פורסם בעתון “הירדן” ביום 21.11.1934

ויכוח שקט על שביתות בארץ-ישראל קשה הוא מאד, משום ששוררת נטיה לראות בשביתה מין “דבר שבקדושה”, וב“הפרת שביתה” – מין חטא לאלהים ובני-אדם. צריך, איפוא, קודם-כל, להזכיר לקוראים, שזה מזמן אין כאן לא קדושה ולא חטא.

יחס סנטימנטאלי טהור זה לשביתות נוצר לפני הרבה, הרבה שנים, ברבע הראשון והשני של המאה התשע-עשרה (ובמזרח אירופה מאוחר הרבה יותר), ואז היה יחס זה צודק בהחלט. חייו של הפועל השכיר היו אז רעים מאד, הוא היה העני שבעניים, המדינה והחוק לא זה בלבד שהיו מנצלים אותו, אלא על-פי-רוב היו נגדו ועל צד מנצליו. האמצעי היחידי שלו להגן על עצמו נגד הניצול הבלתי-אנושי, להשיג עוד פרוסת-לחם בשביל ילדיו ועוד שעה חפשית בשביל כוחותיו המידלדלים – היה שמו “שביתה”. טבעי הוא הדבר, שבימים ההם היתה השביתה דבר קדוש בעיניו של כל אדם ישר, הפרת שביתה כזו – פשע מכוער. השקפה נכונה בהחלט – בימים ההם.

אולם כיום נשתנה מצב זה במידה מרובה בכל הארצות התרבותיות. בתקופה נורמאלית, כשאין משבר מיוחד, רחוק הוא הפועל השכיר מלהיות ה“עני שבעניים”; הוא חי חיים מרווחים ובטוחים יותר מהרבה חלקים אחרים של החברה – מחנוונים זעירים, מבעלי-מלאכה זעירים ומכל מיני “אנשי-אויר”. האינטרסים שלו מוגנים על ידי המדינה במידה, ששום מעמד אחר לא זכה לה. כשהוא נעשה חולה, או כשקורה לו, חלילה, איזה אסון בשעת העבודה, עוזרים לו; שאר העניים, שאינם פועלים שכירים, צריכים בעצמם למצוא להם עזרה במקרים כאלה. בשנות-השובע הטובות של השגשוג האמריקני היה הפועל משתכר יותר מעורך-דין או רופא, למשל, בעשר השנים הראשונות של עבודתם. העובדה, שבכל הארצות התרבותיות הם אף-על-פי-כן טובים מחיי אביונים "זעיר-אישורה בעובדה השניה: בכוחן ועשירותן של אגודותיהן המקצועיות ומוסדותיהן השונים.

העובדה, שבתקופה של משבר – חייו של הפועל בארצות התרבותיות הם אף על פי כן טובים מחיי אביונים “זעיר בורגניים” אחרים, היא עובדה ידועה כל-כך, שמיותר הוא לדבר עליה. כמה שלא תהא קטנה התמיכה, שמקבלים הפועלים מחוסרי-העבודה, הרי “הבורגנים הזעירים” מחוסרי הפרנסה אינם מקבלים גם אותה.

כאן יש להטעים גם את חשיבותו של הכוח הפוליטי. בכל מקום שיש פארלאמנט מצויה א מפלגת-פועלים חזקה. לעתים קרובות היתה מפלגה זו בארצות הרבה המפלגה החזקה ביותר.

משום כך מטעה מאוד אם נסתכל בחזיון השביתה באותה מידה של סנטימנטאליוּת, שבה היו נוהגים להסתכל בחזיון זה לפני שלושים או חמישים שנה. גם כיום אין מעמד-הפועלים מעמד של עשירים, אולם אין הוא מהווה אלא את אחד מן המעמדות העניים של החברה, שמצבו טוב בהרבה ממצבם של כמה מעמדות, שהם קרובים לו בסולם הסוציאלי. כשמעמד-הפועלים נלחם על זכויותיו, יש לראות בזה חזיון נורמאלי, לעתים קרובות חזיון צודק מאוד, אולם שטות היא לחשוב, שבמלחמה זו צפונה קדושה במידה מרובה יותר ממידת הקדושה הצפונה במלחמתם של החנוונים, שדורשים את הוזלת הרשיונות למסחר. אפשר להסתכל במנוחה בכל מקרה של שביתה, לנתח את המצב ולהחליט: שביתה זו- צודקת, ושביתה זו – לא.

ב    🔗

בארץ-ישראל כל שביתה אינה צודקת, זולת במקרים יוצאים מן הכלל. “צודקת” או “בלתי-צודקת” לא כלפי נותן-העבודה או העובד, אלא כלפי מפעל הבניין הציוני.

