מהמאורעות שיכולים לקרות בעולם הגדול    🔗

[א]    🔗

הקהילה המפורסמת כסלונה שבמדינת גרמניה היא אחת הקהילות העבריות העתיקות, קהילה קדושה, כולה מלאה יהודים יראים ושלמים. בני הקהילה הזאת מפורסמים לשבח בזה שאין דורשים במופלא מהם, אינם עוסקים בחקירות ופילוסופיות בדברים שבין אדם למקום – יהודים בלי ‘חכמות’.

אמת, שאין יהדותם עומדת אלא על שלושה דברים אלה, הקיימים לפי דעתם מימות אברהם אבינו ואפשר שעוד מששת ימי בראשית: (א) על ‘יום המיתה’, (ב) הבר-מצוה ו-(ג) הפסח. שלושת העיקרים הללו מספיקים, לפי דעתם, בכדי שתתקיים היהדות עוד כמה אלפי שנים – כך הם מקובלים מפי הרבים והחכים שלהם, מתוך דרשותיו שהוא מטי להם בכל שבת-מברכין ובימים הטובים ושבשבילן כבודו כל כך גדול בעיני צאן מרעיתו. את דרשותיו אלה הוא מתבל בפסוקים בלשון הקודש, שרק מחבר הסידור זכרונו לברכה בכבודו ובעצמו היה יכול לעמוד עליהם. בני קהילת כסלונה מספרים מרבם זה אותות ומופתים כמו מאחד הקדושים, והרי זה כמה וכמה שנים שהוא רב ודרשן בקהילתם ומעולם לא אירע עוד שיטעה: בכל יו“ט ויו”ט הוא דורש לפניהם אותה הדרשה שדאשתקד, מלה במלה, פסוק בפסוק ומעולם לא נשתנה בה אפילו כקוצו של יו“ד. הרבי שבק”ק כסלונה הוא בעיני בני קהילתו כאורים ותומים – ועל-פיו יחנו ועל-פיו יסעו, על-פיו יחוגו את ה’בר-מצוה' ועל-פיו יתקנו את ‘יום-המיתה’, ובלעדיו לא ירים איש את ידיו ורגליו, בלעדיו לא ייקבעו שום יו“ט ולא יחוגו כל חוג. ואף-על-פי שבביתו של כל אדם בישראל שבק”ק כסלונה הלוח הקדוש מצוי תמיד, אף-על-פי-כן אין אדם סומך על עצמו בקביעא דירחא והוא זקוק בזה לשאלת חכם. ועל אחת כמה וכמה ביו“ט של פסח, שבני כסלונה מדקדקים בו הרבה יותר מבכל תפוצות ישראל וחוגגים אותו ברוב פאר והדר. הנשים הצנועות שבק”ק זו מחמירות על עצמן וכשהן הולכות לתיאטראות וקירקסאות אינן משתמשות בימות הפסח בה’דו-עינים' של שאר ימות השנה.

אחרי שכבר עמדנו על אופים של יהודי כסלונה אפשר לגשת אל עצם סיפור המעשה, שאירע בקהילה קדישא זו בשנת 1908 למספרם, או בתרס"ח לפי מספר הלוח הקדוש שלנו.

ומעשה שהיה כך היה.

[ב]    🔗

בני קהילת כסלונה מדקדקים להשתמש בכל דבר שבעולם דווקא בתעשיה של מדינה זו שבצלה הם חוסים, מלבד בנוגע לדברים שבקדושה, שבזה הם נזקקים להביא מן החוץ, מערי רוסיה ופולין הסמוכות. בפרט מיום שפרצו הבהלות הגדולות במדינות הללו, התחילו מקדימים יהודים מאותם המקומות לפתחיהם של היהודים האשכנזים, ונמצאו אפילו מוכרי ספרים המסבבים בעיירות עם כל תשמישי הקדושה שבני ישראל נזקקים להם. וכך נזדמן להם לבני כסלונה מוכר-ספרים עברי בשם פנחס פינקוס, שבגירא דיליה אירע להם לבני קהילת כסלונה מה שלא אירע עדיין לשום קהילה עברית משנים קדמוניות עד היום הזה.

