ויעשו במחשך מעשיהם, כהזרע במעבע האדמה, עדי יוציאו ציץ ויעשו פרי תבונה וברבות הימים יתפלא האיש ויאמר: ממרום בא פתאם רוח בי;אמנם אלה המה דברי החכמה אשר שמעה אזנו ולא הבין, או לא שם לבו אליהם, המה יצאו ממחבואם ויתיצבו לפניו, וגם אני אלקט עתה דברי פי ידידיה מורי ודן רעי אשר זרעו על תלמי לבבי –

– אמנם הלא כבר ימים על שנה ראו עיניך את מוריך ואזניך הקשיבו דבריהם ובכל זאת לא הרבית עד עתה שיח, וכעת נהפכת לאיש אחר וחזיונותיך אלה חדשים מקרוב באו, מפי דן לא שמעתי כאלה –

– אמנם כן הוא;עשתונות אשר לא שערתי וניב שפתים אשר לא פללתי מעודי כי יבואו לי באו כתמם אלי, אכן המה לא באו אלי רק בקרבי היו ולא ידעתי את אשר אתי, ועתה עורר אותם המקרה ממקומם ויקומו ויתיצבו לפני, וימלאו כל בתי נפשי עדי הציקתני רוח בטני להביע רגשותי לאזן שומעת, כי כאש עצור בעצמותי היו. אך אל מי אדבר בלעדיך? האם אל בני הישיבה הלא כמשגע אהיה בעיניהם, ואם אל הזקן ידידיה? הלא משאתו אבהל ולא אעצור כח להביע מחשבותי באמר ודברים לו, אשר מחשבותיו מרומים תשכונה ומחשבותי אני כהגיוני ילד יהיו בעיניו, אני אטה אזן לשמוע מה בפיו, אך לא אפתח שפתי להשמיעהו, לכן עתה דברתי ורוח לי, כי יד הדמיון חזקה עלי מעת אשר חלית ונותרתי לבדי ואשיחה רק עם לבבי. וגם לך יהיו דברי אלה חסן ישועות לחכמה ודעת כי גם אתה התיצבת על דרך חכמה ולא עוד תסור ממנה והיא תתן מעדנים לנפשך. אמנם לוא ראיתיך על גפי האושר, לו היית בן שלוי עולם וידעתי כי נכונו לך שמחות ותענוגי בשרים אז לא נתנני לבי למשוך נפשך בחבלי הדעת באביב ימי עלומיך, כי אמרתי: הנח לו להנער, יראה ישבע מפרי עץ החיים בטרם ישלח ידו לגעת בעץ הדעת, אך עתה אחרי כי פרי עץ החיים לא נתנו לך, הלא טוב לקחת מעץ הדעת לבל תהי כמת עלי אדמות –

– אני לא אבין איך נמצא נחת בהדעת כמו בהחיים אחרי אשר בנפשנו נביא אותה ונשא עליה חרפה ומוסר אכזרי כמו נשחית נתעיב עלילה? –

– יען כי נגעת רק בְּקָצֶה ותוכה לא באת על כן לא תבין את זאת, אכן כאשר תבוא אל חדריה פנימה אז תשיב רוחך ותתן מעדנים לנפשך כי להנחיל אוהביה עונג יש ויש בידה. תענוגי בשרים ימצאו לאיש רק בימי הנוער, ורק לאיש מלא ביתו טוב כי רק בכסף ומחיר ימצאם דורשם, וכאשר תמלא נפשו מהם יהיו לו לזרא, ולא לעתים רחוקות יבואו לרגלם צרה, חלי ומדוה;אך לא כן תענוגות הרוח. אותם נמצא בלי כל שוחד ומחיר והמה לא יעזבונו גם עד זקנה ושיבה, וגם החרפה אשר אמרת כי נשא עליהם כאפס נחשבה. חרפת המחרפים לא תגע עדינו רק תגדיל את ערך הדעת בעינינו. האמינה לי, כי מעודי לא מצאתי עונג ונחת בדברי החוזים והחכמים כמו מעת אשר אשא ואסבול עמל בגללם. הן כבר זה יותר מעשר שנים אדע ואבין בכתבי הקדש כי במלאת לי עשר שנים כבר היו ערוכים ושמורים בלבי כל דברי נביאי אל, ואז התפאר בי אבי ובי התברכו רבים כי רבה חכמתי, אך עד הנה היתה דעתי כדבר חפץ בעיני, כאבן יקרה אשר בה יתפאר נושאה ולא ימצא בה נחת, לא תחם את בשרו בקרה ולא תהי למלא בטנו עת ירעב;אך עתה אחרי אשר נלחום נלחמתי בגללם, אחרי הוספתי קנות אותם שנית בדמי לבבי, עתה המה לי כעצם מעצמי, כרוחי ונפשי, וכל יקר חפץ בם יחזו עיני, עמם אשיחה והמה ינחמוני ויתנו לי ששון ישע. אך בכל אלה לא דברתי על לבך לעזוב מנעמי התבל מפני תענוגות הרוח לוא ראיתיך יושב על גפי האושר וטוב התבל בידך, אך כאשר יחסרו לך כל אלה אדבר על לבך לבחר בהם. מפרי עץ החיים תֵּרַע עין לתת חלק לרעהו, אך מפרי עץ הדעת יחלק כל איש-דעת חלק כחלק את רעיו. שמענה ואתה דע לך, כי ידעתי כי יבוא יום ותפקחנה עיניך לראות כי ישר משפטי… אמנם מחשבות לבי נשאוני רגע הלאה הלאה מן התבל ומקריו, ועתה אשוב לספר לך את אשר קרני: אני ישבתי והגיתי בספר ישעיה וכל יקר ראתה עיני בו ואשכח את המשגיח ואת זעם אפו, כאיש אשר עדת כלבים הקיפוהו וימלט מהם אל נוה שאנן. כה ישבתי זמן כביר ועשתונותי רומו מרגע לרגע וככל החזיון אשר קראתי באזנך זה עתה חזה רוחי וידו כתבה ופתאם נבהלתי בשמעי קול עברה מאחרי: מה זה בידך? – הבטתי מאחרי ואראה את דוב המשגיח עומד אחרי ומביט בהספר אשר לפני. עשתונותי הֻמכוּ כרגע ויפלו ממרומי שחקים אל תהום רבה. למראה פניו נבוכותי והעתיקו ממני מלים רגעים אחדים.

– מה זה בידך? – הרעים שנית בקולו – האם איש כערכך אני כי אשאל ולא תענני? –

– הלא תראה כי כתבי הקדש בידי –

– כתבי הקדש?! קרא בקול שחוק מרגיז לב – כתבי הקדש?! האלה קדש המה? הוי רשע עריץ, איך תעיז מצח לקרוא ספריך הטמאים בשם כתבי קדש? שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הארץ. ספרי גוים ומינים יובאו אל בית ה' וקדוש יאמר להם! הבעבור זאת יתנו לך לחם חסד למען תטמא את הקדש בספריך הטמאים ובפיך המגואל והטמא? היו לא תהיה מעתה כדבר הרע הזה;אני אבער את הטומאה מהבית! – ובדברו אחז בהספר ויקרעהו ויתן את הקרעים לנער מן הנערים ויתן צו כי ישליכם אל בתי המחוראות. הנער לקח את הקרעים בשמחה ולמען הכעיסני ולמצוא חן בעיני המשגיח קרא בקול “אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור טומאה”. עשתונותי נבוכו בראותי את המעשה הנורא הזה, דמי עורקי נהפכו לגלי אש ויהמו ויתגעשו כמו חפצו לפרוץ שער ולצאת. מנוחת לבי אשר תשמרני בכל עת מעשות דבר אשר לא-כן עזבתני ולוא היה בידי כלי משחית ידעתי נאמנה כי הבאתיו אל לבו, אך באין כלי יוצר היתה לשוני כחרב חדה כי לא משלתי ברוחי ואקרא בעזוז אפי: כה יטיבלך שר השחת בצ… רותחת בבוא יום הפקודה יחד את רעיך המלעיגים לדברי החכמים ומלעיבים בנביאי אל! – המלה עודנה בפי והוא התנשא כזאב ערבות ויתנפל עלי ויחזיק בשערות ראשי בכל מאמצי כח ויפרפרני. הרימותי קול צעקה ואקרא לעזרה ואין פונה אלי, ובראותי כי אין עוזר הרימותי רגלי ואך אותו מכה אחת תחת בטנו ולא שניתי לו, כי הוא נפל ארצה וכאשר הרפה ממני מהרתי לברוח ואתמלט בעור שני. עתה אראה משוגתי כי מעשה אשר לא יעשה עשיתי, אך הקצף עִוֵּר את עיני ויכני בשגעון.

– האתה תנחם על מעשך?! – קראתי בשממון – היחרף לבך כי פקדת אפך על הבליעל אשר נאץ קדש בזעם אפו? הלא המצוה על כל איש ישר להכות חרם זד ארור כמוהו, הלא רק לשמע אזן תסמר שערת בשרי ולוא היה למולי הרגתיו בלי חמלה, ואתה אשר עיניך ראו המעשה הרע הזה תנחם על כי הגדת להפושע פשעו?! אל תנחם כי בצדק וביושר קמת להציל כבוד קדשי בני ישראל מידי חורף דברי-אלהים! –

– גם אני כמוך חשבתי בקצפי, אך ידידיה אשר אל ביתו חשתי מפלט בברחי מן הישיבה אחרת השמיעני, כי בראותו את שערותי הפרועות בלי סדרים ואת פני אשר היו כפני מת מקצף ומורא שאלני מה קרה אותי ואני לא כחדתי דבר מכל הדברים אשר ספרתי לך ואמרתי בלבי: הוא רק הוא יודני על פעלי הטוב כי רק הוא יקדש דברי הנביאים בלבו, אך כרגע ראיתי כי שגיתי, כי בשמעו את דברי הניע עלי בראשו ויאמר: עד הנה נחשבת כאיש תבונות בעיני, אשר כביר כח לבו להשביח המון רגשותיו אך עתה הראיתי לדעת כי עודך נער, הסכלת עשו במאד מאד! –

– האתה תרשיעני? – קראתי בעצבת – האתה תאמר כי לא טוב עשיתי, על כי התעברתי על ריב לאלהים? –

– אל תהי גם אתה כהמתקדשים האלה הקוראים לריב ריב לא להם ויאמרו ריב אלהים הוא. את ריבך רבת ולא בחכמה, כי שמעת בקול הקצף אשר הסיתך להתגרות מלחמה – ענה במנוד רא.

– אמנם הלא הוא חלל את הקדש, ומי הוא אשר לב טהור לו ולא יתקצף ויתגעש בראותו את הקדש כי נִחָל בידי רשע אכזרי?! –

– הוא לא חלל את הקדש – ענה ידידיה – כי בעיניו ספר כתוב בשפה זרה כדבר חל או כדבר טמא. ולמה יחכם יותר מן רבי טרפון אשר אמר “אקפח את בני שאם יבואו לידי שאני אשרוף אותם”? ואם כן לא בצדיה חלל את הקדש רק משגגה ומחסרון דעת ולא ישא עון –

– אבל בעיני הוא קדוש ואיכה יכולתי התאפק בראותי את הקדש מְחֻלָל? –

– אולם מה לו ולקדשיך? האם נטל עליו לקדש את אשר בעיניך יקדש? ומדוע זה לא יפקוד עליך כי תחלל את הַמְחֻלָל בעיניו? ראה נא כי גם אתה בדרך המתקדשים זעומי נפשך אחזת ואף עוד זאת לך מאת המתקדשים אשר יקדישו את המגלות והגליונים מבלי שים לב אל הכתוב עליהם: כי יפול ספר ארצה ירימוהו וינשקוהו מנשיקות פיהם בעת אשר ידרכו ברגל גאוה על החקים והמשפטים הכתובים בו, וגם אתה בדרכיהם בחרת, קצפת קצף וקמת לבציל כבוד הספר בעת אשר חללת אותו כי לא שמעת אל הדברים אשר יורך, הן מעל הספר הזה קראת דברי החוזה אשר יגיד לדור עקש ופתלתל פשעו, כי ישחית דרכו וירהב הנער בזקן, ואת הדברם האלה השלכת אחרי גוך ולא נשאת פנים להשיבה החופפת על ראש המשגיח ותחרפהו ותקללהו ועוד תתבך בלבך כי ישרים מעשיך! על חכמים כמוך אקר בדברי החוזה: הוי! חכמים בעיניהם! רק בעיניך חכם אתה כי תכבד את אשר תראה בעיניך ולא אשר בלבבך. אתה תצטדק באמרך: הוא חלל קדש, ואני אומר לך כי הוא לא חלל קדש, כי אזלת יד בן איש מחלל את הקדש כאשר קצרה ידו מעשות קדש. הדבר אשר בידי בן אדם נעשה לא קדוש הוא, כי איך יצא קדש מחול? ואת אשר לא ימצא איש און לו לברוא אותו לא יוכל גם גם להכחיד, זאת מודעת לכל חכם לב. ואם כן אזלת יד איש מחלל את הקדש. הכתב והמגלה לא קדושים המה, כי על המגלה הזאת בדיו הזה היה לאל יד הכותב לכתוב דברי חול, רק הדברים והרוח הדובר בם קדושים, כי לא בידי אדם כוננו, והמה לא יְחֻלָלוּ ולא יטמאו, כי הקדש הנעלה לא יטמא. גם מפי טמא שפתים כי יצאו דברי אלהים חיים קדוש יאמר להם, רק הגויה תטמא כי לא קדש היא. ומדוע חרדת את כל החרדה הזאת, הלא את הדברים והרוח לא קרע ולא חלל? המה בלבבינו ולעולם יחיו וקצרה יד איש מגעת בם. הן לא להספרים נריב ונלחם רק להרוח והוא לא ביד יֻקָח, לכן בזרוע רמה נלחם לו רק באמרי רצון, בדעת ומנוחה ואם יש ביד איש לחלל את הקדש – אתה הוא האיש! – השמעת את דברי האדם הגדול הזה? אך לו עצה ותושיה! אני שמעתי ואבין והודיתי כי שגיתי ואחפוץ לשוב ביום המחרת לבקש את פני המשגיח כי יסלח לי, אך הוא גדר דרכי ולא אוכל עוד לשוב שמה. בפעם הזאת עשה דבר בליעל מאין כמהו, כי שם לי עלילות ברשע ויטפול עלי עון נורא למען יצדק במשפטו אשר עשה: אחרי אשר שב מקצפו ראה והבין כי לא טוב עשה בגרשו אותי מהישיבה, כי המורה וראשי העדה ימצאו בי חפץ כאשר ידעת וגם ייראו מפני פן אגלה את אוזן האדון מיללער מכל הנעשה שמה, ועל כן ירא לנפשו פן ידברו אתו משפטים וימלך עליו לבו להבאיש ריחי למען יצדק במשפטו. ויחפא עלי חטאת מרי ותרפים ויגיד לראשי העדה כי ספר וגליון מלא מפה לפה צלמי אלילים מצא בידי, ושנים מהנערים העידו בי לפניו כי ראו אותי יום יום יוצא ובא ברחוב הגוים וגם דברתי בחוץ את אשה נצורת לב, וגם כסף רב ראו בידי אשר בלי תפונה גנוב הוא אתי. ובראותו כזאת ובשמעו כאלה הוכיח דרכי על פני ואך כאשר קמתי בפניו ואחרפהו ואקללהו רק אז הניף ידו עלי ויכני לחי – כה ספר באזני ראשי העדה ובאזני הנאספים והנערים אשר כּרֻבָּם כן שוטני נפשי המה, וגם למען למצוא חן בעיניו, נתנו לדבריו צדק וכל השומעים האמינו בדבריו ויאמרו להביא את מלתחתי, אשר עזבתי שם בהחפזי לנוס וימצאו בה את שקלי הזהב בכיס אשר הסירותי מעל צוארך בעת אשר חלית, ואלה השקלים היו לעדים נאמנים כי שלחתי בגנבה ידי, ובכן נכתם עוני לפני כל העם ומי יצדיקני? כשמעי כזאת נפל עלי לבי מאד ואמר בקצפי: ארוץ ואשים לאל כל דברי המלשין הזה ואוציא את הכסף מידם, כי על כספך אשר נפל בידם דוה לבי הרבה יתר מעל כבודי אשר חללו, אך ידידיה עצרני מבוא עוד אל הישיבה באמרו: מרה תהיה אחריתך אם תאמר להלחם את רודפיך כי אתה אחד והמה הרבים, את כבודך והכסף לא תציל רק תכרה שוחה לנפשך – אני ראיתי כי צדק בדבריו ולא ידעתי לשית עצות בנפשי איך להוציא את הכסף ועל כן עזבתי אותו בידם עד אשר תשוב לאיתנך –. קצף נורא התלקח בלבי בשמעי דבריו והוא הקימני על רגלי ואקרא: ארוצה ואוציא את כספי מידיהם כרגע –

– שוב למנוחתך, הן חולה אתה ולא תוכל לעזוב את ערשך וכאשר תשוב לאיתנך אז יהי לאל ידך להוציא את כספך. אני לא הגדתי עד הנה לאיש כי כספך הוא, כי דברתי את המורה פעמים ואתמול שמעתי מפיו כי בעוד ימים ששה יחל לבוא אל הישיבה, לכן חכה עד הים ההוא כי רק אליו תגיש עֲצֻמוּתֶיךָ והוא יושיעך –

– אמנם מדוע לא עשית אתה כדבר הזה? למה לא שלחת להגיד להם כי הכסף לי הוא והעברת רעה מבשרך ואני לא אבדתי את כספי? –

– כי ידעתי כי לא יאמינו לדברי כי יאמרו ערום אערים למען הצטדק, וזאת שנית כי יראתי פן יטפלו גם עליך חטאת ויאמרו כי כיס אחד לשנינו ומי יצדיקך? לא כן כאשר תשוב אתה שמה ותגיד להם מיד מי לקחת את הכסף, ואם לא יאמינו לך הלא יש לאל ידך לכתוב מכתב אל האיש אשר מידו לך הכסף ואם גם הוא יעיד כי אמת בפיך יצא כנגה צדקך וישוב כספך לידך וגם כבודך לא יחלל –

– אם כן עלה כספי בתהו! – קראתי כמתעתע.

– ולמה תאמר כן? –

– כי הכסף בידי זה שנים רבות והאיש אשר מידו הוא לי כבר מת ואיך אוציא צדקתי לאור? –

– צר לי מאד כי באין עד נאמן לא יאמינו בדבריך ועצתי אמונה לבל תשמיע באזני איש כי לך הכסף פן תָּרַע לך –

– אבל אני אציל את כספי ביד רמה! – קראתי בקול ואתבונן בפני גדעון רגעים אחדים, כי מחשבות עלו על לבי פתאם: מי יודע אם לא דבר שקר יצוק בו כי הוא לקח את כספי ויסבבני בכחש… אך כרגע נחמתי על המחשבה הרעה הזאת ויכני לבבי מאד, כי פניו הפיקו תם ויושר תמיד ומה גם עתה כי עקבות חזיונותיו אשר דרכם בקדש עוד נראו על חזות פניו, ואהי בעיני כמחלל קדש, וברגע הזה חפצתי להגיד לו כל אשר בלבבי ולבקש סליחה ממנו על מזמות לבי, אך שבתי ממחשבתי זאת, כי השיבותי אל לבי: לא טוב להעלות על שפת לשון כל אשר יעלה על הלב, ומה יועיל לו אם ידע מזמותי הרעות? הלא רק ארע לנפשי חנם כי בשמעו כזאת יתרחק מעלי ולא יוסיף אהבתי. הוא הביט בי כמשתאה על אומץ רוחי וישאל: ואיכה תציל את כספך?

• אני אגיש עצמותי לפני המורה והזקן והמה יעמדו לימיני –

– ואם גם המה ישאלו אותות כי הכסף לך הוא? –

– הלא מן השקלים האלה הרימותי תרומה להמורה ולא שאלני אז בקחתו אותם מידי: איפו לקחתים, ומדוע ישאלני עתה? והזקן יאמין לדברי, בו אבטח ולא אפחד –

– לו יהי כדבריך, אך עצתי אמונה לך לבל תגיד להזקן עד מה, כי אירא מאד פן תהיה לך החסות בצל הזקן לכלמה. מי זה יתקע לידיך כי הזקן יאמין לכל דבריך ולא יבקש חשבונות רבים: מאין לנער עני האוכל לחם חסד כסף רב? ומדוע התעצבת אל לבך כאשר חסר לך לחם יום אחד אחרי אשר כסף רב בידך? הלא גם הוא אדם ולא אל ויראה רק לעינים ואיך תשים מבטחך בו? –

– אולי צדקת ממני – עניתיו – יקח אפל את הכסף ואת גוזליו ואני לא אשים עוד אליו לבי, הן גם בהיותו אתי לא מצאתי בו חפץ ולמה אדאג עתה כל כי לֻקַח ממני? אני אשמע בקולך ואשכח את הכסף ולא אזכרנו עוד –

– עתה אשמיעך עוד דבר חדש אשר עמדי, בקרב ימים אעזב את העיר –

– אתה תעזוב את העיר? קראתי בשממון ולבי נהפך בקרבי אל השמועה – ואנה תשים פניך? ועל מי תעזוב אותי? הה! זה הוא גורלי, כל רעי יעזבוני ויהפכו לי עורף. דן זה אהבתי נסע ונגלה מני בעת אשר החלותי להבין חין ערכו ואך בך מצאתי נחומים, ועתה תשליכני גם אתה אחרי גוך בעמק הבכא הזה ואשכון בתוך לבאים הפוערים פיהם לבלעני באין אוהב ורע לשפוך לפניו שיחי בעת צרתי. אנא אל תעזבני, השאר פה ונשב יחד כקדם –

– הן גורשתי מן הישיבה ואסתר מפני כל יודעי, כי שמי היה לחגא ולולא תמך ידידיה בימיני גועתי ברעב, אך גם לו לחם צר ואיכה אוכל השאר עוד פה ולגזול מחלקו הדל? לא אחי, אל תפצר בי, כי לא אוכל למלאות שאלתך –

– אם כן קחני אתך ואחריך ארוצה אל כל אשר יהיה רוחך ללכת – קראתי מקירות לבי, אך כרגע זכרתי את הזקן והילדה ואנחם על דברי ואמר: השאר פה ואני אגול כל אשמה מעליך כי אגיד לראשי העדה כי לי הכסף וגם אעיד עדים נאמנים, עתה זכרתי כי עדים נאמנים לי בעיר הזאת כי לי הכסף, שבה אתי פה– הוספתי להתחנן אליו.

לא אחי – ענה בנחת – אל תאיץ בי כי לא אוכל גם לא אובה לשבת עוד בעיר הזאת, וגם אני אשיבך עתה באמרי הזקן: האדם יחשוב לרעה והאלהים המכונן מצעדי גבר יחשוב לטובה, עמק עכור זה נהפך לי לפתח תקוה טובה. לולא קרני המקרה הזה לא פקחתי עוד עיני על דרכי, אך המקרה הזה הביא רב חכמה בלבי. עתה ראיתי כי תועה הייתי עד הנה בדרכי בשבתי בטח ואל לחם חסד עיני נשואות מבלי אשר אדאג לימים הבאים. מה לי פה ומי לי פה? למה ישבתי פה וּבַלוֹתִי ימי בעמל להבל? הלנצח אשא עיני אל אנשי חסד למצוא לחם העצבים? הלעולם אתגולל בהישיבה ולא אראה אדם וךא אבא בין אנשים? הלמען זאת נפח יוצר-הרוח רוח דעת בקרבי למען ארבץ את עניי הצאן האלה אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם? הלריק זכיתי לבבי ואבלה ימים על שנה להביא חכמה ותבונה בלבי? – אך אל! לא לשמוע שריקות עדרי הצאן הצועקים ללחם נולדתי, לא למען לכוף כאגמון ראשי לפני מעול וסכל כהמשגיח יצאתי מרחם! אני אחוש בנפשי כי כנפים לי ככנפי הנשא לעלות למרומי גבעות עולם. אני ראיתי באור שמש החכמה ועיני לא כהו מראות, אות הוא כי עיני נשר לי! אם כי שמו עבותים על אברותי, נתנו אפר על עיני, אך המה לא עצרו כח למרט את כנפי ולא השביתו את עיני מטהרן. הנה ארומם אנשא פעם אחת ואנתק את העבותים כפתיל נעורת, אסיר את האפר מעל עיני כמוץ עובר ואעלה אבר: על גבעות החכמה אעלה ואעשה לי שם ואז יהודוני גם אלה אשר ינאצו עתה את שמי כי איטיב לי ולאדם רב. אך רב לי להלאותך בחידות. דע כי כביר מצאה נפשי חכמה ודעת, שפת אשכנז כשפת עבר לי ודברי חכמיה כדברי חכמי ישראל ערוכים ושמורים בלבי, גם בשפת רומי עשיתי חיל, למדתי וקראתי הרבה ובינותי בספרים ההם כי לא זאת תורת האדם וחקות החיים לשבת כלוא כל היום ולהגות בספרים אשר לא יועילו לנו ולא יתנו אכל לנפשנו מבלי אחרית ותקוה לימים הבאים, כי מה תקות כל אלה האמללים המתגוללים תחת שואה בהישיבה? מה אחריתם? הלא אך מחסור, יגון וצרה! ירבו ימים להבל, יולידו בנים לבהלה! לכן גמרתי אמר וכן יעצני גם מורי ידידיה, אשר מידו לי כל הדעת הזאת, לעזוב את העיר הזאת ואת הארץ הזאת וללכת אל ארץ אחרת, אל ארץ אשר בה גמלה הדעת נצה ותשביע מפריה לאדם רב, אל ארץ אשר בה לא יבוש החכם בחכמתו, כי אם יתהלל בהשכל וידוע, שמה אשקוד על דלתות בית מדרש החכמות ואלמד חכמה אשר תחיה את בעליה ותתן לו עטרת כבוד. אל ארץ אשכנז אשים פעמי, שמה אשמע בלמודים וייטב לי, והיה כאשר ייטב לי אזכור אותך ואוציאך מעמק הבכא, ועד העת ההיא קנה חכמה למען תחכם ותצלח להיות כמוני. כאשר תקום מחליך אובילך אל ידידיה והוא יקרבך ויהיה לך לעינים כאשר היה לי ולדן כי יפתח לך את אוצר חכמתו וישביעך עד בלי די, ולכן אל תעצב על כי אעזבך כי תקוה טובה נשקפת לך –. אני שמעתי ולא הבינותי כי מעודי לא עלה על לבי כי יש מקום מקלט לנער עזוב מבלעדי בית הישיבה, או בית חזן, ובכל עת אשר שמתי עצות בנפשי לבחר דרכי שמתי נוכח פני ישיבה אחרת או חזן אחר, אך כי יעזוב נער את ארצו לנוע אל ארץ אחרת להקשיב לקח בבית מדרש החכמות זאת לא שמעתי מיום היותי, ומרוב תמהון לבי לא ידעתי מה אשיב לו על דבריו ואדום, והוא הוסיף לדבר אחרי אשר שאף רוח: לכן היה נכון בשובך לאיתנך ללכת אתי אל ידידיה בטרם אפרד ממך כי רג למען זאת נשארתי בעיר הזאת עד הנה –

– אמנם הגידה לי מאין באה אליך המחשבה הזאת פתאם, ןמדוע לא עשה גם דן כדבר הזה? הלא תודה כי גם לו לב חכם ומדוע בחר לנוע את חזן מעיר אל עיר מלכת אל ארץ אחרת? –

– המחשבה הזאת עלתה על לבי זה ימים אחדים בקראי מעל ספר תולדות אחד מהחכמים הגדולים אשר בארץ וראיתי כי גם ראשיתו היתה מצער מאד, גם הוא התגולל באשפתות גם הוא שבע כעס וחרפה בימי עלומיו בבית הישיבה, ואחרי אשר עזב את הארץ ויקח לקח בבית מדרש החכמה היה לאיש גדול, ועתה יתברכו בו רבים כי הגדיל תושיה ואותו לקחתי לי לעינים ואמר בלבי אחזיק בדרכו ויעבור עלי מה. לוא עלתה המחשבה הזאת על לבי שנתים ימים לפנים כי אז החזקתי גם בדן ולקחתיו אתי בחזקת היד והצלתי את נפשו, אף כי רחקו מחשבות כאלה מלבו אשר הגה אך נכאים על שברו ונקמה לעוכר כבוד בית אביו וכל הגיוניו ביום ובלילה היו אך לנקום נקם ולא דאג על הבאות כי החיים כאפס נחשבו בעיניו, ועל כן עשה מעשה זרים וישפיל כבודו ללכת את חזן ולהיות משורר עוזר על ידו למען לא ישים איש לבו אליו ולא יכירהו זעום נשפו בבואו אל עירו, כי אך שמה היה פניו מועדות יען כי תקוה נשקפה לו לתת שם נקמתו באיש חרמו, אך את כל אלה תדע אחרי אשר תקרא את ספרו אשר כתב ואת המכתב הנורא אשר שלח אל ידידיה ואלי זה ימים אחדים ובו הזכיר גם שמך – בדברו כסתה עצבת נוראה את פניו ויאנח.

– מכתב מדן? – קראתי – ומדוע לא הבאתו אתך? הטרם תדע כי נפשי נכספה מאד לדעת מה שלומו? אך למה זה נעצבת פתאם? –

– נפשי תאבל על האיש הזה אשר לו חכמה ודעת, יושר ותם לב מאת היוצר נתנו והמקרה יטלטלהו טלטלה וידיחנו מדחי אל דחי. לולא קרה אותו המקרה הנורא כי עתה הלכתי אל עירו ודברתי על לבו לארח לחברה אתי וברבות הימים היה לעטרת תפארת לעמו, ועתה הה! –

– מה זה קרה אותו? – שאלתי בדאגה – השמיעני מה היה לו אולי אוכל לעזרהו במשען כסף ואשלח לו את כל כספי – בדברי עבר שחוק קל על שפתי גדעון ואזכור כי לא בידי כספי ואמר: שכחתי כי לא איש עוזר הנני עוד אך בכל זאת השמיעני: מה היא הרעה הבאה עליו? – ברגע הזה נפתחה הדלת והרופא בא הביתה ואחריו באו הסוכן אשר על הבית ואשתו. הרופא נגש אלי ויבקרני ויאמר: הוי! בן חיל בעוד ימים אחדים תוכל לצאת במחול משחקים! –

– האם יום חתונת מלכה המילדת יהיה בעוד ימים אחדים, ומי הוא בחירה? – שאאלתי בלצון – הרופא הסוכן ואשתו נתנו יחד קול שחוק כי המילדת היתה כבת מאה שנים והזקנה בכל העיר.

– מחלתו סרה מעליו – הוסיף הרופא לדבר בשומו אל אשת הסוכן פניו – לכן אל תוסיפי לתת לו סמי מרפא. ואתה שמור נפשך – אמר אלי – ואל תאכל הרבה פן יבלע לך –

– טוב הדבר, אדוני הרופא – עניתיו – אני אשמר נפשי, אך את אשר אחזה לי תשמור הסוכנת לעשות את משפט החולים ולא תתן אל פי מאכל בן סורר המורה – הרופא לא שחק והסוכנת לא התקצפה, אך עיני שניהם העידו כי הוא שחק בקרבו והיא התרגזה. המה יצאו אל החדר השני וגדעון אחריהם ומאחרי הכותל שמעתי כי הרופא צוה כי יביאוני אל יתר החולים למען לא אתעצב אל לבי בשבתי בדד ואל גדעון אמר: אתה מלאת את דברי בהשכל ודעת כי נסיתו במסה ותשמיענו דברים נוראים ורוחו כלכל דאגתו אות הוא כי שב לאיתנו, אך עתה אל תוסף ראות פניו למען ינוח ויתחזק –

– האלך להגיד לו כי מחר אבוא אליו? – שאל גדעון.

– לא – ענה הרופא – כי כאשר תשוב אליו לא יתנך לצאת עד מהרה ועתה דרושה לו המנוחה –. אני נשארתי לבדי ומחשבות עלי על לבי;בראשונה נעצבתי בזכרי כי גדעון יעזבני, אך אחרי כן שבתי ונחמתי כי כבר הסכנתי לחליפות ותמורות ואך רגעים אחדים מצאה התוגה מסלות בלבבי, אך דברי הרופא אשר אמר " כי נסיתו במסה" עוררו בקרבי מחשבות חדשות – הוא נסה אותי במסה? – אמרתי בלבי – ולמה עשה כזאת? ומה היא המסה אשר נסה אותי? האם בדא מלבו כל הדברים אשר ספר באזני? אך לא! דבריו יצאו מקירות לבו ופניו העידו על תוגת נפשו, לא אבינה עד מה… עתה דלותי ואין בידי אף גרה אחת… אך מה הועיל לי הכסף בהיותו צרור בהכיס? מה הועיל לי? הלא הוא פתח לפני דלתי בית הישיבה, ומי יודע אם לא יביאני המקרה עוד הפעם להרחיק נדוד? הלא גם אני כסמל הקנאה הנני בעיני בני הישיבה, ואם בגדעון נחתה יד המשגיח אף כי בי אשר אין חפץ בי לאיש! “אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזןבי הקיר” מה נעים המשל הזה! הלא כאזוב מול ארז כן הנני נגדו אך מה אעשה? הנעשה אין להשיב. אמנם מדוע אין להשיב? אגיש ריבי להמורה והוא יעמוד לימיני. אך אם ישאלני: מאין בא לידי? וכאשר אשאל את נפשי: מאין בא לידי? הן בעון בא לידי ובחטא אבד ממני, אני עויתי ואיש צדיק וטהר לב נשא עוני, אולם מדוע ישא הוא את עוני? עלי לגול אשמה מעליו. אמנם מה אועיל לו? הן נכתם עונו ואם ירשיעני פי ארשע גם אנכי בעיניהם ואותו לא יצדיקו. ומה ממנו יהלום אם יצדיקוהו או ירשיעוהו? הלא הוא ירחיק נדוד לנצח, ואם המקרה לא גלה על עוני

מדוע אגלה אני? הן לא גנב אני ולמה אהיה בעיני כל כגנב? הן את כספי אשר גנב ממני בעל השם גנבתי ממנו ולא גנב אני… המחשבות האלה חשב לבי ואזכור את הלילה ההוא בבית המלון, את האשה וילדיה, את החסידים ומהלומותיהם ודבריהם, ופתאם זכרתי גם את השם מאיר זרחי אשר שמעתי מפי החסיד אשר ספר רוב גדולת רבו. האם מאיר זרחי אשר בביתו אמצא ארוחת יום הוא האיש אשר בו נדברו החסידים? הוי מדוע לא זכרתי זאת עד הנה? מי יתן בקר יום המחרת ואגיד זאת לגדעון! – הסוכן שם קץ למחשבותי כי בא אלי ויאמר: לך אחרי ואביאך אל חדר יתר החולים –

– טוב לי להשאר פה גלמוד –

– הרופא צוה כי אביאך שמה, קום ולך אחרי – אף כי שמעתי דברי הרופא כי רק למען לא אתעצב אל לבי בשבתי בדד צוה זאת ולוא ידע כי אבחר לשבת בדד כי אז מלא חפצי, בכל זאת לא מריתי את פיו כי ראיתי כי שלח יד להוביל אותי בחזקה. קמתי ממשכבי ללכת אחריו ופתאם בא יגון נורא בלבבי מבלי אשר ידעתי מי ילדו, עצבת נוראה מאד לחצה לבבי בחזקת היד ואהי כאיש נדהם – אין זאת כי נכונו בידי ימי חושך,לבי יראה מראישת אחרית כי רעה תבוא אלי – אמרתי בלבי, ובפעם הזאת לא לחנם שקד לבי לבשר לי את הרעה, לא לחנם פחדתי פחד, כי אמנם רעה אחת באה, רעה נוראה מכל הרעות אשר ראיתי עד הנ, כי עת רעה הה! היתה העת ההיא, עת שלט אדם באדם לרע לו….

בחברת החולים לא מצאתי רב נחת ולא הודיתי בלבי להרופא על חסדו אשר עשה אתי להביאני שמה. החדר הגדול היה מלא מפה לפה מטות ברזל אשר התראו כגלי קברים בבית מועד לכל מת, רק כי הגלים יכסו על השוכבים תחתם ויסתירו עמל מאין רואה, וְלַמטות יכסו השוכבים עליהן ונגעיהם יראו לעין;כל חלי וכל מדוה אספו אספה אל הבית הזה, שם עור ופסח. מצורע וצבה-בטן, אך שם שררו נגעי בני אדם בכל עזם וידכאו רבים תחת רגליהם. אמנם לב האדם לא יחקר! הן יצעק ישוע איש בבוא עליו צרה: כי יוכה במכאוב, או כי ברזל באה נפשו, והאם לא יחשוב איש בלבו בטרם יציג כפות רגליו על מפתן בית-צרה כזה, כי רק נהי וצעקת שבר ישמע בו תמיד? אכן לא כן הדבר! בבית החולים כבבית האסורים ישכח עד מהרה איש איש עניו ולחצו בראותו כי לא רק הוא היה למטרה לפגעיהזמן, וכעבור ימים כבירים והאושר כלה יסתר מעיניו ישכח ולא יזכור עוד כי מעל לגבול בית מקלטו ימצאו שלוי עולם: צרת הרבים תהי כגהה למחץ מכת האחד, הנה כי כן חקות החיים! אמנם לא רק צרותיהם ישכחו כי אם גם שנותיהם ומצבם, ולא נכר זקן לפני עול ימים, איש לפני ילד, יחד ישיחו, יחד יריבו, יחד ישחקו. רק בבית עלזי לב השמחים אלי גיל איש מרעהו יפרד, כי לא רוח אחד לכלם ובעת אשר האחד ישיש בעליצות נפשו תבכה נפש השני משבר ב??ח ¹אך שם מסוה שמחה על פניו לבל יכירו בו, לא כן בבית כזה בו כלם נשתוו. זאת ראיתי בבואי אל חדר החולים אשר ישבו או שכבו איש איש על ערש דוי, אלה שוחחו ואלה שחקו ושנים ישבו על מטותיהם ויריבו בחזקה על דבר כבוד בית אבותם, איש איש התימר בכבוד משפחתו, כי רמה היא בישראל ויתן לשמצה שם משפחת רעהו, וכארבעה או חמשה עזרו להנצים מזה ומזה, אלה הצדיקו את האחד בריבו ורעיהם הגידו להשני יושר אמריו.

– אבל רב לכם לריב ריב משפחות – קרא בחור אחד – הן פה כלם נשתוו ומדוע תתנשאו איש על רעהו?

– מה לך ולנו? מצורע! – קראו שני הנצים פה אחד בקצף על כי הפריעם ממלאכתם הנעימה.

– המצורע הזה יביא את כל במשפט – ענה אחריהם חולה אחר מצורע מכף רגלו ועד קדקדו.

– האתה תכלימני על כי מצורע אני? – קרא הבחור בחמה ותמהון יחד – הלא אני נרפיתי ממחלתי ואתה תשכב למעצבה עד אשר תרקבנה עצמותיך, פגר מובס! –

– ומי זה לידך יתקע כי לא תשוב הצרעת ותדבק בך? – קרא חולה אחר.

– הס כלב שתום עינים! – ענה הבחור עוד הפעם חלקו – הן הרופא שם אפר על עיניך ואני אשקיע בחבל לשונך ונדמית לעד –

– הוא צדק בדברו – ענה איש כבן חמשים – כי מי זה בקש תורה מפיך? –

– אך כל חלי וכל מדוה יחולו על ראשך! – קרא העור בעזוז אפו – הלא בטנך צבתה ועוד מעט תראה פנים את מלך בלהות ולא עוד תתחשב את רואי השמש ועוד תשפוט שפוט?

– כאשר אחדל מהתחשב את רואי השמש אז אקחך אותך למנהל לי, כי אור עיניך אתך – ענה הנכלם.

– המן הסלע הזה אוצי לכם מים?! – קרא העור בקול שחוק – ראו נא את הבאר הזה! הלא כמקור נאמן כן תקיר בטנך מים! לך לאבדון והשקיע אש תפתה היוקדת שם בהמון מימיך! –

– אני אשלחך לפני להורתני הדרך – קרא צבה-הבטן ויאמר להדות צנצנת בו. אני ראיתי, שמעתי ונבהלתי בראותי כי האמללים האלה יאמרו להוסיף פגע על מכאובם ואקרא בשממון: הלא תחטאו בנפשותיכם! הן אתם כלכם מֻכֵּי אלהים ומעונים, ומה יקחכם לבכם להתל איש ברעהו ולקרוא למהלומות?! –

– המשגע, המשגע! – נתנו כלם קולם יחד עלי בקולם.

בלהות אפפוני בשמעי קולם ואמהר לנוס מפניהם אל החדר הקטן אשר בו הייתי בראשונה. כשמוע הסוכן כי הדלת סבבה על צירה מהר החדרה וישאלני בזעם: איך מלאך לבך למרות את פי הרופא? הלא תראה כי רק חדר אחד לכל החולים ורק על פי הרופא ישבת עד הנה לבדך ועתה צֻוֵּיתָ לשבת את שאר החוליים ואיך ערב לבך למרות פיו? –

– אבל אירא מפניהם – קראתי בדאגה – כי המה אומרים להכותני נפש –

– מה זה תדבר תהפוכות? – קרא הסוכן בתמהון ויתבונן בי – האם שבה הקדחת ותאחז בערפך? אבל הרופא אמר כי מחלתך סרה מעליך והרופא ידע את אשר ידבר, לך צא מזה! –

– אך איך אלך? הלא אירא מפניהם! –

– האם אוכלי אדם המה? מדוע תירא מפניהם? הלא עד היום הזה לא נאכל איש בבית החולים, צא מזה! –

– המה נתנו עלי כלם פה אחד בקולם: המשגע! ונבהלתי מפניהם –

– הוי סוררים! – קרא בקצף וימהר אל החדר השני ויתן על החולים קול זעם ויעד בם, כי אם ישובו להשמיעני כזאת אז לא תנתן להם ארוחת הערב. וככלותו מצותו שב ויקחני בידי ויובילני אחריו באמרו: הרגע, כי לא יזידו עוד להרגיז רוחך – בלי חמדה שבתי ואשכב על משכבי וכל החולים שבו למלאכתם הראשונה ומרגע לרגע לטשו עין זעם לי, אך לא ערב לבם לגשת אלי לחרפני רק ממקומם התמלט לרגעים מפתחי פיהם “המלשין” “המשוגע” עד אשר אתא לילה ואישן ולא שמעתי עוד ריבות שפתם.

 

י"ז    🔗

 

מוֹת יְשָׁרִים    🔗

הצרות הבאות עלינו תדאבנה נפשנו ותמחצנה לבנו, אכן מדי עברן תשוב התקוה והנחמה לרפא מחץ מכתן, אך הצרות אשר עוד לא באו עלינו, אלה אשר רוחנו ינבא לנו בטרם באו, הנה תרגזנה רוח ונפש ותדקורנה כמדקרות חצי רעל באין מרפא, התקוה תסוף והנחמה עוד איננה. בלב מלא יגון עליתי על ערשי וברוח כהה פקחתי עיני בבקר ואחכה בכליון עינים לקראת גדעון, אך פעמיו אחרו ומרגע לרגע הוסיפה התוגה עז לדכא נפשי. כה ישבתי משמים על ערשי וגדעון איננו. מקור מחשבותי אשר הקיר בכל עת כבאר מימיה יבש. לא חשבתי מאומה, לא דרשתי ולא חקרתי: מדוע בושש גדעון לבוא רק דאגתי כי איננו, ובעת ההיא אותה נפשי מאד לראות פניו. הרופא בא וישתומם בראותו כי פני נפלו מאד וישאלני: מדוע פניך רעים? –

– לא אדע נפשי – עניתיו – עשתונות יגון יסערו בקרבי ולא אדע עד מה ונפשי נכספה מאד לראות את פני גדעון –

– האם כה דבקה נפשך אחריו?

– כדבריך אדוני – עניתיו אף כי לא בקשתי עד הנה חשבונות אם דבקה נפשי אחריו או אין.

– אכן לא לשוא תאהבהו, כי הוא גם הוא יאהבך עד מאד והוא איש בר לבב מאין כמוהו, אך הרגע נא ואל תעצב כי בוא יבוא –

– מי יודע? – עניתיו במנוד ראש.

– הגד לי איפו בית משכנו ואשלח לקרוא לו –

– רב תודות לך אדדוני – קראתי בשמחה – החייתני אדוני ונפשי תברכך מאד –

– הגידה לי איפו ימצא? –

– בבית ידידיה בן-צבי משכנו וידעתי נאמנה כי הוא ימהר לבוא לקול הקריאה –

– אני אשלח לקרוא לו – ענה הרופא במאור פנים ויצא. רגעים אחדים מצאה נפשי נחומים, אך מדי עברם שבה התוגה לענות את נפשי עוד הרבה יתר מבתחלה, למעצבה שכבתי כל הלילה ההוא, חזיונות נוראים בעתוני ולא מצאתי מנוחה אף רגע עד אור הבקר. בכליון עינים חכיתי עד בוא הרופא למען שאל מפיו שרש דבר נמצא בגדעון כי לא בא אלי. כשמעי את קול הרופא בחדר הסוכן שמתי רגלי כאילות וארוץ לפניו ואקרא בקול: ואיה גדעון? –

– לא ידעתי נפשי – ענה בנחת – אתמול שלחתי לקרוא לו ולא נמצא בבית ידידיה וגם הוא ידאג לו –

– הוא נסע מזה! – קראתי בקול מר ואבך תמרורים כמו כל הדאגות והצרות אשר הכבידו כמשא כבד על לבבי נהפכו פתאם להמון מים רבים. הרופא לא אץ בי לנחמני רק הביט בי רגעים אחדים ויאמר: הנה שבת לאיתנך ותוכל לעזוב את הבית אם תחפוץ ואולי תבקש את רעך ותמצאנו –

כמעט רגע סרו כל הדאגות מלבי לבשורה כי יתנני לצאת לחפשי, ומרוב ששוני הודיתי לו על החסד הזה האחרון הרבה יותר מעל הראשון, אשר פדה ממות נפשי, ואמהר לשים בגדי עלי ולעזוב את הבית ואבוא אל בית ידידיה.

בבית קטן וצר הנוטה לנפול, ואשר אולי כבר היה למעי מפלה לולא תמכוהו עמודי עץ מבית ומחוץ, ישב הזקן ידידיה; פני הבית מחוץ היו כפני זקן וידוע חולי אשר מט מזקן ועתו באה לעזוב את החיים ורק הרופאים יחזיקו בידו לבל יפול בידי המות, בראותי את פני הבית שערתי בנפשי את פני אדוניו וכן היה. בחדר צר ומכוסה באבק ישב הזקן על כסא עץ כעץ יבש, פניו קמטו מזקן, עיניו, אשר חֻבְּאוּ בחוריהן ורק כזיקי אש מתחת האפר נשקפו מבעד הבבות הארוכות והלבנות כצמר צחר דלפו דמע, שפתיו נעו בלי חשך כמו העלה גרה וידיו רעדו. הוא ישב על הכסא ויביט בספר אשר אחז בידיו הרועדות ולא שמע קול מצעדי רגלי בבואי הביתה, או החדרה, כי רק חדר אחד היה מלוא רוחב הבית. זמן כביר עמדתי על מקומי ואתבונן בפני הזקן אשר האמנתי כי רוחו ולא בשרו אראה ולא נועזתי לגשת אליו להשבית מנוחתו. הזה הוא האיש – אמרתי בלבי – אשר עליו ישמו רבים ושמו היה לחגא בפי רוב בני העיר כמו הרבה הרע, ואשר לפי דברת גדעון איש גדל העצה ורב הדעת הנהו מאין כמוהו? האלה עצמות היבשות אכלו חיל זרים? או אלה הגידים בלא בשר שתו דם נקיים? לא; לא! אף כי לא לא ראיתי תפארת גדולתו ורוב צדקותיו ורק לשמע אזן שמעתין מפי אחד בעת אשר נכתם עונו בפי כל בני העיר, ורוב פשעיו כי התגברו יגידו אבות לבנים ומופת לרבים היה, בכל זאת לא אספוק רגע כי נקי וצדיק הוא האיש הזה ושקר טפלו עליו עדי שקר חמס. צדיקיך צדיקים המה כאשר האיש הזה רשע הוא, אז אוי אוי לך עיר שכולה! – כה הגיתי בלבי ובראותי כי הוא לא יסיר עיניו מספרו חפצתי לשוב אחור אולי ישמע קול מצעדי רגלי ויתעורר, אך הוא הניח פתאם את הספר מידו ויקם על רגליו אז נגשתי אליו ואקרא: שלום לך זקן נכבד! –

– מי אתה בני? – שאלני בקול כחולה – ומי שלחך הנה? –

– את גדעון אבקש – עניתיו בעצב, כי מראה פניו הוסיף יגון על יגוני, בזכרי כי האיש הזקן הזה אשר ישב כל היום וידרוש חכמה בעת אשא יחסר נפשו מטובה ואשר אולי לא עשה מעודו לאיש רעה יתחשב כזר ועול ואת נפשו יבקשו, בעת אשר אנשי חמס יפושו כעגלי מרבק מכסף חמסם ולא יאשמו.

– את גדעון תבקש? ומי אתה? –

– שמי יוסף מעיר אשדות –

– האתה הוא יסף? שבה בני, את שמך שמעתי כבר מפי גדעון אשר יזכירך לטובה בכל עת, שבה על הכסא–

– אנא הגידה לי איה גדעון? – הוספתי לשאול אחרי אשר ישבתי על הכסא אשר נע כחולה כי רגליו מעדו.

– גם אני לא אדע – ענני – זה שלשה ימים לא ראיתי את פניו ולא אדע מה היה לו –

– האמנם נסע מזה ולא הגיד לך? – שאלתי בתמהון.

– לא אאמין כי נסע מזה בטרם ראה פני, וגם בגדיו וכתבי ידיו לא לקח אתו, לבבי יפחד מאד פן קרה קרה אותו מקרה רע –

– מקרה רע? – קראתי בדאגה – ומה הוא המקרה אשר קרה אותו? –

– גם אני לא אדע עד מה, אך לבבי כן יחשוב, מאין תבוא עתה? –

– מבית החולים –

– ובבית הישיבה לא היית עוד? –

– לא, כי מהרתי לדעת מה שלום גדעון –

– אם כן לך ובוא אל הישיבה אולי תקשבנה שם אזניך דבר מה אודותו, כי אני לא אצא פתח ולא אדע דבר מהנעשה בעיר, וכאשר תשמע דבר מה תמהר להשמיעני, וגם אם לא תשמע דבר שוב הנה לפנות ערב – מהרתי לעשות עצתו ואבוא על הישיבה.

בבואי שמה סבוני כל הנערים ויתבוננו בי וישאלוני לשלומי כמו מעמק רפאים שבתי אליהם והמה כלם אחי ורעי אשר דאגו לי ויבקשו שלומי, וברגע אחד שכחתי דאגתי ורוחי השתומם בתוכי: איכה חשבתי אותם כלם לרעי לב ולשונאים בנפש והמה יחד שלומי יבקשו. בלב מלא מחשבות כאלה ישבתי אל השלחן ואקח לי ספר ואבקש לבוא בדברים את הנער אשר רעה לי ביום הראשון בבואי אל הישיבה ולשאל מפיו אולי ידע מה קרה את גדעון. הוא נגש אלי בשמחה וישמיעני כי גם הוא יחשב עתה בין הנערים הגדולים ועל כן יבטח כי לא אבוש עוד בחברתו – ועל זאת אשמח הרבה יתר מאשר אשמח על הכבוד להקרא בשם גדול, כי משרים אהבך – כה חתם בדבריו.

דבריו אשר יצאו מקירות לבו לקחו לבבי ואומר: שגית מאד ידידי; אני לא בושתי באהבתך גם לפנים ולילה לי מהיות חסר לב לבלי אהוב את מאהבי –

– ובכל זאת רחקת מעלי עד כה, אמנם לא אשים אשם נפשך ולא אזכור ראשונות, כי השטן הפריד ביננו, אכן עתה כאשר אבד זכר השטן תשוב ותשיב אהבה אל חיקי, וגם את הספרים הטמאים תשליך אחרי גוך, האין זאת? –

בתחלה לא הבינותי למליו, מי הוא השטן? וזכר מי אבד? אכן כאשר הזכיר את הספרים הטמאים ראיתי כי גדעון הוא כשטן בעיניו, ואף כי היטיב חרה לי על כי יתן לשמצה את שם אוהבי, אשר מיום אשר חדלתי מראות פניו גדלה אהבתי בלבי שבעתים, בכל זאת לא פקדתי עליו אפי, כי אמרתי: מקנאתו בו ידבר כדברים האלה, ועל כן עניתיו במענה רך: לא טוב הדבר אשר אתה עושה ידידי לנבל שם אוהבי! אם תחפוץ קרבתי הבה ונכרות ברית אוהבים, כי לא צר לבי מאהוב שני רעים, אך אבקשך לבל תוסיף שנית תת שמו לגדופים, כי כחצים ירדו דבריך אל לבי –

– העוד תחריש באהבתך לגדעון? – שאלני בתמהון כמו לא האמין למשמע אזניו – הלא שמו היה לחגא לכל באי שער העיר וגם אתה חרפתו תשא אם תשמיע בקהל כי עוד תחשבהו כאוהב לך, לכן עצתי אמונה לך לבל תוסיף לשאת שמו על שפתיך פן תשבע קלון –

לדבר הזה לא אשמע לך, כי לא בן רגע צמחה האהבה על תלמי לבבי ולא לריח פיך תשליך נצתה וטוב טוב לנו לחריש לבלי הזכיר שמו, כי ברצח בעצמותי תחרפנו – עניתי כמתחנן ואבליג על חפץ לבי להשיב לו שבעתים בחרפתו על חיקו, ואגזור אומר לבלי דבר עוד אתו דבר על אודות גדעון לבל אשמע שמו מנואץ אף כי כלתה נפשי לשמוע אולי לקחה אזנו דבר מה אודותו.

