© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“הפועל הצעיר”, בגליון מתאריך 27.6.1967

עַל פִּי “אִינוֹנֵי” לְאַלְפְרֶד טֶנִיסוֹן

העמק    🔗

עמק בחבל-אידה יש– בכל עמקי גבעות-יוֹניה אין ישווה לו לחמדת-חן. אֵד-ערפל כי ישוט על פני הבקעה, שולח זרוע וזוחל מן אורן אל אורן, שם הוא שוהה לרגעים, והלאה נמשך לאיטוֹ. מזה ומזה, כּרי-דשא וגוּנדריוֹת-אָחוּ, עשירי-בפרחים, תלויים במחצית-המוֹרד. והרחק מתחת להם רועש הנחל הארוך, בזורמו, דרך הערוץ הבקוּע, במפּל אחר מפּל אל הים.

מאָחוֹר, נישׂא הר-גארגארוֹס, ראשון לקבל פני בוקר; אך לפנים, בתרי-גבע נפתחים לרוחב לגלות את טרוֹיה העיר, ואת עטרת-טרוֹיה, מעוֹז-איליוֹן על עמודיו.

הנימפה עוזבת אוהבה    🔗

הנה (ה' צרויה, נ' קמוצה) בצהריים באה הנימפה אינוני, אביה–אֵל-נהר, ואמה–אדמת חבל-מולדתה, אידה; אינוני העצובה, גלמוּדה מן פּאריס הרועה, לשעבר חבר-שעשועיה על הגבעות. אָזל מלחיה הוורד, ושערותיה צפו כענן פרוע על ערפה. היא, בהישענה על זיז-סלע אזוּר-גפן, שׁוֹררה אל הדממה, ולא חדלה-שיר עד גלוֹש צל-ההר מן כף עליון עדי מקום-שבתה. וכה תינתה את צערה לפני אמה-מולדתה, אידה:

"הוֹ, אמא אידה, אידה רבת-המעיינות, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמוּת כי הנה, דממת-צהריים חובקת הגבעה; החרגול נדם בעשב; הלטאה, צלה על הסלע, היא עצמה נחה כצל; והצלצל ישן. פרחי-הארגמן מרכינים קדקוֹד עיף. הדבורה בלב-חבצלת מצאה לה ערשׂ. אני לבדי ערה, עיני מלאות דמע, ולבי–אהבה. לבי נשבר בי, עיני עששות, ועייפתי, הה עייפתי, מכל-חיי.

"הו אמא אידה, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. ושמעי אתּ, הארץ, ואתּנה, גבעות; ומערות, בהן ישכון נחש-הכתר הקר; ונחל-ההרים–האזינו! בת אֵל-נהר אנוֹכי. שמעוּני כי אדבר, וכל יגוני אבנה במוֹ שירי, כמו שקמו חומות הלזוּ אט-אט למוֹ נשיפת-זמר אטית, כענן מתגבש למוּצק. הן ייתכן כי בעודי מספרת יגוני, לרגע-מעט ישׂט לבבי ממכאובי זה, עמוֹק יעמק.

"הוֹ אמא אידה, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. חכיתי מתחת לגבעות עוטות-השחר; ממעל, טלוּל-אפלולי היה דשא-ההר, וטלוּל אפלולי–אורן-ההר, פאריס היפה, פאריס רע-הלב–כנוהגו אחריו תיש שחור-משחוֹר, לבן-קרניים, לבן טלפיים–עלה מנחל סימוֹאיס השופע קני-סוּף, לבדו עלה.

"הוֹ אמא אידה, הקשיבי בטרם אמות. מרחוק-מרחוק קרא אלי הזרם מן הערוץ; הרחק-ממעל היתה אצבע-בוקר יחידה ברצי שלג בתוּל. בעיניים מושפלות ישבתי בדד. לבן-חזה ככוכב לקראת הזריחה צעד, פרוות-נמר גולשת מעל שכמו, ושערותיו–זהב-שמש–מתאשכלות מסביב לרקותיו, כולו כאֵל. אוֹרה לחיוּ כהאיר קשת קצף-אשדות בנשוב הרוח בקצף, וכל לבי יצא אליו לחבקו בבואו, בטרם בא.

פרי המחלוקת    🔗

"יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. הוא חייך, ובפותחו כף-ידו, משלג צחה, גילה פרי של זהב. הספּרי, ריחו כאַמבּרוֹסיה. ובעודי מביטה ומטה אוזן לשמוע, נהר-אוֹמר מלא זרם-ירד עלי לבי:

"אינוני שלי, אינוני יפת-המצח, נשמתי שלי, הסתכלי בפרי הזה. מה שחקוק בקליפתו הנוצצת–ליפה מכולן –אֶל-נכון היה מזכה אותך לקבלו; הן חמודה את מכל אוריאדה שהיא, מן המסתופפות בצל תלוּליוֹת-אידה; חמודה בכל-חן תנועה וקסם גבות תואמות.

"יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. את פרח-שפתיו אל שפתותי הידק, והוסיף: זה הושלך על השולחן, נוכח פני כל האלים, כהסיבם באולמי-פיליאוס. מיד קמה מצוּת, ונחלקו הדיעות, למי הפרי מגיע. אבל, אתמול עם נשף-ערב, הביאתהו איריס קלת-הרגל אלי, כי קול-אחד בחרוּני בתורת שופט. בעצם היום הזה, תבואנה הלוֹם הרה, אתיני ואפרודיטי–כל אחת משלוש-אלה תובעת לעצמה את זכות היפה באֵלות. אתּ, אם תסתתרי בתוך המערה מאחורי אותה עטרה מלחשת של האורן הישיש, היטב תביטי אותן ואַתּ לא-ניבטת, תשמעי הכול ואתּ לא-נשמעת, ותראי את פאריס שלך שופט בין אלוֹהוֹת.

בוא האלות    🔗

"יקרת-אמהוֹת אידה, הקשיבי בטרם אמות. ברוּם-הצהריים היתה זאת. עב-כסף אחת נתעתה אל בין צלעות-האורנים של זאת הבקעה הארוכה. ותבואנה הן אל אפריון-האילנות, עירום באו אל האפריון ההוא, חלק-הדשא, ולרגליהן פרץ כרכום כאֵש, עם סגליה, עד-לא-יבּוֹל ועירית, לוטוס והחבצלוֹת. קמה רוח; וממעל, קיסוֹס וגפן שׂיגשׂגו פרע בלולאות מתפשטות, עיטרו עתיקי-בדים עקומים-מחורצים באשכול וגרגר ופרח, כסה אותם כליל.

הרה    🔗

"הו אמא אידה, הקשיבי בטרם אמות. על צמרת עץ נחת טווס מצוייץ, וממעל לו התנהר ענן-זהב, נוטף טל-בושם. אז לראשונה שמעתי את קולה של ההיא, אשר בדורכה ובואה בשחקים כאור מפציע והולך הלוֹך-ורב, הלוֹך והתבהר, האֵלים בדיעה אחת קמים לפניה ברוממות-כבוד. היא לפאריס הציעה שלטון-מלכות, רדייה בלי-מצרים, אין עירעור עליה, תרוּמוֹת גדוּשוֹת לפאר מעמד-מלוכה, מני רבים עמקים, מפולגי נהרות, עוטפי-דגן, מני מיכרות מעובדים, אין דלילה לאוצרותיהם–הוד ומס-עובד ויהב והיטל, מקריות פנים-יבשתיות, וכרכי-חוֹף גדולים, מתחת לצל-מעוּזן יצטופפו תורני-אניות, במיפרצים מלוטשים-כזגוגית ובמבואי-מים בין מגדלי-תלפיות.

"עוד ועוד דיברה, ולא נלאתה: על שלטון, שהוא בחיי-המעשה תכלית-הכול; שלטון יליד-חכמה, ומתעטר בבינה, יאוּת לזמנו. ומכל כתרי-השכנים–בריתות ושבועות-אמוּנים, עד תבטוֹל ידך מהחזיק שרביט. זאת הברכה ממני, מלכת-השחקים, לך, פאריס, ילוּד-מלך (כל ימיך–רועה, ובכל-זאת ילוּד-מלך), הן תקבל אותה בששון-רצון. הלא תראה כי רק אנשים שליטים מידמים לאלים, יושבי-באושר לא יסוּף בדעתם עליוֹנוּתם.

אתיני    🔗

היא סיימה, ופאריס החזיק את הפרי היקר בקצה זרועו המוּשטת–כה קסמה לרוחו מחשבת-השלטון. אבל אתיני שעמדה במרוחק קמעה, ואיבריה החשופים והטהורים חסויים מאחורי חניתה בעלת ראש-הנחושת, הנשענת קרירה אל כתפה, בעוד עיניה הרציניות ולבה שלג מצפים לחריצת-הדין, השיבה אומר:

“כבוד עצמי, ידיעה עצמית, כיבוש עצמי, רק אלה השלושה מביאים את החיים לידי שלטון-מלכות. אבל לא שלטון לשם שלטון, כי-אם שלטון לשם חוק-צדק–וכדי לחיות על פי חוק-הצדק בלא פחד. לא במתנות אגנב לבך. שפטני לפי מה שהנני. אַך אם חלשו עיני-אנוש מלשפוט תפארת-אלים במערומיה, מבלי נטילת-רווח, היה בטוח כי אוהבך ואדבק בך, ועוצמתי, מזוּוגת לדמך, תעבירך בשלום דרך זעזועי-חיים וסכנותיהם, וחגוּר-מעשה תסבול בעוז, עד שרצונך מנוסה ברוב-חוויות, מחונך לשלמוּת, יעלה בד-בבד עם חירות שלמה”.