פנחס פניקוס הוא יהודי קטנטן, חי וקיים; עינו האחת קטנה במקצת והשנית גדולה פורתא. כשהלז מספר – מספרות שתי עיניו זו עם זו, וכאילו הן שואלת זו לזו: ‘מה דעתך’? והשנייה עונה לעומתה: ‘נו-נו!’… בעת הראשונה סבל מר פנחס פינקוס דנן כמה הרפתקאות ועינויים בין אחיו האשכנזים עד שמצא סוף-סוף את פרנסתו שנקצבה לו מששת ימי בראשית לחזור בספרים ובסיפורי מעשיות מבית לבית.

שבור ורצוץ, גזול ושדוד, ערום ורעב עזב את ארץ מולדתו היקרה ובקושי גדול השיג את גבולות ארץ החופש ויבוא לכסלונה. אמת שבארצו החדשה היה פנחס דנן בטוח מאימת פוגרומים, אבל איש לא ערב לו שלא ימות, למשל, ברעב, יען כי בארץ החופש אסור היה לו לחזור על הפתחים, אפילו על פתחי אחיו היהודים. כל אדם מחויב להתעסק בדבר-מה. אבל המהגר הרצוץ שלנו פנחס פינקוס לא יכול למצוא שום עניין לעסוק בו בארץ החופש. ולא הוא היה אשם בזה. עכבה בדבר אי-ידיעות הלשון, כלומר שהוא לא הבין את לשונם והמה לא היו נזקקים ללשונו. בימים הראשונים לבואו כסלונה היה מתהלך ברחובות העיר והיה מתבונן בעיר ובאנשיה, בשמים ובארץ. לכאורה אותם הבתים, אותם האנשים, גם אותם השמים ואותה הארץ, אלא מאי? כולם מתהלכים שקטים ובטוחים, אין איש פוחד שפתאום תיפול עליו איזו אבן מלמעלה או יירו בו בחיצים או כי יתנפלו עליו מאחוריו וידקרוהו בסכין. אנשים מאושרים! ארץ מבורכה! –

אבל רק עברו ימים אחדים והעיר איבדה את חינה בעיניו. וכל זה – בשביל הקיבה. הקיבה הנה ' בעל דבר' קפדן. הקיבה, כשבאה שעת האכילה, לא תאבה לשמוע לא מענייני המדינות ולא מהלכות הפילוסופיה. ‘התזכרני, גזלן, או שכחתני כבר?’ – טוענת הקיבה הריקה – לדידי תוכל לחזור על הפתחים, תוכל לגנוב, לגזול ורק תן לי את שלי, ובנוגע למעשיך אין לי כל עסק אתם!' אבל כדי לפשוט יד צריך שגם הנשמה תהי נשמת קבצן מלידה ומבטן. וגיבורנו סבב ימים רבים ברחובות כסלונה עד אשר הרהיב עוז בנפשו ויפנה לאחד ההולכים ושבים – לא לבקש נדבה, חלילה, אלא, פשוט, לגול מעל לבו את צרותיו שהעיקו עליו. פנחס פינקוס פנה לגרמני הראשון שפגש בזה הלשון:

– במטותא ממך, אדוני האשכנזי החביב, הנני פה ‘גר’ ואינני ‘מבין בלשון’. הנני בורח מפני קונסטיטוציה, בורח אני. והנני נופל וחובש את פני בקרקע. האמינה-נא לי כי לא הייתי מטריח אותך לולא היו, כמו דאמרי אינשי, ‘באים מים עד נפש’. אינני מבקש חלילה נדבה, הנני מחפש מלאכה, עסק, מעשה איזה שהוא רק כדי ‘להחזיק בנשמה’, רחם-נא…

הגרמני שמע עד גמירא ויבקש את סליחתו: מרחוב כזה לא שמע מימיו… וילך לו לדרכו. גם הגרמני השני שאליו פנה פנחס שמע את כל הדרשה ויוסיף ללכת מבלי לזכותו אפילו בתשובה. הגרמני השלישי נמלא קצת רוגז על אשר גוזלים את עתו ויגער ב’יהודי הארור‘. הגרמני הרביעי לא חפץ אפילו לשמוע את כל דבריו, הוא הסתפק רק בזה שהראה לו על מקלו ויאמר: אם לא תלך לדרכך אקרא ל’נוטר’…

כנראה לא נשא גיבורנו חן בעיני גרמני כסלונה, וייאלץ גם הוא לשנות את דעתו על הגרמנים ועל ארץ החופש שלהם; שניהם היו שנואים עליו וישנאם תכלית שנאה.

