(בשלושים לפטירתו)
א 🔗
שנים הרבה עמד “ד”ר יוסף קלוזנר" בראש “המרכז הרוחני” של יהדות רוסיה, של חלקה העברי והמשכיל, ואפשר של היהדות העברית והלאומית בכל העולם — וכי לא היה “השילוח” מרכז כזה ביהדות המודרנית במשך שנים רבות? אין איפוא פלא, ששמו היה השם הפופולארי ביותר אחרי אחד-העם. והיה זה חלומם של נערי בני ישראל בכל רוסיה הדרומית, לבוא לאודיסה ולזכות להיות מתלמידיו של ד“ר קלוזנר ב”ישיבה" המהוללה, שבה לימד במשך שנים אחדות היסטוריה ישראלית ותורת המידות, או להימצא במחיצתו ולשמוע מפיו עצה והערכה של נסיונות ראשונים בשדה היצירה והמחשבה. לפינות נדחות של עיירות בתחום המושב הגיעה השמועה, כי “היסטוריה ישראלית” זו שד“ר קלוזנר מרביץ, יש עמה חידוש ורעננות ו”מדע“, והיא מרחיבה את הלב ומרחיבה את הדעת. ומאמריו, הנוסכים שכרון של רעיונות נשגבים, אוניברסאליים, המביאים את העולם הגדול אל לבך, כאילו מעבירים אותך אל העולם הגדול של אידיאות ושיטות ומקשרים אותך במרחקים קוסמים ומושכים. לא היה במאמריו משום קריאה ל”מהפכה" ולמרד, אבל עצם היות הנושאים לקוחים מאוצר הרעיונות הגדולים, העולמיים, רחבות המחשבה והיקפה, העברית השוטפת, הבהירה, התכליתית, ההרצאה הנושאת עמה הסבר מלא מתוך ידיעה שלימה, מתוך אמונה עמוקה בדעות המובעות, או בצדקת ההתנגדות לדעות מסוימות, הרצון להדריך, להועיל, לכוון ליושר מחשבה, לחוש ביקורת, ליחס חיובי לאידיאלים לאומיים ואנושיים — כל זה היה בו משום “טל תחיה”, כל זה חולל שינויים ברוח הדור, וגדל מחנה לאומי, שתרבות עמנו וספרותנו יקרה בעיניו, ואידיאלים אנושיים כלליים לא העבירו אותו על דעתו ולא עקרו אותו מקרקעו, אלא נתמזגו בנפשו ברוח אותה מזיגה, שבה דגל קלוזנר כל ימיו: “יהדות ואנושיות”.
נער הייתי, ודמיוני נתקשר בד“ר קלוזנר על-ידי “אמצעי” על-ידי אחדים מבחירי תלמידיו. לימי הפגרה בא להתארח בעיירתנו, בבית ארוסתו, נחום הרמן, תלמיד ה”ישיבה" באודיסה (נספה בצרפת ב“מחתרת” בימי המלחמה האחרונה). אותה משפחה היתה מיודדת עם הורי, והיו לי בה גם בני גיל וחברים, על כן ביליתי אצלם את רוב הזמן, שאותו צעיר רך ומושך שהה שם, ולא מלאו אזני משמוע שיחות וסיפורים על מורי ה“ישיבה”, וביחוד על קלוזנר, שגם בנות אותה משפחה שלמדו באודיסה, היו מבאות ביתו ומקורבות אליו.
