מזכרונות העבר הקרוב / אלכסנדר זייד, תרגמה רחל בלובשטיין
פורסם ב" דבר", יום רביעי 24 אפריל 1929.
מוקדש לאחותי חוה ולדב שוינר.
באתי הנה ב-1904 מרוסיה. בן-שבע עשרה הייתי. ברדתי מהאניה נאסרתי ע"י השלטונות התורכים, מפני שלא היתה לי תעוּדת מסע. תחת ידי נמצא שעון כסף (ירושת אבא) ורוּבלים אחרים. מאלה עמדה לי ההצלה ושוחררתי. בשבתי במאסר הייתי מלא יאוש ונכון לכל, ובלבד שלא לחזור לרוסיה. כבר עמדתי לברוח ליפו ולהאבק – אם יתפסוני – עד נשימתי האחרונה. דמי רתחו בי: “מי יהין לגרשני מארץ ישראל, מארצנו?”
ביפו סרתי לאכסניה. יום שישי היה. בכיסי לא נמצאה אף פרוטה לפורטה, אך בכל זאת נתנו לי לאכול עד לאחר שבת. בראשון בשבת הלכתי לעבוד למושבה ראשון לציון. בעד הארוחות שלא שולמו עזבתי בידי בעל האכסניה את מזודתי הקטנה ואת מעיל האביב. זה היה כל רכושי אשר הבאתי אתי לארץ.
ביום ששי אחרי הצהרים טיילתי קצת ברחובות יפו. העיר עשתה עלי רושם נעים. בטַיילי והנה – הלמות פטישים, סדנת-פּחח, ובסדנה – אך זו שמחה! – עומד לו ועובד חברי מַנָבִיץ, בחור אדמוני, חסון ואמיץ. בוילנא נפגשנו בעבודה מעשית של המפלגה. מנביץ היה משתכר יפה מיום בואו לארץ. עבד כמכונאי בטחנה בכפר ערבי, קנה לו סוס ערבי והיה צד צבאים. בחתונת מנביץ התנופף דגל הפועלים, אדום כדם.
ביום ראשון בבוקר השכם אני ועוד שנים – פועל ובעל סדנה לדוָדים – הלכנו לראשון לציון. אצל האומן הזה עבדתי כחדשים. אם כי אינני בעל מקצוע – אני והפועל הלכנו ברגל והפטרון רכב על חמור. החום הכביד עלי, שאני יליד סיביר, וגם תלבשתי לא התאימה לעונה. המטרתי שאלות על אודות ארץ ישראל על בן-לויתי הפועל. הוא הזהירני מפה לאוזן שלא להיות חפשי בדעות כמו ברוסיה, להתפלל וכו '. אמרתי בלבי: “פושרות – לא!”…
עבדתי בחשק, בעליזות. כפעם בפעם התעורר וכוח על הדת. הפטרון לא חשב את עצמו לאדוק, אך בכל זאת הוכיחני על כי אינני מתפלל. הפועל הראשי תמך בו אבל ללא הועיל. בערב לאחר העבודה סרו לסדנה ארבעת האחים גְלָזֶר העובדים ביקב. הם באו מרוסיה בילדותם; בני משפחתם גרו ברמלה. האחים ספרו לי כי פה בראשון נמצא הנגר קריניצא. חברי למפלגה מעיר הורודנה, שמחתי מאד והלכנו אליו. עוד בהיותי בוילנא קראתי את מכתביו מארץ ישראל, שעשו רושם טוב על אגודתנו. כשנכנסו התנפל עלי בקריאות שמחה, אחר כך הגיש לחם וחַלוָה ומשך אותי אל השולחן להשתתף בסעודתו. המסובים החליפו מבטים ותהו על ידידות זו בין אנשים זרים. כל הערב עבר בשיחות על עניני הפועלים בארץ. קריניצא אירגן בראשון עשרים ושבעה פועל, אבל ארגונם לא האריך ימים מחוסר כוחות אינטליגנטיים. הפועלים נתארגנו שנית בעת שעבד בראשון ישראל שוחט. אבל אחרי נסעו אל בלקינד חזרו ונתפרדו. כזה היה המצב בכל המושבות במשך השנתים הראשונות לשבתי בא"י.
לילות אחדים לנתי אצל קריניצא, ואחרי נסעו לפתח-תקוה הייתי לן בצריף פועלי היקב. היה זה בנין ארוך עם ספות עץ משני צדדיו, ובספות – חילות הצבא האדום –, קירות הצריף, שלא סוידו מיום הקמתם, שחרו מפיח. אני והאחים גלזר בנינו על יד הצריף סוכה מענפי איקליפטים לישון בה. בתור מצע שימש לי מעיל האביב שלי. האויר מצוין, הטל מרטיבני כהוגן, ומתחת לאדמה מתלבט והולם מה – זה סוער הים התיכון, מהלך שעתיים מכאן. במושבה היתה אז תזמורת, שניגנה פעמים בשבוע עד השעה אחת עשרה בלילה. וצליליה נישאו למרחוק. הפועלים בשובם מעבודה היו מבעירים על יד הצריף את שברי החשוקים שהובאו מן היקב ומבשלים להם ארוחת ערב. האש מספקת לנו אור ועשן בשפע.
יום העבודה בראשון לציון נמשך מ-6 עד 5, בתוך זה חצי שעה לארוחת בוקר ושעתיים לארוחת הצהרים. בבוקר הייתי אוכל שש ביצים ושלש-ארבע כוסות תה מתוק עם לחם; בצהרים – בשר, בערב – חלב חמוץ, חלוה וכדומה.
אחרי אשר עבדתי כחדשים בסדנה נכנסתי ליקב לעבודה שחורה בשכר ¾1 פרנק ליום. העמידוני בשורה אחת עם הפועלים המשובחים כמו האחים גלזר ופלוני פנחסביץ. לידינו נמסרה העבודה הקשה ביותר, באויר היקב הטחוב-מעופש, בגדי הלכו ונקרעו; לתקן לא ידעתי, זרקתי את הישן וקניתי חדש תחתיו; ההוצאות האלה אלצוני לחסוך באכילה; חדלתי לאכול במטבח הכללי, וכיון שבעצמי לא ידעתי לבשל השפיע הדבר על בריאותי ופני נפלו. היו בראשון פועלים שהשתכרו שני פרנקים ליום וד???ף 1הספיק לפרנסתם ולפרנסת משפחתם. אמנם הם צמצמו את צרכיהם עד מאד.
בפתח-תקוה, אשר לשם נסע קריניצא, עבדו צעירים יהודים מהורודנה, מ“פועלי-ציון”. קריניצא כתב לי לבוא. לא הצטרך להפציר בי… נסעתי לפתח-תקוה ובדיליז’נס נזדמנתי עם אליעזר שוחט.
הדיליז’נס עמד על יד בית קטן, בקצה המושבה, מקום מגוריהם של הפועלים היהודים. בחצר הופיע הרטשטיין בכובע-קש רחב שולים, פניו שזופי שמש וכולו אומר “פועל חקלאי”.
נכנסים לבית. רץ ובא קריניצא ומתנשק אתי: נגש גורדון הזקן ולוחץ ידי בידידות; מציגים לפני את חיה-שרה חנקין, זו חיה-שרה אשר את שמה שמעת בהומל. חבל שמעטות כמוה בארץ ישראל. על אודות יחזקאל חנקין שמעתי מפי חברי. הוא היה הראשון לארגון “פלוגה לוחמת” שפעלה בהגנה העצמית בימי הפרעות בהומל.