[ג]    🔗

ואם פנחס פינקוס הרגיש שנאה לגרמני כסלונה, הנה על היהדות הגרמנית שבכסלונה חרה לו פי אלף. ויבזה את דוקטורי העדה היהודית שבכסלונה, מטיפה ורבניה. אלה היו מתנפחים על המהגר המסכן בגלל שלושה דברים: (א) למה הנהו עני? (ב) למה בגדיו קרועים ובלויים? (ג) למה לא ידבר גרמנית? – וכשנשאל רבי פנחס דנן על כל אלה ענה קצת בחוצפה: אדוני המלך! רוצה אני לענות על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון. בטענתך למה הנני עני ולובש בגדים קרועים ובלויים –צדקת; יושב שמים חפץ לתת לי כסף ואומר לו: תנם למנדלסון, שהנהו יותר צריך להם – הוא מומר הנהו ואין לו חלק בעולם הבא… אבל אם לשוני היהודית אינה מוצאת חן בעיניכם הנה הייתי רוצה שתהיו במצבי ושתבואו בלשונכם הגרמנית אלינו למוסקבה או אפילו לברדיטשוב – אזי הייתם יודעים מי הוא אלוהינו.

להצלחת פנחס הבין הרב מכל הדרשה הזאת רק מלים אחדות: כסף… מנדלסון… מוסקבה, ויפתח הרב הכסלוני את פיו ויתחיל להטיף לו לקח ולהשמיע דברי-מוסר כי זאת היא ‘חוצפה נוראה’ מצד יהודוני כזה להתערב ב’פוליטיק' הרוסית ולבקר את מעשי מנדלסון על אשר הוא תומך במוסקבה בכסף… ‘הלא זהו אסונכם – הוכיח הרב למהגר המסכן – שהנכם מתערבים בעניינים שאינם נוגעים לכם. לכן מכים אתכם ומגרשים אתכם, ולנו, אזרחי גרמניה בני-דת-משה החרפה ובושת-פנים’. דברי-כיבושין כאלה ועוד כהנה השמיע הרב והמטיף הכסלוני. אבל הוא פיזרם ללא-תועלת; היהודי דנן הבין מדרשתו עוד פחות ממה שהוא – הרב – הבין מתירוצי היהודי. התוצאות היו, כי אחרי שגרשוהו פעמים אחדות מעל פניהם ואחרי שכינוהו בשמות מעין: ‘קבצן, שנורר’, ‘יהודי פולני’ וכדומה השיג פנחס פינקוס בכל זאת את מאווייו: הקהילה הכסלונית נתנה לו בהלוואה סכום קטן, שבו הביא מארץ מולדתו סחורה נדפסה שבה קיווה להרוויח קצת.

וכמו שחשב כן היה. הוא הביא ספרים וחוברות, קצת ‘סידורים’, ‘חומשים’, ‘סליחות’ והגדות ובייחוד לוחות יהודיים. הוא הרגיש בחוש שעל הלוחות ירבו פה הקופצים יותר מאשר על יתר הספרים. לא לחינם כילה פנחס פינקוס את זמנו בין אחיו הגרמנים. הוא הבין כי הלוח הנהו הסחורה היחידה מכל הספרות היהודית המתהלכת בין יהודי כסלונה. והוא לא טעה בחשבונו. הוא מכר את כל חבילת-הלוחות שלו ביום אחד וצריך היה להביא חבילה חדשה, שגם היא נמכרה במהרה.

