התורה והעבודה / אחד העם

 

ד ¹    🔗

(לזכר מלאת עשׂר שנים למות הד"ר פינסקר)    🔗

ביום כ' כסלו שעבר מלאו עשׂר שנים למות הד"ר ל. פינסקר.

עשׂר שנים זמן רב הוא בתקופתנו זו, שהכל בה הולך ומשתנה במהירות נפלאה; חזיונות החיים באים תכופים, דחופים ומבוהלים, חדשים לבקרים, ואנשים עולים ויורדים זה אחר זה, מתפרסמים היום ומשתכחים למחר, קונים עולמם בשעה אחת ומאבּדים אותו בשעה שלאחריה, ומפני קול המונו של “היום” אין לבם של בריות פנוי לעמוֹד ולהתבונן בדעה מיושבת על “האתמול”.

גם פינסקר הוא איש מ“אתמול”, שכבר הספיקו בני “היום” להסיר זכרו מלבם. הוא מת לפני עשׂר שנים, ובמשך השנים האלה הרי נשתנו החיים וגם אנחנו נשתנינו עמהם: “צפּרים אחרות” באו והביאו “שירות אחרות”, שירות של “מקהלה”, הנשמעות ברעש והמולה גדולה, ובתוך ההמולה הזאת מי יזכור עוד “שירה יתומה” של צפור בודדת שכבר עברה מן העולם? –

פינסקר היה בזמנו ראש לחובבי ציון ועמל הרבה בעניני ישוב ארץ ישׂראל. אבל בינתים הרי גם חבת ציון עצמה ירדה מעל הבמה והציוניות ירשה את מקומה. “הישוב הקטן”, יליד ה“אינפילטרַציא”, שבּו בלו זמנם וכוחם חובבי ציון מאתמול ופינסקר בראשם, כבר היה היום לשׂחוק אפילו לפרחי הציוניות, והכל יודעים, שבא הרצל והרחיב את האופק הצר של הקודמים לו, בהעמידו את האידיאל הציוני על בסיס יותר רחב: על הפּוליטיקא ועל הדיפּלוֹמַטיא, על הבנק ועל הטשַרטר.

פינסקר כתב לפני עשׂרים שנה מַחבּרת קטנה, בת שלשים וששה עמודים, בשם “אויטאָעמאנציפּאציאָן”, שבזמנה אמנם עשׂתה רושם ידוע ועוררה לבות נרדמים. אבל מי ישׂים לב עוד למַחבּרת קטנה מלפני “מתן תורה”, בעת שיש לנו כבר “יוּדענשטאאט” ופרוטוקולים מלאים וכּוּחים ודרשות של ארבעה קונגרסים, מלבד המון מַחבּרות ומגלות בכל לשון, שבהן הציוניות נדרשת ומתפרשת לכל פרטיה ודקדוקיה!

פינסקר אמנם איש גדול היה בדורו, אחד ה“מבשׂרים” דבר הציוניות לפני בואה – בזה מודים גם הציוניים החדשים, וכשהם באים לפעמים להרצות לפני אחרים, העומדים מחוץ למחנה, את תולדותיו של הרעיון הציוני, מתחילים הם בהסכם אל המיתוֹדא המדעית, מזמן ה“הריון”, ובהזכירם לטובה בנשימה אחת את כל האנשים הטובים שקדמו ללידתה של הציוניות ופִנו לפניה את הדרך, לא ישכחו גם את פינסקר ועוד אחדים מראשי חו“צ שבזמנו. אבל כל זה אינו בעיניהם אלא הקדמה לגוף הענין, עד שמגיעים לשנת תרנ”ו, שנת הִגָלות הרצל במַחבּרתו “יוּדענשטאאט”, ופה הם מושכים קו, לאמר: עד כאן ימי הריונה של הציונות, שהכשירו את ביאתה לעולם, ועתה – הנה היא באה, היא עצמה, בכל גדלה והדרה.

ואם בכל זאת זכרו עתה רבים פתאום, כי לפני עשׂר שנים, ביום כ' כסלו, מת אותו זקן, ואם בכמה ערים עשׂו הזכרה לנשמתו ודרשות דרשו לכבוד שמו ביום הזכרון הזה, – הנה עלינו להודות על האמת, כי היה כן רק מפני ש“הישוב הקטן” עדיין קיים ועומד, והחֶברה העוסקת בתמיכתו עדיין יֶשנה בעולם, ורק מצד זה, מצד היות פינסקר ראש עסקני הישוב ואחרי כן גם ראש חברת התמיכה, זכרוהו חבריו, חובבי ציון הראשונים בארץ מולדתו, שזכו לדעתו פנים אל פנים ולעבוד עמו יחד, – והם הם שעשׂו פרסום לדבר. לולא זאת, לא היו הציוניים החדשים, המונים שנותיהם מזמן לדת הציוניות המדינית, זוכרים את האיש הזה, אשר חמש עשׂרה שנה לפני הרצל יצר את תורת הציוניות המדינית בכל היקפה, בהגיון עמוק ובסגנון נעלה, שאין דומיהם בספרי הבאים אחריו.

ואיך יזכרוהו האנשים החדשים האלה, – והם אינם יודעים כלל את פינסקר זה, יוצר התורה המדינית? ומאין ידעוהו, אם מנהיגיהם לא הודיעו להם עד כה, לא בפירוש ולא ברמז, לא במַחבּרותיהם שבדפוס ולא בדרשותיהם שבעל פה, לא בקונגרסים הציוניים ולא מחוץ להם, מי היה היוצר האמתּי של התורה הזאת, אשר כל הבאים אחריו מימיו הם שותים, אף כי שמו אינם מזכירים?² מַחבּרתו של פינסקר במקורה האשכנזי כבר כלתה מן השוק והיתה ל“יקרת המציאות”, ובעת אשר המון מַחבּרות חדשות, שרובן טוחנות קמחא טחינא בלי כשרון וטעם, נוצצות יום יום ומתפשטות בעם בעזרת האורגניזציא הציונית ובהסכם המנהיגים, לתועלת הפּרוֹפּגנדא, – הנה המַחבּרת הזאת, אשר אין כמוה מסוגלה למשוך אל הרעיון הציוני לבות המשׂכילים בכל הארצות, לא זכתה להוצאה חדשה עד היום³, ורבּים מן הציוניים החדשים, ביחוד בארצות המערב, לא ראוה ואת ערכּה לא ידעו אפילו מפי השמועה⁴. הם שומעים תמיד רק זאת, כי היו אמנם ציוניים בעולם גם לפני הרצל, אבל הם היו בטלנים תמימים, שלא היו מוכשרים להקיף רעיון מדיני גדול וחשבו להביא גאולה ע“י יסוּד קולוניות אחדות בא”י ותמיכתן בפרוטות – והוא, פינסקר, הלא עמד בראש הבטלנים התמימים האלה⁵…

והנה אמנם מסופק אני, אם כבר באה העת להשיב לפינסקר את כבודו ומקומו הראוי לו בתנועה הציונית. בתוך השאון הגדול, הסובב אותנו מכל צד, אין מקום עדיין למשפט אמת בלי משׂא פנים. זאת תעשׂה ההיסטוריא בדורות הבאים, אחר אשר “תשקוט הארץ” וההשפעה האישית והזמנית תפַנה מקומה לכוח מניע לאומי יותר כללי ותמידי. אבל, מכיון שעלה עתה זכרונו של פינסקר לפני הקהל, ולוּ גם לרגע אחד, ראוי לנו להשתמש במקרה הזה בשביל לשוב ולהזכיר גם את התורה אשר הנחיל פינסקר לעמו ואשר לא זכה עד כה שתקרא על שמו.

התורה הזאת היא, כמו שכבר אמרתי, תורת הציוניות המדינית. פינסקר היה הראשון אשר העמיד את התורה הזאת על יסודות עיוניים ברורים, והוא גם הראשון אשר הציע תכנית מעשׂית ברורה, אם גם כללית, איך להוציא את הרעיון אל הפועל, והתכנית הזאת, בחלקה העיקרי, היא היא אשר החזיקו בה הציוניים החדשים ובעבורה הם נוטלים לעצמם את השם “מדיניים”, המציין, לפי אמונתם, את ה“חדוש” שבו הם נבדלים מן הקודמים להם. את כל תורתו, העיונית והמעשׂית, צמצם פינסקר במַחבּרתו הקטנה, הכתובה בסגנון עמוק ובלי סדר הגיוני מדויק. רגשותיו הסוערים גברו בו על מהלך המחשבה הקרה ולא נתנוהו לסַדר דבריו בשיטה למודית. לא מאמר מחקרי כתב פינסקר, כי אם זעקה גדולה ומרה השמיע מעומק לבו, המלא יגון וכעס על שפלוּתנו החיצונית והפנימית. ועל כן דבריו צריכים למוד והתבוננות מרובה, בשביל לחבּר יחד את חלקי הרעיונות המפוזרים הנה והנה – מהם שנויים ומשולשים במקומות שונים במליצה נעלה ונשׂגבה ומהם אך מרומזים במלים מעטות כלאחר יד – ולמצוא את התורה השלמה הכלולה בהם.