שנים מועטות אחרי זה זכיתי להיות זמן קצר תלמידו של יחזקאל קויפמן, ואצלו ראיתי את החלק הראשון של “ההיסטוריה הישראלית” עם הקדשה של ד“ר קלוזנר, ותוכנה היה בערך כזה: “לתלמידי היקר…דמי-קדימה על חשבון ספרי המדע שיכתוב להבא”. במרוצת הזמן, כשיצאו ליחזקאל קויפמן מוניטין של איש מדע מעמיק, חשבתי לא פעם על חדות הראיה, על האינטואיציה של קלוזנר ביחס לתלמידיו, שבאה בוודאי מתוך יחסו הלבבי אליהם, מתוך מסירותו להם ולעניין התורה שלימדם גם יחד. גם נחום הרמן ז”ל וגם פרופ' יחזקאל קויפמן היו (יחד עם ח.א. קרופניק ז“ל, ברוך קרופניק-קרוא ויו”ט הלמן) בין רושמי השיעורים של “ההיסטוריה הישראלית” מפי מורם ד“ר יוסף קלוזנר, ועל-פי רשימותיהם נתחבר הספר בעריכתו ובעיבודו של המורה. כפרופיסור באוניברסיטה העברית שוב לא היה זקוק לרשימותיהם של תלמידיו. כי אף-על-פי שהיה מרצה מזהיר, בעל מחשבה עקיבה ומסודרת, בעל לשון שוטפת ובהירה, בעל זכרון מפליא, בעל שליטה מלאה בחומר — החזיק תמיד את המחברות השחורות בידיו, ובהן כתובות הרצאותיו במלואן, ומן המחברות השחורות האלה יצאה ה”היסטוריה של הספרות העברית החדשה" שישה כרכים גדולים, וה“היסטוריה של הבית השני”, חמישה כרכים גדולים.
ב 🔗
עם פטירתו של פרופיסור יוסף קלוזנר, שהלך לעולמו אחרי חיים ארוכים — בן שמונים וארבע היה במותו — חיים עשירי הגות ועשירי יצירה בשטחים רבים ושונים, נסתלקה חטיבה שלימה של תולדות התרבות העברית החדשה. שכן הוא היה לא רק היסטוריון של הספרות העברית והרוח העברית בדורות האחרונים, אלא במידה ידועה גם יוצרן של תולדות אלה, כעומד עמידה של פעילות ושל ערות ושל נגיעה אישית אינטימית במרכזן של פעולות ושל דעות, כ“בעל דעה”, כמתווכח, כלוחם אמיץ, מסור ונאמן. וכל זה במשך תקופה ארוכה וסוערת ורבת חליפות ותמורות בחיי עמנו — מלפני היות לשון עברית חיה ומדוברת ועד תחייתה המלאה של הלשון, מלפני היות בית-ספר עברי ועד האוניברסיטה העברית ומכוני המדע הגבוהים השונים בארצנו.
אך מופלאה ביותר היא העובדה, שאף-על-פי שנפטר שבע ימים ושבע יצירה, לאחר שפסע ועבר תחומים וגבולות של שלושה דורות, וכל עיקרו “חד דמן קדמאי”, אחרון “הראשונים” — הציר האחרון של הקונגרס הציוני הראשון, שעוד היה בחיים — עם כל זאת מת “די צעיר”, והיה עד סוף ימיו ער ורענן במחשבתו ובפעולתו הספרותית והמדעית, ישר דעת ובעל שיווי-משקל רוחני, ממשיך קו רעיונותיו ודעותיו ועקרונותיו ללא רפיון, מתוך מגע ער עם האינטרסים הממשיים של ההווה, עם המציאות החיה, מתוך יחס של ריאליות ומתוך תגובה של פעילות בזרמי המעשים והמחשבות של הדור. וכל זה עד כדי כך, שמותו מעורר לא רק צער אנושי מובן, מלווה רגשי הוקרה והערכה, שרחשו לו מעריצים ומתנגדים גם יחד, אלא גם צער קונקרטי על “אבידה” של ממש, על חסרון שלא בנקל ימנה, על חלל ריק שנתהווה בנוף התרבותי הפעיל שלנו, על כוח עבודה רוחני גדול, שהיה גנוז בגופו הדל והחלש עד זקנה מופלגת, שכעדות לו משמשים הספרים שהוציא בסוף ימיו, העבודות שעבד, העריכה שערך את האנציקלופדיה העברית הגדולה וכדומה.
