הדומיניון התשיעי / חיים ארלוזורוב

א    🔗

הפטנט להמצאה זו ששמה “ארץ ישראל – דומיניון” (מבלי להביא בחשבון את המסקנות הסופיות של התכנית הזאת) – ירשם לנצח לזכותו של יאשיה וג’בוד, המנהיג הידוע של הפועלים האנגלים. תמצית תכניתו היא – שארץ ישראל היהודית בעתיד תכלל בבחינת דומיניון בעל הנהלה עצמית בתוך חבר-הלאומים הבריטי. אמנם יכול היות שהיא לא תהיה הדומיניון השביעי. לפי שנראה היום – תקדימנה הודו במרוץ לקראת המקום השביעי; ואשר למקום השמיני, הרי אפריקה­-המזרחית הבריטית עומדת בתור לפני ארץ ישראל, ובאופן כזה עלולה א“י לבוא רק במקום התשיעי. אבל לא זה העיקר, עיקר הדאגה כלול בזה שהקול' וג’בוד הזדרז והקדים יותר מדי לרשום את הפטנט שלו. לדעתי פרסום התכנית הזאת הוא אמנם חשוב למדי, אבל הוא חלק לפני זמנו. ולא מפני כך שבנתוח המצב הקיים בארץ ובבקורת האדמיניסטרציה המקומית או בתאור ההשפעה המזיקה של חוגי המיסיונרים – יש הרבה מן הטעות וכל אלה הם, כביכול, הסברים שלא בעתם. להפיך, פרטים רבים, והחשוב ביניהם ביותר היא ההתקפה החריפה כלפי שיטת ביאות-הכוח הכללית לעיריות הארץ-הישראליות שהונהגה ע”י האנגלים – הם בלי ספק נכונים ודברים שהזמן גרמם. וחשיבות יתרה להם שנאמרו ע“י לא-יהודי ומנהיג פוליטי אנגלי, איש אשר לא פעם, בשבתו בקרב אגף הפועלים של הפרלמנט הבריטי, הוכיח את נכונותו להגן על דעותיו. ואף-על-פי-כן נראה לי, כי פרסום הספר בדבר “הדומיניון השביעי” היה צעד פזיז במקצת. אפשר למתוח בקורת על התנאים הנוכחים בנוסחאות פחות פרטנציוזיות, מבלי שעצם הבקורת תפסיד עי”כ מבחינת תוכנה. ואשר לוכוח בדבר המטרות הסופיות של הציונות – הרי אגב מלחמתנו עם האגפים הפסידו-רדיקליים בתוך הציוניות היתה לנו לא פעם ההזדמנות לציין, שוכוח מעין זה הוא כיום דבר שלא בזמנו. על כל פנים ספק הוא אם ההתמסרות היתרה לוכוח הזה היא לטובת הענינים החיוניים ביותר של התנועה הציונית: שכן במידה שנתחיל בוכוח הזה בזמן מאוחר יותר – ייטב לכל המעונינים בדבר: יען הנוסחה המסוימת הזאת, אשר נגיע אליה לבסוף, תהיה בהכרח מושפעת מיחסי הכוחות הפוליטיים הריאליים בתוך ארץ ישראל; ובמידה שנקדים בוכוח בדבר “מטרות פעולתנו” – יהיה יחס הכוחות בארץ לא לטובתנו ותהיה גרועה יותר מנקודת השקפתנו הנוסחה הסופית אשר אליה נגיע. דומה שקבלת הפנים אשר נערכה לתכניתו של וג’בוד בעתונות האנגלית הפוליטית, עלולה, לדאבוננו, לבסס את דעתנו זו. שהרי העיקר אינו בכך אם ה“מורנינג פוסט” או אפילו ה“טיימס” תומך בתכנית או מתנגד לה, כי אם בזה, אם היחס – הן השלילי והן החיובי – דומה ליחסם החיובי או השלילי, למשל כלפי שאלת הבסיס הימי בסינגפור. דעת הקהל הבריטית, במידה שמצאה לנחוץ להגיב על תכניתו של וג’בוד, התיחסה לזו לא בכבוד, אלא כמו לחלום מחוסר כל תוכן ממשי ולפנטזיה ריקה.