ומאז החל פנחס פינקוס דנן לעלות מעלה-מעלה: היינו ללכת מעיירה לעיירה וחבילת לוחותיו ויתר ספריו על שכמו. אבל שוקו היותר טוב נשאר כמו קדם בכסלונה. כי יהודי כסלונאי, בקנותו ספר יהודי, היינו לוח, קיים שלושה ‘מעשים טובים’ בבת-אחת: ראשונה הוא מכניס לביתו ספר יהודי, שנית הוא מפיץ על-ידי זה את הספרות היהודית, ושלישית הוא מספיק על-ידי זה מזונות ליהודי פולני… והיהודי הפולני אינו מפסיד באמת. בשנה הראשונה הוא מכר איזו עשיריות לוחות, בשנה השנייה מספר הלוחות שמכר עלה כבר לאיזו מאות, ובשנה השלישית הוא הכין את עצמו למכור כמה אלפים. ומי יודע – אמר – אפשר, השתא אמכור כמה עשיריות עלפים? רק חבל שאת הסחורה הזאת צריך להביא מאת ברדיטשוב, מווילנא ומווארשה ולשלם בעדה במזומנים. אה, לו אפשר היה להכין את הסחורה בכסלונה גופה, לייסד פה מין בית-חרושת ללוחות! – ופנחס פינקוס דנן נפל בהיסח-הדעת על תכנית נפלאה, גאונית, על המצאה-של-שד.

[ד]    🔗

ויהי היום ומוכר-הלוחות דנן, פנחס פינקוס, ישב לו במסעדה יהודית. זה היה בשעה שגמר לאכול סעודה יפה וינקה את שיניו ושתי עיניו הגדולה והקטנה רמזו אחת להשנייה ויחלו בשיחת-חולין. סימן שהמוח עבד את עבודתו וחשב מחשבות, ובכדי שידעו הקוראים מה היו מחשבותיו של פנחס פינקוס הנני מוסר בקיצור את השיחה המעניינת הזאת:

העין הקטנה: צריך להביא חבילה שלמה של לוחות לשנת התרס"ח… וזה יעלה בדמים מרובים! בזהב ממש!…

העין הגדולה: אוצר שלם!

העין הקטנה: זאת היא עבירה כלפי שמיא!…

העין הגדולה: עוברים על ‘בל תשחית’!…

העין הקטנה: לו אפשר היה להשיג בשבילם לוח ישן…

העין הגדולה: מימי מתושלח רק לוח…

העין הקטנה: המלומדים מכסלונה…

העין הגדולה: מופלגים בתורה, צנתרא דדהבא, מוחות חריפים!…

העין הקטנה: אם נדפיס רק שער חדש ומעטפה חדשה ללוח הישן – גם זה יספיק…

העין הגדולה: זה יימכר כמו חרוסת בערב פסח!…

העין הקטנה: ואם תרצה לאמור שיטעו בחשבון הימים?…

העין הגדולה: הנה אסון!…

העין הקטנה: כך נאה וכך יאה להם…

העין הגדולה: ילכו לעזאזל…

העין הקטנה: כך וכך אשכנזים אוכלי-טריפה!…

העין הגדולה: דע את אשר לפניך!…

העין הקטנה: בדמי רחצו עד אשר עלה לי לעמוד על רגלי ולמצוא את דרכי…

העין הגדולה: אפשר להינקם גם בהם!…

---

וירמוז פנחס פינקוס למלצר ויקרא לו:

אדוני הטיפש, דייטשוּן בן דייטשוּן, הבא כד חלב!

כך היה מבקש פנחס פינקוס כוס בירה. ואחרי לגמו את הבירה כתב לבני ביתו מכתב בזו הלשון:

… ועוד עלי לבקשך, ידידי היקר, שתואיל ותחבוש בעדי לוחות ישנים כמה שתוכל משנות תרמ“ח או תרנ”ח.