היש לחפש פתרון לתופעה מפליאה זו? היש לנסות להגיע עד חקר החיוניות הרוחנית הזאת, שהיתה לה כנראה גם השפעה על הקיום הגופני, והעמידה אותו, את הגוף החלש והתשוש, כל הימים בתקנו ובכוחו להוציא לפועל מפעלים ספרותיים ומדעיים בכמות ובהיקף בלתי שכיחים עד סוף ימיו ממש? אפשר שסוד זה נעוץ ב“ריכוז הרוח” שניחן בו. פרופ' קלוזנר היה רגיל לצטט את האמרה: “מימי לא נצחני אדם, אלא בעל מלאכה אחת”. הוא עצמו לא היה “בעל מלאכה” אחת, שכן היתה עבודתו הספרותית והמדעית רבת תכנים ורבת פנים: מחקר היסטורי, ביקורת הספרות ומחקרה, בלשנות, פילוסופיה וחברה, פובליציסטיקה, עריכה. אבל הוא היה בעל אידיאה אחת, וכל פעלו העשיר והמגוון לא היה בו משום פיצול רוחני לענפים רעיוניים אוטונומיים. הוא היה מודרך באידיאה מאחדת וכוללת וברגש מאחד וכולל. ביצירתו היתה איפוא מעין אחדות סינתיטית, שהזדהתה זהות שלימה עם נפשו ועם חייו. ובאחדות אידיאית ורגשית זאת היה טמון כוחו, וכנראה לא רק כוחו הרוחני, אלא גם עמידתו הפיסית, הביולוגית. ממנה העקיבות בדעות ומחשבות, ללא תהיות וללא סטיות, ממנה העמידה המוסרית האיתנה בשעות של מצוקה ושל סכנה ושל משבר, ממנה גם היכולת לדון על מתנגדים ועם מתנגדים במידה של שיווי משקל רוחני ושל אובייקטיביות מסוימת. אפשר שיש משום צמצום במה שאמרנו “אידיאה”, ויש לומר “אידיאל”. אידיאל לאומי-מוסרי פעם בו מראשית צעדיו ועד יומו האחרון. אידיאל של תחיה מלאה, מדינית ותרבותית, הבריח את כל מחשבותיו, את כל שאיפותיו ואת כל מפעליו הספרותיים והמדעיים. הסיסמה “יהדות ואנושיות” לא היתה אלא מאניפסטאציה של האידיאל הזה, נסיון לבטא בניסוח סמלי את הכוללות של התחיה הלאומית.
אפשר כי מתוך ריכוז זה שברוח נבעו גם החזרות המרובות, שהיה נוהג בהן גם בכתב וגם בעל פה, אותם הניסוחים והמשלים הקבועים שהשתמש בהם כל הימים, ושנראו בעיני רבים כחולשה, ולא פעם עוררו חיוך של זלזול. שמא לא היו חזרות אלה אלא קו פסיכולוגי עמוק, שהיה צמוד לאותו “ריכוז הרוח” והיה בהן משום רמז לשורשי האידיאה, או האידיאל, הקבועים עמוק בקרקע הנפש, ואינם מצמיחים אלא על-פי מהותם וטבעם הקבוע.
ונחטא אם לא נזכיר לטובה גם את אשתו המנוחה, צפורה, שמסירותה ודאגתה והאהבה ההדדית שביניהם שימשו יסוד מקיים ומיצב בחייו וברוחו, מבצר עוז בסערות החיים, משענת וסיוע להתגבר על קשיים חומריים ורוחניים. ולא לחינם היה חוזר ומדגיש נקודה זו בכל הזדמנות, מתוך הכרת תודה לנפש שליוותה אותו בנאמנות עד שנות שיבה. אבל דבר זה עצמו שייך גם הוא לאותה תכונת יסוד של “ריכוז הרוח”, של שלטון רגש אחד איתן ויציב, ההופך למרץ חיים אחיד, שתוצאותיו יצירה פוריה.