– אבל מה תועיל לך אהבתו, או מה מנו יהלוך אם תחדל מאהבהו? – ענני מבלי פנות אל שאלתי – לוא היה אתך כי אז אמרת אוהבים תהיו, אך עתה אחרי אשר ירחיק נדוד ולא ישוב ועיניך לא תראינה עוד אותו כל עוד בחיים חיתך, מה תועיל לך אהבה כזאת? ולמה תשא עליו חרפה וקלון לשוא? –

– אוהבים נאמנים יאהבו איש רעהו כל עוד רוח באפם, ואף אם לא יראו איש פני רעהו לא ירפו מאהוב ומי יודע אם לא נחזה איש את פני רעהו בקרב ימים, מי יודע אם לא אבחר גם אני דרכו בימים הבאים? – עניתיו בנחת, כי אמרתי באחת אשיבנו וידע כי לא אחדל מהגות בספרי חכמה הטמאים בעיניו וכי גם לבבי יחשוב להחזיק בדרך גדעון: לעזוב את העיר וללכת לארץ אחרת.

– מה זה תדבר – קרא בקול גדול בשממון ויתבונן בי רגעים אחדים – האם עוד תבער אש הקדחת בעצמותיך כי תדבר תהפוכות כמו אלה? –

– שמע נא ידידי – עניתיו בנחת ואתאמץ בכל עוז לבל אקצף – הן כאוהב תחשבני וכן אהיה גם אנכי, לבי יהיה ערום נגדך ולא אצפון בכליותי דבר, אשמיעך את אשר עם לבבי ותדע כי משרים ולא תהפוכות אדבר; האמנם תדמה כי רק לך לב להבין ועיני טחו מראות? האם תאמר כי תצדק בכנותך לספרי חכמה ספרים טמאים משחיתי רוח ונפש? היאמר לבך כי כל אלה ההוגים בם סרי סוררים המה אשר יקשו ערפם למען עכור שארם ונפשם, או כי כלם נואלו, שגו, תעו ורק אתה ורעיך אשר לא קראו מעודם בספרים כמו אלה ידעו משפט אמת? לא ידידי תשגה מאד! אמנם לוא קראת במו, לו ידעת מה ידברו כי אמרתי אערך אתך מלחמה, אוכיחך ואערכה לפניך כי צדקתי בי, אמנם אחרי אשר כל אלה נסתרים מנגד עיניך ורק לשמע אוזן שמעת חרפת החכמים וגדופי ספרי החכמה מפי אנשים אשר גם המה לא ראו אורם ורק מפי נבערים כמוהם אשר דברי חסרי דעת יביעו מבלי דעת אולי שקר בימינם, עתה אומר כי כלם שקר ידברו, רמיה בפיהם! הספרים לא יעכרו רוח ונפש כי אם ששון ללב ועונג לנפש ימצאו במו כל ההוגים בם, המה יזכו ארחות איש ויורוהו מעגלי יושר וצדק, ולוא ידעת את האת נפש גדעון ידעתי נאמנה כי על כפות רגליך השתחוית לו וכעל מעין ישועה כן ששת על פלגי דבריו אשר יזלו ממקור חכמתו הטהורה והנאמנה. עוד יש יום אשר בושת הַמַעֲטים עליו בושה, ועיני כלכם אשר עתה כאין הוא בעיניכם תראינה איך יגדל כבודו בבואו אל המנוחה ואיך ירום ונשא וגבה מאד בהצליחו בדרך אשר הוא הולך עליה, כי יפאר עמו ונגד אוהביו כבוד, ולמה זה חרדת בשמעך מפי כי גם אני אבחר להתיצב על דרך בחר בה? והנני משמיעך עוד הפעם כי כל לשון תקום אתי למשפט לא תצלח להשיבני מדרכי, באשורו אחזה רגלי ובאלהים בטחתי כי לא אבוש משברי! –

התבוננתי בפני רעי לראות מה ישיב לי על תוכחתי ובראותי כי אין מענה אמרתי בלבי: נצחתי גם יכולתי, הן העתיקו מפיו מלים, אות הוא כי יתן תודה בלבו כי שגה ואחכה למוצא שפתיו עד אשר יאמר: סלח נא כי שגיתי, אך הוא החריש ולא ענה דבר רק הניע ראשו כאיש אשר בלשונו אין מלה.

– הן תחריש תשים יד לפה – קראתי כמנצח – ראית עותתך, אך מדוע תחריש תתאפק? תן תודה כי צדקתי כי מדוע תקשה ערפך? – הוא הניד בראשו עוד הפעם ולא ענה דבר.

– אך מדוע תחריש? אם יש אתך מלין השיבני ואדע כי לא צדקתי – שאלתי ברגז בראותי כי הוא ישב וידום.

– לא דע מה אשיב על תוכחתך כי…

– אם כן תן תודה כי צדקתי – קראתי מבלי תת אותו לכלות דבריו – כי מדוע תחפש חפש מחפש להשיב על תוכחתי אחרי ראותך כי הצדק אתי? – הוא נסוג אחור צעדים אחדים כמו ירא מפני וכל הנערים הביטו בי ואחד מהם קרא בקול: הוא ברח מבית החולים כי עוד לא נרפא מקדחתו – קצף גדול התלקח בחבי בשמעי דברי לעגו ואקרא בזעם: אני כבר נרפאתי ועתה באה העת כי תירש אתה את מקומי! – ואל הנער הדובר בי אמרתי: האם גם אתה תלעיג לי כי תסוג אחור ממני ולא תענני? האני בקשתי בקשתי אהבה מידך? הלא אתה קרבתי חפצת ותבקש לדעת את אשר בלבבי ועתה כי אין בפיך תוכחות תחריש תדום ותעזבני?! – הוא פתח פיו אך לא מהר לענות ואחרי אשר חשב מחשבות רגעים מעטים ענה בכבדות: ומה אענה אותך אחרי כי תדבר זרות? –

– ומה הנה הזרות אשר דברתי? השמיעני נא ואתן תודה כרגע, כי לא כן אנכי עמדי –

– העוד תשאלני מה הנה הזרות? השמעת מעודך כי יבחר איש בדרך אשר לא ישוב ממנה? הן אל ארץ גזרה ורחוקה יובל גדעון, אל ארץ אשר רבים יבחרו במות מבוא שמה, וידעתי נעמנה כי גם גדעון יבחר במות מלכת באזיקים אל ארץ אשר לשמה תאחז פלצות כל איש ישראל ואתה תאמר כי תפארתו תהיה על הדרך הזאת וגם אתה תבחר בה?!–

– לשונך תדבר תהפוכות ולא אבין עד מה! מי יובילהו? ומי נתן אזיקים על רגליו? הלא הוא שם פניו ארצה אשכנז למען קחת לקח בבית מדרש החכמות, ומי יכביד עליו אכפו? ומדוע ירגז איש ישראל בנשאו שם ארץ אשכנז על שפתיו? – כל הנערים השתאו איש אל אחיו בשמעם דברי וגם רעי השתומם ויקרא: אבל מי הגיד לך זאת? –

– מפיו שמעתי כל הדברים האלה –

– מתי הגיד לך זאת? –

– שלשום בהיותו אתי בבית החולים –

– אם כן לא תדע עוד עד מה! – קרא ויביט בפני הנערים כמו חפץ לאמר להם: ראו נא ראו כי לא ידע שרש דבר ועל כן דבר עד הנה. אחרי כן שב ויאמר אלי: את אשר אחזה לא תדע עוד דבר מכל הקורות את גדעון –

– ומה קרה אותו?– שאלתי בדאגה ולבבי נתר ממקומו.

– תהי אחרית כל שוכחי אלוה כמוהו – ענה נער מהנערים כמנצח – כן יאבדו כל המכחשים באלהי ישראל אשר יעמיקו סרה לשים בספרים טמאים עיניהם! – דאגתי גדלה מרגע לרגע ואירא לפצות פי לשאל עוד הפעם: מה קרה אותו, כי פחדתי פן אשמע דבר מר, ולבי אמר לי כי צרה נוראה באה עליו. מחשבות שונות חשב אז לבי: פן הכוהו אוהביו מכת אכזרי ויחלה, או שמו לו עלילות דברים ויתנוהו בידי השופטים, או כי גרשוהו בחרפה מהעיר, אך זאת לא עלה על לבי פן נפל בידי המחפשים כמו לא ידעתי מהם עד מה וגם כל היום העבר והיום ההוא נשכח זכרון המחפשים מלבי. ואיך יעלה על לבי כי באיש אשר בעיני היה כאדם המעלה, באיש אשר לפי דעתי יהיה בקרב ימים הגדול מאחיו וברכה בקרב הארץ, כי באיש כזה ישלחו המחפשים יד חמסים? בכל עת חשבתי הבטתי בפני רעי כהפושע בפני השופט בטרם יחרוץ משפטו. הוא החריש עוד מעט אחרי כן אמר: אף אני שנאתיו בכל בכל זאת לא אטור לו שנאה עתה אחרי אשר נגעה בו יד ה', גם אניד לו – דמי עורקי התגעשו בשמעי דבריו ולבי היה כהולם פעם ולא משלתי עוד ברוחי ואקרא: אבל הגידה לי את כל הרעה ואדע מה אמלל אני ולמה תענני בחדות? –

– הוא נפל בידי המחפשים וימכר לעבוד עבודת הצבא! –

– אויה! – התפרץ מלבבי ואפול באין אונים ארצה. כשוב רוחי אלי מהמים הקרים אשר שפכו על פני מהרתי לבוא אל ידידיה ולהשמיעהו את הצרה הנוראה הבאה על גדעון. בחזקה פתחתי את הדלת ובעודני על סף הבית קראתי בקול מרגיז לב: הוא נפל בידי המחפשים! – הזקן החולה התנשא ממקומו ויעמוד הכן כמת עת ישפכו מים טהורים עליו; עיניו קמו, ניד שפתיו חשך, וידו אשר שלח למולי לא שבה אליו כמו יבשה. כה עמד רגעים אחדים, אחרי כן ישב באין אונים על הכסא ועפעפי עיניו נעו כמו הורידו דמע אך דמעות לא יצאו מתחתן. זמן כביר ישב על מושבו מבלי הוציא הגה מפיו ואני עמדתי על עמדי בלי נוע. צרת נפש הזקן אשר נראתה על פניו הדלים היתה כתנחומים למצוקות לבבי בראותי כי יש לי אח לצרה ואתבונן בו באהבה אין קץ. אחרי כן התעורר ומפתחי פיו התמלטו: על מכרם בכסף צדיק! גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים! הה! מטע שעשועי, אני אמרתי: ברכה תהיה בקרב הארץ ותפוך לפני בני עולה, לפני בני עולה והמה אחיך. אך לשוא הֻכּוּ באכזריות רצח, לשוא צרף אותם צורף, רעים לא נתקו, הרעו מאבותיהם! – כה דבר לנפשו ואנחות התפרצו מלבו כמכנור הנשבר עת תגע יד במיתריו – נורא הוא חמת אויב, איומים הצרות אשר עברו על העם הזה אך עוד לא לקחו החצי כרוע מעלליהם, עבדים נבזים ושפלים, משסה כל היום, ישלחו לשון אפעה באחיהם בן בריתם באחיהם הה! – הוסיף לקרוא במר נפשו ויספוק כפיו וידום רגעים מעטים. אחרי כן שם אלי פניו ויאמר: הגידה לי בני מי השמיעך כזאת? –

– בבית הישיבה שמעתי הדבר הרע הזה ויבוא כחרב חדה בלבי ואמהר להשמיעך – עניתיו בבכי.

– אם אתה תבכה לו איך אבכה אני, שברי גדול כים, כבן אמצתיו לי וכל תקותי אתו נאספו, אויה מה אעשה לך בני?! –

– האין עוד כל תקוה להוציאו מידי העריצים? –

– תקוה? – קרא הזקן ויתנודד – תקוה בחיק נערים תנוח, כל תקותי כי עוד מעט אשכח עמל לנצח –

– אך האפס צדיק מן הארץ, האם לא יקומו ישרים לעזרת אמללים? –

– ישרי לב? חכה נא לי! – ענני ויתן ידו על עיניו כמו חפץ לזכור דבר מה – חכה נא – קרא עוד הפעם מבלי הסיר ידו מעל עיניו. כה ישב זמן כביר ומרגע לרגע קרא: חכה נא! – לולא נגעה הרעה עד לבי כי אז מלאתי שחוק פי על מעשה הזקן, אך העת ההיא לא עת שחוק היתה, לכן ישבתי וחכיתי בכליון עינים אולי אשמע מפיו עצה. פתאם התעורר כמו מתרדמה ויאמר: זיק תקוה נשקפה לי, אנסה אולי תצלח, שב נא במנוחה ואל תפריעני – בדברו לקח עט וגליון ויכתוב עליו כדברים האלה:

אחי! בידים רועדות מצרה וזוקן אכתוב לך המלים האלה: יונק שדה אמי! בשמה ובשם אבינו טהר הלב אשר לא ידע שנאה אשביעך לבל תשליך אחרי גוך את בקשתי – את בקשתי האחרונה! דברי אלה יהיו האחרונים כי קרב קצי! ימי נדעכו בהמר העת ואקרב למות ועתה נחתה בי יד אלוה ותשאני ותרכיבני רגע אל יומי האחרון. בעוד יום או יומים לא תבוש עוד באחיך אשר כמכחש באלהי יעקב היה בעיניך. אחי! אם שגיתי בחיי יועידני אלהי המשפט למשפט, אך עתה אל תעלם אזנך משמוע קול בכיי. אחי ראה נא אנחותי: הדברים האלה אנחות המה והאותות – דמעות. אבכה, אבכה מרה מדי כתבי, אף כי מקור דמעותי יבש נדף, אבכה ודמעותי לא תמצאנה נתיבות ארבות עיני רק תשפכנה אחור, אל מעמקי לבבי הנשבר תפולנה וכזפת בוערה על אבני אש תֻּתָּכְנָה! אחי, זכור נא כי לא בקשתי ממך דבר מעודי ולא אבקש עוד והטה אזן אל תחנתי. אחי! מדי אשא את השם הזה על שפתי יעלו מוקדי עולם על לבי; השם הזה אשר כשמן ששון, כמקור אהבה יהיה לכל האדם, היה כסלע מגור, כשטן מתנכל להפריד ביננו. אמנם הה! לא רק בינינו הפריד ויפרע פרעות כי אם לכל העם היה כאבן נגף בדור המקלל הזה! דור איש אחיו יצור חרם! איש את בן בריתו ילכוד בפח וימכרנו בעד בצע כסף לעם נכר אשר יראה משבתו וישיש, ישמע רעותינו ויקרא האח! דונאינו ירימו מצח וילעגו לנו במנוד ראש בראותם כי פסו חנינה וחמלה מלבב בית ישראל, נתקו מוסרות האהבה ותהיינה למכמורות לצודד נפשות אביונים. אויה לי! מדוע הארכצי ימים לראות בעיני הכהות את ימי הרעה האלה?! מי יתנני שוכב עם אבותי ועיני לא ראו את השערוריה והחמס אשר קמו למטה רשע בעמי להכות אותם מכה אכזריה! אכן תקותי בי, כי עוד מעט יסופו המראות האלה מנגדי ויסתר עמל מעיני…

אחי! שוה אותי לנגדך: זקן אין אונים, בחסר וכפן, גלמוד מתעתד למות ושמע תחנתי. הנני הולך ערירי, פרי בטני נקטפו כציץ וימלו בעודם באבם ובן לי אמצתי, בן פורת. נפש טהורה ומלאה רוח דעת, יצרתי רוחו, יצקתי דעת בלבו וקויתי לטוב, כי יבוא יום ולאורו ילכו בני עמי ובכבוד תפארתו יתפארו, למופת לרבים יהיה בחכמתו ובאהבתו לעמו – ויבוא רע! הה! האבן היקרה הזאת נפלה בידי האכזרים הסוחרים בנפשות אדם ואתו גם חיי, גם תקותי נדמו נאספו. אחי הצילהו, הצליה נפשו מידם והשיבה לעמנו את הספיר הזה אשר יאצל מהודו עליו. אחי למעני, למענו, למען עמך עשה! ואם לא תיקר נפשו וחכמתו בעיניך, אנא חוסה נא עלי ואל תורידני ביגון שאולה. כל ימי היו צרה ומכאובים, אכן נשאתי סבלתי במנוחה ולא התאוננתי, אך עתה הה, נגזרתי! הושיעה נא לי לעבור בדרך אשר בה יעברו כל בני תמותה בשלום ומנוחה, כי למה אעזוב את התבל בלב רַגָז ואחרוק שן בעמדי על פי הבאר? בלב מלא אהבה וסליחה אחפוץ לעזוב את הארץ… כי אם לא תושיעני, אם לא תתן ידך להוציא ממסגר את האסיר הזה, אאור את החיים, אקלל בקללת אלהים את הנותרים אחרי, ודברי האחרונים יהיו – מארה וקללה!! – אחי הן איש אמונים אתה, תירא את ה', תיטיב דרכיך ותפליא חסד לכל איש, אנא אהיה נא בעיניך כאחד מנהם, שכח כי עלי נשאת חרפה, ואם תחפוץ – אם תוכל נשה גם זאת כי בבטן עֻשׂיתִי עֻשֵיתָ רק זכור תחנת אובד, הושיעה לְגֵוֹעַ למות בלב שוקט… דברי לעו, ידי כבדה ואני אמרתי אדברה, אדברה הרבה לאחי אשר זה ארבעים שנה לא נסיתי דבר אליו, אך כחי עזבני. העלם הזה יביא לך דברי האחרונים וישמיעך מה עמדי – חיה בשלום בתבל אשר יעזוב אחיך אשר אהבתו היתה חתומה בלבו עד הרגע וההגה האחרון – במעון הרוחות אתן תודתי לך! – –

בכל עת כתבו היו חליפות למראה פניו, רגע נראה עז עליהם ורגע כֻּסוּ בלבנת מות עד אשר כלה לכתוב ויפול אחור על ערשו ויעצם עיניו ואת העט לחץ בחזקה בין אצבעותיו.

– הוא מת – אמרתי בלבי ואעמוד על עמדי כְמֻכֶּה בתמהון מרוב המחשבות אשר ענו את נפשי כל היום ההוא. אחרי עמדי זמן כביר עלו מחשבות על לבי ללכת לקרוא לאנשים,כי יבואו הביתה. וכהפנותי שכמי ללכת הדפתי מבלי משים את השלחן ויפול ארצה והכלים אשר עליו נפלו ונשברו ולקול נפלם התעורר ויפקח עיניו ויביט כה וכה ויושט ידו לאות כי קורא הוא לי, נגשתי אליו והטיתי אזני לשמוע מה בפיו והוא אמר אלי בקול דק מאד: מהר ולך אל אחי ותן לו את המכתב –

– אני אלך בתחלה לקרוא אנשים לעזור לך –

– בתחלה לך ותן את המכתב על ידו ואחר תבוא הנה ואם עוד אהיה בחיים אשמיעך חפצי –

– אך איך אעזבך? –

– מהר אל אחי – ענה ברב כח למען אשמע מה יענה – ממני תשועה רחוקה ואותו יצילו אם יחפצו – ככלותו לדבר נתן באצבעו אות כי אמהא ללכת. בפיק ברכים יצאתי מהבית ואתנודד כשכור בלכתי, כי רגלי כבדו מאד כמו כבלי ברזל שמו מועקה בהן – רגחי תכבדנה כשמאשא כבד, כן הכבידו ממני בחלום חזיון לילה בחלותי. מי יודע אם חלום הוא גם עתה? אולי יבעתוני חזיוני ליל ולאור בקר אצא למרחב – שאלתי את נפשי ואלך הלאה ואגשש באפלות כי כבר אתא ליל, ליל חשך בלי מאורי אור בשמים, בלי מאורות ברחובות ובלי כל אור ששון ותקוה בלבי, עדי באתי אל בית הזקן. דפקתי על כפות המנעול ואין עונה, הניפותי ידי ואך בחזקה על הדלת, ואין קול ואין קשב – אך חלום הוא – השיבותי אל לבי, ואעמוד משמים בדממת הליל עדי מעדו קרסולי ואשב על סף הבית. המנוחה ורוח הלילה השיבו נפשי ואקום עוד הפעם ואדפוק בכל מאמצי כחי על הדלת וקול נשמע מבית: הנני הנני! – אחרי רגעים אחדים פתחה אשה זקנה את הדלת ונר בידה ובראותה אותי נבהלה מאד ותשב אחור ותחפוץ לסגור את הפתח, אך אני לא נתתיה ואקרא: האם לא תכיריני עוד חוה, כי לא תתניני בוא הביתה? –

– מי אתה? – קראה ברעדה ותקרב את נר אל פני להתבונן בי – יוסף! – קראה אחרי ראותה פני – אני לא הכרתיך כי פניך וגם קולך שֻׁנוּ וגם אור עיני אין עוד אתי, אך מה לך פה באישון ליל? –

– הניחי לי לבוא הביתה ולנוח מעט, כי עיף אנכי מאד טאחר כך נדבר –

– בוא בשלום, הִנָפֵשׁ לכל אַוַת נפשך, גם לין פה כי אין איש אתי רק בני –

– והזקן איפו הוא? והילדה איה? –

– הילדה נסעה כבר מזה את אמה אשר באה הנה והזקן גם הוא עזב את העיר ולא ישוב עד יום השבת – כחץ מקשת קלע המענה אל תוך לבי ומבלי דבר דבר נשאתי את רגלי למהר אל ידידיה מבלי פנות אל דברי האשה אשר קראה אחרי: אנא תשים פניך? אנא תפנה באשון לילה? אין זאת כי אם מבית החולים ברח ועודנו משגע! – כל אלה שמעתי מאחרי אך לא שעיתי אל דבריה. רגלי חלפו כח וישאוני אל בית הזקן ובפתחי הדלת אימה חשכה נפלה עלי בראותי כי אין נר בבית ואין קול אדם.

לשוא דפקתי בחזקה על דלתות שכני ידידיה, לחנם קראתי בקול עוז: חושו לעזרה, שומע לא היה לי. כלם נחו שקטו על משכבותם מבלי דעת, כי מספר צעדים מערשם אשר תנחמם מעמל היום לשוב לראות לאור בקר באור החיים תעזוב נפש איש אדמות באין רואה. זמן כביר עמדתי על עמדי כאיש אובד עצות, עד אשר זכרתי את יחיאל השמש אשר לחברת מלוי המת ואמהר ואקיצהו משנתו ואוליכהו אחרי, אף כי היטב חרה לו לעזוב את ערשו בחצי הלילה.

עד אור בקר ישבנו ונשיח ולא נָתַנוּ שנה לעפעפינו גם אני גם הוא. הוא ספר לי רוב גדולת אבי המת ורוב עשרו בימי נעוריו, כי בעת אשר המת היה לנגדו לא ערב לבו לדבר עליו תועה ולנבל שמו כאשר עשה בקומו ממשכבו בשמעו כי אל הזקן ידידיה ולא אל איש עשיר ונשוא פנים הנהו קרוא. כי אז קרא ברוגז: כן יאבדו. מדוע לא חכה עד אור בקר? אך בשבתו למולו דבר עליו רק טובות כמו המת יקשיב וישמע לכל דבריו וישלם לו במיטב כספו על נדדו שנה מעיניו למענו ועל דברו עליו טובות. בדממה ומנוחה הובילו את המת אל בית עולמו, איש לא ספד לו ולא קונן עליו, גם זכריה המטיף אשר בימי עלומיו לקח לקח מפיו ומפתו אכל ימים רבים, גם הוא הרהיב עז בנפשו לקונן עליו קבל עם לבל יזכרו עונות עלומיו. במנוחת לב הורידו את הגויה אל קבר, ואיש לא נתן בקולו על כלב הבדחן הנודע לאיש לצון בעיר באמרו “זה כפרתי זה חליפתי” בעת אשר כלם קראו מעל הספר “הצור תמים פעלו” ויצדיקו את הדין בלי בכי ואנחה, ובלב שמח נתנו את כוס היין על פיהם אחרי צאתם משדה הקברות כאשר יעשו תמיד, כי משפט אחד לעני ועשיר, לאיש נכבד כאשר איננו מְכֻבָּד, לירא אלהים כלמכחש בו: כוס יין מלא ישמח לב המקברים אשר הביאו אל שאול צידו.

בלב מלא יגון ושבר שבתי אל הישיבה ואשב משמים היום ההוא עד כי שכחתי גם מאכול לחמי, כל מעיני היו בגדעון ובהזקן אשר אף כי רק יום אחד ראיתי פניו, דבקה נפשי אחריו וכאבי נעכר מאד בראותי כי אני, רק אני אבכה למת, אנוד להאסיר ואיש לא ינוד לי בצרתי. אני רק אני אדע נפש שניהם ועיני כלם טחו מראות את הישרה – אמרתי בלבי – נפשי להאמללים תזעק וחמלתי תחשב לי לחטאה, גורי אריות, נמרים יסבוני, על שבר אובדים יגילו ואין איש נחם על רעתו לאמר: מה עשו לי רעה כי רעתם תשמח לבי? אני האחד והמה הרבים, עתה אראה כי לא הרבים יצדקו בריבם את האחד, רק מרוע לב יצדיקו בני האדם את הרבים וירשיעו את האחד כאשר יצדיקו את איש זרוע בריבו את החלש ממנו. כל מעיני היו בהזקן וגדעון ולמפח נפשי לא היה קצה, אך גם הוא כאין נחשב מול חזיוני הליל אשר הוסיפו יגון ושבר על מכאובי כיד החזיון הטובה עלי מיד המקרה והפגעים. גם ביום המחרת לא הרפתה תוגתי ממני אך הבלגתי על צרות לבבי ואקח לי ספר להגות בו אולי אמצא בו נחומים, אך לבי לא הבין את אשר ראו עיני, לבי היה קרוע לגזרים: חציו היה קבור במעבה האדמה את הזקן וחציו השני אסור בכבלי עני אל גדעון. למולי ישבו שני נערים וישוחחו אך לא שעיתי אליהם ואל דבריהם, אמנם בשמעי שם גדעון יוצא מפי האחד התעוררתי ואטה אוזן, למרות חפצי, לשמוע מה ידבר וכל דמי עורקי רֻתְּחוּ כסיר בשמעי כי האחד יתנה לרעהו צדקות ה' אשר עשה שפטים ויתן נקמתו בשני מרגיזי אל בשבוע אחד, והשני ענהו: עתה ילמדו תועים בינה ולא יוסיפו להשחית דרכם, ועפעפיו בחנו אותי מדי דברו ובלי ספק קוה לשמוע מענה מפי, אך אני משלתי ברוחי ואדום, אף כי ברצח בעצמותי חרף את אהובי נפשי בעת אשר נפשי עליהם תאבל, אמנם הוא בראותו כי אין מענה בפי שם אלי פניו ויאמר: אצבע אלהים הוא! אל זועם פקד אפו על הרשעים ואתה קח מוסר ואל תשוב לכסלה – הנער אשר חפץ קרבתי שם אל הנער הדובר בי פניו ויאמר: אבל זכור כי הזקן עתה שוכן עפר, ואסור לספר אחר מטתו של מת, ומי יודע אם לא נמצא בו דבר טוב –

– מי יודע? – ענה הראשון בלעג – מי יודע? האלהים הוא ידע כי על כן הביאו במשפט, הלא אות נאמן הוא כי רבו פשעיו על כן יסר יסרהו אל פוקד עון, אמנם אני לא אליך שמתי דברי, כי אם הוכחתי את התועה לבל ישוב להתיצב על דרך כסל אחרי ראותו שבט אלוה –

– אמנם מי שמך למטיף מוסר? – קראתי ברוגז – ואתה הזכית לבך ולא תדע בך כל עון כי תטהר רעיך מחטאתם? יפלס איש איש מעגלותיו בטרם יטיף מוסר לרעיו –

– האם תרשיעני? קרא הנער בגאון – האם לקחתי לקח מפי מרגיזי אל? האם אחזה רגלי באשורי בוגדים וגנבים, כי אחפש דרכי? יחקור וישוב המסלף דרכיו ולא אני! –

– צדקת מאד! – ענה רעו אחריו – כל עוף למינהו ישכון, הוא התיצב על דך רשעים, וארח לחברה את גנבים ולא יבוש בושת להרשיע צדיקים וטובים ממנו –

– אתם כלכם פשעתם ולא גדעון, הוא הצדיק ואתם הרשעים כי תטפלו עליו עון אשר לא עשה ולא עלה על לבו, זך וישר הוא ואתם עונכם תשאו – קראתי בקצף כי נלאיתי נשוא ריבות שפתם.

– איך תעיז פנים להצדיק את הגנב אחרי אשר נמצאה הגנבה בידו? איה איפו לקח את שקלי הזהב? הלא הוא גנב אותם! גם לא ערב לבוא הנה להצטדק ואתה תצדיקנו?! – קראו שני הנערים פה אחד ולקולם נגשו עוד נערים אחדים ויצדיקום, לא משלתי עוד ברוחי בראותי כי שם איש טהר לב מנואץ על לא עול בכפו ואשר לפני נגלו צדקתו וישרת לבו ואקרא בזעף אף: שקר אתם דוברים! הוא לא גנב מעודו כי השקלים לי המה, מידי לקחם – עוד המלה בפי והנער התעורר ויקרא בשמחה: השמעתם אחי? הוא הגנב! הוא גנב את השקלים הוא נתן בפיו תודה כי גנב את השקלים ואתם עדים! טוב הדבר נגיד זאת להמורה ויגרשנו בחרפה, כי גנב לא יבוא אל ישיבת מנחם! –

– צדקת צדקת – קראו כלם – גנב הוא! גנב הוא! ולב המורה כבר סר מאחריו ועתה בשמעו כי גנב הוא לא יחוס עוד עליו כי גרש יגרשנו –

– גנבים, סוררים, פושעים אתם כלכם ואני לא גנבתי, הכסף לי הוא וגם אם לב מורה סר מאחרי גם אז יתן תודה כי השקלים לי המה, בידי הבאתים בבואי הנה כי גם לו הרימותי מהם תרומה – קראתי בכח ועשתונותי נבוכו מקצף ולא השיבותי אל לבי כי גחלים אני חותה על ראשי. הנערים כשמעם את דברי השתאו איש אל רעהו רגע ואחרי כן קראו פה אחד: הוא יוציא דבה גם על רבנו, הוא יאמר כי יד רבנו תכון עמו, נשמיע זאת באזניו וידע כי הגנב הזה ישפיל לארץ כבודו – כרגע ראיתי את עותתי אך אזלת ידי לתקן את המעות, דבר יצא מפי ולא יכולתי השיבו שמה.

מה נתאונן בכל עת, כי קצרה ידינו מהוציא לפעולות ידים כל אשר יחשוב לבנו, גם כח שפתינו אין אתנו להשמיע כל אשר יעלה על לבנו, אך רע ומר מזה כי נוציא לפעולות אדם ונשמיע בקהל רב את אשר לא חשב לבנו. החכמים גדולי חקרי הלב יתאוננו כי אזלת ידם מעשות אף החצי מאשר הרה והגה לבם ומחשבות טובות תעשינה להן כנפים ותעלינה בתהו בטרם עברו על דל שפתם, ואותי ייסרו כליותי בכל עת כי עשיתי יתר מאשר חשב לבי, כי דברתי דברים בטרם חשבתים. הדברים המעטים האלה אשר יצאו מפי בקצפי הסבו לי צרות נוראות ומכשול לב. מכשול עוני היה כי השמעתי זאת באזני רבים, כי עוד ביום ההוא בא אלי המשגיח ומבלי דבר דבר אחז בערפי וישם מקומי אחרי הדלת באמרו: כה יעשה לנער שובב אשר יגנוב ויתן שם מורהו לשמצה, ראו כלכם וקחו מוסר! לבי אמר לי כי מאת המורה היתה שומה לגרשני כי ירא להכזיב מלי פן אענה כחשו בפניו ועל כן צוה על המשגיח להרחיק אותי מעל גבול הישיבה, והמשגיח שש לעשות הצדק הזה, ובכן גורשתי מאת הישיבה בעת רעה וישיבה אחרת לא פתחה שעריה לפני, כי ברגע אחד נכתם עוני בכל העיר, כי לא לבד כי כופר אני וארחתי לחברה את מרגיזי אל, כי אם הוספתי סרה לגנוב ולדבר אל המורה תועה. לשוא נסיתי לדבר תחנונים באזני פנחס המורה בישיבת אברהם או בישיבת האשכנזים (כאשר פי בני העיר יקבנה על שם הרחוב אשר נקרא רחוב האשכנזים, כי שלשה אנשים מארץ אשכנז גרו בה) שומע לא היה לי, כי המורה אשר עשה מעשה זמרי ויבקש שכר כפנחס קרא בסתר אהלו מעל ספרי החכמים ויתחשב כיודע דעת עליון וירא אלהיו מרבים בעיני באי בית התפלה ועל כן נצר נפשו מכל משמר לבלי תת מהלכים להוגה בספרי חכמה בבית הישיבה אשר לו, גם פחד פן יראוהו יודעי דעת ויבינו כי לא רבה חכמתו. גם ישיבת יעקב סגרה דלתיה בעדי מבוא כי שם היו דברי עכבור נשמעים, ובצר לי חשתי מפלט אל אחד מבתי המדרש, אך רק לילה אחד נטל עלי לבקש בו מנוחה וביום המחרת לעת ערב באו אנשי חסד ויתנו לי מעון וארוכה בטוב לבם, מבלי שים לב כי את זעומי אלהים הנני נמנה.

 

י"ח    🔗

 

עֵת שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ    🔗

איום הדבר באפל יתהלך, תחת שואה יתגלגל ויעלה בחלונות לגזור על ימין, לחטוף על שמאל, יגזול משד יתום, ירבה אלמנות שכולות בעיר, יותיר גבר וביתו בלי אשת חיל לתת טרף לביתה, יגזול אהובה מחיק אוהבה אשר בה חזה מחזה ששון וחיים, יטרוף באף את האוהב אשר בו שמה כל תקות חייה מזרועות אהובתו, איום נורא הוא האכזר הזה, עליו יָשׁמוּ החיים, משאתו יגורו כל אלה אש באפם נשמה, אכן זאת תהי נחמת האמללים אשר מידו נגזרו כי כלם מפניו יחילו, תחת צור חרבו יכרע עשיר ורש, שר ועבד ואזלת כל יד לקום בפניו. יד אל זועם יראו בני תמותה נטויה עליהם, זאת ישיבו אל לבם וינחמו, אך מי יספר ענות האמללים אשר לפני בני עולה נפלו, בשבתם בטח נפלו בידי עושקים כח להמכר כצאן לטבח, בידי עושקים אשר פני עשירים נשאו ורק על עני וקשה יום לא חמלו, בידי עושקים אשר המה אחיהם בני בריתם ואמונתם, בידי עושקים אשר ברוב עשקם התהללו ויאמרו כי יסירו הקוצים מכרם ישראל, מי ימציא נחם להעשוקים האלה אשר פתאם לפתע בא שברם? נורא הוא הדבר הזה! שַׁמה תאחזני בזכרי אותו וארגז תחתי מדי אעלהו על שפת לשון, מדי אשלח ידי לאחוז בעט להקים מצבת חרפת עולם לאחי אנשי גאולתי. אך לא תקצר רוחי – אדרבה ישמעו וירגזו!

אל תניעו עלי במו ראשכם אתם הקוראים, אשר לא ידעתם זאת או תחפצו לשכוח, כמו דברים אשר לא היו אספר! אל תעיזו מצח לאמר לי: בשקר חרפת מערכת אלהי יעקב! הנה אני בא בשם האמת וזאת חטאתכם מעולם, חנפים, כי תרימו במרום קולכם למען יחבא קול מלי האמת ולא ישמע בחוץ, אם יש לאל ידכם להפוך מר למתוק ולהלבין אדום, עשו! ואם אין רגזו ודמו! הדברים אשר אספר עתה כנים ונאמנים המה, דבר לא בדאתי מלבי, ואם גם אף אני אחשוב, כי ימי רעה כאלה לא יוסיפו לבוא, בכל זאת לא אחדל מכתוב אותם על ספר למען ידע דור אחרון את אשר נקרה ונעשה בעת רעה, בעת שלט האדם באדם לרע לו –

לפנים ישבו בני עמי בארצי בטח, רעה לא ראו ומה טוב לא ידעו ויהיו שלוים. בדרכי אבותם הלכו וישמרו כל דתי אמונתם באין מפריע, כברוב יתר הארצות אשר חשבי את ישראל כבהמות שדי ואך חרפה ובוז טפלו עליהם שונאיהם מדי שאתם שמם על שפתם, כן נִתַּן גם בארצי שם ישראל לגדופים: כי לא יצלחו למלאכת וחרושת מעשה, כי לא יהיו אנשי חי במלחמה ולא יאהבו את ארץ מולדתם וכהנה רבות, מבלי זכור ושום אל לב כי מידם זאת להם, כי המה בגאון אפם המיטו על עמי רע ויפילו עליו בלהות, הדיחו אותו משאת ומשרה וירחיקוהו מעבודת אדם, ולא נתנו לו ידים במלחמה. אך עמי אהבו כן, כי ברבות הימים הסכינו לחרפת אויב וגדופי מתנקם ויהיו כלא שומע ותהי הקללה כברכה בעיניהם, אם אך בשוט לשון ולא בידי עריץ הֻכּוּ בבקר בבקר…

האסיר בבית הכלא שנים רבות ולא ראה אדם ואור שמש, לא יכיל עוד שאת השמש בצאתו לחפשי וקול דברי אדם כקול רעם באזניו; האיש אשר כמשגע התחשב ויתנו את משגעים מקומו הוא ישתגע ברבות הימים גם אם רוח נכון היה לו ורק מידי שונאיו נגזר; כן קרה גם את עמי. הצרות הרבות אשר המיטו עליו שונאיו, השנאה האיומה אשר קמה כבת תופת למולו אל כל אשר נשא רגלים, חרפת אויביו, מכת שונאיו דִכּוּ רוחו ויגרשו כל רגש כבוד, אהבה ורעות מלבו, כי האמנם יוסיף לבקש כבוד אחרי אשר ישבע קלון מכבוד? האמנם ישיב אהבה, או יתרועע את מנדיו אשר יוסיפו להפליא מכותיו במוסר אכזרי מערב עד בקר? בצר לו בקש אך להפרד, אך להחבא בסתר המדרגה וברבות הימים ששו בלבם בראותם כי הצליח חפצם בידם להסתר כי זאת הושיע להם להסיר מהם עוני השרים אשר חשבום כבמהות שדי ויעזבום לנפשם לעשות כהעולה על רוחם, לא נתנו להם חקים ללמוד שפת הארץ, לא צוו עליהם לתת מבניהם תרומה לצבא כי נבזים היו. כה עברו ימים רבים ימי חשך לישראל עד אשר קם מלך חדש אשר ידע דעת ודרכי התבל וירא ויתבונן, כי רבים מעמי עשו חיל בארצות אשר הסירו עולם מעל צוארם גם רבים גדולים חקרי לב אנשי שם ואנשי חיל במלחמה יצאו מקרבם, וימלך עליו לבו להביא גם את עמי בממלכתו במסורת ברית אהבה ושלום ולפתוח להם שערי הארץ כמו לאזרחים נאמנים ויגמר אומר להכין להם בתי ספר ובתי מלאכה ויתן צו אל השר, אשר מנָה להשכיל את העם, כי יחל במלאכה, ולא שב אחור מדברו גם אחרי אשר שמע מפי השר, כי כסף רב דרוש להדבר הגדול הזה וכי גם כל המס אשר ישלמו היהודים לאוצר המלך לא יספיק לדבר הזה, כי הוא באחת השיב: לא אחים על הכסף ואם יצלח חפצנו בידינו למצוא רק איש אחד בהם אשר יעשה שם כבן-מנחם אז רב לי רב. עצתו היתה טובה ונכונה אך שומע לא היה לו מאת עמי. עמי אשר הסכין לראות רק רע כל היום לא האמין עוד בטוב ויחשוב את עצת המלך הטובה כעצת און: להדיח לבבו מאמונת אבותיו.

גם נמצאו בעמי רשעים אשר בעד בצע כסף מכרו כבוד עמם והמה הועילו להותם להביא מורך בלבם ולהסיר לבבם מאחרי עצת המלך אשר יעץ להטיב להם, המה קמו וילבשו קנאת עמם כמדם ויקראו בגרון בלי חשך בכל הערים מושב בני ישראל, כי עצת המלך להכרית שם ושאר לאמונת ישראל במשכו ברשתו עוללים נקיים אשר לא ידעו מטוב ועד רע אל בתי הספר ללמדם שפת הארץ ואמונתם, והבוערים בעם – מקטנם ועד גדולם מאיש ועד אשה – האמינו בדבריהם ותהי חתת אלהים עליהם. אז מצאו הנוכלים ידים למלאות אוצרותיהם כסף, כי השמיעו נדבות בעיר ועיר לקבץ כסף על ידי באמרם כי בעזרת הכסף תמשול זרועם להם לסכל עצת המלך, ויקומו כל העם וירימו נדבה בחפץ לב כאשר היה לאל ידם, ואלה אשר קצרה מתת מתנת כסף הסירו את עטרות הטלתים אשר להם – כי עטרות כסף וזהב היו להם – ויתנו אותן על יד העושים מלאכת ה' ברמיה למען יפרו את החוק. לוא שחדו מהכסף להשרים למען ידברו טוב על עמם באזני המלך ולהבינהו בינה, כי לא בפתע פתאם יצא דבר גדול כזה למענהו, כי זה העם אשר שבע חרפה וקלון מרבה להכיל ימים רבים לא יאמין עוד בטוב ואהבה, לא כזאת עשו כי אז אולי נגלתה תשועתם כרגע, אך הנוכלים אשר שמו את הכסף בכליהם וישימו אל עיר המלוכה פניהם הוציאו דבה על אחיהם, כי עם קשה ערף העם הזה מקדם קדמתה ולא יכין לבו למצות מלך ופקודתו זרה לרוחו ושוא יהיה עמלות להביא חכמה בלבו כי לא יצלח – כשמוע המלך את דבריהם חרה לו עד מאד, אך הוא בטוב לבו לא הוסיף לצות במפגיע ותהי הרוחה שנים אחדות, בתי הספר ובתי המלאכה כֻ__וּ על מסגר, ומליציהם הפושעים בנו להם בתי אבנים למראה מכסף העדה ויהיו לברכה בקרב הארץ כי הגדילו לעשות. אך ימי המנוחה האלה לא ארכו להם כי המלך ההוא מת ויקם מלך חדש תחתיו, מושל אשר רוחו איתן וחפצו כסלע מוצק, הוא ראה ויתבונן כי ההולך לפניו דבר דבר וישב ממנו, לכן אמר אני אבצע אמרתי בדבר מלך שלטון ועל כן התעודד ויתן צו כי ירימו גם בני ישראל מבניהם תרומה לצבא, ואם לא ירימו המה מחפץ לב יקחו מהם בחזקה, כי יסירו מעל בשרם את הבגדים הצואים, אשר הבדילום מעמי הארץ, ואם לא יסירום בידם יפשיטום השוטרים מעליהם בחזקה, וכי ישלחו עוליהם ללמוד דעת: את הנערים לבתי הספר ואת הנערות לבתי המלאכה. אך למען משוך לב העם אחרי בתי הספר נתן פקודה, כי כל אלה אשר יקחו לקח בבתי הספר יהיו חפשים מכל מס ומשא מלך ושרים, לא יֻקְחוּ לעבוד עבודת הצבא ומשפט אחד יהיה להם ולעם הארץ.

זה הוא דרך עמי מאז, הוא יבקש להתהדר ולעמוד במקום גדולים וגם אם לא יכירנו מקומו לא ישים לב, ואם יתנו עליו בקול: גש הלאה! אז יאמץ כחו לקרב, ואם יצוו עליו במפגיע: עצום עיניך ואל תבט הנה! אז יפקח עיניו ויראה בכל אות נפשו, אך אם ישלחו יד לקרבהו כמו נגיד, אם יפתחו לפניו דלתות סגורות לא נפתחו מלפנים, אם ידברו על לבו כי ישים עיניו ולבו אל אשר לפניו אז יברח בהחבא ויאמר בלבו: רשת פרושה לרגלי, אך בפיו ידברו שלום והמה מתנקשים בנפשי! – כן הגה לב העם הזה גם בדבר בתי הספר; כל אשר הוסיף המלך להסיר עול מעל אלה אשר ישלחו את בניהם לבתי הספר ולפתוח לפניהם פתח תקוה טובה, כן רחקו המה מעליהם ויבחרו בעוני, צרה ופגע משלוח את בניהם לבתי הספר. בימי הרעה האלה, בימים אשר דמו כי אויביהם יבקשו להכרית זכר אמונתם, חגרו המה שארית חמות נגדם ויבקשו תחבולות להציל אמונתם מידי רודפיה. המחסור היא אבי הדעת והצרה אֵם כל תחבולה; גם המה בצר להם מצאו עצה לסכל את עצת המלך; אחרי אשר הפקודה יצאה כי רק הנערים אשר עוד לא באו בברית את אשה, והנערות אשר לא היו לאיש יבואו אל בתי הספר ובתי המלאכה לכן השכילו לתת את כל בניהם לנשים ותהי בהלה בכל עיר ועיר, כל איש אשר לו בן בקש לו אשה. לא הביטו אל עושר, לא פנו אל כבוד משפחות היקר בעיניהם מאד אשר רק על פיו יקחו נשים לבניהם ויתנו בנותיהם לאנשים, ויהפך פתאם האבל לשמחה; בכל בית היתה שמחת חתנים, ילד בן עשר שנים נשא אשה בת שמונה עשרה, גם על כפים נשאו ילדים וילדות להביאם בברית כדת משה וישראל ובימים מעטים היו כל נערי בני ישראל לאנשים, מי היה הראשון אשר המציא את התחבולה הזאת לא נודע עד עתה, אך לפי דברת רבים היה האיש רב העצה הזה מלמד לנערים אשר בנות רבות וגדולות היו לו וכל תקוה רחקה ממנו להשיאן לאנשים, כי קצרה ידו מתת נֵדָה להן, ובעת הבהלה הזאת מצא חתנים כֵּן להן. לולא הֵסַבָּה התחבולה הנבערה הזאת צרות רבות לישראל, לולא הכתה שרש פרה ראש על תלמי לבבם לְעַיֵה דרכיהם גם בימים הבאים, כי אז מלאתי עתה שחוק פי בכתבי את התהפוכות האלה וגם כל קורא דברי שחק להן. אמנם צרות רבות ונוראות באו עליהם אז לרגלי התחבולה הזאת, וגם עתה עוד תפליא מכותם, כי מן העת ההיא החלו לתת את בניהם לנשים בטרם היו לאנשים ותרב את השערוריה, והעוני הגדיל ויגבר חילים מיום ליום ועוד לא שבו מדרכם כסל. כשמוע המלך את המעשים אשר היהודים האמללים עושים חרה אפו בם ויוסיף לתת צו על צו ופקודה על פקודה ותצא דבר מלכות, כי יעברו השוטרים בעיר ויקחו לעבוד עבודה בצבא אחד ממאה מבני ישראל וכי יפשיטו בגדיהם מעליהם ויסירו פאות ראשיהם בכל רחובות, ותהי עת צרה ליעקב מאין כמוה, השוטרים הגדילו על דברי המלך ויעשו כטוב בעיניהם ותרב המבוכה, בכל בית צרה ובכל רחוב תאניה, פה הסירו בגדי איש ופאות ראשו בעברו ברחוב ושם לֻקַח לעבודת הצבא איש מזרעות אשתו. ואם אמרי אספרה את הדבר כמו, הנה ירבו דברי כחול, אך זאת יבין כל איש כי צרה על צרה, הוה על הוה באו עליהם לרגלי הפקודות ההן וידכאום עד עפר ולא שבו מדרכם והמושל גם הוא לא שב מדרכו וירבה לתת חוק על חוק ופקודה על פקודה, ואם כי הצליח חפצם בידם להטות לב השרים והשופטים כי יתנום ללבוש מלבושיהם לפנים אך את החוק להרים מבניהם תרומה לצבא אזלת יד איש מהפר, ובראותם כי אזלת יד ואפס עוזר להם, כי בא יום הפקודה ויקחו מהם את התרומה בחזקה ויגזלו איש מזרועות אשתו ובניו, כי החק היה כי רק מבן עשרים שנה ומעלה יבואו לעבוד עבודת הצבא, וכל בני עשרים כבר נשאו נשים וזרוע אל מושיע הושיע להם לראות שכר פרי הבטן, בעת צרה הזאת השמיעו עוד הפעם נדבות ויקבצו כסף רב וישלחו שלוחיהם אל עיר המלוכה להטות את לב השרים כי יעשו אתם חסד ואמת ויקחו נערים קטנים בני שמוה או עשר שנים אשר לא באו עוד בברית את אשה, והלך נאות להם לתת את שאלתם, אך כי הימים הראשונים עד מלאת להם עשרים שנה יפלו ולא יחשבו ומן עשרים שנה יחל מספר שני עבודתם עשרים וחמש שנים, ויחשבו גם זאת לצדקה. אכן ברבות הימים ראו כי החסד הזה היה לשבט, כי תחת אשר אנשים כבני עשרים מצאו ידיהם לעמוד על נפשם ולהחזיק באמונתם על אף אויביהם, אשר אמרו להסיר לבבם מאחרי אמונתם בחזקה, היו הנערים הקטנים כרמש לא מושל בו וכאשר ישר בעיני הפקיד כן עשה אתם. המה כאשר עזבו את בית הוריהם הלכו ולא שבו עוד לראות באור החיים. לדבר הזה נהפך לב העם בקרבו וינאקו ויאנחו מעצר רעה ויגון באין מושיע. נורא היה יום הפקודה, נורא מאד בבוא זרים לבית איש ישראל ויקחו את הנערים הקטנים ויובילום אל ארץ רחוקה ועיני הוריהם רואות וכלות! אבל קצר כל פה להביע הדברים כמו, גם הרעיון והמחשבה לא יעצרו כח להציג לעיני הקורא את המראות הנוראים ההם.

כה עברו ימים על ימים, שנים על שנים והמה הלכו מדחי אל דחי באין עוזר ומושיע. אמנם עוזריהם ואנשי עצתם מאז, הלא המה המחסור והצרה אשר רק המה למדו ידיהם בכל עת לעשות חיל והשכילו לבם למצוא תחבולות קמו גם לתת את כל אלה, אשר בידם לא ימצא מכתב תעודה מעיר מולדתם, כרמש לא מושל בו, האיש אשר יעלה בחרמו איש בלי מכתב תעודה יתן אותו כפר תחת בניו. אז נפתחה רעה חדשה, רעה נוראה מאין כמוה; עד הנה רֻדְפוּ על צואר רק מאויביהם ומנדיהם ועתה קם איש באחיו, איש את בן בריתו צד חרם, ולא רק אלה אשר בנים להם שלחו במלאכה הזאת את ידיהם למען הציל את בניהם, כי אם גם למען בצוע בצע וחמסו אנשים וימכרום בחמשים שקלים ויסחרו בנפשות אדם כבהמות שדי, כפראים יצאו הלילה למען לצוד ציד אדם המונים המונים, וכאשר נפל עול ימים בידם הפילו עליו גורל וימכרוהו וירבו במחירו, וגם מכתבי התעודה לא הועילו עוד להעניים והיתומים אשר לא עוזר להם, כי חומסי נפשם גזלו גם את התעודות מידם ויעבירום באש ואותם העבירו לסוחר. רבים עשו עושר מחמס אחיהם, רבים אשר עד הנה השמיעו בקהל כי אך טוב לישראל לבלי שמוע בקול המלך וכי המצוה להרג ואל יעבור, שנו עתה לשונם וַיזַכּוּ את דרכם באמרם: פקודת המלך תשמור רוחנו ודינא דמלכותא דינא. הנה אְלה היו בעמי ראשים ומנהלים, גודרי גדר ורודפים באף את הלומד שפת עמו והמשים בספרים טמאים את עיניו, אלה היו ואלה המה גם עתה ראשיו ומנהליו, הדנים דינו והשומרים משמרתו אשר בעד עמלם את כספו ובניו יאכלו בכל פה ולא יאשמו… בידי המרצחים האלה נפלתי גם אני ואובל כצאן לטבח אל בית הכלא.

 

י"ט    🔗

 

בֵּית הָאֲסֻרִים    🔗

ביום אשר נפלתי שדוד ישבתי לבדי והגיתי בבית התפלה אשר לחברה הקדושה, כשמעי כי הדלת נפתחה ואנשים באים הביתה נשאתי עיני ואראה את עכבור ועוד שני אנשים באים הביתה. כראותי את פניו קפץ לבי ויתר ממקומי כמו את שר המשחית ראו עיני, אך הבלגתי על סערת לבי ואשב על מקומי והוא התלחש את האנשים רגעים מעטים ויצאו. ובלילה בשובי מארוחת הערב מצאתי דלתות בית התפלה סגורות על מסגר ולא יכולתי לבוא בו. בחשבי מחשבות אנה אפנה, נגשו אלי שלשה אנשים אשר עמדו על יד הרחוב ואחד מהם אמר אלי: גדעון שלחני אליך כי יחפוץ לראות את פניך –

– גדעון? גדעון שלחכם אלי לקרוא לו? בכל לבבי אלך אתכם – קראתי בשמחה ואשכח רגע, כי הוא כלוא בבית האסורים אשר שמה כל האמללים המחכים ליום הפקודה אסורים.

