א 🔗
שאלת יחסי הגומלין בין העבודה העברית והערבית היא אחת השאלות היסודיות המתעוררות בקשר עם המפעל היהודי בארץ.
שני צדדים לפרובלימה זו. ראשית: בכל מקום בארץ אשר יד העבודה העברית אוחזת במעדר, במחרשה ובפטיש – מלוה אותה כצל העבודה הערבית הזולה. הפועל העברי בעל רמת-הצרכים האירופית, נתקל עם כל צעד ושעל במתחרו הפרימיטיבי, בן העם השכן, אשר צרכיו הם מעט יותר מאפס. לצדו של היהודי העובד שמונה שעות ומקבל שכר-יום 35–17 וחצי ג“מ חלף עבודה “שחורה” ובלתי-מקצועית – נמצא פועל העובד 12–14 שעות ושכרו הניתן לו חלק עבודתו אינו עובר כרגיל את גבול 8–12 ג”מ. ואף זאת: ההבדל בין שתי מדרגות-השכר אין יסודו בהפרשים השכיחים במשכורתם של סוגי-פועלים שונים גם בתוך תחום כלכלה אחד, כי אם במרחק העצום – מבחינת התרבות והכלכלה – המפריד את שתי האומות הא"יות אשה מעל רעותה.
שנית: אילו היה אפילו הפועל היהודי היקר פועל “נורמלי” מבטן ומלידה, השוכן בחיק “משק לאומי” נורמלי וממלא בה את תפקידו באפן טבעי – אי אפשר היה למנוע בעד התנגשות של התחרות בין פועלי שתי האומות. ברם הפועל העברי בא“י אינו נתון במסלול נורמלי כזה. הוא קודם כל עולה-מהגר. התאמצות צבור-הפועלים בארץ מכוונת להרחיב את תחומיו יותר ויותר ע”י עליה מתמדת. שנית הוא “חלוץ” הבא לא"י על מנת להסתגל לעבודה חדשה בתוך ההתישבות, כלומר: “כבוש עבודה”. כאן ההתחרות פירושה: מלחמה בעד תנאי-העליה, התישבות וכבוש-העבודה.
בפרובלימה הכפולה הזאת כלולה תמצית-השאלה של מפעל-התישבותנו. והנה הפתרון שמציעים וחוזרים ומציעים ביחוד בזמן האחרון: הארגון המשותף של העבודה העברית והערבית במסגרתה של הסתדרות מאוחדת. תעודת הארגון המשותף תהיה לשים קץ לשלאת ההתחרות עצמה ע"י פוליטיקה מקצועית משותפת ולסולו את הדרך למלחמה בעד כבוש העבודה.
פוליטיקה זו של ארגון משותף היא, כפי הנראה, אחת ההכרעות החשובות ביותר שהוצגנו בפניהן בזמן האחרון, לא זאת בלבד שהיא מטילה אותנו תיכף ומיד לתוך מערבל של פרובלימות אורגניזציוניות סבוכות מאד, אלא היא גם גוררת אחריה כמה תוצאות מבחינה חברתית, כלכלית ומדינית שאין לשער כלל את רוב חשיבותן. בכל אופן לא יהא בזה משום גוזמא אם נאמר: הקמת הארגון המשותף והמקיף של פועלים עבריים וערבים (אם היא בגדר האפשרי ) – עלולה להביא שנוי מכריע בתנועת-הפועלים בארץ ומתוך כך גם להטביע דמות חדשה על החים הסוציאליים של כל הישוב. יש איפוא צורך רב לבחון שבעתים את הפוליטיקה המתנהלת בכוון זה.
לא מספיק להטעים את הערך המדיני (הארץ-ישראלי פנימי והציוני-חיצוני) של הארגון המשותף. הערך זה מבחינת עצמו ברור ובולט לעין כל. אילו הורשינו מצד התנאים האוביקטיביים ומצד התפקידים אשר הוטלו עלינו בתחום התישבותנו להגשים כבר היום את ברית הפועלים של שתי האומות – היתה זו עובדה פוליטית חיובית ראשונה במעלה. הן ראינו בעינינו כי אותה שעה שנעשתה התחלה של הסתדרות משותפת – בין פועלי הרכבת – נתקבלה העובדה הזאת ברצון לא רק מצד הציונים הסוציאליסטיים, כים אם גם מצד מנהיגי הציונים הכלליים, ונתפרשה כאות להבנה הדדית וכפוליטיקה של הסכם ושלום. אף ראשי-המדברים של הארגון המשותף – הם בעצמם העריצו כמובן התחלה זו כבטוי הממשי היחידי לפוליטיקה של הסכם בין היהודים והערבים בארץ-ישראל. ברם הנמוקים הללו אינם מניחים בשום פנים את הדעת, שכן הערך הפוליטי של הארגון המשותף יהיה חיובי ובן קיימא רק בשעה שנוכל לומר, כי יסודו החברותי והכלכלי עומד איתן וחזק. כל זמן שלא הוכח כי ארגון זה עשוי לתת פתרון לכל אותן השאלות היסודיות של שכר-העבודה ורמת-החיים, שאנו נפגשים בהן מדי יום ביומו ושפתרונן תלוי גורלה ועתידה של עבודתנו ההתישבותית – גם הסכויים הפוליטיים תלויים על בלימה. אם ימצא שהבסיס הכלכלי והסוציאלי הוא רעוע, משמע יהיה שגם השפעתו הפוליטית מוטלת בספק. הוא עלול בתנאים ידועים לגרור אחריו מסקנות הפוכות, ותחת אשר קוינו לפתוח בפוליטיקה של הסכם עברי-ערבי, נחדד עוד יותר את הניגודים הלאומיים. התוכן הכלכלי והסוציאלי של הפוליטיקה הזאת הוא איפוא הטעון קודם-כל ברור.
גם שאלת הצורות השונות, אשר הוצעו בשביל הארגון המשותף של הפועלים העברים והערבים – תלויה בבדיקה היסודית הזאת. מיום שהתחילה מתפתחת הפוליטיקה של הארגון המשותף – נעשו מצד ראשי המדברים שלה דוקא בבחינה זו כל מיני קפיצות טכסיסיות לאורך ולרוחב. טכסיסים אלה הביאו קודם-כן במשך הזמן את הפוליטיקה לידי קפאון מבחינה מעשית, ואח“כ הנמיכו גם את שעור-קומתה של האידיאולוגיה שלה. למן הצעדים הנועזים הראשונים, שנעשו לפני שנה וחצי בערך, ועד למליצות המתונות של עכשיו – רב מאד המרחק. באופן כזה עברו על אותה פוליטיקה גלגולים שונים: ראשיתה הסיסמה המלהיבה והסתמית בדבר ארגון משותף, המשכה – האטפה של הסקציות הלאומיות במסגרת התאחדות אחת, וסופה – ההצעה בדבר הסתדרות “מקבילה” בנגוד ל”מעורבת". ומעניין לציין, שההצעה האחרונה הוצעה דוקא מצד חבר אחד אשר למעשה התעסק בעצמו בשם מועצת פועלי יפו בעניני הארגון המשותף. אם נדייק במושגים נמצא, שההצעה האחרונה בדבר הסתדרויות מקבילות היא למעשה דומה לסיסמה שאנו בעצמנו הכרזנו עליה – בתורת מתנגדים לפוליטיקה של אחד – בבחירות האחרונות למועצות העירוניות, ושקבענו לה את הנוסחה: “התפתחות אבטונומית של הסתדרויות הפועלים שלני העמים”. – גם התשובה על השאלה: מה ערך יש לייחס לכל צורות-הארגון וההצעות השונות מבחינה זו – תהא אפשרית רק לאחר בחינה של הפרובלימה היסודית. והפרובלימה היסודית עצמה היא שאלה כלכלית-סוציולוגית מורכבת: היש בכוחו של הארגון המשותף לבטל את ההתחרות בין העבודה העברית המודרנית והיקרה ובין העבודה הערבית הפרימיטיבית והזולה וליצור תנאים נוחים יותר לצבור הפועלים העברים במלחמתם בעד כבוש העבודה בהתישבות? במתן התשובה כלפי השאלה הזאת – ולא מתוך דוקטרינה מנוסחת למפרע – תלוי גזר-דיננו בדבר השיטה של הארגון המשותף.
ב 🔗
בעיקרו של דבר הרי אין לתת תשובה מספיקה לשאלה הזאת אלא תוך כדי נתוח דינמי רחב של יחסי הגומלין הכלכליים והחברתיים בין היהודים והערבים. נתוח דינמי מסוג זה לא נעשה עדיין במחננו, ואפילו לא לוקט עדיין החומר לשם כך במידה מספקת.
הברור הפובליציסטי והמדעי של השאלה היהודית-הערבית בא“י היה ערוך עד כה בעיקר – במידה ששאלה זו יצאה בכלל מגדר אידיאולוגיה ודקלום – רק מבחינה פוליטית-פורמלית או משפטית מדינית. במקרה הטוב ביותר – נטלו את הסטטיקה של המשק והחברה הערביים בא”י ועשו אותה בסיס למסקנותיהם, אף דבר זה אינו מספיק בהחלט. כאן כשרה רק שיטת הנתוח הדינמי. נקודת-מוצאה היא: במה מותנית ההתפתחות החברתית והכלכלית בא"י במובן הדינמי? התשובה על השאלה הזאת תנתן בערך בקוים הבאים.
נסיח את דעתנו מן הערך העצמי המיוחד שיש לממשלת המנדט כגורם כלכלי (בבחינת נותנת עבודה, משקיעת כספים ומקבלת רנטה מן הקרקע). העליה היהודית זורמת לתוך הארץ, מוצאת כאן כלכלה בעלת מבנה מסוים המצייתת לחוקים מסוימים של תנועה ואינרציה. היא נתקלת בארץ בחברה ילידת-המקום, בת מבנה מסוים המגלה יחסי-כוחות וחוקי-תונעה והתמדה מסוימים. הכלכלה והחברה, ילידות הארץ, עומדת בפרק ממשי של התפתחותן. והנה העליה העברית נעשית לחלק מן הישוב בארץ. היא כאילו מזעזעת את כל המוליקולות בגוף הכלכלי הזה. ההתישבות היהודית משפיעה כגורם מיוחד על הכלכלה והחברה ילידות-הארץ; היא פועלת והיא גם נפעלת. אלא שהפעולה האקטיבית עלולה להיות חזקה מן הפסיבית – בה במידה שההתישבות היהודית עולה בהרבה במובן הטכני והכספי של המשק הקיים בארץ. בשטח הכלכלה והחברה של המקום מתחיל פרוצס של טרנספורמציה, ופרוצס זה בארץ התישבות פירושו: התפוררות תכופה. המהירות, ההיקף והכוון של הפרוצס הזה תלויים בהיקף הרכוש, בכוח הפעולה הטכנית, במשק הסוציאלי והפוליטי של ההתישבות הנדחפת קדימה. מכאן מתחילה התפתחות שקוראים לה: אירופאיזציה של הכלכלה המזרחית. תנאי התוצרת בארץ, גם בחקלאות וגם בחרושת, משתנים מבחינה כלכלית וטכנית; אמצעי החבור מקבלים צורה חדשה. מתוך כך משתנים גם תנאי-השוק. נפתחים אפיקים חדשים בשביל תנועת הסחורות וכוחות-העבודה, השלשלת של היחסים החברתיים, אשר כוחם היה יפה במשך מאות בשנים – חוליותיה מתפקעות. ניתקים הקשרים בתחום השעבוד לקרקע והזיקה לכפר-המולדת. כל הבנין של מושגים מקובלים, מסורת וכללים חברתיים שנמסרו בירושה – מתמוטט בפני הצורות החדשות אשר ההתישבות החדשה מביאה בכנפיה. המבנה הסוציאלי מתערער בתוקף החברה החדשה ההולכת ומתרקמת בארץ. ומאידך גיסא – עומד הישוב הצעיר תחת השפעתם הבלתי-פוסקת של כוחות-המשק ילידי-הארץ. הרמה הנמוכה של הצרכים הרגילים בארץ, דרגות השכר הקטנות, המחירים הירודים, הוצאות-התוצרת הפעוטות – כל אלה לוחצות בכוח אלמנטרי על רמת-הצרכים השכר, המחירים, ודרגת-ההוצאות של הישוב הצעיר. ככל אשר הישוב הזה הוא דל וחסר-אונים, כן יקטן כוח-פעולתו וכן הקשה עליו המלחמה בעד כל שעל-עבודה ובעד רמת-חייו וכבושיו הסוציאליים. במידה שיתקדם מהלך-ההתישבות ובמידה שיגדל המשקל הספציפי של המפעל ההתישבותי כנגד משק הארץ–בה במידה ימעט הישוב החדש להיות משועבד להשפעה הפסיבית. יחס-הגומלין בין התופעות הללו הוא הוא הקובע בתקופת-מעבר את היחסים ההדדיים בין שתי האומות בארץ. ומשום כך תלויים בו גם היחסים הפוליטיים וגם השותפות הסוציאלית שבין שני העמים.