אמת הדבר, שבארץ-ישראל כמעט אינה קיימת כל תחיקה להגנת העובדים, אולם ידוע לכל, שהחברה העברית החדשה לא המתינה ליצירת חוקי-עבודה, כדי לקיים תנאי-עבודה אנושיים לפועליה, ומה שלא הבינה החברה העברית בעצמה, דבר זה ביארו לה הפועלים עצמם בעזרת דרישותיהם ובאמצעות תעמולתם. ודבר זה יש לציין כזכותן הגדולה של מפלגות-הפועלים בארץ (אני משתמש בלשון רבים, משום שבשנים שעברו היו בארץ מפלגות-פועלים שונות בעלות תכניות שונות). אולם כיום נמנה הפועל העברי השכיר בארץ עם הפועלים השכירים האמידים ביותר שבעולם, ואפשר זהו אף הפועל השכיר העשיר ביותר שבעולם.

אולם המשק העברי בארץ עדיין רחוק הוא מלהיות משק “אמיד”. רק תפוחי-הזהב מוגנים הם מפני ההתחרות מצדן של ארצות אחרות על ידי איכותן המצויינת. כל שאר הענפים, הן של המשק העירוני והן של המשק החקלאי יצטרכו עוד להילחם במשך תקופה ממושכת עד שיעמדו איתן על רגליהם. מבול-זהב, הזורם מכל העברים לארץ-ישראל, הוא חזיון נעים מאוד. אולם את המצב אין הוא משנה במאומה. המשק הוא מבוסס בשעה שיש לו קונים מרובים ולא כסף רב. ההתגברות העצומה של בניין הבתים אין פירושה הקמת משק. השאלה העיקרית היא מה תהא פרנסתם של אותם בני-האדם שעתידים לדור בבתים ההולכים ונבנים.

המשק שלנו בארץ-ישראל הוא דבר “עדין”. “עדין” באותו המובן, שאֵם נוהגת להשתמש בו, כשהיא הוגה בילד רך. אנו נצטרך לגדלו ולטפחו מתוך יסורים הרבה, וקודם-כל צריך לדאוג להקטנתן של הוצאות היצור של משקנו, אחרת עלול הוא לסבול במידה איומה מהתחרות זרה, אפילו בשעה שהממשלה תסכים לנהל פוליטיקה של מכסי-הגנה – ועל אחת כמה וכמה – אם לא תשנה את שיטתה הנוכחית. אולם מה שחשוב עוד יותר הוא, שמשק רך וצעיר זה תינתן לו האפשרות להתפתח בלא זעזועים פנימיים, זאת אומרת: בלא לוֹקאוּטים ובלא שביתות. הן הלוֹקאוּט והן השביתה מעיקים כאן מאה פעמים יותר מבכל ארץ אחרת, משום שבשאר הארצות סובלת מהם רק התוצרת, וכאן סובלת – העליה ( במידה שמתמעטים המפעלים – מתמעטים אף מקומות-העמידה לעולים חדשים). זאת אומרת, שסובלת האומה, וסובלות התקוות הלאומיות. משום-כך חשוב הוא ביותר לחקור כל שביתה בארץ-ישראל בקפדנות יתרה: כלום צודקת היא השביתה או לא?

כלום יכול המפעל לשלם יותר בלא לסכן על-ידי-כך את ההון היסודי. ובלא לסבול במידה מסוכנת מן ההתחרות של סחורות-חוץ? וכי באמת גרוע הוא מצבם של פועלי-המפעל במידה כזו שאסור להתיר את המשכתו של מצב זה? אם כך הדבר, ובו בזמן אין נותן-העבודה מסכים לבוררות, הרי השביתה היא צודקת. ולמרות מה שבארץ לא אירע עוד שום מקרה, שיבואו ו“יפרו” שביתה כלכלית טהורה רק מסיבה זו, שאין היא צודקת מבחינה כלכלית, ולמרות מה שאיני יועץ אף לאחד (מתוך רצון של שמירה על שלום-בית) לבוא ולתפוס את מקומות-העבודה של בני-אדם, העורכים שביתה שאינה צודקת במובן הכלכלי, הרי במובן תיאורטי אין בהפרת שביתה כזו שום עוול ושום חטא.

ג    🔗

השיטה הטובה ביותר להבחין בין שביתה צודקת ולבין שביתה שאינה צודקת היא הבוררות. אחת מוועידות הצה“ר קיבלה החלטה, שבארץ-ישראל יש להקים מוסד קבוע בלתי-מפלגתי ו”על מפלגתי" של בוררים חברתיים, ושלאחר יצירתו של מוסד זה יש להכריז על השביתה ועל הלוקאוט כעל פשעים לאומיים.