'יש לי פה קופצים עליהם. הגרמנים קונים תווי-פוסתה שהשתמשו כבר בהם ולוחות של שנים עברו. התבין, ידידי, המה משלמים בשכרם אך מעט מאוד אבל בכל זאת הלא טוב לך שתמכרם בזול מאשר שיהיו מונחים אצלך בקרן-זווית כאבן שאין לה הופכין ויאכלום העש או העכברים; וכשתחבוש את הלוחות תשקול אותם ותחשוב לי בחשבון משקל הנייר. אבקשך עוד הפעם לשלוח לי את כל הלוחות הישנים שישנם תחת ידך, בייחוד את הלוחות משנת תרמ"ח, ואם יש אתך לוחות קודמים לזה – אין דבר. הנני עושה כמעט את כל זה רק בשבילך. יודע אני שאצלך מתגלגלים לוחות עתיקים ולכן רוצה אני שתרוויח על-ידי זה. לאחר אינני כותב, רק לך יען כי מודע הנך לי ומכר והנני מוקירך. זכור-נא, למען השם לוחות ישנים כמה שתוכל.

הנני פורש בשלומך ובשלום זוגתך ובשלום צאצאיך הצפיעים והצפיעות

ממני פנחס פינקוס'

כשחתם את המכתב קרא למלצר:

– שמע-נא פטיש בן פטיש, עוד כד חלב!

– כשלגם גם את הכוס הזאת ישב בעל-בית-החרושת-לעשיית-הלוחות דנן וכתב עוד מכתב:

‘והשני כותב אני לכ’ שעלה בידי למצוא בזה גרמני שעוסק בקניית לוחות ישנים, אבל רק משנת תרמ"ח'.

‘אם יש לכ’ כאלה – ישלחם-נא לי מיד על-פי נאכנאהמע, רק יחשוב אותם במחיר הנייר, כי הלא גם אני צריך להרוויח דבר-מה. אני כותב אך לכ', מפני שיודע אני כי רק אצלו ישנם לוחות של שנים עברו. ובהיות שטרוד אני הנני מקצר

ממני פנחס פינקוס'.

ועוד מכתב כתב, והפעם לעיר אחרת.

‘והשנית כותב הנני לכ’ שהשנה יכול אני לקנות אצלו כבוד מעלתו לוחות-נייר על מנת, לאמור בתנאי שלכל לוח משנת תרס“ח יוסיף כ' שלושה לוחות משנת תרמ”ח חינם אין כסף, מפני שישנם בכאן שני גרמנים שיושבים ועוסקים בחקירת הרוחות על-פי הלוחות הישנים, לכן אבקש שכבוד מעלתו ישלח לי את כל לוחותיו הישנים משנת התרמ“ח ולהוסיף על כל שלושת הלוחות של התרמ”ח לוח אחד של התרס"ח שאקנה על-פי המחיר הקבוע.

נא לשלוח מיד ובנאכנאהמע.

ממנו ידידו פנחס פינקוס'.

ועוד מכתבים אחדים כאלה שלח לסוחרי-ספרים אחדים שבערים שונות, והסוחר דנן בלוחות en gros, פנחס פינקוס, שילם להמלצר ויחבוש על שכמו את חבילת ספריו, וילך לדרכו כאיש שהמציא עסק כשר, ישר וחשוב.

[ה]    🔗

השנה הנוכחית, שנת ה' אלפים תרס“ח מיום ברוא אלוהים את העולם, היתה שנת שפע ליהודי כסלונה. עסקי כולם, מבעל בית-החרושת היותר עשיר עד האומן היותר עני – עלו יפה, כולם הרוויחו הרבה כסף, כולם היו שבעי-רצון וישמחו ש’היהודי הפולני' מתפרנס אצלם בכבוד על-ידי לוחות השנה שהמה קונים אצלו. לא היה כמעט בית בכסלונה, שבו לא נמצא 'לוח התרס”ח' שנקנה אצל ‘היהודי הפולני’. והעדה היהודית בכסלונה, שבו לא נמצא ‘לוח התרס"ח’ שנקנה אצל ‘היהודי הפולני’. והעדה היהודית שבכסלונה החלה את שנת התרס“ח (5668) על-פי הלוח של התרמ”ח (5648) ויחיו שנה טובה ורגילה, היינו: חגגו את ‘ימי-המוות’, ה’בר-מצוות', ברכו על נרות-החנוכה, אכלו תופיניות של פורים והחלו בהכנות לפסח, לאפות מצות כמו בכל השנים מימות עולם. וכמו בכל השנים ישבו למועד הנכון, לפי הלוח, אל הסדר ולמחרתו ישבו עוד הפעם; ואפשר שכך היה עובר כל הפסח ואולי גם השבועות וגם הסוכות לולא קרה המעשה הבא (תמיד בכל מקום יארעו ‘מעשים’).