– לך אתנו ונביאך אליו – ענו האנשים, אך כרגע זכרתי את אשר נעשה לגדעון ואבין גם הנעשה בי ואומר לנוס, אך האנשים החזיקו בי וישימו עבותות על ידי וכאשר חפצתי להרים קול זעקה סכר האחד את פי בכנף כסותו ולא נשמע קולי וישאוני ויביאוני אל בית האסורים וכל עשתונותי נבוכו ולא ידעתי מה נעשה בי, גם בשבתי בבית ואראה את המון הנאספים אשר רבים בכו בכי תמרורים ואחרים נאנקו דם והיותר ישבו וישוחחו איש את רעהו גם אז עוד ישבתי משמים, לא בכיתי ולא זעקתי עדי שמעתי את קול גדעון מדבר את איש אז התעוררתי וארוץ אליו, ומה השתוממתי בגשתי אליו ואראה כי אור פניו לא נפל ועליהם ילין עוז ומנוחה כמלפנים, אמנם הוא בראותו אותי נפעם ויקרא במגנת לב: גם אתה פה? –

– גם אני כמוך נפלתי בידי עריצים! – קראתי בקול וארובות עיני נפתחו – הה! קרב קצי, מות אמות לא אחיה עוד, לא אתן אוכל אל פי למען ענות נפשי וארד דומה בדמי ימי! – נפשי נבהלה מאד בשמעי את הדברים היוצאים מפי, כי יראתי מאד ממות ואדום, והוא, אף כי על שברי הָשְׁבַּר, בכל זאת לא אץ בי לנחמני וישב אתי וידום.

לא בפעם הראשונה דברתי דבר ולא הקימותי; עת אפפוני בלהות הוצאתי בחפזי מפי מלים אשר ככסל והבל היו בעיני כעבור הפגע, גם בפעם הזאת שכחתי כמעט קט את אשר עבר על דל שפתי ביום אתמול, וביום המחרת בבקר עת רעבתי ישבתי ואכלתי למלא נפשי, אכן לא אני האחד דברתי דבר ואשוב ממנו כי כל האמללים בכו בכי תמרורים, גזו שערות ראשם, קרעו בגדיהם ויקראו: טוב לנו מות מחיים! וכעבור ימים אחדים שבו ויהיו ככל האדם ויגונם היה כלא היה. זה כח ההרגל וזאת פעולת החברה, המה יחד ישביתו יגון מעיני האמללים. בבית האסורים כבבית החולים ובבית החולים כבבית הישיבה יסכנו היושבים בם וישכחו כי יש גורל טוב מגורלם, וכן בבתי האסורים הגדולים: בארצות אשרבבתי כלאים תחשבנה ליושביהן מפני עקת יד המושל, ובבית השבי הגדול – בתבל, אשר הצרה יציג איש כף רגלו על מפתח דלתיו, ביגון יבלה בו ימיו ובמפח נפש יעזבנו, גם בבית הזה ישמח אף כי יזכור את ימי החושך ויחוש עתידות נוראות לו…

כעבור ימים אחדים לשבתי בבית האסור הסכנתי בו ולא הוספתי לדאוג, אף כי כל עצמותי רחפו בזכרי את יום הפקודה, גם גדעון הועיל להשיב נפשי בדברי נחומים כי הוא לא דאג ולא נאנח, רק נשא וסבל במנוחה את אשר נטל עליו. לעתים הכרתי בפניו כי הנהו חושב מחשבות עמוקות, אך לא אצתי בו לגלותן לי. כאשר שבה המנוחה ללבי זכרתי כי בצלחתי ימצא המכתב אשר כתב ידידיה לאחיו ואוציאהו מחיקי ואתנהו על ידו ואספר לו כי הזקן ימצא עתה את שוכבי קבר, הוא לקח את המכתב מידי ושני פלגי מים ירדו על לחייו בקראו בו.

למצבת זכרון עולם יהיה המכתב הזה להגיד לבני האדם ישרם כי ישרים ימצאו בהם. יראו כל אלה הנותנים את התבל למעון תנים ואדם עליה כצפעונים הולכי קוממיות, יראו יושר לב האדם הגדול הזה וינחמו וידעו כי לא פסו אמונים מבני אדם. לי יהיה המכתב הזה למורה דרך להשכיל להיטיב לכל בני אדם כאשר אמר ידידיה לעשות לי, בדרכיו אוחז ולא אט! – קרא ברגש בכלותו את הקריאה. אני השתוממתי לשמוע מפיו כי יגיד לבני האדם ישרם בעת אשר הביאוהו במצודה וימיטו עליו רעה נוראה ואת אשר חשב לבי זאת הגדתי לו.

– ראה נא ראה אחי כי צדקתי. כי די לנו די אף אם אחד מאלף ישר באדם נמצא, איש צדיק כידידיה יפיץ מאורו על אדם רב וצדקתו תרבה מרשעת רבים, ומי יודע כמה וכמה ישרים כמוהו ימצאו ולא נודעו לנו? אחת דברתי ולא אשנה בדרכי מורי אלך ולא אט! – ובכלותו לדבר מחה דמעו מעל פניו ויבקשני לספר לו שנית את כל הקורות את הזקן, אם מת במנוחה ואם לא דבר דברים זרים לפני מותו וישמח מאד בשמעו מפי כי במנוחת לב הלך לבית עולמו, כי לא פחד מהמות ולא שם לבו אליו וכי אץ בי לעזוב אותו, בעת אשר התאבק את המות, למען מהר תת את המכתב על יד אחיו.

– ואיך התהלכו מלוי המת אתו? האם לא הקלוהו ולא בזו שמו? –

– לא, רק השמש התקצף מאד כאשר העירותי בחצי הלילה, אך גם הוא לא ערב לבו לדבר דבר רע בשבתו לפני מטת המת אשר כפני מלאך אלהים היו פניו, כי ניד שפתיו אשר הפיץ זועה בעודו בחיים חשך במותו ומנוחה טהורה שררה על פניו. ורק הלץ כלב הבדחן נסה להתלוצץ אך מי ישים לבו לנבזה וחדל אישים כמוהו? –

– הזכר את דן?

– לא, כי כל מעיניו היו אך בך מעת אשר שמע מפי כי נפלת בידי בני עולה ורק שעות אחדות היה בחיים אחרי השמועה וברגע מותו לא הייתי בביתו. אבל טוב הדבר כי הזכרתי, איפו הוא המכתב אשר כתב דן אל ידידיה אוליך, הבידך הוא, או בבית ידידיה? ותולדותיו איפו הן? –

– המכתב אתי הוא ותולדותיו בידי מאיר זרחי –

– אני זכרתי איפו שמעתי את השם מאיר זרחי. זאת היתה בבית המלון בדרך עיר שקיון, שם נדברו עדת חסידים ויספרו איש לרעהו את פרשת גדולת צדיקו, והאחד נשא שם מאיר זרחי על שפתיו בספרו, כי הקשה להצדיק ולא אבה שמוע בקולו ועל כן יסרהו בנגעים נוראים על ידי משרתיו עושי רצונו, וביום המחרת באו אנשי צבא ויובילו את המספר לבית האסורים, אמנם לא אדע עד הנה אם זה הוא מאיר זרחי מיודענו או איש אחר –

– הוא האיש אשר נלחם בחזקה בעדה הרעה ויתמלט בעור שניו, והא לך מכתב דן, בו תראה כי גם הוא אח לצרה לנו, כי גם הוא נלכד בשחיתות אנשי בליעל וכמקרה אשר קרה אותי ואותך קרה גם אותו בעיר אשדות –

הלכנו יחד אל אחד מקצות הבית ונשב לקרוא. יתר השבוים, אף כי כרבם התהוללו וישחקו ויתנכלו איש אל רעהו לעשות לו דבר בליעל, לא הפריעו אותנו ממלאכתנו, כי כלם יחד נתנו כבוד לגדעון אשר השכיל במתק שפתיו לקחת גם לב הפראים והרעים בהם אשר היו הרבים, כי לא רק במכחשים בה' ובכופרים, ובאלה אשר הוציאו מטפחת בצלחתם ביום השבת, או כי השחיתו פאת ראשם, או כי דברו מהתלות את אשה שלחו ידם, כי גם באלה אשר לא היו כבדי עון כמו אלה, באלה אשר רק ארחו לחברה את גנבים ומרצחים, או אשר חפצו להמיר דתם שלחו יד, ואלה האחרונים אשר עונם לא גדל מנשוא על הרוב בכו ויילילו רק יום או יומים ואחרי כן נחמו ויאותו לקחת מתנת כסף מידי המחפשים ולאמר כי מחפץ לבם מכרו נפשם ובכסף הזה שתו לרויה ויתהוללו ויעשו איש לרעהו כל דבר בליעל, אך מפני גדעון נחתו כלם ויעטרוהו כבוד ולא השביתו מנוחתנו בשבתנו אל התנור לקרוא במגלה אשר לנינו, רק האחד הנמכר (כן נקראו אלה אשר מחפץ לבם מכרו נפשם לעבוד בצבא והמה השיחתו דרכם עד מאד) קרא בלעג בקול גדול: הס הס! הנה המגלה נקראת! הטו אזניכם! המן בן ויזתא גוג מגוגי? – ובדברו הכה במטה על השלחן בחזקה.

– שים מחסום לפיך ואם אין נמלאנו בחצץ – קראו אחדים פה אחד.

– פרעושים! – קרא הנמכר בשאט נפש – ברגל אחת אעבור וארמוס אתכם גם יחד כרגע! –

דום ואל תנבח,כלב! – קרא אחד מן הראשונים – כי אם נטה ידינו עליך לא תתמלט בעור שניך – הנמכר הניף מטהו על איש ריבו וחמשה או ששה נערים התנפלו עליו וישפתוהו עד עפר ויפליאו מכותיו רגעים אחדים, כראות גדעון כי לא ירפו ממנו קם ממקומו ויקרא: אל נא אחי, אל תשלחו אגרוף באיש, הניחו לו! –

הוא הוא יוסיף להתגרות בנו – קראו אחדים – נַרְאֵה לו ידינו כי קשתה ולא יוסיף לנבוח עוד –

– ובכל זאת הניחו לו כי לא נכון הדבר להכות את איש בלי חמלה, רב לכם כי הראיתם לו נחת זרועכם ולא ישוב לכסלה, להתגרות בכם מלחמה –

– אנחנו נעזבנו אך ישבע לנו כי לא ימרה את פיך מעתה – ענו בתם לבם והנמכר מהר וישבע כי לא יוסיף למרות את פי גדעון וכל אשר יצונו יעשה, אעזעבונו לנפשו וגדעון שב וישב לימינו ויקח את המגלה ויאמר ברוח נכאה: זרות ותהפוכות תחזינה עיניך במגלה הזאת, הנה כי כן דרך האיש אשר סך אלהים בעדו והוא לא מצא לו ידים להושיע נפשו, איש רב תושיה ורפה ידים נראה נלחום נלחם את המקרים ויפול שדוד תחתם. הבט במגלה ואני אקרא באזניך.

 

כ'    🔗

 

מַחְשְׁבוֹת אוֹבֵד    🔗

אליך ידידיה יוצר רוחי, מורי ומרים ראשי אשא עתה נפשי!

על הגליון הזה אשפוך שיחי, נפשי תשתפך עליו, רוחי העט ודמי לבבי הדיו. הן מאז נולדתי נולדתי לבהלה, יוצר בבטן שמני למפגע לו, על כל דרכי, אל כל אשר יביטו עיני אראה אל זועם למולי רודף באף נפשי, רודף בלי חשך ובלי חמלה. ימי ילדותי הריחו אותי בתוגה, וימי עלומי הביאו כל חצי פגע ואסון ללבי. האושר אשר יעלה את כל אדם עָל הורני עד עפר, טוב התבל דכאני וישופני ראש; במשכנתו מבטחים מלאים כל טוב נולדתי והמה נהפכו בי לנגעי בני אדם, אוצרות חכמה אשר ירוממו כל אדם למרומי שחקים אצר לבי והמה לבאר צרה הדיחוני. אך אעזבה עלי שיחי, לא אדבר עתה במר נפשי כי דברי לעו, רק אגיש לפניך את הרשום על לוח אתי מימים עברו, מעת עזבתיך עד עתה – עת כלו כליותי בחיקי, עת לא אראה אדם והחיים לא לי המה. גלגל התבל יסוב במהלכו, השמש יאיר, החיים יחיו, אך לא לי המה, יד אופן חיתי נשברה, גלגליה נמוטו ואור השמש חשך באהלי מבלי לי…

את הדברים האלה כתבתי בבקר בבקר כפי המחשבות אשר עלו על לבי, במו תראה חליפות כחליפות לרוחי, במו תראה תהפוכות כהתהפוכות אשר להן משחק הייתי. הדברים האלה יחיו בעת אשר אסוף וזכרי יאבד מני ארץ. זאת היא הנחלה אשר אשאיר אחרי, ואולי כבר הלכתי ואינני בעת אשר המה נוכח פניך יהיו – למענן ולמען גדעון כתבתי אלה הדברים על ספר ועתה בא קצי, הלוח האחרון אכתוב עתה והוא הראשון אשר בו תחל לקרוא, ויותר מהמה לא תעצר ידי כח לכתוב, כי מקור חושי נדעך, מחשבות בלי עזבוני, לא אאמין עוד בחיים ואתעתד למות, היד הכותבת את הדברים חדלה מהיות עוזרת להגיוני לבי להוציאם החוצה, אבל תתאוה לשים בכח קץ להן בשומה קץ לחיי רוחי וגויתי…

יום רביעי לידת האתנים שנת ת…

עזבתי את שכולה, העיר אשר לזכרה יתעוררו זכרונות טובים בלבי, כי בה ידעתי אותך מורי ואותך גדעון רעי, שרש דבר נמצא בי הסתרתי גם מכם, אשר כל הגיוני לבי היו כספר פתוח לפניכם. הנקמה לקחתני בציצית ראשי ותוציאני בחזקת היד ממקום מנוחתי בו מצאתי שעשועים לנפשי. היא לא נתנה לי מנוח במקום מנוחה, היא הציגה לפני פני עוכר נפש אחותי ותרעם בכחה נפלאות: לך ונקמת נקמת חרפתה מידי הבליעל! הוא הוריד עדיה, כבודה מעליה הפשיט ואתה הורידה דומה! – כזה וכזה דברה באזני תמיד ואני הטיתי אוזן ואשמע, נתתי לה יד ואלך אחריה… בצאתי את פני העיר גמרתי אומר לשים לעיר מאפליה פעמי ולמען לא יכירני איש ולבל יחשדוני פן דבר לאט עמי בקשתי לי למצוא משכן בבית חזן ולעזור על ידו, כי לבית המדרש לא אביתי עוד לבוא גם לא יכולתי, כי עשתנותי לא נתנוני שבת כל היום ולהגות בתורה, אחרי אשר רוח האנשים האלה זרה לי ומבלעדי שני אלה אין מוצא ללחם לי. בדרך נמצא לי נער כבן ארבע עשרה שנה יפה עינים וחכם לב אשר בקש גם הוא למצוא מנוחה בבית חזן ונתרועע יחד. גם בנער הזה כלו המקרים כל חצי חמתם, גם בבית אביו באו בלהות צלמות ויהפכוהו משרש אך הוא שלו ולא ידע רגז, כי לא ראה בעיניו את העוני בשבט עברתו, אשר אכלהו בעוד אשר לא ידע קרוא אבי ואמי. איך קנאתי בו ובמנוחת לבו! גם אומץ רוח מצאתי בו, אשר לא פללתי למצוא בנער עברי; בעת אשר אני, בן עשרים ואחת שנה, נבהלתי משמוע קול נערה ואשא חרפתי אשר חרפני האכר אשר בעגלתו ישבתי, אותי ואת עמי, התעורר הוא ויתן קול עוז וירב ריב עמו והאכר נחת מפניו. אז ראיתי בפעם הראשונה, כי גם בקרב לב נער מבני יעקב עוז וגבורה תלין אחרי אשר ראה באור החופש. הנער הזה הוא בן יוסף מעיר מדמנה, אשר בפשע אחיו נגזר מארץ החיים. אני השמעתיו את הרעה אשר מצאה את אביו, והוא בכה בכי תמרורים, אך אותות נקמה לא נראו על פניו, האם רק בי אותה לשבת?…

אתו יחד התהלכנו את חזן נבל מאין כמוהו, ובכל העת ההיא הוספתי לראות אך חמס ושוד, אך מרמה ועושק. עושקים ישירו מטוב לב וכל העם אליהם יצהלו, עשוקים יזעיקו משבר ברוח ויהיו לחרפה ולשנינה. אל כל מקום אשר הביטו עיני ראיתי זאת הבת הבליעל, מרמה, תתהלך בצואר עתק ובצעדי און, תבוא אל בית ה' ומפניה יקומו, תבוא את בית המחוקקים ואליה ישתחוו, תשב את חכמים ולמוצא שפתיה ייחלו, תצעד על מפתן שלוי עולם ואוצרותיהם לפניה יפתחו. היא תוציא צור חרבה מלב הרוגיה ותזה מדמם על מזבח ה' וקרבנה יעלה לרצון לאדם רב, היא תשא מרום עיניה ותרחץ בנקיון כפיה, בטרם תשב לאכול עניים מרודים, תברך על הזבח במעל ידיה, על כוס דמעות עשוקים תתן ברכתה וכל העם יענו אמן! ומאכלה בריאה, לא יהפך למדורת פתנים בקרבה, תבלע ולא תפליט ותשמן ותעש חיל. בצאתה שער אלי קרת תחליף לרגעים את שמלותיה אשר גזלה מתם, יושר, צדקה, חסד, יראת אלהים וחכמה, ואלה הנגזלים יחד חֻבְּאוּ כי ערומים הם. נפשי אותה מאד לראות את פניה על משכבה בלילות, אני אדמה כי גם מנוחת ישרי לב תסך לראשה, כי גם אותה גזלה בחזקת הים מידם…

את הַמעַוֵּל אשר אבקש מצאתי בהעיר ההיא יושב כסאות למשפט: לדכא ישרים ולעות משפט אמללים. שרשרת עונותיו אשר החל לעשות בעירי ובבית אבי, יוסיף לעשות בידי אמן. טבעת אל טבעת ישלוב מרגע לרגע ולפניו אין מספר ואחריו?… מי יודע מתי יבוא הקץ למלאכתו? מתי יתן את הטבעת האחרונה בידו? אני אמרתי כי אשים קץ לעבודתו, אך לא עלתה בידי, אחכה אקוה! לחכות ולקות זה גורל רפה ידים אשר לא בידו מאויי לבו…

התקוה אף כי תבגוד אלף פעמים כאשה בוגדה לא תחדל מבקש אהבה והצד חונף, כי היא נשמת אנוש, היא תעודדהו כל עוד עזרתו בו, היא תצעידהו למלך בלהות ולא תדע בושת לדבר שקר מרחוק… להבטיחהו לימים יוצרו, לימים אשר כלילות יחשכו בעדו, לימים אשר גם אשרו גם מצוקותיו כמים עברו לו יזכרו, לימים אשר לא יהיו לו עוד ימים…

מנשה העוכר נפש אחותי יושב עתה במשכנות מבטחים ויטה עדה גדולה לחפצו ברוח פיו וידכא ישרים. גם בת אבינדב היתה לו השה לעולה, גם כבודה מעליה הפשיט ככבוד אחותי, אך את כבוד אחותי חלץ ממנה בחלקת לשון… וכבוד האמללה הזאת המיר בקלון בחזקת היד בזרוע רמה. גורל אבינדב וביתו הלא נודע לכם ואת אשר קרה עתה את בתו תשמעו מפי עוברי דרך אשר יתנו צדקות ראש עדת מאפליה הַשִֹם משפטים בחטאי עמי… לעיר אשדות עתה פני מועדות כי מפי האמללה נודע לי כי אישה ימצא שמה, אבקשנו ויחד נתן נקמה בהמשחית הזה –

את הנער יוסף פתיתי ללכת אל עיר מושבכם וידעתי כי תקרבו אותו בימין צדקכם, ואם לא שמעתם עוד את הרעה אשר מצאה עתה את בת אבינדב תשמעו זאת מפיו. אני לא גליתי את אזניו כי חותן אחירע דוד יגור בעירכם מדאגה מדבר פן יירא לבוא שמה, וגם אתם אל תגידו לו זאת – –

– חותן אחירע? – קראתי בתמהון – ומי הוא חותנו? –

– לא אוכל לגלות לך זאת כחפץ דן אוהבי – ענני.

– עתה אחת היא לי – עניתיו – כי לא אשוב עוד ואראה את העיר –

– מי יודע? כל עוד רוח חיים באפנו אל נאמר נואש! כן יורונו חכמינו וגם אתה קוה – ענני ויוסף לקרוא.

יום ג ירח זיו

אל עיר עזובה הביאוני רגלי ובית אחירע באתי. דמי לבי אשר התגעשו בעורקי בצעדי צעד על מפתן האכזר הזה שבו לדממה בראותי פניו. רגשות משטמתי לו נהפכו כמעט לרגשי חמלה, בראותי את המוסר האכזרי אשר יסרתו רעתו: חיל בלע היה לנחשים צפעונים בקרבו. עונו גדול מנשוא, אך גמולו גדול שבעתים. לא ידי השופטים חלו בו, רק רוחו ונפשו קמו אתו למשפט ויעשו בו שפטים נוראים. הוא הֻכּה בשגעון! בשבתי את הארורה בחדרה נשמע קול זעקה גדולה ומרה מהחדר השני. יוסף! חוסה עלי, אל תענה את נפשי אל תז מדמך על פני, כל מלבושי נגואלו בדמך. נהרי נחלי דם יזובו מפני, משערותי, איפו לקחת דם רב? פלגי דם! הדמך הוא? ברעב תגועי אסתר אמללה, הא לך לחם, לא תחפצי, לחם חמסים הוא, אויה אויה! לחם ודם. ילדי שחת, בני תפת כלכם, קול אחד תקראו: קין! קין!! – בקראו: קין צפצף בקול דק מאד כמו שח מעפר אמרתו וכרגע הרעים בקול חזק: יום הפקודה! לא אלך! לא אלך אתכם, אל שערי שאול אנוסה! הארורה הארורה, היא הסבה בכל אלה! – אני שמעתי ואבין כל דבריו ואביט בפניה, אך לבה חזק מצור ומצחה נחושת ולא שמה לבה לקול אישה אשר היה כמדקרות חרב באזני. נפשי להטה גחלים על אשת בליעל הזאת ואחפוץ בכל לבי לענות את נפשה ואשאל: מי הוא המדבר אחר כתלנו? – היא הביטה בי בעין בוחנת ותאמר: אחד ממיודעי חולה הוא וידבר דברים זרים, כי הקדחת בוער בעצמותיו –

האם הֻכָּה בשגעון מרוב עונותיו אשר גזלו מנוחת לבו ויש שופט נסתר המשלם לאיש כפרי מעלליו? או אולי מרוב תלאה אשר מצאתהו ולא יד שופט כי אם זרוע רעים אשר הרבה הרע גם ממנו נחתה בו? נשגבה ממני לא אוכל לתת מענה על השאלה הזאת…

יראו כל אלה האומרים כי הבנים בעקבות האבות ילכו וכי מורים טובים יביאו רוח טהור בלב חניכיהם, יראו את הארורה הזאת אשר תום ויושר יעטרו את הוריה ואשר גדלוה בתום וחסד, יראו את לבה הנחוש ויוכחו לדעת כי שקר בפיהם. אמנם שה תמימה לא תמלט גור אריות ויונה לא תבקע ביצי צפעוני, אבל בני האדם, הרעים בכל חיתו טרף לא כן המה, גם תמימים יולידו מרעים, גם על ברכי אנשי חסד יולדו בנים משחיתים…

יום העשרים לירח השביעי.

על גלי נהר ערפדן אנשא באניה המלאה משא לעיפה אבני גיר וקרשי ארזים ההולכת אל העיר סלע מצוק. אדוני האניה איש מעם הארץ מבני האמונה הישנה הנרדפים על צואר מאת מושל הארץ עם בנו נער כבן שמנה עשרה ילכו אתנו. האנשים האלה אשר עליהם תנוח יד המושל עוד הרבה יתר מאש נחתה בו, המה יעיזו מצח לצחק על משבתנו ולתת אותנו נבזים ושפלים! הנדכאים האלה לא ידעו נפש נכאה. אין חקר לרוח האדם!

הנהר הזה אשר מוצאו ראיתי עורר בקרבי מחשבות רבות. מתחתיות הרים גבנונים בקרבת עיר ס. יזלו מים טהורים על אחו וירק שרה במנוחה נעימה; גליהם הטהורים כעין הבדולח ישתעשעו ברצוא ושוב כילד קטן בעוד אשר לא ידע אנה הובילוהו רגליו. המה ילכו, ישובו, ירחבו, יצערו באין מעצור, עדי יבואו בין שני סלעים מוצקים, שם יתלכדו ויחלו לשטוף במרוצתם בדרך אשר לפניהם הלאה הלאה, לא יפנו ימין ושמאל, כי גבול עולם הושם להם. כנער בבית הספר אשר לא עוד בידו עתותיו כי אם בידי מנהלו. בעיר אלונה ירחב ויגדל משפך מי התעלה פרצה אשר יבואו בו. על המראה הזה התענגתי לפני שתי שנים ויהיו בעיני כאוהב המחבק חיק אהובתו, גלי התעלה פרצה ירומו בְקָרְבָם אליו וימהרו מרוצתם כאהובה מתרפקת על דודה ובבואם אל תוכו יחולו הגלים במחול כהרעים ביום שמחת לבם בצאתם לחול במחולות, כנשיקת אוהבים ישמע קול משק הגלים ובעוד צעדים אחדים יתלכדו ולא יתפרדו ויהיו לאחד. התעלה תשכח רחם, תעזוב בשמחת מקור חצבה ותלך את בחירה אל אשר יהיה רוחו ללכת. אכן לא לעולם שמחתם, למחולות יבוא מחר הקץ; שני סלעי מגור יתיצבו בפניהם לשטן להם, בעמל וקצף יפלסו נתיב להם ויעברו הלאה, לא עוד להשתעשע ולשמוח ירוצו גליהם, כי אם לעבוד עבודתם, על גביהם עמוס משא לעיפה, אניות וציים עליהם ינשאו, יעבדו, יעמלו מבלי לחם. כן הוא האדם אחרי אשר יעמוס רחים על צוארו…

אך בעיר קיטור במקום מלב הנהר יתנשאו סלעי מגור וישאו ראשיהם בשיא חסן, על עמדם יעמדו הכן גדודי בלהות אלה כמהלך יום, כבנים מורדים באבותיהם, ולא יאבו תת לו מעבר. שם תתלקח מלחמה איומה ונוראה, הגלים ירומו וְהֻמְכוּ, ידלגו שׂר כמו יחפצו לפרוץ דרך מעל ראשי שוטניהם, יגעו עדיהם ויתפוררו לרסיסים וירדו מצולה וכרגע יחגרו שארית חמות בקצף נורא עדי יפלגו לשטף תעלה, יעברו כגנבים בפרצים, עדי יצאו לרוחה אז ילכו בדרכם במנוחה שאננה אין עוד שטן ופגע רע, גליו לא עוד יתנשאו כמו עיפה נפשם מעמלם. כה יוסיפו ויוסיפו ללכת עדי יבואו – עדי יבואו אל שפת ים השחור, יפלו בו יאספו ואבד כל זכר למו… זה הוא האדם! אחרי כל העמל אחרי כל מפח הנפש אשר ישבע בבקר בבקר מעקת צרים ואחרי אשר זרועו מושלה לו להדוך מתקוממיו תחתיו יבוא – אל גבולו, יעלה בים הנצח ויאבד… ולמי הוא עמל? איה איפו אהבתו וקנאתו? – ולמה זה אני עמל?… האם לא יפתח ים הנצח את פיו לבלעני, גם אם אעזבה את דרכי ואשכח נקמתי? האם לא יהיה גם הוא, הבליעל טרף לשניו אם גם ידי לא תהיה בו? אך לא! לא אשוב מדרכי! אלך בחקות החיים ככל האדם ולא אשוב!…

אשדות יום ה' לירח השמיני…

חום נורא ישתרר גם ישתרר בעיר, העפר והחול מתחת רגלינו כגחלים בוערות, השמים מעל ראשינו כלהבת שלהבת, גם זה הנותן חיים ואור יכאיב עת יפתח ידו וישביענו הרבה… מי זה האמין כי רוב טובה כרעה תחשב? הלא כל חי, כל יצור ישאף אור שמש, וכעת יגלה בכל הדרו ינוסו ויברחו בהחבא מפניו כמו מלאך אכזרי שֻׁלַח בהם. היום יצאתי בשעה הראשונה אחרי חצות היום למלאכתי והשמש הכני על ראשי מכת בלתי סרה, אשה עניה פרשה כפה אלי ותבקש ממני נדבת יד.

– איך תעצרי כח ללכת ברחובות קריה בעת אשר השמש חתה גחלים על ראשך? – שאלתי אותה.

– יצורי עוד קפאו מקור וקרח אשר אפפום בעת קרה, וחם המש לא יציק לי כאשר יציקו לי שלשת ילדי בביתי – ענתה.

– בלי ספר היית למשסות לאיש בליעל אשר חמס הונך? – שאלתיה.

– לא איש רק יד ה' הויה בי, כי שלח אש ממרום ותצת בביתי ואלוף נעורי היה לברות לשניה –

– ה' לא ישלח אש ממרום ואני אדמה כי בני בליעל שלחו באש ביתך –

– חלילה לי מזאת מחשוב רעה לאיש, כי אני לא עשיתי לאיש רעה ואיך יעשה איש רעה לי? ממרום שלח ה' אש. וכה הגיד לי גם רבי צדקיאל, כי כאשר המזוזות לא כדת אז תצא אש מן השמים ותאכל את הבית ויושביו, אך חסדי ה' לא תמו כי הציל אותי ואת ילדי מהיות למאכולת אש –

– מי הוא רבי צדקיאל? –

– הוא יגור על יד ביתי, כי לו הבית הגדול אשר אתה רואה –

– ומדוע לא יושיע לך אם כה יצטדק? –

– הוא איש ירא אלהים מאין כמהו, הוא ירב שיח לפני אל ויצום ביום צום, אבל זאת נודעה כבר כי לא בעל צדקה הוא –

– הלא תראי רוע לב האנשים האלה, הוא יצטדק וירבה ת]לה ומן אנוש כערכו יעלים עיניו –

– ובכל זאת מי יתן והיו כל בני ישראל כמוהו! –

– הלא אז תגועי ברעב –

– לוא הלכנו בדרכיו כי אז לא באה אלינו הרעה הזאת, אך אנחנו פשענו ומרינו לכן פקד עלינו אל זועם את אפו. ראה נא ראה, הן הרבינו צדקות בכל עת, אישי פרש מלחמו בכל עת לדל בשמחה, ובכל זאת נגעה בנו יד ה' ועל השכן הקרוב הוא רבי צדקיאל הגין, אות הוא כי נבחר לאלהי מרום תפלה מצדקה וצום מחסד – אני חפצתי להשיב לה, אך ראיתי כי נואלתי להרבות שיח את אשה קשת רוח בעת אשר בטן עולליה תחסר, נתתי לה מתנת ידי ותלך לה, ובכל זאת קצפתי עליה קצף על הצדיקה את רבי צדקיאל מהעושים צדקה. על נקלה יקנו למו החנפים כבוד ושם, לא בחכמה, לא באמת ולא בצדקה כי אם בשפת חנף בקראם בשם ה' בלשון רמיה. ומי יודע אם לא הצית הצדיק הזה אש בביתה למען ירחיב את גבול ביתו.

מה רע ומר גורל המשתגע, אשר תהפוכות בלבו, אשר עיניו פקוחות ולא יראה נכוחות: כי חזיונות הבל ומחזות שוא על פניו יעבורו, כברקים ירוצצו, כחלומות יעופו ועיניו בם, אזניו קשובות ולא ישמע משרים כי תצלנה מרעם ברקים, מתרועת שרים אשר יוליכוהו שולל, יהגה בגרונו, יביע בלשונו לברואי דמיוני, עיניו יראו זרות ולשונו ידבר אתם תהפוכות, ותושיה נדחה ממנו כי לא יטה אוזן לרופא חולים אשר יאמר לרפאהו ממכאוביו. בריא אולם הוא בעיניו, הה! זה הוא חלק יעקב; נכוחות לא יחזה רק מחזות שוא ומדוחים, לא יצדיק את נצדיק העושה טוב לאדם רב, רק יעריץ את הנושא למרום עיניו וירבה תפלה, אמונתו זאת היא תפליא מכותיו! האולת הנושנה הזאת קשורה בלבו והוא יחזיק בה לא ירפנה. היא תעביר על פניו רבבות צבאות התפתה וילידי שחת ואליהם ישתחוה, אחריהם ילך, היא תשמיעהו נוראות, תגידהו נפלאות להתעותו בתהו, גם תשים בפיו דברי הבל ורשע כסל ואותם ישמור לדבר, ואוי להאיש אשר יתעוררלרפאהו משבר, להשמיעהו כי הבל בימינו, עליו יריע כגנב, גם בחייו וכבודו ישלח ידו, לא ירפהו בלתי כרע תחת עול אולתו, או תחת הרוגיו יפול…

יום ב' לירח האתנים…

בלב רגז באתי אל בית חמור ואגש אל המלאכה, ללמד את בניו. הבן הבכור בא מאחרי הכלבים אשר בהם השתעשע ויש בפנים נזעמים לפני כי היטיב חרה לו על כי גרשתיו ממקום תענוגיו וידבר דברים כגבר עברו יין. לב הנער הזה טפש כחלב וישנא תכלית שנאה את הלקח ומורהו, כי נבחר לו לשמוע קול יללת הכלבים בהחזיקו באזניהם מאלפי שירי דוד. להבן השני היה לב מבין אך גם הוא אחז בדרכי אחיו הגדול ממנו, אני נסיתי לדבר על לב הגדול ולמשוך לבו אחרי הלקח, אך הוא בז לעג לי ולדברי. בעודני מדבר בא אביהם הביתה וירגזו הנערים לקראת בואו. הוא נשך שפתו העליונה לאות כי לבו מלא זעם ויאמר אלי: לא בדברים רכים תבוא חכמה בלב הבן הסורר הזה, הנף ידך עליו והראהו גבורת ימינך, או אז יטה אוזן לשמוע בלמודים. המורה אשר היה לפניך הכהו מכת בלתי סרה וחפצו בידו הצליח, ואם כה תעשה גם אתה תצליח בדרכך –

– ואיפו היא החכמה אשר הביא המורה אשר היה לפני בזרוע נטויה אל לבו? האם הסתתרה לקראת בואי, אני מצאתי את בלו רק מכל חכמה –

– כה יגידו כל המורים, המה יבקשו לשים תַּהֳלָה בהמורים אשר היו לפניהם למען יתהללו אחרי כן, כי מידם כל החכמה להנערים – ענה האב, אשר ראה חכמה כבנו הבכור, בגאון כאיש יודע ומבין מרמת ערומים.

– משגה הוא אתך – עניתיו במנוחה – אני לא אקוה להביא חכמה בלבו כאשר לא הצליח המורה אשר היה לפני, ולא שקר מלי אשר השמעתיך, כי לב הנער רק מכל דעת – פני האב אשר כֻּסוּ בחלבם אדמו כדם בשמעו דברי ויאמר בחמה מסתרה: אם כן למה זה הבל איגע ואפזר כספי חנם, ומדוע תבקש שכר לעמלך,אם תדע מראש כי לא תצלח? –

– הן אני עמל ומבלה עתי ומאין אמצא טרף לנפשי אם לא יְשֻׁלם לפי כפי עמלי? אך חלילה לי מדבר שקר ומבהבטיחך על שוא, כי אביא דעת בלבו אשר טפש כחלב – לדבר הזה רעמו פני האב ויאמר בקצף גלוי: רב לך רב לשפוך בוז על בני לעיני, מעודי לא שמעתי מפי מורה כי טפש כחלב לבו רק כי לא יקשיב וישמע כי כן יעשו כל בני העשירים –

– אם כן דברו כלם שקר ואני לא אעשה שקר בנפשי –

– טוב הדבר! אבקש לי מורה אשר יבטיחנו להביא חכמה בלב בני – ענה בגאון.

– בידך למצוא מורה אשר יבטיחך, אך אזלת יד איש מעשות זאת –

– האם רק אתה איש אמת וכל רעיך משקרים המה? –

– זאת לא אדע, כי רק אשר לפני אדע, ואני אמרתי אעשה כל אשר בכחי לעשות, ואם אף מעט חכמה אבינהו די לו, כי כסף רב לאביו והכסף יענה את הכל – פני האב מלאו זעם בשמעו דברי אשר דברתי מקרב לבי, כי עד לבו נגעו דברי ויצא, ומאחרי הדלת שמעתי את קול בעל הבית אשר ישפוך עזוז אפו עלי, וקול בעלת הבית אשר הגידה לי ישרי ותצדיקני באמרה כי בכל כחי אעבוד עבודתי לא כהמורה אשר היה לפני אשר בלה בהבל עתו, ודברי הנאמן בבית מסחרו אשר חסיד היה וישנאני תכלית שנאה, ובמצאו עתה תואנה הרבה לשפוך עלי בוז, ואמרי המבשלת הזקנה אשר הגידה לי ישרי כי לא אתבונן אל השפחות בהמורה אשר היה לפני, וקול הבת אשר שנאה אותי תכלית שנאה על כי לא דברתי אתה בדברי המורה אשר היה לפני, כי הוא שת בחלקות לה ויהלל יפעתה בפניה והיא האמינה בדבריו ף כי התבוננה בראי מלוטש תמיד, כי עיניה הכהות לא נתנוה לראות כי שקר כזב המורה, ועל כן פקדה עלי אפה על כי לא נתנני לבי לדבר שקרים, והיא גם היא קמה באמה לדבר על לב אביה לשלחני מהבית ולתת פקודתי לאיש אחר ותאמר: הלא תראה אבי כי משגע הוא וכל יודעיו יאמרו כי משגע הוא ומה חפץ לך בו? – האב החריש כי הוא הסכין מעודו לעשות את ההפך מאשר יעצוהו, ולולא קמה הבת לשטן לי אולי גרשני למען הפר עצת אשתו, אך כאשר שמע דברי בתו אשר תדבר כְּלבּוֹ שב ממחשבתו למען הפר עצתה ויקרא! לא לך לאלפני חכמה, אני אדע יותר ממך מה לקרב ומה לרחק –

– אם תקרב או תרחק את המשגע הזה אחת היא לי –

המשגע! אם כן משגע הנני? כל יודעי יגידו כי משגע הנני! אזכרה ימים מקדם עת עלה על לבי הרעיון, כי אולי משגע הנני, או פן אשתגע אז רחפו כל עצמותי ותאחזני שער, ועתה אשמע כי משגע הנני ולא אשים לבי: ומדוע? האם אחכם יותר מאז, או כבר הסתתרה בינתי? אבל למה זה אשים לבי? מה מני יהלוך אם אשתגע? הלא טוב טוב לי להשתגע ולשכוח כל צרה ויגון. אמנם לא משגע הנני כי אזכור ימים עברו, כי אבין את אשר עמדי, ואם אעשה מעשה זרים ליתר בני האדם ואם משגע אני בעיניהם הלא המה משגעים בעיני, ולולא הייתי את עשׁירי עם כי אז נחשבו לי מעשי הזרים לחכמה ועתה כמשגע אתחשב, אולם לוא משגע הייתי, כי אז לא פקדה עלי עון על כי לא אצמיד חנף…

יום…

היום ששתי משוש, לא אזכור עוד היום אשר בו ששתי בדי גיל כביום הזה; היום נגלה עון מתקדש צבוע ונראה קלונו בקהל. איש מתמם ונושא שם אלהיו תמיד על שפתיו אשר נתן חתיתו על כל המשכילים ונחת זרעו על צעירי הצאן, הוא נתפש ביום הזה כעושי עולה: שמריה הטבח אשר נחשב בין יראי אלהים ומבשר זבחו אכלו לרויה כל המתקדשים בעיר הזאת נתפש כנוכל ערום ומפר תורה, כי עתה נודע הדבר כי זה כעשר שנים מכר בשר נבלה וטרפה ליראי ה' כבשר השחוטה. בהודע הדבר קראו עליו קהל גדול אנשים ונשים וטף ויסחבוהו בחרפה בכל קצות העיר וראש בשר טרפה על צוארו וכל העם עפרו בעפר לעמתו, ואחרי כן חרצו משפט לבל יזיד למכור עוד בשר עד אשר ישא עונו ששה ירחים ונשא את עונו בצום ותפלה. יראו ויבשו המתקדשים מקדושיהם, יראו כי ישימו בהבל אמונתם, והצדיקים והחסידים מלאו כרסם בשר נבלה וטרפה, כן יעשה להם! – אמרתי בלבי בשמחה ומרוב שמחתי נפתה לבי לשתות כוס יין אשר כה לא עשיתי זה ימים רבים – –

– הנה המה כלו כל חצי חמתם בהפושע אך לא לנצח יטרו עברתם, זאת היא דרך בני יעקב – אמר אלי בשמחה האיש אשר שתה אתי כוס יין.

– ומדוע כלו כל חצי חמתם בו? האם מיראת אלהים? אך לא! המה התנפלו עליו ככלבים עזי נפש למלא הות נפשם, אשר תשאף להכות ולנשוך איש את אחיהו ככלבים, רק כי בני האדם יבקשו תואנות והכלבים יעשו בעת אשר יעלה על רוחם. לולא היה פחד אלהים לנגד עיניהם, כי אז חדלו מתת אמונתם בו עדי עד ולא נגעו אל עצמו ובשרו לרעה, כי האם יטהר הבשר אשר במעיהם אחרי הכותם את הנוכל, אך המה לא כן עשו, כי רק ששה ירחים מנו לו ואחרי כן ישוב למפעלו הראשון ויוסיף להאכיל טמאה וכאשר יתפש בכף – יוסיפו להפליא מכותיו, כי רק זאת יבקשו. לוא נדע בעיר כי יונתן הסופר, אשר יתחשב כמכחש באלוה ועובר ברית, יען כי קרא בספרים חצונים ועל כן שברו מטה לחמו, לוא נודע כי הוא יזהר מכל טמאה ויתפלל אל אלהיו כאחד מהצדיקים אשר בארץ, האם מהרו לשאת אותו על כפים בכל רחובות קריה ולקרוא לפניו: צדיק! לא זאת! וכאשר נגלה עון מתקדש הכוהו בעברה, אות הוא כי רע לב כל בני האדם וכי אך להכות ולנשוך כל מגמתם –

– עתה אראה כי גם אתה צדיק גדול אתה – ענה האיש.

– ומה היא הצדקה אשר עשה? – שאל איש אחר אשר ישב גם הוא אל השלחן.

– כי הוא יעשה מצוה אחת אשר לא יעשו אף הצדיקים, היא מצוות: והיית משגע ממראה עיניך! – קרא ויתן קול שחוק וגם רעהו שחק ואני בקשתי לי כוס יין ואשתה עוד…

את התורה הזאת אשר בדמי לבבי קניתי לי, שמתי היום בבית היין לפני שמעון רעי אשר התאונן באזני כי דרכי התבל נפלאו ממנו:

כי תדבר את רעך הללוהו בפניו כאשר תוכל, גם השמיעהו כי רעיך הללוהו ותמצא חן, גם את נפשך זכור, יהללך פיך ותמצא כבוד.

כי תחפוץ להמנות את חכמים ונפשך רקה מחכמה ודעת, הרבה לפאר שם חכם בדברך אתו ויקרבך כמו אוהב, חלל שם חכם שנוא נפשו וחכם תחשב.

כי תאבה להיות איש אמונים עשה כל אשר בכחך למצא כסף, אם בצדק או בעול אל תשית לב ואמונתך רבה סביבותיך.

מדבר אמת תרחק, שקר ורמיה לבש כמדך כל ימי חייך למען תצלח ותהיה לאיש.

אם ישאלך איש אם קראת בספר אשר גם שמו לא ידעת ענה: כן! ואם לא תדע את הכתוב בו תענה, כי מרוב הגיונך לא תזכור כל אשר ראו עיניך, ועל רוב חכמתך ישתוממו רבים.

את חסידים תתחסד ואת רשעים תרשיע אל תאמן לאיש על דברתו ואל תתן אמון לשבועתו, כי כזב יסוד עולם ומחסה לבני האדם.

אמור לחכמה אחותי, ליראת אלהים אמי ולרמיה אהובתי אשת חיקי ותהיה לברכה בקרב הארץ.

אמת, צדק ויושר שמות המקרה המה כי במקרה יבואו על הארץ, לכן אל תשים בהם מבטחך.

העני יחשוב כל איש לעשיר, והרשעים יחשבו את התמימים לאנשי אמת.

הנשים לא תצלחנה לעשות מקנה וקנין, לעשות ספרים ולשבת את רוזני ארץ כי מרוב שיחן יתמלט לפעמים – מבלי משים – דבר אמת מפיהן, לכן אל תהיה כאשה.

הרוח הוא כבן ממר להוריו, הוא ישחית את הגויה אשר תתן לו מעון וארחה וישים בה שמות, יביא עליה חלי ומדוה בפרצו חק, לכן אל תתן ידך למורדים.

הדברים האלה עשה ותצלח, ברח מן הישרים באמת, פן תדבק בך הרעה. אל תעשה לאיש חסד לבל יְשלָם לך רעה, אל תריב את אדם במו פיך, רק מצודות שים לרגליו. פיך יסתיר מחשבותיך, שחוק שפתיך יסתיר רוע לבך, וכספך יהי אלהיך. אם כה תעשה בכל עת תצלח, ואם קצרה ידך מעשות זאת בחר מחנך לנפשך משבת את אנשים.

שׁמָה אחזה את השומעים דברי, הן דברי אמת דברתי ואיך לא יחילו?…

גם תמול גם שלשום גם היום שתיתי יין לרויה, כאוהב נאמן מנחם בעת צרה נראה לי. לא אבין מדוע כנה אותו החכם בשם בוגד? הלא הוא יִמָצֵא בכל עת ללב מלא יגון לנחמהו, ואם אין כסף, הלא הכיס הוא הבוגד ולא היין, אך אדמה כי גם החכם כנה אותו בשם בוגד אחרי אשר הוא בגד בהיין, כי כן דרך האדם לטפול חטאת נפשו על אנשי חסדו – –

המנחם הנאמן האחד והישר אשר לא אפחד מפניו הוא היין.

כל אלה אשר ישתו יין לא משגעים המה, ואם כן לא משגע הנני גם אני.

שותה שכור כמת יחשב – יאמרו בני האדם, ואם גם המות יביא חזיונות נעימים בהיין יקר בעיני המות. אך מי יגיד לי זאת? על דברת בני האדם לא אאמין…

בבקר שבתי וקראתי את אשר כתבתי אתמול ולבי דוה מאד בראותי – כי רק בעת אשר אחדל מהיות אדם אז הנני מְאֻשָׁר, רק בעת אשר הנני שכור אז יסופו נגעי לבבי ולא יזילו רעל בכליותי, כי אז מחשבות לבי נאספו ולא אדע מכאוב. אך בעת אשר תשוב דעתי אלי אז אמלל הנני, אמלל! דעתי דעתי היא תביא שבר בעצמותי, היא לא תתן מחץ מכת לבי להרפא. רק היין ישים מסוה על עיני ותחבושת על פצעי לבבי, הוא ימית כל חושי בי ולא אראה רעה, אך לא לעולם רק לשעות מספר…

אמנם מדוע לא אקרא לעזרה להאחד אשר בידו לגהות ממני מזור עד נצח? למה לא אשים בידי קץ לכל אלה הפגעים ואהיה שותה שכור עדי עד? האם אירא מהמות? האם יֵמַר לי יתר מהחיים? האם אאמין בחיי התבל, או אצפה לחיי עד? החיי עד? האין די לנו בהחיים המרים האלה? בהחיים אשר בידינו לשים קץ ותכלית להם, ומה לנו עוד חיי עד, אשר אזלת ידינו לשים קץ ותכלית להם, ומה לנו עוד חיי עד, אשר אזלת ידינו מהנצל מהם? מה לנו? ואם המה יבואו למרות רצוננו? ואם ישוב הרוח ויעמידני על רגלי אחרי רדתי שאולה? ואם יקומו כל אלה המחזות אשר אראה ואירא מהם ויתיצבו כמו חיים שם?… לא אאמין! ואם לא אאמין האם תם הספק מקרב לבי? ואם גם רגעי מספר יעמדו נוכח פני, הלא בחלום חזיון ליל יראו רגעי מספר כירחים ושנים, ואם יקומו ויאריכו כאלפי דור? מי יתן לי יין? יין עולמים! אשתה ואשכח כל אשר חשב לבי ואשר ראו עיני! היין הזה מי יתן לי? – –

אמלל אני! זאת הגדתי והשמעתי, זאת חקותי על ספר לזכרון, אמלל אני כי אבחר במות, אמלל אני כי אפחד ממנו. רעי שמעון אמלל הוא כי יפחד ממות ויבחר בחיים, הוא יפחד לקול עלה נדף פן קול המות דובר בו, אך אמלל ממנו הנני כי אפחד ממות ואירא מחיים, הה! מי ישבית מקור עשתנותי! עשתנותי המה בעוכרי נפשי. אשוב אל רעי אל כוס היין, הוא ישים עשתנות חדשים בכליותי – –

שמעון רעי התאונן היום באזני, כי אין לו כל בחיים רק מקור עשתנותיו. הוי כסיל! הוא ימצא נחמה באוצר היגון הזה. הן כל אשר לי וגם נפשי נתתי, לוא היה לאל ידי להוביש מקור מחשבותי… אך באין כח להסירם כליל מלבי אבקש להמירן בטובות מהן, אקח את כוס היין והוא יצהיל פניהן –

גם היום גם שלשום גם זה ירח ימים אשתה ושכח יגוני. רָעים המה בני האדם, המה ילעיגו לי גם יבקשו לשבר מטה לחמי, לְמִלָה הייתי בפיהם, שותה שכור הנני בעיניהם. הוי רשעים, כסילים! הטרם תדעו מרת נפשי? כמשגע הייתי בעיניכם עת נאנקתי מרה, תשיבו תתפלאו בי כי אשתה ואשכח רישי! אשתה אשתה ואשתה עדי יבוא המות ויבלום פי ויוביש דאגה מלבי לנצח…

היין בוגד? במי בגד? הלא הוא לא יבגוד באנשי שלומו ובכל עת ידרשוהו יעניק להם שפע שמחות ושכחה. השכחה! האושר הנעלה מכל טוב התבל. רעיה יקרה את לי, חבקיני בזרועותיך, נשקיני מנשקות פיך והסתירי העבר והנעשה מנגד עיני!…

היין ישנא תכלית שנאה את המלאכה; אך הוא לבדו יתהלך במישרים, רק דרכיו טובות ונכוחות, אח הנהו למרי נפש, לאובדים ונדחים בתבל ומה להם ולמלאכה? המלאכה היא החיים והחיים עליהם למשא. ישלחו במלאכה ידיהם שלוי עולם הששים בפעל ידיהם והשמחים בחיים, ירבו עמל ועבודה למען ירבו ישבעו חיים, אך לא לְמֻכֵּי הזמן מלאכה, להם תנו יין יין יין!…

הוי רעי לב בלי כסף לא יתנו לי יין ואיה איפוא אקח כסף? האם אראה שכר? הלא האבות חדלו מתת בניהם על ידי ואיה אקח כסף גם להם? גם בגדי גם כספי נפל בידיהם, ועתה ישימו אחרי הדלת והמזוזה משכני, האם אחדל…

היין בוגד! בבגד בוגדים בגד בי! מבשרי אחזה עתה לא נבוא עד תכלית דברי החכמים בטרם נכשל בהם. אני אמרתי כבר שתיתי מציתי קבעת כוס הפגעים, אך לא! עוד לאל זועם נקמות, עוד לא כלה כל חציו בי עד היום הזה, אך עתה השלים חקי הה! ומדוע? האם הרביתי הרע מכל האדם? הכגמול ידי השיב לי? לא לא לא! אין צדק בשמים כאשר אין יושר בארץ. שבתי וחפשתי דרכי וזה כל עוני כי לא חטאתי! עוני גדול מנשוא כי לא הרעותי ככל האדם.

אלפי קולות נוראים תשמענה אזני, כלם מר ישועו' נפש כלם תזעק מזרוע רבים, הרמש הנרמס תחת רגלי ההולך לשוח, הצפור הנופלת בפח, הדג אשר בחכה העלה, השה התמה תחת מאכלת מרצחה, העץ תחת הגרזן, כלם אתי יהימו ואין שומע. ערלה אזן בעלי כח ואין שופט שומע אנקת אמללים. כצפור נפלתי בפח, ועוד מעט יאכלו את בשרי, בצע כסף יקחו גוזלי נפשי במחירי ויתענגו עליו, ולמען זאת חייתי עד הנה?! לא שמתי מחנק לנפשי למען יפילו עלי גורל. אויה! למצער האמנתי בְרֵעַ אחד, בהיין, וכרגע ראיתי מעלו אשר מעל בי, בעת אשר השקני כוס תנחומים, בעת אשר שם מסוה על צרותי החולפות לבל תעכרנה רוחי ונפשי נתנני בידי זדים. פקחתי עיני כעבור התרדמה אשקר נסך עלי והנה הנני בבית האסירים. בלילה הובאתי שמה למען אמכר לעבודת הצבא!

– מה פשעי? – קראתי בקול מר בראותי כי צמתו בבור חיי.