ואת הדבר הזה אנסה לעשׂות פה. אך קודם כל עלי להעיר – מה שאולי לא כל הקוראים יבינו מדעתם – כי מגמתי בזה היא רק לברר שיטת פינסקר ביחוסה אל הציונות המדינית של עכשיו, ואולם לא באתי כאן לגלוֹת דעת עצמי על הציוניות הזאת בכללה. מה שהיה לי להגיד בענין זה כבר הגדתי במאמרים שונים, הידועים לרבים מן הקוראים, ובסמכי על המפורסם מכבר, לא אחשוב לנחוץ לחזור ולהעיר פה על כל דבר שאינו מתאים לדעתי, אלא מציע אני את הענין כולו מתוך ההשקפה היסודית של הציוניות המדינית, אשר בה אחז גם פינסקר, אם כי, כמו שנראה מיד, אצלו קבּלה השקפה זו צורה מיוחדת, הקרובה יותר לאותו האידיאל הציוני שקוראים בעת האחרונה בשם “הציוניות הרוחנית”.

                                                                                        _______

ככל הציוניים המדיניים אשר באו אחריו, הגיע גם פינסקר לרעיון הציוניות לא מתוך "צרת היהדות ", מתוך ההכרח לבקש בסיס חדש לקיום עמנו ואחדוּתו, תחת הבסיס הישן ההולך ומתמוטט, – אלא מתוך "צרת היהודים “, מתוך ההכרה הברורה, כי גם האימַנציפּציא וגם הפּרוגרס הכללי לא ישנו לטובה מצב היהודים, השפל ורעוע בארצות העמים, והשׂנאה אלינו מצד עמי הארצות לא תפּסק לעולם, כל זמן שאין לנו ארץ לאומית מיוחדת לעצמנו⁶. אבל ראוי להתבונן ביחוד על הדרך שבו הגיע פינסקר להכרה זו של נצחיוּת השׂנאה שבין ישׂראל לאוה”ע, כי בזה נבדל הוא מן הציוניים שאחריו, והבדל הזה הוא הנותן לתורתו צביון מיוחד.

פינסקר מוצא שלש סבּות ראשיות, הגורמות לנו להיות שׂנואים ובזויים יותר מכל בני אדם זולתנו, ושלשתן אין להן תקנה אלא מדינה יהודית מיוחדת.

הסבה הראשונה היא לאומית, ושרשה מונח בתכונות הנפש האנושית. אם יבוא בזמן מן הזמנים היום הגדול שבו יחיו כל בני אדם באחוָה ורעוּת ולא יתפרדו עוד לגוייהם – זהו דבר נעלם מאתנו; אבל גם באופן היותר טוב יעברו עוד אלפי שנה עד “ימות המשיח” ההם, ובינתים חיים העמים זה בצד זה בשלום יחוסי, המיוסד קודם כל על השווּי העצמי שביניהם, כלומר, שכל עם מכיר ומודה בישותם הלאומית של העמים האחרים, ואף אלו שעוינים זה את זה או גם נלחמים זה בזה מוכרחים להכיר כל אחד בחברו את בן מינו, עם שכמותו, ומתוך כך הם מתיחסים זה לזה ברגש של כבוד ידוע, בלי הבדל בין עם גדול וקטן, חזק וחלש. לא כן עם ישׂראל. הוא בגויים לא יתחשב, מפני שמאז גלה מארצו חסרים לו הקנינים הלאומיים העיקריים, שבהם לאוֹם מלאוֹם יפּרד; חסרים לו “אותם החיים הלאומיים המקוריים, אשר לא יצוירו בלי שתוף הלשון והמנהגים, בלי קשר של מקום משותף”. וחסרון זה הוא הגורם, שאין העמים זולתנו רואים בנו את בן מינם, עם השוה להם בערכו הפנימי. הן אמנם גם בארצות גלותנו לא חדלנו מהיות עם מיוחד במובן רוחני; אבל הלאומיות הרוחנית הזאת לא די שאינה מַספּקת להרימנו בעיני העמים למעלת עם כערכם, אלא שהיא היא מעוררת בלבם רגשי משׂטמה לעמנו. כל נשמה ערטילאית, רוח משוטטת בלי גוף, מטילה אימה על האדם, והאימה מביאתו לידי איבה. זו היא אחת ממחלות הנפש, שאין בידנו לרפאותה. בכל הזמנים היה האדם מפחד מפני כל מיני “רוחות” שראה בדמיונו, ו“רוח” ישׂראל היא בעיניו כאחת מהן, אלא שאותה הוא רואה לא רק בדמיון, כי אם בחוש. שׂנאתם של העמים אל הלאומיות העברית היא איפוא מחלת הנפש מן המין הידוע בשם “דימוֹנוֹפַתיא”, ובעברה בירושה מדור לדור זה כאלפּים שנה, כבר נשתרשה כל-כך, עד שאי אפשר לעקרה עוד. השׂנאה הזאת מתיחסת בעצם וראשונה לא להיהודים, בתור אישים פרטיים, כי אם להיהדות, לאותה הלאומיות המָפשטת, רוח ולא בשׂר, המשוטטת בקרב העמים המוחשיים כבריה מיוחדת, שאינה ממינם, ומעוררת בהם “פחד הרוחות” הטבוע בנפשם. ועל כן אנו רואים, מצד אחד, כי אנשים מאוה"ע חיים בשלום ורעוּת עם מכריהם היהודים, ובכל זאת שׂנאה כבושה בלבם לעם היהודים בכללו, ומצד אחר – כי בכל אשר ישתנה מזמן לזמן הלך רוחם של העמים השונים ויחוסם זה לזה, בשׂנאתם לישׂראל שוים הם כולם בכל הזמנים, כמו ששוים הם תמיד בשׂנאתם לשאר מיני “רוחות” שהם מאמינים במציאותם⁷.

ובכן, מה לנו לעשׂות בשביל להנצל מן השׂנאה הלאומית הזאת?

להתבולל בעמים? התבוללות אמתית, פנימית, עד שנחדול לגמרי מהיות – זהו מות שאינו יכול לבוא מאליו, ואנחנו אין אנו רוצים להביאו בידנו⁸. אבל אותה התבוללות החיצונית, שבּה מבקשים את הישועה בני מפלגה ידועה בקרבנו, היא תוכל רק להרע את מצבנו. פינסקר עצמו אמנם לא הוציא את התולדה הזאת מפורש, אבל היא יוצאת מאליה מתוך רעיונו הנזכר. כי מאחר שמקור השׂנאה לעמנו הוא חסרון חיים לאומיים ממשיים, אשר יכריחו את העמים להודות במציאותנו בתור עם השוה להם בערכו, – הרי הדבר גָלוי, שכל מה שנוסיף להתבולל בעמים, ללכת בדרכיהם ולמַעט את הדמות הלאומית שלנו, כן תמעט ה“ממשיות” ותגדל ה“רוחניות” של ישותנו הלאומית, וכן יוסיף איפוא להתגבר בלב העמים אותו ה“פחד” מפני ה“רוח”, שהוא אבי השׂנאה.

הדרך היחידה לבטול השׂנאה הזאת היא אם כן רק זו: שישוב עמנו להיות עם מוחשי, אשר לו כל הקנינים הלאומיים העצמיים, העושׂים את העמים שוים בערכם זה לזה. והקנינים האלה הם, כאמור: ארץ משותפת, לשון משותפת ומנהגים משותפים, שמתוך קשוּרם של כולם יחד נובעים “החיים הלאומיים המקוריים”⁹.

