(רשימה) 🔗
הדבר היה בסוף שנות החמישים או בתחלת הששים למיננו, באחד מימי הקציר – ואני שבתי מיוגע ומדוכא מגוש-חלב; הלכתי שמה על מנת לקנות אדמה זו, והדבר היה קרוב לגמר, אך… מתביש הנני גם עתה להגיד את הסבה שבשבילה נתבטלה הקניה… הסבה אמנם כ"כ פשוטה ומובנת ובפרט אצלנו “הרי ידוע הוא, כי שמונה פרנק הוא מחיר יקר בעד אדמה שבקצה ארץ ישראל ויותר מששה פרנק אינו שוה”… כך כתבו לי שולחי במכתבם, שמצאתיו מוכן בשבילי בעין-זיתים, מוכן להזהירני ולקדם פני הרעה שלא תבא חלילה…
“איננו שוה”, שאל כל חנוני שבשוק ויגיד לך שכך הוא!…
כל היום לא אכלתי, וגם לאחר שובי לעין-זיתים, לא טעמתי כלום. התנפלתי מיד על המטה בחדר אשר פנה לי בטובו ידידי הגנן אשר שם, שכבתי, כי לא יכולתי לראות פני איש, כי נפשי היתה מרה עלי מאד.
עיף מהרכיבה הממושכה נרדמתי מיד ואישן איני יודע כמה.
הקיצותי, – וכאלו אחד עומד ומדבר אלי בחריקת שנים, “יהודונים ומבזים, את ערשו של יוחנן ראש הקנאים, את מולדתו של ראש גדולתכם זה, אינכם רוצים לגאול מידי זרים בשביל תרי זוזי”!
תרי זוזי, וכמו איזה ליצן קפץ עלי והתחיל מלגלג ומזמר עלי ב“חד גדיא דאכלא שונרא. ושוב תרי זוזי, ושוב תרי זוזי”!…
“תרי זוזי” – וגוש חלב לא נקנה…
“גוש חלב”…
לא יכולתי שוב לשכב, קפצתי ממטתי, פתחתי את החלון ותריסיו ואוציא את ראשי שהרגשתי בו בלבול רעיונות וכאב קודח…
והנה אויר קריר ורטוב וריח מבושם מלטף את שערותי, ומוציא חלקים מיגוני, ונושאם הלאה הלאה ומפזרם על ההרים הרמים, על החרמונים הנשאים.
נתעטפתי בעביה 1 שלי לצאת, וכדי שלא להעיר את ידידי בעברי דרך חדרו, יצאתי בדרך קצרה בעד חלון חדרי החוצה.
מודה אני, כי מפחד אנכי ללכת יחידי בלילה במקום זר לי ושמם, כמו סביבות עין-זתים ובדעתי את כחי שאינו דומה כלל לכחו של יוחנן מגוש חלב, איני סומך ביותר גם באקדח הקטן שאני נושא תמיד בשעת מסע: שודד לילה הראשון שיפגשני יכול לגזל ממני את כלי-נשקי זה ולעשות בו לי מה שלא יזמתי לעשות לו… אפס הפעם תקפו עלי המרירות והיאוש, והייתי בבחינה זו, שאדם אומר “ולואי שכל מוצאי יהרגני”…
נתרחקתי כמאה צעדים מהמושב הקטן והנה בֶדְוִי לקראתי ובדוי לא מצוי, אלא “בחור כארזים” פניו לוטים בחריט שחור, רק עיניו, פיו וחוטמו נראים ממנו, על ראשו עגַל2 עטוף הוא בעביה שחורה, חרב נגררת מצדו על הארץ, רובה ארוך על כתפיו והוא הולך לקראתי כשמגפיו דופקים בצעדי און…
לא הספקתי עוד לחשוב את דרכי והנה הוא זה מושיט לי יד ימינו וקורא אלי: “סַלַם עַליכֻּם יאַ חַוַגִי” “כּיף חַלַךְ? נַהַּרךּ סַעיד”3
מיד הבנתי כי זהו ה“נטור”4 של עין זתים.
– קרוב הבקר? – שאלתיו.
– כַמַן שַֹעַה וַנוס5.
– איפה דברתי עם זה? – שאלתי לעצמי, קולו אינו מוזר לי.
הסתכלתי בפני הבדוי – והוא התאמץ להסתיר את פניו ממני, אך שניו הגדולות והלבנות שנתגלו בצחקו גלו סודו.
– מנחם!
– אני הוא, חוג’ה יהושע – ענני הבדוי בזרגון האשכנזי – הנני שומר פה את הגורן ועתה אני זה שב העירה אל ביתי.