ומעשה שהיה כך היה.

בעל בית-מרקחת, איש נכבד בעדתו, צריך היה לנסוע מעירו, כסלונה ברלינה לקנות סחורה לחנותו. וישב לו בראשון לחול המועד ברכבת ויסע ברלינה. בבואו ברלינה היה רעב מדרכו הארוכה כזאב ממש. הקורא יזכור בוודאי שגרמני בן דת משה מכסלונה, לו גם יהיה רוקח, לו גם רופא-שיניים ולו גם גרוע מרופא-שיניים לא יאכל חמץ בפסח גם אם ישלמו לו עשרה מיליונים בעד פת אחת כזית. משך כל ימות השנה הוא יאכל בשר-חזיר. תוכלו אפילו להשפיע עליו שיאכל שרצים ורמשים, אבל רק יבוא חג הפסח הקדוש וה’דייטשוּן' נהיה חסיד עד לסכנת נפשות. הוא ימות ברעב ולא יגע בחמץ בפסח!

בבואו ברלינה החיש הרוקח דנן את צעדיו וילך לרחוב פרידריך הגדול, ובראותו מסעדה ועל השלט את ארבע האותיות המרובעות בּשׂר ותחי נפשו. הוא נכנס אל המסעדה ועוד לא הספיק לשבת אל שולחנו ולקחת את פתקאות-מאכלי-הפסח בידו כדי ללמוד ולחקור את תוכנה הרב והנה על גבו עמד כבר מלצר, בחור כארזים ששערות ראשו מסורקות יפה-יפה ומלאות שמנים ותמרוקים שונים וששפמו עומד בחוצפה יתירה כשפם אחד השוטרים ובידי הבחור פינכה, ובפינכה – לא יאומן כי יסופר! – עוגת-המן! ממולאה פרגה שחורה ונוצצת!…

הרוקח דנן עוד מעט והתעלף, מה זה: כשר, פסח ועוגת-המן עם פרגה?! ולולא היה הרוקח רעב עד מוות היה חושב שחלום חלם. וכשראה המלצר כי האורח שם בו זוג עיניים תמהות משך בשפמו העומד וזרק לו בחיוך חביב מלצרי:

– מזון לכבוד חג הפורים!

פה נתערבה דעתו של הרוקח לגמרי: לכבוד חג ה – פו – רים?!… עו-גת ה- מן?… המלצר הלך ועל מקומו צמח עמד פתאום ‘בעל’ המסעדה, גרמני לבוש יפה לפי האופנה ובחיוך חביב של נתין נאמן על שפתיו השמנות והאדומות התבונן לאורח; ובין האורח ובעל בית המסעדה נשמעה השיחה המעניינת הבאה, שהננו מוסרים בזה רק את תמציתה: אדון המסעדה ברך את האורח בחג-פורים שמח והאורח חפץ להוכיח לאדון המסעדה שאומנם חג היום אבל שם ה’חג' לא ‘פורים’ אלא ‘אוסטֶרן’ – פסח. בתחילה חשב ה’בעל' שלפניו לץ בעלמא הרוצה לצחוק קצת ויצחק גם הוא באדיבות: חי-חי-חי. אבל הצחוק הזה לא מצא כלל חן בעיני האורח, והשיחה בין ה’בעל' ואורחו נהיתה יותר ויותר רצינית, עד שהגיעה לאוזני יתר האורחים שישבו באותה המסעדה ויתערבו גם המה בשיחה המעניינת הזאת. זה חרה לרוקח ויאמר בגיחוך מלא ארס: אפשר ליהודי להרשות לעצמו לאכול אפילו חמץ בפסח, אבל להתערב בשיחה שבין שני אנשים זה לא לפי חוקי הנימוס הגרמני. בתשובה על זה שאל אחד המסובין, בעל קצות זקן שב עם סנטר מגולח, שכולו אומר: יועץ-לסתרי-מסחר, והגיחוך שריחף על שפתיו היה