– כי אין בידך מכתב תעודה מעיר מולדתך – ענני השומר במנוחה – והחוק יצא מאת המלך כי כל אלה אשר אין בידם מכתב תעודה ישלחו לעבוד בצבא.

– שקר אתה דובר! תעודתי בידי – קראתי בעזוז אפי ואשיב ידי בצלחתי להוציא את התעודה, אך לשוא כי איננה. לשוא צעקתי, לחנם חרפתי וקללתי את גוזלי נפשי –, המה לא שמו לבם לקול זעקתי.

– תנו לו כוס יין – אמר אחד מהשומרים והשני הגיש אלי כוס מלאה, אך כראותי פני זה הבוגד אשר התהלך אתי במשרים עד הנה נבוכו עשתנותי מקצף, החזקתי בכוס ואשליכנה אל ראש השומר והמה כתרוני וישימו עבותות על ידי. זעקתי, רקעתי ברגלי, הכיתי ראשי בקיר למען אנפצהו אל הסלע והמה סחבוני אל חדר אחר ויכבידו נחושתי עד כה עיפה נפשי וכחי סר מעלי.

המות המות! מי יביאנו אלי? גם הנחם הזה נסתר מנגד עיני עתה, גם לשים קץ לחיי קצרה ידי הה! מר לי מר! והמחשבות הנוראות הנה לא תתנה דמי לי…

ביום תמיד ישבתי גלמוד ואחכה מרגע לרגע לעת תסתתר בינתי, אך גם היא קמה לצחק בי, למורת רוחי לא עזבתני. לעת ערב בא אלי איש מעם הארץ ויתבונן בי רגעים אחדים ויאמר אלי בשפת הארץ: אם תבטיחני כי לא תוסיף הכות כל הקרב אלך אצוה כי יסירו את הכבלים מעל רגליך –

– את נפשי לטרוף אחפוץ, ובאיש אחר לא אוסיף שלוח יד –

– ומדוע תבקש את המות? הלא עודך צעיר לימים ועוד יש לאל ידך לראות חיים טובים – ענני במנוחה.

– חיים טובים? ארורים המה החיים האלה, חיים טובים בארץ רחוקה תחת סבל עול שרים רבים, הה יקר בעיני המות! –

– אמנם הלא בידך לקרוא לנפשך דרור ולצאת מהבית הזה ואם תחפוץ בזאת הנני להושיעך –

– לועג לרש! הטוב לך כי תלעיג לאמלל בעת צרתו? –

– אני לא אשחק ולא אלעיג כי דברי אמת אשמיעך, והנני מגיד לך עוד הפעם, כי אם תחפוץ להנצל מפח, אז הנני נכון להודיעך –

– האמנם ימצא אדם ישר בתבל?! –

– שמע במנוחה דברי, ואם גם לא יישרו בעיניך בתחלה אל תמהר לגזר אומר בטרם שקלת אותם בפלס הדעת. שים אל לבך כי הכבלים אשר נתּנוּ על ידיך מידי זדים אבירי לב באו לך, רשעים אשר ישחו לכל צדק וישר ואשר בעד בצע כסף יעשו כל דבר בליעל, זכור כי הזדים האלה רדפוך על צואר בהיותך לאיש, הרעים האלה המיטו עליך עתה רעה והמרעים האלה ישובו להתנקש בנפשך גם אם זרועך או זרוע אחר תושיע לך להוציאך מן המצר בפעם הזאת, ומי המה אלה? בני עמך ואמונתך המה! מי נתן בידם הכח להפליא מכותך חנם? הלא רק אמונתכם! היא תקשר אתכם בעבותות האחוה ומידה באו לך כבלי העוני אשר בם נוקשת. התעורר היה לאיש, אמור מִלָה ומותרותיך ינתקו כפשתה כהה, אמור לרודפיך לא עמי אתה ותצא למרחב, תצא לאור באור החיים בשלום ומנוחה. התאושש, אל תקשה ערפך כבית המרי הזה, זכור כי באחת תתן נקמות באויביך ותיטיב לך, השמיעני את אשר בלבך ואם תשמע לעצתי הישרה תצא למרחב בעוד רגע – מבלי חשוב מחשבות התעוררתי ואקרא בקצף: לא אובה ולא אשמע לך, יקר בעיני המותה מתת לזרים כבוד עמי! –

– עמך! – קרא האיש בלעני שפה ובשאר נפש – עמד עם סורר, הרודף בצע מעשקות, אשר ככלבים עזי נפש איש בשר רעהו יטרוף, אכן בן עמך גם אתה, כי כמוהם תקשה ערפך לבלי שמוע בקול מגיד משרים –

– אחת דברתי ולא אשנה כי אבחר במות מחלל אמונת אבותי –

– האם איש אמונים אתה? הלא כבן לא אמון בו תחשב, הלא מכחש בה' יאמרו לך כל אלה העוטרים עליך מסביב, ואשר על כן שמו מועקה בנפשך! רב לך רב כי תהיה איש אמונים לרעיך, איש ישר הולך לא כבית המרי, ותמצא חן בעיני אלהי הרחמים, אלהי החסד השונא זדים וסוררים העושים רק רע בעד בצע כסף, ראה נא ראה כי מפתח שפתי משרים ולמה תאטם אזנך? –

– צדקת צדקת מאוד בדבריך, כי כמכחש באלהי אבותי הייתי עד הנה, ומידי לי כל הרעה ורודפי לא יאשמו. אני סלפתי דרכי ואני אשא עוני, אך חלילה לי מהוסיף חטא על פשע –

– את אשר אחזה לי עוד תקותך בך, כי אם תיטיב דרכך ותבקש דרך אמונה אז יקראו לנפשך דרור, שגית מאד, גם אם תרבה תפלה ותענה בצום נפשך, גם אם תצדק הרבה יתר מכל צדיקי עמך גם אז לא יוציאו בלעם מפיהם, כי לא צדקתך רק נפשך יבקשו, כל חפצם הוא הכסף אשר יקחו במחירך, ורק תנואות עליך ימצאו למען הצדק. שמע את אשר נדברו בך אתמול בבית חמור אשר היית מורה לבניו ואחרת תשפוט; בהודע הדבר לחמור כי נפלת בידי המחפשים חס עליך ויאמר לשלם כסף כפרך וישלח לקרוא לראש המחפשים ויאמר לו כי יתן כפר נפשך מאתים שקל כסף, וראש המחפשים נאות לו, אז סבוהו אחיו וביתו וכל משפחתו ויאיצו בו לבל יעשה כדבר הזה, ואף כי הגיד לך צדקתך ויאמר כי ידע נאמנה כי לא תכחש בה', כי בכל עת שמע כי תטיף לבניו דבריו אמונה כאיש אמונים, בכל זאת לא נתנוהו לעשות חפצו וכלם יחד שפטו משפטיך לרעה. הנה זאת היא צדקתם וזה חסדם לבן בריתם! –

– אך לשוא מלים תכביר כי לא תצלח להטות את לבי –

– לטוב לך כל הימים יעצתיך, ואם תאטם אזנך משמוע אמרי יושר, דמך בראשך, אך לבי יאמר לי כי אחרי אשר תשקול דברי בפלס הדעת אז אחרת תדבר, מחר אשוב אליך ותשמיעני מה בפיך – הוא יצא ועשתנותי שאלוני, מדוע לא אשמע בקולו? האם לא צדק בדבריו, האם לא עשוי רבים בדבר הזה ויצלחו? ומדוע אמאס בחיים? אמאס בהמואסים בי, אתן חרפה על הסוררים האלה ועל ראשם תחול האשמה… מה הוא החבל המרתק אותי לצוררי נפשי?…

בעודנו קוראים דברי דן נשמע פתאם קול בכי באולם הבית, קול יללת נער וצעקת שבר אשה, הדלת נפתחה ושני מחפשים הביאו עלם יפה תואר כבן ארבע עשרה שנה הביתה ויסגרו בעדו הדלת ויצאו. הנער בכה בכי תמרורים ויגז את ראשו, נחומי נכמרו עליו ואומר לגשת אליו לנחמהו אך גדעון לא נתנני באמרו: אך לשוא תנחמנו בעת אשר כאבו חדש עמו, יעברו ימים אחדים וינחם כאשר נחמת אתה ואני – הנער בכה עד אשר לא היה בו כח לבכות וידום, אז נגד גדעון אליו ואני אחריו, הוא הביט בו זמן כביר, אך הנער לא שעה אליו. השומר בא ויביא בידו מאכל ויציג לפני הנער ויאמר: קום אכול ואל תעצב כי הנעשה אין להשיב –

– הניחו לי ואמות תחתי – קרא הנער משבר רוח – אמות, פה אמות ואקבר וגם אמי תמות אחרי אשר לא תוסיף ראות פני ושם בשמים נראה פנים שם ילוה גם אבי אלינו, אמות! –

– בטח בה' – אמר גדעון אליו בקול דממה – והוא לא יעזוב ישרי לב בידי מרעים – הנער התעורר כמו מתרדמה ויביט בפני גדעון כמשתאה ויאמר; אבן צדקת ואיך שכחתי רגע את אל מושיע. הה! מי ילך ויגיד זאת לאמי לבל תבכה ותבטח בה' – הוסיף הנער לקרוא בשמח כצולל במים אדירים עת ימצא פתאם שבר אניה ויחזיק בו ויקרא: נצלתי נצלתי! – צדקת בדבריך אבטח בה' וכן הורני אבי, עתה זכרתי כי ישועתי קרובה לבוא, בידינו עזרתנו, בידינו למצוא פדות לנפשנו, אבי הורני עצה איך להנצל מפח יקוש והתשועה הזאת לא רחוקה היא – נערים רבים הטו אזנם ויקשיבו וגדעון שאלהו; ומה היא העצה? השמיענו נא! –

– כי נקרא מעל ספר תהלים ואלהינו יקשיב וישמע ויקרא לנו דרור! – קרא הנער ברגשות נפשו. נערים אחדים השמיעו קול שחוק וגם בפני גדעון הכרתי כי ישחק בקרבו אך הבליג ויאמר: אל נא אחי, אל תשחקו, הן לא קצרה יד ה' מהושיע נקרא אליו בצר לנו והוא יושיענו. מי לה' אלי קחו בידכם ספרי תהליך ונקרא – כל הנערים לקחו כרגע ספרי תהליך בידיהם ויקראו יחד בקול גדול ומדי הוסיפם לקרוא כן חם לבם ותדעך נפשם. אחד נתן קולו בבכי ורעיו אחריו ותהי תאניה גדולה בבית, גם הנמכר נלוה אתנו ויקרא בחזקה וכרגע נשמע קול נהי גם מאחרי כתלינו: הנשים אשר התקבצו לראות בשבר האם השכולה עוד לא עזבו מקומן ובשמען קול בכי בבית הורידו גם הנה כנחל דמעה, גם עיני הורידו דמעה מאין הפוגות ועפעפי גדעון גם הנה נזלו מים, וככלותנו את הקריאה הבטנו איש אל פני רעהו באהבה ותחנונים וכאבן מעמסה הורד מעל לבנו.

אך בעתותי שלום עת ישתעשע איש על ברכי האושר כיונק בחיק אמו אז יתחכם ויאריך לשון לבקש חשבונות רבים לשים באל מושיע תפלה, לא כן בבוא עליו צרה, הוה על הוה עת תבאנה כתמם ותדכאנה לעפר נפשו אז תשפל באותו ושח רום עיניו, ידכה ישוח ומקירות לבו ישוע אולי יש תקוה… בעתותי אושר ירדוף איש רק למצוא חדשות וכל אשר נחל מאבותיו ואשר עשה בידו כאין נחשבו בעיניו רק לחדשות תכסוף נפשו. אך בעת רעה ישוב ויחזיק באשר נשאר בידיו, באשר לא עלתה בידי המקרים לגזול ממנו, ואמונתו היא תִּמָצֵא לו בכל עת אשר ידרשנה, ואף כי בעת אשר כל מאויי לבו יעלו בתוהו ורק היא לבדה תשאר בלבו…

כשתי שעות ישבנו אל השלחן ונשוחח, איש איש ספר את נגעי לבבו בקול דממה ובלב מלא אהבה לרעיו. בעבותות אהבה לקשר מעדנות לבות אנשים אשר עד כה היתה רוח איש זרה לרעהו היו תפלות בן ישי, כיודע כאשר איננו יודע מצא לו מקור ישע, וכיונקים שדה אם אחת היו ברגע אחד. עת הערב הגיעה ונתפלל כלנו יחד בלב שלם, גם הנמכר אשר בז עד הנה לכל קדש נלוה אתנו וגם בעת ארוחת הערב ישב כאחד מאתנו. אחרי הארוחה לא הרים איש את רגלו ללכת לשכב כמו צר לו להפרד מאחוזת מרעיו. כלם הביטו רגע בגדעון ורגע בהנער החדש אולי יקשיבו עוד דבר מה. רק נר אחד קטן האיר את החדר ולא יכולנו לשוב ולקרוא מכתבי דן. בראות גדעון כי כלם ייחלו למוצא שפתיו ענה ואמר: אחי אם תשמעו לדברי הנה אחוה לכם רעי את אשר נעשה עד אשר תבוא השנה לנו –

– השמיענו ונעשה? – קראו כלם פה אחד.

– עצתי כי נספר איש לרעהו קורות ימי חייו עד בואו אל הבית הזה –

– טוב הדבר! טוב הדבר! –

– אך מי יחל לספר? –

– אתה! אתה! –

אבל אני אדמה כי להגדול משפט הבכורה, והוא יחל לראשונה – הגדול בנו היה הנמכר והוא הביט בעינים מפיקות תודה לגדעון על הכבוד אשר אמר לו ויאמר: הנני נכון למלאות שאלתכם ברגע זה:

 

כ"א    🔗

 

בֵּן צַדִיקִים    🔗

אבי היה איש חסיד וצדיק בעיני כל בני העיר כי הוא היה המשרת להצדיק בעיר לוטן. גורלו היה טוב בחיים כי כל באי בית הצדיק הרימו גם לו מכספם תרומה, על כן שמן עת ופניו כסו בחלבם. אמי התברכה בו ובכבודו התימרה ומברכותידיו ארתה טוב ואותי פנקה מנוער ולא אצלה ממני כל אשר שאלו עיני. בבוא עתי ללכת לבית הספר דאגה מאד פן יכביד עלי המורה את אכפו ופן ידפקני ומדעתה כי אחד מהמלמדים הידועים בעיר יעשה כישר בעיניו מבלי שאול את פיה, על כן האיצה באבי לתת אותי על יד מלמד בן בלי שם למען יהיה כחומר חותם בידה ועליו צותה במפגיע באזני לבל יזיד הניף יד עלי ואם אין לא תתנני ראות פניו. המורה שש מאד כי שמוהו למורה לי כי לרגלי ישלחו גם אנשים נכבדים רבים את בניהם אליו, וגם קוה שכר טוב לעמלו על כן נשבע לאמי לבל ימרה את פיה וגם מלא את דברו, אף כי עשיתי מעישים אשר לא יעשו לו ולאשתו ולבניו וליתר הנערים הנמצאים אתי. בכל יום ויום חדשתי חדשות ואחכם להרע, אך הוא סבל במנוחה מיראת אמי. כה עברו שתי שנים ואבי לא ראה ולא התבונן, כי הוא לא מרה את פי אמי היפיפיה כי ידע כי תארו נבזה מאד, אך לאחרונה לא משל עוד המורה ברוחו כי עשיתי לו דבר בליעל מאין כמוהו. כל הנערים הלכו לביתם לאכול ארוחת הצהרים וגם הוא ובתו הלכו אל אשתו אלבית מסחרה ואני נשארתי את בנו, נער קטן כבן שתי שנים להשתעשע עמו, אז לקחתי את הילד ואפשיט בגדיו מעליו ואוזיבהו בכד מלאה מים. הילד צעק ואני שחקתי ואתענג על המראה ועוד מעט באו המים עד נפשו לולא באה אמו הביתה. כראותה את המעשה נבהלה מאד ותכני בידה על ראשי בקראה: בן בליעל! אני השתוממתי מאד על עזות מצחה, כי ערבה את לבבה לדבר אתי משפטים, אתי! את הבן האהוב לאמו אתש המשרת אשר הצדיק נשען על ידו ואש מהלכים היו לה בבית הצדיק והוא עִטְרָה חסד, ואמהר להשיב לחורפי דבר ואוחז בצלוחית גדולה ואשליך אותה אל ראשה בקראי בקול: אשת זנונים! ואמלט. בבואי הביתה ספרתי בקול בוכים לאמי כי אשת המורה הכתני מכת בלתי סרה. כשמוע אמי את הנבלה אשר עשתה אשת המורה מהרה אל ביתו כדי לדבר אתו משפטים, אך המורה אשר מצא את אשתו בבואו הביתה שוכבת על הארץ מתבוססת בדמיה והילד ערוםובשמעו כי מידי היו כל אלה, היה כאיש נדהם ובבוא אמי שפך כאש חמתו עלי ויאמר כי נכון הנני להיות מרצח בימים יבואו. אמי השיבה חרפתו שבעתים אל חיקו ותשב בקצף גדול הביתה, ותנחמני כי לא אשוב עוד לראות את פני האנשים הרעים, ואבי – שמע והחריש. כה גֻדַלְתִּי והוספתי להראות חכמתי כי רבה היא וכאשר התאוננו אנשים באזני אמי כי עשיתי דבר בליעל לבניהם או בנותיהם נלאו למצוא הפתח ואבי – שמע והחריש.

אף כי געלה נפשי בלמודים ולא שמתי לבי אל הספרים אשר הורוני, בכל זאת ידעתי חקים רבים בהלכות אשות, מפתה, ואונס ודומיהן אשר כל הנערים אשר בגילי עוד לא ראו אותן בעיניהן ולא שמעו שמען, וגם אני לא רק בעיני חכם הייתי, אך אמי לא האמינה בקול מוציאי דבה עלי ואבי – שמע והחריש. כל השפחות רעות המראה והזקנות אשר בעיר יראו להציג כף רגלן על מפתן בית אבי, כי ידעו כי נכונו להן מידי ימי חשך, אך השפחות הצעירות לימים יצאו בכלות ימי עבודתן ברכוש גדול, ואמי התפארה בצדק כי שפחות רבות יצאו מביתה ותהיינה לאנשים וכביר מצאה ידן. הכסף לא חסר לי ואעש ככל אשר שאלו עיני, ואמי לא שתה לבה לדרכי כי אמרה: הן נער הוא וכאשר יגדל יהיה לאיש, ותתברך בלבבה כי איש עיר ונכבד יקחני אחר כבוד לביתו לחתן לו. ואיך חרה לה בשמעה כי ירחמיאל החיט אשר גר בסביבותנו ואשר לו היתה בת יפת עינים יאמר, כי לו משפט הגאולה לקחת אותי לחתן לבתו. שַׁמָה החזיקתה בשמעה דברים נוראים כמו אלה ותאמר לדבר אתו משפטים כדרכה ברוח פיה. אך הוא באחת ולא שב, כי לו המשפט ואם תמאן לשמוע בקולו ידבר אתי משפטים בשער באמרו כי כבר ארשתי את בתו לי. פלצות אחזה את אמי בשמעה את דבריו ותשאל את פי: האמת הדבר בני כי ארשת לך את בת החיט לאשה כדת משה וישראל? אם אמת הדבר הסכלת עשו אך הועיל לא אוכל! –

ששקר הדבר! – עניתי בבטחה – ואיך יעלה על לבך כי אאריש לי בת חיט נמבזה כזה? – החיט אשר נואל להאמין כי הצדק אתו, כי דמה כי שבועתי אשר נשבעתי לבתו בעת אהבה תשים עלי עבותות לקשר אותי את בתו במעדנות, התקצף מאד ויקרא בעזוז אפו: הוי בן בליעל, הרצחת וגם ירשת? לכדת את בתי התמה בפח זנוניך ועתה כי באה העת אשר מעשיך אשר עשית במחשך יודעו בקהל תתכחש ותאמר לא ידעתיה, אך אני לא אחריש אתאפק, כבוד בתי וביתי אדרוש מידך ונתפשת כמרצח ובן עולה! –

– דם נבל – קראה אמי בעברות אפה בשמעה שם בנה יחידה מנואץ.

– דומי את ולא אני – ענה החיט בעזות מצח – בתי נודעת לתמה בכל העיר והוא קם לפשוט כבודה מעליה בזרוע רמה, כי ארב לה ואני אמרתי אגישנו כרגע למשפט ויוסר כמרצח אשר יקום על איש לרצחו נפש, אך הבליעל מהר לבוא לביתי ויתחנן אלי וישבע בשם אלהים כי יקחנה לו לאשה ובזה יכפר עונו, ואלהים הבוחן כליות יודע כי לולא חלל כבודה כי אז לא נתתי את בתי התמה לבן פריץ ושובב כמוהו, אך מה אעשה עתה לבתי? עתה ברצח בעצמותי אאות לתת אותה לו. לכן הגד כרגע אם תקחנה לך לאשה, ואם תחדל אדרוש כבודה מידך – אמי נלאתה נשוא עזות מצחו ותאחז מטה בידה ותקרא: צא בוז משפחות ואם אין ארוצץ את גלגלתך – בחיט יצא ואחרי שתי שעות בא שוטר מבית המשפט לקרוא לי, אך לא מצא אותי בביתי כי צאתי למלאכתי יום יום: לשוח ביערות ולהתבונן על הדר השושנות ועל הבנות הבוטחות היוצאות ללקוט אותן. כראות אמי את השוטר נבהלה ותתן על ידו מתנת יד למען ישוב ויאמר כי שמתי לדרך פעמי ולא אשוב ימים אחדים, ובצאתו מהרה לבקשני ותמצאני ותובילני אל בית הצדיק להחבא, ותבך ותתחנן באזני הצדיק כי יושיע לה. הצדיק אמר לה לתת שאלתה וישלח ויקרא את החיט וידבר על לבו כי יקח מאמי מתנת כסף, אך הכסיל הקשה את ערפו ואף כי אמר בראשונה כי כמוני כאין בעיניו בכל זאת בחר בי מכסף ויקשה גם להצדיק ויאמר: אחת דברתי יקחנה לאשה, או כבוד בתי אדרוש ממנו במשפט –

– אם כן תחפוץ להיות מלשין, להכות את איש ישראל לפני השרים הנכרים ולהבאיש ריח כל היהודים באזי הגוים! – קרא הצדיק ויביט בו בעיני זעם.

– לא כן רבי, לא אחפוץ בזאת כי אם אבקש כי יקח את בתי לאשה כי כבוד בתי יקר בעיני מכל יקר בתבל, יקחנה וישלחנה לנפשה אחרי יום או יומים, חת היא לי, אך יארשנה כדת משה וישראל – הצדיק קרץ בעיניו אל החיט כי יצא וישאר את אמי לבדו וידבר על לבה כי תתן אותי לקחת אותה לאשה ולגרשה אחרי כן, אך אמי מאנה שמוע לדבר הזה כי אמרה: חרפתי תורידני דומה אם אקרא לבת החיט בתי אף יום אחד, ומי יתן אחרי כן את בתו לבני? הה אויה לי – קראה ותבך בכי גדול. נחומי הצדיק אשר לב בשר לו נכמרו בשמעו קול בגיה ויקרא להחיט ויאמר: שמע נא, על פי התורה והמצוה אם יקח את בתך לא יוכל שלחה כל ימיו והדבר הזה היו לא תהיה, על כן איעצך קח כסף מידה ואני אתן לך חתן טוב כאשר שאל – אי שמעתי כל הדברים מאחרי הכותל כי שם ישבתי ואומר בלבי: עתה לא ירהיב עוד עוז בנפשו למרות פי הצדיק, אך שגיתי מאד הוא לא ידע בושת ויכבד את לבו ולא אבה דמוע בקול הצדיק ומצח נחושה היה לו לענות: אם כתורה וכמצוה יעשה הלא המצוה כי יקח את בתי לאשה, ואם לא ישים לב לדברי התורה יוכל לשלחה מעל פניו –

– דַבֵּר דבר – קרא הצדיק בקול עוז – התשמע בקולי לקחת כסף או תחדל? –

– לא אובה ולא אשמע! –

– עתה דע לך כי אתי תדבר משפטים ולא אתו, אני לא אתנהו לקחת את בתך, כי מן השמים לא יתנוהו לעשות כדבר הזה–

– כל אב יעשה את פרי בטנו כטוב בעיניו וגם אני אב אני! –

– מה זה אמרת בליעל?! – קרא הצדיק בקצף נורא והחיט מהר ויעזוב את הבית. לא הבינותי מדוע קצף הצדיק קצף גדול בשמעו מפי החיט “כל אב יעשה את פרי בטנו” וכאשר שאלתי את פי אמי שרש דבר אדמו פניה כתולע ותאמר: דרכי הצדיק ומעשיו נסתרים מנגד עינינו. אודם פניה הגיד לי יתר מאצרי פיה, כי לא נער הייתי ואבין דבר לאשורו, כי דרכי הצדיק ומעשיו נדתרים וגם אני צדיק ובן צדיק אני – אמרתי בלבי – ואשא ראש. החיט לא יסף להרגיזני כי ביום השלישי שֻׁלַח בפקודת השופטים מן העיר, כי כן משפט המלשינים על שקר, אמי ששה בדי גיל כי נמלטתי מפח, אבי שמע והחריש, ואני שבתי לדרכי ומעשי הראשונים, כל אנשי העיר דברו בי ובחיט, כי הוא היה אהוב בעיני כל הכסילים המכבדים את התורה, כי הקשיבו ללקחו אשר הטיף ביום שבת ומועד בבית התפלה אשר להחיטים והיטב חרה להם על מעשי הצדיק, כי אל בני עירי כבדי לב וחזקי מצח היו ובעת אשר למאות ולאלפים נהרו מכל עבר לשמו המהלל בפי כל לא אבו המה תת אמון בהצדיק אשר ממנו לחמם נמצא, כי לרגלי האוריחים הרבים אשר באו לשאול לו בדבר האלהים באה הברכה אל העיר, וגם לא לקחו מוסר מאלפי האנשים אשר מרחוק באו לשמו ויעריצוהו ויקדישוהו, המה הכבידו לבבם וידברו אליו תועה בסתר אהלם ולא האמינו בנפלאותיו וצדקותיו אשר נשמעו עד קצות ארצנו, ויכבד בעיניהם החיט אשר הטיף להם תורת-מה, אשר לא בשמים היא, מהצדיק אשר דבר גבהה גבהה ממקומי שחקים, וירגנו בסתר אהלם כי הצדיק עשה דבר בליעל וכי שקר דבר ממרום אשר אמר כי מן השמים לא יתנוני לקחת את בת החיט ועוד העמיקו סרה לאמר: הצדיק אבי הוא ועל כן לא מרה את פי אמי. דברים כאלה וכאלה עלו על שפת לשון בני עירי בסתר אהלם כי יראו לשהמשיע דבריהם בקהל פן יפקיד עליהם הצדיק את עונם. אך אזני לקחה שמץ מהדברים האלה, כי זה אהבתי מאז להתחבא אחרי הדלת והמזוזה ולשמוע מה ידברו אנשים בביתם. העלמות אשר בעיר חרדו מפני כמפני מלך בלהות וכאשר פגעו בי מהרו להימין או להשמאיל לבל תראינה פני. הפותות האלה דמו כי לרגלי כלן מזורה הרשת ואארוב ללכדן בפח, וגם אלה אשר לא תאר ולא הדר להן ולא עלה על לבי לשים עיני בהן גם הנה שמרו רגלן מלכד. כאשר לקחו אזני את אשר דברו בצדיק ובאמי מהרתי להשמיע זאת באזניה למען תשמח בשמעה את כל הכבוד אשר יעטרוה, אך היא לא שמחה ותהי להפך, כי קצפה עלי קצף גדול, בפעם הראשונה לימי חייה, על כי השמעתי כזאת. בראותי כי היטיב חרה לה שניתי ושלשתי דברי, כי התענגתי לראות חליפות הצבעים אשר עברו על פניה. קצף נורא התלקח בקרבה בשמעה אמרי כי לא נעמו לה, כי היא דמתה כי לבעבור הרעימה עשיתי זאת וזאת לא עלתה על לבי כי אם להתענג חפצתי, וברוב קצפה קראה! הס בן פריץ! –

– האם בשם פריץ יקרא הצדיק, הלא כלם בשם דוד יכנוהו! או אולי עוד אב שלישי לי אשר יקרא בשם פריץ? השמיעיני נא כי נפשי נכספה לדעת את כל כבודי – תחת השיב אמרים לי קראה בקול מר: אויה! ותצנח מעל הכסא. אני דמיתי כי התעלפה לכן חפצתי ללכת לקרוא להשפחה, אך היא קמה עמדה כרגע על רגליה, פניה הפיצו זעם ועיניה אימה ותקרא בקול נורא: בן גדלתי לפצעי, בן שובב לחבורתי, להביא שבר בעצמותי לכן כה יעשה לך, הנני ואסתיר פני ממך והיית עדי אובד לא אחוס ואל אחמול עליך – דבריה לא ביאו מרך בלבי כי אמרתי יעבר זעם ותשכח את כל דברי ולמען הראות לה כי מדבריה לא נִחַתִּי עניתי בלעג: חי נפשי כי לא אדע מדוע תקצפי עלי, מה עול פעלתי? האמיני לי כי לולא היית אמי כי אז מצאת חן גם בעיני וגם אהבתיך כי מאד יפיפית – אכן דרכי הנשים נפלאות מאד, לוא דברתי כזאת באזי אשה אחרת ששה בלב אף אם הצניעה לכת, כי כל הנשים מן הקטנות עד אשר תמלאנה להן שבעים שנה תאהבנה מאד לשמוע כי יפות תאר הנה, אך אמי הצניעה לכת יתר מכל הנשים ובשמעה דברי לא ענתני דברי אהבה כי אם עצמה עיניה ותפול מעל הכסא ותתעלף. אני והשפחה הקימונו אותה על רגליה ונביא אותה אל חדרה ונשכיבה על ערשה ולא הוספתי עוד לדבר חלקות באזניה, כי הוכחה במכאוב על משכבה ובנפלה ארצה נאלמה ולא יספה דבר דבר. בראשונה אמרתי אך חלי הוא ועוד מעט תשוב לאיתנה על כן לא שמתי לבי אליה ואצא ואבוא כדרכי כאשר עלה על רוחי. ביום השלישי לחלותה בשובי מעבודתי, משוט ברחובות, שמעתי קול שתי נשים משוחחות בחדר אמי, האחת אומרת לרעותה: אך זה הוא בן שובב, בעת אשר אמו גועתישוח בגנות לארוב אל מצעדי עלמות. והשנית השיבה אמריה: אצבע אלהים הוא! אל צדיק לא יעשה עול… פתחתי הדלת ואבוא החדרה ולקול מצעדי התעוררה אמי ותביט בי וכראותה אולי הפיצו עיניה כאש פלדות ותשלח אצבע בזעם לאות כי אצא. הנשים השתוממו ותתמהנה אשה אל רעותה ואני אמרתי להן: אל תשתאו נשים עדינות כי רבה אהבתה לבנה יחידה ועל כן לא תחפוץ כי אראה פניה פן תכאיב את לבבי וערב משושי – וככלותי את דברי יצאתי החוצה וכעבור שבעת ימים היה לי מלאך מליץ בשמים. כל יודעי השתאו בשמעם תפלת הקדיש מפי כי לשוני מהרה להתפלל התפלה הזאת כמו כבר הסכינה לזאת. מות אמי הביא יגון בלבי כי נאלצתי לשבת שבעה ימים על הארץ מבלי צאת פתח, וזאת היתה כרקב בעצמותי לשמוע נחומים כל היום ותהלת אמי תצא מפי האנשים – ומה גם הנשים – אשר נתנו שמה לשמצה וקלסה בעודה בחיים.

– עתה ידעתי מי הוא רודף שלום באמת בתבל – אמרתי לרעי אשר אחר בכל עת לחברה אתי בדרכי תענוגי בבואו לבקרני – המות הוא יעשה שלום בין אויבים ושונאים –

– וגם לנו ישיב לב האבות אשר יקצפו עלינו על כי נקרב באהבה את בנותיהם – ענני בשחוק.

– לך לעזאזל – עניתיו – אם תחפוץ שלומו תן ידך לו ואני אבחר בריב ומצה, אני אבקש בכל עת להרבות שונאים כאלה לי, אם אך בנותיהם תעשינה שלום לי –

– במה נדברתם? – שאל הצדיק בצעדו צעד על המפתן לנחם את אבי אשר התנשא מעל הארץ ביראת הכבוד לקראת בואו – במה נדברתם? הטרם תדעו כי האבל ישב וידום וחלילה לו להרבות שיח? –

– אנחנו נדברנו במות ופעולותיו –

– אם כן טוב עשית, לך אחרי וגם אתה בוא עמנו – אמר לאבי. קמנו ונלך אחריו. כבואנו החדרה ישב הצדיק על הכסא ואנחנו עמדנו על עמדנו ויפתח פיו ויאמר אלי: אליך זבדי אשם דברתי, הנה נגעה בך יד ה' ויקח מעל ראשך את אמך אשר היתה תפארת נשים אהובה לאלהים ורצויה לאישה וטובה לבנה. עד הנה התהלכת בדרכיך כהעולה על רוחך, אך מעתה שים לבך על דרכיך כי באה העת. עד הנה נער היית ועתה היה לאיש ואני הנני נכון לשים עיני עליך, אך זכור ואל תשכח כי אמך לֻקְחָה מעל ראשך ואם תסלף דרכיך – מי יגין עליך? –

– אבל אבי חי ובו אשים מבטחי כי יסך עלי – המענה הזה לא מצא חן בעיניו אשר נשא למרום ויען ויאמר: האב החי והקים לעולם ועד הוא מרומים ישכון והוא אבינו והוא מושיענו בעת צרה, אך לא ישא לפשענו עת נסלף דרכינו, שים אמרי בלבבך וחכם, אם בקולי תשמע ותישר לכת תהיה מרואי פני תמיד ובכבודי תתימר ואם אין אעלים עיני ממך והיית לשמצה ומידך תהיה לך זאת –

– פקודתך רבי תשמור רוחי ואתחקה על שרשי רגליך לצעד בנתיבותיך, ותראה כי לא שקר מלי –. הבטחתי וקימתי, בדרכי הצדיק אחזרתי, עשיתי מעשי במחשך, סלחתי לעונות ופשעים כהצדיק ועוד יתרה עשיתי כי הוא העביר עון ואני השבתי כל חטאת באמרי: כל עושה חפץ-לבו טוב הוא בעיני ה' ולא יקרנו עון. אך בזאת נפליתי ממנו כי הוא קבץ כסף בהעבירו עון ואני פזרתי אותו בהשביתי חטאת, וכעבור ירח ישמים אחרי מות אמי אזל הכסף מצלחתי. באתי במבוכה ולא ידעתי אנה אפנה לעזרה, שתי עצות בנפשי ואגמר אומר לבקש כסף מאת אבי. באתי לעת ערב הביתה והשמעתי חפצי באזניו והוא שמע והחריש. שניתי את שאלתי, אף כי היטב חרה לי בלבי בפעם הזאת על כי החריש ואמרתי כי הכסף דרוש לי מאד –

– הכסף דרוש לך? – שאלני בתמהון – למה לך כסף? האם תשלח במקנה וקנין ידיך? אך לא אמנע מחפצך בפעם הזאת הא לך שאלתך – ובדברו הוציא מכיסו שקל כסף ויתן לי. דמי לבבי רֻתְּחוּ כסיר מצולה ויצופו אל ארבות עיני בראותי את השקל – שקל נתן לי? – אמרתי בלבי – שקל אחד נתן לי, אשר הסכנתי לפזר עשר פעמים יותר בכל יום, שקל כסף?! – אך כרגע נחמתי ואמרתי בלבי אולי משגה הוא אתו כי דמה שקל זהב הוא אומר: ראה נא אבי כי שקל כסף נתת לי –

– ידעתי כי שקל נתתי לך, ועל כן נתתי לך שקל לבל תוסיף במהרה בקש עוד כסף כי אחת היא לי אם אתן לך אגורות אחדות יום יום או של בפעם אחת ואתה הזהר לבל תפזר כסף חנם, כי לא מבאר נובע אשאב כסף – כל מורשי נבוכו מכעס ושאט נפש בשמעי את התורה אשר נתן לי חנם ואשליך את השקל לפניו על הארץ ואקום ממושבי. הוא השח ראשו וירם את השקל ויתנהו אל כיסו מבלי דבר דבר ואני יצאתי בלב סוער כים החוצה. זמן כביר שוטטתי ברחובות קריה כאיש אובד עצות כי לא ידעתי מוצא לכסף ויראתי פן אחלל מוצא שפתי אשר הבטחתי לנערה עניה לתת לה, כי בדבר הכסף היה מוצא שפתי קדוש לי עד הנה. פתאם עלתה מחשבה על לבי ותחי רוחי.

– אלך אל אבי השני אולי ימלא חפצי. מה מְאֻשָׁר הוא הבן אשר לו אבות שנים, ומה רע לב האנשים אשר לא ידאגו לבניהם אחריהם להצליח בחיים. לוא היו לכל איש שנים שלשה או ארבעה עשרה הורים כי אש שפר גורלו בחיים, עת כי יקצר יד האחד, כי תצר עין השני יחיש מפלט לו אל השלישי, אך אב אחד רעה חולה. אכן מְאֻשָׁר הנני מכל בני גילי כי שנים לי – כה אמרתי בלבי ואשחק על התורה החדשה אשר הגה לבי, ובעודני חושב המחשבות באתי עד בית הצדיק. באתי לחדר הראשון ואין איש, לחדר השני גם שם אין איש, אך השלחנות ערוכים ועליהם כלי כסף וזהב למכביר. חפצתי לפתוח הדלת ולבוא אל החדר השלישי והנה קול אבי – אשר נתן שקל אחד לי – עולה באזני, נסוגותי אחור ובעודני חושב מחשבות נמשכו עיני אל הכבודה אשר על השלחן, ידי מהרה מבלי שאול את פי ותקח כאשר יכלה שאת ורגלי עזרו לה להרחיק לכת – ה' נתן לי מטמון – אמרתי בלבי בלכתי אל העלמה – עוד אב שלישי לי, הוא ה' והוא נתן לי היום את שאלתי. האב הזה אשר לא רק אבי היה הושיע גם לאחרים בהושיעו לי: להקונה את הכלים מידי אשר אף כי מאס באלה בכל זאת מאהבתו אותי נתן לי שלשים שקל בעד הכלים אשר מחירם היה כשתי מאות שקל ולרעי אשר הובילני אל ביתו ועל כן חלק אתי חלק כחלק. אחרי עבור שני ירחים אחרי מות אמי אמר הצדיק לאבי כי לא טוב היות האדם לבדו ויפקח עיניו כי בת אחותו אשר בביתו היתה נכונה לפניו. אבי לא שנה אחרי דברי הצדיק ולי חרה עד מות על הדבר הזה כי הנערה מצאה חן בעיני מאד ואתבך בלבבי כי לא תפול חבל. בחרות אפי על הצדיק על הגזלה אשר גזל ממני גמרתי אומר ליסרו על חטאתו ולקחת מידו כפר ואתגנב עוד הפעם אל חדר הכלים ואניח את כל חמתי בו, כי מלאתי כל בגדי כלי זהב ויצאתי כאשר באתי באין רואה, כי כל מוצאי ומובאי הבית היו נודעים לי והמשרתים ידעו נאמנה כי ה' ישמור את הצדיק, ועל כן לא שמו עין פקוחה על הכלים ויודו לאל מושיעם על כוס יין מלא על עבדו עבודתם לשמור על הצדיק. שבתי אל רעי להועץ אתו מה לעשות את הזהב, כי ידעתי כי בפעם הראשונה שלם לי הקונה רק חמישית המחיר ותחס עיני לתת מחיל אבי לזרים חנם, ועל כן נמלכתי בו אולי נמצא קונה אחר אשר ירבה במכירו, אך הוא יסרני מעושת זאת באמרו כי אם יודע הדבר להקונה אז יגלה על עוני, ותהי עצתו לתת עוד הפעם את הכלים לו, אך נרבה במחירם ולמען יסרהו על אשר הונה אותנו בפעם הראשונה נשים בחלקות לבתו, כי יפה היתה עד להפליא והיא היתה כבת ארבע עשרה שנה. עצתו ישרה בעיני כעצת שופט צדק ונשים אל הקונה פנינו. בבואנו אליו שאלנו: מה עמנו –

– יש ויש – עניתי בשמחה.

– תן הנה – קרא בחפזון.

– כמה תרבה במחיר הכלים האלה? – שאלתי אותו.

– כפי המחיר אשר שלמתי בפעם הראשונה – ענה במנוחה בראותו את הכלים, כי ירא להיות מהיר בדבריו פן נבין כי רב ערכם.

– האם תשחק לי? – קראתי בבוז – האם תאמר בלבך כי לא נדע מחיר כל חפץ? שגית מאד אם לא תתן על כפינו שלש מאות שקל לא תמצא את הכלים –

– האם לשחק בי באת הנה? ומי יתן לך אף חמשים שקל מחירם? –

– טוב הדבר – עניתיו – אנסה לדבר את איש אחר ואם לא יתן יותר אז אתנם לך –

– אני אמרתי כי את אנשים ישרים אעשה מקנה וקנין אשר ישמרו אמונתם לאיש בריתם, ועתה אראה כי אין אמונה בכם ובעד שקלים אחדים תאמרו להחליף את אנשי בריתכם –

– שחוק תעשה לי, כל יאש יבקש את הטוב לנפשו ואם לא תתן את שאלתי אבקש לי איש כלבבי. – הקונה בא במבוכה, כי חס להוציא כסף רב מכיסו גם ירא מאד פן נמלא את דברינו ואחרי אשר הרבה אתנו דברים נתן לנו מאה שקלים באמרו כי הכלים לא ישוו את המחיר הזה, אך לבל נבקש ארחות קונים אחרים יעשה זאת.

כל עוד אשר לא אזל הכסף מכלי הייתי שמח ואשכח תבל ומלואה, וגם אבותי – שלשתם יחד. אבי לקח את בת אחות הצדיק לאשה וכראותי אותה בבית אבי קצפתי קצף גם שמחתי בלבי להיות אתה בבית אחד, ולא אחרתי המועד להשמיע באזניה כי יפה היא עד מאד וכי לקחה לבבי בחן עיניה וכי נכון הנני להיות לבן מקשיב לה, אך היא אשר הסכינה לשבת בבית צדיקים לא הטתה אזנה לדברי ותצו עלי במפגיע לשום מחסום לפי, וגם תשובתי אשר השיבותי לה כי יפה כח הבן מכח האב נשארה מעל, כי היא לא הסכינה בבית הצדיק – אשר בא בשנים – לבוא בסוד בחורים ורוח זקנים לא זרה לה, וכאשר הוספתי לדבר באזניה ולהשמיעה כי אבי כביר ממני ימים קראה בקצפה: דום, כי אם תוסיף דבר כאלה באזני, אשמיע כל הדברים לאביך. בפעם הראשונה אסלח לך ולא אוסיף –

– כיפעתך כן חסדם – עניתי בראותי כי עוד לא בא מועד, אך מצאתי נחומים לנפשי בהשיבי אל לבי, כי נפש כל הנשים תכלה לחבוק בן והיה כי תראה כי נוחלה אבדה תקותה תקרא לי לעזרתה. בלכתי ברחובות עלה על לבי זכרון בת איש בריתי הקונה את ירושת פלטת אבי הצדיק מידי ואומר אפקוד נוהו, אך איך אלך אליו ובידי אין כל מאום? לכן גמרתי אומר לבקר בראשונה את בית הצדיק, אף כי עוד היה בידי כסף רק למען אמצא נתיבות איש בריתי, גם בפעם השלישית עלתה בידי להוציא זממי, אף כי כבר נודע הדבר כי כלים רבים נגנבו וישמרו את כלי הכסף ואני ידעתי זאת, ועל כן לא באתי עוד אל חדר האוכל כי אם לחדר התפלה אשר שם היו מנורות ועטרות כסף וזהב ואקח מכל הבא בידי ואים אל אי בריתי פני. בבואי לבדי קבלני באהבה כי רעי היה כקץ מונד בעיניו ויהללני באמרו, כי רק בין שני אנשים יהיה הסוד כמוס לא כן כאשר יבוא שלישי ביניהם. הוא הציג לפני יין יחד ואחרי כן בקש כי אראה לו את אשר אתי. ובהראותי אמר כי נכון הנהו לתת לי מאה שקלים, אבל הקשיתי אליו באמרי כי לא אוזיל ממחיר שלש מאות שקלים אף גרה אחת.

– אבל זכור את בוראך – קרא בקול תחנונים – הן אשה ובנים לי ואתה בגפך ומדוע תצר עינך אם אמצא שכר להחיות את ביתי –

– את בוראי לא אזכור – עניתיו כטוב לבי ביין – אך את בורא ילדיך אזכור לטובה כי הוא ברא בריאה יפה עד מאד היא רחל בתך, ואם תנני להתבונן על הדר הבריאה הזאת בחדרה לבדנו אץ אתן כל אלה לך בלי כל מחיר – הדבר יצא מפי ואיש בריתי התנשא כארי ויחזק במנורה אשר הצגתי על השלחן ויכני מכה רבה על ראשי בקראו: נבל! ובטרם מצאתי ידי לעמוד על נפשי אחז בשערות ראשי ביד אחת ובכלים בהאחרת וישליכני יחד את הכלים החוצה. וזאת הברכה אשר ברך אותי איש בריתי בנשף חשקי זכרתי ימים רבים, כי נאמנים היו פצעי האוהב הזה. ברב כחי חפשתי את דרכי מבלי זכור את הכלים אשר התגוללו לרגלי באשפות ובעזרת עוברי ארח הובאתי הביתה ואפול למשכב ימים אחדים. בימי חליי החלותי להתבונן לדרכי, תמונת אמי התעוררה כמלאך אכזרי ותעמוד לנגד עיני, גם בלילה נדמה לי כמו את קולה שמעתי מתחתיות ארץ קוראה אלי: אתה הורדתני שאולה. החיט ובתו, עלמות רבות עברו לאחת אחת על פני ותבטנה בי בעינים מזרות זועה כמו תעידנה אותי למשפט. העבר התיצב כמלך בלהות לקראתי להרגיז רוחי והעתיד כסה פניו ויעבור ולא הכרתי מראהו ויביא שבר בעצמותי. אשוב מדרכי – השיבותי אל לבי – אשוב ואהיה ככל האדם, אשוב – זאת השיבותי אל לבי בכל עת אשר קמו עשתונות נוראים להחרידני ואמצא נוחם ותקוה. כאשר נרפאתי ממכאובי אמרתי אלכה אל בית התפלה אשר להצדיק ושם אשפוך שיח ושם אשב כיום תמים יחד את יתר הבחורים האוכלים על שלחן הצדיק ואהיה כאחד מהם, אך כבואי שמה נזורו כלם ממני, נסיתי לדבר את איש דבר והוא לא ענני. במפח נפש שבתי הביתה ואומר אגיד את כל לבי לאבי אך לא ראיתי פניו. המבשלת הביאה לי ארוחת הבקר ותצא. אחרי אכלי שבתי אל בית התפלה כי אמרתי יעבור עלי מה אתיצב על דרך טוב ולא אשוב לכסלה. שבתי ואקח ספר בידי להגות בו וכרגע נגש השמש ויאמר: לא יכירך מקומך פה, לך לך באשר התהלכת עד הנה – קצף נורא קצפתי בשמעי דבריו ואומר לדבר אתו משפטים אך הוא ענה בקול מושל: הצדיק צוה לבל נתן לך מהלכים בבית הזה, כי מדוע נשא אנחנו את עונך? אתה תגנוב ועלינו יהיה הקצף! – דבריו פוצצו לבי ואאלם דומיה ואצא בחרפה. כל היום ישבתי בחדרי ואחשוב מחשבות: אנה אנוסה לעזרה ואיפו אבקש עצה, גם חפצתי לדעת איך נודע הדבר כי אני הוא הגנב, אך איש לא בא אל ביתי ואני יראתי לצאת פתח פן אשמע מוסר כלמתי. לעת הצהרים הביאה המבשלת את הארוחה, ארוחה דלה מאד ותצג לפני, בעינים דולפות דמע התחננתי לה כי תשמיעני מדוע ירחקו כלם מעלי והיא נאותה ותספר לי כי נמצאו הכלים בחוץ לפני בית שמריה הצורף ויקרא לפני הצדיק ויספר לו כי באת שותה שכור לביתו ותדבר דברי נבלה באזי בתו ותוציא את כלי הכסף מחיקך. בשמעו זאת הכך לחי וישליכך כפגר מובס החוצה ולא אבה הבט אחריך. שני אנשים אשר עברו ברחוב ההוא מצאוך שוכב על הארץ ויביאוך הביתה ואת הכלים על הצדיק ועל כן סרו כלם מאחריך –. לא כגהה למחץ מכתי היו דבריה ובכל זאת אמרתי אתעודד ואלך אל הצדיק ואבקש סליחה ממנו ואספר לו ככל אשר עשיתי לבל יצדק הצורף אשר גם ידו תכון עמי ולמען יעביר עוני ואתיצב על דרך טוב, אך סֻגְרוּ דלתות הבית מבוא. קראתי בחזקה ואמרתי כי לא אעזוב את מקומי אף אם אמות כי דבר לי אל הצדיק. השומר הלך אל חדרו ויגיד לו ככל דברי והוא ענה: הוצא את הנבל בזרוע רמה – כל עצמותי רחפו בשמעי דבריו ואקרא בחימה שפוכה: ישמח האב בבנו, הצדיק אבי הוא ואם נבל אני בדרכי אבי החזקתי – השומר שם בכף ידו מחסום למו פי וישליכני החוצה ושני אנשים נגשו אלי ויחזיקו בידי ויביאוני אל בית האסורים. משם ברחתי בלילה כי לא שמרו אותי ובראותי כי שני האבות יעלימו עיניהם ממני וגם האב השלישי לא יצא לעזרתי שבתי ממחשבתי להיטיב דרכי ועזבתיאת העיר, אך למלאכה לא הסכנתי ותורה לא ידעתי לכן התגלגלי גם מעיר לעיר גם מבית אסורים לבית אסורים אחר כי רק מלאכה אחת למדתי והיא מלאכת הגנבה וגם בה לא עשיתי חיל כי נתפשתי פעמים רבות בכף עדי נפלתי עתה בידי המחפשים ואמכר להם בעד חמשים שקל. מאז יצאתי מעירי שכחתי כל שלשת האבות גם יחד ועד היום הזה לא זכרתים, אך עתה לא אדע מה היה לי כי זכרתי את האב השלישי בפעם הראשונה, אך לא אחכה לתשועה –. כל הנערים התמהו איש אל אחיו והנער החדש קרא כמתעורר מיין: ה' יחיש פדות לנפשנו, קרובה ישועתנו לבוא! קרבה ישועתנו! – המספר התעורר ויצא במחולות בשירו שירי עגבים, אך על זאת התפלאתי בראותי כי כל הנאספים אשר בזו אותו בכל לב חרפוהו בשמעם כל הנבלות מפיו ונהפך הדבר כמו אותות חמלה נראו על פניהם וינודו לו. רגעים אחדים החרישו כלם, ואחרי כן קרא אחד מהם: מי יספר עתה?! –

– הגדול בתוכנו – ענה גדעון.

 

כ"ב    🔗

 

בֶּן רְשָׁעִים    🔗

הגדול אחרי הנמכר היה כבן שלש ועשרים שנה, דל בשר וגבה קומה ופניו העידו כי רבו מצוקות לבו.

– ספר אתה חנינה את קורות ימי חייך – קראו אחדים.