הסבּה השניה לשפלוּת מצבנו היא מדינית. “בכלל – אומר פינסקר – לא נראה בשום עם חבּה יתרה לזרים הגרים בתוכו. דבר זה יש לו טעמו ונמוקו בחוקי האֶתנוֹלוֹגיא ואי אפשר להתרעם בעבורו על שום אומה”. ומאחר שגם היהודי נחשב בכל מקום כזר בעיני אזרחי הארץ מקדם, לא היתה לנו איפוא שום רשות להתאונן, אִלו היו מתיחסים אלינו בארצות מגורינו כמו אל שאר הזרים היושבים בהן ישיבת קבע. אבל באמת הרי אנו רואים, כי יחוסו של עם הארץ בכל מקום אל היהודים רע הוא הרבה יותר מיחוסו אל שאר הזרים. מפני מה? מפני אותה הסבּה עצמה – משיב פינסקר – שאין בני אדם מתנהגים באופן אחד עם אורח “בעל-בית” ועם עני חסר כל. הראשון בא אלינו כאדם שוה לנו בערכו, בהיותו גם הוא בביתו נושׂא עליו חובת הכנסת אורחים – אחת היא, אם אנו בעצמנו או אחרים נהנים מזה; ועל כן מכירים אנו בחובתנו, לקבּלו בסבר פנים יפות, אף אם חברתו אינה נעימה לנו ביותר, וגם הוא עצמו מכיר בזכותו, לדרוש מאלו שהוא בא אל ביתם, שיתנהגו עמו בנימוס המקובל בין אנשים של צורה, כמו שהוא מתנהג בביתו עם אחרים. מה שאין כן העני הנודד. הוא עצמו חפשי הוא ממצות הכנסת אורחים, באין לו יכולת לקיימה. ובבקשו לו מקום בביתנו, הרי הוא מבקש “חסד של אמת”, לא על יסוד שווּי הזכויות והחובות, בתור איש כערכנו, כי אם על יסוד מדת הרחמים והחנינה, בתור איש חלש ושפל ממנו, שיכול רק לקחת ולא לתת. ועל כן, גם אם תֶחזק בלבנו מדת הרחמים עד שנקבּל את העני הזה ברצון ונתנהג עמו בחבּה ובכבוד, כאִלו היה “אחד ממנו”, – גם אז באמת אין השווּי הזה אלא חיצוני בלבד, מפני שבפנימיוּת הנפש מרגישים גם אנו וגם הוא את חסדנו, שאנו מתנהגים עמו כן מרצוננו הטוב ועושׂים מה שהיינו יכולים להמנע מלעשׂות, לולא צדקתנו ויושר לבנו. והרגשה זו מצד עצמה תהום רבה היא, המבדילה בינינו ובינו ומשפילה את ערכּו בעינינו ובעיני עצמו.

וישׂראל בעמים למה הוא דומה? לא לאורח בעל-בית, שהרי הוא עצמו אין לו מקום מיוחד אשר שם ישׂא עליו חובת הכנסת אורחים ביחס לעמים זולתו, והרי הוא כעני המחזר על הפתחים ומבקש מאחרים ליתן לו מה שהוא אינו נותן לאחרים. לפיכך אין בני עמים אחרים רואים ביהודי איש כערכם ואינם מכירים שום חובה לעצמם לנהוג בו מנהג “דרך ארץ” המקובל ביניהם ביחוסם לכל שאר הזרים היושבים עמהם. ואם יגדל חסדם עמו, לתת לו מקום בתוכם, אין זה אלא נדבה, המשפילה את נפש מקבּלה. וכשהנדיבות מתגברת בלבם עד הקצה האחרון, נותנים העמים לאורחם הדל את המתנה היותר גדולה שבכוחם לתת לו: שווּי-זכויות. אבל דבר זה עצמו, ששווּי-הזכויות אינו אלא מתנה של נדיבוּת, ולא חובה המיוסדת על השווּי העצמי של שני הצדדים, – דבר זה נוטל ממנו את ערכו הפנימי, המוּסרי, ועושׂה אותו רק לחוק חיצוני: הנותן לא יחדל מלהרגיש תמיד, שהוא הנותן, והמקבל – שהוא המקבל. ולכן היתה ותהיה האימַנציפּציא תמיד בכל הארצות רק מדינית, אבל לא חברתית: היהודי הוא שוה להאחרים בזכויותיו בתור אזרח המדינה, אבל לא שוה להם בערכו בתור אדם, הנוטל חלק בחיי החברה הפנימיים. זאת מרגישים בני עם הארץ וזאת מרגיש גם היהודי, ועל כן, למרות שווּי זכויותיו, שפל הוא גם בעיני עצמו, ובבואו בחברת בני הנכר, הוא משתדל להסתיר יהדותו ומכיר טובה להם כשלא יזכירוהו את מוצאו ויעשׂו עצמם כאלו אינם מַקפּידים על כך.

ויוצא איפוא מזה, שאין היהודים יכולים להגיע לעולם בארצות נכר לשווי-זכויות פנימי, חברתי, אלא אם כן יחדלו מהיות “מקבּלים” תמידיים ויתרוממו גם למעלת אורחים חשובים, שיש ביכלתם גם לתת לאחרים מה שהם מבקשים לעצמם; או בלשון אחרת: היהודים צריכים לשוב ולרכוש להם ארץ-מולדת מיוחדת, שבה יהיו הם האדונים, מכניסי-אורחים, ואז ממילא תתרומם מעלתם בעיני העמים זולתם, ובכל מקום אשר יגורו יראה בהם עם הארץ אנשים שוים לו בערכם ויחשוב לו לחובה להתנהג עמהם בכבוד כמו עם שאר בני הנכר הבאים לגור בתוכו.

ועל שתי הסבּות המבוארות נוספה עוד סבּה שלישית, אֵיקוֹנוֹמית, שהיא הנותנת צורה מעשׂית לרגש השׂנאה שבלב העמים ומוציאה אותו לשוק, להתגלות בהגבלות ורדיפות גשמיות.

אצל העמים הנאורים מתלבשת מלחמת הקיום בצורה של התחרות-בשלום. ובמקצוע זה רגילה כל מדינה להבדיל במדה ידועה בין האזרח ובין הגר ולתת יתרון להראשון במקום שאין שניהם כאחד יכולים לעמוד. הבדל כזה נוהג גם ביחס אל הגר המכובד, הנחשב בעיני האזרח לאיש כערכו, ועל כן הדבר מובן, כי יגדל עוד ההבדל שבעתים ביחס אל הנודד השפל, שקיומו במדינה אינו אלא חסד וצדקה מצד עם הארץ. כשביתנו רחב ידים הוא ויש בו מקום די והוֹתר גם לנו וגם לאורחינו החשובים, לא נקפּיד על העני היושב בפנה וניתן לו לחיות עמנו כאוַת נפשו. אבל כשבני הבית מתרבים ואנו מתחילים להרגיש דחק ולחץ, מיד תהיה עיננו צרה קודם כל באורחים העניים, שאין אנו חייבים בכבודם וכלכלתם. ואם רואים אנו, שהם אינם מתכַּוצים לפַנות מקום לנו, אלא אדרבא, משתדלים עוד להרחיב מקומם, מבלי להשגיח בלחץ שהם גורמים לנו, – נתמלא חמה על “עזי פנים” הללו, השוכחים את מצבם בבית, ובחרוֹת אפּנו בהם כלה גרש נגרשם, או לפחות נהדפם לאחור ונגביל להם את פנתם בצמצום האפשרי, שלא יזידו לעבור משם והלאה. אבל האורחים החשובים עדיין יושבים עמנו בכבוד, ובכל היותנו שׂוטמים אותם בלבנו על כי צר לנו המקום בגללם, לא נרשה לנו לעבור על “הנימוס המקובל” ולרדפם באיבה לעיני השמש, זולתי במקרים יוצאים מן הכלל, כשהם, האורחים עצמם, עוברים את הגבול, עד כי כשל כוח הסבל…

וכה אנו רואים כי גם במקום שבני ישׂראל מועטים, הם מעוררים עליהם חמת עם הארץ וקנאתו הקשה בגלל נצחונם במלחמת הקיום והתרוממותם בכשרונותיהם ושקידתם על שכניהם המתחרים אתם בענפי החיים השונים; ובמקום שאוכלסי ישׂראל מרובים, המשׂטמה מוצאת מחיתה – גם בלי כל “נצחונות” מצדם – בעצם קיומם בלבד, אשר בכל דלוּתו וצמצומו, אי אפשר שלא יביא לידי התחרות המורגשת לשכניהם. בין כך ובין כך אין אזרח הארץ חושב לו לחובה לכבוש את כעסו ולשמור “הלכות דרך ארץ” ביחוסו אל עם עני ודל, שחסד עושׂים עמו שאר העמים, בהניחם לו לבוא ולגור בתוכם, והוא אינו מכיר להם טובה ודוחק רגליהם בלי בושה¹⁰.