נוסף לכך משפיע הוכוח בדבר זה שאנו רגילים לכנותו בשם “התעודות הסופיות” של הציוניות – באופן רב למדי בתוך שורות התנועה. הוא גורם להסחת המרץ הציוני מהנקודות העיקריות ומתעודות היום העומדות לפני התנועה. הוא מטה את תשומת-הלב של התנועה לצדי-הדרך ומפנה אותה לאפיקי-סרק. תמיד מסוכן הדבר להעסיק את מוחה של התנועה צבורית, ובפרט תנועה יהודית – בשאלת הגדרתה של מטרת העתיד; שכן היהודי מחונן בכשרות טבעי לדעת מה יהה הצעד הארבעים ותשעה והחמישים, הוא עתיד לצעוד בדרך התפתחותו הנורמלית לקראת מטרתו, – אולם בו בזמן הוא נבוך לא למעט מדי ראותו הכרח לעצמו להחליט בדבר הצעד הקרוב, והצעד השני אחרי זה והשלישי שיבוא אחרי השני, וכן הלאה, – לאמר עד שיגיע זמנו לצעוד את הצעד הארבעים ותשעה. היהודי, ובנידון דידן הציוני, חושב יותר מדי על המדינה היהודית ומעט מזעיר על דבר יצירת התנאים הריאליים להתישבות מודרנית ועל דרכי עליה שיטתית, אלא שבסופם עלולה להתהוות המדינה היהודית. הוא אינו זקוק לגמרי ל“טפות תאבון” שיעוררו את רצונו להתוכח בדבר התוצאות הסופיות.

אולם כל זה נוגע רק לתקופה שנבחרה לשם פרום הספר, ולא לתכנית עצמה. את העשוי אין להחזיר. נשאר איפוא לראות אם אפשר להפיק מתכנית זו איזו תועל שהיא. מכין שספרו של הקולונל וג’בוד הוא בבחינת עובדה קיימת, אנו רשאים לבחון במלוא היקפה את הפרובלימה אשר התעוררה על ידו. אין אנו קשורים יותר בנדר של שתיקה סטרטגית. נבחון איפוא בחינה גלויה את התכנית עצמה, את התכנית של א"י העתידה להיות דומניון יהודי בתוך האימפריה הבריטית.

ב    🔗

השאלה הראשונה התובעת תשובה היא גם השאלה העיקרית. תכניתו של וג’בוד מניחה שאפילו בעתיד הרחוק, גם בזמן שהיהודים היוו את האלמנט המכריע בארץ, תשאר א“י בתור חלק אינטגרלי של חבר הלאומים הבריטי. המתאימה בתכנית זו לפרוגרמה הציונית או מתנגדת לה? לדעתי, אין בתכנית הדומיניון השביעי נגוד כל-שהוא לרעיונותיה של הציונות. את תמצית הרעיון הפוליטי של הציונות אפשר לנתח כך: הציונות שואפת להבטיח לעם היהודי את זכות ההגדרה העצמית הלאומית. לשם כך היא שואפת להשיג בתוך גבולות טיריטוריאלים ידועים, בתוך א”י, תנאים שיאפשרו ליהודים להגשים את זכותם זו להגדרה עצמית לאומיל, דוגמת כל יתר אומות העולם. הציוניות אינה משועבדת לצורה קונסטיטוציונית איזו שהיא, ואין השמוש בזכות ההגדרה העצמית מחייב דוקא צורה זו או אחרת. הצורה הקונסטיטוציונית הממשית תהא תלויה בתנאים ההיסטוריים שבהם תתגשם זכות ההגדרה. גם הנוסחה “מדינה יהודית” כשהיא לעצמה אינה קובעת מושג מושלם בדבר הצורה הקונסטיטוציונית של המדינה הזאת, באופן עיוני אפשר לתארה גם בתורת מונרכיה וגם בתורת ריפובליקה סוציאליסטית.