ג 🔗
אולם אפילו כל זמן שנתוח דינמי זה עוד לא נעשה על כל פרטיו ודקדוקיו, – אי אפשר להטיל ספק בדבר שדוקא השתלבות שני התחומים – היהודי והערבי – לאמר: משק הישוב החדש ומשק-הארץ, היא היא המולידה את הפרובלימות הספציפיות של החיים החברתיים והכלכליים בא"י. שום חומה סינית אינה חוצצת בין הגבולות השונים. גם הגבול בין שטח-עבודתו של הפועל המודרני – שכאן בארץ הוא היהודי – ובין זה של הפועל הפרימיטיבי – שכאן בארץ הוא הערבי – אינו גבול מסוים וקבוע. כל הגבולות נמצאים במצב של תנודה מתמדת ושנויים בלתי פוסקים. על השגת הגבול וכניסת האחד ברשות חברו מעידות עובדות רבות מתוך הנסיון.
ביחוד מתמיה הדבר שראשי המדברים בענין הארגון המשותף מניחים ביסוד הוכחתם נימוק כזה, שאין לו כל יחס וקשר עם המציאות של העובדות הללו, אלא נגרר כולו אחרי פיקציה של הגבלת שתי ספירות-עבודה אחת לעומת חברתה. אחד מהם כותב באופן פשוט מאד: “אין ספק כי הסיסמה: עבודה ערבית מבשק הערבי, עבודה יהודית במשק היהודי ועבודה מעורבת במשק המעורב (משק הממשלה) – היא בסיס מתאים להבנה הדדית, אם לא יביאו את הפרינציפ הזה עד לידי קיצוניות, עד לאבסורד”, אולם הוא אינו מגלה את דעתו כלל למה סברה כזאת “אינה מוטלת בספק”. ושוב אומר אחד: “הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי מלכתחילה על עבודה זולה. מקומו ועתידו של הפועל העברי אינו אלא במשק אשר יבנה במחשבה תחילה על יסודות שונים מיסודות המשק הערבי הקיים, על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן-תרבות”. ומאידך גיסא מבאר הכותב: “שבכל משק חדש הנבנה בארץ יתכן שתתיצב השאלה: פועלים עברים או ערביים, ובמקרה זה ברור שהפועל העברי ילחם ויהיה מוכרח להלחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הדבר. כל הסתלקות, התחמקות והשתמטות במלחמה, באיזו אמתלא שהיא ובאיזו צורה שהיא, אינה אלא בגידה בתעודת-החים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו”. על תורה כזאת יכולנו לחיות חיים בגן-עדן ממש. הזאת שבע והכבשה שלמה וחיה. על יסוד חוזה מיוחד עם ההשגחה העליונה של הכלכלה – יוצרו שני תחומי-מושב טבעיים, או לכל הפחות נפרדים זה מזה. רק במחלקה לעבודות-הממשלה, בהנהלת הרכבת-הדואר-והטלגרף, נוצר תחום מאושר ע"י החוק אשר בו מותר לדור בכפיפה אחת. את הפועל הערבי, אשר יראה עצמו פתאום מוצא מגבולות ההתישבות העברית, מנחמים בכך שהיחס הזה אינו נוגע אליו בתורת ערבי אלא בתורת פועל בלתי-מאורגן וזול. וחוץ מזה מסבירים לו “כי מלחמה זו לפי מגמתה ההיסתורית היא גם מלחמה בעוד הרמת מצבו החמרי והניבו החברתי של הפועל הערבי הקיים בארץ”. ואותנו מנחמים במסקנה, שאין כאן ענין של “נגודים לאומיים אלמנטריים”.
אילו היו אפילו הנחות אלו נכונות, גם אז היה בהן הלקוי המכריע שאין כוחן יפה כלל לסלק הצדה אף אחת מההתנגשויות הממשיות העלולות לפרוץ יום יום בין העבודה העברית והערבית דוקא בשעת-המעבר של עבודת התישבותנו, החשבוה לגבינו ביותר, כלומר במשך השנים או עשרות השנים הקרובות אך כלום יש צורך בראיות והוכחות מרובות כדי להראות כמה מוטעות ההנחות הללו?
חסידי הארגון המשותף אומרים, כי הפועל העברי אינו מתכוון וגם אין ביכלתו לכבוש את העודה אשר בשטח המשק הערבי. ברם, אין זה נוגע בפרובלימה כל עיקר. ההתקפה במלחמת-ההתחרות בין פועלי שני העמים תצא תמיד מצד העבודה הזולה, המופיעה תמיד כצר ואויב וכמפריעה את שווי-המשקל. אולם כל הנתוח הזה אין בו דיוק ושלמות. אפילו מהבחינה האמורה לא נתחמו כלל תחומים מסוימים, ויהא גם במידה זעומה, בין משק הארץ ובין משק-ההתישבות. כלום באותם מקצועות-העבודה אשר מטעמים ידועים–אם טכניים, כמו בבנין בטון-ברזל, או פיננסיים, כגון בבנינים הדורשים שימוש במכונות גדולות ויקרות או בבנין-גשרים – היתה בהם העבודה העברית על העליונה, סרבנו פעם לקבל עבודה בתחומם של הפועלים ערבים אצל נותני-העבודה שאינם יהודים, באמרנו שזהו כרם האסור לנו בהנאה? כלום ויתרנו פעם לקבל הצעות של עבודות בנין גדולות ע“י סולל-בונה או ע”י קבוצות קבלניות (על פי הרוב עבודות צבוריות) בתוך התחום של המשק הערבי הטהור, כגון ברמלה או בעיר העתיקה ביפו? כלום במקרה ההפוך היינו מודדים באותה מידה גם לפועלים הערביים – אילו קרבו אל מלאכת הבנין הפרטי או הצבורי בתל-אביב, בבית-הכרם או בתלפיות? לא נרתענו לאחורינו כאשר רק ניתנה שעת-הכושר לכך ליטול בידינו בבקר לא-עבות אחד את הובלת תפוחי-הזהר אל חוף-הטעינה, זו שהיתה במשך עשרות בשנים בחזקת-מונופלין בידי הגמלים הערבים ולהחליפם באוטומובילים. ואנו הצלחנו בדבר לא משום שהעבודה הזו נעשית רובה ככולה במחוז-שלטוננו, אלא משום שהאוטומוביל היה אמצעי-ההובלה המעולה מבחינה טכנית וכלכלית. ואם ננסח את השאלה לא רק בצורתה המוחשית והבלתי-אמצעית, הרי נצטרך להוסיף כי מלבד זאת חודרת העבודה העברית בדמות תוצרת החרושת – סחורות-טקסטיל, סיגריות, מלט, שוקולדה – בדרכים שונות יום-יום לגבולות המשק הערבי, ומאידך גיסא מוצאת לה התוצרת הערבית של החקלאות ומלאכת היד מהלכים ע"י צנורות למאות בתוך תחום המשק העברי הטהור, כגון ירקות, עופות, ביצים, כלי-חרס וסבון.
אולם כל זה כאמור אינו עוד עצם הפרובלימה. זו מתחילה במקום שנערכת ההתקפה מצד העבודה הזולה על העבודה העברית. “מקום עבודתו ועתידו של היהודי נמצאים אך ורק בגבול אותו המשק הבנוי מלכתחילה על יסודות שונים מיסודות המשק הקיים”. נשאלת השאלה: היכן הוא אותו הגבול של המשק “הבנוי מלכתחילה על יסודות אחרים”? שאלה זו עלולה לקבל כל מיני פירושים גמישים ומפולפלים. והחים בארץ אינם פותרים את השאלה כהוראת התיאוריה הזאת. האם הפרדסים, כרמי-הענבים והשקדים של בעל-ההון היהודי בנויים מלכתחילה על יסודות שונים לגמרי מאלה אשר העבודה הערבית שולטת בהם? מלחמתנו בעד כבוש העבודה במושבות-המטעים, הנמשכת זה עשרים שנה ועדיין לא הגיעה לגמר-חתימתה, מוכיחה בעליל שאין כל גבולות מסוימים בגדר החוק הזה. ואם אותו משק אינו “בנוי על יסודות אחרים” – מלחמה זו שאנו מקדשים בכל מושבה של מטעים מה טעמה? הן לפי התיאוריה האמורה המלחמה הזאת לא רק אסורה, אלא גם מחוסרת-תקוה. ואם המשק הזה בנוי על יסידות אחרים מלכתחילה. ואנו מוצאים בכל זאת במשך עשרות בשנים הרבה מאוד פועלים ולפרקים, בעונת-העבודה, אלפי פועלים ערביים במקומות “שלנו” – מה בצע לנו בכל הבנין התיאוריתי הזה? מה נעשה אם ביום בהיר אחד, כמו שאירע לנו פעם עם הפועלים הערביים שהיו עסוקים באריזת תפוחי-הזהב בפתח-תקוה, יבואו אלינו החברים האלה מן הכרמים “שלנו” ויזמינו אותנו בשם הארגון המשותף באופן ידידותי לקבל על עצמנו את ארגונם ולהגן על עניניהם? וכי שוב נוכל לענות להם “שישנם כוחות גנוזים ואפשרויות חבויות, המתגלים בתוקף השנויים שהם סודה של ההסתוריה?” הזאת ניתן להם תמורת דרישתם? ועוד: הרי ידוע לכל אחד שמצב הענינים הזה אינו מיוחד רק בעבודות המושבות. בתי החרושת היהודיים בעכו, שנוסדו לא מזמן, קבעו את מושבם באותו המקום הנוח והטוב והבטוח מפחד התנגשויות אשר בהצעת העבודה הערבית-מבלי לשים לב כלל לאיזה ציוני-גבול קדושים. במשק החרושת הגדול והמודרני ביותר של הארץ, בבית-החרושת “נשר”, הביאה הכנסת הפולעים הערבים (אמנם פועלים מצריים-ערבים, אבל על זה להלן) לידי סכסוך רציני מאד. מה שנוגע לעבודת-הבנין, כגון בבנין הבתים היהודיים בחיפה ובירשלים, הרי שם מצוי הפועל הערבי בשכיחות יתרה, ולא כל שכן בטבריה. אולם ביחס לתל-אביב יש לשים לב שבשכונות הישנות כגון בנוה-שלום ונוה-צדק, אנו נתקלים לפרקים מאד תכופים בחזיון של עבודה זרה בבנין. ואם נאבה להוסיף לשאלה הזאת עוד משהו – הרי נאמר שחמרי בנין ערביים, למשל, חודרים דך כל מיני סדקים וחרכים לתוך הגבול של עבודת-הבנין המודרנית בתל-אביב. הלבנה הערבית העשויה ביד הצליחה לפרקים להסיג בהתחרות את גבול התוצרת של התעשיה העברית (סיליקט וכו'). מה בצע איפוא אם אפשר לנו להוכיח לעצמנו “שאין כל ניגודים לאומים אלמנטריים” המפרידים בין האינטרסים של הפועלים שלנו ובין הערבים?