כבר החשיך כאשר לחדר נכנס יחזקאל. ראיתי לפני אדם כְתֵפָני במעיל קצר אפור, פנים צעירים מביעי אומץ-לב. מגבעת רחבה ורובה שיווּ לו דמות צייד. זוג נאה הם חיה-שרה ויחזקאל. ראיתי אחר כך, איך הוא לימד אותה לירות מהרובה. בגלות לא נזדמן לי להסתכּל בכמו אלה.
אחרי ימים אחדים לשהותי בפתח-תקוה הלכתי למקוה ישראל ומשם על פנּי החולות, לראשון לציון. החום היה כבד מנשוא ואני שאלתי את עצמי, אם יוכלו יהודי רוסיה הקרה להסתגל לעבודה חקלאית באקלים זה.
בראשון לציון עבדתי כשנה, לאחרונה אצל אכר בכרם, בשכר ½7 גרוש ליום. לזמן-מה נפסקה עלית הפועלים מרוסיה; הראשון לאחר ההפסקה היה אוסטרובסקי, בחור נמרץ וחרוץ שהשתכר שני פרנקים ליום. התידדתי עמו והיינו מטיילים בשבתות במושבות הסמוכות. פעם אחת פגעו בנו ערביים, אחד מהם זינק אלינו עם חרב ביד. אבל אנחנו כוננו לקראתו את נשקנו אנו – אקדח ופגיון; הערבי השיב את חרבו לנדנה, טפח על כתפתינו וקרא: “בְרַאווֹ יַא שַׂבַאב!” (בני חיל!).
אני, אוסטרובסקי, פנחסביץ ועוד שני חברים שכרנו לנו דירה משותפת בת שני חדרים, מטבח ומרפסת ב-20 פרנק לחודש. ישראל שוחט עבד אז ביקב וגר אתנו. ערב-ערב היו מתאספים אצלנו פועלים, יושבים באפלולית ושרים שירים במקהלה. אנשי המושבה עמדו מתחת לחלונות והקשיבו. הם תהו עלינו, על רוח השלום והעליצות בקרבנו, מבלי שנקבל אף פרוטה אחת מאת הנדיב. – “לא תאריכו ימים פה”, אמרו; מספר הפועלים הלך הלוך ורב.
באחת השבתות ירדו לחוף יפו אחדים מחברַי הוילנאים. בעליתם על הספינה בטרייסט לא היתה פרוטה בכיסם והם רעבו כל הדרך אם כי נסעו אתם יחד יהודים חרדים… הטירונים באו לראשון, ומיד החלו לעבוד אצל קליסקר, דירתנו שימשה להם מעון. בכלל, כל הבא לראשון היה מתארח אצלנו, ויש אשר בשכבנו היינו 5–6 ובקומנו – 15–20 איש. פעם עלה על דעתי לסדר כביסה כללית; הכנסתי בגדים מכל הצבעים לתוך הדוד ושָפַתִי על האש, אך זו היתה דיסה! במשך ימים רבים היו כתמי אדום וכחול על לבנינו מזכירים לנו את הקומונה הראשונה שלנו.
החלטנו לערוך טיול גדול לירושלים ולירדן. ביום קבוע נועדו פועלים מכל מושבות יהודה בעיר רמלה. כל אחד נתן 10 פרנקים לקופה משותפת; בחרנו בגזבר, איקונום ומורה דרך. מבעוד יום התגנבתי לפרדס הברון וחתכתי בשביל כולם מקלות גוֹמא עבים. לפני צאתנו לדרך הושרה “השבועה”. הלכנו בלילה לאור הירח ובבוקר השכם הגענו ירושלימה. קודם כל התעכבנו במושב זקנים. הישישים שמחו לנו מאד. נשארנו ללון בשכונת בית-יעקב. אך נשמעו צלילי שירתנו וכבר הוצף הרחוב יהודי ירושלים, בגבריהם, נשיהם וטפם (אמנם האמהות לא הניחו לבנותיהן להסתכל בנו).
כל הימים התהלכנו בעיר וסביבותיה. ראינו מצבות העבר, ובשובנו בערב, לאחר הסעודה, שרנו, שרנו בלי סוף.
הכותל המערבי לא עשה עלי אותו הרושם המיוחד אשר פללתי לו. האבנים הכבירות האלה שהונחו בידים העידו על עצמת עמנו בימים ההם. אכן היה זה עם. ביום שמחת-תורה רקדנו במעגל-המתפללים בבית-הכנסת. כל העיר המתה עלינו ור' שמואל סלנט הזמיננו אל ביתו. אחר כך הלכנו ליריחו. חמשת הנועזים ביותר (בתוכם גם גורדון הזקן) טיפסו ועלו על ראש הגבוה בהרים וחזו משם בשחר הבוקע. גורדון התפלל.
ביריחו התאכסנו בבית אחים יהודים. ביום ישבנו כלואים בחדר ודברנו על יסוד מושבה חדשה. בערב שוטטנו על שפת ים המלח. בחזרה ליריחו תעינו בדרך. בין סבכי שיח עבים ראינו סוכה בה התגורר גרמני. האיש היה מוזר בהליכותיו, לא רצה לדבר אתנו ולא עזר למצוא את הדרך. לא רחוק משם מצאנו סככה גדולה, המשמשת כפי הנראה מחסה לצאן, ושכבנו לישון תחתיה. בבוקר חזרנו ירושלימה ומשם איש למקומו, מי ברגל, מי ברכבת. לכבוד סיום הטיול נערכה נשפיה. גורדון הזקן שתה לחיים ונאם בהתלהבות. “הידד” אדיר, כזה שפרץ מפינו עם גמר נאומו, לא שמעו תושבי ירושלים מעודם.
אני ועוד כמה חברים נסענו ברכבת עד רמלה, ומשם ברגל לראשון. היה בינינו רוגוב. בחור גבה-קומה. הוא שכר לו חמור קטן ושעלה עליו התחמק החמור מבין רגלי רוגוב הארוכות וברח. נכנסנו הביתה בשירה. החברים שלא השתתפו בטיול, ספרו כי במושבה הורגש שעמום בזמן העדרנו. הנוער הראשוני נטול חיים הוא, ונוסף לזה רובו הגדול בפאריס.
לאחר שבועיים, כשרגלי הפצועות בטיול שבו לאיתנן, הלכתי לחפש עבודה, אז למדתי לדעת מה היא מנת חלקו של הפועל העברי בארץ. האכרים טוענים כי לא לפי כוחנו העבודה הקשה וכי אין ביכלתם לשלם ליהודי יותר מאשר לערבי. – “עברו הימים הטובים, – נאנח האכר הראשוני, – ימי כספי הברון”…
זמן קצר עבדתי בקטיף פרחי השיטה, המשמשת לתעשית בושם. השתכרתי שני בישליק ליום (בישליק – שני גרושים בערך). אחר זה נמצאה עבודה אצל מהנדס קנטור במדידת הקרקע שעל יד ואדי-חנין, עבודה נעימה יתה זו: בחוץ, באויר צח, הולך אתה, סובב את הקרקע החדשה שנגאלה מידים נכריות ושוכח לחלוטין את אכרי הברון.