לפיכך לא הופיעה גם הנוסחה “מדינה יהודית” כשם ראשי אלא על כריכת החוברת של ד“ר הרצל בלבד. עוד בהזדמנות הראשונה של הכינוס הקונגרס הציוני הראשון – הוחלף השם הזה, לשם נוחיות פוליטית, במושג “מקלט בטוח לעם ישראל בא”י”. וכשהתחיל הרצל, כעבור זמן ידוע, את המו“מ עם תורכיה, נפסקו כל הוכוחים בדבר הסוברניות ונקבעה פרוגרמה חדשה, אשר בהתאם לה צריכה היתה א”י לקבל אוטונומיה ידועה בתוך האימפריה התורכית. אחרי מהפכת התורכים-הצעירים, סבלה גם הפרוגרמה הזאת מפרוש מגביל, וזה עמד בתקפו עד הזמן אשר – בעקב התוצאות של המלחמה העולמית – נקבע המצב הבין-לאומי החדש של הארץ. הנסיון הראה איפוא, באיזו מידה עלולים התנאים הקונקרטיים להשפיע על הצורה הקונקרטית של השמוש בזכות ההגדרה העצמית. התעודות הסופיות של הציוניות הפוליטית אינן מוגבלות ע“י שום צורה, כשם שגבולותיה הטיריטוריאליים אינם מוגבלים ע”י הקו הדמרקציוני הנוכחי המסמן את גבולות הבית הלאומי תחת שלטון המנדט. הפרינציפ העיקרי, אשר עליו מבוססת הפרוגרמה הפוליטית של הציוניות, היא זכות ההגדרה העצמית, אולם אופן השמוש בזכות זו צריך להיות תלוי ברצונה החופשי של ארץ ישראל היהודית. ואם בבוא הזמן תחליט א"י היהודית כי ברצונה להכנס לחבר הלאומים הבריטי בבחינת דומיניון בעל הנהלה עצמית, הרי בהחלטה זו לא יהיה שום דבר אשר יוכל להתפרש כמתנגד לרעיונות הפוליטיים של הציוניות.

חבר הלאומים הבריטי של היום – מבחינת הרכבו הגזעי, התרבותי והדתי – הוא גם בלעדינו חבר לאומים הכולל קבוצות שונות. בו כלולים מצד אחד המעוט הצרפתי בקנדה, שהם רומיים-קטוליים לפי דתם ודוברי צרפתית בלשונם והם מהוים קרוב ל-28 אחוזים של תושבי קנדה, מצד שני לאום של בורים, רפורמיסטים ודוברי הולנדית באפריקה הדרומית. הוא פורש את כנפיו גם על המדינה החפשית של אירלנד הקטולית והקלטית, השואפת להחיאת תרבותה העתיקה. ובבוא הזמן וגם להודו תנתן חוקת דומיניון – יתחברו לחבר זה 300 מיליוני אנשים שאינם נוצרים, שאינם מדברים בשפה אירופית ואפילו צבע עורם אינו לבן, מבחינה זו יכולים גם אנו בהחלט, אם להתשמש בבטויו של וג’בוד – להיות “בני המשפחה הזאת”.

ואשר לשאלת ההתפתחות הקונסטיטוציונית, שהגיעו אליה הדומיניונים בעלי הנהלה עצמית, הרי ברור שהיא נבדלת רק במעט מזו של המדינות הבלתי תלויות לגמרי. אין וג’בוד צודק לגמרי באמרו, כי הדומיניונים הם בעצם מדינות-חברות לחבר הלאומים, אלא שקו עיקרי אחד מבדיל ביניהם ובין העמים המשמשים חברים לחבר הלאומים, לאמר – הם פטורים מלהזדיין איש נגד רעהו. הועידה האימפרית בשנת 1926, שבה מלא לורד בלפור תפקיד כה חשוב, עוד הגבירה את הנטיה שהתחילה להיות מורגשת החל מסוף המלחמה ואילך: חוזה השלום של ורסאיל וטריאנון היו חתומים כבר לא רק ע“י באי-כוח של לונדון, אלא גם, במידה שוה, ע”י המיניסטרים של “יתר ממשלות הוד מלכותו”. החל מ-1926 ניתנה לדומניונים הרשות להתקין לעצמם שרות דיפלומטי עצמי, וכיום יש בושינגטון לא רק ציר של “סט. ג’מס קורט” אלא גם באי-כוח דיפלומטיים של קנדה ואירלנד. אולם מובן מאליו, שלמעשה הכוחות הממשיים המנהלים את חלקיה השונים של האימפריה הבריטית כולה הם חזקים יותר מאלה הכלולים בחוק הקונסטיטוציוני. יש אחדות חזקה בענינים ואחדות של היסטוריה, ציביליזיציה, מסורת ומוסדות פוליטיים – שכוחה גדול יותר וערכה ממשי יותר מאשר כוח של סעיפים וחוקים.