מלא גם הוא רעל: ומאין אדוני, אם אפשר לשאול? וכששמע כי האדון הוא מכסלונה ענה ואמר – אָ – אָ – אָ –! ארוכה ויתעמק בפינכתו…

ואיך שלא רעב הרוקח דנן בכל זאת היה מכבד את האדון בעל הזקן של היועץ-לסתרי-מסחר כדבעי. ראשונה היה מושיט לו את פתקאת-הביקור שלו, שעליה כתוב מפורש שמו בלווית התואר ‘דוקטור למרקחת בכסלונה’, ושנית היה דורש מהאדון הזה בעל הזקן עם שני הזנבים שיתן לו את פתקאת-הביקור שלו עם הפירמה שלו. ומה היה אחר-כך לא אדע. אינני נביא ולא בן נביא… ואיש לא ידע מה היו תוצאות החילופין האלה. אני אך אספר מה שהיה.

הרוקח שלנו הלך מלא-רוגז ממסעדה זו למסעדה שנייה. גם פה מצא אותה התמונה: יהודים יושבים ואוכלים ארוחה של חמץ, על השולחנות עומדים פינכות ועל הפינכות עוגות המן, שעליהן דבוקות פתקאות עם הכתובת – ‘כשר לבּוּרים’, וכל המאורע נגמר בזה שהרוקח הלך לו למסעדה נוצרית ויזמין לו ארוחה שלהם 'על-פי פתקא (אַ לַה קַרט) באומרו: ‘טוב שאוכל מאכלי עכו"ם מאשר אוכל חמץ בפסח!…’

[ו]    🔗

אחת ההמצאות היותר מועילות של זמננו נשאר בכל זאת השַחרָחוק (טלפון). הודות לשחרחוק נודע בכל כסלונה משך חצי שעה, כי בירת גרמניה, העיר היהודית ברלין אומרת לחוג את חג הפסח רק כעבור חודש, ועתה אצלם רק פורים. הידיעה הזאת הפתיעה כמובן את כל כסלונה, וכל בני העדה רצו לדעת מה יאמר על זה ה’רבי' שלהם. רצו להד"ר רבינר ולהמטיף וימצאונו כותב תלגראם לחברו בברלין, גם הוא רבינר, גם הוא דוקטור, גם הוא מטיף. ויבקש את חברו שיתלגרם לו מיד איזה חג חוגגים כעת היהודים בברלין? ובאותו יום, לפנות ערב, קיבל הרב הכסלוני תשובה ברורה מברלין: ‘שושן פורים’. ועל-ידי השחרחוק הודיע הרב לכל חברי העדה ויבקשם שיעיינו בלוח.

והעיר כסלונה החלה ללמוד את הלוח בעניין כה רב ובהתמדה כה גדולה, כאילו רצו לדעת מתי ייהפך העולם. –

אין צריך להתרחק מהאמת. כסלונה הנה באמת עיר יפה ותושביה היהודים המה אנשים כנים וישרים; אבל אין שני תחומים נוגעים זה בחברו: מלומדים רבים שיבינו את הלוח כדבעי לא ימצאו בכסלונה.

המלומד היהודי היחידי שעודנו מבין מלה יהודית כל שהיא הנהו נושא השם הידוע והמפורסם מתיס דרייפוס. הננו מקדימים להעיר לקוראינו, שזה אינו אחיו של הקפיטן, עתה מאיוֹר, אלפרד דרייפוס מאי-השדים. מתיס דרייפוס הכסלוני הנהו השמש של בית-הכנסת המתוקן של כסלונה והשוחט והמוהל. איך הגיע לשם כזה – אל-נא תשאלו. כי הלא ישנו באותה עיר כסלונה יהודי קבצן החי מאמירת ‘קדיש’ ושמו נתנאל רוטשילד, וישנו עוד סנדלר פיסח וגיבן שאינו מתבייש כלל בשמו היינריך היינה, וישנו גם ספר שעל השלט שלו – ועל אותו השלט מצויר ראש אדום של אשה – כתוב באותיות מאירות עיניים לודוויג ברנה. חסר רק להחבורה מצחצח נעליים ושמו ברוך שפינוזה. אפשר שישנו בר-נש בשם כזה בכסלונה. אבל לי לא היה האושר והכבוד להכיר אותו פנים אל פנים.