חברי פנחסביץ קיבל על עצמו לסדר אותי בתור עגלון אצל פ. בבוקר יצאנו אני ומחמוד לכרם לקשור גפנים לפני הזמרם. בעל הבית שאל את הערבי על אודותי, אם שקדתי על עבודתי, נשאר שבע רצון ממני וקבע לי ½7 גרוש ליום. משרכשתי את אמונו מסר לי גם עבודה בסוסים. הרגשתי את עצמי בטוב, אלא שהשתעממתי, כי בכל המושבה נותרנו רק שנים, בעוד שבפתח-תקוה התרכזו 150 פועל עברי. כשהודעתי לבעל הבית על החלטתי לעזוב אותו התקצף ומאן לשלם לי את תשעים הגרוש המגיעים ממנו; נאלצתי לפנות אל ראש הועד; הענין נגמר בזה שבעלת הבית שלמה לי בעצמה.
***
בפתח-תקוה עבדנו בפרדסו של ד"ר מזיא. עבדנו כדבעי ואכלנו לשובע. חלב היה בשפע וגם תפוחי זהב לא חסרו. שלש פעמים ביום טבלנו בברכה.
בפתח-תקוה נתארגנה קבוצה קטנה, כשנים עשר איש, שקיבלה על עצמה את השמירה בזכרון -יעקב. ביניהם גם אנכי, לייבל גולדווג וחנקין. בדרך לזכרון יעקב סרנו אל בית ספרו של בלקינד. שם מצא אז חברנו ישראל שוחט במשרת רואה חשבון ואיקונום. אך החבילה נתפרדה. נשארנו אני – בשמירת לילה, ולייבל עם ברוכת בשמירת יום. הגורמים לאי-הצלחה הזאת: העדר משמעת בקרבנו ויחס בלתי הגון מצד האכרים בעלי הכרמים.
אני שמרתי שני כרמים, בשכר 30 פרנק לחודש. היה זה נסיוני הראשון בשמירה. בעל הבית נתן לי רובה ישן המסרב לירות ואבק שרפה רטוב. בלילה הראשון היו נגשים השומרים הערביים מהכרמים הסמוכים, מדברים אלי וממששים בחפצי. כמה קשה להתאפק מלישון! אני מהלך ומהלך בלי הרף; לפנות בוקר נעשה קר ומעורפל; ראשי עלי סחרחר, העינים דלוחות; הזמן זוחל, הלילה ארוך כחודש ימים. הענבים עודם בוסר ואין להתכבד בהם. בלילה השני היה עוד יותר קשה. לפנות שחר ישבתי על אבן לנוח לא ידעתי מה לי. חושי נתבלבלו. כשהתאוששתי ראיתי שני ערבים עומדים מאחורי ואומרים לחטוף מידי את הרובה, צעקתי כמטורף והברחתי אותם. פעם אחרת, כשכבר האיר היום, התישבתי בסוכתי ונרדמתי; את הרובה 2השענתי סמוך לי, הערביים שהיו נגררים אחרי כצללים, ראוני ישן וסחבו את הרובה. רדפתי אחריהם אבל לא הדבקתים. הם עלו ההרה אל שומרי המושבה הרוכבים. הגנבה הזאת למדתני פרק בהלכות השמירה. הסכנתי לשבת תחתי בקור-רוח כזה, שהגנב היה נגש במרחק חמשה צעדים מבלי להרגיש בי. אז הייתי עט אליו ונוקם ממנו את נקמת הרובה…
פעם אחת תפסתי גנב בכרמי והכיתיו מכות נאמנות. למחרת בבוקר מצאתי בשדה-הקרב קֶפִיה, עגל, סכין וכדומה. אחד מאנשי המושבה בא להתרות בי, כי שברתי רגלו של הגנב הערבי וכי אחיו מתכוננים לפרוע ממני. באותו יום הייתי בזכרון -יעקב אצל ישראל שוחט והוא אסר עלי לשוב לבדי לכרם. חנקין ולייבל עמדו לבוא לעזרתי אבל לא יכלו מסבות שונות. הלכתי אל בעל הכרם לבקש אקדח. הוא הבטיח לשלוח. כל שמונת השומרים הערבים של המקום התאחדו נגדי. אחד מהם התקרב במזיד והחל לבצור ענבים לעיני. בראשונה החלטתי לא לשמור עד שבעל הכרם יקיים את הבטחתו. אולם לא יכולתי להבליג על עצמי. רדפתי אחרי הגנב ונפלתי בפח. האורבים התנפלו עלי והכוני עד זב דם. בעל הכרם, שנמצא בכרמו בשעת המעשה ולא נענה לקול קריאתי לעזרה, נגש אלי מבוהל. אמרתי לו: "ברענען זאלט איר מיטן כרם אין איינעם "… (תאכל אש אותך ואת כרמך), והלכתי לשפיה אל ישראל שוחט. הוא לא השתומם למראי, לבו נבא לו. בבית-הספר חבשו את ראשי הפצוע. אבדתי הרבה דם ומהעת ההיא התחלתי לקדוח. גם כוח זכרוני נחלש מאד. הייתי מפסיק דברי באמצע מתוך שכחה. במרוצת הזמן חזר הזכרון אבל לא במלואו.
כשהתחילו לבנות בית-חרושת לסבון בבן-שמן עברתי לשם. בעת ההיא אכרי פתח-תקוה הכריזו חרם על הפועל היהודי. אנחנו עובדי ביה"ח – נתנו את משכורתנו במלואה לקופת הפועלים המוחרמים. היינו נכונים לכל…
עבדתי בחפירת היסוד לבנין. גם האחים גלזר עבדו בבן-שמן. אחד מהם מת מאסון בעבודה, אך בעל בית החרושת סרב לשלם פצוי למשפחת המנוח. בדרך כלל נצלו אותנו כדבעי. דירה נקבעה לנו במחסנים לג’פת, חסרי חלונות וטחובים. הרביתי לקוח במקום ההוא. אחרי חדשים אחדים קבלתי פטורין, והמעשה אשר היה כך היה: כשאדמת בית החרושת נגאלה ע“י הקהק”ק, פנינו – אני ואחדים מחברי – אל מנהל הבנק ליבונטין בהצעה למסור לידינו את חפירת תעלות הגבול. הסכמנו לשכר העבודה הנמוך, הנהוג בעבודה הערבית. אבל בבואנו למקום מצאנו שם משגיח יהודי עם פועליו הערבים. בעצם הלילה שלחנו משלחת אל ליבונטין, אך הכל לשוא. ביום חנוכת הבית, ואני אז פועל מפועלי בן-שמן, בא ליבונטין עם האינטליגנציה היפואית אל בית החרושת לקחת חלק בחגיגה; קדמנו את פניו בשריקות… אך זאת היתה שערוריה! קבלתי פטורין אבל על אפם ועל חמתם של בעלי בית-החרושת נשארתי במקום בתור טבח במטבח הפועלים.
כשנוסדה חות -למוד בבן-שמן נשלח לשם האגרונום ברמן. ראשית פעולתו היתה סידור משתלה בידים לא יהודיות. באחד השבתות הלכו חברים אחדים ועקרו את כל השתילים, ואז ניתן צו מטעם הוד מעלתו ז. ד. ליבונטין לשכור פועלים יהודים.
לירושלים עברתי משום קדחת. הלפרין הזקן וחיה-שרה שלחו אותנו – אותי ואת חנקין, – שגם הוא קדח הרבה, ירושלימה, ושם שכבנו בבית-החולים של המיסיון האנגלי. במשך זמן קצר שבנו לאיתננו והלכנו לחפש עבודה. התודענו אל הפרופסור שץ והוא דיבר על לבנו להיות לסתתים. כסבור היה שנשאר בעבודה זו, אבל הגדנו לו, כי משאת נפשנו היחידה היא החקלאות. בירושלים גרתי שנה וחצי. יחזקאל שהה בה ימים אחדים ונשכר לאהרוני לעבוד כצייד, למען ביבר החיות של השולטן התורכי. גם אני רציתי אבל לא עלה בידי.
