א 🔗
הקיבוץ הלאומי, שהוא הולך וגדל כהלכה, הוא מגיע לידי יצירת גזעו ואמונתו. הגזע והאמונה אינם ההתחלה, נקודת-המוצא של הקיבוץ הלאומי, אלא הם הנקודה הראשית, שאליה יכולה האומה להתרומם כשיש לה הכוחות הכבירים הראויים לכך. אדמת- האומה, סדר כלכלתה, משטרה המדיני, חוקיה ומשפטיה, לשונה, שירתה, ספרותה ועל הכול – החומר האנושי, שממנו נוצרה האומה – בוראים את האפשרות להתהוות הגזע וליצירת האומה. האומה מתחילתה לא תמיד היא בת משפחה אחת, נקיה מתערובות. על פי רוב היא “קונגלומראט” של משפחות שונות, הרכבה של חטרים היוצאים מגזע אחד, או גם משנים שלושה גזעים. עיתים הרכבה זו, שנעשית בילדותה של האומה ושלא מדעתה, פוסלת את האומה למפרע ועושה אותה בלתי-מוכשרת ליצירה גדולה, או לחיים טובים וארוכים. ועיתים ההרכבה עולה יפה, החלקים מתאחדים באחדות שלמה והארמונית, מלאת-חיים ושמחת-החיים, או, לפחות, מתמזגים באותה המידה הנעלמה, שבו תלויה האפשרות של היצירה הלאומית. בשעה שההרכבה היתה מוצלחת, הולכת האומה ועולה ממדריגה למדריגה: מתערה כאזרח רענן בתוך אדמתה, מתארגנת אורגאניזציה כלכלית ומדינית, בוראת תורת חוקיה ומשפטיה, משכללת את לשונה, מעמדת משוררים וסופרים, נביאים ואנשי-רוח. ואם זכתה – היא הולכת אחרי כל אלה ובאה עד הראש: היא נעשית לגזע, ל“ראסה אריסטוקראטית”, ויוצרת את אמונתה שלה, את השקפתה המיוחדת על העולם ועל האדם. אבל הגזע והאמונה, אף-על-פי שהם ההתגלויות העליונות של הקיבוץ הלאומי, אי-אפשר להם להתגדל ולהתפתח בלא אותו הקיבוץ, שבו הם מתגלים, ואין צורך לומר, שאי-אפשר להם למלא את מקומו של זה. אין התגלותו של דבר שלמה אלא אם כן אותו הדבר עצמו הוא שלם, ואין ההתגלות, אפילו היותר עליונה, של דבר, יכולה לבוא במקומו של כל הדבר כולו.
האומה הישראלית, כשישבה על אדמתה, לא היתה מן העומדים, אלא מן המהלכים. מטפסת ועולה, עולה ומטפסת היתה כל ימיה. כמה פעמים נכשלה ונפלה, אבל אחר כל נפילה קמה שוב, וטיפסה ביתר שאת וביתר עוז מעלה מעלה. בדרכה הקשה, הארוכה והתלולה, המלאה מכשולים, מעצורים ופגעים רעים, איבדה חלקים קטנים וגדולים מן הנחשלים, שלא עצרו כוח ללכת עמה. מבני בנימין נותרה רק “שארית פליטה”, “אפרים בעמים התבולל”, “בני משה הלכו מעבר לנהר סמבטיון”. כאלה וכאלה בלעה הדרך, בלעה על מנת לפלוט ושלא על מנת לפלוט. אבל לב המהלכים והמטפסים לא נפל, רוחם היה איתן, בטחונם בכוחם ובתכליתם רב ועצום. והביטחון לא נכזב. העבודה הקשה עשתה פרי. באו נביאי יהודה ואפרים, וכאש מצרף טיהרו את רוח האומה מילדי נכרים ומעבודה זרה, ומלהבות אש הוציאו את האמונה הישראלית מזוקקה ומצורפה, מיוחדת במינה. באו תלמידים אחריהם ועברו כרוח סערה מטהרת על פני העם; הוציאו מן הקהל את הערב-רב, שעלה עמו ממצרים ומאשור, מעמון וממואב, מאדום ומן הממזר היושב באשדוד. כך נוצר הגזע הישראלי, נושא האמונה הישראלית בעולם.