ג 🔗
מבחינת הטיפולוגיה הרוחנית הרגיונאלית ביחס לתפוצות עמנו בסוף המאה הקודמת שייך היה קלוזנר למרכז אודיסה, היה פרי קרקעה הרוחני, התרבותי-פסיכולוגי, והיה אחר-כך בפעולתו ובהשפעתו אחד מעמודי התווך של בניינה בחיי התרבות והיצירה של עמנו. אודיסה זו מה טיבה ובמה היא שונה משאר מרכזי התרבות של היהדות בכלל ושל יהדות רוסיה של אז בפרט (וילנה, וארשה)?
במערב אירופה כבר אכלה ההתבוללות בכל פה, והיצירה העברית המקורית כבר נאלמה ונתאַפסה. היתה עוד יהדות גליציה, שעמדה בין המערב ובין המזרח והיתה טבועה בגושפנקה מיוחדת של התבוללות מערבית מצד אחד ושל האדיקות החסידית מצד אחר. היתה בה ביהדות גליציה אהבת התורה, ידיעת התורה ואפילו חריפות של תורה, וכן השכלה אירופית רחבה ועמוקה — אולם כוחה היוצר בשדה התרבות העברית המודרנית היה כאילו משותק, ומיטב בניה היו כאילו רתוקים בכבלי כישוף, בלי יכולת לשחרר את רוחם ולהביאו לידי פעילות יוצרת. ההתפרצות הגדולה, תחייתה של היצירה העברית ביהדות גליציה, תחייתה אחרי “תור הזהב” של ההשכלה בימי רנ“ק ושי”ר ואֶרטר ופרל — זו באה כמה עשרות שנים אחר-כך. באותה שעה היתה שוררת מין דלות רוחנית, שהיו בה גם צמצום וגם עמקות. יהדות רוסיה לעומת זה היתה רבת גוונים, עשירת נטיות ותכנים ורחבת אופי, למרות כל ההגבלות החיצוניות, הלחץ הפוליטי והכלכלי והנגישות מצד השלטון. עם כל הדכאון והדלות של המוני העם במושבותיהם, היה מורגש גם כוח איתן של קיום מושרש במסורת, של הווי עממי יוצר, וגם של שאיפה לגדולות, של רצון עז לכיבוש עמדות חדשות במחשבה, באמנות, לחרוג מן הגבולות הצרים ולהצטרף אל האנושות הגדולה על זרמיה, רעיונותיה ואידיאליה. יהדות זו עמדה על סף המאוויים הקונקרטיים של התחיה הלאומית ושל המהפכות הרוחניות בחיי עמנו.
ובתוך תחומי היהדות הרוסית, שכללה גם את יהדות פולניה, שונים היו פרצופיהם הרוחניים, ואף הגשמיים, של המרכזים השונים, וסימני ההיכר שלהם היו בולטים ובלתי ניתנים לטשטוש. וילנה בעלת המסורת של מתנגדות, של למדנות וחריפות מצד אחד ושל מרד ההשכלה באמצע המאה הי“ט מצד אחר — על רקע של יהדות ליטא התורנית; וארשה החסידית, ההוזה, הניגונית, החיה באווירה של מיסטיקה ורומאנטיקה והמחיה את הרומאנטיקה גם בהשכלתה — על רקע יהדות פולין; ואודיסה — זו לא היתה לה מסורת של תורה ולא מסורת של חסידות, יושביה מחדש באו ונתלקטו ממקומות שונים בחיפושם אחרי חירות הרוח וחירות החיים, אליה נמשכו ה”משכילים" גם מליטא וגם מגליציה, ובה נוצרה אווירה מיוחדת במינה, שבצד פורקי עול וקלי-עולם, בצד מתבוללים לתיאבון בלי “פרובלימטיקה” ובלי מלחמות פנימיות, היתה קיימת גם יהדות “שליווה” יותר מבחינה נפשית, יהדות שלימה ברוחה, שיכלה לאחד אידיאלים לאומיים עם