גם הסבּה הזאת אינה יכולה איפוא להבּטל אלא בדרך בטולן של הקודמות לה: שנבנה לנו בית לעצמנו ונהיה אז גם בארצות נכר אורחים מכובדים, באופן שהתחרותנו עם אזרחי הארץ לא תעורר חמתם וקנאתם יותר מהתחרותם של שאר הזרים. אבל בזה נבדלת הסבּה האיקוֹנוֹמית מן הקודמות לה, שהן, בהיותן מוּסריות בעיקרן: שפלות ערכנו הלאומי והמדיני, – אינן דורשות אלא תרופה מוּסרית בלבד: להרים את ערכנו בעיני העמים בתור עם החי חיים מוחשיים כמוהם ובתור בעלי-מדינה המשיבים בביתם את הטוב שמקבּלים בבית אחרים. ואולם בטול הסבּה האיקונומית דורש בהכרח גם המעטת ההתחרות בין היהודים ושכניהם במקומות שההתחרות הזאת גדולה ביותר. כי גם האורח המכובד, כאמור למעלה, יש גבול לחירותו האיקונומית, וכשהוא עובר את הגבול הזה והתחרותו לוחצת את האזרח במדה יתרה, הרי זה האחרון מוכרח להגין על קיומו, אם על ידי חוקים המגבילים זכויות הגר או לפעמים גם ביד חזקה. ולפי זה, אם נצליח ליסד לעמנו מדינה לאומית מיוחדת, הנה יוּסרו שתי הסבּות הראשונות, גם אם תהיה המדינה קטנה מאד וגם אם ישארו בני עמנו ברובם במקומות שהם ורק המעט מן המעט ילכו להתישב במדינתנו. כי עצם דבר מציאוּת המדינה היהודית, שבה היהודים אדונים לעצמם וחייהם הלאומיים מתפתחים בדרך מקורית, לפי רוחם, – עצם הדבר הזה יספיק להסיר מעלינו חותם השפלוּת ולהרימנו בעיני העמים למעלת עם השוה להם בערכו, בזכויותיו וחובותיו, ולא יהיה עוד יחוסם אלינו נבדל מיחוסם זה לזה. אבל הסבּה האֵיקונומית, אף אם ימעט כוחה במדה ידועה, כשיתהפך העני הנודד לאורח בעל-בית, הנה בעיקרה לא תוכל להבּטל כל זמן שמספר היהודים בכל המקומות לא ירד עד הגבול אשר ישׂים לו מצבם האיקונומי של האזרחים. עד העת ההיא לא תחדל המשׂטמה להקוֹנקוּרנטים הזרים האלה ולא יחדלו האזרחים מרדוף אותם בחוקים מגבילים וגם בכוח הזרוע, אף אם תמָצא באיזה מקום מדינה יהודית מיוחדת ואף אם כל העמים יכבּדו את הלאומיות היהודית המתלבשת במדינה ההיא בצורה מוחשת.

ונוסף לנו איפוא מצד זה עוד תנאי חדש לפתרון השאלה: לא מדינה סתם, כי אם מדינה שיתקבּצו אליה רוב היהודים מכל מקומות מושבותיהם – באופן שימעט מספרם בכל מקום במדה הדרושה לפי תנאי המקום – ושתהיה מַספּקת בכמוּתה וכוחותיה האיקונומיים לכלכל את כל ההמון הרב הזה.

ופה הגענו לאותה הנקודה, שהיא “עקב אַכילס” של הציוניות המדינית: נניח, שיש ביכלתנו ליסד מדינה יהודית, אבל היש ביכלתנו גם להמעיט עם זה מספר היהודים בכל הארצות עד הגבול המוכרח, שיוכל המצב האיקונומי לשׂאתם מבלי לעורר נגדם משׂטמת עם הארץ? – זו היא השאלה, שמתנגדי הציוניות החדשה, המבטיחה לשׂים קץ לשאלת היהודים בהוָסד המדינה, שואלים וחוזרים ושואלים, ועד עתה לא מצאנו, שישיבו על זה הציוניים תשובה ברורה ומַספּקת. הנה, למשל, בעשׂרים שנה האחרונות יצאו ממזרח אירופה לארצות אמריקא ואפריקא לכל הפחות כמיליון נפש מישׂראל – מספר הגון מאד, שהיה מספיק ליסוּד מדינה יהודית; ובכל זאת לא עשׂה הדבר רושם ניכר במצב האיקוֹנוֹמי של מקומות היציאה, והיחס בין האזרחים והיהודים שם לא נשתנה לטוב, מפני שבאמת לא נתמעט על ידי היציאה מספר היהודים במקומות ההם, כי החסרון נתמלא על ידי התרבּוּתם הטבעית של הנשארים. אִלו היה איפוא רעיונו של פינסקר יוצא לפעולה מיד כשנתפרסמה מַחבּרתו, וכל אלו הגולים היו הולכים לא לאמריקא ולאפריקא, אלא למדינת היהודים, כי עתה היתה אולי ה“מדינה” כבר פורחת ומַצלחת והחיים הלאומיים בה מתפתחים באופן רצוי ונותנים כבוד לעמנו בכל מקום שהוא; אבל שאלת היהודים באותן הארצות שמשם יצאו הגולים היתה בכל זאת במקומה עומדת, בהיות ההתחרות האיקונומית בין היהודים והאזרחים שם גדולה כשהיתה ומורגשת לאלו האחרונים במדה שלא יוכלו לסבלה. כדי שתוכל איפוא ה“מדינה” לפתור באמת ובהחלט את שאלת היהודים מן הצד האיקונומי, הרי מן ההכרח שיעברו אליה בכל שנה מאות אלפי נפש מארצות הגולה, באופן שהתמעטות היהודים בארצות ההן תהא ניכרת ומורגשת לכּל, והשפעתם על החיים האֵיקונומיים שם תלך הלוך וחסור משנה לשנה, עד שתחדל מהיות סבּה לקנאה ומשׂטמה מצד עם הארץ. ובכן צריכים אנו לשאול את עצמנו קודם כל: אם באמת יש אפשרות להעתיק ממקומו בזמן קצר עם רב כזה ולפתוח לו מקורי פרנסה חדשים במדינה חדשה, תהיה איזו שתהיה? ואני מסופק מאד, אם ימָצאו אנשים בעלי דעה, שישיבו על השאלה הזאת בחיוב.

ואולם הטענה האת, הקשה ביותר לשיטת הציוניות החדשה, כפי שהיא נדרשת במַחבּרתו של הרצל והבאים אחריו, – אינה נוגעת הרבה בתורת הציוניות של פינסקר. כי הם, הציוניים החדשים, עושׂים לעיקר יסודם את “שאלת היהודים” המדינית והאיקונומית; הם מבקשים להיטיב קודם כל את המצב הרע של אישי העם, ובחשבם לדבר נמנע, שייטב המצב הזה בגולה, בהיות היהודים נחשבים כזרים בכל הארצות, והתחרות הזר תעלה עליו חמת האזרח, – לכן הם דורשים, שייסדו להם היהודים מדינה מיוחדת, אשר בה לא יהיו הם הזרים והתחרותם לא תחָשב להם לחטאת¹¹. אבל הרעיון הזה יצדק רק אז, אם המדינה תוכל להיטיב מצבם של כל היהודים או רובם, כלומר, אם כל היהודים או רובם יוכלו לעזוב ארצות זרים ולהתישב במדינתם; בלעדי התנאי הזה, הלא תהיה הישועה רק חלקית, רק לאותו המועט המאושר ששׂחקה לו השעה והצליח לכוֹנן מצבו במדינת היהודים, בעוד שרוב בני העם ישארו במצבם הרע, גרים שׂנואים ונרדפים בארצות נכר כאשר עד כה, – והיכן היא אם כן ההבטחה, לבער שאלת היהודים מן העולם על ידי יסוּד המדינה?