דום דברה, ופאריס עמד מהורהר. ,הו פאריס!' קראתי,,תנהו לאתיני!' אבל הוא לא שמע דברי, או שמע ולא אָבה-שמוע. אויה לי!

אפרודיטי    🔗

"הו אמא אידה, אידה רבת-המעיינות, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. אפרודיטי היפה, רעננה כקצף-הים, זה-אך עלתה מן הרחצה בבארות-פּאפוֹס, באצבעות ורודות-עדינות סילקה מעל מצחה ושדיה שפעת-שערותיה, זהב-זוהרן, ואמברוסיה–ריחן, מסביב לצווארה העגול אל אחורי-כתפה. רגלה הקלה זרחה לבנה-ורדרדה מתוך הסיגליות, ועגלילי-שמש זרחו מבין אשכלות-הגפנים על יציריה המעוגלים, כהתנועעה:

"היא, בחיוך-עורמה בעיניה הרכות–מבשר נצחונה–ניגשה אל פאריס ובלחש-כמעט סחה אל אוזנו: “הנני מבטיחה לך את האשה היפה וכלילת-האהבה מכל נשי-יוון”. זאת אמרה וצחקה: “עוצמת אני עיני מפחד”.

"וירם ידו לתת לה הפרי. ואני ראיתי את הרה, עיניה זעם, מתכנסת בתוך ענן-זהבה, ונשארתי לבדי בתוך האפריון. ומני אז ועד עתה, הנני לבדי, ולבדי אהיה,עד אמותה.

"ובכל זאת, אמא אידה, הקשיבי בטרם אמות. היפה מכל-נשים!? ואין אני יפה? אהובי אלף פעם אמר לי כן. ורק אתמול, עבר על פני ברדלס, והוא כרע לפני, וניענע זנב משתעשע, כי יופיי הכיר. הה, הרועה-בהרים שלי, לוּ היו זרועותי חוגרות אותך, ושפתותי היוקדות דבוקות אלי טל נשיקותיך הפוריות!

"אמא, הקשיבי בטרם אמות. הם באו וכרתו את הגבוהים באורני, אורני הרמים אשר התנוססו בהר מעל תהום-התכלת. לא עוד שם מחסה לגוזל-הנשר. מן הענפים למטה באה שאגת-פנתר עמומה, ואני השפלתי שבת בעמק. לא עוד אראה את אדי-הערפל צפים ועוברים בתוכם; לעולם לא אראם עוד מסתבכים בבני-ענן קטנים, כסופי לבנה צעירה, בין הזרם הקולני ובין הכוכבים הרוטטים.

"מי יתן ופגשתי את הנתעבת, אישהו בין אלה משכנות-הרועים ההרוסים, ושפכתי מרירותי ואיבתי בפניה, והגדתי לה מה מקוללת היא לאלים ולאנשים!

"הו מוות, מוות! דלג ופסח על נשמות יודעות אושר, חפצות חיים. אשר לי, תחינתי לפניך: הטל צלך על נשמתי, שים אור-חיי לאפלה. כבר כבדת במו לבי, עתה הכבד גם על עפעפי; הנני ואמות.

נבואת אֵש    🔗

"אמא הקשיבי עוד בטרם אמות. לא לבדי אמות. כי מחשבות-אֵשׁ לובשות צורה בתוכי, והן הולכות ומתחזקות. בעימעום משיגה אני איזו מטרה רחוקה ומפוקפקת, כמו אם המנחשת מה דמות-תינוקה בעודו ברחם. תינוק! נפשי מתפלצת. לא ולד ממני ייוולד, בלתי-מבורך, להכעיסני גם כעס בעיניים ירושת-אביו!