– הנני נכון למלא משאלתכם, אף כי לא איש דברים אנכי כי תקצר רוחי – ענה הבחור הנקרא חנינה בכבדות ובשברון מתנים – מארת ה' רובצת על בית אבי, הוא חטא ואשם ועתה ישא עונו, וגם אנחנו עונותיו נשא ונסבול;אבי שחת רחמיו מאחיו, יונק שדי אמו וה' השבית חסד ורחמים, אהבה ואחוה מביתו. אל צדיק ה' לא יעשה עול, רק רשע עריץ רק אויל משריש ישים במשפטיו תִּפְלָה, אבל אני אצדיקנו ונפשי אליו תשוע, באלפי קולות איומים קולות מרגיזי לב כקולות הנפשות אשר אשן לא תכבה בשאול תחתית כן תהמה ותזעק נפשי מרוב מצוקותיה. נפשי לאבי, נפשי לנפשי תריע ומר תצרח. אמלל הוא האיש אש לא השתעשע על ברכי אם, אשר לא ראה רחמי אב, אך מי אמלל כהאיש אשר ידע כי אביו מרצח ואמו לביאה! בן עשיר גדול הנני, אבי מלא ביתו כל טוב אך לא במשפט, מפשעו עשרו לו על כן לא הצליח. אמי תלבש עדי, גאה ואכזרית כמדה, היא צוד צדתהו לעשות דבר בליעל והיא שֻׁלְחָה בו כמלאך אכזרי לקחת ממנו נקם, נקם נורא מאד. אני לא אנחם אחרי אשר אקרא למקרי הימים החולפים, אף כי המה יחדרו כחצים שנונים ללבי כי זאת תאותי, פעמים רבות קראתי למות אך הוא יכסה פניו ולא יראה לעין מבקשו, על כן אקרא למלאכיו: לצרה, יגון, מפח נפש ומכשול לב והמה ימהרו בוא כעבדים נאמנים לקול קריאתי. לא מפשעי נגע לי, אני לא חטאתי ולא ידעתי עון בנפשי, אך חטאת הורי דבקה אחרי ותצעידני לפחת ופח. אבי… אך אבליגה על מר נפשי ואספרה כמו;בבית מלא כל טוב נולדתי אני ואח ואחות. ראינו בטובה בימי ילדותנו אך לא ידענו כי חטאת נוראה כבת תפת באופל תתהלך באוצרות אביו. אבינו הדיח רעה נוראה על אחיו ויצמית בבור חייו למען יירש הונו בעצת אמי אשר משלה ברוחו. אשת אחי ירדה בדמי ימיה ברעה ויגון שאולה ותניח יתרה אחריה בן פורת לרעב ורעה. אבינו אשר נחם על רעתו הביא את הילד אל ביתנו ונפשי דבקה אחריו ברגע הראשון כאשר ראיתי פניו, כמו לבי נבא לי כי מטוב אביו נאכל ונשבע, אבל לאמי היה כסמל הקנאה, כמזכיר עון בבית ותציק להילד ותתנכל לו כל היום. כבן שתים עשר שנים הייתי אז ולא ידעתי עוד בין טוב לרע נפשי היתה זכה ורוחי ברה. את אמי לא אהבתי מיום ידעתי קרוא בשמה, אף כי לא ידעתי מדוע, אבל אחרי אבי דבקה נפשי בעבותות אהבה. ימים אחדים אחרי אשר בא הילד בן אחי אבי המומת אל בית אבינו שמעתי את קול אבי ואמי, הי המה נצים על דבר הילד ואזני הקשיבה דבר מר. כי הבית והעושר לאבי הילד ורק בחטא מצאה אותם יד אבי. אך אבי נחם בכל על הרעה ויאמר להיטיב להבן את אשר הרע לאביו, ואמי החזיקה בדרכה, מאנה לשוב. קצף התלקח אז בחבי על אמי בשמעי קולה, אף כי נער הייתי, ואהבתי להילד גדלה שבעתים. אך לא ארכו הימים ויעזוב אבי את ביתו לרגלי מסחרו, אז כלתה אמי את חצי חמתה בהילד זעום נפשה. בתחלה חפצתי לקרב את הילד כאח לי, אך אמי צותה עלי במפגיע לבל אוסיף התרועע את אסופי, וגם על העבדים והשפחות צותה לבל יאירו פנים אליו למען יצר לו המקום ויעזבנו, אך לאחרונה עשתה מעשה נורא, לפי דברת בני אדם קִפֵּד בן בליעל חיתו וישא כּוֹפר מאת אמי על רוע מעללו. מני אזנדמה לי תמונת אמי כפני בת תפת ואירא מפניה, לא שלותי ולא שקטתי בהקיץ ובחלום, כי נדמה לי כי היא מבקשת גם את נפשי לקחתה. ומיום ליום גדלה פחדתי ושנאתי לאמי, כמים הפנים לפנים אמר החכם וכן הלבב. גם לב אמי לא דבק אחרי מימי ילדותי, ומיום ליום הוסיפה לרחק מעלי ולבזות צלמי. את אחי הקטן ממני חבקה בכל עת באהבה ואותי הדפה באכזריות. גם אחי זה אהוב נפשה קם בי כמטה זדון להכעיסני כל היום ואמי ראתה ותצהל אליו. פעמים רבות ראו עיניה בעשותו לי דבר בליעל ותשחק ותהללהו כי רבה חכמת לבו. גם נטפי מים כי יאספו אספה לאחד אחד אל מקום אחד יהיו לנחל שוטף, גם חול ימים כי יתקבץ יחד יהיה לסלע כבד, כן גם שנאתי לאמי היתה למשטמה נוראה יוקדת כמוקדי עולם, אך שנאה ואיבה היו הגיוני כל היום. לב אחותי אשר היתה עוד ילדה קטנה בימים ההם נטה אחרי, אבל אמי גערה בה בקצף בראותה כי תקרבני באהבה, גם היא פחדה ותשב אחור. בלב מלא עשתונות נוראות כאלה הלכתי קדורנית כל היום ואמי קראה לי המשגע אך איש לא ידע מה בלבי, עדי בא היום, יום נורא מאד, אשר לזכרו תרחפנה כל עצמותי ושערות בשרי כמסמרות תסמרנה… גם אבי הלך קדורנית כל היום מפשעו אשר הכביד עליו כנטל החול וידכא לעפר חיתו מעת אשר שמע כי הילד נאבד ואיננו. רוחו סרה, סר וזעף יש כל היום בחדרו ואמי הוסיפה כל היום יגון על יגונו, כי שחקה לעגה לו בשאט נפש ובוז, ויהי היום בשבתם בחדרם ואני יושב בחדרי הנשען לו, שמעתי כי היא תדבר באזניו דברים נוראים ותפל עליו בלהות נוראות, בלהות צלמות באמרה אליו: הן מרצח אתה ובדי שאול תורד, האם ערלה אזנך ולא תשמע קול דמי אחיך צועקים מן האדמה?! – רוחי השתומם בתוכי בשמעי השערוריה האת, כי ידעתי כי בעצתה עשה דבר בליעל ולבו נכון עמו. והוא נלאה נשוא דבריה ויקרא במר נפשו, דומי כי אשתגע! – והיא תחת תת לו חנינה הוסיפה שמן לאש להגדיל מדורת לבו ותקרא בשאט נפש: הן משגע אתה ממראה עיניך וממשמע אזניך, פני אחיך ירדפו אותך באף ולא יתנו לך חנינה –

– יחד נרד שאיה – שמעתי קול אבי מר צורח – גם את תלויני אל שאול תחתית! ואזני שמעה קול מתאבקים וקול אבי נחבא בגרונו כמו הושם מחנק לצוארו. היא תרצחנו נפש – קראה נפשי בתוכי ואפרוץ אל החדר. כראותה אותי התנפלה עלי ותקרא בחימה שפוכה: מה לך פה, בן בליעל?! – עשתונותי נבוכו ונדמה לי כי היא מנפת עלי סכין. מרוב מבוכתי לא ידעתי מה עמדי ואחזיק בסכין אשר היה על השלחן ואכנה מכה רבה ואתעלף. מי יתן ולא שב רוחי אלי אך לדאבון נפשי שב רוחי אלי ואראה כי אבי הֻכָּה בשגעון ופני אמי יראתי לראות ואחבא לברוח מן בית הדמים ומן העיר אשר בה נולדתי לבהלה –. הוא נדמה כמו כלו כליותיו בחיקו ולא יעצור כח לדבר עוד, ולבבי היה כהולם פעם, כי לבי אמר לי כי בן אחי אבי הוא. זמן כביר ישב כמכה תמהון על מקומו ולא הוציא הגה מפיו ונפשי אותה לדעת דבר ברור, אם במרצח אבי נחתה יד ה' ותהפוך משרש ביתו או על בליעל אחר אשר השחית רחמיו כמוהו. נגשתי אליו ואשאל: ומה שם אביך? – הוא נבהל ויקרא: אחירע! – הקול היה מוזר מאד וכמו איש אחר דבר מתוך גרונו.

– אחירע!! – קראתי בקול, אך הבלגתי להסתיר רגשות נפשי לבל יכירו בי כי אדעהו, ואשוב אל מקומי במפח נפש ונפשי ירעה לי על האמלל הזה אשר יאהבני ואשר פשע אבותיו ישא מבלי אשר עשה רעה.

– אחירע אחירע!! – קרא עוד הפעם בכל כחו ונחל דם פרץ מפיו – קרב קצי בא יומי, מהולל שם ה' כי הגדיל חסדו עמדי ויקחני אל גבולו – סלח לי אלהי הרחמים אם עול פעלתי ואם העקשתי הישרה כי לא בזדון לבי עשיתי – קרא בכל עוז ויפול אחור. אנחנו השכבנו אותו על משכבו. ובלב נשבר הלכנו לנוח איש איש על משכבו. גדעון לא דבר אתי דבר זמן רב כי גם עד נפשו נגעו דברי האמלל אשר לא עזב אמונתו באל שופט צדיק, גם בעת אשר אפפוהו צרות נוראות, אך כאשר שכב על משכבו ושנה נדדה מעיניו אמר אלי: ראה נא מי יתכן רוח בני האדם? רוח האחד עולה למעלה רק בעתותי שלום ובעת צר יְדֻכָּא וישים במדכאו תפלה, ורוח השני יבעט באלה עושהו מטוב לב ובצר לו ישוע וישפוך לאלהים שיחו! דן מאהבנו יראה רק רע כל היום, כי הזמן הרע לו, הוא יחפש חפש מחפש להפוך את הטוב לרע ולהגדיל על המעשים הרעים הנעשים תחת השמש. זה הנמכר אמר מי אלה כי אכל וישבע ויפש כעגל מרבק וזה האמלל אשר יומו הדמהו, והוריו התוו לפניו דרך רשע, ובכל זאת באמונתו יחזיק גם עתה אחרי אשר רק רגעי עמל עוד ספורים לו, כי לא יחיה עוד –. נחומי נכמרו על האמלל בן אחי אבי ואשאל את גדעון: הַאִוָדַע לו כי אני הוא הילד אשר במתים נחשב? –

– ומה יועיל לו אם ידע זאת עתה? הן רק יום או יומים יחיה והישמח לראות בטרם מותו כי טפל על אמו חטאת חנם? –

– מי יודע אם לא ישוב לאיתנו? וזאת תהיה מרפא למכאוביו בדעתו כי עצמו ובשרו אתו ימצא. לוא היתה עוד יראת פני דודתי מול עיני כי אז אמרתי אחריש פן יְבֻלַע לי, אך עתה קצרה יד איש מהרע לי עוד יותר–

– שגית מאד, לו הועיל לא תוכל רק תוסיף יגון על מכאובו ופן תרע לנפשך, מי יודע? הן האדם קצר עינים הוא ולא יראה את אשר בידי העתיד, מי יודע אם לא תבא פתאם ישועה לנו? –

– איך נחכה לתשועה? האם בזרוע רמה נשים פדות לנפשנו? הלא בעוד ימים נובל כצאן לטבח ונבוא אל ארץ אשר לא ישוב איש ממנה ומה נוחיל עוד? –

– ואני אומר לך כי התשועה לא רחוקה היא כאשר תדמה. האם יאמר לבך, כי מצאתי מנוחה בבית האסור הזה, לולא קויתי ליום פדות? התדמה כי בחרתי בחיים לולא אמר לי לבי כי אצא חפשי, דע לך כי בחרתי מחנק לנפשי מעבוד עבודת הצבא ללכת לקראת נפש וללחום בעת אשר מראה דם ארגז תחתי. לא אחי! רב כח לבי לשים קץ לחיי, לא אירא את המות, ושמע הקבר לא יפיל עלי בלהות צלמות, ולוא ידעתי כי אין דרך אחרת כי אז כבר הוציאה ידי אותי למרחב, אך תקותי היא תאמצני, כי אשיב אל לבי, הן הברזל לא יסוג אחור וימלא בכל עת חפצי, אחכה! ואם יבוא יום זעם אז אקרא לנפשי דרור, אך תקותי חזקה כי היום ההוא לא יבוא ולא יהיה –

– אולי תדע נצורות לא אדע אני ועל כן תבטח –

– כדבריך כן הוא, נצורות בלבי וגם אגלה את אזנך ותדען אך חכה נא כי עוד לא בא מועד –

– ומדוע לא תשמיעני עתה? – שאלתי בתאות נפש כי כלתה נפשי לשמוע מה עמו.

– כי יראתי פן תקח אוזן איש שמץ מנהן ותעלה עצתי בתוהו, חכה עד אשר נמצא עת לדבר יחד ואין איש אתנו, אז תדע כי נצורות עמדי –. זאת ידעתי כי בדברים לא אפתנו לגלות לי הסוד הכמוס עמו בטרם באה העת, לכן לא הוספתי לשאול ולבבי העמיק חשוב למצוא פשר דבר. מחשבות רבות עלו על לבי אך בכלן לא מצאתי נחת רק במחשבה אחת אחז ולא הרפה ממנה – כי גדעון יאמר להמיר דתו, כי רק בזאת יש לאל ידו לצאת חפשי. ואף כי בראשונה נבהלתי ממחשבה כזאת בדעתי את אהבתו לאמונתו, אך כאשר הרביתי חשוב וכאשר עלו דברי דן על לבי כן החזקתי בהרעיון הזה. ומדוע לא ימיר אמונתו? שאלתי את נפשי – למה לא יצא מקהל האנשים החטאים אשר ישלחו בעולתה ידיהם להתנפל על אחיהם בני אמונתם כזאבי ערבות בעד בצע כסף? הן אם יפעול עול על ראש הרשעים האלה יחול, כי המה הסבו בנפשו הטהורה. ועליהם תנוח יד ה'. הן לא נכחד מהם כי אם ימיר איש דתו אז יצא לחפשי ובכל זאת לא ימשכו ידיהם מהחמס הזה. הלא באזני שמעתי מוסר המוכיחים בשער אשר יקרע גם סגור לב אבן והמה לא ישובו מדרכיהם, להדיח את בני ישראל מאמונתם, הן גם אם לא ימיר דתו האם כישראל יתחשב אחרי אשר יבוא בצבא וינאץ שבת ומועד ויאכל כל טומאה ובקרב בני ישראל לא יבוא. ולמה לו כל התלאה זאת להיות נבזה ונמאס מֻכֵּה ומענה, אם ברגע אחד ימצא הרוחה? אך יאמר לא לישראל אני ימצא כבוד ועוז ושלום, אין זאת כי אם גמר אומר לעזוב אמונתו והצדק אתו וגם אותי יאמר למשוך אחריו… אמנם האעזוב אמונתי וכל החכמה אשר הבאתי בלבי בדעת התורה תעלה בתהו, את אחי לא אכיר והמה לא יכירוני ואהי לשמצה וקלסה בעיני כל רואי? אך מי המה אחי ומי רעי? האם אלה אשר שמו מועקה בנפשי? לא לא! אם בעיני גדעון היודע הרבה יתר ממני יישר הדבר מדוע אתחכם יותר ממנו? כאשר יעשה הוא כן אעשה גם אני – חשב לבי עד אשר נפלה שנה על עיני ואישן.

זה זמן כביר לא היתה תמונת אמי נוכח פני בחלום הלילה. אך עתה התעוררה ותעמוד לפני פתאם ותתבונן בי בעינים נוזלות דמע מבלי דבר דבר. חפצתח לגשת אליה, אך היא נסוגה אחור מפני ושני אנשים אחזו בידי ויובילוני בקול המון אל בית התפלה הגדול שר לעם הארץ. הפעמונים יתנו קול גדול ותרגז הארץ, כל הבית מלא מפה לפה אנשים ונשים ונרות בידיהם ובכל זאת עלטה נוראה בכל קצות הבית, הכהן לקח אחד מהאגנות ויזרוק עלי וקולות מקולות שונים צללו באזני, כקול גבורים מנצחים מכריעים אויביהם לטבח וכקול נאנקים אשר עיפה נפשם להורגים. הקולות האלה התבוללו יחד ויהיו פתאם לתמונות מרגיזות אשר לא הכרתי מראיהן.

עצמותי רחפו, שערות בשרי סמרו מפחד, והנה יד שלוחה אלי ותגע במצחי. הבטתי בפני האיש השולח את היד והנה הוא גדעון. חפצתי לנגוע בידו והנה כמו יד נעלמה הוציאה את הסכין הקטן מצלחתי ותתנהו בידי ותדחפנה להביא את הלהב בצואר גדעון, וקול מוזר, קול נורא מאד קורא מתחתית האדמה: הפר את האחוה, הפר את הברית! – ובטרם הניפותי את ידי ראיתי כי ראש גדעון הוסר מעל שכמו ויתגלגל לרגלי ועיניו יבריקו וזרם דם שחור יפרץ מצוארו. ברכי כשלו והרצפה מוט התמוטטה מתחתי ותרד עמוק עמוק עד שאול תחתיות. נשאתי למרום עיני והנה הפעמון הוסר מהשרשרת, עף ברוח ויפול עלי וידכאני.

– אויה! – קראתי בקול מר ואיקץ, אך הפחד אפפוני וישם בסד לבי. רגעים אחדים חשבתי מה נעשה בי, וגם בשוב דעתי אלי לא האמנתי כי בבית האסורים הנני ואקום, וגם אחרי רואי כי רק חלום חזיון לילה בעתני לא שבה המנוחה ללבי ואהי ער עד הבקר. סר וזעף קמתי ממשכבי ואירא להביט בפני גדעון כמו יראתי פן אשלח יד בנפשו. אחרי ארוחת הבקר באו שנים מהמחפשים וישאו את חנינה בן דודי במטתו אל בית החולים וישאלו: מי ומי המה החפצים ללכת אל בית הרחצה. כל האסירים קמו עמדו על רגליהם ללכת לבית הרחצה וגם אני חפצתי ללכת אתם אך גדעון נגש אלי ויאחז בידי ויאמר בקול דממה: הותר פה אתי ואשמיעך נצורות. רוחי התפעם ולבי פחד מאד בהותרי אותו לבדי, אך גגמרתי אומר בלבי לבלי תת לו אוזן קשבת אם יאמר לפתות אותי לעזוב אמונתי, לא אובה ולא אשמע לו, יעשה ככל העולה על רוחו ואני באמונתי אחזיק. הוא התבונן בי וישאלני: מדוע זה נפלו פניך, ומה הנה המחשבות אשר יהגה לבך? –

– לא אשמע בקולך – קראתי בכל עוז – לא אעזוב אמונת אבותי! –

– מה זה תביע לשונך? – קרא בשממון.

– לא אדע נפשי כי רוחי בקרבי נבקה – עניתיו במבוכה.

– אל תפחד ואל תעצב, כי קרובה ישועתנו לבוא – ענה בהשקט ובטחה.

– השמיעני דבריך – עניתי בחפזון ולבי היה כהולם פעם, כי מחזה החלום הנורא התיצב נגד עיני.

– שמע במנוחה ואל תפריעני, ידוע תדע כי בעוד ימים מספר אצא לחפשי ולא אירא רע כי תעודתי מעיר מולדתי בידי.

– ומדוע לא הגדת זאת להמרעים? – שאלתי בתמהון – הלא בשמעם כזאת עזבוך לנפשך כרגע ולמה בחרת שבת בבית צרה הזה? –

– אני סבבתים בכחש ואמרתי להם כי תעודה אין בידי מדאגה מדבר פן יגזלו אותה מידי כאשר חמסו נפשי ואז אבדתי באין תקוה, אך עתה כאשר ידמו כי אין כל תעודה בידי לא ישימו אלי לבם והיה כי יביאוני למקום המשפט אז אוציא תעודתי מחיקי ויראו ויבושו ותקצר ידם מהרע לי עוד, וכאשר אצא לחפשי לא אשקוט ולא אנוח עדי אשיג גם למענך מכתב תעודה ואוציא גם אותך למרחב. שים הדברים בלבך ואל תעצב עוד, אך גם אל תשמח הרבה פן יכירו בך כי דבר לאט עמך –

– רוח אלהים ינוח בקרבך ויורך לכלכל דבר במשפט – קראתי שבע שמחות ומשתומם בשמעי את אשר לא פללתי לשמוע – אמנם מי יודע אם יצלח חפצך בידך לפדות גם אותי? מי יודע אם לא יחד בפעם אחת יובילוני למקום המשפט ואז תושיה נדחה ממני –

– גם לזאת שמתי לבי, אך אדע נאמנה כי אותי יובילו בתחלה כי כן הוא המשפט להוביל עשרה עשרה נערים פַּעֲמַיִם בחדש וכבר קדמוך יותר מעשרה נערים לבוא בטרם בואך הנה ועליהם יפול הגורל לראשונה, אך בכל זאת שכב ביום השבת והתחל עד יום השלישי, הוא יום הפקודה ויעזבוך לנפשך עד אשר תשוב לאיתנך ואני אמלא מוצא שפתי –

– אמנם איפו תאמר למצוא מכתב תעודה למעני? –

– בעיר מאפליה אשיגנו במחיר עשרה שקלים, זאת אדע נאמנה –

– ואיפו תקח כסף, הלא בידינו אין מאום? –

– בצאתי לחפשי אכתוב אל מאיר זרחי והוא ישלח לי את הכסף בחפץ לב, לכן אל תעצב כי ישועתך קרובה לבוא –

מלאך מושיעי אתה! קראתי ממעמקי לבי ואחפוץ לפול על צוארו, אך הוא מנעני מעשות זאת באמרו הזהר ברוחך לבל תַּרְאֶה רגשי לבבך לעין איש, הן אלה שומרים אף כי בני נכר המה ולא יבינו שפתנו בכל זאת יארבו לנו וכל אשר יראו יגידו, עתה שב על מקומך במנוחה כי בעוד רגעים מספר ישובו מבית הרחצה ואל תשכח להתחלות ביום השבת ואל תוסף דבר אלי בדבר הזה פן יגלו מצפוננו –. התקוה שבה ללבי ולרגלה גם המחשבות לימים יבואו אשר כלה גרשתיו מלבי ביום בואי בית האסורים וכל תקוה עזבתני, אכן מדי חשבי בימים יבואו זכרתי את הזקן והילדה ותשב התוגה למצוא מסלות בלבבי, כי גורשתי מאת הישיבה כגנב ונבאשתי בכל העיר, מיודעי רחקו ממני ואויבי ישובו ויכתירוני, ואיך אשא פני הזקן והילדה אחרי כי כגנב אהיה בעיניהם? – להרחיק נדוד! זאת היא התקוה האחת אש נשארה לי, אלך אחרי גדעון באשר יהיה רוחו ללכת – גמרתי אומר ואחכה בכליון עינים ליום ישועה.

 

כ"ג    🔗

 

יוֹם יְשׁוּעָה    🔗

לא בפעם הראשונה רמתני התקוה ותבגוד בי בבגד בוגדים וכבר הסכנתי לקחת מכאובים מידה כפלים בכל שמחתי, אך בפעם הזאת אמרתי כי כלתה בי כל חצי חמתה;כל דברי גדעון באו כאשר אמר: אותו הובילו בים השלישי לעיר מאפליה, אני התחליתי וערמתי עמדה לי להשאר תחתי אך את דבריו לא קים, עברו עשרה ימים ואין כל שמועה ממנו ובעוד ארבעה ימים אובל למקום המשפט וממקום המשפט לארץ רחוקה…

אף כי לא רבו השמחות אשר שבעתי בעיר הזאת, אף כי רבו צוררי ומיודעי מחשך, אף כי גם רעי האחרון בגד בי ולא הקים את דברו, אף כי גם בצאתי לחפשי לא היה לי דרך לנטות בלתי אם להרחיק נדוד מבלי דעת מה יֵעָשֶׂה בי בימים הבאים, אחרי כל אלה רחפו עצמותי בשומי נגד עיני גורלי הנורא, הנורא חאד כמות הנסתר מעין כל חי, מעת לעת ומרגע לרגע גבר יגוני חיל וידכא רוחי ונפשי. יראתי מחשוב מחשבות פן יעלה על לבי הרעיון אשר עלה על לבי בחלומי, והרעיון הזה לא הרפה ממני למרות חפצי ומחזה החלום הנורא לא סר מנגד עיני ואין איש אשר אגיד לפניו צרתי ואין עצה ואין תקוה! נפוגותי ונדכיתי מאד ואשב משמים וכל חושי עזבוני וכמעט הסתתרה בינתי…

יום השני בא וביום המחרת יום הפקודה! אנה אנוסה לעזרה? אטרוף נפשי בכפי? אירא מאד מהמות! אתן ידי לעם אחר? והחלום הה! הוא נורא גם ממות!

אם אמרי אספר עתה רגשותי ביום ההוא ובלילה הבא אחריו לא אעצור כח, כי אין שפה בתבל אשר די מלים לה לבאר את רגשותי, גם לא אחוש עתה בעת כתבי את אשר חשתי ואיך אתאר בשרד אמת את הגיוני לבי אז? גם אַחַי לצרה לא הקלו עוד מעולי. בראשונה מצאתי נוחם בראותי כי לא רק אותי מצא רע, אך עתה לא מצאתי עוד מכאוב כמכאובי, עתה אחרי אשר נכזבה תוחלתי מֵהָרֵעַ האחד אשר כמלאך אלהים היה בעיני ובו שמתי כל תקותי? ואשר רק למען הציל כבודו באתי עד הנה, כי לולא חסתי על כבודו ולא רבתי ריבו כי אז לא גורשתי מהישיבה ולא שמוני בבור, ועתה בגד בי גם הוא כבוגד וְעַוָּל!

האמונה והתקוה יחד נגזרו, תמו נכרתו מלבי;האמונה ביושר לב האדם אשר הלכה הלוך וחסור מלבי מימי ילדותי ועד הנה ורק הוא בקש לְהַחֲיוֹתָה, התקוה אשר עזבתני מיום הצגתי כף רגלי על מפתן בית צרה הזה ואשר הוא רק הוא נפח בה רוח חיים להחיות את נפשי, שתיהן יחד פנו לי ערף בבגדו בי. הוא בגד בי! הוא אשר על יושר לב האדם הגדיל, הוא אשר לפני ימים אחדים נשבע ללכת בדרכי ידידיה: להצמיח ישועה לאדם רב, הוא פתני בלשונו ויכזב לי, ומה אוחיל עוד?! – איך קנאתי בהנער אשר ישב וקרא בספר תהלים עד חצי הלילה ויקוה בתום לבו כי דמעותיו אשר רבו ממספר האותיות הכתובים על הספר תעלינה לרצון לפני אלהי המשפט וברגע האחרון יקרא דרור לו. מְאֻשָׁר הוא כי הוריו למדוהו לשפוך שיח! אבדה האמונה ביושר לב האדם מלבי והאמונה באלהי החסד לא נשרשה על תלמיו, אזני הסכינו לשמוע קול קורע לב הַשָׂם באלהים תפלה, רבים עשוקים ישועו מזרוע רבים: איה אלהי המפשט? ומאלה הששים בדי גיל והנותנים זמרות בלילה מטוב לב לא ראיתי אף אחד כי יזכור מטיבו ויקרא בלב מלא: איה אלהי עושי הפותח ידו להשביעני שפע טוב. את המהללים את שם אלהים ראיתי כעושי מלאכה על הָאָבְנָיִם, המחכים לקץ להתם מלאכתם וגם אותי כזאת למדו לקרוא התפלות מעל הספר ככתוב מבלי הבין וחשוב, לכן בצר לי לא מצאתי תנחומים לנפשי. ואם כי לא שמתי באלהים תִּפְלָה אך גם תְּפִלָּה לו ערכתי לו, ואדום. הנער בכה בקוראו בקול מר: אלי אלי למה עזבתני וירוח לי, הנמכר שתה לשכרה ויצא במחול ויגרש עצב מלבו ואני ישבתי ואדום. והדומיה הזאת נוראה היא מכל חבלי צרה ומכאובים, הדומיה זאת אשר לא לנערים היא כי אם לזקנים המחכים למות, הדומיה הזאת באה בלבי בעודי באבי ותגרש כל רגש חיים מלבי ובכל זאת יראתי ממות…

כל הנמצאים בבית נמו שנתם, גם הנער המתפלל והנמכר שכבו איש איש על מקומו וירדמו ואני ער, אני ער כי לא ישנתי, אך גם ער לא הייתי כי לא ידעתי מה עמדי. פעמים רבות נדמה לי כי קול גדעון שמעה אזני, התעוררתי ואטה אוזן ואין קול ואין תמונה. בבקר בעמדי להתפלל נפתחו פתאם ארבות עיני כמו יד נעלמה נגעה בהן ואבך מרה באין הפוגות, בכיתי ובכיתי ואבקש לבכות עוד ומרגע לרגע רָוַח לי וְרוּחַ תקוה טובה התגנב לבוא אל חדרי לבי, אומץ לב ורוח באו לי פתאם ואהי נכון ללכת אל אשר יובילוני. בעודני מתפלל נשמע קול גדול ברחוב, אך לא בקול אשר הסכנתי לשמוע יום יום, רק קול שמחה וכלי שיר הולך וקרב.

– מה זאת? – שאלתי את נפשי – האם משגע הנני ממשמע אזני? – עימה חשכה נפלה עלי בעלות הרעיון על לבי, אך כרגע שב ויעזבני בראותי כי כל הנערים השתאו השתוממו כמוני ובעוד רגע נשברו הדלתות והמון חוגג התפרץ אל תוך הבית בתפים וכלי שיר ויין וכוסות בידיהם וקוראים בשמחה: לחיים לשנה הבאה בירושלים! –

– שמעי תשועת ה' – קרא אחד מהבאים – אלהי ישראל שלח לכם עזרתו מקדש, כי נתן בלב המלך להסיר את הגזרה הרעה, ועתה תצאו לחפשי, שתו שכרו והללו את ה' –

– ואני נתתי נקמתי בבעל המחפש – קרא איש גבן בעמדו על השלחן מעל לעם וימסוך כוס יין.

– אתה נתת נקמתך בו? – קראו כלה בקול שחוק גדול – הלא אם באחד מאצבעותיך יחזיקך תמולל כקש יבש! –

– ובכל זאת נתתי נקמתי בו כי הכיתי את בנו מכה רבה – ענה הגבן כמנצח.

– אבל אני נתתי נקמתי בו, כי הכיתי אותו מכה רבה – קרא איש רם הקומה אליעזר העגלון שמו הנודע לאיש זרוע בעיר.

– ה' יוסיף ימים על ימיך! – קראו אנשים. לשמחת הנאספים לא היה קצה, כשמחה אשר שמחו האסורים היוצאים ממסגר. בראשונה נדמה לי כל החזיון הזה כחזיון לילה ואומר אך התולים עמדי, אך לאט לאט ראיתי ונוכחתי כי באה ישועתי ומרוב שמחתי לא הוצאתי הגה מפי ודמעותי הוזיפו לפרוץ חוק ואעמוד על עמדי, התפלין בראשי ובזרעי עד נגש אלי אחד מהנאספים ויאמר: ומדוע לא תשתה גם אתה? – מרוב הגיוני לבי לא עצרתי כח לענות אותו ויתר הנאספים עטרוני ויהללוני על כי אתן תודה לאל מושיעי.

– ברוב סרעפי בקרבי צלח עלי הרוח ואקרא: הזורעים בדמעה יקצורו! אחי בצרה! התזכרו את הלילה אשר בו שפכנו יחד שיח לאלהים בתפלות בן ישי? נתן לו גם עתה תודה בהזמרות ההן אחרי כי קרא גאולה לנפשנו: קחו ספרי תהלים! – כל הנערים מהרו לעשות כדברי ויקראו בחזקה ויבכו בקול והנאספים גם הם בכו הרבה בכי, ובפעם הזאת בכה גם הנמכר בלב נשבר באמצת, כי הגאולה אשר באה לכל האסירים לא לו היתה אחרי אשר מכר את נפשו, אמנם זאת הושיעה לו לחלץ גם נפשו, כי נחומי הנאספים נכמרו עלי ויאמרו פה אחד לחלץ גם נפשו מן המצר, אך בי הביטו כלם באהבה וכבוד כמו פלאות עשיתי ויהללוני בכל פה.

השמחות כהדאגות לא גלמודות תבאנה;בעת צרה יראה האדם רק רע, ובעת ששון אך שמחות ימצאוהו;גם אני שבעתי משנה שמחות ביום הוא תחת אבלי בלילה, בעודני שש בשמחת הפדות בא לי גיל חדש אשר לא קויתי לו כאשר חכיתי להפדות;גדעון ומאיר זרחי באו הביתה ופניהם נהרו. כראותי אותו נפלתי על צוארט ואבך עוד הפעם באין אומר ודברים מרוב עליצות נפשי, ומה רחב לבי בשמעי מפי גדעון כי לא בגד בי רק חרש מזמות יום ולילה להחיש פדות לנפשי וזה הדבר אשר לא הודיעני מאומה עד הנה, יען כי מאיר זרחי אשר שלח לו את הכסף למען קנות מכתב תעודה למעני, הזהירות במכתב לבל ישוב לעיר שכולה, פן תצלח יד המרעים לעשות לו רעה, גם לבל יודיעני דבר במכתב ולא ביד איש פן יִוָדַע הדבר ותופר העצה, כי אם לְהִוָּתֵר בעיר מאפליה עד אשר יביאוני שמה ואז יבוא למקום המשפט ותעודתי בידו ויאמר: כי אני נתתי לו את תעודתי לפקדון מיראתי את הזדונים ויציאני לחפשי, וכן עשה. אמנם כאשר שמע כי בא יום גאולה לכל האסירים מהר לבוא אלינו לשיש אתנו משוש בטרם הפרדו מעלינו.

עוד ביום ההוא הלכתי אל הזקן ממטיבי לתת לו את מכתב אחיו כי כן אמר גדעון כי לו הוא ואולי ימצא בו חפץ. פני הזקן שנו מאד בירחים האחרונים מעת אשר ראיתי פניו ואותות צרה ויגון נראו עליהם, ובקרו במכתב אחיו בכה בכי תמרורים ולא בוש לבכות בפני.

– צדק ממני! ישרה נפשו בו ואני העקשתי הישרה, הוא לא הסיר אהבת אחים מלבו גם בעת צר ומצוק לו, ואני שחתי רחמי מעצמי ובשרי, אך יסור יסרני יה! – התמלט מפתחי פיו בקראו ואחרי אשר שנה וישלש שם פניו אלי וישאלני: ואיה הוא האיש אשר בעבורו התחנן אחי? האם יצא לחפשי אתכם, או רעה מצאתהו בטרם באה הישועה? – אני ספרתי לו ככל הקורות אותו והוא קרא ברגש: מהלל שם ה'! – ואחרי כן אמר אלי: עשה נא אתי חסד וקרא את האיש אלי כי נכספה נפשי לראותו –

– הזקן שש מאד בדברו את גדעון ויקרבנו באהבה וידבר על לבו כי יקח עזרה מידו, אך גדעון מאן קחת מידו מאום ויודה לו על חסדו וישמיעהו כי עד מהרה יעזוב את העיר ובשובו הביתה החל להכין הכל למען שים לדרך פעמיו. אני נסיתי לדבר על לבו כי יקחני גם אותי אתו, אך הוא מאן באמרו כי עוד לא באה עת ומה גם כי יחפוץ ללכת בתחלה אל עיר אשדות לבקש את דן כי אולי יצא גם לחפשי. בנשאו את שם דן על שפתיו זכרתי כי תולדותיו עוד לא נודע לו ואבקשהו כי יתן את המגלה על ידי, אך הוא מאן למלאות שאלתי באמרו כי יש לו חפץ במגלה ההיא כי מידי אוהבו הנאמן נכתבה ועתותיו אין עוד בידו לכתוב את כל הדברים על המגלה למעני, אך לזת נאות לי לשבת אתי עוד יום אחד ולקרא את כל הדברים באזני, ובלילה ההוא בשכבנו לנוח בבית מאיר זרחי הוציא את המגלה מחיקו ויאמר: הנה אקרא באזניך את הדברים אשר כתב דן בידו על הספר, לא אוסיף ולא אגרע דבר וידוע תדע כי לא נצורות רבות תשמע כי הוא לא עצר כח לכלות את אשר החל, אמנם תקראה ותדע כי אמלל היה מעת היותו ועל כן יתעה בדרכיו וישגה במעשיו, הנה אלה המה דבריו הסכת ושמע.

 

כ"ד    🔗

 

דִּבְרֵי אֻמְּלָל    🔗

ימי אובד אשר אלוה ממעל סך בעדו ובני האדם עווּ נתיבותיו וימיטו עליו רעות כתובים על המגלה הזאת בידי האובד למען ישארו עד דור אחרון ויקומו ויקראו חמס על המרעים המשחיתים דרך וישמעו כי דור תהפוכות היה הדור הזה, דור על עמו הביא קללה ובני אמונתו השיב עד דכא; למופת לרבים אדבר דברתי וידעו כי כמוני לאלפים נגזרו מידי המשחיתים האלה, אך המה דברי ספר לא ידעו וקול מליהם נחבא כי על כן לא נודעו בקהל, ואני בספרי תולדותי אשמיע דברי ימי אלפי אמללים כמוני, בצעקי חָמַס חֲמַס רבבות אשמיע, כי כמוני כן נלכדו רבים בלי פשע וכבית אבי כן שתו בתים רבים בישראל את כוס החמה מידי הרשעים אשר היו בעמי, אמנם אעזבה עלי שיחי בעת כתבי, למען אכתוב בעט אמת וצדק את כל אשר אתי…

בעיר המולה נולדתי אך העיר ההיא לא אזכור עוד כי בעודני נער קטן יצא אבי וביתו ממנה לגור בעיר נצב הקרובה אליה, כי שכר מאת הממשלה את מס היין בעיר הזאת ובכפרים סביביתיה, מכס יין-דגן יעשה פרי תנובה בארצנו, לוקחי המס יעשו עושר ויצליחו אף כי רב הכופר אשר יושת עליהם מאת הממשלה ועוד הרבה יתר נטל עליהם להרים תרומה להפקידים לבל יחפשו עון וימצאו תואנות, כי לא בכל עת שמר המוכס את החוק לתת יין טוב כאשר הושת עליו, ולוא גם מהל סבאו בימים גם אז לא נקה מפשע, כי הפקידים לא אחרי הפשע דרשו כי אם לסלוח בקשו, לכן יבקשו חשבונות רבים מאת אלה אשר לא יפשעו ואשר על כן יקפצו ידיהם, לא כן אלה הפורשים כפיהם ימצאו כרגע מחילה וסליחה על כל החטאים אשר חטאו וגם על אלה אשר לא חטאו עוד למען יחטאו, וגם אבי היה ככל המוכסים או ככל האדם. גם הוא ראה ראשית לו, וולא שת לבו פן לא תמצא יד השוחט בעיר הזאת להשלים מאה ברכות על הכוס בכל יום ויום. כה עשה אבי בשנים אחדות, וכל יושבי העיר כבדוהו אף כי לא אהבוהו, כי המה כלם היו חסידים מאמינים בהקדוש מעיר צבועאל והוא האחד אשר לא נתן אמון בו כי הוא היה מהמתנגדים וזאת לא נעלמה מעיני כל איש אשר ראה מנהגי ארצנו מה עזה השנאה בין שתי המחלקות האלה: החסידים יאמינו בקדושיהם ויבוזו לבל חכמה ומדע, גם ילעיבו בכתבי הקדש ובהגמרא ישימו תהלה, כי קצר כח כל אלה, לפי דבריהם, להעלות את הנשמה על למשכן בוראה, רק הזוהר וספרי המקובלים להם קדוש יאמר, וההוגים במו אף אם לא יבינו עד מה יזכו לעלות למרומי שחקים תחת כסא הכבוד. אך גם בספרים האלה לא ירבו הגות כי לא המדרש עקר אלא המעשה, לכן יאכלו וישבעו וישישו בדי גיל כל היום, ישתו לשכרה בבית התפלה, יסבאו שכר בביתם ולא יחסר המזג גם ביום צום אם רק ימצאו סעודת מצוה, רק דבר טוב אחד נמצא בהם, כי המה איש את רעהו יעזורו, ואם בחברתם ימנה אז יהיו עליו סתרה ולא יתנוהו לנפול ביום רע גם לא ישימו את לבם לדרכיו ומפעליו, אף אם יעבור תורות, יחלוף חוק הדת לישראל, יפיר ברית אחים, כל אלה לא יחשבו לו לחטאה, אך אם לא יסיר אמונתו מהקדוש, ולא יפר בריתו את חסידיו, ורבים המה אשר השחיתו את דרכם מאד מאד בסתר ובגלוי ובכל זאת נחלו כבוד והדר, בארחם לחברה את עדת החסידים, ובמה יזכו אלה את דרכם בעיני אנשי חברתם? הלא ברדפם באף את כל הולך מנגד להם למען הראות לכל כי חסידים המה. לא כאלה המתנגדים, המה בוז יבוזו להקדוש, ישחקו בשאט נפש להבליו ודרכיו, ובעיניהם לא יתקדש איש בעודנו בחיים, רק האיש אשר כבר ירד נשיה והניח זכרו אחריו בספר כתוב, הוא הקדוש וספרו קדוש, ולכל ספר קדוש יאמרו גם אם הבל יסודו ואפע בקרבו. המה לא ישיתו לבם לאגודת החברה, להיות איש לעזר לרעהו, רק כל איש בדרכו ילך בבקר בבקר לבית התפלה, ביום יצא לפעלו (אם אשתו חולה או לא תצלח למלאכה, כי בלעדי זאת תשלחנה הנשים במסחר ידיהן ובעליהן ישבו בבית המדרש), בערב ישוב לבית התפלה להגות בגמרא, במשניות, בעין יעקב או שלחן ערוך, המה יחפשו חפש מחפש אחרי כל דבר חוק ומשפט הנכתב בשלחן הערוך ועוד יוסיפו עליהם כהנה וכהנה מלבם, לכן ישנאו תכלית שנאה את החסידים אשר לא ישימו לבם לדבר חוק ומשפט, והחסידים ישנאום על כי לא יתנו אומן בקדושיהם, והשנאה הזאת תשים שמות בשתי המחלקות, כי תאכל כאש לא נפח בכל עת, ומחרחרי ריב, אשר לא אלמן ישראל מהם, יקיפו יסובבו עיר להגדיל המדורה, אך כמעט בכל עת תעל יד החסידים על מנגדיהם, כי המה איש את רעהו יעזורו, ואם גמרו אומר לעשות מעשה לא ירפו ממנו עדי יקימו מזמות לבבם, לא כן מנגדיהם המה ילוני בסתר אהלם, ובקהל קול מליהם נחבא על כן לא יצליחו. אך השנאה תשלח שרשיה מיום ליום ועל כן שנאו גם אנשי העיר נצב אשר כלם היו חסידים את אבי המתנגד האחד, ואף כי אבי גם בדרך המתנגדים לא בחר, כי הוא התהלך את העם יושב הארץ וילבש בגדים קצרים תועבת נפש המתנגדים, אשר לא אבו סלוח לו לעון הגדול הזה, כי כן דרך הרופאים והמוכסים לפרוק את עול המשפטים הרבים הקשה מעל צואריהם, אך בכל אלה לא קנה לב החסידים אשר מאנו סלוח לו על כי לא בא בברית עמם ולא שלח כסף כפורים מדי שנה בשנה להקדוש. גם צדקתו אשר הרבה לכל עני והכסף הרב אשר פזר לפאר את בית התפלה ולקנות שני ספרי תורה לא עמדה לו להשיב חמתם ממנו, ואף כי השלמו אתו ביום אשר הביא את הספרים אל היכל ה', כי אז פתח נבלי היין ויתן להם כשאלתם מבלי כל מחיר, והמה ברכו וירוממו את שמו עד אשר דבקה לשונם לחכם מרוב היין אשר שתו, אך כל אלה נשכחו כעבור יום ואיש לא זכר את חסדיו אחרי אשר יצא היין ממעיו. לוא חדש בריתו מיום ליום בהביאו ספר, או גם מבלי הביא ספר כי אז היתה בריתם נאמנת אתו, אך הוא משך ידו מעשות כזאת, לכן מוט התמוטטה בריתם ולא יספה לקום. ואיש אחד מהחסידים חרש מאז על אבי רעה, כי עושר אבי והצלחתו גדלו מיום ליום, ויקנא בו עד להשחית, ושנאתו לו גדלה במאד מאד מעת אשר שלח שלוחים אל אבי כי יתן את בתו לבנו לאשה, ואבי מאס בו בדעתו כי נוכל ואיש חמסים הוא האיש הזה וגם בנו בדרכיו בחר, מן העת ההיא חרש על אבי רק רע ויחבל מזמות להפיל אותו למשואות נצח ולקחת את המדהבה, את מכס היין מידו ולעשות עושר.

לסובא ימצא היין, ולאיש מזמות ­ התחבלה; ביום מועד הוא יום הראשון לחג המצות בשבתנו אל השלחן סביב לארוחת הצהרים, פרצו פתאם ארבעה אנשי חיל מזוינים ושר המשפט בראשם אל תוך הבית.

­ – ישימו כבלי ברזל ברגלי הבוגד! ­ – נתן השר צו לאנשי החיל אשר מהרו לעשות כדברו. אימת מות נפלה על כלנו, אמי התעלפה ותפול מעל הכסא, אחותי הגדולה אשר היתה אז כבת שמונה עשרה שנה בכתה ותתנפל על ברכיה לפני השר למען מצוא פשר דבר, אני ואחותי הקטנה ממני בכינו בכי תמרורים ושומע לא היה לנו. עדת שותי שכר אשר ילכו בימי מועד מבית לבית למלא כרסם עברו על פני בתינו, ובשמעם את הצעקה אשר בבית סרו לראות, וכראותם כי ידי אבי ורגליו אסורות מחאו כפים בשמחה ויאמרו: אכן הגיע יום החלל הרשע הזה. אלוה יאריך אפו אך לא לעד צדיק הוא ה' כי ישלם לעושי הרע כרשעתם – ובלי ספק היה את לבם להשאר עוד בבית ולהצדיק הדין על אבי] לולא נתן השר עליהם פתאם בקולו: מה לכם פה? סוררים, סובאים יהודים נמבזים! – כשמעם אל הקול הנורא מהרו להמלט אל בית אחד מאנשי סודם למלאות את מספר הברכות, והשר אמר אל אחד מאנשי החיל: הראיתם את היהודים הנמבזים האלה? איך שתו לשכרה והמה יתהללו, כי לא כעס הארץ אשר סבאו יהיה לו לחרפה ביום מועד הנמו–

– לוא מצאתי און לי כי אז הִכְרַתִּי את המשפחה הרעה הזאת מקרב הארץ – השר שחק ויאמר: ואיפא תמצא יין, אם תכרית את כל היהודים? – אבי לא בקש על נפשו ולא השיב להחורפים דבר רק נחם אותנו בדברים נחומים לבל נדאג עליו כי עד מהרה ישוב אלינו, כי לא ידע בנפשו עון אשר חטא –. הוא שכח כי ספו תמו ישרים לאלפים ולרבבות מן הארץ בלי עון, כי מידי רשעים נגזרו. גם אמי שבה לאט לאט למנוחתה ותחל לנסות דברים אל השר ולדעת מה עול נמצא באבי כי ישימו עליו משמר, אך הוא היה כלא שומע וכאשר הפצירה בו מאד ללכת אחריה הצדה. הצליחה למצוא פשר דבר כי אחד מהאסירים אשר ברח מעבודת הצבא וירבה שוד ורצח, הודה עלי פשעו כי ידי אבי היו אתו בפשעו ובביתנו מצא מנוחה ימים רבים, לכן יצא משפט חרוץ גם עליו ועל אמי ואחותי הגדולה לבוא בית האסורים. אמי לא ענתה דבר בשמעה כזאת כי חשבה בלבה: הלא דברים כאלה יקרו בבקר בבקר כי שרי המשפט יפתו את החוטאים לענות סרה בעשירי-עם למען ימצאו מוצא לכסף, לכן מהרה ותקח כסף רב אתה למען יהיה נכון בידה לעת מצוא. כהפנותה שכמה לצאת מחדרה ראתה בעד החלון כי אחד מעדת החסידים הנגנב לצאת מהחצר: אסורה אראה מה להנבל פה? אמרה בלבה, וכבואה אל החצר עלה ריח היין באפה וכרגע נגלה לעינה פלג יין יוצא מבין הכדים הגדולות, כי החסיד נקב חור בשולי אחת מהן.

– מרצח! – קראה אמי בקול מר. השר מהר לבוא אל החצר לקול הקריאה הזאת וכראותו את אשר נעשה צוה על אחד מאנשי החיל לרדוף אחרי המשחית ועד ארגיעה הביאוהו אל הבית וישימו כבלים ברגליו. הנבל בכה והתחנן. ואנשי החיל בזו לעגו לו, האחד מרט פאת ראשו והשני הכה באגרוף על כובע השועלים אשר בראשו.

– נקומה ונשים דרכנו לעיר מאפליה! – אמר השר – החסיד נתן בקול מר צורח: יום טוב יום טוב! – כי לא ידע דבר בשפת הארץ.

– יונטאך יונטאך! – ענה השר בלעג – מדוע עשית מלאכה ביום יונטאך? הלא חסיד אתה?! – טרם כלה השר לדבר דבריו ועדת חסידים פרצה אל תוך הבית וזמרי בן חבל המקנא לאבי בראשם. זמרי בן חבל אשר מהר לדבר צחות בשפת המדינה נגש אל השר וישאלהו בשפת הארץ: מדוע שמת משמר על השה התמים הזה? –

– שגית מאד – ענה השר – לא שה תמים רק דוב אורב הנהו, כי הוא נקב חור בבכד למען הוציא את היין החוצה וכאשר יקום איש על רעהו לרצחי כן הדבר הזה, הידעת זאת זמרי? –

– ידעתי – ענה זמרי – אך הוא שכור ולא ידע כי מעשה רע עשה –

– אם היין הוליכהו תועה, מדוע לא נקב חור בראשו? מדוע ידע להזהר, להתגנב ולצאת? אני אעיד עליו כי מזדון לב עשה זאת –

– עשה זאת למעני – הוסיף זמרי לבקש והניחה להכסיל הזה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו –

– לא אניחהו רק אל בית המשפט אביאהו –

– ואני אשמיעך כי תעזבהו לנפשו כרגע! – קרא זמרי פתאם בקול מושל. כל החסידים נבהלו. תמהו מגערתו ומרוח הגבורה אשר בו לדבר כמו אלה בפני שר, ואנשי החיל התקצפו מאד, ויאמרו לשלוח בו יד, אך השר עצר בעדם ויאמר במנוחה: האם תקשר על שר בית המשפט ועל אנשי צבאו קשר ותאמר להציל ביד רמה את הפושע אשר עשה עול לעיני השמש, האין זאת? –

– לא! לא קושרים אנחנו, רק אנשים ישרים וגם האיש הזה אשר פושע תכנהו רוחו נאמנת בקרבו למלך למשפט ולאנשים, ומעודו לא עשה לאיש רעה, זאת נעיד כלנו ונשבע בשם ה' בבוא יום הפקודה בבית המשפט –

– אך אני אעיד כי בעיני ראיתי פשעו – קרא השר בקצף.

– ואנחנו נעיד כי הוא מצא בך עון אשר חטא –ענה זמרי בקול.

– איך תעיז פניך לדבר אלי כדברים האלה! – קרא השר בחמה נוראה בגשתו אל זמרי. אך זמרי לא חת מפני ויענה: אני יעצתיך כאוהב נאמן לשלח את האיש לנפשו, ואם תאטם אזנך משמוע בקולי ידע תדע כי גחליםאתה חותה על ראשך, כי הוא יעיד בך כי לקחת שוחד מידי בעלת הבית, וגם ידנו תכון עמו – דבריו לא שבו ריקם כי השר התחלחל ועז פני שֻׁנָה, אך הבליג על פחדו ויאמר: אכן יועץ בליעל אתה, זאת לא אכחד, ובדבר הזה מצאת חן בעיני, אך הגד אתה, הנכון הדבר הזה להוציא בלעי מפי כאשר בא בו ומאומה לא יותר שמה, מעשה רע כזה לא יחפוץ לבך עשות –

– אם כה תדבר מצאת חן בעיני, והנני נכון להושיעך למען תמצא שלומים, הידעת את הסוס השחור אשר לשלמה, מוכס היין?

– ידעתי – ענה השר – אך מה לי ולסוסו? –

– הסוס לא לו הוא עוד כי נתן אותו מתנה להעדה, להוציא ולהביא בו צרכי בית ה', ואת הסוס הזה נִתּן לך אנחנו ראשי העדה למתנה –. אבי הוכיח על פניו כי שקר בימינו, כי מעודו לא עלה על לבו לתת את הסוס היקר בעיניו לאיש, אך זמרי ענה בעזות מצח: האם תאמר לשוב ולקחת את אשר נתת כבר להעדה? חלילה לך מעשות כדבר הזה! הן כל הנאספים פה עדים המה, כי נתת את הסוס להעדה, ובידינו הכח לעשות בו ככל העולה על רוחנו. האין זאת אחי?! –

– כדבריך כן הוא – ענו כל הנאספים בשמחה. אבי ראה ויוכח כי קצרה ידו מהלחם את עדת מרעים אשר כתרוהו מסביב, לכן שם לפיו מחסום והסוס היה כפרת החסיד אשר שב למלאכתו למשתה היין. אמי בקשה מאת השר לסגור הבית על מסגר ולשים עליו חותם צר, לבל יבואו מחבלים וחבלו את אשר בתוכו, ואנחנו כלנו ישבנו בעגלתנו הרתומה לסוס אביר לבוא אל עיר מאפליה. כל הנערים אש בעיר קראו אחרינו מלא: גוים! ערלים! המה יסעו בעגלה ביום המועד! – ויהי אך יצאנו מהעיר עוד לא הרחקנו ללכת נפל הסוס האסור לעגלה ארצה ויפרוש את רגליו. אחותי ירדה מהעגלה לראות דבר מה קרהו: הנה הוא מת קראה בוקול בוכים –

– מה לך בתי? – קרא אבי – האם תבכי על אבדת הסוס?