לא כן פינסקר. הוא מתעצב ביחוד על כבוד כי גָלה מישׂראל, על שאין אומתנו חשובה ומכובדת בעיני שאר האומות כאחת מהן ועל שאישי האומה נחשבים בכל מקום לא רק כזרים, כי אם כעניים מקבּלי חסד. שאלת הכבוד הלאומי קודמת אצלו לכּל. משלוש הסבּות אשר מצא פינסקר להאיבה שבין ישׂראל לעמים, הראשונה, הנוגעת לשפלות הלאומיות היהודית – דבר שלא נמצא זכרו אצל הציוניים החדשים – היא היותר חשובה בעיניו ועליה הרבה לדבּר ביחוד. שניה לה היא הסבּה המדינית, שגם היא קבּלה אצלו, בהבדל מן הציוניים החדשים, צורה של שאלת הכבוד: הוא אינו מיצר הרבה על שאנו נחשבים כזרים בארצות גלותנו; דבר זה אמנם גורם לנו רעה בחיינו הפרטיים, אבל אין בו מצד עצמו שום בזיון ושפלוּת. עיקר הצרה הוא מה שאין אנו נחשבים כזרים, במובן המדיני הרגיל, אלא כקבצנים נודדים, הפחותים בערכם משאר בני אדם ואין להם זכות לדרוש, שיתנהגו עמהם האזרחים בכל מקום בכבוד ודרך ארץ. גם הסבּה השלישית, האיקוֹנוֹמית, מצירה לו לפינסקר ביחוד במה שגם בה מתגלה ההבדל שבינינו ובין שאר הזרים, כי מפני שפלותנו בעיני עמי הארצות, התחרותנו מרגיזה אותם יותר מזו של בני עמים אחרים. ועל כן רשאי היה פינסקר, יותר מן הציוניים החדשים, לחשוב יסוּד מדינה יהודית כפתרון מוחלט לשאלת היהודים, כלומר לשאלת הכבוד של האומה בכללה ושל כל בניה, אשר אם גם ישארו רובם מפוזרים בעמים, ואם גם יהיו שׂנואים ונרדפים בארצות שונות בגלל ההתחרות האיקונומית, – לא יוכלו עוד שכניהם לבוז להם ולהקניטם ב“לא-עם”, לחשבם לחֶבר קבּצנים, המשוטטים בעולם שאינו שלהם ומתקיימים אך בחסד אחרים.

ואולם תחת זה מעורר פינסקר שאלה אחרת, אשר הציוניים החדשים אינם מתקשים בה הרבה: שאלת הרגש הלאומי.

כי אמנם, אם נניח, כמו שעושׂה הרצל במַחבּרתו, כי מדינת היהודים תקבץ אל תוכה את כל העם ותתן יכולת לכל אדם מישׂראל לחיות בשלוה בתוך עמו, – אז אין לנו לדאוג הרבה להתפתחות קודמת של הרגש הלאומי בתור כוח מניע ליסוּד המדינה, כי לזה ימצא לנו כוח אחר יותר גדול: התשוקה האישית הטבועה בכל אדם להיטיב מצבו¹². אבל אם אנו מודים מראש על האמת, כי גם מדינת היהודים לא תתן פתרון שלם לשאלת היהודים במובנה החמרי, וכי נחוצה לנו המדינה בעיקרה לשם מטרה אחרת, מוסרית: להרים כבודו של עמנו בגויים ולברוא גוף בריא לרוחנו הלאומי, – הלא אז תתעורר בהכרח ההשאלה: היש בקרבנו רגש לאומי במדה גדולה כל-כך, היִיקר ללבנו כבוד האומה במדה גדולה כל-כך, עד שזה לבדו, בלי תערובת תועלת פרטית, יספּיק להיות הכוח המניע לבנין גדול וקשה כזה?

ופינסקר אינו מעלים מאתנו – כמו שבכלל אינו משתדל להעלים דבר – כי הרגש הלאומי שלנו במצבו עתה אינו מספיק כלל למטרתנו. “זה הלא הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו אלא יהודים בלבד”. חיי הגלות הכריחו את כל אחד מבני עמנו להקדיש כל כוחותיו למלחמתו בעד קיומו האישי, ובמלחמה זו הוכרחנו להשתמש בכל מיני אמצעים שהמציא המקרה לידנו, מבלי להתבונן הרבה, אם מתאימים הם לדרישת הכבוד הלאומי, ועל ידי זה קהה בנו לבסוף גם הרגש הלאומי וגם רגש הכבוד בכלל, עד כי חדלנו מלהרגיש עוד כל צורך בהרמת כבוד האומה ובניה¹³. את העסק האידיאלי הזה הטלנו על הקב“ה בעצמו, שיביא לנו את המשיח בבוא עתּו, ואנחנו שקענו עצמנו בעסקים יותר נחוצים לקיומנו החמרי בהוה¹⁴. גם בעת החדשה, אחר שעבר עלינו זרם הקולטורא החדשה והתחיל לעורר בנו רגש-הכבוד הנרדם, אנו משתדלים למצוא מנוחה ברעיון זר אשר בדינו מלבנו, כי יש “תעודה” לישׂראל, שבשבילה הוא צריך להיות מפוזר בעמים, “תעודה שאיש לא יאמין בה, משׂרה כבוּדה שבאמת היינו רוצים בכל לבנו להפּטר ממנה, אִלו אפשר היה להכחיד עם זה מן העולם גם את השם של גנאי: יהודי”¹⁵. – ושפלותנו הפנימית הזאת, אשר, מצד אחד, עוד תוסיף להבזותנו בעיני העמים, היא היא, מצד אחר, גם המכשול היותר גדול על דרך ישועתנו. כי בלי רגש לאומי חזק, מה הוא הדבר אשר יניע את העם להקריב כל כוחותיו להרמת כבודו הלאומי ולהלחם בלי הרף ובלי ליאוּת נגד כל המעצורים הרבים אשר יפגוש על דרכו זה? כי אמנם – גם את זה לא יעלים פינסקר ממנו – המעצורים רבים ועצומים הם מאד. באופן היותר טוב יעברו דורות שלמים עד שנשׂיג את מטרתנו, “אולי רק אחר עמל גדול מן הכוח האנושי”. אלא שבהיותנו מכירים, כי זו היא הדרך היחידה לישועתנו הלאומית, אין לנו לסגת אחור, במורך לב, מפני הסכנה או מפני חסרון בטחון בהצלחת מפעלנו¹⁶. אבל שׂפה כזו מובנת רק לרגש לאומי חי, אשר יגדיל את התשוקה להשׂגת המטרה כפי גודל העמל הדרוש לכך, אשר יסתער רגע אחד בלב כל העם ויביאהו ל”החלטה לאומית" קדושה וחזקה, לגשת אל מפעל התחיה ולעמול בו דור אחר דור עד כלוֹתוֹ. ו“הרגש הלאומי הזה מאין ימצא?” – שואל פינסקר בנפש מרה.

והנה כבר העירותי במקום אחר, כי על השאלה הזאת לא מצא פינסקר תשובה נכונה¹⁷. הוא העמיד את הדבר רק כדרישה מוחלטת, כתנאי שבלעדיו אי אפשר, אבל לא הראה את הדרך, איך למלאות את החסרון הזה; ולכן כל הצעתו המעשׂית, הבאה אחרי כן עושׂה רושם כאִלו נאמרה רק על תנאי: אם, באיזה אופן שיהיה, יתעורר תחלה בלב עמנו הרגש הלאומי במדה הדרושה להגשמת הרעיון במעשׂה.

                                                                                          _______

וההצעה המעשׂית של פינסקר, כמו שכבר הזכרתי למעלה, אינה אלא כללית, אבל בכללה דומה היא מאד לזו של הרצל במַחבּרתו, אשר היתה היסוד למעשׂי הציוניים עתה.