ג    🔗

ובכל זאת מתעוררת עוד שאלה: מה הם הגורמים המשוערים אשר יניעו את באי-כוחה של ארץ ישראל לאשר את תכנית הדומיניון – באותו יום רב הערך, אשר אל פסגתו המלבבת הביאנו כבר כיום הדמיון הפוליטי שלנו. מן ההכרח שיתקיימו אז אינטרסים בעלי ערך ממשי ונמוקים בעלי חשיבות ריאלית, והם הם ישמשו גורם למסקנה כזאת. נמוקים נפשיים או פסיכולוגיים בלבד, כגון הכרת טובה או רגשי חיבה סתמית, אינם יכולים לבוא בנדון זה בחשבון כנמוקים מספיקים. מצד אנגליה קיימת, כפי שידוע למדי ועל אף ההודעות החגיגיות החוזרות של לורד רותרמיר, שורה שלמה של נמוקים שאינם משתייכים לסוג הנמוקים הנפשיים כלל וכלל, והללו באים לתמוך בתכנית המכוונת להפוך טריטוריה מנדטורית של היום לחלק אינטגרלי ולקניון עולם של האימפריה הבריטית. מי שקרא את מאמרו של הקול' וג’בוד ( Contemporary Rewiew, פברואר 1927) בשובו ממצרים, שבו הוא מתאר את העמדה בסואץ ונוגע בעינן התכנית החדשה של האדמירליות הבריטית מבחינת הבטחת השמירה על הנקודה הזאת ומבחינת הספקת המים בשביל מצב הצבא של התעלה – זה יבין שוג’בוד התמחה גם בפרק ה“אימפריאליזם של הפועלים” כדי להגיע למסקנות הכלולות בתכנית הדומיניון השביעי. אין בתכנית זו שום דבר מוטעה. אולם מה הם נמוקי התמכיה הריאלית העלולים להיות נתונים למפרע לטובת התכנית הזאת מנקודת ההשקפה של היהודים? לדעתי, ישנם נמוקים מכריעים לטובת התכנית הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית.

מבחינה כלכלית: ההתפתחות הכלכלית המודרנית עברה הלאה מגבולותיהן של מדינות לאומיות מוגבלות. התוצרת, המסחר,ההשקעות וההובלה – הגיעו למדרגת התפתחות שאינה מוצאת עוד את בטויה המתאים בנוסחה הפוליטית של יחידה לאומית סובירינית. מגמה זו הביאה לידי יצירת מדינות פוליטיות על-לאומיות וטרסטים אימפריאליים, אם אפשר להתבטא כך, כגון ארצות הברית של אמריקה, האימפריה הבריטית והברית הרוסית של הריפובליקות הסוביטיות, ואלה מוכשרות במידה גדולה הרבה יותר למלא את הדרישות של תקופתנו הכלכלית. גם היחידות הלאומיות הפוליטיות הגדולות ביותר, כגון גרמניה, צרפת ואילטיה, אם כי הן מתחממות עדיין לאור השמש של הסוביריניות, הרי בכל זאת–אם להתבטא בלשון הכלכלה–אינן אלא פרובינציות התלויות זו בזו, ויש ביכלתן להתגבר על הקשיים הכלכליים, קואורדינציה של התעריפים והסכמי מסחר ומחיר בינן לבין עצמן. ומבחינת יחידות לאומיות קטנות, כגון פולניה או הארצות הבלטיות, בולטת אמת זו פי אלף. ארץ ישראל, תודה לאל, אינה ארץ גדולה ביותר, ואף לא מחוננת במונופוליות רבות. אפילו בימי קיום האימפריה התורכית היתה א“י מבחינה כלכלית רק חלק של נפה כלכלית גדולה יותר, לאמר זו של סוריה. ואין זה מקרה בלבד שעם נסיונו הראשון לתת תאור מקיף לתנאים הכלכליים בארץ – מוכרח היה הד”ר רופין לתפוס מסגרת רחבה יורת של “סוריה בבחינת יחידה כלכלית”. היחידה הכלכלית הזאת התפוררה ע,י חוזי השלום ושווי המשקל של העבר הופר; ואז באו בעקב המצב הזה הפרעות כלכליות. אוצר-הבר של א“י, הרי החורן, נגזר מהארץ ונספח לטריטוריה הנמצאת תחת שלטון המנדט הצרפתי. ע”י כך הונחו מעצורים על דרכי המסחר של האימפורטרים מיפו וחיפה, ושוקי התוצרת המקומית הצטמצמו.