– כלום העתקת מושבך מטבריה לצפת?
– כן, היה שלום! עוד נתראה, עתה צריך לנוח מעט, כל הלילה לא ישנתי… היתה לי מעט מלאכה בליל זה, ה“חרמים”6 חשבו כי על הגורן נמצא השומר של אשתקד ובאו לעשות מעשה אשתקד, אולי אני הוריתי להם מעט “דרך ארץ”. שלום חוג’ה, טיל לך קצת: האויר מלא ריח גן עדן.
– ואיך אתה עוזב את הגורן?
– מפיש חף7, עוד מעט בקר וכבר יודעים החרמים, כי הנטור בעין זיתים הוא מנחם ועמו אין מצחקים. רגעים אחדים עמדתי והתבוננתי על מנחם המתרחק ממני.
מנחם זה מיודעי, יליד הארץ הנהו, ואיזה זמן היה שומר בחדרה, ואותי היה מלוה בתוך חַיַל8 במסעי בגליל, ובלכתי אתו ונוכחתי, כי אמנם נפל פחדו על הבדוים שבסביבות טבריה וצפת, כולם יראים ומכבדים יהודי זה, אף על פי שבשבת לובש הוא “זופה” ו“שטריימל” ולומד “זוהר” ככל “יהודי החלוקה”…
הנה הוא יורד ממדרגות ההרים אל הגיא המפסיק בין עין זיתים ובין צפת, הוא וכתפותיו הרחבות העטופות ב“עביתו” השחורה, ורובהו הארוך נראה לי הפעם לאור הירח כאחד הענקים היורד מההר לכבש את העמק…
יהודי כזה נאה הוא ל“גוש-חלב” אמרתי.
ושוב התחיל “גוש חלב” מנקר במוחי.
“גוש חלב” – הבה אשורנו עוד פעם ואפילו מרחוק, אראנו בטרם אלך מזה, טפסתי ועליתי על ראש צור אשר ממנו נראה כל הככר סביב.
מעל גבי שרשרת הרי גולן כבר נראו פסים רחבים של אור, ראש החרמון חבוש שלג לבן ועל כתפותיו כמעטפת כסף ממורט, על הכנרת פרושה עוד שמלת לילה קלה, – ערפל שקוף, כיפי הסלעים נראים כענקים, אלה עומדים על ההרים ואלה מסתתקים בעמקים, אלה שוכבים ואלה נצבים זקופים – וכולם כמו מחנה של צבא כבד, העוטר סביב את רמת “גוש חלב”, שעליה נרדם הענק הגבור…
היקום הענק? היתעורר המת? היזדעזע המת?…
הנה הר האמנה, הנקרא “כסא של משיח” ואמנם כשמו כן הוא, דמות כסא לו, הראוי באמת לשבתו של המשיח, ישב ויראה משם את כל הארץ עם כל ענקיה המאובנים – יתקע בשופר וחיו כולם כולם, והתעוררו והלכו ובאו, ובאו גם כל האובדים ולא ישובו עוד בשביל “תרי זוזי”.
מתעלמים הכוכבים ופסי האור שעל הגולן הולכים ומתרחבים, החרמון עוטה אור, האיר המזרח. על שן הסלע שאני עומד עליו כבר בוקר. ובמורד בכפר מירון עוד לילה, הלבנה חופה עוד שם באור כספי את הכפות שעל מערת ר' שמעון בר יוחאי.
“בר יוחאי, בשמן קודש נמשחת – אשריך בר יוחאי”. את מערתך שנסתרת בה הרי גאלנו מידי זרים, אולם זה המסכן ה“גוש חלבי” לא זכה לזה.
האור הולך ומתרחב, הולך ומתפשט, עד עמק מגידו הגיע, ועצים רעננים, הדסים, חרובים וזתים, נשקפים שם בירקרק הדרם.
והנה גם התבור מיודענו גלה את ראשו שנתמלא טל, ועומד הוא וממתין להתגנב בקרני השמש.
וקרני השמש התחילו כבר מציצים על העולם מעל ראש הגולן. עולים הם ומפזזים על גבו ומעניקים את הרקיע בעמודי זוהר…
וכדור אש פלדות מתרומם, עולה בין העמודים מעל הררי עד. צף ועולה מבהיר ומבהיק יותר ויותר – והנה כל הארץ לפני, גם החרמון ה“שב הישיש” נראה לי כלו, גם הירדן המתפתל כנחש הרץ מ“מי-מרום” להכנרת אחזה. ואף את הגלבע תחזינה עיני, וכמדומני שבזוית דרומית מערבית מביט עלי גם הכרמל.