באין לנו תקוה, שיעמוד לעמנו שנית מנהיג כמשה – “מנהיגים כאלה לא תתן ההיסטוריא לעם אחד פעם אחר פעם” – צריך שיעמוד בראש תנועת התחיה קבּוץ של אנשים מנכבדי העם, בעלי רצון חזק ורוח נדיבה, והם, “בהתאחדם יחד, יצליחו אולי לגאול אותנו מחרפה וצרה לא פחות מאותו היחיד”¹⁸. על דבר המנהיג הקבּוּצי הזה, שיעמוד בראש התנועה, מדבּר גם הרצל בלשון קרובה לזו¹⁹, ושניהם מבקשים אותו בתוך המפלגות העליונות של עמנו, אלא שהרצל נותן עיניו ביחוד ביהודי אנגליא, ופינסקר פונה בכלל אל החברות הגדולות שכבר יֶשנן²⁰. הרצל קורא לו למנהיג זה בשם “חברת היהודים” ( Society of Jews ), ופינסקר קורא לו בשם “דירקטוֹריוּם”. הרצל מצייר לו יסוּד “חברת היהודים” באופן פשוט: טובי היהודים האנגליים, אשר הצעה זו תיטב בעיניהם, יתאחדו יחד, בלי שום הקדמות, והיו ל“חברת היהודים”. לקרוא אספה לאומית קודם לזה – אין הרצל רואה צורך; “הסכמת הרבים”, הדרושה לחברה זו בשביל לתת לה תוקף בעיני הממשלות, תבוא אחרי כן מאליה²¹. אבל פינסקר רוצה היה, שהחברות הנזכרות יאספו “קונגרס לאומי, והן עצמן יהיו למרכז לו”. רק אם ימאנו לעשׂות זאת, הוא מציע, שייסדו לפחות “אינסטיטוט לאומי” מיוחד בשם “דירקטוֹריוּם”, והוא יאַחד כל הכוחות שבהעבודה הלאומית. המטרה הראשית והקרובה של האינסטיטוט הזה תהיה: “לברוא מקלט בטוח, שלא תהיה לאחרים שליטה בו, בשביל אותו היתרון של יהודי עניים, שהם למשׂא על האזרחים בארצות שונות²². כל שאר היהודים, לא רק בארצות המערב, “ששם כבר נתאזרחו במדה ידועה”, כי אם גם “במקומות שאין סובלים אותם בנקל”, יוכלו להשאר באשר הם. בהבדל מהרצל, אין פינסקר חושב לאפשר, שכל היהודים יעזבו את מקומם וילכו אל מדינתם, ולמטרתו העיקרית הרי באמת אין צורך בזה, כמו שכבר העירותי למעלה. הלחץ האיקונומי הוא המוציא גם עתה שנה שנה את ה”יתרון" הזה מכל הארצות אשר נמצא שם, ורבבות ישׂראל עוזבים מקומות מגוריהם, באין להם עוד שום יכולת להחזיק מעמד. עד עתה הנודדים האלה יוצאים מן הפחת אל הפח, תועים בארצות ואינם מוצאים מנוחה נכונה, וכל הכסף הרב, שמוציאות החברות השונות למסעות בני ישׂראל והתישבותם במקומות חדשים. אינו מביא תועלת ממשית, בהיות גם המקומות החדשים רק אכסניות זמניות, עד שיעבור מספר בני עמנו גם שם את ה“גבול”, והמסע יתחיל שנית, משם למקומות אחרים²³. אבל אם נשׂכּיל להכין בעוד מועד מקלט אחד בטוח, תחת המון המקלטים הבלתי בטוחים, יהיה ה“יתרון” הולך ומתכּנס לו, ומשנה לשנה ירבה מספר התושבים במקלטנו עד כי ברבות הימים יהיה הוא למרכז חיינו הלאומיים, אע"פ שרוב העם ישאר מפוזר בארצות נכר, כאשר עד כה.

ראשית פעולתו של הדירקטוֹריוּם תהיה: לשלוח “אֶכּספּידיציא” של מומחים בשביל לחקור ולמצוא את המקום היותר מוכשר למטרתנו מכל הצדדים. פינסקר לא דרש עוד אז, בכתבו את מַחבּרתו, שניסד מקלטנו דוקא בארצנו ההיסטורית; אדרבא, הוא ירא את האהבה לא"י הטבועה בלב עמנו, שמא תקלקל את השורה ותביאנו לבחוֹר בארץ הזאת מבלי להשגיח על התנאים המדיניים, האֵיקוֹנוֹמיים וכו', שאולי אינם מתאימים שם לחפצנו. ועל כן הוא מזהיר בכל עוז, שלא נמָשך אחר רגשות לבנו בזה, אלא נניח שאלת המקום לחֶבר של מומחים, שיפתרו אותה על יסוד חקירה ודרישה עמוקה בכל הפרטים. ואולם בכלל הוא חושב, כי המקום הדרוש ימָצא לנו אם באמריקא או בטורקיא²⁴. באופן האחרון ניסד שם “פַשַליק” מיוחד, אשר ממשלת טורקיא ושאר הממלכות הגדולות יקיימו את עמידתו ברשות עצמו. "וזאת תהיה אחת מתעודותיו הראשיות של הדירקטוֹריוּם – אומר פינסקר כאחד משלוּמי אמוני הדיפּלוֹמטיא הציונית בזמננו – להטות לדבר זה לב הפּוֹרטא ושאר הממשלות האירופיות "²⁵.

"ואז, אבל לא קודם לכן " – מוסיף פינסקר להזהיר – יגש הדירקטוריום לפעולתו, לקנות את הארץ ולסַדר את הישוב. ובפעולתו זו יצטרף הדירקטוריום לעזרת “חֶבר קפּיטליסטים”, שייסדו “אגודה למניות”, – הכל כמו בהצעת הרצל: שעל יד “חברת היהודים” תוָסד “אגודה יהודית” ( Jewish Company ) של בעלי הון, להנהיג עסקי הישוב החמריים.

פינסקר הולך ומתאר אחרי כן בדרך כללית גם מהלך הישוב החדש, איך יחלקו את האדמה לחלקים קטנים, שמקצתם ימָכרו לבעלי הון ועל השאר יושיבו את העניים בעזרת קוּפּה לאומית מיוחדת לכך, ועוד כמו אלה. אבל למטרתנו פה אין לנו צורך עוד ללכת אחריו הלאה. גם מה שנאמר עד כה מספּיק להראות לכל הרוצה לראות, כי פינסקר הוא אשר נתן צורה שלמה לתורת הציוניות המדינית, והבאים אחריו לא די שלא הוסיפו על תורתו שום דבר עיקרי, אלא שגרעו הרבה מיסודה האידיאלי, ועל ידי זה הורידו את ערכה הפנימי כמה מעלות אחורנית והוצרכו לעזרת “הבטחות” שונות, שאין ביכלתם לא למלאותן ולא להסתלק מהן. הדבר הזה יגָלה באופן בולט למי שישוה שתי המַחבּרות, של פינסקר ושל הרצל, זו לזו.