בהנאה מיוחדת נזכר אני באותה התקופה הירושלמית. יום-יום לפי התור היה אחד מחברי הקומונה מקדים לחזור הביתה, מכבד את החדרים ומבשל קדרת שעועית גדולה, קדרת דיסה מאורז וקומקום עולש. בחצר הרוסים היינו קונים לחם שחור ומכלים את כל המטעמים האלה בתאבון זאבים. עבדנו לא פחות מעשר שעות ליום. בימים הראשונים השתכרנו ארבעה גרושים והגענו לשלושה עשר. בצהרים היינו סועדים את לבנו באבטיח או בענבים, משתטחים לנוח על גבי חצץ, ומה מתוקה המנוחה!
במלאת הסתות עלינו במהרה על מורינו מפני שלמדנו ציור ב“בצלאל”.
בסניף “פועלי ציון” ארגַנו ששים איש פועלים ובחורי ישיבה. הם היו באים לביתנו יום-יום, ארגַנו גם את הפועלים התימנים בעזרת בן-צבי ורחל. בן צבי היה בא תכופות מיפו לירושלים להרצות על נושאים שונים.
ירושלים לא היתה אז קריה הומיה כיום; חלקי הצבור הקטן היו קרובים יותר זה לזה. וב“בית העם” הראשון, אשר נוסד בעת ההיא, היינו ברצון נוכחים באספותיהם של הציונים הכלליים. אם כי היה לנו מועדון שלנו.
האספות הכלליות של חברי “פועלי ציון” נתקיימו כרגיל ביפו, והיינו הולכים לשם יחפי -רגל על פני סלעי הדרך. אך – אין דבר! הרגלים השתווּ עם הסלעים
עם חֶנקין הרבינו לדבר על יצירת, חֶבֶר-אנשים, כת לשם מטרה לאומית. יצירת כוח עברי, להגן על ענינינו בארץ. מיכאל הלפרין הדליק בנשמתי את החלום הזה עוד בוילנא. פה בארץ היה יחזקאל האיש היחידי אשר הבין לי. השאר – גם בגלות וגם פה – לעגו עלי וקראו לי בעל הזיות.
יחזקאל ואנוכי החלטנו לגשת אל הגשמת הרעיון. ראשית כל היה עלינו למצוא חומר אנושי. בין חברי בירושלים נראו לי שנים כמתאימים לדבר: משה גולדשטיין ואליהו קמנצקי. גליתי לפניהם את סודי. הם הסכימו בהתלהבות, ובשם שלשתנו הרצתי את המכתב הראשון אל י. שוחט לשפיה. במהרה נתקבלה תשובתו האומרת, כי אמנם מתוך מכתבנו אין לדעת דבר ברור, אולם רואה הוא ללבנו, וכי ישנם חברים טובים בזכרון ובשפיה, ועצתו היא לקרוא לאספה ביפו, בחג הסוכות, בימי ועידת “פועלי-ציון”. גם עם בן-צבי דברנו על אודוֹת זה והוא עמד על ערך הדבר. עוד חבר אחד טוב היה לנו – מרדכי רבינוביץ שמו. זמן קצר אחרי כן נסע לרוסיה ושם שלח יד בנפשו. הרבה התענה בארץ מתוך קשי הסתגלות לעבודה, וגם אסון פרטי עבר עליו.
אספתנו הראשונה החשאית נתקימה ביפו, בחדרו הקטן של בן-צבי. נוכחו שוחט, בן-צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב -חנקין, צבי בקר ואנוכי. שוחט ובן-צבי ערכו מבעוד יום תכנית קצרה, צופה למרחוק. השם “בר-גיורא” והסיסמא: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”. האספה עברה בלי שום חכוכים וויכוחים; פני כולם הביעו נאמנות לרעיון, שרירי הגופים החסונים אמרו מרץ. מסרנו את עצמנו ביד הגורל. מכל הנוכחים באספות ההיא רק שלושה נותרו בחיים.
מהרגע הראשון ואילך, במשך שלוש עשרה שנים, היה ישראל גלעדי המעשי בכולנו. הוא הציע לרכז את כל החברים בגליל ולקבל במרח 3את השמירה, העבודה והמרעה כאחד. הצעתו לגבי מרח אחרה את המועד, אבל יצאה לפועל בשזרה אצל קראוזה. שם נוצר הקולקטיב הפועלי הראשון. כעבור חדשים עברנו לשם גם אני עם צפורה ואתנו אליהו קמנצקי ומ. אינגברמן. זוכר אני איך רכבנו דרך שכם, איך בקרנו אצל השומרונים. מראות הנוף שם רעננים כל כך לעומת יהודה.
לשזרה באנו בשעה עשירית בבוקר, החברים היו בעבודה, בשדה. מהרנו אליהם. מתוך שמחת הפגישה ירינו כמה יריות באויר. איש לא הכיר את צפורה שלבשה בגדי גבר והכל שאלו אותי לשלומה. לאחר שנודע הדבר הפצירו בה להשאר בתלבושת זו, ולאחר זמן-מה התהדרו כל נערות הקולקטיב במכנסים מיוחדים, שתפר להן צבי בקר. הנערות עבדו בכל מיני עבודות, ואפילו בחרישה, בשורה אחת עם הבחורים. בגדי גבר היו נוחים להן יותר. כמה מלבב היה מראן! גזוזות שער וחגורות אקדח, זריזות וקלות התנועה הן דמו לנערים רכים.
עלי הוטלה שמירת המושבה. שוחט דרש ממני במפגיע שלא לריב עם האכרים, ובדרך כלל להמעיט במגע אתם; ידוע ידע, כי אין לבי אליהם. קבלתי על עצמי למלא את פקודתו וגם מלאתי. מנהל החוה קראוזה התפלא לנו מאוד – פועלים רבים עברו דרך ידי – אמר, – אבל הללו מיוחדים במינם הם. פעם פגע בי בחצר החוה ושאל למעשי, – “שומר אנוכי”, עניתיו (לא ידעתי כי המנהל לפני. מנהלים הצטיירו בדמיוני גבוהי -קומה ובעלי-גוף. וקראוזה תהה: “בא לו בחור ומתיצב על המשמר, מבלי לזכור יש ישנו כאן אדמיניסטרטור” – סח למניה שוחט. אל מניה התיחס כאל בת-חוגו.