אבל בה בשעה שנוצרה יצירה זו – הגזע הישראלי, הנושא את האמונה הישראלית – כבר עמד האויב מאחריה, וחרב שלופה בידו לגדע ולהשחית את שרשה, לנסוח את הגזע מאדמתו, ולגזול ממנו את האור והאויר המחיים אותו. האויב החריב את האומה, ביטל את החיים הלאומיים, שהולידו, גידלו וריבו אותו הגזע ואמונתו. ישראל היה ללא-אומה – לפי שניטלו ממנו כל תנאי החיים הלאומיים: ניטלו ממנו אדמתו, סדר-כלכלתו ומשטרו המדיני, נקרעו אברים חיים מן הגוף הלאומי, אבדו חלקים חלקים משירתו ומספרותו, נכרת מפיו הדבור העברי, ומלשונו הלאומית לא נשאר אלא שריד ופליט בשרידי ספרים מוצלים מאש. אמת, כנסת ישראל הצילה מן הכליון את שני קנייניה העליונים – את האמונה ואת הגזע, נצרה אותם בכל ארצות פזוריה כבבת-עינה, באה עליהם באש והמים, נידונה בשבילם בכל מיני מיתות משונות, אבל באין קיבוץ לאומי וחיים לאומיים ייפרע עם. כי לא על האמונה ועל הגזע בלבד תחיה האומה. כי אם על כל הקניינים הלאומיים.
ולא זו בלבד: אפילו שני הקניינים שניצלו אי-אפשר היה להם להישמר בטהרתם. הקניינים העליונים של היהודים באו במגע תמידי לא רק עם הקניינים העליונים, אלא – ובמידה יותר מרובה – עם הקניינים התחתונים של הנכרים. הקיבוץ הלאומי, שהיהודים נמצאו בו, היה כולו נכרי. ואם במרכז עמד הגזע בעינו, הנה מסביב דבקה ספחת ההתבוללות הגזעית לבית יעקב. בני השפחות כיתרו את בני האימהות. ולדות של כותים ועבדים, שבאו על בנות ישראל, באו בקהל ה'. ויותר משנטמא הגזע נטמאה האמונה. “דת משה” היתה ל“דת יהודית”. “דרכי האמורי” נכנסו אל “דרך הקודש”, מנהגים זרים נטפלו על עיקרי האמונה. ולעומת זה בטלו כל המצוות התלויות בארץ, קודם-כול דיני לקט, שכחה ופאה, שמיטה ויובל, – כלומר: החלק העיקרי מתורת המוסר החברתי של היהדות.
והרע והנורא מכול: האמונה הישראלית והגזע הישראלי עוברים מעט מעט מרשותה של שארית ישראל לרשות מעניה ומנדיה. פליטי ישראל שוכחים את תורתםואת לשונם מיום ליום, עוזבים את אמונתם לגמרי, או משאירים ממנה שרידים מדולדלים, שאין להם לא טעם ולא תכלית – בשעה שאומות העולם יושבות ודורשות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות על כל חזיונות היהדות מראשית התהוותה, הולכת וקריבה השעה הנוראה, שבה תישאר היהדות בלא יהודים, שבה ייקלט החלק האחד של היהדות לתוך המחשבה הכללית, וכל הנותר זרה ייזרה כמוץ אשר תדפנו הרוח. ומה שעולה לה לאמונת ישראל עולה גם לגזעו. המרכז של הגזע הישראלי הולך ונעלם, המשפחות האציליות של כנסת-ישראל עוזבות אותה אחת אחת, והן הולכות ונבלעות בעמים האחרים. כך היה בימי-הבינים בספרד ובפורטוגל. כך הוא עכשיו באשכנז ובאנגליה, בצרפת ובפולניה וכו' וכו'.
רק על ידי החזרת הקניינים התחתונים לישראל אפשר יהיה להציל את הקניינים העליונים. רק בתוך קיבוץ לאומי ישראלי, באטמוספירה לאומית ישראלית, תפרח עוד הפעם אמונת ישראל ויצא חוטר מגזע ישראל.
