ג. האינקביזיציה של האומה השלטת 🔗
האגדה העברית מספרת על אנשי סדום: “היתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך – קצרוהו, קצר – מתחוהו”. קיצור רגלים כקיצור ימים דומה, ורק מועטים מן האורחים שנזדמנו לפניהם נכנסו בשלום ויצאו בשלום. “נזדמן לשם אליעזר. אמרו לו: עלה ושכב במטה. אמר להם, מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה”. אותו אליעזר, כידוע, פקח שבפקחים היה, ואילו רובם של אורחים מצאו להם קבר אצל אנשי סדום, במקום לחם ומים ולינה. זו מידתה של סדום.
כמה גלגולים נתגלגלו עליה על מידת-סדום זו. קשה ממידת סדום היא מידה שנתקבלה על הכנסיה השלטת, שעמדה והתקינה “אני מאמין” בחינת אמת-מידה לנשמה. בימי הבינים שלטת היתה האינקביזיציה האיומה על כלי-הרצח האיומים המקודשים, וקרבנות אדם לאין מספר נפחו נשמתם לאחר שעברו עליהם יסורי גיהנום בעולם הזה. בזמן החדש ניטלה בדרך כלל מקצת מהשפעתה של הדת, מקצת מן החירות הוטלה באדם ואף נעשה סובלני יותר בעניני אמונות ודעות. והנה צמח ועלה “אני מאמין” אחר, שאין סכנתו פחותה מן ה“אני מאמין” של הכנסיה הקפואה, הנוקשה, החמורה. הדת השלטת נדחתה לקרן זוית ואת מקומה תפסה האומה השלטת, ואף היא בנתה את יסודותיה על מידות-סדום. לאומה השלטת “אני מאמין” משלה, קנה-מידה שלה, והיא נותנת אותם לכל אשר מסביבה, לכל החברה האנושית כולה, בדומה לדת השלטת של ימי הבינים. רוצה היא לבלוע הכל, להנמיך הכל, להשוות כל הרגשה, שיהיה הכל מכוּון בדיוקי דיוקים כנגד קנה-המידה שלה. עבר ארוך לך – קצרהו, חלום-עתידות גדול בלבך – קצצהו; אין אתה יכול לצרף לאני שלך עבר זר, אי אתה יכול להתלהב לעתיד זר – פסול אתה למחנה ומנודה ממנה. אין אתה רשאי להיות לא ארוך ולא קצר מקנה-המידה המקובל, השורר, המרומם כל נפש. באה לעולם האינקביזיציה של האומה השלטת.
מוצא אתה שבהרבה דברים קשה, רעה, מסוכנת פגיעתה של אינקביזיציה זו של האומה השלטת מפגיעתה של האינקביזיציה של הכנסיה השלטת. בכנסיה השלטת על עקרון-סדום שלה נלחמו כל שוחרי חופש. נדיבי אדם מלאים חימה היו ולא נתנו דמי לנפשם במלחמת-הקודש שלהם בכנסיה שנתחללה קדושתה. לא נמצא אדם בעל מחשבה טהורה שיבוא ויעוץ להם לבריות: ידנו קצרה, כך נגזר עלינו, נרכין את ראשנו, הוו מכוונים את נשמותיכם כנגד “אני מאמין” של האינקביזיטור. גדולה מכן: מעולי עם ונדיבי עם עוררו את העם לעמוד על נפשו, ותכופות הם עצמם היו למופת לעוז הנפש, להכרעה שבלב וקפצו אל מדורות האש. וגץ יצא מגופותיהם הנשרפים, ניצוץ אלהי, והצית את כל אשר מסביבם. כך באה לעולם תנועת-התיקונים, כך קמה תחיית האנושות.
אולם מיום ששיטת-סדום זו עבר מן הכנסיה השלטת וניתנה לאומה השלטת, נתעכרה רוחו של אדם. הטובים שבבני אדם נתקררה דעתם באמונה התמימה שחלפה-עברה הסכנה, שנעלמה מן העולם האינקביזיציה לעולמי עולמים. ואין בכך אלא משום שינוי השם בלבד, והמושג הישן קנה שם חדש, והצרה הישנה נתלבשה בלבוש חדש: במקום הכומר בצבצה ועלתה המשטרה, במקום האינקביזיטור הגדול בא המיניסטר, והאומה השלטת ירדה לנכסי הכנסיה.
ועד שבאים טובי עם, כדרך שהיו באים בימיה של האינקקיזיציה השלטת, ומעוררים את המדוכאים והנרדפים לצאת למלחמה ולהתמרד, ומלבים את רצונם ומחשלים את רוחם במצוקת נפשם וצרתה ומסייעים אותם, נמצאו מתעלמים משליחותם. לכל היותר הם ממלאים אל פיהם מים ושותקים, ולעתים קרובות מאוד הם פותחים את פיהם ושפתותיהם נוטפות דברי-עצה, שאלמלי לא ידענו יפה את מקורם היינו סבורים, שהמדכאים הטילו עליהם שליחות, שכן העצה היעוצה נאה כולה לכוונותיהם של השליטים.