לפני בואנו היתה השמירה בשזרה בידי הצ’רקסים מכפר קמא. הראשון לשומרים עברים בה היה צבי בקר. אותו לילה חששו הבחורים להתנפלות והיו ערים. פתאום נשמעו יריות. כל העשרים פרצו החוצה, – מי אל צבי, מי ההרה. אתנו היו גם מניה שוחט ואסתר שטורמן. מאחורי שיח קפצו שני ערבים, נתנו כמה מכות באלותיהם למניה – שהיא קצרת רואי – וברחו. צבי בקר נמצא אז במרחק כמאתיים מטר מהחאן; הערבים התקרבו אליו בחשאי וירו עליו מחמשה רובים. הם התכוננו לפצוע אותו ולגזול ממנו את נשקו. רוביהם היו בעלי קנה אחד, כלומר אחרי כל יריה נטענו מחדש. צבי שלא אבד עצות, הספיק לירות עליהם מאקדוח ומרובה, ובינתים חשׁנו לעזרתו והערבים נמלטו. אחדים מהם סבבו באותה שעה על יד החאן; שם באורוה מיוחדת עמדה סוסתו של קראוזה. בסוסה “אצילה” טהרת-גזע זו נתנו הערבים עינם ופעמיים רבות ניסו לגנוב אותה. הסוסה, בעודנה סיחה, נשלח שי לקראוזה מאת שיח אחד גדול בחורן. יפה מאד היתה, קלת רגלים ונבונה להפליא. לשום איש מלבד אדוניה לא הניחה לרכוב עליה. יום אחד עבדנו כולנו על הגורן, במכונת הדַיִש הגדולה, ופתאום ראינו: בדוי-פרא רוכב על הסוסה ומפנה אותה על עבר ההרים, הירדנה. מהרנו למושבה להשיג סוסים ולרדוף אחרי הגנב. קראוזה אמר במנוחה: “אל תדאגו לה; היא תשוב בעצמה”. ואמנם, כעבור רגעים מעטים הופיע הסוסה; בקפיצה פתאומית ביקשה לנער מעל גבה את הרוכב, אבל הוא ננעץ בה כחתול; אזי עברה בריצה מתחת לעץ וקרעה אותו מעליה.
בכלי זין לא היינו עשירים ביותר. כל קניננו הקולקטיבי לא הכיל אלא פגיון צ’רקסי רחב, רובה ואקדוח גדול בן ששה כדורים. שמרנו את נשקנו שמירה מעולה, ובלכת אחד מאתנו בענין -מה לכפר ערבי, היה מתקשט בשלושה הכלים וצועד שפי לעיני אנשי הכפר המשתאים.
הצ’רקסים לא יכלו לשאת במנוחה את חברת דוב שוייגר, הרועה העברי, היה זה בחור כבן שבע עשרה, זקוף קומה ויפה; תלתלי שחור לו, פניו נמרצים, עיניו לוהטות. נועז היה להפליא. לילה אחד נפלה קטטה בין הצ’רקסים ויהודה פרוסקורובסקי. דוב עמד לימינו של יהודה, הצ’רקסים נוּצחוּ. בכפרם היתה אספת עם גדולה, בעקב הענין הזה. תאות הנקמה בערה בם. אבל ישיש נכבד אחד, עַלִי חרוב שמו, אשר ידע במתק שפתיו להשכין שלום בין הנצים, התערב בדבר, והכל שב כשהיה.
לפני שנים אחדות סרתי לשזרה; שנית נגלו לעיני חדרי דירתנו לשעבר, המחסנים והממגורות. מראה המקום שונה כל כך – אין להכיר דבר. כאילו הוקטן הכל, הצטמצם; האויר צר לנשימה, שקט ומות. חלוף חלף הכל, נגוז כחלום. נמלטתי משם. העיק מה על הנפש, האמנם פה המו חיים, בימי עבודתנו, בתקופת הִוָצר ה“שומר”, – תקופת הוצרנו אנו?… את נטל הגלות פרקנו מעל השכם. פה, בשזרה מה רַבו האור והשמחה. זרם נהרה חם היה מציף את הלב, והכל נראה קל כל כך, העבודה הקשה והשמירה. לא מצאתי פגם בשום איש. יום תמים וחצי לילה הגיע לאזני קולו העמוק, של מאירקה. ואם מפי היה פורץ שיר ושרירי היו נמתחים. הרבה זכרונות זוהר שמורים עמי, ועזים געגועי אליהם…
בשזרה נתקיימה האספה הראשונה בענין התישבותנו בחורן, בעבודת אדמה את חיינו העתידים לא תארנו לעצמנו בבהירות. רק כשעברו שנים אחדות, באספתנו בחיפה, נגשנו לעבד תכנית מסוימת. מושבנו הגדול בחורן הצטייר בדמיוננו כעין "סֶיץ " לקוזקים לפנים. את מספר המתישבים קבענו ל-300 בערך. וזאת ראשית הגשמת המפעל: עשרה חברים נשלחו למֶסְחָה, לאכרים, להכשרה חלקאית. ובתוך העשרה היו: גד, שויגר, צבי נדב, יצחק התימני, פז, שמוליק, יהודה ואנוכי. רק גד, צבי, יצחק ואני הוצאנו שנה. בזמן עבודתנו היו צבי בקר, אליהו קמנצקי, ומדל פורטוגלי ומַשְבִיץ שומרי מסחה. בכל מאורעות השמירה נשענו השומרים עלינו. לכל אחד מאתנו היה נשק. כולנו ישַנו באורוה. בקיר האורוה נקבנו חור להִדַּבֵּר עם החברים – השומרים. בבוקר לעת צאתנו לעבודה, היו הם מחזירים לנו דרך החור הזה את נעלינו ומגפינו, שהשאלנו להם למשך לילה. פעם אחת שבתו הפועלים ממלאכתם. בכלל, יחסי שלום ורעות שררו בין השומרים ופועלי המושבה, ובמקרה של מחלת אחד השומרים היה אחד הפועלים ממלא את מקומו. הצעירות שלנו היו מבשלות במטבח השומרים, וגם בלילות היו באות לשעה קלה לגרש את עצבת הבדידות.
כמה מתוקה היתה עבודת האדמה בשנה הראשונה הזאת אצל אכרים. יום העבודה נמשך 14 – 15 שעות לפחות אבל לא הוגיע. פה הבראתי, לאחר שבשזרה בתקופת השמירה, ניטלו ממני לגמרי שֵנה ותאבון. פה ישנתי היטב ואכלתי שתי ככרות לחם גדולות ליום. משכורתנו היתה 12 פרנק לחודש עם אוכל וכביסה. צפורה, אשר עבדה אצל קראוזה ב-10 גרוש ליום, שלחה לנו כסף שהוצאנו לצרכי אוכל ומצב בריאותנו הוטב מאד. עם גמר השנה נשארתי במסחה לשמור יחד עם צבי ניסנוב.
בראשונה התמזג כבוש השמירה עם כבּוש המקומות החדשים כמו דגניה, כנרת, מרחביה, תל-עדש, כרכור. אולם במרוצת הזמן בלעה השמירה את כולם, מלבד פז ומשה קריגסר. למשך שנים אחדות נתלשנו מעבודת האדמה ובזה הרחקנו את יסוד מושב השומרים. קריגסר, גלעדי, אנוכי ועוד כמה חברים היינו מעלים את שאלת המושב בכל אספותינו. גלעדי הציע לדחות את רעיון החורן לעתיד לעת התגבר כוחותינו, ולפי שעה להסתפק בקבוצה על שפת ים כנרת המזרחית ב“בני יהודה”.
שזרה ומסחה אינן רחוקות זו מזו, וחברינו, וביחוד חברותינו, בקרונו תכופות. כמה שעות עליזות סואנות עברו עלינו אז. ביום מלאת שנה לשמירתנו ערכנו נשף, הזמַנו את כל הנוער המקומי ועשינו “הקפות”. כלומר הקפנו את המושבה בשירים, רקודים ויריות באויר. בחמשה עשר בשבט קנינו שתילי עצים ונטענו אצל אכרים חנם, אין כסף. בערב היה נשף בבית הספר ומאירקה שלנו שפך את לבו בזמרה. במסחה זו יסדנו מועדון בו הורצו הרצאות ונתקבלו עתונים. חלק אקטיבי במוסד לקח מורה המושבה – ארליך.