כך הוא המצב כיום. ובנוגע לעתיד? במשך עשרות השנים הקרובות תקום מסביב לא“י שורה שלמה של מדינות ערביות בלתי תלויות לגמרי או בלתי תלויות למחצה. ביניהן קיימת כבר (כמו, למשל, בסוריה) ותתקיים בעתיד צורה זו או אחרת של פדרציה, לכל הפחות לשם ענינים כלכליים. ארץ ישראל לא תהיה גם אז, במובן הכלכלי, יחידה בעלת יכולת להפסקה עצמית ומבוצרת. והיא תהא מוכרחת לבחור אחת משתים: או להצטרף לפדרציה כזאת של מדינות סוריות-ערביות, או להתקשר עם אחד הכוחות החיצוניים העל-לאומיים. המדינה הבריטית היא אורגניזם פוליטי מתקדם ומפותח ביותר, השולט על שיטה מודרנית של תוצרת, הובלה ושוקים (בו בזמן שפדרציה סורית פירושה לגבי א"י: התקשרות עם ארץ מזרחית מפגרת ודלת ערך); מצד שני גם בא”י גופך ימצא אלמנט ערבי חזק מבחינה כמותית, אשר ימשך באופן טבעי למדינות הסוריות השכנות – הרי ברור לגמרי לאיזה כוון נוטים האינטרסים שלנו. כמובן, אין בזה כוונה להגיד שע“י החלטה פוליטית אפשר לשנות את כוונה של התפתחות כלכלית. אם הארץ תהא נתונה באמת בתוך שדה-מגנטי, שבאת-כוחו היא סוריה בבחינת יחידה כלכלית, הרי שבמשך הזמן תתברר אי-האפשרות להתגבר על כוח המשיכה, ולא מן החכמה יהיה אם ננסה להתגבר עליו. פרושו של נסיון כזה אינו אלא הקמת מחיצות מלאכותיות על דרך צמיחת המרץ הפרודוקטיבי של המדינה, וספק אם אפשר לקיים נסיון מעין זה במשך הרבה זמן. אבל מבחינה זו חשוב מאוד שיתקיים תמיד משקל-שכנגד לשם אזון ההשפעות הקיימות. משקל שכנגד כזה אפשר לראות בהצטרפותה של א”י לאימפריה הבריטית. דוגמא קרובה מאד לעניננו היא קנדה ביחסיה כלפי ארצות הברית, ובפרט העמדה השלילית של הפרנקו-קנדיים כלפי כל תכנית הכוללת בתוכה את השתייכותה של קנדה לבריטניה.

ועכשיו בנוגע לנמוק הפליטי. א"י כשהיא לעצמה, בבחינת יחידה פוליטית, היא אחד הגופים הקטנים, ואפילו בחירת מדינה בלתי תלויה, חברה לחבר הלאומים, לא תהיה לעולם יותר מאשר אחד מארבעים וחמשה כוכבי–לויה המסתובבים מסביב למספר קטן של כוכבים גדולים. במועצה הגדולה של החבר יהיה ערכה לא רב ביותר, והיא תמלא את התפקיד, כביכול, של ציר פרובינציאלי בועידה ציונית, לעומת זה מצב של דומיניון יתן לה עמדה פוליטית שלא בהתאם לגדלה ועשרה. במובן ידוע גם מצבנו הנוכחי בג’ניבה מאשר את הפרספקטיבה הזאת.

ע“י הצנור של הועידה האימפרית תנתן לנו הזדמנות להשפיע על תוצאותיהן של החלטות בין לאומיות חשובות, על כל פנים לפי מידת ההשפעה שעם קטן עלול לרכוש לעצמו. אל נשכח כי רצוננו הכביר לאפשרות השפעה אינו בבחינת קפריזה בלבד, ואין לזקוף אותו כלל וכלל על חשבון “מגלומניה”. להיפך, יש לגורם במצבנו המחייב את רכישת ההשפעה הזאת כאחד הענינים הלאומיים החשובים שאינם סובלים כל דחוי. גורם זה הוא הגלתו היהודית, קיומם של המוני יהודים עצומים הפזורים על פני תבל. לאור המציאות הזאת מקבלת בשבילנו כל פרובלימה בין לאומית גוון חדש. נקח, למשל, את הפרובלימה ששמה: השלום הבין-לאומי. לא לשם קפריזה בלבד נבוא לדרוש בבחינת לאום השפעה פוליטית למען תמוך בשלום בין-לאומי. דרישתנו זו לא תהא נובעת מפציפיזם אידיאליסטי, על כל פנים לא מפציפיזם בלבד, זאת תהיה דרישה אלמנטרית ומסקנה הגיונית מתוך הלאומיות שלנו. מכיון שנדע שכל חזית צבאית חותכת לגזרים לא רק חלקים שונים של האנושיות, אלא גם חלקים מן העם היהודי, וגורמת לכך שהיהודים יעמדו שוב חזית מול חזית – הרי בהכרח שא”י היהודית תתאמץ להשפיע ככל יכלתה למען מנוע מקרה כזה. דבר זה נכון גם לגבי מצבים אחרים, רגילים יותר. גם בימי שלום, פחות או יותר יציב, ישנם בחלקים שונים של העולם ענינים יהודיים, הן אזרחיים והן לאומיים, העלולים להיות מוגנים ע"י ההשפעה הפוליטית האפשרית של המולדת הלאומית. קול' וג’בוד, כפי שהוא קובע בברור, מביא בחשבון את האינטרסים האזרחיים והלאומיים של הגלות היהודית. זהו אחד היסודות אשר עליהם בנויה תכנית הדומיניון.