כל זה מכריע וחשוב לגבי משקנו הקויים מכבר, בשביל אותו המשק הקיים שקשה אולי לומר על איזה יסוד הוא בנוי “מלכתחילה”. לדאבוננו אין מצב-הדברים אחר גם בנוגע לזה שהולך ונוצר ואשר קובעים רק עכשיו את היסוד לו. לדאבוננו אין גם במשק ההתישבות היהודי, ההולך וגדל ומתפשט, משום תריס בפני העבודה הערבית, ואין שום חומה סינית מגינה בפני התפרצותה וחדירתה פנימה. גם כאן אנו מוצאים שני תחומי העבודה המשולבים יחד ואת ההתקפה הבאה מצד העבודה הזולה. הרי גם השנים האחרונות הספיקו לנו חומר של נסיונות מבחינה זו, ביחוד בשטח ההתישבות החקלאית-הפרטית באיזור תפוחי-הזהב. לא רק שיוכל להיות, כי בכל משק חדש תתיצב השאלה אם להשתמש בפועלים עברים או ערבים–אלא ששאלה זו מתעוררת בפועל ממש והיא מכריעה לפעמים נגד העבודה העברית על אף מלחמתנו. כשנגשים לנטוע שטחים חשים של אדמת-מטעים – על איזה יסוד יבנו מלכתחילה את המטעים האלה? חבל רק שבנידון זה יש מקום לחילוקי דעות בינינו ובין בעלי-המטעים; אולם כל המאמין שע“י אמצעי ותחבולות ארגון יעלה בידינו במקרים כאלה לדחוק את רגלי העבודה העברית, אינו אלא לקוי בתמימות יתרה. הצעת העבודה הערבית היא למעשה בלתי-מוגבלת. ואילו היה צבור הפועלים עובר בשתיקה ומקבל באהבה את הנסיון הידוע ברחובות להכניס ב”אימפורט" פועלים זולים מרמלה בשביל בנין בתים במושבה, – היה גם ענף-עבודה זה, אשר נמצא בידי הפועל העברי במסורת מסוף המלחמה ואילך, נשמט מידינו לגמרי בתוקף הפרץ שהיה הולך וגדל ונמסר מנותן-עבודה לחברו.
קיצורו של דבר, אין אנו חיים בגן-עדן. המשק הערבי יליד הארץ ודרגתו, המשק ההתישבותי העברי ודרגתו, – אין גבולותיהם מוגדרים בשום פנים. אם הארגון המשותף רוצה לנסות את נסיונו, עליו לפעול על יסוד העובדות הללו.
ד 🔗
אם נשוה לנגד עינינו את המציאות הממשית הזאת של החיים הכלכליים בארץ – יתברר לנו קודם כל, כי כל השאלה הזאת היא בעיקרה כלכלית. תמצית הפרובלימה היא בעיקר שאלת שכר-עבודה. הפעולים הערבים והיהודים נפגשים בכל מקום ומקום בתורת מתחרים. הם נפגשים זה עם זה בתורת נושאי רמת-תרבות שונה ונבדלת, ולפיכך גם בתורת מקבלי שכר שונה. בכוונתו של הארגון המשותף לבער אחרי ההתחרות הזאת, כדי להסיר גם את המועקה הרובצת על הפועל היהודי היקר ולאפשר לו את כבוש העבודה, הרי הוא מחויב קודם-כל לגשר על פני התהום הפעורה הרובצת בין שתי הדרגות הנבדלות.
והנה חסידי הארגון המשותף סוברים, כי רצוי ואפשרי הוא להרים את דרגת השכר הערבי עד כדי הדרגה העברית. תחת להוכיח שאפשר לקיים את השויון הזה במציאות. הם מסתפקים בכך שהם מראים באצבע בכל עת ובכל שעה על אחדות האינטרסים הכלכליים בין הפועל העברי והערבי. ברם, ההדגשה היתרה הזאת בדבר אחדות האינטרסים אינה מעלה כלל אם אחד מהם כותב למשל: “הפועל היהודי בעיר ובכפר מעונין בעלית דרגת-החיים ומינימום המשכורת של הפועל הערבי, בהפחתת שעות עבודתו, בהרמת מצבו התרבותי – כי בלי שנויים אלה עומד הפועל שלנו בסכנה תמידית להגרש מהמשק היהודי. וגם הפועלים הערבים עצמם יכירו סוף-סוף, ובמידה מסוימת הם כבר מבינים כיום, כי עשרים גרוש הם יותר מאשר עשרה… וכי בקביעת שמונה שעות ליום-עבודה תצמח טובה גם לו, העובד ארבע-עשרה שעה ליום…” לפנינו איפוא אינטרסים כלכליים-אלמנטריים המשותפים לפועלי כל העמים. אני מניח שאפשר להביא את ההמונים הערבים במשך רבע שעה לידי ההכרה, כי עשרים גרוש שכר עבודת-היום הם יותר מ-10, וכי מוטב לעבוד 8 שעות ביום מ-14. אולם כל מי שחושב שהוכחת אמתיות כאלה שקולה כנגד אפשרות הגשמתן והנהגתן בחיים הממשיים – אינו אלא טועה טעות הגיונית, שאינה נאה כלל לסופר במקצוע הכלכלה. ככה ממש אפשר היה לו לומר שהאכרים הברנדרנבורגיים יבינו עד מהרה, ששני מרק בעד פונט חמאה הם יותר ממרק אחד ועשרים, ושמוטב למכור יום-יום מאה פונט תחת חמשים – ואח"כ יסיק מזה מסקנה שההודאה בחכמה אלפא-ביתית זו מכילה גם היכולת להעלאת-המחירים ולהפצה יתרה של התוצרת.
ההדגשה בדבר אחדות-האינטרסים בין הפועלים – מספיקה היתה אולי במקום שקיימים זה בצד זה צבורי-פועלים בעלי דרגות-שכר שונות, אלא שהללו נוצרו ע“י נדנודים כלכליים בני-חלוף, וישנם כל התנאים הקודמים להשגת אותו השכר הגבוה בשביל כולם, ורק מפאת העדר הרצון הארגוני והכשרון הארגוני ומפאת העדר הכרת הסולידריות – מתעכבת בעיקר הוצאת הדבר לפעולה. אם אוטו בואר מניח למשל, כי בחלק מן התחום הכלכלי האוסטרי המאוחד, כגון בבוהמיה הגרמנית, ההצעה מצד כוחות העבודה מועטה בשוק, ולעומת זה בחלק השני של אותו התחום הכלכלי, כגון בבוהמיה הצ’כית עולה בהרבה הצעת העבודה על הדרישה, ומתוך זה נבראת – לפי הנחתו – המגמה להעלאת השכר במחוז הגרמני ותנועת-נדידה של פועלים צ’כיים לבוהמיה הגרמנית, עד שתבוא ההשראה במחירי העבודה, – הנה במקרה זה יכול להיות כי ההסברה בדבר אחדות האינטרסים עלולה לברוא את הנוף העיקרי ביותר למען התגבר על התנגשות של התחרות בין פועלי שתי האומות. ואוטו בואר מסיק באמת: “טוב ומועיל היה בשביל הפועלים שבמחוזות הגרמניים, אילו היתה ההצעה של כוחות העבודה במחוזות צ’כיים פחותה והשכר גבוה יותר. והפועלים במחוזות הצ’כיים יש להם ענין בכך, שהפועלים בבוהמיה הגרמנית יבוא על שכרם המלא והגבוה. הפועלים הצ’כיים מעונינים בשכרם הגבוה של הגרמנים והפועלים הגרמניים מעונינים בשכרם הגבוה של הצ’כים”. אמנם גם בדברים המנויים כאן אין הדבר נעשה בדרך כה חלק וישר, כפי שנאמר אצל אוטו בואר. אולם בכל אופן נכונה בודאי הפוליטיקה של המלחמה המקצועית המשותפת, המוצעת בזה ע”י בואר מנקודת-ראות של האינטרס העליון, והיא עשויה להתגשם בתנאי המקום ההוא, לאמר: תחום כלכלי מאוחד ששולט בו חופש-התנועה: במחוזות שונים קיימים הפרשים בדרגות השכר, שנוצר ע“י נדנודים כלכליים בני-חלוף, אלא שאפשר להביאם לידי שויון באמצעות הסתדרות מאוחדת של פועלים ובעזרת מלחמתם המשותפת בעד הטבת מצבם הכלכלי. ואני מתאר לי, שכל מה שנאמר כאן ביחס לבוהמיה ערכו נתון אפילו לגבי הפועלים החקלאיים הנודדים מפולניה ומרוסיה, שהיו מובאים מדי שנה בשנה לגרמניה, כדי למלא את עבודות העונה באחוזות האצילים הגדולות. ואף-על-פי שההפרשים בשכר בין הגרמנים, הפולנים והרוסים הגיעו ל-1:2:25, יש בכל זאת מקום לחשבו, כי מכיון שיש לנו כאן ענין עם נדידה של פועלים בעלי תרבות ודרגות-שכר נמוכות לתוך תחום של תרבות ושכר גבוהים יותר, ומכיון שבתחום הכלכלי הגרמני מכריעות מידת הפרודוקטיביות של החקלאות הגרמנית והעמדה החברותית של הפועלים הגרמנים, – ניתנה גם כאן היכולת ליצור לכל הפחות מגמה להשואת-השכר ע”י תקנות ארגוניות גרידא.
אולם הפרובלימה שאנו עוסקים בה אינה נמנית כלל על סוג זה. נניח הנחה הפוכה. נניח שלתחומה הכלכלי של פולניה היו נודדים כמה עשרות אלפים של פועלים אמריקניים או אוסטרליים, אשר דרגת שכרם וחייהם גבוהים פי כמה מדרגת השכר של המשק הפולני הארצי. עשרות האלפים של הפועלים האמריקניים ההלו מתארגנים יחד ונתקלים כמובן תיכף ומיד בהצעת-עבודה למטה משכרם מצד פועלי-הארץ. מה נאמר לכך אם הפועלים האמריקניים האלה יציעו במלוא-רצינותם להחלץ מן הפרובלימה ע“י זה, שיתאחדו עם הפועלים בפולניה לשם רמת שכר אמריקנית? את המשק הפולני ע”י תקנות ארגוניות לידי כך, שיקבל על עצמו דרגת שכר וחיים העלולה להוציא אותו משווי-משקלו, וכי קבוץ הפועלים האמריקניים לפי משקלו הכלכלי אינו יכול לקבוע את גובה שכר-העבודה למעמד הפועלים כולו.
