השחקן הותיק-הצעיר / א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מתיאטרון קמינסקי לתיאטרון “זוטא”    🔗

תיאטרון “זוטא” הוא בן הזקונים למשפחת התיאטראות העבריים הותיקים. הוא גם לא כהתחרות להם, אלא כהשלמתם. הוא מציג במושבות ובישובים החקלאיים, והתגובות בעלוני המשקים מעידות על הערכה חמה. קומתו הרמה של זיגמונט טורקוב, מייסדו וראש חבר שחקניו מזדקפת ועיניו מתחייכות בהוסיפו: “השתקעותי בארץ ובעולם התיאטרון שלה – זה הרנסאנס שלי”.

זה מקרוב חגגו את יובל הששים שלו ומלאות ארבעים שנה לפעלו בתיאטרון היהודי. בין נאום ברכה אחד למשנהו העלה הוא, חביבם של יהודי פולין, באולם “אהל שם”, קטעי הצגות – למן אחד מתפקידיו הראשונים שבתי צבי (לז’ולבסקי) ועד לאחרון שבהם “זה קרה בשאנחאי”. לא, לא היה זה חגו של טורקוב בלבד, אלא חגו של התיאטרון היהודי בכלל. והיה הערב הזה כחוויה שבסמל לחוויה שבמציאות: היתז של רוח ישראל וכשרונו שמצא תקונו באדמת מולדת.

                                                  ***

רבים מבוגרי הגימנסיה הלאומית של קרינסקי בוארשה מתחילת המאה, יד ושם להם בחיי הציבור והרוח של עמנו. ואולם הבכור למשפחת טורקוב פנה, בתום לימודיו, אל האולפן הדראמתי, הפולני, כי משיכתו היתה אל הבמה. ראשית הופעתו בעברית ב-1913, בהצגת “יהודה המכבי” ללונגפלו (בתרגום י.י. לרנר). המביים – והוא ש“גילה” אותו – מנחם גנסין, מורה בגמנסיה, בימים ההם קמה בוארשה “הבימה העברית”, שמתוכה צמחה “הבימה” ונחום צמח מארגנה ו“מגלה” את חנה רובינה, ובין חבר השחקנים גנסין ואברהם לוינסון. ומגיע אז לוארשה גם ברטונוב לביים את “היהודי הנצחי”.

התיאטרון העברי שצמח שם נשתל בארץ ישראל וטורקוב, שזכה בינתיים לרוב הערכה בתיאטרון הפולני, פורש ממנו. אין הוא נמשך לפיתוייו-סיכוייו. לבו ונפשו עם המוני בית ישראל העורגים לתחייה, ואשר התיאטרון היהודי עצמו הוא אחד מגילוייה ומביטוייה המובהקים. הוא מתקשר עם להקתה הנודדת של אסתר רחל קאמינסקי, אם התיאטרון היהודי, בה מוצא רוחו הסוער וכשרונו היוצר שדה תרומות לפעולה, עמה נודד הוא על פני ישובי היהודים בעולם – ולאחר פטירתה (ב-1925) הוא מייסד את “וויקט” (ווארשעווער יידישער קונסט-טעאטער) משיאי הישגיה של היצירה הדרמטית היהודית בגולה. למותר להוסיף כי התיאטרון היהודי שהיה בחזקת חג ליהודי התפוצות, חג לאומי ואנושי, נכרת עם שואת העם – מגיטו וארשה ניצלו שניים מ-135 שחקנים יהודים.

והוא, זיגמונט, מפאר חלוציו של התיאטרון הזה, מבוניו במשך ארבעים שנה ומאחרוני יורשיו וממשיכיו – בלשוננו, בישראל – נושא מורשתו של גולדפדן ואהבת העם שלו. אחיו האחר – השחקן המהולל יונאס (ורעייתו דיאנה בלומנפלד), האח השליחי גרונדברג, שחקן ובמאי בוארשה שעלה לישראל(שם עודה משחקת גם בתו של זיגמונט רות טורקוב-קאמינסקי), והאח הרביעי הוא העסקן הנודע, מארק, בארגנטינה, מייסדה של הוצאת הספרים להנצחת יהדות פולין. וכולם אנשי עט ברוכי כשרון ודפים רבים רשמו במעגל עולם הבמה, ולא בו בלבד. אך גם בחייהם רשמו דפי פאר בתרבות עמנו.

                                                        ***

חשבון לא מדוייק מעלה כי זיגמונט טורקוב השתתף בלמעלה מ-5000 הצגות, עיצב 450 תפקידים ובמאה הופעות שביים בעצמו, מהם במחזות פרי עטו. קשת הנושאים והמחזאים מגוונת להפליא: שלום עליכם ושלום אש, לייוויק ופינסקי, גורדין וגולדפדן, הוגו ורולן, איבסן ומוליאר, גוגול וגוצ’קוב ועוד ועוד. לא נפליג בשבחיו ונביא משפט אחד מדבריו של ז’אן לונגא, ממנהיגי הסוציאליסטים הצרפתים, שראה את הוגו על הבמה היהודית. “מן הראוי להם לשחקנים הצרפתים – כתב ב”פופילאר" – שילמדו אצל השחקן היהודי כיצד להציג קלאסיקון צרפתי. או אז גם ירגישו משמעותה של יראת כבוד שרוחש אמן במה להוגו בן האלמות".

לפני עלייתו לישראל, כפליט הגיטו, נתגלגל לבראזיל. קנה ידיעה בלשון הפורטוגזית והיה למנהלו של התיאטרון הממלכתי שם, אך לבו נמשך לישראל. באולפן בקרית מוצקין הוא צומח לתוך לשון התחיה. כי הוא יודע: העם הדובר יידיש נצטמק. עוד באים, אמנם, לכאן, להקות ושחקנים בלשון זו – אך מי הוא הקהל בהצגות? עולים חדשים שטרם נתעלו לרמת התיאטרון האמנותי, העברי. והעיקר – אין נוער. הוא פונה אל הבמה העברית. ועל כך גאוותו.

                                                ***

טוב לראות בתוכנו את דמותו הנאה, השופעת אהבת חיים ויצירה של זיגמונט טורקוב, בן הששים, שתולה באדמת ישראל ובתרבותה.