ד    🔗

אולם כל האמור אינו בעצם אלא זה שהגרמנים קוראים Zukunftsmusik (מנגינת העתיד). כל הפרובלימות הללו, על ההשפעות והמסקנות והמטרות, אינן ריאליות לא לגבי היום ולא לגבי מחר. שייכים הם ליום השמור עדיין בערפלי העתיד הרחוק. בדברנו על העתיד הזה אנו נמנעים מהעריך את אורך הדרך המובילה אליו. מנהג אצלנו לשכוח, או אנו מסרבים לראות מלכתחילה את התהום המשתרעת לפני רגלינו, באין גשר לעבור עליה. עם כל זה אי-אפשר להניח שהקולונל וג’בוד, בפרסמו את התכנית הדומיניון, התכוון רק לעתיד הרחוק. מתוך בדיקה יסודית של תכניתו אפשר למצוא נקודות שיש בהן סתירה לגבי ההנחה הזאת. וג’בוד מייחס חשיבות יתרה לתכניתו מבחינת תקופת המעבר. הוא רואה אותה כאמצעי לקצור הדרך המובילה אל המטרה. הוא רואה בה כעין גשר מעל לתהום שבין ההוה והעתיד.

את המסקנות של תכנית “הדומיניון השביעי”, המאושרת ע“י א”י ובריטניה לשם ימי המעבר, לאמר ימי תקופת ההתישבות, אפשר לנסח בשלשה סעיפים עיקריים.

ראשית: הממשלה הא"י תראה צורך לייסד דפרטמנט להתישבות משלה, אשר ינהל את עבודת ההתישבות בשיטה ובמידה רחבה – פעולה אשר כיום היא מוטלת על ההסתדרות הציונית בלבד. שתי הממשלות – זו שבלונדון, וזו שבירושלים – יאבו להגשים את תכניותיהן במידה רבה של תועלתיות ומהירות. העליה היהודית והתישבות היהודים יחשבו לפעולה ממשלתית.

שנית: עמדת הפקידים הבריטיים בארץ כלפי הבית הלאומי – הרחוקה כיום מלהיות עמדת-תמיכה – תשתנה תכלית שנוי. האדמיניסטרטורים הבריטיים החושבים כיום, לרגלי חוסר חיבה לענין, שנגזר עליהם ל“הזיע” לשם עניניהם של אחרים, יבינו שהקשר בין א"י ובין חבר הלאומים הבריטי אינו דבר זמני, ושעבודתם היא לטובת עניניהם הם לא פחות מאשר לטובת עניני היהודים.

שלישית: ענין המוסדות הפרלמנטריים, המופיע מדי פעם בפעם על במת הוכוחים הפוליטיים ומעמיד אותנו מול פרובלימה מסובכת וקשת-פתרון – ירד מאליו מעל סדר היום. בישיבה האחרונה של ועדת המנדטים שע"י חבר הלאומים נתקבלה החלטה האומרת, כי הזכות העליונה להחליט בדבר הזמן המתאים ליצירת מוסדות פרלמנטריים בשטח מנדטורי – צריכה להשאר בידי שלטון המנדט. ההחלטה נתקבלה כתשובה על אחד התזכירים המרובים של ערבי ארץ-ישראל בשאלה הזאת. הקולונל וג’בוד בטוח, שאם היהודים יקבלו את תכנית הדומיניון – לא תסכים הממשלה הבריטית לעולם ליצור מוסדות כאלה; כל זמן שעמדות היהודים בארץ לא תהיינה חזקות כדי לאפשר את יצירתם.