הגורם המכריע בחריצת משפטנו זה הוא גובה שכר-העבודה, העומד בהתאמה למשק לאומי ממשי וליכלתו האוביקטיבית. משק זה הוא הוא המשמש נקודת-ראשית בהשתלשלות שכר העבודה תוך תחומו.
אמנם כיום יודעים אנחנו היטב כי אין בכלל שכר-עבודה “טבעי”, כביכול, ולא עוד אלא ששכר-העבודה בכל ארץ וארץ ובכל מחוז ומחוז – השונה גם לגבי סוגי-הפועלים השונים – נחתך ע“י קומפלקס מורכב מאד של הרגלי-חיים והרגלי-תצרוכת, וע”י גורמם בני כוח חברתי, תנאי-ארגון ותנאים פוליטיים. ואם המדע הכלכלי ואף התיאוריה הסוציאליסטית אינם נוהגים להעמיד את מצב הדברים הזה בשורה הראשונה של החקירה, הרי סבת הדבר שברוב המקרים הללו לוקחים בתורת נקודת –מוצא לקביעת התיאוריה של השכר תחומי-כלכלה קונקרטיים-היסתוריים מסוימים, במקום שדרגת השכר הנהוגה במציאות משמשת נקודת-אחיזה להתפתחות השכר העתיד לבוא. מבחינת ענינו נסתפק בהערה, כי הדרגה מבחינת הרמות הממוצעות של השכר הנומינלי, הקיימות בארצות שונות, הולכת ונקבעת בקו המקביל כמעט בדיוק לקו-הדרגה המציין את פריון-העבודה לגלגולת בארצות האלו. אם נקבע למשל כי פריון העבודה לגלגולת בסין הוא – 1, הרי בהודו הוא 1 ורבע, ברוסיה – 2 וחצי, באיטליה – 2 ושלשת רבעים, בפולין – 6, בהולנדיה – 7, בצרפת – 8 ורבע, באוסטרליה – 8 וחצי, בגרמניה – 12, בבלגיה – 16, באנגליה – 18, בקנדה – 20, בארצות הברית – 30. והנה ארצות הברית, קנדה, אנגליה ואוסטרליה הן גם הארצות ששם שכר-העבודה הנומינלי הגבוה ביורת בעולם, ולעומת זה פולין, רוסיה, הודו או סין – ששם קיים שכר עבודה נומינלי נמוך ביותר. אולם אין לגמרי ברצוננו להוכיח, שכל זה הוא בבחינת נוסחה מתימטית מדויקת, ויש להודות כי מצויים מקרים של שבירת הקו, והללו יכולים לפעמים לעמוד אפילו בסתירה לפרודוקטיביות הכלכלית – מקרים שיסודם בבגרות הפוליטית המעולה או בכשרון הארגוני המעולה של הגזעים השונים.
אולם מה שיכול להחשב לגבי התיאוריה הכללית של שכר העבודה כהנחה פשוטה ומובנה מאליה, הוא לגבי השאלה שלנו אחת העובדות המכריעות ביותר. הגובה של שכר-העבודה, שאנו מוצאים לפנינו בעת שמתחילה התישבות יהודית, אינו אלא גובה השכר הטפוסי של משק לאומי בארץ מזרחית, הדלה באוצרות הטבע, הנמצאת במדרגה נמוכה של התפתחות הכוחות הפרודוקטיביים ואינה איפוא אלא ארץ אגררית גמורה שלא נתהותה בה עדיין הדיפרנציאציה בין מעמד הפועלים השכירים ובין הפלחים עוברי-האורח הבאים לעונות-העבודה בלבד. התחום הא"יי הזה הוא חוליה מתחום כלכלי רחב הרבה יותר של סוריה, ששניהם חלק מהחטיבה הכלכלית של המזרח – זו המשתרעת בצורה אחת כמעט ממרוקו עד טורקסמן, בשנויים מקומיים קלים. שכר-העבודה במזומנים הוא לפיכך נמוך מאד בכל החבל הזה. ההתפתחות בשכר בקו-העליה – צועדת בצעדי-צב ובהדרגה, וכמעט שאינה משיגה את עלית מחירי צרכי-החיים, עליה המתהוה והולכת במידה ניכרת בכל העולם ואף במזרח זה כמה עשרות שנים. אפילו מצרים, התופסת עמדה יוצאת מן הכלל בתוך תחום המשק המזרחי הכללי בשל מי-הנילוס גידול צמר-הגפן, תנועת התירים ותעלת סואץ – אף בה בולטת העובדה מבחינת שנת 1909 (בספרו The war of steel and gold, דף 114):
“אז לא היה שום חוק תעשייתי במצרים. לאורך כל הארץ היו עובדים בבתי חרושת לכבישת צמר-גפן, שיש בהם עבודה עונתית במשך 4–5 חדשים בשנה. שכר העבודה היה נמוך כדי 7 וחצי-10 פנס (4–3 ג"מ) ליום לפועל מבוגר ו-6 פנס (שני גרוש וחצי) לילד. ילדים ומבוגרים היו עובדים לפעמים 12 שעה, בדרך כלל 15 שעה, ובכמה מקרים אפילו 18–16 שעות ליום. בעצם העונה הרותחת היו מעמידים אפילו את הילדים לעבודה במשמרת-לילה ל-12 שעה”. לגבי שנת 1926 מציין ד“ר ארתור רופין, שבדרך ממוצע קיים במצרים יום עבודה של 12 שעה ושכר של 5 ג”מ, 11 פנס, לפועל מבוגר, ו-3–2 ג"מ, 8–6 פנס, לפועלת. דבר זה כמובן אינו מכחיש את מציאותה של שכבה עליונה, אם כי דקה, של בעלי מקצוע מומחים במצרים, ביחוד במכבשים אחדים לכותנה ובמזקקות סוכר וגם בעלי-מלאכה בעבודות הבנין, שמקצתם מהגרים מאירופה ומקצתם ילידי הארץ שקנו ידיעה. הללו יוצרים מן כתה מיוחדת של מקבלי שכר גבוה, אם כי כוח השפעתם על המשק הלאומי המצרי כולו, מבחינת קביעת דרגת-השכר, קטן מאד.
לתוך תחום כלכלי בעל אופי כזה מהגר הפועל היהודי הבא מאירופה ומביא אתו רמת-צרכים אירופית ודרגת-תרבות שהיא למעלה מן הבינונית גם ביחס לארצות-מוצאו. אותו פועל הוא על פי רוב חניך סביבה בורגנית זעירה או המעמד הבינוני, ודבר זה מוסיף עוד נופך של חריפות לשאלתנו. אלמלא התגשמה העליה הזאת במסגרת של פרוצס התישבותי מיוחד, היתה לפני הפועל הזה – במידה שאין הדיבור שוב בשכבה עליונה דקה של פועלים מקצועיים ומומחים – רק דרך אחת: הוא מוכרח היה להסתגל (אם זה בגדר האפשר) לרמות השכר והחיים הקיימים בארץ. רק בתנאים הללו היה ניתן למעשה המצע להסתדרות פועלים מאוחדת, שנקודת מוצא לה השכר הנמוך המשותף, והיא יכולה לנהל מלחמה שיטתית בעד העלאת דרגת-השכר והחיים.
במובן זה ועד נקודה זו היתה הארגומנטציה של אנשי ה“אופזיציה השמאלית” – שאינם מאמינים בקיומו של ה“משק הפרוטקציוני של היהודים” ומנבאים לו את כליונו בכל יום ובכל שעה – מניחה את הדעת בהגיונה ועקביותה יותר מאשר הארגומנטציה של חברינו חסידי הארגון המשותף. אמנם נדמה לי, כי המסקנה אשר השמאליים מסיקים מתוך העובדה של ירידת המחירים היהודיים במשך המשבר הנוכחי, לאמר שהפועל היהודי-אירופי מסוגל לרדת לשפל השכר הערבי – אינה אלא מעשה פזיזות והכללה. את החולשה העיקרית של “תיאוריה שמאלית” זו יש לבקש במקום אחר. אלו נסינו להשאר בשטח ההגיון שלהם ולא רצינו להאמין בקיומו המיוחד של משק-ההתישבות היהודי, היינו צריכים להעיז לצרף ל“א” את ה“ב”, וה“ב” אומרת: בתנאים שלנו – אם נתנהל כמובן בקו הישר של מהלך המחשבות אשר לחברי השמאל – אחת היא לנו איזה כוח משך לא“י את הצבור החי כאן כיום, בכל אופן הגירה המונית של עובדים, בעלי רמת שכר וחיים אירופית, מארצות בנות דרגה גבוהה לארץ בעלת דרגה נמוכה – אינה בגדר האפשרי כלל. בתורת נדידות המונים אפשר להעלות על הדעת רק תנועות הפוכות, כגון נדידה מסוריה, הלבנון וארץ-ישראל אל ארצות הברית של אמריקה. כל אותם הפועלים שבאו לא”י עם הרגלי-חיים אירופיים – לא יחזיקו מעמד לאורך ימים במצב של קבלת סיוע בגובה של 25 גרוש לשבוע, או ברמת שכר הדומה לרמת השכר הערבית. הם יוכרחו לצאת מכאן. אם חברי האופוזיציה השמאלית מפחדים להוציא את המסקנות האל, המחויבות במסגרת התיאוריה שלהם, הרי הם נמצאים בתוך מעגל אשר לשוא מנסה תורתם למצוא בו את הרבוע.
ועל אף כל אלה השיג ושמר צבור הפועלים העברי בא“י דרגת-שכר העולה בהרבה על הערבית. הנבואות-לעתיד לא נתקיימו. ואם נשאל באיזה אופן יתואר הדבר הזה – תוכל התשובה להיות כלולה אך ורק בציון העובדה, שהעבודה העברית נמצאת בתוך פרוצס של התישבות. הפורצס ההתישבותי הזה מהווה שדה של מתיחות אלקטרית מיוחדת, היא הסביבה של משק-ההתישבות העברי בארץ, זו אינה נוצרת ע”י פרוטקטורט לאומי, אלא ע“י משחק חפשי של כוחות כלכליים בלבד, אלה דוחפים את האנרגיה, היינו את הקפיטל, בתוקף לחץ מיוחד הבא מן החוץ לתוך העורקים והצנורות של המשק. משק ההתישבות מיוסד על אימפורט של הון. כל התנועות הכלכליות המתרחשות בתחום משק-ההתישבות – בתוצרת, בחלוקה ובתצרוכת – מותנות ע”י עובדה זו – הכנסת הקפיטלים. וכך נוצרה מדרגה יחסית של קפיטליזציה על במות ההתישבות היהודית, המתנשאות על פני המישור של המשק הערבי-מזרחי. עודף הקפיטליזציה היחסי הזה במשק ההתישבות נעשה בתוך תחומו גורם להתפתחות מיוחדת וגם להספקה טכנית משוללת יותר בפרוצס-התוצרת. ודבר זה, בלוית הכוח הארגוני ורמת-התרבות והמשק הפוליטי של הפועלים המתישבים, מאפשר למשק ההתישבות קביעת דרגת שכר מיוחדת אשר גם היא עולה במידה רבה על זו שבסביבת המשק הנורמלית בגבולות סוריה–א"י–עבר הירדן, כל זמן שאימפורט ההון של המוסדות הלאומיים (קרנות, חברות-התישבות וכו') יתפוס כאן מקום ראשי ומכריע, וכל זמן שההתחרות בשוק העולמי לא תפעל כאן את פעולת הבקורת שלה – לא מן הנמנע הוא שהכוח החברותי והארגון ישפיעו לשעה קלה על קביעת השכר בגבולות משק ההתישבות הרבה יורת מגורמים כלכליים. אותה העובדה שהלאום בבחינת עצמו מופיע כאן כמיישב, והוא מעמיד על פי רוב במרכז פעולת ההתישבות ענינים כלכליים-לאומיים או סוציאליים אשר לגבי נותן-עבודה ומשקיע כספים פרטי אינם יסוד מכריע – היא המבצרת את שכר העבודה הקולוניזציונית. האידיאולוגיה, הפוליטיקה ודעת-הקהל של הלאום המיישב משמשים כאן גורמים מסייעים שונים במעלה, אף כי הם מתגלים לפרקים כרפי-אונים לשבור את הגיון הברזל של חשבון הרווח. אין כל מקום לזלזל בערכו של כוח השפעתם, בזמן שהלאום המיישב אינו בכללו אלא מיעוט והוא מרגיש בסכנה הלאומית הצפויה לו.