– לא אבי! – קראה ביגון – רק כי צרות על צרות סבונו כתומם ביום אחד – אבי הביט מהעגלה על הסוס, כי כבדו עליו כבליו ולא יכול לרדת ממקומו, ויאמר: סף רעל השקוהו כי בטנו צבתה –. השר אשר רכב על הסוס האביר אשר הקריבה לו העדה אשכר וירחיק ללכת קדימה הסב פניו לראות אם נסע אחריו ובראותו כי העגלה עומדת והסוס שוכב על הארץ מהר לשוב, וכשמעו מפי אבי כי הבוגדים המיתו את הסוס על ידי סף רעל אשר השקוהו, הניע בראשו ויאמר: אכן אל עקרבים ישבת, והנני רואה כי גם ידם היתה בהמעל לטפול עליך חטאת אשר אולי לא חטאת, אך דע נא כי לב ישר לי, אף כי אקח שוחד, ולבבי לא יחרפני על המעשה הז הכי בלעדו אגוע ברעב אני וביתי אתי יחד כי אב לחמשה בנים הנני, אך אוהב אני לכל איש ישר, והנני משיב לך את סוסך ורתום אותו בעגלה –

– יהי לך אשר לך – ענה אבי – אך נשוב ונקח סוס אחד כי עוד לי סוסים בביתי –

– לא אוכל עשו כדבר הזה, כי יראתי מחמת שר בית המשפט העליון אשר צוה עלי להביאך עד מהרה, אך זאת אעשה לך, אסיר ממך את הכבלים עד בואנו לבית המשפט ושם אשימם עליך ואת הסוס רתום להעגלה, ונמהר דרכינו –.

בבית האסורים אשר בעיר מאפליה מצאו אבי אמי ואחותי הגדולה משכנות למו, ואותי ואחותי שלחה אמי אל אחד מקרוביה, אכן לשוא קותה אמי להפדות עד מהרה בעזרת השוחד, כי לא מלבם הוציאו הפקידים בבית המשפט דבה על אבי למען בצוע בצע כי אם רוב בני העיר נצב ענו באבי, כי ידו היתה את השודד והמה קמו בבקר בבקר למצוא עליו תנואות וגם עד שר הפלך הגישו עצומותיהם לכן לא הצליח עוד הכסף להוציאם ממסגר, ובבקר בבקר נקראו לפני השופטים לשמוע ריבות שפתם, וכה עברו ששה ירחים מיום בואם לבית הכלא עד אשר יצא כנוגה צדקם כי נקיים המה מפשע, אך בשובם הביתה לא מצאו עוד אשר הניחו, כי נגנבו כל הכלים וכל הנמצא שם. דבר שלח הבליעל זמרי בעדת חסידיו וישימו קץ לכל עושר בית אבי. אבי בראותו כי אין עוד מנוח, וכי גם חייו תלואים לו מנגד בשבתו אתם, גמר אומר לתת את כל הנשאר בבית ואת הבית בכסף ולשוב אל עיר מאפליה.

הכסף אשר נִתַּן לאבי מחיר הבית וכליו היה די להחיות נפש ביתו בכבוד לוא בקש לו למצוא שכר במסחר או במלאכה, ורבים המה אשר כשלוי עולם נחשבו לוא מצאה ידם העושר הזה, לא כן אבי אשר הסכין בעושר רב, בעיניו לא נחשב יתר הפלטה למאומה, וגם הנקמה אשר מצאה קן בלבבו גם היא קמה לשים אסורים על ידיו ותגזול מנוחתו ותדד שנתו ויתהלך כל היום כאיש אשר אין ברוחו נכונה, מבלי שים לב אל הנעשה ואל האותיות אשר תקרינה. נקם חשב בלבו, כל היום חבל מזמות להשיב נקםלאנשי עברתו. ימים עברו, ירחים חלפו וצרור הכסף הלוך וחסור מיום ליום. לשוא בכתה אמי בכי תמרורים באזניו לשלוח במסחר ידיו ולבקש מחית נפשות ביתו, שומע לא היה לה. גם עלי לא שם עוד עין פקוחה לראות אם אעשה חיל בלמודים אשר זאת היתה מבחר שעשועיו ויפזר כסף רב להמורים, כמו התאכזר לכלנו. בדאגה ושממון ראינו את פני אבינו. אשר לפנים היו מלאים שמחה, הולכים ודלים, עצבת נוראה שררה על מרום מצחו, לא דבר אתנו ולא חבק אותנו, וכאשר שמע אנקקת אמללים, יללת עשוקים לא נתן למו חנינה, כי הה! השנאה למין האדם מצאה בלבו קן לה וכל מזמותיו היו אך למצוא דרך לקחת נקם מצוררי נפשו. נפש אמי אשר דבקה אחרי אבי באהבה עזה עיפה להצרות הנוראות האלה ותכרע תחת עול צרותיה כי התגברו ותפול למשכב. בימי חלותה ראינו כי אבינו שנה דרכו כמעט וישב למטת אמי החולה כל היום וכל הלילה וידבר אתנו דברים נחומים בראותו אותנו כיונים הומיות סביב לערש דותה, וידור נדר באזנינו כי יסלח לכל רודפיו ויתיצב על דרך כל האדם אם ישלח אלהים עזרתו מקדש לה, וככלותו דבריו ראינו כי התעודד ורוח תקוה חיה נפשו ויהפוך משכבה ולא נתן שנת לעפעפיו ששה ימים. השמחה אשר שמחנו לראות את אבינו מדבר אלינו כבראשונה השביתה כמעט מלבנו את הדאגה אשר דאגנו לאמנו. אמנם הימים האלה לא ארכו; ביום השביעי לחלות אמי גברו עליה תחלואיה מאד ובקול כחולה אמרה אל אבינו: אישי מחמל נפשי! אל תשכח את נדרך אשר נדרת, הסר כעס מלבך, למענך, למעני ולמען פרי בטננו, בבת עיני זכור אהבתי ואל תשכח את פרי אהבתנו, שים עינך עליהם ונהלם כאב ואם גם יחד, אוי לי כי עוד מעט ויהיו יתומים ורק לך עיניהם תלויות –

– לא תמותי! לא תמותי! חיה תחיי, אני אמות תחתיך, חיי תחיי, לא תמותי, לא אתנך למות, היי אם לילדיך, חיה תחיי! – קרא בקול קורע לב ויפול על מטתה כמשתגע.

– שובה למנוחתך, אור עיני! – השיבה אמי בקול דק מאד – הנעשה אין להשיב, לבי יאמר לי כי קרב קצי, שובה למנוחתך ואל תנסה את ה' –

– לבל אנסה את ה‘! – קרא אבי בקומו פתאום בקול מוזר מאד – בל אנסה את ה’? – קרא שנית ועוד דברים נמלטו מפתחי פיו, אך לא הגיעו לאזנינו. פתאם התעורר ויקרא: מהרו וקראו להרופא! לכל הרופאים אשר בעיר, מהרו! מדוע תעמדו? מהרו! הנה אמכם גועת, ואם חדשה לא תמצאו, מהרו! – קרא עוד הפעם בקול גדול. שתי אחיותי ואני, שלשתנו מהרנו ללכת לבקש רופאים וכעבור רגעים בא הרופא אשר רִפָּא את אמי ועוד שני רופאים, אך אמי לא דברה עוד דבר.

– השיבו לה רוח חיים – קרא אבי בראותו את הרופאים – כל אשר לי וגם נפשי אתן במחירה! – הרופאים נגשו אליה הביטו בה ויניעו ראשיהם.

– מדוע תעמדו? – קרא אבי בקול זעם – החישו ארוכה לה; מדוע תעמדו כאלילים אלמים?! –

– אין עוד מזור לה, כי מתה – ענה הרופא הזקן בקול חמלה.

– היא מתה? שקר הדבר! – נתן בקולו ויחזיק בידה – היא מתה! – אמר אחרי רגעים מעטים, הנה כי כן שמע אלהים לקול נדרי וכן אקים גם נדרי כאשר שמע בקולי –. אמי מתה ותובל לקברות ואבי אשר לפני רגע חפץ בכל לב לתת את נפשו תחת נפשה לא בכה ולא הוריד דמעה במות רעיתו אשר כבבת עינו היתה לו עשרים שנה, ולא שעה אל צעקת בניה אשר הולידה לו, לא ישב על הארץ ולא ספד לה גם לא דבר את איש דבר. ומן העת ההיא הוקר רגליו כפעם בפעם מבוא הביתה, וגם יומים ושלשה ימים לא ראה לפעמים את פנינו. אחותי הגדולה לא נתנה פוגת לבת עינה, ואנחנו הגינו כיונים אחריה ותהי תאניה כל היום, ואבינו לא ראה ולא שמע כל זאת, כי רק לעתים רחוקות פקד נוהו ובבואו הבלגנו על תוגתנו לבל יראה פנינו זועפים.

כשנה תמימה עברה מיום המועד הנורא אשר בו נעקר ביתנו משורש. ויהי היום יום שבת הגדול ויבוא אבי הביתה וישב על מקומו ויביט אלינו במאור פנים וישאלני: אם אשים לבי ללמודים וישאל גם לשלום אחותי כמו שב מדרך רחוקה. אחותי ששה מאד בראותה כי פניו לא ירעמו כמקדם, ותאמר: היש את לבבך אבי לשמוע חדשות? האקרא את המכתבים המשמיעים חדשות באזניך?

– היש חדשות? ריב ממלכות? או מה? –

– יש ויש – ענתה אחותי – ה' שלם לעושי רעה כרשעתם –

– גם לעושי הטוב ישלם כזאת – אמר בקול דממה לנפשו ולאחותי אמר: קראי מה נהיתה? – היא לקחה את המכתב עתי ותקרא: ביום י"ד לירח… יצא עבד שר העיר ובידו שנים עשר אלפים שקל, אשר נתן אדוניו בידו לשאת אותם לעיר יובך וזה כירח ימים עבר ועקבותיו לא נודעו, ולפי דברת רבים בא אל העיר נצב וילן שם ואיש לא ראהו בצאתו מהעיר ואנשיי העיר נודעים מאז לחומסים ומרצחים –

– התמו הדברים? – שאל אבי בחפזון.

– כדבריך אבי! –

– ואיה איפו הוא המשפט אש רעשה אל זועם את הרשעים?

– כי שמם היה לגדופים והמה נקראים חומסים ומרצחים לעין כל – אבי עקם שפתיו ויתנשא ממקומו ויצא החוצה. חמשה ימים עברו ולא שב הביתה ופחדנו גדל מיום ליום וביום הששי כאשר שב אמר לאחותי במנוחה: עתה הִכּוֹנִי לשמוע נצורות מאלה אשר השמעתיני לפני ימים אחדים, מחר תשמעי חדשות לא פללת.

ביום המחרת קראנו מעל מכתב החדשות כדברים האלה: זמרי בן חבל ובנו ועוד עשרה יהודים מעיר נצב הובאו הנה בכבלי ברזל, כי בהם נמצא עון הגזלה והרצח; עבד השר מידיהם נגזר, המה המיתוהו ויחלקו את הכסף ביניהם חלק כחלק –

– מאין ידעת זאת אתמול? – שאלה אחותי את אבי במבוכה.

– כי מידי זאת להם, אני גליתי שוליהם על פניהם, אני היייתי מטה זעם להרשעים האלה, בכל אות נפשי חקרתי דרשתי עדי מצאתי את אשר בקשתי. עבדי אשר היה נאמן לי ואשר יעבוד היום בבית זמרי גלה את אזני, כי הוא ראה בעיניו את אשר המרצחים שלחו יד בנפש עבד השר, המיתוהו ויקברוהו בגן זמרי. כמוצא שלל רב שמחתי בהודע לי אשמת החוטאים הזדונים האלה, כמרפא ללבבי הנגוע מחצי זעמם היה לי פשעם אשר יורידם בדם וחרפה שאולה, נקםלקחתי ועוד נקם אקח! מה מתוקה הנקמה! כל מנעמי התבל כאין נגדה! השיבותי נקם לצרי ועוד ידי נטויה להכרית גם עולל לביתם,לא אשיב ידי מבלע עד אם אראה דמיהם מוגרים לפני כמי מדמנה, דמיהם ודם נשיהם וטפיהם, ורגלי ארחץ בם –. פלצות אחזה את אחותי בשמעה את הדברים הנוראים האלה ותקרא בלב נשבר: אויה אויה לנו כי כזאת תשמענה אזנינו! – הוא לא שעה לקול יללתה ויחפוץ לצאת אך היא התעוררה ותקרא במר נפשה: האם תשחת רחמיך ולא תחוס על פרי בטנך? הכזאת תשלם לאמנו תחת אהבתה אותך אהבה בלי מצרים? הלא תמיט עלינו רעות נוראות! הלא לחרפה ולשנינה נהיה בעיר! הלא בני המלשין יקראו אחרינו מלא! זכור למי עוללת כה? לבניך! ראה תראה כי המה יצאו לחפשי, ועלינו יהיה אף כל בני העיר, לא יחוסו ולא יחמלו עלינו, אחי! אחותי! נטרוף נפשנו בכפנו ונשים קץ לחיי צרה כאלה, מחיות עוד וראות כי אבינו אשר שש לעשות צדק, ישיש להרע, אבינו אשר נפשו היתה קשורה בנפש פרי בטנו, יתנם עתה לחרפה ומנוד ראש, לצרה וחסר כל, לא אאריך נפשי! – קראה וקול מליה נחבא כמו הושם מחנק לצוארה ונחל דם פרץ מאפה. שמה החזיקתנו בראותנו זאת וגם אבי התעודד ויפול על צוארה ויחבקה ויבך בדברו על לבה ובהבטיחו אותה, כי לא ישוב לעשות כזאת וכי לא נשא חרפת רעב ולא נחסר כל. ומן העת ההיא בא כפעם בפעם הביתה ופניו לא רעמו וידבר אתנו באהבה, ואחותי דַלָה מיום ליום, כי מחלת לב באה לה. מחלה אנושה אשר תמאן הרפא, ואף כי לא נפלה למשכב, גם הבליגה לבל יכירו בה כי חולה היא ותעבוד עבודתה בבית כקדם, בכל זאת ראינו כי אנושה היא וכח ידיה אין עוד אתה. אבי החל לשלוח במסחר ידיו ואף כי לא ידענו מה הוא משלח ידיו, אך זאת ראינו כי הביא כסף ויתן לאחותו למען נהל את הבית. כמעט שבה המנוחה אלינו, אני החילותי לדרוש בלמודים בכל לבבי ואורה גם את אחותי הקטנה ממני, ואחותי הגדולה למדה את שנינו לשיר ולפרוט על פי הנבל, ואבינו ישב כמעט כל הלילה אתנו, ובימים ההם הביא לביתנו איש צעיר לימים ורב תבונות אשר מצא חן בעיניו מאד לְרֵעָה אתנו. האיש הזה מנשה שמו מצא חן בעיני כלנו וכעבור ימים אחדים היה כאחד מבני הבית. הה! ארור היום אשר בו הציג הנחש את כף רגלו על מפתן ביתנו להכות אותו חרם! הנחש הזה לקח לבב כלנו בחלקת לשונו, כבן מקשיב היה לאבי, כאח נאמן היה לי, כרע אהוב לאחותי ובמתק שפתיו שִׂמַח כלנו יחד ונשמח בו עד כי העתרנו כלנו עליו דברינו כי ישב אתנו בביתנו, ונחשב לו זאת לצדקה כאשר נעתר לבקשתנו. כמעט שכחנו את כל התלאות אשר מצאונו; אבי שב להיות ככל האדם, פני אחותי הגדולה שֻׁנוּ לטוב ותתענג מאד לשמוע ניב שפתי מנשה, ותשב ותשיח עמו כחצי הלילה, כי היא לא יצאה פתח ולא דברה את איש דבר, אף כי חכמות ושפות זרות היו למנשה בכל זאת שבל פיו בדברו וימצא תן בעיני שומעיו, ואף כי לא ידענו מי היה ומאין בא הנה, בכל זאת ישר הדבר בעיני אבי בשמעו העצה מפי אחד השדכנים אשר יעצהו לתת את אחותי למנשה לאשה, גם אני שמחתי מאד על הדבר ההזה, כי לא נער הייתי עוד ואבין כי חרפה היא לבת ישראל אם לא תנשא לאיש בטרם עברו לה שמונה עשרה שנה ולאחותי כבר עברו תשע עשרה שנים והיא לא כחדה מספר שנותיה, ונחכה ליום אשר ישלח מנשה לדבר בעדו את אבי במשפט כי יתן את בתו לו, אך פתאם ההפך עלינו בלהות נוראות, נוראות מאלה אשר עברו עלינו עד הנה, בא היום הנורא וישית קציר לבית אבי: בשבתנו יחד בביתנו פרצו פתאם ארבעה אנשי חיל מזוינים אל תוך הבית ופקיד בראשם וישימו כבלי ברזל על ידי אבי ואחותי מבלי דבר דבר ויוליכום אתם. מרוב הפחד אשר אפפני דבקה לשוני לחכי ולא יכולתי הוציא הגה מפי לשאול: מה עול מצאו בהם ואנה יוליכום, ואחותי הקטנה ממני התעלפה ותפול באין אונים ארצה ומנשה חש לעזרתה להשיב לה רוח חיים, ועל כן לא פגע גם הוא בפקיד לשאול על אודות אבי ואחותי. אך אחרי אשר עברו רגעים אחדים זכרתי כל הנעשה עמנו ואפרץ לצאת לדלוק ולהשיג את האסירים אולי אמצא פשר דבר, כצבי מודח רצתי אל כל רחוב ופנה ולא מצאתים, עד חצי הלילה רצתי בכל רחובות אך לשוא! וכה שבתי הביתה מבלי דעת מה קרה אותם. ימים עברו ושבו, ירחי עמל חלפו ופני אבי ואחותי לא ראיתי ולא ידעתי אנה הובאו, ואני אמרתי אך זה מוסר אלוה, אך זאת היא צרה מאין כמוה, אך לא! עוד צרה נוראה מזאת ומכל אלה אשר באו על ביתנו באה לנו; בביתנו קם האורב האכזרי לכלות כל חציו בנו! האורב האכזר אשר הרבה הרע מכל פגעי בני האדם, הבליעל אשר נתן לגדופים למשל ולשנינה שם אחותי התמימה אשר לא ידעה רע, אחותי אשר לבה היה טהור כלב מלאך אלהים נפלה ברשתו ותהי לחרפת עולמים!! –

הנני כותב הדברים לא בדיו ועופרת רק בדם לבבי כל מלה ומלה תשוד לשד חיתי, כל אות ואות כקוץ מכאיב ידקור עמוק עמוק תוך חדרי לבי, יקרעהו ויגזרהו לגזרים! – ומדוע אכתוב? למה אטרוף נפשי בכפי? ומדוע אחדל? מדוע לא אקרב קצי? מה לי בחיים? האם אמצא עוד חפץ בחיים המרים האלה? האם אדע שלו בעצמי? האם תנחמני ערשי? האם אדע חיים מהיום הנורא?! הנורא? האם בתואר הנורא אתאר את אשר קרנו ביום ההוא? – אבי אבי! תמונתך עוד נגד פני, היא תעודדני לראות חיום, חיי-נקם! הנך כיום את יורדי בור, קץ התלאות לכל בשר בא גם לך, ואם לא בשלום על ערשך מַתָּ אחת היא לך היום, אך אחותי אחותי! אחותי התמימה והישרה היא… לא! לא אעצור כח להשמיע הדבר בשפתי, זרועי לא מושלה לי לכתוב אותו על הגליון. דמי לבבי יתקצפו ויתגעשו, דמי עורקי כברקים ירוצצו, אחותי אחותי, לא אמות עד אשר אקים מזמות לבי, דברי אבי ירושת פלטה לי היום. במותו לא השאיר לי רק לב רַגָז ומלא נקמת עולמים. הנקמה הנקמה! גם אני נקם אקח! אחותי בדם הבוגד אכסה דם חרפתך, לא אמות, לא אשתגע עד אם נקמתי נקמתך!! –

הנני כותב חרפת ביתי ובושת משפחתי על ספר למען דור אחרון, כי חרפתי היא חרפת התבל ואדם עליה! צדיק היה אבי ככל האדם, ברת לב היתה אחותי הרבה יתר מכל אלה הנשים השאננות החוסות בצל בעליהן וכבודן חדש עמהן, ובאחת נבערו ונכסלו, ומדוע? יען כי גם המה היו ככל האדם, גם המה האמינו ברעיהם אשר כרו שיחה ללכדם, גם המה בקשו לראות חיים. לוא היתה חנינה בלבב בני האדם כי אז איש את רעהו חיים בלעו והאחרון על עפר יקום יטרוף נפשו בכפו וסרו עמל ויגון,כי באין בית אין קבר, יטרוף נפשו בכפו וסרו עמל ויגון, כי באין בית אין קבר, באין כבוד אין חרפה; ובאין חיים גם עמל אין!! –

קול גדעון שנה בראו הדברים האחרונים ובקול בוכים נשמע בדברו ואני לא הבינותי בדברים האחורנים עד מה, אף כי כבר שמעתי גם מפי דן כדברו אתי בשדה ובקראו אז: אני ראיתי כבוד אחותי בשבתה בבית מלא כל טוב פנימה וחרפתה… ובקראו אחרי כן: לא אשתגע! גם זכרתי במכתבו אל ידידיה הזכיר עוד הפעם את שם אחותו וחרפתה והבליעל אש חלל כבודה, אך בכל זאת לא ידעתי אל נכון מה קרה אז את אחותו? ומדוע זכר בכל עת רק אחות אחת הלא שתים היו לו? ובראותי כי גדעון חדל מקרוא שאלתיו פשר דבר והוא ענני באנחה: דברי המגלה תמו כאשר הגדתי לך בתחלה כי הוא לא עצר כוח להשמיע את כל צרותיו, אך אני אשמיעך בדברים מעטים את כל הרעה: מנשה זה אשר כאוהב נאמן בצרתה בא לביתם היה מלאך אכזרי שלוח מאת מצמיתי בית דן. המרצחים מעיר נצב יצאו לחפשי כי כל בני העיר הגידו צדקתם ויכזיבו דברי העבד אשר ענה בם ויתנו את המכה אותם בלשון כפושע ועול. ומאת צאתם לחפשי דמו לו כל היום להצמיתו עדי עלתה בידם לתת אותו כמורד במלך, כי אז החל המרד בארץ, אותו ואת בתו ויובאו בית הכלא כאשר שמעת ובעת אשר עזב דן את הבית לבקש את אביו ואחותו, קם מנשה על אחותו הקטנה אשר היתה כבת שש עשרה שנה ואשר התעלפה ויחלל את כבודה… ובשוב דן הביתה לא ידע עד מה, כי הנערה בושה להשמיע זאת באזניו, גם הצליח בידי מנשה לדבר על לבה ולהבטיחה כי יאהבנה אהבה עזה וכי נכון הנהו לקחת אותה לעזר כנגדו, והנערה האמינה בדבריו ולא מאסה בו… כששה ירחים עברו ויצא המשפט כי יתלה אבי דן על עץ, כי אמנם נמצא בו קשר כי משך ידו את המורדים למען מצוא מוצא לכסף להחיות נפשות ביתו אשר לא ידעו עד מה וכאשר נתפש בכף נמצאו המכתבים אשר כתבו לו המורדים בצלחתו והמה העידו מרדו בפניו, ואחותו הגדולה מתה בבית האסורים, אז מצא הבליעל מנשה ידים לכלות כל חצי פשעו בהאמללה אחות דן הקטנה כי הודיע לשופטי העיר, כי היא הרתה לזנונים ותחבול מזמות לשחת פרי בטנה. השופטים שמו עליה משמר עד אשר מלאו ימיה ללדת ומנשה עזב את העיר ולא נודעו עקבותיו. וכל אלה עשה בעצת אויבי אבי דן, ודן אשר נלאה נשוא חרפת בית אביו עזב את העיר ומעת ההיא יגוע לבקש את הפושע לתת נקמתו בו. אך הפושע הזה אחרי אשר עזב את העיר אשר בה הרבה שוד ורצח, ואחרי אשר פתה אותך לגנוב ויובילך אתו מבית דודך, ואחרי אשר הכה חרם בית אבינדב הצליח לשעות עושר ועתה מרומים ישכון והנהו ראש ומנהל לעדה כלה, והנהו נורא על כל כל סביביו ואזלת ידי דן לנקום נקמתו ממנו –

– נורא הדבר הזה! – קראתי בשממון – ולא יאמן כי יְסֻפַּר, כי איש מלא חלאה ועון כמנשה ימצא מנוחה בביתי ומוסר כליותיו לא ימיתנו –

– גם יומו יבוא! יבוא יום ויהיה למשיסה, כל עונותיו הרבים ישובו בראשו וישביתו מאנוש זכרו, כי לא לאורך ימים יצליח הרשע ברשעו. עונותיו ילכדונו ויפילוהו למשואות –

אך מה היתה אחרית האמללה? –

אחריתה? – – מה תהי אחרית נערה עבריה אשר חרפתה נודעה בקהל? אחריתה לחרפה ולדראון לכל בשר. אחרי כי בקהל אנשים ישרים לא מצאה עוד מנוח. בקשה לה להתרועע את בנות שובבות… ואתן תמצא כיום עיר מאפליה.

צרות דן ובית אביו נגעו עד לבבי ולא מצאתי מנוחה כל הלילה בשכבי על משכבי. אביו התלוי על עץ ואחותו האמללה התיצבו כמו חיים לנגדי ולרגלם באו גם פגעי אני.

כל אשר נעשה אתי בעיר הזאת עלה על לבי ואמלא גם אני חימה ונקם על הזדונים אשר בקשו הצמיתי, עכבור והמחפשים, ראש הישיבה, המשגיח וכל בני הישיבה קמו כמלאכי זעם למולי, כל רעתם זכרתי ואתנודד: אברח מעיר הדמים הזאת, אחישה מפלט לי מן המקום אשר כמשטח חרמים הוא לאיש ישר הולך, על שבכה אתהלך פה ופחים טמונים לרגלי על כל מצעדי. אברח! אך אנה אשים פעמי? מי זה לידי יתקע אם לא גם במקום אשר שמה יובילוני רגלי תשב רשעה ראש ותדכה עניים? אלך אחרי גדעון? אך הוא ימאן קחת אותי אתו, וגם יאמר ללכת בתחלה אל עיר אשדות אשר זכרה כעשן באפי. אמנם מי הסב בכל צרותי פה? הלא נכבד ונאהב הייתי בתחלה, ומי יודע אם לא מצאתי כבר מנוחה בבית איש עשיר לולא נבערתי לקרוא בספרי חכמה ולהתרועע את המחזיקים בם, שנואי נפש כל היהודים? מה יתנו לי אלה? אך צרה ופגע! האחד הוא גדעון אשר משך לבי אחריהם, וגם הוא עשוק ורצוץ כל היום, מטרה לכל חצי משטמה ומה יוכל הועיל לי. אהיה ככל אחי אשר רק התורה ידרשו ובכבודה יתימרו, אשים לעיר יובך פעמי ששם הישיבה הגדולה, אבקש לקח בכל לב ואמצא עז וכבוד וחיים – כה אמרתי אומר ולא הוספתי עוד ביום השני להתחנן אל גדעון כי יקחני אתי –­ ילך הוא בדרכיו ואני אלך בדרך אשר בחרתי – אמרתי בלבי בהפרדו מעלי וביום ההוא אחרי אשר עזב את העיר שמתי גם אני לדרך פעמי ללכת אל עירי יובך.

 

כ"ה    🔗

 

אַנְשֵׁי חֶסֶד    🔗

עזבתי את העיר אשר בה ראיתי חיים כשתי שנים וחצי, חיי שמחה גם חיי צרה ראיתי בה, חזיונות ותקות רבות לקחו לבבי בימים ההם וכלם יחד כצל עברו ואבד כל זכר למו. בה מצאתי דעת התורה אשר שמחה את לבבי ודעת דרכי בני אדם אשר אתם התהלכתי והיא הביאה שבר בעצמותי. אף כי גמרתי אומר לעזוב את גדעון ודרכיו, אף כי החלטתי להסיר כליל מלבי את הרוח אשר יצק עלי ולבחר בדרכי יתר האנשים אשר בוז יבוזו לרוח ודעת, אף כי בקשתי חשבונות רבים להצדיקם מאשר כי המה רבים, בכל זאת הגה לבי אהבה וכבוד רק לגדעון ולידידיה אשר אף כי רק רגעי מספר ראיתי פניו בכל זאת נשאר זכרונו חרות על לוח לבי לזכרון עולמים אשר לא ימוש. ובזכרי כל אלה התחמץ לבבי ורוחי השתומם בתוכי על החמס והרשע אי- משפט וגזל יושר אשר נעשה בעיר ההיא ובערים סביבותיה. הזדונים האלה אחיך המה בני אמונתך! – הדברים האלה נשמעו באזני תמיד מדי עלה זכרון העשוקים על רוחי. המה אומרים כי ייסרו פושעים ונלוזי דרך? אך מי שמם לשופטים? מי יגיד להם צדקתם כי לא יפשעו המה? ואם לאמונה יגברו בארץ מדוע לא יהפכו ידם על כבדי עון כמנשה? גם לזאב מלים להצדיק נפשו עת יגזור ברצח כבשה תמה, גם לנמר אכזרי יהיה הצדקה אם יפתח שפתיו המגואלות דמי נקיים להביא חשבון מעשיו במשפט, ואלה אחיך המה!! – השיבני בכל עת רוח מבינתי בחפצי להצדיקם למען אוחז באשורם גם אני. ומעשיהם עברו על פני לאחד אחד ואזכור את אשר דמו לעשות לי ובשרי סמר, רק זכרון אחד עוד האיר מול עיני ככוכב מזהיר באישון ליל, זכרון הזקן משה בן-צבי מטיבי אשר הרבה צדקות ואשר גם הוא עמד מנגד לדורשי חכמה, אך גם הוא בצדקתו הראה לי לדעת כי ישרה נפש ידידיה ודן בם, כי גם הוא בכה לאחיו בכי תמרורים, גם הוא בקש לעשות חסד את גדעון ולא זכר כי דורשים המה מעל ספרים טמאים, ומדוע לא רדף גם הוא אותי ואת גדעון באף כאשר עשו הזדונים? האם לא ירא את אלהיו מרבים? לא! רק יען כי הוא לאמונה גבר בארץ, יען כי הוא דרש משפט ויבקש צדקה, ואלה אבירי לב הרחוקים מחסד המה לא לאמונה רק לכבודם, לכספם, להות נפשם יגברו בארץ. כאלה וכאלה חשבתי בעברי ברגלי עד מאפליה, אך לאחרונה הבלגתי על עשתונותי ואגזר אומר לבלי חשוב עוד כדברים האלה ולשכוח את שכולה ידידיה, גדעון ודן וכל אשר הורוני למען אמצא מנוחה בבואי אל עיר יובך. לעיר מאפליה סרתי לנוח מעמל הדרך ובלכתי ברחוב התבוננתי בפני כל נערה אשר עברה על פני, כי אמרתי: אך זאת היא אחות דן, ובבואי לבית מלון האורחים ואשב אל השלחן ראיתי נערה יושבת על ידי איש צעיר לימים ואוכלים ושותים בטוב לב. אני ישבתי למולם ולא גרעתי עיני מהנערה כי אמרתי אך זאת היא אחות דן, כי נראה לי כי תואר פניה ותואר פני דן אחד הוא. בהתבונני בה שאלני האיש היושב לימינה ברגז: מדוע תלטוש עיניך לנו? ­–

– לא בך כי בפני הנערה התבוננתי – עניתיו בתם לב, והוא התנשא ממקומו ויכני לחי בכל כחו. אני נבהלתי רגע כי לא פללתי למצוא מענה כזה, עך עד מהרה התעוררתי אומר להשיב לו שבעתים, אבל הוא הניף מטהו ויאחז בערפי וישליכני החוצה וכל הנאספים נתנו קול שחוק גדול וכרגע ראיתי כי גם מלתחתי מֻשְׁלֶכֶת אחרי החוצה. הרימותיה במבוכה מעל הארץ וכלמה כסתה פני לשוב הביתה ולדבר אתו משפטים ועל כן שמתי לדרך פעמי מבלי הבט אחרי. מדוע הכני? מה עשיתי לו? או מה עול פעלתי לו כי הבטתי בפני הנערה – שאלתי את נפשי – הלא נורא הוא הדבר הזה! איש יקום על רעהו ויכהו לעין השמש ולעין רואים, והמה לא יקומו לעזרתו כי אם ימלאו שחוק פיהם! אכן גם הוא יצדק כי כחו אתו – השיבותי לנפשי ואגמר אומר לבלי סור עוד אל בית מלון אורחים רק אל בתי התפלה.

לעיר נצב הקרובה למאפליה סרתי, אף כי שם העיר הזאת העיר בלהה וזועה בלבי בזכרי את אשר עשו יושביה לאבי דן, כי גשם שוטף נתך ארצה ויסך את דרכי. בעיר הקטנה הזאת היו רוב יושביה מעם הארץ ורק כחמשים משפחות מבני ישראל גרו בה, וכלם על עדת החסידים התחשבו, זאת ידעתי מראשית ועל כן לא התפלאתי בראותי כי בית התפלה שמם בחצי היום מבלי באי ללמוד בו, רק איש אחד כבן שלשים שנה ישב והגה. האיש הזה היה קצר קומה ודל בשר, חוטמו ארוך ועיניו השחורות מעופפות בחוריהן מבלי נוח, הוא הביט בי מרגע לרגע כמו עוין אותי. ובעליה ששם עזרת הנשים ישב איש וילמד לנערים לקרוא בתורה. אני ישבתי ואקח לי ספר להגות בו., הספר אשר לקחתי היה מסכת נדרים אשר כבר שניתי ושלשתי בה, כי באור הר"ן מצא חן בעיני מאד. הלומד ישב כעל גחלי אש כי בלי ספק קצף עלי על כי לא נגשתי בתחלה לְהִוָדַע אליו, הביט הנה והנה, רגע קם ורגע ישב, אך לאחרונה לא משל ברוחו ויגש אלי בעינים רמות וברגל גאוה וישאל בקול נגיד: מי אתה? – עזות מצחו לא מצא חן בעיני, על כן לא שעיתי אליו ולשאלתו ואוסיף הגות. היטיב חרה לו על כי הקלותיו עד לבלי לענות על שאלתו, אך התשוקה לדעת מי אני, או החפץ ליסרני על קשי ערפי הסיתו לנסות דבר אלי עוד הפעם וישאלני שנית, אך לא עוד בקול מושל כבראשונה. בשמעי כי השפיל קולו עניתיו: בן ישיבה הנני –

– ובאיזה ישיבה למדת? –

– בישיבת מנחם בעיר שכולה –

– ומדוע עזבת את הישיבה הזאת? –

– כי אחפוץ ללכת לעיר יובך כי שם ישיבה גדולה –

– המעט ממך התורה אשר יטיפו בישיבת מנחם כי תבקש לך גדולות ממנה?! אדמה כי תורת המורה בישיבת מנחם תספיק לך לימים ולשנים, הלא דבר הוא! – חתם דבריו במנוד ראש. כשמעי כי שב לדבר עזות החרשתי ולא עניתיו דבר, כי לא חפצתי לבוא אתו בריב, אף כי רק לילה אחד חפצתי להשאר אתו, אכן כרגע נחמתי ואומר בלבי: אשלם לו עזות מצחו בראשו ושבעתים אוסיף עליה ואקרא: ומאין תדע את הישיבה הזאת ואיפת תורת המירה מה היא? –

– מאין אדע? אני? את ישיבת מנחם? – קרא בשחוק גאון לב – הלא חמש שנים הייתי בה ואדע אותה לכל משפטיה –

– פליאה דעת ממני – עניתיו בנחת למען הרגיזו – מדוע עזבת את הישיבה הזאת, האם לא תספיק לך תורת המורה בה לכל ימי חייך, כי תבקש לך גדולות מאלה בעיר גדולה כעיר נצב? – פניו אדמו מקצף בשמעו את תשובתי ויקרא בעזוז אפו: הוי, מה עז מצחך! אתה תאמר להדמות אלי? התדע את ערך בינתי? –

– ואיזה בעל כנפים השמיעך מדת בינתי מה היא? –

– אני אבין כי טפש כחלב לבך מהבין עד מה, כי על כן לקחת לך מסכת אשר לא לנערים היא, אמנם אם תאבה לדעת מה רבה בינתי שאל את כל יושבי העיר ויגידו לך כי המשנה הנני להרב ותדע את מי חרפת! –

– על פי רוב עדים יקום משפט ורוב בני העיר מעם הארץ המה לכן אעשה כדבריך ואסובב בשוקים וברחובות ואשאל את פיהם, ואם המה יתנו לדבריך צדק אאמין בם ואתן כבוד לתורתך –

– הנך עז מצח מאין כמוך! –

– רק במקום אשר לא תמצא אתה –

– עזות מצח כזאת לא ראיתי מעודי הנער הזה יאמר להדמות אלי! –– לא כן הדבר כי לך אתן משפט הבכורה –

– ואיך תענני עזות אם תתן תודה כי גדול אני ממך? –

– בעזות מצח! –

– אני אמוד לך פעולתך אל חיקך נער שובב, והיום הזה תגורש מזה בחרפה ובוז – קרא בחמת אפו. מתנועת גויתו נפל המכסה מעל ראשו ואראה את כל כבודו, כי נזר צץ על ראשו, ואם כי לא נזר אבנים יקרות רק זר פרחים ענדהו עטרות, בכל זאת הלא נזר היא ואבין כי לכן התגאה. אכן מי יתכן רוח בני האדם? אני אמרתי כי איש גאה וגאון האיש הזה וישמח בלבו כי ראיתי כי עליו יציץ נזרו, וכרגע ראיתי כי טפלתי עליו שקר, כי הוא מאן להתגאות בגאון תפארתו וימהר ויכסה את ראשו ויתקצף עוד הרבה יתר כמו מידי היתה זאת לו כי נגלה כבודו למרות רצונו ויעזבני וילך לו אל מקומו. לעת הצהרים קם וילך ולא הביט בפני והמלמד ירד מעזרת הנשים ויגש אלי וישאלני לשלום במאור פנים. האיש הזה היה כבן חמשים שנה איש תואר אך נלעג לשוי ובגדיו לא ענו בו עשרו אף כי לא קרעים לבש כי פעל יד חרוצים נראה עליהם אך פניו העידו כי לב טוב לו על כן עניתיו גם אני שלום במאור פנים אז שאלני: מה נדברת את הפרוש? – אני ספרתי לו ככל הדבר ואצטדק על בואי בריב עמו, כי הוא לא קרא לי לשלום כאשר יעשה לאורח כי אם קרא לריב.

– אל תצטדק – ענה המלמד – כי ידעתי כי הוא איש מדנים וכעס, גם יראה באה בלבו פן תשאר פה ויגרע מחלקו בהיות עוד שני לו, אך אל תשים לבך אליו ולדבריו כי קצרה ידו מעשות לך רעה ואם תאבה לשבת פה ייטב לך מאד –

– זאת לא עלתה על לבי, כי אל עיר יובך אשים פעמי, ואסור הנה רק לשכב הלילה כי ירטב הדרך לנגדי מהמון הגשם –

– ואם לעצתי תקשיב תשאר פה וייטב לך הרבה יתר מבעיר יובך, כי שמה רבים האוכלים ופה תשב במנוחה ותלמד לכל אות נפשך ומעשיך לא יובאו במשפט אם מעט ואם הרבה תהגה, לא כן שם יביטו שבע עינים על כל מעשיך וצעדיך יספורו, ואחרי כל אלה תמצא שמה רק ארוחה דלה, זאת ידעתי נאמנה, כי גם בני למד שם–. מדבריו הכרתיו כי חסיד הוא אשר נבחר בעיניו מאכל תאוה ומדה אחת יין מכל שלש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהן, אמנם מאור פניו וטוב לבו לקחו לבי ואענהו: אול צדקת ממני, אך איך אשב את הנחש הזה יחד? הן נפשי קצה בריב ומדנים והוא הן לא ירפה ממני –

– שלום לך אל תירא, הרב אשר בעיר הזאת הוא איש ישר מאד והוא יקרבך באהבה, כי יאהב מאד תופשי התורה ויתענג בדברו אתם, וגם את זה הפרוש יקרב לעין כל, אף כי ישנאהו בלבו על גאותו ורום עיניו, לבל יְדֻלַל כבוד התורה בעיני העם אשר לא ידע בתורה עד מה, כי כל בני העיר חסרי דעת התורה המה וגם הפרוש יעשה שלום לך כאשר יראה כי אזלת ידו מעשות לך רעה, או יבקש לו מקום אחר ואתה תשאר פה לבדך וידוע תדע כי על כפים ישאוך אחרי אשר תמצא חן בעיני הרב האהוב מאד לכל העדה, ואני אשיש מאד כי אמצא איש להתרועע אתו –. דבריו אשר יצאו מלבי מצאו מסלות בלבבי ואומר: אודך מאד על טוב לבך ואם בוא יבואו דבריך אשאר פה –

– אם כה תעשה ייטב לך. עתה הגיעה עת ארוחת הצהרים הנני הולך לביתי ואנה תלך אתה? לוא ידעתי זאת מראש כי אז צויתי לאשתי כי תכין מאכל גםלמענך, אך עתה ארוחתי דלה ולא תמצא בה חפץ, אך אם תאבה ללכת אתי בוא ושולחני נכון לפניך –. הבטתי בפני האיש הדובר בי ובמלבושיו ואבין כי נחת שלחנו לא מלא דשן על כן באתי במבוכה, כי אף כי נבחר בעיני פת חרבה מידי נותן בהם לבב מזבחי איש אשר לבו לא ילך אחרי פיו ובכל לבבי חפצתי ללכת אתו, אך יראתי פן אגזול מחלק העני הזה ולא יהי למלא בטנו ובטן בני ביתי – אשר רבים המה ברוב בתי העניים – תחסר, ואומר: לא ידעתי כי גם לב אשתך טוב כלבבך ולא אהיה עליה למשא, כי אז אויתי בכל לבי ללכת אתך, אך אירא פן לא לרצון אהיה לה –

– אם רק זאת יעצרך, אל יפול לבך עלי כי אשתי תשמח עוד הרבה יתר ממני בבוא אורח לאכול אתנו לחם – קרא בשמחה. התבוננתי בפני האיש אשר כלו אומר עוני איך ישיש לעשות צדקה ויהי בעיני כאיש המעלה, גם שפתו הנלעגה כשפת נדיב היתה בעיני.

אשריך ישראל! אך בך נמצאו אנשי חסד כמו אלה! ואם כי מספרם ילך הלוך וחסור מעת אשר על שרשי רגלי העמים יתחקו וכל טוב כל יקר אשר נחלו מאבותיהם יזרו הלאה יחד את הדרכים הלא-טובים אשר הנחילום, אך בכל זאת עוד לא תמו נכרתו כלם והמה יהיו לנס עמים ולכבוד להגוי כלו בימים הבאים עת תפקחנה עיני שתומי העינים החכמים בעיניהם ויראו כי גם אבני קדש שפכו באשפתות יחד את ערמות העפר אשר כמשא כבד הכבידו מהם בטהרם ביתם לרוח העת. ביום ההוא יראו כי כאשר אזלת יד צריו סביביו להשבית זכרו כן תקצר לשון מדיחיו בקרבו להדיח לבבו מאחרי החנינה החסד והרחמים משוש דרכו מדורות עולמים!…

הלכתי אחרי האיש ובדרך הראה לי את בית הגביר, בית בנוי מעצים חזקים, שלשה חלונות לו מזה ומזה וּבַּתָּוֶך רפת לבקר וארוה לסוסים, ואת השוק: חלקה בלי כל בית ואוהל ועליו יתהלכו אוזות לשוח, ותרנגולים עם תרנגולות יתנו בשיר קולם כבאין מפריע. תרנגול אדום כדם וגדול מכל רעיו נשא ראשו בגאון ויניע בעטרתו וירם קול גדול כהמגיד בעיר מקלה בעת אשר הוכיח לבנות יעקב חטאתם על כי תלבשנה כתנות עם גלגלים מתחת כבנות האצילים ועל כי תעשינה שערת ראשן ביום השבת ואחריו ענתה כל האספה בקול המולה כהנשים אשר התודו על פשען בעזרת הנשים.

– הבית הגדול הזה – אמר אלי מוליכי – בנה איש רשע עריץ ומלשין, אשר ארח לחברה את פושעים ומורדים ובנותיו השחיתו דרכן, בכסף אשר אסף בפשע, כי מוכס היין היה וירבה מכס וימהל סבאו במים, אך הרשע יכין ואחר ינחל. הוא מת בעד פשעו והבית נפל לחבל לאיש אחר אשר אף כי גם הוא לא בין צדיקים יתחשב אבל הוא אחד מאנשי שלומנו, הנה כי כן אחרית כל המלעיבים בקדוש ה' בהצדיק משוש תפארתנו –. לא ידעתי מדוע הטיף עלי את המוסר הזה, אם הבין כי לבי לא ילך אחרי החסידים, או רק מאשר כי חפץ לדבר, אמנם לא כשמן ששון היו לי דבריו, כי הבינותי מי הוא הרשע ואזכור את דן ואת כל הרעה אשר מצאה את בית אביו, על כן לא עניתיו דבר ואלך אחריו במי מדמנה עד הברכים עד בואנו אל ביתו, בית קטן וצר בנוי מעצים דקים ובעד שתי חלונות יפלג השמש אשר הופיע ברגע ההוא לקרניו תעלה לבוא בו. מראה הבית מחוץ העיד כי אדוניו לא עשה עושר, אך מבית נראה כי ביד חרוצים תכין אשתו מלאכתה; קירותיו היו טוחים ומשוחים בסיד לבן כשלג, בּתָּוֶךְ עמד שלחן עץ ועליו מכסה לבן וזך, כסאות עץ סביב לו וכלם טהורים מחלאה והרצפה משוחה בטיט וסיד אדום. מבעד החלונות הקטנים אשר מורקו ושֻׁטפוּ במים ואחת מהנה לא נשברה יבוא אור כהה, וְיֵרָאֶה בכלי הנחושת אשר מורטו למען היות להם ברק ונוצצו כזהב טהור מעל התנור אשר שם מקומם. השתוממתי מאד בצעדי צעד על מפתן הבית כי את אשר לא פללתי ראיתי. בעלת הבית אשר מַרְאֶהָ היה כמראה הבית מבית קדמה פנינו ותקבלנו בשמחה באמרה בקול נעים: ברוך בואך אורח! – ותסב פניה אל אישה ותאמר: על זה אודך מקרב לבי כי הבאת אורח אתך כאשר לא עשית זה זמן כביר ואקצף עליך, אך עתה אסלח לך בראותי כי תבקש להיטיב דרכך –. כחולם הייתי, רגע הבטתי בכלי הבית ורגע בפני אדוניהם עלזי הלב, כי לא שערתי בנפשי מעודי כי בית צר כזה יהיה מעון שלום וברכה, ששון ואהבה.

– מה תחזה שם על התנור כי כה תתבונן? – שאל האיש בשחוק כי הבין לְרֵעִי – האם בפעם הראשונה תראה עשר רב כזה? –– האמת אגיד כי לא פללתי ראות את אשר תראינה עיני, ומשנה תודות אשיב לך על טוב לבך כי הבאתני הנה לראות נצורות לא חשבתי –

– ואתה אמרת בלבבך כי אל אוהל דל אובילך ואני הבאתיך להיכל עונג, האין זאת? – קרא האיש מטוב לב – אך אני לא רמיתיך ולא בי האשם, כי אם זאת הנצבת בזה אשר כל בני העיר בשם אשת חיל יכנוה ופי בשם הקוסמת יקבנה, היא היתה בכל זאת, ידה תשלח לקסום קסם ותהפוך מאוהל צר לנוה שאנן –

– רב לך רב דבר חלקות, מחליק לשון – קראה האשה בשומה בידה מחסום לפיו ופניה אדמו כפני נערה – הלא זה הוא חלקי לעשות סדרים בבית ומדוע תרחיב פה לאמר: היכל ענג, נוה שאנן. מְהֻלָל שם ה' כי נתן לנו בית ומחיה ואל נבקש לנו גדולות –

– יהי האורח לשופט בינינו ואת אשר יצדיק בריבו יהיה הצדיק – קרא בשחוק.

– חנה בתי, רוצי והביאי דג מלוח ושמן וחומץ – אמרה בעלת הבית אל הנערה אשר ישבה בקצה הבית בצד התנור ותתמוך פלך ואשר על כן לא ראיתי אותה עד כה. הנערה קמה ממקומה כרגע ותצא ובעל הבית הוסיף לדבר: נשבה נא כלנו ואתה היה השופט, הגד בלי משוא פנים: את מי הצדק? – רוח מלא משמחתם בא גם לי לכן דברתי גם אני ברוחם ואומר: לרעיתך אתן צדק –

– התשמע התשמע? – קראה האשה ותמחא כף.

– האם תרשיעני ולא תודיעני על מה? –

– אני אשמיעך, כי קראת להבית הזה נוה שאנן והיכל עונג ותחטא בשפתיך, כי אמנם עדן גנים או גן אלהים זה שמו אשר תקרא לו –

– הנה כי כן! שאי את רעיתי כלמתך כי לי הצדקה ולך בושת הפנים –

– כל הגברים יחליקו לשון – ענתה האשה.

– אל נא אשה כבודה, אל תגידי כזאת – עניתי ברוח נכון – לא אחליק לשון ולא אדע חנף רק אשר עם לבבי לא אכחד, כי משנה שמחות אשמח בראותי, כי לא רק בצל הכסף צל האושר, וכי בידי האדם לעשות לו עדן גנים באדמה אם לא ישחית בידו את חלקו. עד הנה שמעתי כאלה רבות אך לא האמנתי למשמע אזני אחרי כי ראיתי כי לא כן יעשו כאשר ידברו, כי ירדפו להשיג עושר בעת אשר ירוממו הין ערך העוני תחת לשונם, אכן עתה ראיתי כי ביד האדם טובו והתורה הזאת תיקר בעיני מכל חפץ –

– כמה שני חייך? – קראה האשה בתמהון. בעל הבית הביט בה כמשתאה כי לא הבין אל מה ירזמון מליה.

– עוד מעט ימלאו לי שבע עשרה שנה –

– שבע עשרה שנה? וכאיש בא בשנים תדבר? –

– לא רוב שנים יודיעו חכמה – עניתי באנחה.

– אמת הדבר. הנסיון יורנו הרבה יתר מהורים ומורים עם אלפי שנים גם יחד – ענתה האשה וגם היא נאנחה. – מה זאת? – קרא האיש – האם תשעה באב או יום הכפורים היום כי תאנחי? –

– צדקת אישי לא אשוב לכסלה –. הנערה שבה ותכין מאכל ונשב אל השלחן. בשמחה אכלנו ונטב לבנו בדברים טובים ובלבי אמרתי מי יתן והיו גם גדעון ודן אתנו, יראה הראשון כי צדק בדבריו והשני כי שגה במשפטו באמרו כי ישר וצולח באדם אין. אך נקל הדבר להביא אורחים אל בית רעהו, לוא חשבתי הביאם אל ביתי כי אז ראיתי כי רק כסא אחד עוד נותר ריק ולוא באו שניהם יחד כי אז לא היה מקום לאחד ממנו, ובלי ספק עזבה אז הנערה אשר ישבה למולי את מקומה ובזאת לא חפצתי, כי אם אמנם לא רבת יפי היתה אך רבת חן והדר לבושה ותום עיניה משכו עיני אחריה הרבה יתר מיפי הפנים. אמנם האורחים לא באו והנערה נותרה על מקומה ואוכל בטוב לב ואדבר את האנשים ואשיב על שאלותיהם כמו כבר הסכנתי לשבת אתם ימים רבים. וגם אדון הבית ורעיתו הרבו שיח וירבו לשאול רק הנערה לא פתחה פיה וכאשר הבטתי בה הורידה לארץ עיניה ולחייה כֻּּסוּ בארגמן, מבלי דעת מה רב חין ערך הצבע הזה אשר במחירו נתנו בנות העשירים הון עתק לוא נִתַּן במחיר, כאשר גם הוריה התענגו על רוב שלום מבלי הבין כי רוזני ארץ הרבו במחירו לו ידעו איפוא ימצא. גם אני לא ידעתי אז כל ערכו, אף כי כמים קרים בחום קציר השיב רוחי אשר שבע נדודים ואי-שלום, ואשר נלאה נשיא תלאות ופגע ושמוע ריבות שפתי האנשים אשר חייהם היו עליהם למשא, אבל עתה, עתה אחרי אשר גם יתר שנותי עברו כענן אשר רוח סערה נוססה בי ותסערהו ממקומו, עתה אחרי כי השגתי את אשר בקשתי ועוד הרבה יתר מאשר בקשתי, עתה עת אוצרות זהב בידי והמה לא יעצרו כח לתת לי ימי מנוחה וחיי שלום כאשר לא יצילו ארונות זהב ומצבות שיש את גוית המת הטמינה בקרבם מהיות לברות לשני תולעה, עתה אבין ואדע מה יקר השלום אשר ימצא משכנות בבית העניים הישרים בלבותם אשר לא ראו עושר ולא דרשוהו.