“הו אמא, שמעיני עוד בטרם אמות. האזיני דברי, ארץ! לא לבדי אמות, פן יגיעני צחוקם הצורם, המאושר בצעדי בדרך-המוות הקרה, אין-כוכבים, ואני בלתי מנוחמת, כי הנחתי את אהובי הקדום בחיק האשה היוונית. אקומה ואלכה אל טרוייה, ובטרם צאת הכוכבים, אעשה שיחה עם קאסאנדרה הפראית, כי אומרת היא אשר אש מרקדת לפניה, ומצלצל באוזניה קול אנשים חמושי-נשק. מה פשר דבר לא אדע, אך יודעת אני כי באשר הנני, יוֹמם ולילה, כל האדמה והאוויר נדמים רק אש בוערת”.

הערות    🔗

גונדרית –אצטבה או יציע (כאן, של הר).

כמו שקמו חומות העיר… למו נשיפת-זמר– העיר טרויה נבנתה, בגזירת זאוּס, על ידי אֵלים שניים. אמר אז פּוֹסידוֹן, אֵל-הים אֶל אַפוֹלוֹן, אֵל הזיו והזמר: “אם תהיה עמי לשיר, אהיה עמך לעמל”. אַפּוֹלוֹן ניגן ושר, פוֹסידוֹן מכוחו נתן, ותקם העיר על חומותיה, מגדלותיה ומעוּזה.

זהב הספּריי–הספּר (על משקל אֵסתר ) הוא כוכב-הערב. באיים אגדיים שבאפסי-מערב גדלים תפוחים של זהב טהור, ונימפות, הקרויות הספּרידוֹת, ממוּנוֹת עליהם לנוטרם.

אמברוסיה –מזון-האֵלים.

אוריאדה. –נימפת-הרים.

איריס. –אֵלת-הקשת, המקשרת בין אֵלים לשוכני-מטה.

ילוד-מלך. –כשנולד פאריס לפריאם, מלך-טרויה, ניבאו נביאים כי הוא עתיד להביא חורבן על העיר. פּריאם ציווה את ראש-רוֹעיו שיקח את התינוק וימיתהו. ראש-הרועים לא מצא את נפשו להשתמש בחרב או חבל, והפקיר את התינוק על הר-אידה, שם הניקתהו דובה אחת. לאחר ימים אחדים, בא ראש-הרועים לפקוד את שלום-הילד, ומצאו חי, ודובה מיניקתהו. נוכח פלא זה, הביאהו אל ביתו בתרמילו (ומכאן שם-הילד, פאריס, שמתפרש “תרמיל”), ומסר אותו אל אחד-הרועים לגדלו.

היפה… מכל נשי-יוון. – היא הילינה, אשת המלך מינילאוס. פאריס אורח בבית-מינילאוס היה, וגנב אותה וחלק הגון מאוצרות-המלך. הוא מצא מחסה בטרויה, וכל העיר התאהבה באשה היפה, ולא רצתה להסגיר אותה, ואת הרכוש הגנוב אשר בידה וביד פאריס, אֶל מינילאוס. בגלל זה פרצה מלחמת-טרויה, שסופה–שריפת העיר, כי ברית היתה בין כל מלכי יוון, כי האיש מהם, אשר בו תבחר הילינה להיות לו לאשה, כולם יריבו את ריבו מכל מי שיקום לקחתה ממנו.

הנתעבת. –היא אֶריס, אֵלת-הקטטה. אֶל משתה-חתונה בארמון-פיליאוס, בהיות כל האֵלים בקרואים, היא לבדה לא נקראה. הופיעה פתאום בעת-המשתה, וזרקה אל שולחן-האֵלים פרי-זהב, וחקוק בו: “ליפה מכולן”. שלוש אֵלות ראו עצמן מועמדות לתואר זה, והקטטה שקמה ביניהן, השתקפה גם בחלקן במאורעות-טרויה.

קאסאנדרה.– בת פריאם מלך-טרויה היתה, אפולון חמד בה, ותבע אותה לאהבים. היא הבטיחה שתיענה לו, אם יעניק לה כשרון הגדת-עתידות. אחרי קבלה ממנו מתנת-כשרון זה, מיאנה לקיים הבטחתה. מתנת-אלים אין להשיב; קילל אותה אפולון שתהא מתנבאה דברי-אמת, והבריות לעולם לא יאמינו לה. אינוני, כאשר בּאוּה מחשבות-אֵש ולא ידעה פשרן, הלכה להידבר עם קאסאנדרה, שגם היא חזתה חזיונות-אש, ונחשבה מטורפת.

אחרית-אינוני.– פאריס נפצע באחד מקרבות-טרויה. ידוע היה כי ביד אינוני סוד ריפויו, ורק היא יכולה להצילו ממוות. קראו לה, ומתוך נקמנות בזה אוֹהבה הבוגד, מיאנה לבוא. אחרי מוֹת פאריס, ייסרוה כליותיה, והתאבדה-לדעת.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.