הם באים לאומה דוויה וסחופה, העומדת אלפים שנים במלחמת מעטים כנגד רבים, משום שאינה רוצה, משום שאינה יכולה לצאת מן העולם, משום שהיא צופנת עדיין בחובה כוחות-יצירה למדי, משום שלא ניטל ממנו עדיין התיאבון הבריא לקיום של עצמאות, משום שלא עזבה את אלהיה, לא נתכחשה לדעותיה של עצמה על אדם ועולם, משום שיש לה עוד כוח לסבול, לשאת יסורים ולצפות לגאולה – והנה הם באים אליה ונותנים לה עצה מתוך דעת קרירה: לשוא תקותך, לחנם יסוריך ועמלך, אין לך זכות-הקיום, משום שהתולדה עמדה וניגסה ממך סימנים אחדים, שהם מגופה וממושגה של אומה, לפי אמת-המידה שלנו. צא מן העולם, הבלע בין האומות, ואנו מבטיחים לך עולם הבא מתוקן ונאה!
ואין הדבר חסר אלא תפילת-אשכבה לאומית, אמירת “אל מלא רחמים” על קברה: “אלהי האנושות, מלך כל העולמות, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי שכינתך לאומה שיצאה מן העולם, תהא נשמתה צרורה בצרור נשמות העמים שיצאו מן העולם. אנו נזכיר בתודה את שמה וזכרה ביום פטירתה, נושיבה במקום-כבוד בדברי ימי עולם. הסתירה בסתר כנפיך לעולמים, אמן סלה”.
קולות מוזרים עולם כאן. בת-קול עגומה עולה ונשמעת מן הדברים האלה, – אבל יש בה משום תמצית-תמציתה של אותה הטפה, התובעת ומזרזת להתבוללות, והקוראים להתבוללות אינם אלא חברי חברת-קדישא, נושאי המטה וקברנים, ששעתם דחוקה והרי הם פורצים ונכנסים לבית הגוסס ומראים לו את דף-הטהרה ואת התכריכים הטהורים, הלבנים, החדשים… והרי הם שקודים לבור לו טעם יפה למיתה, הם מעלים לפניו קסמי גן-העדן, מבטיחים לו ש"י עולמות. כך היו נוהגים גם האינקביזיטורים הראשונים. אותה שעה שקרבנות אדם היו נצלים והולכים במדורות האש, היו הם מחזיקים את הצלב בידיהם, עיניהם נשואות כביכול כלפי מעלה ומבקשים רחמים על הנשמות החטאות…
וכשאני רואה לפני בני אדם מכובדים, בעלי נשמות גדולות, מליצי היושר והצדק, לוחמי החירות – והם באים עלינו בהטפה להתבוללות, דעתי מתבלבלת עלי. כלום אינם תופסים הללו שאין לך עבדות קשה, רבת יסורים ושפלה מזו שאומה אחת אנוסה להשתעבד לחברתה, לאומה השלטת? כלום אינם משיגים הללו, שכליה לאומית היא מיתה קיבוצית איומה, שמוטב לה לאומה לההרג בשדה הקטל מאשר להיות נדונה לגסיסה אטית של עבדות עולם וחרפת עולם?
אלמלי עמדה האנושות בהשגותיה הישנות, שהעלו חלודה, על האומה ועל חיי אומה, ולא היתה קונה דעת, שהמלחמה אין דין שתהא מכוּונת כנגד החלשים, כנגד התחדשותן ועצמאותן של אומות שואפות להתחדשות ולעצמאות, אלא כנגד החזקים והשליטים, האומרים לבלוע ולאכול את הכל – היתה תוקפת מרה שחורה למראיה של אנושות כזו. הם השטן, הם מלאך המות של החירות האנושית, של ההתקדמות האמתית, וכל מי שמסייע על ידם, ויהיו טעמיו ונימוקיו נדיבים ונעלים כאשר יהיו, הוא ממשרתיו של השטן, משלוחיו של מלאך המות.
ואמנם קמו בזמן האחרון שליחים חדשים לחירות האנושית, שעמדו והעמיקו יותר בתהליך ההיסטורי, שהביאו בשורה חדשה לחברה האנושית. והרי אנו מוצאים אותם, את השליחים החדשים, גם בקרב הסוציאלדימוקרטיה הצעירה והרעננה, שיש לה העוז לנער מעל עצמם את המסורות הישנות של תורה שלא נתפסה כהלכה, ואין אימתם של הסבאים עליהם.
קראתי את החוברת של קויטסקי, של הסבא לסוציאלדימוקרטיה. הוא קורא לה לאומה הישראלית המופלגת בשנים ליציאה מן העולם, לכליה, לחדלון. עמדתי וקינחתי את סעודתי בחוברת של קויטסקי – בחוברת של ד"ר קוויסל, של אחד הצעירים החשובים ביותר של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. קוויסל דן בחוברת שלו בבעיה זו גופה, בשאלת ישראל. עדיין זכור לי קוויסל זה מן הימים שבהם היה פועל פשוט בקניגסברג, ורק עם פגישותיו שנפגש בסטודנטים היהודים מרוסיה, חשקה נפשו בתורה, והגיע למה שהגיע.
שני מחקרים: האחד יסודו בספרים יבשים, השני עשיר בראיות של ממש מן החיים. מן האחד עולה קולו של קברן, ומן השני – קול רענן, מעורר, מעודד, משובב נפש. שני מחקרים – שני דורות, אחד שעבר זמנו, דור יורד, ואחד – דור נכנס לחיים, דור עולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.