נשוב לענייננו, לאמור למתיס דרייפוס, השמש של בית-הכנסת המתוקן.

וכששמע מתיס דרייפוס המלומד את סיפור המעשה, שהביא אתו הרוקח מברלין ששמה חוגגים עתה את הפורים ולא את הפסח, ישב כמו שהיה עושה כל מלומד, שהנהו שמש, שוחט ומוהל ושמו מתיס דרייפוס על מקומו, והחל בחקירת הלוח כדרך המלומדים, ויחטט כל כך עד אשר הגיע לשאלה הבאה: ואיפה אדר השני? לפי חשבונו, הנהו זוכר עוד מהשנה שעברה, צריכה היתה השנה הזאת – חזיז ורעם! – להיות שנה מעוברת. וראיה לדבריו, שפרידריך שפילהאגן הנוכרי המנגן על העוגב בבית-הכנסת לנאורים אמר לו שגם אצלם השנה שנת עיבור.

בהוכחה זו הלך לו דרייפוס המלומד להדוקטור רבינר והמטיף, וישבו שניהם ללמוד מחדש את הלוח. ופה אירע המאורע: שניהם ראו פתאום כי הלוח שלהם איננו משנת תרס“ח 5668, אלא משנת תרמ”ח 5648, לאמור, הלוח שלפני עשרים שנה! – – –

---

מחבר הסיפור המעשה הזה שקרה באמת מודה לקורא הנכבד, שטרח את הטרחה המרובה לקראו עד הסוף, ובכוח דמיונו יתאר לו בוודאי את כל החורבן, הבהלה והעירבוביה הנוראה שבעיר כסלונה כשנודע הדבר להגרמנים בני דת משה מפי רבם ומורם הד"ר רבינר והמטיף, כי חג הפסח ‘נחטף’ בחודש ימים, וכי בעוד חודש צריך יהיה להכין מחדש את הסדרים, המצות וכו', הכול כאשר לכול. יכול הייתי להשתמש בכל המבטאים החריפים כמו נרעשים, נואשים, נפתעים, יוצאים מכליהם, מלאים זעם וחרון אף, נבהלים, נרתחים, רצוצים וכדומה, אבל כל זה לא היה מספיק להביע את המצב כמו שהיה. המבטא היותר מתאים הוא לפי דעתי ‘היו לעפר ואפר’. שערו-נא:

משך חצי שנה חיה העדה לא בזמנה, על-פי איזה לוח ישן נושן שלפני עשרים שנה! אכלו מצות, כשכל היהודים הכו את המן והבר-מצוות וימות-המיתה ו’הקדיש’ים!? – – –

וכל אלה הודות למי? לאיזה יהודוני מהגר שאינו שווה כלום.

אה, היהודי הפולני! נזעקו היהודים הגרמנים שבכסלונה ויכווצו את אגרופיהם ויחדדו את שיניהם כלפי פנחס פינקוס. אה, יעיז-נא רק לבוא לכסלונה עם חבילת ספריו, וקבל יקבל את חלקו! –

אולם ‘היהודי הפולני’ דנן, מוכר הספרים דנן, פנחס פינקוס ישב לו בחברת ארבעה ליצנים אחרים כמוהו באוניה הענקית ששטה מהמבורג לניו-יורק… ומכל העסק המוצלח שלו עם ה’גרמנים' עלה בידו לקנות רק פתקה למחלקה הרביעית. והוא נוסע לאותה הארץ – ארץ הזהב, שגילה קולמבוס בזמנו.

קוראים נכבדים, נברכוֹ בחג פסח כשר ושמח!