כל אחד יסכים כי שלש הנקודות היסודיות הללו הן בעלות חשיבות רבה. יש בעולם הרבה ציונים אשר יסכימו במחיר האוצרות רבי-הערך האלה לעשות חוזה עם מפיסטו בכבודו ובעצמו, ולא רק לאשר את תכנית הדומיניון. אולם הפרובלימה היא אחרת לגמרי. וג’בוד אומר: ובלבד שהיהודים יאשרו את תכנית הדומיניון. אבל מה כוונתו בדברים האלה? מה היא כוונת המושג “לאשר”, ומי הוא המאשר המשוער? וג’בוד הספיק לרכוש לו את מר ז’בוטינסקי ואת הריויזיוניסטים. יכול להיות שהוא יצליח לרכוש את כולנו. יכול להיות שנארגן גם חברות “לשם הדומיניון”, שבכל יום שני וחמישי יקבלו החלטות לטובת התכנית הזאת. נניח אפילו (דבר שיאנו לגמרי מחוץ לגדר האפשרות) שרוב הקונגרס הציוני יצביע בעד תכנית הדומיניון. אולם האם כל זה יש לו ערך מכריע לגבי הענין? אפילו הקונגרס הציוני אין ביכלתו לקבוע בשביל תושבי ארץ-ישראל היהודית את הפוליטיקה שעליהם לשאוף אליה בעתיד, או לקבוע למפרע את עמדתם, זו שבשום אופן אינה נתונה לבקורת שלו. ברור שדקלרציה מעין זו אם תוכרז ע"י הקונגרס הציוני – לא תהיה בעלת משקל רב בעולם הפוליטי הבין-לאומי, ורק תעורר בהחלט רגשות עלבון ואיבה מצד הערבים. ובאמת, וכי יכולים אנשים לקבוע דמות פוליטית לדברים שאינם עדיין ברשותם?

בכדי להעתיק את תכנית הדומיניון לשפה של פרוצדורה פוליטית ממשית – יש לתת לה פרוש חדש, אשר לפיו תבוא א“י עוד כיום לעמוד תחת הבקורת המלאה והיחידה של האימפריה הבריטית. ובנוסחה מושלמת: לשנות את מצבה של טריטוריה המנוהלת ע”י שלטון המנדט של חבר הלאומים ולהפוך אותה למושבה רגילה של הכתר הבריטי. ע“י פרוצדורה כזאת תכנס א”י למסלול ההתפתחות האדמיניסטרטיבית הרגילה, דוגמת יתר הדומיניונים בעבר, התפתחות שבסופה נשקפת פרספקטיבה להנהלה עצמית אחראית. אין צורך לטפל בבקורת מפורטת של התכנית הזאת, אם כי יש הרשות לחשוב כי לא נוראה לגמרי – כפי שהיא נראית מנקודת הדוקטרינה של חבר הלאומים – הפרספקטיבה להשתחרר משיטת אחריות מחולקת ושלטון כפול הקשורה עם השיטה המנדטורית. אחריות ובקורת כפולה אין בהן משום תועלת בשום מקום, ועוד פחות מזה בא“י. ברור על כל פנים, שביום הראשון לקונפליקט הבין-לאומי העתיד, כשחבר הלאומים יהיה מוכרח “להפסיק את פעולותיו עד להודעה הבאה” והפקידים שלו יהנו מחופש בלתי צפוי, יחול מיד שנוי במצב. ביום הראשון של המלחמה העתידה הגדולה תוחלף העמדה הבלתי-ברורה של הטריטוריות המנדטוריות ע”י שיטה ברורה וקבועה יותר בשאלת ההשתייכות, כשם שבשנת 1914 באו במקום המנדטים הישנים במצרים ובקפריסין שמות והגדרות בטוחים יותר. אולם מצד שני ברור בהחלט, שכל עוד המקרה הזה לא בא והשלום הבין-לאומי לא הופר – אין כלל וכלל אפשרות לבצע את השנוי הזה. אשר אליו שואפת תכנית הדומיניון. פרצדנט מעניין בשאלה זו אנו יכולים ללמוד מהדין-וחשבון של הילטון יונג, הממליץ – בבחינת צעד מוקדם ליסוד הדומיניון השמיני – על תכנית אחוד השטחים הבריטיים באפריקה המזרחית, ובתוכם גם אלה שהיו שייכים לאפריקה המזרחית הגרמנית והם מהוים כיום את הטריטוריה המנדטורית של טנגניקה. מובטחני שרמז רשמי או גם רשמי למחצה, יבוא מאיזה צד שיבוא, בדבר בטול המנדט הארץ-ישראלי והחלפתו בצורה של קשר וקרבה בלתי אמצעיים לאנגליה – יגרור אחריו, קודם כל, התנגדות מצד וזרת החוץ האנגלית. זו תהיה הראשונה אשר תמאן לתמוך בתכנית כזאת. וזרת החוץ לא תאבה לתמוך בענין שיש בו מעין היתר לאנגליה להפר את האחריות והאפוטרופסות שהוטלו עליה ע"י חוזה השלום, – זה שבאופן עיוני אינו גורס את רעיון האנקסיות. דוינינג סטריט תרצה להעמיד פנים של תמימות נפגעת.