שכר העבודה היהודי הנומינלי בא"י תלוי וקשור כולו באימפורט ההון, ורק במידה שאימפורט ההון מהווה את הבסיס למשקנו בארץ – יכול משק זה להוצר ולהתקיים. נמצא שאי-אפשר לו להעשות קנה-מידה לקביעת השכר בשביל כל הארץ, כל זמן שמשק ההתישבות בכלל אינו קובע את דמותו של משק-הארץ. דבר זה יוכל לצאת אל הפועל רק בזמן שיוצרו – בתורת תוצאה מאימפורט ההון המתמיד והמתרחב בפרוגרסיה הנדסית, וכתוצאה מן ההתפתחות החזקה והמזורזת של הכוחות הפרודוקטיביים בארץ הבאה בעקבותיו – תנאים כלכליים חדשים, טכניקה, פריון-העבודה, הוצאות התוצרת והמחירים של משק-ההתישבות יעשו לטכניקה הנהוגה בארץ, לפריון העבודה הנורמלי, לדוגמא של הוצאות ולמחירי-השוק. בזמן ההוא יוכל שכר-העבודה הקולוניזציוני להיות גם לשכר העבודה הארצי.
אין זאת אומרת כי אפילו בפרק ההתפתחות הנוכחי מצטמצמת השפעתו של משק ההתישבות, המבוסס על הכנסת קפיטלים, אך ורק בגבולות עצמו. שהרי בנידון זה אין משק ההתישבות חסום בפני האויר, וגם כאן מחויבת השפעתו הבלתי-אמצעית על מזק הארץ כולו. לכן יתכן שהטימפו בעלית שכר-העבודה הארצי יוחש במידה ידועה בתוקף פרוצס ההתישבות המתגשם בארץ. בזה אני מבאר, למשל, את העובדה שא“י התקדמה כבר כיום מבחינת השכר, אם גם במידה קטנה, יותר ממצרים. ברם, אנחנו אומרים שההשפעה הזאת אינה יכולה בשום פנים להכריע בשביל פינלנד. ואם אחד ממתנגדינו אומר: “נתאר לעצמנו שעלה בידינו, ע”י ארגון משותף, להרים את שכר-העבודה של הפועל הערבי במושבה למדרגת משכרתו של הפועל העברי, – היוקל ע”י כך על הפועל העברי לחדור לעבודה במושבה? כן. בזה תנטל מאת נותן-העבודה העברי במושבה טענתו האחרונה“–הרי יתכן שהנימוקים שלו נכונים מבחינה פסיכולוגית לגבי הפועלים העברים במושבות-המטעים. אולם אין בין הטענות האלה ובין האפשרות הכלכלית ולא כלום. מנקודת-ראות כלכלית עלול הארגון של הפועלים הערבים במושבות העבריות להביא אך ורק לידי התפוררותו של הארגון המשותף. כל נסיון של ההסתדרות המאוחדת לשלוט שלטון-מונופולין על שוק העבודה – יגרור אחריו בהכרח החלטה מצד הפרדסנים לחזור אל מקורות העבודה הזולה והבלתי-מאורגנת. הפועלים הערבים המאורגנים יחד עם העברים, יועמדו תחת לחץ הברירה: להדחק מתוך העבודה בכלל או לוותר על הארגון המשותף – ויהיו מוכרחים לבחור בדרך האחרונה, הסתדרות כזאת העומדת להתפורר מטעמים כלכליים, מסוגלה רק לחדד את הניגודים הלאומיים. ברם, על זה עוד ידובר להלן. לעת עתה מספיק לנו לציין, כי שכר-העבודה הקבוע ועומד בשביל הפועלים העברים בתוך משק ההתישבות – לא יהפך לשכר-עבודה של א”י כולה כל זמן שמשק הארץ בכללו לא הגיע לידי כך – לפי התפתחותו הטכנית והכלכלית – שיעשה חטיבה אחת עם שטחי ההתישבות.
ה 🔗
הברור הכלכלי הזה טעון, לשם השלמה, הוספת קוים ממשיים אחדים אשר יסכמו את הדברים.
ארץ-ישראל בתורת ארץ מיוחדת, בתורת חטיבה אחת, אינה אטומה וחסומה לגבי הסביבה, כשם שתחום כלכלי בארץ אינו חסום לגבי חברו. בכל ברורנו לעיל קבלנו בשתיקה את ההנחה, שמעבר לגבולות הארץ אינה באה כל תוספת של כוחות-עבודה שיש להביאה בחשבון אגב הערכת המצב בשוק-העבודה, כללומר עמדנו בעצם על יסוד ההנחה של “מדנית-המסחר הסגורה”. ועל יסוד הנחתנו זו הסקנו מסקנה, כי שכר העבודה הקולוניזציוני של המשק העברי עלול להקבע כשר-העבודה הארצי בו ברגע שרמת התוצרת והשכר היהודית תהא מכרעת לגבי כל התחום הכלכלי כולו. במציאות הממשית אין כמובן לדבר על הסגר כזה של הארץ. למעשה קיימת כידוע הגירה נוספת של כוחות-עבודה זולים מכל הארצות הסמוכות לא“י, היינו מעבר הירדן ומסוריה, מסודן וממצרים 1. כיודע נוצר אפילו מונח מיוחד, אירוני למחצה, המציין את העליה הנוספת הזו בשם “עליה חמישית”. הקן המציין הגירה זו מסודן ומעבר-הירדן – שהיא באה מארצות אשר קשה לאין חקר לשמור על גובלותיהן גם באמצעים האדמיניסטרטיביים העולים בהוצאות מרובות. קל להשגיח על העליה העברית העוברת דרך שני חופשים ותחנת רכבת אחת, אולם קשה הרבה יותר להשליט מרות על הגירה הנוהרת בגבולות-המדבר מאל-עריש ודרך משעולי-הרים נפתלים של הגליל הצפוני. אילו גם רצתה הממשלה להעמיד משמר-ספר חמור על ידי הארצות השכנות, לא קל היה להוציא זאת אל הפועל. הקו השני המציין את ההגירה הזאת לא”י – שהיא באה ממקומות אשר למעשה אין שם כמעט שכר-עבודה במזומנים, ותושביהם חיים עוד בכלל במדרגת משק פשוט ונטורלי וברמת צרכים נמוכה מאד.
בשביל הפועלים האלה כל שכר במזומנים, כלומר היכולת לשלוט בכסף בכלל, היא אחת המטרות של חלומותיהם הכלכליים. ולכן אין כמעט גבול לאפשרויות של הצעת-עבודה למטה מן המחיר שסוג פועלים כזה נוטה להחשיב אותו. לשם דוגמא מופתית כדאי להראות על מלחמת-ההתחרות שהתחילה פתאום בעונת הבנין בתל-אביב נגד הגמלים העברים בהובלת הזיפזיף מצד בידואים מעבר-הירדן, התחרות שגררה אחריה במשך שבועות מספר נפילת מחירים קטסטרופלית בענף-עבודה זו שנכבש לא מזמן ע"י היהודים, עד שנדמה היה כי אין תקוה עוד לרכזו שוב בידינו. ברור הדבר כי במידה שהשכר הנומינלי הממוצע יעלה בארץ, בה במידה יגדל כוח המשיכה של שוק העבודה הארץ-ישראלי בשביל שכבות פולעים כאלה אשר הערך הספציפי של המטבע שונה אצלם לגמרי מאשר אצל הפועלים בני הארץ, הרגילים כבר בשכר במזומנים.
הגירה זו שאנחנו עוסקים בה נתנה כבר את אותותיה עד כה בפנות שונות של חיי-הכלכלה הארץ-ישראליים. הובלת הזיפזיף אינה אולי אלא מקרה קטן וטפל. הנהלת הרכבת ומחלקת הממשלה לעבודות צבוריות, אשר השתמשו לא פעם בכוחות-העבודה הזולים האלה מחוץ-לארץ לעבודות-הממשלה, מהוות שדה-עבודה חשוב יותר. המאורע שאירע ב“נשר”, שהובאו שם אל המחצבה פועלים מסודן וממצרים, הרי סימן מכריע יותר ומעורר הרהורים. אולם חודה השל השאלה הזאת מופנה כלפי מושבות-המטעים, ביחוד אם מביאים בחשבון שמטעי תפוחי-הזהב, הלימון המתוק והבננות יהפכו אולי לבית-קבול לעבודה חשובה ביותר בארץ. אופינית מאד היא ידיעה שפורסמה ב“דבר” מיום 18 לינואר 1926 מפתח-תקוה בשם “פנים חדשות בשוק העבודה”, ובה כתוב לאמר: “בזמן האחרון התחילו להראות פנים חדשות בשק. עם התרחבות העבודה בפרדסים הופיעו חבורות, חבורות של ערבים שחורים מעבר לגבולות הארץ, מהחורן והסודן, המתקבלים ע”י נותני-העבודה, קבוצות קבוצות במחירים נוחים מאד… מאות פועלים עברים הנמקים מחוסר-עבודה מזה ומאות פועלים זרים “הנחטפים” יום-יום בשוק מזה".
מובן שלפי שעה גם השאלה הזאת נראית רק כרמז להתפתחות בלבד. גם כאן יכול כמובן חסיד הארגון המשותף לומר, שאפילו ההמונים מעבר-הירדן ומהסודן יבינו עד מהרה, שעשרים גרוש הם יותר משנים-עשר ושנוח יותר לעבוד 8 שעות מאשר 14 שעות. אולם שאלה אחרת היא לגמרי אם אפשר יהיה להחזיק כיום בשווי-המשקל את השכר המשותף של הסתדרות הפועלים הא"ית המאוחדת נגד “גדודי-המלואים”, שהם מקורות בלתי-מגובלים ובלתי-פוסקים של פועלים בעלי דרגת-חיים פרימיטיבית. קרל מרכס, למשל, לא היה מאמין בשום אופן באפשרות כזאת. ולאמתו של דבר קשה להבין כיצד אפשר יהיה להתגבר על הפרובלימה החמורה הזאת בלי פוליטיקה אקטיבית ומתמידה, הכרוכה בהוצאות מצד הממשלה.