ב 🔗
ואולם, אם אי-אפשר להחיות את היהדות בלי להחיות את היהודים בתור אומה, עוד פחות מזה אפשר להבדיל את היהדות מעל היהודים של עכשיו. רעיון ה“סקולאריזציה” של הלאומיות הישראלית הוא רעיון מופרך מעיקרו – ומן הטעם הפשוט, שאין עכשיו לאומיות ישראלית בעולם. מי שרוצה באמת להבדיל לאומיות זו מעל הדת הישראלית ולעשותה חולין, הרי הוא צריך ליצור קודם את הלאומיות הישראלית – להחיות את עם ישראל על אדמת ישראל. כדי להחריב מקדש צריך לבנות מקדש.
כי הנה זה כבר הגיעה השעה לדעת ולהבין, כי כנסת ישראל חדלה זה זמן מרובה להיות אומה. עובדה היא, עובדת-החיים, וכל המאמרים והדרשות, הפלפולים והסברות, אין בכוחם לשנות אותה. כנסת-ישראל היא כנסיה דתית משעה שחדלה לחיות חיים לאומיים בכל מלוא היקפם. אפילו בשעה שבית-המקדש השני היה קיים עדיין – היו כבר העומדים בראש הממשלה כוהנים גדולים. נסיונו של הורדוס ליצור ממשלה חילונית בישראל לא די שלא עלה יפה, אלא שמכמה וכמה צדדים עוד קירב את הקץ. הורדוס רצה לברוא ממשלה לאומית בישראל בכוחה של האומה הרומית. הוא רצה ל“שחרר” את הלאומיות הישראלית, בשעה ששרידי החיים הלאומיים של ישראל התחילו נמחקים, בשעה שצללי החירות הלאומית עמדו להיבלע בים הצללים הנופלים מנשר רומי, הורדוס המושל האדיר נשאר באגדות העם בתור “עבדא בישא”.
כל האורגאניזציה של היהודים משעה שחדלו לחיות חיים לאומיים היתה דתית. במרכזה עמד בית-הכנסת. ראשי-הגולה וראשי הקהל היו רודים בעם בכוח הדת. אשכנזי קאתולי, רוסי או צרפתי פרוטסטנטי, נשארים בתוך אומתם; אבל מי שיצא מדת ישראל היה בעיני עצמו ובעיני אחרים יוצא מכלל ישראל. קבלת הדת האחרת היתה כל כך שנואה על היהודים בכל הזמנים ובכל הארצות לפי שראו בה “שמד”, אבדן כנסת-ישראל. רובם של המומרים-מדעת לא היו מתכוונים אלא ל“השמיד” את שארית ישראל, לכבות את גחלת-ישראל האחרונה. מן המומרים יצאו שונאי ישראל היותר נוראים. היהודים הנשארים ביהדותם הכזיבו את תקוות המומרים ואת אדיר כל חפצם לגמור את חשבונו של עולם היהדות. היהודים הנשארים ביהדותם, והנושאים לשמה את כלימות הגויים, הכזיבו את נשמות המומרים, גילו את ערוותן, שפלותן ונבלותן. המומרים לא יכלו לסלוח ליהודים את הדבר הזה, ועל כן עשו נקמות בהם, רדפום בעברת חייתו-טרף בחמת פתנים.