פינסקר, כמו שראינו כבר, עושׂה לעיקר את הצד המוסרי, והרצל – את הצד החמרי; זה מבקש על כן ליסד רק מרכז לאומי, וזה מבטיח קבּוץ-גלויות שלם; זה רואה את הכוח המניע לפעולה ברגש לאומי חזק, וזה – בבקשת התועלת האישית. ובשביל כך אין פינסקר רואה צורך לכסות על קושי המפעל, אדרבא, הוא מטעים פעמים רבות, שרק בקרבנות גדולים לאין קץ תוּשׂג אולי המטרה – כוּלי האי ואולי! וכן מודה הוא פינסקר, כי העבודה היא לא לדור אחד. “אנחנו צריכים לעשׂות רק את הצעד הראשון, והבאים אחרינו ילכו בעקבותינו, בצעדים מדודים ולא נמהרים”²⁶. אבל הרצל מוכרח, להפך, להקטין קושי המפעל, כי אלמלא כן, הלא ישאלו רבים: אם מבקשים אנו את הצלחתנו האישית, איך נבזבז כוחותינו במדה מרובה כזו במפעל לדורות, שאחריתו מוטלת בספק, בעוד שיש לנו הרבה צרכים בהוה, המבקשים תפקידם ואפשר למלאותם פחות או יותר, כשנקדיש להם את הכוחות האלה? – לכן לא ייעף הרצל להבטיח ולחזור ולהבטיח, כי נקל הדבר מאד לעשׂותו בזמן קצר, אם אך נחפוץ בזה. “כאשר אך נתחיל בדבר, מיד ישקוט האנטיסמיטיסמוס בכל הארצות, כי זו תהיה ברית השלום בינינו ובינו. כאשר אך תוָסד “האגודה היהודית”, תעוף השמועה ביום אחד לקצוי ארץ, ומיד תתחיל הטבת המצב… וכה ילך הענין הלאה, במהירות, ובכל זאת בלי מהפכה”²⁷. – וההבדל הזה בולט גם כן בצורתן הכללית של שתי המַחבּרות. פינסקר מקדיש רוב מַחבּרתו להוכיח, כמה גדולה שפלוּתנו הלאומית וכמה גדול צרכנו במדינה מיוחדת, להצלת כבודנו, ורק בסוף המַחבּרת הוא מבאר בקצרה, איך הוא מצייר לו יציאת הדבר אל הפועל. מפני שלפי השקפתו, הלא העיקר הוא שנבוא לידי הכרה, כי כבודנו דורש מאתנו בהחלט לגשת למפעל זה, ויהי מה. אין לנו להרבות במחשבות מראש, אם נצליח ואיך ומתי נצליח, כי אף אם ידמה לנו, שהדבר למעלה מכוחנו, אין זה פוטר אותנו מלעמול בו, בשביל לָגוֹל מעלינו את חרפתנו. שאלת הכבוד אינה סובלת חשבונות. אבל הרצל, להפך, מקצר מאד בביאור יסוד הענין וטעמו, כי באמת, מתוך השקפתו החמרית, אין כל צורך להאריך בזה: וכי מי יכול להטיל ספק בדבר, שמצב היהודים בגולה רע מאד ושנוח היה להם ולשכניהם שילכו וייסדו מדינה מיוחדת לעצמם? אפילו רוב ה“מתבוללים” שבנו היו בודאי מסכימים לזה, אִלו היו יודעים מראש בבירור גמור, שיוּשׂג הדבר בעמל לא רב ביותר, “במהירות ובכל זאת בלי מהפכה”. עיקר השאלה היא איפוא – אם באמת אפשר להשׂיג את המטרה בתנאים נוחים כאלו. ועל כן מקדיש הרצל רוב דבריו לשאלה זו ומבאר את הצעתו המעשׂית לפרטי פרטיה, כדי להראות, שאין כאן שום צורך לקרבנות גדולים, לא חמריים ולא רוחניים, והכל, מראש ועד סוף, יושׂג בדרך קצרה וקלה ורצויה מכל הצדדים. כל המסע למדינת היהודים, עד הקָבץ שם כל העם, מצויר אצל הרצל כמעט כמסע של טיול. ושם, במדינה עצמה, יחיו הכל בטוב ובנעימים. אפילו על הרגליו הקטנים בדרכי חייו לא יצטרך שום אדם לוַתּר, ואפילו צער של געגועים על קרובים ואוהבים לא יסבול הבא אל המדינה, כי כנופיות כנופיות (" Ortsgruppen ") יצאו היהודים ממקומות מושבותיהם וכן יתישבו במדינתם, וכל אחד יתחבּר איפוא לכנופיא הקרובה לו קרבוּת מקום וקרבוּת רוח. – הפועלים, אשר בכוח זרועם תבּנה המדינה, יעבדו אך שבע שעות ביום, וגם “האגודה היהודית”, המניעה את העבודה בכוח הקפּיטל, לא תניח את כספּה על קרן הצבי, כי עסקיה יהיו טובים ויעשׂו פּירות במדה מרובה²⁸…

ואם לכל האמור נצרף עוד גם את המרחק הרב שבין שתי המַחבּרות האלה בסגנונן, – הנה נוכל לאמור, כי מַחבּרתו של הרצל עושׂה רושם כאִלו היא תרגום מַחבּרתו של פינסקר מלשון הנביאים הקדמונים ללשון הזוּרנַליסטיקא של עכשיו.

                                                                                           _______

ובכל זאת הנה נשכח כמעט שם פינסקר בתור יוצר תורת הציוניות המדינית ולא יזָכר על הרוב אלא בקשר עם “הישוב הקטן”, כאִלו בפעולתו זו נצטמצמה כל רוחו. ההמון הגדול, הרואה לעינים, זוכר רק את המעשׂים, והמעשׂה הזה, אשר לו הקדיש פינסקר את עבודתו אחרי כן, הלא באמת אין לו שום יחס ישר אל התורה אשר הורה לפני זה.

ואולם כבר הראיתי במאמרי הנזכר למעלה, איך הגיע פינסקר להשתתף במעשׂי חובבי ציון, למרות תורתו המדינית. הוא הבין היטב, כי המעשׂים האלה רחוקים מאד מן המפעל הגדול אשר אליו כלתה נפשו אבל יחד עם זה הבין גם כן, כי בלי “החלטה לאומית” הנובעת מתוך רגש לאומי עמוק, בלי אחדוּת ואוֹרגניזציא כללית, אשר תקיף את כל העם, אין שום יכולת להגשים במעשׂה את רעיונו הגדול; כי לא הסכּמתם של מושלים אדירים, לא אותות-רצון של “הפּוֹרטא הרמה”, ואף לא “טשַרטר” כתוב וחתום – לא יועילו לנו כלום, כל זמן שאין אנו עם אחד, תקיף באחדותו וברצונו הכביר, מרגיש בכל בתי נפשו את שפלותו הלאומית בהוה ומוכן להקריב כל מה שיש לו בשבי להתרומם משפלותו זו לעתיד. ועל כן, כשראה פינסקר את האינדיפירנטיסמוס הלאומי השולט בכל מפלגות העם מסביב, כשראה את הרושם הקלוש שעשׂתה מַחבּרתו בלבות בני “המפלגות העליונות”, אשר בהם שׂם מבטחו, כי יהיו הראשונים להתאסף תחת דגלו, וכשראה עם זה אנשים מספּר, מן העניים והבינונים, חותרים בכל כוחם ליסד מפעל לאומי, אם גם קטן ודל בערך לרעיון-לבו הוא, – אי אפשר היה לו לפינסקר לבלי תת ידו להפועלים האלה, שבתוכם מצא כעין רמז לאוֹרגניזציא והתחלה קטנה ל“החלטה לאומית”. העבודה בארץ ישׂראל לא היתה לפינסקר ראשית הגשמת תורתו במעשׂה, כי אם אך ראשית ההכנה לגוף המעשׂה, ראשית תחית הרגש הלאומי ואחדוּת העם בשם האידיאל הכללי. על ידי מעשׂים לאומיים קטנים קוה פינסקר להגיע ברבות הימים לאותה “ההחלטה הלאומית” הכללית, אשר צפה לה במַחבּרתו, – ואז תחל העבודה האמתית.

ומי אשר עינים לו הלא יראה, כי בדרך הזה ממש ילכו עתה גם הציוניים החדשים, אע“פ שהם עצמם, כנראה, אינם מרגישים עוד בזה. מה רב המרחק, למשל, בין “האגודה היהודית” שראה הרצל בחזוֹן – אשר הונה יגיע למיליארד מרקאות אשכנזיות ואשר תקבּל על עצמה לא רק יסוּד הישוב במדינת היהודים, כי אם גם מכירת נכסיהם והנהגת עסקיהם של כל היהודים בארצות הגולה – ובין אותו הבנק הדל, בעל חמשה מיליון מרקאות, שנפתח עתה, אחר עמל אין קץ, בשביל לעשׂות איזה עסקים קטנים ופשוטים בארץ ישׂראל וברוסיא! או היש איזה יחס ודמיון בין “חברת היהודים” שצייר הרצל במַחבּרתו, חברה שתעמוד בראש כל העם ותסדר כל עניניו הלאומיים, כמשה בשעתו, – ובין “הועד הפועל” העומד בראש האוֹרגניזציא הציונית עתה? ואיזה דרך יוליכו אותנו ל”מדינת היהודים" – המדינה החפשית והמקוימת מכל הממשלות – אותן ה“קוֹנצסיות” הפשוטות שאפשר להשׂיג עתה, לפי דברי מנהיגי הציוניים, בחצר השׂולטן במחיר ידוע? כל העבודה הזאת, שבהם רואים הציוניים החדשים את כל תוקף ה“מדיניות”, באמת רחוקה היא מן התורה המדינית כמו שהיה רחוק ממנה הישוב הקטן אשר עסק בו פינסקר, וגם היא, עבודת הציוניים עתה, כל ערכה הוא אך מצד פעולתה על העם, לחנכו מעט מעט לאחדוּת, לאוֹרגניזציה, ל“החלטה לאומית”, כלומר, עדיין אנו עומדים גם עתה בתקופת ההכנה הקודמת לגוף המעשׂה, כמו בימי פינסקר.