והנה הקו הממשי השני, שברצננו לשלב אותו בתוך התמונה הכללית: בדברנו עד כה על שכר העבודה היה נגד עינינו רק השכר-במזומנים, ז.א. גודל השכר הנומינלי. ואם ננסח עכשיו את שאלת השכר וההתחרות של היהודים והערבים מבחינת השכר הריאלי – יצא שהפורבלימה הכפולה, אשר פתרונה מוטל על הארגון המשותף, נעשית חמורה עוד יותר. מבחינת השכר הריאלי גדולה שבעתים התהום הרובצת בין היהודי והערבי בא“י. קודם כל מפאת ההפרשים במחירים הממוצעים של צרכי-החיים הקיימים בין תחום המשק העברי והערבי. אולם מכריעה בהערכת השכר הריאלי של הערבי העובדה, שברוב המקרים נמצא עוד כיום הפועל הערבי השכיר באותה מדרגה הידועה לנו מאירופה המזרחית, לאמר לא ניתק עדיין הקשר בין הפועל ובין כפר-מולדתו והמשק הכפרי של אבותיו. נתוק הקשרים המוחלט של הפועל מכבר-מוצאו חל רק בתקופת התפתחות מאוחרת יותר, בזמן חלוקת האחוזות ופירור נחלות-האכר. הפועל הערבי הא”י (מחוץ לבעלי-מלאכה מומחים אחדים ומחוץ לסוגי-פועלים אחדים של ההובלה והחוף) הוא על פי רוב פלח אשר משקו נעבד ע"י בני משפחתו או בני כפרו, והוא נודד אל המושבה העברית הסמוכה על מנת לעבוד בשכר. הוא אינו צריך להשתמש ברווחי עבודתו לצרכי-דירה, הלבשה או כלכלה, על פי הרוב הוא צובר ואוגר את כספו, ולאחר שחסך לו סכום ידוע הוא משקיע את כספו במשקו החקלאי.
מכאן יש ללמוד שקיים הבדל גדול, חשוב ועיקרי, בין השכר הריאלי של היהודי והערבי. ביסודו של דבר הרי חל המושג שכר-עבודה בשני המקרים על סוגי הכנסות שונים במהותם תכלית-שנוי. מה שנקרא אצל העברי שכר-עבודה מינימלי, זהו באמת אותו גודל ההכנסה שיש לציינו בהחלט בתורת מינימום של קיום סוציאלי בשביל היהודי בארץ – לצרכי דירה, הלבשה, כלכלה ותרבות. מה שנקרא אצל הערבי שכר-העבודה, זוהי בעצם גודל העומד מעבר למינימום של קיום זה, והוא מציין בעצם את עודף-החסכון במזומנים של הפלח-הפועל. ומכאן נובעת מסקנה חשבוה, כי ערכה הפרינציפיוני של מלחמת-השכר שונה לגמרי אצל הערבים ואצל היהודים. אין אני מסכים לאותה ההנחה האומרת, כי עלית השכר בארץ הולכת תמיד בפרופורציה שוה בשני השטחים – העברי והערבי, – באפן שאם שכרו של הערבי עלה עד כדי 100 ואח' – יוכפל גם שכור של היהודי. אין להנחה הזאת כל סמוכין. אן שום דבר העלול לאפשר באיזה זמן שהוא ובאיזה מקום שהוא את הגשמת ההנחה הזאת. התקרבות פרופורציונלית של השכר הערבי אל היהודי אפשרית במשך הזמן, אולם בתנאים שלפנינו לא יהא רישומה ניכר ביותר לא על הרמת דרגת-החיים של הערבי, אלא על דרגת-ההשקעות במשקו החקלאי ועל סכום חסכונו שנצבר בידו לימים רעים. מתוך הכרה כלכלית זאת נובעת מסקנה חשובה לגבי הערכת הפוליטיקה המעשית של הארגון המשותף. מה יקרה כאשר תתגם השואה יחסית של גודל השכר הערבי והיהודי וכתוצאה מכך יתפתח בהדרגה שווי-עמדה של העבודה העברית בהתחרותה עם העבודה הערבית, אז תתחיל אפילו דחיקת רגלי העבודה הערבית בפני העברית? לגבי הפועל היהודי השכר המשותף כשכר ריאלי הוא המינימום המוחלט של קיום; לגבי הערבי השכר המשותף כשר ריאלי הוא במידה רבה שכר-החסכון. בידו תהיה איפוא היכולת בכל עת ובכל שעה לעכב בעד פרוצס הדחקו משוק העבודה של משק-ההתישבות, או להשתמט לגמרי מן הקושיים שבהתחרות עם השוים לו, עי"ז שיפחית דבר-מה משכר-חסכונו עד כדי להיות שוב בר-התחרות, אם גם יצמצם במידת-מה את האפשרויות-חסכונו. מובן שלא יהיה נאלץ לחזור למינימום השכר הנהוג לגבי הערבים היום. די יהיה לו בהנחה של 10–25 אח' לעומת דרגת-השכר של הארגון המשותף. מלחמת התחרות בין פועלי שתי האומות תתחולל מחדש ביתר-שאת ויתר התמרמרות, אם גם בהפרש קטן יותר בשכר, מובן מאליו, שגם ההתפתחות הזאת לא תרכך את הניגודים הלאומיים ולא כל שכן שלא תבטלם, אלא להיפך תסבך אותם לאורך-ימים.
ו 🔗
סבורני שכדאי לנסות למצוא הקבלה לפרובלימה שלנו בתולדות-הההתישבות של ארצות אחרות, ולהסביר את מצבנו ע“י היקש. אין זו מן הקלות. אין כמעט שום דוגמא להתאמצות זו של עם מתיישב בעל דרגת-צרכים אירופית, שאינו אוחז בשום אמצעי-כפיה ומגמתו לעשות ארץ, שקיימת בה דרגת-שכר נמוכה, היורדת והולכת ע”י תוספת ההגירה של פועלים זולים – לבסיס של הגירה המונית והתישבות המונית. החזיון בארצות הברית, החלוקה של האומות השונות שעלו לאמריקה לסוגי פועלים ולסוגי שכר שונים בתוך מחיצת המשק הלאומי המאוחד של הברית, אין בו משום קו-מקביל כל עיקר. כמו כן אי אפשר להשתמש באוסטרליה וזלנדיה לתכלית זאת, היות והן החניקו את הפרובלימה הזאת בעודנה בעוברה ע"י פוליטיקה קנאית של “אוסטרליה לבנה”, משנראו רק אותות-השפעה ניכרים של הגירת פועלי סין והודו. כיום הזה 96,97 אח' מתושבי אוסטרליה נולדו בתורת “לבנים”, אם באנגליה ואם באוסטרליה. לעומתם ישנם 0,47 אח' שנולדו בסין, 0,08 בפולינזיה, 0,15 אח' בהודו, 0,08 אח' ביפן. ומשום שבסך-הכל עולה מספר התושבים האסיאטיים באוסטרליה בשנת 1921 ל-36,442 מהמספר הכללי 4,424,535 של תושבי אוסטרליה, ונעילת שערי ההגירה נמשכרת וקיימת, – לכן אין גם כאן כל נקודת אחיזה להשואה. אם לא נביא בחשבון מחוזות אחדים באמריקה הדרומית (קודם כל מחוזות אחדים בברזיליה), נדמה שלי השטח של מדינת אפריקה הדרומית, על שאלת העבודה שלה, הוא המקרה היחידי כמעט שיש בו משום דמיון בתנאים האובייקטיביים ובפרובלימות עד כדי להרשות לנו הקבלה. כדי למנוע אי-הבנה למפרע, יש להדגיש שאנו יודעים היטב גם את הבדלי הגורמים הפועלים בתנאי שתי הארצות, וכי אין ברצוננו לנסות כאן קונסטרוקציה פוליטית, אלא אך ורק להשוות זו לזו את נקודות הקוטב בכלכלה של שתי הארצות.
יחסי הכוחות בין הגזעים השונים במדינת אפריקה הדרומית, כתוצאה מן הקולוניזציה האירופאית, הם בערך כאלה: לעומת התושבים האירופיים במספר 621,000 היו בשנת 1891 תושבים לא-אירופיים במספר 2,779,000. יחסי המספר המקבילים הם לגבי 1911: 1,276,000 ו- 4,697,000; לגבי 1922: 1,556,000 ו-5,510,000. בין התושבים האל-אירופיים היו יוצאי אסיה בשנת 1911: 152,000, בשנת 1921 163,896. אלה, ברובם ילידי-הודו, הרויחו את מחיתם בתורת סוחרים זעירים ורוכלים הרבה יותר מאשר בתורת פועלים ובעלי-מלאכה. מתוך מספר התושבים הזה היו עסוקים בתורת פועלים שכירים (המספרים הם משנת 1918) בחקלאות:
אירופיים | 54,612 |
ילידי הארץ | 358,973 |
ילידי אסיה | 23,671 |
בני צבעים אחרים | 250,797 |
בבתי החרושת ובבתי המלאכה היו עסוקים:
אירופיים | 49,918 |
לא-אירופיים | 84,293 |
יחס הכוחות בין הפועלים האירופיים והלא-אירופיים הוא לפי זה בחקלאות: 1:8 בערך, בחרושת 1:1,9 בערך, במכרות הזהב 1:10 בערך.
הפרשי השכר בין הסוגים השונים הללו, במידה ממוצעת לכל הארץ קבועים באופן כזה:
לא-אירופיים | אירופיים | בשנת |
(בפונטים) | (בפונטים) | |
35 | 186 | 1916–1915 |
34 | 185 | 1917–1916 |
38 | 198 | 1918–1917 |
42 | 218 | 1919–1019 |
46 | 244 | 1920–1919 |
50 | 279 | 1921–1020 |
48 | 270 | 1922–1921 |
כשם ששונה הפרופורציה בין הפועלים של הגזעים השונים ביחס לענפי-כלכלה שונים בארץ, כך כמובן גדולים מאד הפרשי-השכר במקצועות-העבודה השונים הכלולים בחשבון ממוצע זה. כך למשל מקבלים כרגיל פועלים הודיים במטעי-הסוכר שכר חדשי של 2.2.6 לי“ש (חוץ מדירתם וכלכלתם הפרימיטיבית). מכונאים הודיים מקבלים לעומת זה שכר חדשי עד ל-6 לי”ש. השויון בין פועלי צבעים שונים ובין האירופיים לא יצאה גם כאן לפועל, כמו שהזכרנו ביחס לתנאי א“י ומצרים, אלא בשכבה דקה של בעלי-מלאכה מומחים, כגון בכמה בתי-דפוס וכו'. הטבלא הערוכה לעיל מראה כמובן בברור, כי ההבדלים בדרגת החיים בין האירופיים – בעיקר אנגלו-סכסים – ובין הלא-אירופיים – בעיקר כושי-בנטו – הם גדולים יותר מאלה שבין היהודים והלא-יהודים בא”י. ומשום כך הפרובלימה שם חריפה עוד יותר.