אותה שנה עלינו במחרשות על אדמת “זְבֶה”, במסחה. האדמה הזאת נגאלה מכבר ונחכרה ע“י השבט “זבה”. זה שנים שהם חדלו לשלם את דמי החכירה והביטו על האדמה כעל קנינם. חנקין קצרה ידו להושיע, מפני שאכרינו הניחו את הקרקע בור, מחוסר ידים ומאימת צ’רקסים, אשר ניצלו חלק גדול מהשדות מצד כפר קנא. ולפי חוקי המדינה זכות הבעלות על הקרקע מתבטלת, אם אין עובדים אותה. חנקין בא אל “השומר”. לקחנו ביבנאל תשעה זוגות סוסים ויצאנו לחרוש. עשרים איש עבדו שבוע ימים. הערבים התחילו אמנם לזרוק אבנים, אבל הענין נגמר בשלום. הפקידות הגדילה את מספר אכרי מסחה בעוד אכרים אחדים. ערבי הסביבה ההיא היטיבו להכיר אותנו וחלקו כבוד לנו, כמו לשאר “שבטים” חזקים. לפנינו שמרו במסחה ערבים “מערביים” (מוגרבים). פעם נפלה מריבה ואכרי מסחה באו בריצה לשזרה לבקש עזרה. באספת הקוליקטיב הוחלט לשלוח עשרים בחור משלנו. הצעירות בקשו להצטרף ולמרות התנגדותו של שוחט הלכו שתים מהן, מזוינות אקדחים, בתוך אחת הפלוגות. וככה זמן-מה היינו עובדים בשזרה יומם ומגינים על מסחה – לילה. בכל הגליל התארגנה הגנה עצמית, שבראשה עמד דב שויגר, עד כי לבסוף נחתם חוזה בין האכרים ו”השומר".
ביבנאל הייתי שומר-רוכב בחברת צבי נדב, סיטקוב ומאירקה. לילה, לילה סובבנו בשדות רחוקים, וגם ישַנוּ שם, בסוכה, שבניתי על ראש גבעה. הסוסות התנהלו לאטן, וגם אכלו בהליכה. פעם היינו ארבעתנו בכנרת (כ' תמוז היה) ובשובנו ראינו באחד משדות החטה מקום רחב קצור במגל. – “חרפה, חרפה היא לנו”! – קרא מאירקה. אני וסיטקוב חפשנו בכל מחבואיו של ואדי-פיג’ס, ליד כל הטחנות הישנות; פתאום מלמעלה הופיעה ערביה, צרחה בקול ונעלמה. טפסנו בצלע ההר, ובמקום גבוה מאד, בין ענקי סלעים מצאנו אוהלים ואלומות חטה מוכנות להטען על גמלים, אחד מאיתנו דהר דהירה מטורפת לדגניה, והשני – ליבנאל, לבקש עזרה. ובשובנו נפגשנו עם מאירקה וצבי ניסנוב, שבדקו את העקבות. הערבי, המפורסם בסביבה כראש לגנבים, אמר לנו: “מעתה ואילך לא נגנוב עוד כי גליתם את מקום סתרנו”. הם שלמו קנס והלכו להם.
על אדמת לוביה כמעט שנפל דבר רציני, ארבעתנו עברנו ברכיבה בשדה ערבים וראינו עשן. נגשנו לחקור ומצאנו כי הערבים עושים קלי מחומצה יהודית. מאירקה גער בהם. מפי בחור ערבי נזרקה הקללה: "אין-על-דינקום "! פני מאיר חורו, הוא מלא את רובהו, אני את אקדוחי, ושנינו זנקנו לתוך ההמון. צבי ניסנוב מהר לקרוא לשיכים של לוביה (ארבעה מהם היו במקום) ואלה, התחננו לפני מאיר, נשקו את רגליו ובכו עליו עד כי שככה חמתו.
ביבנאל החילותי עבודה אחת שלא סיימתי, וכך היה המעשה: היה שם זקן פועל, יהודי קוקזי היה מתפרנס מזה שחפר בחורבה עתיקה ומכר לתיירים את המטבעות ואת כלי החרס אשר מצא. הזקן החל לחפור במקום אחד ונתקל באבן גדולה, מחוברת משלש אבנים מהודקות היטב. נבצר ממנו להזיז את האבן. התחיל חותר תחתיה עד כי נחצתה האבן מאליה ונתגלתה מערה קטנה, ובעמקה כעין עגול בנוי מאבנים. עבר הקיץ והזקן טרם כלה את חפירתו והעבודה קשתה עליו. אז בא אלי ואל צבי ניסנוב. צבי ידע, כי אני נוטה לענינים כגון זה. הוא נתן לזקן סכום כסף למחיתו ואני נגשתי אל המלאכה. במשך חדשים הגיע עומק החפירה לשמונה מטרים לפחות. הזקן היה מעלה את העפר למעלה בדלי קשור לחבל. לסוף נתקלתי שוב באבן גדולה מחוברת לקשת. שברתי את האבן קמעא, קמעא, והרגשתי דרך הפִרצה נשיבת רוח מתוך חלל-מה. עוד שלושה-ארבעה ימי עבוֹדה ואוכל לרדת למטה. ולפתע, טלגרמה מועד “השומר”: עלי לעבֹר למקום שמירה חדש, לחדרה.
אדמת חדרה תופסת שטח עצום של 45 אלף דונם. יש בה מכל וכל: קרקע חול וקרקע “חמרה”, בצות ויערות איקליפטים, פרדסים ושדות מרעה. ערבי אחד, שיך הכפר קאקון, שהיה ראש להקת הגנבים, הודיע כי הוא מקבל על עצמו את שמירת חדרה, ולו גם חנם, אין כסף. האכרים הבינו כי חדרה נתונה בסכנה ופנו אל ועד “השומר”. בזמן ההוא כוחות “השומר” לא היו מרובים, והועד, המורכב מישראל שוחט, מנדלי פורטוגלי וישראל גלעדי, השיב את פני האכרים ריקם. האכרים הקימו רעש, ואז נשלחו לחדרה טובי השומרים ושלש חברות. יחס האכרים אלינו אז היה הטוב מכל שאר מושבות. חדרה נהפכה למרכז העבודה העברית, נבנו בּה מטבח משותף ובית-חולים. בראשונה שמרנו רק את המושבה ואת היער, אחר כך את השדות. השיך עם אנשיו פתח בשורת התקפות, אבל נהדף אחור במרץ רב, ועד סוף השנה לא הצליח בשום גנבה. בסוף השנה קרה מקרה כזה: אחד השומרים הטירונים, א. גודל, נדבר עם ערבים ומסר לידם שתי סוסות של חבריו השומרים. בעד זה הטעימוהו טעם השוטים וגרשוהו.
באותה תקופה חלה עלית התימנים, אשר התעוררו לקול קריאתו של שמואל יבנאלי. עזרנו להם להסתדר בעבודה אצל האכרים.