ואולם צריך להודות, כי במקצוע המעשׂי בכלל, ולוּ גם במובן ההכנה והפרוֹפּגנדא לא עשׂה פינסקר גדולות ולא השׂיג בעשׂר שנות פעולתו אף החצי ממה שהשׂיג מנהיג הציוניות החדשה בחמש שנים. פינסקר היה איש-תורה בלבד; את התורה הציונית ברא הוא באופן יותר שלם ויותר נאה, אבל, ככל אנשי-תורה, לא מצא ידיו ורגליו במעשׂה. אנשים כמוהו, בעלי נפש תמימה ודעת נקיה ביותר, שאינם יודעים שום התחכּמות ותחבולות של דיפּלוֹמַטיא, זולתי האמת הערומה בלבד, – אנשים כאלה אינם מוכשרים למצוא את הדרך אל לב העם. דבריהם אמתיים יותר מדי ומעשׂיהם פשוטים יותר מדי. למשוך אליהם את ההמון ולשעבדו לרצונם – יוכלו רק אלה המוכשרים לירד אליו, “לשכּוֹן אתו בתוך טומאתו”, לדבּר אליו “בשבעים פנים”, בכל שעה לפי צרכה, – ואת כל אלה לא ידע פינסקר לעשׂות. אִלו, למשל, היה פינסקר הולך לחצר השׂולטן להשתדל בדבר ישוב ארץ ישׂראל, והיו אומרים לו שם: אם יש בידכם עשׂרים מיליון רו“כ, ניתן לכם זאת וזאת, ואם לא, לא ניתן לכם, – מה היה פינסקר עושׂה? בלי ספק היה משיב תיכף: “עושר כזה אין בידינו ואין תקוה להשׂיגו עתה”, והיה שב לביתו בידים ריקניות, וכל העם לא היה יודע בלכתו ובשובו, או, אם אי אפשר היה להסתיר הדבר, היה העם יודע, כי “נעשׂו צעדים” בחצר השׂולטן, אך לא הצליחו. והדבר היה עושׂה, כמובן, רושם רע והיה גורם להחליש במדה ידועה את האֶנרגיא בלב העובדים המעטים. – והנה כולנו זוכרים עוד, איך נהגו ראשי הציוניים החדשים במקרה כזה בשנה שעברה. הנהגה כזאת אמנם לא תוכל להניח דעתם של אוהבי האמת התמימה, אבל אין ספק, כי לה היתרון מצד התועלת המעשׂית: מתּחלה שמע העם רק בשׂורה טובה, אשר “עפה ביום אחד לקצוי ארץ”, כי קבּל השׂולטן ברצון את מנהיגי הציוניות והבטיח להם מה שהבטיח, אלא שלא ניתנו הדברים להגָלוֹת עדיין. הבשׂורה הזאת עוררה את הלבבות, והכל, אוהבים ואויבים יחדו, עמדו משתאים ומחַכּים בקוצר רוח לעת הגָלוֹת הנסתרות. ואז, אחר שהיתה כבר ה”בשׂורה" לקנין כל העם וחזקה את התקוה בלב הציוניים, הוסיפו המנהיגים לגלוֹת, כי ההבטחות הגדולות ניתנו להם על תנאי ואינן יכולות להמלאות אלא בהיות בידיהם עשׂרים מיליון רו"כ. כל היודעים מצב הדברים הבינו איפוא מיד – ובודאי הבינו זאת גם המנהיגים עצמם עוד בעמדם לפני השׂולטן – כי בתנאי הזה אי אפשר לעמוד. והרי כל הבטחות רק דברים בטלים בלבד. ובכל זאת לא נמחה הרושם הראשון לגמרי, והאמונה נתחזקה על ידו בלב רבים, כי יש אפשרות לעשׂות גדולות, אִלו היה העם עצמו, לכל מפלגותיו, נכון להקריב לזה כל כוחו. ואמונה כזו הלא מסוגלת היא לחזק את האנרגיא בלב העובדים ולעוררם לעבודה ביתר עוז. –

כללו של דבר: התורה העיונית והעבודה המעשׂית הם שני מקצועות, הזקוקים אמנם זה לזה, אבל כל אחד דורש כשרונות מיוחדים ותכונות נפשיות שונות, אשר קשה להם להמצא יחד באיש אחד. לכן עלינו לתת כבוד לכל איש לפי ערכו במקצוע שלו. ואִלו ניתנה רשות להשתמש פה בדמיון מעולם הדת, הייתי אומר, כי פינסקר הוא ה“מחוקק” של הציוניות המדינית, והרצל – ה“אַפּוֹסטוֹל” שלה; פינסקר הוא שנתן את התורה הזאת, והרצל עשׂאה לקנין הרבים. אבל בנוהג שבעולם, האַפּוֹסטוֹל מכּיר את המחוקק ומודה בגודלתו, וכשהוא כובש דרך לתורתו, הוא מפרסם ומקדש עם זה גם את שם נותנה. לוּ כן עשׂה גם האפוסטול הציוני, היה כבודו של פינסקר מלא כל העולם עתה ושמו וזכרו קדוש לכל הקוראים בשם ציון. אבל הרצל לא רצה להסתפק בתעודה מעשׂית כזו, שבאמת לכך נוצר, וחזר ו“ברא” גם את התורה עצמה, אם כי בצורה יותר פחותה, והרי היא כולה שלו… וכה נהיה החזיון הזר הזה, כי ככל אשר תתפרסם התורה יותר ויותר, כן הולך ונשכח יותר ויותר יוצרה האמתי.

אך לא על כבודו של פינסקר אני חס. הוא בחייו רחוק היה כל-כך מתאוַת הפרסום והשׂררה, עד שאינני מסופק, כי אִלו היה חי עוד עמנו היום, היה שׂמח בכל לבו על התפשטות רעיונו, ואף צל קל לא היה מחשיך את פניו בגלל העול הנעשׂה לו לעצמו. אלא על מה אני מצטער? על כי יחד עם פינסקר ירדה ממעלתה גם מַחבּרתו הנפלאה, ותורת הציוניות עצמה נעשׂתה יותר שטחית ויותר חמרית²⁹. הציוניות היא אמונה, וככל אמונה צריכה היא ל“ספר תורה” אחד יסודי, שיהיה שגור בפי כל ה“מאמינים” וישפיע מרוחו עליהם. עתה אין לה להציוניות ספר כזה. בכל השפעתו הגדולה של הרצל על הציוניים החדשים, לא יכלה מַחבּרתו להתרומם למעלת “ספר הספרים” של המפלגה הציונית. אבל הרוח הכללי של המַחבּרת הזאת הוא השליט גם בכל שאר הקונטרסים והדרשות, שבהם נזוֹנים הציוניים ומתוֹכם הם שואבים את אמונתם, והרוח הזה, כמו שראינו, אינו מסוגל לרומם את ההמון על האינטרסים החמריים ולעשׂותו מוכשר להביא קרבנות גדולים למטרה לאומית יותר נשׂגבה. רק מַחבּרתו של פינסקר היא האחת שראויה היתה לעמוד בראש הספרות הציונית ולהכּבד בעיני המפלגה כיסוֹד לכל דעותיה ומעשׂיה. המַחבּרת הזאת, אִלו היתה מתפשטת בין הציוניים ושגורה בפיהם, היתה בלי ספק מועילה הרבה לחנכם ברוחה, רוח האידיאַליסמוס הטהור, שכבוד העם כולו חביב עליו מן התועלת האישית, שאינו נסוג אחור מפני שום סכנה, אינו דוחק את הקץ ואינו דורש ערוּבּה נאמנה להצלחת מפעלו. ואז לא היו גם המנהיגים מוכרחים לבקש תחבולות תמיד, איך להחזיק את ה“חוֹם” במדרגה הדרושה, ולא היו מסתבּכים בהבטחות נפרזות ובסתירות פנימיות, אשר רק התלהבות עִוֶרת תוכל לכסות עליהן לפי שעה.

אבל ההתלהבות אש מתלקחת היא, אשר לא תתמיד. רק אש-תמיד היוקדת במנוחה היא אשר תוכל להוליד את הכוח הגדול הדרוש למפעל לאומי כזה במשך דורות רבים. ועל כן הנני מאמין, כי עוד יבוא יום אשר כל אותם ה“צעצועים” היפים והדיקוֹרציא החיצונית לא יוכלו עוד להשׂביע את הלבבות הצמאים לאידיאל לאומי, ואז ישובו רבים ויזכרו את פינסקר ואת תורתו הטהורה והנשׂגבה – תורה של עבודה בלי גבול וקרבנות בלי גמול, רק לשם כבוד עמנו והרמת ערכנו האנושי.