צורות חיים חדשות, עם השכלה כללית, בלי שתהיה “התרוצצות” ביניהם, בלי קרע שבלב ושסע שבנפש, בלי מלחמות חריפות, בלי אנקת מנוצחים וצהלת מנצחים. אודיסה זו היתה על פי טבעה סינתטית, בלי חריפות של אנאליזה, בלי מרי של מרד, בלי קנאוּת של “להכעיס” ובלי מרירות. סייעו לכך גם התנאים של יפי הטבע הדרומי ורכוּתו, הרווחה הכלכלית היחסית, התנאים החברתיים של קיבוצים אֶתניים שונים שחיו בכפיפה אחת, בשיתוף של אינטרסים וביחסי סובלנות הדדית. כזאת היתה אודיסה על רקע יהדות אוקראינה ושאר חלקיה של רוסיה הדרומית. “ישיבה מודרנית”, שלימדו בה גם לימודים כלליים, יכלה איפוא להיווצר רק באודיסה. זו הישיבה שקלוזנר למד בה בנעוריו, ושעלתה אחר-כך לערך לאומי בראשית המאה, כשהורו בה ביאליק וקלוזנר ורב צעיר, “ראש הישיבה”. אודיסה יכלה לגדל את קלוזנר בחירות רוחנית ובנאמנות ליהדות גם יחד, היא יכלה לשמור על טשרניחובסקי, למרות הנטיות האוניברסאליסטיות החזקות שלו, שלא יסטה ולא יפרוש ולא יזנח את נחלת עמו, היא יכלה לגדל את ז’בוטינסקי בלאומיות חילונית ובנאמנות לאידיאלים של התחיה, היא יכלה להווֹת מרכז עברי תרבותי ומרכז ציוני מעשי, שקרני השפעתם יצאו לכל רחבי התפוצות. באווירה רוחנית זו של אודיסה ובחלל ההוויה שלה — טבעי היה הדבר שתיווצר הסיסמה של “יהדות ואנושיות”. אותה “יהדות ואנושיות”, שהיתה לא פעם מטרה לחיצי לעג ונושא לביקורת מבחינות שונות. אודיסה היתה קרקע הגידול הטבעי למין סינתיזה רעיונית כזאת, וקלוזנר היה האיש המתאים ביותר לנסחה ולהעמידה כאידיאל, שיש עמו פתרון להרבה לבטים נפשיים בחיי היהודים בגולה, בשבתם בקרב עמים זרים, ויש בו משום מורה דרך בהגשמת התחיה בארצנו. שכן לא עברה על קלוזנר “מלחמת השכלה”, המסורת היהודית לא כבלה את רגליו ולא הציקה לו בנעוריו ובראשית דרכו, הוא לא היה אנוס למרוד בה ולפרוק את עולה המכביד, היא לא שימשה חיץ בין שאיפות ואידיאלים ובין הגשמתם והשגתם. אדרבה, ערכי הרוח של היהדות הלהיבו כשהם לעצמם ולא נתקפח זיוום בעטיים של לבושים דוחים ושנואים. בקיצור, זאת היתה יהדות אנושית, כפי שניסח קלוזנר את הדבר בסוף ימיו תחת הניסוח של “יהדות ואנושיות”. מכאן הרגש הדתי העמוק של קלוזנר, שאינו קשור בדוֹגמאטיות יבשה מצד אחד ולא במיסטיות תסביכית מצד אחר. בלבו שכנה סינתיזה של דתיות ורציונליות, של אידיאליזם שהפך למצפון ושל השקפת-עולם ריאליסטית, של נאמנות ועקיבות במילוי חובה ושל יכולת ניתוח והבנה אובייקטיבית, כיאות להיסטוריון. הסינתיזה של “יהדות ואנושיות” באה במקום החתך היל“גי של “היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך”. ואפשר שבסיסמה של יל”ג יש מן המופרך ומן המוקשה, כמו שכבר הוכיח אחד העם, יותר ממה שיש בסיסמתו של קלוזנר.