הרים נפלאים, סלעי מגור, צורים אדירים, ראשי אמנה ובקעות נחמדות מעוטרות עצים מסובלים…
והנה גם צפת עיה“ק עם חוצותיה העקלקלות… אבל תמחל לי עיה”ק, אני אל ההרים, אל ההרים אשא עין!… שם העין רואה והלב חומד ושניהם לא ישבעו מראות ומחמוד… מה רבו ומה יפו צבעי המדרגות של ההרים! לכל מדרגה צבע מיוחד, הקמה על המדרגות התחתונות עודה ירקרקת ויש שלא הספיקה עוד גם להתעטר בשבלים, והמדרגות העליונות כבר כולן זהב, והנה זה עולים שם הקוצרים והרים עליהן חרמש ומגל, ויש מדרגות שכבר נקצרו ונראים שם עליהן כבני אדם זוחלים על ארבע, מה הם עושים שם? ארדה נא ואראה!
התחלתי יורד בזהירות מהסלע הזקוף והרם שעמדתי עליו, התקרבתי ואראה כי אלה הזוחלים על ידיהם ורגליהם מלקטים הם “לֶקֶט” ככתוב.
אני ידעתי כי ישנן משפחות רבות, או יותר נכון, “שבטים” מבני הבדוים הבאים בעת הקציר ללקוט לקט, אף שמעתי כי גם הפלחים העניים יוצאים בעת הקציר ללקוט מלילות, אבל בעיני לא ראיתי “לקט” ביהודה, שם ראיתי רק “מעוללים”, כי יבאו פלחים שאין להם כרמים ויעוללו אחרי הבוצרים בכרמי המושבות העבריות, ועתה הנה גם “לקט” לעיני, לקט בכל מראהו הדל והאביוני; הנה עשרות בני-אדם הולכים על ארבע כבהמות כדי למצא שבלת אחת מושלכה למלאות בה רעבונם, זוחלים הם ומחפשים…
נגשתי אל המלקטים, נסתכלתי עליהם והבטתי בשעוני לעשות חשבון לקטם ליום. התבוננתי ונוכחתי, כי במשך עשרה רגעים ימצא המלקט כחמש שבלים.
חמש שבלים בעשרה רגעים הרי הם שלשים בשעה, נמצא כי בעשר שעות יקבץ המלקט כשלש מאות שבלים…
והנה שתי נערות מלקטות להם לבדנה בזו אחר זו, והן אינן זוחלות אלא כורעות וקמות, כופפות על כל שבלת, מרימות וקמות, סובבות, הולכות על שתים ומחפשות בעיניהן – ואלו אינן דומות כלל בתלבשתן ובכל תנועותיהן לשאר המלקטות: צבע עורן גם כן אחר – מה זה, האמנם עבריות הן?
– “ד' עמכן” ברכתין בלשון הכתוב אם כי קויתי לקבל תשובה באיזה זרגון אשכנזי, ספרדי או ערבי, והנה תשובה עברית, אף כי לא בלשון הכתוב:
– “חן חן אדוני”, ענתה לי המלקטת הבכורה והיא עלמה כבת שמונה עשרה שנה. זכרתי כי אני לא בועז, באשר, כי בכל השדות האלה אין אף אחד שלי, אולם גם המלקטת לא היתה דומה כלל לרות זו המואביה שאנו מצירים לנו: פניה לבנים גם קצת חולנים, פני בת ישראל כשרה, ישראל זה של שמונה עשרה מאות השנה האחרונות…
אך גם היא גם השניה שלא יצאה עוד מכלל ילדה, נערה כבת שתים עשרה לא הראו כלל פנים של רחמנות, כעניות המצפות לחסד, אדרבא מין הכרת ערך עצמן היתה שרויה על פניהן הכחושים…
– אחיות אתן?
– כן אדוני – ענתה הבכירה.
– הגם אחותך מדברת עברית?
– כן, גם אני – הקדימה הצעירה לענות.
– למדתן בבית ספר?
– אני – ענתה הבכירה – למדתי.
– ואותי מלמדת היא – אחותי, בכל ערב לקרא ולכתוב – והיא גם מדברת אתי בעברית. מתוך שיחתי אתן נודע לי, כי אביהן היה פועל עני, שהיה עובד בראש-פנה ובעין-זיתים זה שנים אחדות שמת; אמן חולה, ושתי הבנות מכלכלות את עצמן ואת אמן ביגיע כפיהן.
– כמה אתן מלקטות ביום?
– כל אחת מאתנו ערך מִד9.
– וכמה משך הלקט?