אדמת חוף הים של חדרה נעבדה ע"י השיך חסן סעיד. בבואו הנה לפני עשרים שנה – לפני דברי האכרים – לא היה רכושו אלא שני צמד בקר וגמלים מעט. ועתה פרץ האיש בארץ והיה למחנה בן 150 אוהל; מבני ביתו נשכרו פועלי חדרה ושומריה, ממנו והלאה כפרי בדוים, שהיו רועים את מקניהם על אדמת חדרה; ושם גם שבט טורקמנים חזק, עד גבול כרכור. וכל אלה היו אנשי-ריב ושונאים לנו מפני שלש סבות: השמירה העברית, המרעה ואדמת גן שמואל שהוחזרה לרשות בעליה היהודים. בוקר אחד קרא מוכתר לשלשה חברים (חיים שטורמן, בן-ציון משביץ ואנכי); מהמושבה הצטרפו אלינו עוד שני רוכבים וכעשרה זוגות סוסים עם פועלים ערביים ויצאנו לחרוש את השדות הגזולים. הצ’רקסים ושכניהם התנפלו על החורשים. וזלינסקי – אכר חדרתי – פקד: “קדימה!” והרוכבים הסתערו על האויב. נדמה לי, כי התגרה לא ארכה זמן רב. ראיתי את סוסתו של שטורמן סובבת תחתיו – היא הוכתה בראשה באלה – ובו ברגע חשתי, כי ראשי נופל על חזי ואי אפשר להרימו. היתה זו התעלפות רגית, תוצאת מהלומה חזקה. ובכל זאת נשארתי יושב על העורף ורדפתי אחרי אחד הצ’רקסים. וכבר נהדף האויב אחור ואנחנו שבים בנצחון. בבית מוכן משתה שמנים לכבודנו, ואחר הסעודה ממשיכים לחרוש וזורעים שבולת שועל, בשביל סוסי השומרים. מופיע "מודיר " מקיסריה, פותח בַבִירָה ומסיים בקוֹנְיֵק, עוֹרך פרטי-כל, לוקח “בקשיש” הגון ומסתלק. הצ’רקסים נאלצים למשוך את ידיהם מאדמתנו.
ארבעתנו – בן-ציון, מנדל, יהודה ואנכי – נפלנו פעם בפח. היה זה בטרם רכשנו נסיון בשמירה, סוסותינו היו סוסות פשוטות, אם כי חזקות, האוכפים היו ממין ערבי גרוע, בפגיונות טרם למדנו להשתמש. פגענו בעדר גדול רועה בשדותינו; הפרדנו חלק ממנו ונהגנו לחדרה. פתאום – צריחות מכל עבר, ורועים רבים בני שבטים אחדים מתנפלים עלינו באלות ובאבנים. רצועת העור באוכפו של מנדל נקרעה והוא נופל ארצה. והנה נופל גם יהודה מאותה סיבה גופה. אני ובן-ציון חשים לעזרתם; הרועים נוהגים את העדר בחזרה; אנחנו איננו יכולים לרדוף אחריהם; מנדל ויהודה רוכבים לחדרה לתקן את האוכפים. ואני עם בן-ציון נשארים על המקום מבוישים. הערבים ממשיכים לזרוק אבנים, מתגרים בנו; אנחנו מאיימים ברובה אבל בלבנו יודעים, כי איום-שוא הוא וכי אסור לנו לירות אליהם.
ועוד מעשה בפרה אדומה-ברודה, שהיתה יום-יום באה לשדות-בר, אוכלת לשוֹבע וחוזרת הביתה דרך יער האיקליפטים. הערבי – אדומי הפרה – אמר בצחוק: “תפסוה אתם הרוכבים”. כל הרוכבים שלנו ניסו את זריזותם בה וללא הועיל. היא היתה נוגחת ופוצעת את הסוס או את רוכבוֹ, אני ובן-ציון נשבענו, כי נוכל לה. פעמים מספר נכשלנו, אבל לבסוף הצלחנו לסבך אותה בחבל, כפתנו את ארבעת רגליה ועזבנה ביער, על מנת להוביל אותה למושבה לעת לילה. במושבה עמדה כלואה במשך ימים עד שבא אדוניה ופדה אותה. ומאז לא זללה עוד את תבואתנו.
בחדרה מגדלים הרבה תפוחי אדמה. בלילה היינו מדליקים מדורה ומתכבדים מתפוחי אדמה רמוּצים, חצי חורג' (שקַים) לשלש נפשות.
פעם הייתי בזכרון בענין -מה. אותו יום ירד גשם חזק, ובשובו מצאתי את הגשר מוצף מים. נאלצתי לעבור את הואדי בשחיה על גבי הסוסה. כולי רועד מקור הגעתי סוף-סוף ליבשה והנה מעבר השני של הגשר מתקרבת עגלה של אכר חדרתי. צעקתי להזהירו ולא שמע. יריתי באויר. נבהל וחזר. למחרת ספרו במושבה כי ליסטים התנפלו עליו.
לילה אחד, כשסובבתי את בתי המושבה באזוֹר שמירתי, ראיתי דלת מחסן שאינה נעולה במנעול. – יש להטיל קנס על המחסן, אמרתי בלבי, ונכנסתי לתוכו בפנים המחסן המון חביות יין ובקבוקים. לקחתי בקבוק גדול. – “יטעמו בני החַיל שלנו!” בבוקר לפני השֵנה הצגתי את הבקבוּק בחדר האוכל. הבחורים הריקו אותו ויצאו במחול, עד שבא המפקח ופקד לשכב לישון. למחרת בדק בן-ציון ברחובי, מצא את המקום והיה סוחב משם יין לילה אחר לילה. לבסוף הרגיש האכר בדבר (היין יין-פסח היה ומחירו רב) ומהר אל השומר להודיע על 4הגנבה. והשומר לא יכּוֹן על רגליו… נגש לשני, לשלישי, – כמוהן – כמוֹהו. למחרת בתלונה אל ועד “השומר”. שלמנו בעד ארבע דליים יין ומאז נעול המחסן.
הוי, כמה זכרונות קשורים עם חדרה! מקום גדולנו היה זה. פעם נתקיימה בה ועידת פועלי ציון ומספר שומרים, ואני בתוכם, לקחו בה חלק פעיל. בחדרה אכלה הקדחת את חברינו בן-דויד ועדה כולנו נחלשנו כל כך בשל הדחת שנאלצנו לעבר לרחובות ובמקומנו באו אחירם. אנחנו ורוכבי גליל היינו מתגרים אלה באלה. הזמנו אותם להתחרות: לתפוס עגל בזנבו ולהניחו על העורף. איש בהם לא הצליח. אז הראיתי אני את גבורתי. סוסתי “צהובה” כמעט כרעה תחת נטל העגל.
בשנה הראשונה לשמירתנו בחדרה עבדו שם חברי קבוצת דגניה של עכשיו. הם הכשירו את עצמם לעבודה חקלאית. חיינו אתם בידידות רבה. זוכר אני עדיין את הנשף שערכנו כולנו יחד בחג ראש השנה.
על יד חדרה נגאלו 15 אלף דונם אדמה שהיא אדמת כרכור. המקום הזה נודע לקן הגנבים והרוצחים. אכרי חדרה מאנו לזרוע את שדות כרכור וחנקין הציע לפני “השומר” לארגן שם קבוצת כבוש. חברי הקבוצה גרו ב“חושות” ועסקו בפלחה ונטיעת איקליפטים. בשנה הראשונה קרה מקרה כזה: ערבי אחד הרג את איש ריבו ובא עם משפחתו לקבוצה לבקש חסות מפני גואלי הדם, קרובי הנרצח המון ערבים התנפלו על בית הקבוצה. פתחו אש חזקה, אבל חברי הקבוצה יחד עם השומרים השיבו באש והדפום אחור. מחיפה הגיעו “בֶק " ו”אפנדי" ועשו שלום.