ולא רק המומרים, כל יהודי, שיצא מנקודת-השקפה מתנגדת תכלית ניגוד לאמונה בכלל, או לאמונה הישראלית בפרט, ראו את עצמו כאילו הוא אינו יהודי. כך ראה את עצמו מארכס, כך ראו את עצמם הרבה יהודים אחרים, שקיבלו את תורתו של מארכס או תורות אחרות מיוסדות על יסוד הכפירה כיוצא בה. ולא משום שאי אפשר לצייר לנו יהודי מארכסי בכלל – אלא משום שאי אפשר לו לבנה של כנסת-ישראל בגולה להאמין בכפירה המארכסית מבלי שיוותר על האמונה הישראלית, ועל-כן גם – על שייכותו אל היהודים של עכשיו, או מבלי שיישא שני הפכים בנפשו ביודעים או שלא ביודעים. הכיתה הסוציאליסטית האחת, שהיתה יכולה במידה ידועה להכות שרשים בתוך הכנסיה הדתית של ישראל, היא כיתה סוציאליסטית-דתית, מעין הכיתה הסוציאל-קאתולית וכיוצא בה, – כיתה, שהיתה בונה את שיטתה הסוציאליסטית לא על יסודות הכפירה, אלא על יסודותיה של תורת הנביאים ותלמידיהם. כך עושה, למשל, הרמאן כוהן, המייסד את תביעות הצדק החברתי לא על יסוד גשמי-כלכלי, אלא על יסודה של השקפת-העולם המוסרית, שעליה נבנתה היהדות העתיקה ועליה ניבאו הנביאים. את הצורך לקשר את התורה הסוציאליסטית בתורה הישראלית הרגיש אפילו אדם מישראל מטיפוסו של אהרון ליברמן. הוא הרגיש, כי התורה הסוציאליסטית, שהוא מאמין בה, מוציאה אותו לא רק מדת ישראל, אלא גם מכלל ישראל, ועל-כן היה עמל להוכיח לעצמו ולאחרים, שהתביעות הסוציאליסטיות מתאימות לעיקרי המוסר הישראלי ויוצאות מהן. מובן מאליו, שאהרון ליברמאן וחבריו לא הוציאו ולא יכלו להוציא את כל התוצאות מהנחה זו.
אמת הדבר, כנסת-ישראל אינה כנסיה דתית בלבד. מלבד הקניין העליון האחד – האמונה – הציל ישראל, כמו שנאמר, גם את הקניין העליון השני – את הגזע – מן הכיליון. כנסת-ישראל אינה ערב-רב, אספסוף מבני לאומים וגזעים שונים. אחדות-הגזע מאחדת, לפחות, את הרוב הגדול של נדחי ישראל. אבל מה כוחה של אחדות-הגזע באין חיים לאומיים? אחדות הגזע הועילה רק לגדל ולחדד את כעב-הכפילות בלב כל אלה מן היהודים שיצאו מדת היהדות באופן זה או אחר, ולצאת מכלל ישראל לא רצו, או לא יכלו. אילמלא היה ישראל רק כנסיה דתית בלבד, ובין הבאים בבריתה לא היה אלא קשר דת, לא היה כאב היציאה גדול כל כך, ופצע הקרע לא היה נעשה למכה טריה, זבת מוגלא, מעלה סרחון ורקבון. אבל הקשר הוא יותר מהודק, יותר עצום – הקשר הוא קשר של דם. הדם הוא אות-הברית בין היהודי ואלוהיו ובין היהודי ואחיו. תהום של דם מפרדת בין היהודי ובין העולם הנכרי. קשה המעבר, נוראה הקפיצה – קפיצת-המוות. מתבוסס בדמו עובר היהודי את התהום, מקפץ אל העבר השני.
ואף-על-פי-כן – הפצע פתוח, והיוצאים יוצאים…יוצאים הרודפים אחרי התאווה והכבוד, ויוצאים השואפים אל הנעלם, אל תעלומות סתרי העולם שמעבר לתהום. אין דורש הכשר, אין מבקש “סקולאריזציה”. זה כבר נעשה הכול חולין, גם הקדשים וגם-קדשי-הקדשים…
כללו של דבר:
כנסת ישראל היא כנסיה דתית משעה שפסקה לחיות חיים לאומיים על אדמתה ורק בשעה שתחזור לחיות חיים לאומיים על אדמתה תחדל להיות כנסיה דתית.
באותה שעה תהיה לאומיות ישראלית בעולם וה“סקולאריזציה” של הלאומיות הישראלית תהיה לדבר שהוא אפשר, ולדבר שיש בו צורך לרבים או למעטים. באותה שעה תשוב האמונה הישראלית להיות מה שהיא צריכה להיות מפאת טבעה – התגלות עליונה של חיי האומה, התגלות עליונה ובת-חורין.
[1909, “השילוח”]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.