 

כ"ו    🔗

 

שִׁירָה חֲדָשָׁה    🔗

האנשים מצאו חן בעיני מאד ואחפוץ בכל לב להותר ולשבת אתם, אך יראתי פן לא תצלח בידי האיש להושיבני בעיר וכאשר שב הפרוש לבית התפלה אחרי ארוחת הצהרים ויתבונן בי דקרו מבטי עיניו כחצים שנונים ללבי ויהי בעיני כמלאך משחית אשר יקום לגרשני מבית תענוגי, אך פחדתי ללא פחד כי האיש הקים את דבריו וידבר טובות עלי באזני הרב אשר בעיר, ולעת תפלת המנחה בא הרב לבית התפלה ויגש אלי וישאלני לשלום במאור פנים. האיש הזה היה רם קומה ובריא בשר וזקנו הגדול נתן לו הדרת פנים אף כי לא טוב תאר היה, כי חוטמו השתרע לארכו ולרחבו ותאר גבולו עד הזקן משלשת עבריו, ועיניו השחורות והקטנות מאד הביטו נוכחן כמו אין כל רוח חיים בהן. במלבושיו נִכַּר כי לא ידע מחסור וכי רב הוא, כי בגדים שלמים אך לא נקיים לבש. פניו הפיקו תום ואולת יחדיו ושפתיו העידו כי פניו לא ענו בו שקר. אחרי אשר השיבותי לו שלום ענה ואמר: הנה רבי ברוך המלמד דבר טוב עליך ואם תאבה לשבת אתנו הנני נכון לדבר עליך באזני עשירי העיר ויתנו ערך מחיתך ותלמד פה לכל אות נפשך באין מפריע – ולמען כבדני נגד הנאספים להתפלל הביט בגמרא אשר לפני, אך בראותו כי מסכת נדרים היא השתומם ויקרא: האתה תהגה במסכת כזאת? האם תבין בה עד מה? – אבל כרגע נחם על דברו בראותו כי מלא פני קלון תחת כבוד ויחפוץ להצטדק, אך הפרוש אשר עמד לימינו קרא בשמחה: הלא מראשית כזאת אמרתי כי הנער הזה לא ידע בין ימינו לשמאלו עד כי לא יבין כי לא לנערים להגות במסכת כזאת – הרב הוכיחהו על פניו כי יכלימני בפני הנאספים, וזאת נתנה אומץ בלבי לענות לחורפי דבר ואקרא: גם אני מראשית כזאת ידעתי כי המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ועל כן מאנתי לבוא בדברים את האיש הזה אשר בלי ספק לא ראה מעודו דברי חכמים, כי לולא זאת לא ערב לבו לחטוא בשפתיו נגדה נא לכל העם, אך על זאת אתפלא כי איש אשר לא ראה דברי החכמים מעודו יעיז מצח לתת לבו כלב אחד החכמים – פני הפרוש אדמו מקצף, וגם בעיני העומדים לא מצאו דְבָרַי חן, כי המה דמו כי לחכמת לב הפרוש אין חקר, אך הרב הצדיקני באמרו: הן הוא לא קרא לריב והצדק אתו לעמוד על נפשו, אמנם יִבָּחֵן נא ואם לא יבין את אשר יקרא אז יצדק איש ריבו –

– טוב הדבר ואם קצרה בינתו מהבין את אשר לפניו יגורש מזה, כי לא נתן מלחמנו לבוערים וחסרי דעה– קראו אחדים אשר כרגע הכרתים כי מדלת העם המה, כי על כן ישמרו מועד התפלה.

גם יִמָרֵט לחי על עזות מצחו – קרא הפרוש וינף ידו כמו כבר נחרץ משפטי. הרב לא ענה על דבריהם ויבוא אתי בדברים וישאלני ואני עניתיו כאשר ידעתי והוא הוסיף לשאול ואני הוספתי לענות והעתרתי עליו דברי עד כי לא מצא מענה לאשר שאלתיו, ובראותו כי אין דרך לנטות קרא בעליצות נפשו: מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל, הן רבה חכמתו כאחד מהגדולים – העומדים תמהו איש אל אחיו והפרוש קרא: הלא זה הוא דברי כי נער משלח הוא, כי לולא זאת מדוע בקש לו עיר קטנה כנצב, הלא בכל הערים הגדולות ימצא מחסה, אות היא כי משחתו בו ומי יודע מדוע גורש מישיבת מנח? – כחץ רעל ירדו דבריו ללבי ויהממוני ולא ערב עוד לבי להשיב חרפה אל חיקו – הוא ידע כי גרשתי מישיבת מנחם! ולא פה עוד המנוחה לי, אשים כרגע לדרך פעמי מבלי הבט אחרי – גמרתי אומר ואביט במבוכה סביב כי יראתי מהביט בפני האנשים, אך כרגע ראיתי כי שגיתי, כי הרב נתן בקול נגיד על הפרוש ויקרא: איך מלאך לבך להוציא דבה על איש זר לך מתמול שלשום? היום בא הנעא הזה ולא תדעהו, ואיך תעיז פנים לאמר כי גרש מישיבת מנחם, ומי השמיעך כי בישיבת מנחם למד ומי הגיד לך כי גרש משם? –

– הלא זאת יבין כל איש כי גרש, כי לולא זאת מדוע עזב את הישיבה? והוא בפיו ספר לי כי למד בישיבה ההיא – רוחי שב אלי בשמעי כי לא ידע מה עמדי ורק למען העטות עלי בושה דבר עד כה, אך בכל זאת לא ערב לבי לדבר אתו משפטים ואחריש ויחשב לי הרב זאת לצדקה ויקראני ללכת אתו לארוחת הערב, ומאחרי שמעתי קול הפרוש קורא: אני אשבע כי גורש מהישיבה לא אשקוט ולא אנוח עדי אדע דבר ברור–

הרב הציגני לפני אתשו באמרו: מרים הנה לפניך נער מתא תורת ה' כאחד הזקנים! – האשה אשר ישבה אל השלחן ותקרא בספר ראשית חכמה קמה ממקומה ותביט בי בעיניה הקטנות מאד היושבות בסתר עפעפים צהובות, אשר הפיצו זיקי שמחה ותאמר: ברוך בואך, בכל נפשי אוהב את למודי ה' הדבקים בתורתו, הנני אשה ובכל זאת דבקה נפשי אחרי תורת ה' ואהגה יומם ולילה, כי רק זאת תעודת האדם בחלד, כל יקר וסגולה, כל מעדני מלך ובגדי חפש לא ישוו בעיני מול תורת ה‘, אך היא תשיב נפשי ןאברך שבע ביום את אלוה עושי כי חנני בבינה – אני השתוממתי בשמעי דבריה, כי מעודי לא שמעתי כזאת מפי אשה, אך בהתבונני בה ראיתי כי לא שקר מליה, כי בגדיה וכל כלי הבית ושני הילדים אשר ישבו על הרצפה העידו כלם בפה אחד כי בעלת הבית תהגה יומם ולילה בתורת ה’, וגם אישה התעורר למלאות דבריה ויאמר: ידוע תדע כי לרעיתי לב להבין דברי החכמים והיא תדע דינים רבים בשלחן ערוך, וזה שמה אשר יקראו לה בכל העיר חצי-רב – פני חצי-רב נהרו בשמעה תהלתה מפי הרב-השלם, ותניע בראשה הקטן אשר הגיע לטבור אישה (אולי גם בעבור זאת קראו לה בני העיר חצי-רב כי רק עד חצי גויתו הגיעה) וחוטמה העגול אשר עקבות אבעבועות נראו עליו אדום מרוב שמחתה, ויהי מראהו כמראיה שׁנֶיה אשר הראתה בשחקה מטוב לב ותאמר: אמנם כן הוא, לא כחלק הנשים השאננות הרודפות תענוגות בשרים ותעזבנה לאנשיהן חלק אלוהממעל לחלקי, אני אבקש להכין לי מקום מנוחה כאר ימלאו ימי מאה ועשרים שנה ואל אחכה לנהמא דכיסופא – פי האשה היה כמעין המתגבר ומי יודע אם לא הוסיפה להראות רב כחה בדעת התורה לולא אמר אישה: שם נהמא הזכירני כי עת האוכל הגיעה –

– חוה שימי לחם! – קראה בעלת הבית. האשה אשר ישבה על הארץ ותשחק את הילדים קמה ממקומה לערוך אל השלחן. האשה חוה היתה כבת עשרים ושלש שנים ופניה כפני שד יער, ראשה היה מכוסה במטפחת גדולה מלאה עפר וקיא צואה ופתילים ארוכים ירדו ממנה ויכסו פנהי אשר לא רחצה בבורית מיום הולדה וישתרעו עד רקתה המכוסה בבגד מלא חלאה וקרוע ככל בגדיה אשר לבשה מכף רגלה ועד קדקדה. ידיה מגואלות בטיט כי עשתה מנורות טיט להכין לבית התפלה למען שמחת התורה, כי ביום ההוא ירבו אורה ומחוסר מנורות נחשת וברזל יעשו מנורות מטיט היון, וזה מעשה המנורות: טיט ועפר יתבוללו יחד ומהם יעשו כדורים ובכדור יקבו חור באצבע ואחרי כן יציגו את הכדורים לפני השמש עד כי ייבשו והיו למנורות, ועל מי המצוה להכין כלי הקדש האלה אם לא על חצי-הרב? וידי מי תעשינה אותן אם לא המשרתת בביתה כי היא תהגה בתורת ה' כל היום? ואחרי כי לרחוץ כפים בבורית כדבר חטא הוא לבת יעקב, הנה יבין כל קורא מה רב נקיון כפיה בערכה השלחן, אך אדוני הבית לא שמו לבם לדבר קל כזה וישבו לאכול בתאות נפש, אמנם בעיני היה כלחם מגואל ונפשי זהמתו אף כי בבית הישיבה לא הסכנתי גם אני לנקיון וטוהר, אבל לאכול הסכנתי על שלחן טהור וכאשר זכרתי את בית המלמד אשר בביתו אכלתי בצהרים ואת אשתו הצופיה הליכות ביתה בטוב טעם, הוספתי לבזות את השלחן אשר לפני. ואמשוך ידי מן המטעמים עד כי לא נגעתיבהם כמעט. אל השלחן ישב הרב וחצי-הרב ובנם הבכור נער כבן שש עשרה שנה אשר כרגע ראו בו כי בן אביו הוא לחכמה, ובתם כבת עשר אשר כרגע הכירו בה כי בת אמה היא לטהר, ושני הילדים הקטנים אכלו על הארץ. בעלת הבית התבוננה כי לא אגע במטעמים ותאמר: אכול ושתה כבן בית ושכח כי אורח אתה, כי בכל לבבנו נתן לחמנו, וחוה תדע להכין מטעמים וממבחר הזבח ינתן לנו –

– אבל שבע אנכי כי אכלתי לשובע נפשי בצהרים ולא ארעב עוד –

– איפו אכלת בצהרים? –

– בבית ברוך המלמד –

– האם נחת שלחנו כה מלא דשן, כי תשבע כל היום מארוחתו? – שאלה בעלת הבית ותעקם שפתיה.

– אני לא אשים לבי למאכל תאוה רק אל זה אביט אם הנותן אותו בלבב שלם יתננו –

– צדקת מאד, טוב פת חרבה ושלוה בה אמר החכם, אך גם אנחנו בעין טובה נתן מלחמנו לכל רעב –

– זאת אראה בעיני וידעתי נאמנה כי לולא אכלתי בצהרים למלא בטני כי אז אכלתי עתה בתאות נפש –

– טוב מאד! – קרא הרב וימחא כפיו – בחכמה דבר ויוכל לך –. אני לא קויתי כי לחכמה יחשב לי המענה אשר עניתי בתם לב, אך מי זה לא ישמח בשמעו תהלתו? לכן שמחתי גם אני על התהלה, אך בעלת הבית לא ששה, כי בלי ספק לא לרצון היה לה כי יכולתי לה לפי דברת אישה ותדום רגעים אחדים, אך אשת חיל כמוה אשר לא הסכינה בעמל כפים כי אם בדבר שפתים לא תדע שבת דומם ותפתח פיה ותאמר: אמנם כן אשת המלמד אשת חיל היא ותדע להכין הכל במעט הכסף אשר ימצא בעלה שכר פעולתו וגםאשה טובת לב היא, אך בכל זאת לא ישרו דרכיה בעיני, כי היא תרבה לפאר ביתה ולטהר כליה ומלבושיה כאחת מבנות הארץ ולא כבת ישראל. לא לבת ישראל לבלות ימיה רק במלאכת הבית ולהתהדר כבת נדיבים, הן עתה בשבתה באוהל דל וידה תקצר מהכין מלבושים יקרים לה תחריש כל הום להתהדר, ואף כי לוא מלאה ידה כביר הלא אז מחלצות לבשה כבנות האצילים, לא! לא נאוה לבת ישראל להתהדר, וגם את בתה תדריך בנתיבותיה, חי נפשי כי לוא גם מצאה ידה לתת מאת אלפים שקל נדה לבתה כי לא נתתי את מאיר בני לקחת אותה לעזר כנגדו, אחת דברתי ולא אשנה כי לא לבת ישראל דרכיה – קראה ברוח עז כמו לחמה את איש אשר אמר להכביד עליה אכפו כי תתן את מאיר בנה לקחת את בת המלמד לאשה. פני הנער אשר כסו בחורת מות אמדו בשמעו דברי אמו, ובעל הבית אמר: אל נא רעיתי אל תתני את פיך לחטוא, הן כלנו ביד ה' ומי יאמר בזאת חפצתי ובזאת מאסתי, הן הוא יבחר והוא ימאס ואנחנו בידיו כחומר ביד היוצר –

– אך אני לא מגודל לבב דברתי עד הנה כי אם מיראת אלהים – ענתה בנשאה למרום עיניה.

– אבל בכל זאת אדמה כי לא תצדקי בדבריך, כי דברים כאלה ללשון הרע יחשבו –

– הלא כזאת השמעתי גם באזניה פעמים רבות וכאשר מתה בתה הגדולה גליתי למוסר אזניה ואומר לה כי דרכיה לא ימצאו חן בעיני ה' והיא הקשתה את ערפה ותאמר: לא אאמין כי אהי הרחמים יפקוד אפו על האיש אשר יטהר מעשי ידיו מחלאה, הנה כלנו מעשי ידיו אנחנו וגם גויתנו לו היא ומדוע ישים אשם נפשנו על כי נשים עינינו על פעל כפיו לבל יהיה לדראון? הנה כזאת ענתני בעת אשר כאבה היה חדש עמה ותמאן קחת מוסר ואישה הכסיל יאמר לכל מעישה: טוב! ולא אחטא בלשוני כאשר אדבר כאלה אחרי אשר גם על פניה הגדתי לה דרכיה, כי חכמינו אמרו: מילתא דמתאמרי באפי מרא לית בה משום לישנא בישא – חתמה סבריה ותבט בי כמנצחת.

– ילך איש בדרכו ואנחנו בדרכנו נלך – ענה האיש – אני אוהב את כל בני ישראל ולא אשים לבי לדרכיהם כי רק היודע מחשבות יבוא במשפט את ברואיו לשלם לאיש כדרכיו, ואנחנו מה כי נביא מעשי רעינו במשפט? יבקש איש איש נגעי לבבו ולא יחטא –

– אבל שכחת אישי כי כל ישראל ערבים זה בזה ואם איש אחד יחטא יהיה החטא על כל העם! – האיש לא מצא מענה ואני הרהבתי עז בנפשי לענות אף אני חלקי ואומר: אמנם לא אזכור בכל דברי התורה והחכמים כי זאת תחשב לחטאה לאשה כי תכין ביד חרוצים מלאכתה בבית, הלא שלמה המלך הרבה להלל את אשת החיל אשר כפיה תתמכנה פלך ותצפה הליכותביתה ושש וארגמן לבושה, וכאשר אחזה לי תעשה אשת המלמד כתורה וכמצוה כי רק זאת תעודת הנשים בחלד להכין בבית מלאכתם –

– חי נפשי כי צדק מאד בדבריו, כחכם לב ידבר! – קרא האיש בשמחה בראותו כי חשתי לעזרתו, אבל האשה התקצפה ותקרא: האם גם אתה בדרכי הבוערים תבחר אשר יאמרו כי דברי התורה והנביאים כפשוטם הם? הטרם תדע כי צפונות רבות נסתרות בהם וכל השיר אשת חיל רק על התורה נאמר כאשר כבר הוכיחו חכמינו –

– אמנם סלחי נא לי אשה כבודה אם אזכירך כי כבר אמרו חכמינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם אמנם אודה לך כי נסתרות בהם, אך הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו המה –

– לוא גם צדקת בזאת, הלא עלינו לזכור בכל עת את חרבן בית מקדשנו – בזכרה בית מקדשנו נאנח הרב וגם היא נאנחה – וכאשר נתקשט ונצהיל פנים ונרבה לפאר את ביתנו הרי אש נשכח כי בגלות הננו –

– אמנם הלא ראיתי כי היא לא תשכח זאת, כי אף כי קירות הבית משוחות בסיד לבן, אך חלקה קטהנ נשארה על הפתח בלי משוחה בסיד ועליה כתובה: “זכר לחורבן” ובעת אכלנו ראיתי כי אף המכסה אשר כסה את השלחן טהור היה בכל זאת לא שכחה את החרבן כי עשתה כמשפט ולא כסתה את כל השלחן, ולא עוד יקרנה עון –

– האם בזאת תצדיקנה, כי לא עברה על דינים המפורשים בשלחן ערוך? הלא אלה חקים כתובים המ על שלחן הערוך ולוא הֵפֵרָה אותם הלא אז יצאה מכלל ישראל, אך עלינו המצוה לגדור גדר כאשר אמרו החכמים עשו משמרת למשמרת, והיא לא תעשה כזאת ובמה תצדיקנה איפו? –

– רק חסידים ואנשי מעשה צווּ בזאת ולא כל הרוצה ליטול את השם חסיד יבוא ויטול –

– טוב מאד! בחכמה הדבר! – קרא הרב, והאשה אשר לא מצאה מענה נכון ענתה ואמרה: אכן מליץ יושר אתה, זאת לא אכחד ועל כן לא אוסיף הלחם אתך, וגם אתה אל תשמיע דברינו באזני אשת המלמד –

– חלילה לי מעשות כדבר הזה, בטחי בי כי לא אלך רכיל – ברכנו את ה' כמשפט ואשוב אל בית התפלה לשכב הלילה. אם מצאתי אני חן בעיני חצי-הרב לא ידעתי אך זאת ידעתי נאמנה כי היא לא מצאה חן בעיני, כי לאל לבד כי אשת פתיות ומשחת המראה הנראתה לי, כי אם גם כרעת לב היתה בעיני אחרי אשר דברה סרה על אשת המלמד אשר ראיתי חכמתה וכשרון ידיה, ומאד אותה נפשי לשמוע מה תדבר אשת המלמד בה, אכן הרב לקח לבי בתם לבו ואמרי יושר אשר דבר אף כי גם הוא כסיל אדם היה. ביום המחרת בבקר נגש אלי הרב ויאמר: ראה נא ראה כי מצאת חן בעיני אשתי, אף כי לא כרוחה דברת ובלילה הזה גמרנו אומר לקחת אותך לביתנו וארוחתך ארוחת תמיד תנתן לך בביתי ותחתזאת תלמוד יחד את בני, גם ערך בגדיך אתן לך בשכרך –. אף כי לא לרצון היה לי לאכול ארוחת תמיד בביתו בכל זאת נאותי לו, כי טוב היה בעיני לאכול בשכרי מצפות ללחם חסד וגם המלמד אשר היה לאיש סודי יעצני לעשות כזאת ואתן נקמות בהפרוש אשר גוע כמעט מקנאה ויקרא בקול בשמעו זאת: ראו תראו! עוד גנוב יגנוב כל אשר להרב ויברח – אך אני לא שמתי עוד לבי לא לו ולא לשומעיו אשר הניעו בראשם, וכעבור ימים אחדים הסכנתי את חצי-הרב ואת המשרתת טובת החן ורבת ההדר ואת כל בני הבית ואוכל לכל אות נפשי כי ממיטב הבשר נתן בכל עת להרב אשר הוא היה גם טובח הטבח ואלמד את בנו אשר לא ידע אף קרוא בגמרא, ואשמע נפלאות צדיקים ומעשי אנשי שם תמיד מפיו ומפי אשתו אשר הרבתה לספר, ואשר פעם אחת ראתה גם בעיניה אותות ומופתים אשר לא נשמעו בכל הארצות בבית הצדיק מצבועאל. אני שמעתי והאזנתי ולא עניתי דבר כי יראתי פן תפקחנה עיניהם ויראו כי לא אאמין בקדושת צדיקים ולדבר הזה לא יאבו סלוח החסידים ומה גם נשותיהם אשר תאהבנה את הצדיקים הרבה יותר מבעליהן בתקותן כי בשכר זה יִוָשֵׁעוּ מהם להוליד כמוהם. בימים הראשונים בזיתי צלמה אך אחרי אשר שמעתי תהלתה מפי אשת המלמד, אשר ענתה בה כי אשה יראת ה' וטובת לב מאין כמוה, וכי תפליא חסדיה כל היום לעניים ואביונים ובמקום חולה שם היא, ואף מרוב יראתה את ה' תדבר לפעמים תועה על האנשים אשר לא יעשו הצדק בעיניה, בכל זאת יסלחו לה כלם לדבר הזה יען כי לא רבה חכמת לבה ויען כי תרבה עושת חסד – אחרי שמעי כאלה נהפכו פניה המשחיתים להוד ולשונה הרע לטוב בעיני ואכבדה בלבי.

הרב יש כמעט כל היום בביתו, אף כי כֵּהֵן בשלש כהונות, ויעשה ביד חרוצים בתים למזוזות, כי אמן היה לפסול בעץ ארז פרחים וחיות ועופות אשר על טיבם ויפים השתוממו כל בני עיר נצב, כי לטבוח טבח נקרא רק שתי פעמים בשבוע, ומדוע נקרא בשם רב לא אדע עד הנה, כי השאלות הגדולות שאלו בעיר מאפליה הקרובה לנצב, ושאלות קטנות בבשר וחלב וכהנה ידעו כל בני העיר מראשית את התשובה אשר ישיב, כי תשובה אחת השיב לכל שואל “טרפה”! ולפעמים לא שמע גם את אשר שאלוהו ויען: טרפה! גם לאחת מהשכנות אשר באה להשמיעהו כי מחר יהיה יום חתונת בתה ותבקש ממנו כי יבוא לסדר הקדושין, והדבר הזה היה למלה בפי יושבי העיר ויחדלו משאול עוד את פיו. וספר כריתו לא נִתַּן בעיר נצב אשר לא על נהרות תשב, גם תורה לא בקשה עדתו מפיו ביום שבת תשובה ושבת הגדול כי כל העדה היו חסידים והמה לא ישמעו בקול דורש ומטיף, אך בכל זאת נקרא בשם רב, אם מאשר כי כנו לאשתו בשם חצי-רב על כן נתנו לו שם רב, או אולי כנוהו בשם רב למען יצדקו בכנותם לאשתו בשם חצי-רב, אך לא חוקר ודורש וגם לא כותב שאלות ותשובות הייתי לכן לא שמתי לבי לשמו אם בצדק או אין צדק נקרא בשם הזה, כאשר לא שם לבו הצדיק בצבועאל אשר הרימהו על כסא הרבנות לדעת אם ידע משפטי ישראל וחקותיהם, וכאשר לא הרבו חקור בני עדתו אם צדק הצדיק בהקימו אותם אלוף לראשם, כי כל קהלות החסידים לא יבחרו להם רב ומורה רק את אשר יבחר בו הצדיק הוא הנבחר, ואיש לא ירהיב עוז בנפשו לבקש חשבונות מדוע בחר בו הצדיק אם על רוב תורתו או על חסידותו? ולוא גם ערב איש את לבו, האם ישמעו בני עדתו בקולו? הלא יחרם מקהלם אחרי כי יספיק בדברי הצדיק, ולוא גם נמצא איש כביר כח לב אך הימצא בהם יודע תורה אשר כח בידו לשפוט בין יודע תורה לאשר לא ידענה? הלא כלם אך בנסתרות נפשם חפצה, ובנסתרות הלא יש לאל יד איש ואיש לעשות לו יד ושם, כי מה הנה הנסתרות? הדברים אשר ידבר איש ושומעיו לא יבינו, ואם גם המדבר לא יבין את אשר ידבר הלא יודע נסתרות מעל נסתרות וגבוה מעל גבוה יאמרו לו, ובכן יש לאל יד הצדיק לבחר באשר יבחר, באנשים הסרים למשמעתו ומשמיעים נפלאותיו ורוב קדושתו ואשר יקבצו על יד כסף כפורים למענו ואשר יבואו כפעם בפעם אל היכל כבודו לבקש פניו. ואת כל העבודות האלה עבד הרב בעיר נצב באמונה לא הפיל דבר ארצה, כל היום היה הצדיק שיחו, ונפלאותיו אשר כבר השמיע אלפי פעמים הוסיף להגיד בקהל וימצא אזנים קשובות, אמנם הוא לא רק לשומעיו ספר כי אם גם לנפשו, כי גם הוא האמין אמונה אומן בכל אשר ספר יתענג על מוצא שפתיו. אם האמין בדבריו בתחלה או החל להאמין בהם אחרי אשר כבש שנה וישלש אותם זאת לא אדע. אך התבוננתי בו כי בדברו להטה נפשו וכל מעיניו ורגשותיו היו בנפלאות הצדיק. המלאכה הזאת וחרשת העץ היתה כל מלאכתו אשר עשה כיום תמים בכל השנה, אכן בימים האלה החל לעבוד עבודה חדשה: לערוך מנגינות לימים הנוראים כי הוא היה גם החזן בעיר, ויזכר כי בעוד ימים אחדים יבואו הימים הנוראים, על כן ישב כל היום וינגן וישתה מים חמים למכביר ויעטוף צוארו במעטפות לבל יַכֵּהוּ הקור ויחבא קולו. בפעם הראשונה כאשר שבתי מבית התפלה ואשמע אחרי הדלת את קולו דמיתי כי קול אשה אשר נהפכו עליה ציריה תשמענה אזני וכרגע הרעים באזני קול כקול עורב בודד על גג, וכפתחי הדלת ראיתי כי הוא עומד הכן וילחוץ בחזקה בבהן ידו הימנית את גרונו ופניו אדמו כבשר ארנבת ועיניו יצאו מחוריהן, בראותי את המראה נשארתי על מעמדי ואתאמץ בכל עוז לבל אתן קול שחוק, אך הוא נתן אות בידו השמאלית כי אמהר לסגור הדלת. אם מיראה פן יברח קולו, או כי מֵאֵן להשמיע מנגינותיו הנעימות לאזני בני העיר בטרם בא מועד זאת לא אדע, אך מהרתי לעשות כאשר בקש והוא הרים והשפיל קולו אשר קרע לב וכאשר כלה מלאכתו ישב על הכסא וישאלני: אם נשמע הקול בחוץ –

– קולך הולך למרחוק – עניתיו – אך לוא הייתי אחד מהמחוקקים כי אז אסרתי איסר לבל ישמיעו החזנים את קולם בטרם בא מועד כאשר אסרו איסר לבל יאכלו מצות בטרם התקדש חג הפסח וכאשר הזהרו לבלי תקוע בשופר בערב ראש השנה פן ישבעו ולא יתענגו עוד –

– האנשים האלה לא ידעו עד מה בחכמת השיר וגם אם אלף פעמים ישמעו שיר אחד יהיה בעיניהם כדבר חדש – ענה בתום לב כי לא הבין כי התולים עמדי.

– היש לך עוזרים, או בגפך תתפלל? – שאלתיו.

– רק עוזר אחד לי בשנה הזאת והוא הפרוש –

– האם גם הוא ישיר בשירים? – קראתי בשחוק גדול – הלא קולו כקול החתול מרגיז אזן שומעו בדברו ואף בשירו –

– האמת אגיד לך כי קולו לא ערב, אך איך אתפלל מבלעדי כל עוזר, לוא הקרה ה' עוד עוזר אחד לפני שמחתי מאד כי חזן בלי עוזרים כמו… כמו.. – הוא לא כלה את דברו כי לא ידע את מי יערוך לחזן בלי עוזרים.

– כחתול בלי זנב וכרב בלי תורה – אמרתי בלבי, אך לא השמעתי זאת ואומר: חזן בלי עוזרים בעיני כחיט בלי מחט –

– טוב מאד, לך לב חכם למשל משלים –

– ולא רק ממשל משלים הנני כי אם גם יועץ טוב – עניתיו בלב שמח, על כי אנה המקרה לידי להראות את כל כבודי כי גם לשיר בשירים ידי רב לי, תאות נפשי להתהדר גברה על תבונתי אשר יסרתני מהשמיע זאת פן יודע הדבר כי משורר עוזר על יד חזן הייתי, ואמרתי לנפשי אחרי כי הרב הוא החזן ועוזרו האחד הוא הפרוש לא עוד לכלמה תהיה לי לעזור על ידו.

– ומה היא העצה אשר תאמר להשמיעני? – שאל הרב.

– למצוא עוד משורר אשר יעזור לך –

– עצתך טובה ונכונה אך איפו אמצאנו? אם אבקש לי עוזר מעיר מאפליה הלא עלי להרבות במחיר עמלו, וגם אשנא תכלית שנאה את העוזרים על יד החזנים כי המה סוררים ובנים שובבים –

– אבל בעיר הזאת ימצא נער אשר ידע לשיר –

– ומי הוא? אני לא אדע איש בעיר הזאת אשר ידע שיר –

– אבל אני אדע –

– איפו הוא? –

– הנהו לפניך –

– לא אבין למליך –

– אני הנצב עמך בזה – עניתי בגאון לב.

– אתה תשיר בשירים? וקולך ערב? – שאלני בתמהון ושמחה יחד – השמעתיו קולי והוא השתאה השתומם מרוב שמחתו ויקרא: ה' השלחך הנה! גדולים מעשי ה‘! ובלי ספק יש אתך גם מנגינות חדשות, למדני נא וכבד את ה’ מגרוני –. שרתי לפניו שירה חדשה ובתחלה לא מצאה חן בעיניו אך כאשר שמע פעמים ושלש שש מאד עליה –. לשמחת לבבו לא היה קצה ויספר לכל איש אשר פגע ביום ההוא את התשועה הגדולה אשר עשה אלהים לו בתתו לי קול ערב, ומן היום ההוא החילונו שלשתנו יחד לערוך המגינות לימים הנוראים, וגם הפרוש הודה במו פיו כי קולי ערב אף כי שנא אותי בלבו.

בא היום שקוינו לו יום ראש השנה. תפלת השחרית התפלל איש אחר ולתפלת המוזף נגשנו אל העמוד ונחל תפלת הנני. הרימותי קולי למען שימעו ותהום כל העדה לקולי, אך הבוטח בתקוה כבוטח במים זדונים;רגע ישאוהו על גליהם ועד ארגיעה הנהו טובע במצולות;הרב בטח בעוזריו ובמים החמים אשר שתה מבקר עד ערב ובמעטפות אש חבש לצוארו למען שמור קולו מכל משמר, אך כל אלה בגדו בו בבגד בוגדים ויהי אך התפלל תפלת הנני והקדיש נחבא קולו ויאסף ויהי כקול כנור נשבר לעוז, וכקול השופר לנועם. אך בכל זאת כלינו מלאכתנו והרב הוסיף משמר כל היום וכל הלילה על צוארו למען ייטיב ביום השני אך ביום השני נשחת קולו עוד בטרם פתח פיו. אין זאת כי אם השטן אשר ירא מאד פן ימצאו שיריו חן בעיני אלהי המשפט וישא פניו, הוא התנכל לו ויגנוב את קולו לבל ישמעו דבריו. אם הצליח חפץ השטן בידו לא אדע אך זאת ידעתי כי איש לא שמע בבית התפלה אף דבר מהתפלות, אך שמי יצא לתהלה בכל העיר, כי מושלם הנני בכל המעלות, והמלמד שש מאד בשמעו כזאת ואשתו הרבתה להללני בכל פה, וגם עיני בתםאשר כֻּסוּ בכל עת בשמורותיהן עת הבטתי בפניה, העידו הפעם כי לבבה יגיל לשמוע תהלתי והנה הגידו לי מעלות רוחה הרבה יתר מאמרי פי המהללים. מאשר ותולח הייתי בימים ההם, על כפים נשאוני ויהללוני ותתברכנה בי כל הנשים אשר אוו לחבוק בן כמוני, ומי יודע אם לא גם הבתולות, אחרי אשר שמעו כמעט מפי כל בני העדה כי לעון גדול יחשב לכל העדה אם יתנו נער כמוני לעזוב את העיר. וכאשר נאנחה אשת המלמד בהללה אותי בפני ובעלה לא גער בה ידעה נפשי מאד כי נפשה ירעה לה על כי תקצר ידה מתת נדה לבתה כיד העשירים, והיא לא ידעה אשר בחרתי בה מבתי דבר דבר, לוא דבר אלי איש בדבר הזה, כי למצוא בית ומנוחה כלתה נפשי;אך איש לא ערב לבו לגשת אלי, אל המושלם בכל המעלות לדבר על לבו לבחר בבת עני. אמנם אשת המלמד לא חדלה מקרבני באהבה כמקדם והנערה החלה לאט לאט גם להביט בפני וגם – לא יֵאָמֵן כי יְסֻפַּר – וגם דברה אתי שתים שלש מלים, אך הדברים המעטים אשר עברו על דל שפתיה לא יסולאו באלפי אלפים דברי אהבה וחן אשר תרבינה הבנות החכמות אשר אהבה על שפתותיהן תמיד ולא תבדלנה בין אוהב לאוהב וכל השומע ישמע כי לבם מלא אהבה על כל גדותיו. הדברים המעטים אשר דברה לא מעל דל שפתיה עברו כענן בקר, כי אם ממקור לבה, כי כאשר חפצתי לעזוב את הבית אחרי שבתי שם כשעה תמימה אמרה אלי: חבוש מטפחת על צוארך פן יבולע לך – וכאשר עניתיה בשחוק כי לא אריא רע והאות כי לא לקחתי את מטפחתי אתי הסירה מטפחתה מעל צוארה ותתננה לי מבלי דבר דבר ועיני אמה מלאו דמעות. בראשונה מאנתי קחת אותה אך בהתבונני בפניה לא הרהבתי עוז למרות פיה ואשלח ידי ואוחז במטפחת ולבבי חם בקרבי עד כי שכחתי מהגיש תודה לה. בשובי לבית התפלה עלו מחשבות על לבי, מחשבות תקוה להיות בקרב ימים איש. בכל לבבי חפצתי היות איש והנערה מצאה חן בעיני מאד, אחרי אשר הראתה לי לדעת כי גם אני אמצא חן בעיניה. בימים האלה הייתי נכון לאהוב את כל נערה אשר הטיבה פנים לי, ואהגה כל הלילה בה, ואף כי זכרון הילדה עלה מרגע לרגע על לבי ואשים רגע כל מעיני בה, אך נלחום נלחמתי את זכרוני לבל יזכירני את העבר למען אתענג על אשר לפני, אך פתאם התעוררו כליותי ליסרני על העון הגדול אשר עשיתי לחשוב בדברים כאלה בליל ערב יום הכפורים, כי אף אמנם כבר קראתי ספוי אהבה, והאהבה לא כדבר פשע נחשבה בעיני ואף כי קראתי ושמעתי גם דברי הַשָׂמִים באלהי מרום תפלה ולא חשבתי זאת למכשול עון, בכל זאת היתה כעון נורא בעיני בפעם הזאת לחשוב אהבה בערב יום הכפורים כי הייתי לאיש אחר בימים ההם והחילותי לדאוג מחטאי. אך המלאך המליץ אשר יעמוד לימין כל האדם להצדיקנו הלא הוא לבו הוא התעורר גם לעזרתי: לבי הגיד לי ישרי כי מישרים מחשבותי, וגם נחמני כי בעוד שעות אחדות ישא התרנגול ההולך למיתה על עונותי גם את העון הזה על כנפיו ושלום יהיה לי.

 

כ"ז    🔗

 

עֲוֹן יַעֲקֹב    🔗

בערב יום הכפורים בטרם בקר עת לקול השמש הסובב בחוצות לדפוק על כל חלון יקומו משנתם החרדים לדבר ה' להתודות על הכפרה והנשים תעזובנה ערשותיהן למען הכין הלביבות הממלאות בבשר עם שלשת קצותיהן, אשר אך שלש פעמים בשנה תראינה על שלחן איש ישראל, ועת אשר הכפרות תתנה קולן בראותן כי בני אדם יושבי חשך וצלמות יעטרו אותן וישלחו אותן למות בעונותיהם אשר חטאו שנה תמימה, – בעת ההיא התעוררתי גם אני לבקש כפרה על עונותי ונפשי ידעה מאד, כי לא קל יהיה הסבל אשר אעמיס על שכם האמללה אשר בלי פשע תהיה לברות לשני הפושע. ובהחזיקי ברגלי התרנגול הלבן כשלג ובשמעי את קולו הנורא אשר נתן כקול הרב-החזן בתפלת הנני. עלה פתאם רעיון על לבי מבלי משים: מדוע ישא הנקי הזה את עוני? אני חטאתי ואותו אוריד לשחת בפשעי? ומי יודע אם לא יזעק חמס על המעשה הרע הזה וישאל גם הוא את אשר ישאלני לבי? אמנם הלא כן הוא דרך התבל: החלש ישא עון החזק ממנו! ואם נשאל כל הנעשה תחת השמש הלא אך מדוע תבענה שפתינו תמיד? מדוע שֻׁלְחוּ נערים חסרי אונים לעבוד בצבא בפשע הרשעים אשר מכרום בבצע כסף? מדוע ישב איש כבד עון כמנשה על גפי ההצלחה בעת אשר ישרי לב יגועו מעוצר רעה ורעב? מדוע חרפני אתמול אחד מעם הארץ בצאתי לשוח, חרף ויקלל אותי ואת עמי ואמונתי וידה בי אבן בקראו אחרי מלא: יהודי נמבזה! ואני לא עשיתי לו רעה מעודי? מדוע ישאלו כל בני חלוף מדוע מבלי אשר יבקשו להיטיה דרכיהם? מדוע ומדוע ועוד אלף פעמים מדוע עלו על לבי מבלי מצוא מענה.

התרנגול שם עיניו בספר אשר עליו כתוב: ** בני אדם יושבי חושך וצלמות** ויחשה ולא הוסיף לצעוק עוד – בלי ספק מצא מענה לכל שאלותיו הרבות – אמרתי בלבי – וגם כל שאלות רוחי חלפו כמוץ עובר בשאתי על שפתי: בני אדם יושבי חושך וצלמות. עוף כנף לִמְדַנִי כי המענה הזה יספיק להשיב על השאלות האלה ועוד על שאלות רבות כהנה וכהנה עד לאין חקר… התודיתי במו פי ואסובב את התרנגול שלש פעמים סביב לראשי כמשפט ואשליכהו תחת השלחן והוא זעק עוד הפעם בקול גדול, כי בלי ספק עלו שאלות חדשות על לבו, עד אשר נגעה המאכלת עד נפשו ויאלם. המענה האחרון הזה אשא ענתה המאכלת על שאלותיו הצליח לשום מחסום למו פיו עד עולמי עד… גם בני אדם רבים המה אשר ירבו לפשוע ויסירו פשעיהם מעליהם למען שומם על ראשי כפרותיהם וידעו לענות מענה כזה להמבקשים מהם חשבונות רבים…

לא ידעתי מדוע עלו עשתונות יגון על לבי בבקר ההוא, אם מאשר כי השכמתי קום אך הלא נסיתי כזאת פעמים רבות, או החרפה אשר חרפני האיש אתמול, אמנם הלא גם דברים כאלה יקרו בבקר בבקר ומי ישים עוד לבו אליהן? וגם אני שמעתי כאלה רבות ואהי כלא שומע, או אולי אימת יום הדין בעתתני, כי אמנם יראתי את אלהים בימים ההם בשבתי את אנשים יראי אלהים אשר נשאו שמו על שפתיהם תמיד, אך בכל זאת הלא שמח וטוב לב עליתי על ערשי ולא שמתי לבי לכל אלה ומדוע ידוה לבי עתה? אין זאת כי אם דבר מר ינבא לי לבי מראשית אשר יקרה – תוגתי גדולה מאד, וכל עמלי שעמלתי להשלות נפשי עלה בתהו. כאבן מעמסה לחץ היגון את לבבי בחזקה בכל עת התפלה ולא אבה הרפה ממני, וגם אחרי אשר כל המתפללים עזבו את בית התפלה ישבתי עוד לבדי על מקומי שקוע ביון מחשבות נוגות, עד אשר העירני הרעב ויעמידני על רגלי ללכת לארוחת הבקר.

בצאתי מבית התפלה הגיע לאזני קול מר קורע לב: מי מאחינו בני ישראל רחמנים בני רחמנים, זרע אברהם יצחק ויעקב! – קרא הקול מאחרי בשפת היהודים. הבטתי אחרי ואראה כעשרה אנשים אסורים בזיקים ושומרים מזוינים עליהם ואחד מהם קורא את הקריאה. אף כי יראתי מהשומרים בכל זאת הרהבתי עוז בנפשי לגשת אל המדבר לשמוע מה בפיו והוא קרא שנית בקול בוכים: אנא חוס נא עלינו כי בן בריתנו אתה. זכור כי מחר יהיה יום סליחה ומחילה ומי האיש אשר יחיה ולא יחטא לכן זכור את בוראך והושיע לנו –

– אבל מה אעשה ובמה אוכל הועיל לך? – שאלתי משתומם.

– אנא רוץ והודע להרב אשר בעיר או לראש העדה כי יהודים אסורים באו הנה למען יפגעו בשומרים כי יתנונו להתמהמה פה עד עבור יום הכפורים – קרא אלי אסיר שני האסור בידו אל יד הראשון בכבלי ברזל.

– רוץ מהר וקרא בגרון בכל העיר, מהר ועשה ואלהי השמים יאריך ימיך ויתן לך עושר וכבוד ויכתבך ויחתמך, אותך ואת אשתך ואת זרעך בכתיבה וחתימה טובה – מלא הראשון את דברי השני.

– אבל איפו תִמָצאוּ? מי יודע אם ימצאו אתכם הרב וראש העדה בבואם הנה? –

– אבל זכור את בוראך – החל הראשון עוד הפעם לקונן והשני אמר אלי: התדע דבר בשפת הארץ? –

– כדבריך –

– טוב מאד, אמור לראש השומרים כי יש את נפשך להודיע להרב כי אסירים באו הנה ןידך את המקום אשר תמצאנו – עשיתי כדברו וראש השומרים ענני כי יחכה בביתהמלון כשעה תמימה ואם לא יבוא הרב עד עבור שעה, ישים את האסירים לדרך פעמיו. מהרתי להשמיע באזני הרב את אשר שמעתי והוא מהר ויקרא לראש העדה ונלך שלשתנו אל בית המלון. ראש העדה שאל את ראש השומרים במה יתרצה אל העדה למען יחכה עד למחרת יום הכפורים ויתן את שני האסירים היהודים ללכת אל בית התפלה –

– שלשה מה יהודים ולא שנים – ענה השר בגאון למען הראות מה רב הכח אשר עתה בידו להטיב להעדה כלה, הן זאת מודעת כי היהודים לא יתנו את אחיהם לעבור ברגל ביום הכפורים.

– ואיפו הוא השלישי? – שאל ראש העדה – הלא רק שנים אראה –

– השלישי הוא היושב בצד הכותל –. הבטנו שמה ונראה איש לובש מלבוש נכרי לא כמלבושי היהודים, יושב אל הכסא וראשו נשען על שתי כפות ידיו, לא נשא עין לראות בבאים הביתה ולא שעה לקול הדוברים, ישב וידום. ראש העדה נגש אליו וישאלהו: אם יש את נפשו כי יפדוהו גם אותו ויתנוהו ללכת לבית התפלה? הוא הרים ראשו וכל קרבי התחלחלו בראותיפניו הדלים מאד ולחייו הרזות כלחיי מת, כי חזות פניו לא מוזרה היתה לי אף כי לא זכרתי איפו ראיתיו, גם הראש והרב השתאו איש אל רעהו בראותם פניו וינועו ויעמדו מרחוק כמי פחדתו אליהם. והאסיר הוריד עוד הפעם ראשו אחרי אשר התבונן בי רגעים אחדים מבלי דבר דבר.

– הוא לא ידבר ולא ישיב לאיש דבר, אך זאת ראיתי כי לא יתגאל בבשר טרפה – אמר האסיר אשר קרא אלי בראשונה אל הראש בקול דממה בהניחו אצבעו על מצו לאות כי משוגע הוא.

הרבה ראה ראש השומרים דברים ואחרי כן נאות ראש השומרים להשאר את האסירים עד מחרת יום הכפורים, ונצא ללכת לארוחת הבקר שבעי שמחות על המצוה אשר הקרה ה' לפנינו בערב יום הכפורים וברכות עד בלי די התמלטו מפתחי פי האסיר אשר קרא אלי בראשונה, גם האסיר השני הגיש ברכתו לנו, אך הוא כאשר לא העתיר עלינו דבריו בבקשתו כן לא הרבה דברים בברכתו.

אשת הרב כשמעה כי אסירים באו מהרה ותקח תרנגול מבושל ושלש חלות לחם ודגים ומרק בשר ותתן על יד המשרתת לשאת אל האסירים וגם אני מהרתי לשוב אליהם אחרי אשר כלינו לאכול הארוחה. ומה השתוממתי בבאי שמה בראותי כי השלחן הגדול מכסה בקערות וסירים וכפות ובשר ודגים ויין לרוב כמו משתה חתנים היה בבית, כי כל בני העיר נתנו חלק להאסירים אשר אחד מהם ישב דומם כמת והשני, הוא אשר קרא לי להפדות, ישב ויבך בדמעות שליש בקול גדול, והשלישי נגע אך מעט בהמטעמים כי לא עת אכול ושתו היה להם העת ההיא בזכרם, כי עולליהם יגועו ברעב וצרה וחסר כל, אחרי כי אביהם משענתם ומעוזם לֻקַח מעל ראשם, אך השומרים לא שמו לבם לכל אלה ויאכלו וישתו ולא שמו גם אלי לבם בבואי את האסירים בדברים. גם האסירים אשר לא מבני ישראל היו אכלו וישבעו, כי גם להם נתנו המביאים חלק מהמטעמים, והמה שתו ויהללו את שם ישראל, ואחד מהם איש אשר חסנו כאלון ועיניו מפיקות ש רצח קרא בלעגי שפה: צר לי כי לא נולדתי על ברי היהודים אחרי רואי כי אנשי חסד המה, ועל כן אכבד גם את חברי אלה ואתרועע אתם אף כי לא אנשם כערכי הנמו – קרא ויניע ראשו כמו רוחו בתןכן השתומם על עַנְוַת לבו וישלח אצע אל האסירים היהודים. אם אמנם לא עת שחוק היתה בכל זאת לא יכולתי התאפק משחוק בשמעי כי האסיר, אשר בלי תפונה איש כבד עון הנהו, כי על כן הובא באזיקים, יתנשא על רעיו האסירים כמוהו ויאמר כי לא אנשים כערכו המה. ואשים פני אל האיש אשר קרא לעזרה ואשאלהו על מה אסור בזיקים?

– ה' מצא את עון עבדו – ענה האסיר באנחה – יסור יסרני יה כי חטאתי לו, אם ראה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, ומי יאמר נקי אנכי? אין יסורין בלא חטא, ה' הוא הצדיק, לא יסורין של אהבה המ, כי יש בהם בטול תורה ותפלה ואם כן בפשעי נגע לי, אלהי המשפט ייסרנו בעולם הזה כדי שנזכה לעולם הבא ולא אחשב רעה חלילה לשופט הארץ כי הוא יכאיב והוא יחבש, אצק לחש לו עת מוסרו לי ואיחל לחסדו ואצפה לישועתו –

– אבל מה עול מצאו בך השופטים? שאלתיו שנית בראותי כי לא ישיב על שאלתי.

– מה עול מצאו בי השופטים? ה' הסתיר פניו ממנו ויתננו בידי צרים, אך ה' צדיק לא יעשה עול, נתפלל לו ונחכה לישועתו…

– כפי אשר אחזה לי תמאן השמיעני על מה שמו השופטים בסד רגלך ולא אוסיף שאל אותך – עניתיו מבלי תת אותו לכלות דבריו כי אמרתי הוא ירבה דברים למען סבב פני הדבר, כי כלמה תכסה פניו לשאת את עונו על שפתיו.

– מדוע אסתיר עוני? – קרא האסיר כי נכלם מדברי – האם גזלתי עשקתי רצחתי גנבתי? או בא בפי בשר פגול או חללתי שבת והפרתי חוק מחקי התורה בזדון כי אבוש מחטאתי? הה! מי גבר יחיה ולא יחטא? וגם אני כאדם חטאתי ועל כן פקד עלי אלהי המשפט את אפו ויסרני, אך לא רק בי נחתה ידו כי אם בכל המלמדים אשר היו בעיר ולא אני האחד, ומדוע אבוש להשמיע זאת על דל שפתי? האם כלמה תכסה פני כי אתן תודה כי מלמד הייתי? הה! אמנם כן מלמד הייתי – הוסיף לקרוא בקול בוכים – ולא מלמד דרדקי כי אם מלמד לנערים גדולם בעיר ארזה, גם לחתנים למדתי הבין בגמרא ופוסקים וגם ר' שמריה העשיר והנכבד בעירנו, אשר תן את בניו לנשים מגדולי משפחות ישראל, וחתנים לקח לבנותיו כלם בני רבנים, גם ר' שמריה, ה' יאריך ימיו ושנותיו, נתן את בנו החתן על ידי. אך האני אשמתי כי טפש לב בנו הצעיר מהבין עד מה בגמרא, וכי הוא הרע בכל בניו, ורבים אומרים כי באשתו העון, כי היא פנקה את הנער מעודו כי בן זקונים הוא לה, אך ה' אלהי השמים יודע כי בכל כחי עבדתי עבודתי וגם רבי שמריה ידע זאת, ועל כן הייתי נכבד בעיניו ויתן לי מתנה טובה ביום חתונת תלמידי. הה! עוד אזכרה את היום ההוא ואת כל הכבוד אשר פזרה אשת ר' שמריה נדיבת הלב לאשתי ולבתי הבתולה היפה כשמש בצהרים אשר עתה באה עת דודים לה, כי בעוד שני שבועות ימלאו לה ימיה ארבע עשרה שנה, ה' יחיני לראות בשמחת חתונתה, אך בתי הקטנה ממהנ עוד נעלה ממנה לחכמה וליופי, אמנם בתי הקטנה משתיהן אשר עתה היא כבת שתי שנים, היא טובה משתיהן וחכמה כמוה אין בכל הארץ, כי היא תקרא אבי ואמי ותרוץ ברגליה. הה! מי יודע מתי אשוב ואראה פני אהובי נפשי אלה? – חתם בדבריו ויורד לארץ ראשו כי עצמו מכאוביו. אני החרשתי כי ראיתי כי חזק עליו יגונו ולא יעצור כח להשמיע צרותיו ולא אביתי להוסיף עוד יגון על יגונו, אך הוא אחרי אשר בכה בכי תמרורים רגעים אחדים התעורר ויאמר: הה על עוני ועון אחינו בית ישראל, כי בעונותינו אנחנו נמוגים. מתי תרחם אלהי יעקב, שה פזורה שה נדכה, חוסה ורחם עלינו כי רק לך עינינו מיחלות – קרא ויחל לקרוא בקול בוכים: אלי אלי למה עזבתני עד תום כל הקינה לדוד וככלותו את הקריאה מחה דמעה מעל פניו ויאמר: שובה אלי ואשובה אליכם, יום דין, יום תשובה מחר לנו, נשוב בכל לב ונדרוש את אלהים והוא ישלח פדות לנפשנו –

– אבל הלא גם הוא ידע כמוך כי מחר יום תשובה – קרא האסיר השני – והוא הלא לפשעך דרש ומדוע תענהו ברוב דברים? הכזה יהיה תגמולך לו על כי היטיב עמך? –

– צדקת צדקת – ענה הראשון ויוסף לספר – מלמד הייתי כאשר השמעתיך ואלמד לנערים תלמוד ופוסקים גם כתבי הקדש וכתוב עברית כי סופר מהיר הנני, שאל את כל בני עירי ויגידוך כי ספרא רבא זה שמי אשר יקראו לי, וכל התנאים והכתובות לתלמידי, או לאלה אשר על ידי נקשרו במעדנות החתונה, כי גם שדכן הנני, והרבה משפחות רמות בישראל התחתנו על ידי וכלם יודוני עד היום כי בר מזל הנני ברוך ה' ולא רמיה בפי כאשר יעשו כל השדכנים, ואם נמלט מפי לפעמים דבר אשר לא כן יסלח לי ה' כי למען השלום עשיתי זאת, ואתן תהלה ושבח לאל יוצרי כי לא חסר לי מאומה, ביום מועד ושבת ערכו לפני שלחן כמשפט היהודים, דגים ובשר ויין ולא חסר כדת, יתברך שמו ויתעלה ויהי כן עמי גם בימים הבאים כאשר היה עד הנה וגם… פתאם עצר במלים ואחרי חשבו מחשבות רגעים מעטים קרא: הן לעוני תדרוש? צדקת צדקת, אך איך לא אבכה בזכרי כי בני ביתי ישבו אל השלחן ויאכלו וישתו, כי מצוה היא להרבות היום בסעודה וכל המרבה בסעודה בערב יום הכפורים יחשב לו כמו התענה שני ימים ועתה בני ביתי אוכלים בביתם ואני בגולה ואיך לא אבכה? בגולה אויה לי, כה הוליכו שובי בבל את אבותינו משבי ירושלים, על נהרות בבל שם ישבנו – החל לשיר בקול בוכים וככלותו קרא בלב מלא תקוה: גם לנו יש פדות, אל תעצבו אחי נקוה אל ה' מושיענו לעתות בצרה –. כמשגע היה האיש בעיני מרוב שיחו ואומר: הנה את נפשי לשוב הביתה ואם תחפוץ להשמיע בדברים מעטים אשמע ואם אין אשוב הביתה –

– הנני להשמיע כרגע;מלמד הייתי… לא עצרתי כח התאפק משחוק ואקרא: הנה זאת ידעתי! –

– זאת ידעת? – קרא האיש בשמחה וימחה כף – האם תדעני? האם הייתה בעירי? מהלל שם ה'! דַבֵּר אתה ולא אני, האם לא נשאוני כל בני עירי על כפים? ונפשי יודעת מאד כי עתה יבכו כלם להולך באזיקים לפני צר, כלם ינודו לי על כי הלכתי בגולה גלות שלמה…

– אבל תשגה מאד, מעודי לא ראיתיך, אך במו פיך השמעתני זה שלש פעמים כי מלמד הייתה – עניתיו ואקום לצאת כי לא חפצתי עוד שאול את פיו אחרי רואי כי יסבבני ברוב דברים ולא אציל מפיו דבר אמת, אך הוא קרא בקול תחנונים: הלא אתה מלאך מושיעי, בידך נתן ה' תשועה לנו כאשר נתן לישראל על ידי גדעון יפתח וברק, ומדוע תעזבני ולא תשמע כל דברי? –

– כי תבוא ברוב דברים ולא אבין דבר –

– לכן שמע;מלמד הייתי והורותי לתלמידי תלמוד ופוסקים.

