הצפור מחוץ-לארץ / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
(משל בשביל מבוגרים)
בתוך בצה, באזוב שהצהיב, היתה מונחת אבן.
לכאורה: אבן ככל שאר האבנים.
לא דאגתה שלה היא, מה מראהו של הרקיע, ומה נעשׂה ביער ובנהר, שכניה הקרובים.
יהא הרקיע משקיף למַטה אל האדמה החוטאת באלף עיני-חסד ורחמים; יהא כועס ומסתיר פניו ממנה בצעיפי-עבים וערפל, או יהא מפחיד אותה בזעפו בברק וברעם! – –
יהא היער מלא אהבה ושירה, או מלא זעקות-פחד וחרחוּר-חנוקים; או יהא עומד שומם ודומם, מעוטף תכריכים לבנים – – –
יהא הנהר שוטף טהור כבדולח, ויהיו לו רקיע וכוכבים משלו בחיקו, או יהא מתקמט, מתכעס ומַזה קצף למעלה כלפי הרקיע, המבקש לשלח בו את החורף הזועף ולרתקו ברתּוּקי-קרח!
אבן לעולם אבן היא; ודומם נשאר לבה של אבן גם בשעה שצפרדעים רטובות-חלקות קופצות ויוצאות מתוך הבצה, עורכות חתונה על גבה ושרות את שיריהן.
והאבן עם לב-האבן משתקעת, בכוח הכובד והעצלות של עצמה, יותר ויותר עמוק אל תוך האזוב, אל תוך האדמה…
– לזאת ייקרא אבן! – אומרים הצעירים…
הזקנים מחייכים בעצב:
הם זוכרים אותו זמן, שהאבן לא היתה עדיין אבן…
וכששואלים אותם:
– אנשים זקנים, אלא מה היא היתה?
יש לו לכל אחד נוסח משלו, אגדה משלו לסַפּר – – –
– היה היה אריה! – מסַפּר אחד, במקרה עיור – אריה טורף במדבר הערבה.
בערפלי-חול ורודים מעוטף, היה טס על-פני הערבה ומביט מתוך הערפל בעינים הדומות לשמשות של אש; וכשהיה שואג, היה קול שאגתו מתגלגל על-פני הערבה כמו רעם…
אך פעם אחת נחלה האריה, והריהו שוכב מתעטף, והוא שומע, שהחמור יצא מן היער והוא הולך אליו, ויבוא להציב את רגלו עליו, על האריה מלך החיות, ודברי-מוסף הטף יטיף לו!
ומתוך בושה ופחד מפני רגל החמור ודברי מוסרו קפא האריה, ובמשך הזמן הפך והיה לאבן!
ובשכבו מאוּבּן הוא שוקע ומשקיע עצמו יותר ויותר עמוק באדמה…
עדיין משהו רועד בו מפני מוסר-החמור ורגל-החמור, ומבקש להעמיק יותר ויותר ולהסתתר.
ובידים רועדות מלטף הוא, העיור, וממשש את האבן:
– האִם אין אתם רואים את אבריו של אריה? האם אין אתם רואים סימן וזכר לרעמתו הגאָה? אני מרגיש אותה!
- - - -
אחר אומר, וגם הוא בקול בטוח, אם כי מרעיד, שהאבן לא היתה אריה מעולם!
– אלא מה, זקן?
– עוף-החול!
וכשסובבים אותו בני-בני-בניו ושואלים:
– מה זה עוף-החול?
הרי הוא מסביר בקול של עצב:
– עוף אחד יש, ילדי שלי, וחול שמו! ולעוף הזה נתן הקדוש-ברוך-הוא במתנה חיי עולם, אבל תנאי התנה עמו! ומתנה שמַתנים עמה תנאי, אפשר שאינה מתנה כלל… והתנאי הוא, שאם החול רוצה לחיות חיי עולם, הריהו חייב מזמן לזמן לטהר עצמו באש מחטאי החיים… ומזמן לזמן הוא אנוס לשׂרוף את עצמו, ולקום לתחיה מאפרו שלו, או מן השביב האחרון שבאֶפרו שלו!
– ופעם אחת – מסַפּר הזקן, ודמעה מסתתרת בעינו הזקנה – לא רצה החול להכנס ולבוא בתוך האש! אפשר שהחיים החטאים נשׂאו חן בעיניו, ואפשר שבאותו רגע לא האמין בתחית-המתים שלו – מי יודע? וזה שלמעלה שם הטיל בו מבט-עין של זעם, ומתחת למבט-העין הזה הפך החול והיה לאבן!