אמרנו את הדברים האלה אף על פי שישנו עוד נמוק אחד, חשוב ובעל ערך, הדוחה כביכול את הרעיון בדבר א“י המתקרבת לאט לאט למצב של דומיניון אנגלי. אין זה אלא גלוי-לב מצדנו אם נסכם בהערות אחרות את עמדתנו כלפי השאלה הזאת. הנמוק האמור נובע מתוך המצב הבלתי-נורמלי של היהודים בכל העולם. היהודים בבחינת מיעוט פזורים ונפוצים על פני תבל והם נתיני כל הארצות בעולם. היהודים בבחינת מיעוט פזורים ונפוצים על פני תבל והם נתיני כל הארצות שבעולם. התפלאתי מאוד על הדבר שבזמן הסכסוך האחרון בין בוליביה ופרגוי לא הופיעו בוליביים ופרגויים “בני דת משה”, המוכנים לשפוך את דמם לשם הגנה גרנד צ’קו, אשר כידוע לכולם מלא התפקיד חשוב בתולדות העם היהודי… העם המפוזר הזה – בית ישראל – התחיל מקים מחדש את מרכזו הלאומי. הוא התחיל לבנות מרכז לאומי, מולדת למען העם כולו ולמען הגניוס הלאומי שלו ותרבותו. במידה שא”י תהפך לדומיניון אנגלי – נעשית המולדת הלאומית הזאת לחלק בלתי נפרד של אחד הגושים הפוליטיים הקיימים. נניח עכשיו – דבר שאינו לגמרי מחוץ לגדר של אפשרות – שהאנטוגוניזם האנגלו רוסי עתיק היומין, המקבל מדי פעם מדת חום נוספות מתוך שטחי ההתנגשות המרובים – סין, אפגניסטן, הודו, פרס והדרדנלים – שאנטוגוניזם זה יגיע למרום פסגתו. ברסויה חיים גם כיום כשלשה מיליון יהודים. וגם כיום אחד הנמוקים החביבים על הממשלה הסוביטית, ברדיפותיה האכזריות לגבי הציונים, הוא זה שהציונים הם סוכני אנגליה. מה יקרה אם ארץ-ישראל תהיה לדומיניון של הכתר הבריטי? מצב דומה לכך יכול לבוא במרקה – ואנו מצטערים שאין הדבר מן הנמנע – שיתהווה נגוד אנגלו-מאריקני. במקרה זה 4 המיליונים של יהודי אמריקה ימצאו בכל הנוגע למולדת הלאומית שלהם במצב של “אמריקנים במרכאות”. במקרה הטוב ביותר תהא הרגשתם כהרגשת האירים באמריקה אשר גם גורלם יהיה כגורל היהודים; במקרה הגרוע ביותר הם ימהרו, מנמוקים פטריוטיים, להסתלק מכל יחסם לגבי הטריטוריה האויבת. על כל פנים – המולדת הלאומית היתה מפסידה מבקרה זה, ויהא גם לזמן מה, את ערכה מבחינת מרכז האומה כולה.

זאת היא שאלה חשובה מאד. אולם אם נהיה גלויי לב נודה, כי אין אפשרות להמנע מהקושי הזה, בין אם תכנית הדומניון תתקבל בין אם לא תתקבל. א“י היא ארץ בין יתר הארצות; במידה שאנו יורדים ממרומי המשיחיות, זו המוטפת באופן כה נמרץ מעל במות המתבוללים היהודים, וקושרים את גורלנו אל האדמה – מן ההכרח שנהיה מעורבים בסכסוכי האדמה. הקוסמופוליטים היהודים יכולים להיות ניטרליים, לכל הפחות במה שנוגע לעניני היהודים, אולם א”י בבחינת מדינה לא תוכל להיות ניטרלית – לרגלי מצבה הגיאוגרפי והפוליטי, בין-לאומיות אינה אלא פורמולה ריקה. מנקודת השקפה זו נפטרה כבר הפרובלימה – לאמר, אם א"י צריכה להיות שייכת לאחת הספירות הפוליטיות הקיימות.