– כשני חדשים.
– ובכן אתן מאספות כמאה מדות חטים ושעורים, וכמה שוה המדה?
– סלח נו, אדוני, אני אינני חושבת לפי המחיר, אני יודעת רק זאת, כי מלקטות אנו כל זמן הלקט. ואחרי כן, כשאנו חובטות השבלים, יש לנו די חטים ושעורים למחית ביתנו עד לימי הפורים.
– ומהפורים עד הלקט במה אתן מתפרנסות? והאם בקמח לבדו יחיה האדם?
– ודאי אדוני – לא על הלקט לבדו נחיה; אחרי הגשמים הראשונים אנו עובדות בעין-זיתים בכרמים, או בשדות, ואז אנו מרויחות כעשרה גרוש ליום, ואם חלילה תכלה העבודה בעין-זיתים, כי כנראה אין מזל למושבה זו – נהיה מוכרחות ללכת לראש-פנה לעבד במטות-המשי. שם נרויח יותר, אפשר עד חצי מג’ידיה ליום!
– ואפילו אם תהא עבודה בעין-זיתים הרי מוטב לכן לעבד במטוה להרויח יותר?
– כך, אבל עבודה זו לא היתה לרצון גם לאבינו, הוא, עליו השלום, היה אומר: “הפבריקה היא גהינם שבעולם הזה” ושנית הרי קשה לנו להתרחק מאמנו החלושה לעזבה, ושלישית…
אבל בטעם השלישי עמדה הנערה.
– ושלישית מה?
– האם אינם מספיקים לך השנים, אדוני? ענתה הנערה, ותבט עלי בעינים מצומצמות בחיוך למקשן כמוני…
– בודאי מספיקים, גברתי (לא יכלתי שלא לקרא לה ברגע זה “גברת”…) אבל אחרי אשר הזכרת גם טעם שלישי רוצה הייתי לדעת גם את זה…
– הטעם הוא כי… (היא נתאדמה ואחותה הקטנ שלא פסקה מלקוט הביטה עליה בחיוך של לגלוג) אני קצת מפונקת אדוני, ואיני יכולה לשאת את אויר בית המטוה… הצחנה שמה נוראה, והתולעים הממותים שבתוך ה“קוקנים” מעוררים בי געל נפש… בשדה כל העולם לפניך… אויר צח… חפש ורחבת ידים… ושמה אני כמו בבית הסוהר…
– אני מפריעך ממלאכתך, אך סלחי לי נא עוד רגע, האינכן מפחדות ללקוט ביחד עם הערבים והערביות האלו?
– במקומות הרחוקים לא נלך, בשדות זרים לא נלקט, ופה על שדמות עין זיתים, ראש-פנה או יסוד המעלה, אין שום פחד.
אמרתי לה שלום ונגשתי אל הקטנה, שנתרחקה קצת בלקטה ואמרתי לה “שלום גם לך רות הקטנה”, והשתדלתי לשים בתוך ידה מטבע כסף שלא בפני אחותה.
אבל הקטנה התחילה מגמגמת מה מבושה, עד שהרגישה בה הבכירה ונסתכלה בי במבט מעורב חמלה ובוז, לי ומעשי, עד כי נתבלבלתי…
– סלחי נא לי – גמגמו שפתי – אני חשבתי כי לא תכעסי, הן אמך חולה… ולא יהיה זה כלקט…
אבל כאן הזדקפה עלי הבכורה בכל מלוא קומתה:
– בי אדוני! אמרה בשלטון, “לקט” אתה אומר, בלקט איני מתבישת כלל… לקט לקטו גם אבותינו בעת שכל הארץ היתה לנו – ולקט נלקטנה גם אחרי אשר כל ההרים והגבעות והעמקים האלו יהיו עוד פעם שלנו… גם רות לקטה ולא קבלה נְדָ… אך זה… כסף… (ובכמה בוז בטאה את המלה “כסף”).
– “כן אדוני” – מלאה גם הקטנה אחרי אחותה – הלא עובדות אנחנו. אנחנו מְלַק-קְטות.
ובדברה הנידה עלי אצבע של אזהרה כנגד חוטמה שנזדקף עלי בגאוה יתירה – – –
ימים אחדים אחרי כן רכבתי יחד עם מנחם מיודעי בעמק יזרעאל, סוסינו חצו עד צוארם בין קמה ששבליה המלאות דפקו על נעלינו ומעקבות אוכפינו. זכרתי את המלקטות העבריות שראיתי בעין-זיתים ואת דבריהן וסחתי למנחם בן-לויתי.