מצב העבודה האירופית והתפתחותה נמסר בדין וחשבון של ממשלת אפריקה הדרומית במבוא לפרק על תנאי העבודה ולשכר-העבודה במדינת אפריקה, מושפעות ומורכבות בכל מקרה ומקרה מהעובדה, שהרוב העיקרי של התושבים הוא מילידי הארץ ואינו מן הגזע הלבן. לכן בזמן שבאים להוציא משפט על עניני העבודה והתעשיה צריך הלביא במנין מיוחד את מציאותה של העבודה המקומית, האסיאטית והלא-אירופית מסוג אחר, העולה בהרבה על מספר הפועלים האירופיים בארץ, כגורם פועל ובמקרים מסוימים כגורם מכריע… לרגלי מציאותן של שכבות-הפועלים הגדולות האלה – הטצמצמה עמדת הפועל האירופי בעיקר בפנת מקצועות-המלאכה הזקוקים לעבודה מומחית, שבהם מקבלים דרגות-שכר גבוהות, או במקצוע המשגיחות, הפקוח והבקורת על הפועלים הפשוטים, שמשתמשים בהם למעשה כמעט בכל פעולה בתעשיה ובחקלאות במדינה. הפועל האירופי הפשוט נתקל בהכרח ובתוקף-הענינים במחלמת התחרות עם הפועל המקומי יליד-הארץ. הוא מוכרח מצד אחד לשמור על דרגת-חיים גבוהה, ומצד שני קצרה ידו מלהשיג שכר-עבודה גבוה ומספיק. התנאים שהתהוו באופן כזה השפיעו במידה מאד ניכרת על כל שאלת העבודה במדינה, וגררו אחריהם קושיים סוציאליים וכלכליים שאין למצוא דוגמתם בשום דומיניון אחר. יש למשל באפריקה הדרומית סוג של תושבים הידוע בשם הבלתי-הולם “הלבנים הדלים”, שיש לכללם במספר רב מאד אף על פי שמעולם לא פקדו אותם במלואם… “הלבנים הדלים”, עם כל היותם מסוגלים לעבודה גופנית, הם חסרי-הכשרה מבחינת כל עבודה מומחית או מומחית -לחצאין, ואינם עוצרים כוח למצוא עבודה במלאכת-יד פשוטה בהתחרותם עם ילידי, המקום. בצורת קבוץ הם שכיחים ביותר באותן הארצות אשר בהן נמצא צבור גדול של פועלים לא-אירופיים". אפשר לעקוב את התוצאות הפוליטיות, שכרוכות היו בהתפתחות זו, בכוונים שונים. מצד אחד נעולים שערי הכניסה מטעם החוק בפני היהודים. נסיון אחר בנידון זה: מסים מיוחדים הוטלו כבר בשנת 1911 על כל ההודים שרצו להתישב ישיבת קבע בנטל. השלב האחרון בהתפתחות הפוליטית הזאת הוא כידוע בחוקי ה- Colour Bar, המוציאים מכלל העבודה המקצועית את כל הפועלים הלא-אירופיים, כדי לייחד את התחום הזה לפועלים אירופיים. ולא חשוב אם אנו דוחים את הפוליטיקה הזאת, שנושאיה העיקריים הם מפלגת הפועלים באפריקה הדרומית והאגודות המקצועיות, שהשתתפו גם הן במתן חוקי ה.Colour Bar-
בתוך ממשלת הקואליציה האחראית, או מצדיקים אותה. כל הבחינה הפוליטית של השאלה נמצאת מעבר לכל השואה ואין היא באה בחשבון בשבילנו. חשוב כאן להבליט את המניעים הכלכליים והיחסים הסוציאליים אשר הביאו, בדצק או בטעות, למתן חוקי ה- Colour Bar. המתנגדים לפוליטיקה של ה- Colour Bar – במידה שאינם נמנים על השכבות המעונינות באופן בלתי-אמצעי במקורות בלתי מוגלבים של עבודה זולה ע"י ילידי המקום – מציעים בעיקר להרחיב את שטחי-האדמה המיועדים להתישבות כושי-בנטו, כדי לשחרר בכלל את הכושים מזיקתם לעבודה שכירה, כמובן, לא חשוב לחקור כאן אם נכונה פוליטיקה זו לגבי הפורבלימה או אם היא עלולה עוד להגיר את אימפורט הכושים מהארצות השכנות, לפי החזוה טראנסואל-מוסמביק. לגבי קשר-הדברים שלנו חשוב לציין, כי אין בשיטה הזאת כל נסיון לפתור את גוף השאלה בשטח העבודה השכירה.
אחד הלוחמים הקנאים נגד חוקי ה- Colour Bar, לורד סידני אוליבר, מי שהיה נציב אי-יאמאיקה ומזכיר לעניני הודו בממשלת מקדונלד, כותב במאמרו הנקרא “חמשת הפחדים של אפריקה הדרומית” Contenporary Rreview 1927 עמוד 144): “הגורם המביא לידי חוקי ה- Colour Bar המוציאים את ילידי הארץ מן העבודה המקצועית הוא הפחד מפני ההתחרות המתגברת של ילידי הארץ עם אירופיים בשוק העבודה השכירה. סיבה זו המולידה את הדאגה, אינה יסוד הכרחי ביחסים בין אירופיים ולידי הארץ, היא בהחלט תוצאה של הכנסת משטר קפיטליסטי, העומד על צורת משק של ניצול, והוא שיצר את השוק להתחרות הפועלים. הוא לא היה מתקיים אילו חיו הלבנים והשחורים אלו בצד אלו או בהפרדה גמורה, או ביחסים פרימיטיביים ששררו זמן רב ענפי החקלאות וגידול הבהמות, כששני הגזעים נשארו במצב של מרחק קבוע בין האדון ועבדו”. התאור הזה הוא באמת מלא ענין. יוצא כי כל השאלה הזאת של מלחמת-התחרות אינה באמת למעשה “יסוד הכרחי בתוך היחסים בין האירופיים וילידי הארץ”. אילו אפשר היה ליצור הפרדה גמורה בין תחומי הכלכלה – " Segregation " של לורד אליבר – או לשמור לפחות על אותה המדיה של משמעת-השבט הפטריארכלית, באופן שיחס העבודה יהיה כיחס של זיקה טבעית מחוץ לחשבון כסף בשכר, לא היה מתקיים כל קושי. במקרה זה לא היתה השאלה נפתרת אלא מתבטלת. כמו כן היתה זו מתבטלת מאליה, אילו אפשר היה להקים במדינת אפריקה הדרומית משטר עבודה סוציאליסטי תחת שוק-העבודה החפשי. אמנם גם משטר סוציאליסטי לא יכול לקבוע הכנסה שוה בשביל פועלי בנטו ובשביל הפועלים האירופיים, שכן פריון המשק הלאומי באפריקה הדרומית לא יספיק לכך, אבל הוא יוכל באמצעים ארגוניים ליצור תחומים מובדלים בשביל סוגי הפועלים השונים. ברם כל זה הרי אינו אלא רומנטיקה או ענין שבדמיון. למעשה בנוי המשק באפריקה הדרומית על יסוד השוק החפשי. בארץ זו ישנם אינטרסים רכושניים חזקים, ואלה לא רק אינם מכוונים להפרדה גמורה, אלא גם מעונינים באופן ישר ומדעת בהכנסת עבודה מקומית זולה לתחום משקם אגב ניצול מקסימלי. כמו כן מדרכם של המשק וההתישבות הקפיטליסטיים–באפריקה הדרומית כמו בתחום המשק המזרחי, כמו בכל מקום שקיימים תנאים דומים לאלה – לפורר את החברה והמשק שנמסרו בירושה מדור לדור. ההתפתחות הזאת היא גם המכשירה פועל-בנטו, התלוש מן הקרקע, להיות למתחרה כלכלי שאי-אפשר להשיג את גבולו בהתנגשו בשוק הפתוח עם הפועל בעל דרגת-צרכים אירופית. הפרובלימה של ההתנגשות הזאת נשארה ללא-פתרון גם אחרי הערותיו של לורד אוליבר.
ז 🔗
הנה איפוא המסקנה הכלכלית שמגיעים אליה בהכרח בשאלת השכר בארץ: או הורדת שכר העבודה היהודי לגובה ערבי וארגון משותף. התוצאה: ארץ ישראל לא תהיה ארץ הגירה בשביל פועלים אירופיים, ולאחר שכמות ידועה תצא את הארץ – ישאר קבוץ מסוים של פועלים עברים-אירופיים בתוך הסתדרות פועלים שתהא ברובה המכריע ערבית; או: ארץ-ישראל תשמש מרכז עליה והתישבות בשביל פועלים עברים-אירופיים, ואז יתקיימו שני תחומי-כלכלה ושתי דרגות-חיים המשולבות אחת בחברתה – כל זמן שהישוב היהודי לא יהיה לגורם הכלכלי המכריע בשביל כל הארץ. על אף אמונות-הבל הנפוצות כיום בתנועת-הפועלים שלנו – התחומים השנים הללו לא רק יכולים אלא גם מוכרחים להתקיים. היוצא מזה שארץ-ישראל תכיל במשך עשרות בשנים שני צבורי פועלים השונים זה מזה בדרגת תרבות וחיים: האחת בקנה המדיה של ההתישבות המודרנית והשניה בקנה המידה של משק הארץ, זה שילך ויטמע במהלך האבולוציה של מפעל-ההתישבות ויסתגל לאיו. בזה מנוי וגמור, שהארגון המשותף אין בכוחו לפתור את אותן השאלות שלשמן נוצר מכלתחילה דוקא בתקופת-המעבר שאנו נמצאים בה.
לאור הברור הזה יובן למה הועמדה שאלת הארגון המשותף על הפרק בא“י בענף מיוחד דוקא, זה שבדרך כלל אינו עומד בשורה הראשונה של עבודתנו: בשטח העבודות של ממשלת הארץ. הסוג הזה מכיל קודם-כל את הפועלים העסוקים ברכבת, בדואר ובטלגרף – שכן ביתר ענפי-העבודה הממשלתיים, ביחוד הכבישים ושמירתם, שכר העבודה שנקבע ע”י הממשלה בשביל פועל בלתי-מקצועי קרוב היה במידה כזאת לשכר-העבודה של הערבי, שההתחרות מצד העבודה העברית ברוב המקרים לא באה לגמרי בחשבון. בשטח זה של עבודת הרכבת והדואר מכירה אמנם הממשלה בדרגת המשכורת ותרבות מיוחדת לגבי פקידיה הבריטיים, אך אינה מכירה בהפרש שבין היהודים והערבים, הנכללים ע"י האדמיניסטרציה בשם השוה והכולל “נייטיבס”. כאן נקבע איפוא למפרע שכר עבודה אחד ומשותף בתוקף תקנות אדמיניסטרטיבי הזה עדיין שאלת הארגון המשותף אינה נפתרת בלי כל קושי. כל אותם הנסיונות המעשיים אשר נתנסינו בהם בנידון זה, ביחוד בזמן האחרון בחיפה, הוכיחו את הדבר למדי. התלבט בבהירות, כי עבודה משותפת של פועלים, הנבדלים כל כך מאלה במצב-חייהם ובהרגליהם, בעולם מושגיהם, בבגרות הכרתם הפוליטית, – דוגמת הפועל העברי והערבי – מוכרח עוד ימים רבים להתקל במעצורים חמורים בתוך מסגרת של הסתדרות מאוחדת. מלבד זאת התברר גם כאן, כי הפועל הערבי שלבו יותר אל תועלתו הכלכלית הבלתי-אמצעית והאגואיסטית – כפי שמתאים באמת לחוג-מושגיו ולמזגו – יענה באי-אמון מופרז ובפריצות גדרי הסתגרות על כל מה שיעכב בעד תוצאות חיוביות מידיות של הפוליטיקה המקצועית. במקרה כזה יקבלו אי-אמון והיציאה מההסתדרות בהכרח הענינים צורה לאומית, ויועברו לשטח ניגודי האינטרסים הלאומיים, כפי שהביאו למעשה גם המקרים בין פועלי הרכבת. אולם אם נעלים עין מהקשיים הפוליטיים והפסיכולוגיים, הכשלונות הארעיים והסכנות – יצא לנו שכאן ניתן לפחות, כפי שהסברנו, הבסיס הכלכלי בשביל ארגון משותף בתחום פועלי-הממשלה.
