מאמר זה הוקדם לקובץ הפליטונים של הרצל בתרגום רוסי מאת שרה רוֹזוֹב, שיצא לאור בפטרבורג בשנת 1012
תאודור הרצל, שעיצב מחדש את עם-ישראל, היה בחייו הפרטיים, ב“חוּלין” שלו, כותב-פליטונים בעתון הוינאי “נויה פרייה פּרסה”. והיתה אי-התאמה משונה בין אוּמנוּתו לבין תפקידו הלאומי-מדיני. בתור עסקן צבורי היה יוזם אפקים אדירים, היה יודע להשקיף למרחוק ולבנות במרום, היה אוהב קולמוסים רחבים ותנופות חזקות; בתור עתונאי היה אמן מאין כמוהו בתמונות זעיר-אנפין, היה מנגן חרש על מיתרים דקים ועדינים ביותר, ידע לדבר בחצאי-קולות, לצייר חצאי-גוונים וחצאי-צלילים. כשקורא אדם בספורי זעיר-אנפין אלה, דומה הוא כמי שפורט באצבעותיו נימי משי ארוכות ורכות שעליהן חרוזים רסיסים קטנטנים, אבל מחוטבים להפליא, של אבני-צבעונין, מהן מבריקות כיהלומים ומהן עמומות כמרגליות. פורט הוא ותמה לכשרונו של האמן, שידע לכנס את כל זה וכל כך ללטש ולפתוך בחליפי-גוונים כה מקסימים. וקשה אז להאמין, כי עשו זאת אותן הידיים, שנתנו אידיאל ורצון משותף וארגון לעם מפוזר, הנרקב בעודו חי.
אבל, צריך אדם להעמיק לראות ואז ימצא במיניאטורות של הרצל דבר שיסייע לנו במקצת להבהיר לעצמנו את פעלו הגדול. על פי הניצוצות שפזר סביבו הפליטונאי נוכל במידת-מה לשפוט על טיבה של אותה להבה גדולה, שבערה בלב המנהיג.
פליטון מהו? העבודה העתונאית כפוית-טובה היא מכל סוגי העמל הספרותי; אולם, מכל הצורות שבסוג זה כפוית-הטובה ביותר היא צורת הפליטון. משך חייו של גליון-עתון הוא מעת-לעת. בשביל מאמר ראשי על נושא פוליטי, בשביל הערה מעשית על עסקי משק עירוני, אין בכך משום עלבון; מוקדשים הם לשאלות השעה ומותם למחרת גם טבעי, גם מובן מאליו. דבר אחר – פליטון. כמובן, המדובר הוא לא בפליטון “מעניני-דיומא” הממלא כסחי את עתוני רוסיה, אלא בפליטון אמתי, אשר את סודו לקח הרצל עמו אל קברו. הוא – ספרות של עתון רק לפי מידתו, אבל לא לפי תכנו, לא לפי ערכו האמנותי. מיניאטורה שנבעה ממעיני הנפש משקפת את היגון ואת התבונה של כל חיי מחברה ותמצא בת-קול בלב בני-אדם הקרובים לו בהלך רוחם לא בלבד היום, ביום שבו נדפסה, אלא גם לאחר עשר שנים ומעלה. טבעה של מיניאטורה הוא בעצם כטבעם של שירים, אלא שהבריות טרם עמדו על כך; עדיין הם סבורים, כמלפנים, כי שיר שארכוֹ שמונה שורות יוכל לחיות לנצח ואילו פליטון הוא – “רק פליטון”, וחוקי הטעם הטוב מחייבים לשכוח אותו עד למחרת, עד שיובא גליון העתון החדש. ברם, לעתים מכילה מיניאטורה כשרון רב יותר משיר-זהב, ויתכן שיצירתה ספגה מידה גדולה הרבה יותר של מיץ-עצבים יקר, והיא פגעה בלבבות פגיעה הרבה יותר כואבת – ביחוד בימינו, כשאין קוראים שירים, כמדומה, אלא המשוררים ומכּריהם. מיניאטורה בנוסח הרצל – הרי זו בעצם צורה של זמננו למה שהיו מכנים בעבר “אֶלגיה” או “סטאנסים”. זו השתפכות-נפש בפרוזה וכך יש לקבלה וכך יש להתיחס אליה. אם כשרונית היא, הריהי זכאית לחיות חיי-נצח, כמו השירים. וגם לשוב ולקרוא בה צריכים כדרך שקוראים בשירים – קמעה-קמעה, ורק בשעה הראויה לכך. ואף מזה רב הדימיון – ועל כך יואילו נא ליתן את הדעת כשיבואו לחרוץ משפט על נסיון זה למסור, עד כמה שאפשר, את הנוי המחוטב, הדק-מן-הדק, הווירטוּאוֹזי אשר במקור: קשה תרגומו של פליטון אמנותי כמעט כתרגומם של שירים.
אבל אם פליטון במהותו כמו שיר, צריך גם הוא לפתוח לפנינו לפחות קורטוב מן הנפש אשר הולידתו: לכן חשובים הם פליטוני הרצל להבנת הפסיכולוגיה שלו, שטרם עמדו על סודה. אמנם, גם מי שאיננו מעונין בהרצל המנהיג והמארגן ימצא במיניאטורות שלו יופי בהיר של מחשבות וסגנון, צרוף של רגש-מידה יווני עם השתפכות-נפש יהודית, וכן שכל גדול וחריף, אבל עם זה גם רך וענוג. אבל, הרבה יותר מזה יתנו אלגיות-בפרוזה אלו לקורא שבעבורו הרצל הוא בראש וראשונה – יוצרה של מדיניות יהודית לאומית. בהתעמקו בקריאתן ימצא, אולי, את המפתח לכמה חידות בנפשו הגדולה. כן ירגיש, למשל, כי בפליטונים שלו מתגלה הרצל כמסתכל חד ועמקן. קטנות, שאנו עוברים על פניהן בלי לזכּוֹתן במבט, היו מושכות את תשומת-לבו: הוא היה מעיין בקטנות אלו ועל פיהן קורא היה בחיים ובנשמות האדם הרבה דברים הנעלמים מעינינו. בגלל סגולתו זו העמיק להכיר את החיים, את הבריות, את ההמון – אפילו אותם חיים, אותן בריות, אותו המון, שלכאורה מעולם לא נפגש עמהם מקרוב. כלום לא חוש זה הוא שלחש לאדם אשר גדל הרחק מן היהדות את האמת הגדולה של צרת ישראל, כלום לא הוא שעזר לו למצוא במהירות ובפשטות כזאת את המפתח אל לב המוננו החשדני והסקפּטי?
אין זו אלא דוגמה אחת; כל מי שיקרא בתשומת-לב את הספר הזה של מבחר המיניאטורות מעזבונו הפליטוני של הרצל ימצא בעצמו גם הרבה הקבלות אחרות בין הרצל-המשורר לבין הרצל-הלוחם. ולרגע תעלה לפניו דמות יקרה וכלילת-יופי של אישיות שלמה והרמונית, המזכירה את דבריו המפורסמים של המשורר הרוסי:
אוהב אתה מרוּם
להחבא בצל של גיא קטן;
תאהב את שמי הרעם – ולזמזוּם-
דבוֹרים תקשיב על ורד אדמדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.