גחך מנחם מתוך הנאה ואמר:
– צדק – צדקו הבנות – אני יודע אותן. בנות חיל הן כאביהן ע“ה, הוא היה כל ימיו פועל זריז, אוהב עבודה, וגם כן קצת בעל גאוה, כמולר אדם שהיה אומר: “יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך”, אעפ”י שעל חלקו ב“חלוקה” לא היה מְוַתֵר. החלוקה – יודע אני שהחדשים שבכל מערערים עליה – אלף תמיכות ולא חלוקה אחת – אבל סוף סוף על ידי החלוקה משתתפים כל ישראל במצות ישוב א"י, שאינה מצוה קלה כלל… אבל נניח את זו… העיקר הוא שאביהן של הנערות הללו היה פועל חרוץ. ובנותיו גם הן אוהבות עבודה… הלקט עבודה היא ולא צדקה וחסד. עובד אדם כל היום וזוכה מן ההפקר, והרי זה שלו… מתנת אלוהים היא. הבעלים הפקירו אותו ואתה אם זריז אתה ונצרך לדבר, לך ואסף, משל למה הדבר דומה?
– לבֶדְוי – הקדמתי ואמרתי, מפני שכבר יודע אני במשליו של מנחם שכלם בבדוים.
– כן, לבדוי! – הסכים מנחם – רוכב אתה לך בדרך למשלב עבר הירדן, ופגע בך בדוי אחד וחושב שמצא איזה “חנוק” 10, איזה יהודי “שלימזל”, והרי הוא אומר לך “אשלח” 11, ואתה עושה עצמך כמפחד ומתחיל לפשוט את ה“עבאיה” והוא עומד עליך כבר מוכן ומזומן לזכות במקחו, ופתאם החזקת בו, הפלתו ארצה, ואסרת אותו באזורו שלו, לקחת הטבנזה" 12 והקרן המלאה אבק שריפה ואחרי כן אתה פותח מאסרו ואומר לו “לך לשלום”. הוא קם ואומר לך “כַּתָר חֶירק13 והולך לו… וכלום “טבנזה” טובה זו עם הקרן המלאה אבק שריפה אינן מתנת אלהים, יודע אתה, חוג’ה יהושע, שאיני גנב חלילה, – ואעפ”כ איני בוש לאמר שזכיתי בכגון זה לא פעם, איני בוש… אדרבא…
– ושמע נא, חוג’ה יהושע, סים מנחם את ה“חקירה” שלו – אני איני לא ציוני ולא חובב ציון, הריני רק יהודי פשוט ו“חַיַל” עני שנולד בארץ-ישראל, אך האמינה לי, כי אלו שאלוני מן השמים, מנחם במה אתה רוצה: או שתהא עשיר כרוטשילד, ואתה ובניך תשבו בחוץ לארץ, ועמק יזרעאל זה יהיה לזרים, או שהעמק הזה מהגלבע עד יקנעם, ומשונם עד תענך יהיה של ישראל, ובניף הקטנים יהיו צריכים ללקט בו לקט? כי אז הייתי משיב לו להקב“ה בכבודו ועצמו: רבש”ע, מוטב שילקטו בני אצל אחב"י בעמק יזרעאל, ולא אוצרות קרח באיזו מדינה שבגלות!… ביהדותי אני נשבע לך, שאיני מגזם!… “מר גלותנו” וכאן, שא נא עיניך וראה – קרא מנחם – ויתקומם במעקבות האוכף וינופף ידו – ראה איזו ארץ!…
נשאתי את עיני ואביט מסביב – ואיני יודע, עצבות או תקוה קפצה עלי ברגע זו, אך צריך הייתי להתאפק, שלא תפרוצנה הדמעות מעיני… ואדפק בסוסי לדלוק אחר מנחם שטס פתאום מלפני עם סוסו כנשר, וירחק ממני עד כדי להתעלם מן העין…
-
עביה, – טלית שמתעטפים בה הערבים. ↩
-
עגל – מקלעת של צמר שהבדוים מחזקים בה את המטפחת על ראשם “פתיל”. ↩
-
שלום עליכם אדוני, מה שלומך, “צפרא טבא”. ↩
-
נטור, שומר, נוטר. ↩
-
עוד שעה ומחצה. ↩
-
גנבים שזוהי אומנתם התמידית. ↩
-
אין פחד. ↩
-
פרש. ↩
-
מד, סאה בערך 5 רוטול. ↩
-
חנוק – בטלן. ↩
-
פשט בגדיך, לאמר: תן לי כל אשר לך. ↩
-
מין קנה–רובה משטה ישנה. ↩
-
תודה רבה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.