מתוך קשיים רבים ובאיטיות גדולה סלל רעיון זה את דרכו לתוך החברה הציונית, אולם סוף-סוף חדר לתוכה. כיום מדבר כמעט כל הישוב על“בוררות לאומית”, כיום כבר מבינים, שפתרון זה אינו רק הטוב ביותר, אלא הפתרון היחידי לבירורם של סכסוכים, שמתרחשים בין נותן העבודה ומקבלה, ולא רק של סכסוכים, אלא אף של כמה בעיות קשות אחרות כשאלת לשכת-העבודה, למשל. כיום אין אף אדם, שירצה לסמוך על יושרו של השני. לשֹמאליים יש לשכת-עבודה משלהם, ולפועלים הלאומיים לשכת-עבודה משלהם. אולם מוסד עליון של בוררות מסוגל להקים לשכות ניטראליות, שהכלי והו בטוחים בהן.

אפשר יימצאו כמה נותני-עבודה שיתנגדו לבוררות הלאומית המחייבת. אומרים לי, שודאי יימצאו כאלה, וביחוד בין האיכרים, שיתנגדו בתוקף להסכם כזה. אפשר. אולם במקרה זה, כשחלק מנותני-העבודה יתנגד לדרישה זו, בשעה שהפועלים יודו בה, ייחתם ההסכם עם החלק הטוב של נותני-העבודה, והחלק השני, הגרוע, יישאר מבודד. האשמה תחול עליו, ופרצופו של החיזיון, ששמו, “שביתה”, יקבל באותה שעה דמות מוסרית אחרת. אולם בטוח אני, שפתרונה של שאלה זו נתון בידיהם של הפועלים, ה“שמאליים” דווקה, משום בהסתדרות-העובדים הלאומית תומכת מיום היווסדה בפרינציפ יון של הבוררות. בשעה שה“שמאליים” יוותרו על “קדושתה” של השביתה ויודו בלא שום כוונות נסתרות ובלא שום השתמטות ב“קדושתה” של הבוררות הלאומית, הרי אין ספק ש-90 אחוזים מנותני-העבודה יסכימו לפרינציפ יון זה, ובתוכם גם הרוב הגדול של האיכרים. אולם עד שנגיע להסכם כללי זה קיימת השאלה: כצד על הפועל בעל ההכרה הלאומית להתיחס לשביתה? מה עליו לעשות במקרה שבמפעל מסויים, שבו מצוי מיעוט של פועלים לאומיים, מחליט הרוב במורכב מ“שמאליים” על שביתה?

איני מתכוון כאן, וגם אסור לי לתת עצות, אולם מנקודת-הראות הציונית ברור הדבר. קודם-כל צריך מיעוט זה לפנות אל הרוב ולומר להם, שקודם שאתם מתחילים בשביתה, עליכם לדרוש מבעל-המפעל, שיסכים לבוררות, בוררות של אנשים פרטיים, מאחר שהבוררות הלאומית עדיין לא נוצרה. במקרה שבעל-המפעל דוחה דרישה זו, יש להסיק, שאינו צודק ושהצדק עם הפועלים, ומותר להתחיל בשביתה. אולם בשעה שהפועלים מסרבים למסור את הסכסוך לבוררות, יש למיעוט זכות להחליט על דעת עצמו, אם השביתה שעומדת לפרץ היא צודקת או לא. כשהשביתה היא בלתי-צודקת רשאי המיעוט להמשיך במנוחה את עבודתו ולמלא את מקומם של השובתים. כאן היא סכנה לשלום-הבית אפילו במקרה כזה, אולם המשכת העבודה ואי-השתתפות בשביתה, בשעה שהשביתה נחשבת לבלתי-צודקת, לא רק שאינה חטא ציוני, אלא זו היא מצווה ברורה של ההכרה הציונית.

בשעה שמעוניינים להימנע ממקרים כאלה וחושבים, שאין להרשות שבמפעל אחד ישבות חלק מן הפועלים והשאר יעבדו – נשארת רק עצה אחת: לכרות קודם כריתתו של ההסכם הגדול על הבוררות הכללית הסכם אחר בין שני הכיוונים הללו בתוך ציבור-הפועלים. לפי הסכם זה אסור יהיה במקום שיימצא מיעוט כזה להכריז שביתה בכלל עד שיוזמן נותן-העבודה לבוררות.

כיום מבקשים צורות שונות של “מוֹדוּסויואֶנדי”; סבורני שאת ה“מוֹדוּס ויואֶנדי” בשטח החברתי יש לבקש בכיווּן זה. מפני שדרישתו של הפועל הלאומי היא הצודקת, ואיני רואה כל נימוקים, שבעזרתם אפשר לסתור אותה.