ד 🔗
הוא היה מורה. אמרנו קודם, שכוחו היה ב“ריכוז הרוח”, באידיאל לאומי-מוסרי, שהיה מיזוגם של ערכי היהדות המקוריים עם קנייני התרבות של העולם האירופי, קנייני מורשת הרוח היוונית. אידיאל זה היה נקודת המוצא ונקודת האיחוד לכל עבודתו הספרותית והמדעית, שתכליתה הסופית היתה הלכה למעשה, והמיתודה הפנימית שלה היתה מיתודה של הוראה והדרכה. כל הוראה — מונח ביסודה, ביודעים או בלא יודעים, עקרון אקטואלי, מעשי, שימושי. אקטואליות לאומית כזאת ליוותה את כל צעדיו של פרופ' קלוזנר. הוא עסק בבלשנות לשם החיאתה של הלשון העברית, ולא כתורה לשמה. וזכויותיו בהחיאת הלשון רבות וגדולות. כמה עשרות ומאות מלים מחדשות משלו נבלעו בלשוננו ללא היכּר. מתוך חוש של מציאות ומתוך הבנה פדגוגית-מעשית ידע למצוא את דרכי ההקלה להחיאתה של הלשון, את האמצעים הנוחים בפישוט קשייה התלויים בעתיקותה. אפשר שבעניין זה, בעניין החיאת הלשון, יש לו הזכות הגדולה ביותר אחרי אליעזר בן-יהודה. והוא הדין בסגנון. מידת הפשטות והבהירות היתה עצמית לסגנונו. אותה פשטות שיש עמה הסברה נוחה, קירוב לתפיסה ולהבנה של הקורא והשומע. הוא מעיד על עצמו, כי פשטות זאת, שיצאו עליה עוריין ושנראתה כקלות יתר של כתיבה וכיחס של זלזול בלשון, היא לאמיתו של דבר פרי יגיעה מרובה ועמל מכוּון לתכלית הדידאקטית. ואפשר שעוד היום ראוי ללמוד ממנו פשטות ובהירות של הבעה, החופפת את הרעיון ואת המחשבה במלואם.
אבל גם במחשבתו היתה פשטות ובהירות. הוא לא רדף אחרי העמקות והחריפות. לא אלה הן מידותיו של המורה להועיל. לא הסלסול שבגנדור ולא הצטעצעות לראוה ראויים למי שתכלית מעשית לפניו והוא אינו משמש אלא מכשיר לישר את העקמומיות שבלב, כדי להביא לנפש קוראיו ושומעיו עולם גדול וחשוב של ערכים. מכאן גם “השטחיות” המדומה, שהיו מונים אותו בה. המורה שואף להקנות כללים, שיש בהם היקף של עניינים, מסכת רחבה, שתשמש בכללותה מוצא לחקירת פרטים ולהתעמקות בפרטים.
מנקודת ראות אקטואלית עסק גם בחקירה הגדולה והחשובה של תולדות בית שני. מתוך הכרת ההוֹוה ושיתוף ער בחיי ההוֹוה אנחנו מבינים את העבר, גם את העבר הרחוק, והבנת העבר והחדירה לנבכיו ולתהליכיו תלמד אותנו ארחות חיים ודרכי פעולה בהוֹוה, תדריך אותנו בדרך הנאותה והרצויה להשיג את מטרות התחיה בהוֹוה ולקשור את חוט ההיסטוריה העברית האחת מאז ועד עתה.