– אך הלא גם זאת שמעתי כבר מפיך – קראתי ברגז כי ארכה לי העת ותקצר נפשי בדברו עד כי שכחתי כי זר הוא לי מתמול שלשום ואדבר אתו כאת מכיר ורע, אך הניח רוחי באמרו: לא ארבה עוד מלים, וכרגע אשמיעך עוני;אחרי כן לנערים גדולים הוריתי לכן למדתי אתם תלמוד ופוסקים וַיִוָדַע הדבר לשופט העיר וישם אזיקים על ידי…

– האם תלעיג עלי? – קראתי משתומם – האם בעבור זאת שמו כבלים ברגליך כמו על רגלי ההרוצחים האלה? –

– חי ה' וחי נפשך וכה אזכה לשוב בשלום הביתה לראות פני אשתי ופרי בטני כאשר אך אמת יהגה חכי כי לא חטאתי לאיש מעודי, ואם לה' חטאתי אליו אשא נפשי כי יסלח לי, כי הוא אל חנון ומרבה לסלוח…

– אבל השמיעני דבר ברור מה עול מצאו בך השופטים? האם תחשב זאת לחטאה כי ילמוד איש בגמרא?–

– הלא השמעתיך כי רק התלמוד היה מכשול עוני! הה! ימח שם הארורים אשר לא יתנונו להסתפח בנחלת ה‘, האפיקורסים המבקשים להכרית שם ישראל בקשו מאת המלך כי יתן צו לבל ילמדו בגמרא, אויה לנו ואוי לנפשנו! את הים הגדול, ים התלמוד יאמרו לגזול ממנו, למען נהיה כדגים ביבשה ונמות כלנו, אך המה ילכו ויכשלו וה’ יעננו בעת צרה ישגבנו שם אלהי יעקב… כל מורשי לבבי נתקו בשמעי כי התמים הזה אשר כל עונו כי דרש תורת אבותיו יאסר יחד עם מרצחים ושופכי דם. כרצח בעצמותי היה הדבר הנורא הזה ולא יכולתי עוד הוציא הגה מפי ואחפוץ לצאת, אך האסיר השני קרא אלי: ומדוע לא תדרוש לעוני? –

– אם יש את נפשך להשמיעני, ספר ואשמעה – עניתיו כי לא חפצתי הכלימו אף כי דברי הראשון דקרו עוד כמדקרות חרב בלבי.

– עוני גדול מנשוא! – ענה האיש – עלי ישומו שמים והארץ תחוג ותנוע תחת כפות רגלי פושע כמוני, עלי יִשַּמוּ אחרונים וכל יודעי יאחז שער בראותם איש כבד עון כמוני –

– ומה עשית? – שאלתי ברעדה אחרי שמעי כי בפיו יאשים נפשו עד מאד.

– שמע והשתומם;שלשת עונות נוראים תראה על כל מצעדי רגלי; ועל כלם יגדל החטא כי את אבי אשר נולדתי על ברכיו אהבתי בחיים וגם אחרי מותו נשאר זכרונו חרות על לוח לבי ומדי אזכרנו יהגה לו לבי אהבה וכבוד, והעון הזה היה למוקש לנפשי וישם בסד רגלי –

– לא אבין למליך –

– לא אדע מדוע יקשה הדבר ממך? אהבת אבי היתה לי לפח ולמוקש כאשר השמעתיך. את יום הששי לירח זיו אזכיר בכל שנה ושנה בצום ותפלה, כי הוא יום הזכרון למות אבי ובפעם הזאת נחליתי ולא עצרתי כח ללכת לבית התפלה, לכן שלחתי ואקרא למאהבי עשרה אנשים להתפלל בביתי כדת, והמשפט הלא נחרץ מאת הממשלה כי ענוש יענש האיש אשר יזיד להתפלל בביתו במנין, כי רק בבית אשר בנתה העדה והממשלה נתנה רשיון להתפלל בו שם ואספו אנשים ושם יתפללו. אני ידעתי זאת אך אמרתי בלבי מי יגלה על עוני? אבל סוףפ דבר הכל נשמע וגם עוני הגדול נודע בקהל והשפוטים מהרו לשים אסורים בידי הפושע המפר חקי הממשלה –

– אמם מי גלה על עונך? הלא האנשים אשר קראת כלם מבני ישראל היו ואיך נודע הדבר בקהל?

– אחד מאחינו עשה זאת בתקותו למצוא שכר פעולתו –

– הנה כי כן! – קראתי בקול עז – הנה כן יעשו אחינו בכל עת, מקרבנו יצאו מחריבינו ולמה נתאונן על משפטי הממשלה? לולא קמו אנשי בליעל מקרב אחינו להכות את אחיהם בלשון כי אז שלום היה לנו, ידי מי היו במעל כי נתפשו נערים יתומים ואין עוזר להם להמכר בעד בצע כסף? הלא אחינו;ומי היה בכל רעותנו? הלא אחינו אנשי גאולתנו;המה יתנונו בידי שובים והממשלה מה כי נלין עליה? –

האיש הניע ראשו ויאמר: שמעתי כאלה רבות מפי אנשים רבים אשר ישימו אשם נפש אחיהם, אך אתה תשגה וכל אלה אשר כפיך ידברו ישגו מאד, וגם אנכי כזאת מלפנים חשבתי אך עתה אחרת אדבר, ולא אאשים את אחי חנם. הן אמנם לא אכחד כי נמצאו בעמי רשעים, רודפי בתע מעשקות, אשר למען מלא אוצרותיהם כסף יביאו רעה על עמם בזגון לב, אמת הדבר כי זדונים נמצאו בהם אשר לא יחוסו ולא יחמלו על עמם בצרתם ורק לבצעם לבם הולך, אך איה איפו עם בתבל אשר כלו יהי צדיק? בקש בכל העמים אם לא תמצא מרצחים, גונבים וחומסים אשר מספרם יגדל ממספר הזדונים בעמנו, הלא הרשעים בעמי הארץ נפשם יודעת מאד כי עין המשפט צופיה עליהם ובכל זאת ירבו ויעצמו, והאם נרשיע את כל העם בעבורם? האם בראותנו מאה מרצחים בבית הכלא נחרוץ כרגע משפט כי כל העם מרצחים המה? הלא מודעת זאת כי בני האדם לא מלאכי מרום המה, כי בלב כלם תמשולנה התאות ויצר לבם רק רע יבקש ויעשה לולא נתנו חקים ומשפטים אשר ישימו מתג ורסן לבל תשטופנה התאות כסוס שוטף, ועל כן הפקדו שומרים לשים עין על המעקשים דרכיהם, למען יַסֵר את הזדונים ולתת חתית בלבב אלה אשר עוד לא מעדה רגלם לבל יעקשו דרכם מיראת המשפט ולולא פחד המשפט הלא אז רבו המרצחים בחוצות, כי לא כל איש, יצדק מצדקת לבו רק מיראת המשפט –

דברי האיש נגעו עד לבי, כי בפעם הראשונה שמעתי כי יצדיק איש אובד את עמו במשפט הזה, גם ראיתי כי הוא צדק מאד בדבריו, לכן קראתי ברגש: לך הצדקה נפשי תברכך מאד על התורה אשר הורתני –

– ואתה הורה את התורה הזאת לכל שומע לבל יחטאו במוצא שפתותיהם ולבל ירשיעו את עמם חנם –. בכל עת אשר דבר אתי ישב המלמד ובכה והאסיר השלישי ישב דומם כמת מבלי נוע, ואחרי אשר החרשנו רגעים אחדים שאלתי את הדובר בי אולי נודע לו עון האסיר השלישי.

– עונו לא אדע, כי הוא לא ידבר את איש דבר, אך אדמה כי גם הוא חטא ואשם כמונו, פשע המלמד היה כי הורה לתלמידים, עוני גדל כי התפללתי לאלקים בעד נפש אבי ובלי ספק היתה חטאתו על אהבתו את אמו אחיו או אחותו –. האסיר השלישי התעורר בשמעו דבריו וכל עצמותיו רחפו בשמעו או אחותו ויפתח פיו רגע כמו חפץ לענות דבר אך עד ארגיעה שב ויורד לארץ ראשו וידום.

בלב מלא יגון עזבתי את האסירים ללכת לבית התפלה להתפלל תפלת המנחה ובלב שלם התפללתי, ובעת אשר איש איש בקש מחלה מרעהו כי יסלח לו על עונותיו אשר חטא לו בשנה שעברה בקשתי אני בלבי מחילה מעמי על אשר הרשעתיו חנם. ובלב מלא רגשות נעלות שבתי אחרי ארוחת הערב לבית התפלה לתפלת הערב, גם האסירים באו ושומר אחד על ידם לבית התפלה. הרב והפרוש ואני נגשנו שלשתנו אל העמוד לשיר בקול שיר כל נדרי;השיר אשר יעורר רגשות נעלות ותפלה ותחנונים בבתי נפש כל איש ישראל, השיר אשר לא באמריו כי נעמו ירעיש מורשי לבבנו, כי אם הזמרה המלאה לה יגון ואנחה גם עז וגבורה;השיר אשר רגע יִשָׁמַע כאנחת נפש גועת ועד ארגיעה ינשא עד שחקים כאיש מלחמה יעיר גבורה ויתגבר על אויביו, השיר אשר דברי ימי עם ישראל ישמיענו מיום אשר גורש מארץ משושו והיה למשיסה: כקול הנפשות המוצאות להרג ולחנק ולשרפה בעת עיפה נפשם להורגיהם, המה הכהנים אשר בשם אלהי הרחמים הרגו ולא חמלו תשמענה אזנינו, וכרגע ירעם נפלאם כקול שדי, כקול העם כולו יקרא ברעו: כל כלי יוצר עלי לא יצלח!

 

כ"ח    🔗

 

יוֹם הַכִּפּוּרִים    🔗

קדוש היום לישראל, יום סליחה ומחילה, יום רגשות נעלות, יום חסד ורחמים, יום יאחד לבב כל איש ישראל מקצה העולם עד קצהו! זה היום עשה האלהים אשר יצר לו עם יודע שמו ומשמיע כבודו בעמים למענו, למען יזכרו וישובו אליו שלוי עולם אשר בגהות רוחם שכחו מטוב לב יוצרם עמם ואמונתם, והנדחים בארצות אויביהם הנותנים כעפר גום לדורכים עליהם ברגל גאוה ובצרתם ישכחו אל מושיעם גם המה ישובו ביום הזה ושחרו אל.

ביום הזה ידע ישראל כי כל אחיו בארצות פזוריהם, כמוהו יעמדו, לשמים עיניהם כעיניו צופיות, בשפה אחת ודברים אחדים ישפכו שיח לאלהים אלהי ישראל, אלהי החסד והרחמים, אלה שוכן את דכא, אלה אשר מפי המתפלל לו יקבל תפלה, לא לכהנים מעבירים עון יגש איש ישראל להודות על עונותיו, לא בבצע כסף יקנה לו שטר מחילה וכפרה על עונותיו, כי אם עם אלהיו, עם יוצרו, עם אביו ידבר, ישפוך לפניו שיחו, צרותיו לפניו יגיד. ואיזה עם בתבל כלה אשר צרותיו התגברו כצרות העם הזה, או מי עם בתבל שָׁתָה מצה קבעת כוס החמה על השְׁמִיעו משפט אלהים ברחובות קריה? צרותיו רבו מגלי הים, מכוכבי השמים, מעפר הארץ, בכל אלה אין די ערך לערוך להם פגעי העם הזה, רק עדים נאמנים יהיו ויגידו לדור ודור מה סבל ישראל; גלי הים יעידו כי לתוכם הָשְׁלכוּ אלפי בניו, כוכבי השמים ישמיעו כי עֻמְמוּ מתמרות העשן שעלו ממוקדי עולם אשר הוכנו לבניו, עפר הארץ אם יפתח פיו יראֶה לכל כי מגואל הוא בדם יעקב, דם עולל ויונק, דם ישיש ומלא ימים, דם צדיקים אשר בחרו במות, דם משמיעי אמת בשערים – –

וביום הזה בהתאסף העם יחדיו, לעמוד לפני כס שופט רמים בהשליכו אחרי גוו כל תאות התבל ותענוגי בשרים, וכמלאכי מרום אשר כל שנאה וקנאה, כל חמדה ותאוה זרו להם, יעמוד ויצוק לחש, ביום הזה ירום ונשא וגבה מאד וחילים יגבר לבו, יוסיף כח, ירב עצמה ללחום ולחיות, ללחום ולהורות, ללחום ולמות כגבור משכיל – –

מה גדול היום לישראל; יום יטהר אותו מעונותיו, ואם לא יטהר אחרי כי כח בו לחסר נפשו מכל טוב החיים כיום תמים ורוחו ינשא על למשכן בורא כל היצור ואדון כל הארץ מקור האהבה והחסד? האם לא יטהר וימצא סליחה, אחרי כי גם הוא סלח ביום אתמול לכל עושי רעה לו? האם לא יטהר אחרי כי יבוא להטהר, לחזק מוסדות אמונתו אשר רוחות רבות ורעות נוססו בהם להתיקם ממקומם? –

היום הזה הוא אות הברית כי עוד יקום ישראל וגבר בארץ, עד עולמי עד יקום, לנצח יחיה; תסערנה הסערות, תגחנה הסופות מחדרי תוהו להרגיז ארץ, לשבור ארזי עולם, להמיט הררי עד, אך את השמש לא תשבתנה מטהרו, כימי עולם יכון ואור לא ידעך – –

היום הזה יגיד ליעקב צדקתו כי לא יירא מחוסר וכפן, כי לבבו לא יפול עליו גם אם על אבני נגף יתנגפו רגליו בלכתו ערום ויחף, דאגה לא תשבר לבו בנודדו בציה ומדבר שממה ונפשו צחה צמא, לא ישוב אחור מהסתר ביערים ובצורים ועֻפַּר בעפר, טיט היון יכסהו ובמים לא יבא בשרו – לא יאכל, לא ישתה, לא ילבש מנעלים, לא ירחץ בשרו, כל אלה כאין בעיניו אם אך תורת אבותיו בידו וחקותיה בלבו, היא תשביעהו, תרוה צמאונו, תנעילהו, תטהרהו כאם רחמניה ותתן לו עטרת חן אשר אף כי לא תֵרָאֶה לעין שוטניו בכל זאת תזרח, תזרח ותפיץ אור יקרות, עד כי יבא יום וינוסו מפניה ענני רמיה, ענני עושק אשר נתנו עליה מגדיה ותהי לאור עמים. זה העם היכול כל יהיה כל, ואם לא תאמינו זדונים, בואו ביום הזה והתבוננו אל העם הזה, איך יחסר נפשו מכל יום תמים למען טהר נפשו, ונפשו תגבר חילים בענות גויתו –

היום הזה הוא כמגן וצנה לבית יעקב מדורות קדם עד היום לבל יהי עדי אובד; עת רבו צורריו ומצמיתיו הדריכוהו, עת גזלו מחמדי נפשו, עת הורידו לארץ כבודו וחייו לשאול הגיעו, עת עיפה נפשו להורגים אשר כהני אל נקראו ואל השטן התפללו ובשמו עשקו עושק והצליחו, עת אפפוהו בלהות אז לא שקר באמונתו כי זכר את היום אשר בו תחדל הגויה מדרוך בחקי חיים ובכל זאת תגבר נשמתו ותעלה על. וגם אלה אשר כמעט נטיו רגלם, אשר רגע שֻׁפְּכָה אשורם בדרכי חשך למען יראו חיים, גם אלה הצאן האובדות שבו ביום הזה, ויבקשו מחילה מאל סלח לשבים בכל לב – –

הנה ביום הזה עת יאספו הבנים אל אביהם, אב רחמן לגלות כל הגיוני לבם לו, הנה ביום הזה יתעוררו גם עיניהם ותזרמנה כמים עבות, הנה ביום הזה יתעוררו גם זכרונות נוראים ויתיצבו לנגד עיניהם: מלאכי בלהות לובשי מלבוש שחור אשר סעדו ימים רבים להפיצם, מלאכי עברה בצלם כהני אָון אשר שלחו בהם חצי לשונם זה אלפים שנה. אמנם האם מארה וקללה רובצת לפתחי פי האמללים? האם יאורו במארת אלהים את רודפי נפשם? לא! אך סליחה ומחילה ישמע על פיהם ובכל לבם יסלחו לפשע צורריהם לוא אך ידעו נאמנה כי כלה זעמם ולא יוסיפו בני עולה לענותם –

ישראל! לוא גם כים רבו חטאתיך, אם גם מעפר הארץ הרבית אשמות, הנה סלח לך, כי קרבנותיך אשר העלית על מזבח אלהיך רבו ממספר חטאתיך, ולא שה ושור הבאת לעולה, רק בניך היו קרבניך לכן יסלח לך, ויאשמו רודפיך! –

 

כ"ט    🔗

 

מָגוֹר מִסָּבִיב    🔗

פנה היום יום ענות ישראל בו נפשו, ובעת הזאת יֵרַךְ עוד הרבה יתר לב המתפללים. בתפלת נעילה עיניהם מצפות לגמר הדין מה ידבר בם יושב למשפט, ורגש נעלה ירומם אז נפשם כלם, גם קול הרב החזן אשר כל היום לא אבה עבוד עבודתו התעורר וירעם נפלאות כמו על השטן אויבו יתגבר ויכול לו. האסירים הרימו במרום קולם בבכי בזכרם כי בעוד רגעים אחדים יעזבו מקום השלום וישובו לתת לאוסריהם ידיהם ולב כל השומעים נשבר בקרבם, בשמעם את הקול, רק האסיר השלישי ישב דומם ולא השמיע קולו.

אחרי תפלת הערב מהרו כל המתפללים לצאת לקדש הלבנה והאסירים בתוכם, ברקדי לקראת הלבנה נגעה פתאם יד איש בידי, הבטתי לאחורי והנה האסיר השלישי אשר עמד על ידי נותן מגלה קטנה על כפי ובחפצי לפתוח פי לשאלהו פשר דבר נתן אצבעו על פיו לאות כי אחריש. כל עצמותי רדפו בקחתי המגלה בידי, ואף כי בכליון עינים צפיתי לראות את הכתוב במגלה, בכל זאת יראתי להוציאה מחיקי בבואי הביתה פן יראה הרב או אשתו וישאלוני מה זאת? כי הבינותי כי דבר לאט עמו ואבליג על חפץ לבי עד אשר אשוב לבית התפלה אחרי ארוחת הערב. בעודנו יושבים אל השלחן פרץ פתאם השמש אל הבית ופניו כפני מת ויקרא בקול מר: אויה לנו! רעה נהיתה בעיר, רעה נוראה באה עלינו! – הרבה ואשתו נבעתה מאד כי נפל המזלג עם הבשר מידם, ויתבוננו במבשר הרעה מבלי שאול פשר דבר, גם אני נבהלתי מאד ואשב על מושבי והמבשר הוסיף לדבר: יקום נא הרב כי לא עת שבת היא – קרא ויחזיק ביד הרב למשכהו אחריו, ואנחנו קמנו כלנו ללכת אתו, אך השמש פגע באשת הרב כי תשאר בבית. הוא הובילנו אל בית המלון ששם האסירים ומחזה נורא ואיום, מחזה מרגיז לב ומדאיב נפש נראה לעינינו: האסיר השלישי שכב על הארץ ויפרפר בידיו ורגליו ונחל דם אשר פרץ מצוארו השחוט כסה את הרצפה. קול נחרו כקול פר שחוט ובלשונו מלל דברי אשר לא הבין שומע, וראש השומרים צועק ומחרף את הרב ואת ראש העדה ואת כל עדת ישראל כי המה היו בעוכריו, כי לולא פתוהו בלשונם להשאר בעיר לא באה אליו הרעה. עתה אשר עוני – קרא בקול וירקע ברגליו ופלצות אחזה את כל הנאספים אשר מלאו את הבית מפה לפה – אבל אל תדמי כי אני לבדי אשר ואסבול, כי גם אתם אמי תאבדו, ידכם היתה במעל הזה – ויתן צו על שני שומרים כי ישימו כבלי ברזל ברגלי הרב וראש העדה ולשומר אחד נתן צו כי ימהר לרכוב על סוס קל להודיע בעיר מאפליה את כל הנעשה. כשמעי כזאת אמרתי אל לבי: הן גם אותי לא ינקו כי אני דברתי בתחלה את ראש השומרים ואני קראתי את הרב, לכן נמלטתי מהבית בתוך יתר הנאספים אשר מהרו לברוח בשמעם את קול ראש השומרים ואבוא בית המלמד ואספר לו את כל הנעשה. המלמד היה כאיש אובד עצות בשמעו דברי וגם אשתו נבהלה מאד אך אחרי רגעים אחדים שב רוחה אליה ותאמר לי: המלט על נפשך, פן תלכד גם אתה –

– אך אנא אנוסה? איפו אמצא מפלט לי? אם אמרתי אנוסה לעיר מאפליה הלא אירא פן יפגעו בי השומרים ונפלתי בידם ולעיר אחרת הלא רב הדרך ואיכה אלך בלילה לבדי? – בעודני מדבר נשמע קול שעטת פרסות סוסים בחוץ. הנה אנשי חיל מזוינים באים! – קרא המלמד ויספוק כפיו, ואני אמרתי נגזרתי כי דמיתי כי אותי יבקשו, אך כעבור רגעים אחדים שבה הסערה לדממה ותאמר האשה אל המלמד: ברוך, הן נפשך חפה ולא תירא רע, לך נא וראה מה נהיתה שם – המלמד עזב בלי חמדה את הבית כי ירא מאד, אך לא מרה את פי אשתו כי בוש להתראות כמוג-לב, ואחרי אשר יצא אמרה אלי האשה: הנה כליותי הורוני עצה איך להציל את נפשך, מהר והתחפש בבגדי ואני אובילך אל בית אחד מעם הארץ אשר אתו אעשה מקנה וקנין והוא יסתירך בביתו עד יעבור זעם ואז תשים לדרך פעמיך – מהרתי לעשות כדברה ואלבש שמלותיה וכה נהפך מראה פני בבגדי האשה עד כי שחקה בראותה אותי ותאמר: אבטח כי איש לא יכירך ואף אם יבואו הנה מחפשים לא ימצאוך ובכל זאת אובילך אל האיש כאשר ישוב אישי הביתה.

הוא שב ויספר בלב נשבר כי הרב וראש העדה אֻסְרוּ באזיקים את יתר האסירים ובלילה הזה יובלו לעיר מאפליה – ברגע בואו לא התבונן בי אך כאשר כלה דברו שאל: ואיה יוסף? – וכאשר ראשני שאל בתמהון: מי זאת הנערה? –

– הלא זה הוא דברי – אמרה האשה אלי בשמחה – כי אף יודעיך לא יכרוך, לכן בטח בה' ואל תפחד – רוחי שב מעט אלי בשמעי הדברים והמלמד השתאה השתומם על חכמת אשתו והיא הובילתני אל האיש ותבקשהו כי יחביא בביתו את הנערה ימים אחדים. האיש הבטיח לה לעשות חפצה ולא שאלני גם אחרי צאתה מדוע אחבא כי דמה כי בורח הנני מעבודת הצבא, כאשר כבר הסכינו באלה להסתיר נערים מתחפשים בשלמת אשה מפני המחפשים ויתן לי מקום על פנת גג לשבת שם.

מחשבותי ורגשותי בלילה ההוא אחרי עניתי נפשי כל היום ואחרי המראה הנורא אשר עכר רוחי ואחרי הפחד אשר בא פתאם ויהממני וידכאני, קרצה ידי מהשמיע באומר ודברים. מרך לב ורפיון רוח ופחד נורא קראני ואחזה חזיונות בהקיץ – איש גדול כענק שחור משחור וחרב אש אוכלה בידו נראה לעיני ועוד מעט הרימותי קול זעקה לולא גבר בעת ההיא פחד האנשים על פחד הרוחות בלבי. כל חיה נוראה ראו עיני, כל קול מרגיז לב קרא באזני, הדמיון שלח ידו בגלומי עץ ויתן בהם רוח ויפתח פיהם; העמוד אשר הגג נשען עליו היה כענק שחור וקו מקוי הירח אשר התגנב בפרצה כחרב אש אוכלה, תבת עץ כדוב שכול, וקול הצלצל כקול ארי טורף, ויותר מהמה ענה נפשי מחזה השחוט, צוארו הנגזר, נחל הדם וקול נחרו לא סרו מנגד עיני אף כי עצמתין אולי תבוא השנה ותסתיר עמל מעיני, אך גם היא כתקוה וככל תענוגי בני חלוף, אך בחיק מאושרים תאהב לנוח… מה נתאונן על בני האדם יצורי חמר, אשר משחק המה לתאותיהם ונגעיהם, על כי יסתירו פנים מאמלל ובן עוני, אם גם אלה בנות אלהים תמאנה התרועע את נגועי הזמן בצר להם?… רק אחד הוא בתבל אשר לא ישא פנים ויאר פניו למאשר ואמלל, למושל ולעבד, הוא השמש; הוא יאיר לכל ויחזק לב כל מבלי הכיר שוע לפני דל, היום בא ויגרש את הלילה הנורא וחזיונותיו האיומים ויתן אומץ בלבי בהראותו לי כי פחדתי ללא פחד – אולי יעבור גם פחד השומרים כחזיון לילה – אמרתי אל נפשי ואחזק רוחי.

אשת המלמד באה ותביא לי ארוחה ותנחמני כי בעוד ימים אחדים אצא לחפשי אחרי אשר יקרא דרור להרב ולראש העדה כי כסף רב אספו לשחד בעדם, אך הזהירתני לבלי צאת ממחבואי ולבלי דבר את איש מבני הבית דבר עד יעבר זעם.

– אך מה אעשה אם ישאלני איש בבית הזה דבר? –

– התנכר להם כמו לא תבין שפתם ואז לא יוסיפו דבר אתך דבר – ענתה ותצא אחרי אשר הבטיחה לבוא עוד הפעם בערב. דבריה חזקו לבי ואזכור כי מגלה נתן לי ההרוג. בתחלה רחפו כל עצמותי בזכרי אותו ואירא מנגוע במגלה, אך חפץ לבי לדעת הכתוב עליה גבר על פחדי ואוצא את המגלה ובקראי בה שתים שלש מלים סמר בשרי וקרסולי מעדו עד כי נפלתי ארצה כהלום רעם ולא ידעתי מה היה לי. אחרי עבור זמן כביר שב רוחי אלי וארים את המגלה ואקרא בה שנית בדברים האלה: יוסף! אני הכרתיך כרגע ואתה לא הכרתני, ואיך תכיר את רעך דן, אשר מעת עזב אותך שלחה העת את כל תחלואיה אל לבו. לא עת דברים לי, אך דע כי בעיר הזאת אשר בה החלו פגעי לסול עלי ארחות אידם, בעיר הזאת אשים קץ להם. משפטי להאסר כל ימי חיי בבית האסורים בארץ רחוקה, על כי חטאתי בלשוני בעת צר לי בשבתי בבית האסור באשדות ששמה הובאתי להמכר לעבודת הצבא, וכבר נסיתי לחלץ נפשי מן המצר, אך לא עלתה בידי, אך המחשבה הזאת לא עזבתני רגע, ומה גם אחרי רואי אתמול בעיר מאפליה את אחותי… עתה אנה המקרה לידי להפיק זממי, זה עתה שמתי סכין בצלחתי למען אטרוף נפשי לפנות יום הכפורים כאשר אשוב מבית התפלה. אם תראה את ידידיה וגדעון הגד להם כי לא ינודו עוד לי אחרי כי יצאתי מבאר צרה ולא אראה חיים ונגע ופגע, וגם אתה אל תנוד לי ואל תעצב. בעת אשר תקרא את המגלה הנני במתים ואחרי אשר תקראה קרעה לבל תהי לך למכשול, ובעבור זאת לא דברתי אתך דבר לבל יחשדוך הרואים. אמות במנוחה אחרי כי אזכור את שלשת הרעים אשר לי ובטרם תסגרנה שפתי לעד תבענה ידידיה גדעון ויוסף –. לא עצרתי כח להקים דברי המת, לא קרעתי את המגלה אחרי קראי בה כי אם קראתי וקראתי גם לא שמעתי בקולו לבלי נוד לו, כי בשתי עינות מים הזילו עיני המון דמעות על שברו, על שברי וגם על שבר אחי בני אמונתי… עתה זכרתי דברי האסיר אשר דבר לי בצדקו אחיו. צדקת אחי! – קראתי כמו את דברתי – צדקת אחי, נבחר המות! – וכמעט קנאתי בו על אשר בא לידו להקדיש אמונתו. בלב מלא מעשתנות כאלה ישבתי על מושבי ותפלות בן ישי עברו על דל שפתי מבלי משים עד אשר אתא לילה ותבוא אשת המלמד ובידה ספרים וארוחת הערב. התבוננתי בה ופניה נפלו מאד, אך בטרם פציתי פי לשאול מפיה פשר דבר שאלתני: מדוע נפלו פניך? הלא בבקר ראיתי עוז על פניך ועתה תתראה כנואש מתקוה! –

– אם פני נפלו הלא צרה באתני, אך מדוע נפלו כה פניך? – שאלתיה. היא באה במבוכה ותאמר: אין דבר, בטח בה' והוא יצילך, בעוד יום או יומים אושיע לך להמלט מן העיר – בעודנו מדברים בא אדון הבית ויאמר: הנה אתן לך מקום בחדרי, כי קניתי פשתי עץ ואשטחם על הגג ואירא פן יראוך העבדים ונתפשת לכן בוא אתי ואני אביאך אל חדרי – אני לא עניתיו דבר למען יחשוב כי לא אבין שפתו, והאשה אמרה לו: הוא לא יבין דבר בשפת הארץ, אך הטוב בעיניך עשה – ואלי אמרה: השקט אל תירא כי האיש הזה המה אוהב לאבי כל ימיו ויגן עליך למעני – הלכתי אחרי האיש והאשה שבה הביתה. העליתי נר בחדרי ואקח ספר להגות בו למען הסיר דאגה מלבי, אך עשתנותי נשאוני הלאה הלאה מן הספר ומן הבית ויביאוני אל בית האסור אשר בו כלה אבי פגעי חייו, אל העיר הקטנה אשר בה גועה אמיט לעיני ואני לא הבינותי עד מה, אל אשדות, אל בית הזן והילדה, אל בית האסורים, בית החולים, בית המלמד, בית המלון, ומשם שבו אחור וישובו עוד הפעם על עקבותיהם. חשבתי מבלי דעת כי חושב אני, הגיתי מבלי שמוע את אשר אהגה בגרוני. פתאם העירני קול בחדר השני, קול אנשים רבים מדברים יחד. הטיתי אוזן לשמוע דבריהם, כי אמרתי המה השומרים ונפשי יבקשו –

– האמין לי – קרא אחד – כי שמעון היהודי הרבה במחיר הפשתה הרבה יתר אך לא חפצתי לתתה לו –

– ומדוע לא נתת לו אחרי אשר הרבה במחירה? – שאל קול אחר, אשר הכרתיו כי קול בעל הבית הוא.

– יען כי אשנא תכלית שנאה את המשפחה הרעה הזאת –

– בן סוסי צדק מאד – קרא קול שלישי כקול אשה – לו מצאתי און לי כי אז הכרתי אותם מן הארץ –

– ולי אחת היא אם יהודי או אין, אני אתן את סחורתי לכל המרבה במחיר – ענה בעל הבית.

– אם כה תעשה תחטא מאד לאלהים – קרא קול רביעי.

– אני לא אדע נפשי עון – ענה בעל הבית – הלא במיטב כספם ישלמו –

– המה כלם רעים וחטאים גוזלים וחומסים –

– המה יאכלו דם בנינו בחג הפסח ויגנבו עוללי טפוחים בעצמת כשפיהם – קראו שני קולו יחדיו.

– המעט ממך את אשר עשו אתמול? – קרא קול אחר.

– ומה עשו? – שאל בעל הבית.

– האם לא תדע כי רצחו נפש איש אסיר על אשר חפץ להמיר דתו –

– לא כן הדבר, הוא המיר כבר דתו ועל כן המיתוהו בבית המלון –

– לא כי בבית התפלה המיתוהו ואני ראיתי נחל דם על פתח בית תפלתם –

– המה בקשו שלחוט גם ראש השומרים וכל השומרים –

– נער גר אשר היה בבית הרב שחט את האסיר בבית התפלה בעת אשר שרו שירי תפלותיהם ועל כן לא נשמע הקול החוצה –

– והנער הזה נמלט ולא נודע מקומו איה –

– בלי ספק יסתתר למען תמצא עוד ידו לשחוט בנינו –

– אני שמעתי מפי רעי אשר שמע מפי אחד השומרים כי הנער הזה יסע מעיר לעיר לשחוט בני אמונתנו וישים דמם בכלי למשמרת לחג המצות –

– לוא מצאתיו כי אז לקחתי דמו תחת דם אחינו –

– ואני אקרעהו לגזרים כאשר יפול בידי ואני אדע נאמנה כי אכירנו –

– שחוק תעשה לי, האתה תמצאנו? הלא בעצמת כשפיו נמלט מידי השומרים, ומי יודע אם לא ישב בתוכנו ויסתתר? –

– לוא לעצתי הקשיבו כי אז קמנו כלנו באחד חברים להכרית להם שם ושאר מעירנו –

– אני אתן ידי לך –

– גם אנחנו – קראו אחדים פה אחד.

– ומדוע תחריש אתה? – שאל קול אשה.

– אני לא אתן ידי למרצחים – ענה בעל הבית – וגם אתכם אֲיַסֵר מעשות כדבר הזה, כי תשאו עונכם –

– הטרם תדעו כי אוהב הוא להיהודים, הן אשת המלמד לכדה אותו ברשת כשפיה הרבים – קראה האשה.

– הם – קרא בעל הבית ויך בכפו על השלחן עד אשר נעו אמות הספים והשלחן והצלוחית המלאה יין-שדן וכל הכוסות אשר עמדו עליו נפלו ונשברו, וקול תלונה נשמע מפתחי פי רבים כהמית מים, ומרגע לרגע גבר הקול ויהי לשאון והמולה, חרפות וקללות נשמעו מכל עברים להיהודים אמנתם ואבותיהם ואבות אבותיהם, אך קול בעל הבית השביח שאון קולם בקראו בקול חזק: אני הוא בעל הבית ואם יעיז איש פניו לדבר דבר אשר לא כלבי אשים אחרי הדלת והמזוזה מקומו, וגם אַתּ אשתי אל תרימי קולך הן תדעי נחת זרועי – כלם החרישו ואחד אמר אל בעל הבית: אך שים אל לבך, הן איש ישר אתה ותלך בכל דרכי אמונתך ואיך לא תבוש בושת להצדיק את היהודים מתעב גוי אשר ישנאו אותנו ויארבו לקחת נפש עוללינו? –

– נפש עוללי לא לקחו גם לא נפש עולליך ומה לי ולך לריב עמהם? –

– המעט ממך כי ישנאו אותנו ואת אמונתנו וקדושנו, כי עוד תבקש חשבונות? –

– אני לא אשמע בקולכם, אף אם תרבו כחול מלים, האנשים האלה לא עשו לי רעה מעודי וחלילה לי מעשות רעה להם –

– חדל לך מדבר על לבו, הן תדעהו כי אם יגזור אומר לא ישוב ממנו – קראה האשה. ואחרי רגעים החרישו כלם ורק קול משק הכוסות אשר לקחו בידיהם נשמע ואחרי שעה עזבו את הבית וישבתו מריב כי לשונם לחכם רבקה מרוב היין אשר שתו.

 

ל'    🔗

 

פַּח יוֹקְשִׁים    🔗

שיחת שותי השכר דכאה נפשי עד לעפר בשמעי כי טפלו עלי ועל כל העדה חטאת שקר ובחפצם להכרית זכר לנו מבלי עון: לרגעים פחדתי פן יכירוני ונתפשתי, בליל אתמול נדדה שנה מעיני כי אימת שעירי ליל נפלה עלי ובלילה הזה יראתי מבני אדם אשר כזאבי ערבות צמאו לדם נקיים. כל הנמצאים בבית נמו שנתם וקול נחרם אימה, בלהות צלמות הפיל עלי הקול, רגע דמיתי לשמוע קול שועת בני עמי הנהרגים, וכרגע היה לקול ענות גבורה כקול ההורגים אשר בקשו נפשם לקחתה. אם רב כח הדמיון לברוא יצורי מתעים וחזון רוחות עוד ירב כחו בהציגו לפנינו דמות אנשים משחרי לטרף. הלילה השני הרע לי מהראשון, הוא השח רוחי, דכא נפשי הביא מרך בלבי וחזיונות נוראים במקור מחשבותי עד כמעט הסתתרה בינתי. בשממון אחזתי בראשי בשתי ידי בעלות פתאם זכרון בת המלמד על לבי, האם בינתי נסרחה כי בעת צרה כזאת יעלו עשתנות כאלה על לבי! – אמרתי לנפשי ופלצות בעתתני בחשבי כי הנני משוגע. אגלי יזע הקיר בשרי כמקור מים, שערות בשרי סמרו, עצמותי רחפו ועוד מעט הרימותי קול זעקה: חושו לעזרתי! לולא זכרתי פתאם איפו אנכי, אז שבו דברי המדברים וכל החזיון לענות את נפשי. הה! אז ידעתי מה עזה המארה: בערב תאמר מי יתן בקר. בקר אותה נפשי! בקר אף אם יביא כל פגעי התבל אתו, אך יבוא; שלחתי ידי כמו השתפכה נפשי אל המאחר פעמיו, אך הוא לא חש לרוחתי לישועתי. בימים כירחים כשנים כימי חיי אנוש ארכו לי הרגעים. אך בימי החושך יחיה האדם שנים הרבה, שנות אושר תחלופנה כצל; אך רגעי עמל יאריכו כאלפי דור. בנפשי נשבעתי כי אם יבואו כל חרשי צירים לציר במעשה ידי אמן, ואם יקומו גם מליצים אשר ניב אלהים להם להשמיע ענות נפש כענות נפשי בלילה ההוא קצרה ידם להשמיע אף אחת מני אלף, אני אני ידעתי אז מצרי שאול בלי קרח-עולמים ושלהבת-יה.

הבקר בא ויהיא את אשת המלמד אלי. בראותי את פניה בכיתי מרוב שמחתי כמו מלאך מושיע ראו עיני והיא נבעתה מאד בראותה פני ותשאלני בקול חמלה: מה לך? האם נחלית כי כה שנו פניך? –

– לא רק החלי יכאיב, ודי כח הפגע אשר קרני לדכאני הרבה יתר מחלי ומדוה –

– אמנם מדוע תאמר נואש? קוה אל ה' כי יושיעך בצר –

– את אשר אחזה לי לא תדעי את הרעה כמוני –

– ומי השמיעך יותר? – אני ספרתי לה ככל הדבר אשר שמעתי והיא נאנחה ותאמר: אכן אמת הוא הדבר כי אויבינו יתנקשו בנפשנו ואתמול בערב הֻכּוּ שני יהודים מכה אכזריה ברחוב, אך שר העיר הבטיח להגן עלינו ומשאתו לא יוכלו צוררינו לקום עלינו –

– אך מה תהי אחריתי? האם אשב פה לאורך ימים ומי יודע אם לא אתפש בידי המרעים? –

– לדבר הזה שַׁתִּי עצות בנפשי ובלילה הזה נוציאך למרחב –

– מלאך מושיע את – קראתי בכל נפשי בשמעי את התשוע הגדולה ולא הוספתי לדבר, כי לשוני לחכי דבקה מרוב שרעפי בקרבי. האשה הקימה את דבריה ובלילה ההוא לקחתני אל ביתה ותשמיעני עצתה כי אלך אל העיר הקטנה הקרובה לעיר נצב כמהלך שעה אחת ברגל ולשכב שם הלילה ואחרי כן להרחיק נדוד והמלמד אמר: עצתי אמונה לך כי תשים פניך לעיר צבועאל והצדיק יורך את אשר תעשה –

– והוא גם יגן עליך ותצליח בדרכך אחרי כי תבורך מפיו – אמרה האשה –

– אך איך אלך בדרך? ומה אעשה כי אפול בכף רודפי נפשי? –

– הנה כן תעשה ולא יקרך רע, הנה לך מכתב תעודה, היא תעודת בני והיא תצילך מידי השופטים –

– האם גם שם בנך כשמי? – שאלתיה.

– מה הועילה לך תעודתו אם שמו היה כשמך? הלא בעבור זאת אתן לך את התעודה למען תשנה שמך ותהיה לאיש אחר –

– אם כן אין חפץ לי בתעודתך כי תעודה בידי וגם בה לא נכתב שמי כי אם שם אחר ואחשבה ככלי אין חפץ בה, אך עתה תהיה תשועתי – עניתיה בשמחה בראותי כי עצתה טובה מאד, וזכרי כי התעודה אשר קנה גדעון למעני עודנה בידי.

– טוב הדבר במאד מאד – קרא האיש והאשה בקול אחד.

– ומה שם האיש הכתוב בתעודתך? – הוסיף האיש לשאל.

– ראובן –

– טוב הדבר, הנה מעטה אובן תקרא, רעיתי הכיני לראובן צדה לדרך – היא מהרה ותקח את בגדי ולחם ודגים מלוחים ותשם בשק ותאמר אל אישה: מהרו אל תעמודו כי לא פה המנוחה, וכאשר קמנו ללכת, כי גם האיש הלך אתי ללות אותי אמרה אלי האשה: הא לך חמשה שקלים כסף אשר נתנה לי למענך אשת הרב וזה יהיה לך לזכרון – ובדברה נתנה לי את הכסף וכתונת חדשה – וזאת תתן לך חנה בתי לזכרון מפרי ידיה – אמרה עוד הפעם ותושט מטפחת צמר עשויה בטוב טעם מעשי ידי בתה. עיני מלאו דמעות בקחתי את המתנות ואקרא: במה אשלם לכם ככל חסדכם עלי? –

– בקחתך את הדברים האלה לזכרון ותזכור אותנו ותכתוב לנו כאשר ייטב לך, עתה לך לשלום וה' יצליח דרכך – ענתה האשה ודמעות נראו על עפעפיה, גם עיני הנערה נזלו דמע באמרה אלי: לך לשלום וה' יצליח דרכך –

– היי נשים! מדוע תבכינה? – קרא המלמד בקול שמח בחפצו להסתיר את הדמעות אשר נראו בעפעפיו – בטחנה בה' ובצדיק אשר לדרוש לו ילך עתה ההולך הזה מעמנו, כי יצא בשלום ויבוא בשלום, כי שלוחי מצוה אינן נזוקין, ומי יודע אם לא עוד נחזה בשמחה איש את פני אחיו כאשר יחינו ה'. הן זה שלש שנים אבקש ללכת לראות את פני הצדיק ואולי יצלח בידי להפיק זממי בעוד ירחים אחדים ואז נשיש משוש על כוס יין מלא, האין זאת ראובן? –

– מי יתן ויאמנו דבריך – עניתי ברגש

– אך אם כה ואם כה – אמרה האשה – זכור כי אוהבים נאמנים לך בעיר נצב, ואם כי לא חננם ה' בעושר אך בחלב מלא אהבה לך יזכירו שמך תמיד, זכר זאת ואל תשכח אותנו ואם באמת ובתמים יהגה רוחך תודה לנו, אף כי לא הגדלנו חסדנו אתך, יהי זה חסדך אתנו כי תשמיענו במכתב עד מהרה, כי באת בשלום עד עיר מושב הצדיק ומה דבר בך וכאשר יבואו דבריך נזכיר שמך וגם אתה תזכור אותנו בבוא דברינו אליך, אך לא אעצרך עוד, לך בשם ה' והוא יגן עליך ויצליחך בכל דרכיך –

– עד עולם לא אשכח חסדכם! – קראתי ברגש בצאתי את האיש מהבית. הוא הביאני אל בית אחד ממכיריו בעיר צקלה וישב הביתה וביום המחרת שמתי פעמי לעיר צבועאל –

 

ל"א    🔗

 

אֳחָרוֹת עֲקַלְקַלוֹת    🔗

בחשכת ליל אפל וצלמות גם איש כביר כח ההולך בצעדי און יעשה מדחה, יִדָּחֶה וידיח רעיו הנמשכים אחריו וההולכים לפניו, שבע יפול וגם את אחיו יהדוף, את רעיו ידפוק ויכשיל, אכן האם נקריבהו למשפט? האם יתננו לבבנו ליסרו על עשותו כאלה אחרי כי על עפעפיו צלמות ולא ראה ולא הבין את הרעה אשר הדיח על קרוביו? ומה גם אם מידינו זאת לו? אם אנחנו נטינו ידינו על האמלל ונחשיך אור שמש באהלו, אם אנחנו בידינו זֵרֵנוּ רשת ליד מעגלו ובה כשל נפל ויכשיל ויפיל גם אחרים בעבטו ארחותיו, הלא חטאת רצח תהיה לנו אם נקריב אחרי כן את האמלל למשפט, הלא יִשׂמו ישרים על זאת ויתעורר להשמיע מעל מעלנו בקהל כל בר לבב יודע משפט! ולמה זה לא במשפט כל האדם ישפט הגוי הזה? העם הזה, עם ישראל המגשש באפלות על מעקשים וחתחתים פרושים על כל מצעדי רגליו זה אלפי שנים, העם אשר על אבותיו ואבות אבותיו עד מאת דור עבר כלח בחסר-משפט ואי-רחמים, העם אשר לא ראה אור החיים ולא שמח בו, כי מצור שמו עליו שונאיו לבל יראה אור שמש ולא ישאף רוח טהור, העם אשר ככל הארצות ובכל הגוים, בים וביבשה, בערים ובכפרים כלוא הנהו, לא יצא חפשי, לא ילך חפשי, לא ילבש חפשי, לא עבד עבודתו חפשי, לא יתפלל לאל חפשי, הה! גם לא מת חפשי! העם אשר יעשה עושר ואחר יאכל, העם אשר ידע משפט ומשפטו נגזל, העם אשר ידע חנינה וחנינה לא נתנה לו, האם אשר ממנו יצאה אמונה לכל הארץ וכבן לא אמון בו התחשב – העם הזה אם יכשול ויכשיל יהיה לחרפה, עליו יריעו, כחשו בפניו יענו ועוד יוסיפו עליו כהנה וכהנה אלה אשר כידם שמו מועקה במתניו ואשר מידם יצאה הרעה לכל העם! ומדוע לא יאמרו בלבם אלה המרעים: הלא בנו היה האשם, אנחנו השחתנו מאדם תארו ומבן אנוש לבו, ידינו שלחו בני רשף בלבו להוביש ממנו חנינה וחמלה, אהבת אחים ואהבת אדם? היחשב לחטאת לאב זקן אשר בעודו בחיים לקחו בניו כל ביתו וקנינו וישימו עליו משמר, יענוהו וירעיבוהו, אם האב האמלל הזה יקלל את יומו ואת יום פרי בטנו אשר הוליד לרע לו? הנשים אשם את נפש הבן הבכור אשר אחיו הקטנים ממנו קמו עליו ויגזלו חלק ירושתו מידו ובמחשכים הושיבוהו, אם האח האובד הזה יהפך לאכזר להם ולבבו יהגה איבה ונקמה לגוזלי נפשו ונחלת אבותיו? ולמה יבקשו גוזלי העם אהבה ממנו? למה יזכירו את עונותיו – אשר מידם לו – בבקר בבקר ויקראו אחריו מלא: עם משחת המראה ורע הלב העם הזה! ומדוע ידכאוהו? יען כי גוי מעולם הוא, יען כי ממנו תורה לכלם יצאה! אמנם כל מאשמיו יאשמו ומקלליו יקללו בדור אחרון, בדור אשר האמת תצא לחפשי מבתי הכלא אשר בם כלאוה אויביה לבל תצא ותכזיב מליהם אשר ידברו בשמחה, ביום אשר פור יתפוררו אשיות שקר ומרמה, ביום אשר יזועו וְהִתְעַוְתוּ אלה אשר ישאו שם אלוה על שפתם שקר למען חלל כל קדש, לדכא ישרים ולהכחיד צדקה וחסד מן הארץ, ביום אשר ירעשו הספים בבתי המקלט לזדונים אשר להאפיפיור, אשר יתגוררו לנאץ כל קשט וכל דת אמת ולחבל מזמות חמס ושוד, ביום אשר חומות אמונת שקר ערער תתעררנה ותפולנה תחתיהן ולקברות עולם תהיינה להחוסים בצלם, ביום אשר יצא אור ומשפט יראה לפני כס האמת, ביום ההוא יראו כי מחמס אחים ומגזל משפט השחית העם הזה את דרכו, גם השחית רחמיו מאחיו במצור ובמצוק עת איש בשר זרעו אכלו ואז ישוב ונחם גם העם האמלל הזה מכל מעלליו הרעים…

אמנם הה! היום הטוב ההוא עוד ירחק, עוד יפערו רבים פיהם לבלעם חיים, עוד לא השיבו מנדיהם צור חרבם אל נדנה, עוד יתעוררו שוטני נפשם לנבל שמם גם עתה, ומה גם אז… אז עת צרה היתה ליעקב! צרה מבית ורעה מחוץ; אויביו ראו רעתו וישישו על משבתו, ואיש את אחיו צד חרם בעתותי המבוכה האלה, מבוכה בכל בית, מהומה בכל משפחה, כצאן אובדות איש לעברו תעו מבלי דעת, וגם הבנים היושבים בטח בבתי הוריהם לא ידעו מה טוב ולא הבינו עשות נכוחה, גם אלה אשר מורים הורום נתיבות החיים לא הבינו במה יזכו את ארחם, ואיכה ימצא איש אובד עשוק ורצוץ נרדף ונענה מבלי מורה ומנהל את דרכו בדור תהפוכות ההוא? על כן אבדו רבים דרך, רבים תעו ויתעו, וגם אני נדפתי ונהדפתי כמוץ לפני רוח, רגע האמנתי בחיים ותענוגיו ועד ארגיעה ראיתי כי אור מתעה הוא, וכל אשר הראתני התקוה שוא נתעה הוא, וכל חזיונותי ומאויי לבי אשר אמרתי מצאתים שוא היתה תמורתם, את בקשתי לא מצאתי ואשר מצאתי עזבתי וכרגע שבתי והקרבתיו ועד ארגיעה החלפתיו, אלה היו דרכי ואלה מחשבותיי; בפרי עץ הדעת שלחתי יד לאחוז ואסוג אחור בבהלה בראותי את הנחשים אשר יעטרום, אהבתי ושנאתי לעמי חלפו ועברו אחת אחר אחת, בעת אפפוני בלהות מידו נתתי אותו כלו כעס סורר ובראותי צרותיו הצדקתיו, וכה הייתי משחק אני ומחשבותי וחפצי לבי בידי הפגעים ילידי הרגעים, את החכמה דרשתי ויגרשוני האוחזים את להט החרב המתהפכת בידם, מנוחה בקשתי והיא רחקה ממני, בית לשבת אויתי והזמן אחז בערפי ויטלטלני וישליכני החוצה! הרחק נדוד! – קרא קול נורא באזני.

בצחה צמא השותה בחזיון לילה אשר הוא יוסיף ישתה וצמאונו ירבה כח, כן נרחקתי ממאויי לבי כפי אשר הוספתי אומץ לקרב אליהם, עד כי נתתי יד גם לזעומי נפשי, גם לאלה אשר היו עשן באפי עד הנה וזכרם העלה מוקדי אש בלבי גם לאלה חשתי מפלט אולי אִבָּנֶה מהם: דרך בית הצדיק בצבועאל בקשתי, הצדיק בצבועאל! אשר כמלאך משחית היה בעיני מיום דעתי שמו, כי בעצתו המיט דודי על אבי רעה, ובעצתו נעשו רעות לאלפים על ידי קהל חסידיו ואל בית האיש הזה שמתי פני לבקש עצה ולקחת עזרה מידו. ולבבי בקש גם חשבונות להצדיקו ואבקש לפתות את נפשי להאמין גם בנפלאותיו אחרי כי רב אדם יאמין בהם. אעשה כאשר יעשו כל בני האדם, לא אתאוה להיות נפרד, בדרך כל העם אלך ולא אמוט.

זאת התורה הביאו לי חמש השנים אשר כליתי בעמל ופגע, רק זאת התורה הביאו במחיר ימי הנוער אשר עברו כצל מבלי מצוא דרך ותכלית-החיים ומה הביאה לי זאת התורה בכנפיה? האם נחת ובטחה? האם דעת נכוחה ודרכי יושר? זאת לא זאת! ממר לא יצא מתוק, ומעמק עכור, ממערת פריצים לא תצא תורת-ישע, מחברת תועי לבב יצאתי ואל חברת נלוזי דרך, משחיתי אמונה, שונאי אמת, מורדי אור באתי. לכן גם מידי התורה הזאת יצאתי וידי על ראשי, גם ממנה לא לקחתי יותר מאשר לקחתי מהחולפות לפניה ומהבאות אחריה. רק זאת הראתני כי בין תועים התהלכתי, תועים הוליכוני, תועים רדפוני, תועים עזרוני, תועים יעצוני ואני כמוהם תועה הייתי בדרכי החיים.

 

תם החלק השני    🔗