– לאבן ממש, בלא רוח-חיים?
– מי יודע… לפעמים, אומרים, מרעידה האבן… בשעה שהרקיע נפתח – אומרים – מרעידה היא!
- - - -
צעירים מהם במקצת, אך זקנים למדי בשביל לזכור ולסַפּר, אינם מאמינים במעשׂה החול.
“מעצמה אין שום בריה הולכת אל תוך האש, ואפילו מבטיחים לה עשׂר פעמים תחית המתים!”
– אלא מה, אבן פשוטה?
– זאת לא! אלא נשר עזפן היה זה! וכנפים ארוכות ורחבות היו לו, וחזקות! והריהו מתרומם פעם אחת כלפי השמש, טס למעלה, מבקש בה כתמים ופגמים!… שפכה היא עליו אש מאִשה, שׂרפה את כנפיו, ואֶפרם נתפשט בחלל-האויר… נופל אבק-אֵפר כזה לתוך עיניו של מישהו, מיד הוא פוקח וקורע אותן כנגד השמש וכנגד כל מה שלמעלה ועל כל העולם. והוא עצמו, הנשר – נפל למַטה מת, ומשך הזמן הפך והיה לאבן…
– כלום אין אתם רואים, כמה היא שחורה? – מן האש!
- - - -
צעירים עוד יותר מהם, ואף-על-פי-כן זקנים למדי, צוחקים!
– אַי, ספּוּרי-אגדה סתם!
מעולם לא היתה האבן לא אריה ולא חול ולא נשר… הם יש להם נוסח אחר: היא היתה צפור בדומה לכל שאר הצפרים… אלא – אנו זוכרים עוד – צפור עם סלסולים של יצר-הרע! הוֹ, רעד-של-מתק היה עובר בגוף… שקט, בין הערבּים, בעל-שיר-השירים הלזה מסלסל קולו בחוּרשה, ואותה שעה מי זה יכול להית ערב לעצמו, לבתו ולאשתו?
ובאה מכשפה אחת זקנה – צנועה – וקיללה אותו: “אִלם ודומם יהיה כאבן!” – אמרה, והרקיע דוקא אותו רגע נתבקע! וצפור-הדרור נתגלגלה והפכה לאבן!
- - - -
אך בין כך ובין כך, מעשׂה כלשהו וַדאי שהיה כאן… שכּן פעם אחת חלפה ועברה כאן צפור מחוץ-לארץ…
עוד קודם שנראתה, נשמע רעש מופלא ונעים ביותר…
הלילה ליל-קיץ שקט היה, ונהר ויער, ולבנה וכוכבים עצרו תנועתם מרוב פליאה והקשיבו למנגינה החדשה, המתוקה והשקטה הנישׂאת בחלל-האויר… “כמה רעננה, כמה חפשיה!” – רעדו העלעלים על-ענפי העצים…
החיות שביער והצפרדעים שבאגם דממו במקומם קופאים ומכושפים… הדוב קפא באויר באמצע קפיצתו, והצפרדע – בפיה הפעור בתוך הבצה…
והיא נתגלתה…
שום בריאה לא ראתה כנפים גדולות, רחבות, צחורות ואדירות כל-כך…
ושקטה היא נשארת תלויה ועומדת בחלל-האויר, ויער עם נהר עוצרים נשימתם…
והיא שרה.
ומתוקה וחזקה שירתה, ורענן וחפשי וקדוש שירה…
ועמוק ושקט וקדוש יותר נעשׂה הלילה, ירוק ופורח יותר היער החולם; בהיר יותר משתלהב הוורד, והפלג המוקסם מפליג בזמרה שליוָה, עמוקה ונעימה… ובעודה שרה, מסתכלת הצפור ההיא בעיניה הזוהרות על סביבותיה, רואה ונופלת כחץ מקשת – אל האבן… בשיר חדש, שיר תחיה…
ובאבן נתעורר משהו – רעד עבר באבן… צליל נתעורר בה…
מי יודע?
הצפור, הנשר, החול, או האריה?
מי זה הנאנח?
- - - -
זמן הרבה לא נמשך הדבר; הצפור פרחה וחלפה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.