אך ביותר בולטת המיתודה הפידאגוגית שלו בביקורת הספרותית. נוטים עתה לשכוח את הערך הכביר, הערך הלימודי-חינוכי שהיה לביקורת הספרותית שלו. נוטים לשכוח שהוא היה מראשוני המבקרים המודרניים בספרותנו, שבא אל הביקורת מזוין בהשכלה אירופית רחבה, בטעם ספרותי מפותח ובעיקר ברצון לקרב את היצירה ללבות הקוראים, להטעימה ולפרשה, לעשות לה אזנים ולפתוח לה צינורות של השפעה ושל הדרכה. הוא אינו נטפל לקטנות ואינו אץ לגלות מומים ואינו מטפל ביצירות חסרות ערך. דומני, שלא עסק בביקורת שלילית מכול וכול, בדיוק כשם שמורה הגון אינו מלמד דברים שאינם ראויים כשהם לעצמם ואין להם ערך חיובי עצמי. לעומת זאת פירש לדור את ביאליק ואת טשרניחובסקי, חשף את המאור שביצירתם, את החידוש שבה ואת הערכים הלאומיים והאנושיים שהביאו לעמנו בתקופה האחרונה. והוא הדין ביוצרים אחרים בעלי שיעור קומה. ובביקורת שלו יש תמיד מומנט של פאתוס, של התלהבות, המתלווה לניתוח הביקורתי האובייקטיבי. זוהי אותה התלהבות הנמסרת לקורא ומושכת אותו להפוך את היצירה לקניינו הנפשי-אישי. חקר תקופת ההשכלה היה השלב השני של עבודתו בשדה הביקורת הספרותית. ובזה הגדיל לעשות — “אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה”. כאן נתן דוגמה של טיפול בפרטים בצורה תכליתית, ותקופת ההשכלה קמה כבניין שלם, שבונהו דאג לכל פרט קטן בו לכל מסמר קטן, לכל זיז ניכר. מכאן ואילך לא יוכל שום חוקר של התקופה הזאת לפסוח על המפעל המוֹנוּמנטאלי של ששת הכרכים הגדולים של “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה”. כמה וכמה תלמידים התחנכו על הספר הזה, בין שהלכו בדרכיו ובין שחיפשו להם אחר-כך שבילים ונתיבות משלהם.
וכל עבודתו הכבירה הזאת היתה מתוך כוונה להורות, להדריך, להיות מועיל לרבים. ונאמנה עלינו עדותו: “האלוהים שבלב יודע, שלא כתבתי מעודי שום ספר ושום מאמר מתוך איזו פניה פרטית שהיא: לשם כסף, לשם כבוד, או כדי למצוא חן בעיני מישהו”. ובעקבותיה של הודאה זו מתפרצת ומזדקרת נימה טראגית ביותר. “יכולתי לטעות, ובוודאי טעיתי לפרקים; אך בדברים, שהם נגד מצפוני, הייתי חזק כברזל ולא ויתרתי על שום עיקר ושום הכרה פנימית בשום מחיר חומרי או רוחני שהוא. וזאת נחמתי בחולשתי, שנתגלתה בדברים שאינם עקרוניים, חולשה שהזיקה לי לא מעט, שלא נתנה לי לעשות גדולות, אבל לא הזיקה לאחרים ולא גרמה לי כפיפות מוסרית, שתהא מופת ודוגמה רעים לדור” (אבטוביוגרפיה ח"ב, עמ' 276). זה הסך-הכל של כאב, של עשיית חשבון אובייקטיבית בערוב היום, של עמידה גלויית עיניים ובעלת הכרה עצמית גם יחד. וטראגיות גדולה מזו יש בחשבון שבינו ובין סביבתו: “למה אכחד? בשתי החברות שהקדשתי להן את כל חיי, חברת הסופרים וחברת הפרופיסורים, אני מרגיש את עצמי זר ונכרי” (שם, עמ' 235).
מותו, מות הציר האחרון של הקונגרס הציוני הראשון, בשנת העשור לתקומת מדינת ישראל, יש בו משום סמל של סיום תקופה גדולה הרת יצירה והרת לבטים בחיי עמנו ופתיחת תקופה חדשה של המעמד הממלכתי ושל היצירה העברית החיה במדינתנו המחודשת.
(“מאזנים”, כרך ח‘, חוברת א’, כסלו תשיט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.