לאחר שנה התחילה בכרכור עבודת הבנין. מטעי זיתים ומשתלה. האדמיניסטרטור היה בן-יהודה והאגרונום – זגורודסקי. ניסו להחדיר עבודה זולה. יום אחד באו ערבים בהמון. יגאל הסביר להם כי הם מובאים להתחרות בנו, בעבודה השייכת לנו. הערבים התנצלו והלכו להם. תנאי החיים בכרכור היו גרועים מאוד. ה“חושות” חסרות חלונות ורטובות. דרשנו מאת ההנהלה תקונים שונים, אבל זגורודסקי ענה, כי אין להטיל על בעלי ההון הפרטי אימת הוצאות יתרות. אחת החושות היתה רעועה עד כדי לסכן את חיי יושביה. פעם כשאיש לא היה בבית, הוצאתי את כל הכלים, הנפתי גרזן אחת ושתים – והחושה התפוררה. בא רופין, התקיימה ישיבה משותפת של באי-כוח פועלי כרכור, ההנהלה והמוכתר. רופין בקש להסביר לנו את מהלך המחשבה של בעלי ההון. עניתי לו בהתרגשות, כי באם לא תהא בכרכור עבודה עברית, כולנו נעזוב את המקום. רופין קם, אחז בידי ואמר: – הרגע נא, אין צורך לעזוב את המקום, ופקד על זגורודסקי למלא את דרישותינו.
אותה שנה הלכו קלישר, א. אברמזון וצלביץ אצל ערבים להיות רועי צאן, ובזה הניחו יסוד ל“קבוצת הרועים” להבא יגאל עשה חוזה עם הערבים. הרועים הטירונים לבשו תלבושת ערבית והיו בקרבם כאחד מהם. תנאי החיים היו קשים, ביחוד האוכל הגס והלינה בין הכבשים. היו באים אלי ליום יומים לנוח ולהזון, ואף אמנם היה במה. לאחר שנה עברו הרועים אל בית-גן, רעו צאן, שמרו, סדרו משק הבית, חיו חיי קומונה. היו הם ארבע עשר איש וביניהם יצחק טורנר. אולם אז החלו החכוכים עם ועד “השומר” בגלל דרישת האבטונומיה. הרועים עזבו את “השומר” למשך שנתים. ישראל שוחט התנגד להיותם חטיבה מיוחדת בקרב “השומר”, אבל הרועים שאפו ליצור טפוס של רועה עברי נודד, חפשי מכל ובלתי תלוי בישוב. יצחק טורנר, מרדן בימים אבל בעל איניציאטיבה ומרץ, מלא תפקיד חשוב בראשית הוסד קבוצת הרועים. הוא ניהל יומן העבודה, שבו נרשמו תצפיות כל רועה ורועה, על אופי מקום המרעה, מחלות הצאן וכו ', וגם ארגן שיחות חברים. אבל קצרים היו ימיו. הוא הרבה לקדוח עד כי אפס כוחו. גלעדי דרש שיעבירוהו לתל-עדשים להבראה, אך אחר המועד. כעבור שבועים הלך טורנר מאתנו ללא שוב. אבדה גדולה אבדנו. אכן, לא יכופר חטא ההפקרות שהנהגנו ביחס לחברים החולים (טורנר, גלעדי שויגר ) ומאומה לא עשינו לרפוים.
בכרכור, על יד ביתי, היה חדר-אורחים. “מַדַפֶה”, לקבלת פני שכנינו הערביים. רופין הקציב לזה 50 פר' לחודש. היינו מזמינים אלינו “שיכים " ו”אפנדים " ומכבדים אותם כראוי. צפורה התנדבה לעשות מטעמים, ואני הגשתי אותם לפני האורחים. ב“מדפה” נסבו השיחות אודות פוליטיקה, התישבות היהודים וכו '. הערביים הזמנונו אצלם, היינו מתארחים בכפריהם יומים ושלושה. בבואנו שמה היו חרדים לקראתנו, אוחזים ברסן הסוסות, מעניקים להן מספוא בשפע, ומטפלים בהן טפול מעולה. אותנו היו מובילים ברוב נימוסים למעלה אל ה“מדפה” העליונה, ומכבדים בקהוה. היו מתאספים זקנים הכפר וצעיריו ומעסיקים את האורחים בשיחה נעימה; לאחר הסעודה בת מנות רבות ולאחר “מים אחרונים”, שנית מוגשת קהוה. בנפול השיחה על דבר עלית היהודים לארץ ישראל, היה בעל ה“מדפה” מתאמץ לצדד בזכות היהודים. יגאל היה מסביר לנאספים את רב התועלת הצפונה בעליתנו לעם-הארץ, ומה כונתנו ומבוקשנו פה. הערביים היו מציעים לפנינו את קרקעותיהם לקניה והכל נשארים מרוצים ביותר איש מאחיו. הערביים ספרו אגדות על מדת הכנסת האורחים שלנו, משום שהיינו מלינים בביתנו את סוחרי תפוחי הזהב, הנוסעים מחדרה לעמק וממלאים את כל מחסורם; את בדוי עזה, שבקשו מים לשתות, האכלנו לחם. פעם בא בדוי, שותפי לסוסה; הוא נשק לה, אחר כך שאל לשלומי, ערב תמים סיפר על יחוס סוסתי וכל המוצאות אותה. ואמנם היתה זו סוסה נאה, גבוהה מאד בעלת צואר ארוך, אזנים קטנות ועיני-אדם נבונות. לא היתה מן הזוכות בפרס ראשון בהתחרות המרוץ, אבל בשעת תגרות עם ערבים הפליאה ממש. במשעול השדות היתה נרתעת מפני קוצים – עור עדין היה לה, – אך ברגעים רציניים לא השגיחה בפצעים, לא היתה נבהלת מפני יריות, ובהזדקפה על רגליה האחוריות היתה מכה את האויב בקדמיות. כמה פעמים הצילה את חיי. דומיה (שם זה נתן יגאל; קדם נקראה שושנה, אבל השם לא מצא חן בעיני) היתה מהלכת על ידי, בשעה שישנתי בשדה, מעירה אותי, אם הרגישה בגנב. היא ידעה להתיר עניבה להסיר מעליה את המתג. אם קראתי: “אסור” – לאחר שהסירה את רצועת המתג מאוזן אחת היתה מחזירה אותה למקומה. בגשת מי שהוא רכוב על “קדישה” (סוסה פשוטה) היתה נושכת אותה. סוסותי עם סיחיהן היו נכנסות לתוך החדר ואוכלות מתוך צלחת.
מכרכור העבירני ועד “השומר” אל תל-עדשים לעבוד, הסעתי אתי את רכושי: פרה עם עגל, תרנגולים, אוזים, בראוזים, יונים, סוסה שהיא קניני הפרטי וסְיָחַת השותף הערבי. אדמת תל-עדשים טרם נגאלה כולה ועבדנו רק חלק ממנּה. שכר העבודה היה 7- פרנק לחודש. אני עבדתי עם זוג פרדות ובשעות הפנאי טיילתי ברכיבה. הבאנו תקונים בבתים, ארוות ולוּלים, העברנו ממרחביה שני צריפים גדולים, נטענו עצים בחצר הצרה, סדרנו גן-ירקות. תל-עדשים שמש מקלט לשומרים שהיו מחליפים בה שמירה בעבודה לזמן-מה.
פה נולדו לנו ילדינו.
אלכסנדר זייד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.