הבסיס הזה אינו קיים מחוץ לגבולות השכר האדמיניסטרטיבי המאוחד. מה איפוא יכולות להיות התוצאות, אם על אף העובדה האלמנטרית הזאת יעשה הנסיון, ויהא גם מתוך טעמים פוליטיים נאים ביותר, לדחוק את ההתפתחות העתידה של תנועת הפועלים הא“ית לתוך מטת-סדום של הארגון המשותף? נסיון כזה יעורר בהכרח סתירה עמוקה ומתמדת בין הפוליטיקה של הארגון המשותף ובין הגורמים הכלכליים המונחים ביסודו. יוכל היות שע”י תכסיסי-הפתעה יזכו המנסים באי-אלו הצלחות ראשונות ושטחיות במלחמה המקצועית. יוכל גם היות שהתוצאות החיוביות הללו יתקיימו זמן מסוים בשכבה עליונה דקה של פועלים מומחים ובעלי-מקצוע ביחוד בסוגים אחדים של בעלי-מלאכה (כגון נגרות, בנין או מסגרות) – שכן ההצעה מצד עבודה מקצועית מומחית מוגבלת היא, לפי הערך, בין היהדוים כמו בין הערבים בא"י. אולם אי אפשר להניח שיתכן לנהל פועלה מקצועית בהצלחה לאורך ימים בשעה שזו מתנגדת לעובדות הפשוטות ביותר של המשק בארץ. מחוץ לשכבה עליונה של בעלי-מלאכה – עלולה הפעולה המקצועית של ההסתדרות המאוחדת להביא לידי כך, שנותני העבודה יחדלו לגמרי לבוא במשא ומתן עם פועלי עבודה מאורגנת וישתמשו אך ורק במקורות העבודה בלתי מאורגנת והזולה לגמרי, העומדת לשרותם בשפע רב כאות-נפשם. מבחינה זו נידון הארגון המשותף שתשמט הקרקע מתחתיו בכל שעת משבר. אולם הרי גם לגבי הפועלים רק ההצלחה בפעולה המקצועית היא היא שיכולה להיות היסוד המוצק לארגון המשותף. במקרה שההצלחה הזאת לא תתגשם או תתמהמה לבוא, או שלא תהא בת-קיימא בשביל בני הברית הערבים, – עלול בית-הקלפים הזה לההרס. אל נא נשכח שההסתדרות המאוחדת לא תוצר מלכתחילה כמקיפה הכל, אלא היא תוכרח לכבוש לה לאט לאט את חוג-שלטונה. ודבר זה לא יתואר אלא בזמן שההתפתחות הכלכלית הולכת בקו המתקרב לפוליטיקה שלה עו שהיא מאפשרת אותה לפחות. ואם לא כך יהיה הדבר – הרי בהכרח שגם במסגרת ההסתדרות המאוחדת ישאר תמיד הפועל העברי בפני סכנת האפשרות – הנתונה בהחלט מטעמים כלכליים – להיות מוצג חדשות לבקרים לפני העובדה של הצעת עבודה למטה מן המחיר, וזו תנעל דלת בפני כל התבצרות של העבודה העברית, או תזעזע אותה גם באותם הגבולות שנכבשו כבר על ידה. הפועל הערבי לא ישתחרר לעולם מן ההרגשה הקשה, שהפוליטיקה המקצועית חסרת-ההצלחה של ההסתדרות המאוחדת אינה אלא פוליטיקה של אינטרסים לאומיים עוטיי-מסוה, שמטרתה בעיקר לדחוק את רגליו. הפועל המאורגן בכלל יהא נתון תמיד תחת לחץ הצעת-העבודה הזולה מהרחוב ומגבולות-הארץ, ממקורות בלתי-פוסקים של עבודה בלתי-מאורגנת. כל הניגודים הללו עלולים לפוצץ בעל-כרחנו את ההסתדרות המאוחדת מבפנים.
ואז מוכרח להופיע חזיון אשר קשה להעלים עין מן התוצאות החמורות הכרוכות בעקבו בתנאי-העבודה שלנו. כל פועלה שלא תצליח, כל שביתה שלא תנצח, כל השתדלות-שוא אצל הממשלה – יכולה לההפך למקור חדש של משטמה לאומית, של יצר-רע ותאוה לאומית. כפי שוהכיח אוטו בואר בספרו היסודי לשאלת הלאומיות – כל התנגשות סוציאלית וכלכלית בין פועלים בעלי סוג שונה מתרוקנת, בתנאים כאלה, מתכנה הסוציאלי והכלכלי ומופיעה בצביונה הלאומי. ניגודי האינטרסים הכלכליים מוכרחים להיהפך למלחמה לאומית. ע“י הנגוד הלאומי הם מקבלים דמות מוחשית וממשית בשביל כל אחד, אפילו בשביל האדם הפרימיטיבי ביותר המחוסר אידיאולוגיה והבנה עיונית. הארגון המשותף לא זה בלבד שלא יהא בכוחו לפתור את שאלת ההתחרות בין העבודה העברית והערבית ע”י השואת דרגת-השכר הערבית אל היהודית, אלא הוא עלול להעמיק ולהרחיב עוד יותר את התחום בין הפועלים של שתי האומות בא"י לאורך ימים. והתפתחות זו היא חמורה מבחינת הפוליטיקה הסוציאליסטית. משום שדוקא היא יכולה להביא ניגוד ופירוד לבבות בין פועלי שתי האומות, ז. א. בין הקבוצים העיקריים של כלל העובדים.
רק אם יהיה בנו די עוז להסיק את המסקנה מן העובדות הכלכליות, יעלה בידנו להסיר את עוקצה של התנגשות ההתחרות עד כמה שאפשר, או להקהות לפחות את חריפותה הלאומית-פוליטית. המסקנה היא פשוטה: כל זמן שקיימות שתי דרגות-שכר כאלו בא“י, כל זמן שמשק הארץ ומשק ההתישבות אינם חטיבה אחת – מוכרחה גם התפתחות תנועת הפולעים של שני העמים להמשך בשני שטחים נבדלים באופן אבטונומי. שתי הסתדרויות פועלים מקבילות, אחת עברית ואחת ערבית, אשר כל אחת פועלת פעולה עצמית ומתפתחת מתוך עצמה, הן הן המתאימות בתקופת מעבר בתורת צורה חיצונית לפועלי א”י. לא חשוב כאן השם. העיקר הוא כי שתי הסתדרויות הפועלים הלאומיות תצאנה כל אחת מנקודת מוצא שלה; לשם כך הן תובעות התפתחות אבטונומית. העיקר הוא שלא ינסו לכללן בשם כולל אחד, שאין למצוא אותו מטעמים כלכליים דוקא בעשרות השנים של תקופת-המערב. הסתדרות הפועלים הערבית צריכה לצאת מנקודת-היסוד של תנאי-החיים שבהם נתונים הפועלים הערביים, היא צריכה גם להתקשר עם עולם-המושבים השכיח אצלם, ומנקודת התחלה זו ליצור שיטת פוליטיקה מקצועית המסתגלת לתנאים הקיימים. בצאתה מנקודה זו תוכל אולי – ע"י חנוך ממושך ועבודת-ארגון – להגיע בהדרגה לידי כך, לאט את הדרגה, להביא רגולציה בתנאי-הניצול של הילדים והנשים – הסימן המובהק של כל משק מזרחי – ולהתאימם בהדרגה למידה אירופית.
הסתדרות הפועלים העברים בא“י נקודת מוצאה שונה כמובן בכל פרט ופרט, דרגת-החיים, גובה-התרבות, מידת הבגרות הארגונית והפוליטית – כל אלה אירופיים הם לגמרי. מתכנית פעולתה יהא בראש וראשונה לקיים ולחזק את הדרגה הזאת בתוך ההגירה הרחבה ההולכת ושוטפת נגד הסביבה הכלכלית, עד שבמשך ההתפתחות תעשה למידתה ולקנינה של כל הארץ, על יד הפעולה המקצועית ולפניה – נצבת הפרובלימה הכללית של התישבות-הפועלים במלוא שעור-קומתה, והיא הקובעת את אופיה ונקודת-מרכזה של תנועת הפועלים העברים בא”י. התפקידים הנובעים מזה יוכלו להתגשם רק ע"י פעולה מיוחדת של ההסתדרות העברית. כל זה, כמובן, אינו מוציא מן הכלל יצירת מוסד בשביל אותם התפקידים המשותפים כבר כיום לפועלי שני העמים–הכוונה קודם כל לעמדה משותפת כלפי ממשלת המנדט בשאלות אלמנטריות אחדות, כגון חוקת-העבודה, ההבטחה הסוציאלית והגנת-הילדים – מוסד שישמש קשר בין שתי הסתדרויות-העובדים האבטונומיות ויאפשר מעשים משותפים. אפשר גם לשער, כי במידה אשר יתקדם המפעל ההתישבותי ובמידה שיתפתחו הכוחות הפרודוקטיביים בארץ – יתרחבו תחומי-פעולתו וסמכותו של הועד המקשר הזה. אולם אז יבואו התקדמות האיחוד וצמצום האבטונומיה של ההסתדרויות הלאומיות כתוצאתה של התפתחות אורגנית, ולא כתוצאה של מעשה-מרכבה פוליטי, שכולו רק יליד-הרצון.
יאמור האומרים כי כל זה אינו פותר עדיין את שאלת-חיינו, את שמירת העבודה העברית המודרנית והרחבת עמדותיה ע“י עליה, התישבות וכבוש עבודה. וכך הוא הדבר באמת למעשה, משום שאין לפתור כלל את השאלה הזאת ע”י תכניות ארגוניות וחכמת טכסיס פוליטי. השאלה היא בעיקרה כלכלית, וכל נסיון למתן פתרון בשטח זה צריך להזדיין בכלי-זין כלכליים. התכנית הקונסטרוקטיבית לכך תהא בנויה – לפי דעתי – לימים רבים על יסודות כאלה:
א) העלאה מקסימלית של השכר העברי הריאלי.
מתוך דרגת-שכר נומינלית מסוימת – ואם גם נמוכה – צריך יהיה לסחוט את מידת-התועלת הגבוהה ביותר לשם הרמת תנאי החיים הממשיים.
דבר זה כולל בתוכו מצד אחד פוליטיקה סוציאלית רחבה להקמת דירות, יצירת שכונות פועלים בסביבת העיר והקמת משקי-עזר בשביל הפועלים החקלאיים במושבות, מהצד השני – התנגדות לאותה הפוליטיקה הכללית הפזיזה, הרוצה להעלות את הוצאות צרכי-החיים ע"י שיטת מכסי-הגנה פשוטה ופרימיטיבית.
ב) העלאה מקסימלית של הפרודוקטיביות הטכנית והכלכלית בעבודה העברית.
דבר זה כולל את כל הקומפלקס החשוב של פוליטיקה לבי התוצרת שלנו להבא, בכל ענפי העבודה התלויים בהכשרה מקצועית איזו שהיא; שימוש באמצעים המבטיחים את פריון העודה המקסימלי בכמות; השבחת איכות התוצרת; בשטח העבודה הפשוטה הבלתי-מקצועית: החלפת עבודת-ידים במכונה עד כמה שאפשר.
ג) סגירת גבולות הארץ בפני הגירה ללא-בקורת של עבודה זולה.
את הקשיים של הפקוח הזה תארנו כבר לעיל בקוים קצרים. ברם, כמה שלא יהיו גדולים – אין לשכוח כי בלי תכנית להרחקתם אי-אפשר יהיה לפתור את השאלה, ביחוד כשמצפים להתפתחות כלכלית חזקה יותר לעתיד לבוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות